EN/HEע/E

David

Sources

Shemuel I 17:4-7שמואל א י״ז:ד׳-ז׳

(4) And there went out a champion from the camp of the Philistines, named Goliath, of Gath, whose height was six cubits and a span. (5) And he had a helmet of brass upon his head, and he was clad with a coat of mail; and the weight of the coat was five thousand shekels of brass. (6) And he had greaves of brass upon his legs, and a javelin of brass between his shoulders. (7) And the shaft of his spear was like a weaver's beam; and his spear's head weighed six hundred shekels of iron; and his shield-bearer went before him.

(ד) וַיֵּצֵא אִישׁ הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים גׇּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת גׇּבְהוֹ שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת. (ה) וְכוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וְשִׁרְיוֹן קַשְׂקַשִּׂים הוּא לָבוּשׁ וּמִשְׁקַל הַשִּׁרְיוֹן חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים שְׁקָלִים נְחֹשֶׁת. (ו) וּמִצְחַת נְחֹשֶׁת עַל רַגְלָיו וְכִידוֹן נְחֹשֶׁת בֵּין כְּתֵפָיו. (ז) [וְעֵץ] (וחץ) חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים וְלַהֶבֶת חֲנִיתוֹ שֵׁשׁ מֵאוֹת שְׁקָלִים בַּרְזֶל וְנֹשֵׂא הַצִּנָּה הֹלֵךְ לְפָנָיו.

Shemuel I 17:32-50שמואל א י״ז:ל״ב-נ׳

(32) And David said to Saul: 'Let no man's heart fail within him; thy servant will go and fight with this Philistine.' (33) And Saul said to David: 'Thou art not able to go against this Philistine to fight with him; for thou art but a youth, and he a man of war from his youth.' (34) And David said unto Saul: 'Thy servant kept his father's sheep; and when there came a lion, or a bear, and took a lamb out of the flock, (35) I went out after him, and smote him, and delivered it out of his mouth; and when he arose against me, I caught him by his beard, and smote him, and slew him. (36) Thy servant smote both the lion and the bear; and this uncircumcised Philistine shall be as one of them, seeing he hath taunted the armies of the living God.' (37) And David said: 'The Lord that delivered me out ofthe paw of the lion, and out of the paw of the bear, He will deliver me out of the hand of this Philistine.' And Saul said unto David: 'Go, and the Lord shall be with thee.' (38) And Saul clad David with his apparel, and he put a helmet of brass upon his head, and he clad him with a coat of mail. (39) And David girded his sword upon his apparel, and he essayed to go [, but could not]; for he had not tried it. And David said unto Saul: 'I cannot go with these; for I have not tried them.' And David put them off him. (40) And he took his staff in his hand, and chose him five smooth stones out of the brook, and put them in the shepherd's bag which he had, even in his scrip; and his sling was in his hand; and he drew near to the Philistine. (41) And the Philistine came nearer and nearer unto David; and the man that bore the shield went before him. (42) And when the Philistine looked about, and saw David, he disdained him; for he was but a youth, and ruddy, and withal of a fair countenance. (43) And the Philistine said unto David: 'Am I a dog, that thou comest to me with staves?' And the Philistine cursed David by his god. (44) And the Philistine said to David: 'Come to me, and I will give thy flesh unto the fowls of the air, and to the beasts of the field.' (45) Then said David to the Philistine: 'Thou comest to me with a sword, and with a spear, and with a javelin; but I come to thee in the name of the Lord of hosts, the God of the armies of Israel, whom thou hast taunted. (46) This day will the Lord deliver thee into my hand; and I will smite thee, and take thy head from off thee; and I will give the carcasses of the host of the Philistines this day unto the fowls of the air, and to the wild beasts of the earth; that all the earth may know that there is a God in Israel; (47) and that all this assembly may know that the Lord saveth not with sword and spear; for the battle is the Lord's, and He will give you into our hand.' (48) And it came to pass, when the Philistine arose, and came and drew nigh to meet David, that David hastened, and ran toward the army to meet the Philistine. (49) And David put his hand in his bag, and took thence a stone, and slung it, and smote the Philistine in his forehead; and the stone sank into his forehead, and he fell upon his face to the earth. (50) So David prevailed over the Philistine with a sling and with a stone, and smote the Philistine, and slew him; but there was no sword in the hand of David.

(לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל אַל יִפֹּל לֵב אָדָם עָלָיו עַבְדְּךָ יֵלֵךְ וְנִלְחַם עִם הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה. (לג) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֹא תוּכַל לָלֶכֶת אֶל הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה לְהִלָּחֵם עִמּוֹ כִּי נַעַר אַתָּה וְהוּא אִישׁ מִלְחָמָה מִנְּעֻרָיו. (לד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר. (לה) וְיָצָאתִי אַחֲרָיו וְהִכִּתִיו וְהִצַּלְתִּי מִפִּיו וַיָּקׇם עָלַי וְהֶחֱזַקְתִּי בִּזְקָנוֹ וְהִכִּתִיו וַהֲמִיתִּיו. (לו) גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדֹּב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים. (לז) וַיֹּאמֶר דָּוִד י״י אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַי״י יִהְיֶה עִמָּךְ. (לח) וַיַּלְבֵּשׁ שָׁאוּל אֶת דָּוִד מַדָּיו וְנָתַן קוֹבַע נְחֹשֶׁת עַל רֹאשׁוֹ וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ שִׁרְיוֹן. (לט) וַיַּחְגֹּר דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ מֵעַל לְמַדָּיו וַיֹּאֶל לָלֶכֶת כִּי לֹא נִסָּה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל לֹא אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי לֹא נִסִּיתִי וַיְסִרֵם דָּוִד מֵעָלָיו. (מ) וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל וַיָּשֶׂם אֹתָם בִּכְלִי הָרֹעִים אֲשֶׁר לוֹ וּבַיַּלְקוּט וְקַלְעוֹ בְיָדוֹ וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי. (מא) וַיֵּלֶךְ הַפְּלִשְׁתִּי הֹלֵךְ וְקָרֵב אֶל דָּוִד וְהָאִישׁ נֹשֵׂא הַצִּנָּה לְפָנָיו. (מב) וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת דָּוִד וַיִּבְזֵהוּ כִּי הָיָה נַעַר וְאַדְמֹנִי עִם יְפֵה מַרְאֶה. (מג) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד הֲכֶלֶב אָנֹכִי כִּי אַתָּה בָא אֵלַי בַּמַּקְלוֹת וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת דָּוִד בֵּאלֹהָיו. (מד) וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי אֶל דָּוִד לְכָה אֵלַי וְאֶתְּנָה אֶת בְּשָׂרְךָ לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה. (מה) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם י״י צְבָאוֹת אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ. (מו) הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ י״י בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ וַהֲסִרֹתִי אֶת רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ וְיֵדְעוּ כׇּל הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. (מז) וְיֵדְעוּ כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה כִּי לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ י״י כִּי לַי״י הַמִּלְחָמָה וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ. (מח) וְהָיָה כִּי קָם הַפְּלִשְׁתִּי וַיֵּלֶךְ וַיִּקְרַב לִקְרַאת דָּוִד וַיְמַהֵר דָּוִד וַיָּרׇץ הַמַּעֲרָכָה לִקְרַאת הַפְּלִשְׁתִּי. (מט) וַיִּשְׁלַח דָּוִד אֶת יָדוֹ אֶל הַכֶּלִי וַיִּקַּח מִשָּׁם אֶבֶן וַיְקַלַּע וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי אֶל מִצְחוֹ וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אָרְצָה. (נ) וַיֶּחֱזַק דָּוִד מִן הַפְּלִשְׁתִּי בַּקֶּלַע וּבָאֶבֶן וַיַּךְ אֶת הַפְּלִשְׁתִּי וַיְמִתֵהוּ וְחֶרֶב אֵין בְּיַד דָּוִד.

Shemuel II 5:6-8שמואל ב ה׳:ו׳-ח׳

(6) And the king and his men went to Jerusalem against the Jebusites, the inhabitants of the land, who spoke unto David, saying: 'Except thou take away the blind and the lame, thou shalt not come in hither'; thinking: 'David cannot come in hither.' (7) Nevertheless David took the stronghold of Zion; the same is the city of David. (8) And David said on that day: 'Whosoever smiteth the Jebusites, and getteth up to the gutter, and [taketh away] the lame and the blind, that are hated of David's soul—.' Wherefore they say: 'There are the blind and the lame; he cannot come into the house.'

(ו) וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ וַאֲנָשָׁיו יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶל הַיְבֻסִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ וַיֹּאמֶר לְדָוִד לֵאמֹר לֹא תָבוֹא הֵנָּה כִּי אִם הֱסִירְךָ הַעִוְרִים וְהַפִּסְחִים לֵאמֹר לֹא יָבוֹא דָוִד הֵנָּה. (ז) וַיִּלְכֹּד דָּוִד אֵת מְצֻדַת צִיּוֹן הִיא עִיר דָּוִד. (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא כׇּל מַכֵּה יְבֻסִי וְיִגַּע בַּצִּנּוֹר וְאֶת הַפִּסְחִים וְאֶת הַעִוְרִים [שְׂנוּאֵי] (שנאו) נֶפֶשׁ דָּוִד עַל כֵּן יֹאמְרוּ עִוֵּר וּפִסֵּחַ לֹא יָבוֹא אֶל הַבָּיִת.

Shemuel II 22שמואל ב כ״ב

(1) And David spoke unto the Lord the words of this song in the day that the Lord delivered him out of the hand of all his enemies, and out of the hand of Saul; (2) and he said: The Lord is my rock, and my fortress, and my deliverer; (3) The God who is my rock, in Him I take refuge; My shield, and my horn of salvation, my high tower, and my refuge; My saviour, Thou savest me from violence. (4) Praised, I cry, is the Lord, And I am saved from mine enemies. (5) For the waves of Death compassed me. The floods of Belial assailed me. (6) The cords of Sheol surrounded me; The snares of Death confronted me. (7) In my distress I called upon the Lord, Yea, I called unto my God; And out of His temple He heard my voice, And my cry did enter into His ears. (8) Then the earth did shake and quake, The foundations of heaven did tremble; They were shaken, because He was wroth. (9) Smoke arose up in His nostrils, And fire out of His mouth did devour; Coals flamed forth from Him. (10) He bowed the heavens also, and came down; And thick darkness was under His feet. (11) And He rode upon a cherub, and did fly; Yea, He was seen upon the wings of the wind. (12) And He made darkness pavilions round about Him, Gathering of waters, thick clouds of the skies. (13) At the brightness before Him Coals of fire flamed forth. (14) The Lord thundered from heaven, And the Most High gave forth His voice. (15) And He sent out arrows, and scattered them; Lightning, and discomfited them. (16) And the channels of the sea appeared, The foundations of the world were laid bare By the rebuke of the Lord, At the blast of the breath of His nostrils. (17) He sent from on high, He took me; He drew me out of many waters; (18) He delivered me from mine enemy most strong, From them that hated me, for they were too mighty for me. (19) They confronted me in the day of my calamity; But the Lord was a stay unto me. (20) He brought me forth also into a large place; He delivered me, because He delighted in me. (21) The Lord rewarded me according to my righteousness; According to the cleanness of my hands hath He recompensed me. (22) For I have kept the ways of the Lord, And have not wickedly departed from my God. (23) For all His ordinances were before me; And as for His statutes, I did not depart from them. (24) And I was single-hearted toward Him, And I kept myself from mine iniquity. (25) Therefore hath the Lord recompensed me according to my righteousness, According to my cleanness in His eyes. (26) With the merciful Thou dost show Thyself merciful, With the upright man Thou dost show Thyself upright, (27) With the pure Thou dost show Thyself pure; And with the crooked Thou dost show Thyself subtle. (28) And the afflicted people Thou dost save; But Thine eyes are upon the haughty, that Thou mayest humble them. (29) For Thou art my lamp, O Lord; And the Lord doth lighten my darkness. (30) For by Thee I run upon a troop; By my God do I scale a wall. (31) As for God, His way is perfect; The word of the Lord is tried; He is a shield unto all them that take refuge in Him. (32) For who is God, save the Lord? And who is a Rock, save our God? (33) The God who is my strong fortress, And who letteth my way go forth straight; (34) Who maketh my feet like hinds', And setteth me upon my high places; (35) Who traineth my hands for war, So that mine arms do bend a bow of brass. (36) Thou hast also given me Thy shield of salvation; And Thy condescension hath made me great. (37) Thou hast enlarged my steps under me, And my feet have not slipped. (38) I have pursued mine enemies, and destroyed them; Neither did I turn back till they were consumed. (39) And I have consumed them, and smitten them through, that they cannot arise; Yea, they are fallen under my feet. (40) For Thou hast girded me with strength unto the battle; Thou hast subdued under me those that rose up against me. (41) Thou hast also made mine enemies turn their backs unto me; Yea, them that hate me, that I might cut them off. (42) They looked, but there was none to save; Even unto the Lord, but He answered them not. (43) Then did I beat them small as the dust of the earth, I did stamp them as the mire of the streets, and did tread them down. (44) Thou also hast delivered me from the contentions of my people; Thou hast kept me to be the head of the nations; A people whom I have not known serve me. (45) The sons of the stranger dwindle away before me; As soon as they hear of me, they obey me. (46) The sons of the stranger fade away, And come halting out of their close places. (47) The Lord liveth, and blessed be my Rock; And exalted be the God, my Rock of salvation; (48) Even the God that executeth vengeance for me, And bringeth down peoples under me, (49) And that bringeth me forth from mine enemies; Yea, Thou liftest me up above them that rise up against me; Thou deliverest me from the violent man. (50) Therefore I will give thanks unto Thee, O Lord, among the nations, And will sing praises unto Thy name. (51) A tower of salvation is He to His king; And showeth mercy to His anointed, To David and to his seed, for evermore.

(א) וַיְדַבֵּר דָּוִד לַי״י אֶת דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּיוֹם הִצִּיל י״י אֹתוֹ מִכַּף כׇּל אֹיְבָיו וּמִכַּף שָׁאוּל. (ב) וַיֹּאמַר י״י סַלְעִי וּמְצֻדָתִי וּמְפַלְטִי לִי. (ג) אֱלֹהֵי צוּרִי אֶחֱסֶה בּוֹ מָגִנִּי וְקֶרֶן יִשְׁעִי מִשְׂגַּבִּי וּמְנוּסִי מֹשִׁעִי מֵחָמָס תֹּשִׁעֵנִי. (ד) מְהֻלָּל אֶקְרָא י״י וּמֵאֹיְבַי אִוָּשֵׁעַ. (ה) כִּי אֲפָפֻנִי מִשְׁבְּרֵי מָוֶת נַחֲלֵי בְלִיַּעַל יְבַעֲתֻנִי. (ו) חֶבְלֵי שְׁאוֹל סַבֻּנִי קִדְּמֻנִי מֹקְשֵׁי מָוֶת. (ז) בַּצַּר לִי אֶקְרָא י״י וְאֶל אֱלֹהַי אֶקְרָא וַיִּשְׁמַע מֵהֵיכָלוֹ קוֹלִי וְשַׁוְעָתִי בְּאׇזְנָיו. (ח) [וַיִּתְגָּעַשׁ] (ותגעש) וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ מוֹסְדוֹת הַשָּׁמַיִם יִרְגָּזוּ וַיִּתְגָּעֲשׁוּ כִּי חָרָה לוֹ. (ט) עָלָה עָשָׁן בְּאַפּוֹ וְאֵשׁ מִפִּיו תֹּאכֵל גֶּחָלִים בָּעֲרוּ מִמֶּנּוּ. (י) וַיֵּט שָׁמַיִם וַיֵּרַד וַעֲרָפֶל תַּחַת רַגְלָיו. (יא) וַיִּרְכַּב עַל כְּרוּב וַיָּעֹף וַיֵּרָא עַל כַּנְפֵי רוּחַ. (יב) וַיָּשֶׁת חֹשֶׁךְ סְבִיבֹתָיו סֻכּוֹת חַשְׁרַת מַיִם עָבֵי שְׁחָקִים. (יג) מִנֹּגַהּ נֶגְדּוֹ בָּעֲרוּ גַּחֲלֵי אֵשׁ. (יד) יַרְעֵם מִן שָׁמַיִם י״י וְעֶלְיוֹן יִתֵּן קוֹלוֹ. (טו) וַיִּשְׁלַח חִצִּים וַיְפִיצֵם בָּרָק [וַיָּהֹם] (ויהמם). (טז) וַיֵּרָאוּ אֲפִקֵי יָם יִגָּלוּ מֹסְדוֹת תֵּבֵל בְּגַעֲרַת י״י מִנִּשְׁמַת רוּחַ אַפּוֹ. (יז) יִשְׁלַח מִמָּרוֹם יִקָּחֵנִי יַמְשֵׁנִי מִמַּיִם רַבִּים. (יח) יַצִּילֵנִי מֵאֹיְבִי עָז מִשֹּׂנְאַי כִּי אָמְצוּ מִמֶּנִּי. (יט) יְקַדְּמֻנִי בְּיוֹם אֵידִי וַיְהִי י״י מִשְׁעָן לִי. (כ) וַיֹּצֵא לַמֶּרְחָב אֹתִי יְחַלְּצֵנִי כִּי חָפֵץ בִּי. (כא) יִגְמְלֵנִי י״י כְּצִדְקָתִי כְּבֹר יָדַי יָשִׁיב לִי. (כב) כִּי שָׁמַרְתִּי דַּרְכֵי י״י וְלֹא רָשַׁעְתִּי מֵאֱלֹהָי. (כג) כִּי כׇל מִשְׁפָּטָו לְנֶגְדִּי וְחֻקֹּתָיו לֹא אָסוּר מִמֶּנָּה. (כד) וָאֶהְיֶה תָמִים לוֹ וָאֶשְׁתַּמְּרָה מֵעֲוֺנִי. (כה) וַיָּשֶׁב י״י לִי כְּצִדְקָתִי כְּבֹרִי לְנֶגֶד עֵינָיו. (כו) עִם חָסִיד תִּתְחַסָּד עִם גִּבּוֹר תָּמִים תִּתַּמָּם. (כז) עִם נָבָר תִּתָּבָר וְעִם עִקֵּשׁ תִּתַּפָּל. (כח) וְאֶת עַם עָנִי תּוֹשִׁיעַ וְעֵינֶיךָ עַל רָמִים תַּשְׁפִּיל. (כט) כִּי אַתָּה נֵירִי י״י וַי״י יַגִּיהַּ חׇשְׁכִּי. (ל) כִּי בְכָה אָרוּץ גְּדוּד בֵּאלֹהַי אֲדַלֶּג שׁוּר. (לא) הָאֵל תָּמִים דַּרְכּוֹ אִמְרַת י״י צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ. (לב) כִּי מִי אֵל מִבַּלְעֲדֵי י״י וּמִי צוּר מִבַּלְעֲדֵי אֱלֹהֵינוּ. (לג) הָאֵל מָעוּזִּי חָיִל וַיַּתֵּר תָּמִים [דַּרְכִּי] (דרכו). (לד) מְשַׁוֶּה [רַגְלַי] (רגליו) כָּאַיָּלוֹת וְעַל בָּמֹתַי יַעֲמִדֵנִי. (לה) מְלַמֵּד יָדַי לַמִּלְחָמָה וְנִחַת קֶשֶׁת נְחוּשָׁה זְרֹעֹתָי. (לו) וַתִּתֶּן לִי מָגֵן יִשְׁעֶךָ וַעֲנֹתְךָ תַּרְבֵּנִי. (לז) תַּרְחִיב צַעֲדִי תַּחְתֵּנִי וְלֹא מָעֲדוּ קַרְסֻלָּי. (לח) אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. (לט) וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. (מ) וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי. (מא) וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם. (מב) יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל י״י וְלֹא עָנָם. (מג) וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם. (מד) וַתְּפַלְּטֵנִי מֵרִיבֵי עַמִּי תִּשְׁמְרֵנִי לְרֹאשׁ גּוֹיִם עַם לֹא יָדַעְתִּי יַעַבְדֻנִי. (מה) בְּנֵי נֵכָר יִתְכַּחֲשׁוּ לִי לִשְׁמוֹעַ אֹזֶן יִשָּׁמְעוּ לִי. (מו) בְּנֵי נֵכָר יִבֹּלוּ וְיַחְגְּרוּ מִמִּסְגְּרוֹתָם. (מז) חַי י״י וּבָרוּךְ צוּרִי וְיָרֻם אֱלֹהֵי צוּר יִשְׁעִי. (מח) הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי. (מט) וּמוֹצִיאִי מֵאֹיְבָי וּמִקָּמַי תְּרוֹמְמֵנִי מֵאִישׁ חֲמָסִים תַּצִּילֵנִי. (נ) עַל כֵּן אוֹדְךָ י״י בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. (נא) [מִגְדּוֹל] (מגדיל) יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם.

Tehillim 42:8תהלים מ״ב:ח׳

Deep calleth unto deep at the voice of Thy cataracts; All Thy waves and Thy billows are gone over me.

תְּהוֹם אֶל תְּהוֹם קוֹרֵא לְקוֹל צִנּוֹרֶיךָ כׇּל מִשְׁבָּרֶיךָ וְגַלֶּיךָ עָלַי עָבָרוּ.

Divrei HaYamim I 16:7-36דברי הימים א ט״ז:ז׳-ל״ו

(7) Then on that day did David first ordain to give thanks unto the Lord, by the hand of Asaph and his brethren. (8) O give thanks unto the Lord, call upon His name; make known His doings among the peoples. (9) Sing unto Him, sing praises unto Him; speak ye of all His marvellous works. (10) Glory ye in His holy name; let the heart of them rejoice that seek the Lord. (11) Seek ye the Lord and His strength; seek His face continually. (12) Remember His marvellous works that He hath done, His wonders, and the judgments of His mouth; (13) O ye seed of Israel His servant, ye children of Jacob, His chosen ones. (14) He is the Lord our God; His judgments are in all the earth. (15) Remember His covenant for ever, the word which He commanded to a thousand generations; (16) [The covenant] which He made with Abraham, and His oath unto Isaac; (17) And He established it unto Jacob for a statute, to Israel for an everlasting covenant; (18) Saying: 'Unto thee will I give the land of Canaan, the lot of your inheritance.' (19) When ye were but a few men in number, yea, very few, and sojourners in it, (20) And when they went about from nation to nation, and from one kingdom to another people, (21) He suffered no man to do them wrong, yea, for their sake He reproved kings: (22) 'Touch not Mine anointed ones, and do My prophets no harm.' (23) Sing unto the Lord, all the earth; proclaim His salvation from day to day. (24) Declare His glory among the nations, His marvellous works among all the peoples. (25) For great is the Lord, and highly to be praised; He also is to be feared above all gods. (26) For all the gods of the peoples are things of nought; but the Lord made the heavens. (27) Honour and majesty are before Him; strength and gladness are in His place. (28) Ascribe unto the Lord, ye kindreds of the peoples, ascribe unto the Lord glory and strength. (29) Ascribe unto the Lord the glory due unto His name; bring an offering, and come before Him; worship the Lord in the beauty of holiness. (30) Tremble before Him, all the earth; the world also is established that it cannot be moved. (31) Let the heavens be glad, and let the earth rejoice; and let them say among the nations: 'The Lord reigneth.' (32) Let the sea roar, and the fulness thereof; let the field exult, and all that is therein; (33) Then shall the trees of the wood sing for joy, before the Lord, for He is come to judge the earth. (34) O give thanks unto the Lord; for He is good; for His mercy endureth for ever. (35) And say ye: 'Save us, O God of our salvation, and gather us together and deliver us from the nations, that we may give thanks unto Thy holy name, that we may triumph in Thy praise.' (36) Blessed be the Lord, the God of Israel, from everlasting even to everlasting. And all the people said: 'Amen,' and praised the Lord.

(ז) בַּיּוֹם הַהוּא אָז נָתַן דָּוִיד בָּרֹאשׁ לְהֹדוֹת לַי״י בְּיַד אָסָף וְאֶחָיו. (ח) הוֹדוּ לַי״י קִרְאוּ בִשְׁמוֹ הוֹדִיעוּ בָעַמִּים עֲלִילֹתָיו. (ט) שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ שִׂיחוּ בְּכׇל נִפְלְאֹתָיו. (י) הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קׇדְשׁוֹ יִשְׂמַח לֵב מְבַקְשֵׁי י״י. (יא) דִּרְשׁוּ י״י וְעֻזּוֹ בַּקְּשׁוּ פָנָיו תָּמִיד. (יב) זִכְרוּ נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה מֹפְתָיו וּמִשְׁפְּטֵי פִיהוּ. (יג) זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ בְּנֵי יַעֲקֹב בְּחִירָיו. (יד) הוּא י״י אֱלֹהֵינוּ בְּכׇל הָאָרֶץ מִשְׁפָּטָיו. (טו) זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ דָּבָר צִוָּה לְאֶלֶף דּוֹר. (טז) אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ לְיִצְחָק. (יז) וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם. (יח) לֵאמֹר לְךָ אֶתֵּן אֶרֶץ כְּנָעַן חֶבֶל נַחֲלַתְכֶם. (יט) בִּהְיוֹתְכֶם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ. (כ) וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי וּמִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר. (כא) לֹא הִנִּיחַ לְאִישׁ לְעׇשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים. (כב) אַל תִּגְּעוּ בִּמְשִׁיחָי וּבִנְבִיאַי אַל תָּרֵעוּ. (כג) שִׁירוּ לַי״י כׇּל הָאָרֶץ בַּשְּׂרוּ מִיּוֹם אֶל יוֹם יְשׁוּעָתוֹ. (כד) סַפְּרוּ בַגּוֹיִם אֶת כְּבוֹדוֹ בְּכׇל הָעַמִּים נִפְלְאֹתָיו. (כה) כִּי גָדוֹל י״י וּמְהֻלָּל מְאֹד וְנוֹרָא הוּא עַל כׇּל אֱלֹהִים. (כו) כִּי כׇּל אֱלֹהֵי הָעַמִּים אֱלִילִים וַי״י שָׁמַיִם עָשָׂה. (כז) הוֹד וְהָדָר לְפָנָיו עֹז וְחֶדְוָה בִּמְקֹמוֹ. (כח) הָבוּ לַי״י מִשְׁפְּחוֹת עַמִּים הָבוּ לַי״י כָּבוֹד וָעֹז. (כט) הָבוּ לַי״י כְּבוֹד שְׁמוֹ שְׂאוּ מִנְחָה וּבֹאוּ לְפָנָיו הִשְׁתַּחֲווּ לַי״י בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ. (ל) חִילוּ מִלְּפָנָיו כׇּל הָאָרֶץ אַף תִּכּוֹן תֵּבֵל בַּל תִּמּוֹט. (לא) יִשְׂמְחוּ הַשָּׁמַיִם וְתָגֵל הָאָרֶץ וְיֹאמְרוּ בַגּוֹיִם י״י מָלָךְ. (לב) יִרְעַם הַיָּם וּמְלוֹאוֹ יַעֲלֹץ הַשָּׂדֶה וְכׇל אֲשֶׁר בּוֹ. (לג) אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי י״י כִּי בָא לִשְׁפּוֹט אֶת הָאָרֶץ. (לד) הוֹדוּ לַי״י כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (לה) וְאִמְרוּ הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ וְקַבְּצֵנוּ וְהַצִּילֵנוּ מִן הַגּוֹיִם לְהֹדוֹת לְשֵׁם קׇדְשֶׁךָ לְהִשְׁתַּבֵּחַ בִּתְהִלָּתֶךָ. (לו) בָּרוּךְ י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעֹלָם וַיֹּאמְרוּ כׇל הָעָם אָמֵן וְהַלֵּל לַי״י.

Bavli Berakhot 3bבבלי ברכות ג׳:

The Gemara suggests several ways to resolve this contradiction. Rabbi Oshaya said that Rabbi Aḥa said: David said as follows: Midnight never passed me by in my sleep. Sometimes I fulfilled the verse, “I rose with the neshef and cried,” but I always, at least, fulfilled the verse, “At midnight I rise to give thanks for Your righteous laws.” Rabbi Zeira said: Until midnight, David would doze like a horse, as a horse dozes, but never sleeps deeply. From midnight on, he would gain the strength of a lion. Rav Ashi said: Until midnight, he would study Torah, as it is written: “I rose with the neshef and cried, I hoped for Your word,” and from midnight on, he would engage in songs and praise, as it is written: “At midnight I rise to give thanks.” To this point, the discussion has been based on the assumption that neshef means evening. The Gemara asks: Does neshef really mean evening? Doesn’t neshef mean morning? As it is written: “And David slew them from the neshef until the evening of the next day” (I Samuel 30:17). Doesn’t this verse mean from the morning until the night, in which case neshef must mean morning? The Gemara responds: No, this verse means that David slew them from one evening until the next evening. The Gemara rejects this response: If so, let the verse be written: From the neshef until the neshef, or from the evening until the evening. Why would the verse employ two different terms for a single concept? Rather, Rava said: There are two times referred to as neshef, and the word can refer to either evening or morning. Neshef must be understood in accordance with its Aramaic root: The night moves past [neshaf ] and the day arrives, and the day moves past [neshaf ] and the night arrives. When King David said: At midnight I rise, the assumption is that he rose precisely at midnight. The Gemara asks: Did David know exactly when it was midnight? Even Moses our teacher did not know exactly when it was midnight. How do we know this about Moses? As it is written that he said to Pharaoh: “Thus said the Lord: About midnight, I will go out into the midst of Egypt” (Exodus 11:4). The word about indicates that it was only an approximation. The Gemara clarifies: What is the meaning of the expression: About midnight? Did Moses say it or did God say it? If we say that the Holy One, Blessed be He, Himself, said: About midnight, to Moses, is there doubt before God in heaven? Rather, this must be understood as follows: God told Moses: At midnight, but from the fact that when Moses came to Pharaoh he said: About midnight; apparently, Moses was uncertain about the exact moment of midnight. Moses, the greatest of all the prophets, was uncertain, and David knew? The Gemara offers several answers to this question: David had a sign indicating when it was midnight. As Rav Aḥa bar Bizna said that Rabbi Shimon Ḥasida said: A lyre hung over David’s bed, and once midnight arrived, the northern midnight wind would come and cause the lyre to play on its own. David would immediately rise from his bed and study Torah until the first rays of dawn. Once dawn arrived, the Sages of Israel entered to advise him with regard to the various concerns of the nation and the economy. They said to him: Our master, the king, your nation requires sustenance. He said: Go and sustain one another, provide each other with whatever is lacking. The Sages of Israel responded to him with a parable: A single handful of food does not satisfy a lion, and a pit will not be filled merely from the rain that falls directly into its mouth, but other water must be piped in (ge’onim). So too, the nation cannot sustain itself using its own resources. King David told them: Go and take up arms with the troops in battle in order to expand our borders and provide our people with the opportunity to earn a livelihood.

אֲמַר רַב אוֹשַׁעְיָא אֲמַר רִבִּי אֲחָא: הָכִי קָאָמַר (דָּוִד): מֵעוֹלָם לֹא עָבַר עָלַי חֲצוֹת לַיְלָה בְּשֵׁינָה.. רִבִּי זֵירָא אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה, הָיָה מִתְנַמְנֵם כַּסּוּס; מִכָּאן וְאֵילָךְ, הָיָה מִתְגַּבֵּר כָּאֲרִי. רַב אָשֵׁי אָמַר: עַד חֲצוֹת לַיְלָה, הָיָה עוֹסֵק בְּדִבְרֵי תוֹרָה; מִכָּאן וְאֵילָךְ, בְּשִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת.. וְנֶשֶׁף, אוּרְתָּא הוּא! הָא נֶשֶׁף צַפְרָא הוּא, דִּכְתִיב: {שמואל א ל׳:י״ז} ״וַיַּכֵּם דָּוִד מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הָעֶרֶב לְמָחֳרָתָם״. מַאי, לָאו מִצַּפְרָא וְעַד לֵילְיָא? לָא, מֵאוּרְתָּא וְעַד אוּרְתָּא. אִי הָכִי, לִכְתּוּב מֵהַנֶּשֶׁף וְעַד הַנֶּשֶׁף אוֹ מֵהָעֶרֶב וְעַד הָעֶרֶב! אֵלָּא אֲמַר רָבָא: תְּרֵי נִשְׁפֵי הֲווֹ, נְשַׁף לֵילְיָא וְאָתֵי יְמָמָא, נְשַׁף יְמָמָא וְאָתֵי לֵילְיָא.. וְדָוִד, מִי הֲוָה יָדַע פַּלְגָּא דְּלֵילְיָא אֵימַת? הָשָׁתָא, מֹשֶׁה רַבֵּינוּ לָא הֲוָה יָדַע, דִּכְתִיב: {שמות י״א:ד׳} ״כַּחֲצוֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרַיִם״. מַאי כַּחֲצוֹת? אִילֵימָא דַּאֲמַר לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא ״כַּחֲצוֹת״, מִי אִיכָּא סְפֵיקָא קַמֵּי שְׁמַיָּא? אֵלָּא דַּאֲמַר לֵיהּ: (לְמָחָר) ״בַּחֲצוֹת״ (כִּי הָשָׁתָא), וַאֲתָא אִיהוּ וַאֲמַר ״כַּחֲצוֹת״. אַלְמָא מְסַפְּקָא <abb>לי׳</abb><openabb>לֵיהּ</openabb>, וְדָוִד הֲוָה יָדַע! דָּוִד, סִימָנָא הֲוָה לֵיהּ, דַּאֲמַר רַב אֲחָא בַּר בִּיזְנָא <abb>א״ר</abb><openabb>אֲמַר רִבִּי</openabb> שִׁמְעוֹן חַסִּידָא: כִּנּוֹר הָיָה תָּלוּי לְמַעְלָה מִמִּטָּתוֹ שֶׁל דָּוִד, וְכֵיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצוֹת לַיְלָה, בָּא רוּחַ צְפוֹנִית וְנוֹשֶׁבֶת בּוֹ וּמְנַגֵּן מֵאֵלָיו. מִיָּד הָיָה עוֹמֵד וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, עַד שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר, נִכְנְסוּ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל אֶצְלוֹ. אָמְרוּ לוֹ: אֲדוֹנֵינוּ הַמֶּלֶךְ, עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִין פַּרְנָסָה! אָמַר לָהֶם: לְכוּ וְהִתְפַּרְנְסוּ זֶה מִזֶּה! אָמְרוּ לוֹ: אִין הַקּוֹמֶץ מַשְׂבִּיעַ אֶת הָאֲרִי, וְאֵין הַבּוֹר מִתְמַלֵּא מֵחוּלְיָתוֹ! אָמַר לָהֶם: לְכוּ וּפִשְׁטוּ יְדֵיכֶם בַּגְּדוּד!

Bavli Berakhot 62bבבלי ברכות ס״ב:

Continuing with the subject of health, it was taught in a baraita: Ben Azzai says: On all beds, lie, except for the ground. On all seats, sit, except for a beam, lest you fall off. Shmuel said: Sleeping at dawn is as effective as forging [istema] is to iron. A bowel movement at dawn is as beneficial as forging is to iron. Similarly, the Gemara relates: Bar Kappara would sell sayings for dinars; he would express his ideas in brief maxims. For example: If you are hungry, eat; do not delay eating, as the hunger may pass and your food will be of no benefit. So too, if you are thirsty, drink; while the pot is still boiling, pour it out before it cools off. This is a metaphor for relieving oneself. Bar Kappara also said: When the horn is sounded in Rome, signifying that there is demand for figs in the Roman market, son of a fig seller, sell your father’s figs, even without his permission, so as not to miss the opportunity. Abaye said to the Sages: When you enter the paths of the city of Meḥoza in order to go out and defecate in a field, look neither to one side nor to the other, as perhaps women are sitting there and it is improper to look at them. The Gemara relates: Rav Safra once entered a bathroom, when Rabbi Abba came along. To determine if he could enter, Rabbi Abba coughed next to the door. Rav Safra said to him: Enter, master. When he came out, Rabbi Abba said to him: Until now, you never entered Seir, the land of the Edomites, who are not strict in their practice of modesty, and yet you already learned the customs of Seir? Didn’t we learn in the mishna concerning the Temple: There was a fire next to the ritual bath, and a bathroom of honor. And this was its honor: If one found it locked, it was known that someone was inside; if he found it open, it was known that no one was inside. Speaking in the bathroom is not a desired mode of behavior. The Gemara explains the opinion of Rav Safra, who told Rabbi Abba that he could enter while in the bathroom: Rav Safra held that it was dangerous for Rabbi Abba. If he waited and was uncertain whether or not he could enter, he would endanger himself. As it was taught in a baraita: Rabbi Shimon ben Gamliel says: A column of feces that is held back because one cannot relieve himself causes dropsy [hidrokan]. A stream [silon] of urine that is held back causes jaundice. The Gemara relates that Rabbi Elazar entered a bathroom. This Roman came and pushed him away. Rabbi Elazar stood and left, and a serpent came and ripped out the intestines of the Roman. Rabbi Elazar recited the following verse about the Roman: “Therefore I will give man [adam] for you” (Isaiah 43:4); do not read it as adam, but rather read it as Edom, meaning a Roman. With regard to modesty in a bathroom, the Gemara cites an additional biblical allusion. When David found Saul in the cave and spared him, tearing the corner of his coat, he said to him: “Behold this day, your eyes have seen how the Lord has delivered you today into my hand in the cave, and he said to kill you; and you spared you” (I Samuel 24:10). The Gemara asks: Why does the verse say: And he said? It should say: And I said. Why does the verse say: And you spared? It should say: And I spared. Rather, Rabbi Elazar said: David said to Saul: By Torah law, you should be killed, as you are a pursuer who seeks to kill me, and the Torah says: If one comes to kill you, kill him first. But it was the modesty that you displayed that spared you. And what is this modesty? As it is written: “And he came to the sheepcotes by the way, where there was a cave, and Saul went in to cover his feet, to defecate. Now David and his men were sitting in the innermost parts of the cave” (I Samuel 24:3). It was taught that the Sages said: There was a fence within a fence, and a cave within a cave, and Saul entered to defecate in the interest of modesty. With regard to the use of the term, to cover his feet, Rabbi Elazar said: This teaches that, even there, he covered himself with his garment like a sukka. The Gemara continues with a homiletic interpretation of the verse: “Then David arose, and cut off the corner of Saul’s robe privily” (I Samuel 24:4). Rabbi Yosei, son of Rabbi Ḥanina, said: Anyone who treats clothing with contempt, like David who tore Saul’s robe for no reason, will be punished in that ultimately he will not benefit from his garments, as it is stated: “Now King David was old and stricken in years; and they covered him with clothes, but he could get no heat” (I Kings 1:1). As for David’s statement to Saul: “If it be the Lord that has incited you against me, let Him accept an offering” (I Samuel 26:19), Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to David: Do you call Me an inciter? In retribution, I will cause you to fail in a matter that even schoolchildren know, as it is written: “When you take the sum of the children of Israel, according to their number, then shall they give every man a ransom for his soul unto the Lord, when you number them; that there be no plague among them, when you number them” (Exodus 30:12). Immediately after God said this to David, “Satan stood up against Israel and incited David to number Israel” (I Chronicles 21:1). Moreover, it is written: “And again the anger of the Lord was kindled against Israel, and He incited David against them, saying: Go, number Israel and Judea” (II Samuel 24:1). The proportional response to David’s calling God an inciter was that He incited David. And when he counted them, he did not take a ransom from them, and he was punished, as it is written: “So the Lord sent a pestilence upon Israel from the morning even to the appointed time” (II Samuel 24:15). The Gemara asks: What is the meaning of the appointed time? Shmuel the elder, father-in-law of Rabbi Ḥanina, said in the name of Rabbi Ḥanina: It means from when the daily offering is slaughtered until when its blood is sprinkled. Rabbi Yoḥanan said: It means precisely until noon. It is also stated there: “The Lord repented Him of the evil and said to the angel that destroyed the many [rav] people: It is enough; now stay your hand” (II Samuel 24:16). Explaining the meaning of the word rav, Rabbi Elazar said that the Holy One, Blessed be He, said to the angel: Take for me a great one [rav] from among them, who is worthy of defraying several of Israel’s debts. As a result, at that moment Avishai ben Tzeruya, who was equivalent to the majority of the Sanhedrin, died. His death atoned for the entire nation. On a parallel note, it is said: “The Lord beheld, and He repented him of the evil” (I Chronicles 21:15). The Gemara asks: What did the Lord behold? Rav said: He saw and remembered the patriarch, Jacob, about whom the term seeing is used: “And Jacob said when he saw them [ra’am]: This is God’s camp” (Genesis 32:3). And Shmuel said: He saw and remembered Isaac’s ashes, as it is said in the portion of the binding of Isaac: “God will provide [yireh] Himself the lamb for a burnt-offering” (Genesis 22:8). Rabbi Yitzḥak Nappaḥa said: He saw the money of atonement that Israel gave when they were counted during the Exodus from Egypt, as it is stated: “And you shall take the atonement money from the children of Israel, and shall appoint it for the service of the tent of meeting, that it may be a memorial for the children of Israel before the Lord, to make atonement for your souls” (Exodus 30:16). Rabbi Yoḥanan said: He saw the Temple, as it is written: “On the mount where the Lord is seen [yera’e]” (Genesis 22:14). Additional amora’im, Rabbi Ya’akov bar Idi and Rabbi Shmuel bar Naḥmani, differed in their opinions of what God saw. One said: He saw the money of atonement, and one said: He saw the Temple, as it is stated: “And Abraham called the name of that place: The Lord will see; as it is said to this day: On the mount where the Lord is seen” (Genesis 22:14); generations later, they will recall the initial revelation on Mount Moria, as the angel also appeared to David on this mountain. We learned in the mishna that, in deference to the Temple, a person may not enter the Temple Mount with his staff and his shoes. He may not make it a kappandarya. The Gemara asks: What is the meaning of kappandarya? Rava said: Kappandarya, as its name implies; a shortcut. Rav Ḥana bar Adda in the name of Rav Sama, son of Rav Mari, said: One may interpret this as an acrostic, as people say: Instead of circumventing the rows of houses [ademakifna adarei], I will enter this [ei’ol beha] one. Rav Naḥman said that Rabba bar Avuh said: This halakha applies in a synagogue as well. However, one who enters a synagogue not intending to make it a shortcut is permitted to make it a shortcut if he later changed his mind. Similarly, Rabbi Abbahu said: If it was originally a path that passed through the site where the synagogue was erected, one is permitted to pass through, as the public right of passage is not negated by the construction of a synagogue. Rabbi Ḥelbo said that Rav Huna said: One who enters a synagogue to pray is permitted to make it a shortcut, as it is stated: “But when the people of the land shall come before the Lord in the appointed seasons, he that enters by way of the north gate to worship shall go forth by the way of the south gate” (Ezekiel 46:9). We learned in the mishna that spitting on the Temple Mount is prohibited through an a fortiori inference. Rav Beivai said that Rabbi Yehoshua ben Levi said: Anyone who spits on the Temple Mount, even today, it is as if he spit in the pupil of God’s eye, as it is stated: “And My eyes and My heart shall be there perpetually” (I Kings 9:3). Rava said: Spitting in a synagogue is permitted, just as in the case of shoes. Just as wearing shoes is prohibited on the Temple Mount but permitted in a synagogue, so, too, spitting is prohibited on the Temple Mount but permitted in a synagogue. Rav Pappa said to Rava, and some say that Ravina said to Rava, and some say that Rav Adda bar Mattana said to Rava: Instead of deriving this from the case of wearing a shoe, derive it from the case of a shortcut. Just as a shortcut through a synagogue is prohibited, so too is spitting prohibited. Rava said to him: The tanna derives the prohibition of spitting from the case of a shoe, and you say that it should be derived from the case of a shortcut? The Gemara elaborates: What is this derivation from the case of a shoe? As it was taught in a baraita: One may neither enter the Temple Mount with his staff in his hand, nor with his shoes on his feet, nor with money tied in his cloth and with his money-belt slung behind him, nor should one make it a shortcut. All the more so, spitting is prohibited a fortiori from the halakha with regard to wearing a shoe. Just as with regard to a shoe, which is generally not considered contemptuous, the Torah said: “Put off your shoes from off your feet, for the place upon which you stand is holy ground” (Exodus 3:5), all the more so spitting, which is considered contemptuous, should be prohibited. Rabbi Yosei bar Yehuda, says: This a fortiori inference is unnecessary. It could be otherwise derived. It says: “For none may enter within the king’s gate clothed with sackcloth” (Esther 4:2). This matter can be inferred a fortiori: Just as sackcloth, which is generally not considered repulsive before one who is flesh and blood, is forbidden within the king’s gate, all the more so spitting, which is repulsive, should be forbidden before the King of Kings. The one who challenged him, Rav Pappa or Ravina, said to Rava: I intended to say the following: Let us say, be stringent here, with regard to the Temple Mount, and be stringent here, with regard to the synagogue,

אם ה' הסיתך בי ירח מנחה אמר רבי אלעזר אמר ליה הקב"ה לדוד מסית קרית לי הרי אני מכשילך בדבר שאפי' תינוקות של בית רבן יודעים אותו דכתיב {שמות ל':י"ב} כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו' מיד {דברי הימים א כ"א:א'} ויעמוד שטן על ישראל וכתיב {שמואל ב כ"ד:א'} ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר דכתיב {שמואל ב כ"ד:ט"ו} ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד

Bavli Shabbat 56a-56bבבלי שבת נ״ו.-נ״ו:

א"ר שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה שנאמר {שמואל א י"ח:י"ד} ויהי דוד לכל דרכיו משכיל וה' עמו וגו' אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו אלא מה אני מקיים {שמואל ב י"ב:ט'} מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע שביקש לעשות ולא עשה אמר רב רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד מדוע בזית את דבר ה' לעשות הרע רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה שכל רעות שבתורה כתיב בהו ויעש וכאן כתיב לעשות שביקש לעשות ולא עשה {שמואל ב י"ב:ט'} את אוריה החתי הכית בחרב שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנת ואת אשתו לקחת לך לאשה ליקוחין יש לך בה דא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר {שמואל א י"ז:י"ח} ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח מאי ערובתם תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה {שמואל ב י"ב:ט'} ואותו הרגת בחרב בני עמון מה חרב בני עמון אי אתה נענש עליו אף אוריה החתי אי אתה נענש עליו מאי טעמא מורד במלכות הוה דאמר ליה {שמואל ב י"א:י"א} ואדוני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים אמר רב כי מעיינת ביה בדוד לא משכחת ביה בר מדאוריה דכתיב {מלכים א ט"ו:ה'} רק בדבר אוריה החתי אביי קשישא רמי דרב אדרב מי אמר רב הכי והאמר רב קיבל דוד לשון הרע קשיא גופא רב אמר קיבל דוד לשון הרע דכתיב {שמואל ב ט':ד'} ויאמר לו המלך איפוא הוא ויאמר ציבא אל המלך הנה הוא בית מכיר בן עמיאל (בלא) דבר וכתיב וישלח המלך ויקחהו מבית מכיר בן עמיאל (מלא) דבר מכדי חזייה דשקרא הוא כי הדר אלשין עילויה מ"ט קיבלה מיניה דכתיב {שמואל ב ט"ז:ג'} ויאמר המלך (אל ציבא איה) בן אדוניך ויאמר ציבא אל המלך הנה (הוא) יושב בירושלים וגו' ומנא לן דקיבל מיניה דכתיב {שמואל ב ט"ז:ד'} ויאמר המלך הנה לך כל אשר למפיבושת ויאמר ציבא השתחויתי אמצא חן (בעיני) המלך ושמואל אמר לא קיבל דוד לשון הרע דברים הניכרים חזא ביה דכתיב {שמואל ב י"ט:כ"ה} ומפיבושת בן שאול ירד (לפני) המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו ואת בגדיו לא כיבס וגו' וכתיב ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבושת ויאמר אדוני המלך עבדי רמני כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך את המלך כי פסח {נו:} עבדך וירגל בעבדך אל אדוני המלך ואדוני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה ויאמר מפיבשת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו אמר לו אני אמרתי מתי תבא בשלום ואתה עושה לי כך לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום היינו דכתיב {דברי הימים א ח':ל"ד} ובן יהונתן מריב בעל וכי מריב בעל שמו והלא מפיבשת שמו אלא מתוך שעשה מריבה עם בעליו יצתה בת קול ואמרה לו נצא בר נצא נצא הא דאמרן בר נצא דכתיב {שמואל א ט"ו:ה'} ויבא שאול עד עיר עמלק וירב בנחל אמר רבי מני על עסקי נחל אמר רב יהודה אמר רב בשעה שאמר דוד למפיבשת אתה וציבא תחלקו את השדה יצתה בת קול ואמרה לו רחבעם וירבעם יחלקו את המלוכה אמר רב יהודה אמר רב אילמלי לא. קיבל דוד לשון הרע לא נחלקה מלכות בית דוד ולא עבדו ישראל ע"ז ולא גלינו מארצנו.

Bavli Bava Batra 14bבבלי בבא בתרא י״ד:

The baraita now considers the authors of the biblical books: And who wrote the books of the Bible? Moses wrote his own book, i.e., the Torah, and the portion of Balaam in the Torah, and the book of Job. Joshua wrote his own book and eight verses in the Torah, which describe the death of Moses. Samuel wrote his own book, the book of Judges, and the book of Ruth. David wrote the book of Psalms by means of ten elders of previous generations, assembling a collection that included compositions of others along with his own. He included psalms authored by Adam the first man, by Melchizedek king of Salem, and by Abraham, and by Moses, and by Heman, and by Jeduthun, and by Asaph, and by the three sons of Korach.

ומי כתבן משה כתב ספרו ופרשת בלעם ואיוב יהושע כתב ספרו ושמונה פסוקים שבתורה שמואל כתב ספרו ושופטים ורות דוד כתב ספר תהלים ע״י עשרה זקנים ע״י אדם הראשון על ידי מלכי צדק ועל ידי אברהם וע״י משה ועל ידי הימן וע״י ידותון ועל ידי אסף ועל ידי שלשה בני קרח.

Bemidbar Rabbah 2:17במדבר רבה ב׳:י״ז

רַבִּי אֶלְעָזָר בְּשֵׁם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן זִמְרָא כָּל זְמַן שֶׁנִּמְנוּ יִשְׂרָאֵל לְצֹרֶךְ לֹא חָסְרוּ, שֶׁלֹא לְצֹרֶךְ חָסְרוּ, וְאֵי זֶה זְמַן נִמְנוּ לְצֹרֶךְ, בִּימֵי משֶׁה, בַּדְּגָלִים, וּבְחִלּוּק הָאָרֶץ וְשֶׁלֹא לְצֹרֶךְ, בִּימֵי דָוִד.

Midrash Shemuel 25מדרש שמואל כ״ה

והיה ארון ה' בא עיר דוד ומיכל בת שאול וגו'. אמרה ליה של בית אבא היתה מלכות נאה ממך. חלילה להם שלא ראה אדם בהם בימיהם פיסת יד ופיסת עקב מגולין אלא כולם היו מכובדין ממך. ומה דוד אמר לה. לפני ה' אשר בחר בי מאביך וגו'. אמר לה של בית אביך מבקשים כבוד עצמן ומניחין כבוד שמים. ואני איני עושה כן אלא מניח כבוד עצמי ומבקש כבוד שמים. אמר תימר שהייתי שפל בעיני אחרים ונבזה ולא בפני עצמי. תלמוד לומר והייתי שפל בעיני ועם האמהות וגו'. אמר לה דוד מיכל חס ושלום שאין את נקראת מן האמהות אלא מן האימהות. ותאמר מה נכבד היום וגו'. אמרה הלואי לעיני בני אדם אלא לעיני אמהות עבדיו. כהגלות נגלות אחד הרקים. אמר רבי אבא בר כהנא כאלין ארכי לסטים.

Rashi Shemot 30:12רש״י שמות ל׳:י״ב

כי תשא This has the meaning of obtaining: WHEN THOU TAKEST [THE SUM], (not of "lifting up" as in Genesis 40:13); as the Targum has it, תקבל. The sense is: when you wish to obtain the sum total of their number — to know how many they are — do not take their census by their polls but each of them shall give half a shekel, and you shall count these, and so ascertain their number. ולא יהיה בהם נגף THAT THERE BE NO CALAMITY AMONG THEM – for numbers (i.e. things that have been numbered) are subject to the influence of the "evil eye", and therefore if you count them by their polls pestilence may befall them, as we find happened, in the days of David (II Samuel 24:10 and 15).

כי תשא – לשון קבלה כתרגומו. כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם, אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל, ותמנה את השקלים ותדע מיניינם. ולא יהיה בהם נגף – שבמניין שולט בהן עין הרע, והדֵבר בא עליהן, כמו שמצינו בימי דוד (שמואל ב כ״ד).

Rashi Shemuel II 5:8רש״י שמואל ב ה׳:ח׳

Whoever kills the Yevusi and touches [and destroys] the towers spire Whoever kills the Yevusi and has the strength to conquor the fortress. And [the idols of] the lame. And destroys [the idols of] the lame and the blind which were abhorrent to Dovid. Upon which they are saying. Upon which they are saying, "The blind one and the lame one," i.e., while the blind one and the lame one are here. [Dovid] will not come Dovid will not come here. This is a shortened verse [because] it stated, "Whoever kills the Yevusi and touches [and destroys] the tower's spire" but [the verse] does not explain what happens to the person [who reaches the spire]. However, in Divrei Hayomim I, 11, 6) it explains, "Whoever kills the Yevusi first will be made a chief and a prince." Similar to this [we find]. "Therefore, whoever kills Kayin" (Bereishis 4, 14) and [that verse] does not explain what happens to the person [who kills Kayin] but from its context, it's understood that the language conveys rebuke and anger. And touches [and destroys] the tower's spire. [This word] denotes the spire of a tower because that's where their idols were placed. [During] the days of Dovid, the generations of the oath had already passed.

ויגע בצנור – לשון גובה המגדל, כי שם היו נתונים הצלמים שלהם, ובימי דוד כבר עברו הדורות שהוזכרו בשבועה.

Rashi Melakhim I 5:17רש״י מלכים א ה׳:י״ז

Was unable to build a house, etc. He was not permitted because of the state of war and the Torah states, "And He will give you rest from all your enemies all around," and afterwards, "It will be that the place, etc. Will you seek His Presence, etc."

לא יכול לבנות בית וגו׳ – לא היה רשאי מפני המלחמה, והכתוב אומר: והניח לכם מכל אויביכם מסביב (דברים י״ב:י׳). ואחר כך (דברים י״ב:י״א): והיה המקום וגו׳ לשכנו תדרשו וגו׳ (דברים י״ב:ה׳).

R. Yosef Kara Melakhim I 5:17ר׳ יוסף קרא מלכים א ה׳:י״ז

אתה ידעת את דוד אבי כי לא יכול לבנות בית לשם ה׳ אלהיו מפני המלחמה אשר סבבהו – לא היה רשאי לבנות הבית מפני המלחמה שכן כתיב והניח לכם מכל אויביכם מסביב וגו׳, ואחר כך והיה המקום אשר יבחר ה׳ וגו׳ (דברים י״ב:י׳-י״א).

Attributed to R. Yosef Kara Shemuel II 5:24מיוחס לר״י קרא שמואל ב ה׳:כ״ד

ולא תכה בהם עד שתשמע קול הצעדה בראשי הבכאים – פירושו בראשי האילנות. כי אז יצא י״י לפניך להכות במחנה פלשתים – וניסיון היה שניסה הקב״ה לדוד כמו שניסה לשאול לעניין שבעת ימים תוחיל עד בואי אליך. וכן הזהירו שלא יכה הפלשתים עד שישמע קול הצעדה. וכן עשה דוד שלא נקרב להלחם עד אותה שעה. וכיון שראו פלשתים את דוד ואנשיו הריעו במלחמה ודוד תולה עיניו באילנות אימתי ישמע קול הצעדה. ועד שהוא מצפה אמרו לו עבדיו מה אנו מצפין והם שולטין ושולחין יד בנו. אמר להן דוד אם עתה אנו נלחמין בהן אנו חייבים מיתה בידי שמים שכך הזהירני הקב״ה שלא אלחם עמהם עד שאשמע קול הצעדה אם הם שולחין ידם בנו מוטב שנמות זכאים ואל נמות חייבים ושמר אבטחתו ולא נלחם עד ששמע קול הצעדה כמו שמפרש: ויעש דוד כן כאשר צוהו י״י ויך את הפלשתים.

Attributed to R. Yosef Kara Shemuel II 8:1מיוחס לר״י קרא שמואל ב ח׳:א׳

ויך דוד את פלשתים ויכניעם – סמך פרשה זו לענין של מעלה ללמדך שישמר הקב״ה את הבטחתו שאמר לדוד והניחוחי לך.

Radak Shemuel II 5:8רד״ק שמואל ב ה׳:ח׳

ושנואי נפש דוד – ולפי שבזוהו בהם שאמרו שהם ימנעוהו שלא ילכוד את המצודה, ואמר כל מכה ולא אמר מה יעשה לו וכמוהו כל הורג קין ובדברי הימים מפרש כל מכה יבוסי בראשונה יהיה לראש ולשר ויעל יואב בראשונה ויהי לראש, ובמדרש כל מכה יבוסי ויגע בצנור כל מי שהיה מכה יבוסי היה נוגע בצנור כלומר לא היו יכולים לכבשם אם לא היו מגיעים בצנור והוא המקום הגבוה במגדל מה עשו הביאו אילן של ברוש וכפפו אותו וקפץ יואב ועלה בראש החומה ובקשו להורגו והיה גבור חיל ונלחם כנגדם ובאו גבורי ישראל ועזרוהו, ובמדרש אחר כתוב כן מה עשה יואב הלך והביא ברוש אחד רענן וקבעו בצד החומה וכפף ראשו שהיה רך ואחז בו דוד וקפץ יואב על ראשו של דוד ונתלה בברוש ודלג על החומה וזהו שאמר דוד יהלמני צדיק חסד שמן ראש אל יניא ראשי מה עשה הקב״ה קצר את החומה עד שעלה דוד אחריו שנאמר ובאלהי אדלג שור. על כן יאמרו – כי מהיום ההוא ואילך לא יבא עור ופסח אל הבית הזה היא מצודת ציון לבזיון אותן העורים והפסחים ולזכרון לדורות היאך לכדה דוד.

Radak Shemuel II 6:16רד״ק שמואל ב ו׳:ט״ז

מפזז ומכרכר – מפזז גם כן כמו מרקד אלא שהם בענינים שונים זה מזה או יהיה הכל בענין אחד והכפל לרוב הרקוד. ויונתן תרגם מרקד ומשבח ובמקומו בדברי הימים מרקד ומשחק. ותבז לו בלבה – כראותה אותו מן החלון בזתה אותו בלבה כי חשבה כי אין כבוד המלך להתנהג כמנהג הדיוט אפי׳ לפני הארון ואח״כ כשהלך לביתו אמרה בפיה מה נכבד היום וגו׳.

Radak Divrei HaYamim I 22:8רד״ק דברי הימים א כ״ב:ח׳

דם לרב שפכת – זה לא מצאנו שאמ׳ לו השם; אבל דוד אמ׳* כן בלבו כי מפני זה מנעהו השם לבנות הבית. או נתן הנביא אמ׳ לו כן; ואע״פ שלא נכתב בספר שמואל, נמצא כמהו רבים: ״ותאמרו נשלחה אנשים לפנינו״ (דב׳ א,כב). ובאמרו דמים רבים שפכת ארצה לפני, נראה כי דם נקיים היה בדמים אשר שפך, כמו דם אוריה (ש״ב יא,יד ואי׳), וזהו ״לפני״. גם בדמי הכהנים (ש״א כב,יח-יט) היה הוא הסבה, כמו שאמר ״הנה אנכי סבותי בכל נפש בית אביך״ (ש״א כב,כב). גם בדמי הגוים אשר שפך, אותם שלא היו בני מלחמתו, אפשר שהיו בהם אנשים טובים וחסידים; אע״פ כן לא נענש עליהם, כי כונתו לכלות הרשעים שלא יפרצו בישראל. ולהציל עצמו כשהיה בארץ פלשתים ״לא יחַיה איש ואשה״ (ש״א כז,ט). אבל כיון שנזדמן לו שפיכות דמים לרב, מנעהו מלבנות בית המקדש, שהוא לשלום ולכפרת עונות ולעתרת תפלה, כמו שמנע להניף ברזל במזבח ובבית המקדש: לפי שהברזל עושין ממנו כלי הריגה, לא יעשו ממנו כלי שלום ברוב.

Rid Shemuel II 24:10רי״ד שמואל ב׳ כ״ד:י׳

(חטאתי לי"י). [ויאמר דוד אל ה' חטאתי] – כי לא הורשו למנותם בי אם בעת הצורך במלחמה כמו שעשה שאול זיפקדם בטלאים כדי למנות עליהם שרי צבאות וכל זה לא לגלגלת- אלא שלא לצורך אסור אפילו על ידי דבר אחר קנו0).

Ramban Bemidbar 1:3רמב״ן במדבר א׳:ג׳

כל יוצא צבא בישראל – מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן עשרים שנה, שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר א׳:ב׳) – כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דדין. לשון רש״י. ואפשר שיהיה הטעם בזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים, וכמו שאמרו (משנה אבות ה׳:כ״א): בן עשרים לרדוף. אבל יתכן שיהיה פירוש כל יוצא צבא – כל היוצאים להקהל בעדה, כי הנערים לא יקהלו בתוך העם, כי כל אסיפת עם תקרא: צבא, וכן: לצבא צבא בעבודת אהל מועד (במדבר ח׳:כ״ד), ישוב מצבא העבודה (במדבר ח׳:כ״ה), במראות הצובאות אשר צבאו (שמות ל״ח:ח׳). וכן: צבא השמים (מלכים א כ״ב:י״ט), וכל צבאם צויתי (ישעיהו מ״ה:י״ב). ולכך יפרש באנשי המלחמה: מצבא המלחמה (במדבר ל״א:י״ד), והתיחשם בצבא במלחמה (דברי הימים א ז׳:מ׳). ואמר כאן: כל יוצא צבא כדרך: כל יוצאי שער עירו (בראשית ל״ד:כ״ד), ואמר: לצבאותם – שהם צבאות רבות, כי כל שבט ושבט צבא גדול. והלשון שכתב רש״י: כמו שאומרים לקוסטינר ארים רישיה דפלן, לא נתברר לי למה דרשו אותו לגנאי, אם מפני שמתו במדבר, ובמטה לוי אמר: פקוד (במדבר ג׳:ט״ו), לפי שלא היו בכלל גזרה, והלא במנין שני של באי הארץ נאמר כן: שאו את ראש כל עדת בני ישראל (במדבר כ״ו:ב׳). אבל בהגדה של ויקרא רבה דורש לשבח: אין שאו אלא לשון גדולה, כמו דכתיב: ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך (בראשית מ׳:י״ג). אמר הקב״ה לישראל: נתתי לכם תלוי ראש, ודמיתי אתכם לי, כשם שיש לי תלוי ראש על כל באי עולם, שנאמר: לך י״י הממלכה והמתנשא לכל לראש (דברי הימים א כ״ט:י״א), אף לכם עשיתי תלוי ראש, שנאמר: שאו את ראש כל עדת בני ישראל, לקיים מה שנאמר: וירם קרן לעמו (תהלים קמ״ח:י״ד). וכן הוא אומר: ונתנך י״י אלהיך עליון על כל גויי הארץ (דברים כ״ח:א׳). ושוב מצאתי במדבר סיני רבה (במדבר רבה א׳:ט׳) שאמרו: אמר רבי פנחס אמר רבי אידי מאי דכתיב בראש הספר: שאו את ראש – רוממו את ראש, גדלו את ראש לא נאמר, אלא שאו את ראש, כאדם שאומר לקוסטינר סב רישיה דפלן. כאן נתן רמז למשה: שאו את ראש – שאם יזכו יעלו לגדולה, כמה דכתיב: ישא פרעה את ראשך והשיבך על כנך (בראשית מ׳:י״ג), ואם לא יזכו ימותו כלם, כמה דכתיב: ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ (בראשית מ׳:י״ט), והנה הלשון כפי הכונה יתפרש בטובה לטובים, וכיון שהוא לשון גדולה ונאמר כן במנין הראשון אמר כן במנין השני. תפקדו אותם – ענין פקידה: זכרון והשגחה על דבר, כלשון: וי״י פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כ״א:א׳), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש, על דעתי וגם פקדון – מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר תפקדו אותם לרמוז שלא יספרם, רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל, ובהם ישגיח וידע מספר העם. ואמר בדוד: מספר מפקד העם (שמואל ב כ״ד:ט׳) – כי ידע מספרם בפקידת הכופר. כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב: ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם (שמות ל׳:י״ב), ואם אולי טעה דוד למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו, והוא אמר לו: למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דברי הימים א כ״א:ג׳), ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא. אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב. והוא מאמר יואב: ויוסף י״י אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים וגו׳ ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה (שמואל ב כ״ד:ג׳). וראיתי במדבר סיני רבה (במדבר רבה ב׳:י״ז): ר׳ אליעזר בשם ר׳ יוסי בן זמרא אמר: כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו. איזה זמן נמנו לצורך, בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ. שלא לצורך, בימי דוד. [ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו: מבן עשרים שנה ומעלה, אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו׳ ואדעה את מספרם (דברי הימים א כ״א:ב׳). וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים, ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר: ולא יהיה בהם נגף, שהוא בשקלים שהם כופר להם. אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר. והכתוב מעורר לבי בזה במה שאמר: ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר י״י להרבות את ישראל ככוכבי השמים, יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל (דברי הימים א כ״ז:כ״ג-כ״ד) – היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים והוא היה הקצף, שאין י״י חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים, כאשר אמר: אם תוכל לספור אותם (בראשית ט״ו:ה׳). והכתוב שאמר במנין ההוא: ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב (דברי הימים א כ״א:ה׳) – אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה. הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו, וזה ענין הגון מאד.] ועל דעת מדרש אגדה (בבלי ברכות ס״ב) שהיה שם מנין ממש, טעו כלם, ולכך אמר: לך מנה את ישראל (שמואל ב כ״ד:א׳), וכתיב: אחרי כן ספר את העם (שמואל ב כ״ד:י׳) כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל. כי טעם: במספר שמות (במדבר א׳:ב׳) – יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר.

R. Yosef ibn Kaspi Divrei HaYamim I 22:8-9ר׳ יוסף אבן כספי דברי הימים א כ״ב:ח׳-ט׳

(ח-י) דם לרוב שפכת וג׳ – באורו בצדו אחריו: ומלחמות גדולות עשית – ואין הטעם בכל זה, רק טרדות עד שלא היה לו פנאי לבנות בית גם לו, אף על פי שהיה מלך. וכן אמר שלמה: מפני המלחמות אשר סבבוהו (מלכים א ה׳:י״ז), וכן הטעם אמרו עוד: כי דמים רבים שפכת ארצה לפני. וטעם לפני – כי טוב היה הדבר בעיני, כטעם: טוב לפני האלהים ינצל ממנה (קהלת ז׳:כ״ו), וכן: ותשחת הארץ לפני האלהים (בראשית ו׳:י״א). והעד, כי הפך זה אמר על שלמה: הוא יהיה איש מנוחה, והניחותי לו מכל אויביו וג׳ והוא יבנה וג׳.

Ralbag Shemuel II 12:25רלב״ג שמואל ב י״ב:כ״ה

ויקרא את שמו ידידיה בעבור י״י – ראוי שיתבאר לך מזה שדוד לא חטא למפרע בענין אשת איש אחר שמת בעלה כי ההולך למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו ואחר שמת במלחמה נתבאר הענין למפרע שלא היתה אשת אוריה כשבא עליה דוד שאם לא היה הענין כן איך לא צוהו הש״י ע״י נביאו שיעזבה והאשה המזנה אסורה לבעל ואסורה לבועל כמו שנתבאר בענין הסוטה ואיך אהב הש״י את הילד ורצה שתהיה ממנו הממלכה אבל על כל פנים ראוי שנאמין כי לא חטא דוד בבעילת בת שבע אחר שכבר נהרג בדבר המלחמה והנה לולי מהר דוד הנה היתה לו בת שבע לאשה אחר שאנחנו רואים שכבר רצה הש״י שתהיה ממנה הממלכה אשר נשבע השם שתהיה לדוד ולזה אמרו רז״ל ראויה היתה בת שבע לדוד אלא שאכלה פגה.

Ralbag Shemuel II Toalot 3:12רלב״ג שמואל ב תועלות ג׳:י״ב

(יב-יג) הששה עשר הוא להודיע שאין ראוי לאדם כשיראה שיגיע לו טוב מה שיקצר מפני זה בבקשת טוב אחר עמו אשר יתכן לו להשיגו אבל ראוי שישתדל להגיע לו כל הטובות אשר יראה שהוא נכון להגיע אליו ולזה תמצא שאע״פ ששלח אבנר לדוד שאם יכרות ברית עמו יסב אליו את כל ישראל הנה לא קצר מפני זה מלשאול שיביא לו את מיכל אשתו והנה לא רצה דוד להמתין ביאת מיכל אחרי בא אבנר אליו לפי שאם היה הענין כן מאבנר על דרך התחבולה יתכן שתהיה מיכל יודעת זה ותגלה הסוד אל דוד כמו שגלתה לו הסוד במה שדמה שאול להרוג את דוד ואמרה לו אם אינך ממלט את נפשך מחר אתה מומת והסבה השנית הוא כי בזה מהכבוד לדוד ר״ל אם תובל לו מיכל אשתו בעוד בית שאול מחזיקים במלוכה אמנם אם לא ימשול בהבאתה אצלו כי אם אחר סור הממשלה מבית שאול הנה לא יהיה זה לדוד לכבוד וזה מבואר מאד. השבעה עשר הוא להודיע כי ברצות י״י דרכי איש גם אויביו ישלים אתו ולזה תמצא שספר שכבר התעורר אבנר לבקש שלום דוד והשתדל להשיב לו המלוכה באופן שמי שהיה מונע הממלכה מדוד הוא בעצמו שם הש״י כלי להסב הממלכה אליו ולהסירה ממשפחתו.

Ralbag Shemuel II Toalot 8:1רלב״ג שמואל ב תועלות ח׳:א׳

(א-יב) השלשים ושבעה טוב תכונת דוד שלא נלחם עם הגוים ההם לכספו על הממון אבל לעלות התורה האמתית ולהכניע החולקים עליה ולזה תמצא כי כשנלחם דוד על אותם המלכים והכניע אותם לא נטה לקחת השלל לעצמו אבל לקח אותו לי״י לבאר שלא מפני תשוקתו אל השלל היה נלחם עמהם אבל מפני הפסד דעותיהם ואמונותיהם ובזה היה עוד תועלת לבאר כי י״י נלחם בישראל ולזה היה מקדיש דוד לי״י הכסף והזהב והנחשת אשר בא אליו כי הוא הסבה בכל זה. השלשים ושמנה לפרסם שכבר נתקיים הייעוד שנזכר בתורה כאמרו דרך כוכב מיעקב וקם שבט מישראל ומחץ פאתי מואב כי זה נתאמת על יד דוד שהשכיב אותם ארצה וימדד שני חבלים להמית וחבל אחד להחיות.

Abarbanel Shemuel II 3:13אברבנאל שמואל ב ג׳:י״ג

ודוד השיב שיחפוץ בבריתו ושיכרות לו ברית אהבה אך בתנאי שיביא אליו את מיכל אשתו, (יד) ולכן שלח דוד מיד אל אישבשת שישלח לו אשתו אחרי אשר שם נפשו בכפו להרוג הפלשתים לקדשה בערלותיהם, והיה זה כדי שאבנר ימלא את דברו ויאמר לאישבשת שישלח את אשתו, (טו) וכן היה שבעצת אבנר שלח אישבשת לקחת את מיכל מפלטיאל בן ליש להוליכה לדוד. וכבר כתבתי שלא היתה נשואה לו אבל היתה משמרת אצלו כדי שלא תלך לדוד ולא תפשע בכבודה, ולכן לא אמר מעם אישה או מעם בעלה אבל אמר מעם איש, רוצה לומר אדם נכבד, כמו שהיו אומרים ישראל (יומא פ״ד א׳) אישי כ״ג, וע״ד זה אמר (טז) וילך אתה אישה הלוך ובכה אחריה וגו׳ וכמו שפירשתי במה שקדם לזה. ובויקרא רבה אחז״ל (פר׳ כ״ג קנ״ב ע״ב), למה נקרא כאן פלטיאל? לפי שהאל פלטו מעבירה שלא בא על מיכל, והיה הולך ובכה אחריה על מצוה שהלכה מידו שהיה כובש את יצרו:

Abarbanel Shemuel II 11:10אברבנאל שמואל ב י״א:י׳

וכאשר ידע זה דוד ושאלו מדוע לא ירדת לביתך? (יא) השיבו דברים טובים, שבהיות בשדה הארון שהיה הולך עמהם במחנה, וזה זכר ראשונה שהוא העקר, (וכבר כתבתי במה שקדם שהארון הזה לא היה בו לא לוחות הברית ולא שברי לוחות, ולכן לא קראו ארון ברית השם אבל היה ארון שעשו להביא בו האפוד והאורים והתומים, וכמו שזה הוכחתי בראיות ברורות בפרשה השלישית מזה הספר, (דף פ״ו ע״ב) והיה עמהם תמיד במלחמה וכהן עמו כדי לשאול בהם בשעת הצורך) ובהיות עם ישראל ויהודה בסכות שזהו החיוב השני, ואדוני יואב, רוצה לומר בשדה גם כן בסכות והוא החיוב השלישי, ועבדי אדוני המלך גם כן בשדה שם והוא החיוב הרביעי יותר קטן שבכלם, ומפני כל זה לא היה ראוי שילך הוא להתעלס בביתו (יב-יג) ומאשר ראה זה דוד, צוהו שישב שם גם כן עד יום המחרת ויאכל לפניו כדי לכבדו, בחשבו שעם היין יטרף דעתו וילך אל אשתו, והוא עם כל זה לא רצה ושכב הלילה השנית במקום אשר שכב בראשונה. ומאשר לא הצליח דוד בדרך הזה אשר חשב לעשות, (יד-יז) כתב ספר אל יואב ביד אוריה עצמו שיתנהו אל מול המלחמה החזקה וישובו מאחריו ולא יעזרוהו באופן שיכוהו האויבים וימות, והיה משלמות אוריה שלא ראה את המכתב ולא קרא את אשר בו ונתנו אל יואב, והוא עשה כדבר המלך וימת אוריה החתי באותו אופן: ואמנם הפועל הזה פשוטו יורה עליו שהיה מגונה מאד מחמשה צדדים. האחד מאשר חטא דוד באשת איש וישכב את אשת רעהו, וזה בלי ספק יותר מגונה במלך שישכב את אשת עבדו ויגדפהו וישחיתהו בזה, וכל שכן בהיותו טרוד בעבודתו ונלחם את מלחמותיו, הלא ראית מה שנמשך בספרד בימי המלך דון רודרי״גו, שבעבור אשר שכב את בת האלוף גוליא״נו אשר היה יושב בסיב״טא, הביא את כל הישמעאלים אשר מעבר לים ויקחו וילכדו את כל ספרד לנקום נקמתו מהמלך ההוא אשר שכב את בתו. והצד השני הוא במה שהשתדל דוד שאוריה ישכב את אשתו ויחשב לו הבן הילוד, וזה באמת פחיתות גדול למלך רם ונעלה כדוד, שיהיה בנו בחזקת בן אוריה ויוחס אליו ויכרת שמו מבית המלך אביו, וזה באמת לא יעשה קל שבקלים אף כי ראש המלכים וגבירם דוד עליו השלום. הצד השלישי במה שצוה לשום את אוריה אל מול המלחמה החזקה להמיתו, וזה באמת עון פלילי להמית את האיש הזה על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו, וישלמהו המלך רעה תחת טובה חלף כל עבודתו אשר עבד אתו בשלום ובמישור, הלא טוב היה שיעכבוהו ויטרידוהו שם ולא ישוב לביתו עד אשר תלד אשתו ואיש לא ידע בשכבה ובקומה ותהיה לידתה בסתר, וינתן הילד לאשה מינקת מן העבריות, ולא יוסיף על חטאתו פשע כי אל גילוי עריות הוסיף שפיכות דמים. הצד הרביעי באופן המיתה וההריגה שהרגו בחרב בני עמון וע״י אויבי השם, המבלי אין קברים בישראל ואדם אין שימיתהו בקשת ובחנית? אם לריב ומצה ואם בפתע ולא נודע מי הכהו, ולמה צוה להרגו בחרב האויבים? ואתה רואה שהיה בלתי אפשרי שימות אוריה בזה כי אם במות עמו רבים מישראל, כי לא ישימו איש אחד אל מול המלחמה החזקה לבדו, וכן אמר הכתוב ויפול מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החתי, ואם כן לא המית דוד את אוריה לבדו כי אם גם עמו אנשים רבים מבני ישראל, וכבר העירו על זה חכמינו ז״ל במדרש שמואל (פרשה כ״ה) אמרו ואתו הרגת בחרב בני עמון, רבנין אמרין ואותו מגיד שהרבה צדיקים כיוצא בו הרגת עמו. הצד החמשי מהגנות שמיד כשעבר האבל שבעת ימים על אשת אוריה מיד צווה המלך ללקחה אל ביתו ותהי לו לאשה, ולמה לא נתאחר על זה ימים או עשור? האם היה עדין נרדף התאוה ולא נתפייס עם הביאה הראשונה, ואם כפי הדין אין ראוי שתנשא האלמנה בעוד תשעים יום מיום שמת בעלה, איך נשאת בת שבע לדוד מיד אחר האבל? כל הפשע והגנות הזה יכלול עון דוד וחטאתו. אמנם במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה (דף נ״ו ע״א) אמרו, אמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן, כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה, שנאמר (שמואל א׳ י״ח י׳) ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו? אלא מה אני מקיים מדוע בזית את דבר השם? שבקש לעשות ולא עשה. אמר רב, רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה דדוד, מדוע בזית את דבר השם לעשות וגו׳, רבי אומר משונה רעה זו מכל רעות שבתורה, שכל רעות שבתורה כתיב בהם ויעש הרע בעיני השם, וכאן לעשות ולא עשה. ואת אוריה החתי הכית בחרב, שהיה לך לדונו בסנהדרין ולא דנתו, ואת אשתו לקחת לך לאשה, ליקוחין יש לך בה, דאמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו, שנאמר (שמואל א׳ י״ז י״ח) ואת חריצי החלב תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח, תאני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה וכו׳. והדברים האלה לחכמינו ז״ל הם דרכי הדרש ואין לי להשיב עליהם. ודי במה שאמרו רבי דאתי מדוד מהפך ודריש בזכותיה, כי היה אצלם זה דרך דרש, והיה רבי מהפך הדבר מחמתו לקורבתו והיותו מזרע בית דוד ולא כפי האמת. ואיך נאמר שבקש לעשות ולא עשה? והכתוב מעיד על המעשה הרע כלו בפירוש, ואם דוד לא חטא איך אמר חטאתי להשם? ולמה עשה תשובה מעולה, ואמר (תהלים נ״א ה׳) כי פשעי אני אדע וחטאתי נגדי תמיד? וגם הפסוק שהביאם לזה ויהי דוד בכל דרכיו משכיל והשם עמו, הוא קודם הספור ולא ישלול אותו מחטוא אחר כך, כי אם שהיה אז משכיל ונבון ומצליח במעשיו ושהשם היה עמו בכל אשר יעשה, כל שכן שעם היות שחטא באמת לפי שקבל ענשו ועשה תשובה היה השם עמו, ולכן לא יסבול דעתי להקל בחטאת דוד, ולא אכחיש האמת הפשוט, ואיך אתפייס עם הגט שאמרו שהיו נותנים אל נשותיהם? והנה הפסוק שהביאו לראיה רחוק מזה, ודוד אמר לאוריה שילך הלילה ההוא לביתו ושילך בבקר, ויורה שלא היה שם גט והיה הייחוד כשר ונאות, ואין זה כי אם כדמות אמרם שם בגמרא שהיה אוריה מורד במלכות וחייב מיתה, לפי שאמר ואדוני יואב שקרא אל יואב אדוני בפני המלך. סוף דבר אם הכתוב קראו חוטא והוא הודה חטאו, איך היה טועה אדם בהאמינו? טוב לי שאומר שחטא מאד והודה מאד ושב בתשובה גמורה וקבל ענשו ובזה נתכפרו עונותיו:

Shadal Shemot 30:12שד״ל שמות ל׳:י״ב

כי תשא וגו׳ – כשאדם מונה את כספו ואת זהבו, או כשהמלך מונה את אנשי צבאו, קרוב הדבר מאד שיהיה בוטח בעשרו וברבוי חייליו, ויתגאה בלבו ויאמר בכחי ועוצם ידי עשיתי חיל, או אעשה חיל; ואז יקרה על הרוב שיתהפך עליו הגלגל ותבואהו שואה לא ידע (כי אמנם זה אחד ממשפטי ההשגחה, לפני שבר גאון, וזה התאמת ומתאמת בכל הדורות, גם ביחידים, גם באומות ובמלכים) ומזה נולדה בכל העמים אמונת העין הרע, ונראה שכבר התפשטה האמונה הזאת בישראל בדורות שקודם מתן תורה, והנה לא רצה ה׳ לבטל האמונה הזאת מכל וכל, יען יסודתה על אמונת ההשגחה, והיא מרחיקה את האדם מבטוח בכחו והונו, וזהו עיקר כל התורה כלה. לפיכך מה עשה? צוה שימנו בעת ההיא, בתחלת היותם לגוי אחד, ושיתנו כופר בקע לגלגלת וינתן הכסף ההוא על עבודת אהל מועד, לזכרון לפני ה׳ לכפר על נפשותיהם, באופן שמהיום ההוא והלאה יוכלו להמנות בלי שייראו מעין הרע, כי המשכן העשוי מכסף הכפורים הוא יכפר עליהם. והנה אמר כי תשא וגו׳ ונתנו איש כופר נפשו וכו׳ וכו׳, ומשמעות הדברים היא שזה דבר הנוהג גם לדורות, שכל זמן שימנו ולא יתנו כופר יהיה בהם נגף; אבל בסוף הענין אמר ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה׳ לכפר על נפשותיכם, הורה בזה שהכסף ההוא יעמוד לזכרון לפני ה׳ לדורות הבאים ולא יצטרכו עוד לכופר, כי אעפ״י שהנמנים צריכים לכופר הנה המשכן העשוי בכסף הכפורים הוא יכפר עליהם, ולפי זה כי תשא אינה מצוה אלא לאותה שעה בלבד, כדעת דון יצחק; רק בזאת לא אסכים עמו, במה שאמר שהיה עיקר הצווי הזה למען אסוף הכסף הצריך לעבודת המשכן, כי אחשוב שבזולת התחבולה הזאת היו מרבים להביא כסף הרבה יותר מדי המלאכה, כמו שהביאו מן הזהב והאבנים ומכל שאר המינים, אבל עיקר המכוון במצוה הזאת היה כדי שתהיה שם תרומה אחת שישוו בה העשיר והעני, ושמן התרומה ההיא יעשו האדנים שעליהן המשכן והפרכת עומדים, באופן שלא יוכל העשיר לומר לעני חלקי גדול במקדש יותר ממך (כמו שכתבו חכמי התוספות בס׳ דעת זקנים); וזאת שנית כדי להחליש אימת העין הרע כשימנו לצורך כי המשכן העומד על אותו הכסף שנתנו איש כופר נפשו יכפר עליהם, וכן מצאנו כי כמה פעמים אחר זה התפקדו בני ישראל ולא נזכר שנתנו כופר, ולא היה בהם נגף. וכל זה אמנם כשנמנו לצורך, אבל אם היו נמנים שלא לצורך ורק מפני גאות המושל, אז יתכן שיפגעם מקרה רע לעונש הגאוה ולפי דרכי ההשגחה העליונה; וכן אמרו במדרש תנחומא כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, והנה דוד בסוף ימיו התאוה תאוה לדעת מספר מפקד העם, ולא היה זה לצורך, כי לא עשה עוד מלחמה, רק דרך גאוה וגאון, ולכן פחד יואב פן יהיה קצף מאת ה׳, והיה דבר המלך נתעב בעיניו, וגם ה׳ שלח נגף בעם. ובאותה שעה נתעורר דוד להקים בית לה׳ שיהיה מכפר על ישראל, והתנדב והכין בכל כחו זהב וכסף ונחשת וברזל ועצים ואבן יקרה ואבני שיש, ושאל ג״כ מהקהל כלו שיתנדבו גם הם, ומיד התנדבו בלב שלם נדבה גדולה, והיה כל זה לכפר על ישראל לדורות הבאים. ואבאה לגוף הענין, והוא ענין עין הרע, ואומר כי קצת מן המתפלספים כגון רלב״ג בקשו לפרשו על דרך הטבע, ואמרו שהאידים היוצאים מעיני המביט אל פני האיש הנשקף יוכלו להיות ארסיים ולהזיקו או להמיתו, הכל לפי טבע המקבל; וחכמי דורנו בהפך, רובם לועגים על אמונת העין הרע על דברים אחרים רבים הבלתי מובנים על דרך הטבע. ולדעתי אלו ואלו טועים. אבל העולם איננו מתנהג על פי חקות הטבע החמרי לבדן, אבל יש עוד חקות אחרות, חקקה אותן החכמה העליונה בתחלת הבריאה, על פיהן תסובינה מסבות המאורעות, להביא על גוי ועל אדם יחד הטובות והרעות המעידות על ההשגחה; אשר יביט אליהן המתפלסף, ויאמר מקרה הם, ויביט אליהן ההמון ויאמר מעשה נסים המה; ובאמת הם מסובבים טבעיים הנמשכים בהכרח מסבותם הטבעיות, אבל המסובבים וסבותיהם כלם מסודרים מתחלת הבריאה בחכמת המסדר העליון ית׳ שמו; והיא שגזרה שיהיה הקור קשה ומקדים בשנת התקע״ג, למען הפיל מלך עריץ, ולהשקיט ארץ ומלואה, היא חקקה בתהלוכות קורות הצבור והיחיד גזרת לפני שבר גאון, וממנה ימשך כי כשאדם (או הגוי כלו) עומד ברום ההצלחה ומתגאה ומתפאר בה, ומביא קנאה בלב רואיו יקרה לו שיתהפך עליו הגלגל, ותבואהו שואה לא ידע, וההמון ייחס זה לעין הרע, ולפעמים ייחס זה לקללת השונאים, ולפי האמת אין העין מזקת, ולא הקללות מביאות רעה. אבל המשפט לאלהים הוא, והוא גזר וחקק בסדר השתלשלות מסבות הטוב והרע, שגאות אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד, ומשורר צרפתי אמר: <ltr>Du triomphe à la chûte il n’est souvent qu’un pas.</ltr> <ltr>(Voltaire, la Mort de César).</ltr> והמעמר כתב כי אנשי הדור ההוא הוצרכו לתת כופר מפני שחטאו בעגל ונתחייבו כלייה; ולא זכר כי הצווי הזה קדם למעשה העגל. {כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם – הפקודים הם אותם שהמנהג למנותם, והם מבן כ׳ שנה, כל יוצא צבא, ואם ימנה גם הנשים והטף אין צריך כֹפֶר. והטעם לכל זה נראה כי כשהיו חוזרים מן המלחמה היה כל אחד נותן פדיון נפשו תודה לה׳ על כי לא מת במלחמה, כמו שעשו במלחמת מדין, והנה בצאתם למלחמה היו נמנים בלא ספק ולא היו נותנים כֹפֶר, אבל בשובם ממנה היה מנהג קדמון שלא למנות החוזרים מפני עגמת נפש שיוודע כמה מהם מתו, ואם היו נמנים היו נותנים כפר תודה לה׳ ושרי הצבא היו מונים כסף הכפר ויודעים מספר החיים והמתים ואם לא היו נותנים הכפר אז בצאתם פעם אחרת למלחמה היו נגפים, להיותם כפויי טובה לאל אשר פדם ממות. ובדבר הזה חטא דוד, כי בסוף ימיו אחרי כל המלחמות שעשה באויביו בקש לדעת כמה נשארו אנשי חילו, ויואב לא היה רוצה, בעבור שלא יוודע כמה דמים נשפכו על ידו וכמה נפשות אבדו מישראל, וזה וזה לא שמו אל לבבם לתת תודה לה׳ בעבור הנשארים אחרי כל המלחמות ההנה. ע״כ חרה אף ה׳ בדוד ויך בעם מגפה גדולה להראות לו כי לא בכח יגבר איש וכי לה׳ התשועה ובידו נפש כל חי. אמנם הנפשות אשר מתו אין ספק כי בחטאם מתו, וכן הכתוב אומר בתחלת המאורע ויוסף אף ה׳ לחרות בישראל, ויסת את דוד בהם. דוד חטא והוא היה מוסת לחטוא כדי שיקבלו החטאים עונשם, כי אמנם פלגי מים לב מלך ביד ה׳ אל כל אשר יחפוץ יטנו, וצ״ע. ולדעת דון יצחק אין זו מצוה לדורות אלא לשעה וכמו שמסיים ולקחת את כסף הכפורים וכו׳ ונתת אותו על עבודת אהל מועד לצקת האדנים, וצ״ע.}

Malbim Shemuel II 3:13מלבי״ם שמואל ב ג׳:י״ג

השאלות: היה לו לומר לא תראה את פני כי אם אחר הביאך, ולמה רצה בזה עתה טוב שיקחה אחר שימלוך על כל ישראל? טוב וכו׳ אך דבר אחד וכו׳ באשר חשב דוד מחשבות מראש ועד סוף שלא ידמה כעבד מורד באדוניו שמשמיד בית אדוניו ומולך תחתיו בחזקה, רק כתופס מלכות על פי נביא ועל פי דין ובהסכמת ישראל וזקניהם, רצה שישיב לו את מיכל, שמצד זה הוא חתן המלך אשר לפניו, ויש לו זכות במלוכה גם מצד שאול, וגם רצה שלא יתראה שאבנר בא לפניו כשר המורד במלכו רק שהולך להוליך אליו את אשתו ברשות אדוניו שילך אתה הראש והנכבד בבית אביה וטרם יביאנה לפניו יראה פניו, וזה שכתוב כי אם לפני הביאך וכו׳ בבואך וכו׳ רצה לומר שיהיה הראיית פנים לפני ביאת מיכל (שתבוא אתך) לביתי.

Malbim Shemuel II 5:6מלבי״ם שמואל ב ה׳:ו׳

השאלות: למה בחר ללכת תיכף אחר המלכתו ללחום את היבוסי בירושלים, וענין העורים והפסחים והצנור נלאו בו המפרשים לפתרו. וילך המלך ואנשיו – אחר שעתה התאחדו שני ממלכות ישראל, שהיו עד עתה שבט יהודה תחת דוד, ויתר השבטים ובנימין שבט שאול בראשם תחת איש בושת, ושבו כולם למלכות אחת תחת דוד, היה מן העצה, וכן הופיע רצון ה׳, שעיר המלוכה תהיה בגבול השייך לשני השבטים שהיו שבטי מלכות, וזה היה בירושלים שהיתה חציה ליהודה וחציה לבנימין כמ״ש בגבולי הארץ, וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (יומא יב) רצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה לחלקו של בנימין ובו מזבח בנוי, וכבר בארנו (שופטים א׳) כי בני יהודה כבשו חלקם בירושלים רק בני בנימין לא כבשו את חלקם וישב שם היבוסי

Malbim Shemuel II 8:1מלבי״ם שמואל ב ח׳:א׳

ויהי אחרי כן הודיעו ה׳ על ידי הנביא כי לא הוא יבנה הבית באשר עוד לא נכרתו אויביו מפניו ראה כי רצון ה׳ שלא ינוח עדיין ממלחמה, לכן יצא לבקש את אויביו ולתגר בם מלחמה בארצם, ותחת שעד עתה באו הפלשתים אל ארצו ולא הכניעם, עתה הלך אל ארצם והכניעם, וגם לקח חבל מארצם מתג האמה, ובדברי הימים מפרש גת ובנותיה ויש בזה דרש לרבותינו ז״ל למה קראה מתג האמה.

Hoil Moshe Shemuel II 24:1הואיל משה שמואל ב׳ כ״ד:א׳

ומניית העם היתה לדעת כמה הם שולפי חרב בישראל (שמואל ב כ"ד:ט') לידע מספר חיילותיו לחשוב מחשבות בלבו נגד איזו ממלכה יוכל להלחם ואיזה גוי יוכל לכבוש, ובזה חטא ודאי חטא גדול שהיה רוצה להשליך מנגד נפש ישראל ללא צורך מאחר ששלום לו מכל עבר, וכבר ידע ע"י נתן שמחמת היותו איש דמים ואוהב מלחמה נמנע ממנו מלבנות בית לה' (דברי הימים א כ"ב:ח').

Hoil Moshe Kings I 2:8הואיל משה מלכים א׳ ב׳:ח'

והוא ירד וגו' – ושאל ממני מחילה, ובאותה שעה בהמית לבי נשבעתי לו שלא להמיתו, וידעתי בו שאיש רע לבב הוא ויהיה לשטן לך כאשר תמצא ידו. ויפה מעירנו הח' פיליפפזאן שאין לכחד שצואת שכיב מרע זו שמצוה דוד לבנו קשה, ואמת הוא שיואב ושמעי בני מות היו, רק אחר שמצאנו דוד (מגורש ונרדף) מונע אנשיו פעמים מהרוג את שאול רודפו יש לתמוה איך שנו הצרות את לבו והקשוהו עד שקרוב למיתתו צוה כאלה, כלל היוצא לנו מזה הוא שהנביאים כותבי ספרי הקודש לא החניפו לשום אדם וגלו מעשיו דבריו ומחשבותיו כאשר המה, וגדולי ישראל אף הם היו אנשים ולא מלאכי השרת, ואם באחת או שתים, נטו מן הדרך הישרה לא נשכח ע"ז מרבית מעשיהם הטובים, וכבודם עכ"ז במקומו מונח, יותר מזה נגיל ונשמח בהגיד לנו לבנו שלא טוב פעלו, כי מזה נכרת יותר טהרת דתנו ונועם דרכיו בצוותה עלינו לעשות להפך ממה שעשו הם.