EN/HEע/E

Duration of the Pre-Shemittah Blessing of the Produce

Sources

Shemot 23:16שמות כ״ג:ט״ז

and the feast of harvest, the firstfruits of thy labours, which thou sowest in the field; and the feast of ingathering, at the end of the year, when thou gatherest in thy labours out of the field.

וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאׇסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה.

Shemot 34:22שמות ל״ד:כ״ב

And thou shalt observe the feast of weeks, even of the first-fruits of wheat harvest, and the feast of ingathering at the turn of the year.

וְחַג שָׁבֻעֹת תַּעֲשֶׂה לְךָ בִּכּוּרֵי קְצִיר חִטִּים וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה.

Vayikra 25:1-7ויקרא כ״ה:א׳-ז׳

(1) Hashem said to Moses in Mount Sinai, (2) “Speak to the children of Israel, and tell them, ‘When you come into the land which I give you, then the land shall keep a Sabbath to Hashem. (3) Six years you shall sow your field, and six years you shall prune your vineyard, and gather in its fruits; (4) but in the seventh year there shall be a Sabbath of solemn rest for the land, a Sabbath to Hashem. You shall not sow your field or prune your vineyard. (5) What grows of itself in your harvest you shall not reap, and the grapes of your undressed vine you shall not gather. It shall be a year of solemn rest for the land. (6) The Sabbath of the land shall be for food for you; for yourself, for your servant, for your maid, for your hired servant, and for your stranger, who lives as a foreigner with you. (7) For your livestock also, and for the animals that are in your land, shall all its increase be for food.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַי״י. (ג) שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. (ד) וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַי״י שָׂדְךָ לֹא תִזְרָע וְכַרְמְךָ לֹא תִזְמֹר. (ה) אֵת סְפִיחַ קְצִירְךָ לֹא תִקְצוֹר וְאֶת עִנְּבֵי נְזִירֶךָ לֹא תִבְצֹר שְׁנַת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ. (ו) וְהָיְתָה שַׁבַּת הָאָרֶץ לָכֶם לְאׇכְלָה לְךָ וּלְעַבְדְּךָ וְלַאֲמָתֶךָ וְלִשְׂכִירְךָ וּלְתוֹשָׁבְךָ הַגָּרִים עִמָּךְ. (ז) וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ תִּהְיֶה כׇל תְּבוּאָתָהּ לֶאֱכֹל.

Vayikra 25:8-24ויקרא כ״ה:ח׳-כ״ד

(8) And thou shalt number seven sabbaths of years unto thee, seven times seven years; and there shall be unto thee the days of seven sabbaths of years, even forty and nine years. (9) Then shalt thou make proclamation with the blast of the horn on the tenth day of the seventh month; in the day of atonement shall ye make proclamation with the horn throughout all your land. (10) And ye shall hallow the fiftieth year, and proclaim liberty throughout the land unto all the inhabitants thereof; it shall be a jubilee unto you; and ye shall return every man unto his possession, and ye shall return every man unto his family. (11) A jubilee shall that fiftieth year beunto you; ye shall not sow, neither reap that which groweth of itself in it, nor gather the grapes in it of the undressed vines. (12) For it is a jubilee; it shall be holy unto you; ye shall eat the increase thereof out of the field. (13) In this year of jubilee ye shall return every man unto his possession. (14) And if thou sell aught unto thy neighbour, or buy of thy neighbour's hand, ye shall not wrong one another. (15) According to the number of years after the jubilee thou shalt buy of thy neighbour, and according unto the number of years of the crops he shall sell unto thee. (16) According to the multitude of the years thou shalt increase the price thereof, and according to the fewness of the years thou shalt diminish the price of it; for the number of crops doth he sell unto thee. (17) And ye shall not wrong one another; but thou shalt fear thy God; for I am the Lord your God. (18) Wherefore ye shall do My statutes, and keep Mine ordinances and do them; and ye shall dwell in the land in safety. (19) And the land shall yield her fruit, and ye shall eat until ye have enough, and dwell therein in safety. (20) And if ye shall say: 'What shall we eat the seventh year? behold, we may not sow, nor gather in our increase'; (21) then I will command My blessing upon you in the sixth year, and it shall bring forth produce for the three years. (22) And ye shall sow the eighth year, and eat of the produce, the old store; until the ninth year, until her produce come in, ye shall eat the old store. (23) And the land shall not be sold in perpetuity; for the land is Mine; for ye are strangers and settlers with Me. (24) And in all the land of your possession ye shall grant a redemption for the land.

(ח) וְסָפַרְתָּ לְךָ שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים שֶׁבַע שָׁנִים שֶׁבַע פְּעָמִים וְהָיוּ לְךָ יְמֵי שֶׁבַע שַׁבְּתֹת הַשָּׁנִים תֵּשַׁע וְאַרְבָּעִים שָׁנָה. (ט) וְהַעֲבַרְתָּ שׁוֹפַר תְּרוּעָה בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִעִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים תַּעֲבִירוּ שׁוֹפָר בְּכׇל אַרְצְכֶם. (י) וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה וּקְרָאתֶם דְּרוֹר בָּאָרֶץ לְכׇל יֹשְׁבֶיהָ יוֹבֵל הִוא תִּהְיֶה לָכֶם וְשַׁבְתֶּם אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ וְאִישׁ אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ תָּשֻׁבוּ. (יא) יוֹבֵל הִוא שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּהְיֶה לָכֶם לֹא תִזְרָעוּ וְלֹא תִקְצְרוּ אֶת סְפִיחֶיהָ וְלֹא תִבְצְרוּ אֶת נְזִרֶיהָ. (יב) כִּי יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה תֹּאכְלוּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. (יג) בִּשְׁנַת הַיּוֹבֵל הַזֹּאת תָּשֻׁבוּ אִישׁ אֶל אֲחֻזָּתוֹ. (יד) וְכִי תִמְכְּרוּ מִמְכָּר לַעֲמִיתֶךָ אוֹ קָנֹה מִיַּד עֲמִיתֶךָ אַל תּוֹנוּ אִישׁ אֶת אָחִיו. (טו) בְּמִסְפַּר שָׁנִים אַחַר הַיּוֹבֵל תִּקְנֶה מֵאֵת עֲמִיתֶךָ בְּמִסְפַּר שְׁנֵי תְבוּאֹת יִמְכׇּר לָךְ. (טז) לְפִי רֹב הַשָּׁנִים תַּרְבֶּה מִקְנָתוֹ וּלְפִי מְעֹט הַשָּׁנִים תַּמְעִיט מִקְנָתוֹ כִּי מִסְפַּר תְּבוּאֹת הוּא מֹכֵר לָךְ. (יז) וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (יח) וַעֲשִׂיתֶם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי תִּשְׁמְרוּ וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וִישַׁבְתֶּם עַל הָאָרֶץ לָבֶטַח. (יט) וְנָתְנָה הָאָרֶץ פִּרְיָהּ וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע וִישַׁבְתֶּם לָבֶטַח עָלֶיהָ. (כ) וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ. (כא) וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים. (כב) וּזְרַעְתֶּם אֵת הַשָּׁנָה הַשְּׁמִינִת וַאֲכַלְתֶּם מִן הַתְּבוּאָה יָשָׁן עַד הַשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִת עַד בּוֹא תְּבוּאָתָהּ תֹּאכְלוּ יָשָׁן. (כג) וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי. (כד) וּבְכֹל אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם גְּאֻלָּה תִּתְּנוּ לָאָרֶץ.

Yechezkel 40:1יחזקאל מ׳:א׳

In the five and twentieth year of our captivity, in the beginning of the year, in the tenth day of the month, in the fourteenth year after that the city was smitten, in the selfsame day, the hand of the Lord was upon me, and He brought me thither.

בְּעֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה לְגָלוּתֵנוּ בְּרֹאשׁ הַשָּׁנָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה אַחַר אֲשֶׁר הֻכְּתָה הָעִיר בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה הָיְתָה עָלַי יַד י"י וַיָּבֵא אֹתִי שָׁמָּה.

Mishna Rosh HaShanah 1:1משנה ראש השנה א׳:א׳

אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם. בְּאֶחָד בְּנִיסָן רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים. בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים, בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי. בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיעָה וְלַיְרָקוֹת. בְּאֶחָד בִּשְׁבָט, רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ.

Sifra Vayikra 25:20-22ספרא ויקרא כ״ה:כ׳-כ״ב

(כ) וכי תאמרו – עתידים אתם לומר: מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו, אם אין אנו זורעים מה אנו אוספים? אמר רבי עקיבא: מיכן סמכו חכמים על הספחים שיהו אסורים בשביעית. וחכמים אומרים: אין ספחים אסורים מדברי תורה אלא מדברי סופרים. אם כן למה נאמר: הן לא נזרע ולא נאסף את תבואתינו? אמרת לנו לא תזרעו ומה שאנו אוספים אין מכניסין לקיום, אמרת לנו בערוהו, ומה אנו אוכלים מן הביעור והילך? (כא) וציויתי את ברכתי לכם בשנה השישית – אין לי אלא בשישית בחמישית וברביעית בשלישית ובשניה מנין? משנה לחבירתה מנין? תלמוד לומר: ובשנה, ועשית את התבואה לשלש השנים, לשישית ולשבעית ולמוצאי שביעית. דבר אחר: לשלש השנים – ולשביעית וליובל ולמוצאי יובל. (כב) וזרעתם את השמינית – זו שמינית שלאחר שמיטה. כשהוא אומר שנה זו תשיעית שלאחר שמיטה ואכלתם מן התבואה ישן, לא סלמנטין עד התשיעית זו תשיעית (שאחר שמינית) (שאחר היובל) שאחר השמיטה. כשהוא אומר שנה, זו עשירית שאחר תשיעית שאחרי היובל שאחר השמיטה עד בוא תבואתה תאכלו ישן, שהיא אחת עשרה לזית.

Bavli Arakhin 12aבבלי ערכין י״ב.

גופא ר' יוסי אומר מגלגלין זכות ליום זכאי וכו' בראשונה במוצאי שביעית מי משכחת לה והכתיב (יחזקאל מ':א') בעשרים וחמש שנה לגלותנו בראש השנה בעשור לחדש בארבע עשרה שנה אחר אשר הוכתה העיר איזו היא שנה שראש השנה בעשור לחדש הוי אומר זה יובל

Rashi Vayikra 25:20-22רש״י ויקרא כ״ה:כ׳-כ״ב

(20) ולא נאסף [AND IF YE SHALL SAY,… BEHOLD WE SHALL NOT SOW] NOR GATHER IN – into the house. את תבואתנו OUR INCREASE – as, e.g., the wine and the fruits of trees and the aftergrowth of the fields, which grow of their own accord. (21) לשלש השנים [IT SHALL BRING FORTH INCREASE] FOR THE THREE YEARS – i.e. for a part of the sixth year — from Nisan till the New Year of the seventh — for the whole seventh year and for part of the eighth year, for in the eighth year they will sow in Marcheshvan but will harvest only in Nisan (so that they will have to depend on the harvest of the sixth year in the eighth too). (22) עד השנה התשיעית UNTIL THE NINTH YEAR – i.e. until the Feast of Tabernacles of the ninth year which is the time when the crop of the eighth year comes ‎(בא תבואתה) into the house (the granaries). For during the whole summer-time (the fruits) remained in the fields inthe barns, and in Tishri was the time for gathering them into the house. Sometimes indeed it th)e soil) had to bring forth fruits for four years, viz., during the sixth year preceding the seventh "Shemittah" (i.e. in the forty-eighth year of the Jubilee-period) when they had to refrain from agricultural work two successive years, viz., the Sabbatical year and the Jubilee immediately following it. This verse, however, (which mentions only an increase sufficient for three years) is said (written) with reference to all other (i.e. ordinary) Sabbatical years.

(כ) ולא נאסף – אל הבית. את תבואתנו – כגון יין ופירות האילן וספחים הבאים מאיליהם. (כא) לשלש השנים – לקצת הששית מניסן עד ראש השנה, ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשוון ויקצרו בניסן. (כב) עד השנה התשיעית – עד חג הסוכות של תשיעית שהוא עת בוא תבואתה של שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו הגרנות בשדה ובתשרי היה עת האסיף לבית, ופעמים היתה צריכה לעשות לארבעה שנים בששית שלפני השמיטה השביעית שהן בטלין מעבודת קרקע שתי שנים רצופות השביעית והיובל ומקרא זה נאמר בשאר השמיטות כולן.

Rashbam Vayikra 25:20-22רשב״ם ויקרא כ״ה:כ׳-כ״ב

(21) לשלש השנים [IN THE SIXTH YEAR IT SHALL YIELD A CROP SUFFICIENT] FOR THREE YEARS: Following the plain meaning of Scripture, this means that the seed of the sixth year will feed you during the sixth year and the seventh year. Then, in the eighth year you will sow [with it]. But you will eat the crops of the sixth year until the beginning of the ninth year, when you will begin to eat of the crops that were sown in the eighth year.

(כא-כב) לשלש השנים – לפי הפשט: זריעת ששית תפרנס ששית ושביעית, ושמינית יזרעו. ויאכלו מתבואת ששית עד תחילת תשיעית – שיתפרנסו מתבואה הנזרעת בשמינית.

Ibn Ezra Vayikra 25:9אבן עזרא ויקרא כ״ה:ט׳

you will sound the horn Opinion is divided over whether the universe was created in Nisan or in Tishrey [Rosh Hashana 10b–11a]. We need not dwell on the topic, since the Exegetes have established [Rosh Hashana 27a] that we recite "This day, the anniversary of the first day of creation" in the Rosh HaShana prayer [Musaf ‘Amida for Rosh HaShana]. Moreover, we see in the current verse that one blasts the horn of the jubilee year in Tishrey — namely, toward the beginning of the year. We also have the passage "Assemble the people…" [Deuteronomy 31:12] which tells us to read the Torah during the Sukkot festival. There the verse says "…that they may hear, and that they may learn" [Deuteronomy 31:12], and it is unlikely that this should take place after half of the year has elapsed. In addition, Scripture uses such phrases as "the harvest festival, at the end of the year" [Exodus 23:16] and "at the turn of the year" [Exodus 34:22]. The definitive proof, however, is the Sabbatical year, regarding which Scripture says, "Do not sow" [:11]. Now, the sowing season in the land of Israel begins in the month of Marḥeshvan. If the year were to begin in Nisan, then we could not harvest that which we planted in the sixth year. We could not plant on the following year (because it is the Sabbatical year), and since we could not harvest what was sown in the sixth year, it would be for all practical purposes as if we could not sow for two years in a row. Scripture, however, only tells us not to sow during the seventh year. Y e hudah HaParsi said that Israel used to follow a solar calendar. If this were true, then Moshe could not have taught us the exact length of a year, concerning which even today's astronomers have been unable to reach an agreement. Not only do we rely on our tradition, but the very etymology of the word "month" also disproves HaParsi's thesis. The Sadducees [a derogatory reference to Karaites — Translator] claim that a "year" in our religion is a lunar year; but the term "year" does not even apply to the moon (just as the term "month" does not apply to the sun). Rather, by dividing the length of a month into the length of a year, people figured out that a year is approximately 12 months long. The remainder from this division was divided into the length of a lunar month, in order to calculate the fraction of a month left over, so that our months would be lunar months while our years would eventually conform to the solar year. Our Sages, of blessed memory, have accordingly transmitted to us a tradition, dating back to the times of Moshe, that the Sanhedrin must decree seven leap years i.e.ery 19-year cycle (even though the months themselves were proclaimed upon observing the new moon). The mysteries of the 19-year cycle can be derived from the science of astrology [cf. comment on Exodus 12:2]. you [plural] will blast The horn must be blown along all the highways.

והעברת שופר תרועה – יש מחלוקת אם נברא העולם בניסן או בתשרי (בבלי ראש השנה י':-י"א.). ואין צורך להאריך, כי מעתיקי הדת תקנו לנו בתפלת ראש השנה: זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון. ועוד ראינו תקיעת שופר בשנת היובל בתשרי בתחלת השנה. ועוד בפרשת הקהל את העם: לקרוא התורה בחג הסוכות (דברים ל"א:י"א), וכתוב: למען ישמעו ולמען ילמדו (דברים ל"א:י"ב), ולא יתכן להיות אחר חצי השנה. ועוד: וחג האסיף בצאת השנה (שמות כ"ג:ט"ז), וכן: תקופת השנה (שמות ל"ד:כ"ב). והעד הנאמן: שנת השבת, שכתוב: לא תזרעו (ויקרא כ"ה:י"א), ובמרחשון יחלו לזרוע בארץ ישראל. ואם היתה תחלת השנה מניסן, הנה לא יקצרו אשר זרעו בשנה הששית ולא יזרעו, כי הנה שנת השמיטה היא. ואחר שלא יקצרו זרע השנה הששית, לא יזרעו פעמים, והכתוב אמר: לא תזרעו (ויקרא כ"ה:י"א) בשנה השביעית לבדה. ויהודה הפרסי אמר: כי ישראל היו מונים בחשבון השמש. ואילו היה זה נכון, הנה לא פירש משה מהלך שנה תמימה, כי חכמי המזלות לא יכלו עד הנה להוציאה לאור, כי חכמי הודו מוסיפים על רביע היום חומש שעה, ותלמי וחבירנו אומרין: כי יחסר חלק משלש מאות ביום, והוא קרוב ממהלך העיבור. והבאים אחריו אמרו: חלק ממאה ושש, ואחרים ק"י, ואחרים אמרו: ק"ל, גם ק"פ. כי יש מי שהוא שנתו להשלמת המזלות מנקודה נראית, ויש מנקודת הגלגל הנטוי לימין ולשמאל, והנה אנחנו צריכין לקבלה. ועוד כי פירוש חודש יכחיש הפרסי. והצדוקים האומרים שהדת על שנת הלבנה, דע: כי אין ללבנה שנה כלל, רק בקשו המחשבים מספר חדשים קרובים לשנת חמה, ומצאו שנים עשר, כאשר אין לחמה חדש. והמחשבים בקשו מספר שיהיה נחלק קרוב מימות חדש הלבנה, על כן חדשינו הם ללבנה, ושנותינו ישובו בסוף לשנת החמה. על כן העתיקו הקדמונים: כי לעולם היה בית דין עושה שבעה עיבורים בכל מחזור, הלכה למשה מסיני, אע"פ שהיו בכל חדש קובעין על פי ראיית הלבנה. וסוד המחזור ידוע מחכמת המזלות. וטעם תעבירו – שיתקעו השופר בכל המסלות.

Ibn Ezra Vayikra 25:20-21אבן עזרא ויקרא כ״ה:כ׳-כ״א

(20-21) The Sadducees [a derogatory reference to Karaites — Translator] claim that the word our produce proves that the year begins in Nisan. This proof is invalid, because here our produce almost certainly denotes what the land produces on its own. Should they assert that spontaneous yield is called "accretion" [:5], and not "produce", one can rebut them with "you may eat of the field's produce" [:12]. Besides, if they are correct, let them tell us how to treat the jubilee year. According to them, one may not then sow during the sixth year, nor during the seventh year, nor during the eighth year — we could begin to sow only at the end of the ninth year, and harvest it in the tenth year! If so, then why does this verse mention only three years ? The correct interpretation of it will yield produce… , in my opinion, is: I shall extend My blessing on the sixth year, that there will be not only enough for that year, but also enough for an additional year; and during the jubilee year, there will be enough for three years, but no more.

(כ-כא) אמרו הצדוקין: תבואתנו – ראיה כי תחלת השנה מניסן. ואין זאת ראיה, כי יתכן להיות פירוש תבואתנו – מה שתוציא הארץ מעצמה. ואם אמרו: לא תקרא תבואה כי אם ספיח, הנה לנגדם: מן השדה תאכלו את תבואתה (ויקרא כ"ה:י"ב). ועוד יודיעונו: איך יעשו בשנת היובל, כי לא יזרעו בששית ובשביעית ובשמינית, רק יזרעו בתשיעית ויקצרו בעשירית. ולמה לא הזכיר הכתוב זה, כי אמר לשלש השנים לבדם. והנכון בעיני: שפירוש ועשת את התבואה – שאתן ברכה בששית, ויספיק ויוסיף עוד שנה, ובשנת היובל יהיו שלש שנים בלא תוספת.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 12:2אבן עזרא שמות פירוש שני י״ב:ב׳

והמינים אמרו: אם השנה בנויה מחדשים, הנה החדש האביב הוא יסוד וראש, אם כן למה תחלו כבודכם מהחדש השביעי, ותאמרו כי הוא ראש השנה. והתשובה, כבר הזכירו רבותינו ז"ל, כי ארבעה ראשי שנים הם (משנה ר"ה א':א'). וראינו מפורש כי קדוש שנת היובל בחדש השביעי בעשור לחדש (ויקרא כ"ה:ט'-י'). ועוד, כי צוה השם לקרוא בתורה במועד שנת השמטה בחג הסוכות (דברים ל"א:י') למען ישמעו ולמען ילמדו (דברים ל"א:י"ב). ואם תחלת שנת השמיטה תהיה מניסן, למה לא צוה לקרוא התורה בחג המצות. והנה חצי השנה עמדו בטלים, וכתוב: וחג האסיף תקופת השנה (שמות ל"ד:כ"ב). ומקום אחר בצאת השנה (שמות כ"ג:ט"ז). ועוד נוכל ללמוד מדברי התורה גם מדברי התולדת. שאמר בתחלה לא תזרעו (ויקרא כ"ה:י"א), ואח"כ ולא תקצרו (ויקרא כ"ה:י"א), כי הזריעה סמוכה לתשרי לא לניסן. ועוד, אם שמנו תחלת השמיטה ניסן, מי שזרע בשנה הששית לא יקצר בשנה השביעית, כי הקציר אחר ניסן הוא, וכבר נכנסה שנת שמיטה, גם לא יזרע בשנת השמיטה. והנה כי דברי חכמינו ז"ל הם נכונים. , שטעמו: שימלאו ימי החדש שלו.

R. Eliezer of Beaugency Yechezkel 40:1ר׳ אליעזר מבלגנצי יחזקאל מ׳:א׳

בראש השנה – רבותינו דרשו בערכין מה שדרשו ואינו לפי פשוטו. אלא כל מקום שמנה בספר זה שני גלותו, מונה החדש ובכמה בחדש. לבד אם עמד באותו חדש עצמו שמנה ומונה בו מנין אחר, פעמים אינו מזכיר החדש אלא חדוש היום, שהואיל ובו עומד אינו מדקדק בכך, כגון נבואת מצרים האחרונה. אבל אם לא מנה למעלה שום חדש, לעולם מדקדק להזכיר שום השנה והחדש והיום. וכאן שלא מנה למעלה שום חדש, צריך להזכירו, והוא אינו מזכיר אלא השנה והיום, אלא ודאי בראש השנה הוא החדש. ותדע שאומר אחריו: בעשור לחודש, ואם לא נזכר חדש בכתוב, על איזה חודש אומר: בעשור לחדש. מעתה יכולנו לומר שהוא ניסן, שאף היא ראש השנה, ראשון לחדשי השנה, והרי הוא כאילו אומר בראשון או חדש אחר שהוא ראש השנה למנין שני הגלות.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 25:20-22ר׳ יוסף בכור שור ויקרא כ״ה:כ׳-כ״ב

(כ) ולא נאסוף – מאחר שלא נזרע מהיכן נאסוף. מכאן א"ר עקיבא: ספחים אסורים. אבל רבנן דלא דרשי הכי אמרי: דאין ספחים אסורים מן התורה אלא מדרבנן (ספרא ויקרא כ"ה:כ'), כגון גדולי תרומה תרומה. וספחים דפליגי בהו, הם ספחים הגדולים מן הגרגרים של שביעית לאחר זמן הביעור שהן אסורין, והם ספיחי ספיחין. וספיחין של שביעית דבר פשוט הוא דלפני הביעור מותרין, כדכתיב: והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כ"ה:ו'). ולאחר הביעור אסורין, כיון שכלו לחיה שבשדה, כדדרשינן (ספרא ויקרא כ"ה:ז') מלבהמתך ולחיה. וכן פירשתי בהלכת ספחים בפסחים (בבלי פסחים נ"א:). (כא) לשלש השנים – לפי הסברא נראה לי: דאשנת היובל קאי, שיש שתי שנים מקודשות זה אחר זה, וצריכה התבואה הנלקטת בשישית מפסח ועד תשרי – שמיטין ויובלות מתשרי מנינן (משנה ר"ה א':א'), שתספיק לשביעית, לשמינית שהיא יובל, ולתשיעית, עד שילקטו מה שילקטו בעשירית בפסח, והם שלש שנים. (כב) וזרעתם את השנה השמינית – האי קרא קאי אשביעית דכל שמיטה ושמיטה.

Ramban Vayikra 25:20רמב״ן ויקרא כ״ה:כ׳

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית – כמו מסורס וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל כי הדאגה להם בעבור השמינית כי כיון שתחילת שנת השמיטה והיובל מתשרי מפירות הששית יאכלו בשביעית כמנהג בכל השנים לאכול עד אחרי הקציר שהוא בחג השבועות וגם אחרי כן עד כלות מלאכת התבואות לזרות ולהבר ועל כן הנכון בפירוש "ועשת את התבואה לשלש השנים" בעבור שנת היובל שתעשה הששית לכל שנת השמיטה והיובל והשנה שאחרי היובל כי כולם ישן יאכלו והבטיח הכתוב כי תפחדו בשנה השביעית לאמר מה נאכל אני אצוה את ברכתי בשנה הששית שתעשה התבואה לשלש השנים הבאים אחריהם והיא תוספת ברכה כדי שתספיק גם בשמיטה והיובל ואמר "וזרעתם את השנה השמינית" לומר שתזרעו בשנה השמינית כמנהג הארץ ולא תמהרו לחרוש ולזרוע ולא לקצור כי עד בא תבואתה לבית בעת אוסף השנים בחג הסוכות תאכלו ישן ובתורת כהנים (פרק ד':ו') לשלש השנים לששית ולשביעית ולמוצאי שביעית דבר אחר לשלש השנים לשביעית וליובל ולמוצאי יובל.

Minchat Yehuda Vayikra 25:20מנחת יהודה ויקרא כ״ה:כ׳

וכי תאמר מה נאכל בשנה השביעית – פי' מה נאכל בשנה השמינית הלא בשנה השביעית לא נזרע ולא נאסוף את תבואתינו. דחק לפרש לפי שבשביעית אוכלין תבואת הששית. ולאותו פי' מקרא מסורס הוא וכי תאמרו מה נאכל הן בשנה לא נאסוף ולא נזרע. ואולי יש לישבו כמשמעו כי דרך היה לקצור בניסן ומאז היו מתחילין לאכול תבואת הקציר כי מעומר ואילך היו אוכלין חדש הרי תבואת קציר של ניסן של ששית כלתה בניסן של שביעית כי היה לתבואה להספיק שנה. וא"כ מה נאכל משנת ניסן של שביעית עד סופה הרי לא זרענו במרחשון שנוכל לקצור בניסן שלה את תבואתה ולאוכלה. וגם על השמינית היה יכול לשאול מה נאכל מתשרי שלה עד ניסן שלה אלא השביעית לבדה שואל שגרמה כל זאת. ועוד שקדמה לשמינית כדרך אדם ששואל מה נאכל היום ואינו שואל על מחרתו עד"י ב"ו.

Ralbag Vayikra 25:20-22רלב״ג ויקרא כ״ה:כ׳-כ״ב

(כ-כב) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעִת וגו' – ידוע שזה המאמר יתכן שיפול בכל שמיטה ושמיטה, כי יצטרך שתספיק להם תבואת השנה הששית לשתי שנים; ויותר מה שתפול זאת המבוכה הוא בשמיטה אשר יבוא אחריה היובל, כי יצטרך שתספיק אז תבואת השנה הששית לשלוש שנים, ועליו אמר: וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואפשר שנֹאמר - והוא היותר נכון - שזה הפסוק נאמר על כל שנת השמיטה; והנה תעשה התבואה לשלוש השנים, שכבר יאכלו ממנה בשנה הששית מעת בוא תבואתה, ובשנה השביעית, ויאכלו ממנה בשנה השמינית עד בוא תבואתה; ועוד, שכבר יזרעו מהתבואה ההיא בשנה השמינית; וזהו מה שאמר: וזרעתם את השנה השמינִת ואכלתם מן התבואה ישן – רוצה לומר שכבר תספיק עוד התבואה ההיא לזרוע ממנה בשנה השמינית ולאכול ממנה ישן עד בוא תבואתה. ואמנם מה שאמר אחר זה: עד השנה התשיעִת עד בוא תבואתה תאכלו ישן הוא שב לשנת השמיטה שבא אחריה היובל.

Abarbanel Vayikra 25אברבנאל ויקרא כ״ה

והטענה הג' לחייבה בשמירת המצוות האלה היא שלא ימשך אליהם מהם נזק כלל. ועל זה אמר וצויתי את ברכתי. ואמר וכי תאמרו מה נאכל ואין פירושו שיאמרו מה יאכלו בשנה השביעית. אלא בשנה השביעית יאמרו מה נאכל. או יהיה פירושו כפי הטעמים. וכי תאמרו מה נאכל. כי הנה בשנה השביעית לא נזרע ולא נאסוף. ולכך הושמה טרחא במה נאכל כאלו הוא שם תכלית הדברים. ואמר בתשובת זה וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואמר וזרעתם את השנה השמינית. ולדעת המפרשים כלם היתה האמירה הזאת מה נאכל בשנה השביעית לכל שמיטה ושמיטה. וכפי רש"י יהיה זה וזרעתם את השנה השמינית שהיא אחר כל שמיטה. ויקשה להם למה לא נאמר זה למעלה בפרשת השמיטה ונאמר כאן בפרשת היובל. ויקשה עוד לדעתו אמרו לשלש השנים שאינם ג' שנים שלמות לשמיטה. וגם יקשה אמרו עד השנה התשיעית. ולכך נדחק רש"י לפרש עד שתבא לבית תבואת השנה התשיעית. ויפרש אמרו עד בא תבואתה על השנה השמינית. ואין דבר מזה מתישב ללב. והרל"בג מאשר הוקשה לו זה פי' הכתוב כן שרצה להשיב על הספק שזכר אם בשמיטה ואם ביובל ושלענין השמיטה אמר וזרעתם את השנה השמינית. ולענין היובל אמר עד השנה התשיעית. ואינו נכון כי הכתוב מדובק ואיך יפרשהו לשעורין חלק לשמטה וחלק ביובל. והנה הספק שהוא ביובל היה מה יאכלו כל ג' שנים רצופים זה אחר זה כי הנה שנה אחת פעמים לא יזרעו ולא יקצרו בה לסבה מן הסבות ויאכלו משנה אחת לשנה אחרת אבל התימה על ג' השנים וזה לא יפול אלא ביובל. ולכן נראה לי לפרש וזרעתם את השנה השמינית שהוא נקשר עם מה שלמעלה. וענין ועשת את התבואה לג' השנים כאלו זרעתם את השנה השמינית ככה יהיה בארץ שובע רב ואתם תאכלו את תבואתה של השנה הששית עד בא תבואת השנה התשיעית. והוא הפירוש היותר נכון ומתישב. והותרה בזה השאלה הי"ב.

Keli Yekar Vayikra 25:2כלי יקר ויקרא כ״ה:ב׳

ושבתה הארץ שבת לה' – בטעם מצוה זו יש דיעות חלוקות כי רבים אומרים שהטעם הוא שתשבות הארץ כדי שתוסיף תת כחה לזרוע, ולדעה זו נטה הרב המורה, ורבים חולקים עליו ואמרו שאם חששה התורה לזה שלא תחלש האדמה למה יתחייבו גלות על שמיטת הארץ יהיה ענשם שלא תוסיף הארץ תת כחה להם, ועוד שאין זה שבת לה' כי אם לצורך הארץ, ומהו שאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה מה תרויח בזה שיגלו ממנה ישראל וישבו עליה הגוים אשר לעולם בה יעבודו ואיך תשבות הארץ בהשמה מהם, ובעקידה נתן טעם אחר ואמר שתכלית מצוה זו לזכר חידוש העולם ולזכור ימות עולם וסוף ימי חלדו, וכן כתב מהרי"א והוסיף עוד נופך משלו וגם זה רחוק מכליותי כי הוא דומה ליהודה ועוד לקרא כי יום השבת התמידי בכל שבוע בא לזכר חידוש העולם ואם הוא לא יועיל מה יושיענו זה הבא לעיתים רחוקים וכדי ליישב כמה דקדוקים בלשון הפר', אומר אני שטעם מצוה זו היא להשריש את ישראל במדת האמונה, והבטחון בה' כי חשש הקב"ה פן בבואם אל הארץ יתעסקו בעבודת האדמה על המנהג הטבעי וכאשר כביר מצאה ידם ישכחו את ה' ויסורו בטחונם ממנו, ויחשבו כי כחם ועוצם ידם עשה להם את החיל הזה ועולם כמנהגו נוהג ויחשבו שהארץ שלהם היא והם הבעלים ואין זולתם. על כן הוציאם ה' מן המנהג הטבעי לגמרי כי בשש שנים דרך האומות לעשות שני שנים זרע ושנה אחת בור כדי שלא להכחיש חילה, והקב"ה אמר שש שנים תזרע שדך. מידי שנה בשנה ואני מבטיחך להוסיף כחה שלא תכחיש. ועוד נס בתוך נס שאחר שזרעתה שש שנים אם בשנה הששית לא יכחיש חילה הנה לכל הפחות לא יוסיף לה זה כח, ואמר ה' אדרבה שבשנה הששית יוסיף לה כח כל כך עד שנאמר וצויתי את ברכתי בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים. ואם היה הנס שתעשה התבואה לג' שנים הרי זה מעשה ניסים, אבל ושלישים על כלו. שהתבואה שתעשה בשנה הששית אף אם לא יהיה בה כי אם שעור אכילה לשנה אחת מ"מ ישלח ה' את הברכה באסמיהם שיאכל קמעא ומתברך במעיו עד שתספיק התבואה לשלש שנים, מדקאמר ועשת את התבואה בה"א הידיעה, והיה לו לומר ועשת תבואה לשלש שנים. אלא שרמז בה"א הידיעה שאותה התבואה שהיא רגילה לעשות מידי שנה בשנה כן תעשה גם בשנה הששית, ויוסף ה' כח בארץ עד שאותה התבואה תספיק לשלש שנים וזה ודאי נס נגלה וגדול מכולם, ועל ידי כל המופתים הללו אשר שמתי בידך תדע כי לי כל הארץ. ועל ידי זה יהיו עיניך נשואות אל ה', כמו שמצינו בירידת המן ליומו כדי שיהיו עיניהם נשואות אל ה' תמיד ויבטחו בו תמיד, כך ענין השמיטה שלא יעבדו האדמה כל שנה שביעית אין זרע ואין קציר ויסמכו על הנס. וזה טעם נכון וברור יותר מכל מה שדברו בו המפרשים. ולפי זה דין הוא שיתחייבו גלות בעון השמיטה, מצד חסרון האמונה שבהם כי לא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו (תהלים עחכב) שיעשה להם נס כזה בעשיית התבואה לשלש שנים וכמ"ש (ירמיה ה.א) שוטטו בחצות ירושלם ודעו וראו אם יש איש מבקש אמונה ואסלח לה. גם הארץ עצמה תקפיד על זה מאד כי רצונה שיתגלגל זכות זה על ידה לחזק האמונה בה' על ידה, ועוד שעל ידי זה יאמינו כי כולם אינן רק אריסים בקרקע והקב"ה בעל השדה ובדבר זה הארץ חפיצה שיהיה הקב"ה בעצמו בעלה ואדונה כי לו ית' הארץ. ובביטול השמיטות שיחזיקו המה כבעלים בארץ ראוי הוא שתקפיד הארץ על זה לכך נאמר אז תרצה הארץ את שבתותיה. אבל העכו"ם לא תקפיד אם ינהגו בה מנהג הטבעי כי בלאו הכי כל הנהגתם על פי הטבע ואין בהם אמונה. ואחר הצעה זו נבא לביאור הפסוקים כי המה מסכימים לכוונה זו האמיתית אשר אין ספק בה.

Keli Yekar Vayikra 25:20כלי יקר ויקרא כ״ה:כ׳

וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית – י"מ שבשנה השביעית אינו מוסב על וכי תאמרו אלא וכי תאמרו בששית מה נאכל בשנה השביעית הן בשנה השביעית לא נזרע, אבל בשביעית ודאי לא יאמרו מה נאכל בשמינית שהרי נאמר ועשת את התבואה לשלש השנים אם כן כבר ראו בששית ריבוי התבואה וזה קושיא על הרמב"ן ומהרי"א שפירשו כן שיאמרו בשביעית מה נאכל בשמינית. ולפי מה שכתבנו למעלה שברכה זו שיאכל קמעא ומתברך במעיו, אין זה קושיא כי סוף סוף לא יראו ריבוי תבואה. וי"א שכל מי שיש בידו מעט לחם הוא מקמץ מיד ותיכף מיראה פן יחסר ממנו לעתיד כך יקמצו גם בשביעית מיראת חסרון התבואה שבשמינית. ולי נראה שכך פירושו, שכל תלונה זו סובבת על מה שנאמר בפסוק שלפני זה ואכלתם לחמכם לשובע וארז"ל (עיין יומא עד.) כתיב (דברים ח.טז) המאכילך מן במדבר. וכתיב (שם ח.ג) ויענך וירעיבך. אלא אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו, הנך רואה שאע"פ שירד המן דבר יום ביומו מ"מ היו אוכלים ורעבים לפי שלא היה פת בסלם ליום המחרת, ע"כ כאן ודאי יאמרו מה נאכל בשנה השביעית קודם שיראו בששית רבוי תבואה ויאמרו אילו היינו זורעים בשביעית לצורך שמינית היה לנו פת בסל והיינו אוכלים ושבעים אבל מאחר שלא נזרע לצורך שמינית אם כן לא יהיה לנו פת בסל ואם כן גם בשביעית לא נשבע וכל שכן בשמינית ואיה הבטחת האומר ואכלתם לחמכם לשובע. ומה נאכל שיהיה לשבעה מאחר שלא נזרע ולא נאסף תבואתינו לצורך שמינית, על זה אמר וצויתי את ברכתי וגו'. כדי שיהיה לכם פת בסל גם לצורך שמינית ואז יאכלו לחמם לשובע בשביעית כי יהיה להם פת בסלם לשלש שנים. וי"א ששלש שנים היינו מפני שנת היובל שלא יזרעו שני שנים רצופים. ויתכן לפרש שלש שנים על כל שמיטה ויאמרו כן בעבור חסרון הספיחים של שנה שמינית אף אם יש בידם מן הישן ובמקום הספיחים הבטיחם שתעשה התבואה על שנה יתירה למלאות חסרון הספיחים כדי שיאכלו וישבעו כשיהיה להם תבואה בריוח גדול ולא בצמצום.

Biur Vayikra 25ביאור ויקרא כ״ה

(כ) וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית – בכל השנים התבואה החדשה נאכלת בשנה שלאחריה, ואם כן תבואת השנה הששית שנקצרה בניסן ובסיון, היא מאכל לשנה השביעי', ולמה יאמרו מה נאכל בשנה השביעי', יאמרו מה נאכל בשנה השמינית, כי בשביעית אין זרע ואין קציר, על כן אמר רמ"בן ז"ל שהוא כמו מסורס וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, כלומר מה נאכל בשמינית, ואין טוב בעיני לסרס המקרא, ועוד מה טעם וכי תאמרו בשביעית, וגם בששית ובחמישית ידאגו על רעבון השנה שאחר השמיטה, והיה לו לומר וכי תאמרו מה נאכל בשנה השמינית, ולדעתי הכתוב מתפרש מן האמור למעלה והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (פסוק ו'), ופרשנו מלת לאכלה הוא על השמחה שישמחו לאכול תבואותיהם בהשקט בלי עמל כבני חורין ושרים, ועתה יפרש הדבר, אם תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, איך אמרת נאכל לחמנו בשמחה ובלי דאגה, הן לא נזרע בשנה זו ולא נאסוף בו תבואתנו, ואם כלינו לאכול מה שבאוצרותינו מתבואות השנה הששית, יהיה לנו חרפת רעב ומחסור בשמינית... (כא) לשלש השנים – לקצת הששית מניסן ועד ר"ה ולשביעית ולשמינית שיזרעו בשמינית במרחשון ויקצרו בניסן, לשון רש"י ז"ל, ולדעתו אין כאן הבטחה על שביעית שאחריה יובל, ועל כן פי' על עד השנה התשיעית וגו' עד חג הסכות של תשיעית, שהוא עת בו תבואת שמינית לתוך הבית, שכל ימות הקיץ היו בשדה בגרנות, ובתשרי הוא עת האסיף לבית, ולדבריו אלו חסר שנת הששית, שעת האסיף שלה בסכות של שביעית ואין כאן שלש שנים, אלא שביעית ושמינית, ויאמר רש"י ז"ל עוד פעמים שהיתה צריכה לעשות לארבע שנים בששית שלפני השמטה השביעית, שהן בטלין מעבוד' קרקע ב' שנים רצופות, ומקרא זה נאמר בשאר השמטות כלן, אבל יותר היה ראוי שיזכור הכתוב ברכה לד' שנים, ויהיו שלש כל שכן וביותר שלמעלה ממנו מדבר ביובל, ורש"בם ז"ל שאמר שזהו פשוטו של מקרא, לא למדנו מדבריו תשובה על מה ששאלנו, אבל רמ"בן ז"ל אמר שהנכון בפ' ועשת את התבואה לשלש השנים, בעבור שנת היובל שתעשה הששית לכל שנת השמטה והיובל והשנה שאחרי היובל כי כולה ישן יאכלו, ואם כדבריו איך אמר אחריו וזרעתם את השנה השמינית, והיא שנת היובל?  ומה שכתב שבא לומר שתזרעו בשנה השמינית כמנהג הארץ, ולא תמהרו לחרוש ולזרוע ולבצור, כי עד בוא תבואתה לבית בעת האסיף בחג הסוכות תאכלו ישן, אין הדעת מתישבת בו, שהתחיל ביובל וסיים בשמטה פשוטה, ואיך ימהרו זרע וקציר כל שנה כמנהג הארץ, ועוד שהקצירה בניסן ובסיון ויכולים לאכול מתבואה חדשה, ואם הבטיח ברכה לשלש השנים, כל שכן שלא ידאגו על שנת אחת, ולכל הפרושים האלה אין טעם למה כפל הכתוב ואמר ואכלתם מן התבואה ישן, וחזר לומר עד השנה התשיעית וגו' תאכלו ישן, יאמר ואכלתם ישן עד בוא תבואתה, וידענו שאסי' שנה שמינית היא בחג האסיף של תשיעי', ולדעתי הכתוב מדבר על השמטה, ועל השמטה השביעית שאחריה שנת היובל, כי לפי שבשמטה אמר והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו', אמר עכשיו וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, וכל שכן שידאגו בשנה השביעית שאחריה יובל, ועל שתיהן אמר וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית, שלא תדאגו משנת השמטה, ולא משמטה ויובל שלאחריה, כי אצוה ברכתי ועשת לשלש השנים, והן שנים שלמות, כי תבואת השנה הששית תבוא אל הבית בעת האסיף, והוא חג הסכות של שביעית, ויאכל ממנה כל שנה השביעית, ושנת היובל שהיא השמינית, ושנה שאחרי היובל שהיא התשיעית שבה יזרעו ויקצרו, ועת האסיף שלה בחג הסכות של עשירית, ועד אותו הזמן יאכלו מתבואת ששית, וזהו לשלש השנים, וחזר ופירש שתיהן על שנת השמטה אמר וזרעתם את השנה השמינית, כלומר אם תזרעו בשנה השמינית, שהיא השנה שאחרי השמטה הפשוטה, אז תאכלו מן התבואה כל השנה ההיא ישן מתבואת הששית, וזה שמוש הוי"ו של וזרעתם, ולענין שמטה ויובל אמר עד השנה התשיעית, כלומר ואם לא תזרעו גם עד ועד בכלל כל השנה התשיעית, וזהו שפי' עד בוא תבואתה תאכלו ישן, ומלת תבואתה שב על השנה התשיעית, כלומר עד בוא אסיף של שנה תשיעית, שהיא בחג הסכות של עשירית תאכלו ישן מתבואת ששית, נוסף על ישן ראשון, שהוא ישן נושן, וכמ"ש (פרשה כ"ז י') ורבותינו ז"ל בת"כ אמרו ג"כ שהכתובים מדברים על שמטה פשוטה, ועל שמטה שאחריה היובל, אלא שדרשו כן ממלות יתרות, ואני לפרש פשוטו של מקרא באתי.

HaMeamer Vayikra 25:20המעמר ויקרא כ״ה:כ׳

וכי תאמרו – לדעתי בחנם נלחצו המפרשים לבאר מדוע על שנה השביעית אמרו מה נאכל? כי הלא הדבר ידוע הוא, שכמה זירועים ופירות לא יתקיימו משנה לשנה ומיד בהאספם נאכלים, אף החציר מספוא לבהמה נקצר שתים ושלש פעמים בקיץ אחד, ואם יכלו הבקר מן הרפתים וצאן ממכלאותיהם מאין יהי' להם בשר לאכול, והבטיח ה', שישלח להם ברכתו בשנה הששית ולא יחסר להם כל דבר בשנים הבאות.

HaKetav VeHaKabbalah Vayikra 25:20-21הכתב והקבלה ויקרא כ״ה:כ׳-כ״א

(כ) מה נאכל וגו' – בכל השנים התבואה החדשה נאכלת בשנה שלאחריה, ואם כן תבואת השנה הששית שנקצרת בניסן ובסיון הוא מאכל לשנה השביעית, ולמה יאמרו מה נאכל בשנה השביעית, יאמרו מה נאכל בשנה השמינית? כי בשביעית אין זרע ואין קציר, ולכן אמר רמב"ן שלשון המקרא מסורס, וכי תאמרו בשנה השביעית מה נאכל, כלומר מה נאכל בשמינית; ואין הדעת נוחה בסירוסי לשון המקראות; והרב"ח מחבר בשנה השביעית עם הן לא נזרע, והוא מתנגד לנגינה. ונ"ל כי הבי"ת תשמש שתי הוראות, תוך הזמן, ואחר זמן, כמו (ס"פ וישב), בעוד שלשת ימים ותרגומם סוף תלתא יומין, ואמר אחריו ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה, דפי' ע"כ אחר יום השלישי, וכן היו נכונים לשלת ימים (יתרו י"ט), שהא לסוף ג' ימים והוא יום הרביעי (ע"ש רש"י), ואמר אחריו ויהי ביום השלישי דפי' ע"כ אחר יום השלישי, ואמר במשפטים וחג האסיף בצאת השנה, שבי"ת תורה על כלות השנה, כי חג הסוכות הוא במיפקא דשתא, וכן תקבר בשיבה טובה אות בי"ת של בשיבה הוא ע"כ על זמן שלאחריו, וכן בתשעה לחודש (אמור), דהבי"ת תורה על כלות יום התשיעי, וכן בארבעה עשר יום לחדש בערב תאכלו מצות (בא י"ב), בי"ת בארבעה עשר הוא בכלות, כי בליל חמשה עשר הוא זמן אכילת מצות, ויהיה אם כן בשנה השביעית כאן גם כן בי"ת דלאחר זמן, ופירש מה נאכל אחר השנה השביעית (נאך אבלויף דעם זיבענטען יאהרעס), אמנם מה שכתב אחר זה בשנה הששית, הוא בי"ת תוך הזמן, והמכוון שבתוך השנה הששית תהיה הברכה להספקת מזון על שלש שנים, ועמ"ש (בכי תבא) בשנה השלישית. (כא) לשלש השנים – המפרשים יחתרו לבוא אל יבשת באור דבר זה, כי באמת אין כאן רק שתי שנים שביעית ושמינית, מחג הסוכות של שביעית שהוא עת האסיף לתבואת השנה הששית עד חג הסוכות של תשיעית שהוא עת האסיף לתבואת השנה השמינית, ערש"י ורמב"ן ורנ"ו, ולא הבינותי למה יחשבו רק האכילה הממשית דהיינו אכילת האדם מתבואת השנה הששית, ולא יחשבו גם האכילה הסבובית, דהיינו מה שיש בתבואת הששית די והותר לזרוע ממנה בשנה השמינית, הגורמת אכילת אדם כל השנה התשיעית, כי אם לא היה בידינו מתבואת הששית כדי הזריעה בשנה השמינית, מה היינו אוכלים בשנה התשיעית, אם אין זרע אין קציר ואין אסיף; והנה לפירוש המפרשים לשון המקרא מיותר, והוא מ"ש. וזרעתם את השנה השמינית ואכלתם מן התבואה ישן עד השנה התשיעית עד בוא תבואתה תאכלו ישן. דלפירושם המכוון בזה, כשתזרעו בשמינית יהיה בידכם אכילת הישן וגם בזמן אסיפת התבואה בשנה התשיעית יאכלו ישן, וזה רק למותר שאם יאכלו ישן באסיפה מכש"כ שבזריעה המוקדמת יאכלו ממנו, ולדברינו הזריעה בשמינית לצורך התשיעית הוא עיקר הברכה ועליה יאמר וזרעתם וגו' ואכלתם, וטעמו שיהיה בידכם בשנה השמינית כדי זריעה לצורך התשיעית, וכדי צורך אכילה בו משעת הזריעה עד האסיפה, וענין הברכה הוא תוספת מרובה מכדי הצורך, האכילה הממשית הוא הצורך העיקרי בזמנו, והתוספת לזמן הבא הנקרא אכילה סבובית היא עצם הברכה, ועלי' יאמר. וצויתי את ברכתי לשלש השנים. ירצה האכילה החמשית שבשתי שנים, והאכילה הסבובית שבשנה השלישית; גם אפשר לומר כי לשון לשלוש השנים אינו מספר יסודי רק מספר סדורי, כמו היו נכונים לשלשת ימים (יתרו) שפי' ליום השלישי, כן לשלש השנים פי' לשנה השלישית, כי עיקר הברכה הוא האכילה הסבובית שבשנה השלישית, כי האכילה הממשית שבשתי השנים השביעית והשמינית, אינו כל כך מן הברכה, שבכל שנה ושנה הארץ תוציא תבואות כדי צורך שתי שנים, האכילה הממשית שבשנה הבאה, והאכילה הסבובית שבשנה שלאחריו, א"כ האכילה הממשית שבשנה השמינית אין בה מן הברכה כלל, כי היא במקום האכילה הסבובית שבשנים אחרות; ומצאתי לרבותינו (ר"ה י"ג) שאמרו ועשת את התבואה לשלש השנים אל תקרא לשלש אלא לשליש, ע"ש.

Shadal Vayikra 25:21-22שד״ל ויקרא כ״ה:כ״א-כ״ב

(כא) לשלש השנים – חצי הששית וכל השביעית וחצי השמינית (ע' רש"י), חלק מן השנה קרוי שנה. (כב) עד השנה התשיעית – ע' רש"י.

Netziv Vayikra 25:20-22נצי״ב ויקרא כ״ה:כ׳-כ״ב

(כ) וכי תאמרו וגו' – באשר שבאמת כ"ז אינו אלא מעשה נס שיהיו גדלים בשנה לא זרועה תבואה ופירות האילן משביעים את כל האדם והבהמה וידוע דדרך נס אינו ראוי אלא לפי ההכנה לכך. והיינו עפ"י שהקדים הכתוב ועשיתם את חקתי וגו' שירבו בשקידת התורה ובפלפולה בשנים אלו. ואין מן הפלא שיוגדל כחם לאלוה. ויהיו מאמינים ומוסרים את עצמם להנהגה עליונה זו. ונגד זה תהיה באמת אז השגחה נפלאה. אבל אם לא תהיו בזה האופן ותהיו משתוממים ע"ז מה נעשה בשנה השביעית. וכאשר יהא כן אז לא יהיה דרך נס שהשגחה היא באה לפי הכנה וכמש"כ בס' שמות ג' י"ד וי"ט ו' ובספר דברים ה' ד'. והיה עולה עה"ד דעיקר מצות שביעית ויובל לא ניתנה אלא למתנהגים בדרך מעלה יתירה. אבל באמת אינו כן דהתורה יכולה להתנהג בשלימות אפילו לאנשים שאינם בזו המעלה. ומש"ה פירש הכתוב וכי תאמרו בשנה הששית מה נאכל בשנה השביעית ולא תהיו במעלה עליונה זו אזי וצויתי וגו' – שהוא בדרך השגחה פרטית בדרך הטבע. (כב) עד השנה התשיעית – לא תהיו נחוצים לאכול בשמינית מן השדה קודם כניסה לגורן אלא הכניסו לגורן והתייבש היטב בלי דוחק הרעב. עד בוא תבואתה – שתביאו התבואה לגורן ולאוצר.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 25:18-22ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא כ״ה:י״ח-כ״ב

(יח-יט) לאחר שבמלות "כי אני ה' אלהיכם" מסתיימים שלושת סדרי החוקים הראשונים, מפסיק הדיבור בתוספת של מוסר-השכל שבפסוקים יח-כב את הרצאת החוקים. זהו המקום הראשון שראוי להפסקה כזו, שהרי כאן נסתיים הוק שמיטה ויובל ובפסוק כג מתחיל ענין הגאולה (ירמיהו לב, ז: "משפט הגאלה"). וכך נמצא מאמר־המוסר הנוסף במקומו הנכון (נגד קנובל וולהאוזן). בפסוק יח מבטיח לנו ה', שאם נשמור את חוקותיו יגן בעדנו מפני סכנות מן החוץ, ובפסוק יט הוא מבטיח לנו ברכה ופריון, שנשב לבטח בארץ ולא נהיה מוכרחים להגר ממנה מפני הרעב. השוה ספר רות. (כ-כב) הבטחון מפני הרעב שהובטח בפסוק יט יכול היה להתערער על־ידי שנת השבתון משום שלא נזרע ולא נקצר: אולם ה' יתן לנו את ברכתו במידה כזו, שהעם לא יֵדע מחסור אף בזמן ההוא... לשלש השנים – לדעת רש"י הכוונה היא: חלק מהשנה השישית, השנה השביעית כולה, והלק מהשנה השמינית (ולכן לא נאמר: "לשלש שנים", אלא ל"שלש השנים" כלומר: לאותן שלוש השנים שהכתוב מתכוון להן). זהו גם הפשט הפשוט, כי אין להניח שהכוונה היא, כפי שהרמב"ן סובר: "לשלש השנים, בעבור שנת היובל, שתעשה הששית לכל שנת השמיטה והיובל והשנה שאחרי היובל" מקרה שחוזר רק פעם במשך חמישים שנה.