גדעון ושאול

נושא זה עדיין לא עבר ביקורת עורך

מבוא

אף שלכאורה נדמה שיש מעט מן המשותף בין גדעון לשאול, לסיפוריהם של שני המנהיגים יש למעשה חפיפה משמעותית. מחקר המקבילות מגלה שבתחילת דרכם, שאול וגדעון דומים מאוד זה לזה. אולם, עם הזמן, שאול נע בהדרגה לכיוון שונה, עד שהוא הופך לשליט עריץ, הקרוב באופיו יותר לאבימלך בנו של גדעון, מאשר לשופט.¹

מקבילות תוכן

ישנם קווי דמיון רבים בתוכן בין שני הסיפורים. חלקם נוגעים לשלבים הראשונים בקריירת המנהיגים, אחרים לקרב המרכזי שלהם, ולבסוף, כמה מהם נוגעים לא לשאול ולגדעון, אלא לשאול ולאבימלך.

I. השלבים הראשונים בקריירתם של גדעון ושאול

הרקע למינוי – מינויים של שני המנהיגים מגיע על רקע דיכוי בידי אויב, ובא בעקבות נאום נבואי על כך שה' תמיד מציל את עמו.
סירוב – לאחר שמונו למנהיגים בידי שליחו של ה', גדעון ושאול מסרבים תחילה לקבל את התפקיד, בשל מעמדן הנמוך וגודלן הקטן של משפחותיהם.
שלושה אותות – לפני שגדעון מתחייב לקרב, הוא מקבל שלושה אותות שונים לעידוד. כאשר שאול עוזב את שמואל, נאמר לו באופן דומה על שלושה מאורעות שישמשו לו אותות לכך שה' עמו.
הכנות וטקטיקות קרב – בהכנה לכל אחד מקרבותיהם הראשונים (נגד מדין ועמון), שני המנהיגים שולחים שליחים לאסוף חיילים להילחם, ומחלקים את צבאם לשלושה גייסות.
הכרה בתפקידו של ה' – גדעון ושאול, שניהם מכירים בתפקידו של ה' בקרב, שכן גדעון אומר לעם, "קוּמוּ כִּי נָתַן י"י בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן" ושאול אומר באופן דומה, "כִּי הַיּוֹם עָשָׂה י"י תְּשׁוּעָה בְּיִשְׂרָאֵל".
עימות שלאחר הקרב – בעקבות הקרב, אנשי אפרים מתלוננים בפני גדעון, אך הוא מצליח לפייס אותם ללא הרוגים. בעקבות קרבו של שאול, יש ניסיון להרוג כל מי שמתנגד לשאול, אך גם שאול מצליח למנוע שפיכות דמים.
הצעת מלוכה – כתוצאה מן הניצחון, גדעון ושאול מתבקשים שניהם למלוך על ישראל.

II. קרבו של גדעון במדין וקרבו של שאול במכמש

העם מתחבא – בשני הסיפורים, בני ישראל מתחבאים מן האויב במערות שונות ובמקומות בלתי נגישים אחרים.

צבא מצטמצם– גדעון אוסף צבא באמצעות תקיעה בשופר. לאחר מכן הוא משחרר את החיילים החוששים, ובעקבות תהליך סינון נוסף, מצמצם את הצבא לשלוש מאות חיילי עילית בלבד. שאול קורא באופן דומה לאנשיו בתקיעה בשופר, אך החוששים בורחים לגלעד, ומותירים לו רק שש מאות חיילים.
האויב – הן המדיינים והן הפלשתים מתוארים כבעלי צבאות רבים כחול אשר על שפת הים.
טקטיקות קרב – גדעון ושאול מנצלים בלבול בשורות האויב, הגורם לאויב לפנות איש ברעהו. לאחר מכן האויב נרדף בידי תגבורת שזומנה מהר אפרים.
ללא מזון במהלך הרדיפה – בעקבות רדיפה ממושכת, גדעון מנסה להשיג מזון לצבאו העייף אך נענה בסירוב. בעת רדיפת הפלשתים, שאול אוסר על צבאו לאכול, דבר הגורם להם להתעייף.

III. אבימלך ושאול

חיסול המתחרים – אבימלך הורג את כל שבעים אחיו,² כאשר רק הבן הצעיר, יותם, נמלט. שאול מצווה על הריגת כל כוהני נוב,³ כאשר רק כוהן אחד, אביתר, נמלט.
תוכחה מן ההר – לאחר שנמלט, יותם עומד על ראש הר גריזים, ומאשים את תומכי אבימלך (בעלי שכם) בכפיות טובה. בבורחו משאול, דוד קורא מראש ההר, ושואל מה עוול עשה כדי להצדיק את רצונו של שאול להורגו.
רוח רעה – רוח רעה נשלחת בידי ה' לייסר את שני המנהיגים.
מוות – כאשר המוות קרב בקרב, שני המנהיגים מבקשים מנושא כליהם לדקור אותם, כדי שימותו בידם ולא בידי אחרים.⁴

רמזים ספרותיים

קווי הדמיון בתוכן שלעיל נתמכים בכמה מקבילות לשוניות.

I. השלבים הראשונים בקריירתם של גדעון ושאול: פתח טבלה 1

תוכחת הנביא – לפני מינויו של גדעון, נביא אלמוני פונה לבני ישראל, ומזכיר כיצד ה' הוציאם ממצרים והצילם מאויביהם. לפני המלכת שאול, שמואל פונה אל העם בלשון כמעט זהה.
תמיכתו של ה' – גדעון ושאול, שניהם נשלחים להציל את ישראל ("וְהוֹשַׁעְתָּ אֶת יִשְׂרָאֵל"/ "וְהוֹשִׁיעַ אֶת עַמִּי"), ומובטחת להם תמיכתו של ה' (כִּי אֶהְיֶה עִמָּךְ"/ כִּי הָאֱ-לֹהִים עִמָּךְ"). רוח שמימית ("רוּחַ י"י" / "רוּחַ אֱ-לֹהִים") יורדת אז על כל אחד מהם.

הכנות וטקטיקות קרב – גדעון שולח שליחים ("וּמַלְאָכִים שָׁלַח") לאסוף צבא. לאחר מכן הוא מחלקו לשלושה גייסות ("שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים"), ובא ("וַיָּבֹא") אל מחנה האויב ("הַמַּחֲנֶה") בחצות הלילה ("הָאַשְׁמֹרֶת הַתִּיכוֹנָה"). גם שאול שולח שליחים ("וַיְשַׁלַּח... הַמַּלְאָכִים") לאסוף צבא. לאחר מכן הוא מחלקו לשלושה גייסות ("שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים"), ובא ("וַיָּבֹאוּ") אל מחנה האויב ("הַמַּחֲנֶה") עם שחר ("בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר").

II. קרבו של גדעון במדין וקרבו של שאול במכמש פתח טבלה 2

שליחה לאוהלים – גדעון ושאול, שניהם אוספים צבא ("וַיִּצָּעֲקוּ הָעָם"/ וַיִּזָּעֵק אֲבִיעֶזֶר אַחֲרָיו) באמצעות תקיעה בשופר (""תָּקַע בַּשּׁוֹפָר"/"וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר"), ולאחר מכן שולחים את השאר בחזרה לאוהליהם ("שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו").
גודל צבא האויב – הן המדיינים והן הפלשתים מתוארים כרבים כחול אשר על החוף. ("כַּחוֹל שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב").
בלבול במחנה האויב – במהלך הקרב, הן המדיינים והן הפלשתים פונים איש ברעהו ("חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ") ויש חרדה במחנות ("חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה"/ "וְכׇל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד")

III. אבימלך ושאול פתח טבלה 3

רוח רעה – אבימלך ושאול, שניהם מיוסרים בידי רוח רעה ("רוּחַ רָעָה") שנשלחה בידי ה'.
תוכחה מן ההר – יותם ודוד, שניהם עומדים ("וַיַּעֲמֹד") על ראש ההר ("בְּרֹאשׁ הַר" / "עַל רֹאשׁ הָהָר") וקוראים ("וַיִּקְרָא").
מוות – אבימלך ושאול, שניהם מבקשים מנושא כליהם ("נֹשֵׂא כֵלָיו") לשלוף את חרבם ("שְׁלֹף חַרְבְּךָ") ולדוקרם ("וַיִּדְקְרֵהוּ" / "וְדׇקְרֵנִי").

ניתוח

מכיוון שחלק ניכר מכל אחד מן הסיפורים סובב סביב קרב, אולי אין זה מפתיע שתהיה לשון דומה בפרקים המקבילים. בנוסף, חלק ניכר מן הלשון המקבילה אינו ייחודי לסיפורים אלה. עם זאת, השפע והריכוז של הדוגמאות עשויים להצביע על מידה מסוימת של כוונת מכוון, ולא סתם על מקריות גרידא

ביטויים ייחודיים

השלבים הראשונים בקריירתם של גדעון ושאול – אף שאינם ייחודיים, הביטוי "שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים" והמונח "אַשְׁמֹרֶת" מצויים רק לעיתים נדירות. ⁵ באופן דומה, רק קומץ אנשים אחרים זוכים לכינוי "גִּבּוֹר חָיִל".‎⁶ רוב שאר המקבילות, לעומת זאת, אינן כוללות לשון יחיד.
קרבו של גדעון במדין וקרבו של שאול במכמש – הביטויים "שִׁלַּח אִישׁ לְאֹהָלָיו" ו"חֶרֶב אִישׁ בְּרֵעֵהוּ" מופיעים רק בסיפורים אלה,⁷ ויש "חֲרָדָה בַמַּחֲנֶה" רק בשני מופעים אחרים.⁸ הביטוי "כַּחוֹל אֲשֶׁר עַל / שֶׁעַל שְׂפַת הַיָּם לָרֹב", אף שאינו ייחודי, מצוי אף הוא רק לעיתים נדירות,⁹
אבימלך ושאול – המונח "רוּחַ רָעָה", השילוב של הביטויים "וַיַּעֲמֹד" ו"בְּרֹאשׁ הַר" / "עַל רֹאשׁ הָהָר", והבקשה "שְׁלֹף חַרְבְּךָ" מופיעים רק בסיפורים אלה. גם המונח נושא כלים "נֹשֵׂא כֵלָיו" והפועל "דקר" מצויים רק בקומץ מקומות אחרים בתנ"ך.¹⁰

מידת הדמיון – אף שנאום הנביא אל גדעון ואל שאול הוא כמעט זהה, וישנן כמה מקבילות בעלות מידת דמיון גבוהה,¹¹ רבות מן המקבילות האחרות אינן מדויקות. בכמה מהן מילים נרדפות מחליפות מילה מסוימת,¹² או שיש שינוי בסדר, במספר, או בדובר.

נקודות ניגוד

רוב נקודות הניגוד בין הסיפורים נוגעות להבדל שבין התנהגותו של שאול בקרב מכמש לבין התנהגותו של גדעון במלחמתו נגד מדין:

צבא קטן – בספר שופטים, מפורש שה' עומד מאחורי גודלו הקטן של הצבא, שכן הוא זה שגורם באופן פעיל לגדעון לשלוח אנשים הביתה. ה' רוצה שיהיה ברור שהניצחון נובע ממנו ולא מכוח לחימה אמיץ: "פֶּן יִתְפָּאֵר עָלַי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר יָדִי הוֹשִׁיעָה לִּי". בספר שמואל, לעומת זאת, החיילים נוטשים מעצמם, מתוך פחד ולא בפקודה. ייתכן, עם זאת, שהקורא אמור ללמוד מסיפור אחד על משנהו, ושגם בספר שמואל, ה' הוא זה שפעל מאחורי הקלעים כדי לצמצם את מספר חייליו של שאול. המטרה זהה, שהעם לא ייחס את ההצלחה למלכו אלא לה'.
בקרב – בעוד שגדעון משתתף באופן פעיל בצמצום גודל כוח הלחימה שלו, ולאחר מכן יוצא לתקוף עם 300 איש בלבד, שאול מנסה למנוע מחיילים נוספים לעזוב את צבאו, ולאחר מכן נמנע מלהילחם עם המספר הקטן שנותר לו.
אלוקים מול אדם – בצאתו למלחמה, גדעון אומר לעם, "קוּמוּ כִּי נָתַן י"י בְּיֶדְכֶם אֶת מַחֲנֵה מִדְיָן". הם צועקים, "חֶרֶב לַי"י וּלְגִדְעוֹן", ומייחסים את התשועה לה'. אין מקבילה לכך במלחמתו של שאול. למעשה, התמקדותו המתמדת בהיבטים האנושיים של הקרב (גודל צבאו וכדומה) מרמזת שהוא סבור שהניצחון נובע מכוחו של אדם, ולא מאלוקים.
פנייה לה' – בעוד שגדעון מבקש מה' ללא הרף אותות ועידוד לפני הקרב, שאול פועל באופן עקבי ללא הדרכת נביא או כהן. כך, מתוך חשש לתוצאת הקרב, הוא מקריב קורבנות מבלי להמתין לשמואל כפי שנצטווה (י"ג:ח'-י"ב), ואומר לכהן להפסיק לפנות אל ה' (שמואל א' י"ד:י"ח-כ').
מזון – בעוד שגדעון דואג שלצבאו העייף יהיה מזון, שאול מתעקש שיצומו כדי לא לאבד את המומנטום של הקרב.

סיכום

ההשוואה בין שני הסיפורים משמשת להדגשת הן הפוטנציאל והן נפילתו הסופית של שאול. תחילת דרכו מבטיחה. כמו גדעון לפניו, הוא ממונה למושיע ישראל, זוכה לעידוד מאת אלוקים, וזוכה שרוח אלוקים תרד עליו. הוא מנצח במלחמה, וכמו גדעון, מייחס את ההצלחה לה'. ככל שממשלתו נמשכת, עם זאת, הוא מתחיל לנוע לכיוון שונה, ומתחיל להסתמך על עצמו במקום על ה'. דבריו של הנביא בפתח הסיפור, שה' הוא המושיע האמיתי של האומה, נשכחו. לא עובר זמן רב עד שהמלך הצנוע והסלחן לשעבר הופך לשליט עריץ המחפש כבוד, המוכן להרוג את מי שעומד בדרכו לשלטון.