Difference between revisions of "Despoiling Egypt in Art/0/he"
m |
m |
||
| Line 21: | Line 21: | ||
<subcategory>ניצול, מתנות, או השאלה? | <subcategory>ניצול, מתנות, או השאלה? | ||
<p>באופן ייחודי למדי,<fn>גם בהגדת האחות נראים בני ישראל נמלטים עם שלל מצרי בזמן מכת חושך. אולם העובדה שהמצרים עומדים ממש ליד בני ישראל משאירה לכל הפחות את האפשרות שהמצרים היו מודעים לנוכחותם של בני ישראל והלקיחה נעשתה ברשותם.</fn> הגדת הזהב מציגה את בני ישראל כגנבים המנצלים את אדוניהם המצרים חסרי האונים במכת בכורות. נראה שהגדת הזהב הולכת בדיוק בכיוון הפוך מהתמה המדרשית שמדגישה את יושרם של בני ישראל על שלא בזזו את בתי המצרים בזמן החושך.<fn>ראו ר' יוסי הגלילי ב<multilink><a href="MekhiltaPischa13" data-aht="source">מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a><a href="MekhiltaPischa13" data-aht="source">בא פסחא י״ג</a><a href="Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot" data-aht="parshan">אודות מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a></multilink> שטוען שהגינותם של בני ישראל בזמן מכת חושך היא מה שהוביל את המצרים לתת מרצונם לאחר מכן, וראו <multilink><a href="RHirschShemot11-2" data-aht="source">רש״ר הירש</a><a href="RHirschShemot11-2" data-aht="source">שמות י״א:ב׳-ג׳</a><a href="R. Samson Raphael Hirsch" data-aht="parshan">אודות ר' שמשון רפאל הירש</a></multilink> שמפתח כיוון זה. ב<multilink><a href="ShemotRabbah14-3" data-aht="source">שמות רבה</a><a href="ShemotRabbah14-3" data-aht="source">י״ד:ג׳</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">אודות שמות רבה</a></multilink>, הסכמתם של המצרים נעשתה עם קצת פחות רצון. על פי המדרש, בני ישראל ניצלו את החושך על מנת לגלות את מיקומם של כל החפצים יקרי הערך בבתיהם של המצרים, אך תיאור זה של המדרש בא להבליט את יושרתם של הישראלים שלא לקחו דבר, ואת הערכת המצרים על כך. בניגוד למדרשים הללו, הגדת הזהב מציגה את בני ישראל כגנבים מוחלטים. יהיה זה תמוה מצד אמן יהודי לבחור להציג את ישראל באור שלילי שכזה, ולכן ייתכן וישנן השפעות נוצריות על היצירה. ראו בהמשך על טענתה ההפוכה של ג'ולי האריס. עם זאת, מרתק לראות שיש לפחות מקור יהודי אחד שמתיישב עם הגדת הזהב. ראו <multilink><a href="LekachTovShemot10-23" data-aht="source">לקח טוב</a><a href="LekachTovShemot10-23" data-aht="source">י׳:כ״ג</a><a href="LekachTovShemot11-2" data-aht="source">שמות י״א:ב׳</a><a href="R. Toviah b. Eliezer (Lekach Tov)" data-aht="parshan">אודות ר' טוביה בן אליעזר</a></multilink> אשר קובע בשני מקומות שונים שבני ישראל נמלטו עם שלל המצרים ללא הסכמתם. בשני כתבי יד, חסר הקטע השני בו הוא מדבר על כך (ראו הערת ש' בובר ללקח טוב והערת ר' כשר בתורה שלמה שמות י':כ"ג:ע"א), מה שמוביל את ר' כשר לסבור שזוהי תוספת מזוייפת. מצד שני, עקביות המסר בשני הקטעים רומזת אולי על המסקנה ההפוכה, כלומר שהעדרותו של הקטע השני בחלק מכתבי היד נובעת מצנזורה עצמית יהודית.</fn> בניגוד להגדת הזהב, בהגדת האח החליפין נעשים במודע ואף נראה שברצון רב מצד המצרים.</p> | <p>באופן ייחודי למדי,<fn>גם בהגדת האחות נראים בני ישראל נמלטים עם שלל מצרי בזמן מכת חושך. אולם העובדה שהמצרים עומדים ממש ליד בני ישראל משאירה לכל הפחות את האפשרות שהמצרים היו מודעים לנוכחותם של בני ישראל והלקיחה נעשתה ברשותם.</fn> הגדת הזהב מציגה את בני ישראל כגנבים המנצלים את אדוניהם המצרים חסרי האונים במכת בכורות. נראה שהגדת הזהב הולכת בדיוק בכיוון הפוך מהתמה המדרשית שמדגישה את יושרם של בני ישראל על שלא בזזו את בתי המצרים בזמן החושך.<fn>ראו ר' יוסי הגלילי ב<multilink><a href="MekhiltaPischa13" data-aht="source">מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a><a href="MekhiltaPischa13" data-aht="source">בא פסחא י״ג</a><a href="Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot" data-aht="parshan">אודות מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a></multilink> שטוען שהגינותם של בני ישראל בזמן מכת חושך היא מה שהוביל את המצרים לתת מרצונם לאחר מכן, וראו <multilink><a href="RHirschShemot11-2" data-aht="source">רש״ר הירש</a><a href="RHirschShemot11-2" data-aht="source">שמות י״א:ב׳-ג׳</a><a href="R. Samson Raphael Hirsch" data-aht="parshan">אודות ר' שמשון רפאל הירש</a></multilink> שמפתח כיוון זה. ב<multilink><a href="ShemotRabbah14-3" data-aht="source">שמות רבה</a><a href="ShemotRabbah14-3" data-aht="source">י״ד:ג׳</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">אודות שמות רבה</a></multilink>, הסכמתם של המצרים נעשתה עם קצת פחות רצון. על פי המדרש, בני ישראל ניצלו את החושך על מנת לגלות את מיקומם של כל החפצים יקרי הערך בבתיהם של המצרים, אך תיאור זה של המדרש בא להבליט את יושרתם של הישראלים שלא לקחו דבר, ואת הערכת המצרים על כך. בניגוד למדרשים הללו, הגדת הזהב מציגה את בני ישראל כגנבים מוחלטים. יהיה זה תמוה מצד אמן יהודי לבחור להציג את ישראל באור שלילי שכזה, ולכן ייתכן וישנן השפעות נוצריות על היצירה. ראו בהמשך על טענתה ההפוכה של ג'ולי האריס. עם זאת, מרתק לראות שיש לפחות מקור יהודי אחד שמתיישב עם הגדת הזהב. ראו <multilink><a href="LekachTovShemot10-23" data-aht="source">לקח טוב</a><a href="LekachTovShemot10-23" data-aht="source">י׳:כ״ג</a><a href="LekachTovShemot11-2" data-aht="source">שמות י״א:ב׳</a><a href="R. Toviah b. Eliezer (Lekach Tov)" data-aht="parshan">אודות ר' טוביה בן אליעזר</a></multilink> אשר קובע בשני מקומות שונים שבני ישראל נמלטו עם שלל המצרים ללא הסכמתם. בשני כתבי יד, חסר הקטע השני בו הוא מדבר על כך (ראו הערת ש' בובר ללקח טוב והערת ר' כשר בתורה שלמה שמות י':כ"ג:ע"א), מה שמוביל את ר' כשר לסבור שזוהי תוספת מזוייפת. מצד שני, עקביות המסר בשני הקטעים רומזת אולי על המסקנה ההפוכה, כלומר שהעדרותו של הקטע השני בחלק מכתבי היד נובעת מצנזורה עצמית יהודית.</fn> בניגוד להגדת הזהב, בהגדת האח החליפין נעשים במודע ואף נראה שברצון רב מצד המצרים.</p> | ||
| − | <p>הכתוביות המלוות את התמונות מביעות את השוני בהבנת הסיפור בין שתי ההגדות. הגדת הזהב בוחרת במילים "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" על אף שאלו לא מתאימות לסדר הכרונולוגי של האירועים,<fn>המילים "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (י"ב:ל"ו) מופיעות רק לאחר מכת בכורות, על אף שלפי הגדת הזהב, ניצולם של המצרים אירע לפני מכת בכורות.</fn> מפני שהן המתאימות ביותר לתיאור שלה את הסיפור. הגדת האח, מאידך, מעדיפה להשתמש במשפט החיובי יותר "וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם".<fn>יש להעיר שהמאייר עצמו רושם רק את תחילת הפסוק – "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת", | + | <p>הכתוביות המלוות את התמונות מביעות את השוני בהבנת הסיפור בין שתי ההגדות. הגדת הזהב בוחרת במילים "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" על אף שאלו לא מתאימות לסדר הכרונולוגי של האירועים,<fn>המילים "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" (י"ב:ל"ו) מופיעות רק לאחר מכת בכורות, על אף שלפי הגדת הזהב, ניצולם של המצרים אירע לפני מכת בכורות.</fn> מפני שהן המתאימות ביותר לתיאור שלה את הסיפור. הגדת האח, מאידך, מעדיפה להשתמש במשפט החיובי יותר "וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם".<fn>יש להעיר שהמאייר עצמו רושם רק את תחילת הפסוק – "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת", והמבאר הוא זה שמוסיף "וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם". מעניין שבסצנה המקבילה, הגדת ריילאנדס מצטטת את הפסוק במלואו "וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" גם ביצירה עצמה וגם בכתוביות.</fn> באופן טבעי עולה השאלה מהו היחס בין שני פסוקים אלה בתורה עצמה. האם העם הונה את המצרים או שהנתינה נעשתה באופן ידידותי? מדוע הסכימו המצרים לתת את רכושם בכלל? האם זה קשור למוות של בכורותיהם ולרצון בזירוז בני ישראל לצאת מהארץ? ראו <a href="Reparations and Despoiling Egypt" data-aht="page">פיצויים לעבדות וניצול מצרים</a> לניתוח מעמיק של הסוגייה.</p> |
</subcategory> | </subcategory> | ||
<subcategory>זהות החפצים | <subcategory>זהות החפצים | ||
| − | <p>בצלאל נרקיס<fn>ראו הגדת הזהב, (רונהרט פארק, קליפורניה, תשנ"ז): עמ' 46.</fn> מזהה את החפצים שנשדדו, לפי הגדת הזהב, בתור כלים ליטורגיים נוצריים | + | <p>בצלאל נרקיס<fn>ראו הגדת הזהב, (רונהרט פארק, קליפורניה, תשנ"ז): עמ' 46.</fn> מזהה את החפצים שנשדדו, לפי הגדת הזהב, בתור כלים ליטורגיים נוצריים – גביע וקיבוריום.<fn>קיבוריום הוא כלי קיבול עם מכסה שנועד לאחסן את לחם הקודש, דהיינו המקבילה של הגביע, רק בעבור הלחם במקום היין. השוו עם ההיסטוריון הרומאי בן המאה הראשונה פומפיוס טרוגוס (המקור לא שרד אך הוא מסוכם בתמצותו של יוסטינוס – ראו ל"ו:ב) שכותב שמשה גנב בחשאי את כלי הקודש המצריים.</fn> בחירה בחפצים אלו על ידי ההגדה מתאפשרת בשל פערי מידע בספר שמות. מה הם בדיוק אותם "כלי כסף וכלי זהב" ומדוע הם ניתנו לבני ישראל? האם הם היו אביזרי פולחן שהושאלו לשלושה ימים לישראלים עבור עבודת ה' במדבר,<fn>ראו <a href="Reparations and Despoiling Egypt" data-aht="page">פיצויים לעבדות וניצול מצרים</a> בנוגע לרשב"ם שמות ג':כ"ב שמציע שהמצרים העניקו לבני ישראל תכשיטים ובגדים בשביל שלעם יהיה מה ללבוש בשעת הפולחן.</fn> או שאולי אפילו הם נחשבו לאלילים מצריים ממש?<fn>השוו <a href="MekhiltaPischa13" data-aht="source">מכילתא בא פסחא י״ג</a> שעל פיו באירוע זה האלילים בתחילה נמסו ואז נלקחו על ידי הישראלים. ראו <a href="Reparations and Despoiling Egypt" data-aht="page">פיצויים לעבדות וניצול מצרים</a>.</fn> אולי בכלל כלים אלה היו סתם כלי בישול ואכילה שהושאלו בעבור המסע,<fn>כך לפי ארטפנוס ור"י בכור שור – ראו <a href="Reparations and Despoiling Egypt" data-aht="page">פיצויים לעבדות וניצול מצרים</a>. השוו עם <a href="http://www.gci.org/files/images/b2/_0303160501_018.jpg">התחריט</a> של האמן פאולו ורונזה, בו נראה שבני ישראל לקחו חפצים יומיומיים יותר, כמו למשל סירים ומחבתות.</fn> או לחלופין חפצים יקרי ערך שניתנו כפיצוי עבור שנים של עבדות ללא תמורה?<fn>ראו ג'ולי האריס,  <a href="http://spertus.academia.edu/JulieHarris/Papers/1226156/Polemical_Images_in_the_Golden_Haggadah_BL_add_27210_">"Polemical Images in the Golden Haggadah"</a> Medieval Encounters, 8 (2002): עמ' 105-122, שטוענת שבקישור הכלים המצריים עם כלים נוצריים עכשוויים, האמן של הגדת הזהב יוצר זיהוי בין המצרים המדכאים לבין הנוצרים, שכני היהודים. [בנוסף היא מציינת שבעמוד הבא, המצרים הרודפים אחרי העם לבושים כמו אבירים ספרדים בני התקופה.] לפי הסברה של לואיס, ההגדה נוצרה בתקופה בה המתיחות בין מלווים יהודים לבין לווים נוצרים הלכה וגברה. כשעיסוק במסחר נאסר על הקהילה היהודית והלוואות נותרו ללא פירעון, יהודים רבים חשו הזדהות עם אבותיהם הקדמונים, שניסו לקחת בחזרה את מה שמגיע להם.</fn></p> |
</subcategory> | </subcategory> | ||
<subcategory>"וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" | <subcategory>"וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" | ||
Version as of 09:46, 29 July 2019
פיצויים לעבדות וניצול מצרים באמנות
הקדמה
שתי התמונות המוצגות כאן מתארות את הסיפור של ניצול המצרים המוזכר בשמות ג׳:כ״ב, י״א:ב׳ ובי״ב:ל״ה-ל״ו – ראו פיצויים לעבדות וניצול מצרים. מקורם של שני הציורים בהגדות קטלוניות מאוירות מהמאה ה-14, אחת ידועה בתור "הגדת הזהב"1 והאחת בתור "הגדת האח".2 זהותם של שני האמנים אינה ידועה, וכן לא ידוע אפילו אם הם יהודים או נוצרים.3 בשני הציורים, הניצול מוצג בחלק התחתון של תמונה המחולקת לשני חלונות, כאשר החלק העליון מתאר את אחת מהמכות. הסמיכות בין שתי הסצנות רומזת לנו ודאי על קשר מסויים. עם זאת, ישנו שוני בין האמנים בבחירה של המכה המוצגת, ומשום כך גם בפרשנותם לכל הסיפור מבחינת מהותו, הזמן שבו הוא אירע, והמניע ללקיחת השלל.
השוואת התמונות
הגדת הזהב
התמונה מחולקת באופן אופקי לשתי התרחשויות שונות. החלק העליון מתמקד במצרים המגששים באפלה בזמן מכת חושך. פרעה יושב משמאל, אבוד ומבולבל, מחזיק את מסגרת התמונה לתמיכה. לימינו, כמה מצרים אחרים עומדים בתנוחות שונות, אך כולם חסרי ישע באותה מידה. בחלק התחתון של התמונה נראים בני ישראל בזמן שהם לוקחים דברים יקרי ערך משכניהם שאינם יודעים דבר. אחד לוקח קופסא שלמה בעוד ששניים אחרים רוכנים לתפוס גביעים מוזהבים. דמות רביעית מתבוננת במעשה ואוחזת שלל כלשהו בחיקה.4
הגדת האח
גם כאן התמונה חצויה לשניים, אך כאן החצי העליון מתאר את מכת בכורות ולא את מכת חושך. מימין, שתי דמויות (ככל הנראה משה ואהרן) נראות כמצביעות, אולי במטרה להזהיר מפני המכה הקרבה. במרכז, פרעה מדבר עם אנשי החצר שלו ונראה מוטרד למדי. מתחתיהם, נראית גופה שוכבת במרתף.5 בצדה שמאלי של התמונה נראית שורה של גופות אחת מעל השנייה, כאשר ארבע העליונות אנושיות, והתחתונה מביניהן היא של חיה. החלון התחתון בתמונה עובר לפרשייה הבאה במקרא – לקיחת פריטי הזהב, הכסף והבגדים מהמצרים.6
יחס לטקסט המקראי
בחירותיהם של האמנים מעידות על ערפול מסויים בטקסט המקראי, ומהוות דרכים שונות לפרש את הפסוקים:
עיתוי הסיפור
הגדת הזהב מציבה את הסצנה בזמן מכת חושך7 בעוד שבהגדת האח8 היא מתרחשת לאחר מכת בכורות. לפי המקרא, הזמן בו התרחש הסיפור אינו ברור, והוא מסופר גם בשמות י״א:ב׳-ג׳ אחרי מכת חושך וגם שמות י״ב:ל״ה-ל״ו, רגע לפני היציאה ממצרים – וראו את המחלוקת על כך בקרב הפרשנים.
ניצול, מתנות, או השאלה?
באופן ייחודי למדי,9 הגדת הזהב מציגה את בני ישראל כגנבים המנצלים את אדוניהם המצרים חסרי האונים במכת בכורות. נראה שהגדת הזהב הולכת בדיוק בכיוון הפוך מהתמה המדרשית שמדגישה את יושרם של בני ישראל על שלא בזזו את בתי המצרים בזמן החושך.10 בניגוד להגדת הזהב, בהגדת האח החליפין נעשים במודע ואף נראה שברצון רב מצד המצרים.
הכתוביות המלוות את התמונות מביעות את השוני בהבנת הסיפור בין שתי ההגדות. הגדת הזהב בוחרת במילים "וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם" על אף שאלו לא מתאימות לסדר הכרונולוגי של האירועים,11 מפני שהן המתאימות ביותר לתיאור שלה את הסיפור. הגדת האח, מאידך, מעדיפה להשתמש במשפט החיובי יותר "וַה' נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם".12 באופן טבעי עולה השאלה מהו היחס בין שני פסוקים אלה בתורה עצמה. האם העם הונה את המצרים או שהנתינה נעשתה באופן ידידותי? מדוע הסכימו המצרים לתת את רכושם בכלל? האם זה קשור למוות של בכורותיהם ולרצון בזירוז בני ישראל לצאת מהארץ? ראו פיצויים לעבדות וניצול מצרים לניתוח מעמיק של הסוגייה.
זהות החפצים
בצלאל נרקיס13 מזהה את החפצים שנשדדו, לפי הגדת הזהב, בתור כלים ליטורגיים נוצריים – גביע וקיבוריום.14 בחירה בחפצים אלו על ידי ההגדה מתאפשרת בשל פערי מידע בספר שמות. מה הם בדיוק אותם "כלי כסף וכלי זהב" ומדוע הם ניתנו לבני ישראל? האם הם היו אביזרי פולחן שהושאלו לשלושה ימים לישראלים עבור עבודת ה' במדבר,15 או שאולי אפילו הם נחשבו לאלילים מצריים ממש?16 אולי בכלל כלים אלה היו סתם כלי בישול ואכילה שהושאלו בעבור המסע,17 או לחלופין חפצים יקרי ערך שניתנו כפיצוי עבור שנים של עבדות ללא תמורה?18
"וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים"
באופן מעניין, ניתן לאתר אזכור לרעיון הרמוז בכותרת בשתי ההגדות. התיאור של הכלים העשוקים בהגדת הזהב יכול להתקשר לגישה שבזמן יציאת מצרים ה' הופיע כמנצח הגדול בקרב עם האלים המצריים חסרי הכוח. בהגדת האח, רעיון זה מגולם בגופת החיה שמופיעה מתחת לגופות האנושיות. ייתכן שחיה זו מסמלת את המוות של החיות המצריות הקדושות שאליהם סגדו כמו לאלים.19
