EN/HEע/E

Emancipating the Slaves

Sources

Bereshit 15:9-18בראשית ט״ו:ט׳-י״ח

(9) He said to him, “Bring me a heifer three years old, a female goat three years old, a ram three years old, a turtledove, and a young pigeon.” (10) He brought him all of these, and divided them in the middle, and laid each half opposite the other; but he did not divide the birds. (11) The birds of prey came down on the carcasses, and Abram drove them away. (12) When the sun was going down, a deep sleep fell on Abram. Now terror and great darkness fell on him. (13) He said to Abram, “Know for sure that your seed will live as foreigners in a land that is not theirs, and will serve them. They will afflict them four hundred years. (14) I will also judge that nation, whom they will serve. Afterward they will come out with great wealth, (15) but you will go to your fathers in peace. You will be buried in a good old age. (16) In the fourth generation they will come here again, for the iniquity of the Amorite is not yet full.” (17) It came to pass that, when the sun went down, and it was dark, behold, a smoking furnace, and a flaming torch passed between these pieces. (18) In that day Hashem made a covenant with Abram, saying, “To your seed I have given this land, from the river of Egypt to the great river, the river Euphrates:

(ט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו קְחָה לִי עֶגְלָה מְשֻׁלֶּשֶׁת וְעֵז מְשֻׁלֶּשֶׁת וְאַיִל מְשֻׁלָּשׁ וְתֹר וְגוֹזָל. (י) וַיִּקַּח לוֹ אֶת כׇּל אֵלֶּה וַיְבַתֵּר אֹתָם בַּתָּוֶךְ וַיִּתֵּן אִישׁ בִּתְרוֹ לִקְרַאת רֵעֵהוּ וְאֶת הַצִּפֹּר לֹא בָתָר. (יא) וַיֵּרֶד הָעַיִט עַל הַפְּגָרִים וַיַּשֵּׁב אֹתָם אַבְרָם. (יב) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ לָבוֹא וְתַרְדֵּמָה נָפְלָה עַל אַבְרָם וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדֹלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. (יג) וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. (יד) וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל. (טו) וְאַתָּה תָּבוֹא אֶל אֲבֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם תִּקָּבֵר בְּשֵׂיבָה טוֹבָה. (טז) וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֺן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה. (יז) וַיְהִי הַשֶּׁמֶשׁ בָּאָה וַעֲלָטָה הָיָה וְהִנֵּה תַנּוּר עָשָׁן וְלַפִּיד אֵשׁ אֲשֶׁר עָבַר בֵּין הַגְּזָרִים הָאֵלֶּה. (יח) בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת י"י אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת.

Yirmeyahu 32:1-2ירמיהו ל״ב:א׳-ב׳

(1) The word that came to Jeremiah from the Lord in the tenth year of Zedekiah king of Judah, which was the eighteenth year of Nebuchadrezzar. (2) Now at that time the king of Babylon's army was besieging Jerusalem; and Jeremiah the prophet was shut up in the court of the guard, which was in the king of Judah's house.

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת י"י [בַּשָּׁנָה] (בשנת) הָעֲשִׂרִית לְצִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הִיא הַשָּׁנָה שְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה לִנְבוּכַדְרֶאצַּר. (ב) וְאָז חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל צָרִים עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם וְיִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא הָיָה כָלוּא בַּחֲצַר הַמַּטָּרָה אֲשֶׁר בֵּית מֶלֶךְ יְהוּדָה.

Yirmeyahu 34:1-22ירמיהו ל״ד:א׳-כ״ב

(1) The word which came unto Jeremiah from the Lord, when Nebuchadrezzar king of Babylon, and all his army, and all the kingdoms of the land of his dominion, and all the peoples, fought against Jerusalem, and against all the cities thereof, saying: (2) Thus saith the Lord, the God of Israel: Go, and speak to Zedekiah king of Judah, and tell him: Thus saith the Lord: Behold, I will give this city into the hand of the king of Babylon, and he shall burn it with fire; (3) and thou shalt not escape out of his hand, but shalt surely be taken, and delivered into his hand; and thine eyes shall behold the eyes of the king of Babylon, and he shall speak with thee mouth to mouth, and thou shalt go to Babylon. (4) Yet hear the word of the Lord, O Zedekiah king of Judah: Thus saith the Lord concerning thee: Thou shalt not die by the sword; (5) thou shalt die in peace; and with the burnings of thy fathers, the former kings that were before thee, so shall they make a burning for thee; and they shall lament thee: 'Ah lord! ' for I have spoken the word, saith the Lord. (6) Then Jeremiah the prophet spoke all these words unto Zedekiah king of Judah in Jerusalem, (7) when the king of Babylon's army fought against Jerusalem, and against all the cities of Judah that were left, against Lachish and against Azekah; for these alone remained of the cities of Judah as fortified cities. (8) The word that came unto Jeremiah from the Lord, after that the king Zedekiah had made a covenant withall the people that were at Jerusalem, to proclaim liberty unto them; (9) that every man should let his manservant, and every man his maidservant, being a Hebrew man or a Hebrew woman, go free; that none should make bondmen of them, even of a Jew his brother; (10) and all the princes and all the people hearkened, that had entered into the covenant to let every one his manservant, and every one his maidservant, go free, and not to make bondmen of them any more; they hearkened, and let them go; (11) but afterwards they turned, and caused the servants and the handmaids, whom they had let go free, to return, and brought them into subjection for servants and for handmaids; (12) therefore the word of the Lord came to Jeremiah from the Lord, saying: (13) Thus saith the Lord, the God of Israel: I made a covenant with your fathers in the day that I brought them forth out of the land of Egypt, out of the house of bondage, saying: (14) 'At the end of seven years ye shall let go every man his brother that is a Hebrew, that hath been sold unto thee, and hath served thee six years, thou shalt let him go free from thee'; but your fathers hearkened not unto Me, neither inclined their ear. (15) And ye were now turned, and had done that which is right in Mine eyes, in proclaiming liberty every man to his neighbour; and ye had made a covenant before Me in the house whereon My name is called; (16) but ye turned and profaned My name, and caused every man his servant, and every man his handmaid, whom ye had let go free at their pleasure, to return; and ye brought them into subjection, to be unto you for servants and for handmaids. (17) Therefore thus saith the Lord: Ye have not hearkened unto Me, to proclaim liberty, every man to his brother, and every man to his neighbour; behold, I proclaim for you a liberty, saith the Lord, unto the sword, unto the pestilence, and unto the famine; and I will make you a horror unto all the kingdoms of the earth. (18) And I will give the men that have transgressed My covenant, that have not performed the words of the covenant which they made before Me, when they cut the calf in twain and passed between the parts thereof; (19) the princes of Judah, and the princes of Jerusalem, the officers, and the priests, and all the people of the land, that passed between the parts of the calf; (20) I will even give them into the hand of their enemies, and into the hand of them that seek their life; and their dead bodies shall be for food unto the fowls of the heaven, and to the beasts of the earth. (21) And Zedekiah king of Judah and his princes will I give into the hand of their enemies, and into the hand of them that seek their life, and into the hand of the king of Babylon's army, that are gone up from you. (22) Behold, I will command, saith the Lord, and cause them to return to this city; and they shall fight against it, and take it, and burn it with fire; and I will make the cities of Judah a desolation, without inhabitant.

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת י"י וּנְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל וְכׇל חֵילוֹ וְכׇל מַמְלְכוֹת אֶרֶץ מֶמְשֶׁלֶת יָדוֹ וְכׇל הָעַמִּים נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם וְעַל כׇּל עָרֶיהָ לֵאמֹר. (ב) כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הָלֹךְ וְאָמַרְתָּ אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י"י הִנְנִי נֹתֵן אֶת הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ בָּבֶל וּשְׂרָפָהּ בָּאֵשׁ. (ג) וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדוֹ כִּי תָּפֹשׂ תִּתָּפֵשׂ וּבְיָדוֹ תִּנָּתֵן וְעֵינֶיךָ אֶת עֵינֵי מֶלֶךְ בָּבֶל תִּרְאֶינָה וּפִיהוּ אֶת פִּיךָ יְדַבֵּר וּבָבֶל תָּבוֹא. (ד) אַךְ שְׁמַע דְּבַר י"י צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה כֹּה אָמַר י"י עָלֶיךָ לֹא תָמוּת בֶּחָרֶב. (ה) בְּשָׁלוֹם תָּמוּת וּכְמִשְׂרְפוֹת אֲבוֹתֶיךָ הַמְּלָכִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנֶיךָ כֵּן יִשְׂרְפוּ לָךְ וְהוֹי אָדוֹן יִסְפְּדוּ לָךְ כִּי דָבָר אֲנִי דִבַּרְתִּי נְאֻם י"י. (ו) וַיְדַבֵּר יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּירוּשָׁלָ‍ִם. (ז) וְחֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל נִלְחָמִים עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם וְעַל כׇּל עָרֵי יְהוּדָה הַנּוֹתָרוֹת אֶל לָכִישׁ וְאֶל עֲזֵקָה כִּי הֵנָּה נִשְׁאֲרוּ בְּעָרֵי יְהוּדָה עָרֵי מִבְצָר. (ח) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת י"י אַחֲרֵי כְּרֹת הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ בְּרִית אֶת כׇּל הָעָם אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלַ‍ִם לִקְרֹא לָהֶם דְּרוֹר. (ט) לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִי וְהָעִבְרִיָּה חׇפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבׇד בָּם בִּיהוּדִי אָחִיהוּ אִישׁ. (י) וַיִּשְׁמְעוּ כׇל הַשָּׂרִים וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר בָּאוּ בַבְּרִית לְשַׁלַּח אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ חׇפְשִׁים לְבִלְתִּי עֲבׇד בָּם עוֹד וַיִּשְׁמְעוּ וַיְשַׁלֵּחוּ. (יא) וַיָּשׁוּבוּ אַחֲרֵי כֵן וַיָּשִׁבוּ אֶת הָעֲבָדִים וְאֶת הַשְּׁפָחוֹת אֲשֶׁר שִׁלְּחוּ חׇפְשִׁים [וַיִּכְבְּשׁוּם] (ויכבישום) לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. (יב) וַיְהִי דְבַר י"י אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת י"י לֵאמֹר. (יג) כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי כָּרַתִּי בְרִית אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּיוֹם הוֹצִאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֵאמֹר. (יד) מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים תְּשַׁלְּחוּ אִישׁ אֶת אָחִיו הָעִבְרִי אֲשֶׁר יִמָּכֵר לְךָ וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וְשִׁלַּחְתּוֹ חׇפְשִׁי מֵעִמָּךְ וְלֹא שָׁמְעוּ אֲבוֹתֵיכֶם אֵלַי וְלֹא הִטּוּ אֶת אׇזְנָם. (טו) וַתָּשֻׁבוּ אַתֶּם הַיּוֹם וַתַּעֲשׂוּ אֶת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְרֵעֵהוּ וַתִּכְרְתוּ בְרִית לְפָנַי בַּבַּיִת אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו. (טז) וַתָּשֻׁבוּ וַתְּחַלְּלוּ אֶת שְׁמִי וַתָּשִׁבוּ אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ וְאִישׁ אֶת שִׁפְחָתוֹ אֲשֶׁר שִׁלַּחְתֶּם חׇפְשִׁים לְנַפְשָׁם וַתִּכְבְּשׁוּ אֹתָם לִהְיוֹת לָכֶם לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת. (יז) לָכֵן כֹּה אָמַר י"י אַתֶּם לֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלַי לִקְרֹא דְרוֹר אִישׁ לְאָחִיו וְאִישׁ לְרֵעֵהוּ הִנְנִי קֹרֵא לָכֶם דְּרוֹר נְאֻם י"י אֶל הַחֶרֶב אֶל הַדֶּבֶר וְאֶל הָרָעָב וְנָתַתִּי אֶתְכֶם [לְזַעֲוָה] (לזועה) לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ. (יח) וְנָתַתִּי אֶת הָאֲנָשִׁים הָעֹבְרִים אֶת בְּרִתִי אֲשֶׁר לֹא הֵקִימוּ אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרְתוּ לְפָנָי הָעֵגֶל אֲשֶׁר כָּרְתוּ לִשְׁנַיִם וַיַּעַבְרוּ בֵּין בְּתָרָיו. (יט) שָׂרֵי יְהוּדָה וְשָׂרֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם הַסָּרִסִים וְהַכֹּהֲנִים וְכֹל עַם הָאָרֶץ הָעֹבְרִים בֵּין בִּתְרֵי הָעֵגֶל. (כ) וְנָתַתִּי אוֹתָם בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְהָיְתָה נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ. (כא) וְאֶת צִדְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְאֶת שָׂרָיו אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וּבְיַד חֵיל מֶלֶךְ בָּבֶל הָעֹלִים מֵעֲלֵיכֶם. (כב) הִנְנִי מְצַוֶּה נְאֻם י"י וַהֲשִׁבֹתִים אֶל הָעִיר הַזֹּאת וְנִלְחֲמוּ עָלֶיהָ וּלְכָדוּהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ וְאֶת עָרֵי יְהוּדָה אֶתֵּן שְׁמָמָה מֵאֵין יֹשֵׁב.

Yirmeyahu 37:5-8ירמיהו ל״ז:ה׳-ח׳

(5) And Pharaoh's army was come forth out of Egypt; and when the Chaldeans that besieged Jerusalem heard tidings of them, they broke up from Jerusalem. (6) Then came the word of the Lord unto the prophet Jeremiah, saying: (7) 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Thus shall ye say to the king of Judah, that sent you unto Me to inquire of Me: Behold, Pharaoh's army, which is come forth to helpyou, shall return to Egypt into their own land. (8) And the Chaldeans shall return, and fight against this city; and they shall take it, and burn it with fire.

(ה) וְחֵיל פַּרְעֹה יָצָא מִמִּצְרָיִם וַיִּשְׁמְעוּ הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם אֶת שִׁמְעָם וַיֵּעָלוּ מֵעַל יְרוּשָׁלָ‍ִם. (ו) וַיְהִי דְּבַר י"י אֶל יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לֵאמֹר. (ז) כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כֹּה תֹאמְרוּ אֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם אֵלַי לְדׇרְשֵׁנִי הִנֵּה חֵיל פַּרְעֹה הַיֹּצֵא לָכֶם לְעֶזְרָה שָׁב לְאַרְצוֹ מִצְרָיִם. (ח) וְשָׁבוּ הַכַּשְׂדִּים וְנִלְחֲמוּ עַל הָעִיר הַזֹּאת וּלְכָדֻהָ וּשְׂרָפֻהָ בָאֵשׁ.

Yechezkel 20יחזקאל כ׳

(1) And it came to pass in the seventh year, in the fifth month, the tenth day of the month, that certain of the elders of Israel came to inquire of the Lord, and sat before me. (2) And the word of the Lord came unto me, saying: (3) 'Son of man, speak unto the elders of Israel, and say unto them: Thus saith the Lord God: Are ye come to inquire of Me? As I live, saith the Lord God, I will not be inquired of by you. (4) Wilt thou judge them, son of man, wilt thou judge them? cause them to know the abominations of their fathers; (5) and say unto them: Thus saith the Lord God: In the day when I chose Israel, and lifted up My hand unto the seed of the house of Jacob, and made Myself known unto them in the land of Egypt, when I lifted up My hand unto them, saying: I am the Lord your God; (6) in that day I lifted up My hand unto them, to bring them forth out of the land of Egypt into a land that I had sought out for them, flowing with milk and honey, which is the beauty of all lands; (7) and I said unto them: Cast ye away every man the detestable things of his eyes, and defile not yourselves with the idols of Egypt; I am the Lord your God. (8) But they rebelled against Me, and would not hearken unto Me; they did not every man cast away the detestable things of their eyes, neither did they forsake the idols of Egypt; then I said I would pour out My fury upon them, to spend My anger upon them in the midst of the land of Egypt. (9) But I wrought for My name's sake, that it should not be profaned in the sight of the nations, among whom they were, in whose sight I made Myself known unto them, so as to bring them forth out of the land of Egypt. (10) So I caused them to go forth out of the land of Egypt, and brought them into the wilderness. (11) And I gave them My statutes, and taught them Mine ordinances, which if a man do, he shall live by them. (12) Moreover also I gave them My sabbaths, to be a sign between Me and them, that they might know that I am the Lord that sanctify them. (13) But the house of Israel rebelled against Me in the wilderness; they walked not in My statutes, and they rejected Mine ordinances, which if a man do, he shall live by them, andMy sabbaths they greatly profaned; then I said I would pour out My fury upon them in the wilderness, to consume them. (14) But I wrought for My name's sake, that it should not be profaned in the sight of the nations, in whose sight I brought them out. (15) Yet also I lifted up My hand unto them in the wilderness, that I would not bring them into the land which I had given them, flowing with milk and honey, which is the beauty of all lands; (16) because they rejected Mine ordinances, and walked not in My statutes, and profaned My sabbaths—for their heart went after their idols. (17) Nevertheless Mine eye spared them from destroying them, neither did I make a full end of them in the wilderness. (18) And I said unto their children in the wilderness: Walk ye not in the statutes of your fathers, neither observe their ordinances, nor defile yourselves with their idols; (19) I am the Lord your God; walk in My statutes, and keep Mine ordinances, and do them; (20) and hallow My sabbaths, and they shall be a sign between Me and you, that ye may know that I am the Lord your God. (21) But the children rebelled against Me; they walked not in My statutes, neither kept Mine ordinances to do them, which if a man do, he shall live by them; they profaned My sabbaths; then I said I would pour out My fury upon them, to spend My anger upon them in the wilderness. (22) Nevertheless I withdrew My hand, and wrought for My name's sake, that it should not be profaned in the sight of the nations, in whose sight I brought them forth. (23) I lifted up My hand unto them also in the wilderness, that I would scatter them among the nations, and disperse them through the countries; (24) because they had not executed Mine ordinances, but had rejected My statutes, and had profaned My sabbaths, and their eyes were after their fathers' idols. (25) Wherefore I gave them also statutes that were not good, and ordinances whereby they should not live; (26) and I polluted them in their own gifts, in that they set apart all that openeth the womb, that I might destroy them, to the end that they might know that I am the Lord. (27) Therefore, son of man, speak unto the house of Israel, and say unto them: Thus saith the Lord God: In this moreover have your fathers blasphemed Me, in that they dealt treacherously with Me. (28) For when I had brought them into the land, which I lifted up My hand to give unto them, then they saw every high hill, and every thick tree, and they offered there their sacrifices, and there they presented the provocation of their offering, there also they made their sweet savour, and there they poured out their drink-offerings. (29) Then I said unto them: What meaneth the high place whereunto ye go? So the name thereof is called Bamah unto this day. (30) Wherefore say unto the house of Israel: Thus saith the Lord God: When ye pollute yourselves after the manner of your fathers, and go after their abominations, (31) and when, in offering your gifts, in making your sons to pass through the fire, ye pollute yourselves with all your idols, unto this day; shall I then be inquired of by you, O house of Israel? As I live, saiththe Lord God, I will not be inquired of by you; (32) and that which cometh into your mind shall not be at all; in that ye say: We will be as the nations, as the families of the countries, to serve wood and stone. (33) As I live, saith the Lord God, surely with a mighty hand, and with an outstretched arm, and with fury poured out, will I be king over you; (34) and I will bring you out from the peoples, and will gather you out of the countries wherein ye are scattered, with a mighty hand, and with an outstretched arm, and with fury poured out; (35) and I will bring you into the wilderness of the peoples, and there will I plead with you face to face. (36) Like as I pleaded with your fathers in the wilderness of the land of Egypt, so will I plead with you, saith the Lord God. (37) And I will cause you to pass under the rod, and I will bring you into the bond of the covenant; (38) and I will purge out from among you the rebels, and them that transgress against Me; I will bring them forth out of the land where they sojourn, but they shall not enter into the land of Israel; and ye shall know that I am the Lord. (39) As for you, O house of Israel, thus saith the Lord God: Go ye, serve every one his idols, even because ye will not hearken unto Me; but My holy name shall ye no more profane with your gifts, and with your idols. (40) For in My holy mountain, in the mountain of the height of Israel, saith the Lord God, there shall all the house of Israel, all of them, serve Me in the land; there will I accept them, and there will I require your heave-offerings, and the first of your gifts, with all your holy things. (41) With your sweet savour will I accept you, when I bring you out from the peoples, and gather you out of the countries wherein ye have been scattered; and I will be sanctified in you in the sight of the nations. (42) And ye shall know that I am the Lord, when I shall bring you into the land of Israel, into the country which I lifted up My hand to give unto your fathers. (43) And there shall ye remember your ways, and all your doings, wherein ye have polluted yourselves; and ye shall loathe yourselves in your own sight for all your evils that ye have committed. (44) And ye shall know that I am the Lord, when I have wrought with you for My name’s sake, not according to your evil ways, nor according to your corrupt doings, O ye house of Israel, saith the Lord God.’

(א) וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית בַּחֲמִשִׁי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּאוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל לִדְרֹשׁ אֶת י"י וַיֵּשְׁבוּ לְפָנָי. (ב) וַיְהִי דְבַר י"י אֵלַי לֵאמֹר. (ג) בֶּן אָדָם דַּבֵּר אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה הֲלִדְרֹשׁ אֹתִי אַתֶּם בָּאִים חַי אָנִי אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה. (ד) הֲתִשְׁפֹּט אֹתָם הֲתִשְׁפּוֹט בֶּן אָדָם אֶת תּוֹעֲבֹת אֲבוֹתָם הוֹדִיעֵם. (ה) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בְּיוֹם בׇּחֳרִי בְיִשְׂרָאֵל וָאֶשָּׂא יָדִי לְזֶרַע בֵּית יַעֲקֹב וָאִוָּדַע לָהֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֶשָּׂא יָדִי לָהֶם לֵאמֹר אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (ו) בַּיּוֹם הַהוּא נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֶל אֶרֶץ אֲשֶׁר תַּרְתִּי לָהֶם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכׇל הָאֲרָצוֹת. (ז) וָאֹמַר אֲלֵהֶם אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם אַל תִּטַּמָּאוּ אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (ח) וַיַּמְרוּ בִי וְלֹא אָבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלַי אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ וְאֶת גִּלּוּלֵי מִצְרַיִם לֹא עָזָבוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּהֶם בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ט) וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הֵמָּה בְתוֹכָם אֲשֶׁר נוֹדַעְתִּי אֲלֵיהֶם לְעֵינֵיהֶם לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (י) וָאוֹצִיאֵם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם וָאֲבִאֵם אֶל הַמִּדְבָּר. (יא) וָאֶתֵּן לָהֶם אֶת חֻקּוֹתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי הוֹדַעְתִּי אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם. (יב) וְגַם אֶת שַׁבְּתוֹתַי נָתַתִּי לָהֶם לִהְיוֹת לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי י"י מְקַדְּשָׁם. (יג) וַיַּמְרוּ בִי בֵית יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי מָאָסוּ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלְּלוּ מְאֹד וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם בַּמִּדְבָּר לְכַלּוֹתָם. (יד) וָאֶעֱשֶׂה לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִים לְעֵינֵיהֶם. (טו) וְגַם אֲנִי נָשָׂאתִי יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְבִלְתִּי הָבִיא אוֹתָם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ צְבִי הִיא לְכׇל הָאֲרָצוֹת. (טז) יַעַן בְּמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְאֶת חֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ כִּי אַחֲרֵי גִלּוּלֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ. (יז) וַתָּחׇס עֵינִי עֲלֵיהֶם מִשַּׁחֲתָם וְלֹא עָשִׂיתִי אוֹתָם כָּלָה בַּמִּדְבָּר. (יח) וָאֹמַר אֶל בְּנֵיהֶם בַּמִּדְבָּר בְּחוּקֵּי אֲבוֹתֵיכֶם אַל תֵּלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפְּטֵיהֶם אַל תִּשְׁמֹרוּ וּבְגִלּוּלֵיהֶם אַל תִּטַּמָּאוּ. (יט) אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי שִׁמְרוּ וַעֲשׂוּ אוֹתָם. (כ) וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי קַדֵּשׁוּ וְהָיוּ לְאוֹת בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (כא) וַיַּמְרוּ בִי הַבָּנִים בְּחֻקּוֹתַי לֹא הָלָכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא שָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אוֹתָם אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אוֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וָאֹמַר לִשְׁפֹּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם לְכַלּוֹת אַפִּי בָּם בַּמִּדְבָּר. (כב) וַהֲשִׁבֹתִי אֶת יָדִי וָאַעַשׂ לְמַעַן שְׁמִי לְבִלְתִּי הֵחֵל לְעֵינֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם לְעֵינֵיהֶם. (כג) גַּם אֲנִי נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָהֶם בַּמִּדְבָּר לְהָפִיץ אֹתָם בַּגּוֹיִם וּלְזָרוֹת אוֹתָם בָּאֲרָצוֹת. (כד) יַעַן מִשְׁפָּטַי לֹא עָשׂוּ וְחֻקּוֹתַי מָאָסוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי חִלֵּלוּ וְאַחֲרֵי גִּלּוּלֵי אֲבוֹתָם הָיוּ עֵינֵיהֶם. (כה) וְגַם אֲנִי נָתַתִּי לָהֶם חֻקִּים לֹא טוֹבִים וּמִשְׁפָּטִים לֹא יִחְיוּ בָּהֶם. (כו) וָאֲטַמֵּא אוֹתָם בְּמַתְּנוֹתָם בְּהַעֲבִיר כׇּל פֶּטֶר רָחַם לְמַעַן אֲשִׁמֵּם לְמַעַן אֲשֶׁר יֵדְעוּ אֲשֶׁר אֲנִי י"י. (כז) לָכֵן דַּבֵּר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל בֶּן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה עוֹד זֹאת גִּדְּפוּ אוֹתִי אֲבוֹתֵיכֶם בְּמַעֲלָם בִּי מָעַל. (כח) וָאֲבִיאֵם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לָהֶם וַיִּרְאוּ כׇל גִּבְעָה רָמָה וְכׇל עֵץ עָבֹת וַיִּזְבְּחוּ שָׁם אֶת זִבְחֵיהֶם וַיִּתְּנוּ שָׁם כַּעַס קׇרְבָּנָם וַיָּשִׂימוּ שָׁם רֵיחַ נִיחוֹחֵיהֶם וַיַּסִּיכוּ שָׁם אֶת נִסְכֵּיהֶם. (כט) וָאֹמַר אֲלֵהֶם מָה הַבָּמָה אֲשֶׁר אַתֶּם הַבָּאִים שָׁם וַיִּקָּרֵא שְׁמָהּ בָּמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (ל) לָכֵן אֱמֹר אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה הַבְּדֶרֶךְ אֲבוֹתֵיכֶם אַתֶּם נִטְמְאִים וְאַחֲרֵי שִׁקּוּצֵיהֶם אַתֶּם זֹנִים. (לא) וּבִשְׂאֵת מַתְּנֹתֵיכֶם בְּהַעֲבִיר בְּנֵיכֶם בָּאֵשׁ אַתֶּם נִטְמְאִים לְכׇל גִּלּוּלֵיכֶם עַד הַיּוֹם וַאֲנִי אִדָּרֵשׁ לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אִם אִדָּרֵשׁ לָכֶם. (לב) וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם הָיוֹ לֹא תִהְיֶה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן. (לג) חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אִם לֹא בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה אֶמְלוֹךְ עֲלֵיכֶם. (לד) וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפוֹצֹתֶם בָּם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְחֵמָה שְׁפוּכָה. (לה) וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל מִדְבַּר הָעַמִּים וְנִשְׁפַּטְתִּי אִתְּכֶם שָׁם פָּנִים אֶל פָּנִים. (לו) כַּאֲשֶׁר נִשְׁפַּטְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם בְּמִדְבַּר אֶרֶץ מִצְרָיִם כֵּן אִשָּׁפֵט אִתְּכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה. (לז) וְהַעֲבַרְתִּי אֶתְכֶם תַּחַת הַשָּׁבֶט וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם בְּמָסֹרֶת הַבְּרִית. (לח) וּבָרוֹתִי מִכֶּם הַמֹּרְדִים וְהַפּוֹשְׁעִים בִּי מֵאֶרֶץ מְגוּרֵיהֶם אוֹצִיא אוֹתָם וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֹא יָבוֹא וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י. (לט) וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ וְאַחַר אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קׇדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ עוֹד בְּמַתְּנוֹתֵיכֶם וּבְגִלּוּלֵיכֶם. (מ) כִּי בְהַר קׇדְשִׁי בְּהַר מְרוֹם יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה שָׁם יַעַבְדֻנִי כׇּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלֹּה בָּאָרֶץ שָׁם אֶרְצֵם וְשָׁם אֶדְרוֹשׁ אֶת תְּרוּמֹתֵיכֶם וְאֶת רֵאשִׁית מַשְׂאוֹתֵיכֶם בְּכׇל קׇדְשֵׁיכֶם. (מא) בְּרֵיחַ נִיחֹחַ אֶרְצֶה אֶתְכֶם בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר נְפֹצֹתֶם בָּם וְנִקְדַּשְׁתִּי בָכֶם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם. (מב) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י בַּהֲבִיאִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אוֹתָהּ לַאֲבוֹתֵיכֶם. (מג) וּזְכַרְתֶּם שָׁם אֶת דַּרְכֵיכֶם וְאֵת כׇּל עֲלִילוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר נִטְמֵאתֶם בָּם וּנְקֹטֹתֶם בִּפְנֵיכֶם בְּכׇל רָעוֹתֵיכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם. (מד) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י בַּעֲשׂוֹתִי אִתְּכֶם לְמַעַן שְׁמִי לֹא כְדַרְכֵיכֶם הָרָעִים וְכַעֲלִילוֹתֵיכֶם הַנִּשְׁחָתוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה.

Seder Olam Rabbah 26סדר עולם רבה כ״ו

ויהי בשנה השביעית בחמישי בד׳ לחודש באו אנשים מזקני ישראל וגו׳. ויהי דבר ה׳ אלי לאמר בן אדם דבר אל זקני ישראל לאמר הלדרוש אותי וגו׳ התשפוט אותם וגומר (שם כ׳) באותה שעה כרת צדקיהו ברית את כל העם וגומר לשלח איש את עבדו וגו׳ וישבו אחרי כן וישובו וגומר ואומר העגל אשר כרתו לשנים ויעברו בין בתריו (ירמיהו ל״ד) למרוד במקום שתמצא אומר אלו ואלו מתוך מרד. באותה שעה מרד צדקיהו במלך בבל והלך וסמך על מלכי מצרים.

Rashi Yirmeyahu 34:8רש״י ירמיהו ל״ד:ח׳

אחרי כרות המלך – בשנה השביעית למלכו כך שנינו בסדר עולם ויהי בשנה השביעית באו אנשים מזקני יהודה לדרוש את י״י אמרו ליחזקאל עבד כהן שמכרו רבו מהו שיאכל בתרומה כלומר לפי שהיו רוצין לומר לא נענש על המצות על שהחזירו את העבדי׳.

Radak Yirmeyahu 34:8-18רד״ק ירמיהו ל״ד:ח׳-י״ח

(ח) הדבר, אחרי כרות המלך צדקיהו – שבו להם מזה העון וכרתו להם ברית לקיים הדרור ובסדר עולם כי מה שאומר בספר יחזקאל ויהי בשנה השביעית בחמישי בעשור לחדש באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה׳ וישבו לפני היא שנה שביעית למלכות צדקיהו ואותה שנה כרת המלך צדקיהו ברית את כל העם אשר בירושלם לקרא להם דרור פירוש להם לעבדים ולשפחות כמו שאמר לשלח איש את עבדו וגו׳ ובא הכנוי טרם הידיעה כמו ותראהו את הילד והדומים לו. (ט) לבלתי עבד בם – בעברי ובעבריה ואחר כך הוסיף באור ואמר ביהודי אחיהו איש והוא כמו הפוך לבלתי עבוד איש ביהודי אחיהו וכן מקום שם קבר מקום קבר שם והדומים להם שהמוקדם מאוחר. (יא) ויכבישום – כתיב ויכבשום קרי והענין אחד אלא שזה מן נוסף וזה מן הקל. (יז) הנני קורא לכם דרור נאם ה׳ אל החרב אל הדבר ואל הרעב – כי כולם ישלטו בכם ולא יהיה לכם אדון שימנע אתכם מהם כי חפשים תהיו להם. לזעוה – לזועה כתיב וקרי לזעוה והענין אחד ענין תנועה ותנודה אלא שהאותיות הפוכות כמו כבש וכשב והדומים להם. (יח) העגל אשר כרתו לשנים – כן היא דרך כריתת הברית וכן ברית אברהם אבינו בין הבתרים.

Shadal Yirmeyahu 34:8-21שד״ל ירמיהו ל״ד:ח׳-כ״א

(ח) אחרי כרות וגו׳ – אמרו בסדר עולם {סדר עולם רבה כ״ו}: שהיה זה בשנת שבע לצדקיהו. והביאו סמך מיחזקאל כ׳:א׳, ואין משם ראיה כלל. והנכון כדעת דון יצחק וראזנמילר: שהיתה גם הנבואה הזאת בשנה העשירית. כרות וגו׳ ברית את כל העם וגו׳ לקרוא להם דרור – רד״ק וראזנמילר פירשו: להם חוזר לעבדים שעדיין לא נזכרו. ונראה לי: כי מליצת כרות ברית את... ענינה כאן כמו: הביא בברית. כמו למטה (י״ג): אנכי כרתי ברית את אבותיכם. ולקרוא להם דרור – ענינו שיקראו דרור זה לזה. (ט) לשלח איש את עבדו – שכבר שִעבדו אותם כמה שנים יותר על שש. ואמר Venema: כי עשו זה כדרך שהיו עושים היונים והרומיים בשעת הדחק מפחד אויב, היו משחררים העבדים כדי שילחמו בעדם בלב שלם; וכשראו שהלכו להם הכשדים (כאמור בסוף הסימן) חזרו וכבשום לעבדים. והנכון כי לא לכך עשו, אלא לשוב אל ה׳, וכמו שאמר ירמיה למטה בפסוק ט״ו. (טו) ותכרתו ברית לפני – המלך כרת ברית לפני ה׳ ועבר בין בתרי העגל, ואחריו עברו במצותו השרים והכהנים וכל עם הארץ (למטה י״ט). והנה היתה הברית צווי מאתו לכל ישראל, כי כלם במצותו עברו בין הבתרים, על כן יתכן לומר כי הוא הביאם בברית {ירמיהו ל״ד:ח׳}. אמנם אחר שגם העם עברו, יתכן לומר שהם כרתו הברית ברצונם. והנה מן הפרשה הזאת נראה בבירור שאין כל ברית כוללת התחייבות כפולה מזה לזה וזה לזה, אלא כל המחייב עצמו או את אחרים בדבר מה, יקרא כורת ברית. (טז) [ותשבו – ואחר כך, כמו: ושבת וכסית את צאתך (דברים כ״ג:י״ד).] (יח) העגל אשר כרתו וגו׳ – כן היה דרכם לעבור בין הבתרים בכריתת ברית, כנראה מאברהם {בראשית ט״ו:י׳-י״ז}, ומזה מליצת כרת ברית. גם מילת ״ברית״ כמו הִפוך ״בתר״, לדעת ר׳ יוסף זארק בעל רב פעלים. והנה אין להכחיש כי תחלת כריתת ברית אפשר שהיה כשהיו שְנַים מתחייבים זה לזה וזה לזה. ולפי זה אפשר כדעת בעל ספר העיקרים (מאמר ד׳ פרק מ״ה) שהיו כורתים בעל חיים לשנים ועוברים בין הבתרים, לאות כי כמו ששני הבתרים ההם היו גוף אחד בבעל חיים ההוא בהיותו חי, והיה כל חלק מהם מרגיש בצער חברו, עד שכאשר היה מגיע חולי או נזק בחלק האחד היה חברו מרגיש בחולי או הנזק ההוא, ולא הפריד בין שני אלו החלקים רק המות, כן שני האנשים כורתי הברית יהיו כגוף אחד וכו׳. או כדברי המבאר בנתה״ש (בראשית ט״ו:י׳): שהעברה בין הגזרים מורה על אחדות הכוונה והרצון בכורתי הברית. וכמו שאין החצי האחד שלם בלתי צרוף עם החצי שכנגדו, כן אין רצון אחד מהם שלם בלי רצון חברו, וזה מורה על ההסכמה שביניהם וכו׳. וראזנמילר בבראשית כתב: שהיו עוברים בין הגזרים להורות שמי שיעבור על דברי הברית יכרת ויאבד כבעל חיים ההוא אשר כרתו לשנים (וכן דעת רש״י כאן). וכתב כי גם היונים הקדמונים היו אומרים בלשונם: juramenta secare {״כרת שבועה״}, מפני שהיו מקיימים השבועה על ידי זבחים שהיו מבתרים לבתרים. עיין האמירוס Iliade 2.124. ולדעת Gusetius: לשון כריתה הוא כאן כענין לצמיתות (כי הצמית קרוב להכרית), להורות גזרה מוחלטת וקיימת. וכמו שאומרים ברומי: decretum, perentorium, precisum. וכן אומרים: כרת עֵצָה (ירמיהו ו׳:ו׳) – שהוא מפרש לשון עֵצָה, לא לשון עץ. ובזה אין דעתי מסכמת עמו. אמנם אחרי דבריו יש להתבונן כי באמת גם בלשון הקודש וגם ברומי מצאנו לשונות של כריתה נופלים על החלטת הרצון והמשפט. הלא תראה: ותגזר אֹמר (איוב כ״ב:כ״ח) נֶחְתַךְ על עמך (דניאל ט׳:כ״ד), וכן לצמיתות {ויקרא כ״ה:כ״ג} ובארמית פְסַק, וברומי: decidere. ואולי להיות כריתת בעל חיים גורם מיתתו בלא תקנה (פסיק רישיה ולא ימות) קראו להחלטת כל ענין באופן בלתי משתנה בלשונות המורים כריתה. ותלמידי מוהר״ר אח״מ אומר: כי פסק דין נקרא בלשון כריתה, על שם שבתחלה ההן והלאו האמת והשקר מעורבים יחד בויכוח בעלי הדין, והדיין כורת בין זה לזה ומבדיל האמת מן השקר. העגל אשר כרתו לשנים וגו׳ – הוא פירוש: הברית אשר כרתו לפני. (יט) שרי יהודה וגו׳ – הוא פירוש: האנשים העוברים את בריתי {ירמיהו ל״ד:י״ח} (תלמידי מוהר״ר שלמה חפץ). (כא) העולים מעליכם – נראה שזה הוא שכתוב למטה (ירמיהו ל״ז:ה׳): וחיל פרעה יצא ממצרים וישמעו הכשדים הצרים על ירושלם את שמעם וַיַעָלו מעל ירושלם (רש״י, רד״ק, דון יצחק, וראזנמילר).

Malbim Yirmeyahu Beur HaInyan 34:8-21מלבי״ם ירמיהו ביאור הענין ל״ד:ח׳-כ״א

(ח) לקרא להם דרור – שדבר באזני העם שע״י ברית הזה יקראו לעצמם דרור, שעד עתה לא היה אחד מהם בטוח בעצמו פן יעני וימכר לעבד, וע״י תקנה זו יהיו חפשים כל ימי חייהם, והמלך קרא להעם לא להשרים, כי חשב שהשרים לא יתרצו לזה שהם לא ייראו מחשש עניות רק העם יתרצו. (ט) לשלח – תקן שתי תקנות, א. לשלח איש את עבדו חפשים, העבדים שהם תחת רשותם ולא עבדו שש שנים, ב. על העתיד לבלתי עבד בם איש ביהודי אחיהו בעתיד. (י) וישמעו – ובכ״ז שמעו גם השרים לדבר המלך, א. שמעו לכרות את הברית, בין לשלח את העבדים חפשים – בין על העתיד לבלתי עבד בם עוד מכאן ולהבא, וגם וישמעו וישלחו שאחרי שכרתו הברית שמעו ועשו מעשה בפועל וישלחו אותם. (יא) וישובו – כפי הנראה שבעת ההיא היו רבים מדלת העם נכבשים לעבדים אל הנושים שנשו בהם, ובעת המצור התירא המלך שימרדו אז לצאת אל נבוכדנצר כדי שיפטרו מעבדות ולכן כרתו ברית לשלחם שכן קרה אל הרומיים בימי קדם שבעת מלחמה הוכרחו לקרא דרור להמשועבדים להם בעד חובותיהם להשקיט המרד כידוע בקורות ימי קדם. ואחר שנסתלק המצור שבו והחזיקו בם לעבדים ושפחות, ובזה חטאו בשתים, א. מה שעברו על הברית והשבועה, ב. מה שכבשום לעבדים אחר שהיו חפשים וזה גזל גמור גזלת נפשות. (יג) ביום הוציאי אותם מארץ מצרים – שכמו שהוצאתים מבית עבדים כן לא יעבדו באחיהם שהם יצאו לחירות כמוהם. (יד) מקץ שבע שנים – ר״ל ממצות התורה הוזהרו לשלחו אחר שש שנים ולא שמעו למצות התורה ולא הטו אזנם לנביאים המוכיחים אותם ע״ז. (טו) ותשובו – ואתם ברצותכם לתקן חטא אבותיכם שבתם בתשובה אל קצה האחרון, הוספתם גדר לקרא דרור אף קודם שש שנים, שזה אינו חיוב מצד הדין רק ותעשו הישר בעיני לפנים משורת הדין, וגם ותכרתו ברית. (טז) ותשובו ותרעו בשתים, א. ותחללו את שמי במה שעברתם על דברי הברית, ב. ותשיבו וכו׳ אשר שלחתם חפשים ותכבשו שזה גזל גמור כנ״ל. (יז) הנני קורא לכם דרור – כי מי שהוא עבד ה׳ הוא חפשי מן המקרים ואין דבר אחר שולט עליו, וכשיוצא חפשי מרשות ה׳ הוא תחת רשות המקרים כמ״ש (למעלה ט״ו) אנה נצא וכו׳, אשר לחרב וכו׳, וז״ש הנני קורא לכם דרור, וזה עונש על שכבשום לעבדים, ועל שעברו את הברית אומר (יח) ונתתי את האנשים שעברו ברית כפול, א. ברית התורה אשר מכבר, וז״ש העוברים את בריתי ב. הברית שכרתו עתה, ועז״א אשר לא הקימו את דברי הברית אשר כרתו לפני. (כ) ונתתי אותם ביד אויביהם על העברת ברית התורה, והיתה נבלתם למאכל נגד הברית שכרתו בין בתרי העגל. (כא) ואת צדקיהו – הגם שלא עבר בין בתרי העגל היה בידו למחות ולא מיחה.

פרופ' יהודה אליצור, "תפיסת ההיסטוריה במקרא" בתוך: ישראל והמקרא, עמ' 258-259

כאשר היתה ירושלים על סף חורבנה עמד ירמיהו וקרא לעם: קיימו את המצווה אשר לא קיימתם כל ימי בית ראשון, שחררו את עבדיכם העבריים ותינצלו מן החורבן. באותה שעת פורענות וסכנה נתרכך לבב העם לנוכח החורבן מכאן והבטחת הנביא לישועה בשם ה' - מכאן. "וישמעו וישלחו", וזמן מה אחר כך, נשאו את עיניהם מעל החומות והנה הכשדים הצרים על ירושלים עולים מעל העיר ונסוגים. אז אמר עם ירושלים: נס גלוי הוא, ירמיהו הראה הפעם את כל כוחו של ה' אלוהי ישראל, שהרי אין שום קשר בין המצוה הזאת שקיימנו לבין נסיגת צבא מלך בבל מעל ירושלים. ולמה חזרו וכבשו את העבדים? זה אנחנו למדים מפרק לז פסוקים ו-ח: "ויהי דבר ה' אל ירמיהו הנביא לאמר כה אמר ה' אלהי ישראל. כה תאמרו אל מלך יהודה השלח אתכם אלי לדרשני הנה חיל פרעה היצא לכם לעזרה שב לארצו מצרים. ושבו הכשדים ונלחמו על העיר הזאת ולכדה ושרפה באש".  כלומר, אותו העם הנלהב שנסחף בגלי האמונה, נודע לו עתה מה בעצם קרה בספירה האנושית הארצית הפוליטית, היינו, כששמעו הכשדים הצרים על ירושלים שבשפלה עומדים צבאות פרעה, נסוגו מעל ירושלים על מנת להילחם במצרים. עכשיו התפרצה האכזבה וההתנגדות לנביא. שרי יהודה טענו: שקר דיברת לנו, אתה אמרת שירושלים תינצל בזכות מצוות ה', אך האמת היא שירושלים ניצלה בזכות החכמה הפוליטית שלנו. יתר על כן, אתה אמרת תמיד שלא נכרות ברית עם פרעה מלך מצרים מפני שאנחנו חייבים להשתעבד לבבל, אילו בקולך שמענו היינו עכשיו עם אובד. השיב הנביא: אני אמרתי לכם שאם תקיימו את המצווה הזאת, תינצל ירושלים והכשדים ייסוגו. זו גזירת עליון. כיצד תשתלשל הנסיגה הזאת עלי אדמות בספירה הפוליטית הריאלית, אני בעצמי לא ידעתי. אמרתי לכם שייסוגו והם נסוגו. אבל העם לא השתכנע, הוא טען: אם אתה מבטיח לנו ישועת אלוהים, אנחנו רוצים לראות את ידו של ה' צבאות ולא את פרעה שהוא עולה עקב מדיניותנו (הפסולה לדעתך). היה פה מבחן של אמונה באותו כלל גדול, שכל המתרחש בעולם בספירה הפוליטית והכלכלית האנושית במתכונת של סיבה ומסובב, אינו אלא מישור מקביל לרצונו של האלוהים; לא קשה להאמין שכשה' יורד בקולות וברקים על הר סיני, זו היא התגלות שכינה. המקרא דורש מן האדם המאמין לראות במעשי יום יום, ובשרשרות האין סופיות של סיבה ומסובב בהיסטוריה, את התגלות כוחו של קורא הדורות מראש, ולשם כך כותב הנביא היסטוריה.

Menachem Bula, Da'at Mikra, Yirmeyahu (Jerusalem, 1983): 443מנחם בולה, דעת מקרא, ירמיהו (ירושלים, תשמ"ג): 443

אך בימי אותו מצור, כשראה צדקיהו כי ארוכים הם ושאין עזרה לארץ יהודה מצד "אוהביה", ושדברי ירמיהו על החורבן הולכים ומתאמתים, ניסה להחזיר את יהודה למוטב, לפחות בענין זה של שעבוד העבדים העבריים, וקוה להסיר בזה את חמתו של הקב"ה מעל עמו. ואולי עורר ירמיהו את המלך לעשות תיקון חשוב זה, ועל כל פנים אשר את המעשה ושבחו... ואע"פ שהשפעתו של צדקיהו במלכותו היתה מעטה, כפי שהעיד המלך בעצמו "כי אין המלך יוכל אתכם דבר", בכל זאת שמעו לו ושחררו את עבדיהם ואמהותיהם העבריים. וכמה סבות היו לדבר: א) מחמת המצור הממושך גבר הפחד בעם מפני הבאות, והיו נכונים יותר מקודם למעשי תשובה. ב) העבדים העבריים שבירושלים היו למן התחלת המצור בטלים למעשה ממלאכתם, שלא יכלו לצאת לעבוד את שדות בעליהם ולהוציא את עדריהם למרעה, והבעלים היו חייבים בפרנסת עבדיהם העבריים ומשפחותיהם. העבדים הבטלים מעבודה ודאי לא היו מוכנים להלחם בכשדים מתוך שהיו לבם מר על שעבודם שלא כדין. ומצד שני נדלדלו שורות צבא יהודה על ידי המלחמה הממושכת וקשה, והיה צורך למלא אותם בחיילים חדשים. בא איפה צדקיהו ונצל את התנאים שנוצרו כדי להביא לידי שחרור העבדים.... אך מתוך שחשש צדקיהו ששחרור זה לא יהיה אלא לשעה, ושבעלי הזרוע יחזרו לשעבד את עבדיהם המשוחררים לכשירוח להם מן המצור, לפיכך החליט צדקיהו לכרות ברית מיוחדת על כך בין ה' לבין העם בבית המקדש. ולקיום הברית אפילו בתרו עגל ואמרו לבני יהודה לעבור בים בתריו, לקבל עליהם את הברים באלה (שאם לא יקימוה כהלכה יהיה גורלם כגורלו של העגל המבותר.)