Divine Plurals/5

EN/HEע/E

Divine Plurals

Sources

Bereshit 1:26-27בראשית א':כ"ו-כ"ז

(כו) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכׇל הָאָרֶץ וּבְכׇל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ. (כז) וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.

Bereshit 3:22-24בראשית ג':כ"ב-כ"ד

(כב) וַיֹּאמֶר י"י אֱלֹהִים הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם. (כג) וַיְשַׁלְּחֵהוּ י"י אֱלֹהִים מִגַּן עֵדֶן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם. (כד) וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים.

Bereshit 11:5-8בראשית י"א:ה'-ח'

(ה) וַיֵּרֶד י"י לִרְאֹת אֶת הָעִיר וְאֶת הַמִּגְדָּל אֲשֶׁר בָּנוּ בְּנֵי הָאָדָם. (ו) וַיֹּאמֶר י"י הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת. (ז) הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ. (ח) וַיָּפֶץ י"י אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כׇל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר.

Enoch 2:30:10ספר חנוך ב':ל':י'

[Friday]. On the sixth day I commanded my wisdom to create man from seven consistencies: one, his flesh from the earth; two, his blood from the dew; three, his eyes from the sun; four, his bones from stone; five, his intelligence from the swiftness of the angels and from cloud; six, his veins and his hair from the grass of the earth; seven, his soul from my breath and from the wind.

Philo On Drunkenessפילון על השכרות

(30) but of the father and mother the appellations are common, but their powers are different. At all events we shall speak with justice, if we say that the Creator of the universe is also the father of his creation; and that the mother was the knowledge of the Creator with whom God uniting, not as a man unites, became the father of creation. And this knowledge having received the seed of God, when the day of her travail arrived, brought forth her only and well-beloved son, perceptible by the external senses, namely this world. (31) Accordingly wisdom is represented by some one of the beings of the divine company as speaking of herself in this manner: "God created me as the first of his works, and before the beginning of time did he establish me." For it was necessary that all the things which came under the head of the creation must be younger than the mother and nurse of the whole universe.

Philo On the Confusion of Tongues 35:179פילון על בלבול הלשונות ל"ה:קע"ט

Very appropriately therefore has God attributed the creation of this being, man, to his lieutenants, saying, "Let us make man," in order that the successes of the intellect may be attributed to him alone, but the errors of the being thus created, to his subordinate power: for it did not appear to be suitable to the dignity of God, the ruler of the universe, to make the road to wickedness in a rational soul by his own agency; for which reason he has committed to those about him the creation of this portion of the universe; for it was necessary that the voluntary principle, as the counterpoise to the involuntary principle, should be established and made known, with a view to the completion and perfection of the universe.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12:40מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ב:מ'

ומושב בני ישראל אשר ישבו במצרים – ובארץ כנען ובארץ גושן ל' שנה וד' מאות שנה, וזה אחד מן הדברים שכתבו לתלמי המלך. כיוצא בו כתבו אליו: אלהים ברא בראשית. אעשה אדם בצלם ובדמות. זכר ונקוביו בראם. ויכל ביום הששי וישבות ביום השביעי. הבה ארדה ואבלה שם שפתם. ותצחק שרה בקרוביה לאמר. כי באפם הרגו איש וברצונם עקרו אבוס. ויקח משה את אשתו ואת בניו וירכיבם על נושא אדם. לא חמור אחד מהם נשאתי. אשר חלק ה' אלהיך אותם להאיר לכל העמים. אשר לא צויתי לאומות לעבדם. וכתבו לו ואת צעירת הרגלים. ומושב בני ישראל שלשים שנה וארבע מאות שנה.

Bavli Sanhedrin 38bבבלי סנהדרין ל"ח:

אמר רב יהודה א"ר בשעה שבקש הקב"ה לבראות את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת אמר להם רצונכם נעשה אדם בצלמנו אמרו לפניו רבש"ע מה מעשיו אמר להן כך וכך מעשיו אמרו לפניו רבש"ע {תהילים ח-ה} מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם וכן כת שניה כת שלישית אמרו לפניו רבש"ע ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו כל העולם כולו שלך הוא כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך עשה כיון שהגיע לאנשי דור המבול ואנשי דור הפלגה שמעשיהן מקולקלין אמרו לפניו רבש"ע לא יפה אמרו ראשונים לפניך אמר להן {ישעיה מו-ד} ועד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול וגו'

Bereshit Rabbah 8:3-4בראשית רבה ח':ג'-ד'

(ג) וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם (בראשית א, כו), בְּמִי נִמְלָךְ, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר, בִּמְלֶאכֶת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ נִמְלָךְ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ שְׁנֵי סַנְקְלִיטִים, וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָבָר חוּץ מִדַּעְתָּן. רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן אָמַר בְּמַעֲשֵׂה כָּל יוֹם וָיוֹם נִמְלַךְ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ סַנְקַתַּדְרוֹן, וְלֹא הָיָה עוֹשֶׂה דָבָר חוּץ מִדַּעְתּוֹ. רַבִּי אַמֵּי אָמַר בְּלִבּוֹ נִמְלַךְ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁבָּנָה פָּלָטִין עַל יְדֵי אַרְדְּכָל, רָאָה אוֹתָהּ וְלֹא עָרְבָה לוֹ, עַל מִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְרַעֵם לֹא עַל אַרְדְּכָל, אֶתְמְהָא, הֱוֵי וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. אָמַר רַב אַסֵּי מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה לוֹ סְחוֹרָה עַל יְדֵי סַרְסוּר וְהִפְסִיד, עַל מִי יֵשׁ לוֹ לְהִתְרָעֵם לֹא עַל הַסַּרְסוּר, אֶתְמְהָא, הֱוֵי וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ד) אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשָׁעָה שֶׁבָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, רָאָה צַדִּיקִים וּרְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, אָמַר אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ רְשָׁעִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ, וְאִם לֹא אֶבְרָא אוֹתוֹ הֵיאַךְ צַדִּיקִים יוֹצְאִים מִמֶּנּוּ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִפְלִיג דַּרְכָּן שֶׁל רְשָׁעִים מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים וּבְרָאוֹ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (תהלים א, ו): כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, אִבְּדָהּ מִכְּנֶגֶד פָּנָיו וְשִׁתֵּף בּוֹ מִדַּת רַחֲמִים וּבְרָאוֹ. רַבִּי חֲנִינָא לֹא אָמַר כֵּן, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁבָּא לִבְרֹאת אֶת אָדָם הָרִאשׁוֹן, נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶן: נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ אָמְרוּ לוֹ, אָדָם זֶה מַה טִּיבוֹ, אָמַר לָהֶן  צַדִּיקִים עוֹמְדִים מִמֶּנּוּ, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: כִּי יוֹדֵעַ ה' דֶּרֶךְ צַדִּיקִים, כִּי הוֹדִיעַ ה' דֶּרֶךְ הַצַּדִּיקִים לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, וְדֶרֶךְ רְשָׁעִים תֹּאבֵד, אִבְּדָהּ מֵהֶם, גִּלָּה לָהֶם שֶׁהַצַּדִּיקִים עוֹמְדִים מִמֶּנּוּ וְלֹא גִּלָּה לָהֶם שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹמְדִים הֵימֶנּוּ, שֶׁאִלּוּ גִּלָּה לָהֶם שֶׁהָרְשָׁעִים עוֹמְדִים הֵימֶנּוּ לֹא הָיְתָה מִדַּת הַדִּין נוֹתֶנֶת שֶׁיִּבָּרֵא.

Bereshit Rabbah 8:8בראשית רבה ח':ח'

רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן בְּשֵׁם רַבִּי יוֹנָתָן אָמַר, בְּשָׁעָה שֶׁהָיָה משֶׁה כּוֹתֵב אֶת הַתּוֹרָה, הָיָה כּוֹתֵב מַעֲשֵׂה כָּל יוֹם וָיוֹם, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ לַפָּסוּק הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר, וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ, אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים מָה אַתָּה נוֹתֵן פִּתְחוֹן פֶּה לַמִּינִים, אֶתְמְהָא. אָמַר לוֹ כְּתֹב, וְהָרוֹצֶה לִטְעוֹת יִטְעֶה. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, משֶׁה, הָאָדָם הַזֶּה שֶׁבָּרָאתִי, לֹא גְּדוֹלִים וּקְטַנִּים אֲנִי מַעֲמִיד מִמֶּנּוּ, שֶׁאִם יָבוֹא הַגָּדוֹל לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנוּ וְהוּא אוֹמֵר מָה אֲנִי צָרִיךְ לִטֹּל רְשׁוּת מִן הַקָּטָן מִמֶּנִּי, וְהֵן אוֹמְרִים לוֹ לְמַד מִבּוֹרְאֶךָ, שֶׁהוּא בָּרָא אֶת הָעֶלְיוֹנִים וְאֶת הַתַּחְתּוֹנִים, כֵּיוָן שֶׁבָּא לִבְרֹאת אֶת הָאָדָם נִמְלַךְ בְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. אָמַר רַבִּי לֵוִי לֵית הָכָא מַלְכוּ, אֶלָּא מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְטַיֵּל בְּפֶתַח פָּלָטִין שֶׁלּוֹ, וְרָאָה בְּלוֹרִין אַחַת מוּשְׁלֶכֶת, אָמַר מַה נַּעֲשֶׂה בָהּ, מֵהֶן אוֹמְרִים דִּימוּסִיּוֹת, וּמֵהֶן אוֹמְרִים פְּרִיבְטָאוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִינְדַרְטִין אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתָהּ, מִי מְעַכֵּב.

Bereshit Rabbah 21:5בראשית רבה כ"א:ה'

דָּרַשׁ רַבִּי פַּפּוּס הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, כְּאֶחָד מִמַּלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת, אָמַר לֵיהּ רַבִּי עֲקִיבָא דַּיְּךָ פַּפּוּס, אָמַר לוֹ מָה אַתָּה מְקַיֵּם הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ שֶׁנָּתַן לוֹ הַמָּקוֹם לְפָנָיו שְׁנֵי דְרָכִים, דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְדֶרֶךְ הַמָּוֶת, וּבֵרַר לוֹ דֶּרֶךְ אַחֶרֶת. רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר כִּיחִידוֹ שֶׁל עוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ו, ד): שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד. רַבָּנָן אָמְרֵי כְּגַבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל י, ה): וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים, כְּהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ מִינֵיהּ וּבֵיהּ. רֵישׁ לָקִישׁ אָמַר כְּיוֹנָה, מַה זֶּה בּוֹרֵחַ מִשְׁלִיחוּתוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (יונה א, ג): וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', אַף זֶה בּוֹרֵחַ מִלְּקַיֵּים צִוּוּי הַמָּקוֹם. מַה זֶּה לֹא לָן בִּכְבוֹדוֹ, אַף זֶה לֹא לָן כְּבוֹדוֹ עִמּוֹ. רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חֲנִינָא אָמַר כְּאֵלִיָּהוּ, מַה זֶּה לֹא טָעַם טַעַם מָוֶת, אַף זֶה לֹא הָיָה רָאוּי לִטְעֹם טַעַם מָוֶת, הִיא דַעְתֵּיהּ דְּרַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי חָנִין, דְּאָמַר כָּל זְמַן שֶׁהָיָה אָדָם הָיָה כְּאֶחָד, וְכֵיוָן שֶׁנִּטְלָה מִמֶּנּוּ צַלְעָתוֹ, לָדַעַת טוֹב וָרָע.

Targum Pseudo-Jonathan Bereshit 1:26תרגום המיוחס ליונתן בראשית א':כ"ו

ואמר י"י למלאכיא דמשמשין קומוי דאיתברי ביום תנין לבריית עלמא נעביד אדם בצלמנא בדיוקננא וישלטון בכוורי ימא ובעופא דאויר שמיא ובבעירא ובכל ארעא ובכל ריחשא דרחיש עלוי ארעא.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 1:26ר' סעדיה גאון פירוש בראשית א':כ"ו

אמר נﬠשה אדם בלשון רבים, והוא בדרך גדולה וכבוד כנהוג בלשון הﬠברית שהמלך, והשר, והאציל אומרים: אנחנו צוינו, אמרנו, ﬠשינו. וכן אמר לבן: "ונתנה לך גם את זאת". ואמציה אמר: "הליוﬠץ נתנוך". ואחר כך אמר: בצלמנו כדמותנו, גם זה בלשון רבים, לפי האופן שביארנו קודם לכן. והנוצרים מביאים מפסוק זה ראיה לשיטתם בﬠנין השילוש (וטוﬠנים) שלו היה הבורא אחד בלא אקאנימים היה אומר: בצלמו ובדמותו. ונאמר להם האם אתם סוברים שיש בפרשה הזאת מלים (המתפרשות) בדרך השאלה או כל מלה שבה היא כפשוטה? ואם יאמרו שכולו כפשוטן, יהיה ﬠליהם לומר שהאדם הוא באמת בצורת אלהים, ולפי זה יהיה אלהים גוף של בשר ודם וﬠצמות וכדומה; (ולמﬠשה) אין אף אחד מהם סובר זאת. כמו כן יצטרכו לומר שאלהים הוא זכר ונקבה כמו האדם, שכן כתוב: בצלם אלהים ברא אותו. ונאמר: זכר ונקבה ברא אותם. וכמו כן יהיו חייבים לומר שכל האקאנימים בראו את האדם שנאמר בו נﬠשה; ורק אחד מהם ברא את חוה, שנאמר בה אﬠשה לו ﬠזר כנגדו. וכל אלה הם דברים שהנוצרים אינם מסכימים להם. הרי מן ההכרח להודות שיש בפרשה הזאת מלים שנאמרו בדרך ההשאלה ושאין כאן צורה אמתית ולא דמות אמתית, אלא צורת פﬠולה ודמות פﬠולה. ואם כן, הרי הם מוכרחים להודות בﬠנין השילוש ש'נﬠשה בצלמנו בדמותנו' נאמר בדרך ההשאלה, כאדם האומר פﬠלנו, ﬠשינו, אף ﬠל פי שﬠשה יחידי. וכמה שהם משתדלים להחזיר את היחיד לרבים יש לנו יותר יסוד להחזיר את הרבים ליחיד. והשני, שאמנם לא סבר שיש בﬠצמותו של אלהים יחידות נפרדות ואישים מחולקים, כי הוא מאומתנו, אבל פירש את הסיפור הזה (של בריאת האדם) כמדבר ﬠל אחד מהמלאכים, והוא בנימין הנהאונדי. גם הוא נבוך ﬠל ידי שני הדברים, הבטוי צלם ודמות. לסברתו אי אפשר שיהיו מוסבים ﬠל אלהים ולפיכך הסב אותם אל המלאכים ואמר שפירוש הכתוב 'ויאמר אלהים נﬠשה אדם' וגו' הוא שהמלאך אמר נברא אדם. ומשום כך אמר הכתוב בצלמנו כדמותנו, כי האדם דומה למלאכים, כאמור: "ותחסרהו מﬠט מאלהים". ולא נחה דﬠתו בזה ﬠד שאמר גם ש'ויברא אלהים את האדם בצלמו' – המלאך הוא שברא. וראה שמאחר שקבﬠ שבורא האדם הוא מלאך, אין לו ברירה אלא לומר שגם בורא הבהמות והחיות מלאך הוא, והוא שאמר 'תוצא הארץ' וגו'. והוא שאמר: ישרצו המים, וכן הסתﬠף הדבר ﬠד שהגיﬠ לבראשית ברא, שהרי הדברים (הנבראים) והימים קשורים זה בזה, וכך האמין הכסיל שאחד מן המלאכים ברא את השמים והארץ ומה שביניהם. וראינוהו אומר דבר שהוא כהצדקה לשיטתו, דהיינו: שהשם יתברך נתן לאותו מלאך כח בריאה כדי שיברא בצווי, וסבר שבדבר זה יציל את נפשו. אולם הדﬠה הזאת בתכלית השיבוש מצד השכל, ומצד הכתוב, והמקובל. מצד השכל, לו היה אפשר שהנברא המחודש יהיה למחדש, כלומר, לבורא, כי אז אפשר היה שיתן אלהים כה החידוש והבריאה גם לבני האדם. כי מבחינת היותם מחודשים אין הבדל בין האדם ובין המלאך. ולא ﬠוד אלא שדבר זה היה אפשרי אף בכל דבר שיש לו (כשרון) פﬠולה ואפילו הדוממים. וﬠוד, אם פﬠולות הבריאה והחיבור הן מופת למלאך שברא, הרי ההוכחות (למציאות) האל יתﬠלה אינן קיימות. ודבר זה פחות ﬠרך מכדי שנפליג בסתירתו. והטﬠנות נגדו מהכתוב, הרי אלהים אומר שהוא בורא הכל, כי כתוב: לא כאלה חלק יﬠקב כי יוצר הכל הוא, וגו'. ואומר: כי כה אמר יי בורא השמים הוא האלהים. ואמר יוצר אור וגו', ואמר: כי הנה יוצר הרים וגו', וכדומה לאלה (הכתובים) שאין מן הצורך להאריך בפירוטם. ומהמקובל, הרי אמרו קדמונינו: הכל מודים שלא נברא ביום הראשון כלום שלא תאמר מיכאל היה מותח בדרומו של רקיﬠ וגבריאל בצפונו והקב"ה ממדד באמצﬠיתו אלא אנכי ײ ﬠשה הכל נטה שמים לבדי רקﬠ הארץ מאתי, מי אתי כתיב לומר: מי היה שותף ﬠמי בבריאתו של ﬠולם. וראה, ינחך האל, איך מתקשרים בטﬠות קלה שרשים חזקים, ישמרנו האלהים מרוﬠ שרירות הלב. והשלישי, מי שמסב את המאמר הזה ﬠל השם, כמו שאנו ﬠושים, ואינו נותן אותו ﬠנין לצורה גשמית, וגם אינו נותן למלה נﬠשה משמﬠות של רבים, ובכל זאת החטיא את התרגום ואת הפרוש. כוונתי לאנשים שפירשו את הﬠנין הזה, דהיינו, צלם ודמות, בשלשה אופנים. יש שאומר שהכוונה היא לצורה שאלהים צייר ולדמות שהוא דימה. וכשאומרים זאת היא צורת אלהים, הכוונה שאלהים צר אותה וזאת היא דמות אלהים, כי אלהים דימה או ברא אותה. כמו שאומרים זאת היא צורת ראובן, כשראובן מצייר ﬠל הכותל צורת אריה או ﬠץ. והכוונה לפﬠולתו, ולא שזו היא צורת גופו. הצורה היא שלו מבחינת פﬠולתו בה. (ופירוש) זה הוא היותר מתקבל מהשלושה, והייתי מקיימו לולא אמר אלהים שהסיבה שבגללה רוצח אדם ייהרג היא 'כי בצלם אלהים ﬠשה את האדם' כי לו היה הפירוש כך, כי אז היתה גם הבהמה בצלם אלהים, כיון שאלהים קבﬠ את צורתה וזה היה מחייב שגם הורג בהמה ייהרג. וגם הﬠץ הוא בצלם אלהים מבחינה זו שאלהים ﬠשה את צורתו, והיה גם ﬠוקר הﬠץ חייב מיתה מסיבה זו. וגם ההר יהיה בצלם אלהים כי אלהים צר את צורתו, ויהיה מסיבה זו מי שהוציא ממנו אבן חייב מיתה. והשכל מרחיק כל זה והוא מן הנמנﬠ. ויש מי שאומר כי 'בצלמנו כדמותנו' היא צורה שאלהים המציאה בפﬠם הראשונה מבלי שהיה כדוגמתה. והם אומרים שהסיבה לזה היא שבזמן שנכתבה התורה ראו רק אדם (שבא) מאדם שלפניו, ולפיכך הודיﬠתנו התורה שאת אדם הראשון ברא אלהים בצורה ראשונה ולא הוציאו מדבר שקדם לו, ודמותו אינה חקוי לדמות שקדמה לה. אף דﬠה זו, ﬠם שהיא יותר סבירה ואינה מﬠרﬠרת את ﬠיקרי האמונה, היא מﬠרﬠרת את הצד החוקי (הקשור בﬠנין זה), כמו הראשונה. כי הסיבות האלה נמצאות (גם) בחומרים וﬠצים ואבנים שאף אותם הוציא אלהים בצורה מותחלת ממנו, ולא בחקוי למה שקדם לו ולא בפיתוח מדבר אתר. מתחייב, איפוא, שיהיה דין מיתה ﬠל מי שישחיתם, שהרי גם הם בצלם אלהים, לפי היוצא משיטתם. ויש מי שאומר כי פירוש בצלם אלהים הוא בצורת המלאכים, כי מצא שהמלאך נקרא אלהים. וכששואלים אותו ﬠל 'בצלמנו כדמותנו' והוא הרי הודה ש'ויאמר אלהים נﬠשה אדם' פירושו אלהים (לא מלאך) – הוא אומר שפירוש בצלמנו הוא בצורתנו, כלומר: בצורת הבהמות והצמחים שכבר צר קודם; ופירוש 'כדמותנו' – כדמות מי שנברא קודם, דהיינו, המלאכים שקדמו לאדם. ודﬠה זו היתה נסבלת (מבחינת הדת) לולא היתה דחוקה ומסולפת (מבחינת הלשון). הלא תראה שהם תוﬠים ונבוכים. הם אומרים שהכוונה במה שפירשו בצלמנו – בצורתנו, שהוא ראש לכל הצורות. ואומרים שב'כדמותנו' – כמותנו, יש מלים נסתרות, דהיינו (כדמות) מי שקדם בבריאתנו (ובכן) מהו שנשאר להם מהפסוק הזה! לא הייתי מזכיר אותם (?) לולא מה שביטלו את הכתוב וקיימו את מה שאין בו. ואשר לדﬠת האומר ש'בצלמו' הוא בשביל התוﬠלת שבו וﬠשה אותו גיזרה שהוראתה ﬠובד ﬠבודת כפיה, מן 'אך בצלם יתהלך איש'. או מי שאומר (ש'בצלמנו כדמותנו') הוא כדמות שנתגלתה לנביאים, כﬠין מה שכתב 'וﬠל דמות הכסא'. או מי שאומר בצורה – בחכמה, הם דברים שלא כדאי ולא צריך להשיב ﬠליהם. והפירושים הנראים לי שנים הם: א. 'בצלמנו כדמותנו, וכן 'בצלם אלהים' נאמרו בדרך הייחוד וההגדלה. וכמו שברא את כל חלקי הארץ וחלק כבוד לארץ אחת ואמר ﬠליה : זוהי ארצי, ככתוב: והבאתיך ﬠל ארצי, (או): לא ישבו בארץ י"י; וברא את ההרים כולם וייחד אחד מהם ואמר: זה הוא הרי – הר אלהים הר בשן וגו', ואומר: ושמתי כל הרי לדרך; וברא את הבתים כולם וייחד אחד מהם ואמר: זה ביתי, ככתוב: כי ביתי בית תפלה יקרא לבל הﬠמים. ונאמר: נכון יהיה הר בית יי בראש ההרים. וכן ברא את הצורות כולן וייחד מביניהן אחת ואמר: זאת צורתי, והוא שאמר נﬠשה אדם בצלמנו וגו'. והפירוש השני ﬠשה אותו בדמותו בﬠנין השלטון והממשלה, לא בﬠנין צורת הפנים ודמותו, כאומר, פלוני הושם בצורת מורה ופלוני שמוהו בצורת כופר. ואין כוונתו אלא למצבו ולמדרגתו. ומבין כל הדברים ﬠשה אלהים את האדם במדרגת שליט, שהכל תלוי בו, כמו שהוא יתﬠלה שליט ﬠל הכל. וראיה לזה ממה שאמר 'וירדו בדגת הים'. והודיﬠ שהוא דומה לו בﬠנין הרדיה, לא בדבר אחר. וﬠל זה אמר דוד: תמשילהו במﬠשה ידיך, וגו'. ואמר קודם לזה: ותחסרהו מﬠט מאלהים. דהיינו, לא נתן לו את כח היצירה והמצאת יש מאין וכדומה לזה.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeot 2:6ר' סעדיה גאון האמונות והדעות ב':ו'

וראיתי אחרים נתלים במה שאמר ה' נעשה אדם בצלמנו, ואומרים כי הלשון הזה מורה על רבים. ואלו יותר סכלים מן הראשונים, לפי שאינם יודעים כי שפת בני ישראל מרשה לנכבד לומר 'נפעל' ו'נעשה' והוא אחד. כמו שאמר בלק: אולי אוכל נכה בו, ואמר דניאל דנא חלמא ופשרה נאמר קדם מלכא, ואמר מנוח נעצרה נא אותך ונעשה לפניך גדי עזים, וכל הדומה לכך.

Rashi Bereshit 1:26רש"י בראשית א':כ"ו

נעשה אדם – ענותנותו של הקדוש ברוך הוא למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה (מלכים א כב יט) ראיתי את ה' ישב על כסאו וכל צבא השמים עמד עליו מימינו ומשמאלו, וכי יש ימין ושמאל לפניו, אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה וכן (דניאל ד יד) בגזרת עירין פתגמא ומאמר קדישין שאלתא, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית. נעשה אדם – אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן ואם כתב אעשה אדם לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו אלא עם עצמו. ותשובת המינים כתב בצדו ויברא אלהים את האדם, ולא כתב ויבראו. בצלמנו – בדפוס שלנו. כדמותנו – להבין ולהשכיל.

Rashi Bereshit 3:22רש"י בראשית ג':כ"ב

היה כאחד ממנו – הרי הוא יחיד בתחתונים כמו שאני יחיד בעליונים, ומה היא יחידותו, לדעת טוב ורע ומה שאין כן בבהמה ובחיה.

Rashi Bereshit 11:7רש"י בראשית י"א:ז'

הבה נרדה – בבית דינו נמלך, מענותנותו היתרה.

Lekach Tov Bereshit 1:26לקח טוב בראשית א':כ"ו

ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו. בלשון רבים, על כי האדם חשוב מן הכל, והוא היה עתיד למשול על הבריות שנוצרו לפניו אמר בלשון רבוי, ולא כי הוצרך לדעת בריותיו, אלא נמלך בכבודו ובעצמו, שנא' הבה נרדה ונבלה (בראשית יא ז) הלא תראה כתיב בפ' בלק אולי אוכל נכה בו (במדבר כב ו), ולא אמר אכה בו, או נוכל נכה, אלא בלשון יחיד התחיל, וסיים בלשון רבים, כי על רשות עצמו דובר נכה בו כש"כ הקדוש ברוך הוא שנאמר בו כי אלהים קדושים הוא (יהושע כד יט), על דרך קדושתו וגבורותיו שאין להם מספר, על כן כתוב נעשה אדם. כיוצא בדבר, ואשמע את קול ה' אומר את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיה ו ח), וכדי שלא יפקרו המינין לומר ששתי רשויות הן, חזר הפסוק האחר ואמר בלשון יחיד ויברא אלהים את האדם. הבה נרדה (בראשית יא ז), וירד ה' לראות את העיר (שם שם ה) כי שם נגלו אליו האלהים (שם לה ז), לאל העונה אותי (שם לה ג), כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו (דברים ד ז), ומי כעמך ישראל אשר הלכו אלהים לפדות לו לעם (שם ז כג), כי אלהים קדושים הוא (יהושע כד יט), שאע"פ שפותח בלשון רבים, אמר אחיו בלשון יחיד, ללמדך שהוא יחיד ומיוחד יתברך שמו לעד ולנצח נצחים. וכל כך למה לפי שאין הקדוש ברוך הוא עושה דבר אלא אם כן נמלך בפמליא של מעלה, שנא' בגזירת עירין פתגמא ובמימר קדישין שאילתא (דניאל ד יד), וגם זה הפכו לו חכמי ישראל לתלמי המלך וכתבו לו אעשה אדם, כי לא היה נכנס בדעתו מדרש הפסוק כמו שישראל דורשין, אבל המבינים יכולין להבין כי יתכן לומר האחד נעשה ברוב שלטנותו.

Lekach Tov Bereshit 11:7לקח טוב בראשית י"א:ז'

הבה נרדה. לשון גדולה וממשלה בלשון רבים, הלא תראה שכתוב וירד ה', אלא הוא לשון גדולה, שאפילו היחיד שהממשלה שלו אומר נעשה נרדה. אשר לא ישמע איש שפת רעהו, אשר לא יבינו, כמו גוי אשר לא תשמע לשונו (דברים כח מט), לא תשמע מה ידבר, ולא תבין מה ידבר.

Rashbam Bereshit 1:26רשב"ם בראשית א':כ"ו

ויאמר – למלאכיו. נעשה אדם – כמו שמצינו במיכיהו בן ימלא במלכים, ובישעיה: את מי אשלח ומי ילך לנו, וגם באיוב. כדמותנו – בענין חכמתנו, שהרי כשמתקלקל האדם כתיב: נמשל כבהמות נדמו.

Ibn Ezra Bereshit 1:26אבן עזרא בראשית א':כ"ו

נעשה אדם – יש אומרי' כי מלת נעשה שם תואר מבנין נפעל כמו ואשר היה נעשה ליום אחד. ואמרו כי בצלמנו כדמותנו דברי משה. ופירושו ויברא אלהים את האדם בצלמו שהוי"ו שב אל האדם ויפרשו בצלם אלהים שהאלהים דבק עם עשה כאילו אמר כי האלהים עשה את האדם בצלם. וןה הפירוש חסר לב כי היה הראשון ראוי להיות כן ויאמר אלהים יהי נעשה אדם. וכן עשהו בצלמו. גם וי"ו בצלמו איך ישוב אל האדם והנה יש לו צלם קודם שיהיה. ומה טעם יש כי שופך דם האדם באדם דמו ישפך בעבור שנברא האדם בצלם גם לכל נפש חיה צלם. ויאמר הגאון כי פירוש בצלמנו כדמותנו בממשלה וטעמו בצלם שראה בחכמה כי טובה היא ובעבור כבוד האדם סמכו אל האלהים. וכן ומארצו יצאו כי לה' הארץ ומלואה. ואמר במלת נעשה ואם היא לשון רבים שכן מנהג המלכי' לדבר וכמוהו ונתנה לך גם את זאת. נאמר קדם מלכא. אולי אוכל נכה בו. ואלה העדים עדי שקר הם כי ונתנה לך בנין נפעל. וכמוהו והעיר נתנה והוי"ו השיבו לעתיד כמשפט כל פעל עבר והטעם ותנתן לך. ונכה בו הוא ומחנהו או יהיה שם הפעל כמו ונקה לא אנקך. ואף כי שמצאנו לא נכו. כי לא יבא בנין שלא נזכר שם פועלו כי אם מהכבד ורבי משה הכהן הספרדי טעה בספרו. ומלת נאמר קדם מלכא ארמית היא. ואיך ידבר דניאל בלשון גדולה עם נבוכדנצר שהי' מלך מלכים. ועתה אפרש דע כי כל מעשה בראשית לכבוד האדם נברא במצות השם. והצמחים הוציאה אותם הארץ והמים וכל נפשות החיות. ואחר כן אמר השם למלאכים נעשה אדם אנחנו נתעסק בו ולא המים והארץ ואחר שידענו שהתורה דברה כלשון בני אדם כי המדבר אדם גם כן השומע ולא יוכל לדבר איש דברים בגבוה עליו. או בשפל ממנו. רק על דרך דמות האדם. וכן אמר פי הארץ. יד הירדן. וראש עפרות תבל. וחלילה חלילה להיות דמות לשם. וכן אמר ואל מי תדמיוני. ובעבור שנשמת האדם העליונה שאיננה מתה נמשלת בחיות' לשם. ושאיננה גוף והיא מלאה כולו וגוף האדם כעולם קטן. יהי השם מבורך אשר בגדול החל ובקטן כלה. וגם אמר הנביא שראה כבוד אלהים כמראה אדם. והשם הוא האחד והוא יוצר הכל והוא הכל ולא אוכל לפרש. ואדם נברא בתחלה בשני פרצופין והנו אחד וגם הוא שנים. והנה בצלם אלהים מלאך, והוא נברא זכר ונקבה ומלת פריה ורביה באדם ברכה היא כמו בבריאת המים. רק הוא מצוה העתיקוה קדמונינו ז"ל ושמו זה הפסוק זכר לדבר.

Ibn Ezra Bereshit 3:22אבן עזרא בראשית ג':כ"ב

וטעם הפסוק כמו והיית' כאלהי' יודעי טוב ורע. או פי' על מחשבתו. ואל תתמה על מלת ממנו כי כמוהו נעשה אדם בצלמנו הבה נרדה וזה דבור השם עם המלאכים.

Ibn Ezra Bereshit 11:7אבן עזרא בראשית י"א:ז'

הבה נרדה – דבור השם עם המלאכים.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 1:26ר' יוסף בכור שור בראשית א':כ"ו

(כו) נעשה אדם – כלומר: נתקן אדם, את האדם העתיד לבראות, שתהא צלמו, צורתו ודמותו מאוימת להיות מושל ושליט, כמו שהוא אומר: וירדו. בצלמינו כדמותינו – שהיא מאוימת להיות מושל ושליט על כל, ולא שזו דומה לזו, כי אין לתת דמיון ודמות ותמונה למעלה, כדכתיב "כי לא ראיתם כל תמונה" (דב' ד':ט"ו), וכן "אל מי תדמיוני ואשוה" (יש' מ':כ"ה), וכמו "אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו" (שם י"ח), ובאיוב הוא אומר "העיני בשר לך אם כראות אדם תראה" (איוב י':ד'), בתמיה. ומה שאומר הכתוב "עיני" (דב' י"א:י"ב), "הדום רגליו" (איכה ב':א'), "יד" (שמ' ט':ג'), אינו אלא לשבר את האזן, שיבין בראייה ובהילוך ובלקיחה, דאין דרכם רק בעינים ורגלים וידים, לפי שלא ראה מעולם אדם עיניין אחר. ומה שכתוב "ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם" (יח' א':כ"ו) – כך היה נראה בעיניו על עניין החזיון, כמו חלום שנראה לו, שהוא רואה ואינו רואה, דהא כתיב "כי לא יראני האדם וחי" (שמ' ל"ג:כ'), כלומר: ולא שום דבר חי. ונדמה לו כאדם, שלא להבעיתו בדבר שאינו רגיל לראות, שהקדוש ברוך הוא ופמליא שלמעלה מדמין עצמן בכל עניין שירצו להראות לאדם, כדאמרינן בתלמוד (שבת ק"ט:): אידמי ליה כפרשא, אידמי ליה כדובא וטרדינהו, גבי ר' חייא באליהו (ב"מ פ"ה:), וכן: אידמי ליה כזונה, גבי רבי מאיר, בע"ז (י"ח:), וכן הוא אומר "וביד הנביאים אדמה" (הו' י"ב:י"א) – כלומר אני מדמה עצמי בכל עניין שאני רוצה. ולפיכך אינו אומר בצלמינו כדמותינו אלא על דרך האיום, ואעפ"י שאין האיום שוה, מכל מקום דימהו הכתוב, כאדם שאומר: הפרעוש הלז בין הפרעושים כהמלך בין האנשים, ואינן דומין זה לזה, וכן שכן כאן. ועוד יש לפרש בצלמינו כדמותינו – כלומר, שהיה הכותב מפרש לאותן שמדבר עמהן: אמר הקדוש ברוך הוא לתקן את האדם בצלמינו כדמותינו שאנו מתקּנין בו עכשיו, ועל עצמו ועל אותן שמדבר להם היה אומר. ולשון נעשה הוא לשון 'תיקון' ואינו לשון 'בריאה', כמו שפירשתי לעיל (פס' ז'). והאי דנקט לשון רבים, דרך הכתוב לומר ליחיד לשון רבים ולרבים לשון יחיד, ולזכר לשון נקיבה ולנקיבה לשון זכר, כמו הכא שאומר על אדם: וירדו, והיה לו לומר 'וירדה'. ואם יאמר לך מין: בשביל 'שלשה חלקים' הוא אומר לשון רבים, וזה האדם – לשון 'אומנא' בלעז, ומדבר על כל אדם הנולדים, ולכך הוא אומר וירדו, כי זה הוא פשט הפסוק, אמור לו: והלא משמואל לבדו אמרה בעלת אוב: "ראיתי אלהים עולים מן הארץ" (ראה ש"א כ"ח:י"ג), "ובני פלוא אליאב" (במ' כ"ו:ח'), "ובני דן חושים" (בר' מ"ו:כ"ג), ולרבים לשון יחיד, כמו "ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו" (יהו' ב':ד'), ולזכר לשון נקיבה, כמו "ואת תדבר אלינו" (דב' ה':כ"ד), וכמו "ואת שדוד מה תעשי" (יר' ד':ל'), ולנקיבה לשון זכר, כמו "ויאמר אליה עמוד פתח האוהל" (שו' ד':כ'), אע"פ שיש לומר ש'עמוד' – כמו 'לעמוד', ויש תיבות – חצים לשון זכר וחצים לשון נקיבה, כמו "ויחמנה" (בר' ל':ל"ח), "וישרנה" (ש"א ו':י"ב). ואין להם להביא ראיה מ"אלהים קדושים" (יהו' כ"ד:י"ט), "אלהים קרובים" (דב' ד':ז'), כי גם שם פקרו המינין, וגם יש לומר להם כי דרך הקדוש ברוך הוא לימלך בפמליא שלמעלה שלו, כמו שאמר מיכה "ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים... מימינו ומשמאלו ויאמר... מי יפתה את אחאב ויעל" וגו' (מ"א כ"ב:י"ט), וכן באיוב (א':ו') "ויהי היום ויבאו בני האלהים... ויבא גם השטן" – ונשאו ונתנו באיוב, וכן בדניאל "הנה מיכאל שרכם אחד מן השרים הראשונים בא לעוזרני ושר יון עומד לנגדי" (ראה דנ' י':י"ג), ואומר "בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילתא" (דנ' ד':י"ד), והכא נמי לבש הקדוש ברוך הוא דרך ענוה ואמר: נתקן את האדם להיות מושל הבריות, ורוצה אני שתאותו לעשותו שליט, לפי שנתתי לכם ממשלת הבריות. כשהוא אומר "מיכאל שרכם" (דנ' י':כ"א) ו"שר יון" (שם כ') נמצא שכל אומה ואומה יש לה שר, לפיכך: איני רוצה לעשות ממשלה אחרת, אלא ברצונכם, ולכך אמר: נעשה אדם – נתקן אדם להיות מושל, כמו שאומר: נעשה פקיד ומלך, ואינם בוראים אותו, אלא כמה שניאותים לו עושים אותו פקיד או מלך, וכן המלאכים עשו אותו שליט, שנאותו לדבר, ולכך הוא אומר: נעשה, אבל על הבריאה הוא אומר "ויברא אלהים את האדם" (להלן כ"ז), "את האדם אשר יצר" (בר' ב':ח'), כולם לשון יחיד, כי הבורא הוא יחיד, מיוחד, יתברך ויתעלה זכרו. ולפתיותם יש להשיב, שאומרים שעל שהם שלשה חלקים ולכך אומר לשון רבים, ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו (ע"פ מכיל' פסחא י"ח): אי אתה מודה ששלשתם שוה ודעתם שוה וכח אחד להם, אם כן, למה הוצרך לומר לחבירו נעשה אדם, להזהירם ולהזמינם, הלא גם להם היה זה הדעת והמחשבה, ולמה נטל עטרה על חבירו להזמינם, שהפסוק אומר ויאמר נעשה אדם, משמע שהאחד הזמין את חבירו, ואם כן אין דעתם שוה, ולפי דבריהם היה להם לומר 'ויאמרו: נעשה אדם', ואז היה משמע שכולם באו באמירה אחת ובמחשבה אחת, נמצאו דבריהם הבל וריק.

Radak Bereshit 1:26רד"ק בראשית א':כ"ו

ויאמר אלהים נעשה אדם – בשארי ברואי מטה אמר תדשא הארץ, ישרצו המים, תוצא הארץ, וכשבא לברוא את האדם שהוא המורכב באחרות אמר נעשה אדם, ולמעלת האדם ולכבודו בראו באחרונה להודיע שכל נבראי מטה נבראו בעבורו, ושמוהו אדון על כולם; ומה שאמר נעשה בלשון רבים פרשו אדני אבי ז"ל, כי כנגד היסודות אמר שמכחם יצאו הנבראים וברצון האל, כמו שאמר תדשא, ישרצו, תוצא, וכאילו אמר ליסודות, נעשה אני ואתם בשתוף, כי הגוף יהיה מן היסודות וברוחו יהיה עליוני כמו המלאכים; וכן מצאנו בדברי חז"ל (ב"ר פ"ח) במלאכת שמים וארץ נמלך; ויש מפרשים כי כנגד המלאכים אמר שהם שכלים נפרדים אמר נעשה בארץ נוצר אחד שיהיה בו חלק עליוני ממנו, ר"ל שיהיה בו שכל נפרדי, וכן מצאנו בדברי חז"ל (ב"ר פ"ח) במלאכי השרת נמלך, ואמרו "למדה תורה דרך ארץ שיהיה גדול נמלך בקטן ממנו" ועוד אמר ר' שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן בשעה שהיה משה כותב את התורה היה כותב מעשה כל יום ויום כיון שהגיע לפסוק זה נעשה אדם אמר לפניו רבש"ע מה אתה נותן פתחון פה למינים? אמר לו כתוב והרוצה לטעות יטעה... בצלמינו כדמותינו – לפירש א"א ז"ל יהיה פירוש בצלמינו גם כן צלם גופני ורוחני שהוא שתוף נו"ן ואין הכנוי כמו נו"ן נעשה. ואם נפרש נעשה כנגד המלאכים יהיה הפירש צלם ודמות רוחני, כלומר שנשים בו חלק מצלמותינו ומדמותינו שהוא צלם ודמות רוחני, כי צלם ודמות שמות משותפים, ואמר צלם בדבר גשמי כמו (שמואל א' ו' ה') צלמי טחוריכם, צלמי מסכותם (במדבר ל"ג נ"ב), והדומים להם, ויאמר גם כן בדבר רוחני, כמו בצלמינו, בצלם אלהים, וכן דמות יאמר לדבר גשמי, כמו (ש"ה ז' ח') "קומתך דמתה לתמר", והדומים לו, ולדבר רוחני ודמות החיות, כמו (יחזקאל ל"ב ב') "כפיר גוים נדמית". "דמיתי לקאת מדבר" (תהלים נ"ב א') בענין לא בגוף, וכן הדומים להם, וענין נעשה לפי שהם באמצעיים, ובי"ת בצלמינו יהיה בית העזר, כלומר עם צלמינו, שהוא השכל, נעשה ונתקן אותו, אע"פ שהוא מן האדמה, או תהיה הבי"ת בית כלי כלומר שיהיה כענין נעשה בשכל, ר"ל שיהיה אחד מחלקי השכל...

Radak Bereshit 3:22רד"ק בראשית ג':כ"ב

ויאמר ה' אלהים וגו' כאחד ממנו, שיתף עצמו יתברך עם המלאכים כמו שאמר בצלמינו כדמותינו. לדעת טוב ורע – כבר פירשנו ידיעת טוב ורע כמלאכים בפסוק ומעץ הדעת.

Radak Bereshit 11:7רד"ק בראשית י"א:ז'

הבה – כבר פרשנו מלת הבה ואינו אלא על דרך משל, כי אין היוצר נועץ עם הנוצר, וכן אמר הנביא "את מי נועץ ויבנהו" (ישעיה מ' י"ד) וכן אמר נרדה ונבלה כנגד המלאכים שהם אמצעים, והכל דרך משל.

Ramban Bereshit 1:26רמב"ן בראשית א':כ"ו

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם – נתייחד בעשיית האדם מאמר בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה אשר ברא במאמר הקודם לו והפשט הנכון במלת "נַעֲשֶׂה" הוא מפני שכבר הראית לדעת (לעיל פסוק א) כי האלהים בָּרָא יש מאין ביום הראשון לבדו ואחר כך מן היסודות ההם הנבראים יצר ועשה וכאשר נתן במים כח השרוץ לשרוץ נפש חיה והיה המאמר בהם "יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם" (פסוק כ) והיה המאמר בבהמה "תּוֹצֵא הָאָרֶץ" (פסוק כד) אמר באדם "נַעֲשֶׂה" כלומר אני והארץ הנזכרת נַעֲשֶׂה אָדָם שתוציא הארץ הגוף מיסודיה כאשר עשתה בבהמה ובחיה כדכתיב (להלן ב ז) וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה ויתן הוא יתברך הרוח מפי עליון כדכתיב (שם) וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ואמר "בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ" כי ידמה לשניהם במתכונת גופו לארץ אשר לוקח ממנה וידמה ברוח לעליונים שאינה גוף ולא תמות ואמר בכתוב השני בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ (פסוק כז) לספר הפלא אשר נפלא בו משאר הנבראים וזה פשט המקרא הזה מצאתיו לרבי יוסף הקמחי והוא הנראה מכל מה שחשבו בו ופירוש "צֶלֶם" כמו תאר וּצְלֵם אַנְפּוֹהִי אֶשְׁתַּנִּי (דניאל ג יט) וכן אַךְ בְּצֶלֶם יִתְהַלֶּךְ אִישׁ (תהלים לט ז) בָּעִיר צַלְמָם תִּבְזֶה (([תהלים עג כ|שם עג כ]]) תאר מראיתו ו"דמות" הוא דמיון בצורה ובמעשה כי הקרובים בענין יקראו דומים זה לזה והנה האדם דומה לתחתונים ולעליונים בתאר והדר כדכתיב (תהלים ח ו) וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ והוא מגמת פניו בחכמה ובדעת וכשרון המעשה ובדמות ממש שידמה גופו לעפר ונפשו לעליונים.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 1ר' יוסף אבן כספי בראשית א'

אמנם אמרו נעשה אדם וג' תמה אני מהטוענים עלינו באומות מהארץ הזאת והם יודעים כי מנהג כל אדם נכבד אף בארצנו זאת, בהיותו מדבר בעדו שידבר כאלו הם רבים וזה אמרו: נעשה אדם, וכן בצלמנו כדמותנו וכן נרדה ונבלה (בראשית י"א, ז') וזה ברוב, והוא על דרך דברה תורה כלשון ב"א ואם לפעמים יעזוב זה, הכל לפי בחירתו, אבל על כל פנים נתפשט המנהג שהוא דרך כבוד...

Seforno Bereshit 1:26ספורנו בראשית א':כ"ו

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה – נָתַן אָז כֹּחַ בְּפָמַלְיָא שֶׁלּוֹ לְהַשְׁפִּיעַ אֶת הַצֶּלֶם בְּנוֹשֵׂא הַמּוּכָן לוֹ.

Shadal Bereshit 1:26שד"ל בראשית א':כ"ו

נעשה – נ"ל גם זו מליצה ישנה, על דרך ל' ארמית, ואין הכוונה שנמלך באחרים, כגון במלאכים, כי אמר בצלמנו, והאדם איננו בצלם המלאכים; גם איננה מליצה דרך כבוד כלשון המלכים, אלא כן דרך לשון ארמית, כמו ופשרה נאמר קדם מלכא (דניאל ב' ל"ו) ודניאל לא היה מדבר בלשון כבוד לעצמו בדברו עם המלך הגדול (כמו שהעיר גם הראב"ע); ודרך זה מצוי הרבה בתלמוד ירושלמי ובמדרשים, כגון אמר ליה (שמעון בן שטח לינאי) ומה נאמר על המזון שלא אכלנו (ברכות פרק ז'), אף אנא נפתרינה על דעתיהון דרבנן בבית העולמים (שיר השירים רבא פסוק יונתי בחגוי הסלע); וכן הלואי היה לי אבא ואמא דאיקרינון דנירת גן עדן (ירושלמי פאה פרק א'), ורוז' כתב כי כן הוא מנהג לה"ק לדבר בל"ר על עצמו, כמו נפלה נא ביד ה' (שמואל ב כ"ד י"ד) ואין זו ראיה כי לא היה דוד מדבר על עצמו בלבד, אלא על עצמו ועל עמו; וכן רחבעם באמרו מה אתם נועצים ונשיב דבר את העם הזה (מלכים א י"ב ט') שתף עמו יועציו; וכן אבשלום באמרו הבו לכם עצה מה נעשה (שמואל ב י"ו כ'). אדם, שם המין, כמו צאן ובקר, ולפיכך אמר וירדו ל' רבים. שם אדם נראה שנגזר מן אָדֹם, לא מן אדמה, כי גם הבהמות נוצרו מן האדמה, אבל האדם נבדל בגופו מן הבהמות במה שאיננו מלא שער, ועורו (באקלימים הממוצעים) נוטה לאדמימות. בצלמנו – צורת הגוף ותבנית חלקיו לא תקרא צלם אלא תאר או תבנית (וכמו שאמר הרמ"בם במורה ח"א פ"א), כי יאמרו יפה תאר, לא יפה צלם, ויאמרו להורות על הרכבת חלקי הגוף את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו (שמות כ"ה ט'), אבל יקרא צלם כל דבר העשוי לדמיון דבר אחר, כמו הציור על הנייר, העשוי לדמיון צורת אדם מיוחד, וכן כל פסל ומסכה העשויים לדמיון גוף מה, כמו שכתוב צלמי טחוריכם וצלמי עכבריכם (שמואל א ו' ה'), ותעשי לך צלמי זכר (יחזקאל יו יז), צלמי כשדים חקוקים בששר (שם כ"ג י"ד), ומלת צלם נגזרת מן צל (וכמו שכתב גם Bochart), כי כן הצל מצייר צורה אשר היא בדמיון הגוף, וממנו למדו בני אדם להתחיל במלאכת הציור, וכן גם בלשון ארמית אומרים צלם דהבא וכיוצא בזה, והכוונה תמיד על דבר העשוי לדמיון דבר אחר; רק פעם אחת מצאנו בדניאל (ג' י"ט) וצלם אנפוהי אשתני, על תאר האדם החי, והוא לשון מושאל ובלתי מדוייק. והנה האדם הוא צלם אלהים, כלו' שהוא בצד מה מתדמה אל האל שהוא בעל הכחות כלם. והנה לכאורה יקשה לפירושי אות הב"ית אשר במלת בצלמנו, וכן בפסוק בצלם אלהים ברא אותו, וכן כי בצלם אלהים עשה את האדם, כי לפירושי האדם עצמו הוא צלם אלהים, לא בצלם אלהים. אך ראוי לדעת כי כן מצאנו בקצת מקומות בי"ת נוספת במלה המורה על נשוא המאמר (praedicatum), כגון כי ברע הוא (שמות ל"ב כ"ב), הנה ה' בחזק יבא (ישעיה מ' י'), והוא באחד (איוב כ"ג י"ג), ביה שמו (תהלים ס"ח ה'), והב"ית הזאת נוהגת הרבה בלשון ערבי, ונראה כי מליצת ברע, בחזק באחד עקר הוראתה כאלו תאמר פלוני הוא באותה תכונה שקוראים אותה בשם רע חזק ואחד, אף כאן נעשה אדם באותה תכונה שיצדק לקראה בשם צלם אלהים. והנה מלת בצלמנו ומליצת צלם אלהים אינן ראיה שהתורה מלמד היות האל בעל צורה אנושית (Antropomorphismus), ואין להכחיש כי קצת מקדמונינו ייחסו לאל תבנית כתבנית אדם, וכן אמרו בברכת חתנים (כתובות דף ח') אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו, ותבנית ודאי הוא שם הנאמר על בנין חלקי הגוף ואע"פ כן לא היו קדמונינו מאמינים שהאל והמלאכים הם בעלי גוף וגויה כמונו ובהדיא כתב רש"י (מכות דף י"ב) שאין המלאכים בשר ודם; אבל אמיתת הענין היא כי שֵכל פשוט בלתי גוף כלל, ובלתי שום צורה, ולא אורך ורוחב וגובה כלל, הוא ענין שאי אפשר לבן אדם לציירו ולא יתיישב בלבו, ואם הפילוסופים מדברים עליו, סוף סוף אין להם ממנו אלא ציור שולל, לא ציור חיובי, והתורה ניתנה לכל העם, והעם צריך שיוכל לצייר את אלהיו ציור חיובי לא ציור שולל. והנה הקדמונים היו מייחסים לאל ולמלאכים ולנשמות עצם רוחני דק מכל גוף הידוע לנו, ואעפ"כ הוא בעל צורה ותבנית; ועיין ס' מלאכת מחשבת פרשת שלח לך, כדמותנו – כדמיוננו, שיהיה דומה לנו, אמנם באיזה ענין האדם דומה לאל, נ"ל (כמו שכתבתי בבכורי העתים תקפ"ח עמוד קס"ה) כי כמו שהאל הוא בעל הכחות כלם, וזו הוראת מלת אלהים, כן האדם נבדל מכל שאר בעלי חיים, במה שכל אחד מהם יש לו כח והכנה למדה מיוחדת ולפעולה מיוחדת, והאדם לבדו בעל הכנה וכח לכל מדות ולכל פעולות שבעולם (ע' ס' המדות לרנ"הו חלק א' פרק א' וב') ומזה נמשך שהוא רודה בבעלי חיים כלם, ולפיכך אמר מיד וירדו בדגת הים וגו', וכן דוד אומר ותחסרהו מעט מאלהים וגו' תמשילהו במעשי ידיך וגו' (תהלים ח'). והנה באדם לא נאמר ויהי כן, כי לא נאמר יהי אדם, אלא נעשה אדם, למעלת האדם צייר כאלו היה מלאכת מחשבת, וכאלו נעשה בהשגחה והתבוננות פרטית יותר מכל שאר ב"ח. וכיוצא בזה כתב Seneca (de beneficiis. Cogitavit L. VIII. c. 23.) – nos ante natura quam fecit, nec tam leve opus sumus, ut illi potuerimus excidere - Scias non ease hominem et incogitatum opus. וכל זה אמנם למען נכיר מה גדלו חסדי ה' עלינו.

R. S"R Hirsch Bereshit 1:26רש"ר הירש בראשית א':כ"ו

כל שאר הברואים נזכרו רק בעת בריאתם, ואילו האדם נזכר עוד בטרם נברא. כביכול, הבריאה עומדת על עמדה; והבורא מודיע לעולם - על רצונו לברוא "אדם". הן "אדם" זה ישלוט בעולם כשליט וכמנהיג מאת ה'. עתה מכינים את העולם לקראת בוא אדוניו. במובן זה יש להבין גם את לשון הרבים של "נעשה". הן זו משמעותה המקורית של לשון רבים, המשמשת כלשון של כבוד (pluralis majestatis). מלך בשר ודם, המצוה בלשון רבים, רומז בכך על טיב שלטונו: אין הוא מצוה על פי רצונו האישי ולמען טובתו האישית, אלא הוא רואה את עצמו קשור אל עמו; הוא גוזר גזירות ומתקין תקנות רק לטובת הכלל ושלומו. הוא גוזר על הרבים - כנציגם של הרבים. וכן הדבר גם כאן: הבורא מכריז על שלטון האדם - לטובת העולם ומדאגה לייעודו. וכן מצינו בפרשת דור הפלגה: "הבה נרדה", "נבלה שם" (בראשית יא, ז). האומות הופצו לטובת עתידן הן. כל מקום שה' מדבר בלשון רבים, התערבותו נראית כהגבלה ופורענות, - אך לאמתו של דבר היא מביאה ישע ופדות.

R. S"R Hirsch Bereshit 3:22רש"ר הירש בראשית ג':כ"ב

קשה לפרש את "כאחד ממנו". מפרשים בדרך כלל: כאחד מאתנו; ויש לכך הצדקה לשונית, והשוה: "ומת אחד מהם" (דברים כה, ה), "אל אחד מבניו" (ויקרא יג, ב) וכדו'. לשון הרבים מתייחסת לפי זה למלאכים. אולם, כבר אמרנו לעיל: משאכל האדם מעץ הדעת, לא זכה בהכרה חדשה ונעלה. על כרחנו עלינו לפרש: האדם נהג כאחד מאתנו, לדעת בעצמו מה טוב ומה רע. פירוש זה הוא פירוש ישן. כבר ר' פפוס פירש כן בבראשית רבה (כא, ה): "כאחד ממנו" - כאחד ממלאכי השרת. כך השוה ר' פפוס את הקדוש ברוך הוא עם מלאכיו - ביחס לדעת טוב ורע. ומשום כך גער בו ר' עקיבא: "דייך פפוס". משנשאל ר' עקיבא: "מה אתה מקיים הן האדם היה כאחד ממנו", השיב ר' עקיבא: "שנתן לו המקום לפניו שני דרכים, דרך החיים ודרך המות, ובירר לו דרך המות" (כך היא הגירסא בילקוט). פירוש זה מתאים לעניין, ואף מתיישב עם לשון המקרא. "אַחַד" מציין בכל מקום: אחד מתוך שנים או מתוך רבים. הכינוי של "ממנו" יכול להיות כינוי לנסתר, ולא רק כינוי למדברים. ייתכן אפוא, שמשמעות "ממנו" כמשמעות "כל כמיניה" בלשון חז"ל: תלוי בו, בהחלטתו ובבחירתו. נמצאת משמעות "אחד ממנו": האחד מתוך השנים שנמסרו לבחירתו. "היה כאחד ממנו": הוא היה כָאחד שניתן לבחירתו.

U. Cassuto Bereshit 1:26מ"ד קאסוטו בראשית א':כ"ו

נעשה אדם וגו' – על הריבוי שבמשפט זה פירושים שונים נאמרו. לפי דרש רבותינו הכוונה היא שאלהים נמלך במי שהוא או במה שהוא. במי או במה נמלך, שנוי במחלוקת (עיין בראשית רבה ח':ג'–ז', ומקומות מקבילים). הדעה, שעל פיה נמלך במלאכי השרת, חשבוה פרשנים אחדים, בימי הביניים וגם בזמננו, לפשוטו של מקרא. ואולם, יש להקשות עליה: א) שאינה מתאימה לעיקר רעיונה של הפרשה, שהאל לבדו ברא את העולם כולו; ב) שהמלה נעשה אינה לשון התיעצות; ג) שאילו היתה הכוונה לספר שאלהים נמלך, היה הכתוב מזכיר בפירוש את מי שבו נמלך, כמו שאנו מוצאים ביתר המקומות שרגילים להביא מהם ראיה (מל"א כ"ב:י"ט, ישע' ו':ב'–ח', איוב א' וב'). קושיות אלה או מקצתן, או קושיות אחרות, אפשר להקשות גם על פירושים אחרים (שנמלך אלהים בעצמו, או שנקט הכתוב בשיטת המלכים הרגילים לדבר על עצמם בלשון רבים, או שיש כאן רמז לכוחות שונים באלהות, או שנשמע בדברי התורה מעין הד לאגדות העמים המספרות שעל בריאת האדם נתקבלה החלטה בסוד האלים, ועוד ועוד). הפירוש הנכון ביותר, אף על פי שרוב פרשני זמננו דוחים אותו, הריהו זה, שיש כאן ריבוי של זירוזין. מי שמזרז את עצמו לעשות איזה דבר, משתמש בלשון רבים: נלך! נקום! נשב! וכיוצא בזה. וכן כתוב בשמ"ב כ"ד:י"ד: נפלה נא ביד ה'... וביד אדם אל אפלה; בסוף הפסוק, מכיון שיש שלילה, אין עוד זירוזין, ולפיכך באה כרגיל צורת היחיד (אי אפשר לחשוב, כמו שהציע ילון בקרית ספר, י"ג, עמ' 111, שגם נפלה צורת יחיד, בנו"ן במקום אל"ף לפי השיטה הנהוגה בארמית של ארץ ישראל, שהרי אז היתה צריכה לבוא נו"ן גם במלה האחרונה שבפסוק). וכך יש לפרש גם בי"א:ז': הבה נרדה ונבלה שם שפתם.