EN/HEע/E

צְפַרְדֵּעַ

Sources

Shemot 7:26 – 8:11שמות ז':כ"ו – ח':י"א

(ז:כו) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (כז) וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. (כח) וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. (כט) וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים. (ח:א) וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן הַחַרְטֻמִּים בְּלָטֵיהֶם וַיַּעֲלוּ אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל ה' וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַה'. (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. (ו) וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹהֵינוּ. (ז) וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. (ח) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה. (ט) וַיַּעַשׂ ה' כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת. (י) וַיִּצְבְּרוּ אֹתָם חֳמָרִם חֳמָרִם וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ. (יא) וַיַּרְא פַּרְעֹה כִּי הָיְתָה הָרְוָחָה וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.

Tehillim 78:45תהלים ע"ח:מ"ה

יְשַׁלַּח בָּהֶם עָרֹב וַיֹּאכְלֵם וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם.

Tehillim 105:30תהלים ק"ה:ל'

שָׁרַץ אַרְצָם צְפַרְדְּעִים בְּחַדְרֵי מַלְכֵיהֶם.

Philo, On the Life of Moses I XVIII:102-105פילון על חיי משה א':י"ח

(102) But again, after a brief respite, the Egyptians returned to the same cruelty and carelessness as before, as if either justice had been utterly banished from among men, or as if those who had endured one punishment were not wont to be chastised a second time; but when they suffered they were taught like young children, not to despise those who corrected them; for the punishment which followed, on the track of the last, was slow indeed to come, while they were also slow, but when they hastened to do wrong, it ran after them and overtook them. (103) For again, the brother of Moses, being ordered to do so, stretched out his hand and held his rod over all the canals, and lakes, and marches; and at the holding forth of his rod, so immense a multitude of frogs came up, that not only the market-place, and all the spots open to the air, were filled with them, but likewise all the stables for cattle, the houses, and all the temples, and every building, public or private, as if nature had designed to send forth one race of aquatic animals into the opposite region of earth, to form a colony there, for the opposite region to water is earth. (104) Inasmuch then as they could not go out of doors, because all the passages were blocked up, and could not remain in-doors, for the frogs had already occupied all the recesses, and had crawled up to the very highest parts of the houses, they were now in the very greatest distress, and in complete despair of safety. (105) Again, therefore, they have recourse to the same means of escape by entreating Moses, and the king now promised to permit the Hebrews to depart, and they propitiated God with prayers. And when God consented, some of the frogs at once returned into the river, and there were also heaps of those which died in the roads, and the people also brought loads of them out of their houses, on account of the intolerable stench which proceeded from them, and the smell from their dead carcases, in such numbers, went up to heaven, especially as frogs, even while alive, cause great annoyance to the outward senses.

Philo, On the Life of Moses I XIX:109-112פילון על חיי משה א':י"ט

(109) And perhaps someone may here ask why God punished the land with such insignificant and generally despised animals, omitting bears, and lions, and leopards, and the other races of wild beasts who devour human flesh; and if he did not send these, at least, he might have sent Egyptian asps, the bites of which have naturally the power to cause death instantly. (110) But if such a man really does not know, let him learn, first of all, that God was desirous rather to admonish the Egyptians than to destroy them: for if he had designed to destroy them utterly once for all, he would not have employed animals to be, as it were, his coadjutors in the work of destruction, but rather such heaven-sent afflictions as famine and pestilence; (111) and in the second place, let him also learn a lesson which is necessary to be learnt, and applicable to every condition and age of life; and what is the lesson? This; that men, when they make war, seek out the most mighty powers to gain them over to their alliance, such as shall make amends for their own want of power: but God, who is the supreme and mightiest of all powers, having need of no assistant, if ever he desires to use any instruments as it were for the punishments which he desires to inflict, does not choose the most mighty or the greatest things as his ministers, since he takes but little heed of their capacity, but he uses insignificant and small agents, which he renders irresistible and invincible powers, and by their means he chastises those who do wrong, as he does in this instance, (112) for what can be more insignificant than a louse? And yet it was so powerful that all Egypt fainted under the host of them, and was compelled to cry out, that "this is the anger of God." For all the earth put together, from one end to the other, could not withstand the hand of God, no nor all the universe.

Tanchuma Vaera 14תנחומא וארא יד

ערוב למה שהיו המצרים אומרים לישראל צאו הביאו לנו דובים ואריות כדי להיות מצירין בהם לפיכך הביא הקדוש ברוך הוא עליהן חיות מעורבבות שנאמר ויבא ערוב כבד, דברי רבי יהודה. רבי נחמיה אומר מיני צרעין ויתושין. ונראין דבריו של רבי יהודה, בצפרדעים כתיב ויצברו אותם חמרים חמרים, ובערוב כתיב ויעש ה' כדבר משה, ויסר הערוב. צפרדעים שלא היה בהן הנאה מתו והסריחו מצרים, ערוב שהיה הנאה בעורותיהן לא נשאר עד אחד, שאלו היו צרעין ויתושין היה להן שימותו ויסריחו במצרים.

Midrash Tehillim 105:9מדרש תהלים ק"ה:ט'

שרץ ארצם צפרדעים. אמר ר' יוחנן כל מקום שהיו רובצים שם היו נעשים צפרדעים, ואם תאמר אצל בתי השייש ואצל בתי הסיפים לא היו עולים, אתמהא, אמר ר' שמעון זה אחד מתשעה דברים שהשליט הקדוש ברוך הוא רך על הקשה, וכיון שהיתה הצפרדע באה ואומרת אני שלוחה של הקדוש ברוך הוא מיד השיש נבקע והיתה עולה, כענין שנאמר וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), שהיתה מסרסרת מבושיהם, כענין שנאמר כי משחתם בהם מום בם (ויקרא כב כה).

Shemot Rabbah 10:3שמות רבה י':ג'

ובכה ובעמך, פרעה התחיל בעבירה תחלה שנאמר ויאמר אל עמו ובו התחילה המכה תחלה שנאמר ובכה ואח"כ ובעמך ואח"כ ובכל עבדיך, א"ר אחא ובכה ראיה שהיה שותה מים וטפה אחת יורדת על לבו ונעשה צפרדע ונבקעת שם, רבי יוחנן אמר כ"מ שהיה שם עפר והיה טפה של מים בו היה נעשה צפרדע, חזקיה בר' אמר אם כשיטה הזו לא לקו בתיהם של גדולים שהיו עשויין בשיש ובפסיפס אלא מלמד שהיה הצפרדע עולה מן התהום ואומרת לשיש עשה לי מקום שאעלה ואעשה רצון בוראי והיה נבקע השיש ועולה ונוטלת בית הסתרים שלהם ומסרסן שנאמר (תהלים עח) וצפרדע השחיתם כד"א (ויקרא כב) כי משחתם בהם.

Shemot Rabbah 10:6שמות רבה י':ו'

ויצא משה ויצעק אל ה' על דבר הצפרדעים, רז"ל אמרו לא די להם למצריים השחתת הצפרדעים אלא שהיה קולן של צפרדעים קשה להם ממכתן, שהיו נכנסות בגופן וצועקין בתוכן שנאמר על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, על דבור הצפרדעים, ויעש ה' כדבר משה וימותו הצפרדעים, לפי שלא היה להם שום הנאה בנבלתם ובעורן לכך מתו.

Shemot Rabbah 11:3שמות רבה י"א:ג'

ויעש ה' כן, ויבא ערוב כבד ביתה פרעה, הוא לקה תחלה שהוא התחיל בעצה רעה תחלה שנאמר (שמות א') ויצו פרעה וגו' ואח"כ ובית עבדיו, ויקרא פרעה, ויאמר משה לא נכון לעשות כן לפי שהמצריים משתחוים לבהמות כאלוה, דרך שלשת ימים נלך במדבר, כדי להטעותן, ויאמר פרעה אנכי אשלח אתכם, ויאמר משה הנה אנכי יוצא מעמך, מהו הנה התפלה תהיה מיד כדי שיסור הערוב ממך מחר, הה"ד וסר הערוב, ויצא משה ויעש ה' כדבר משה ויסר הערוב, למה הביא עליהם ערוב, לפי שהיו אומרים לישראל צאו והביאו לנו דובים ואריות ונמרים כדי להיות מצירים בהם לפיכך הביא עליהם חיות מעורבבות, דברי ר"י, ר' נחמיה אמר מיני צרעין ויתושין. ונראין דבריו של ר"י לפי שבצפרדעים כתיב וימותו הצפרדעים לפי שלא היה בהן הנאה בעורותיהן, אבל ערוב שהיה הנאה בעורותיהן לפיכך לא נשאר בהן עד אחד, שאלו היו צרעין ויתושין היה להן שיסריחו.

R. Saadia Tehillim 78:45רס"ג תהלים ע"ח:מ"ה

ופירשתי "וצפרדע" "תמאסיחא" לפי שאין הצפרדע הורגת וזה הורג.

R. Yonah ibn Janach Sefer HaShorashimר' יונה אבן ג'נאח ספר השורשים "צפרדע"

ומן החמישי צפרדע ידוע ובלשון ערבי צפאדע. ויש אנשים ששמו אותו תמסאח מאמרו וצפרדע ותשחיתם, אמרו כי הצפרדע לא הגיע חזקתו לכך. והמאמר הראשון יותר נכון, הלא תראה שהוא אומר עליו ובתנוריך ובמשארותיך, והתמסאח גדול משיכילוהו המקומות האלה. והענין בותשחיתם שהשחיתה ענינם והציקה להם בכל מקום. והקבוץ שרץ ארצם צפרדעים.

Rashi Shemot 7:27רש"י שמות ז':כ"ז

נגף את כל גבולך I WILL PLAGUE ALL THY BOUNDARIES – נוגף means smiting. So, too, wherever a form from the root נגף occurs, it does not necessarily denote killing but it may mean merely smiting. Similarly, (Exodus 21:22) "and if they hurt (ונגפו) a woman with child", does not mean they kill (as the context shows); so, too, (Jeremiah 13:16) "and before your feet stumble (יתנגפו)" (i.e. hit against something); (Psalms 91:12) "lest thou dash (תגף) thy foot against a stone"; (Isaiah 8:14) "and for a stone of stumbling (נגף)‎".

נוגף את כל גבולך – מכה וכן כל לשון מגפה, אינו לשון מיתה אלא לשון מכה, וכן ונגפו אשה הרה (שמות כ"א:כ"ב), אינו מיתה, וכן בטרם יתנגפו רגליכם (ירמיהו י"ג:ט"ז), פן תגף באבן רגליך (תהילים צ"א:י"ב). ולאבן נגף (ישעיהו ח':י"ד).

Lekach Tov Shemot 7:28לקח טוב שמות ז':כ"ח

ושרץ היאור צפרדעים. שתי המכות האלו היו מן היאור, כי עיקר יישוב ארץ מצרים היאור הוא, שעולה ומשקה את ארצם, שנאמר לא כארץ מצרים הוא וגו' (דברים יא י), וכשהיה יצא פרעה המימה, לצוות את עבדיו ואת עמו על תיקון היאור, מיד היה משה רבינו נצב לקראתו, תחלה אמר לו על מכת היאור בדם, אמר לו אתה בוטח על היאור שישקה את שדותיך וכרמיך, הוא נהפך לדם, ואחר הדם תעל הצפרדע, על שהיו המצריים מעירים אותם משנתם. לאמר עמדו עשו עבודת פרעה, הביא עליהם קולנים, שהיו באים הצפרדעים וצווחים באזניהם, שנאמר ועלו ובאו בביתך ובחדר משכבך ועל מטתך.

Lekach Tov Shemot 7:29לקח טוב שמות ז':כ"ט

ד"א בכייה היתה לו ולעמו, שקירקורם קשה היתה להם. מה לשון צפרדע, צפור היה בנילוס בעל דע, ושרק להם, והם באו ונקראו על שם הצפר בעל דע צפרדע.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 7:27אבן עזרא שמות פירוש שני ז':כ"ז

והמפרשים נחלקו במלת צפרדעים – ורבים אמרו שהוא מין דג ימצא במצרים יקרא בלשון ערבי אלתמסח, והוא יוצא מן הנהר וחוטף בני אדם. ואחרים אמרו, כי הם הנמצאים ברובי הנהרות שמשמיעים קול, והוא הנכון בעיני.

Ramban Shemot 8:15רמב"ן שמות ח':ט"ו

ומה שאמר ר"א כי משה לא הודיעם מכת הכנים, נראה בעיני שהכה אהרן במטה לעיני פרעה כאשר עשה בפיח (להלן ט י), אבל לא התרה בו, כי אין הקדוש ברוך הוא מתרה בפרעה רק במכות אשר בהן מיתה לאדם, וכתיב בצפרדעים וצפרדע ותשחיתם (תהלים עח מה), שהוא רומז למיתה או להשחתה שהזכירו רבותינו (שמו"ר י ד) שהיו מסרסים אותם.

Ramban Shemot 10:14רמב"ן שמות י':י"ד

וכתב רבינו חננאל בפירוש התורה שלו מעת עתרת משה רבינו ועד עכשיו אין ארבה מפסיד בכל מצרים, ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל יבול הארץ כלום עד עכשיו, ואומרים כי זה כבר ידוע הוא לכל, בא וראה, כי בצפרדע אמר (לעיל ח ה) רק ביאור תשארנה, ולפיכך נשאר אלתמצח עד עכשיו, אבל בארבה כתיב לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים, ועל זה נאמר (תהלים קה ב) שיחו בכל נפלאותיו. עד כאן לשון הרב.

R. Bachya Shemot 10:19ר' בחיי שמות י':י"ט

לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים. תפלתו של משה במכת הארבה היא שעמדה עד היום שאין ארבה מפסיד בכל גבול מצרים, ואם יפול בארץ ישראל ויבא ויכנס בגבול מצרים אינו אוכל מכל גבול מצרים כלום, וזה דבר ידוע. והנה דברי משה בתפלתו נאמנים לשעה ולדורות, וכן בדבורו שאמר: (לעיל ח, כה) "רק ביאור תשארנה" נשאר שם עד היום שרץ המים הנקרא אלתמס"ה (קראקאדיל) ושם מתגדל, ואומרים כי לפעמים יוצא מן המים שבנהר נילוס ששם גדולו, ויוצא אל שפת הנהר ובולע מה שמוצא שנים או ג' בני אדם ביחד ואין שולטים בגופו חנית וחצים אלא אם יכוונו לתקוע בבטנו, ואמרו הרופאים כי יש לו ארס, והנוגע בגופו מזיק לאדם אפילו אחר מיתה, והוא מי צפרדע, והנה מכח דברי משה נשאר השרץ הזה שם, ומכח תפלתו לא נשאר ארבה אחד בכל גבול מצרים, וכן פי' רבינו חננאל ז"ל. ועל זה נאמר: (תהלים קה, ב) "שיחו בכל נפלאותיו".

Abarbanel Shemot 7אברבנאל שמות ז'

ואמנם מה המה הבעלי חיים שקרא הכתוב בכאן צפרדעים? כלל המפרשים אמרו שהם הדגים הקטנים הצועקים תמיד באגמים. ורבי חננאל פיר' שהם הב"ח הגדולי' שבנילוס הנקראים בלשון ערב אל תמסאח ומפרשי התורה לא הודו לו. ובאמת נראים דבריו מדבריהם ויש לנו מהכתוב על זה ראיות מהם אמרו הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים ולא יאמר לשון נגיפה אלא במכות שיש בהן מיתה ולא צדקו דברי רש"י שכתב שאינו לשון מיתה והעדים שהביא עליו לא יספיקו כי הנה ונגפו אשה הרה נגיפת ההרה מצד היותה הרה היא מיתת ילדיה כמו שפי' ויצאו ילדיה. ופן תגוף באבן רגלך ובטרם יתנגפו רגליכם אינם נגיפת איש אבל נגיפת רגל ולכן אינה מיתה החלטית אבל נגיפה בסתם היא מיתה באמת כמו ועבר ה' לנגף את מצרים. והדגים הקטנים הצועקים אינם ממיתים בני אדם ולא נוגפים אותם ולכן הוא מחוייב שהיה הצפרדע שזכרה התורה מי שדרכו לנגוף ולהמית וכמו שביאר המשורר (תהלים ע"ח) ואמר צפרדע ותשחיתם שההשחתה היא מיתה כאמרו (בראשית ו י"ג) והנני משחיתם את הארץ. ויורה עוד על זה אמרו רק ביאור תשארנה ולא אמר כזה לא בערוב ולא בארבה עם היות שנשארו במקומות. ועוד שאיך יאמר רק ביאור תשארנה שמורה שנשארו בלבד בנילוס והנה הדגים הקטנים הצועקים נשארו בכל שאר יאורי מצרים וגם בכל היאורי' והאגמים שבעולם וכל זה מוכיח שאין הצפרדעים האלה הדגים הקטנים הצועקים אלא התנין הגדול הימיי הנקרא אל תמסאח שהוא בתמונת תנין ומניע הלחי העליון והוא אכלן גדול יאכל עגלה אחת או נער אחד כולו ואלה הצפרדעים יוצאים מנילוס אז לבקש אוכל לנפשם שמפני באשת היאור לא היו יכולים להתפרנס מהדגים המתים הנבאשים ויצאו ליבשה לאכול ועוד היום הזה יוצאים לפעמים מיאור נילוס אל השפה לטרוף טרף באדם ובבהמה מהם ובזמן המכה נתרבו מאד ויצאו בגזירת השם ונכנסו בכל גבול והיו טורפים מהב"ח הבייתיים הנמצאים בגבול ועז"א הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים והיו מתרחקים מהיאור עד בואם בתוך הבתים ובחדרים ועל המשכבים לבקש ילדים שלא היו יכולים לברוח מהם ולטרפם ולזה רמזו חז"ל (שמות רבה י') באמרם שהיו מסרסים המצריים ר"ל שהיו אוכלים ילדיהם ונשארו בלי זרע כאלו סרסום ואולי שהיו אוכלים איברי ההולדה שלהם וגם זה מוכיח שלא היו מהקטנים הצועקים כי אם מהתנינים הגדולים ההם והם היו עולים גם כן בתנורים ובמשארות לאכול את לחמם וגם מהאנשים הגדולים שהיו בתוך העיר ימיתו כשישיגום ואולי שעל זה נאמר ובכה ובעמך ובכל עבדיך יעלו הצפרדעים ונשאר אם כן לחקור אם היו הצפרדעים המה קודם לכן בנילוס יאור מצרים או אם באו שמה על דרך נס ממקום אחר. ואומר שאין ראוי שנודה היות התמסאח בנילוס קודם לכן לפי שזה הב"ח אינו נמצא בשום אחד מהנהרות הגדולים ומים המתוקים שבעולם זולתי בנילוס. וגם בשום ים מהימים המלוחים אינו נמצא כמו שכתב פליניא"ו הטבעיי זולתי בים אוקיאנוס של כוש מפני חוזק החום מהעגולה השרופה אשר שם מעורב עם המליחות של ים אוקיאנוס וסבה נכונה היא כי אין טבע שום מים מתוקים להוליד ב"ח עז וקשה כזה הלא תראה שאין בנהרות המתוקים מהדגים העצומים הנמרצים הנמצאים בימים המלוחים. והנראה באמת שהק"ב הביאם מים אוקיאנוס של כוש שהם נמצאים שם והיום נודע אי מיושבת מאנשי ספרד ממלכות פורטוגאל ושמה נקראת אי התמסאחים לפי שהם יוצאים שמה מן הים ונכנסים באי לטרוף טרף לאכול ואנשי האי לוחמים עמהם בחרב וחנית ובמקבות והגרזן והם היו אוכלים רוב הילדים של אנשי האי ועתה כאשר ארכו שם הימים גרשום בתחבולותיהם ובכלי זינם מבוא בתוך האי אבל יוצאים מן הים אל השפה הסמוכה בלבד ורבים מילדי העברים מגורשי ספרד האניסם מלך פורטוגאל לעבור על דתו שלח אותם שמה זה י"ד שנים כולם ילדים אשר אין בהם כל מום זכרים ונקבות יותר מאלפים נפשות וכבר פרו ורבו שם ורוב האי מיושבת מהם והאי הזאת היא נטויה מהקו השוה מעט. וראוי שתדע שחכמי יישוב העולם מעידים שמוצא נילוס הוא תחת הרי הלבנה שתחת קו השוה והתחלקו שם ממנו אגמים גדולים ומאותם האגמים יצאו שתי זרועות לצד אחד שהולך לצפונו של עולם עד ארץ מצרים ונכנס בים של אלכסנדריא ואחד שהולך למערבו תמיד בדרך קו השוה עד ים אוקיאנוס של כוש שבמערב והאנשים הפורטוגאלישי הולכים היום אל כוש ומגיעים למקום שיכנס אותו הזרוע של נילוס בים כוש קורין אותו הנהר התקיף וגזרו אומר שהוא זרוע מנהר נילוס באמת והוא מעט רחוק מאותו האי של התמסאחים. ונראה באמת שבגזרת השם בזמן המכה העלה מאותו ים כוש מאלו התמסאחי' או צפרדעי' בזרוע נהר ההוא בהפך מרוצתו ולכן נקרא עלייה שהנהר ירוץ ממקו' גבוה אל מקום נמוך והדגי' הבאים אל הים יורדי' והבאי' מן הים אל הנהר עולים ואלו עלו בזרוע ההוא עד יאור נילוס ומש' נכנסו והגיעו עד ארץ מצרים ובבואם ביאור שרצו לרוב מאד יותר ממה שהיה דרכם לשרוץ בים מפני ערבות המים וכל זה בזמן מועט בהפלג' ע"ד נס. ומפני זה אמר הכתוב ראשונ' הנה אנכי נוגף את כל גבולך בצפרדעים. ואמר אח"כ ושרץ היאור צפרדעים. ואמר בצוואה נטה את ידך במטך על הנהרות וגו' והעל את הצפרדעים על ארץ מצרים שהוא להעלותם מן הים של אוקאינוס ואל כל הנהרות והיאורים והאגמים היוצאים מנילוס בארץ מצרי' ואמר במעש' ותעל הצפרד' ותכס את ארץ מצרי' שעלתה מן הים ואמר בלשון יחיד צפרדע למיעוטם בבואם וביאור שרצו לרוב ואולי שעלתה אחת בלבד כדברי ר' עקיבא. הנה התבאר שהצפרדעים הם התמסאחים ולכן אמר משה רבינו רק ביאור תשארנה לפי שלא היו שם קודם לכן ונשארו שמה למופת.

Ma'asei Hashem, Ma'asei Mitzrayim 11מעשי ה', מעשי מצרים, י"א

ועוד אני אומר שלא ראה מהרי"א תמסא"ח, שאם היה רואה לא היה אומר כן, כי אני ראיתים בנילוס ותמה אני אם אפשר שיכנסו בבתים לרוב גדלם וכל שכן בתנוריהם ובמשארותם, והיו אוכלים גם הגדולים אם היה הצפרדע הוא הנקרא תמס"ח. ובאמת ראיתי שתמס"ח אחד בלע איש עם חרבו על ירכו וקשתו וחציו. גם כתב הוא ז"ל שבאו מן הים של כוש והכתוב אומר ושרץ היאור. אמנם לדעתי אין אנו צריכים לכל זה שהם הצפרדעים שמקרקרין כשארז"ל מקרקרין במעיהם עד היום. כי מה שהכניס את מהרי"א ז"ל לומר כן מפני שנאמר רק ביאר תשארנה ב"פ, אין זה תימה, לפי שמשה אמר לפרעה כן שכבר היתה אפשרית הסרת הצפרדע על אחת מג' פנים, או שימותו כולם גם מן היאר, או שישובו אל היאר, או שימותו מה שחוץ ליאר כאשר היה, ולכן אמר אחרי שרצה פרעה לאות שהוא מעשה ה' ענין ההסרה. כי העליה כבר עשאוה החרטומים וחשב שמשה דרך אצטגנינותו ידע שאז יעלו הצפרדעים. אם כן אמר משה, אם ישובו אל המים אין זה אות כי אל מקומם הטבעי הולכים. ואם ימותו כלם הרי יאמר גם כן שבאצטגנינותו ידע שימותו כלם. לכך אמר לו לאות מובהק שביאר תשארנה, ולחזוק הענין שיכיר באות ההוא חזר לומר שנית רק ביאר תשארנה.

Shadal Shemot 8:17שד"ל שמות ח':י"ז

את הערוב. לדעת המפרשים ויוסף פלאויוס ענינו עירוב חיות רעות, וסיוע לזה מה שכתוב בתהלים (ע"ח:מ"ה) ישלח בהם ערוב ויאכלם. ורשב"ם פירש זאבי ערב שדרכם לטרוף בלילות, ובתרגום יוני ואחריו פילון זבובים כלביים. ועקילס ואחריו היירונימוס תירגמו עירוב של כל מיני זבובים, זבובים ממינים הרבה, והדעת הזאת האחרונה קרובה בעיני, כי לא יובן, איך תבואנה החיות בבתים ולא יוכלו לסגור הפתחים בפניהם. ולפי זה מילת ויאכלם שבתהלים היא דרך הפלגה כמו שהיא ג"כ מליצת וצפרדע ותשחיתם, וכן אומרים אכלוהו כנים ופרעושים, וכיוצא.

Netziv Shemot 7:29נצי"ב שמות ז':כ"ט

והנה ידוע דעות שונות בין מפרשים ראשונים ז"ל אם היו הצפרדעים מין הידוע המשחית הנמצא עוד היום ביאור ונקרא (קראקאדיל) או הוא מין הנמצא ברובי הנהרות וצועקים ומכרכרים, ולפי דברינו שני הפרושים אמת, בכל ארץ מצרים היה מין השני ולא השחיתו, אך בבית פרעה ועמו ועבדיו יצאו מין הראשון מן היאור והיה משחיתים כדכתיב בתהלים ע"ח ישלח בם ערוב ויאכלם וצפרדע ותשחיתם וזה נכלל בלשון יעלו הצפרדעים, היינו המעולים שבצפרדעים.