EN/HEע/E

דוד ואביגיל באמנות

Sources

Shemuel I 22:1-2שמואל א כ״ב:א׳-ב׳

(1) David therefore departed thence, and escaped to the cave of Adullam; and when his brethren and all his father's house heard it, they went down thither to him. (2) And every one that was in distress, and every one that was in debt, and every one that was discontented, gathered themselves unto him; and he became captain over them; and there were with him about four hundred men.

(א) וַיֵּלֶךְ דָּוִד מִשָּׁם וַיִּמָּלֵט אֶל מְעָרַת עֲדֻלָּם וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו וְכׇל בֵּית אָבִיו וַיֵּרְדוּ אֵלָיו שָׁמָּה. (ב) וַיִּתְקַבְּצוּ אֵלָיו כׇּל אִישׁ מָצוֹק וְכׇל אִישׁ אֲשֶׁר לוֹ נֹשֶׁא וְכׇל אִישׁ מַר נֶפֶשׁ וַיְהִי עֲלֵיהֶם לְשָׂר וַיִּהְיוּ עִמּוֹ כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ.

Shemuel I 25שמואל א כ״ה

(1) And Samuel died; and all Israel gathered themselves together, and lamented him, and buried him in his house at Ramah. And David arose, and went down to the wilderness of Paran. (2) And there was a man in Maon, whose possessions were in Carmel; and the man was very great, and he had three thousand sheep, and a thousand goats; and he was shearing his sheep in Carmel. (3) Now the name of the man was Nabal; and the name of his wife Abigail; and the woman was of good understanding, and of a beautiful form; but the man was churlish and evil in his doings; and he was of the house of Caleb. (4) And David heard in the wilderness that Nabal was shearing his sheep. (5) And David sent ten young men, and David said unto the young men: 'Get you up to Carmel, and go to Nabal, and greet him in my name; (6) and thus ye shall say: All hail! and peace be both unto thee, and peace be to thy house, and peace be unto all that thou hast. (7) And now I have heard that thou hast shearers; thy shepherds have now been with us, and we did them no hurt, neither was there aught missing unto them, all the while they were in Carmel. (8) Ask thy young men, and they will tell thee; wherefore let the young men find favour in thine eyes; for we come on a good day; give, I pray thee, whatsoever cometh to thy hand, unto thy servants, and to thy son David.' (9) And when David's young men came, they spoke to Nabal according to all those words in the name of David, and ceased. (10) And Nabal answered David's servants, and said: 'Who is David? and who is the son of Jesse? there are many servants now-a-days that break away every man from his master; (11) shall I then take my bread, and my water, and my flesh that I have killed for my shearers, and give it unto men of whom I know not whence they are?' (12) So David's young men turned on their way, and went back, and came and told him according to all these words. (13) And David said unto his men: 'Gird ye on every man his sword.' And they girded on every man his sword; and David also girded on his sword; and there went up after David about four hundred men; and two hundred abode by the baggage. (14) But one of the young men told Abigail, Nabal's wife, saying: 'Behold, David sent messengers out of the wilderness to salute our master; and he flew upon them. (15) But the men were very good unto us, and we were not hurt, neither missed we any thing, as long as we went with them, when we were in the fields; (16) they were a wall unto us both by night and by day, all the while we were with them keeping the sheep. (17) Now therefore know and consider what thou wilt do; for evil is determined against our master, and against all his house; for he is such a base fellow, that one cannot speak to him.' (18) Then Abigail made haste, and took two hundred loaves, and two bottles of wine, and five sheep ready dressed, and five measures of parched corn, and a hundred clusters of raisins, and two hundred cakes of figs, and laid them on asses. (19) And she said unto her young men: 'Go on before me; behold, I come after you.' But she told not her husband Nabal. (20) And it was so, as she rode on her ass, and came down by the covert of the mountain, that, behold,David and his men came down towards her; and she met them.— (21) Now David had said: 'Surely in vain have I kept all that this fellow hath in the wilderness, so that nothing was missed of all that pertained unto him; and he hath returned me evil for good. (22) God do so unto the enemies of David, and more also, if I leave of all that pertain to him by the morning light so much as one male.'— (23) And when Abigail saw David, she made haste, and alighted from her ass, and fell before David on her face, and bowed down to the ground. (24) And she fell at his feet, and said: 'Upon me, my lord, upon me be the iniquity; and let thy handmaid, I pray thee, speak in thine ears, and hear thou the words of thy handmaid. (25) Let not my lord, I pray thee, regard this base fellow, even Nabal; for as his name is, so is he: Nabal is his name, and churlishness is with him; but I thy handmaid saw not the young men of my lord, whom thou didst send. (26) Now therefore, my lord, as the Lord liveth, and as thy soul liveth, seeing the Lord hath withholden thee from blood-guiltiness, and from finding redress for thyself with thine own hand, now therefore let thine enemies, and them that seek evil to my lord, be as Nabal. (27) And now this present which thy servant hath brought unto my lord, let it be given unto the young men that follow my lord. (28) Forgive, I pray thee, the trespass of thy handmaid; for the Lord will certainly make my lord a sure house, because my lord fighteth the battles of the Lord; and evil is not found in thee all thy days. (29) And though man be risen up to pursue thee, and to seek thy soul, yet the soul of my lord shall be bound in the bundle of life with the Lord thy God; and the souls of thine enemies, them shall he sling out, as from the hollow of a sling. (30) And it shall come to pass, when the Lord shall have done to my lord according to all the good that He hath spoken concerning thee, and shall have appointed thee prince over Israel; (31) that this shall be no stumbling-block unto thee, nor offence of heart unto my lord, either that thou hast shed blood without cause, or that my lord hath found redress for himself. And when the Lord shall have dealt well with my lord, then remember thy handmaid.' (32) And David said to Abigail: 'Blessed be the Lord, the God of Israel, who sent thee this day to meet me; (33) and blessed be thy discretion, and blessed be thou, that hast kept me this day from blood-guiltiness, and from finding redress for myself with mine own hand. (34) For in very deed, as the Lord, the God of Israel, liveth, who hath withholden me from hurting thee, except thou hadst made haste and come to meet me, surely there had not been left unto Nabal by the morning light so much as one male.' (35) So David received of her hand that which she had brought him; and he said unto her: 'Go up in peace to thy house; see, I have hearkened to thy voice, and have accepted thy person.' (36) And Abigail came to Nabal; and, behold, he held a feast in his house, like the feast of a king; and Nabal's heart was merry within him, for he was very drunken; wherefore she told him nothing, less or more, until the morning light. (37) And it came to pass in the morning, when the wine was gone out of Nabal, that his wife told him these things, and his heart died within him, and he became as a stone. (38) And it came to pass aboutten days after, that the Lord smote Nabal, so that he died. (39) And when David heard that Nabal was dead, he said: 'Blessed be the Lord, that hath pleaded the cause of my reproach from the hand of Nabal, and hath kept back His servant from evil; and the evil-doing of Nabal hath the Lord returned upon his own head.' And David sent and spoke concerning Abigail, to take her to him to wife. (40) And when the servants of David were come to Abigail to Carmel, they spoke unto her, saying: 'David hath sent us unto thee, to take thee to him to wife.' (41) And she arose, and bowed down with her face to the earth, and said: 'Behold, thy handmaid is a servant to wash the feet of the servants of my lord.' (42) And Abigail hastened, and arose, and rode upon an ass, with five damsels of hers that followed her; and she went after the messengers of David, and became his wife. (43) David also took Ahinoam of Jezreel; and they became both of them his wives. (44) Now Saul had given Michal his daughter, David's wife, to Palti the son of Laish, who was of Gallim.

(א) וַיָּמׇת שְׁמוּאֵל וַיִּקָּבְצוּ כׇל יִשְׂרָאֵל וַיִּסְפְּדוּ לוֹ וַיִּקְבְּרֻהוּ בְּבֵיתוֹ בָּרָמָה וַיָּקׇם דָּוִד וַיֵּרֶד אֶל מִדְבַּר פָּארָן. (ב) וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל. (ג) וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא [כָלִבִּי] (כלבו). (ד) וַיִּשְׁמַע דָּוִד בַּמִּדְבָּר כִּי גֹזֵז נָבָל אֶת צֹאנוֹ. (ה) וַיִּשְׁלַח דָּוִד עֲשָׂרָה נְעָרִים וַיֹּאמֶר דָּוִד לַנְּעָרִים עֲלוּ כַרְמֶלָה וּבָאתֶם אֶל נָבָל וּשְׁאֶלְתֶּם לוֹ בִשְׁמִי לְשָׁלוֹם. (ו) וַאֲמַרְתֶּם כֹּה לֶחָי וְאַתָּה שָׁלוֹם וּבֵיתְךָ שָׁלוֹם וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ שָׁלוֹם. (ז) וְעַתָּה שָׁמַעְתִּי כִּי גֹזְזִים לָךְ עַתָּה הָרֹעִים אֲשֶׁר לְךָ הָיוּ עִמָּנוּ לֹא הֶכְלַמְנוּם וְלֹא נִפְקַד לָהֶם מְאוּמָה כׇּל יְמֵי הֱיוֹתָם בַּכַּרְמֶל. (ח) שְׁאַל אֶת נְעָרֶיךָ וְיַגִּידוּ לָךְ וְיִמְצְאוּ הַנְּעָרִים חֵן בְּעֵינֶיךָ כִּי עַל יוֹם טוֹב בָּנוּ תְּנָה נָּא אֵת אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲבָדֶיךָ וּלְבִנְךָ לְדָוִד. (ט) וַיָּבֹאוּ נַעֲרֵי דָוִד וַיְדַבְּרוּ אֶל נָבָל כְּכׇל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּשֵׁם דָּוִד וַיָּנוּחוּ. (י) וַיַּעַן נָבָל אֶת עַבְדֵי דָוִד וַיֹּאמֶר מִי דָוִד וּמִי בֶן יִשָׁי הַיּוֹם רַבּוּ עֲבָדִים הַמִּתְפָּרְצִים אִישׁ מִפְּנֵי אֲדֹנָיו. (יא) וְלָקַחְתִּי אֶת לַחְמִי וְאֶת מֵימַי וְאֵת טִבְחָתִי אֲשֶׁר טָבַחְתִּי לְגֹזְזָי וְנָתַתִּי לַאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתִּי אֵי מִזֶּה הֵמָּה. (יב) וַיַּהַפְכוּ נַעֲרֵי דָוִד לְדַרְכָּם וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ וַיַּגִּדוּ לוֹ כְּכֹל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ אֶת חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ וַיַּעֲלוּ אַחֲרֵי דָוִד כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וּמָאתַיִם יָשְׁבוּ עַל הַכֵּלִים. (יד) וְלַאֲבִיגַיִל אֵשֶׁת נָבָל הִגִּיד נַעַר אֶחָד מֵהַנְּעָרִים לֵאמֹר הִנֵּה שָׁלַח דָּוִד מַלְאָכִים מֵהַמִּדְבָּר לְבָרֵךְ אֶת אֲדֹנֵינוּ וַיָּעַט בָּהֶם. (טו) וְהָאֲנָשִׁים טֹבִים לָנוּ מְאֹד וְלֹא הׇכְלַמְנוּ וְלֹא פָקַדְנוּ מְאוּמָה כׇּל יְמֵי הִתְהַלַּכְנוּ אִתָּם בִּהְיוֹתֵנוּ בַּשָּׂדֶה. (טז) חוֹמָה הָיוּ עָלֵינוּ גַּם לַיְלָה גַּם יוֹמָם כׇּל יְמֵי הֱיוֹתֵנוּ עִמָּם רֹעִים הַצֹּאן. (יז) וְעַתָּה דְּעִי וּרְאִי מַה תַּעֲשִׂי כִּי כָלְתָה הָרָעָה אֶל אֲדֹנֵינוּ וְעַל כׇּל בֵּיתוֹ וְהוּא בֶּן בְּלִיַּעַל מִדַּבֵּר אֵלָיו. (יח) וַתְּמַהֵר [אֲבִיגַיִל] (אבוגיל) וַתִּקַּח מָאתַיִם לֶחֶם וּשְׁנַיִם נִבְלֵי יַיִן וְחָמֵשׁ צֹאן [עֲשׂוּיוֹת] (עשוות) וְחָמֵשׁ סְאִים קָלִי וּמֵאָה צִמֻּקִים וּמָאתַיִם דְּבֵלִים וַתָּשֶׂם עַל הַחֲמֹרִים. (יט) וַתֹּאמֶר לִנְעָרֶיהָ עִבְרוּ לְפָנַי הִנְנִי אַחֲרֵיכֶם בָּאָה וּלְאִישָׁהּ נָבָל לֹא הִגִּידָה. (כ) וְהָיָה הִיא רֹכֶבֶת עַל הַחֲמוֹר וְיֹרֶדֶת בְּסֵתֶר הָהָר וְהִנֵּה דָוִד וַאֲנָשָׁיו יֹרְדִים לִקְרָאתָהּ וַתִּפְגֹשׁ אֹתָם. (כא) וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כׇּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה. (כב) כֹּה יַעֲשֶׂה אֱלֹהִים לְאֹיְבֵי דָוִד וְכֹה יֹסִיף אִם אַשְׁאִיר מִכׇּל אֲשֶׁר לוֹ עַד הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר. (כג) וַתֵּרֶא אֲבִיגַיִל אֶת דָּוִד וַתְּמַהֵר וַתֵּרֶד מֵעַל הַחֲמוֹר וַתִּפֹּל לְאַפֵּי דָוִד עַל פָּנֶיהָ וַתִּשְׁתַּחוּ אָרֶץ. (כד) וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתֹּאמֶר בִּי אֲנִי אֲדֹנִי הֶעָוֺן וּתְדַבֶּר נָא אֲמָתְךָ בְּאׇזְנֶיךָ וּשְׁמַע אֵת דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ. (כה) אַל נָא יָשִׂים אֲדֹנִי אֶת לִבּוֹ אֶל אִישׁ הַבְּלִיַּעַל הַזֶּה עַל נָבָל כִּי כִשְׁמוֹ כֶּן הוּא נָבָל שְׁמוֹ וּנְבָלָה עִמּוֹ וַאֲנִי אֲמָתְךָ לֹא רָאִיתִי אֶת נַעֲרֵי אֲדֹנִי אֲשֶׁר שָׁלָחְתָּ. (כו) וְעַתָּה אֲדֹנִי חַי י״י וְחֵי נַפְשְׁךָ אֲשֶׁר מְנָעֲךָ י״י מִבּוֹא בְדָמִים וְהוֹשֵׁעַ יָדְךָ לָךְ וְעַתָּה יִהְיוּ כְנָבָל אֹיְבֶיךָ וְהַמְבַקְשִׁים אֶל אֲדֹנִי רָעָה. (כז) וְעַתָּה הַבְּרָכָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵבִיא שִׁפְחָתְךָ לַאדֹנִי וְנִתְּנָה לַנְּעָרִים הַמִּתְהַלְּכִים בְּרַגְלֵי אֲדֹנִי. (כח) שָׂא נָא לְפֶשַׁע אֲמָתֶךָ כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה י״י לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת י״י אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ. (כט) וַיָּקׇם אָדָם לִרְדׇפְךָ וּלְבַקֵּשׁ אֶת נַפְשֶׁךָ וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת י״י אֱלֹהֶיךָ וְאֵת נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע. (ל) וְהָיָה כִּי יַעֲשֶׂה י״י לַאדֹנִי כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר אֶת הַטּוֹבָה עָלֶיךָ וְצִוְּךָ לְנָגִיד עַל יִשְׂרָאֵל. (לא) וְלֹא תִהְיֶה זֹאת לְךָ לְפוּקָה וּלְמִכְשׁוֹל לֵב לַאדֹנִי וְלִשְׁפׇּךְ דָּם חִנָּם וּלְהוֹשִׁיעַ אֲדֹנִי לוֹ וְהֵיטִב י״י לַאדֹנִי וְזָכַרְתָּ אֶת אֲמָתֶךָ. (לב) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. (לג) וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי. (לד) וְאוּלָם חַי י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר מְנָעַנִי מֵהָרַע אֹתָךְ כִּי לוּלֵי מִהַרְתְּ [וַתָּבֹאת] (ותבאתי) לִקְרָאתִי כִּי אִם נוֹתַר לְנָבָל עַד אוֹר הַבֹּקֶר מַשְׁתִּין בְּקִיר. (לה) וַיִּקַּח דָּוִד מִיָּדָהּ אֵת אֲשֶׁר הֵבִיאָה לוֹ וְלָהּ אָמַר עֲלִי לְשָׁלוֹם לְבֵיתֵךְ רְאִי שָׁמַעְתִּי בְקוֹלֵךְ וָאֶשָּׂא פָּנָיִךְ. (לו) וַתָּבֹא אֲבִיגַיִל אֶל נָבָל וְהִנֵּה לוֹ מִשְׁתֶּה בְּבֵיתוֹ כְּמִשְׁתֵּה הַמֶּלֶךְ וְלֵב נָבָל טוֹב עָלָיו וְהוּא שִׁכֹּר עַד מְאֹד וְלֹא הִגִּידָה לּוֹ דָּבָר קָטֹן וְגָדוֹל עַד אוֹר הַבֹּקֶר. (לז) וַיְהִי בַבֹּקֶר בְּצֵאת הַיַּיִן מִנָּבָל וַתַּגֶּד לוֹ אִשְׁתּוֹ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמׇת לִבּוֹ בְּקִרְבּוֹ וְהוּא הָיָה לְאָבֶן. (לח) וַיְהִי כַּעֲשֶׂרֶת הַיָּמִים וַיִּגֹּף י״י אֶת נָבָל וַיָּמֹת. (לט) וַיִּשְׁמַע דָּוִד כִּי מֵת נָבָל וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ י״י אֲשֶׁר רָב אֶת רִיב חֶרְפָּתִי מִיַּד נָבָל וְאֶת עַבְדּוֹ חָשַׂךְ מֵרָעָה וְאֵת רָעַת נָבָל הֵשִׁיב י״י בְּרֹאשׁוֹ וַיִּשְׁלַח דָּוִד וַיְדַבֵּר בַּאֲבִיגַיִל לְקַחְתָּהּ לוֹ לְאִשָּׁה. (מ) וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי דָוִד אֶל אֲבִיגַיִל הַכַּרְמֶלָה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ לֵאמֹר דָּוִד שְׁלָחָנוּ אֵלַיִךְ לְקַחְתֵּךְ לוֹ לְאִשָּׁה. (מא) וַתָּקׇם וַתִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה וַתֹּאמֶר הִנֵּה אֲמָתְךָ לְשִׁפְחָה לִרְחֹץ רַגְלֵי עַבְדֵי אֲדֹנִי. (מב) וַתְּמַהֵר וַתָּקׇם אֲבִיגַיִל וַתִּרְכַּב עַל הַחֲמוֹר וְחָמֵשׁ נַעֲרֹתֶיהָ הַהֹלְכוֹת לְרַגְלָהּ וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי מַלְאֲכֵי דָוִד וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה. (מג) וְאֶת אֲחִינֹעַם לָקַח דָּוִד מִיִּזְרְעֶאל וַתִּהְיֶיןָ גַּם שְׁתֵּיהֶן לוֹ לְנָשִׁים. (מד) וְשָׁאוּל נָתַן אֶת מִיכַל בִּתּוֹ אֵשֶׁת דָּוִד לְפַלְטִי בֶן לַיִשׁ אֲשֶׁר מִגַּלִּים.

Shemuel II 7:16שמואל ב ז׳:ט״ז

And thy house and thy kingdom shall be made sure for ever before thee; thy throne shall be established for ever.'

וְנֶאְמַן בֵּיתְךָ וּמַמְלַכְתְּךָ עַד עוֹלָם לְפָנֶיךָ כִּסְאֲךָ יִהְיֶה נָכוֹן עַד עוֹלָם.

Bavli Megillah 14a-bבבלי מגילה י״ד.-:

§ The Gemara asks with regard to the prophetesses recorded in the baraita: Who were the seven prophetesses? The Gemara answers: Sarah, Miriam, Deborah, Hannah, Abigail, Huldah, and Esther. The Gemara offers textual support: Sarah, as it is written: “Haran, the father of Milcah, and the father of Iscah” ... Abigail was a prophetess, as it is written: “And it was so, as she rode on the donkey, and came down by the covert of the mountain” (I Samuel 25:20). The Gemara asks: Why does it say: “By the covert [beseter] of the mountain”? It should have said: From the mountain. The Gemara answers that in fact this must be understood as an allusion to something else. Rabba bar Shmuel said: Abigail, in her attempt to prevent David from killing her husband Nabal, came to David and questioned him on account of menstrual blood that comes from the hidden parts [setarim] of a body. How so? She took a blood-stained cloth and showed it to him, asking him to rule on her status, whether or not she was ritually impure as a menstruating woman. He said to her: Is blood shown at night? One does not examine blood-stained cloths at night, as it is difficult to distinguish between the different shades by candlelight. She said to him: If so, you should also remember another halakha: Are cases of capital law tried at night? Since one does not try capital cases at night, you cannot condemn Nabal to death at night. David said to her: {14b} Nabal, your husband, is a rebel against the throne, as David had already been anointed as king by the prophet Samuel, and Nabal refused his orders. And therefore there is no need to try him, as a rebel is not accorded the ordinary prescriptions governing judicial proceedings. Abigail said to him: You lack the authority to act in this manner, as Saul is still alive. He is the king in actual practice, and your seal [tivakha] has not yet spread across the world, i.e., your kingship is not yet known to all. Therefore, you are not authorized to try someone for rebelling against the monarchy. David accepted her words and said to her: “And blessed be your discretion and blessed be you who have kept me this day from coming to bloodguiltiness [damim]” (I Samuel 25:33). The Gemara asks: The plural term damim, literally, bloods, indicates two. Why did David not use the singular term dam? Rather, this teaches that Abigail revealed her thigh, and he lusted after her, and he went three parasangs by the fire of his desire for her, and said to her: Listen to me, i.e., listen to me and allow me to be intimate with you. Abigail then said to him: “Let this not be a stumbling block for you” (I Samuel 25:31). By inference, from the word “this,” it can be understood that there is someone else who will in fact be a stumbling block for him, and what is this referring to? The incident involving Bathsheba. And in the end this is what was, as indeed he stumbled with Bathsheba. This demonstrates that Abigail was a prophetess, as she knew that this would occur. This also explains why David blessed Abigail for keeping him from being responsible for two incidents involving blood that day: Abigail’s menstrual blood and the shedding of Nabal’s blood. Apropos Abigail, the Gemara explains additional details in the story. Abigail said to David: “Yet the soul of my lord shall be bound in the bond of life with the Lord your God” (I Samuel 25:29), and when she parted from him she said to him: “And when the Lord shall have dealt well with my lord, and you shall remember your handmaid” (I Samuel 25:31). Rav Naḥman said that this explains the folk saying that people say: While a woman is engaged in conversation she also holds the spindle, i.e., while a woman is engaged in one activity she is already taking steps with regard to another. Abigail came to David in order to save her husband Nabal, but at the same time she indicates that if her husband dies, David should remember her and marry her. And indeed, after Nabal’s death David took Abigail for his wife. Some say that Rav Naḥman referred to a different saying: The goose stoops its head as it goes along, but its eyes look on from afar to find what it is looking for. So too, Abigail acted in similar fashion.

שבע נביאות מאן נינהו שרה מרים דבורה חנה אביגיל חולדה ואסתר... אביגיל דכתיב {שמואל א כ״ה:כ׳} והיה היא רוכבת על החמור ויורדת בסתר ההר בסתר ההר מן ההר מיבעי ליה. אמר רבה בר שמואל על עסקי דם הבא מן הסתרים נטלה דם והראתה לו אמר לה וכי מראין דם בלילה אמרה לו וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה {14b} מורד במלכות הוא ולא צריך למידייניה אמרה לו עדיין שאול קיים ולא יצא טבעך בעולם אמר לה {שמואל א כ״ה:ל״ג} ברוך טעמך וברוכה את אשר כליתני [היום הזה] מבא בדמים. דמים תרתי משמע אלא מלמד שגילתה את שוקה והלך לאורה ג׳ פרסאות אמר לה השמיעי לי אמרה לו {שמואל א כ״ה:ל״א} לא תהיה זאת לך לפוקה זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע ומסקנא הכי הואי. {שמואל א כ״ה:כ״ט} והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים כי הוות מיפטרא מיניה אמרה ליה {שמואל א כ״ה:ל״א} והטיב ה׳ לאדוני וזכרת את אמתך. אמר רב נחמן היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שותא פילכא איכא דאמרי שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מיטייפי. חולדה דכתיב {מלכים ב כ״ב:י״ד} וילך חלקיהו הכהן ואחיקם ועכבור וגו׳ ובמקום דקאי ירמיה היכי מתנביא איהי אמרי בי רב משמיה דרב חולדה קרובת ירמיה היתה ולא הוה מקפיד עליה. ויאשיה גופיה היכי שביק ירמיה ומשדר לגבה אמרי דבי רבי שילא מפני שהנשים רחמניות הן. ר׳ יוחנן אמר ירמיה לא הוה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים ומנלן דאהדור דכתיב {יחזקאל ז׳:י״ג} כי המוכר אל הממכר לא ישוב אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל אלא מלמד שירמיה החזירן. ויאשיהו בן אמון מלך עליהן דכתיב {מלכים ב כ״ג:י״ז} ויאמר מה הציון הלז אשר אני רואה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בבית אל וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן רב נחמן אמר מהכא {הושע ו׳:י״א} גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי. אסתר דכתיב {אסתר ה׳:א׳} ויהי ביום השלישי ותלבש אסתר מלכות בגדי מלכות מיבעי ליה אלא שלבשתה רוח הקדש כתיב הכא ותלבש וכתיב התם {דברי הימים א י״ב:י״ט} ורוח לבשה את עמשי וגו׳. אמר רב נחמן לא יאה יהירותא לנשי תרתי נשי יהירן הויין וסניין שמייהו חדא שמה זיבורתא וחדא שמה כרכושתא זיבורתא כתיב בה {שופטים ד׳:ו׳} ותשלח ותקרא לברק ואילו איהי לא אזלה לגביה כרכושתא כתיב בה {מלכים ב כ״ב:ט״ו} אמרו לאיש ולא אמרה אמרו למלך. אמר רב נחמן חולדה מבני בניו של יהושע היתה כתיב הכא {מלכים ב כ״ב:י״ד} בן חרחס וכתיב התם {יהושע כ״ד:ל׳} בתמנת חרס. איתיביה רב עינא סבא לרב נחמן שמונה נביאים והם כהנים יצאו מרחב הזונה ואלו הן נריה ברוך ושריה מחסיה ירמיה חלקיה חנמאל ושלום רבי יהודה אומר אף חולדה הנביאה מבני בניה של רחב הזונה היתה כתיב הכא בן תקוה וכתיב התם {יהושע ב׳:י״ח} את תקות חוט השני. אמר ליה עינא סבא ואמרי לה פתיא אוכמא מיני ומינך תסתיים שמעתא דאיגיירא ונסבה יהושע ומי הוו ליה זרעא ליהושע והכתיב {דברי הימים א ז׳:כ״ז} נון בנו יהושע בנו בני לא הוו ליה בנתן הוו ליה

Bavli Megillah 15aבבלי מגילה ט״ו.

To complete the discussion about the prophetesses, the Gemara cites a baraita in which the Sages taught: There were four women of extraordinary beauty in the world: Sarah, and Abigail, Rahab, and Esther.

תנו רבנן ארבע נשים יפיפיות היו בעולם שרה (ואביגיל רחב) ואסתר

Rashi Shemuel I 25:26רש״י שמואל א כ״ה:כ״ו

[Adonoy] has prevented you. Who sent me toward you to refrain you from committing bloodshed. And from avenging yourself by your own hand. From personally avenging yourself and being punished. May all your enemies be like Novol. She prophesied with the Divine Spirit that Novol will not live long.

אשר מנעך – ששלחני לקראתך למנעך משפיכות דמים. והושע ידך לך – מלנקום אתה בעצמך את נקמתך ותענש. יהיו כנבל איביך – נתנבאת ברוח הקודש שלא יאריך ימים.

Rid Shemuel I 25:20רי״ד שמואל א כ״ה:כ׳

והיא יורדת בסתר ההר – פירוש: שני הרים זה כנגד זה והעמק שביניהם קורא סתר ההר שההרים מכסים אותו ואינו נראה. והיא היתה יורדת מן ההר מזה ודוד היה יורד לקראתה מן ההר שכנגדו, ופגעה בהם בתוך העמק.

Ralbag Shemuel I 25:29רלב״ג שמואל א כ״ה:כ״ט

ויקם אדם לרדפך – והוא רמז אל שאול. והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים – הוא העולם הבא כי שם תתאחד הנפש במושכליה שהם צרור החיים ומצדם יהיה עם השם יתברך כמו שבארנו בראשון מספר מלחמות ה׳. ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע – רוצה לומר: שלא יהיה לה השארות וקיום והנה אמרה זאת להורות שכבר יחטא דוד אם ישחית׳ ותמנע ממנו ההצלח׳ הנפשיית שהיא ערך ההצלחה ואמרה עוד כי בהיותו נגיד על ישראל יהיה לו זה העון לפוקה ולמכשול לב אם ישחיתם ואולי היה זה סבה שתסור הממלכה ממנו כמו שקרה לשאול, ועם זה היה מטוב חכמתה שחלתה פני דוד שיזכרה כאשר יטיב ה׳ לו לגמול אותה חסד או אולי המאמר ממנה על צד הנבואה וראתה שעתיד נבל למות ותהיה היא אשת דוד.