EN/HEע/E

Divine Plurals

Sources

Bereshit 1:26-27בראשית א׳:כ״ו-כ״ז

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָאָרֶץ וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

Bereshit 3:22-24בראשית ג׳:כ״ב-כ״ד

(כב) וַיֹּאמֶר י"י אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ י"י אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

Bereshit 11:5-8בראשית י״א:ה׳-ח׳

(ה) וַיֵּרֶד י"י לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. (ו) וַיֹּאמֶר י"י הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. (ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. (ח) וַיָּפֶץ י"י אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.

Melakhim I 22:19-20מלכים א׳ כ״ב:י״ט-כ׳

(יט) וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר י"י רָאִיתִי אֶת י"י יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכׇל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. (כ) וַיֹּאמֶר י"י מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה.

Yeshayahu 6:2-8ישעיהו ו׳:ב׳-ח׳

(ב) שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף. (ג) וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ י"י צְבָאוֹת מְלֹא כׇל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ. (ד) וַיָּנֻעוּ אַמּוֹת הַסִּפִּים מִקּוֹל הַקּוֹרֵא וְהַבַּיִת יִמָּלֵא עָשָׁן. (ה) וָאֹמַר אוֹי לִי כִי נִדְמֵיתִי כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי וּבְתוֹךְ עַם טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי יוֹשֵׁב כִּי אֶת הַמֶּלֶךְ י"י צְבָאוֹת רָאוּ עֵינָי. (ו) וַיָּעׇף אֵלַי אֶחָד מִן הַשְּׂרָפִים וּבְיָדוֹ רִצְפָּה בְּמֶלְקַחַיִם לָקַח מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ. (ז) וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֺנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר. (ח) וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל אֲדֹנָי אֹמֵר אֶת מִי אֶשְׁלַח וּמִי יֵלֶךְ לָנוּ וָאֹמַר הִנְנִי שְׁלָחֵנִי.

Iyyov 1:6-7איוב א׳:ו׳-ז׳

(ו) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל י"י וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן בְּתוֹכָם. (ז) וַיֹּאמֶר י"י אֶל הַשָּׂטָן מֵאַיִן תָּבֹא וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת י"י וַיֹּאמַר מִשּׁוּט בָּאָרֶץ וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.

Enoch 2:30:10ספר חנוך ב׳:ל׳:י׳

[Friday]. On the sixth day I commanded my wisdom to create man from seven consistencies: one, his flesh from the earth; two, his blood from the dew; three, his eyes from the sun; four, his bones from stone; five, his intelligence from the swiftness of the angels and from cloud; six, his veins and his hair from the grass of the earth; seven, his soul from my breath and from the wind.

Philo On Drunkenessפילון על השכרות

(30) but of the father and mother the appellations are common, but their powers are different. At all events we shall speak with justice, if we say that the Creator of the universe is also the father of his creation; and that the mother was the knowledge of the Creator with whom God uniting, not as a man unites, became the father of creation. And this knowledge having received the seed of God, when the day of her travail arrived, brought forth her only and well-beloved son, perceptible by the external senses, namely this world. (31) Accordingly wisdom is represented by some one of the beings of the divine company as speaking of herself in this manner: "God created me as the first of his works, and before the beginning of time did he establish me." For it was necessary that all the things which came under the head of the creation must be younger than the mother and nurse of the whole universe.

Philo On the Confusion of Tongues 35:179פילון על בלבול הלשונות ל״ה:קע״ט

Very appropriately therefore has God attributed the creation of this being, man, to his lieutenants, saying, "Let us make man," in order that the successes of the intellect may be attributed to him alone, but the errors of the being thus created, to his subordinate power: for it did not appear to be suitable to the dignity of God, the ruler of the universe, to make the road to wickedness in a rational soul by his own agency; for which reason he has committed to those about him the creation of this portion of the universe; for it was necessary that the voluntary principle, as the counterpoise to the involuntary principle, should be established and made known, with a view to the completion and perfection of the universe.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12:40מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ב:מ׳

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים – ובארץ כנען ובארץ גושן ל' שנה וד' מאות שנה, וזה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך. כיוצא בו כתבו אליו: אלהים ברא בראשית. אעשה אדם בצלם ובדמות. זכר ונקוביו בראם. ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי. הבה ארדה ואבלה שם שפתם. ותצחק שרה בקרוביה לאמר. כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו אבוס. ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא אדם. לא חמור אחד מהם נשאתי. אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים. אשר לא צויתי לאומות לעבדם. וכתבו לו ואת צעירת הרגלים. ומושב בני ישראל שלשים שנה וארבע מאות שנה.

Bavli Sanhedrin 38bבבלי סנהדרין ל״ח:

אמר רב יהודה א"ר בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמנו אמרו לפניו רבש"ע מה מעשיו אמר להן כך וכך מעשיו אמרו לפניו רבש"ע {תהילים ח-ה} מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם וכן כת שניה כת שלישית אמרו לפניו רבש"ע ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו כל העולם כולו שלך הוא כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין אמרו לפניו רבש"ע לא יפה אמרו ראשונים לפניך אמר להן {ישעיה מו-ד} ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו'

Bereshit Rabbah 8:3-4בראשית רבה ח׳:ג׳-ד׳

(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם (בראשית א, כו), בְּמִי נִמְלָךְ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, בִּמְלֶאכֶת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ נִמְלָךְ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי סַנְקְלִיטִים, וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָבָר חוּץ מִדַּעְתָּן. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר בְּמַעֲשֵׂה כָּל יוֹם וָיוֹם נִמְלַךְ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ סַנְקַתַּדְרוֹן, וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. רַבִּי אַמֵּי אָמַר בְּלִבּוֹ נִמְלַךְ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין עַל יְדֵי אַרְדְּכָל, רָאָה אוֹתָהּ וְלֹא עָרְבָה לוֹ, עַל מִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְרַעֵם לֹא עַל אַרְדְּכָל, אֶתְמְהָא, הֱוֵי וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אָמַר רַב אַסֵּי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ סְחוֹרָה עַל יְדֵי סַרְסוּר וְהִפְסִיד, עַל מִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְרָעֵם לֹא עַל הַסַּרְסוּר, אֶתְמְהָא, הֱוֵי וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ד) אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, רָאָה צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, אָמַר אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ רְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, וְאִם לֹא אֶבְרָא אוֹתוֹ הֵיאַךְ צַדִּיקִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִפְלִיג דַּרְכָּן שֶׁל רְשָׁעִים מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים וּבְרָאוֹ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים א, ו): כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, אִבְּדָהּ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים וּבְרָאוֹ. רַבִּי חֲנִינָא לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶן: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ אָמְרוּ לוֹ, אָדָם זֶה מַה טִּיבוֹ, אָמַר לָהֶן  צַדִּיקִים עוֹמְדִים מִמֶּנּוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים, כִּי הוֹדִיעַ ה' דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, אִבְּדָהּ מֵהֶם, גִּלָּה לָהֶם שֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹמְדִים מִמֶּנּוּ וְלֹא גִּלָּה לָהֶם שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹמְדִים הֵימֶנּוּ, שֶׁאִלּוּ גִּלָּה לָהֶם שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹמְדִים הֵימֶנּוּ לֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּבָּרֵא.

Bereshit Rabbah 8:8בראשית רבה ח׳:ח׳

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה כּוֹתֵב אֶת הַתּוֹרָה, הָיָה כּוֹתֵב מַעֲשֵׂה כָּל יוֹם וָיוֹם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה נוֹתֵן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים, אֶתְמְהָא. אָמַר לוֹ כְּתֹב, וְהָרוֹצֶה לִטְעוֹת יִטְעֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, הָאָדָם הַזֶּה שֶׁבָּרָאתִי, לֹא גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים אֲנִי מַעֲמִיד מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם יָבוֹא הַגָּדוֹל לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנוּ וְהוּא אוֹמֵר מָה אֲנִי צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנִּי, וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ לְמַד מִבּוֹרְאֶךָ, שֶׁהוּא בָּרָא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. אָמַר רַבִּי לֵוִי לֵית הָכָא מַלְכוּ, אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְטַיֵּל בְּפֶתַח פָּלָטִין שֶׁלּוֹ, וְרָאָה בְּלוֹרִין אַחַת מוּשְׁלֶכֶת, אָמַר מַה נַּעֲשֶׂה בָהּ, מֵהֶן אוֹמְרִים דִּימוּסִיּוֹת, וּמֵהֶן אוֹמְרִים פְּרִיבְטָאוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִינְדַרְטִין אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ, מִי מְעַכֵּב.

Bereshit Rabbah 21:5בראשית רבה כ״א:ה׳

דָּרַשׁ רַבִּי פַּפּוּס הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, כְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא דַּיְּךָ פַּפּוּס, אָמַר לוֹ מָה אַתָּה מְקַיֵּם הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הַמָּקוֹם לְפָנָיו שְׁנֵי דְרָכִים, דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, וּבֵרַר לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר כִּיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ד): שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. רַבָּנָן אָמְרֵי כְּגַבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י, ה): וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים, כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כְּיוֹנָה, מַה זֶּה בּוֹרֵחַ מִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה א, ג): וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', אַף זֶה בּוֹרֵחַ מִלְּקַיֵּים צִוּוּי הַמָּקוֹם. מַה זֶּה לֹא לָן בִּכְבוֹדוֹ, אַף זֶה לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר כְּאֵלִיָּהוּ, מַה זֶּה לֹא טָעַם טַעַם מָוֶת, אַף זֶה לֹא הָיָה רָאוּי לִטְעֹם טַעַם מָוֶת, הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין, דְּאָמַר כָּל זְמַן שֶׁהָיָה אָדָם הָיָה כְּאֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁנִּטְלָה מִמֶּנּוּ צַלְעָתוֹ, לָדַעַת טוֹב וָרָע.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 1:26תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית א׳:כ״ו

And the Lord said to the angels who ministered before Him, who had been created in the second day of the creation of the world, Let us make man in Our image, in Our likeness; and let them rule over the fish of the sea, and over the fowl which are in the atmosphere of heaven, and over the cattle, and over all the earth, and over every reptile creeping upon the earth.

ואמר אלקים למלאכייא דמשמשין קומוי דאיתבריי(ן){ו} ביום תניין לבריית עלמא נעבד אדם בצילמנא כדייוקננא וישלטון בנוני ימא ובעופא דבאויר שמייא ובבעירא ובכל ארעא ובכל ריחשא דרחיש עילוי ארעא.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 3:22תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית ג׳:כ״ב

And the Lord God said to the angels who ministered before Him, Behold, Adam is sole on the earth, as I am sole in the heavens above; and it will be that they will arise from him who will know to discern between good and evil. Had he kept the commandments which I appointed to him, he would have lived and subsisted as the tree of life for ever. But now, because he hath not kept that which I prescribed, it is decreed against him that we keep him from the garden of Eden, before he reach forth his hand and take of the tree of life: for, behold, if he eat thereof, living he will live and subsist for ever.

ואמר ייי אלקים למלאכייא די משמשין קומוי הא אדם הוה יחידיי בארעא היכמא דאנא יחידי בשמי מרומא ועתידין למיקום מיניה דידעין למפרשא בין טב לביש איל(ן){ו} נטר מצוותא פקידתיה אית הוא חי וקיים כאילן חייא עד לעלמין וכדון על דלא נטר מה דפקידתא נגזור עלוהי וניטרדיה מן גינתא דעדן קדם עדלא יפשט ידיה ויסב מן פירי אילן חייא דהא אין אכיל הוא מיניה הוי חי וקיים עד לעלמין.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bereshit 11:7תרגום ירושלמי (יונתן) בראשית י״א:ז׳

And the Lord said to the seventy angels which stand before Him, Come, we will descend and will there commingle their language, that a man shall not understand the speech of his neighbour. And the Word of the Lord was revealed against the city, and with Him seventy angels, having reference to seventy nations, each having its own language, and thence the writing of its own hand:

אמר ייי לשבעין מלאכיא דקימין קומוי איתון כדון וניחות ונערבבא תמן לישנהום דלא ישמעון אינש לישן חבריה.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 1:26ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית א׳:כ״ו

אמר נﬠשה אדם בלשון רבים, והוא בדרך גדולה וכבוד כנהוג בלשון הﬠברית שהמלך, והשר, והאציל אומרים: אנחנו צוינו, אמרנו, ﬠשינו. וכן אמר לבן: "ונתנה לך גם את זאת". ואמציה אמר: "הליוﬠץ נתנוך". ואחר כך אמר: בצלמנו כדמותנו, גם זה בלשון רבים, לפי האופן שביארנו קודם לכן. והנוצרים מביאים מפסוק זה ראיה לשיטתם בﬠנין השילוש (וטוﬠנים) שלו היה הבורא אחד בלא אקאנימים היה אומר: בצלמו ובדמותו. ונאמר להם האם אתם סוברים שיש בפרשה הזאת מלים (המתפרשות) בדרך השאלה או כל מלה שבה היא כפשוטה? ואם יאמרו שכולו כפשוטן, יהיה ﬠליהם לומר שהאדם הוא באמת בצורת אלהים, ולפי זה יהיה אלהים גוף של בשר ודם וﬠצמות וכדומה; (ולמﬠשה) אין אף אחד מהם סובר זאת. כמו כן יצטרכו לומר שאלהים הוא זכר ונקבה כמו האדם, שכן כתוב: בצלם אלהים ברא אותו. ונאמר: זכר ונקבה ברא אותם. וכמו כן יהיו חייבים לומר שכל האקאנימים בראו את האדם שנאמר בו נﬠשה; ורק אחד מהם ברא את חוה, שנאמר בה אﬠשה לו ﬠזר כנגדו. וכל אלה הם דברים שהנוצרים אינם מסכימים להם. הרי מן ההכרח להודות שיש בפרשה הזאת מלים שנאמרו בדרך ההשאלה ושאין כאן צורה אמתית ולא דמות אמתית, אלא צורת פﬠולה ודמות פﬠולה. ואם כן, הרי הם מוכרחים להודות בﬠנין השילוש ש'נﬠשה בצלמנו בדמותנו' נאמר בדרך ההשאלה, כאדם האומר פﬠלנו, ﬠשינו, אף ﬠל פי שﬠשה יחידי. וכמה שהם משתדלים להחזיר את היחיד לרבים יש לנו יותר יסוד להחזיר את הרבים ליחיד. והשני, שאמנם לא סבר שיש בﬠצמותו של אלהים יחידות נפרדות ואישים מחולקים, כי הוא מאומתנו, אבל פירש את הסיפור הזה (של בריאת האדם) כמדבר ﬠל אחד מהמלאכים, והוא בנימין הנהאונדי. גם הוא נבוך ﬠל ידי שני הדברים, הבטוי צלם ודמות. לסברתו אי אפשר שיהיו מוסבים ﬠל אלהים ולפיכך הסב אותם אל המלאכים ואמר שפירוש הכתוב 'ויאמר אלהים נﬠשה אדם' וגו' הוא שהמלאך אמר נברא אדם. ומשום כך אמר הכתוב בצלמנו כדמותנו, כי האדם דומה למלאכים, כאמור: "ותחסרהו מﬠט מאלהים". ולא נחה דﬠתו בזה ﬠד שאמר גם ש'ויברא אלהים את האדם בצלמו' – המלאך הוא שברא. וראה שמאחר שקבﬠ שבורא האדם הוא מלאך, אין לו ברירה אלא לומר שגם בורא הבהמות והחיות מלאך הוא, והוא שאמר 'תוצא הארץ' וגו'. והוא שאמר: ישרצו המים, וכן הסתﬠף הדבר ﬠד שהגיﬠ לבראשית ברא, שהרי הדברים (הנבראים) והימים קשורים זה בזה, וכך האמין הכסיל שאחד מן המלאכים ברא את השמים והארץ ומה שביניהם. וראינוהו אומר דבר שהוא כהצדקה לשיטתו, דהיינו: שהשם יתברך נתן לאותו מלאך כח בריאה כדי שיברא בצווי, וסבר שבדבר זה יציל את נפשו. אולם הדﬠה הזאת בתכלית השיבוש מצד השכל, ומצד הכתוב, והמקובל. מצד השכל, לו היה אפשר שהנברא המחודש יהיה למחדש, כלומר, לבורא, כי אז אפשר היה שיתן אלהים כה החידוש והבריאה גם לבני האדם. כי מבחינת היותם מחודשים אין הבדל בין האדם ובין המלאך. ולא ﬠוד אלא שדבר זה היה אפשרי אף בכל דבר שיש לו (כשרון) פﬠולה ואפילו הדוממים. וﬠוד, אם פﬠולות הבריאה והחיבור הן מופת למלאך שברא, הרי ההוכחות (למציאות) האל יתﬠלה אינן קיימות. ודבר זה פחות ﬠרך מכדי שנפליג בסתירתו. והטﬠנות נגדו מהכתוב, הרי אלהים אומר שהוא בורא הכל, כי כתוב: לא כאלה חלק יﬠקב כי יוצר הכל הוא, וגו'. ואומר: כי כה אמר יי בורא השמים הוא האלהים. ואמר יוצר אור וגו', ואמר: כי הנה יוצר הרים וגו', וכדומה לאלה (הכתובים) שאין מן הצורך להאריך בפירוטם. ומהמקובל, הרי אמרו קדמונינו: הכל מודים שלא נברא ביום הראשון כלום שלא תאמר מיכאל היה מותח בדרומו של רקיﬠ וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצﬠיתו אלא אנכי ײ ﬠשה הכל נטה שמים לבדי רקﬠ הארץ מאתי, מי אתי כתיב לומר: מי היה שותף ﬠמי בבריאתו של ﬠולם. וראה, ינחך האל, איך מתקשרים בטﬠות קלה שרשים חזקים, ישמרנו האלהים מרוﬠ שרירות הלב. והשלישי, מי שמסב את המאמר הזה ﬠל השם, כמו שאנו ﬠושים, ואינו נותן אותו ﬠנין לצורה גשמית, וגם אינו נותן למלה נﬠשה משמﬠות של רבים, ובכל זאת החטיא את התרגום ואת הפרוש. כוונתי לאנשים שפירשו את הﬠנין הזה, דהיינו, צלם ודמות, בשלשה אופנים. יש שאומר שהכוונה היא לצורה שאלהים צייר ולדמות שהוא דימה. וכשאומרים זאת היא צורת אלהים, הכוונה שאלהים צר אותה וזאת היא דמות אלהים, כי אלהים דימה או ברא אותה. כמו שאומרים זאת היא צורת ראובן, כשראובן מצייר ﬠל הכותל צורת אריה או ﬠץ. והכוונה לפﬠולתו, ולא שזו היא צורת גופו. הצורה היא שלו מבחינת פﬠולתו בה. (ופירוש) זה הוא היותר מתקבל מהשלושה, והייתי מקיימו לולא אמר אלהים שהסיבה שבגללה רוצח אדם ייהרג היא 'כי בצלם אלהים ﬠשה את האדם' כי לו היה הפירוש כך, כי אז היתה גם הבהמה בצלם אלהים, כיון שאלהים קבﬠ את צורתה וזה היה מחייב שגם הורג בהמה ייהרג. וגם הﬠץ הוא בצלם אלהים מבחינה זו שאלהים ﬠשה את צורתו, והיה גם ﬠוקר הﬠץ חייב מיתה מסיבה זו. וגם ההר יהיה בצלם אלהים כי אלהים צר את צורתו, ויהיה מסיבה זו מי שהוציא ממנו אבן חייב מיתה. והשכל מרחיק כל זה והוא מן הנמנﬠ. ויש מי שאומר כי 'בצלמנו כדמותנו' היא צורה שאלהים המציאה בפﬠם הראשונה מבלי שהיה כדוגמתה. והם אומרים שהסיבה לזה היא שבזמן שנכתבה התורה ראו רק אדם (שבא) מאדם שלפניו, ולפיכך הודיﬠתנו התורה שאת אדם הראשון ברא אלהים בצורה ראשונה ולא הוציאו מדבר שקדם לו, ודמותו אינה חקוי לדמות שקדמה לה. אף דﬠה זו, ﬠם שהיא יותר סבירה ואינה מﬠרﬠרת את ﬠיקרי האמונה, היא מﬠרﬠרת את הצד החוקי (הקשור בﬠנין זה), כמו הראשונה. כי הסיבות האלה נמצאות (גם) בחומרים וﬠצים ואבנים שאף אותם הוציא אלהים בצורה מותחלת ממנו, ולא בחקוי למה שקדם לו ולא בפיתוח מדבר אתר. מתחייב, איפוא, שיהיה דין מיתה ﬠל מי שישחיתם, שהרי גם הם בצלם אלהים, לפי היוצא משיטתם. ויש מי שאומר כי פירוש בצלם אלהים הוא בצורת המלאכים, כי מצא שהמלאך נקרא אלהים. וכששואלים אותו ﬠל 'בצלמנו כדמותנו' והוא הרי הודה ש'ויאמר אלהים נﬠשה אדם' פירושו אלהים (לא מלאך) – הוא אומר שפירוש בצלמנו הוא בצורתנו, כלומר: בצורת הבהמות והצמחים שכבר צר קודם; ופירוש 'כדמותנו' – כדמות מי שנברא קודם, דהיינו, המלאכים שקדמו לאדם. ודﬠה זו היתה נסבלת (מבחינת הדת) לולא היתה דחוקה ומסולפת (מבחינת הלשון). הלא תראה שהם תוﬠים ונבוכים. הם אומרים שהכוונה במה שפירשו בצלמנו – בצורתנו, שהוא ראש לכל הצורות. ואומרים שב'כדמותנו' – כמותנו, יש מלים נסתרות, דהיינו (כדמות) מי שקדם בבריאתנו (ובכן) מהו שנשאר להם מהפסוק הזה! לא הייתי מזכיר אותם (?) לולא מה שביטלו את הכתוב וקיימו את מה שאין בו. ואשר לדﬠת האומר ש'בצלמו' הוא בשביל התוﬠלת שבו וﬠשה אותו גיזרה שהוראתה ﬠובד ﬠבודת כפיה, מן 'אך בצלם יתהלך איש'. או מי שאומר (ש'בצלמנו כדמותנו') הוא כדמות שנתגלתה לנביאים, כﬠין מה שכתב 'וﬠל דמות הכסא'. או מי שאומר בצורה – בחכמה, הם דברים שלא כדאי ולא צריך להשיב ﬠליהם. והפירושים הנראים לי שנים הם: א. 'בצלמנו כדמותנו, וכן 'בצלם אלהים' נאמרו בדרך הייחוד וההגדלה. וכמו שברא את כל חלקי הארץ וחלק כבוד לארץ אחת ואמר ﬠליה : זוהי ארצי, ככתוב: והבאתיך ﬠל ארצי, (או): לא ישבו בארץ י"י; וברא את ההרים כולם וייחד אחד מהם ואמר: זה הוא הרי – הר אלהים הר בשן וגו', ואומר: ושמתי כל הרי לדרך; וברא את הבתים כולם וייחד אחד מהם ואמר: זה ביתי, ככתוב: כי ביתי בית תפלה יקרא לבל הﬠמים. ונאמר: נכון יהיה הר בית יי בראש ההרים. וכן ברא את הצורות כולן וייחד מביניהן אחת ואמר: זאת צורתי, והוא שאמר נﬠשה אדם בצלמנו וגו'. והפירוש השני ﬠשה אותו בדמותו בﬠנין השלטון והממשלה, לא בﬠנין צורת הפנים ודמותו, כאומר, פלוני הושם בצורת מורה ופלוני שמוהו בצורת כופר. ואין כוונתו אלא למצבו ולמדרגתו. ומבין כל הדברים ﬠשה אלהים את האדם במדרגת שליט, שהכל תלוי בו, כמו שהוא יתﬠלה שליט ﬠל הכל. וראיה לזה ממה שאמר 'וירדו בדגת הים'. והודיﬠ שהוא דומה לו בﬠנין הרדיה, לא בדבר אחר. וﬠל זה אמר דוד: תמשילהו במﬠשה ידיך, וגו'. ואמר קודם לזה: ותחסרהו מﬠט מאלהים. דהיינו, לא נתן לו את כח היצירה והמצאת יש מאין וכדומה לזה.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeot 2:6ר׳ סעדיה גאון האמונות והדעות ב׳:ו׳

וראיתי אחרים נתלים במה שאמר ה' נעשה אדם בצלמנו, ואומרים כי הלשון הזה מורה על רבים. ואלו יותר סכלים מן הראשונים, לפי שאינם יודעים כי שפת בני ישראל מרשה לנכבד לומר 'נפעל' ו'נעשה' והוא אחד. כמו שאמר בלק: אולי אוכל נכה בו, ואמר דניאל דנא חלמא ופשרה נאמר קדם מלכא, ואמר מנוח נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים, וכל הדומה לכך.

Rashi Bereshit 1:26רש״י בראשית א׳:כ״ו

נעשה אדם WE WILL MAKE MAN – The meekness of the Holy One, blessed be He, they (the Rabbis) learned from here: because the man is in the likeness of the angels and they might envy him, therefore He took counsel with them (see Genesis Rabbah 8). And when He judges the kings He likewise consults His heavenly council, for thus we find in the case of Ahab to whom Micha said, (1 Kings 22:19) "I saw the Lord sitting on His throne, and all the host of heaven standing by Him on His right hand and on His left." Has God, then, a right hand and a left hand? But it means that some stood on the right side to plead in favour of the accused and others stood on the left side to accuse; and similarly we read (Daniel 4:14), "the matter is by the decree of the watchers, and the sentence by the word of the holy ones", — here, also, He consulted His heavenly council and asked permission of them, saying to them: "There are in the heavens beings after My likeness; if there will not be on earth also beings after My likeness, there will be envy among the beings that I have created." נעשה אדם WE WILL MAKE MAN – Although they did not assist Him in forming him (the man) and although this use of the plural may give the heretics an occasion to rebel (i.e. to argue in favour of their own views), yet the verse does not refrain from teaching proper conduct and the virtue of humbleness, namely, that the greater should consult, and take permission from the smaller; for had it been written, "I shall make man", we could not, then, have learned that He spoke to His judicial council but to Himself. And as a refutation of the heretics it is written immediately after this verse "And God created the man", and it is not written "and they created." בצלמנו IN OUR IMAGE – in our type. כדמתנו AFTER OUR LIKENESS – with the power to comprehend and to discern. וירדו בדגת הים AND THEY SHALL HAVE DOMINION OVER THE FISH … [AND OVER THE BEASTS] – The expression וירדו may imply dominion as well as descending — if he is worthy he dominates over the beasts and cattle, if he is not worthy he will sink lower than them, and the beast will rule over him.

נעשה אדם – ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו, לפיכך נמלך בהן. וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שמצינו באחאב שאמר לו מיכה ראיתי את י"י יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו (מלכים א' כ"ב:י"ט), וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מימינים לזכות ואילו משמאילים לחובה, וכן בגזירת עירין פיתגמא ומֵאמר קדישין שאלתא (דניאל ד':י"ד). אף כאן בפמליא שלו נטל רשות. אמר להם: יש בעליונים בדמותי, אם אין בתחתונים בדמותי, יש קנאה במעשה בראשית. נעשה אדם – אף על פי שלא סייעותו ביצירתו, ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ וענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב אעשה אדם, לא לימדנו שיהא נמלך עם בית דינו אלא לעצמו. ותשובת המינים כתב בצדו ויברא את האדם ולא נאמר ויבראו. בצלמינו – בדפוסינו. כדמותינו – להבין ולהשכיל. וירדו בדגת הים – יש בלשון זה לשון רדוי ולשון ירידה. זכה – רודה בחיות ובבהמות, לא זכה – נעשה ירוד לפניהם, והחיה מושלת בו.

Rashi Bereshit 3:22רש״י בראשית ג׳:כ״ב

היה כאחד ממנו IS BECOME LIKE ONE OF US (or, like the Being who is One, Unique amongst us) – Lo, he is unique among the terrestrial ones, even as I am unique among the celestial ones. And in what does his uniqueness consist? In knowing good and evil, which is not so in the case of cattle and beasts.

היה כאחד ממנו – הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידותו לדעת טוב ורע, שאין כן בבהמה ובחיה.

Rashi Bereshit 11:7רש״י בראשית י״א:ז׳

הבה נרדה COME, LET US GO DOWN – He took counsel with His Judicial Court because of His exceeding meekness.

הבה נרדה – בבית דינו, נמלך מענוותנותו יתירה.

Lekach Tov Bereshit 1:26לקח טוב בראשית א׳:כ״ו

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו. בלשון רבים, על כי האדם חשוב מן הכל, והוא היה עתיד למשול על הבריות שנוצרו לפניו אמר בלשון רבוי, ולא כי הוצרך לדעת בריותיו, אלא נמלך בכבודו ובעצמו, שנא' הבה נרדה ונבלה (בראשית יא ז) הלא תראה כתיב בפ' בלק אולי אוכל נכה בו (במדבר כב ו), ולא אמר אכה בו, או נוכל נכה, אלא בלשון יחיד התחיל, וסיים בלשון רבים, כי על רשות עצמו דובר נכה בו כש"כ הקדוש ברוך הוא שנאמר בו כי אלהים קדושים הוא (יהושע כד יט), על דרך קדושתו וגבורותיו שאין להם מספר, על כן כתוב נעשה אדם. כיוצא בדבר, ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיה ו ח), וכדי שלא יפקרו המינין לומר ששתי רשויות הן, חזר הפסוק האחר ואמר בלשון יחיד ויברא אלהים את האדם. הבה נרדה (בראשית יא ז), וירד ה' לראות את העיר (שם שם ה) כי שם נגלו אליו האלהים (שם לה ז), לאל העונה אותי (שם לה ג), כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד ז), ומי כעמך ישראל אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם (שם ז כג), כי אלהים קדושים הוא (יהושע כד יט), שאע"פ שפותח בלשון רבים, אמר אחיו בלשון יחיד, ללמדך שהוא יחיד ומיוחד יתברך שמו לעד ולנצח נצחים. וכל כך למה לפי שאין הקדוש ברוך הוא עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה, שנא' בגזירת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאילתא (דניאל ד יד), וגם זה הפכו לו חכמי ישראל לתלמי המלך וכתבו לו אעשה אדם, כי לא היה נכנס בדעתו מדרש הפסוק כמו שישראל דורשין, אבל המבינים יכולין להבין כי יתכן לומר האחד נעשה ברוב שלטנותו.

Lekach Tov Bereshit 11:7לקח טוב בראשית י״א:ז׳

הבה נרדה. לשון גדולה וממשלה בלשון רבים, הלא תראה שכתוב וירד ה', אלא הוא לשון גדולה, שאפילו היחיד שהממשלה שלו אומר נעשה נרדה. אשר לא ישמע איש שפת רעהו, אשר לא יבינו, כמו גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כח מט), לא תשמע מה ידבר, ולא תבין מה ידבר.

Rashbam Bereshit 1:26-27רשב״ם בראשית א׳:כ״ו-כ״ז

(26) Vayyo'mer GOD SAID, to His angels, "LET US MAKE MAN": So one also finds [God consulting his angels] in the story of Micaiah, son of Imlah, in Kings (I, 22.19-22) and in Isaiah (6.8), "Whom shall I send? Who will go for us?" and in Job (e.g. 1.6-12). Besalmenu IN OUR IMAGE: In the image of the angels. Kidemutenu: [does not have the meaning "after Our divine likeness," but rather it means] "according to Our wisdom," for when man misbehaves he is, in fact, "compared to the likeness (nidmah) of animals" (Ps. 49.13). Veyirdu: is from the root r-d-h, just like veya'asu is from the root '-s-hr veyivku from b-k-h and veyishbu from sh-b-h. (27) Besalmo IN HIS – i.e. man's – IMAGE, which is THE IMAGE OF GOD – i.e. of the angels: Do not be troubled that the creation of angels has not been made explicit, for Moses did not write anything here about the creation of angels or Hell or the subject of the Chariot (ma'aseh merkavah). He wrote only of those things that one sees in the world and that are referred to in the Decalogue (Ex. 20.11). For that is the reason why all of the six days of creation are described here, as I explained above. Zakhar MALE AND FEMALE HE CREATED THEM: As the text explains below (Gen. 2.21), "He took one of his ribs ...." The text [here] makes a general statement; and then [there] provides the details. So I found also in the thirty-two principles of Rabbi Eliezer, the son of Rabbi Jose the Galilean, who derived from this verse the principle that 'the text makes a general statement and then provides the details."

(כו) ויאמר – למלאכיו. נעשה אדם – כמו שמצינו במיכיהו בן ימלא במלכים (מלכים א כ"ב:י"ט-כ"ב), ובישעיה את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיהו ו':ח'), וגם באיוב (איוב א':ו'). בצלמינו – בצלם המלאכים. כדמותינו – בעיניין חכמתינו, שהרי כשמתקלקל האדם כתוב: נמשל כבהמות נדמה (תהלים מ"ט:י"ג,כ"א). וירדו – מן רָדָה, עָשָה – וַיעשו, בָכָה – וַיבכו, שָבָה – וַיִשְבו. (כז) בצלמו – של אדם הוא בצלם אלהים, מלאכים, ואל תתמה אם לא נתפרש יצירת המלאכים, כי לא כתב משה כאן לא מלאכים, ולא גהינם ולא מעשה מרכבה אלא דברים שאנו רואים בעולם הנזכרים בעשרת הדברות, כי לכך נאמר כל מעשה ששת הימים כמו שפירשתי למעלה.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 1:26אבן עזרא בראשית פירוש ראשון א׳:כ״ו

ויאמר {אלהים נעשה אדם} – יש אומרים, כי מלת נעשה שם התואר מבנין נפעל, כמו ואשר היה נעשה ליום (נחמיה ה':י"ח). ואמרו כי בצלמנו כדמותינו דברי משה, ופי' ויברא אלהים את האדם בצלמו – שהו"ו שב אל האדם, ויפרשו בצלם אלהים (בראשית ט':ו'), שאלהים דבק עם עשה, כאילו אמר, כי האלהים עשה את האדם בצלם וזה פירוש חסירי לב. כי היה הראשון ראוי להיות כן, ויאמר אלהים יהי נעשה אדם וכן עשהו בצלמנו וכדמותינו. גם ו"ו בצלמו – איך ישוב על האדם. והנה יש לו צלם קודם שיהיה, ומה טעם כי שופך דם האדם (בראשית ט':ו') ישפך דמו, בעבור שנברא אדם בצלם, גם לכל נפש היה צלם. ויאמר הגאון כי פירוש בצלמנו כדמותנו – בממשלה. וטעמו בצלם שראה בחכמה כי טוב הוא, ובעבור כבוד האדם סמכו אל אלהים, וכן ומארצו יצאו (יחזקאל ל"ו:כ'), והלא כת' לי"י הארץ (תהלים כ"ד:א'), [כי לי"י הארץ (שמות ט':כ"ט).] ואמרו במלת נעשה – ואם היא לשון רבים, שכן מנהג המלכים לדבר. וכמוהו ונתנה לך גם את זאת (בראשית כ"ט:כ"ז), וכן נאמר קדם מלכא (דניאל ב':ל"ו), אולי אוכל נכה בו (במדבר כ"ב:ו'). ואלה העדים עדי שקר הם, כי ונתנה לך מבנין נפעל, וכמוהו והעיר נתנה (ירמיהו ל"ב:כ"ד), והו"ו השיבו לעתיד כמשפט כל פועל עבר, וטעמו ותנתן לך. ונכה בו הוא ומחנהו, או יהיה שם הפועל כמו ונקה לא ינקה (שמות ל"ד:ז'), ואף כי שמצאנו לא נכו (שמות ט':ל"ב), כי לא יבוא בנין שלא נקרא שם פועלו, כי אם מהכבד. ור' משה הכהן הספרדי הכהן טעה בספרו. ומלת נאמר קדם מלכא (דניאל ב':ל"ו) ארמית היא. ואיך ידבר דניאל בלשון גדולה עם נבוכדנצר שהיה מלך מלכים. ועתה אפרש. דע כי כל מעשה בראשית לכבוד האדם נברא במצוות השם. והצמחים הוציאה אותם הארץ, והיא והמים כל נפשות החיות. ואחר כן אמר למלאכים השם נעשה אדם. אנחנו נתעסק בו, ולא המים והארץ. ואחר שידענו שהתורה מדבר בלשון בני אדם, כי המדבר אדם גם כן השומע, ולא יוכל לדבר איש דברים בגבוה עליו או בשפל ממנו, רק על דרך דמות האדם, [כי איך ידבר לו וידמה דבר שלא ידמה ולא יוכל לשמוע.[ וכן אמרו פי הארץ, יד הירדן (במדבר י"ג:כ"ט), וראש עפרות תבל (משלי ח':כ"ו), [ולשון ים מצרים (ישעיהו י"א:ט"ו).] וחלילה חלילה להיות דמות לשם. וכן אומר הכתוב ואל מי תדמיוני (ישעיהו מ':כ"ה). ובעבור שנשמת האדם העליונה, שאיננה מתה, נמשלת בחיתה לשם, ושאיננה גוף, והיא מלאה כולו. וגוף האדם כעולם קטון. יהי השם מבורך אשר בגדול החל ובקטון כלה. גם אמר הנביא שראה כבוד אלהים כמראה אדם (יחזקאל א':כ"ח). והשם הוא האחד שהוא יוצר הכל, והוא הכל, ולא אוכל לפרש. ואדם נברא בתחלה בשני פרצופין והנו אחד גם הוא שנים, והנה בצלם אלהים מלאך. והוא נברא זכר ונקבה. ומלת פרייה ורבייה באדם ברכה הוא כמו בבריאת המים, רק היא מצוה העתיקוה קדמונינו ושמו זה הפסוק זכר לדבר.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 3:22אבן עזרא בראשית פירוש ראשון ג׳:כ״ב

ופי' ממנו – זה לשון רבים, כמו איש ממנו (בראשית כ"ג:ו'), וכבר ביארתי בספר היסוד למה נדגש נו"ן הרבים. ואנשי מזרח הקוראים אותו בלא דגשות יטעו. וטעם הפסוק כמו והייתם כאלהים יודעי טוב ורע (בראשית ג':ה') או פירושו על מחשבתו. ואל תתמה על ממנו, כי כמוהו הבה נרדה (בראשית י"א:ז'), בצלמנו (בראשית א':כ"ו), וזה דבור השם עם המלאכים.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 11:7אבן עזרא בראשית פירוש ראשון י״א:ז׳

הבה נרדה – השם עם המלאכים.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 1:26-27ר׳ יוסף בכור שור בראשית א׳:כ״ו-כ״ז

(כו) נעשה אדם – כלומר: נתקן אדם, את האדם העתיד לבראות, שתהא צלמו, צורתו, ודמותו מאוימת להיות מושל ושליט, כמו שהוא אומר: וירדו. {דבר אחר: נעשה אדם – שבשעה שעשה הקדוש ברוך הוא הבהמות והחיות, נתגאו המלאכים למי שהיו למעלה מהם. אמר להם הקדוש ברוך הוא כדי להשפילם: נעשה כל אחד ואחד ממנו אדם, והם לא יכלו לעשות. והיינו דכתיב: ויברא אלהים – אבל המלאכים לא יכלו לברא.} בצלמינו כדמותינו – שהיא מאוימת להיות מושל ושליט על כל. ולא שזו דומה לזו, כי אין לתת דמיון, דמות, ותמונה למעלה, כדכתיב: כי לא ראיתם כל תמונה (דברים ד':ט"ו). וכן: {ו}אל מי תדמיוני ואשוה (ישעיהו מ':כ"ה), וכמו: {ו}אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו (ישעיהו מ':י"ח). ובאיוב הוא אומר: העיני בשר לך אם כראות אנוש תראה (איוב י':ד') – בתמיה. ומה שאומר הכתוב: עיני ה' (דברים י"א:י"ב), הדום רגליו (איכה ב':א'), יד ה' (שמות ט':ג'), אינו אלא לשבר את האזן שיבין בראייה ובהילוך ובלקיחה, דאין דרכם רק בעינים ורגלים וידים, לפי שלא ראה מעולם אדם עיניין אחר. ומה שכתוב: ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם (יחזקאל א':כ"ו), כך היה נראה בעיניו על עניין החזיון, כמו חלום שנראה לו, שהוא רואה ואינו רואה. דהא כתיב: כי לא יראני האדם וחי (שמות ל"ג:כ'), כלומר: ולא שום דבר חי. ונדמה לו כאדם, שלא להבעיתו בדבר שאינו רגיל לראות. שהקב"ה ופמליא שלמעלה מדמין עצמן בכל עניין שירצו להראות לאדם, כדאמרינן בתלמוד: אידמי ליה כפרשא (בבלי שבת ק"ט:), אידמי ליה כדובא וטרדינהו גבי ר' חייא באליהו (בבלי ב"מ פ"ה:), וכן אידמי ליה כזונה גבי ר' מאיר בע"ז (בבלי ע"ז י"ח:). וכן הוא אומר: וביד הנביאים אדמה (הושע י"ב:י"א), כלומר: אני מדמה עצמי בכל עניין שאני רוצה. ולפיכך אינו אומר: בצלמינו כדמותינו, אלא על דרך האיום. ואף על פי שאין האיום שוה, מכל מקום דימהו הכתוב, כאדם שאומר: הפרעוש הלז בין הפרעושים כהמלך בין האנשים, ואינן דומין זה לזה, וכל שכן כאן. ועוד יש לפרש: בצלמינו כדמותינו – כלומר: שהיה הכותב מפרש לאותן שמדבר עמהן: אמר הקב"ה לתקן את האדם בצלמינו כדמותינו שאנו מתקנין בו עכשיו, ועל עצמו ועל אותן שמדבר להם היה אומר. ולשון נעשה הוא לשון תיקון, ואינו לשון בריאה, כמו שפירשתי לעיל (ר"י בכור שור בראשית א':ז'). והאי דנקט לשון רבים, דרך הכתוב לומר ליחיד לשון רבים ולרבים לשון יחיד, ולזכר לשון נקיבה ולנקיבה לשון זכר, כמו הכא שאומר על אדם: וירדו, והיה {לו} לומר: וירדה. ואם יאמר לך מין: בשביל ג' חלקים הוא אומר לשון רבים, וזה האדם לשון אומ"נא בלעז, ומדבר על כל אדם הנולדים, ולכך הוא אומר: וירדו, כי זה הוא פשט הפסוק, אמור לו: והלא משמואל לבדו אמרה בעלת אוב: אלהים ראיתי עולים מן הארץ (שמואל א כ"ח:י"ג), ובני פלוא אליאב (במדבר כ"ו:ח'), ובני דן חושים (בראשית מ"ו:כ"ג). ולרבים לשון יחיד, כמו: ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו (יהושע ב':ד'). ולזכר לשון נקיבה, כמו: ואת תדבר אלינו (דברים ה':כ"ג), וכמו: ואת שדוד מה תעשי (ירמיהו ד':ל'). ולנקיבה לשון זכר, כמו: ויאמר אליה עמוד פתח האוהל (שופטים ד':כ'), אף על פי שיש לומר ש"עמוד" כמו "לעמוד". ויש תיבות חצים לשון זכר וחצים לשון נקיבה, כמו: ויחמנה (בראשית ל':ל"ח), וישרנה (שמואל א ו':י"ב). ואין להם להביא ראיה מאלהים קדושים (יהושע כ"ד:י"ט), אלהים קרובים (דברים ד':ז'), כי גם שם פקרו המינין. וגם יש לומר להם: כי דרך הקב"ה לימלך בפמליא שלמעלה שלו, כמו שאמר מיכה: ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים {עמד עליו} מימינו ומשמאלו, ואמר: מי יפתה את אחאב ויעל וגו' (מלכים א כ"ב:י"ט-כ'). וכן באיוב: ויהי היום ויבאו בני האלהים {להתיצב על ה'} ויבא גם השטן (איוב א':ו'), ונשאו ונתנו באיוב. וכן בדניאל: הנה מיכאל שרכם אחד מן השרים הראשונים בא לעוזרני ושר {מלכות פרס} עומד לנגדי (דניאל י':י"ג), ואומר: בגזירת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאילתא (דניאל ד':י"ד). והכא נמי לבש הקב"ה דרך ענוה, ואמר ה': נתקן את האדם להיות מושל הבריות, ורוצה אני שתאותו לעשותו שליט, לפי שנתתי לכם ממשלת הבריות. כשהוא אומר: מיכאל שרכם (דניאל י':כ"א) ושר יון (דניאל י':כ'), נמצא שכל אומה ואומה יש לה שר, לפיכך איני רוצה לעשות ממשלה אחרת אלא ברצונכם. ולכך אמר: נעשה אדם – נתקן אדם להיות מושל, כמו שאומרים: נעשה פקיד ומלך, ואינם בוראים אותו, אלא כמה שניאותים לו עושים אותו פקיד או מלך, וכן המלאכים עשו אותו שליט שנאותו לדבר, ולכך הוא אומר: נעשה. אבל על הבריאה הוא אומר: ויברא אלהים את האדם (בראשית א':כ"ז), את האדם אשר יצר (בראשית ב':ח'), כולם לשון יחיד, כי הבורא הוא יחיד מיוחד, יתברך ויתעלה זכרו. ולפתיותם יש להשיב: שאומרים שעל שהם ג' חלקים ולכך אומר לשון רבים, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו: אי אתה מודה ששלשתם שוה, ודעתם שוה, וכח אחד להם. אם כן, למה הוצרך לומר לחבירו: נעשה אדם, להזהירם ולהזמינם, הלא גם להם היה זה הדעת והמחשבה, ולמה נטל עטרה על חבירו להזמינם, שהפסוק אומר: ויאמר {אלהים} נעשה אדם, משמע שהאחד הזמין את חבירו, ואם כן אין דעתם שוה. ולפי דבריהם היה להם לומר: ויאמרו נעשה אדם, ואז היה משמע שכולם באו באמירה אחת ובמחשבה אחת. נמצאו דבריהם הבל וריק. (כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו – כלומר: בצלמו של אדם. ואיכא למימר בצלם אלהים, ועל דרך האיום, [כי] בצלם אלהים ברא אותו. ויש לומר: שהוא דרך חול, כמו: נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז':א'), וכמו: אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם (תהלים פ"ב:ו'), וכמו: עד האלהים יבוא דבר שניהם (שמות כ"ב:ח'). כלומר: בצלם של דיין ושופט ברא אותו.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 3:22ר׳ יוסף בכור שור בראשית ג׳:כ״ב

הן האדם היה כאחד ממנו – דרך ענותנותו של הקב"ה ששיתף עם משרתיו, וכן דרך כל לובשי ענוה, שקוראים משרתיהם ותלמידיהם חברים. ואם בא גוי לקנתר כנגד ג' חלקים, הנה גם יש כאן להקשות להם הקשיות שכתבתי (ר"י בכור שור בראשית א':כ"ו) גבי ויאמר {אלהים} נעשה אדם, דכיון שהם: אחד ושוין, לא היה לאחד לצאת על חבירו ולעשות עצמו גדול, אלא היה לו לומר: ויאמרו.

Radak Bereshit 1:26רד״ק בראשית א׳:כ״ו

ויאמר אלוקים נעשה אדם, in connection with all the other matter created in the “lower” regions of the universe, God issued a directive to earth phrasing it in the third person, i.e. indirect mode such as תדשא הארץ, “let earth produce herbs,”(verse 11) or ישרצו המים, “let the waters teem, etc.” (verse 24). When it came to creating the human being, the last of the creatures composed of several elements, He said נעשה אדם in the first person. Man was created last, as a sign that he is the crown jewel of creation, to make clear that all the creatures who preceded him in the order in which they were created are to serve as making life more pleasant and convenient for him. He is to be master of them all. When the Torah wrote נעשה in the first person plural mode, my father explained this as including the various elements all of which had also been the product of God’s creative activity which had aimed at ultimately creating man. God implied that in creating man He would make use of all the ingredients in the universe that He had already created. They were all His partners in that respect, supplying parts of the raw material God used to make man. We may understand the entire line as if God had said to all these raw materials: “let us, you and Me together, construct a human being.” We find that our sages in Bereshit Rabbah 8,3 took a similar approach when they said that God consulted when creating heaven and earth. Rashi explains that the plural in the word נעשה is accounted for by the fact that God consulted with the angels. They could be included in the “we,” seeing that both God and the angels share the fact that they are disembodied intelligences. God meant to imply that man would share an attribute with Himself and the angels, namely an intelligence which was not dependent on the body. We are taught in Bereshit Rabbah 8.3 that the Torah wanted to teach us by the wording of this verse that whenever 2 people who are disparate in stature plan an undertaking involving both of them, the intellectually superior one should consult with the other before going ahead on his own. Furthermore, in the same paragraph of Bereshit Rabbah, Rabbi Shemuel bar Nachman in the name of Rabbi Yonathan says that at the time when Moses had to write down the details of everything God had created on each of the six “days,” he balked when he came to this verse. He asked God if this formulation would not encourage heretics to think that God had a partner (as Divinity). God replied: “write it down as I dictated it to you; if someone wants to fool himself into believing that I must have a partner, let him delude himself.” God called this crown jewel of His creation Adam, as we are told in Genesis 5,1. (referring to Adam/Chavah). If the reason that God called man אדם was that he was made from אדמה, “earth,” this hardly seems to justify the name אדם, seeing that all the other creatures on earth were also made from earth. God wanted to distinguish man both by name as well as by body and spirit. Everybody knows that all other living creatures on earth have as their raw material earth, dust; there was therefore no need to remind us that they were inextricably tied to earth. God called Man, whose spirit originated in heaven, as distinct from the spirit of the animals, אדם, to prevent his being perceived as part of life in the celestial regions. People should not think that man was simply an angel who had come down to earth. Residents of the celestial spheres have not been equipped with a body at all. The basic elements from which they are formed are none of them raw materials found in our “lower” universe. Even such creatures as שדים, demons, which do possess a body, (Chagigah 16) are totally different from man. Demons, though superficially similar to man, have been constructed from a fifth element, not from one of the four elements. At least this is what we have been told by the scientists of our time. When the Creator formed man using ingredients that are at home in the celestial regions as well as ingredients which are common in our domain, He called this creature אדם in spite of the fact his spirit originated in heaven, seeing his habitat was earth. Even though man has been equipped to make matters spiritual his principal pursuit in life, not one in a thousand does so. Hence, a name that reflects man’s predominant concern with earthly matters is quite appropriate. King Solomon had already lamented this fact in Kohelet 7,28 when he mentioned having found only one “man” in a thousand. בצלמנו כדמותנו, according to the interpretation of my father of blessed memory, the meaning of the word בצלמנו applies both to a physical likeness as well as to a spiritual likeness, the ending נו not applying to two different subjects, “our,” but applying to two different parts of the same subject. It matches the prefix נ in the word נעשה. If we understand the word נעשה as applying to the angels, we must treat the words צלם and דמות as referring to spiritual attributes only, the meaning being that man would be endowed with parts of the spiritual attributes known as צלם and דמות respectively. The expressions צלם and דמות respectively, are sometimes applied to something physical and on other occasions applied to something abstract, spiritual. The word צלם is an attribute sometimes applied to a physical entity, such as in Samuel I 6,5 צלמי טחוריכם, “images of your hemorrhoids,” or in Numbers 33,52 צלמי מסכותם, “their molten images.” The same expression is also used to describe something spiritual, as in verse 27 of our chapter here. The same is true of the word דמות as for instance, in Song of Songs 7,8 קומתך דומה לתמר, “your posture resembles that of a date palm,” or Ezekiel 1,13 ודמות החיות, “and the appearance of the chayot,” (a category of angels shown to the prophet in this vision). The same word is also used to describe physical appearances such as in Ezekiel 32,2 כפיר גוים נדמית “you were compared to a young lion;” or in Psalms 102,7 דמיתי לקאת מדבר, “I am like a great owl in the desert.” The word נעשה is justified seeing that these attributes are means employed by God. The letter ב which serves as a prefix to צלמנו, is to be understood as a “helper,” meaning “equipped with our attribute צלם, i.e. our intelligence, we shall produce a creature whom we will endow with portions of these attributes of ours.” We will do this although, essentially, man is of the earth, to wit his name אדם. Alternately, it is possible to understand the prefix ב in the word בצלמנו as a letter that describes that something is equipped with an attribute. God would be saying that this new creature called אדם, man, shall be equipped with the attribute known as צלם. כדמותנו, this explains the reason why man would be equipped with this heavenly kind of צלם, in order that he should resemble celestial beings more than other creatures on earth, seeing he has been equipped with intelligence. The prefix כ in the word כדמותנו must be understood as a כף הדמיון, a descriptive prefix in the imaginary sense, seeing that it cannot be understood literally, i.e. earth-bound man cannot be compared in all his parts to celestial beings, else what does he do down here on earth? God declares that at least in some respects אדם will be similar to the celestial beings. Man will have a certain amount of latitude concerning whether he will be more tied to his habitat, i.e. איש האדמה, as Noach was after the deluge, or whether he will strive to become more like his celestial counterparts. God gives man this בחירה, choice, and it is up to him to choose his path in life. King Solomon expressed this thought when he said in Kohelet 7,29 אשר עשה אלוקים את האדם ישר וגו', the word ישר meaning that “balanced,” Man has as much basic tendency to cater to his spiritual part as he has to cater to his secular, physical attributes. He has been given the additional attribute of intelligence in order to help him make the correct choices. A correct choice is to use the part which is עפרי, i.e. “earthy,” primarily to secure his livelihood, not to indulge his body more by catering to what his senses tell him and by pampering his mortal body. His intelligence is to be used to secure him an infinite existence in his afterlife. Kohelet adds at the end of the verse we quoted, that sadly, Adam has chosen many intrigues, i.e. has not made the best of the choices that were open to him. He refers to the variety of attractions available in our world, which appeal to our senses and tempt us to remain enslaved to the pull of earthiness exerted by our bodies, which are made of earth. וירדו בדגת הים, this line stresses that all the creatures on earth had only been created in order to be of use to man. Due to his superior intelligence, man is to exercise dominion over all of these creatures. Man is reminded who it was Who created all these living creatures other than himself. As to the plural mode of the word וירדו, this mode was chosen because the term אדם includes the male and the female of the species, as we know from the formula of God’s blessing in which He is reported as blessing אותם, “them,” although at the time only a single human body had been created. (verse 28) The very term וירדו -as opposed to such terms as וימשול or וימלוך which are far more common terms to express authority, reign or rule, - indicates that this “dominion” is more of a potential kind than an actual one, such as a king ruling over his subjects. Besides, whereas rulers generally exercise control only over people who are their contemporaries, and cannot extend their authority automatically over subsequent generations of their subjects, the root רדה, implies superiority based on natural law by one species over another. Man is superior to the animals both by reason of his intelligence and by reason of the means at his disposal to establish physical superiority over them. Eventually, by having rescued the animals from extinction during the deluge, man even acquired the right to use the animals as food. Prior to the deluge the “dominion” mentioned here was evident primarily in man using the animals as beasts of burden, etc. The various kinds of birds were used by man to enjoy its eggs, its feathers, etc. At any rate, the right accorded to man to exercise control over the animal kingdom was not fully implemented until after the deluge. ובדגת הים ובעוף השמים, actually, the species mentioned here are the most elusive for man to demonstrate his control over. It requires extreme intelligence and skill for man to effectively control either the fish in the sea or the birds in the air. Both of these categories of creatures do not share the same habitat on earth with man. This is the reason why the Torah mentions these unlikely candidates for man’s control before the domesticated beasts, control over which is something we have no real problems with. The Torah, so to speak, tells us that if man can bring his authority to bear on the birds in the sky and the fish in the sea, he can obviously exert his control over those species that share the same habitat as he, i.e. the dry land. ובבהמה, the species of animals that grow up in man’s vicinity. ובכל הארץ, meaning the beasts on earth, anywhere, including the free-roaming beasts, חיה. Sometimes the word בהמה includes only domesticated animals, other times the expression חית הארץ includes all mammals on earth. It all depends on the context in which the Torah uses these terms. ורמש, we explained the term previously (verse 25). It is a reference to small or tiny creatures, predominantly living in desolate areas, or even in regions that are not desolate. Our sages (Bereshit Rabbah 8,12) explain the expression וירדו as a combination of two words, the words רדיה and ירידה, “dominion” and “ decline, descent.” They see in the term a veiled warning to man. As long as man qualifies for the description בצלמנו בדמותנו, i.e. that the spiritual part of him predominates, he enjoys this control over the inferior creatures on earth. Should he forfeit the right to be described as בצלמנו בדמותנו he suffers a ירידה, a decline, not only in the spiritual sense but also in the manner in which the animals relate to him by accepting his authority. In commenting on the meaning of these expressions בצלמנו בדמותנו, the sages say that just as man’s soul is pure, so his body (man) is meant to be pure; just as his soul is holy, so his body is supposed to be holy; just as his soul is able to see without being seen, so his body is to be able to see without being seen. Just as his soul puts up with the problems of the whole word, so his body has to endure all the problems involving his physicality. Furthermore, in order to explain the dual nature of man, our sages explained that God had said to Himself: “if I make him out of matter found only in the “upper” regions of the universe he will live forever, if, on the other hand I make him out of materials extant only in the regions of the “lower” universe, he will never attain an enduring afterlife;” therefore God decided to make man out of a mixture of matter found in the heavens and of matter found on earth. Now, if man sins he will die, if he will resist sin, he will live. (Bereshit Rabbah 8,11)

ויאמר אלהים נעשה אדם – בשארי ברואי מטה אמר תדשא הארץ, ישרצו המים, תוצא הארץ, וכשבא לברוא את האדם שהוא המורכב באחרות אמר נעשה אדם, ולמעלת האדם ולכבודו בראו באחרונה להודיע שכל נבראי מטה נבראו בעבורו, ושמוהו אדון על כולם; ומה שאמר נעשה בלשון רבים פרשו אדני אבי ז"ל, כי כנגד היסודות אמר שמכחם יצאו הנבראים וברצון האל, כמו שאמר תדשא, ישרצו, תוצא, וכאילו אמר ליסודות, נעשה אני ואתם בשתוף, כי הגוף יהיה מן היסודות וברוחו יהיה עליוני כמו המלאכים; וכן מצאנו בדברי חז"ל (ב"ר פ"ח) במלאכת שמים וארץ נמלך; ויש מפרשים כי כנגד המלאכים אמר שהם שכלים נפרדים אמר נעשה בארץ נוצר אחד שיהיה בו חלק עליוני ממנו, ר"ל שיהיה בו שכל נפרדי, וכן מצאנו בדברי חז"ל (ב"ר פ"ח) במלאכי השרת נמלך, ואמרו "למדה תורה דרך ארץ שיהיה גדול נמלך בקטן ממנו" ועוד אמר ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק זה נעשה אדם אמר לפניו רבש"ע מה אתה נותן פתחון פה למינים? אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה. וקרא אותו אדם כמו שאמר "נעשה אדם" ואמר (ה':א') ויקרא את שמם אדם, ואדם הוא לקוח מהאדמה, ואם כן למה נקרא שמו אדם כי גם החיים האחרים הם מאדמה? אלא רצה להבדילו בשמו משאר בעלי החיים, כמו שהוא מובדל מהם ברוח ובגוף, כי החיים האחרים ידועים כי הם מאדמה רוחם וגופם ואין צריך ליחסם לאדמה אבל אדם שרוחו מן השמים קרא אותו אדם להבדילו מחיים העליונים שאין להם חלק כלל מאדמה, ואינו צריך לומר אותם שאינם גופות שהם כולם רוחניים, אלא אפילו אותם שהם בעלי גוף, אין גופם מאדמה כלל, ואין יסודם מארבע יסודות שהם אדמיים כי הם יסוד חמישי כמו שחקרו בעלי המחקר, וכשברא הקב"ה את האדם מהעליונים והתחתונים קראו אדם. כלומר אף על פי שרוחו מן השמים אדם הוא כי גופו נוצר מן האדמה כמו שאמר עפר מן האדמה, ומושבו באדמה ושם חיותו ותרבותו, ולא יטה לצד עליון אשר בו אלא אחד מני אלף, כמו שאמר שלמה (קהלת ז':כ"ח) "אדם אחד מאלף מצאתי". בצלמינו כדמותינו – לפירש א"א ז"ל יהיה פירוש בצלמינו גם כן צלם גופני ורוחני שהוא שתוף נו"ן ואין הכנוי כמו נו"ן נעשה. ואם נפרש נעשה כנגד המלאכים יהיה הפירש צלם ודמות רוחני, כלומר שנשים בו חלק מצלמותינו ומדמותינו שהוא צלם ודמות רוחני, כי צלם ודמות שמות משותפים, ואמר צלם בדבר גשמי כמו (שמואל א' ו':ה') צלמי טחוריכם, צלמי מסכותם (במדבר ל"ג:נ"ב), והדומים להם, ויאמר גם כן בדבר רוחני, כמו בצלמינו, בצלם אלהים, וכן דמות יאמר לדבר גשמי, כמו (שיר השירים ז':ח') "קומתך דמתה לתמר", והדומים לו, ולדבר רוחני ודמות החיות, כמו (יחזקאל ל"ב:ב') "כפיר גוים נדמית". "דמיתי לקאת מדבר" (תהלים נ"ב:א') בענין לא בגוף, וכן הדומים להם, וענין נעשה לפי שהם באמצעיים, ובי"ת בצלמינו יהיה בית העזר, כלומר עם צלמינו, שהוא השכל, נעשה ונתקן אותו, אע"פ שהוא מן האדמה, או תהיה הבי"ת בית כלי כלומר שיהיה כענין נעשה בשכל, ר"ל שיהיה אחד מחלקי השכל, ואמר אחר כך כדמותינו – כלומר למה נעשה בצלמינו, כדי שיהיה דומה לנו שישתמש בשכליות, ותהיה כ"ף כדמותינו כ"ף הדמיון שלא יוכל להיות דמותינו ממש, שיהיה דומה לנו בכל חלקיו מפני חלק העפר שיש בו, אלא יהיה דומה לדמותינו שישתמש בשכליות, לפי הכח שיהיה לו בעודנו גוף והוא באדמה, כי אם ירצה יוכל להדמות קצת אלינו כי בידו תהיה הבחירה, וזהו שאמר שלמה (קהלת ז':כ"ט) "אשר עשה אלהים את האדם ישר" ר"ל ישר, שוה וישר שלא יעדיף חלק אחד על חבירו כפי מה שהונח כל אחד מהם, כי זה ענין ישר, והאלהים עשה אותו שכלי ועפרי כדי שישתמש בכל אחד כפי הראוי לו, ישתמש בשכל כדי חיותו ובעפר כדי חיותו, בעפר כדי חיותו לבד לא למותרות ולהשאיר מנו בעולם הזה, ובשכל כדי חיותו בעולם הבא; ואמר (שם) "והמה בקשו חשבונות רבים" כלומר, בקשו אותם שהם חשבנות רבים, והם התאות העפריות, ועשו החשבון שהוא אחד, והוא השכל, רבים, והנה איננו ישר כי כח העפר מכרעת ונשאר המסכן וחכמתו בזויה, ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא.

Radak Bereshit 3:22רד״ק בראשית ג׳:כ״ב

ויאמר ה' אלוקים...כאחד ממנו, God included Himself when speaking about the angels, just as He had done when about to create man in 1,26, when He had saidנעשה אדם בצלמנו, “Let Us make man in Our image.” לדעת טוב ורע, we already explained that the term לדעת טוב ורע refers to perceptive powers equal to that of the angels in our commentary on 2,17. In Bereshit Rabbah 21,5 Rabbi Pappus explained the words כאחד ממנו to mean “like one of the ministering angels.” Rabbi Akiva violently disagreed with him, saying “you have overstepped the boundaries of permissible interpretation, i.e. דייך פפוס. What then is the meaning of these words? God has placed two paths in front of man, one is the path of life. If he chooses the other path, he automatically abandons the path of life. Rabbi Berechyah, quoting Rabbi Yochanan, said that as long as man was single he was similar to the “One,” i.e. immortal. The moment his one side had been removed he became a split personality, i.e. that is the meaning of “knowing good and evil.” The opinion of the Onkelos sides with that of Rabbi Akiva who interpreted the word כאחד as being similar to the One and only One, having received his knowledge of good and evil directly from Him. In other words, his choice over good and evil stemmed directly from God, not from the fruit of the tree of knowledge.

ויאמר ה' אלהים וגו' כאחד ממנו – שיתף עצמו יתברך עם המלאכים כמו שאמר בצלמינו כדמותינו. לדעת טוב ורע – כבר פירשנו ידיעת טוב ורע כמלאכים בפסוק ומעץ הדעת. ובב"ר (כ"א) דרש ר' פפוס כאחד ממנו, כאחד ממלאכי השרת; אמר לו ר' עקיבא דייך פפוס, אלא מה אני מקיים כאחד ממנו, שנתן לו הקב"ה לפניו שני דרכים, דרך החיים ודרך האחרת, הניח החיים ובחר לו דרך אחרת, ר' ברכיה בשם רבי יוחנן, כל זמן שהיה אדם היה אחד, וכיון שניטלה ממנו צלעתו, מיד לדעת טוב ורע. ודעת המתרגם כדעת ר' עקיבא שתרגם הוה יחידאי בעלמא למידע טב וביש.

Radak Bereshit 11:7רד״ק בראשית י״א:ז׳

הבה, we already explained this expression on verse 3. The entire verse is to be understood as a metaphor, seeing that the Creator does not mingle with the creature He has created. A similar expression in Isaiah 40,14 את מי נועץ ויבינהו, “who did He consult with, who made Him understand?” This is also to be understood metaphorically. God did not literally contemplate if there was someone He could consult with. Here too, when speaking to His angels who are His agents, He did not actually consult them.

הבה – כבר פרשנו מלת הבה ואינו אלא על דרך משל, כי אין היוצר נועץ עם הנוצר, וכן אמר הנביא "את מי נועץ ויבנהו" (ישעיה מ':י"ד) וכן אמר נרדה ונבלה כנגד המלאכים שהם אמצעים, והכל דרך משל.

Ramban Bereshit 1:26רמב״ן בראשית א׳:כ״ו

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם – נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו והפשט הנכון במלת "נַעֲשֶׂה" הוא מפני שכבר הראית לדעת (לעיל פסוק א) כי האלהים בָּרָא יש מאין ביום הראשון לבדו ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (פסוק כ) והיה המאמר בבהמה "תּוֹצֵא הָאָרֶץ" (פסוק כד) אמר באדם "נַעֲשֶׂה" כלומר אני והארץ הנזכרת נַעֲשֶׂה אָדָם שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה כדכתיב (להלן ב ז) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון כדכתיב (שם) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ואמר "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" כי ידמה לשניהם במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות ואמר בכתוב השני בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (פסוק כז) לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי והוא הנראה מכל מה שחשבו בו ופירוש "צֶלֶם" כמו תאר וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי (דניאל ג יט) וכן אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט ז) בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה (([תהלים עג כ|שם עג כ]]) תאר מראיתו ו"דמות" הוא דמיון בצורה ובמעשה כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר כדכתיב (תהלים ח ו) וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה ובדמות ממש שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 1:26ר׳ יוסף אבן כספי בראשית א׳:כ״ו

אמנם מה שכתו' ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו – למה ניגע תחלה באמרו "נעשה" בלשון רבים, וכן כנוי "בצלמנו כדמותנו", ומה שיטענו עלינו זולתנו, ואחר ש'אלהים', המדבר, הוא לשון רבים, הנה מהיותר נכון שימשיך הלשון כן. ואילו אמר 'בראוּ אלהים' היה נכון, כמו "הלכוּ אלהים" (שמואל ב ז:כ"ג). והעד הנאמן על כל זה מה שאמר נותן התורה "אלהים קדֹשים" (יהושע כד:י"ט), "אלהים קרֹבים" (דברים ד':ז'), "אלהים חיים" (ירמיהו י':י'), שהוא רומז בהכרח על השם ית' לדחות כל גשמות שהיא לאלוה יתר האומות. כל שכן שנמצא כתוב על השם ית' פעם "ארדה נא ואראה" (י"ח:כ"א) ופעם "הבה נרדה ונבלה" (י"א:ז'). ובכלל, כי אלו הענינים עמוקים בתכלית. ורבותי' ז"ל נתנו טעם אחר בכל זה, ובפרט באמרו על השם ית' "את אשר כבר עשוהו" (קהלת ב:י"ב), כי אך הכלל הוא על פמליאה שלו. והנה, מצורף לזה הענין האמתי, כתבתי אני ענינים אחרים, ימצא בספר מזרק כסף, וימצא בגביע, כי הם לבות חכמת האלהות. וגם כתבתי בספר כפורי כסף כמה טענות סותרות דעות א"ע וזולתו בזה. ואולם ביאור שם 'צלם' ו'דמות' – הנה היטיב המורה (מורה הנבוכים א':א') לבאר זה, אבל מצד אחר. ואולם שתק לבארו מצד מה יותר נעלם, ואנחנו כתבנו זה, והכל ימצא בספר מזרק כסף וימצא בגביע.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 1:26רלב״ג בראשית ביאור המילות א׳:כ״ו

ביאור מלות הפרשה (כו-כח) בצלמנו כדמותנו – נֶאֱמַר על השכל האנושי, כמו שביאר הרב המורה (א, א), אשר הוא מתיחס בפָנים־מה לעולם המלאכים, כמו שהתבאר למי שידע טבע השכל האנושי והשגתו איך היא. והנה אמר זה ה' יתעלה בלשון רבים — רוצה לומר מה שאמר: 'נעשה אדם בצלמנו כדמותנו' — לפי שמה שקדם מן ההויות השפלות מהבעלי נפש - תמצא שגזר ה' ליסודות שתתהוה מהם ההויה ההיא; אמר 'תדשא הארץ', 'ישרצו המים', 'תוצא הארץ'; ואולם באדם, להימצא בו צורה בלתי־היולאנית בפָנים־מה, לא ייחס הויתו אל היסודות נפרדים, אבל אל היסודות תיוחס הוית חומרו, והוית צורתו הנבדלת אל העליונים, כאומרו: 'והרוח תשוב אל האלהים אשר נְתָנָהּ' (קהלת יב, ז). ולזה תמצא רבותינו ז"ל שאמרו במקומות רבים, שהאדם נברא מן העליונים ומן התחתונים. ומה שאמר שישלטו בשאר ההווים על הארץ - הוא מבואר, כי כולם נבראים לעבודתו, כמו שהתבאר בחכמה הטבעית, והוא גם כן סיבה תכליתית בבריאתם באופן־מה, וזה, כי החומר קיבל אלו הצורות קצתם באמצעות קצת כדי שיוכן לקבל הצורה האנושית, והיא הצורה האחרונה אשר החומר הראשון כֹּחִיִּי בקיבולה. ואמנם ברכם ה' יתעלה בנתינת זה השולטנות להם, לפי שכבר תמצא רבים מהבעלי חיים — אשר הם צריכים מאד לעבודת האדם — יותר חזקים מאד מן האדם, ולולא זה השולטנות אשר לאדם עליהם - לא היה מגיע מהם לאדם התכלית אשר בעבורו נמצאו.

Abarbanel Bereshit 1:26אברבנאל בראשית א׳:כ״ו

והנה מאמר נעשה אדם אין ראוי שיחשב שהוא מענין עצה והמלכה כי האל ית' יהב חכמתא לחכימין ואינו צריך עצת זולתו אבל נכתב הדבר כן להודיע שנברא האדם בהתבוננות גדול וחכמה רבה. ולכן לא יחס אותו לארץ לומר בו תוציא הארץ כמ"ש בב"ח אבל יחס יצירתו לעצמו לפי שנעשה בהשגחה פרטית נפלאה והתבוננות גדול ואמרו נעשה אדם בלשון רבים וענין בצלמנו כדמותנו אפשר לפרשו באחד משני דרכים. הדרך הא' הוא שאמר נעשה לפי שהארץ המציאה מצד הכח שנתן בה את האדם מהצד שהוא חי כמו שהמציאה שאר הב"ח והבורא ית' השפיע בו הנשמה השכלית ויחס א"כ לארץ היות גוף האדם וכחתיו הגשמיים ויחס אליו ית' נפשו המשכלת וכמ"ש וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה. ולכן ארז"ל בב"ר (פרשה ז') תוצא הארץ נפש חיה למינה אמר רבי אליעזר זה רוחו של אדם הראשון ר"ל שזה היה רוחו החיוני מכלל החיים שהוציאה הארץ ומפני זה אמר נעשה אדם כי אלו אמר אעשה אדם או יהי אדם היה אפשר לחשוב שהארץ לא המציאתו חי אבל שהיה כלו שכלי ואלו אמר תוצא הארץ היה נראה היותו כלו חמרי כשאר הב"ח שהמציאה הארץ אבל אמר נעשה אדם ר"ל אני והארץ נעשה אדם מורכב מחלק חמרי מן הארץ ומחלק שכלי אשר אתן בו ולכן אמרו ג"כ בצלמנו כדמותנו שיהיה האדם בצלם שניהם אבל בבחינות שונות כי במה שהוא בעל גוף יהיה בצלם הארץ ומטבע התחתונים. ובמה שהוא בעל שכל נפש מדברות משגת המושכלות יהיה בצלם אלהי' ומטבע הצורות הנבדלות. ובעבור שלא תחשוב היות האדם בצלם אלהים ע"ד האמת והדיוק אמר אחריו כדמותנו בכ"ף הדמיון כלומר אין בצלמנו ממש אלא כפי הקרוב לדמיון כי כבר תבא הכ"ף להורות על מה שנאמר בדרך העברה ולא בדרך אמות מדוייק. כאמרו כשש מאות אלף רגלי. כעשרים איש. והיה ההדמות על היותו בצלם אלהים כי מי בשחק יערוך לה' בבני אלים אף כי נתעב ונאלח אדם. וגם השכלתו והבנתו אינה כמו הסבה הראשונה ית' אבל נאמר בו בצלם אלהים ע"ד ההעברה והוא אמרו בצלמנו כדמותנו. ואמר שלהיות האדם בצלם אלהים בדמותו היה ראוי שימשול וירדה בשאר ב"ח כלם ובכל עניני הארץ לנתוש ולנתוץ לבנות ולנטוע כי מעלת הצלם ההוא כך חייב ר"ל המעלה והשלטנות בכל השפלים כמו שכאשר לא ימשוך ענין הצלם במה שראוי אליו וישתמש ממנו בפחיתו' החומר לא די שלא ישלוט בבהמות ובחיות אבל בהפך ששן בהמות ישולח בו כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין דף ל"ח עב) אין חיה מושלת באדם עד שנדמה לה כבהמה שנאמר (תהלים מ"ט י"ג) אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. וכן אמרו ורדו בדגת הים זכה ורדו לא זכה ירדו לשון ירידה. זהו הדרך הראשון מהפירוש והתחיל בו ה"ר יוסף קמחי ונמשכו אחריו הרמב"ן והרלב"ג והשלימו רבינו נסים. והדרך הב' מהפירוש הוא שאמר הקדוש ברוך הוא נעשה אדם כנגד השכלים הנבדלים כי בעבור היות האדם בעל נפש משכלת מטבע הנבדלים אמר יתברך כנגדם הנה הצמחים והדגים והעופות הבהמה והחיה והרמש הוציאו אותם הארץ והמים להיותם מטבעם אבל האדם בבחינת שכלו לא יהיה כן כי אני ואתם המלאכים נתעסק בבריאתו לא הארץ והמים ולזה נתיחדה אמירה לבריאתו ויאמר אלהים נעשה אדם ולא נכללה בריאתו באמירת הבהמה והחיה ואמר נעשה אדם בלשון רבים בהיות הנפש המשכלת מטבע הרוחניים ההם ולזה הפירוש נטה רש"י והראב"ע ג"כ.

Sforno Bereshit 1:26-27ספורנו בראשית א׳:כ״ו-כ״ז

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה – נָתַן אָז כֹּחַ בְּפָמַלְיָא שֶׁלּוֹ לְהַשְׁפִּיעַ אֶת הַצֶּלֶם בְּנוֹשֵׂא הַמּוּכָן לוֹ. אָדָם – מִין מִמִּינֵי "נֶפֶשׁ חַיָּה" שֶׁיָּצַרְתִּי שֶׁשְּׁמוֹ "אָדָם", כְּאָמְרוֹ "וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה" (להלן ב, ז), נַעֲשֵׂהוּ. בְּצַלְמֵנוּ – שֶׁהוּא עֶצֶם נִצְחִי וְשִׂכְלִי. וּבָזֶה פָּתַח הָאֵל יִתְבָּרַךְ פֶּתַח בְּתוֹרָתוֹ, לִקְנוֹת יְדִיעָה בַּעֲצָמִים הַנִּבְדָּלִים בִּידִיעַת נַפְשֵׁנוּ. כִּדְמוּתֵנוּ – בְּעִנְיַן הַמַּעֲשִׂיּוּת שֶׁיִּדְמֶה בָּם קְצָת לְפָמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה, בְּצַד מַה שֶּׁהֵם פּוֹעֲלִים בִּידִיעָה וּבְהַכָּרָה. אָמְנָם פְּעֻלָּתָם הִיא בִּלְתִּי בְּחִירִיִּית, וּבָזֶה לֹא יִדְמֶה לָהֶם הָאָדָם, וּבִקְצָת יִדְמֶה הָאָדָם לָאֵל יִתְבָּרַךְ, הַפּוֹעֵל בִּבְחִירָה. אָמְנָם בְּחִירַת הָאֵל יִתְבָּרַךְ הִיא לְעוֹלָם לְטוֹב, וְלֹא כֵּן הַבְּחִירָה הָאֱנוֹשִׁית. וְעִם זֶה, הִנֵּה הָאֱלֹהִית עַל אֹפֶן נִכְבָּד מְאד יוֹתֵר מִן הַבְּחִירָה הָאֱנוֹשִׁית. לָכֵן אָמַר "כִּדְמוּתֵנוּ" כְּמוֹ דְּמוּתֵנוּ, וְלֹא "בִּדְמוּתֵנוּ" בֶּאֱמֶת. (כז) בְּצֶלֶם אֱלֹהִים – הִנֵּה מִלַּת "אֱלֹהִים" עַל צַד הַהִדָּמוּת תֵּאָמֵר עַל כָּל עֶצֶם שִׂכְלִי בְּפֹעַל, שָׁלֵם, נִבְדָּל מֵחֹמֶר, וּבָזֶה הוּא נִצְחִי בְּהֶכְרֵחַ. וְלָכֵן תֵּאָמֵר עַל הָאֵל יִתְבָּרַךְ וְעַל מַלְאָכָיו, וּכְמוֹ כֵן תֵּאָמֵר עַל הַשּׁוֹפְטִים עַל שֵׁם הַחֵלֶק הַשִּׂכְלִי הָרָאוּי בָּהֶם. אָמְנָם בִּהְיוֹת כִּי הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי אַף עַל פִּי שֶׁפְּעֻלַּת הַשְׂכָּלָתוֹ הִיא בִּלְתִּי שׁוּם כְּלִי חָמְרִי וְתִתְפַּשֵּׁט עַל בִּלְתִּי מוּחָשׁ, וְעַל קְצָת עֲתִידוֹת, וְלֹא יֵחָלֵשׁ בְּהַרְבּוֹתוֹ פְּעֻלּוֹת הַשְׂכָּלָתוֹ, וְלֹא בְּעֵת זִקְנַת הַגּוּף, אֲבָל יוֹסִיף אמֶץ, וּמִכָּל אֵלֶּה הִתְבָּאֵר שֶׁהוּא נִבְדָּל מֵחֹמֶר בְּלִי סָפֵק, כִּי אָמְנָם הֵפֶךְ כָּל אֵלֶּה יִקְרֶה לְכֹחוֹת הַגּוּף הַחָמְרִיּוֹת מִכָּל מָקוֹם, קֹדֶם שֶׁיִּתְבּוֹנֵן, בִּהְיוֹתוֹ אָז מְשֻׁלָּל מִכָּל שְׁלֵמוּת אֲשֶׁר הוּכַן לוֹ, לֹא יִקָּרֵא "אֱלֹהִים", אֲבָל יִקָּרֵא "צֶלֶם אֱלֹהִים" בִּלְבַד, עַד שֶׁיִּקְנֶה שְׁלֵמוּת, בִּפְרָט בַּחָכְמָה אֲשֶׁר בָּהּ יִקְנֶה אַהֲבַת הָאֵל וְיִרְאָתוֹ, כִּי אָז יִהְיֶה עֶצֶם שִׂכְלִי בְּפֹעַל, שָׁלֵם, נִבְדָּל מֵחֹמֶר, וּמִזֶה יִתְחַיֵּב שֶׁיִּהְיֶה נִצְחִי וְקַיָּם גַּם אַחֲרֵי מִיתַת הַגּוּף. ובִהְיוֹת בִּבְחִירַת הָאָדָם לִקְנוֹת זֶה הַשְּׁלֵמוּת בְּהִשְׁתַּדְּלוֹ לְהִתְבּוֹנֵן בַּחָכְמָה הַנִּזְכֶּרֶת, הִנֵּה הִתְבָּאֵר שֶׁכַּאֲשֶׁר יִמְנַע עַצְמוֹ מִזֶּה יִשָּׁאֵר כּחו הַשִּׂכְלִי עַל כֹּחִיּוּתוֹ, מְשֻׁלָּל מִכָּל שְׁלֵמוּת בְּפֹעַל, כְּמוֹ שֶׁהָיָה בִּתְחִלָּה, וְיַעֲלֶה בַּתֹּהוּ וְיאבַד, כְּאָמְרוֹ "אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ" (תהלים מט, כא). וְאֶת כָּל אֵלֶּה הוֹרָה הָאֵל יִתְבָּרַךְ בִּשְׁתֵּי מִלּוֹת בְּאָמְרוֹ "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים".

Sforno Bereshit 3:22ספורנו בראשית ג׳:כ״ב

כְּאֶחָד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע – הוּא יוֹדֵעַ טוֹב וְרָע עִם הֱיוֹתוֹ בְּצַלְמֵנוּ, וְאִם יִהְיֶה נִצְחִי בָּזֶה הָעִנְיָן, הִנֵּה יִרְדֹּף כָּל הַיָּמִים אַחַר הֶעָרֵב, וְיַשְׁלִיךְ אַחֲרֵי גֵּווֹ כָּל הַשָּׂגָה שִׂכְלִית וְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב, וְלֹא יַשִּׂיג הָאִשּׁוּר הָרוּחָנִי הַמְכֻוָּן מֵאֵת הָאֵל יִתְבָּרַךְ בְּצַלְמוֹ וּדְמוּתוֹ.

Shadal Bereshit 1:26שד״ל בראשית א׳:כ״ו

נעשה – נ"ל גם זו מליצה ישנה, על דרך ל' ארמית, ואין הכוונה שנמלך באחרים, כגון במלאכים, כי אמר בצלמנו, והאדם איננו בצלם המלאכים; גם איננה מליצה דרך כבוד כלשון המלכים, אלא כן דרך לשון ארמית, כמו ופשרה נאמר קדם מלכא (דניאל ב' ל"ו) ודניאל לא היה מדבר בלשון כבוד לעצמו בדברו עם המלך הגדול (כמו שהעיר גם הראב"ע); ודרך זה מצוי הרבה בתלמוד ירושלמי ובמדרשים, כגון אמר ליה (שמעון בן שטח לינאי) ומה נאמר על המזון שלא אכלנו (ברכות פרק ז'), אף אנא נפתרינה על דעתיהון דרבנן בבית העולמים (שיר השירים רבא פסוק יונתי בחגוי הסלע); וכן הלואי היה לי אבא ואמא דאיקרינון דנירת גן עדן (ירושלמי פאה פרק א'), ורוז' כתב כי כן הוא מנהג לה"ק לדבר בל"ר על עצמו, כמו נפלה נא ביד ה' (שמואל ב כ"ד י"ד) ואין זו ראיה כי לא היה דוד מדבר על עצמו בלבד, אלא על עצמו ועל עמו; וכן רחבעם באמרו מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה (מלכים א י"ב ט') שתף עמו יועציו; וכן אבשלום באמרו הבו לכם עצה מה נעשה (שמואל ב י"ו כ'). אדם, שם המין, כמו צאן ובקר, ולפיכך אמר וירדו ל' רבים. שם אדם נראה שנגזר מן אָדֹם, לא מן אדמה, כי גם הבהמות נוצרו מן האדמה, אבל האדם נבדל בגופו מן הבהמות במה שאיננו מלא שער, ועורו (באקלימים הממוצעים) נוטה לאדמימות. בצלמנו – צורת הגוף ותבנית חלקיו לא תקרא צלם אלא תאר או תבנית (וכמו שאמר הרמ"בם במורה ח"א פ"א), כי יאמרו יפה תאר, לא יפה צלם, ויאמרו להורות על הרכבת חלקי הגוף את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו (שמות כ"ה ט'), אבל יקרא צלם כל דבר העשוי לדמיון דבר אחר, כמו הציור על הנייר, העשוי לדמיון צורת אדם מיוחד, וכן כל פסל ומסכה העשויים לדמיון גוף מה, כמו שכתוב צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם (שמואל א ו' ה'), ותעשי לך צלמי זכר (יחזקאל יו יז), צלמי כשדים חקוקים בששר (שם כ"ג י"ד), ומלת צלם נגזרת מן צל (וכמו שכתב גם Bochart), כי כן הצל מצייר צורה אשר היא בדמיון הגוף, וממנו למדו בני אדם להתחיל במלאכת הציור, וכן גם בלשון ארמית אומרים צלם דהבא וכיוצא בזה, והכוונה תמיד על דבר העשוי לדמיון דבר אחר; רק פעם אחת מצאנו בדניאל (ג' י"ט) וצלם אנפוהי אשתני, על תאר האדם החי, והוא לשון מושאל ובלתי מדוייק. והנה האדם הוא צלם אלהים, כלו' שהוא בצד מה מתדמה אל האל שהוא בעל הכחות כלם. והנה לכאורה יקשה לפירושי אות הב"ית אשר במלת בצלמנו, וכן בפסוק בצלם אלהים ברא אותו, וכן כי בצלם אלהים עשה את האדם, כי לפירושי האדם עצמו הוא צלם אלהים, לא בצלם אלהים. אך ראוי לדעת כי כן מצאנו בקצת מקומות בי"ת נוספת במלה המורה על נשוא המאמר (praedicatum), כגון כי ברע הוא (שמות ל"ב כ"ב), הנה ה' בחזק יבא (ישעיה מ' י'), והוא באחד (איוב כ"ג י"ג), ביה שמו (תהלים ס"ח ה'), והב"ית הזאת נוהגת הרבה בלשון ערבי, ונראה כי מליצת ברע, בחזק באחד עקר הוראתה כאלו תאמר פלוני הוא באותה תכונה שקוראים אותה בשם רע חזק ואחד, אף כאן נעשה אדם באותה תכונה שיצדק לקראה בשם צלם אלהים. והנה מלת בצלמנו ומליצת צלם אלהים אינן ראיה שהתורה מלמד היות האל בעל צורה אנושית (Antropomorphismus), ואין להכחיש כי קצת מקדמונינו ייחסו לאל תבנית כתבנית אדם, וכן אמרו בברכת חתנים (כתובות דף ח') אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, ותבנית ודאי הוא שם הנאמר על בנין חלקי הגוף ואע"פ כן לא היו קדמונינו מאמינים שהאל והמלאכים הם בעלי גוף וגויה כמונו ובהדיא כתב רש"י (מכות דף י"ב) שאין המלאכים בשר ודם; אבל אמיתת הענין היא כי שֵכל פשוט בלתי גוף כלל, ובלתי שום צורה, ולא אורך ורוחב וגובה כלל, הוא ענין שאי אפשר לבן אדם לציירו ולא יתיישב בלבו, ואם הפילוסופים מדברים עליו, סוף סוף אין להם ממנו אלא ציור שולל, לא ציור חיובי, והתורה ניתנה לכל העם, והעם צריך שיוכל לצייר את אלהיו ציור חיובי לא ציור שולל. והנה הקדמונים היו מייחסים לאל ולמלאכים ולנשמות עצם רוחני דק מכל גוף הידוע לנו, ואעפ"כ הוא בעל צורה ותבנית; ועיין ס' מלאכת מחשבת פרשת שלח לך, כדמותנו – כדמיוננו, שיהיה דומה לנו, אמנם באיזה ענין האדם דומה לאל, נ"ל (כמו שכתבתי בבכורי העתים תקפ"ח עמוד קס"ה) כי כמו שהאל הוא בעל הכחות כלם, וזו הוראת מלת אלהים, כן האדם נבדל מכל שאר בעלי חיים, במה שכל אחד מהם יש לו כח והכנה למדה מיוחדת ולפעולה מיוחדת, והאדם לבדו בעל הכנה וכח לכל מדות ולכל פעולות שבעולם (ע' ס' המדות לרנ"הו חלק א' פרק א' וב') ומזה נמשך שהוא רודה בבעלי חיים כלם, ולפיכך אמר מיד וירדו בדגת הים וגו', וכן דוד אומר ותחסרהו מעט מאלהים וגו' תמשילהו במעשי ידיך וגו' (תהלים ח'). והנה באדם לא נאמר ויהי כן, כי לא נאמר יהי אדם, אלא נעשה אדם, למעלת האדם צייר כאלו היה מלאכת מחשבת, וכאלו נעשה בהשגחה והתבוננות פרטית יותר מכל שאר ב"ח. וכיוצא בזה כתב Seneca (de beneficiis. Cogitavit L. VIII. c. 23.) – nos ante natura quam fecit, nec tam leve opus sumus, ut illi potuerimus excidere - Scias non ease hominem et incogitatum opus. וכל זה אמנם למען נכיר מה גדלו חסדי ה' עלינו.

R. S.R. Hirsch Bereshit 1:26רש״ר הירש בראשית א׳:כ״ו

ויאמר אלקים נעשה אדם – כל שאר הנבראים מוזכרים בכתוב רק בשעת בריאתם, אך האדם מוזכר עוד לפני בריאתו. מעשה הבריאה הופסק, כביכול, והבורא מכריז לעולמו על כוונתו לברוא ״אדם״. שכן אדם זה עתיד למשול על העולם, כמנהיג וכשליט שהתמנה לתפקידו זה על ידי האלקים. עתה מכינים את העולם לביאת אדונו. במובן זה יהיה מובן גם השימוש בלשון הרבים – ״נעשה״. לשון רבים היא הלשון שמשתמשים בה מלכים להכריז על רצונם בפני עבדיהם, והיא מרמזת על מהות שלטון המלך על עמו. הכרזת חוקי המלך לכל בני מדינתו אינה מפאת רצונו או צרכיו האישיים, אלא שהמלך רואה את עצמו קשור לבני עמו, והוא גוזר ומצווה עליהם רק לטובת הכלל ולתועלתו. הוא מושל על עמו רק כציר נאמן של העם. וכן גם כאן, הבורא מכריז על שלטון האדם, לטובת העולם ומתוך דאגה לייעודו. הכרזה דומה מצאנו בפרשת דור הפלגה, לפני שה׳ הפיצם על פני כל הארץ: ״הבה נרדה ונבלה שם״ (להלן יא, ז), גם שם נפוצו האומות לתועלת עתידם. בכל מקום שהאלקים מדבר בלשון רבים, נראית התערבותו כמביאה בעטיה הגבלה ופורענות; אך לאמיתו של דבר היא מביאה ישועה ופורקן.

R. S.R. Hirsch Bereshit 3:22רש״ר הירש בראשית ג׳:כ״ב

כאחד ממנו הוא ביטוי שקשה לפרשו. רגילים לפרשו: ״כאחד מאתנו״; ויש מקום להצדיק הפירוש מבחינה לשונית, כמו שמצאנו: ״ומת אַחַד מהם״ (דברים כה, ה), ״אל אַחַד מבניו״ (ויקרא יג, ב) וכדומה. לפי זה, לשון הרבים ״ממנו״ מתייחסת למלאכים. והנה, כפי שביארנו לעיל, האדם לא זכה בהכרה שכלית חדשה או נעלה משאכל מפרי עץ הדעת; ממילא יתפרש ״האדם היה כאחד ממנו״: האדם נהג כאחד מאתנו, לדעת בכח עצמו מהו טוב ומהו רע. פירוש זה הוא קדום מאד. כך ביאר כבר ר׳ פפוס בבראשית רבה (כא, ה): ״כאחד ממנו״ – ״כאחד ממלאכי השרת״. אך ר׳ עקיבא הוכיחו מיד: ״דייך פפוס!״, על שהשווה את הקב״ה למלאכים לעניין ידיעת הטוב והרע. וכשנשאל ר׳ עקיבא: ״מה אתה מקיים ׳הן האדם היה כאחד ממנו׳״, ענה: ״שנתן לו המקום לפניו שני דרכים, דרך החיים ודרך המות, ובירר לו דרך המות״ (כך הגירסא בילקוט בראשית ד). פירושו של ר׳ עקיבא מתאים להבנת הענין ומתיישב עם לשון הכתוב. ״אַחַד״ מציין תמיד: אחד מתוך שניים או יותר משניים. הכינוי ״ממנו״ יכול להיות כינוי לנסתר ולא רק למדברים. יתכן אם כן ש״ממנו״ דומה במשמעותו ללשון חכמים ״כל כמיניה״, שמובנו: תלוי בו, בהחלטתו ובבחירתו. נמצא ש״אחד ממנו״ פירושו: אחד משני דרכים שניתנו לפניו. ו״היה כאחד ממנו״ פירושו: האדם עצמו נהיה כאחד משני הדרכים שנמסרו לבחירתו.

U. Cassuto Bereshit 1:26מ״ד קאסוטו בראשית א׳:כ״ו

נעשה אדם וגו' – על הריבוי שבמשפט זה פירושים שונים נאמרו. לפי דרש רבותינו הכוונה היא שאלהים נמלך במי שהוא או במה שהוא. במי או במה נמלך, שנוי במחלוקת (עיין בראשית רבה ח':ג'–ז', ומקומות מקבילים). הדעה, שעל פיה נמלך במלאכי השרת, חשבוה פרשנים אחדים, בימי הביניים וגם בזמננו, לפשוטו של מקרא. ואולם, יש להקשות עליה: א) שאינה מתאימה לעיקר רעיונה של הפרשה, שהאל לבדו ברא את העולם כולו; ב) שהמלה נעשה אינה לשון התיעצות; ג) שאילו היתה הכוונה לספר שאלהים נמלך, היה הכתוב מזכיר בפירוש את מי שבו נמלך, כמו שאנו מוצאים ביתר המקומות שרגילים להביא מהם ראיה (מל"א כ"ב:י"ט, ישע' ו':ב'–ח', איוב א' וב'). קושיות אלה או מקצתן, או קושיות אחרות, אפשר להקשות גם על פירושים אחרים (שנמלך אלהים בעצמו, או שנקט הכתוב בשיטת המלכים הרגילים לדבר על עצמם בלשון רבים, או שיש כאן רמז לכוחות שונים באלהות, או שנשמע בדברי התורה מעין הד לאגדות העמים המספרות שעל בריאת האדם נתקבלה החלטה בסוד האלים, ועוד ועוד). הפירוש הנכון ביותר, אף על פי שרוב פרשני זמננו דוחים אותו, הריהו זה, שיש כאן ריבוי של זירוזין. מי שמזרז את עצמו לעשות איזה דבר, משתמש בלשון רבים: נלך! נקום! נשב! וכיוצא בזה. וכן כתוב בשמ"ב כ"ד:י"ד: נפלה נא ביד ה'... וביד אדם אל אפלה; בסוף הפסוק, מכיון שיש שלילה, אין עוד זירוזין, ולפיכך באה כרגיל צורת היחיד (אי אפשר לחשוב, כמו שהציע ילון בקרית ספר, י"ג, עמ' 111, שגם נפלה צורת יחיד, בנו"ן במקום אל"ף לפי השיטה הנהוגה בארמית של ארץ ישראל, שהרי אז היתה צריכה לבוא נו"ן גם במלה האחרונה שבפסוק). וכך יש לפרש גם בי"א:ז': הבה נרדה ונבלה שם שפתם.