EN/HEע/E

Gidon's Testing of Hashem

Sources

Shofetim 6:11-40שופטים ו׳:י״א-מ׳

(11) And the angel of the Lord came, and sat under the terebinth which was in Ophrah, that belonged unto Joash the Abiezrite; and his son Gideon was beating out wheat in the winepress, to hide it from the Midianites. (12) And the angel of the Lord appeared unto him, and said unto him: 'The Lord is with thee, thou mighty man of valour.' (13) And Gideon said unto him: 'Oh, my lord, if the Lord be with us, why then is all this befallen us? and where are all His wondrous works which our fathers told us of, saying: Did not the Lord bring us up from Egypt? but now the Lord hath cast us off, and delivered us into the hand of Midian.' (14) And the Lord turned towards him, and said: 'Go in this thy might, and save Israel from the hand of Midian; have not I sent thee?' (15) And he said unto him: 'Oh, my lord, wherewith shall I save Israel? behold, my family is the poorest in Manasseh, and I am the least in my father's house.' (16) And the Lord said unto him: 'Surely I will be with thee, and thou shalt smite the Midianites as one man.' (17) And he said unto him: 'If now I have found favour in thy sight, then show me a sign that it is thou that talkest with me. (18) Depart not hence, I pray thee, until I come unto thee, and bring forth my present, and lay it before thee.' And he said: 'I will tarry until thou come back.' (19) And Gideon went in, and made ready a kid, and unleavened cakes of an ephah of meal; the flesh he put in a basket, and he put the broth in a pot, and brought it out unto him under the terebinth, and presented it. (20) And the angel of God said unto him: 'Take the flesh and the unleavened cakes, and lay them upon this rock, and pour out the broth.' And he did so. (21) Then the angel of the Lord put forth the end of the staff that was in his hand, and touched the flesh and the unleavened cakes; and there went up fire out of the rock, and consumed the flesh and the unleavened cakes; and the angel of the Lord departed out of his sight. (22) And Gideon saw that he was the angel of the Lord; and Gideon said: 'Alas, O Lord God! forasmuch as I have seen the angel of the Lord face to face.' (23) And the Lord said unto him: 'Peace be unto thee; fear not; thou shalt not die.' (24) Then Gideon built an altar there unto the Lord, and called it 'Adonai-shalom'; unto this day it is yet in Ophrah of the Abiezrites. (25) And it came to pass the same night, that the Lord said unto him: 'Take thy father's bullock, and the second bullock of seven years old, and throw down the altar of Baal that thy father hath, and cut down the Asherah that is by it; (26) and build an altar unto the Lord thy God upon the top of this stronghold, in the ordered place, and take the second bullock, and offer a burnt-offering with the wood of the Asherah which thou shalt cut down.' (27) Then Gideon took ten men of his servants, and did as the Lord had spoken unto him; and it came to pass, because he feared his father's household and the men of the city, so that he could not do it by day, that he did it by night. (28) And when the men of the city arose early in the morning, behold, the altar of Baal was broken down, and the Asherah was cut down that was by it, and the second bullock was offered upon the altar that was built. (29) And they said one to another: 'Who hath done this thing?' And when they inquired and asked, they said: 'Gideon the son of Joash hath done this thing.' (30) Then the men of the city said unto Joash: 'Bring out thy son, that he may die; because he hath broken down the altar of Baal, and because he hath cut down the Asherah that was by it.' (31) And Joash said unto all that stood against him: 'Will ye contend for Baal? or will ye save him? he that will contend for him, shall be put to death before morning; if he be a god, let him contend for himself, because one hath broken down his altar.' (32) Therefore on that day he was called Jerubbaal, saying: 'Let Baal contend against him, because he hath broken down his altar.' (33) Now all the Midianites and the Amalekites and the children of the east assembled themselves together; and they passed over, and pitched in the valley of Jezreel. (34) But the spirit of the Lord clothed Gideon; and he blew a horn; and Abiezer was gathered together after him. (35) And he sent messengers throughout all Manasseh; and they also were gathered together after him; and he sent messengers unto Asher, and unto Zebulun, and unto Naphtali; and they came up to meet them. (36) And Gideon said unto God: 'If Thou wilt save Israel by my hand, as Thou hast spoken, (37) behold, I will put a fleece of wool on the threshing-floor; if there be dew on the fleece only, and it be dry upon all the ground, then shall I know that Thou wilt save Israel by my hand, as Thou hast spoken.' (38) And it was so; for he rose up early on the morrow, and pressed the fleece together, and wrung dew out of the fleece, a bowlful of water. (39) And Gideon said unto God: 'Let not Thine anger be kindled against me, and I will speak but this once: let me make trial, I pray Thee, but this once with the fleece; let it now be dry only upon the fleece, and upon all the ground let there be dew.' (40) And God did so that night; for it was dry upon the fleece only, and there was dew on all the ground.

(יא) וַיָּבֹא מַלְאַךְ י"י וַיֵּשֶׁב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר בְּעׇפְרָה אֲשֶׁר לְיוֹאָשׁ אֲבִי הָעֶזְרִי וְגִדְעוֹן בְּנוֹ חֹבֵט חִטִּים בַּגַּת לְהָנִיס מִפְּנֵי מִדְיָן. (יב) וַיֵּרָא אֵלָיו מַלְאַךְ י"י וַיֹּאמֶר אֵלָיו י"י עִמְּךָ גִּבּוֹר הֶחָיִל. (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו גִּדְעוֹן בִּי אֲדֹנִי וְיֵשׁ י"י עִמָּנוּ וְלָמָּה מְצָאַתְנוּ כׇּל זֹאת וְאַיֵּה כׇל נִפְלְאֹתָיו אֲשֶׁר סִפְּרוּ לָנוּ אֲבוֹתֵינוּ לֵאמֹר הֲלֹא מִמִּצְרַיִם הֶעֱלָנוּ י"י וְעַתָּה נְטָשָׁנוּ י"י וַיִּתְּנֵנוּ בְּכַף מִדְיָן. (יד) וַיִּפֶן אֵלָיו י"י וַיֹּאמֶר לֵךְ בְּכֹחֲךָ זֶה וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִכַּף מִדְיָן הֲלֹא שְׁלַחְתִּיךָ. (טו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו בִּי אֲדֹנָי בַּמָּה אוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל הִנֵּה אַלְפִּי הַדַּל בִּמְנַשֶּׁה וְאָנֹכִי הַצָּעִיר בְּבֵית אָבִי. (טז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו י"י כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ וְהִכִּיתָ אֶת מִדְיָן כְּאִישׁ אֶחָד. (יז) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְעָשִׂיתָ לִּי אוֹת שָׁאַתָּה מְדַבֵּר עִמִּי. (יח) אַל נָא תָמֻשׁ מִזֶּה עַד בֹּאִי אֵלֶיךָ וְהֹצֵאתִי אֶת מִנְחָתִי וְהִנַּחְתִּי לְפָנֶיךָ וַיֹּאמַר אָנֹכִי אֵשֵׁב עַד שׁוּבֶךָ. (יט) וְגִדְעוֹן בָּא וַיַּעַשׂ גְּדִי עִזִּים וְאֵיפַת קֶמַח מַצּוֹת הַבָּשָׂר שָׂם בַּסַּל וְהַמָּרַק שָׂם בַּפָּרוּר וַיּוֹצֵא אֵלָיו אֶל תַּחַת הָאֵלָה וַיַּגַּשׁ. (כ) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים קַח אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וְהַנַּח אֶל הַסֶּלַע הַלָּז וְאֶת הַמָּרַק שְׁפוֹךְ וַיַּעַשׂ כֵּן. (כא) וַיִּשְׁלַח מַלְאַךְ י"י אֶת קְצֵה הַמִּשְׁעֶנֶת אֲשֶׁר בְּיָדוֹ וַיִּגַּע בַּבָּשָׂר וּבַמַּצּוֹת וַתַּעַל הָאֵשׁ מִן הַצּוּר וַתֹּאכַל אֶת הַבָּשָׂר וְאֶת הַמַּצּוֹת וּמַלְאַךְ י"י הָלַךְ מֵעֵינָיו. (כב) וַיַּרְא גִּדְעוֹן כִּי מַלְאַךְ י"י הוּא וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֲהָהּ אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי מַלְאַךְ י"י פָּנִים אֶל פָּנִים. (כג) וַיֹּאמֶר לוֹ י"י שָׁלוֹם לְךָ אַל תִּירָא לֹא תָּמוּת. (כד) וַיִּבֶן שָׁם גִּדְעוֹן מִזְבֵּחַ לַי"י וַיִּקְרָא לוֹ י"י שָׁלוֹם עַד הַיּוֹם הַזֶּה עוֹדֶנּוּ בְּעׇפְרָת אֲבִי הָעֶזְרִי. (כה) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ י"י קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וּפַר הַשֵּׁנִי שֶׁבַע שָׁנִים וְהָרַסְתָּ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל אֲשֶׁר לְאָבִיךָ וְאֶת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו תִּכְרֹת. (כו) וּבָנִיתָ מִזְבֵּחַ לַי"י אֱלֹהֶיךָ עַל רֹאשׁ הַמָּעוֹז הַזֶּה בַּמַּעֲרָכָה וְלָקַחְתָּ אֶת הַפָּר הַשֵּׁנִי וְהַעֲלִיתָ עוֹלָה בַּעֲצֵי הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר תִּכְרֹת. (כז) וַיִּקַּח גִּדְעוֹן עֲשָׂרָה אֲנָשִׁים מֵעֲבָדָיו וַיַּעַשׂ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו י"י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר יָרֵא אֶת בֵּית אָבִיו וְאֶת אַנְשֵׁי הָעִיר מֵעֲשׂוֹת יוֹמָם וַיַּעַשׂ לָיְלָה. (כח) וַיַּשְׁכִּימוּ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּבֹּקֶר וְהִנֵּה נֻתַּץ מִזְבַּח הַבַּעַל וְהָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו כֹּרָתָה וְאֵת הַפָּר הַשֵּׁנִי הֹעֲלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ הַבָּנוּי. (כט) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה וַיִּדְרְשׁוּ וַיְבַקְשׁוּ וַיֹּאמְרוּ גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ עָשָׂה הַדָּבָר הַזֶּה. (ל) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל יוֹאָשׁ הוֹצֵא אֶת בִּנְךָ וְיָמֹת כִּי נָתַץ אֶת מִזְבַּח הַבַּעַל וְכִי כָרַת הָאֲשֵׁרָה אֲשֶׁר עָלָיו. (לא) וַיֹּאמֶר יוֹאָשׁ לְכֹל אֲשֶׁר עָמְדוּ עָלָיו הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ אֲשֶׁר יָרִיב לוֹ יוּמַת עַד הַבֹּקֶר אִם אֱלֹהִים הוּא יָרֶב לוֹ כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ. (לב) וַיִּקְרָא לוֹ בַיּוֹם הַהוּא יְרֻבַּעַל לֵאמֹר יָרֶב בּוֹ הַבַּעַל כִּי נָתַץ אֶת מִזְבְּחוֹ. (לג) וְכׇל מִדְיָן וַעֲמָלֵק וּבְנֵי קֶדֶם נֶאֶסְפוּ יַחְדָּו וַיַּעַבְרוּ וַיַּחֲנוּ בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל. (לד) וְרוּחַ י"י לָבְשָׁה אֶת גִּדְעוֹן וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו. (לה) וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּכׇל מְנַשֶּׁה וַיִּזָּעֵק גַּם הוּא אַחֲרָיו וּמַלְאָכִים שָׁלַח בְּאָשֵׁר וּבִזְבֻלוּן וּבְנַפְתָּלִי וַיַּעֲלוּ לִקְרָאתָם. (לו) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אִם יֶשְׁךָ מוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (לז) הִנֵּה אָנֹכִי מַצִּיג אֶת גִּזַּת הַצֶּמֶר בַּגֹּרֶן אִם טַל יִהְיֶה עַל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כׇּל הָאָרֶץ חֹרֶב וְיָדַעְתִּי כִּי תוֹשִׁיעַ בְּיָדִי אֶת יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. (לח) וַיְהִי כֵן וַיַּשְׁכֵּם מִמׇּחֳרָת וַיָּזַר אֶת הַגִּזָּה וַיִּמֶץ טַל מִן הַגִּזָּה מְלוֹא הַסֵּפֶל מָיִם. (לט) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן אֶל הָאֱלֹהִים אַל יִחַר אַפְּךָ בִּי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפָּעַם אֲנַסֶּה נָּא רַק הַפַּעַם בַּגִּזָּה יְהִי נָא חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כׇּל הָאָרֶץ יִהְיֶה טָּל. (מ) וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים כֵּן בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי חֹרֶב אֶל הַגִּזָּה לְבַדָּהּ וְעַל כׇּל הָאָרֶץ הָיָה טָל.

Shofetim 7:1-7שופטים ז׳:א׳-ז׳

(1) Then Jerubbaal, who is Gideon, and all the people that were with him, rose up early, and pitched beside En-harod; and the camp of Midian was on the north side of them, by Gibeath-moreh, in the valley. (2) And the Lord said unto Gideon: 'The people that are with thee are too many for Me to give the Midianites into their hand, lest Israel vaunt themselves against Me, saying: mine own hand hath saved me. (3) Now therefore make proclamation in the ears of the people, saying: Whosoever is fearful and trembling, let him return and depart early from mount Gilead.' And there returned of the people twenty and two thousand; and there remained ten thousand. (4) And the Lord said unto Gideon: 'The people are yet too many; bring them down unto the water, and I will try them for thee there; and it shall be, that of whom I say to thee: This shall go with thee, the same shall go with thee; and of whomsoever I say unto thee: This shall not go with thee, the same shall not go.' (5) So he brought down the people unto the water; and the Lord said unto Gideon: 'Everyone that lappeth of the water with his tongue, as a dog lappeth, him shalt thou set by himself; likewise every one that boweth down upon his knees to drink.' (6) And the number of them that lapped, putting their hand to their mouth, was three hundred men; but all the rest of the people bowed down upon their knees to drink water. (7) And the Lord said unto Gideon: 'By the three hundred men that lapped will I save you, and deliver the Midianites into thy hand; and let all the people go every man unto his place.'

(א) וַיַּשְׁכֵּם יְרֻבַּעַל הוּא גִדְעוֹן וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיַּחֲנוּ עַל עֵין חֲרֹד וּמַחֲנֵה מִדְיָן הָיָה לוֹ מִצָּפוֹן מִגִּבְעַת הַמּוֹרֶה בָּעֵמֶק. (ב) וַיֹּאמֶר י"י אֶל גִּדְעוֹן רַב הָעָם אֲשֶׁר אִתָּךְ מִתִּתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדָם פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי. (ג) וְעַתָּה קְרָא נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם לֵאמֹר מִי יָרֵא וְחָרֵד יָשֹׁב וְיִצְפֹּר מֵהַר הַגִּלְעָד וַיָּשׇׁב מִן הָעָם עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים נִשְׁאָרוּ. (ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל גִּדְעוֹן עוֹד הָעָם רָב הוֹרֵד אוֹתָם אֶל הַמַּיִם וְאֶצְרְפֶנּוּ לְךָ שָׁם וְהָיָה אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה יֵלֵךְ אִתָּךְ הוּא יֵלֵךְ אִתָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ זֶה לֹא יֵלֵךְ עִמָּךְ הוּא לֹא יֵלֵךְ. (ה) וַיּוֹרֶד אֶת הָעָם אֶל הַמָּיִם וַיֹּאמֶר י"י אֶל גִּדְעוֹן כֹּל אֲשֶׁר יָלֹק בִּלְשׁוֹנוֹ מִן הַמַּיִם כַּאֲשֶׁר יָלֹק הַכֶּלֶב תַּצִּיג אוֹתוֹ לְבָד וְכֹל אֲשֶׁר יִכְרַע עַל בִּרְכָּיו לִשְׁתּוֹת. (ו) וַיְהִי מִסְפַּר הַמְלַקְקִים בְּיָדָם אֶל פִּיהֶם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אִישׁ וְכֹל יֶתֶר הָעָם כָּרְעוּ עַל בִּרְכֵיהֶם לִשְׁתּוֹת מָיִם. (ז) וַיֹּאמֶר י"י אֶל גִּדְעוֹן בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ הַמְלַקְקִים אוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם וְנָתַתִּי אֶת מִדְיָן בְּיָדֶךָ וְכׇל הָעָם יֵלְכוּ אִישׁ לִמְקֹמוֹ.

Shofetim 8:4-20שופטים ח׳:ד׳-כ׳

(4) And Gideon came to the Jordan, and passed over, he, and the three hundred men that were with him, faint, yet pursuing. (5) And he said unto the men of Succoth: 'Give, I pray you, loaves of bread unto the people that follow me; for they are faint, and I am pursuing after Zebah and Zalmunna, the kings of Midian.' (6) And the princes of Succoth said: 'Are the hands of Zebah and Zalmunna now in thy power, that we should give bread unto thine army?' (7) And Gideon said: 'Therefore when the Lord hath delivered Zebah and Zalmunna into my hand, then I will tear your flesh with the thorns of the wilderness and with briers.' (8) And he went up thence to Penuel, and spoke unto them in like manner; and the men of Penuel answered him as the men of Succoth had answered. (9) And he spoke also unto the men of Penuel, saying: 'When I come back in peace, I will break down this tower.' (10) Now Zebah and Zalmunna were in Karkor, and their hosts with them, about fifteen thousand men, all that were left of all the host of the children of the east; for there fell a hundred and twenty thousand men that drew sword. (11) And Gideon went up by the way of them that dwelt in tents on the east of Nobah and Jogbehah, and smote the host; for the host was secure. (12) And Zebah and Zalmunna fled; and he pursued after them; and he took the two kings of Midian, Zebah and Zalmunna, and discomfited all the host. (13) And Gideon the son of Joash returned from the battle from the ascent of Heres. (14) And he caught a young man of the men of Succoth, and inquired of him; and he wrote down for him the princes of Succoth, and the elders thereof, seventy and seven men. (15) And he came unto the men of Succoth, and said: 'Behold Zebah and Zalmunna, concerning whom ye did taunt me, saying: Are the hands of Zebah and Zalmunna now in thy power, that we should give bread unto thy men that are weary?' (16) And he took the elders of the city, and thorns of the wilderness and briers, and with them he taught the men of Succoth. (17) And he broke down the tower of Penuel, and slew the men of the city. (18) Then said he unto Zebah and Zalmunna: 'Where are the men whom ye slew at Tabor?' And they answered: 'As thou art, so were they; of one form with the children of a king.' (19) And he said: 'They were my brethren, the sons of my mother; as the Lord liveth, if ye had saved them alive, I would not slay you.' (20) And he said unto Jether his first-born: 'Up, and slay them.' But the youth drew not his sword; for he feared, because he was yet a youth.

(ד) וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וְרֹדְפִים. (ה) וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי עֲיֵפִים הֵם וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן. (ו) וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם. (ז) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת י"י אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים. (ח) וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת. (ט) וַיֹּאמֶר גַּם לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה. (י) וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. (יא) וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיׇגְבְּהָה וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח. (יב) וַיָּנֻסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וְכׇל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד. (יג) וַיָּשׇׁב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מִן הַמִּלְחָמָה מִלְמַעֲלֵה הֶחָרֶס. (יד) וַיִּלְכׇּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ. (טו) וַיָּבֹא אֶל אַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע אֲשֶׁר חֵרַפְתֶּם אוֹתִי לֵאמֹר הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים לָחֶם. (טז) וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת. (יז) וְאֶת מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ וַיַּהֲרֹג אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר. (יח) וַיֹּאמֶר אֶל זֶבַח וְאֶל צַלְמֻנָּע אֵיפֹה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הֲרַגְתֶּם בְּתָבוֹר וַיֹּאמְרוּ כָּמוֹךָ כְמוֹהֶם אֶחָד כְּתֹאַר בְּנֵי הַמֶּלֶךְ. (יט) וַיֹּאמַר אַחַי בְּנֵי אִמִּי הֵם חַי י"י לוּ הַחֲיִתֶם אוֹתָם לֹא הָרַגְתִּי אֶתְכֶם. (כ) וַיֹּאמֶר לְיֶתֶר בְּכוֹרוֹ קוּם הֲרֹג אוֹתָם וְלֹא שָׁלַף הַנַּעַר חַרְבּוֹ כִּי יָרֵא כִּי עוֹדֶנּוּ נָעַר.

Shofetim 8:22-34שופטים ח׳:כ״ב-ל״ד

(22) Then the men of Israel said unto Gideon: 'Rule thou over us, both thou, and thy son, and thy son's son also; for thou hast saved us out of the hand of Midian.' (23) And Gideon said unto them: 'I will not rule over you, neither shall my son rule over you; the Lord shall rule over you.' (24) And Gideon said unto them: 'I would make a request of you, that ye would give me every man the ear-rings of his spoil.'—For they had golden ear-rings, because they were Ishmaelites. (25) And they answered: 'We will willingly give them.' And they spread a garment, and did cast therein every man the ear-rings of his spoil. (26) And the weight of the golden earrings that he requested was a thousand and seven hundred shekels of gold; beside the crescents, and the pendants, and the purple raiment that was on the kings of Midian, and beside the chains that were about their camels' necks. (27) And Gideon made an ephod thereof, and put it in his city, even in Ophrah; and all Israel went astray after it there; and it became a snare unto Gideon, and to his house. (28) So Midian was subdued before the children of Israel, and they lifted up their heads no more. And the land had rest forty years in the days of Gideon. (29) And Jerubbaal the son of Joash went and dwelt in his own house. (30) And Gideon had threescore and ten sons of his body begotten; for he had many wives. (31) And his concubine that was in Shechem, she also bore him a son, and he called his name Abimelech. (32) And Gideon the son of Joash died in a good old age, and was buried in the sepulchre of Joash his father, in Ophrah of the Abiezrites. (33) And it came to pass, as soon as Gideon was dead, that the children of Israel again went astray after the Baalim, and made Baal-berith their god. (34) And the children of Israel remembered not the Lord their God, who had delivered them out of the hand of all their enemies on every side;

(כב) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל גִּדְעוֹן מְשָׁל בָּנוּ גַּם אַתָּה גַּם בִּנְךָ גַּם בֶּן בְּנֶךָ כִּי הוֹשַׁעְתָּנוּ מִיַּד מִדְיָן. (כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן לֹא אֶמְשֹׁל אֲנִי בָּכֶם וְלֹא יִמְשֹׁל בְּנִי בָּכֶם י"י יִמְשֹׁל בָּכֶם. (כד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם. (כה) וַיֹּאמְרוּ נָתוֹן נִתֵּן וַיִּפְרְשׂוּ אֶת הַשִּׂמְלָה וַיַּשְׁלִיכוּ שָׁמָּה אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ. (כו) וַיְהִי מִשְׁקַל נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר שָׁאָל אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת זָהָב לְבַד מִן הַשַּׂהֲרֹנִים וְהַנְּטִיפוֹת וּבִגְדֵי הָאַרְגָּמָן שֶׁעַל מַלְכֵי מִדְיָן וּלְבַד מִן הָעֲנָקוֹת אֲשֶׁר בְּצַוְּארֵי גְמַלֵּיהֶם. (כז) וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעׇפְרָה וַיִּזְנוּ כׇל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ. (כח) וַיִּכָּנַע מִדְיָן לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יָסְפוּ לָשֵׂאת רֹאשָׁם וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה בִּימֵי גִדְעוֹן. (כט) וַיֵּלֶךְ יְרֻבַּעַל בֶּן יוֹאָשׁ וַיֵּשֶׁב בְּבֵיתוֹ. (ל) וּלְגִדְעוֹן הָיוּ שִׁבְעִים בָּנִים יֹצְאֵי יְרֵכוֹ כִּי נָשִׁים רַבּוֹת הָיוּ לוֹ. (לא) וּפִילַגְשׁוֹ אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם יָלְדָה לּוֹ גַם הִיא בֵּן וַיָּשֶׂם אֶת שְׁמוֹ אֲבִימֶלֶךְ. (לב) וַיָּמׇת גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ בְּשֵׂיבָה טוֹבָה וַיִּקָּבֵר בְּקֶבֶר יוֹאָשׁ אָבִיו בְּעׇפְרָה אֲבִי הָעֶזְרִי. (לג) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר מֵת גִּדְעוֹן וַיָּשׁוּבוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּזְנוּ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים וַיָּשִׂימוּ לָהֶם בַּעַל בְּרִית לֵאלֹהִים. (לד) וְלֹא זָכְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת י"י אֱלֹהֵיהֶם הַמַּצִּיל אוֹתָם מִיַּד כׇּל אֹיְבֵיהֶם מִסָּבִיב.

Josephus Antiquities of the Jews 5:6:3יוספוס קדמוניות היהודים ה׳:ו׳:ג׳

(3) Now, therefore, as Gideon was relating this to some young men, they believed him, and immediately there was an army of ten thousand men got ready for fighting. But God stood by Gideon in his sleep, and told him that mankind were too fond of themselves, and were enemies to such as excelled in virtue. Now that they might not pass God over, but ascribe the victory to him, and might not fancy it obtained by their own power, because they were a great many, and able of themselves to fight their enemies, but might confess that it was owing to his assistance, he advised him to bring his army about noon, in the violence of the heat, to the river, and to esteem those that bent down on their knees, and so drank, to be men of courage; but for all those that drank tumultuously, that he should esteem them to do it out of fear, and as in dread of their enemies. And when Gideon had done as God had suggested to him, there were found three hundred men that took water with their hands tumultuously; so God bid him take these men, and attack the enemy. Accordingly they pitched their camp at the river Jordan, as ready the next day to pass over it.

Rashi Shofetim 6:38רש״י שופטים ו׳:ל״ח

ויהי כן – שהיה טל על הגזה לבדה יותר מבשאר מקומות, כמו שהוא אומר (פסוק לז). מלא הספל מים, אבל 'על כל הארץ חורב' לא נתקיים, שהברית כרותה לטל שאינו נעצר (תענית ג א). ויזר – לשון מכבש, וכן (ישעיהו א ו). לא זורו ולא חובשו, לא נחבשו להוציא הלחה.

Rashi Shofetim 7:5רש״י שופטים ז׳:ה׳

כל אשר ילוק בלשונו וגו' וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות – תציג אותו לבד חוץ מסיעתך, כי הם לא ילכו עמך, שכך הם למודים לכרוע לפני עבודת גלולים.

R. Yosef Kara Shofetim 6:14ר׳ יוסף קרא שופטים ו׳:י״ד

לך בכחך זה – אינו אומר לגייס עליהם גייסות ולהושיע לישראל על ידי גייסות מרובין אלא לך בכחך זה שיש לך עכשיו, שאעפ"י שיש לך כח קטן לך והושיעם, ושמא תאמר אין בי כח להציל, לכך נאמר הלא שלחתיך, כי אהיה עמך.

R. Yosef Kara Shofetim 6:40ר׳ יוסף קרא שופטים ו׳:מ׳

ויעש אלהים כן – בניסיון הראשון אינו אומר אלא ויהי כן, ובניסיון שני הוא אומר ויעש אלהים כן. ולפי פשוטו של מקרא, לפי שבנוהג שבעולם אין לך אדם שמנסה את חבירו ואינו מאמין בו מפעם הראשונה וחוזר ומנסהו פעם שנייה שלא יקצוף עליו המנוסה בפעם שניה מפני שלא האמין בו לנסיון הראשון, אבל הקב"ה אעפ"י שלא האמין בו גדעון מניסיון הראשון ושב וניסהו שנית לא כעס עליו אלא שמע לו ועשהו בשניה, זהו ויעש אלהים כן ארפיש"ט בלע"ז. ומדרש רבותינו, בראשונה ששאל על פני כל הארץ חורב שהוא קללה לעולם לא חלה שם שמים עליו, אמר הק' אני הבטחתי לאברהם לך טל ילדותיך (תהלים ק"י) וזה שואל חורב, חייך אין שמי חל עליו, אבל כששאל ועל כל הארץ יהיה טל הוזכר שם שמים עליו.

Radak Shofetim 6:39רד״ק שופטים ו׳:ל״ט

אנסה נא – והנה כתיב לא תנסו את ה' והנה עשה עמו האל אות ובא לנסותו אם יעשו לו זה האות שהוא חזק מהראשון. כתב רבינו סעדיה ז"ל: כי הנסיון ביכולת הבורא אסור כמו שאמר וינסו אל בלבבם ויאמרו הגם לחם יוכל תת, אבל גדעון לא היה לו ספק ביכולת הבורא, אלא רצה לנסות אם הוא ראוי לנס גדול כזה.

Radak Shofetim 7:4רד״ק שופטים ז׳:ד׳

ואצרפנו לך שם – כמו שצורפין הכסף מהסיגים שלא יהיה במלחמה ההיא רק הצדיקים, כי הכורעים על ברכיהם לשתות היה סימן לאשר כרעו לבעל. ובמדרש אתה מוצא: בימי גדעון שהיו עובדין לבבואה שלהם, אותם שהיו כורעין על ברכיהן, פירש לצל שהיה נראה מהם על המים. על ברכיו לשתות – כמו כן: תציג אותו לבד.

Ralbag Shofetim 6:14רלב״ג שופטים ו׳:י״ד

ויפן אליו ה' – הוא מלאך ה' שזכר והוא ע"ד ויאמר ה' לה שאמרו רבותינו שכבר היה זה על ידי שם, והנה אמר דבריו כאילו השם ידבר כי הנביא ידבר בשם שולחו ואפשר שיאמר אומר שזה הענין היה במראה הנבואה אלא שאנחנו לא הסכמנו לפרש זה ע"ד הנבואה בזה האופן כי ראשית הספור מורה שזה הספור היה בהקיץ ולא נראה לנו שנשים מדרגת גדעון בנבוא' בזה האופן ר"ל שהגיעה לו הנבואה בהקיץ ועוד שאין מדרך הנביא שבא לו הנבואה פעמים רבות שישאל אות מהש"י שיקים לו יעודו כמו שמצאנו גדעון אחר זה שאמר אם ישך מושיע בידי את ישראל וגו' וזה מבואר מאד למי שידע ענין הנבואה, והנה אמר לו הנביא לך בכחך זה ידמה כי נתחדש לגדעון מאז כח נוסף על הכח שהיה לו קודם זה כדמיון מה שאמר לשאול שיתחדש לו לב אחר ובאופן שנזכר דמיון זה בדוד אחרי המשחו למלך על יד שמואל וידמה שאביו היה שר האלף ממה שאמר גדעון הנה אלפי הדל במנשה ולזה היה כח ליואש אשר יריב לו יומת עד הבקר.

Ralbag Shofetim 6:36רלב״ג שופטים ו׳:ל״ו

והנה גדעון היה עדיין מאמין ואינו מאמין ושאל אות מהש"י אם יהיה מושיע בידו כאשר דבר ולא הספיק לו האות הא' כי מדרך הגזה שתמשוך הלחיות ולזה שאל אות שני הפך הא' והוא שיהיה חורב על הגזה לבדה ועל כל הארץ יהיה טל, והנכון בעיני כי לנביא שאל אלו האותות וע"י הנביא עשה אותם הש"י וצוה אותו הש"י ע"י נביאו או הודיע לו זה הש"י כמראה הנבואה והשיב לביתו כל איש אשר הוא ירא וחרד כמו שהושרש זה בתורה עד שבזה תועלת שני להכיר לישראל כי לא בכחם נצחו אויביהם בזאת המלחמה אך היה זה מאת הש"י אשר הוא נלחם להם.

Ralbag Shofetim 7:5רלב״ג שופטים ז׳:ה׳

והנה לזאת הסבה גם כן לא רצה השם שישארו עמו זולתי המלקקים בידם אל פיהם כי זה מורה על חריצות וגבורה ואולם אשר כרעו על ברכיהם לשתות הם עצלים ורצה שישובו להם והנה במאמר הא' הגדיל מהם בעלי העבירות ורכי הלבב כי האיש הירא הוא ירא מעבירה שבידו כמו שביארו ז"ל בפרק משוח מלחמה והחרד הוא רך הלבב ובזה הענין השני הבדיל העצלים ולא השאיר כי אם הצדיקים והחרוצים והגבורי' והם היו שלש מאות איש לבד ובהם לבד החזיק כמו שצוה לו הש"י ע"י נביאו או בעצמו במראה הנבואה.

Ralbag Shofetim 8:28רלב״ג שופטים ח׳:כ״ח

והנה שקטה הארץ מ' שנה בימי גדעון ולזה ישב בביתו כי לא היה לו מלחמות ואומרו בימי גדעון להורות הוא הוראה שלא נכללו בזה המספר שנות השעבוד ואפשר שנאמר שכבר נכללו בזה המספר שנות השעבוד ואולם אמר בימי גדעון להורות שתכף שמת סר ההשקט.

Abarbanel Shofetim 6:25, 36-38אברבנאל שופטים ו׳:ל״ו-ל״ח

(כה) ויהי בלילה ההוא ויאמר לו ה' וגו'. הרלב"ג השתדל לבאר שגדעון לא היה נביא, ושהדברים האלה באו לו ע"י נביא, ושהוא ע"ד (בראשית כ"ה כ"ג) ויאמר ה' לה שנים גוים בבטנך שאחז"ל (ב"ר פר' כ"ג) שהיה ע"י נביא, ואליו נטה הרב המורה (ח"ב פמ"א) ואין כן דעתי, יען מצאנו אמירות רבות שאמר האל יתברך לגדעון ולא נזכרה באחת מהן שהיה ע"י נביא, ולכן אחשוב שזכה למדרגת הנבואה, ושבראשונה נראה לו המלאך בצורת אדם, אחר זה בא לו מדרגת החלום הנבואיי באמרו ויהי בלילה ההוא, ואח"כ באו לו דבורים אחרים במראה ובמחזה כיון שלא נאמר בהם שהיה בלילה כמו שזכר כאן, ומה שמנוהו חז"ל מקלי העולם הוא בערך משה ואהרן ושמואל, ולא ישללו מפני זה היותו נביא, כמו שיראה מהמאמר שאמרו בזה במסכת ראש השנה (פ"א דף כ"ה ב')... (לו) וזכר שאמר גדעון בתפלתו אל האלהים שיעשה לו אות כדי שידע שיושיע את ישראל, והוא אמרו הנה אנכי מציג את גיזת הצמר בגורן אם טל יהיה על הגיזה לבדה ועל כל הארץ יהיה חורב, וראוי שנדע בזה השלשה דברים ששאלתי בדרוש הזה. האחד למה שאל האות בגיזת הצמר בגורן ובטל ולא שאלו בדבר אחר? השני אם גדעון כבר ראה מופת המלאך על התשועה ואח"כ באתהו הנבואה האלהית, איך אח"כ ספק במאמר האלהי ושאל אות? השלישי אחרי שכבר בקש האות הראשון בגיזת הצמר שעליה יהיה טל ועל כל הארץ יהיה חורב ובא האות, מה ראה לבקש אחריו אות אחר שעל כל הארץ יהיה טל ועל הגיזה יהיה חורב? ואומר שזה לא היה לגדעון נסיון ביכולת הבורא שהוא (כמו שאמר הגאון רבינו סעדיה) האסור, כאומרו (תהלים ע"ח כ') וינסו אל בלבבם אמרו הגם לחם יוכל תת, וגדעון היה שואל האות לראות אם רצון האל יתברך להושיע את ישראל בידו, לא לנסות יכלתו כי אם לדעת רצונו, והיה ענין האות (לפי שכבר פירשתי) שגדעון אמר למלאך כשנראה אליו אם נא מצאתי חן בעיניך ועשית לי אות שאתה מדבר עמי, רוצה לומר שבעת הצורך יעשה לו אות על מה שהיה מדבר עמו שיושיע את ישראל, כי הנס שעשה שם המלאך לא היה לאמת התשועה כי אם לאמת היותו מלאך, כמו שפירשתי שם, ולכן גדעון (כאשר עתה בא עת הצורך) ראה לשאול האות שהיה עתיד לעשות המלאך ההוא ושבקש שם לעשות לו, ולא היה אם כן מספק בדבור האלהי אבל היה שואל האות שיעד לעשות לו, ושאל זה לא לנביא שהיה שם כמו שחשב רלב"ג כי אם בתפלה אל האלהים שיעשה לו הנס שכבר שאל מהמלאך בתחלת הדברים והודה לו בו. וראה לשאול האות בגיזת הצמר ובגורן ובטל להיותו משל ודוגמא אליו, כי היה גיזת הצמר משל לגדעון שהיה דבר מועט ורפה כמוה, ולכן עשה בחינת הנס בגורן שהוא היה המקום אשר נראה לו בו המלאך, והיה הנסיון בטל שהוא השפע והעזר האלהי, כמ"ש (הושע י"ד ו') אהיה כטל לישראל (ישעיה כ"ו י"ט) כי טל אורות טלך, להיות הטל סימן ברכה, וכאלו אמר אני אשים גיזת הצמר שהוא דוגמתי ודמיון עצמי במעוטה ורפיונה בגורן אשר באה לי בה הנבואה בראשונה, ואם עליה לבדה יהיה טל ועל כל הארץ חורב יהיה סימן ואות שיבוא אלי השפע והעזר האלהי ולא יבוא על כל האומות שהם משל לכל הארץ, וז"ש אם ישך מושיע בידי את ישראל כאשר דברתי הנה אנכי מציג את גיזת הצמר בגורן, רוצה לומר הנה אנכי סימן ומשל לגיזת הצמר, ולכן אשימה בגורן אשר ישבתי אני שם, אם טל יהיה על הגיזה לבדה, רוצה לומר עם היותה גיזה לבדה יחידה ומועטת (כי זה רצה באמרו לבדה) ועל כל הארץ יהיה חורב שהוא רמז לאומות שלא יבוא עליהם טל ישועות. הנה אז ידעתי כי תושיע בידי את ישראל, כי היה הגיזה משל לידו. והבן אמרו כאשר דברת שירמוז למה שאמר לו המלאך, ולכן שאל האות שנזכר שם שיעשה לו. ואמנם למה לא נסתפק באות הראשון ושאל האות השני, כתב רש"י ז"ל שבנס הראשון נתקיים היות הטל על הגיזה אבל כל הארץ חורב לא נתקיים שהברית כרותה על הטל שלא יעצר, והפסוק יורה עליו, שנאמר ויזר את הגיזה וימץ טל מהגיזה מלא הספל, ולא זכר דבר שהיה הארץ חורב. ור' ידעיה הפניני במאמר בחינת העולם אשר עשה, מתוך מליצתו יראה שהיה דעתו, שחשש גדעון שהגיזה לרפיונה יקבל הלחות יותר מהארץ לקשיה, ולכן עם מעט הטל יתלחלח הגיזה מאד, ומפני זה בקש הנס השני שיהיה על הארץ טל לקשיה ועל הצמר יהיה חורב עם כל רפיונה, והוא באמת נס יותר שלם ומפורסם, ותהיה בחינתו וכוונתו על הנס השני שבהיותו גדעון דומה לגיזת הצמר במיעוטו ורפיונו, ובמקום הנס שהיה הגורן שנראה לו שם המלאך עשה הנסיון בטל, שאם יבוא על כל הארץ שהיה רמז לאומות, יהיה סימן שכלם יכסו עליהם המים המרים המאררים, כמ"ש (שמות ט"ו א') וברוח אפך נערמו מים, (שם שם י') נשפת ברוחך כסמו ים. וכמו שבים סוף נעשה למשה רע"ה עמידת המים לישראל ונפלו על המצריים, ובירדן ליהושע שביבשה עבר ישראל, כך יהיה כאן היבשה סימן טוב לישראל, ולפי זה לקח הטל בשתי הפעמים בבחינות שונות, וכבר זכר הרב המורה שפעמים שיהיה דבר אחד משל לשני ענינים מתחלפים. הנה התבארו הדברים כלם ושעשה מה שראוי, והותרה השאלה הששית.

Abarbanel Shofetim 7:5-7אברבנאל שופטים ז׳:ה׳-ז׳

וזכר שהורידם אל המים, רוצה לומר אל הנהר, ושאמר האל יתברך לגדעון כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב וגו', רוצה לומר שיציג לבד כל אשר ילוק בלשונו כאשר ילוק הכלב, וכל אשר יכרע על ברכיו לשתות, רוצה לומר וכן תציג לבד כל אשר יכרע על ברכיו לשתות. והיה ענין זה לדעת רלב"ג שבראשונה צוה שישוב כל האיש הירא ורך הלבב, ועתה בנסיון הזה צוה שישובו כל העצלים, כי היה הכריעה על הברכים לשתות מנהג העצלים אשר אינם ראוים להלחם, והלוקקים בידיהם הם החרוצים והם המוכנים למלחמה, פסוק דמסייע ליה מה שאמר דוד הע"ה (תהלים ק"י ז') מנחל בדרך ישתה על כן ירים ראש. ואני אחשוב שעשה הנסיון הזה להבדיל כל הברכים אשר לא כרעו לבעל, כי באשר לא כרעו יושיע ה' את ישראל, ולפי שהשותים בכריעה שותים בשפתותיהם ואינם מלקקים בלשונם, לכן אמר כל אשר ילוק בלשונו מן המים כאשר ילוק הכלב, ולא היה הנסיון בשישתה בידיו (כי הכלב לא ישתה בידיהם) כי אם שילוק בלשון ולא ישתה בפה ובשפתיו בגמיעה, וזהו שאמר במעשה ויהי מספר המלקקים בידם אל פיהם שלש מאות איש, רוצה לומר שלא היו שותים בגמיעה כי אם בלקיקה בלשונם, ואין עיקר הנסיון בהיות השתיה ביד, כי אם בהיותם בלקיקת הלשון שיעשה אותו הכלב והאדם מעומד, ולא בגמיעת הפה והשפתים שאי אפשר שיעשה כי אם בכריעה ובהשתחויה, ולזה אמר וכל יתר העם כרעו על ברכיהם לשתות מים, כי זה היה ענין הנתינה לדעת מי הוא הכורע על ברכיו, ואמר השם יתברך שבשלש מאות איש ההם יושיע את ישראל, רוצה לומר שזכותם עומדת לעד לפי שלא היה בהם ברכים אשר כרעו לבעל, והותרה בזה השאלה השנית:

Malbim Shofetim 6:13מלבי״ם שופטים ו׳:י״ג

ויש ה' עמנו  – גדעון חשב שסבת הרעה שבא עליהם היא הסתרת פנים, שעזבם תחת המקרה, כמ"ש (דברים לא, יז) ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי מצאוני הרעות האלה. וז"ש אם יש ה' עמנו ולמה מצאתנו כל זאת, שזה מורה כאילו הכל במקרה: ואיה כל נפלאותיו. הלא בעת השגיח עלינו עשה נפלאות למעלה מדרך הטבע: אשר ספרו לנו אבותינו. כי עתה אותותינו לא ראינו, ואיה נפלאות אלה, זה מורה שעזב אותנו. וא"ת שזה מפני רוע מעשינו, הלא ממצרים העלנו ה', שאז ג"כ היינו משוקעים בטומאת מצרים, ואם אז העלנו אף שעדיין לא היינו עמו ואיך עתה שכבר בחר אותנו לעם נטשנו ה' ויתננו בכף מדין, וזה מורה שאינו משגיח עלינו

Malbim Shofetim 6:38,40מלבי״ם שופטים ו׳:ל״ח, מ׳

(לח) ויאמר גדעון – לא בקש את האות למען דעת אם יש ביכולת אלהים להושיע, שנסיון כזה אסור שמורה מיעוט אמונה, וכמ"ש רבינו סעדיה. רק שבאשר ראה כי הדור ההוא בלתי ראוי לתשועה, שהגם שבני עירו עזבו את הבעל, עדן היו יתר השבטים משתחוים אליו כמו שהיו בהכורעים על ברכיהם, ומצד זה בקש אות אם יספיק זכותו הקטן לתשועה זו. והנה בקש שתי אותות. כי המופת לא יושלם רק בשיבחן בשני צדדים, שתחלה חשב שיתקיים הטל יותר על הארץ שלפי טבע קרירותה תתקיים בה הליחות זמן יותר ארוך, ואח"כ חשב להפך שי"ל שהגזה מצד רפיונה וספגיותה תמשך אליה את הטל יותר, כמ"ש בעל העקדה. ולזה במופת הראשון אמר ויזר את הגזה, כי עקר המופת שהתקיים בה הטל אח"כ, כי המשכת הטל בתחלתו הוא בטבע הגזה, ובמופת השני אמר ויהי חורב אל הגזה, שהיה עקר המופת מה שהיה חורב בתחלתו ולא משכה אליה את הטל כלל עם ספגיותה. וכן היה צריך שני המופתים האלה לפי הנמשל, כי תחלה נסתפק אם יספיק זכותו הקטן שיושעו ישראל אף שהם עובדי ע"ז, וע"כ אמר אם ישך מושיע בידי, ר"ל בזכותי, את ישראל. והנה זכותו התחיל בגורן ששם התראה אליו המלאך, אמר שיציג גזת הצמר בגורן וינסה בטל, שהטל היא מליצה על שפע האלהית היורדת מלמעלה (כמ"ש (הושע יד, ו) אהיה כטל לישראל, שראשי נמלא טל (שה"ש ה, ב)): ואם טל יהיה על הגזה לבדה. הגם שעל כל הארץ יהיה חרב, ר"ל הגם שכל הארץ שהוא כל ישראל בלתי ראוים אל הטל העליון ויהיה שם חורב, בכ"ז אמשיך הטל בזכותי, אז וידעתי כי תושיע בידי ובזכותי את ישראל. (מ) ויעש אלהים כן בלילה ההוא – כי במופת השני לא היה לטבע מבוא כלל והיה אצבע אלהים לבדו, אולם היה צריך לשני מופתים גם לפי הנמשל, כי תחלה נצח את מחנה מדין לבדו וע"ז היה המשל הראשון, ואח"כ ויצעק כל איש ישראל וירדפו, והם נצחו לבסוף בלעדו, כמ"ש (ח, ב) ומה יכלתי עשות ככם, וע"ז הורה המשל השני, שהגם שהיה חורב על הגזה ר"ל שכח גדעון לא הספיק לגמור הנצחון, היה טל על הארץ.