EN/HEע/E

Ehud's Assassination of Eglon

Sources

Shemot 29:14שמות כ״ט:י״ד

But the flesh of the bullock, and its skin, and its dung, shalt thou burn with fire without the camp; it is a sin-offering.

וְאֶת בְּשַׂר הַפָּר וְאֶת עֹרוֹ וְאֶת פִּרְשׁוֹ תִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה חַטָּאת הוּא.

Vayikra 4:11ויקרא ד׳:י״א

But the skin of the bullock, and all its flesh, with its head, and with its legs, and its inwards, and its dung,

וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כׇּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ.

Devarim 34:3דברים ל״ד:ג׳

and the South, and the Plain, even the valley of Jericho the city of palm-trees, as far as Zoar.

וְאֶת הַנֶּגֶב וְאֶת הַכִּכָּר בִּקְעַת יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים עַד צֹעַר.

Shofetim 3:12-30שופטים ג׳:י״ב-ל׳

(12) And the children of Israel again did that which was evil in the sight of the Lord; and the Lord strengthened Eglon the king of Moab against Israel, because they had done that which was evil in the sight of the Lord. (13) And he gathered unto him the children of Ammon and Amalek; and he went and smote Israel, and they possessed the city of palm-trees. (14) And the children of Israel served Eglon the king of Moab eighteen years. (15) But when the children of Israel cried unto the Lord, the Lord raised them up a saviour, Ehud the son of Gera, the Benjamite, a man left-handed; and the children of Israel sent a present by him unto Eglon the king of Moab. (16) And Ehud made him a sword which had two edges, of a cubit length; and he girded it under his raiment upon his right thigh. (17) And he offered the present unto Eglon king of Moab—now Eglon was a very fat man. (18) And when he had made an end of offering the present, he sent away the people that bore the present. (19) But he himself turned back from the quarries that were by Gilgal, and said: 'I have a secret errand unto thee, O king.' And he said: 'Keep silence.' And all that stood by him went out from him. (20) And Ehud came unto him; and he was sitting by himself alone in his cool upper chamber. And Ehud said: 'I have a message from God unto thee.' And he arose out of his seat. (21) And Ehud put forth his left hand, and took the sword from his right thigh, and thrust it into his belly. (22) And the haft also went in after the blade; and the fat closed upon the blade, for he drew not the sword out of his belly; and it came out behind. (23) Then Ehud went forth into the porch, and shut the doors of the upper chamber upon him, and locked them. (24) Now when he was gone out, his servants came; and they saw, and, behold, the doors of the upper chamber were locked; and they said: 'Surely he is covering his feet in the cabinet of the cool chamber.' (25) And they tarried till they were ashamed; and, behold, he opened not the doors of the upper chamber; therefore they took the key, and opened them; and, behold, their lord was fallen down dead on the earth. (26) And Ehud escaped while they lingered, having passed beyond the quarries, and escaped unto Seirah. (27) And it came to pass, when he was come, that he blew a horn in the hill-country of Ephraim, and the children of Israel went down with him from the hill-country, and he before them. (28) And he said unto them: 'Follow after me; for the Lord hath delivered your enemies the Moabites into your hand.' And they went down after him, and took the fords of the Jordan against the Moabites, and suffered not a man to pass over. (29) And they smote of Moab at that time about ten thousand men, every lusty man, and every man of valour; and there escaped not a man. (30) So Moab was subdued that day under the hand of Israel. And the land had rest fourscore years.

(יב) וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי י"י וַיְחַזֵּק י"י אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב עַל יִשְׂרָאֵל עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי י"י. (יג) וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו אֶת בְּנֵי עַמּוֹן וַעֲמָלֵק וַיֵּלֶךְ וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל וַיִּירְשׁוּ אֶת עִיר הַתְּמָרִים. (יד) וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. (טו) וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל י"י וַיָּקֶם י"י לָהֶם מוֹשִׁיעַ אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי אִישׁ אִטֵּר יַד יְמִינוֹ וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב. (טז) וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת גֹּמֶד אׇרְכָּהּ וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ. (יז) וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא מְאֹד. (יח) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה וַיְשַׁלַּח אֶת הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה. (יט) וְהוּא שָׁב מִן הַפְּסִילִים אֲשֶׁר אֶת הַגִּלְגָּל וַיֹּאמֶר דְּבַר סֵתֶר לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הָס וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כׇּל הָעֹמְדִים עָלָיו. (כ) וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ וַיֹּאמֶר אֵהוּד דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ וַיָּקׇם מֵעַל הַכִּסֵּא. (כא) וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ. (כב) וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב אַחַר הַלַּהַב וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב בְּעַד הַלַּהַב כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה. (כג) וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה בַּעֲדוֹ וְנָעָל. (כד) וְהוּא יָצָא וַעֲבָדָיו בָּאוּ וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת וַיֹּאמְרוּ אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת רַגְלָיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה. (כה) וַיָּחִילוּ עַד בּוֹשׁ וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה וַיִּקְחוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ וְהִנֵּה אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל אַרְצָה מֵת. (כו) וְאֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה. (כז) וַיְהִי בְּבוֹאוֹ וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר וְהוּא לִפְנֵיהֶם. (כח) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רִדְפוּ אַחֲרַי כִּי נָתַן י"י אֶת אֹיְבֵיכֶם אֶת מוֹאָב בְּיֶדְכֶם וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְמוֹאָב וְלֹא נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר. (כט) וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ כׇּל שָׁמֵן וְכׇל אִישׁ חָיִל וְלֹא נִמְלַט אִישׁ. (ל) וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה.

Shofetim 20:15-16שופטים כ׳:ט״ו-ט״ז

(15) And the children of Benjamin numbered on that day out of the cities twenty and six thousand men that drew sword, besides the inhabitants of Gibeah, who numbered seven hundred chosen men. (16) All this people, even seven hundred chosen men, were left-handed; every one could sling stones at a hair-breadth, and not miss.

(טו) וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר. (טז) מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כׇּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא.

Divrei HaYamim II 28:15דברי הימים ב׳ כ״ח:ט״ו

And the men that have been mentioned by name rose up, and took the captives, and with the spoil clothed all that were naked among them, and arrayed them, and shod them, and gave them to eat and to drink, and anointed them, and carried all the feeble of them upon asses, and brought them to Jericho, the city of palm-trees, unto their brethren; then they returned to Samaria.

וַיָּקֻמוּ הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְשֵׁמוֹת וַיַּחֲזִיקוּ בַשִּׁבְיָה וְכׇל מַעֲרֻמֵּיהֶם הִלְבִּישׁוּ מִן הַשָּׁלָל וַיַּלְבִּשֻׁם וַיַּנְעִלוּם וַיַּאֲכִלוּם וַיַּשְׁקוּם וַיְסֻכוּם וַיְנַהֲלוּם בַּחֲמֹרִים לְכׇל כּוֹשֵׁל וַיְבִיאוּם יְרֵחוֹ עִיר הַתְּמָרִים אֵצֶל אֲחֵיהֶם וַיָּשׁוּבוּ שֹׁמְרוֹן.

Josephus Antiquities of the Jews 5:4:1-3יוספוס קדמוניות היהודים ה׳: ד׳: א׳-ג׳

HOW OUR PEOPLE SERVED THE MOABITES EIGHTEEN YEARS, AND WERE THEN DELIVERED FROM SLAVERY BY ONE EHUD WHO RETAINED THE DOMINION EIGHTY YEARS. (1) WHEN Othniel was dead, the affairs of the Israelites fell again into disorder: and while they neither paid to God the honor due to him, nor were obedient to the laws, their afflictions increased, till Eglon, king of the Moabites, did so greatly despise them on account of the disorders of their political government, that he made war upon them, and overcame them in several battles, and made the most courageous to submit, and entirely subdued their army, and ordered them to pay him tribute. And when he had built him a royal palace at Jericho, he omitted no method whereby he might distress them; and indeed he reduced them to poverty for eighteen years. But when God had once taken pity of the Israelites, on account of their afflictions, and was moved to compassion by their supplications put up to him, he freed them from the hard usage they had met with under the Moabites. This liberty he procured for them in the following manner; - (2) There was a young man of the tribe of Benjamin, whose name was Ehud, the son of Gera, a man of very great courage in bold undertakings, and of a very strong body, fit for hard labor, but best skilled in using his left hand, in which was his whole strength; and he also dwelt at Jericho. Now this man became familiar with Eglon, and that by means of presents, with which he obtained his favor, and insinuated himself into his good opinion; whereby he was also beloved of those that were about the king. Now, when on a time he was bringing presents to the king, and had two servants with him, he put a dagger on his right thigh secretly, and went in to him: it was then summer thee, and the middle of the day, when the guards were not strictly on their watch, both because of the heat, and because they were gone to dinner. So the young man, when he had offered his presents to the king, who then resided in a small parlor that stood conveniently to avoid the heat, fell into discourse with him, for they were now alone, the king having bid his servants that attended him to go their ways, because he had a mind to talk with Ehud. He was now sitting on his throne; and fear seized upon Ehud lest he should miss his stroke, and not give him a deadly wound; so he raised himself up, and said he had a dream to impart to him by the command of God; upon which the king leaped out of his throne for joy of the dream; so Ehud smote him to the heart, and leaving his dagger in his body, he went out and shut the door after him. Now the king's servants were very still, as supposing that the king had composed himself to sleep. 3. Hereupon Ehud informed the people of Jericho privately of what he had done, and exhorted them to recover their liberty; who heard him gladly, and went to their arms, and sent messengers over the country, that should sound trumpets of rams' horns; for it was our custom to call the people together by them. Now the attendants of Eglon were ignorant of what misfortune had befallen him for a great while; but, towards the evening, fearing some uncommon accident had happened, they entered into his parlor, and when they found him dead, they were in great disorder, and knew not what to do; and before the guards could be got together, the multitude of the Israelites came upon them, so that some of them were slain immediately, and some were put to flight, and ran away toward the country of Moab, in order to save themselves. Their number was above ten thousand. The Israelites seized upon the ford of Jordan, and pursued them, and slew them, and many of them they killed at the ford, nor did one of them escape out of their hands; and by this means it was that the Hebrews freed themselves from slavery under the Moabites. Ehud also was on this account dignified with the government over all the multitude, and died after he had held the government eighty years He was a man worthy of commendation, even besides what he deserved for the forementioned act of his. After him Shamgat, the son of Anath, was elected for their governor, but died in the first year of his government.

Targum Yonatan Shofetim 3:15תרגום יונתן שופטים ג׳:ט״ו

וזעיקו בני ישראל קדם ה' ואקים ה' להון פריק ית אהוד בר גרא בר שיבט בנימין גברא גמיד בידיה דימינא ושדרו בני ישראל בידיה תקרבתא לעגלון מלכא דמואב.

Radak Shofetim 3:13-29רד״ק שופטים ג׳:י״ג-כ״ט

(יג) עיר התמרים – תירגם יונתן: קרתא דיריחו. וכבר כתבנו דעתנו בו. ואמר: וירשו – לומר כי כשלכדוה לא שללוה והלכו להם, אלא נאחזו בה וישבו בה, כאילו היתה להם ירושה. (טו) אטר יד ימינו – סגור יד ימינו, שלא היה שולט בה והיה שמאלי והוא מן: ואל תאטר עלי באר פיה. (טז) ולה שתי פיות – מן לפי חרב, שהוא הצד החד אשר לחרב וחרב אהוד, היו שתי צדיה חדים. גומד ארכה – שיעור אמה. וכן תירגם יונתן: גרמידא. למדיו – למלבושיו. (יז) איש בריא – גבר פטים שמן. וכן – להבריאכם – להשמינכם. וכן: עשרה בקר בריאים שמנים. (יט) מן הפסילים – ממקום שהיו פוסלים שם אבנים. וכן תירגם יונתן: מן מחצביא. ויש לשאול: מאחר שהיה בדעת אהוד להמית עגלון בענין הזה, למה הלך ואחר כך שב? ולמה לא המיתו בעודו שם עם נושאי המנחה? כי יודע היה אחר שיאמר לו דבר סתר לי, שהיה מוציא העומדים עליו. ויש לומר, כדי שיראה, כי עיקר בואו היה להביא המנחה והלך לו כאשר כלה להקריב המנחה, כדי שלא ירגישו בו שבא לדבר אחר, אלא על דבר המנחה וכאשר הלך עד הפסילים, שב כאדם שנזכר ואמר: דבר אחד שכחתי לדבר אל המלך. ועוד: שאם ירגישו בו אחר המעשה היה נקל לו להימלט על נפשו ולברוח ממה שהיה, אם היה עם נושאי המנחה. ויאמר הס – שתוק עד שיצאו העומדים עלי. (כ) המקרה – שם בפלס מחתה ולולי הרי"ש היה דגוש והוא מענין קר וחם, כלומר עליה עשויה חלונות חלונות להכנס בהן הרוח לקרר ועומדים שם בימי הקיץ. וכן תירגם יונתן: בעליה בית קיטא. דבר אלהים לי אליך ויקם מעל הכסא – אמרו רז"ל: לפיכך זכה עגלון שתהא בתו אם למלכות ישראל והיא רות המואביה שהיתה בת עגלון. (כב) הנצב – הוא יד החרב והלהב - הוא החרב ונקראת החרב להב, לפי שהוא מתלהב ומתלהט כשהוא משונן וממורט. וכן הוא אומר: ולהב החרב וברק חנית. ותירגם יונתן: דסתקא בתר שננא. ואמר: ויבא גם הנצב, כלומר שנכנס גם יד החרב בבטנו ויסגור החלב שהיה איש שמן וסגר החלב בעד הלהב, כלומר בפני הלהב שלא יכול לשלוף החרב מבטנו והניחו אהוד ויצא. ויצא הפרשדונה – תירגם יונתן: ונפק אוכליה שפיך. לדעתו המלה מורכבת מן פרש, שתרגום: אוכליה ומן שדונא. שהוא תרגום ושפך ושדי. ויש מפרשים: הפרשדונה – מקום ישיבת הפרשי' והמסדרונה מקום ישיבת העם הבאים אל המלך, והמקום עשוי סדרים סדרים לשבת שם, אבל אחר שאמר ויצא אהוד המסדרונה, ידמה כי ויצא הראשון אינו אמור על אהוד. ודעת המתרגם נכונה ותרגם: המסדרונה – לאכסדרה. (כג) בעדי – עליו. וכן: ויסגור ה' בעדו, כלומר סגר דלתות העליה על עגלון, כדי שלא יכנסו בני הבית פתאום בצאת אהוד ולא ירגישו בדבר עד שימלט. ונעל – הסגירה הוא סגירת הדלתות בלא מנעול וכאשר אמר: ונעל, אמר כי סגר במנעול, כדי שיחשבו מה שחשבו ויאחרו מלרדוף אחריו, וימלט בין כך. (כד) מסיך – כמו מסך בצרי כי הוא מן סוכך, ר"ל סוכך רגליו והוא לשון כבוד, כלומר שהיה נפנה. (כה) ויחילו עד בוש – תירגם יונתן: ואוריכו עד סגי, כלומר עד אשר בושש מאד. ובוש הוא פעל עבר מנחי העי"ן בשקל אור. ובושש משה מן המרובע בשקל כונן. ויקחו את המפתח – כי מצאו אותו מבחוץ במקום שהניח אותו אהוד, כי המפתח היה נועל ופותח מבית ומחוץ. (כו) עד התמהמהם – בעוד התמהמהם. והשעירתה – שם מקום. (כח) רדפו אחרי – כיון ששלטו מואב בישראל ולכדו מארצם שמעבר הירדן, כמו שכתוב למעלה: ויירשו את עיר התמרים, ועכשיו הכו אהוד וישראל כל מואב שמצאו מעבר הירדן בעיר התמרים ובשאר המקומות, ולכדו מעברות הירדן שלא יעברו מואב מארצם להושיע את אחיהם שהיו בארץ ישראל, כי ארץ מואב היא מעבר הירדן מזרחה סמוך לירדן, או לכדו מעברות הירדן לאותם בני מואב שהיו בארץ ישראל, שלא יוכלו לנוס לארצם. (כט) כל שמן – תירגם יונתן: כל אימתן. ותרגם: האימים – אימתני, כלומר גבורים שתפול אימה בלב רואיהם. ואמר שמן – כלומר בריאים וחזקים. וכן: ויהרג במשמניהם. ויש לפרש שמן – עשירים וגדולים. ובדרש: הנה משמני הארץ – מן שמיניא די בארעא, כלומר עשירים גדולים - מפיק דוכסין ומעיל דוכסין:

Ralbag Shofetim 3:12-29רלב״ג שופטים ג׳:י״ב-כ״ט

(יב) ואחר מות עתניאל בן קנז שבו ישראל לעשות הרע בעיני ה' והכניע השם ישראל ושמם תחת עגלון מלך מואב ועבדוהו שמנה עשרה שנה וכבשו מהם עיר התמרים והיא יריחו כמו שנזכר בתורה בקעת יריחו עיר התמרים. (טו) וכששבו ישראל לשם ית' הקים להם מושיע אהוד בן גרא משבט בנימן ובתחבולות עשה לו מלחמה וזה שהוא סבב ששלחו ישראל מנחה לעגלון כדי שיתכן לו יותר לבא אליו בטח והוא היה אטר יד ימינו והיה זה גם כן סבה שלא ירגיש בלקיחתו החרב ביד שמאלו. (טז) ועשה החרב בעלת שתי פיות כדי שתכנס בקלות מצד החדות אשר בשני צדדיה ותמית אותו תכף ולא היה ארוך מאד כדי שלא יוכר ולזה לא היה ארכה כי אם אמה ושם החרב מתחת למדיו כדי שלא יראוה. (יח) והנה זכר שאחר שהקריב המנחה לעגלון שלח את העם נושאי המנחה ואחר זה שב הוא להמית עגלון ממקום שנשלמה ההצלה לנושאי המנחה מיד מואב אם ירדפום לנקום נקמת אדוניהם, והנה בחר אהוד היות בסכנה לו לבדו לא לנושאי המנחה יחד עם שכבר יתכן ההמלט בקלות יותר כשהיה יחיד ולא היה צריך להשתדל כי אם למלט עצמו עם שבשובו הורה שלא בא אלא על דבר המנחה ולזה הראה עצמו ששכח הדבר שהיה לו לדבר עמו מצד שמצא מקום לדבר אתו זה הדבר לא שכוון זה ממנו על הכוונה הראשונה כי זה כלו ממה שיישיר אל שהסמך בו עגלון להוציא מעליו כל איש בדברו אתו. וזכר שכבר היה עגלון שמן מאד לצורך מה שזכר אחר זה שכבר סגר החלב בעד הלהב. (יט) והנה שב אהוד לעגלון ועגלון האמין בו על דבר המנחה שהראו בו ישראל היותם לו לעבדים נאמנים ואמר אהוד לעגלון שדבר סתר לו אליו ולא יתכן לגלותו בפני רבים והנה היה רחוק עדיין אהוד מן המלך כמו שנראה ממה שאחר זה ואמר המלך לעומדים לפניו הם רצה לומר שישתתקו עד שיצאו מעליו כל העומדים עליו כאשר הכירו ממנו כי אין רצונו לשמוע דברים אחרים קודם דברי אהוד ולא היה מן המוסר שישארו שם אלא עם רצונו לשמוע דברי סתר מאהוד. (כ) ואחר זה נתקרב אהוד אליו והנה המלך יושב לבדו בעלית המקרה אשר לו והיתה עשויה לקרר בימי הקיץ ולזה היתה העליה ההיא בעלת חלונות רבים כדי שישלוט בה הרוח ויקרר האויר אשר שם ואמר לו אהוד דבר סתר מהאלהים לי אליך ולזה לא יתכן שהיה יושב עגלון וקם מעל הכסא. (כא) והנה בעת היותו קם מעל הכסא שלח אהוד את יד שמאלו ולקח החרב מעל ירך ימינו ותקע החרב בבטן עגלון והוא לא הרגיש בזה הענין כלל כי בהיותו טרוד לקום עשה זה אהוד עם שעשה זה בידו השמאלית ונכנס בבטנו גם יד החרב אשר שנכנס החרב. (כב) והנה סגר החלב בפני הלהב ר"ל שהשומן היה סבה שלא היה יכול אהוד להשיב החרב אליו והנה מפני זה לא שלף אהוד החרב מבטנו ולא יצא הפרש והצואה דרך המכה או יהיה הרצון בזה שכבר הביא גם הנצב אחר הלהב כי כבר סגר החלב בעד הלהב מרוב השומן עד שלא נתאמת לאהוד שיהיה החרב נוגע לחלל הגוף ולזה הכניס שם גם יד הסכין עד שראה שכבר יצא הפרש מהמכה בזולת הוצאתו מבטנו והנה זה הפירוש יותר נכון. (כג) אחר זה יצא אהוד אל האכסדרה וסגר דלתות העליה בעדו ונעל במפתח ויתכן שהיה המפתח ההוא סוגר מבפנים ומבחוץ ולזה כאשר ראו עבדי עגלון דלתות העליה נעולות חשבו שעגלון נעל אותן על צד הצניעות להיותו מסכך רגליו כחדר המקרה ר"ל שהיה בית הכסא בחדר המקרה והיה נפנה שם כי דרך מי שהוא נפנה לסכך רגליו בבגדו ועושה מהם כמו אהל. (כה) והנה כאשר המתינו שיעור רב וראו שאיננו פותח דלתות העליה לקחו את המפתח ופתחו הדלתות מבחוץ וראו את אדוניהם נופל ארצה מת. (כו) ובזמן הזה שיתמהמהו על מיתת אדוניהם נשלם ההמלטה לאהוד עד שעבר מקום פיסלי האבנים או יהיה פירוש הפסילים פסילי אלהי מואב כי לא נשלמה ההצלה עד שעבר את הפסילים כי עם מואב היו תמיד הולכים שם לעבוד ע"ג וכאשר עבר המקום ההוא נמלט מהם במקום שהיה שמו שעירתה שהיה לישראל. (כז) ואז תקע בשופר בהר אפרים לרדוף אחרי מואב בעמד' נבהלי' על מיתת אדוניהם ולכדו תחלה מעברות הירדן למואב ר"ל למה שנכנסו מעבר לירדן ובזולת מהמקומות שכבשו מואב מישראל בדרך שלא יוכלו מואב לעבו' הירדן ולנוס לארצם. (כט) ואחר זה הכו כל הנמצא ממואב בארץ ישראל בערים ההם והיה מספר המואבים שהכו כעשרת אלפים איש. כל שמן וכל איש חיל. ר"ל כל עשיר וכל גבור חיל כי עגלון קבץ שם לפי הנראה היותר חזקים להיותם סמוכים לארץ ישראל כדי שישמרו הארץ שכבשום ויכבשו תמיד מהארץ שנשארה לישראל.

Ralbag Shofetim 3 Toelet 6רלב״ג שופטים ג׳ תועלת ו׳

התועלת השישי – הוא שראוי לעשות מלחמה בתחבולות יביאו הענין אל תכלית מן הדרוש, כל שכן שיהיה ראוי, כאשר נלחם ונצחו אויביו בתחבולות להשיב מדה כנגד מדה, וכל שכן שיחויב זה כשיהיה אויבו חזק ממנו, כמו שעשה אברהם כשבא להלחם עם ד' המלכים שלקחו את לוט בן אחיו, שנחלק עליהם לילה כדי שלא ירגישו, ולזה תמצא, כי כשראה אהוד מה שעשה עגלון מן החמס לישראל בבואו עליהם לקחת ארצם על יד בני עמון ועמלק, עשה דבריו בחכמה להשיב מה שעשק מהם, ולזה השתדל להביא לעגלון מנחה חשובה בעבור ישראל, כדי שיתקרב דעתו אליו ויבטח בו. ונזדמן הענין שהיה אהוד אטר יד ימינו, כי זה ממה שיעזור לו להשיג מבוקשו בהריגת עגלון קודם שירגיש בזה, והנה עשה החרב בעלת שתי פיות, כדי שתכנס בבטן עגלון בקלות, ולא עשאה ארוכה מאד, כדי שלא יוכר שהוא נושא חרב, ולזאת הסיבה שמה מתחת למדיו, ושלח תחילה נושאי המנחה, קודם שיהרגנו, לסבות: האחת – שאם היה אומר אז לעגלון שיש לו לדבר אליו דבר סתר, היה לעגלון לירא שיהיה על צד התחבולה, ושלא יהיה תכלית שלוח המנחה כי אם לזה הענין, ולא היה מתיר עצמו אל שישאר יחידי בבית עם אהוד, ולזה יצא משם ואחר שב להורות שכבר שכח דבר מה היה לו לדבר אתו, והראה זה שלא היה הדבר ההוא מכוון על הכוונה הראשונה, כי הוא רחוק שישכח האדם מה שדרכו הוא בעבורו על הכונה הראשונה, ואמנם ישכחו הדברים שהם על הכוונה השנית, ולזה לא נשמר עגלון מזה. והסיבה השנית – כי בחר אהוד שתהיה הסכנה לו לבדו, לא לו ולחבריו נושאי המנחה יחד, כי זה ממה שראוי לברור בו, כי הוא תועלת ז' בזה הספור. והסיבה השלישית – כי כבר היה יותר קל ההמלט לאהוד, כאשר לא היה לו להשתדל כי אם בהצלת עצמו, ואם היו עמו רעיו היה עליו משא ההשתדלות בהצלתם ובהצלתו, ואולי יהיה זה סיבה אל שלא ימלט איש מהם, ולזה הוליך חביריו עד הפסילים, באופן שכבר עברו הפסילים כשעשה אהוד זה הפועל, והנה השתדל אהוד שיהיה סמוך למלך, והיו שניהם לבד בבית כשהביא המלך לקום מעל הכסא, ולכבדות תנועת המלך מרוב השומן, היה קל עליו אז לקחת החרב מיד שמאלו מתחת למדיו, ותקעה בבטנו בעוד שהיה טרוד לקום, עד שלא הרגיש בזה הענין, שאם היה מרגיש בו, היה צועק והיו באים עבדיו, וכדי שיתאמת לו שכבר מת קודם הפרדו ממנו, הביא בבטנו גם יד החרב אחר החרב, באופן שראה שיצא הפרש בזולת שליפת החרב מבטנו, כי אם לא היה מת קודם צאתו, לא יתכן שישלם ההמלט לאהוד. והנה נעל הדלתות במפתח, שיחשבו עבדיו שאדוניהם סגר מבפנים במפתח בעבור הצניעות כדי שלא יכנס אדם שם בעודו נפנה בחדר המקרה, ובין כך ובין וכך נשלם ההמלט לאהוד. ובעודם מתבהלים על מיתת מלכם, השתדל שסגרו ישראל למואב אשר בארץ ישראל הדרך שלא יברחו, ולזה לכדו תחלה מעברות הירדן למואב, באופן שלא נמלט איש מהמואבים אשר בארץ ישראל שלא נהרג, והם היו היותר תקיפים שבבני מואב לסיבה שזכרנו, ובזה האופן רפו ידי הנשארים ולא נלחמו עם ישראל..