EN/HEע/E

Haftarat Pesach 2

Sources

Melakhim II 22:1-2מלכים ב כ״ב:א׳-ב׳

(1) Josiah was eight years old when he began to reign; and he reigned thirty-one years in Jerusalem; and his mother's name was Jedidah the daughter of Adaiah of Bozkath. (2) And he did that which was right in the eyes of Hashem, and he walked in all the way of David his father and did not turn aside to the right or to the left.

(א) בֶּן שְׁמֹנֶה שָׁנָה יֹאשִׁיָּהוּ בְמׇלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְשֵׁם אִמּוֹ יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת. (ב) וַיַּעַשׂ הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי י״י וַיֵּלֶךְ בְּכׇל דֶּרֶךְ דָּוִד אָבִיו וְלֹא סָר יָמִין וּשְׂמֹאול.

Melakhim II 22:1מלכים ב כ״ב:א׳

Josiah was eight years old when he began to reign; and he reigned thirty-one years in Jerusalem; and his mother's name was Jedidah the daughter of Adaiah of Bozkath.

בֶּן שְׁמֹנֶה שָׁנָה יֹאשִׁיָּהוּ בְמׇלְכוֹ וּשְׁלֹשִׁים וְאַחַת שָׁנָה מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְשֵׁם אִמּוֹ יְדִידָה בַת עֲדָיָה מִבָּצְקַת.

Melakhim II 22:7מלכים ב כ״ב:ז׳

However, there was no accounting made with them of the money that was delivered into their hand; for they dealt faithfully.

אַךְ לֹא יֵחָשֵׁב אִתָּם הַכֶּסֶף הַנִּתָּן עַל יָדָם כִּי בֶאֱמוּנָה הֵם עֹשִׂים.

Melakhim II 22:8מלכים ב כ״ב:ח׳

And Hilkiah the high priest said to Shaphan the scribe, "I have found the book of the Law in the house of Hashem." And Hilkiah delivered the book to Shaphan, and he read it.

וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית י״י וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת הַסֵּפֶר אֶל שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ.

Melakhim II 22:11מלכים ב כ״ב:י״א

And it came to pass, when the king had heard the words of the book of the Law, that he tore his clothes.

וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו.

Melakhim II 22:13מלכים ב כ״ב:י״ג

"Go, inquire of Hashem for me, and for the people, and for all Judah, concerning the words of this book that was found; for great is the wrath of Hashem that is kindled against us, because our fathers have not listened to the words of this book, to do according to all that which is written concerning us."

לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת י״י בַּעֲדִי וּבְעַד הָעָם וּבְעַד כׇּל יְהוּדָה עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי גְדוֹלָה חֲמַת י״י אֲשֶׁר הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכׇל הַכָּתוּב עָלֵינוּ.

Melakhim II 22:15מלכים ב כ״ב:ט״ו

And she said to them, "Thus says Hashem, the God of Israel, 'Tell the man that sent you to me,

וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי.

Melakhim II 22:18מלכים ב כ״ב:י״ח

But to the king of Judah who sent you to inquire of Hashem, thus you shall say to him, 'Thus says Hashem, the God of Israel, 'Regarding the words which you have heard,

וְאֶל מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת י״י כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ.

Melakhim II 23:1מלכים ב כ״ג:א׳

And the king sent, and they gathered to him all the elders of Judah and of Jerusalem.

וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כׇּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ͏ִם.

Melakhim II 23:4מלכים ב כ״ג:ד׳

And the king commanded Hilkiah the high priest, and the priests of the second order, and the doorkeepers, to bring forth out of the temple of Hashem all the vessels that were made for Baal, and for the Asherah, and for all the host of heaven. And he burned them outside of Jerusalem in the fields of Kidron, and he carried their ashes to Beth-el.

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל י״י אֵת כׇּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלַ͏ִם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל.

Melakhim II 23:6מלכים ב כ״ג:ו׳

And he brought out the Asherah from the house of Hashem, outside Jerusalem, to the brook Kidron, and he burned it at the brook Kidron and ground it to powder, and he cast its powder upon the graves of the common people.

וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית י״י מִחוּץ לִירוּשָׁלַ͏ִם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם.

Melakhim II 23:9מלכים ב כ״ג:ט׳

Indeed, the priests of the high places were not to come up to the altar of Hashem in Jerusalem, but they did eat unleavened bread among their brothers.

אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל מִזְבַּח י״י בִּירוּשָׁלָ͏ִם כִּי אִם אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם.

Melakhim II 23:10מלכים ב כ״ג:י׳

And he defiled Topheth, which is in the valley of the son of Hinnom, so that no man might make his son or his daughter pass through the fire to Molech.

וְטִמֵּא אֶת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי (בני) [בֶן] הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת בְּנוֹ וְאֶת בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ.

Melakhim II 23:12מלכים ב כ״ג:י״ב

And the altars that were on the roof of the upper chamber of Ahaz, which the kings of Judah had made, and the altars which Manasseh had made in the two courts of the house of Hashem, the king broke down and beat them down from there, and he cast their dust into the brook Kidron.

וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית י״י נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרׇץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת עֲפָרָם אֶל נַחַל קִדְרוֹן.

Melakhim II 23:14מלכים ב כ״ג:י״ד

And he smashed the pillars, and cut down the Asherim, and filled their places with the bones of men.

וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם.

Melakhim II 23:21מלכים ב כ״ג:כ״א

And the king commanded all the people, saying, "Keep the Passover for Hashem your God, as it is written in this book of the covenant."

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כׇּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַי״י אֱלֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה.

Melakhim II 23:25מלכים ב כ״ג:כ״ה

And there was no king like him before him who turned to Hashem with all his heart, and with all his soul, and with all his might, according to all the law of Moses; and also after him none arose like him.

וְכָמֹהוּ לֹא הָיָה לְפָנָיו מֶלֶךְ אֲשֶׁר שָׁב אֶל י״י בְּכׇל לְבָבוֹ וּבְכׇל נַפְשׁוֹ וּבְכׇל מְאֹדוֹ כְּכֹל תּוֹרַת מֹשֶׁה וְאַחֲרָיו לֹא קָם כָּמֹהוּ.

Melakhim II 23:30מלכים ב כ״ג:ל׳

And his servants carried him in a chariot dead from Megiddo and brought him to Jerusalem, and they buried him in his grave. And the people of the land took Jehoahaz the son of Josiah, and anointed him, and made him king in his father's stead.

וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַ͏ִם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ וַיִּקַּח עַם הָאָרֶץ אֶת יְהוֹאָחָז בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו.

Melakhim II 23:31מלכים ב כ״ג:ל״א

Jehoahaz was twenty-three years old when he began to reign; and he reigned three months in Jerusalem. And his mother's name was Hamutal the daughter of Jeremiah of Libnah.

בֶּן עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה יְהוֹאָחָז בְּמׇלְכוֹ וּשְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים מָלַךְ בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְשֵׁם אִמּוֹ חֲמוּטַל בַּת יִרְמְיָהוּ מִלִּבְנָה.

Melakhim II 23:35מלכים ב כ״ג:ל״ה

And Jehoiakim gave the silver and the gold to Pharaoh; but he taxed the land to give the money according to the commandment of Pharaoh. He exacted the silver and the gold of the people of the land, every one according to his valuation, to give it to Pharaoh-necoh.

וְהַכֶּסֶף וְהַזָּהָב נָתַן יְהוֹיָקִים לְפַרְעֹה אַךְ הֶעֱרִיךְ אֶת הָאָרֶץ לָתֵת אֶת הַכֶּסֶף עַל פִּי פַרְעֹה אִישׁ כְּעֶרְכּוֹ נָגַשׂ אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב אֶת עַם הָאָרֶץ לָתֵת לְפַרְעֹה נְכֹה.

Yeshayahu 51:9-11ישעיהו נ״א:ט׳-י״א

(9) Awake, awake, put on strength, O arm of Hashem. Awake, as in the days of old, the generations of ancient times. Was it not you that cut Rahab in pieces, that pierced the dragon? (10) Was it not you that dried up the sea, the waters of the great deep; that made the depths of the sea a way for the redeemed to pass over? (11) And the ransomed of Hashem shall return and come with singing to Zion, and everlasting joy shall be upon their heads. They shall obtain gladness and joy, and sorrow and sighing shall flee away.

(ט) עוּרִי עוּרִי לִבְשִׁי עֹז זְרוֹעַ י״י עוּרִי כִּימֵי קֶדֶם דֹּרוֹת עוֹלָמִים הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחְצֶבֶת רַהַב מְחוֹלֶלֶת תַּנִּין. (י) הֲלוֹא אַתְּ הִיא הַמַּחֲרֶבֶת יָם מֵי תְּהוֹם רַבָּה הַשָּׂמָה מַעֲמַקֵּי יָם דֶּרֶךְ לַעֲבֹר גְּאוּלִים. (יא) וּפְדוּיֵי י״י יְשׁוּבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה וְשִׂמְחַת עוֹלָם עַל רֹאשָׁם שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה יַשִּׂיגוּן נָסוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.

Bavli Megillah 31aבבלי מגילה ל״א.

they read the portion of blessings and curses (Leviticus, chapter 26). One should not interrupt the reading of the curses by having two different people read them. Rather, one person reads all of them. On Mondays, and on Thursdays, and on Shabbat during the afternoon service, they read in accordance with the regular weekly order, i.e., they proceed to read the first section of the Torah portion that follows the portion that was read on the previous Shabbat morning. However, these readings are not counted as a progression in the reckoning of reading the Torah portions, i.e., they do not proceed on Monday to read the section that immediately follows the section read on Shabbat during the afternoon, and then the following section on Thursday. Rather, until the reading on the following Shabbat morning, they return to and read the same first section of the Torah portion that follows the portion that was read on the previous Shabbat morning. On Festivals and holidays, they read a portion relating to the character of the day, as it is stated: “And Moses declared to the children of Israel the appointed seasons of the Lord” (Leviticus 23:44), which indicates that part of the mitzva of the Festivals is that the people should read the portion relating to them, each one in its appointed time. GEMARA: The Sages taught in a baraita: On the first day of Passover, the congregation reads from the portion of the Festivals (Leviticus 22:26–23:44), and they read as the haftara the account of the Passover celebrated at Gilgal (Joshua 5:2–14). The Gemara comments: And nowadays, in the Diaspora, when there are two Festival days of Passover, on the first day they read as the haftara the account of the Passover celebrated at Gilgal, and on the next day they read from the account of the Passover observed by Josiah (II Kings 23). The baraita continues: And on the other days of Passover, one collects and reads from various Torah portions of matters relating to Passover. The Gemara asks: What are these portions? Rav Pappa said: A mnemonic for them is mem, alef, peh vav. Each letter stands for a different reading: Mem for the portion of: “Draw out [mishkhu] and take your lambs” (Exodus 12:21–51); alef for the portion of “If [im] you lend money to any of My people” (Exodus 22:24–23:19); peh for the portion of “Hew [pesol] for yourself” (Exodus 34:1–26); and vav for the portion “And the Lord spoke [vaydabber]” (Numbers 9:1–14). The baraita continues: On the last Festival day of Passover, they read the portion of “And it came to pass, when Pharaoh let the people go” (Exodus 13:17–15:26), because it includes the account of the splitting of the Red Sea, and they read as the haftara the portion “And David spoke” (II Samuel 22), which is the song of David. And in the Diaspora, on the next day, the eighth day of Passover, they read the portion “All the firstborns” (Deuteronomy 15:19–16:17), and they read as the haftara the portion of “This very day” (Isaiah 10:32–12:6), because it discusses the downfall of Sennacherib, which occurred on the night of Passover. Abaye said: And nowadays, on the eight days of Passover in the Diaspora, everyone is accustomed to read portions that are indicated by the mnemonic phrase: Draw the bull, sanctify with money, hew in the wilderness, send the firstborn. This alludes to the following portions: “Draw out and take your lambs” (Exodus 12:21–51) and “A bull or a sheep” (Leviticus 22:26–23:44); “Sanctify to Me all the firstborn” (Exodus 13:1–16) and “If you lend money to any of My people” (Exodus 22:24–23:19); “Hew for yourself” (Exodus 34:1–26) and “And the Lord spoke to Moses in the wilderness of Sinai” (Numbers 9:1–14); “And it came to pass, when Pharaoh let the people go” (Exodus 13:17–15:26) and “All the firstborns” (Deuteronomy 15:19–16:17). The baraita continues: On Shavuot they read the portion of “Seven weeks,” and they read as the haftara from Habakkuk, chapter 2, since it mentions the giving of the Torah at Sinai. Others say: They read the portion of “In the third month” (Exodus 19:1–20:23), which describes the giving of the Torah, and they read as the haftara from the account of the Divine Chariot (Ezekiel 1). The Gemara comments: And nowadays, in the Diaspora, when there are two days of Shavuot, we act in accordance with both opinions, but in the reverse order. On the first day they read the portion of “In the third month,” and on the second day they read the portion of “Seven weeks.” The baraita continues: On Rosh HaShana they read the portion of “On the seventh month on the first of the month” (Numbers 29:1–6) and they read as the haftara “Is Ephraim My dear son?” (Jeremiah 31:1–20), as it contains the verse: “I earnestly remember him still,” which recalls God’s love for His people. And some say that they read “And the Lord visited Sarah” (Genesis 21), which describes how God blessed her that she should have a child, and, according to tradition, God blessed her on Rosh HaShana. And they read as the haftara from the account of Hannah (I Samuel 1:1–2:10), who, according to tradition, was also blessed on Rosh HaShana that she should have a child. The Gemara comments: And nowadays, when there are two days of Rosh HaShana, on the first day they read Genesis 21 in accordance with the opinion cited as: Some say. And on the next day they read “And God tested Abraham” (Genesis 22), in order to mention the merit of the binding of Isaac on the day of God’s judgment, and they read as the haftara “Is Ephraim My dear son?” The baraita continues: On Yom Kippur they read the portion of “After the death” (Leviticus 16), and they read as the haftara the portion of “For thus says the High and Lofty One” (Isaiah 57:14–58:14), which deals with fasting and repentance. And during the afternoon service they read from the portion detailing forbidden sexual relations (Leviticus 18) to convey the severity of these transgressions, so that if anyone transgressed any of these prohibitions he will repent on Yom Kippur. And they read as the haftara the book of Jonah, which mentions the repentance of the people of Nineveh. Having mentioned the haftara read on Yom Kippur, the Gemara cites that which Rabbi Yoḥanan said: Wherever you find a reference in the Bible to the might of the Holy One, Blessed be He, you also find a reference to His humility adjacent to it. Evidence of this fact is written in the Torah, repeated in the Prophets, and stated a third time in the Writings. It is written in the Torah: “For the Lord your God is the God of gods and the Lord of lords” (Deuteronomy 10:17), and it is written immediately afterward: “He executes the judgment of the fatherless and widow” (Deuteronomy 10:18), displaying his humility in caring for even the weakest parts of society. It is repeated in the Prophets: “For thus says the High and Lofty One that inhabits eternity, Whose name is sacred” (Isaiah 57:15), and it is written immediately afterward: “In the high and holy place I dwell with him that is of a contrite and humble spirit, to revive the spirit of the humble, and to revive the heart of the contrite ones” (Isaiah 57:15). It is stated a third time in the Writings, as it is written: “Extol Him Who rides upon the clouds, Whose name is the Lord” (Psalms 68:5), and it is written immediately afterward: “A father of the fatherless, and a judge of widows” (Psalms 68:6). The baraita continues: On the first Festival day of Sukkot, they read from the portion of the Festivals found in Leviticus (Leviticus 22:26–23:44), and they read as the haftara the portion of “Behold the day of the Lord comes” (Zechariah 14), which mentions the festival of Sukkot. The Gemara comments: And nowadays, in the Diaspora, when there are two Festival days of Sukkot, on the next day, they read the same Torah portion. But what do they read as the haftara? They read the portion of “And all the men of Israel assembled themselves to King Solomon” (I Kings 8:2–21), which describes events that took place on the festival of Sukkot. The baraita continues: And on all the other days of Sukkot, they read selections from the portion of the offerings of Sukkot found in the book of Numbers, chapter 29. On the last Festival day of Sukkot, i.e., the Eighth Day of Assembly, they read the portion of “All the firstborns,” starting with the portion of “You shall tithe,” since it includes many mitzvot and statutes relating to gifts for the poor, who should be helped during this period of rejoicing, and it concludes with the halakhot governing firstborns (Deuteronomy 14:22–16:17). And they read as the haftara the portion of “And it was so, that when Solomon had made an end of praying” (I Kings 8:54–9:1), which occurred on that day. On the next day, the second day of the Eighth Day of Assembly in the Diaspora, they read the portion of “And this is the blessing” (Deuteronomy, chapters 33–34) until the end of the Torah, and they read as the haftara “And Solomon stood” (I Kings 8:22–53). Rav Huna said that Rav said: When Shabbat occurs on one of the intermediate days of a Festival, whether on Passover or on Sukkot, they read the Torah portion of “See, You say to me” (Exodus 33:12–34:26), as it includes the halakhot of the Festivals and the intermediate days. They read as the haftara, on Passover, from the portion of the dry bones (Ezekiel 37:1–14), which portrays redemption from servitude, and on Sukkot they read “And it shall come to pass on that day when Gog shall come” (Ezekiel 38:18–39:16), which speaks of the future redemption. The baraita continues: On each day of Hanukkah they read a selection from the portion of the dedication of the altar by the tribal princes (Numbers 7), and they read as the haftara from the portion of the lamps of Zechariah (Zechariah 2:14–4:7). The Gemara comments: And if it occurs that there are two Shabbatot during Hanukkah, on the first Shabbat they read from the portion of the lamps of Zechariah, and on the latter one they read from the portion of the lamps of Solomon (I Kings 7:40–50), which discusses the lamps in the Temple. The baraita continues: On Purim they read the portion of “And Amalek came” (Exodus 17:8–16). On the New Moon they read the portion of “And in the beginnings of your month” (Numbers 28:11–15). When the New Moon occurs on Shabbat, they read as the haftara the portion that concludes with “And it shall come to pass that every New Moon, and every Shabbat, shall all flesh come to bow down on the ground before Me” (Isaiah 66), as it mentions both Shabbat and the New Moon. When the New Moon occurs on Sunday, on the previous day, i.e., Shabbat, they read as the haftara the portion of “And Jonathan said to him: Tomorrow is the New Moon” (I Samuel 20:18–42), which describes events that took place on the eve of the New Moon. Rav Huna said:

ברכות וקללות אין מפסיקין בקללות אלא אחד קורא את כולן. בשני ובחמישי בשבת במנחה קורין כסדרן ואין עולים להם מן החשבון. שנאמר {ויקרא כ״ג:מ״ד} וידבר משה את מועדי ה׳ אל בני ישראל מצותן שיהו קורין כל אחד ואחד בזמנו.: גמ׳: ת״ר בפסח קורין בפרשת מועדות ומפטירין בפסח {יהושע ה׳:י׳} גלגל והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא בפסח גלגל ולמחר בפסח {מלכים ב כ״ג:ט״ז-ל״ד} יאשיהו. ושאר ימות הפסח מלקט וקורא מענינו של פסח מאי היא אמר רב פפא מאפ״ו סימן. יום טוב האחרון של פסח קורין {שמות י״ג:י״ז} ויהי בשלח ומפטירין {שמואל ב כ״ב:א׳} וידבר דוד ולמחר {דברים ט״ו:י״ט} כל הבכור ומפטירין {ישעיהו י׳:ל״ב} עוד היום. אמר אביי והאידנא נהוג עלמא למיקרי משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוכרא. בעצרת {דברים ט״ז:ט׳} שבעה שבועות ומפטירין {חבקוק ג׳:א׳} בחבקוק אחרים אומרים {שמות י״ט:א׳} בחדש השלישי ומפטירין {יחזקאל א׳:א׳} במרכבה והאידנא דאיכא תרי יומי עבדינן כתרוייהו ואיפכא. בראש השנה {במדבר כ״ט:א׳} בחדש השביעי ומפטירין {ירמיהו ל״א:י״ט} הבן יקיר לי אפרים ויש אומרים {בראשית כ״א:א׳} וה׳ פקד את שרה ומפטירין {שמואל א ב׳:א׳} בחנה. והאידנא דאיכא תרי יומי יומא קמא כיש אומרים למחר {בראשית כ״ב:א׳} והאלהים נסה את אברהם ומפטירין הבן יקיר. ביוה״כ קורין {ויקרא ט״ז:א׳} אחרי מות ומפטירין {ישעיהו נ״ז:ט״ו} כי כה אמר רם ונשא ובמנחה קורין בעריות ומפטירין ביונה. אמר ר׳ יוחנן כל מקום שאתה מוצא גבורתו של הקב״ה אתה מוצא ענוותנותו דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים. כתוב בתורה {דברים י׳:י״ז} כי ה׳ אלהיכם הוא אלהי האלהים ואדוני האדונים וכתיב בתריה עושה משפט יתום ואלמנה שנוי בנביאים {ישעיהו נ״ז:ט״ו} כה אמר רם ונשא שוכן עד וקדוש וגו׳ וכתיב בתריה ואת דכא ושפל רוח משולש בכתובים דכתיב {תהלים ס״ח:ה׳} סולו לרוכב בערבות ביה שמו וכתיב בתריה אבי יתומים ודיין אלמנות. יו״ט הראשון של חג קורין בפרשת מועדות שבתורת כהנים ומפטירין {זכריה י״ד:א׳} הנה יום בא לה׳ והאידנא דאיכא תרי יומי למחר מיקרא ה״נ קרינן אפטורי מאי מפטירין {מלכים א ח׳:ב׳} ויקהלו אל המלך שלמה. ושאר כל ימות החג קורין בקרבנות החג יו״ט האחרון קורין כל הבכור מצות וחוקים ובכור ומפטירין {מלכים א ט׳:א׳} ויהי ככלות שלמה למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין {מלכים א ח׳:כ״ב} ויעמד שלמה. אמר רב הונא אמר רב שבת שחל להיות בחולו של מועד בין בפסח בין בסוכות מקרא קרינן {שמות ל״ג:י״ב} ראה אתה אפטורי בפסח {יחזקאל ל״ז:ד׳} העצמות היבשות ובסוכות {יחזקאל ל״ח:י״ח} ביום בא גוג. בחנוכה בנשיאים ומפטירין {זכריה ב׳:י״ד} בנרות דזכריה ואי מיקלעי שתי שבתות קמייתא בנרות דזכריה בתרייתא {מלכים א ז׳:מ׳} בנרות שלמה. בפורים {שמות י״ז:ח׳} ויבא עמלק בראשי חדשים {במדבר כ״ח:י״א} ובראשי חדשיכם ראש חדש שחל להיות בשבת מפטירין {ישעיה ס״ו:כ״ג} והיה מדי חדש בחדשו חל להיות באחד בשבת מאתמול מפטירין {שמואל א כ׳:י״ח} ויאמר לו יהונתן מחר חדש. אמר רב הונא

Shemot Rabbah Sectioned 12שמות רבה מחולק לפסוקים י״ב

(ב) פרשה טו [א] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא (שיר השירים ב׳:ח׳) [וכל הענין בפרשיות עד עמכם], שֶׁנֶּאֱמַר: עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי (שיר השירים ב׳:י׳), מָה אַתְּ עוֹשָׂה כָּאן בִּמְקוֹם טְמֵאִים: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם וְזִרְמַת סוּסִים זִרְמָתָם (יחזקאל כ״ג:כ׳). קוּמִי לָךְ רַעֲיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ (שיר השירים ב׳:י׳), אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹן הָעוֹלָמִים אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה אָמַרְתָּ לָנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד וַעֲדַיִן לֹא שָׁלְמוּ, אָמַר לֵיהּ כְּבָר שָׁלְמוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר (שיר השירים ב׳:י״א), מִיָּד גִּלּוּ הַצַּדִּיקִים אֶת רָאשֵׁיהֶם שֶׁהָיָה מְכֻסֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ (שיר השירים ב׳:י״ב), אֵלּוּ הֵן שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי שֶׁהָיוּ צַדִּיקִים כֻּלָּן. דָּבָר אַחֵר: הַנִּצָּנִים, אֵלּוּ הַכֹּהֲנִים. בְּנֵי אַהֲרֹן אֶלְעָזָר בְּנוֹ פִּינְחָס בְּנוֹ (דברי הימים א ו׳:ל״ה). דָּבָר אַחֵר: הַנִּצָּנִים, אֵלּוּ הַמְלָכִים דָּוִד וּשְׁלֹמֹה רְחַבְעָם אַסָא אֲבִיָה. דָּבָר אַחֵר: אֵלּוּ הַלְוִיִּם: אָסָף הָרֹאשׁ וּמִשְׁנֵהוּ זְכַרְיָה (דברי הימים א ט״ז:ה׳). כֵּיוָן שֶׁרָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּךְ, אָמַר: עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ (שיר השירים ב׳:י״ב), הִגִּיעַ זְמַן שֶׁל לְוִיִם לוֹמַר לְפָנַי שִׁירִים וּמִזְמוֹרִים. דָּבָר אַחֵר: עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁאָמְרוּ אֶת הַשִּׁירָה, אָמַר: וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ (שיר השירים ב׳:י״ב), שֶׁשָּׁמַע קוֹלָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל בִּזְכוּת אַבְרָהָם שֶׁהִקְרִיב תּוֹר וְגוֹזָל, מַה כְּתִיב אַחֲרָיו: הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶיהָ (שיר השירים ב׳:י״ג), אֵלּוּ הַצַּדִּיקִים וְהַיְשָׁרִים. וְהַגְּפָנִים סְמָדָר נָתְנוּ רֵיחַ (שיר השירים ב׳:י״ג), אֵלּוּ הַבֵּינוֹנִים שֶׁעָשׂוּ תְּשׁוּבָה. מִכָּאן וָאֵילָךְ: קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ (שיר השירים ב׳:י׳), כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין לָכֶם חֹדֶשׁ אַחֵר גָּדוֹל מִזֶּה, לְפִיכָךְ נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: רֹאשׁ חֳדָשִׁים. דָּבָר אַחֵר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם – כִּבְיָכוֹל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן (ישעיהו מ״ד:ו׳). וְצִיּוֹן נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּסֵּא כָבוֹד מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן מְקוֹם מִקְדָשֵׁנוּ (ירמיהו י״ז:י״ב). וְעֵשָׂו נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן וגו׳ (בראשית כ״ה:כ״ה). וּמָשִׁיחַ נִקְרָא רִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם (ישעיהו מ״א:כ״ז). יָבוֹא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, וְיִבְנֶה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, וְיִפְרַע מִן עֵשָׂו שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, וְיָבֹא מָשִׁיחַ שֶׁנִּקְרָא רִאשׁוֹן, בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים וגו׳. [ב] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – אָמְרוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹן הָעוֹלָם אֵימָתַי אַתָּה עוֹשֶׂה אֶת הַמּוֹעֲדוֹת, שֶׁכֵּן כְּתִיב: בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָּמָא (דניאל ד׳:י״ד), אָמַר לָהֶם אֲנִי וְאַתֶּם מַסְכִּים עַל מַה שֶּׁיִּשְׂרָאֵל גּוֹמְרִין וּמְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי (תהלים נ״ז:ג׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה׳ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ וגו׳ (ויקרא כ״ג:ל״ז), אַתֶּם בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹא בִּזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, לְשֶׁעָבַר הָיָה בְּיָדִי, שֶׁנֶּאֱמַר: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים (תהלים ק״ד:י״ט), אֲבָל מִכָּאן וָאֵילָךְ הֲרֵי מְסוּרָה בְּיֶדְכֶם בִּרְשׁוּתְכֶם, אִם אֲמַרְתֶּם הֵן, הֵן. אִם אֲמַרְתֶּם לָאו, לָאו. מִכָּל מָקוֹם יְהֵא הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. וְלֹא עוֹד אֶלָּא אִם בִּקַּשְׁתֶּם לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה, הֲרֵינִי מַשְׁלִים עִמָּכֶם, לְכָךְ כְּתִיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. [ג] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר הָעֹמְדִים עַל אֲדוֹן כָּל הָאָרֶץ (זכריה ד׳:י״ד), אָמַר רַבִּי לֵוִי, מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹזֵר וּמְבַקֵּשׁ בְּאֵיזֶה דָּבָר לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא הָיָה מוֹצֵא, עַד שֶׁמָּצָא זְכוּתוֹ שֶׁל משֶׁה וְשֶׁל אַהֲרֹן וְהִיא עָמְדָה לָהֶם, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אֵלֶּה שְׁנֵי בְנֵי הַיִּצְהָר, לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְמֶלֶךְ שֶׁבִּקֵּשׁ לִשָּׂא אִשָּׁה וּבָאוּ וְאָמְרוּ לוֹ עֲנִיָּה הִיא, אֵין לָהּ בָּעוֹלָם אֶלָּא שְׁנֵי נְזָמִים בִּלְבָד. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּיָּן לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּגָּאֲלוּ בִּזְכוּת משֶׁה וְאַהֲרֹן, לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן. [ד] דָּבָר אַחֵר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא (שיר השירים ב׳:ח׳), כְּשֶׁהָלַךְ משֶׁה וְאָמַר לְיִשְׂרָאֵל כָּךְ אָמַר לִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: הַיּוֹם אַתֶּם יוֹצְאִים בְּחֹדֶשׁ הָאָבִיב (שמות י״ג:ד׳), אָמְרוּ לוֹ הֵיכָן הוּא, אָמַר לָהֶם הֲרֵי עוֹמֵד, קוֹל דּוֹדִי הִנֵּה זֶה בָּא. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַהוּ: מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים (שיר השירים ב׳:ח׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אֲנִי מִסְתַּכֵּל בְּמַעֲשֵׂיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִגְאָלִין לְעוֹלָם, אֶלָּא לְמִי אֲנִי מִסְתַּכֵּל לַאֲבוֹתֵיהֶם הַקְּדוֹשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו׳ (שמות ו׳:ה׳), בִּזְכוּת אֲבוֹתָם אֲנִי גּוֹאֲלָם. לְכָךְ כְּתִיב: מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ (מיכה ו׳:ב׳). דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה מַהוּ מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, אֶלָּא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין לָהֶם מַעֲשִׂים לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּגָּאֲלוּ אֶלָּא בִּזְכוּת הַזְּקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג׳:ט״ז), וְאֵין הֶהָרִים אֶלָּא הַזְּקֵנִים, שֶׁכֵּן בַּת יִפְתָּח אוֹמֶרֶת לְאָבִיהָ: וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים (שופטים י״א:ל״ז), וְכִי אֶל הֶהָרִים הָיְתָה הוֹלֶכֶת, אֶלָּא עַל הַזְּקֵנִים הִיא אוֹמֶרֶת, שֶׁהָלְכָה לְהַרְאוֹת לַזְּקֵנִים שֶׁהִיא בְּתוּלָה טְהוֹרָה, וּלְכָךְ כְּתִיב: מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים. דָּבָר אַחֵר: אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַהוּ מְדַלֵּג עַל הֶהָרִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשִׂיתִי לְעֵשָׂו שֶׁיְהֵא מַעֲמִיד מְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵלֶּה הַמְלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם (בראשית ל״ו:ל״א), אִם אֲנִי מֵנִיחַ לְעֵשָׂו שֶׁיְהֵא מַעֲמִיד מְלָכִים עוֹד, הֵיאַךְ יִשְׂרָאֵל עוֹמְדִין, הֲרֵינִי מְדַלְּגָן וְעוֹשֶׂה אוֹתָן אַלּוּפִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵלֶּה אַלּוּפֵי בְּנֵי עֵשָׂו (בראשית ל״ו:ט״ו). וְאֵין הָרִים אֶלָּא עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה אַרְבַּע מַרְכָּבוֹת יֹצְאוֹת מִבֵּין שְׁנֵי הֶהָרִים (זכריה ו׳:א׳). [ה] בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – לָמָּה אֵינוֹ אוֹמֵר בְּמִצְרַיִם, אָמַר רַבִּי חֲנִינָא אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב בַּתּוֹרָה: בַּחוּץ תַּעֲמֹד (דברים כ״ד:י״א), אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה כָּךְ, בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וְלֹא בְּמִצְרַיִם. וְכֵן אָמַר משֶׁה: כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר (שמות ט׳:כ״ט). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, גְּדוֹלָה חִבָּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּמְקוֹם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּבִמְקוֹם טִנֹּפֶת וּבִמְקוֹם טֻמְאָה בִּשְׁבִיל לְגָאֳלָן, מָשָׁל לְכֹהֵן שֶׁנָּפְלָה תְּרוּמָתוֹ לְבֵית הַקְּבָרוֹת, אוֹמֵר מָה אֶעֱשֶׂה, לְטַמֵּא אֶת עַצְמִי אִי אֶפְשָׁר, וּלְהָנִיחַ תְּרוּמָתִי אִי אֶפְשָׁר, מוּטָב לִי לְטַמֵא אֶת עַצְמִי פַּעַם אַחַת וְחוֹזֵר וּמִטַּהֵר, וְלֹא אֲאַבֵּד אֶת תְּרוּמָתִי. כָּךְ אֲבוֹתֵינוּ הָיוּ תְרוּמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: קֹדֶשׁ יִשְׂרָאֵל לַה׳ וגו׳ (ירמיהו ב׳:ג׳), הָיוּ בֵּין הַקְּבָרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת (שמות י״ב:ל׳), וְאוֹמֵר: וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים (במדבר ל״ג:ד׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵיאַךְ אֲנִי גּוֹאֲלָן, לְהַנִּיחָן אִי אֶפְשָׁר, מוּטָב לֵירֵד וּלְהַצִּילָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֵרֵד לְהַצִּילוֹ מִיַּד מִצְרַיִם (שמות ג׳:ח׳), כְּשֶׁהוֹצִיא קָרָא לְאַהֲרֹן וְטִהֵר אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכִפֶּר אֶת מִקְדַּשׁ הַקֹּדֶשׁ (ויקרא ט״ז:ל״ג), וְכִפֶּר עַל הַקֹּדֶשׁ (ויקרא ט״ז:ט״ז). [ו] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר (שיר השירים ו׳:י׳), אַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁל שֶׁבַח יֵשׁ כָּאן לְיִשְׂרָאֵל, כְּנֶגֶד אַרְבַּע גָּלֻיּוֹת, שֶׁבְּאַרְבַּע גָּלֻיּוֹת שֶׁעָמְדוּ עַל יִשְׂרָאֵל לֹא כָּפְרוּ בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בְּגָלוּת בָּבֶל מִנַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. נְבוּכַדְנֶצַּר הָיָה מִשְׁתַּחֲוֶה לַשֶּׁמֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵיךְ נָפַלְתָּ מִשָּׁמַיִם הֵילֵל בֶּן שָׁחַר (ישעיהו י״ד:י״ב). וְדָנִיֵּאל הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכַוִּין פְּתִיחָן לֵהּ בְעִלִּיתֵהּ נֶגֶד יְרוּשְׁלֶם (דניאל ו׳:י״א), עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם. וְלָמָּה הָיָה שׁוֹחֵר וּמִתְפַּלֵּל כְּדֵי שֶׁיְרַחֵם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, וְעָלָיו אָמַר שְׁלֹמֹה: שֹׁחֵר טוֹב יְבַקֵּשׁ רָצוֹן (משלי י״א:כ״ז), וְנִמְצָא לָהֶם הָאֱלֹהִים בְּעֵת צָרָתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי אֹהֲבַי אֵהָב וגו׳ (משלי ח׳:י״ז). וְכֵן מָצִינוּ כְּשֶׁהוּשְׁלַךְ דָּנִיֵּאל לְגֹב אֲרָיוֹת לֹא נִזּוֹק, שֶׁנֶּאֱמַר: אֱלָהִי שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא וְלָא חַבְּלוּנִי (דניאל ו׳:כ״ג), חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה הוּשְׁלְכוּ לְכִבְשַׁן הָאֵשׁ וְלֹא נִזּוֹקוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּשְׂעַר רֵאשְׁהוֹן לָא הִתְחָרַךְ וְרֵיחַ נוּר לָא עֲדָת בְּהוֹן (דניאל ג׳:כ״ז), אֶלָּא הֵאִירוּ לָעוֹלָם כַּשַּׁחַר שֶׁהוּא מֵאִיר לָעוֹלָם, לְפִיכָךְ הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. וְעָשׂוּ לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים לְהַכִּיר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּלְקַלְּסוֹ, שֶׁכֵּן נְבוּכַדְנֶצַּר אָמַר כְּשֶׁיָּצְאוּ חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה מִן הַכִּבְשָׁן: בְּרִיךְ אֱלָהֲהוֹן דִּי שַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וַעֲבֵד נְגוֹ (דניאל ג׳:כ״ח), עַבְדוֹהִי דִּי אֱלָהָא עִלָּאָה (דניאל ג׳:כ״ו). וְכֵן דָּרְיָוֶשׁ אָמַר כְּשֶׁנָּפַל דָּנִיֵּאל לְגוּב אֲרָיוֹת: לֶהֱוֹן זָיְעִין וְדָחֲלִין מִן קֳדָם אֱלָהֵהּ דִי דָנִיֵּאל דִּי הוּא אֱלָהָא חַיָּא (דניאל ו׳:כ״ז), לְכָךְ כְּתִיב: מִי זֹאת הַנִּשְׁקָפָה כְּמוֹ שָׁחַר. יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. אַתָּה מוֹצֵא בַּלַּיְלָה אִם אֵין הַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ, הַחשֶׁךְ בָּעוֹלָם וְאֵין אָדָם יָכוֹל לְהַלֵּךְ אֲפִלּוּ תּוֹךְ הַמְּדִינָה, כֵּיוָן שֶׁהַלְּבָנָה נִרְאֵית בָּרָקִיעַ הַכֹּל שְׂמֵחִין וּמְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ, כָּךְ בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ שֶׁגָּזְרוּ עַל יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁמִיד לַהֲרֹג וּלְאַבֵּד, וּבָאָה אֶסְתֵּר וְהֵאִירָה לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה (אסתר ח׳:ט״ז), לְכָךְ כְּתִיב: יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. וְאִם רְצוֹנְךָ לֵידַע שֶׁנִּדְמֵית אֶסְתֵּר לַלְּבָנָה, כְּשֵׁם שֶׁהַלְּבָנָה נוֹלְדָה לִשְׁלשִׁים יוֹם, כָּךְ אֶסְתֵּר אָמְרָה: וַאֲנִי לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ זֶה שְׁלוֹשִׁים יוֹם (אסתר ד׳:י״א), לְפִיכָךְ יָפָה כַלְּבָנָה, בְּגָלוּת מָדַי. בָּרָה כַּחַמָּה בְּמַלְכוּת יָוָן, סַנֶּדְרִיאוּס אֵם אוּלִיאוּס חַמָּה שְׁמָהּ, וְהַשֶּׁמֶשׁ גִּבּוֹר נִקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח (תהלים י״ט:ו׳), בִּתְקוּפַת תַּמּוּז מִי יוּכַל לַעֲמֹד כְּנֶגֶד הַשֶּׁמֶשׁ הַכֹּל בּוֹרְחִים מִמֶּנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ (תהלים י״ט:ז׳). כָּךְ בְּמַלְכוּת יָוָן הַכֹּל בָּרְחוּ מִמֶּנּוּ וּמַתִּתְיָה הַכֹּהֵן וּבָנָיו עָמְדוּ בֶּאֱמוּנָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרְחוּ מִפְּנֵיהֶם הָאֻכְלוּסִין שֶׁל יָוָן וְנֶהֶרְגוּ כֻּלָּן. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: כֹּתּוּ אִתֵּיכֶם לַחֲרָבוֹת וּמַזְמְרֹתֵיכֶם לִרְמָחִים הַחַלָּשׁ יֹאמַר גִּבּוֹר אָנִי (יואל ד׳:י׳). וְאוֹמֵר: כֵּן יֹאבְדוּ כָּל אוֹיְבֶיךָ ה׳ וגו׳ (שופטים ה׳:ל״א), לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בָּרָה כַּחַמָּה. אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָּלוֹת בֶּאֱדוֹם, לָמָּה נִקְרָא שְׁמָהּ אֲיֻמָּה, לְפִי שֶׁעוֹמֶדֶת בְּמַלְכוּת שֶׁיֵּשׁ לָהּ אֵימָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲרוּ חֵיוָה רְבִיעָאָה דְּחִילָה וְאֵימְתָנִי וְתַקִּיפָא (דניאל ז׳:ז׳). מַהוּ אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, אַתָּה מוֹצֵא שְׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת יֵשׁ בָּרָקִיעַ, כְּשֵׁם שֶׁאֵין הַשָּׁמַיִם יְכוֹלִין לַעֲמֹד חוּץ מִשְּׁנֵים עָשָׂר מַזָּלוֹת, כָּךְ אֵין הָעוֹלָם יָכוֹל לַעֲמֹד חוּץ מִשְּׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים וגו׳ (ירמיהו ל״א:ל״ה). אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, אֵין דְּגָלִים אֶלָּא צְבָאוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: דֶּגֶל מַחֲנֵה, וּצְבָאוֹ וּפְקֻדֵיהֶם (במדבר ב׳:ג׳-ד׳). וְכֵן דִּגְלֵי הַשָּׁמַיִם הַמַּלְאָכִים, וְדִגְלֵי הָאָרֶץ יִשְׂרָאֵל. צִבְאוֹת הַשָּׁמַיִם, מַלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים וגו׳ (דברי הימים ב י״ח:י״ח). צִבְאוֹת הָאָרֶץ, יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: יָצְאוּ כָּל צִבְאוֹת ה׳ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות י״ב:מ״א). וַאֲדוֹן שְׁנֵיהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּכְשֵׁם שֶׁהַכֹּל יְרֵאִים מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמִן הַמַּלְאָכִים, כָּךְ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים הָיוּ יְרֵאִים מִיִּשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרָאוּ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ וגו׳ (דברים כ״ח:י׳), לְכָךְ נֶאֱמַר: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת, שֶׁדִּמָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל לַמַּלְאָכִים, בַּמַּלְאָכִים נֶאֱמַר: שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ (ישעיהו ו׳:ב׳), וּבְיִשְׂרָאֵל נֶאֱמַר: אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם (דברים כ״ט:ט׳). הַמַּלְאָכִים אוֹמְרִים בְּכָל יוֹם: קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. הַמַּלְאָכִים נִקְרְאוּ אֵשׁ, דִּכְתִיב: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט (תהלים ק״ד:ד׳), וְיִשְׂרָאֵל כְּמוֹ כֵן, דִּכְתִיב: וְהָיָה בֵית יַעֲקֹב אֵשׁ (עבדיה א׳:י״ח). הַמַּלְאָכִים מִתְחַדְּשִׁין בְּכָל יוֹם וּמְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְהֵן חוֹזְרִין לִנְהַר אֵשׁ שֶׁיָּצְאוּ מִמֶּנּוּ וְשׁוּב הָאֱלֹהִים מְחַדְּשָׁן וּמַחֲזִירָן כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ בָּרִאשׁוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: חֲדָשִׁים לַבְּקָרִים (איכה ג׳:כ״ג), כָּךְ יִשְׂרָאֵל מִשְׁתַּקְעִין בַּעֲוֹנוֹת מִיֵּצֶר הָרָע שֶׁיֵּשׁ בְּגוּפָן, וְחוֹזְרִין בִּתְשׁוּבָה, וְהָאֱלֹהִים בְּכָל שָׁנָה סוֹלֵחַ לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם וּמְחַדֵּשׁ לִבָּם לְיִרְאָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ (יחזקאל ל״ו:כ״ו), לְכָךְ כְּתִיב: אֲיֻמָּה כַּנִּדְגָלוֹת. [ז] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – מַה כְּתִיב בַּפָּרָשָׁה: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב, וְעָבַר ה׳ לִנְגֹף אֶת מִצְרַיִם (שמות י״ב:כ״ב-כ״ג), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנוּ (במדבר כ״ג:ט׳), אֵלּוּ הָאָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ (מיכה ו׳:ב׳), מוֹצְאִים אָנוּ מִתְּחִלָּה הָיָה הַמָּקוֹם מְבַקֵּשׁ לְכוֹנֵן הָעוֹלָם וְלֹא הָיָה מוֹצֵא עַד שֶׁעָמְדוּ הָאָבוֹת, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מְבַקֵּשׁ לִבְנוֹת מְדִינָה, גָּזַר וְחִפְּשׂוּ מָקוֹם לִבְנוֹת בּוֹ הַמְדִינָה, בָּא לִתֵּן הַיְסוֹד וְהָיוּ הַמַּיִם עוֹלִים מִן הַתְּהוֹם וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִים לַעֲשׂוֹת אֶת הַיְסוֹד, שׁוּב בָּא לִתֵּן אֶת הַיְסוֹד בְּמָקוֹם אַחֵר, וְהָיוּ הַמַּיִם מְהַפְּכִים, עַד שֶׁבָּא בְּמָקוֹם אֶחָד וּמָצָא שָׁם צֹר גָּדוֹל, אָמַר כָּאן אֲנִי קוֹבֵעַ אֶת הַמְּדִינָה עַל הַצֻּרִים הַלָּלוּ, כָּךְ מִתְּחִלָּה הָיָה הָעוֹלָם מַיִם בְּמַיִם, וְהָיָה הָאֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ לְכוֹנֵן עוֹלָמִים וְלֹא הָיוּ הָרְשָׁעִים מַנִּיחִין, מַה כְּתִיב בְּדוֹרוֹ שֶׁל אֱנוֹשׁ: אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה׳ (בראשית ד׳:כ״ו), עָלוּ הַמַּיִם וֶהֱצִיפוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה עָשׁ כְּסִיל וְכִימָה וגו׳ (איוב ט׳:ט׳). וְכֵן דּוֹר הַמַּבּוּל הָיוּ רְשָׁעִים, מַה כְּתִיב בָּהֶם: הָאֹמְרִים לָאֵל סוּר מִמֶּנּוּ (איוב כ״ב:י״ז), עָלוּ הַמַּיִם וְלֹא הִנִּיחוּ לִתֵּן עֲלֵיהֶם אֶת הַיְסוֹד, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָהָר יוּצַק יְסוֹדָם (איוב כ״ב:ט״ז), וּכְתִיב: בַּיּוֹם הַזֶּה נִבְקְעוּ כָּל מַעְיְנוֹת תְּהוֹם רַבָּה (בראשית ז׳:י״א). כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ הָאָבוֹת וְזָכוּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל אֵלּוּ אֲנִי מְכוֹנֵן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לַה׳ מְצֻקֵי אֶרֶץ וַיָּשֶׁת עֲלֵיהֶם תֵּבֵל (שמואל א ב׳:ח׳), לְכָךְ כְּתִיב: כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, הֶן עַם לְבָדָד יִשְׁכֹּן (במדבר כ״ג:ט׳), מַהוּ הֶן, כָּל הָאוֹתִיּוֹת מִזְדַּוְּגִין חוּץ מִשְּׁתֵי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ, כֵּיצַד א״ט הֲרֵי י, ב״ח הֲרֵי י, ג״ז הֲרֵי י, ד״ו הֲרֵי י, נִמְצָא ה׳ לְעַצְמָהּ. וְכֵן הָאוֹת הַנ׳ אֵין לָהּ זוּג י״צ הֲרֵי ק, כ״פ הֲרֵי ק, ל״ע הֲרֵי ק, מ״ס הֲרֵי ק, נִמְצָא נ׳ לְעַצְמָהּ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁשְּׁנֵי אוֹתִיּוֹת הַלָּלוּ אֵינָן יְכוֹלִין לְהִזְדַּוֵּג עִם כָּל הָאוֹתִיּוֹת אֶלָּא לְעַצְמָן, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָן יְכוֹלִין לְהִדָּבֵק עִם כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הַקַּדְמוֹנִים אֶלָּא לְעַצְמָן מְפֹרָשִׁים, שֶׁאֲפִלּוּ שׂוֹנֵא גּוֹזֵר עֲלֵיהֶם לְחַלֵּל הַשַּׁבָּת וּלְבַטֵּל אֶת הַמִּילָה אוֹ לַעֲבֹד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֵן נֶהֱרָגִים וְאֵין מִתְעָרְבִים בָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב (במדבר כ״ג:ט׳). וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה כָּל שׂוֹנֵא וְכָל אוֹיֵב שֶׁיִּגְזֹר עֲלֵיהֶם גְּזֵרָה אֲנִי הוֹרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם (במדבר כ״ג:כ״ד). מִכָּן אַתָּה לָמֵד אַתָּה מוֹצֵא בָּא עֲלֵיהֶם עֲמָלֵק וְהָרְגוּ אוֹתוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּחֲלשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת עֲמָלֵק וְאֶת עַמּוֹ לְפִי חָרֶב (שמות י״ז:י״ג). בָּא סִיסְרָא וַהֲרָגוּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּהָם ה׳ אֶת סִיסְרָא (שופטים ד׳:ט״ו), וְכֵן כָּל אוֹיְבֵיהֶם. וְכֵן בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לָהֶם: וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ וגו׳ (שמות י״ב:כ״ב), הֵם בְּבָתֵּיהֶם וְהוּא הוֹרֵג אֶת אוֹיְבֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַר ה׳ לִנְגֹף אֶת מִצְרַיִם (שמות י״ב:כ״ג). הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם, לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְעָשִׂיתִי לָכֶם נִסִּים בַּחֹדֶשׁ הַזֶּה, אַף אַתֶּם עֲשׂוּ אוֹתוֹ רֹאשׁ חֹדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. [ח] מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֵּן וְהִשְׁלִיטוֹ עַל כָּל נְכָסָיו, וְאָמַר הַבֵּן לְאָבִיו אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי הַכִּסֵּא שֶׁלְךָ הֵיאַךְ הַכֹּל יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה מְחַבְּבֵנִי, אֶלָּא כְּשֶׁתִּתֵּן לִי מְקוֹם הַכִּסֵּא שֶׁלְךָ הַכֹּל נוֹתְנִין לִי קִלּוּס, כָּךְ נָתַן הָאֱלֹהִים לְאַבְרָהָם הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם (בראשית י״ח:י״ז), כֵּיוָן שֶׁנָּתַן לוֹ הַכֹּל אָמַר לוֹ אִם אֵין אַתָּה נוֹתֵן לִי בֵּית הַמִּקְדָּשׁ ת״ק אַמָּה עַל ת״ק אַמָּה לֹא נָתַתָּ לִי כְּלוּם, וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל מַה שֶּׁבִּקֵּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי נָתַתִּי לְךָ שְׁכֶם אַחַד עַל אַחֶיךָ (בראשית מ״ח:כ״ב), וְכֵיוָן שֶׁשָּׁמַע אַבְרָהָם כֵּן, מָה אָמַר: אֱלֹהִים דִּבֶּר בְּקָדְשׁוֹ אֶעֱלֹזָה (תהלים ס׳:ח׳). [ט] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנּוֹלַד לוֹ בֵּן וְעָשָׂה יוֹם טוֹב, וְנִשְׁבָּה אוֹתוֹ הַבֵּן וְעָשָׂה שָׁם זְמַן מְרֻבֶּה, אַחַר זְמַן נִפְדָה אוֹתוֹ הַבֵּן וְעָשָׂה לוֹ הַמֶּלֶךְ יוֹם גֶּנוּסְיָא, כָּךְ עַד שֶׁלֹא יָרְדוּ יִשְׂרָאֵל לְמִצְרַיִם הָיוּ מוֹנִים לַשִּׁעְבּוּד, מִשֶּׁיָּרְדוּ וְנִשְׁתַּעְבְּדוּ שָׁם, עָשָׂה לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִסִּים וְנִפְדוּ, הִתְחִילוּ מוֹנִין לֶחֳדָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים. [י] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת וגו׳ בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו (תהלים ק״ה:מ״ד-מ״ה), הֵבִיא הָאֱלֹהִים הַמַּכּוֹת עַל הַמִּצְרִיִּים: שָׁלַח חשֶׁךְ וַיַּחְשִׁךְ (תהלים ק״ה:כ״ח), הִתְחִיל מְשַׁלְשֵׁל וְיוֹרֵד עַד שֶׁהוּא מַגִּיעַ לְמִצְרַיִם. שָׂמַח מִצְרַיִם בְּצֵאתָם (תהלים ק״ה:ל״ח), מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ הַכֹּל מְכַבְּדִין אוֹתוֹ עַד כַּמָּה הָיוּ מְכַבְּדִין אוֹתוֹ עַד שֶׁהָיוּ מְבִיאִין לוֹ דּוֹרוֹנוֹת וֵאלֹהֵיהֶן עִמָּהֶן, כָּךְ הָיָה פַּרְעֹה שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְהָיוּ מְבִיאִין לוֹ דּוֹרוֹנוֹת וֵאלֹהֵיהֶן עִמָּהֶן, וְאַחַר כָּךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן בָּאִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַחַר בָּאוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן וגו׳ (שמות ה׳:א׳). הוֹצִיא הַנִּמּוֹסִין וּפִשְׁפֵּשׁ בָּהֶם וְלֹא מָצָא שָׁם אֶת הַשֵּׁם הַזֶּה, מָשָׁל לְעֶבֶד שֶׁהָיָה מְהַלֵּךְ עִם רַבּוֹ וכו׳ כְּדִלְעֵיל, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַי וְקַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת הוּא אֱלֹהִים חַיִּים וּמֶלֶךְ עוֹלָם (ירמיהו י׳:י׳), מָשָׁל לְעָנִי שֶׁהָיָה בַּמְדִינָה וְהָיָה עוֹמֵד לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא הִרְגִּישׁ, כְּשֶׁנָּגְעָה הַמַּכָּה בְּגוּפוֹ הִתְחִיל מַרְגִּישׁ וְאָמַר אֵין כַּיּוֹצֵא בָּזֶה, כָּךְ הֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַכּוֹת עַל הַמִּצְרִיִּים וְלֹא הִרְגִּישׁ פַּרְעֹה, כֵּיוָן שֶׁנָּגְעָה בְּגוּפוֹ הִתְחִיל מַרְגִּישׁ וְצוֹוֵחַ: ה׳ הַצַּדִּיק וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים (שמות ט׳:כ״ז), וְכִי לֹא הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יָכוֹל לְהַצִיל יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרַיִם בַּמַּכָּה רִאשׁוֹנָה, אֶלָּא לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם (איוב י״ב:כ״ג), וּכְתִיב: מֵסִיר לֵב רָאשֵׁי עַם הָאָרֶץ (איוב י״ב:כ״ד), וּמַהוּ כֵּן, שֶׁאָמַר: ה׳ הַצַּדִּיק, כְּשֶׁהָיוּ הַמַּכּוֹת בָּאוֹת לֹא הָיוּ בָּאוֹת אֶלָּא בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וַאֲפִלּוּ הוּרַד שָׁמָּה הַמַּכָּה וְנִכְנֶסֶת בָּהּ כְּמוֹ לוּז, הָיָה הַמַּכָּה מְמַלֵּא אֶת כֻּלָּהּ וְלֹא הָיְתָה נוֹגַעַת בְּשָׂדֶה אַחֶרֶת, וְעָלֶיהָ נֶאֱמַר: כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ וגו׳ (ישעיהו כ״ו:ט׳), מָשָׁל לְמָה הָיְתָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל דּוֹמָה, לְמֶלֶךְ שֶׁהָיְתָה לוֹ בַּת אֲהוּבָה נְתוּנָה בְּעֵבֶר הַנָּהָר, פָּשַׁט הַמֶּלֶךְ אֶת יָדוֹ וְהֶעֱבִירָהּ וְהוֹשִׁיבָהּ בַּקָּרוֹנִין שֶׁלּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יָּפוּ פְּעָמַיִךְ (שיר השירים ז׳:ב׳), לֹא יָדַעְתִּי נַפְשִׁי שָׂמַתְנִי מַרְכְּבוֹת עַמִּי נָדִיב (שיר השירים ו׳:י״ב). וַיַּמְטֵר עֲלֵיהֶם כֶּעָפָר שְׁאֵר (תהלים ע״ח:כ״ז), וַיּוֹלִיכֵם בַּתְּהֹמוֹת (תהלים ק״ו:ט׳), וַה׳ הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות י״ג:כ״א), הַכֹּל בִּזְכוּת אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי זָכַר אֶת דְּבַר קָדְשׁוֹ אֶת אַבְרָהָם עַבְדּוֹ, וַיּוֹצִא עַמּוֹ בְשָׂשׂוֹן, וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם (תהלים ק״ה:מ״ב-מ״ד), לָמָּה: בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ (תהלים ק״ה:מ״ה). [יא] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: אַשְׁרֵי הַגּוֹי אֲשֶׁר ה׳ אֱלֹהָיו (תהלים ל״ג:י״ב), מִשֶּׁבָּחַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעוֹלָמוֹ, קָבַע בּוֹ רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשָׁנִים, וּכְשֶׁבָּחַר בְּיַעֲקֹב וּבָנָיו קָבַע בּוֹ רֹאשׁ חֳדָשִׁים שֶׁל גְּאֻלָּה שֶׁבּוֹ נִגְאֲלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וּבוֹ עֲתִידִין לִגָּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּימֵי צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אַרְאֶנּוּ נִפְלָאוֹת (מיכה ז׳:ט״ו). וּבוֹ נוֹלַד יִצְחָק, וּבוֹ נֶעֱקַד, וּבוֹ קִבֵּל יַעֲקֹב אֶת הַבְּרָכוֹת, וּבוֹ רָמַז לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהוּא רֹאשׁ לָהֶם לִתְשׁוּעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהוֹצִיא אֶת בְּנוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין, אָמַר עֲשׂוּ אוֹתוֹ יוֹם טוֹב כָּל הַיָּמִים שֶׁבּוֹ יָצָא בְּנִי מֵחשֶׁךְ לְאוֹר, מֵעֹל בַּרְזֶל לְחַיִּים, מֵעַבְדּוּת לְחֵרוּת, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה. כָּךְ הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל מִבֵּית הָאֲסוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת (תהלים ס״ח:ז׳). מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: (וַ)⁠יּוֹצִיאֵם מֵחשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת (תהלים ק״ז:י״ד). מֵעֹל בַּרְזֶל לְעֹל תּוֹרָה, מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּנִים אַתֶּם לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם (דברים י״ד:א׳). מִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: גֹּאֲלָם חָזָק ה׳ צְבָאוֹת שְׁמוֹ (ירמיהו נ׳:ל״ד). לְכָךְ קָבַע לָהֶם שִׂמְחָה שֶׁהוּא נִפְרָע מֵאוֹיְבֵיהֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֶתֵּן אָדָם תַּחְתֶּיךָ (ישעיהו מ״ג:ד׳). [יב] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לִי וְלָכֶם הִיא הַגְּאֻלָּה, כִּבְיָכוֹל אֲנִי נִפְדֵיתִי עִמָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו (שמואל ב ז׳:כ״ג), וְקִבְעוּ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לִי וְלָכֶם, שֶׁאֲנִי רוֹאֶה דַּם הַפֶּסַח וּמְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּתְהֵא שִׂמְחַתְכֶם שְׁלֵמָה, אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא עָנִי. (ה) שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה – שֶׂה, בִּשְׁבִיל: אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶּׂה וגו׳ (בראשית כ״ב:ח׳). תָּמִים, לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ (דברים ל״ב:ד׳). זָכָר, שֶׁהוּא הוֹרֵג כָּל בְּכוֹרֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וְחָס עַל בְּכוֹרֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ – כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הוֹרֵג הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַשְּׁבִי וְהַשִּׁפְחָה, כָּךְ רְשׁוּת בְּיֶדְכֶם לִטֹּל מִכָּל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם רוֹצִים. (ו) וְיִהְיוּ מְשַׁמְרִין אוֹתוֹ, שֶׁהוּא לָכֶם שִׂמְחָה [נסחה אחרת: שמירה] גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת. וְשַׁחֲטוּ אוֹתוֹ – אַתֶּם שׁוֹחֲטִים פֶּסַח וַאֲנִי שׁוֹחֵט בְּכוֹרִים. (ז) וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְזוּזֹת – שֶׁאֲנִי פּוֹסֵחַ וּמֵגֵן עֲלֵיכֶם. (ח) וְיִהְיוּ זְהִירִין בּוֹ, שֶׁבַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכָל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ – בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם שֶׁהִצַּלְתִּיו מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. וּמַצּוֹת – בִּשְׁבִיל שָׂרָה שֶׁעָשְׂתָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עֻגוֹת וְלֹא טָעֲמוּ לֶחֶם. מְרֹרִים – בִּשְׁבִיל יַעֲקֹב, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּרְדְּפוּ בָּנָיו בְּמִצְרַיִם כָּךְ רְדָפוֹ עֵשָׂו. (י) וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר – כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי מְשַׁיֵּר נְשָׁמָה בִּבְכוֹרֵי מִצְרַיִם, כָּךְ לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנוּ עַד בֹּקֶר. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְבָנָיו הֱיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי דָן דִּינֵי נְפָשׁוֹת וּמְחַיֵּב, הַקְרִיבוּ לִי דּוֹרוֹן שֶׁאִם תַּעֲלוּ לְפָנַי לַבִּימָה שֶׁאַעֲבִיר אִילוֹגִין שֶׁלָּכֶם לְאַחֵר. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֲנִי מִתְעַסֵּק וּמוֹדִיעַ אֲנִי הֵיאַךְ אֲנִי חָס עֲלֵיכֶם בְּרַחֲמִים בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה, וַאֲנִי מְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, שֶׁהָעֲבָרָה שֶׁאֲנִי עוֹבֵר קָשָׁה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְכֵן יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר: וִיהִי ה׳ מִשְׁגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה (תהלים ט׳:י׳). (ב) [יג] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – אָמַר שְׁלֹמֹה: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ (משלי ח׳:ט״ו), אָמַר רַבִּי לֵוִי מָשָׁל לְדוּכוֹס שֶׁזָּרְקוּ לוֹ הַלִּגְיוֹנוֹת פּוֹרְפִּירָא, מֶה עָשָׂה פּוֹנֶה לֻפָּס וְשׂוֹרֵף אֶת הַשְּׁטַר וּמוֹצִיא הַלִּגְיוֹנִין וְהִיא נִקְרֵאת רֹאשׁ לְמַלְכוּתוֹ. כָּךְ לְעֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה דּוֹרוֹת מָלַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, פּוֹנֶה לֻפָּס, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה (שמות י״ד:ח׳), וְשָׂרַף אֶת הַשְּׁטַר, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם (שמות י״ב:מ׳), וּמוֹצִיא לִגְיוֹנִין, וְהִיא נִקְרֵאת רֹאשׁ לְמַלְכוּתוֹ. הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ. (ב) [יד] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם (מיכה ו׳:ד׳), זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי (תהלים מ״ג:ג׳), זֶה משֶׁה וְאַהֲרֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ (דברים ל״ג:ח׳), וְכֵן כְּתִיב: תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ (מלאכי ב׳:ו׳). וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם, מְלַמֵּד שֶׁלֹא הָיָה מְבַקֵּשׁ לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל, אֶלָּא אָמַר משֶׁה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִי אָנֹכִי (שמות ג׳:י״א), וְכִי כָּךְ הִבְטַחְתָּ לַאֲבוֹתָם שֶׁבְּיַד בָּשָׂר וָדָם אַתָּה מוֹצִיא בְּנֵיהֶם, וּמִי אָנֹכִי שֶׁאֵלֵךְ: וְכִי אוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג׳:י״א), וְכִי אֲנִי הוּא אוֹתוֹ שֶׁכָּתוּב בּוֹ: דָּן אָנֹכִי (בראשית ט״ו:י״ד), שֶׁאַתָּה מְשַׁלְּחֵנִי לְגָאֳלָן, לֹא כָּךְ הִבְטַחְתָּ לְאַבְרָהָם וְאָמַרְתָּ לוֹ: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי (בראשית ט״ו:י״ד), לֹא כָךְ אָמַרְתָּ לְיַעֲקֹב: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַּם עָלֹה (בראשית מ״ו:ד׳), וְלִי אַתָּה אוֹמֵר: מִי אָנֹכִי. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ אֲנִי יוֹרֵד וּמַצִּילָן, אִשָּׁה אַחַת יָרְדָה לְמִצְרַיִם וּבִשְׁבִילָהּ יָרַדְתִּי וְהִצַּלְתִּי אוֹתָהּ, אֵימָתַי בְּשָׁעָה שֶׁנָּטַל פַּרְעֹה לְשָׂרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַגַע ה׳ אֶת פַּרְעֹה (בראשית י״ב:י״ז), וּמַה בִּשְׁבִיל אִשָּׁה אַחַת יָרַדְתִּי, בִּשְׁבִיל שִׁשִּׁים רִבּוֹא אֲנָשִׁים וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא נָשִׁים וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא בָּנִים, אֵינִי יוֹרֵד וּמַצִּילָן, אֶלָּא לְכוּ אַתֶּם תְּחִלָּה וְהוֹדִיעוּ לְבָנַי שֶׁאֲנִי גוֹאֲלָן, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי מַצִּיל אוֹתָן, לְכָךְ כְּתִיב: שְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ הֵמָּה יַנְחוּנִי, לְכָךְ אָמַר: וָאֶשְׁלַח לְפָנֶיךָ אֶת משֶׁה אַהֲרֹן וּמִרְיָם. [טו] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: שָׁלַח משֶׁה עַבְדּוֹ אַהֲרֹן אֲשֶׁר בָּחַר בּוֹ (תהלים ק״ה:כ״ו), כֵּיוָן שֶׁנִּכְנַס הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל נָגַף אֶת הַבְּכוֹרוֹת וֶאֱלוֹהוֹת שֶׁלָּהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶגֹּף אֶת מִצְרַיִם (יהושע כ״ד:ה׳), וְכֵן: וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה׳ שְׁפָטִים (במדבר ל״ג:ד׳), כֵּיוָן שֶׁנָּגַף אוֹתָם בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת מֶה עָשׂוּ, נָטְלוּ בְּנֵיהֶם וְהִטְמִינוּם בְּבָתֵּי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם, אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה הַמִּצְרִים מְבַקְּשִׁין וּמְחַזְּרִין הֵיאַךְ לִבְרֹחַ מִן הַנֶּגֶף וְלֹא הָיוּ מוֹצְאִין, לָמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְּהֶם (איוב י״א:כ׳), רְשָׁעִים אֵלּוּ הַמִּצְרִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲנִי וְעַמִּי הָרְשָׁעִים (שמות ט׳:כ״ז), מִי גָרַם לָהֶם שֶׁיִּהְיוּ לוֹקִים כָּל מַכָּה וּמַכָּה, עַל שֶׁהָיוּ בּוֹטְחִים בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִכָּה אֶת אֱלֹהֵיהֶם עִמָּהֶם, מִי שֶׁהָיָה שֶׁל עֵץ הָיָה נִרְקָּב, שֶׁל אֶבֶן הָיָה נָמֵס, שֶׁל כֶּסֶף וְשֶׁל זָהָב וְשֶׁל נְחשֶׁת הִתִּיכָן כְּשֵׁם שֶׁהָיוּ מִתְּחִלָּתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה׳ שְׁפָטִים (במדבר ל״ג:ד׳), וְכָל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁבָּעוֹלָם אָבְדוּ חוּץ מִבַּעַל צְפֹן שֶׁלָּהֶם, לָמָּה, בִּשְׁבִיל לְהַטְעוֹתָן, לְכָךְ כְּתִיב: מַשְׂגִּיא לַגּוֹיִם וַיְאַבְּדֵם (איוב י״ב:כ״ג). וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר: הַנּוֹתֵן בַּיָּם דָּרֶךְ, הַמּוֹצִיא רֶכֶב וָסוּס חַיִל וְעִזּוּז (ישעיהו מ״ג:ט״ז-י״ז), כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירוֹת (שמות י״ד:ב׳), וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ (שמות י״ד:ג׳), קָרָא לְכָל חֲיָלוֹתָיו וְאָמַר לָהֶם אִי אַתֶּם יוֹדְעִים שֶׁבַּעַל צְפֹן כָּנַס עַל יִשְׂרָאֵל כָּל הָאֲרָיוֹת שֶׁבַּמִּדְבָּר, כָּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: שְׁלַח מַלְאֲכֵהּ וּסֲגַר פֻּם אַרְיָוָתָא (דניאל ו׳:כ״ג), מִיָּד שָׂרָן שֶׁל מִצְרַיִם יָרַד לְאַבְּדָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם (שמות י״ד:י׳), פַּרְעֹה נוֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא מִצְרַיִם, זֶה הַשַּׂר שֶׁלָּהֶן, מִיָּד: וַיִּירְאוּ מְאֹד (שמות י״ד:י׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אַל תִּירָאוּ (שמות י״ד:י״ג). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם (שמות י״ד:כ״ו), מִיָּד: וַיֵּט משֶׁה אֶת יָדוֹ (שמות י״ד:כ״ז). וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ (שמות י״ד:כ״ז), הָיָה צָרִיךְ לוֹמַר מִצְרַיִם נָסִים אַחֲרֵיהֶם, וְכִי יֵשׁ אָדָם בּוֹרֵחַ מִן הַבְּרִיָה וְנָס לִקְרָאתוֹ, אֶלָּא שֶׁהִטְעָה אוֹתָם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלֹא הָיוּ מוֹצְאִין הֵיכָן לָנוּס וְהָיוּ נָסִים לִקְרָאתוֹ, עַד שֶׁנִּשְׁתַּקְעוּ תְּהוֹמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְנַעֵר ה׳ אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם (שמות י״ד:כ״ז), וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ צוֹוַחַת וְאוֹמֶרֶת: וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה וּמָנוֹס אָבַד מִנְּהֶם (איוב י״א:כ׳), וְעַל בַּעַל צְפוֹן שֶׁבָּטְחוּ עָלָיו, נֶאֱמַר: וְתִקְוָתָם מַפַּח נָפֶשׁ (איוב י״א:כ׳). וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא כְּשֶׁיִּכָּנְסוּ כָּל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, מְבִיאִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלָּהֶם שֶׁיַּצִּילוּ אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי כָּל הָעַמִּים יֵלְכוּ אִישׁ בְּשֵׁם אֱלֹהָיו וַאֲנַחְנוּ נֵלֵךְ בְּשֵׁם ה׳ אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד (מיכה ד׳:ה׳), וְכֵיוָן שֶׁבָּאִין מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בָּהֶם, מַתִּיכָן, וְהֵן רוֹאִין וּמִתְבַּיְּשִׁין וְהֵם מַשְׁלִיכִין אוֹתָם וְהוֹלְכִין וּמַטְמִינִים עַצְמָן בִּמְעָרוֹת וּבִסְלָעִים. וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר: כִּי יוֹם לַה׳ צְבָאוֹת עַל כָּל גֵּאֶה וָרָם (ישעיהו ב׳:י״ב), אֵלּוּ הַטְּיוּסִין שֶׁלָּהֶם: וְהָאֱלִילִים כָּלִיל יַחֲלֹף (ישעיהו ב׳:י״ח). וּמָה הֵן עוֹשִׂין הוֹלְכִין וּמַטְמִינִים עַצְמָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָאוּ בִּמְעָרוֹת צוּרִים וּבִמְחִלּוֹת עָפָר (ישעיהו ב׳:י״ט), וּכְתִיב: בַּיּוֹם הַהוּא יַשְׁלִיךְ הָאָדָם אֵת אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וְאֵת אֱלִילֵי זְהָבוֹ (ישעיהו ב׳:כ׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרְחִים אַתֶּם רְאוּ מַה הִכְתַּבְתִּי: וְאִם יֵחָבְאוּ בְּרֹאשׁ הַכַּרְמֶל מִשָּׁם אֲחַפֵּשׂ (עמוס ט׳:ג׳), חִיאֵל שֶׁנִּטְמַן בַּבַּעַל בְּהַר הַכַּרְמֶל שֶׁזָּרַק אֵשׁ בָּעֵצִים לֹא נְגַפְתִּיו: וְאִם יִסָּתְרוּ מִנֶּגֶד עֵינַי (עמוס ט׳:ג׳), וְאוֹמֵר: אִם יַחְתְּרוּ בִשְׁאוֹל (עמוס ט׳:ב׳). אוֹתָהּ שָׁעָה: וְעֵינֵי רְשָׁעִים תִּכְלֶינָה (איוב י״א:כ׳), אֲבָל הַצַּדִּיקִים עֲלֵיהֶם הוּא אוֹמֵר: מִגְדַל עֹז שֵׁם ה׳ (משלי י״ח:י׳). (א) [טז] דָּבָר אַחֵר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר – מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה בְּמִצְרַיִם בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי יִצְחָק נַפְחָא מָשָׁל לְמַטְרוֹנָה שֶׁהָיְתָה מְקַטְרֶגֶת לַמֶּלֶךְ, נְתָנָהּ בַּפִּילָקִי וְהָלַךְ לוֹ, הָיָה עִמָּהּ הַמֶּלֶךְ בַּפִּילָקִי אָמְרוּ לוֹ מָה אִכְפַּת לָךְ, אָמַר לָהֶם כָּל הַיָּמִים שֶׁאֲנִי עִמָּהּ אֵינָהּ נוֹטֶלֶת שֵׁם רָע, כָּךְ נִשְׁתַּעְבְּדוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם וְנִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְךָ מִצְרַיְמָה (בראשית מ״ו:ד׳), וְכֵן בְּבָבֶל, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה (ישעיהו מ״ג:י״ד), וְכֵן בְּמָדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשַׂמְתִּי כִסְאִי בְּעֵילָם (ירמיהו מ״ט:ל״ח), וְאֵין עֵילָם אֶלָּא מָדַי, שֶׁנֶּאֱמַר: עֲלִי עֵילָם צוּרִי מָדַי (ישעיהו כ״א:ב׳), בְּיָוָן הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ עֲלֵיהֶם יֵרָאֶה וְיָצָא כַבָּרָק חִצּוֹ (זכריה ט׳:י״ד). אָמְרוּ לוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל כָּךְ לָמָּה, אָמַר לָהֶם כָּל הַיָּמִים שֶׁאֲנִי עִמָּהֶם אֵין נוֹטְלִין שֵׁם רָע, בְּמִצְרַיִם הָיִיתִי עִמָּהֶם וְנִמְצֵאת שְׁלֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּן נָעוּל אֲחוֹתִי כַלָּה (שיר השירים ד׳:י״ב). בְּבָבֶל הָיִיתִי עִמָּהֶם וְנִמְצֵאת שְׁלֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן אִיתַי אֱלָהָנָא דִי אֲנַחְנָא פָלְחִין (דניאל ג׳:י״ז). בְּמָדַי הָיִיתִי עִמָּהֶם וְנִמְצֵאת שְׁלֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָרְדֳּכַי לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה (אסתר ג׳:ב׳). בְּיָוָן לֹא כָּתְבוּ עַל קֶרֶן הַשּׁוֹר שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בֵּאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. בֶּאֱדוֹם אִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יֹאמַר הֵן מִי יֹאמַר לָאו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם (ישעיהו ס״ג:א׳). אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן מָשָׁל לְעָשִׁיר שֶׁיָּצָא בִּשְׁעַת הַקָּיִץ, הָיוּ אֲנָשִׁים אוֹמְרִים בַּגֹּרֶן הוּא, מֶה עָשָׂה, נִכְנַס וּבְיָדוֹ פְּרָכִיל שֶׁל עֲנָבִים, כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַכֹּל שֶׁבָּא מִן הַכֶּרֶם. כָּךְ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים אָמְרוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל הֵיכָן אֱלֹהֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֵי אֱלֹהֵימוֹ (דברים ל״ב:ל״ז), וְעַתָּה שִׁמְעִי נָא זֹאת עֲדִינָה הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח וגו׳ (ישעיהו מ״ז:ח׳), מַה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לַעֲשׂוֹת לָהּ: אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם (דברים ל״ב:מ״ב), וְלֹא זֹאת בִּלְבָד אֶלָּא שֶׁעָתִיד לְדָרְכָן, שֶׁנֶּאֱמַר: פּוּרָה דָרַכְתִּי לְבַדִּי (ישעיהו ס״ג:ג׳), וְהוּא עָתִיד לִדְרֹךְ בְּמִנְעָלוֹ לְכָל גְּדוֹלֵי אֱדוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל אֱדוֹם אַשְׁלִיךְ נַעֲלִי (תהלים ס׳:י׳). [יז] דָּבָר אַחֵר: בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – מָשָׁל לְאֶחָד שֶׁמָּצָא נָחָשׁ וְרָצַץ אֶת רֹאשׁוֹ בְּאֶבֶן וְחָתַךְ אֶת זְנָבוֹ וּמֵעַכְשָׁו מַהוּ טוֹב, כָּךְ הַמִּצְרִיִּים עָמְדוּ וְשִׁעְבְּדוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר, וְכֵן אֱדוֹם, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם, פָּרַע מֵהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף (תהלים קל״ו:ט״ו), וּבֶאֱדוֹם כְּתִיב: פּוּרָה דָרַכְתִּי לְבַדִּי (ישעיהו ס״ג:ג׳), אָמַר רוּחַ הַקֹּדֶשׁ: מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה (יואל ד׳:י״ט), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָתִיד לִגְאֹל אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאֱדוֹם: יְרוּשָׁלָיִם וְעַמְךָ לְחֶרְפָּה לְכָל סְבִיבֹתֵינוּ (דניאל ט׳:ט״ז), וְאֵין אַתָּה פּוֹדֶה אוֹתָנוּ, אָמַר לָהֶן הֵן. אָמְרוּ לוֹ הִשָּׁבַע לָנוּ, וְנִשְׁבַּע לָהֶם שֶׁכְּשֵׁם שֶׁפָּדָה אוֹתָנוּ מִמִּצְרַיִם כָּךְ הוּא יִפְדֶה אוֹתָנוּ מֵאֱדוֹם, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁיִּהְיוּ גְדוֹלֵי הָעָם רוֹאִין קָטָן מִיִּשְׂרָאֵל וּמִתְאַוִּין לִכְרֹעַ לְפָנָיו בִּשְׁבִיל הַשֵּׁם שֶׁכָּתוּב עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה׳ גֹּאֵל יִשְׂרָאֵל קְדוֹשׁוֹ לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי לְעֶבֶד משְׁלִים מְלָכִים יִרְאוּ וָקָמוּ (ישעיהו מ״ט:ז׳), מָשָׁל לְעֵץ נָאֶה שֶׁהָיָה נָתוּן בְּבֵית הַמֶּרְחָץ, נִכְנַס פְּרוֹסְבִּיטוּס לִרְחֹץ הוּא וְכָל עֲבָדָיו, וְדָשׁוּ אֶת הָעֵץ וְכָל הַפַּגָאנִים וְכֵן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן מִתְאַוִּים לִפְסֹעַ עָלָיו, לְאַחַר יָמִים שָׁלַח פְּרוֹטוֹמוֹ שֶׁלּוֹ לְאוֹתָהּ מְדִינָה שֶׁיֵּעָשֶׂה לוֹ אִיקוֹנִין וְלֹא מָצָא עֵץ חוּץ מֵאוֹתוֹ שֶׁהָיָה בַּמֶּרְחָץ, אָמְרוּ הָאֻמָּנִין לַשִּׁלְטוֹן אִם מְבַקֵּשׁ אַתָּה לְהַעֲמִיד הָאִיקוֹנִין הָבֵא אֶת הָעֵץ שֶׁיֵּשׁ בַּמֶּרְחָץ שֶׁאֵין לְךָ טוֹב מִמֶּנּוּ, הֱבִיאוּהוּ וְתִקְנוּ אוֹתוֹ כָּרָאוּי וּנְתָנוּהוּ בְּיַד צַיָּר וְצִיֵּר אֶת הָאִיקוֹנִין עָלָיו וְהֶעֱמִידָהּ בְּתוֹךְ הַפָּלָטִין, בָּא הַשִּׁלְטוֹן וְכָרַע לְפָנֶיהָ, וְכֵן דּוּכוֹס וְכֵן אִפַּרְכּוּס וְכֵן הַפְּרוֹפִיסְטוֹן וְכֵן הַלִּגְיוֹנוֹת וְכֵן דִּימוּס וְכֵן כֻּלָּם, אָמְרוּ לָהֶן אוֹתָן הָאֻמָּנִין אֶתְמוֹל הֱיִיתֶם מְדַיְּשִׁין אֶת הָעֵץ הַזֶּה בַּמֶּרְחָץ וְעַכְשָׁו אַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים לְפָנָיו. אָמְרוּ לָהֶם אֵין אָנוּ כּוֹרְעִים לְפָנָיו בִּשְׁבִילוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל פְּרוֹטוֹמוֹ שֶׁל מֶלֶךְ שֶׁהִיא חֲקוּקָה עָלָיו. כָּךְ אוֹמְרִים אַנְשֵׁי גוֹג, עַד עַכְשָׁו הָיִינוּ עוֹשִׂים בְּיִשְׂרָאֵל מַה שֶּׁאִי אֶפְשָׁר, שֶׁנֶּאֱמַר: לִבְזֹה נֶפֶשׁ לִמְתָעֵב גּוֹי, וְעַכְשָׁו לְיִשְׂרָאֵל אָנוּ מִשְׁתַּחֲוִים. אוֹמֵר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֵן בִּשְׁבִיל שְׁמִי שֶׁכָּתוּב עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לְמַעַן ה׳ אֲשֶׁר נֶאֱמָן (ישעיהו מ״ט:ז׳), וְכֵן משֶׁה אוֹמֵר: וְרָאוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ כִּי שֵׁם ה׳ נִקְרָא עָלֶיךָ וגו׳ (דברים כ״ח:י׳). וּכְשֶׁהוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם הָיָה נוֹטֵל הַפַּנָּס וּמְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות י״ג:כ״א), וְכֵן הוּא עָתִיד כְּשֶׁיּוֹצִיאֵם מֵאֱדוֹם, שֶׁכֵּן אָמַר יְשַׁעְיָה: כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה׳ וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (ישעיהו נ״ב:י״ב), וּכְתִיב: הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וגו׳ (ישעיהו מ״ב:ט׳), לְקַיֵּם מַה שֶּׁכָּתוּב: מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה וֶאֱדוֹם לְמִדְבַּר שְׁמָמָה. [יח] דָּבָר אַחֵר: בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם – בִּשְׁבִיל מִי נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, בִּשְׁבִיל עַצְמוֹ, מָשָׁל לְבֶן בַּיִת שֶׁנִּתְפַּס עַל יְדֵי בַּעַל מְלַאכְתּוֹ וְנֶחְבָּשׁ, אָמַר לוֹ אֲדוֹנוֹ אַל תִּירָא אֲנִי בָּא וּמוֹצִיאֶךָ, שָׁלַח עַבְדּוֹ לְהוֹצִיא וְלֹא רָצָה הַפּוּנְדָּקִי לְשַׁלְּחוֹ, אָמַר יָפֶה עָשָׂה הַפּוּנְדָּקִי, שֶׁאֲנִי אָמַרְתִּי לוֹ אֲנִי מוֹצִיאוֹ וְלֹא פְקַדְתִּיו, שֶׁאֲנִי מְשַׁלֵּחַ אֶת עַבְדִּי. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם עֲתִידִין הֵן בָּנֶיךָ לְהִשְׁתַּעְבֵּד בְּמִצְרַיִם, וְאַחַר כָּךְ אֲנִי גוֹאֲלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ (בראשית ט״ו:י״ג), וּכְתִיב: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי (בראשית ט״ו:י״ד), שָׁלַח הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה לְגָאֳלָן וְלֹא רָצָה פַרְעֹה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּרָאוּי עָשָׂה פַרְעֹה, כִּי אֲנִי אָמַרְתִּי לְאַבְרָהָם דָּן אָנֹכִי, וְכִי משֶׁה אָנֹכִי, אוֹ אַהֲרֹן אָנֹכִי, לֹא אָמַרְתִּי אֶלָּא: אָנֹכִי ה׳ אֱלֹהֶיךָ הַמַּעַלְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (תהלים פ״א:י״א). [יט] דָּבָר אַחֵר: בִּשְׁבִיל מִי נִגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִצְרַיִם בִּשְׁבִיל משֶׁה, אָמַר רַבִּי נִסִּים מָשָׁל לְכֹהֵן שֶׁהָיָה לוֹ גִּנָּה שֶׁל תְּאֵנִים וּבְאוֹתָהּ גִּנָּה הָיָה בֵּית הַפְּרָס, בִּקֵּשׁ לֶאֱכֹל תְּאֵנִים אָמַר לְאֶחָד לֵךְ אֱמֹר לָאָרִיס שֶׁבַּעַל הַגִּנָּה אוֹמֵר לְךָ שֶׁתָּבִיא לוֹ שְׁתֵּי תְאֵנִים, הָלַךְ וְאָמַר לוֹ כָּךְ, הֵשִׁיבוֹ הָאָרִיס מִי הוּא בַּעַל הַגִּנָה, לֵךְ לִמְלַאכְתֶּךָ. אָמַר לוֹ הַכֹּהֵן אֲנִי אֵלֵךְ לַגִּנָּה, אָמְרוּ לוֹ לְמָקוֹם טָמֵא אַתָּה הוֹלֵךְ, אָמַר לָהֶם אֲפִלּוּ יֵשׁ שָׁם מֵאָה טֻמְאוֹת הוֹלֵךְ אֲנִי וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ שְׁלוּחִי. כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֶל פַּרְעֹה (שמות ג׳:י׳), הָלַךְ, וְאָמַר לוֹ: מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה׳ (שמות ה׳:ב׳), לְכוּ לְסִבְלֹתֵיכֶם (שמות ה׳:ד׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵלֵךְ לְמִצְרָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: מַשָּׂא מִצְרָיִם (ישעיהו י״ט:א׳). אָמְרוּ לוֹ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת לְמִצְרַיִם אַתָּה הוֹלֵךְ לִמְקוֹם טֻמְאָה, אָמַר לָהֶם אֵלֵךְ וְלֹא יִתְבַּיֵּשׁ שְׁלוּחִי משֶׁה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר (שמות י״ב:א׳). (ב) [כ] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – לָמָּה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, לְפִי שֶׁקִּדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ בִּשְׁלשָׁה, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְקַדֵּשׁ אֶת הַחֹדֶשׁ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן אֲנִי וְאַתֶּם נְקַדֵּשׁ אֶת הַחֹדֶשׁ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, אֲבָל עִבּוּר הַשָּׁנָה בַּעֲשָׂרָה זְקֵנִים, כְּשֶׁהָיוּ רַבּוֹתֵינוּ נִכְנָסִים לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה נִכְנָסִים עֲשָׂרָה זְקֵנִים בְּקִיאִים לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וְאַב בֵּית דִּין עִמָּהֶם, וְנוֹעֲלִין אֶת הַדְּלָתוֹת וְנוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין בַּדָּבָר כָּל הַלַּיְלָה, בַּחֲצִי הַלַּיְלָה אוֹמְרִים לְאַב בֵּית דִּין, מְבַקְּשִׁים אָנוּ לְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה שֶׁתְּהֵא הַשָּׁנָה הַזֹּאת שְׁלשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ, גּוֹזֵר אַתְּ עִמָּנוּ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם מַה שֶּׁדַּעְתְּכֶם אַף אֲנִי עִמָּכֶם, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה יָצָא אוֹר מִבֵּית הַמִּדְרָשׁ וּבָא לִפְנֵיהֶם וְהָיוּ יוֹדְעִים שֶׁנִּתְרַצָּה לָהֶם הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר: זָרַח בַּחשֶׁךְ אוֹר לַיְשָׁרִים (תהלים קי״ב:ד׳), מַה שֶּׁהֵן גּוֹזְרִין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַסְכִּים עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶקְרָא לֵאלֹהִים עֶלְיוֹן לָאֵל גֹּמֵר עָלָי (תהלים נ״ז:ג׳), יִשְׁתַּבַּח שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהַבְּרִיּוֹת גּוֹזְרִין וְהוּא מַסְכִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: צַדִּיק מוֹשֵׁל בְּיִרְאַת אֱלֹהִים (שמואל ב כ״ג:ג׳). וּמִנַּיִן לְהִתְוָעֵד בַּעֲשָׂרָה זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר (קהלת ז׳:י״ט). וְכֵן בִּימֵי שְׁלֹמֹה כְּשֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה מְעַבֵּר אֶת הַשָּׁנָה הָיָה מַכְנִיס שִׁבְעָה זְקֵנִים לְפָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו מִשִּׁבְעָה מְשִׁיבֵי טָעַם. מַהוּ חָכָם עָצֵל בְּעֵינָיו (משלי כ״ו:ט״ז), שֶׁהָיָה שְׁלֹמֹה תּוֹפֵס פִּיו שֶׁלֹא לְדַבֵּר בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, וְכָךְ הוּא אוֹמֵר: כִּי תֵשֵׁב לִלְחוֹם אֶת מוֹשֵׁל בִּין תָּבִין אֶת אֲשֶׁר לְפָנֶיךָ (משלי כ״ג:א׳), וְאוֹמֵר: וְשַׂמְתָּ סַכִּין בְּלֹעֶךָ אִם בַּעַל נֶפֶשׁ אָתָּה (משלי כ״ג:ב׳), וְהָיָה שָׁם שְׁלֹמֹה וְנָתָן הַנָּבִיא וְגָד הַחוֹזֶה, הֲרֵי עֲשָׂרָה. [כא] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: הָרִאשֹׁנוֹת הִנֵּה בָאוּ וַחֲדָשׁוֹת אֲנִי מַגִּיד (ישעיהו מ״ב:ט׳), וְכִי יֵשׁ לֶעָתִיד לָבוֹא חֲדָשׁוֹת, וְהָא כְתִיב: מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה (קהלת א׳:ט׳), אֶלָּא מוֹצְאִין אָנוּ עֲשָׂרָה דְבָרִים עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְחַדֵּשׁ לֶעָתִיד לָבוֹא, הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּא עָתִיד לְהָאִיר לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יִהְיֶה לָּךְ עוֹד הַשֶּׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם (ישעיהו ס׳:י״ט), וְכִי יָכוֹל אָדָם לְהַבִּיט בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה לַשֶּׁמֶשׁ, מֵאִיר אַרְבָּעִים וְתִשְׁעָה חֶלְקֵי אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם (ישעיהו ל׳:כ״ו), וַאֲפִלּוּ אָדָם חוֹלֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא גּוֹזֵר לַשֶּׁמֶשׁ וּמְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ (מלאכי ג׳:כ׳). הַשְּׁנִיָּה, מוֹצִיא מַיִם חַיִּים מִירוּשָׁלַיִם וּמְרַפֵּא בָּהֶם כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַחֲלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה אֲשֶׁר יִשְׁרֹץ אֶל כָּל אֲשֶׁר יָבוֹא שָׁם נַחֲלַיִם יִחְיֶה וגו׳ (יחזקאל מ״ז:ט׳). הַשְּׁלִישִׁית, עוֹשֶׂה הָאִילָנוֹת לִתֵּן פֵּרוֹתֵיהֶן בְּכָל חֹדֶשׁ וְחֹדֶשׁ, וְיִהְיֶה אָדָם אוֹכֵל מֵהֶם וּמִתְרַפֵּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעַל הַנַּחַל יַעֲלֶה עַל שְׂפָתוֹ מִזֶּה וּמִזֶּה וגו׳ לֶחֳדָשָׁיו יְבַכֵּר כִּי מֵימָיו מִן הַמִּקְדָּשׁ הֵמָּה יוֹצְאִים (יחזקאל מ״ז:י״ב), הָרְבִיעִית, שֶׁהֵם בּוֹנִים כָּל עָרִים הֶחֳרָבוֹת, וְאֵין מָקוֹם חָרֵב לְעוֹלָם, וַאֲפִלּוּ סְדוֹם וַעֲמוֹרָה נִבְנוֹת לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַאֲחוֹתַיִךְ סְדֹם וּבְנוֹתֶיהָ תָּשֹׁבְנָה לְקַדְמָתָן (יחזקאל ט״ז:נ״ה). הַחֲמִישִׁית, שֶׁהוּא בּוֹנֶה אֶת יְרוּשָׁלַיִם בְּאֶבֶן סַפִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי מַרְבִּיץ בַּפּוּךְ אֲבָנַיִךְ (ישעיהו נ״ד:י״א), וּכְתִיב: וְשַׂמְתִּי כַּדְכֹד שִׁמְשֹׁתַיִךְ (ישעיהו נ״ד:י״ב), וְאוֹתָן אֲבָנִים מְאִירוֹת כַּשֶּׁמֶשׁ, וְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בָּאִין וְרוֹאִין בִּכְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלְכוּ גּוֹיִם לְאֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:ג׳). הַשִּׁשִּׁית: וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה (ישעיהו י״א:ז׳). הַשְּׁבִיעִית, שֶׁהוּא מֵבִיא כָּל הַחַיּוֹת וְכָל הָעוֹפוֹת וְכָל הָרְמָשִׂים וְכוֹרֵת עִמָּם בְּרִית וְעִם כָּל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית בַּיּוֹם הַהוּא עִם חַיַּת הַשָּׂדֶה וְעִם עוֹף הַשָּׁמַיִם (הושע ב׳:כ׳). הַשְּׁמִינִית, שֶׁאֵין עוֹד בְּכִי וִילָלָה בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יִשָּׁמַע בָּהּ עוֹד קוֹל בְּכִי וְקוֹל זְעָקָה (ישעיהו ס״ה:י״ט). הַתְּשִׁיעִית, אֵין עוֹד מָוֶת בָּעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: בִּלַּע הַמָּוֶת לָנֶצַח וּמָחָה ה׳ אֱלֹהִים דִּמְעָה מֵעַל כָּל פָּנִים וְחֶרְפַּת עַמּוֹ יָסִיר (ישעיהו כ״ה:ח׳). הָעֲשִׂירִית, שֶׁאֵין עוֹד לֹא אֲנָחָה לֹא אֲנָקָה וְלֹא יָגוֹן, אֶלָּא הַכֹּל שְׂמֵחִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפְדוּיֵי ה׳ יְשֻׁבוּן וּבָאוּ צִיּוֹן בְּרִנָּה (ישעיהו ל״ה:י׳). [כב] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים שֶׁמֶשׁ יָדַע מְבוֹאוֹ (תהלים ק״ד:י״ט), הַרְבֵּה מַעֲשִׂים כָּתַב משֶׁה בַּתּוֹרָה סְתוּמִים עָמַד דָּוִד וּפֵרְשָׁם, אָנוּ מוֹצְאִין מִמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית מִשֶּׁבָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ בָּרָא הָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים (בראשית א׳:א׳), וְאַחַר כָּךְ: וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר (בראשית א׳:ג׳). וְדָוִד פֵּרְשׁוֹ מֵאַחַר שֶׁבָּרָא אוֹר בָּרָא שָׁמָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה (תהלים ק״ד:ב׳), וְהָדַר: נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה (תהלים ק״ד:ב׳), הֲרֵי לָמַדְנוּ מִשֶּׁבָּרָא אוֹר בָּרָא שָׁמָיִם. שְׁלשָׁה בְּרִיּוֹת קָדְמוּ אֶת הָעוֹלָם, הַמַּיִם וְהָרוּחַ וְהָאֵשׁ. הַמַּיִם הָרוּ וְיָלְדוּ אֲפֵלָה, הָאֵשׁ הָרָה וְיָלְדָה אוֹר, הָרוּחַ הָרָה וְיָלְדָה חָכְמָה, וּבְשֵׁשׁ בְּרִיּוֹת אֵלּוּ הָעוֹלָם מִתְנַהֵג, בָּרוּחַ, בַּחָכְמָה, וּבָאֵשׁ, וּבָאוֹר, וּבַחשֶׁךְ, וּבַמָּיִם. לְפִיכָךְ דָּוִד אָמַר: בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת ה׳ ה׳ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד (תהלים ק״ד:א׳), אָדָם רוֹאֶה עַמּוּד נָאֶה אוֹמֵר בָּרוּךְ הַמַּחְצָב שֶׁנֶּחְצַב מִמֶּנּוּ. נָאֶה הָעוֹלָם, בָּרוּךְ הַמָּקוֹם שֶׁחֲצָבוֹ וּבְרָאוֹ בְּדָבָר, אַשְׁרֶיךָ הָעוֹלָם שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָלַךְ [המליך] בָּךְ. בָּשָׂר וָדָם צָר אִיקוּנִין שֶׁלּוֹ עַל הַטַּבְלָא שֶׁל עֵץ, הַטַּבְלָא גְדוֹלָה מִצּוּרָתוֹ, הָאֱלֹהִים יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ הוּא גָדוֹל וְאִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ גְּדוֹלָה. הָעוֹלָם קָטָן וְהוּא גָּדוֹל מִן הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בְּיָהּ ה׳ צוּר עוֹלָמִים (ישעיהו כ״ו:ד׳), מַה תַּלְמוּד לוֹמַר צוּר עוֹלָמִים, שְׁנֵי עוֹלָמִים עָלָיו אֵינָן חֲשׁוּבִין כְּלוּם, לְכָךְ נֶאֱמַר: ה׳ אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְאֹד, מִשֶּׁעָטַף אֶת הָאוֹר חָזַר וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה וגו׳ (תהלים ק״ד:ב׳). בָּשָׂר וָדָם מִשֶּׁבּוֹנֶה אֶת הַבַּיִת הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעֲלִיָּה, הָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵן, מִשֶּׁמָּתַח מַעֲזִיבָה בָּנָה עֲלִיָּה, וּמִשֶּׁבָּנָה עֲלִיָּה הֶעֱמִיד אוֹתָן עַל אֲוִיר הָעוֹלָם עַל בְּלִימָה, וְאַחַר כָּךְ הִתְקִין מַרְכְּבוֹתָיו עֲנָנִים, וְאַחַר כָּךְ הָאִסְטִיס שֶׁלּוֹ עַל סְעָרָה. וּמִי מוֹדִיעֲךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ, דָּוִד, שֶׁהוּא פֵּרַשׁ מַעֲשֵׂה אֱלֹהִים, לְהוֹדִיעַ לְבָאֵי עוֹלָם גְּבוּרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ (תהלים ק״ד:ג׳), לֹא בִנְחשֶׁת וְלֹא בְבַרְזֶל אֶלָּא בִּגְזוּזְטְרָאוֹת שֶׁל מָיִם, וְאַחַר כָּךְ בָּנָה אֶת הָעֲלִיּוֹת, לֹא בְאֶבֶן וְלֹא בְגָזִית אֶלָּא רְכָסִים שֶׁל מָיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְקָרֶה בַמַּיִם עֲלִיּוֹתָיו. בָּשָׂר וָדָם עוֹשֶׂה סַרְגְּלָא שֶׁלּוֹ חֲזָקָה שֶׁתִּשָּׂא כָּל מַשָּׂאוֹ, וְעוֹשֶׂה אוֹתָהּ בְּבַרְזֶל בִּנְחשֶׁת וּבְכֶסֶף וּבְזָהָב, וְהָאֱלֹהִים יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ הֶעָנָן אֵין בּוֹ מַמָּשׁ וְעוֹשֶׂה סַרְגְּלִין שֶׁלּוֹ עָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הַשָּׂם עָבִים רְכוּבוֹ. בָּשָׂר וָדָם אִם הָיָה לְפָנָיו דֶּרֶךְ שֶׁל שְׁקִיעָה מְהַלֵּךְ הוּא עַל אֲבָנִים שֶׁהֵם קָשִׁים, וְהָאֱלֹהִים אֵינוֹ כֵן אֶלָּא עוֹזֵב אֶת הֶעָנָן הַנִּרְאֶה וּמְהַלֵּךְ עַל הָרוּחַ שֶׁאֵינוֹ נִרְאֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַמְהַלֵּךְ עַל כַּנְפֵי רוּחַ (תהלים ק״ד:ג׳). בָּשָׂר וָדָם מַכְתִּיב לוֹ סִטְרַטְיוֹטִין גִּבּוֹרִים בְּרִיאִים כְּדֵי לִלְבּוֹשׁ קַסְדָּא וְשִׁרְיוֹן וּכְלֵי זַיִן, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הִכְתִּיב סִטְרַטְיוֹטִין שֶׁלּוֹ שֶׁאֵינָן נִרְאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת (תהלים ק״ד:ד׳), הָרוּחַ יוֹצֵא וְהַבָּרָק אַחֲרָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לוֹהֵט (תהלים ק״ד:ד׳). מִשֶּׁבָּרָא רָקִיעַ בָּרָא מַלְאָכִים בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, וּבוֹ בַיּוֹם בָּרָא גֵּיהִנֹּם, שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ כִּי טוֹב, כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא קוֹנֶה עֲבָדִים וְאוֹמֵר עֲשׂוּ אַסְפַּתִּין, אָמְרוּ לוֹ לָמָּה כָּךְ, אָמַר לָהֶם שֶׁאִם יִמְרְדוּ יִשְׁמְעוּ אַסְפִּיקוּלָא, כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹרֵא אֲנִי גֵּיהִנֹּם שֶׁאֵין כָּתוּב בּוֹ כִּי טוֹב, שֶׁאִם יֶחֶטְאוּ בְּנֵי אָדָם יוֹרְדִין לְתוֹכוֹ. וּמִנַּיִן שֶׁנִּבְרֵאת גֵּיהִנֹּם בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, שֶׁכֵּן הַנָּבִיא מְפָרֵשׁ: כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוּל תָּפְתֶּה (ישעיהו ל׳:ל״ג), מִן הַיּוֹם שֶׁאָדָם יָכוֹל לוֹמַר אֶתְמוֹל, וְאֵימָתַי אָדָם יָכוֹל לוֹמַר אֶתְמוֹל, בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי, שֶׁיּוֹם אֶחָד בַּשַּׁבָּת לְפָנָיו. וְאַחַר כָּךְ בָּרָא יַבָּשָׁה בַּשְּׁלִישִׁי בַּשַּׁבָּת, שֶׁנֶּאֱמַר: יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ (תהלים ק״ד:ה׳), וְאוֹתָהּ שָׁעָה אֶחָד עָרוּם וְאֶחָד לָבוּשׁ, כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ שְׁנֵי עֲבָדִים, הִפְשִׁיט כְּסוּתוֹ שֶׁל אֶחָד וְהִלְבִּישָׁהּ לַחֲבֵרוֹ, כָּךְ אָמַר הָאֱלֹהִים: יִקָּווּ הַמַּיִם (בראשית א׳:ט׳), גִּלָּה אֶת הָאָרֶץ וְכִסָּה אֶת הַתְּהוֹם. וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ (תהלים ק״ד:ו׳), מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן (תהלים ק״ד:ז׳), כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁרָאָה גִתּוֹ מְלֵאָה עֲנָבִים וְהַכֶּרֶם לִבְצֹר, אָמְרוּ לוֹ וְהֵיכָן אַתָּה נוֹתֵן שְׁאָר עֲנָבִים, בִּשְׁבִיל שֶׁהַגַּת קְטַנָּה, אָמַר לָהֶם אֲנִי עוֹשֶׂה גַת שֶׁתִּטֹּל לְכָל הָעֲנָבִים שֶׁבַּכֶּרֶם, מֶה עָשָׂה רָפַשׁ הָעֲנָבִים וּבָעַט רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן וְאַחַר כָּךְ הֵבִיא אֶת הָעֲנָבִים שֶׁבַּכֶּרֶם וְהֶחֱזִיק הַגַּת כָּל הָעֲנָבִים, כָּךְ הָיָה כָּל הָעוֹלָם מָלֵא מַיִם בְּמַיִם וְהָאָרֶץ שְׁקוּעָה בַּמַּיִם, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְתֵרָאֶה הַיַּבָּשָׁה (בראשית א׳:ט׳), אָמְרוּ הַמַּיִם הֲרֵי הָעוֹלָם אָנוּ מְלֵאִים וְעַד עַכְשָׁו צַר לָנוּ לְהֵיכָן אָנוּ הוֹלְכִין, יְהִי שְׁמוֹ מְבֹרָךְ בָּעַט בָּאוֹקְיָנוֹס וַהֲרָגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּכֹחוֹ רָגַע הַיָּם וּבִתְבוּנָתוֹ מָחַץ רָהַב (איוב כ״ו:י״ב), וְאֵין מָחַץ אֶלָּא לְשׁוֹן הֲרִיגָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ (שופטים ה׳:כ״ו). כְּשֶׁהָרַג אוֹתָן יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהֵן בּוֹכִין עַד הַיּוֹם הַזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הֲבָאתָ עַד נִבְכֵי יָם (איוב ל״ח:ט״ז). וְלָמָּה הָרַג אוֹתָן, שֶׁהַבַּיִת שֶׁהוּא מַחֲזִיק מֵאָה חַיִּים מַחֲזִיק אֶלֶף מֵתִים, לְכָךְ נִקְרָא אוֹקְיָנוֹס יַם הַמָּוֶת, וְעָתִיד אֱלֹהִים לְרַפֹּאתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶל הַיָּמָּה הַמּוּצָאִים וְנִרְפְּאוּ הַמָּיִם (יחזקאל מ״ז:ח׳). כֵּיוָן שֶׁרָאוּ שְׁאָר הַמַּיִם שֶׁבָּעַט בְּאוֹקְיָנוֹס, לְקוֹל צַעֲקָתוֹ בָּרְחוּ חַבְרֵיהֶן, כְּמוֹ חַמָּר בָּשָׂר וָדָם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וְהָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי עֲבָדִים, אוֹתָן הָרִאשׁוֹנִים רָצִין וּבוֹרְחִין, כָּךְ הָיוּ שְׁאָר הַמַּיִם שֶׁבָּעוֹלָם בּוֹרְחִים מִקּוֹל צַעֲקָתוֹ שֶׁל אוֹקְיָנוֹס, שֶׁנֶּאֱמַר: מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן (תהלים ק״ד:ז׳), וְהָיוּ בּוֹרְחִין וְלֹא הָיוּ יוֹדְעִין לְהֵיכָן בּוֹרְחִין, שֶׁנֶּאֱמַר: יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם (תהלים ק״ד:ח׳), כְּגוֹן עֶבֶד בָּשָׂר וָדָם שֶׁאָמַר לוֹ אֲדוֹנוֹ הַמְתֵּן לִי בַּשּׁוּק, וְלֹא אָמַר לוֹ הֵיכָן יַמְתִּין, הִתְחִיל הָעֶבֶד אוֹמֵר שֶׁמָּא אֵצֶל בַּסִילְקִי אָמַר לִי לְהַמְתִּינוֹ אוֹ שֶׁמָּא אֵצֶל בֵּית הַמֶּרְחָץ אָמַר לִי, אוֹ שֶׁמָּא בְּצַד פִּיטְרוֹן אָמַר לִי, עָלָה מְצָאוֹ סְטָרוֹ מִסְטָר, אָמַר לוֹ עַל שַׁעַר פַּלְטֵרִין שֶׁל אִפַּרְכוֹס שְׁלַחְתִּיךָ, כָּךְ הָיוּ הַמַּיִם חוֹזְרִים כְּשֶׁשָּׁמְעוּ שֶׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: יִקָּווּ הַמַּיִם מִתַּחַת הַשָּׁמַיִם אֶל מָקוֹם אֶחָד (בראשית א׳:ט׳), לֹא לַדָּרוֹם וְלֹא לַצָּפוֹן אָמַר לָהֶם אֶלָּא הָיוּ פוֹזְרִין, יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת, סְטָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִסְטָר אָמַר לָהֶם לִמְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן אָמַרְתִּי לָכֶם לֵילֵךְ. מִנַּיִן כֵּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם (תהלים ק״ד:ח׳), וְזֶה מְקוֹמוֹ שֶׁל לִוְיָתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: לִוְיָתָן זֶה יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק בּוֹ (תהלים ק״ד:כ״ו), גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן (תהלים ק״ד:ט׳), כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁהִכְנִיס בְּהֶמְתּוֹ לְדִיר וְנָעַל הַמַּסְגֵּר בְּפָנֶיהָ כְּדֵי שֶׁלֹא תֵצֵא וְתִרְעֶה אֶת הַתְּבוּאָה, כָּךְ נָעַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַיָּם בַּחוֹל וְהִשְׁבִּיעוֹ שֶׁלֹא יֵצֵא מִן הַחוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם (ירמיהו ה׳:כ״ב). הַמְשַׁלֵּחַ מַעֲיָנִים בַּנְחָלִים (תהלים ק״ד:י׳), כְּגוֹן בָּשָׂר וָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ עֲקָלִים שֶׁל זֵיתִים, כָּבַשׁ אֶת הַקּוֹרָה זֶה עַל זֶה, וְהַשֶּׁמֶן יוֹרֵד מִלְמַעְלָה וְהַשֶּׁמֶן יוֹרֵד מִלְּמַטָּה, כָּךְ הָהָר מִכָּאן וְהָהָר מִכָּאן כְּבוּשִׁין עַל הַמַּעְיָנוֹת וְהֵן מַקְטִיעִין וְיוֹצְאִין מִבֵּין הֶהָרִים, לְכָךְ כְּתִיב: הַמְשַׁלֵּחַ מַעֲיָנִים בַּנְּחָלִים. אַחַר כָּךְ מַה דָּוִד אוֹמֵר: עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים (תהלים ק״ד:י״ט), שְׁלשׁ מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים וַחֲמִשָּׁה חַלּוֹנוֹת בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּרָקִיעַ, מֵאָה וּשְׁמוֹנִים וּשְׁלשָׁה בַּמִּזְרָח, וּמֵאָה וּשְׁמוֹנִים וּשְׁנַיִם בַּמַּעֲרָב, מֵהֶן בָּרָא לַשֶּׁמֶשׁ וּמֵהֶן בָּרָא לַלְּבָנָה, שֶׁיְהֵא הָעוֹלָם שָׁט אַחֲרָיו וְהוּא מְהַלֵּךְ כֻּלָּן חוּץ מֵאַחַד עָשָׂר חַלּוֹנוֹת שֶׁאֵין הַלְּבָנָה נִכְנֶסֶת לְאֶחָד מֵהֶן, כְּגוֹן אִפַּרְכוֹס וְדֻכָּס, שֶׁהָיוּ נוֹטְלִין דּוֹנָטִיבָא. אִפַּרְכוֹס נוֹטֵל לְפִי כְבוֹדוֹ וְדֻכָּס לְפִי כְבוֹדוֹ. כָּךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִקְרָא גָּדוֹל וְהַלְּבָנָה נִקְרֵאת קָטָן, לְכָךְ הַשֶּׁמֶשׁ נִקְרָא גָּדוֹל שֶׁהוּא גָדוֹל עַל הַלְּבָנָה אַחַד עָשָׂר יוֹם, לְכָךְ בָּרָא הַלְּבָנָה בִּשְׁבִיל מוֹעֲדוֹת שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל מַרְבִּין וּמְמַעֲטִין כַּלְּבָנָה וְאֵינוֹ רַע לָהּ בַּעֲבוּר תַּקָּנַת הַמּוֹעֲדוֹת, שֶׁכָּל הַשָּׁנָה מוֹנָה לַחַמָּה לִשְׁנֵי עוֹלָם וּלְשָׁנִים שֶׁל בְּנֵי אָדָם, וְהוּא שֶׁיּוֹדֵעַ קִצּוֹ שֶׁל כָּל אָדָם וְאָדָם כַּמָּה שָׁנִים רָאָה הַשֶּׁמֶשׁ וְכָל הֵימְךָ לוֹמַר שֶׁבִּשְׁבִיל אֵלּוּ הַמּוֹעֲדוֹת עָשָׂה אֶת הַלְּבָנָה, עָמַד דָּוִד וּפֵרַשׁ עָשָׂה יָרֵחַ לְמוֹעֲדִים, אָמְרוּ לוֹ לְדָוִד עַד שֶׁאָנוּ בְּמִצְרַיִם נָטַלְנוּ חֹדֶשׁ שֶׁל לְבָנָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. [כג] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ (משלי ה׳:י״ז), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינִי מַזְהִיר עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם (ויקרא כ״ו:א׳). לֹא נָתַתִּי הַמִּשְׁפָּט אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט (הושע ה׳:א׳). הַצְּדָקָה שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה (דברים כ״ד:י״ג). הָרַחֲמִים שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ (דברים י״ג:י״ח). וּשְׁמִיטִים וְיוֹבְלוֹת שֶׁלָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְקִדַּשְׁתֶּם אֵת שְׁנַת הַחֲמִשִּׁים שָׁנָה (ויקרא כ״ה:י׳). וְאוֹמֵר: יוֹבֵל הִוא קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לָכֶם (ויקרא כ״ה:י׳). וְלֹא נָתַתִּי הַמִּצְווֹת אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם (דברים י״א:י״ג). הַמַּעַשְׂרוֹת וְהַבְּכוֹרוֹת לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וגו׳ (דברים י״ד:כ״ג). הַקָּרְבָּנוֹת לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ (שמות כ׳:כ׳). הַבְּרָכוֹת לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה׳ וְיִשְׁמְרֶךָ (במדבר ו׳:כ״ד). וְכֵן: וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם (ויקרא כ״ה:כ״א). וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן (ויקרא כ״ה:ל״ח). וְלֹא אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל בִּלְבַד אֶלָּא אֲפִלּוּ כָּל הָאֲרָצוֹת סְבִיבוֹתֶיהָ, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ וגו׳ (יהושע א׳:ג׳). לֹא נָתַתִּי הַתּוֹרָה אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי וגו׳ (משלי ד׳:ב׳). הַצִּיצִית נָתַתִּי לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לָכֶם לְצִיצִת (במדבר ט״ו:ל״ט). יָמִים טוֹבִים נָתַתִּי לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כ״ג:ז׳). יוֹם הַכִּפּוּרִים נָתַתִּי לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יוֹם כִּפּוּרִים הוּא (ויקרא כ״ג:כ״ח). לוּלָב לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן (ויקרא כ״ג:מ׳). סֻכָּה לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל וגו׳ (ויקרא כ״ג:מ״ב). לֹא נָתַתִּי אוֹרָה אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:א׳). לֹא נָתַתִּי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים אֶלָּא לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. פֶּסַח לָכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת (שמות י״ב:ו׳). הֱוֵי יִהְיוּ לְךָ לְבַדֶּךָ וְאֵין לְזָרִים אִתָּךְ. [כד] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶה לָכֶם – הָרוֹאֶה אֶת הַלְּבָנָה הֵיאַךְ צָרִיךְ לְבָרֵךְ בִּזְּמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁין אֶת הַחֹדֶשׁ, יֵשׁ מִן רַבָּנָן אָמְרִין בָּרוּךְ מְחַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים בָּרוּךְ מְקַדֵּשׁ חֳדָשִׁים. וְיֵשׁ מֵהֶם אוֹמְרִים מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל, שֶׁאִם אֵין יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשִׁים אוֹתוֹ אֵין אוֹתוֹ קִדּוּשׁ כְּלוּם. וְאַל תִּתְמַהּ עַל זֶה שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קִדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ (ויקרא כ׳:כ״ו), וּלְפִי שֶׁהֵם מְקֻדָּשִׁים לַשָּׁמַיִם לְכָךְ מַה שֶּׁהֵם מְקַדְּשִׁים הוּא מְקֻדָּשׁ. רְצוֹנְךָ לֵידַע צֵא וּלְמֹד מִכְּלֵי הַשָּׁרֵת, משֶׁה קִדֵּשׁ אֶת הַמִּשְׁכָּן, וְאֶת כָּל כֵּלָיו מִי הָיָה מְקַדְּשָׁם, יָכוֹל הָיָה משֶׁה לָבוֹא וּלְקַדְּשָׁן, אֶלָּא מָה הָיוּ עוֹשִׂין הָיָה הַכֹּהֵן מְקַבֵּל בּוֹ דָּבָר שֶׁל קֹדֶשׁ וְהַכְּלִי מִתְקַדֶּשֶׁת, כְּשֵׁם שֶׁקִּדֵּשׁ משֶׁה בְּדַם הַמִּזְבֵּחַ אוֹ יַיִן נֶסֶךְ אוֹ מִנְחָה, מְעָרֶה בִּכְלִי חֹל וּכְלִי חֹל מִתְקַדֵּשׁ. וְאִם כְּלִי חֹל כְּשֶׁהוּא מִתְמַלֵּא מִן הַקֹּדֶשׁ מִתְקַדֶּשֶׁת, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה יִשְׂרָאֵל שֶׁהֵם קְדוֹשִׁים וּמְקַדְּשִׁים אֶת הַחֹדֶשׁ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי קָדוֹשׁ אֲנִי וּלְעַצְמִי אֲנִי מְקַדֵּשׁ, אֶלָּא הֲרֵינִי מְקַדֵּשׁ אֶת יִשְׂרָאֵל וְהֵן מְקַדְּשִׁין אוֹתִי, לְכָךְ כְּתִיב: וִהְיִיתֶם לִי קְדשִׁים (ויקרא כ׳:כ״ו), כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה׳ מְקַדִּשְׁכֶם (ויקרא כ״א:ח׳). וְכֵן דָּוִד אוֹמֵר: וְאַתָּה קָדוֹשׁ יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל (תהלים כ״ב:ד׳). וּמָתַי הִתְחִילוּ יִשְׂרָאֵל לְקַדֵּשׁ אֶת הַחֹדֶשׁ בְּמִצְרָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. [כה] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב (תהלים קמ״ז:י״ט), זוֹ הַתּוֹרָה. חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל (תהלים קמ״ז:י״ט), אֵלּוּ קִדּוּשֵׁי הֶחֳדָשִׁים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים, חֻקִּים, אֵלּוּ הַמּוֹעֲדִים, שֶׁתְּלוּיִם בָּהֶם הַמִּשְׁפָּטִים, וְאֵין חֻקָּיו אֶלָּא חַגִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא (תהלים פ״א:ה׳). כֵּיצַד הַמִּשְׁפָּטִים תְּלוּיִים בָּהֶן, אָדָם מוֹכֵר שָׂדֶה אוֹ בַיִת אוֹ עֶבֶד, אוֹ שֶׁהוּא לֹוֶה וּמַלְוֶה לַחֲבֵרוֹ, אִם רָצָה אָדָם לִגְזֹל לַחֲבֵרוֹ הוּא מוֹצִיא לוֹ שְׁטָר וְהַדַּיָּנִין רוֹאִין הֵיאַךְ כָּתַב לוֹ וּמֵאֵימָתַי כָּתַב לוֹ הַגְּרַמַּסְיוֹן, מֵאֵיזֶה חֹדֶשׁ, בְּכַמָּה בַּחֹדֶשׁ הָיָה, וְכָךְ בּוֹדְקִין הַדַּיָּנִין וְאוֹמְרִין לַגּוֹזֵל אִי אֶפְשָׁר לְךָ לְגָזְלוֹ. הֱוֵי: חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל, הַדַּיָּנִין בּוֹדְקִין חֳדָשִׁים, שֶׁמִּן חֶשְׁבּוֹן חֳדָשִׁים הַדַּיָּנִין דָּנִין. [כו] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יִפְרַח בְּיָמָיו צַדִּיק וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ (תהלים ע״ב:ז׳), עַד שֶׁלֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּרֶמֶז הוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין הַמַּלְכוּת בָּאָה לָהֶם עַד שְׁלשִׁים דּוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, הַחֹדֶשׁ שְׁלשִׁים יוֹם, וּמַלְכוּת שֶׁלָּכֶם שְׁלשִׁים דּוֹר. הַלְּבָנָה בָּרִאשׁוֹן שֶׁל נִיסָן מַתְחֶלֶת לְהָאִיר, וְכָל שֶׁהִיא הוֹלֶכֶת מְאִירָה עַד חֲמִשָּׁה עָשָׂר יָמִים, וְדִסְקוֹס שֶׁלָּהּ מִתְמַלֵּא, וּמֵחֲמִשָּׁה עָשָׂר עַד שְׁלשִׁים אוֹר שֶׁלָּהּ חָסֵר, בִּשְׁלשִׁים אֵינָהּ נִרְאֵית. כָּךְ יִשְׂרָאֵל חֲמִשָּׁה עָשָׂר דוֹר מִן אַבְרָהָם וְעַד שְׁלֹמֹה. אַבְרָהָם הִתְחִיל לְהָאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הֵעִיר מִמִּזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ (ישעיהו מ״א:ב׳), בָּא יִצְחָק אַף הוּא הֵאִיר, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק (תהלים צ״ז:י״א). בָּא יַעֲקֹב וְהוֹסִיף אוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אוֹר יִשְׂרָאֵל לְאֵשׁ (ישעיהו י׳:י״ז), וְאַחַר כָּךְ יְהוּדָה, פֶּרֶץ, חֶצְרוֹן, רָם, עֲמִינָדָב, נַחְשׁוֹן, שַׂלְמוֹן, בֹּעַז, עוֹבֵד, יִשַּׁי, דָּוִד. כֵּיוָן שֶׁבָּא שְׁלֹמֹה נִתְמַלֵּא דִסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ (דברי הימים א כ״ט:כ״ג), וְכִי יוּכַל אָדָם לֵישֵׁב בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, מִי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: כָּרְסְיֵהּ שְׁבִיבִין דִּי נוּר (דניאל ז׳:ט׳). אֶלָּא מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹלֵט מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ וְשׁוֹלֵט בְּכָל הַמְלָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹדוּךָ ה׳ כָּל מַלְכֵי אָרֶץ (תהלים קל״ח:ד׳), כֵּן שָׁלַט שְׁלֹמֹה מִסּוֹף הָעוֹלָם וְעַד סוֹפוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכֹל מַלְכֵי הָאָרֶץ מְבַקְּשִׁים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה וגו׳ וְהֵמָּה מְבִיאִים אִישׁ מִנְחָתוֹ (דברי הימים ב ט׳:כ״ג-כ״ד), לְכָךְ נֶאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה׳ לְמֶלֶךְ. הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבוּשׁוֹ הוֹד וְהָדָר וְנָתַן לִשְׁלֹמֹה הוֹד מַלְכוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתֵּן עָלָיו הוֹד מַלְכוּת (דברי הימים א כ״ט:כ״ה). בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּתִיב: וּדְמוּת פְּנֵיהֶם פְּנֵי אָדָם וּפְנֵי אַרְיֵה (יחזקאל א׳:י׳), וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב: וְעַל הַמִּסְגָּרוֹת אֲשֶׁר בֵּין הַשְּׁלַבִּים אֲרָיוֹת בָּקָר (מלכים א ז׳:כ״ט). וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר: כְּמַעֲשֵׂה אוֹפַן הַמֶּרְכָּבָה (מלכים א ז׳:ל״ג). בְּכִסְאוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵין דָּבָר רָע נוֹגֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא יְגֻרְךָ רָע (תהלים ה׳:ה׳), וּבִשְׁלֹמֹה כְּתִיב: אֵין שָׂטָן וְאֵין פֶּגַע רָע (מלכים א ה׳:י״ח). הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָשָׂה שִׁשָּׁה רְקִיעִים וּבַשְּׁבִיעִי יוֹשֵׁב, וּבְכִסְאוֹ שֶׁל שְׁלֹמֹה כְּתִיב: שֵׁשׁ מַעֲלוֹת לַכִּסֵּא (מלכים א י׳:י״ט), וְיוֹשֵׁב בַּמַּעֲלָה הַשְּׁבִיעִית, הֲרֵי נִתְמַלֵּא דִּסְקוֹס שֶׁל לְבָנָה וּמִשָּׁם הִתְחִילוּ הַמְלָכִים פּוֹחֲתִין וְהוֹלְכִין: וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם (דברי הימים א ג׳:י׳), וּבֶן רְחַבְעָם אֲבִיָּה וּבְנוֹ אָסָא, יְהוֹשָׁפָט, יְהוֹרָם, אֲחַזְיָהוּ, יוֹאָשׁ, אֲמַצְיָהוּ, עֻזִּיָה, יוֹתָם, אָחָז, יְחִזְקִיָּה, מְנַשֶּׁה, אָמוֹן, יֹאשִׁיָהוּ, יְהוֹיָקִים. כֵּיוָן שֶׁבָּא צִדְקִיָּהוּ, דִּכְתִיב: וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר (ירמיהו נ״ב:י״א), חָסַר אוֹרָהּ שֶׁל לְבָנָה. וְכָל אוֹתָן הַשָּׁנִים אַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל חוֹטְאִין הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן וְעוֹשִׂין שָׁלוֹם בֵּין יִשְׂרָאֵל לַמָּקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשְׂאוּ הָרִים שָׁלוֹם לָעָם (תהלים ע״ב:ג׳). וְאֵין הָרִים אֶלָּא אָבוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: שִׁמְעוּ הָרִים אֶת רִיב ה׳ (מיכה ו׳:ב׳). וְעַד מָתַי הָיוּ הָאָבוֹת מִתְפַּלְּלִין עֲלֵיהֶן, עַד שֶׁאָבַד צִדְקִיָּהוּ אֶת עֵינָיו וְחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרֹב שָׁלוֹם עַד בְּלִי יָרֵחַ (תהלים ע״ב:ז׳), עַד שְׁלשִׁים דּוֹר שֶׁהָיָה לְיִשְׂרָאֵל מִן הַמַּלְכוּת, מִן אוֹתָהּ שָׁעָה וְעַד עַתָּה מִי עוֹשֶׂה שָׁלוֹם לְיִשְׂרָאֵל, ה׳, שֶׁנֶּאֱמַר: יִשָּׂא ה׳ פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם (במדבר ו׳:כ״ו). [כז] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר ה׳ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ (שמות ד׳:כ״ב-כ״ג), יִתְעַלֶּה שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא: מַגִּיד מֵרֵאשִׁית אַחֲרִית (ישעיהו מ״ו:י׳), בְּאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר: וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי (בראשית ט״ו:י״ד), מַהוּ דָּן, מַכַּת בְּכוֹרוֹת שֶׁנִּקְרָא נֶגַע, שֶׁנֶּאֱמַר: עוֹד נֶגַע אֶחָד (שמות י״א:א׳). מַהוּ דָּן אָנֹכִי, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹרֵעַ אֲנִי מֵהֶם בְּמַכַּת בְּכוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ. וְהַסִּימָן הַזֶּה מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, וְאַבְרָהָם לְיִצְחָק, וְיִצְחָק לְיַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב לְלֵוִי, וְלֵוִי לִקְהָת, וּקְהָת לְעַמְרָם, וְעַמְרָם לְמשֶׁה, וְהָיָה משֶׁה מְשַׁמְּרוֹ וּבָא. מַהוּ בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל, אָמַר רַבִּי חִיָּא בָּנִים שֶׁאֲבוֹתָם בֵּרְכוּ אוֹתָן בְּמַעֲשֵׂיהֶם, זֶה אַבְרָהָם, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּרוּךְ אַבְרָם לְאֵל עֶלְיוֹן (בראשית י״ד:י״ט). דָּבָר אַחֵר: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל – בָּנִים שֶׁל מִי שֶׁנָּטַל אֶת הַבְּכוֹרָה. דָּבָר אַחֵר: בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל – אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְפַרְעֹה הָרָשָׁע אִי אַתָּה יוֹדֵעַ כַּמָּה חִבַּבְתִּי אֶת הַבְּכוֹרָה, שֶׁכָּתַבְתִּי בְּתוֹרָתִי: לֹא תַעֲבֹד בִּבְכֹר שׁוֹרֶךָ (דברים ט״ו:י״ט), וְכָל מִי שֶׁהוּא עוֹבֵד בּוֹ לוֹקֶה, וְאַתָּה שָׁלַחְתָּ יָדְךָ בִּבְכוֹרִי, דִּין הוּא שֶׁתִּלְקֶה. וְהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עָלָיו עֶשֶׂר מַכּוֹת כְּנֶגֶד עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת שֶׁנִּתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ וְעָמַד בְּכֻלָּן, וְהֵבִיא אוֹתָן עַל יְדֵי משֶׁה וְאַהֲרֹן וְעַל יָדוֹ. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּרְדוּ עָלָיו עֶשֶׂר מְדִינוֹת, נָהַג עִמּוֹ שְׁנֵי פָּלְמָרְכִין וְהָלַךְ וְכָבַשׁ אוֹתָן, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֶכְתְּבֵם עַל שְׁמִי הֵיאַךְ אֲנִי חוֹלֵק לָהֶם כָּבוֹד, וְאִם אֶכְתְּבֵם עַל שְׁמָם הֲרֵינִי מוֹצִיא עַצְמִי מִן הַכְּלָל, אֶלָּא הֲרֵינִי מְשַׁלְּשָׁם, וַהֲרֵי יֵשׁ כָּאן אַחַת יְתֵרָה, הֲרֵינִי מְחַלְקוֹ עַל שְׁלָשְׁתֵּנוּ. כָּךְ הָיְתָה מַכַּת הַשְּׁחִין עַל יְדֵי שְׁלָשְׁתָּן, וּמַהוּ שֶׁאוֹמֵר בַּשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם (שמות ט׳:י״א), חָסֵר, שֶׁנָּגַע בַּשַּׂר שֶׁל מַעְלָן כְּדֵי שֶׁלֹא יְהֵא לָהֶם עֲמִידָה. עֶשֶׂר מַכּוֹת הֵבִיא עֲלֵיהֶם בְּנִימוּס הַמַּלְכוּת, וְהַצְּפַרְדְּעִים הָיוּ לָהֶם קָשִׁים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּצְפַרְדֵּעַ וַתַּשְׁחִיתֵם (תהלים ע״ח:מ״ה), שֶׁהָיוּ מְחַבְּלִין גּוּפֵיהֶן וּמְסָרְסִין אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ (שמות ז׳:כ״ח). אָמְרוּ לָהֶם הַצְפַרְדְּעִים מוֹנִיטָא שֶׁל אֱלֹהֵיכֶם בְּטֵלָה וְשֶׁלָּכֶם קַיָּמֶת, לְפִיכָךְ וַתַּשְׁחִיתֵם, כְּמָה דְתֵימָא: וְשִׁחֵת אַרְצָה (בראשית ל״ח:ט׳). וּמִנַּיִן שֶׁהָיוּ מְדַבְּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה (שמות ח׳:ח׳). וְעוֹד הֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכַּת עָרֹב, לְפִי שֶׁהָיוּ מְעוּרְבָּבִין אִישׁ אֶחָד בָּא עַל עֶשֶׂר נָשִׁים, וַעֲשָׂרָה אֲנָשִׁים בָּאִים עַל אִשָּׁה אַחַת, לְכָךְ הֵבִיא עֲלֵיהֶן עִרְבֻּבְיָא. וּכְשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה: עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה, אָמַר משֶׁה הֲרֵי הִגִּיעַ הַסִּימָן: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל ל״ג:כ״ד), הֲרֵי הַנֶּגַע אֶחָד. וּלְפִי שֶׁהֵן הָיוּ בְּכוֹרִים, לְכָךְ הָרַג בְּכוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ, הוּא הַסִּימָן עַל אַבְרָהָם דָּן אָנֹכִי. דָּבָר אַחֵר: לָמָּה נִקְרָא יִשְׂרָאֵל בְּנִי בְכֹרִי, לְפִי שֶׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה: כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם (דברים כ״א:י״ז), כָּךְ יִשְׂרָאֵל יוֹרְשִׁים שְׁנֵי עוֹלָמוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה וְהָעוֹלָם הַבָּא. וּלְכָךְ מָסַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סוֹד הַלְּבָנָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ הֵם מוֹנִים בָּהּ, וְהָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים מוֹנִין לַחַמָּה, לוֹמַר מַה חַמָּה אֵינָה אֶלָּא בַּיּוֹם כָּךְ אֵין מוֹשְׁלִים אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה, וּמַה הַחַמָּה הִיא שֶׁל אֵשׁ, כָּךְ הֵם עֲתִידִין לִדּוֹן בָּהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר (מלאכי ג׳:י״ט). וּכְשֵׁם שֶׁהַלְּבָנָה נִרְאֵית בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, כָּךְ יִשְׂרָאֵל מוֹשְׁלִים בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא. וּכְשֵׁם שֶׁהַלְּבָנָה הִיא שֶׁל אוֹר, כָּךְ יִשְׂרָאֵל נוֹחֲלִין הָאוֹר, שֶׁנֶּאֱמַר: אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק וּלְיִשְׂרֵי לֵב שִׂמְחָה (תהלים צ״ז:י״א). וְאוֹמֵר: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ (ישעיהו ס׳:א׳). וּלְכָךְ נֶאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, שֶׁיְּהֵא שֶׁלָּכֶם, שֶׁאַתֶּם בְּדוּגְמָתָהּ. [כח] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – זֶה אֶחָד מֵאַרְבָּעָה דְבָרִים שֶׁהֶרְאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאֶצְבָּעוֹ, לְפִי שֶׁהָיָה מִתְקַשֶּׁה בָּהֶן, הֶרְאָהוּ מַעֲשֵׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי וגו׳ (שמות ל׳:ל״א). הֶרְאָהוּ מַעֲשֵׂה הַמְנוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְנֹרָה (במדבר ח׳:ד׳). הֶרְאָהוּ הַשְּׁרָצִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא (ויקרא י״א:כ״ט). וְהַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. זִעְזַע אֶת הַיַּמִים וְהֶרְאָהוּ אֶת בֶּן נְפִילִים, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ עַל הַמָּיִם (תהלים כ״ט:ג׳). זִעְזַע אֶת הַיִּשּׁוּב וְהֶרְאָהוּ אֶת הַצָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ שֹׁבֵר אֲרָזִים (תהלים כ״ט:ה׳). זִעְזַע אֶת הַמִּדְבָּר וְהֶרְאָהוּ שָׁם אֶת הַדּוּאָר, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ יָחִיל מִדְבָּר (תהלים כ״ט:ח׳). זִעְזַע אֶת הָאֵשׁ וְהֶרְאָהוּ אֶת הַסַּלַּמַנְדְּרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ (תהלים כ״ט:ז׳). וְאֵימָתַי עָשָׂה לוֹ כֵן בְּזֶה לָכֶם הַטָּמֵא. זִעְזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ אֶת הַלְּבָנָה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ בַּכֹּחַ (תהלים כ״ט:ד׳). זִעְזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ מַעֲשֵׂה הַמְנוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ בֶּהָדָר (תהלים כ״ט:ד׳). זִעֲזַע אֶת הָעוֹלָם וְהֶרְאָה לוֹ מַעֲשֵׂה שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה, שֶׁנֶּאֱמַר: קוֹל ה׳ יְחוֹלֵל אַיָּלוֹת (תהלים כ״ט:ט׳). וַיֶּחֱשׂף יְעָרוֹת (תהלים כ״ט:ט׳), אֵלּוּ סַמָּנֵי הַקְּטֹרֶת: וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד (תהלים כ״ט:ט׳), כָּל הַמְלָכִים כָּל אֶחָד וְאֶחָד הָיוּ אוֹמְרִים כְּבוֹדוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, הִתְחִילוּ כֻּלָּן נוֹתְנִין שֶׁבַח לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: יוֹדוּךָ ה׳ כָּל מַלְכֵי אָרֶץ (תהלים קל״ח:ד׳). [כט] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – מִדַּת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כְּמִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם שְׁנַיִם עוֹמְדִים בִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ אֶחָד מְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא שֶׁלּוֹ וְאֶחָד סָנֵיגוֹרְיָא שֶׁלּוֹ, לֹא כָּל הַמְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא מְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא וְלֹא הַמְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא מְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא, אֲבָל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן הוּא מְלַמֵּד סָנֵיגוֹרְיָא הוּא מְלַמֵּד קָטֵיגוֹרְיָא. הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: הוֹי גוֹי חֹטֵא (ישעיהו א׳:ד׳). הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: פִּתְחוּ שְׁעָרִים וְיָבֹא גוֹי צַדִּיק (ישעיהו כ״ו:ב׳). הַפֶּה שֶׁאָמַר: עַם כֶּבֶד עָוֹן (ישעיהו א׳:ד׳), הוּא שֶׁאָמַר: וְעַמֵּךְ כֻּלָּם צַדִּיקִים (ישעיהו ס׳:כ״א). הַפֶּה שֶׁאָמַר: בָּנִים מַשְׁחִיתִים (ישעיהו א׳:ד׳), הוּא שֶׁאָמַר: וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה׳ (ישעיהו נ״ד:י״ג). הַפֶּה שֶׁאָמַר: זֶרַע מְרֵעִים (ישעיהו א׳:ד׳), הוּא שֶׁאָמַר: וְנוֹדַע בַּגּוֹיִם זַרְעָם (ישעיהו ס״א:ט׳). הַפֶּה שֶׁאָמַר: גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִי שֹׁמֵעַ (ישעיהו א׳:ט״ו), הוּא הַפֶּה שֶׁאָמַר: וְהָיָה טֶרֶם יִקְרָאוּ וַאֲנִי אֶעֱנֶה (ישעיהו ס״ה:כ״ד). הַפֶּה שֶׁאָמַר: חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי (ישעיהו א׳:י״ד), הוּא שֶׁאָמַר: וְהָיָה מִדֵּי חֹדֶשׁ בְּחָדְשׁוֹ (ישעיהו ס״ו:כ״ג). לָמָּה אָמַר חָדְשֵׁיכֶם, לְפִי שֶׁחֳדָשִׁים מַתָּנָה הֵם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. [ל] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיוּ לוֹ אוֹצָרוֹת מְלֵאִים זָהָב וָכֶסֶף אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת, וְהָיָה לוֹ בֵּן אֶחָד, כָּל זְמַן שֶׁהָיָה הַבֵּן קָטָן הָיָה אָבִיו מְשַׁמֵּר אֶת הַכֹּל, הִגְדִּיל הַבֵּן וְעָמַד עַל פִּרְקוֹ אָמַר לוֹ אָבִיו כָּל זְמַן שֶׁהָיִיתָ קָטָן אֲנִי הָיִיתִי מְשַׁמֵּר אֶת הַכֹּל, עַכְשָׁיו שֶׁעָמַדְתָּ עַל פִּרְקְךָ הֲרֵי הַכֹּל מָסוּר לְךָ. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְשַׁמֵּר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ לְאֹתֹת וּלְמוֹעֲדִים (בראשית א׳:י״ד), כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל מָסַר לָהֶם הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם. [לא] דָּבָר אַחֵר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁקִּדֵּשׁ אִשָּׁה וְכָתַב לָהּ מַתָּנוֹת מוּעָטוֹת, כֵּיוָן שֶׁבָּא לְלָקְחָהּ, כָּתַב לָהּ מַתָּנוֹת רַבּוֹת כְּבַעַל. כָּךְ הָעוֹלָם הַזֶּה אֵרוּסִין הָיוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵרַשְׁתִּיךְ לִי לְעוֹלָם (הושע ב׳:כ״א), וְלֹא מָסַר לָהֶם אֶלָּא הַלְּבָנָה בִּלְבָד, שֶׁנֶּאֱמַר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, אֲבָל לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ יִהְיוּ נִשּׂוּאִין, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בֹעֲלַיִךְ עֹשַׂיִךְ (ישעיהו נ״ד:ה׳), בְּאוֹתָהּ שָׁעָה מוֹסֵר לָהֶן אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַמַּשְׂכִּילִים יַזְהִרוּ כְּזֹהַר הָרָקִיעַ וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד (דניאל י״ב:ג׳). (כא) פרשה טז [א] וַיִּקְרָא משֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: בִּישִׁישִׁים חָכְמָה וְאֹרֶךְ יָמִים תְּבוּנָה (איוב י״ב:י״ב), לָמָה זָכוּ הַזְּקֵנִים שֶׁיִּגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵיהֶן, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל משֶׁה בַּסְּנֶה, אָמַר לוֹ: לֵךְ וְאָסַפְתָּ אֶת זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ג׳:ט״ז), כֵּיוָן שֶׁבָּא משֶׁה, מִיָּד: וַיֵּלֶךְ משֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות ד׳:כ״ט), וְאוֹמֵר: וַיַּאֲמֵן הָעָם (שמות ד׳:ל״א). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵינִי פּוֹרֵעַ לַזְּקֵנִים, עַל שֶׁעָשׂוּ אֶת יִשְׂרָאֵל לְהַאֲמִין בִּשְׁמִי, בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר משֶׁה: וְאָמַרְתִּי לָהֶם אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִּי אֲלֵיכֶם (שמות ג׳:י״ג), אִלּוּ לֹא קִבְּלוּ הַזְּקֵנִים אֶת דְּבָרָיו שֶׁל משֶׁה, אַף כָּל יִשְׂרָאֵל לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים, אֶלָּא הַזְּקֵנִים קִבְּלוּ תְּחִלָּה וּמָשְׁכוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶם וְעָשוּ אוֹתָן לְהַאֲמִין לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַף אֲנִי עוֹשֶׂה לָהֶם כָּבוֹד, וְיִהְיֶה גְּאֻלַּת יִשְׂרָאֵל עַל יְדֵיהֶן, שֶׁיִּהְיוּ יִשְׂרָאֵל שׁוֹחֲטִים פִּסְחֵיהֶם עַל יְדֵיהֶן שֶׁל זְקֵנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא משֶׁה לְכָל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הַכָּתוּב מְשַׁבְּחָן: בִּישִׁישִׁים חָכְמָה. [ב] מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן (ישעיהו ל׳:ט״ו), תְּנִינַן בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כֵּיצַד שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם בּוֹא וַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, אַל יִשְׁמַע לָהֶן, שֶׁכֵּן כְּתִיב: שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט׳:ו׳), הוֹאִיל וְכָל מִי שֶׁהוּא שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ (בראשית ט׳:ו׳), הֵיאַךְ יָכוֹל הַחוֹלֶה לְהִתְרַפּאוֹת בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. גִּלּוּי עֲרָיוֹת כֵּיצַד, אִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם עֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, לֹא יִשְׁמַע לָהֶן, שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לַעֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת, אַתָּה מוֹצֵא שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת סְמוּכוֹת, פָּרָשַׁת נָזִיר וּפָרָשַׁת סוֹטָה, הַנָּזִיר נוֹדֵר שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָדַרְתָּ שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן כְּדֵי לְהַרְחִיק עַצְמְךָ מִן הָעֲבֵרָה, אַל תֹּאמַר הֲרֵינִי אוֹכֵל עֲנָבִים וְאֵין לִי עָווֹן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְנָדַרְתָּ מִן הַיַּיִן הֲרֵינִי מְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא תֶחֱטָא לְפָנַי, אָמַר לְמשֶׁה לַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל הִלְכוֹת נְזִירוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר וגו׳ מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן (במדבר ו׳:ב׳-ד׳), וְכֵיוָן שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ הֲרֵי הוּא כְּמַלְאָךְ. כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדוֹשׁ הוּא לַה׳ (במדבר ו׳:ח׳), כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ (דניאל ד׳:י׳). וְכֵן הָאִשָּׁה נִקְרֵאת גֶּפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה (תהלים קכ״ח:ג׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תֹּאמַר הוֹאִיל וְאָסוּר לִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִשָּׁה הֲרֵינִי תוֹפְשָׂהּ וְאֵין לִי עָווֹן אוֹ שֶׁאֲנִי מְגַפְּפָהּ וְאֵין לִי עָווֹן, אֲנִי נוֹשְׁקָהּ וְאֵין לִי עָווֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁאִם נָדַר נָזִיר שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן אָסוּר לֶאֱכֹל עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים וּמִשְׁרַת עֲנָבִים וְכָל הַיּוֹצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן, אַף אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ אָסוּר לִגַּע בָּהּ כָּל עִקָּר, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר: הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָּׂרַפְנָה, כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ (משלי ו׳:כ״ז-כ״ט), לְכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה שֶׁהֵן דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ, וְכָל מִי שֶׁנּוֹגֵעַ בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ מֵבִיא מִיתָה עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה (משלי ז׳:כ״ו), וּכְתִיב: רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ (משלי ה׳:ה׳), הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ הֵיאַךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לַחוֹלֶה, לְכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהּ. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֵּיצַד, שֶׁאִם הָיָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חוֹלֶה וְיֹאמְרוּ לוֹ לֵךְ אֵצֶל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, אָסוּר לֵילֵךְ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר: זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה׳ לְבַדּוֹ (שמות כ״ב:י״ט), וְהוֹאִיל שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים יָחֳרַם, מוּטָב לוֹ לָמוּת בַּחֹלִי וְאַל יֵעָשֶׂה חֵרֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא זֶה בִּלְבַד אָסוּר, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בּוֹ, שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם טֹל מִמַּה שֶּׁמַּקְטִירִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ טֹל מִן הָאֲשֵׁרָה וַעֲשֵׂה מֵהֶן קָמֵיעַ וְהִתְרַפֵּא, אַל תִּטֹּל, שֶׁכֵּן כְּתִיב: וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם (דברים י״ג:י״ח), זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאוֹמֵר: וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ (דברים ז׳:כ״ו), לָמָּה, שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וְאֵין מוֹעִילִין כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם (ירמיהו י׳:ה׳), וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר לְדוֹרוֹ, הֲרֵינִי נִכְנַס עִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְדִין וְאוֹמֵר מַעֲשֶׂיהָ וּמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים וְיִוָּדַע מַה בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַתָּה מוֹצֵא אַרְבַּע פְּעָמִים בְּדַף אֶחָד הֶרְאָה יִרְמְיָה גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְשִׁבְחוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה׳ אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא (ירמיהו י׳:ב׳-ג׳). בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה (ירמיהו י׳:ד׳-ה׳). שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: מֵאֵין כָּמוֹךָ ה׳ (ירמיהו י׳:ו׳). מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם (ירמיהו י׳:ז׳). שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ וגו׳ כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא וגו׳ (ירמיהו י׳:ח׳-ט׳). שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְאַגִּיד לָכֶם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ אֱלֹהִים אֱמֶת (ירמיהו י׳:י׳). שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָא דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה (ירמיהו י׳:י״א), שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ וגו׳ לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם (ירמיהו י׳:י״ב-י״ג). שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת וגו׳ אַךְ הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים (ירמיהו י׳:י״ד-ט״ו). שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא (ירמיהו י׳:ט״ז). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהִיא כְּאֶבֶן דּוֹמֵם וְאֵין בָּהּ מַמָּשׁ וַאֲחֵרִים שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ שֶׁלֹא יִגְנְבוּ אוֹתָהּ הֵיאַךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לְחוֹלֶה, לְכָךְ אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת מִכָּל אֲשֶׁר לָהּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם הָיוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלֹא הָיוּ עוֹזְבִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ (יחזקאל כ׳:ח׳), אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹבְדִין לֵאלֹהֵי מִצְרַיִם לֹא יִגָּאֵלוּ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶן שֶׁיַּנִּיחוּ מַעֲשֵׂיהֶן הָרָעִים וְלִכְפֹּר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם (שמות י״ב:כ״א), כְּלוֹמַר מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן (שמות י״ב:כ״א), וְשַׁחֲטוּ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וַעֲשׂוּ הַפֶּסַח, שֶׁבְּכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵחַ עֲלֵיכֶם, הֱוֵי: בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן (ישעיהו ל׳:ט״ו). [ג] דָּבָר אַחֵר: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: יֵבשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל (תהלים צ״ז:ז׳), בְּשָׁעָה שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה לִשְׁחֹט הַפֶּסַח, אָמַר לוֹ משֶׁה רִבּוֹן הָעוֹלָם הַדָּבָר הַזֶּה הֵיאַךְ אֲנִי יָכוֹל לַעֲשׂוֹת, אִי אַתָּה יוֹדֵעַ שֶׁהַצֹּאן אֱלֹהֵיהֶן שֶׁל מִצְרַיִם הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנוּ (שמות ח׳:כ״ב). אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיֶּיךָ אֵין יִשְׂרָאֵל יוֹצְאִין מִכָּאן עַד שֶׁיִּשְׁחֲטוּ אֶת אֱלֹהֵי מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם, שֶׁאוֹדִיעַ לָהֶם שֶׁאֵין אֱלֹהֵיהֶם כְּלוּם. וְכֵן מָצִינוּ שֶׁעָשָׂה, שֶׁבְּאוֹתָהּ הַלַּיְלָה הִכָּה בְּכוֹרֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וּבוֹ בַּלַּיְלָה שָׁחֲטוּ יִשְׂרָאֵל פִּסְחֵיהֶן וְאָכְלוּ, וְהָיוּ הַמִּצְרִים רוֹאִים בְּכוֹרֵיהֶם הֲרוּגִים וֵאלֹהֵיהֶן שְׁחוּטִין וְלֹא הָיוּ יְכוֹלִין לַעֲשׂוֹת כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה׳ בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה׳ שְׁפָטִים (במדבר ל״ג:ד׳), הֱוֵי: יֵבשׁוּ כָּל עֹבְדֵי פֶסֶל. [ד] דָּבָר אַחֵר: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה׳ (משלי ט״ז:י״א), וְכֵן מָצִינוּ משֶׁה וּשְׁמוּאֵל שָׁוִין כְּאַחַת, שֶׁנֶּאֱמַר: משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ (תהלים צ״ט:ו׳), בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה בֵּין משֶׁה לִשְׁמוּאֵל, משֶׁה הָיָה נִכְנַס וּבָא אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, וְאֵצֶל שְׁמוּאֵל הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּבֹא ה׳ וַיִּתְיַצֵּב (שמואל א ג׳:י׳), לָמָּה כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּדִין וּבִצְדָקָה אֲנִי בָּא עִם הָאָדָם. משֶׁה הָיָה יוֹשֵׁב וּמִי שֶׁהָיָה לוֹ דִּין בָּא אֶצְלוֹ וְנִדּוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב משֶׁה לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם (שמות י״ח:י״ג), אֲבָל שְׁמוּאֵל הָיָה טוֹרֵחַ בְּכָל מְדִינָה וּמְדִינָה וְשׁוֹפֵט, כְּדֵי שֶׁלֹא יִצְטָעֲרוּ לָבוֹא אֶצְלוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָלַךְ מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה (שמואל א ז׳:ט״ז), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא משֶׁה שֶׁהָיָה יוֹשֵׁב בְּמָקוֹם אֶחָד לָדוּן אֶת יִשְׂרָאֵל יָבוֹא אֶצְלִי לְאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹעַ הַדִּבּוּר, אֲבָל שְׁמוּאֵל שֶׁהָלַךְ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל בָּעֲיָרוֹת וְדָן אוֹתָם, אֲנִי הוֹלֵךְ וּמְדַבֵּר עִמּוֹ, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה׳ (משלי ט״ז:י״א). וְכֵן מָצִינוּ בִּיהוּדָה עַל שֶׁהִצִּיל שָׁלשׁ נְפָשׁוֹת, תָּמָר וּשְׁנֵי בָּנֶיהָ מִן הָאֵשׁ, הִצִּיל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁלשֶׁת בָּנָיו מִן הָאֵשׁ, וּמִי הֵם חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, הֱוֵי, פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה׳: וְכֵן בְּמִצְרַיִם הָיוּ מְשֻׁעְבָּדִים יִשְׂרָאֵל שְׁמוֹנִים שָׁנָה וְהָיָה הַמִּצְרִי הוֹלֵךְ בַּמִּדְבָּר וְתוֹפֵס אַיָּל אוֹ צְבִי וְשׁוֹחֲטוֹ, וְשׂוֹפֵת אֶת הַסִּיר וּמְבַשֵּׁל וְאוֹכֵל, וְיִשְׂרָאֵל רוֹאִין וְלֹא טוֹעֲמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאָכְלֵנוּ לֶחֶם לָשׂבַע (שמות ט״ז:ג׳), לֹא כְתִיב בְּאָכְלֵנוּ מִסִּיר הַבָּשָׂר, אֶלָּא בְּשִׁבְתֵּנוּ, שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין לַחְמָם בְּלֹא בָשָׂר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַתֶּם זִנַּקְתֶּם אֶת בָּנַי בַּבָּשָׂר שֶׁהֱיִיתֶם אוֹכְלִין וְלֹא הֱיִיתֶם נוֹתְנִין לָהֶם, אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה לְבָנַי שֶׁיִּשְׁחֲטוּ אֶת הַצֹּאן שֶׁאַתֶּם מִשְׁתַּחֲוִים לָהֶן וְהֵן אוֹכְלִין וְאַתֶּם נְמֵסִים, לָמָה, שֶׁאֲנִי דַּיָּן אֱמֶת, הֱוֵי: פֶּלֶס וּמֹאזְנֵי מִשְׁפָּט לַה׳, לְכָךְ נֶאֱמַר: מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן. (כב) פרשה יז [א] וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ (משלי ט״ז:ד׳), אַתָּה מוֹצֵא שֶׁכָּל מַה שֶּׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית לֹא בָרָא אֶלָּא לִכְבוֹדוֹ וְלַעֲשׂוֹת בָּהֶן רְצוֹנוֹ. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בָּרָא שָׁמַיִם וָאָרֶץ אַף הֵם לִכְבוֹדוֹ בְּרָאָם, שֶׁנֶּאֱמַר: כֹּה אָמַר ה׳ הַשָּׁמַיִם כִּסְאִי (ישעיהו ס״ו:א׳), וְאוֹמֵר: הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל (תהלים י״ט:ב׳). וְכֵן הָאוֹר שֶׁבָּרָא לִכְבוֹדוֹ הוּא, דִּכְתִיב: עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה (תהלים ק״ד:ב׳). מַה נִּבְרָא בְּיוֹם שֵׁנִי, רָקִיעַ, לִכְבוֹדוֹ בְּרָאוֹ שֶׁיַּעַמְדוּ שָׁם הַמַּלְאָכִים וְיִהְיוּ מְקַלְסִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ (תהלים ק״נ:א׳). מַה בָּרָא בְּיוֹם שְׁלִישִׁי, דְּשָׁאִים וְאִילָנוֹת, וּמָצִינוּ שֶׁהַדְּשָׁאִין מְקַלְּסִין לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ (תהלים ס״ה:י״ד), וּמִנַּיִן אַף הָאִילָנוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יְרַנְּנוּ עֲצֵי הַיָּעַר מִלִּפְנֵי ה׳ (דברי הימים א ט״ז:ל״ג). אַתָּה מוֹצֵא שֶׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִן הָאִילָנוֹת לַעֲשׂוֹת מֵהֶן מִצְווֹת. בְּפָרָה אֲדֻמָּה צִוָּה לְהַשְׁלִיךְ בִּשְׂרֵפָתָהּ עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב, וְהַזָּאַת מֵי נִדָּה צִוָּה לַעֲשׂוֹת בָּאֵזוֹב, וְטַהֲרַת הַמְצֹרָע צִוָּה לַעֲשׂוֹת בְּעֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב. וְכֵן בְּמִצְרַיִם צִוָּה לְהַגִּיעַ הַדָּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזוֹת בָּאֵזוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב. וְכֵן בָּרָא הַמַּיִם בְּיוֹם שְׁלִישִׁי, שֶׁכִּנְּסָן מֵעַל הָאָרֶץ, וּמִשָּׁם קִלּוּסוֹ עוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִקֹּלוֹת מַיִם רַבִּים אַדִּירִים מִשְׁבְּרֵי יָם (תהלים צ״ג:ד׳). מַה נִּבְרָא בְּיוֹם רְבִיעִי מְאוֹרוֹת, לִכְבוֹדוֹ בְּרָאָם, שֶׁנֶּאֱמַר: הַלְּלוּהוּ שֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ (תהלים קמ״ח:ג׳). בְּיוֹם חֲמִישִׁי בָּרָא עוֹפוֹת לִכְבוֹדוֹ לְהַקְרִיב מֵהֶן קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אִם מִן הָעוֹף עֹלָה קָרְבָּנוֹ (ויקרא א׳:י״ד). מַה נִּבְרָא בְּיוֹם שִׁשִּׁי בְּהֵמוֹת, לִכְבוֹדוֹ, וְצִוָּה לְהַקְרִיב מֵהֶם קָרְבָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה׳ מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר (ויקרא א׳:ב׳), וּבָרָא בוֹ אָדָם לִכְבוֹדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: הַלְלוּ אֶת ה׳ מִן הָאָרֶץ תַּנִּינִים וגו׳ (תהלים קמ״ח:ז׳), הֱוֵי: כֹּל פָּעַל ה׳ לַמַּעֲנֵהוּ. [ב] דָּבָר אַחֵר: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר (שיר השירים ב׳:ג׳), לָמָּה נִמְשַׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְתַפּוּחַ, לוֹמַר לָךְ מַה תַּפּוּחַ זֶה נִרְאֶה לָעַיִן בְּלֹא כְלוּם וְיֵשׁ בּוֹ טַעַם וְרֵיחַ, כָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: חִכּוֹ מַמְתַקִּים וְכֻלּוֹ מַחֲמַדִּים (שיר השירים ה׳:ט״ז), וְנִרְאָה לְעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְלֹא רָצוּ לְקַבֵּל הַתּוֹרָה וְהָיְתָה הַתּוֹרָה בְּעֵינֵיהֶם כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מַמָּשׁ. וְיֵשׁ בּוֹ טַעַם וְרֵיחַ, טַעַם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה׳ (תהלים ל״ד:ט׳). וְיֵשׁ בּוֹ מַאֲכָל, דִּכְתִיב: טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז (משלי ח׳:י״ט). וְיֵשׁ בָּהּ רֵיחַ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְרֵיחַ שַׂלְמֹתַיִךְ כְּרֵיחַ לְבָנוֹן (שיר השירים ד׳:י״א). אָמְרוּ יִשְׂרָאֵל אָנוּ יוֹדְעִין כֹּחָהּ שֶׁל תּוֹרָה, לְפִיכָךְ אֵין אָנוּ זָזִין מִן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְתוֹרָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּצִלּוֹ חִמַדְתִּי וְיָשַׁבְתִּי וּפִרְיוֹ מָתוֹק לְחִכִּי (שיר השירים ב׳:ג׳). וְכֵן יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁהֵן נִרְאִין שְׁפָלִים, וְצִוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת מֵהֶן כַּמָּה מִצְווֹת, הָאֵזוֹב נִרְאֶה לָאָדָם שֶׁאֵינוֹ כְּלוּם, וְכֹחוֹ גָּדוֹל לִפְנֵי הָאֱלֹהִים שֶׁמָּשַׁל אוֹתוֹ לְאֶרֶז בְּכַמָּה מְקוֹמוֹת, בְּטַהֲרַת מְצֹרָע, בִּשְׂרֵפַת הַפָּרָה, וּבְמִצְרַיִם צִוָּה לַעֲשׂוֹת מִצְוָה בָּאֵזוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב. וְכֵן בִּשְׁלֹמֹה אוֹמֵר: וַיְדַבֵּר עַל הָעֵצִים מִן הָאֶרֶז אֲשֶׁר בַּלְּבָנוֹן וְעַד הָאֵזוֹב אֲשֶׁר יֹצֵא בַּקִּיר (מלכים א ה׳:י״ג), לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַקָּטָן וְגָדוֹל שָׁוִין לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וּבִדְבָרִים קְטַנִּים הוּא עוֹשֶׂה נִסִּים, וְעַל יְדֵי אֵזוֹב שֶׁהוּא שָׁפָל שֶׁבָּאִילָנוֹת גָּאַל אֶת יִשְׂרָאֵל, הֱוֵי: כְּתַפּוּחַ בַּעֲצֵי הַיַּעַר. [ג] דָּבָר אַחֵר: וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב – כְּלוֹמַר אֲנִי עוֹשֶׂה אֶתְכֶם אֲגֻדָּה לְעַצְמִי, אַף עַל פִּי שֶׁאַתֶּם שְׁפָלִים כְּאֵזוֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים (שמות י״ט:ה׳). וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף – מַה רָאָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָגֵן עֲלֵיהֶם בְּדָם, כְּדֵי לִזְכֹּר לָהֶם דַּם מִילַת אַבְרָהָם. וּבִשְׁנֵי דָּמִים נִצּוֹלוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי (יחזקאל ט״ז:ו׳), בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה. וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף – בִּזְכוּת אַבְרָהָם. וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת – בִּזְכוּת יִצְחָק וְיַעֲקֹב, וּבִזְכוּתָם רָאָה אֶת הַדָּם, וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית. (כג) [ד] וְעָבַר ה׳ לִנְגֹף אֶת מִצְרַיִם – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ (איוב ל״א:י״ד), מִי אָמַר הַפָּסוּק הַזֶּה, שַׂר הָעוֹלָם אֲמָרוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁאֲמָרוֹ אִיּוֹב עַל עַצְמוֹ, וְכֵן כָּל בָּאֵי עוֹלָם עֲתִידִין לוֹמַר כָּךְ. אָנוּ מוֹצְאִין בְּדוֹר הַמַּבּוּל בִּישִׁיבָה דָּן אוֹתָם הָאֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר: ה׳ לַמַּבּוּל יָשָׁב (תהלים כ״ט:י׳), מַה כְּתִיב בָּהֶם: וַיִּמַּח אֶת כָּל הַיְקוּם (בראשית ז׳:כ״ג), אֲבָל מִצְרַיִם בַּעֲבָרָה דָּן אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַר ה׳ לִנְגֹף אֶת מִצְרַיִם, וּכְתִיב: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות י״ב:י״ב), אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הוּא עוֹמֵד וְדָן אֶת עוֹלָמוֹ בַּעֲמִידָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָמְדוּ רַגְלָיו בַּיּוֹם הַהוּא (זכריה י״ד:ד׳), וּכְתִיב: לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם ה׳ לְיוֹם קוּמִי לָעַד (צפניה ג׳:ח׳), אוֹמְרִים בָּאֵי עוֹלָם אִם בִּישִׁיבָה דָּן דּוֹר הַמַּבּוּל וּמָחָה אוֹתָן, וּבַעֲבָרָה דָּן אֶת הַמִּצְרִים וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶן, לִכְשֶׁיַּעֲמֹד לֶעָתִיד לָבוֹא וְדָן עוֹלָמוֹ מִי יוּכַל לַעֲמֹד, לְכָךְ כְּתִיב: וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל (איוב ל״א:י״ד). מִפְּנֵי מָה עָתִיד לָקוּם, מִפְּנֵי צַעֲקַת עֲנִיִּים, שֶׁנֶּאֱמַר: מִשֹּׁד עֲנִיִים מֵאֶנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר ה׳ (תהלים י״ב:ו׳). [ה] וְעָבַר ה׳ לִנְגֹף אֶת מִצְרַיִם – יֵשׁ אוֹמְרִים עַל יְדֵי מַלְאָךְ וְיֵשׁ אוֹמְרִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּעַצְמוֹ, וּמַהוּ שֶׁאָמַר: לִנְגֹף, מְלַמֵּד שֶׁאַף הַמְעֻבָּרוֹת שֶׁהָיוּ רְאוּיוֹת לֵילֵד הִפִּילוּ וּמֵתוּ הָאִמָּהוֹת, וְהַמַּשְׁחִית יָצָא וְחִבֵּל כָּל מַה שֶּׁמָּצָא, וְאֵין לִנְגֹף אֶלָּא עֻבָּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה (שמות כ״א:כ״ב), וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְחַבֵּל בְּכוֹרֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וְיִשְׂרָאֵל עוֹשִׂין כָּל מַה שֶּׁאָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ. לְמָה הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְיִשְׂרָאֵל דּוֹמִין, לְמֶלֶךְ שֶׁבָּא עִם בָּנָיו בַּיָּם וּסְפִינוֹת שֶׁל פִּירָטוֹן מַקִּיפוֹת אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם הֵא לָכֶם מוּכָנוֹת מוֹרְנִיּוֹת שֶׁלִּי שֶׁאֲנִי עוֹבֵר עַל גַּלֵּי הַיָּם וְנִלְחַם עִמָּהֶן. כָּךְ הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם בָּנָיו בְּמִצְרַיִם וּמַחֲנוֹת מִצְרַיִם מְחַשְּׁבִים עֲלֵיהֶם כָּל הַלַּיְלָה, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִי רְשָׁעִים עַל בָּנַי אַתֶּם מְחַשְׁבִים, מוֹרְנִיּוֹת שֶׁלִּי מוּכָנוֹת הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹשִׁיעֵם לְמַעַן שְׁמוֹ (תהלים ק״ו:ח׳). הֵן עֲסוּקִים בַּצָּלִי וְהָיָה הוֹרֵג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּכוֹרֵיהֶן שֶׁל מִצְרַיִם, וְהֵן הָיוּ מַזִּין עַל פִּתְחֵיהֶן וּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל הָיָה עוֹמֵד עַל פִּתְחֵיהֶם. וְהֵם עוֹסְקִים בְּהַלֵּל וּבְהִלְכוֹת הַפֶּסַח וְהָאֱלֹהִים מַפְרִישׁ שֶׁיְכַפֵּר דַּם טְמֵאִים עַל דַּם טְהוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: פּוֹדֶה ה׳ נֶפֶשׁ עֲבָדָיו (תהלים ל״ד:כ״ג). הֵן הָיוּ עֲסוּקִין בַּמַּצּוֹת שֶׁהָיוּ טוֹחֲנִין וְלָשִׁין, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹקֵר נְטִיעָתָן שֶׁל מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: קוּמָה ה׳ בְּאַפֶּךָ (תהלים ז׳:ז׳). (כט) פרשה יח [א] וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים (ישעיהו מ״ד:כ״ו), אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ (ישעיהו מ״ד:כ״ו), זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה (במדבר י״ב:ז׳), וְהֵיאַךְ קִיֵּם אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכַּת הַחשֶׁךְ הִתְחִיל פַּרְעֹה צוֹוֵחַ: לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה׳ רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג (שמות י׳:כ״ד). אָמַר לוֹ משֶׁה חַיֶּיךָ: וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה (שמות י׳:כ״ו), מַהוּ פַּרְסָה, אֲפִלּוּ בְּהֵמָה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ שֶׁל מִצְרִי וְיֵשׁ בָּה טֶלֶף אֶחָד לְיִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ מֵנִיחַ אוֹתָהּ. כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח (שמות י׳:כ״ו), אַחַר שֶׁאָמַר: כִּי מִמֶּנּוּ נִקַח, חָזַר וְאָמַר: וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַעֲבֹד אֶת ה׳ (שמות י׳:כ״ו). אָמַר לוֹ אִם אַתָּה שֶׁאַתָּה בָּשָׂר וָדָם בְּנֵי אָדָם מֵתִים אִם עוֹבְרִין עַל צִוּוּיֶךָ, וְאִם תּוֹצִיא דָּבָר מִלְּפָנֶיךָ וְתֹאמַר גְּבוּ לִי כָּךְ וְכָךְ יָכוֹל הָעוֹלָם לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, אֲבָל אָנוּ שֶׁמָּא יֹאמַר לָנוּ אֱלֹהִים הַקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁל מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים, הֱוֵי: וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע. אָמַר לוֹ פַרְעֹה, עַד מָתַי אַתָּה נִכְנַס לְכָאן: לֵךְ מֵעָלַי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי (שמות י׳:כ״ח). אָמַר לוֹ משֶׁה יָפֶה דִּבַּרְתָּ: לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ (שמות י׳:כ״ט). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עֲדַיִן מִתְבַּקֵּשׁ לִי לְהוֹדִיעַ לְפַרְעֹה מַכָּה אַחַת, מִיָּד קָפַץ עָלָיו אֱלֹהִים כִּבְיָכוֹל נִכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל משֶׁה, שֶׁאָמַר לוֹ: לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, שֶׁלֹא יִמָּצֵא בַּדָּאי, וְאַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם משֶׁה בְּבֵיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה אֶלָּא אוֹתָהּ שָׁעָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ כַּפַּי אֶל ה׳ (שמות ט׳:כ״ט), וְעַכְשָׁיו קָפַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדִבֵּר עִם משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וגו׳ (שמות י״א:א׳). כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה שָׂמַח וְנִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר: גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד (שמות י״א:ג׳). הִתְחִיל צוֹוֵחַ בְּפַרְהֶסְיָא: כֹּה אָמַר ה׳ כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה (שמות י״א:ד׳), יָפֶה אָמַרְתָּ: אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, אֲנִי אֵינִי עוֹד בָּא אֶצְלְךָ אֶלָּא אַתָּה בָּא אֶצְלִי, וְשַׂר צָבָא הַזֶּה שֶׁעוֹמֵד עִמְּךָ וְזֶה הִפַּרְכוֹס שֶׁלְּךָ וְכָל בְּנֵי פָּלָטִין אֵלוּ שֶׁלְךָ בָּאִין אֶצְלִי עִמְּךָ וּמְבַקְּשִׁים הֵימֶנִּי וּמִשְׁתַּחֲוִים לִי שֶׁנֵּצֵא מִכָּאן, דִּכְתִיב: וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר (שמות י״א:ח׳), לֹא רָצָה לוֹמַר וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִי, מִשּׁוּם כְּבוֹד מַלְכוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצִי הַלַּיְלָה כַּאֲשֶׁר אָמַר משֶׁה, מִיָּד וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה׳ הִכָּה כָל בְּכוֹר, לְפִיכָךְ מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, שֶׁעָשָׂה עֵצָה עִם אַבְרָהָם בִּשְׁבִיל הַדָּבָר הַזֶּה, אֵימָתַי כְּשֶׁבָּאוּ הַמְּלָכִים וְרָדַף אוֹתָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּיֶּךָּ עַד חֲצִי הַלַּיְלָה, בּוֹא וְנַחְלֹק הַלַּיְלָה אֲנִי וְאַתָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה (בראשית י״ד:ט״ו). כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשָּׁעָה שָׁלְמָה הָעֵצָה, הֱוֵי: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, לְכָךְ כְּתִיב: וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים. [ב] דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ (תהלים קי״ט:ס״ב). חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ עַל הַמִּשְׁפָּטִים שֶׁעָשִׂיתָ בְּמִצְרַיִם, וְלָנוּ עָשִׂיתָ צְדָקָה, הֵיאַךְ, אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁאָמַר משֶׁה: וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר (שמות י״ב:י״ב), הִתְחִילוּ מֵהֶם יְרֵאִים וְיֵשׁ מֵהֶם שֶׁלֹא הָיוּ מִתְיָרְאִין, מִי שֶׁהָיָה מִתְיָרֵא הָיָה מוֹלִיךְ בְּכוֹרוֹ אֵצֶל יִשְׂרָאֵל וְאָמַר לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְךָ טֹל אֶת זֶה וְיָלִין עִמָּךְ, כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצִי הַלַּיְלָה הָרַג הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הַבְּכוֹרוֹת, וְאוֹתָם שֶׁהָיוּ נְתוּנִים בְּבָתֵּיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵעַ בֵּין יִשְׂרָאֵל וּבֵין הַמִּצְרִים וְהָיָה נוֹטֵל נִשְׁמָתוֹ שֶׁל מִצְרִי וּמַנִּיחַ נִשְׁמָתוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהָיָה הַיְּהוּדִי מִתְעוֹרֵר וּמוֹצֵא אֶת הַמִּצְרִי מֵת, בֵּין כָּל אֶחָד וְאֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר: וּפָסַחְתִּי עֲלֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף (שמות י״ב:י״ג), הִתְחִילוּ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים: חֲצוֹת לַיְלָה אָקוּם לְהוֹדוֹת לָךְ לְכָךְ נֶאֱמַר: עַל מִשְׁפְּטֵי צִדְקֶךָ. [ג] דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה – הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ לֹא יִכְבֶּה וגו׳ (משלי ל״א:י״ח), אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת, הֵיאַךְ אַתָּה מוֹנֶה כָּל טִפָּה וְטִפָּה שֶׁהָיָה מוֹצִיא מִצְרִי לְכָל אִשָּׁה וְאִשָּׁה אוֹ שֶׁהַטִּפָּה הָרִאשׁוֹנָה הוּא בְּכוֹר וְנִמְצְאוּ כָּל בָּנִים מֵתִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם רֵאשִׁית אוֹנִים בְּאָהֳלֵי חָם (תהלים ע״ח:נ״א), טִפָּה רִאשׁוֹנָה. הַנְּקֵבוֹת הַבְּכוֹרוֹת אַף הֵן מֵתוֹת, חוּץ מִבִּתְיָה בַּת פַּרְעֹה, שֶׁנִּמְצָא לָהּ פְּרַקְלִיט טוֹב, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא (שמות ב׳:ב׳). לְפִיכָךְ אָמַר שְׁלֹמֹה: טָעֲמָה כִּי טוֹב סַחְרָהּ: וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה (משלי ל״א:ט״ו), בְּאֵיזֶה לַיְלָה, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה. [ד] דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה – אָמַר אֱלִיהוּא: רֶגַע יָמֻתוּ וַחֲצוֹת לָיְלָה (איוב ל״ד:כ׳), כֵּיוָן שֶׁמֵּתוּ הִתְחִילוּ הַכֹּל צוֹוְחִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקָם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכָל עֲבָדָיו וְכָל מִצְרַיִם, מִיָּד וַיִּקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן, אָמַר לוֹ משֶׁה מַה פַּרְעֹה מְבַקֵּשׁ, מִי בָּא אֵצֶל מִי אַתָּה אֶצְלִי אוֹ אֲנִי אֶצְלְךָ, אָמַר לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְךָ קוּמוּ צְאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי, לָמָּה: חֲכַם לֵבָב וְאַמִּיץ כֹּחַ מִי הִקְשָׁה אֵלָיו וַיִּשְׁלָם (איוב ט׳:ד׳). [ה] דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה – אָמַר דָּוִד: אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה (תהלים ע״ז:ז׳), אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִזְכֶּרֶת אֲנִי אֶת הַשְּׁבָרִים שֶׁהָיִיתָ שׁוֹבֵר אֶת הָאוֹיְבִים בַּעֲבוּרִי בַּלַּיְלָה. וְאֵין נְגִינָתִי אֶלָּא לְשׁוֹן שֶׁבֶר, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר: אֲנִי מַנְגִינָתָם (איכה ג׳:ס״ג), וְאוֹמֵר: אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ (בראשית י״ד:כ׳). בָּא עָלֵינוּ סַנְחֵרִיב שָׁבַרְתָּ אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר (מלכים ב י״ט:ל״ה), אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה בּוֹא וּרְאֵה אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהֵן גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ עֲשָׂאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמְרִין לְיִשְׂרָאֵל, וּמִי הֵם מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים (ישעיהו ס״ב:ו׳), וְכֵיוָן שֶׁבָּא סַנְחֵרִיב מִיכָאֵל יָצָא וְהִכָּה בָהֶם, וְגַבְרִיאֵל הִצִּיל בְּמִצְוָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו. לָמָּה כָךְ, אֶלָּא תְּנָאִין עָשָׂה עִמָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵימָתַי, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לֵירֵד לְהַצִּיל אַבְרָהָם מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ אָמְרוּ מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל לְפָנָיו אָנוּ יוֹרְדִין לְהַצִּיל אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם אִלּוּ יָרַד לְשֵׁם אֶחָד מִכֶּם לַכִּבְשָׁן אַתֶּם הֱיִיתֶם מַצִּילִין אוֹתוֹ, אֶלָּא לִשְׁמִי יָרַד וַאֲנִי יוֹרֵד וּמַצִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים (בראשית ט״ו:ז׳), אֶלָּא אֶתֵּן לָכֶם זְמַן אֵימָתַי תֵּרְדוּ עַל שֶׁנִּזְדַּקַּקְתֶּם לְהַצִּילוֹ לִכְבוֹד שְׁמִי, אַתָּה מִיכָאֵל עַל מַחֲנֵה אַשּׁוּר, וְאַתָּה גַּבְרִיאֵל עַל מַחֲנֵה כַּשְׂדִּים. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד גַּבְרִיאֵל לְהַצִּיל לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, גָּזַר לָאֵשׁ וְיָצָא וְלִהַט כָּל אוֹתָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר: גֻּבְרַיָא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וגו׳ (דניאל ג׳:כ״ב). וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַרְבַּע אֻמּוֹת מֵתוּ שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה כְּתִיב: בֵּאדַיִן מִתְכַּנְשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָא סְגָנַיָא וּפַחֲוָתָא (דניאל ג׳:ג׳) וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא, וְכָאן חָסְרוּ אַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמִתְכַּנְשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָא (דניאל ג׳:כ״ז), לְפִיכָךְ אָמַר חֲנַנְיָה: הַלְלוּ אֶת ה׳ כָּל גּוֹיִם (תהלים קי״ז:א׳). מִישָׁאֵל אָמַר: שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים (תהלים קי״ז:א׳). וַעֲזַרְיָה אָמַר: כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ (תהלים קי״ז:ב׳). הַמַּלְאָךְ אוֹמֵר: וֶאֱמֶת ה׳ לְעוֹלָם (תהלים קי״ז:ב׳), אֱמֶת מַה שֶּׁאָמַר לִי כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לְהַצִּיל אַבְרָהָם, וְכֵן מִיכָאֵל עָשָׂה מַה שֶּׁאָמַר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ (מלכים ב י״ט:ל״ה), תָּנָא כֻּלָּן פּוֹלֶמַרְכִין וְדֻכָּסִין הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן וְהִנִּיחוּ קַנְקַנֵּיהֶם מֻשְׁלָכִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסַנְחֵרִיב אַתָּה עָשִׂיתָ שֶׁלָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ (מלכים ב י״ט:כ״ג), אַף אֲנִי בְּיַד מַלְאָכִי, מֶה עָשָׂה לוֹ: וְתַחַת כְּבֹדוֹ יְקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ (ישעיהו י׳:ט״ז). מַהוּ וְתַחַת כְּבֹדוֹ, שֶׁשָּׂרַף גּוּפָן מִבִּפְנִים וְהִנִּיחַ בִּגְדֵיהֶם מִבַּחוּץ, שֶׁכְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם בִּגְדוֹ, וְלָמָּה הִנִּיחַ בִּגְדֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁהָיוּ בָּנָיו שֶׁל שֵׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר (בראשית י׳:כ״ב), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיָּב אֲנִי לְשֵׁם אֲבִיהֶם שֶׁנָּטְלוּ הוּא וְיֶפֶת בִּגְדֵיהֶם וְכִסּוּ עֶרְוַת אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה (בראשית ט׳:כ״ג), לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל הַנַּח בִּגְדֵיהֶן וּשְׂרֹף נִשְׁמָתָן, מַה כְּתִיב שָׁם: וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים (מלכים ב י״ט:ל״ה), הֲדָא הוּא דִכְתִיב: לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ (תהלים ק״א:ח׳), וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל וְחִזְקִיָּהוּ יוֹשְׁבִין וְאוֹמְרִין אֶת הַהַלֵּל, שֶׁהָיָה לַיִל שֶׁל פֶּסַח וְהָיוּ מִתְיָרְאִים לוֹמַר עַכְשָׁו יְרוּשָׁלַיִם מִתְכַּבֶּשֶׁת בְּיָדוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר לַעֲמֹד וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּלְהִתְפַּלֵּל, מָצְאוּ אוֹיְבֵיהֶם פְּגָרִים מֵתִים, לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִישַׁעְיָה: קְרָא שְׁמוֹ מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז (ישעיהו ח׳:ג׳), וּמִהֵר לָבֹז שְׁלָלָם. וְהָאֶחָד קָרָא שְׁמוֹ עִמָּנוּאֵל (ישעיהו ז׳:י״ד), לוֹמַר שֶׁאֲנִי עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ (דברי הימים ב ל״ב:ח׳), וּכְשֵׁם שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּיַד מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל, כֵּן לֶעָתִיד לָבֹא יַעֲשֶׂה עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו (עבדיה א׳:כ״א), זֶה מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל. וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אוֹמֵר זֶה מִיכָאֵל לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ (דניאל י״ב:א׳), שֶׁהוּא תּוֹבֵעַ צְרָכֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְדַבֵּר עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעַן מַלְאַךְ ה׳ וַיֹּאמַר ה׳ צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלָיִם (זכריה א׳:י״ב), וְאוֹמֵר: וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם (דניאל י׳:כ״א), אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְמָה מִיכָאֵל וְסמא״ל דּוֹמִין לְסָנֵיגוֹר וְקָטֵיגוֹר עוֹמְדִין בַּדִּין, זֶה מְדַבֵּר וְזֶה מְדַבֵּר, גָּמַר זֶה דְּבָרָיו וְזֶה דְּבָרָיו, יָדַע אוֹתוֹ הַסְּנֵיגוֹר שֶׁנָּצַח הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ אֶת הַדַּיָּין שֶׁיּוֹצִיא אִיפוֹפָסִין. בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ קָטֵיגוֹר לְהוֹסִיף דָּבָר, אָמַר לוֹ הַסָּנֵיגוֹר הַחֲרֵשׁ וְנִשְׁמַע מִן הַדַּיָּן. כָּךְ מִיכָאֵל וְסמא״ל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג וּמִיכָאֵל מְלַמֵּד זְכוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהַשָּׂטָן בָּא לְדַבֵּר וּמִיכָאֵל מְשַׁתְּקוֹ, לָמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל ה׳ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ (תהלים פ״ה:ט׳), הֱוֵי: אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה (תהלים ע״ז:ז׳), עַל נֵס שֶׁל חִזְקִיָּהוּ. דָּבָר אַחֵר: אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי, נִזְכַּר אֲנִי מַה שֶּׁעָשִׂיתָ לָנוּ בְּמִצְרַיִם, וּמְנַגְנִין שֶׁעָשִׂיתָ לְמִצְרַיִם, הֵיאַךְ מִתְּחִלָּה כְּשֶׁבִּקֵּשׁ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהָבִיא הַמַּכּוֹת עַל הַמִּצְרִים, מַכַּת בְּכוֹרוֹת אָמַר לְהָבִיא תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ (שמות ד׳:כ״ג). הִתְחִיל אוֹמֵר: מִי ה׳ אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ (שמות ה׳:ב׳). אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם אָבִיא עָלָיו מַכַּת בְּכוֹרוֹת תְּחִלָּה מְשַׁלְּחָן, אֶלָּא מֵבִיא אֲנִי עָלָיו מַכּוֹת אַחֵרוֹת [תחלה] וּבְעֵקֶב זֹאת אֲנִי מֵבִיא אֶת כֻּלָּן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ הִכָּה כָל בְּכוֹר, לְפִיכָךְ דָּוִד מְקַלֵּס: מִי יוֹדֵעַ עֹז אַפֶּךָ (תהלים צ׳:י״א), מִי יוֹדֵעַ נַגְנִין שֶׁלְּךָ שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בַּיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נוֹדָעוּ (תהלים ע״ז:כ׳), דְּבָרִים שֶׁאַתָּה עוֹשֶׂה בְּעָקֵב מִי יוֹדֵעַ. [ו] אָמַר הָאֱלֹהִים לְמשֶׁה אֱמֹר לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל מָה אַתֶּם עוֹשִׂים תִּהְיוּ יוֹדְעִים שֶׁיִּגֹּף אֶת מִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַר ה׳ לִנְגֹף אֶת מִצְרַיִם (שמות י״ב:כ״ג), אָמַר רַבִּי לֵוִי מַהוּ וְעָבַר ה׳, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹבֵר אֲנִי עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָמַרְתִּי, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ בְּנוֹ לְבַרְבַּרְיָאה עָמְדוּ הַבַּרְבָּרִיִּים וְקִבְּלוּ אוֹתוֹ וְעָשׂוּ אוֹתוֹ מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, שָׁמַע הַמֶּלֶךְ וְאָמַר מַה כָּבוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה לְאֵלּוּ שֶׁגִּדְּלוּ בְּנִי וְהִמְלִיכוּהוּ עֲלֵיהֶם, אֶלָּא אֲנִי קוֹרֵא שֵׁם אוֹתָהּ הַמְּדִינָה עַל שֵׁם בְּנִי. חָזְרוּ אַחֲרֵי יָמִים וְקִלְּלוּ בְּנוֹ שֶׁל מֶלֶךְ וְשִׁעְבְּדוּ אוֹתוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ אֲנִי עוֹבֵר עַל מַה שֶּׁכִּבַּדְתִּי אוֹתָם, יוֹצֵא אֲנִי וְעוֹשֶׂה עִמָּהֶם מִלְחָמָה וּמַצִּיל אֶת בְּנִי. כָּךְ יָרַד יוֹסֵף לְמִצְרַיִם וְקִבְּלוּ אוֹתוֹ וְעָשׂוּ אוֹתוֹ מֶלֶךְ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ (בראשית מ״ב:ו׳), כִּבְּדוּ אֶת יַעֲקֹב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּבְכּוּ אוֹתוֹ מִצְרַיִם שִׁבְעִים יוֹם (בראשית נ׳:ג׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַה כָּבוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה לְמִצְרַיִם, הֲרֵינִי קוֹרֵא אוֹתָהּ בִּשְׁמָהּ שֶׁל גַּן עֵדֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: כְּגַן ה׳ כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם (בראשית י״ג:י׳). כְּשֶׁחָזְרוּ וְשִׁעְבְּדוּ בָּהֶן, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם (שמות י״ב:י״ב), חוֹזֵר אֲנִי מֵאוֹתוֹ כָּבוֹד וְאֶעֱשֶׂה אוֹתָהּ שְׁמָמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: מִצְרַיִם לִשְׁמָמָה תִהְיֶה (יואל ד׳:י״ט). [ז] מַה כְּתִיב לְמַעְלָה: וּפָסַח ה׳ עַל הַפֶּתַח (שמות י״ב:כ״ג), אוֹתָהּ שָׁעָה כִּבְיָכוֹל עָמַד לוֹ בַּפֶּתַח, אֶלָּא בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם כְּשֵׁם שֶׁהַטַּבָּח מַכְנִיס צֹאנוֹ וְכָל שֶׂה אוֹ כֶבֶשׂ שֶׁהוּא רוֹצֶה לִשְׁחֹט נוֹטֵל הַסִּיקְרָא וְרוֹשֵׁם עָלֶיהָ לְהַכִּיר אֵיזֶה יִשְׁחֹט וְאֵיזֶה לֹא יִשְׁחֹט. כָּךְ: וְרָאָה אֶת הַדָּם (שמות י״ב:כ״ג), כִּבְיָכוֹל עָמַד בַּפֶּתַח וְדוֹחֶה הַמַּשְׁחִית שֶׁלֹא יִגֹּף אֶת יִשְׂרָאֵל. אָמַר לָהֶם הָאֱלֹהִים: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם (שמות י״ב:כ״ד), כְּשֵׁם שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם עַכְשָׁו כָּךְ אֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת לָכֶם לֶעָתִיד לָבוֹא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וגו׳ (מלאכי ג׳:י״ט), אֲבָל אַתֶּם: וְחָמַלְתִּי עֲלֵיהֶם כַּאֲשֶׁר יַחְמֹל אִישׁ עַל בְּנוֹ (מלאכי ג׳:י״ז). [ח] אָמַר רַבִּי חֲלַפְתָּא יִתְבָּרַךְ שְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵין כְּנִסָּיו וּכְנִפְלְאוֹתָיו וְאֵין כִּגְבוּרוֹתָיו וּכְמַעֲשָׂיו, שֶׁנֶּאֱמַר: גָּדוֹל אֲדוֹנֵנוּ וְרַב כֹּחַ (תהלים קמ״ז:ה׳), הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָדוֹשׁ וְטָהוֹר וּפָשַׁט יָדָיו בַּטְּמֵאִים, לָמָּה, בִּשְׁבִיל שֶׁגָּדוֹל וְנוֹרָא הוּא, וּבִשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל הוֹדִיעַ כֹּחוֹ. וְלָמָּה בִּשְׁבִיל יִשְׂרָאֵל, שֶׁאָמַר לְיַעֲקֹב: אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה (בראשית מ״ו:ד׳). וְהוּא עוֹשֶׂה מִלְחַמְתָּן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, מַלְאָךְ אֶחָד הָפַךְ אֶת סְדוֹם, וְכָאן: ה׳ כַּגִּבּוֹר יֵצֵא כְּאִישׁ מִלְחָמוֹת יָעִיר קִנְאָה (ישעיהו מ״ב:י״ג). [ט] דָּבָר אַחֵר: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָפְכָה הַמְדִינָה שִׁעְבּוּדָהּ עַל הַשְּׁבוּיִם שֶׁבָּאוּ אֲלֵיהֶם, אַף הוּא הָפַךְ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין וַהֲרָגָם. כָּךְ מִצְרַיִם הָפְכוּ גְּזֵרָתָן עַל יִשְׂרָאֵל שֶׁיִּהְיוּ עוֹשִׂין בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וְשֶׁנָּתְנוּ מְלֶאכֶת אִישׁ עַל אִשָּׁה וּמְלֶאכֶת אִשָּׁה עַל אִישׁ, אַף הָאֱלֹהִים הָפַךְ עֲלֵיהֶם אֶת הַדִּין וַהֲרָגָן בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, כְּשֵׁם שֶׁהָפַךְ סְדוֹם בַּלַּיְלָה כָּךְ הָרַג בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה, לְכָךְ אָמַר דָּוִד: אַתָּה נוֹרָא אַתָּה וּמִי יַעֲמֹד לְפָנֶיךָ מֵאָז אַפֶּךָ (תהלים ע״ו:ח׳). [י] הַרְבֵּה נִסִּים עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, הָרַג בְּכוֹרֵי מִצְרַיִם שֶׁהָיוּ מְשׁוּלִים לִבְהֵמָה, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲשֶׁר בְּשַׂר חֲמוֹרִים בְּשָׂרָם (יחזקאל כ״ג:כ׳). הָרַג בְּכוֹרֵי שֶׁבִי, שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים לַשָּׁבוּי שֶׁהָיָה חָבוּשׁ בְּבֵית הָאֲסוּרִין, רְצוֹנְךָ שֶׁתֵּצֵא וְיִגָּאֲלוּ יִשְׂרָאֵל, וְהוּא אוֹמֵר לֹא נֵצֵא מִכָּאן לְעוֹלָם, כְּדֵי שֶׁלֹא יֵצְאוּ יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ דָּנָן עִמָּהֶם. מִבְּכֹר פַּרְעֹה עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי – מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה שִׂמְחָה לִבְנוֹ וְהָרַג שׂוֹנְאָיו, אָמַר הַמֶּלֶךְ כָּל מִי שֶׁשָּׂמֵחַ לִי יָבֹא לְשִׂמְחַת בְּנִי, וְכָל מִי שֶׁשׂוֹנֵא לִי יֵהָרֵג עִם הַשּׂוֹנְאִים. כָּךְ הָאֱלֹהִים עָשָׂה שִׂמְחָה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁגְּאָלָן, אָמַר הָאֱלֹהִים כָּל מִי שֶׁאוֹהֵב אֶת בְּנִי יָבֹא וְיִשְׂמַח עִם בְּנִי. הַכְּשֵׁרִים שֶׁבַּמִּצְרִים בָּאוּ וְעָשׂוּ פֶּסַח עִם יִשְׂרָאֵל וְעָלוּ עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם (שמות י״ב:ל״ח), וְכָל מִי שֶׁרָצוּ שֶׁלֹא יִגָאֲלוּ יִשְׂרָאֵל, מֵתוּ עִם הַבְּכוֹרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּךְ כָּל בְּכוֹר בְּמִצְרָיִם (תהלים ע״ח:נ״א). (ל) צָעֲקוּ כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתְּהִי צְעָקָה גְדוֹלָה בְּמִצְרָיִם – בָּאוּ כֻלָּם לַהֲרֹג פַּרְעֹה. (לג) בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם, וְהֵן קוֹרִין אֶת הַלֵּל, וּפַרְעֹה מַכְרִיז לְגִבּוֹרָיו בּוֹאוּ וְנִקְרָא לְמשֶׁה וּלְאַהֲרֹן. אָמַר לוֹ הָאֱלֹהִים בַּלַּיְלָה אַתָּה מוֹצִיא אֶת בָּנַי, לֹא תוֹצִיא לְבָנַי בַּלַּיְלָה, אֶלָּא יֵצְאוּ בְּרֹאשׁ גָּלוּי בַּחֲצִי הַיּוֹם. (לה) נִתְפַּזְרוּ יִשְׂרָאֵל בְּכָל מִצְרַיִם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר משֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם, וּמשֶׁה הָיָה עוֹסֵק בְּעַצְמוֹת יוֹסֵף, וּבִכְלֵי הַמִּשְׁכָּן שֶׁהֵכִין יַעֲקֹב אָבִינוּ, וְכֵן דָּוִד אָמַר: יִשְׂמַח צַדִּיק כִּי חָזָה נָקָם (תהלים נ״ח:י״א). (לט) [יא] וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס – רַבִּי שְׁמוּאֵל אוֹמֵר כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ אָפוּ הַבָּצֵק שֶׁלָּשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק. (מא) וַיְהִי מִקֵּץ שְׁלשִׁים וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וגו׳, מִשָּׁעָה שֶׁנִּגְזְרָה עֲלֵיהֶן הַגְּזֵרָה, שֶׁהֵן לֹא עָשׂוּ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא מָאתַיִם וָעֶשֶׂר שָׁנָה, וּבַיּוֹם שֶׁיָּרְדוּ לְמִצְרַיִם, בּוֹ בַּיּוֹם עָלוּ, וּבוֹ בַּיּוֹם יָצָא יוֹסֵף מִבֵּית הָאֲסוּרִין, לְכָךְ הַלַּיְלָה הַזֶּה שִׂמְחָה לְכָל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַה׳: בָּעוֹלָם הַזֶּה עָשָׂה לָהֶם נֵס בַּלַּיְלָה, שֶׁהָיָה נֵס עוֹבֵר, אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא הַלַּיְלָה נַעֲשָׂה יוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה, וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם וגו׳ (ישעיהו ל׳:כ״ו), כָּאוֹר שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּתְּחִלָּה, וּגְנָזוֹ בַּגַּן עֵדֶן. (מב) [יב] מָה רָאָה לוֹמַר לֵיל שִׁמֻּרִים – שֶׁבּוֹ עָשָׂה גְּדֻלָּה לַצַּדִּיקִים, כְּשֵׁם שֶׁעָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם, וּבוֹ הִצִּיל לְחִזְקִיָּהוּ, וּבוֹ הִצִּיל לַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו, וּבוֹ הִצִּיל לְדָנִיֵּאל מִגֹּב אֲרָיוֹת, וּבוֹ מָשִׁיחַ וְאֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא מִתְגַּדְּלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: אָמַר שֹׁמֵר אָתָא בֹקֶר וְגַם לָיְלָה (ישעיהו כ״א:י״ב). מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה מְצַפָּה לְבַעְלָהּ שֶׁפֵּרַשׁ לִמְדִינַת הַיָּם, אָמַר לָהּ יְהֵא סִימָן הַזֶּה בְּיָדֵךְ בְּעֵת שֶׁתִּרְאִי אוֹתוֹ סִימָן דְּעִי שֶׁאֲנִי בָּא וַאֲנִי קָרוֹב לָבוֹא. כָּךְ יִשְׂרָאֵל מְצַפִּין מִשֶּׁעָמְדָה אֱדוֹם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַסִּימָן הַזֶּה יִהְיֶה בְּיֶדְכֶם בַּיּוֹם שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם תְּשׁוּעָה וּבְאוֹתוֹ לַיְלָה הֱיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי גוֹאַלְכֶם, וְאִם לָאו אַל תַּאֲמִינוּ, שֶׁלֹא קָרְבָה הָעֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: אֲנִי ה׳ בְּעִתָּה אֲחִישֶׁנָּה (ישעיהו ס׳:כ״ב). וְאוֹמֵר: עוֹד אַחַת מְעַט הִיא וַאֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ וגו׳ וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וגו׳ (חגי ב׳:ו׳-כ״ב). וּכְשֵׁם שֶׁהָפַכְתִּי אֶת מִצְרַיִם כָּךְ אֲנִי הוֹפֵךְ הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהַגּוֹיִם חָרֹב יֶחֱרָבוּ (ישעיהו ס׳:י״ב), וְאוֹמֵר: לֶאֱחֹז בְּכַנְפוֹת הָאָרֶץ וגו׳ (איוב ל״ח:י״ג). (מג) פרשה יט [א] וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר (משלי י״ד:י׳), מַהוּ כָּךְ, אֶלָּא כְּשֵׁם שֶׁהַלֵּב מַרְגִּישׁ בַּצָּרָה שֶׁהוּא מֵצֵר, כָּךְ כְּשֶׁאָדָם שָׂמֵחַ הַלֵּב שָׂמֵחַ תְּחִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ. וְכֵן דָּוִד אָמַר: לִבִּי סְחַרְחַר עֲזָבַנִי כֹחִי (תהלים ל״ח:י״א). וּבְשִׂמְחָתִי לִבִּי שָׂמֵחַ תְּחִלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי (תהלים ט״ז:ט׳). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: כִּי רַבּוֹת אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָי (איכה א׳:כ״ב), וְלֶעָתִיד לָבוֹא מֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כָּל הָאֵיבָרִים וְאֵינוֹ מְנַחֵם תְּחִלָּה אֶלָּא הַלֵּב, שֶׁנֶּאֱמַר: וְדִבַּרְתִּי עַל לִבָּהּ (הושע ב׳:ט״ז). דָּבָר אַחֵר: לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ, זוֹ חַנָּה שֶׁהַרְבֵּה הָיְתָה מִצְטָעֶרֶת, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִיא מָרַת נָפֶשׁ (שמואל א א׳:י׳), הִיא לְעַצְמָהּ, כֵּיוָן שֶׁנִּפְקְדָה לֹא פְקָדָהּ הָאֱלֹהִים אֶלָּא לְעַצְמָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר (משלי י״ד:י׳), וּכְתִיב: עָלַץ לִבִּי בַּה׳ כִּי שָׂמַחְתִּי בִּישׁוּעָתֶךָ (שמואל א ב׳:א׳), אֲנִי לְעַצְמִי שָׂמַחְתִּי, אֲבָל אַחֵר לֹא יִשְׂמַח עִמִּי. דָּבָר אַחֵר: לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ, זוֹ הַשּׁוּנַמִּית, אֵימָתַי, כְּשֶׁמֵּת בְּנָהּ וּבָאתָה לִקְבֹּל לֶאֱלִישָׁע, וּמַה כְּתִיב: וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהָדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ (מלכים ב ד׳:כ״ז). כֵּיוָן שֶׁשָּׁלַח גֵּיחֲזִי לְהַחֲיוֹת בְּנָהּ וְאָמַר לוֹ: וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ (מלכים ב ד׳:כ״ט), אָמְרָה לוֹ הַשּׁוּנַמִּית: חַי ה׳ וְחֵי נַפְשְׁךָ (מלכים ב ד׳:ל׳), עָמַדְתָּ בַּמִּסְטּוֹרִין שֶׁל אֱלֹהִים, מִתְּחִלָּה נָתַתָּה לִי בֵּן אַף עַכְשָׁיו עֲמֹד אַתָּה בַּמִּסְטּוֹרִין שֶׁל אֱלֹהִים וְהַחֲיֵה אוֹתוֹ, הֱוֵי: לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ. דָּבָר אַחֵר: לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ, זֶה דָּוִד, בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד עִם אָכִישׁ לְסַיֵּעַ אוֹתוֹ עָשָׂה שָׁם שְׁלשָׁה יָמִים וּבָאוּ עֲמָלֵקִים וְשָׁבוּ נָשָׁיו וּבָנָיו וְשָׂרְפוּ אֶת צִקְלָג, הִתְחִיל דָּוִד בּוֹכֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַתֵּצֶר לְדָוִד מְאֹד כִּי אָמְרוּ הָעָם לְסָקְלוֹ (שמואל א ל׳:ו׳), לֹא עָשׂוּ אֶלָּא הִצִּילוּ נְשׁוֹתֵיהֶן וּבְנֵיהֶן וּבְנוֹתֵיהֶן וּבָאוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהֶעֱלוּ אֶת אֲרוֹן ה׳ וּנְתָנוּהוּ לִמְקוֹמוֹ, מַה כְּתִיב שָׁם: וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה (דברי הימים א כ״ט:ט׳). דָּבָר אַחֵר: לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁהָיוּ נְתוּנִין בְּמִצְרַיִם בְּשִׁעְבּוּד, וְכֵיוָן שֶׁבָּאוּ לָצֵאת וְגָזַר עֲלֵיהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח, בָּאוּ הַמִּצְרִים לֶאֱכֹל עִמָּהֶם, אָמַר לָהֶם הָאֱלֹהִים חַס וְשָׁלוֹם, כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, הֱוֵי: לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ וּבְשִׂמְחָתוֹ לֹא יִתְעָרַב זָר. [ב] דָּבָר אַחֵר: זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח – זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ (תהלים קי״ט:פ׳), אָמַר דָּוִד רִבּוֹן הָעוֹלָם כְּשֶׁאֲנִי עוֹסֵק בְּחֻקֶּיךָ לֹא יְהֵא רְשׁוּת לַיֵּצֶר הָרָע לְהָצִיץ בִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: הוֹרֵנִי ה׳ דַּרְכֶּךָ אֲהַלֵּךְ בַּאֲמִתֶּךָ (תהלים פ״ו:י״א), שֶׁלֹא יַטְעֶה אוֹתִי יֵצֶר הָרָע וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ מִן הַצַּדִּיקִים, וְעוֹד שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁהוּא מַטְעֶה אוֹתִי אֲנִי מוֹנֵעַ עַצְמִי מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וַאֲנִי בָּא לְהַשְׁמִיעַ תַּלְמוּדִי לְפָנֶיךָ וּקְטַנִּים מִמֶּנִּי, הֵם מְשִׁיבִין וְאוֹמְרִין אֵינוֹ כָךְ, וַאֲנִי מִתְבַּיֵּשׁ, אֶלָּא עֲשֵׂה לִבִּי אֶחָד כְּדֵי שֶׁיְּהֵא עוֹסֵק בַּתּוֹרָה בְּתַמּוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ לְמַעַן לֹא אֵבוֹשׁ. דָּבָר אַחֵר: יְהִי לִבִּי תָמִים בְּחֻקֶּיךָ, זֶה חֻקַּת הַפֶּסַח וְחֻקַּת פָּרָה אֲדֻמָּה, לָמָּה, שֶׁשְּׁנֵיהֶן דּוֹמִין זֶה לָזֶה, בָּזֶה נֶאֱמַר: זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח, וּבָזֶה נֶאֱמַר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה (במדבר י״ט:ב׳), וְאִי אַתָּה יוֹדֵעַ אֵיזוֹ חֻקָּה גְּדוֹלָה מִזּוֹ. מָשָׁל לִשְׁתֵּי מַטְרוֹנוֹת דּוֹמוֹת שֶׁהָיוּ מְהַלְּכוֹת שְׁתֵּיהֶן כְּאַחַת נִרְאוֹת שָׁווֹת, מִי גְדוֹלָה מִזּוֹ אוֹתָהּ שֶׁחֲבֶרְתָּהּ מְלַוָּה אוֹתָהּ עַד בֵּיתָהּ וְהוֹלֶכֶת אַחֲרֶיהָ. כָּךְ בַּפֶּסַח נֶאֱמַר בּוֹ: חֻקָּה, וּבְפָרָה נֶאֱמַר בָּהּ: חֻקָּה, וּמִי גְדוֹלָה, הַפָּרָה, שֶׁאוֹכְלֵי פֶּסַח צְרִיכִין לָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת (במדבר י״ט:י״ז), הֱוֵי: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ. [ג] אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ שְׁלשָׁה דְבָרִים עָשָׂה משֶׁה וְהִסְכִּימָה דַעְתּוֹ לְדַעַת הַמָּקוֹם, בְּהַר סִינַי דָּרַשׁ וְאָמַר אִם יִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינָן מוּעָדִים לְדִבְּרוֹת אָמַר לָהֶם: אַל תִּגְשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות י״ט:ט״ו), אֲנִי שֶׁאֲנִי מוּעָד לַדִּבּוּר אֵינוֹ דִּין שֶׁאַפְרִישׁ עַצְמִי מִן הָאִשָּׁה, וְהִסְכִּים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי (דברים ה׳:כ״ז). וְהַשְּׁנִיָה דָּרַשׁ בְּאֹהֶל מוֹעֵד וְאָמַר וּמָה אִם סִינַי שֶׁלֹא הָיְתָה קְדֻשָּׁתוֹ אֶלָּא לִשְׁעַת מַתַּן תּוֹרָה, לֹא עָלִיתִי אֶלָּא בִּרְשׁוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֵלָיו ה׳ מִן הָהָר לֵאמֹר (שמות י״ט:ג׳), אֹהֶל מוֹעֵד שֶׁהוּא לְדוֹרוֹת הֵיאַךְ יָכוֹל אֲנִי לְהִכָּנֵס לְתוֹכוֹ אֶלָּא אִם קוֹרֵא אוֹתִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְהִסְכִּים לְדַעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקְרָא אֶל משֶׁה וַיְדַבֵּר ה׳ אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד (ויקרא א׳:א׳). הַשְׁלִישִׁית דָּרַשׁ בְּחֻקַּת הַפֶּסַח, כְּשֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הָעֵגֶל אָמַר וּמָה אִם הַפֶּסַח שֶׁהָיָה לְשָׁעָה בְּמִצְרַיִם אָמַר לִי: זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח כָּל בֶּן נֵכָר וגו׳, יִשְׂרָאֵל שֶׁעָבְדוּ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים יְכוֹלִין הֵן לְקַבֵּל אֶת הַתּוֹרָה, מִיָּד: וַיְּשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (שמות ל״ב:י״ט). [ד] דָּבָר אַחֵר: זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח – הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה׳ לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִילַנִי ה׳ מֵעַל עַמּוֹ (ישעיהו נ״ו:ג׳), אָמַר אִיּוֹב: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר (איוב ל״א:ל״ב), שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵל לִבְרִיָּה אֶלָּא לַכֹּל הוּא מְקַבֵּל, הַשְּׁעָרִים נִפְתָּחִים בְּכָל שָׁעָה וְכָל מִי שֶׁהוּא מְבַקֵּשׁ לִכָּנֵס יִכָּנֵס, לְכָךְ הוּא אוֹמֵר: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר, כְּנֶגֶד: וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים ל״א:י״ב). דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח (איוב ל״א:ל״ב), כְּנֶגֶד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא סוֹבֵל בְּרִיּוֹתָיו. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּנֶגֶד מִי אָמַר: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר, אֶלָּא עֲתִידִים גֵּרִים לִהְיוֹת כֹּהֲנִים מְשָׁרְתִים בְּבֵית הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנִלְוָה הַגֵּר עֲלֵיהֶם וְנִסְפְּחוּ עַל בֵּית יַעֲקֹב (ישעיהו י״ד:א׳), וְאֵין וְנִסְפְּחוּ אֶלָּא כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת (שמואל א ב׳:ל״ו), שֶׁעֲתִידִין לִהְיוֹת אוֹכְלִין מִלֶּחֶם הַפָּנִים, לְפִי שֶׁבְּנוֹתֵיהֶן נִשָּׂאוֹת לַכְּהֻנָּה. וְכֵן שָׁאַל עֲקִילָס הַגֵּר אֶת רַבּוֹתֵינוּ, אָמַר לָהֶם מַה שֶּׁכָּתוּב: וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה (דברים י׳:י״ח), הֲרֵי כָּל הַבְטָחוֹת שֶׁהִבְטִיחַ אֶת הַגֵּר שֶׁהוּא נוֹתֵן לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה, אָמַר לוֹ יַעֲקֹב שֶׁשְּׁמוֹ יִשְׂרָאֵל כָּךְ שָׁאַל מִלִּפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבּשׁ (בראשית כ״ח:כ׳), וְאַתָּה שֶׁבָּאתָ אֶצְלֵנוּ לֹא דַּיָּךְ שֶׁאַתָּה כְּמוֹתֵנוּ אֶלָּא דַּיָּךְ שֶׁתְּהֵא כְּיַעֲקֹב בְּכוֹרוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְסוֹף דָּבָר לֹא תַעֲלֶה עַל דַּעְתְּךָ שֶׁיַּעֲקֹב לֶחֶם וְשִׂמְלָה שָׁאַל, אֶלָּא אָמַר יַעֲקֹב הִבְטִיחַנִי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא עִמָּדִי וְיַעֲמִיד מִמֶנִּי אֶת הָעוֹלָם, אֵימָתַי יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁהוּא עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי, כְּשֶׁיַּעֲמִיד מִמֶּנִּי בָּנִים כֹּהֲנִים אוֹכְלִים מִלֶּחֶם הַפָּנִים וְלוֹבְשִׁים בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל, זֶה לֶחֶם הַפָּנִים. וּבֶגֶד לִלְבּשׁ, אֵלּוּ בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ (שמות מ׳:י״ג). וְכֵן כָּאן וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה, כְּלוֹמַר שֶׁמַּעֲמִיד בָּנִים מִן הַגֵּר, שֶׁאוֹכְלִים לֶחֶם הַפָּנִים וְלוֹבְשִׁים בִּגְדֵי כְּהֻנָּה, הֱוֵי: בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַחַר כָּל הַכָּבוֹד הַזֶּה שֶׁאֲנִי עָתִיד לַעֲשׂוֹת לְבַעֲלֵי תְּשׁוּבָה אַתֶּם קוֹרִים תִּגָּר, הֱוֵי: וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה׳ וגו׳. דָּבָר אַחֵר: וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: רָנִי וְשִׂמְחִי בַּת צִיּוֹן (זכריה ב׳:י״ד), וּכְתִיב: וְנִלְווּ גּוֹיִם רַבִּים אֶל ה׳ (זכריה ב׳:ט״ו), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמַה לַגֵּרִים אֲנִי אוֹמֵר כֵּן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה לְצִיּוֹן וּלְיִשְׂרָאֵל. וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַגֵּרִים, אַתֶּם מִתְיָרְאִים לְפִי שֶׁפָּסַלְתִּי אֶתְכֶם וְאָמַרְתִּי בַּפֶּסַח: כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, לָמָּה לֹא תִשְׁאֲלוּ לַגִּבְעוֹנִים מַה טּוֹבָה עָשִׂיתִי לָהֶם, בְּנֵי אָדָם שֶׁעָשׂוּ בְּעָרְמָה וְעָשׂוּ מִיִּרְאָה וּבָאוּ לָהֶן אֵצֶל בָּנַי וְנִשְׁבְּעוּ לָהֶן, מֶה עָשִׂיתִי לְשָׁאוּל וּלְבֵיתוֹ עַל שֶׁבִּקֵּשׁ לְהָרְגָם, שֶׁהָרְגוּ הֵם שִׁבְעָה מִבָּנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ אֶת שְׁנֵי בְּנֵי רִצְפָּה וְאֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל (שמואל ב כ״א:ח׳), אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה אִם לַגִּבְעוֹנִים שֶׁהָיוּ אֱמֹרִיִּים וּבָאוּ מִיִּרְאָה וְעָשׂוּ מִרְמָה עִם יִשְׂרָאֵל, קִבַּלְתִּי אוֹתָם וְעָשִׂיתִי לָהֶם טוֹבָה, וְעָשִׂיתִי דִּיקִי שֶׁלָּהֶם בְּבָנַי, הַגֵּרִים שֶׁהֵם בָּאִים מֵאַהֲבָה וּמְשָׁרְתִים לִשְׁמִי, אֵינִי מְקַבְּלָן וּמְגַדְּלָן, לְפִיכָךְ: וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל ה׳ לְשָׁרְתוֹ (ישעיהו נ״ו:ג׳), אֵלּוּ הַגֵּרִים שֶׁמְהוּלִים הֵם, אֲבָל הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עַרְלֵי לֵב הֵם, שֶׁכָּךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵל אֶת עַרְלֵי לֵב וּמוֹרִידָם לַגֵּיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: בֶּן אָדָם נְהֵה עַל הֲמוֹן מִצְרַיִם וְהוֹרִדֵהוּ (יחזקאל ל״ב:י״ח), וְכֵן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר: לָכֵן הִרְחִיבָה שְׁאוֹל נַפְשָׁהּ וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק (ישעיהו ה׳:י״ד), לְעוֹבֵד כּוֹכָבִים שֶׁמְבַזֶּה חָק מִילָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק לְיִשְׂרָאֵל בְּרִית עוֹלָם (תהלים ק״ה:י׳), שֶׁאֵין יִשְׂרָאֵל הַמְהוּלִים יוֹרְדִין לַגֵּיהִנֹּם. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה כְּדֵי שֶׁלֹא יִהְיוּ הַמִּינִים וְרִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים הוֹאִיל וְאָנוּ מְהוּלִין אֵין אָנוּ יוֹרְדִין לַגֵּיהִנֹּם, מָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹשֶׂה מְשַׁלֵּחַ מַלְאָךְ וּמוֹשֵׁךְ עָרְלָתָן וְהֵם יוֹרְדִין לַגֵיהִנֹּם, שֶׁנֶּאֱמַר: שָׁלַח יָדָיו בִּשְׁלֹמָיו חִלֵּל בְּרִיתוֹ (תהלים נ״ה:כ״א), וְכֵיוָן שֶׁגֵּיהִנֹּם רוֹאָה לָעָרְלָה תְּלוּיָה בָהֶם, פּוֹתַחַת פִּיהָ וְלוֹחֶכֶת אוֹתָם, הֱוֵי: וּפָעֲרָה פִיהָ לִבְלִי חֹק. [ה] זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח – אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא כֵּיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הַזְהֵר לְיִשְׂרָאֵל עַל מִצְוַת הַפֶּסַח, כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ, וְכָל עֶבֶד אִישׁ מִקְנַת כֶּסֶף וּמַלְתָּה אֹתוֹ וגו׳, כֵּיוָן שֶׁרָאוּ יִשְׂרָאֵל שֶׁפָּסַל לָעֲרֵלִים לֶאֱכֹל בַּפֶּסַח עָמְדוּ כָּל יִשְׂרָאֵל לְשָׁעָה קַלָּה וּמָלוּ כָּל עַבְדֵיהֶם וּבְנֵיהֶם וְכָל מִי שֶׁיָּצָא עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לְאוֹהֲבָיו, אָמַר הַמֶּלֶךְ אִם אֵין סִימָנְטְרִי עַל כָּל הַמְסֻבִּין אַל יִכָּנֵס אֶחָד מֵהֶם לְכָאן. כָּךְ הָאֱלֹהִים עָשָׂה מִשְׁתֶּה לָהֶם: צְלִי אֵשׁ (עַל) מַצּוֹת וּמְרֹרִים (שמות י״ב:ח׳), מִפְּנֵי שֶׁגְּאָלָן מִן הַצָּרָה, אָמַר לָהֶם אִם אֵין חוֹתָמוֹ שֶׁל אַבְרָהָם בִּבְשַׂרְכֶם לֹא תִטְעֲמוּ מִמֶּנּוּ, מִיָּד כָּל הַנּוֹלָד בְּמִצְרַיִם נִמּוֹלוּ לְשָׁעָה קַלָּה, עֲלֵיהֶם נֶאֱמַר: אִסְפוּ לִי חֲסִידָי כֹּרְתֵי בְרִיתִי עֲלֵי זָבַח (תהלים נ׳:ה׳). וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ, לֹא בִּקְּשׁוּ יִשְׂרָאֵל לָמוּל בְּמִצְרַיִם, אֶלָּא כֻּלָּם בִּטְּלוּ הַמִּילָה בְּמִצְרַיִם חוּץ מִשִּׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי, שֶׁנֶּאֱמַר: וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ (דברים ל״ג:ח׳), לָמָּה: כִּי שָׁמְרוּ אִמְרָתֶךָ וּבְרִיתְךָ יִנְצֹרוּ (דברים ל״ג:ט׳), בְּמִצְרַיִם. וְהָיָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבַקֵּשׁ לְגָאֳלָן וְלֹא הָיָה לָהֶם זְכוּת, מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קָרָא לְמשֶׁה וְאָמַר לוֹ לֵךְ וּמְהוֹל אוֹתָם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים, שָׁם הָיָה יְהוֹשֻׁעַ שֶׁמָּל אוֹתָם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית (יהושע ה׳:ב׳), וְהַרְבֵּה מֵהֶן לֹא הָיוּ מְקַבְּלִים עֲלֵיהֶם לָמוּל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיַּעֲשׂוּ הַפֶּסַח וְכֵיוָן שֶׁעָשָׂה משֶׁה אֶת הַפֶּסַח גָּזַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַרְבַּע רוּחוֹת הָעוֹלָם וְנוֹשְׁבוֹת בַּגַּן עֵדֶן מִן הָרוּחוֹת שֶׁבַּגַּן עֵדֶן הָלְכוּ וְנִדְבְּקוּ בְּאוֹתוֹ הַפֶּסַח, שֶׁנֶּאֱמַר: עוּרִי צָפוֹן וּבוֹאִי תֵימָן (שיר השירים ד׳:ט״ז), וְהָיָה רֵיחוֹ הוֹלֵךְ מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם, נִתְכַּנְסוּ כָּל יִשְׂרָאֵל אֵצֶל משֶׁה אָמְרוּ לוֹ בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ הַאֲכִילֵנוּ מִפִּסְחֲךָ, מִפְּנֵי שֶׁהָיוּ עֲיֵפִים מִן הָרֵיחַ, הָיָה אוֹמֵר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אִם אֵין אַתֶּם נִמּוֹלִין אֵין אַתֶּם אוֹכְלִין, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר ה׳ אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן זֹאת חֻקַּת הַפָּסַח וגו׳, מִיָּד נָתְנוּ עַצְמָן וּמָלוּ, וְנִתְעָרַב דַּם הַפֶּסַח בְּדַם הַמִּילָה, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹבֵר וְנוֹטֵל כָּל אֶחָד וְאֶחָד וְנוֹשְׁקוֹ וּמְבָרְכוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וגו׳ (יחזקאל ט״ז:ו׳), חֲיִי בְּדַם הַפָּסַח, חֲיִי בְּדַם מִילָה. [ו] כָּל בֶּן נֵכָר לֹא יֹאכַל בּוֹ – לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: מַגִּיד דְּבָרָיו לְיַעֲקֹב חֻקָּיו וּמִשְׁפָּטָיו לְיִשְׂרָאֵל (תהלים קמ״ז:י״ט), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֻמָּה אַחֶרֶת אַל יִתְעָרְבוּ בּוֹ וְאַל יֵדְעוּ מִסְתּוֹרָיו אֶלָּא אַתֶּם לְעַצְמְכֶם, בָּעוֹלָם הַזֶּה כְּשֶׁאָכְלוּ יִשְׂרָאֵל אֶת הַפֶּסַח בְּמִצְרַיִם, אָכְלוּ אוֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר: וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ (שמות י״ב:י״א), עַל שֵׁם: כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם (דברים ט״ז:ג׳), אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא: כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן (ישעיהו נ״ב:י״ב), לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְסוֹחֵר שֶׁנִּכְנַס לִשְׁרוֹת בְּפוּנְדָק, עָמַד שָׁם כָּל הַיּוֹם, בַּלַּיְלָה עָמַד וְנָטַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְיָצָא לְדַרְכּוֹ, עָמְדָה הַפּוּנְדָקִית בַּבֹּקֶר וְהִתְחִילָה צוֹוַחַת רְאוּ הַפְּרַגְמַטוֹטוֹס עָמַד בַּלַּיְלָה וְנָטַל כָּל אֲשֶׁר לִי וְיָצָא לוֹ, שָׁמַע אוֹתוֹ הַפְּרַגְמַטוֹטוֹס וְאָמַר מִי גָּרַם לִי לִשְׁמֹעַ כָּךְ, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁיָּצָאתִי בַּלַּיְלָה, לְפִיכָךְ נִשְׁבַּע אֲנִי שֶׁלֹא אֵצֵא בַּלַּיְלָה עוֹד. כָּךְ הִתְקִינוּ יִשְׂרָאֵל עַצְמָן בַּלַּיְלָה לָצֵאת בָּהַשְׁכָּמָה, עָמְדוּ הַמִּצְרִים אַחַר שֶׁהָלְכוּ לָהֶם וְאָמְרוּ נִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם מִפְּנֵי שֶׁנָּטְלוּ כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם (שמות י״ד:ט׳), אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִי גָרַם לָכֶם כָּל אֵלּוּ חִפָּזוֹן שֶׁיְּצָאתֶם בּוֹ, מִכָּן וָאֵילָךְ כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ, לְשֶׁעָבַר אֲנִי וּבֵית דִּינִי הָיִיתִי מְהַלֵּךְ לִפְנֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַה׳ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם (שמות י״ג:כ״א), אֲבָל לֶעָתִיד לָבוֹא אֲנִי לְבַדִּי, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה׳ וּמְאַסִּפְכֶם אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל (ישעיהו נ״ב:י״ב).

Kol Bo 20כל בו כ׳

כ. דין הוצאת התורה ודין הקריאה וברכותיה ואחר מוציאין ספר תורה וקורין בה ג׳ בפרשת השבוע כי כן תקן להם עזרא לישראל שיהיו קורין בתורה בשני ובחמשי כדי שלא יהיו עומדים שלשה ימים בלא תורה שכל העומד שלשה ימים בלא תורה אויבים נופלים עליו שנאמר וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים ואין מים אלא תורה שנאמ׳ הוי כל צמא לכו למים וכתוב בתריה ויבא עמלק וילחם עם ישראל. ופותח החזן בעצמו ספר תורה ואומר גדלו. ונהגו הצבור לומר פסוק של גדולה בלחש. גדול ה׳ ומהולל מאד. גדול אתה וכו׳ ואחר כך רוממו ה׳ אלהינו ומשתחים נוכח הארון. כתוב במסכת סופרים כשיהיה החזן על המגדל פותח הספר ומראה הכתב לאנשים ולנשים. ואז היו כלם אומרים וזאת התורה אשר שם וכו׳ מכאן מנהג הנשים שדוחקו׳ עצמן לראות ספר ואינן יודעות על מה. ואם יש שם כהן קורא ראשון ואומר החזן כהן קרא יעמוד רבי פלוני הכהן ואם אין שם כהן קורא במקומו ישראל ואומר החזן ישראל קרא בכהן יעמוד רבי פלוני במקום כהן ברוך שנתן תורה וכו׳ תורת ה׳ תמימה וגו׳ נהגו העם לומר אחרי עלותו לקרות בתורה פסוקים אלו עד מגן הוא לכל החוסים בו ויש בהם ארבעים תיבות כנגד מ׳ ימים שעמד משה בהר לקבל התורה. אין אדם רשאי לקרות בתורה אם לא נקרא בשם שאין אדם מבזבז לו ועוד דאמרינן בירוש׳ כל הקורא בתורה ולא אמרו לו קרא דומה לאדם שיש לו בת בוגרת שכל הרוצה לקחתה לוקחה. והכי איתא בתוספתא ראש הכנסת או חזן הכנסת לא יקרא עד שיאמר לו קרא שאין אדם מבזבז לו. וכתב ה״ר נתן והלין כהניא דמצלו ביומא דספרא ועומד אחד מן הקהל להקרות לא יאות עבדין אחר דפגמא ליכא כיון שנראה שאותו העומד לשמאל הקורא הוא החזן והקורא לימינו שנאמר מימינו אש דת למו. והיכא דאתא כהן אחר קוראו. וגם חלקם אין להם לקחת ולא לשאל אם לא יתנו להם שנאמר חלקם שאלו בפיהם. ואף כי חלק אין להם בקריאה כי אם בשוים. ואם דחוקים הם לקרא יוציא הישראל ספר תורה מן הארון ויוליכנו על המגדל ויקרא הכהן ומתוך כך כשהמפטיר מן המנין כמו בתענית ופעמים שלא יתענו ארבע דבכך די לתענית צבור כדאשכחן במשה ואהרן וחור במלחמת עמלק אין לחזן להיו׳ מפטיר אם לא יקרא טעם אחר שלא יקראו שנים בתורה שהרי קריאתה כנתינתה מה נתינתה בסרסור אחד אף קריאתה בסרסור אחד. ולפי טעם זה ישראל מקרא את הכהן צריך להקרותם אחרים. ועומד הקורא ופותח הספר לראות מה יקרא בו וגוללו ומברך. ויש אומרים שלא יגלול אותו אלא פותח ורואה ומברך וכן דעת הר״ם ז״ל ויש אומרים שיש לו להפך פניו שלא יראה כאלו הברכו׳ כתובות בתוכה. ופותח החזן ברכו את ה׳ המבורך. כתב ה״ר נתן ז״ל וצריך שיאמר ברכו בקול רם כדי להוציא אותם שלא שמעוהו ועוד שאין לאומרו כי אם בעשרה ואם אמרו בלחש הוי יחיד ולא הועיל גם אותם שלא שמעוהו ושומעין אומרים ברוך ה׳ המבור׳ אין להם לומר כך מאחר שלא שמעו הברכה אלא כשסיים החזן לעולם ועד אומ׳ אמן כדאמ׳ גבי ברכת זימון שאם בא אחד ומצא שמברכי׳ נברך שאכלנו או׳ ברוך שם כבוד מלכותו וכו׳ ואם בא כשהוא אומר ברוך הוא שאכלנו אומר אמן על כן טוב לאומרו בקול רם. ויענה החזן וכל השומעים ברוך ה׳ המבורך לעולם ועד. ומברך אשר בחר בנו. ועונה החזן וכל השומעים אמן. ופותח הספר וקורא בסדר ג׳ פסוקים לכל הפחות. וקורא בלחש ושליח צבו׳ בקול רם כדי שלא יתבייש הקורא אם לא יקרא בדקדוק ואחר כך גולל הספר ומברך לאחריה אשר נתן לנו תורת אמת ועונה החזן וכל השומעים אמן. וכתב הר״ש ואף הוא עונה אמן אחר עצמו. ואם היה צריך להודות אומ׳ הגומל לחייבים טובות שגמלני ברחמיו וברוב חסדיו. ועונין החזן וכל הקהל אמן צור שגמלך כל טוב הוא יגמלך סלה חן וחסד אמן. וד׳ הם צריכים להודות. יורדי הים. הולכי דרכים כשמגיעין לישוב ויש נותנין שיעור להליכתן עד פרסה. והיוצא מבית האסורים. והחולה שנתרפא. ובירושלמי משמע שאפילו חש בראשו או בעיניו צריך להודות. כ״מ. וצריך להודות בפני עשרה או יותר ועל זה נהגו להודות אחר קריאת התורה לפי שגם היא בי׳ או יותר. וצריך שיהיו שם שני זקנים שנ׳ ובמושב זקנים יהללוהו. וקורין בסדר הזה ג׳ ומברכין לפניה ולאחריה וקורין כל אחד שלשה פסוקים לכל הפחות בין כלם עד עשרה פסוקים כנגד עשרה בטלנין של בית הכנסת. וכתב הר״ם נ״ע כי טוב יכולין לקרות שני אחים בס״ת בזה אחר זה והבן אחר האב ואין מניחין מלעשות כן בשביל עין הרע. ואחר קריאת התורה אומר קדיש זוטא ואחר כך גוללין ספר תורה. ויש מקומות שאומרים אשרי בעוד שיגללו הספר תורה ואחר כך עומד החזן ומניח הספר ביד הגולל ואומ׳ למנצח וסדר קדושה ואחר כך מחזיר הספ׳ למקומו ואומ׳ קדיש תתקבל ויש מקומות שאין אומרים אשרי אלא אחר חזרת הספר כי אם ביום שיש בו קרבן מוסף והכל לפי המנהג. וכשמחזירין הספר למקומו אומר יהללו וגומר תפלתו כשאר ימות השבוע. ועתה אכתוב משפטי קריאת התורה בכל יום ספר למען יתבאר לכל קורא מה יהיה משפט הקריאה ומנהגותיה בזמן הקריאה בין בחול בין בשבת בין בזמנים אחרים. המנהג הפשוט להשלים התורה בכל שנה ומתחילין אותה בשבת שאחרי סכות וקורין בפרשת בראשית וכן בכל שבת קורין פרשת אותה שבוע עד שגומרים אותה בחג הסכות. בשני וחמשי קורין שלשה עשרה פסוקים בסדר השבוע והטעם כמו שכתבנו במקומו׳. ובמנחת שבתות קורין בסדר השבוע הבאה שלשה עשרה פסוקים לכל הפחות והטעם מפני יושבי קרנות שלא יהיו כל השבוע בלא תורה. וכן בתענית ובמעמדות קורין שלשה ובראשי חדשים ובחולו של מועד ד׳ ובחנוכה ובפורים שלשה וביום טוב ה׳ וביום הכפורים ו׳ ובשבתות ז׳ נקוט האי כללא בידך כל דטפי מחבריה טפי חד גברא. הנה התבאר לך דבשני ובחמשי קורין שלשה וביום שיש בו מוסף ד׳ ביום טוב שאסור בעשיית מלאכה ה׳ ביום הכפורים שיש בו כרת ו׳ בשבת שיש בו סקילה ז׳. ואחר קריאת התורה אומר קדיש זוטא לעולם לבד ממנחתא דשבתא ודתעניתא לפי שאחרי קריאת׳ עומדין להתפלל אחריו קדיש דאח׳ הקריאה עד עמדו לפני התיבה. וביום שיש בו הפטרה כגון שבת יעמוד המפטיר ויקרא במה שקרא המסיים שלשה פסוקים לכל הפחות. ואם לא הפסיק הקדיש יוכל המפטיר להיות ממנין השבעה שהרי קרא בתורה ומברך לפניה ולאחריה כשאר הקורין. וכתב הר״ם נ״ע היכא שקראו ששה וסיימו את הסדר ואומ׳ קדיש החזן שאינו צריך לקרות עוד אחר אלא החזן יאמר פעם אחרת קדיש אחר המפטיר כי המפטיר עולה למנין ז׳ כדאיתא במגילה הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה וקטן וכן פירש רבינו ת״ם ז״ל ונהגו להיות המסיים גולל ספר תורה. והמנהג להיות משים פניו כלפי פניו עד אחר הגלילה ויצא לנו המנהג ממה שאמרו ז״ל כשהוא מהדקו מהדק מבפנים. ונהגו שיאמר הגולל בשעת הגלילה לך ה׳ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד וכל הפר׳ עד ומהללי׳ לשם תפארתך והטעם לפי שבכל פסוק מהן מצינו מלבוש במקום אחר ואומר אותם כשהוא מלביש הספר. ולא יהיה פותח המפטיר להפטיר בנביאים עד שיגלול הספר. ולא יפטיר בנביא פחות מכ״א פסוקים ואם נשלם הענין בפחות מאלו דיו. ואם קרא עשרה פסוקי׳ ותרגמן או אחר עמו דיו ואפילו לא נשלם הענין. ומדלגין מענין לענין בנביא או מנביא לנביא בתרי עשר ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחלתו ושלא ישהו בדלוג אלא כדי שישלים המתרגם תרגומו. ויש לו לקרות לתורגמן שלשה פסוקים יחד והתורג׳ יתרגם שלשתן יחד. ואם יהיו ג׳ פסוקים שלשה פרשיות לא יקראם רק אחד אחד. ויברך המפטיר לפני ההפטרה ברכה אחת אשר בחר בנביאים טובים ומפטיר ואחר ההפטרה מברך ד׳ ברכות אלו צור כל העולמים ורחם על ציון ושמחנו ועל התור׳ ועל העבודה ועל הנביאים ועל יום המנוח הזה שנתת לנו ה׳ אלהינו לקדושה ולמנוחה לכבוד ולתפארת וכו׳ וחותם בא״י מקדש השבת. בפסח ובשבועות ובסכות אומר ביום חג פלוני הזה שנתת לנו ה׳ אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת וכו׳ וחותם ברוך אתה ה׳ מקדש ישראל והזמנים. ובשבת ויום שוב או בשבת וחולו של מועד אומר ביום המנוח הזה ויום חג פלוני הזה שנתת לנו ה׳ אלהינו לששון ולשמחה לכבוד ולתפארת וכו׳ וחותם ברוך אתה יי׳ מקדש השבת ישראל והזמנים. ובראש השנה אומרים ביום הזכרון וחותם ודברך אמת וקיים לעד וחותם מקדש ישראל ויום הזכרון. ואם חל להיות בשבת מזכיר שבת. וביום הכפורים אומרים ביום הכפורים הזה וכו׳ וחותם כי אתה סולחן לישראל מן העולם ומוחלן לשבטי ישורון ומבלעדיך אין לנו מלך מוחל וסולח אלא אתה ברוך אתה יי מלך מוחל וסולח לעונותינו ולעונות עמו ישראל ומעביר אשמתינו בכל שנה ושנה מלך על כל הארץ מקדש ישראל ויום הכפורים. ובשבת ויום הכפורים מזכיר של שבת וכן במנחה והטעם מפני מה אומרים במנחת ויום הכפורים על התורה מה שאין כן בשאר תעניות לפי שביום זה יוכל לחתום בה אבל בשאר תעניות מה יחתום בה הלא אין ליום שם מיוחד שיחתום בו המפטיר ולא המתפלל לפיכך אין אומרים אותה כלל ומסיימין מגן דוד. ובשבת שחרית נהגו לומר אחר ההפטרה מי שברך. ויש מקומות שמברכין המלך ואחר כך הקהל והכל לפי המנהג. ובשבת וראש חדש כתב הר״ם ז״ל שמזכירין ענין היום בברכה זו כדרך שמזכירי׳ בתפלה ויש אומרים שחותמין בה מקדש השבת ישראל וראשי חדשי׳. וכן פסק הריא״ף ז״ל והביא ראיה מדאמר רבי יהושע בן לוי יום הכפורי׳ שחל להיות בשבת המתפלל תפלת נעילה צרי׳ להזכיר של שבת יום הוא שנתחייב בחמש תפלות הכא נמי מאחר שנתחייב בהפטרה מזכיר בה של ראש חדש. וכתב שאין הלכתא כרב גדל דאמר ראש חדש שחל להיות בשבת המפטיר בנביא אין צריך להזכיר של ראש חדש שאלמלא שבת אין נביא בראש חדש. וכתב עליו הר״ז ז״ל דאין נראין דברי הרב ז״ל דהא טעמא דרבי יהושע בן לוי יום הוא שנתחייב בה׳ תפלות כלומר מתוך שנתחייב בארבע תפלות נתחייב אף בחמשה ואלו נביא בראש חדש ליכא כלל הלכך לא מדחיה ההיא דרב גדל משום הא דרבי יהושע בן לוי דהא טעמא לחוד והא טעמא לחוד עד כאן. ורבינו ת״ם ז״ל כתב והלכה כרב גדל והלכתא כר׳ יהושע בן לוי כדאמרי׳ בגמרא ליכא לדחוייה ולפיכך זה הוא דאמרינן בגמרא לית הילכתא ככל הני שמעתא לאו אדרב גדל קאי ועל כן פשט המנהג בעיר נרבונא שלא להזכיר דראש חדש בברכת ההפטרה לשבת וראש חדש. ובגמרא מייתי יום טוב שחל להיות בשבת המפטיר בנביא במנחה צריך להזכיר מעין המאורע ויש מגיהין בספרים יום הכפורים שחל להיות בשבת וכו׳ משום דקשיא היכן מצינו הפטרה במנחה בשבת והא תנן במסכת מגילה במנחה בשבת קורין שלש בתורה ואין מפטירין בנביא. וזה נשאל לפני רבינו האיי ז״ל והשיב כי מקומות יש ומנהגים חלוקים ועדין יש בפרס ומדי ההפטרות ידועות בשבת במנחה. בתשעה באב ובשאר תעניות אין אומרי׳ ברכה רביעית כלל רק חותמין מגן דוד כאשר בארנו למעלה. ואחר כן מחזירין הספר למקומו ואומרי׳ יהללו וכו׳. נחזור לענין ראשון כל העולה לקרות בתורה מתחיל בדבר טוב ומסיים בדבר טוב. ובפרשת האזינו הראשון קורא עד זכור ימות עולם והשני עד ירכיבהו והשלישי עד וירא ה׳ והרביעי עד לו חכמו והחמשי עד כי אשא והוא עד סוף השירה והסימן הזי״ו לך. ולמה פוסקין בענינים אלו מפני שהם דברי תוכחה כדי שיחזרו בתשובה. שמנה פסוקי׳ שבסוף התור׳ קורין אותן בבית הכנסת ואפילו בפחות מעשר אף על פי שהכל תורה וטפי משה ומפי הגבורה הואיל ומשמען שהן אחר מיתית משה מותר ליחיד לקרותן שהרי נשתנו. ויש מפרשים יחיד קורא אותן המיוחד שבהן כלומר הגדול שבכלן מפני כבודו של משה כשמזכירין פטירתו ואין מפסיקין אותן הפסוקים לשנים. וקללות שבתורת כהנים אין מפסיקין בהם אלא אחד קורא אותן ומפסיק בפסוק שלפניהם ובפסוק שלאחריהם. ובקללות שבמשנה תורה אם רצה להפסיק בהן פוסק אבל המנהג שלא להפסיק אבל היחיד קור׳ אותן ומפסיקי׳ למועדות וראש השנה ויום הכפורים וקורין בענין המועד לא בסדר השבת. אבל בראשי חדשים וחנוכה אין מפסיקין אבל מוציאין שני ספרים באחד קורא סדר השבוע. ובשני מעין המאורע. ובתענית וחנוכה ובראשי חדשים שחלו להיות בשני ובחמשי מפסיקין וקורין שלשה מעין המאורע. ובשבתות וימים טובים וביום הכפורים בשחרית אין פוחתין ממנין הקוראים שכתבנו אבל מוסיפין עליהן בראשי חדשים וחולו של מועד אין פוחתין ואין מוסיפין מפני בטול מלאכה. במנחה בשבת ובמנחת יום הכפורים ובמנחת תענית משום אחור תפלת מנחה. ובשני ובחמשי שבכל שבוע וחנוכה ובפורים אין פוחתין מהן ואין מוסיפין עליהן מפני בטול מלאכה. והכל עולין למנין שבעה אפילו אשה או קטן אבל אמרו ז״ל אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד הצבור. קטן היודע לקרות ולמי מברכין עולה למנין הקוראין. צבור שלא היה בהם יודע לקרות אלא אחד עולה וקורא יושב וחוזר וקורא כסדר הזה עד שישלים מנין הקוראים. והראש ז״ל כתב מצוה לקרות כל אחד ואחד ואם אינו יודע לקרות העולה בדקדוק על החזן לסייעו בלחש ואי נמי אם העולה לא גמיר נימא ליה החזן כל תיבה ותיבה בלחש והקורא יקרא בקול רם כי היכי דלשמעיה צבור ובהכי נפקי ידי חובתייהו. בכל מקום שיש שם כהן לוי וישראל כהן קורא ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל. ואפילו יש שם תלמידי חכמים גדולים ואפילו כהן עם הארץ כהן קורא ראשון. וכתב הרב בעל האשכול דדוקא בשבת ויום טוב דשכיחי רבים אבל בשני ובחמישי לא יקרא כהן תחלה אלא יניח החכמים לקרות ואפי׳ בשבתות וימים טובים אם יש שם גאון או רב מובהק או ראש ישיבה דכולי עלמא כייפי ליה מותר לכהן לחלוק לו כבוד דליכא למיחש לאינצויי דהא כולי עלמא כייפי ליה. ומעמידין כהן קטן לקרו׳ שמיני להיות מפטיר בנביא ואין בזה פגם כלל. אם אין בקהל רק כהנים קורא ומברך לפניה ולאחריה וחוזר וקורא ומברך לאחריה וכן יעשה עד שנשלם כל מנין הקוראים. ירושלמי עיר שכלה כהנים ישראל קורא ראשון מפני דרכי שלום. אין שם כהן ישראל קורא. וכתב הר״ם במז״ל שלא יעלה אחריו לוי כלל ויש אומרי׳ שיעלה אבל לא במקום כהן ולא במקו׳ לוי ויקרא אותו החזן בשמו ומזכיר ואף על פי שהוא לוי. וכתב הריאף ז״ל שהוא יכול לקרותו ראשון אם ירצה וראיה מן הירושלמי דקאמר רבי יהושע בן לוי מימי לא ברכתי לפני כהן ולא ברך ישראל לפני. ושאלו לפני הר״ם נ״ע אם חובה לתת ללוי לברך במקום שאין כהן והשיב במקום שאין כהן יש לכל דבר לישראל כמו ללוי ואמרו לפניו זה הירושלמי וענה איני מאמין שהוא בירושלמי ואם הוא שם זהו לא היה אלא בשביל כי הוא גדול מכלם. כתב הר״ם במז״ל כל הגדול מחברו בחכמה ובמנין קודם לקרות. והאחרון הוא שגולל הספר הוא שנוטל שכר כנגד כלם לפיכך עולה ומשלים גדול שבצבור. אין שם לוי כהן שקורא ראשון חוזר וקורא במקום לוי אבל כהן אחר כהן לא יקרא שלא יאמרו הראשון פסול. וכן לוי אחר לוי לא יקרא שלא יאמרו אחד משניהם פסולים. וכתב הרב בעל האשכול ז״ל דאי איכא שני כהנים חתנים אין ראוי שיקראו אותם זה אחר זה מפני פגמו של ראשון אלא עושין שתי שורות וקורא כהן לוי וישראל ואחר כך כהן ולוי וישראל ואם ירצו לעשות כל השורה מהשבעה יעשו וכל מאן דקשיש או חשיב טפי ראוי לאקדומיה. וכתב גאון ז״ל דבית הכנסת שרובן כהנים ויש ביניהם ישראל אחד או שנים קורא כהן ראשון ואחריו לוי ואחריו ישראל ואחר כך קורין לכהן ואומ׳ יעמוד פלוני ואף על פי שהוא כהן ואחריו לוי ואחריו ישראל. אין קורין בחומשין בבתי כנסיות מפני כבוד צבור. ואין גוללין ספר תורה בצבור מפני טורח הצבו׳ לפיכך כשקורין בשני עניני׳ בבית הכנסת מוציאין שתי תורות אם יהיו שם ולא יקרא איש אחד ענין אחד בשתי תורות שלא יאמרו ספר ראשון פסול ואין צבור פחות מעשרה. ואין קורין פחות מעשרה פסוקים ולא יהיו הקורין פחות משלשה ולא יקרא הקורא פחות מג׳ פסוקים ואין מתחילין בפרשה פחות מג׳ פסוקים ופרשת ויחל והקרבתם ידועות ששם מתחילין לקרות ואין לחוש שמא יאמרו הראשון לא קרא אלא ב׳ פסוקי׳ ופרשת וביום השבת צריך להתחיל בה או לסיים ותפסו לפי דמאן דעייל עייל ושאיל כך כתב הר׳ נתן ז״ל. ואין מניחין בפרשה פחות מג׳ פסוקי׳. ואין הקורא רשאי לברך קודם שיפתח ספר תורה ויביט במקום שיקרא בו ואחר כך מברך וקורא. ואחר הקריאה גולל הספר ומברך לאחריה. ואין הקורא רשאי לקרות עד שיכלה אמן מפי הצבור. קרא וטעה אפילו באות אחת מחזירין אותו עד שיקרא בדקדוק והני מילי הקורא שברך אבל על החזן אין לחוש אם לא קרא בדקדוק. כ״מ. ולא יקראו שני׳ אלא אחד לבדו. קרא ונשתתק יעמוד אחר תחתיו ויתחיל ממקום שהתחיל זה שנשתתק ומברך בסוף. אין הקורא רשאי לקרות עד שיאמר לו החזן לקרות. ואפי׳ החזן עצמו לא יקרא אם לא יעמד אחד מן הצבו׳ עמו כדרך שהחזן עומד עם הקורין. תוספתא חזן העומד לקרות עומד אחר ומחזן עליו. פירוש שזהו כבוד התורה כשאחד עומד אצל הקורא. ונוכל ללמוד מזה שאם היה החזן כהן וקורא ראשון שאין ראוי שיקרא יחידי אבל צריך שיעמד אחד מן הקהל ויחזן עליו ויעמד אצלו. הקורא יש לו לדלג ממקום למקו׳ בענין אחד ובלבד שלא יקרא על פה שאסור לקרות שלא מן הכתב אפילו תיבה אחת. ולא ישהא בדלוג אלא כדי שעור הקורא. כיון שהתחיל הקורא לקרא בתורה אסור לספר בדבר הלכה אלא שישימו לבם למה שהוא קורא שנאמ׳ ואזני העם אל ספר התורה ויש אומרים כי זה היה לפי מנהגם שהיו נוהגין שהקורא ראשון היה מברך לפניה והמסיים לאחריה והאמצעיים לא היו מברכין כלל. ולפי זה המנהג היה בדין שלא לספר כלל שמא יצטרך לעלות ולקרות ואם יספר בין שתי הבלרות יהיה הפסק. ומכל מקום אדון לעשות כדעת הראשון אף לפי מנהגנו שלא לספר כלל. ומי שתורתו אומנותו מותר לעסוק בתורה בשעת הקריאה. והר׳ יצחק דקורבי״ל הוא בעל עמודי הגולה כתב וכשנפתח ספר תורה אסור לספר יש גורסין אפי׳ לדבר הלכה. ואם יש שם עשרה בני אדם מטין אזנם לתורה מותר לגרוס בנחת שאין לבטל מצות הקריאה. וגם מותר לקרות הפרש׳ שנים מקרא ואחד תרגום שחייב אדם להשלים הפרשה עכ״ל. ואסור להניח ספר תורה ולצאת בשעה שהקורא קורא שנא׳ ועוזבי ה׳ יכלו ובין גברא לגברא שרי. במקום שנהגו לתרגם אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם ולא המתרגם עצמו מן הקורא ואין הקורא רשאי להתחיל פסוק אחר עד שיכלה התרגום מן המתרגם. ואין המתרגם רשאי להתחיל לתרגם עד שיכלה הקורא ולא יהיה הקורא ולא המתרגם נשען לא לעמוד ולא לקור׳ אלא עומד ביראה. ירושלמי ר׳ שמואל בר ר׳ יצחק על לבי כנשתא חזא בר נש קאי וקא קרי וסמך לעמוד׳ אמ׳ ליה אסיר לך כשם שנתנה באימה כך אנו צריכין לנהוג בה באימה. ולא יתרגם החזן עצמו כדאמרי׳ בירושלמי ר׳ חגי בר שמואל בר רב יצחק על לבי כנשתא חזא חזנא דקאי ומתרגם ולא קאי ברנש תחותוי אמר ליה אסיר לך כשם שנתנה על ידי סרסו׳ כך אנו צריכין לנהוג בה. ולא יתרגם מן הכתב אלא בעל פה כדאמרינן בירושלמי לשמואל בר רב יצחק על לבי כנשתא חזא חד סופר מושיט תרגומא מגו ספרא אמר ליה אסיר לך דברי׳ שנאמרו בפה בפה ודברים שנאמרו בכתב בכתב. וכן כתב הר״ם במז״ל. ואין הקורא רשאי להיות מסייע לתורגמן שלא יאמרו תרגום כתוב בתורה ולא יהיו שני׳ מתרגמין כאחד. ולא כל המקראות מתרגמין בצבור. מעשה ראובן וברכת כהנים ומעשה העגל מן ויאמר משה אל אהרן עד וירא משה את העם ועוד פסו׳ אחד ויגוף ה׳ את העם נקרין ולא מתרגמינן. כל הגולל ס״ת כשהוא גוללו גוללו מבחוץ וכשהוא מהדקו מהדקו מבפנים וצריך להעמידו על התפר שאם יקרע יקרע על התפר: סדר קריאת התורה בכל שבתות השנה עזרא תקן לישראל שיהיו קורין קללות שבספר ויקרא קודם עצרת ושבמשנה תורה קודם ראש השנה כדי שתכלה שנה וקללותיה. והמנהג הפשוט שיהיו קורין במדב׳ סיני קודם עצרת. ואתחנן אחר ט׳ באב אתם נצבים קודם לאש השנה צו קודם הפסח בשנה פשוטה. לפיכך יש שבתות שקורין שחרית ב׳ סדרים כגון תזריע ומצורע אחרי וקדושים בהר ובחקותי וכיוצא בהן עד שישלימו כלן בשנה ויקראו אותן הסדרי׳ בעונתן. מקום שמפסיקין בשבת שחרית שם קורין במנחה בשני ובחמשי ובשבת הבאה. כיצד שבת ראשון קורין בראשית ובמנחה ואלה תולדות נח י׳ פסוקים או יותר וכן בשני ובחמשי וכן לשבת הבאה בשחרית מתחילין ואלה תולדות נח עד סוף כל הפרשה ועל דרך זו קורין כל השנה. ושאלו הר׳ אליהו מפריש מפני מה אין אנו קורין פרשת שבת בשבת כמו פרשת ראש חדש בר״ח ופרשת רגל ברגל והשיב יש לומר לפי שכל קריאות שאנו קורין במוסף לכפרה הן באות כדאיתא פרק ב׳ דמגלה. וידבר משה אל בני ישראל את מועדי ה׳ מצותן שיהיו קורין כל אחת ואחת בזמנו ואמר נמי כבר תקנתי להם סדר הקרבנות כל זמן שיהיו קורין אותן מעלה אני עליהם כאלו הקריבום לפני הלכך בר״ח או ביום טוב שחטאת קרב קבעו לקרות שקריאתן כפרה כהקרבתן אבל במוסף שבת שהן עולות ואין חטאת קרב בהן אין לחוש בקריאתן כי לא לכפרה הן באות. ויש מפרשים לפי שאין בפרשת שבת כי אם ב׳ פסוקים ולכך לא תקנו לקרותה. והוא הדין דאף לדבריה׳ היו לנו לקרות ולהתחיל בפרשת התמיד כמו שאנו מתחילין בר״ח. כ״מ. ומפטירין בכל שבת בנביא מעין שקרא בתורה. והמפטיר בנביא צריך לקרות בתורה תחלה אפילו ג׳ פסוקים וחוזר וקורא מה שקרא לפניו: נשלם סדר קריאת התורה בשבתות: סדר קריאת התורה במועדים משה רבינו ע״ה תקן להם לישראל שיהיו קורין בכל מועד ענינו ושואלין ודורשין בענינו של יום בכל מועד ומועד. וקורין בפסח ביום ראשון מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחת בפרשת משכו עד על צבאותם ובשני קורא המפטיר בפנחס בפרשת ובחדש הראשון ומפטיר ביהושע בפסח גלגל בעת ההיא. ואם חל להיות בשבת קורין ז׳ בספר ראשון ומוסיפין מן והיה היום הזה לכם לזכרון. ולפיכך קורין אותה ביום ראשון לפי שמזכיר בה מכת בכורים שהיה ביום ראשון. ובשני קורא המפטיר כמו שכתבנו. וכתב הר״ם נ״ע כשנותנין הספר השני לחזן לקרות אינו רשאי לפתחו ולהסיר ממנו המפה עד שיגללו הראשון במפה. ולעולם ביום שיהיה בו חובת היום אין אומרי׳ קדיש עד אחר קריאת חובת היום. יום ב׳ מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחת בסדר אמר אל הכהנים בפרשת שור או כשב וגו׳ וידבר משה את מועדי ה׳ לפי שיש בה ענין דין מצות ספירת העומר שהוא ענין היום ולא קפדינן לקרות קדש לי אף על פי שהיא קודמת בסדר הכתוב בתורה מהטעם שכתבנו ובשני קורא המפטיר כאתמול ומפטיר במלכים בפסח יאשיהו וישלח המלך עד וישלך אל קבר בני העם. ומדלגין עד ויצו המלך את כל העם לאמר עשו פסח עד וכמוהו לא היה לפניו מלך. יום שלישי הוא ראשון לחולו של מועד מוציאין ב׳ ספרי תורות וקורין באחת שלשה בסדר בא אל פרעה בפרשת קדש לי לפי שיש בה כמה עניינים ביציאת מצרי׳ ובשניה קורא הרביעי והקרבתם עד סוף פסקא. יום ד׳ מוציאין שני ספרי תורות וקורין באחת ג׳ בסדר ואלה המשפטים בפרשת אם כסף תלוה עד לא תבשל גדי בחלב אמו לפי שמזכיר בה חג המצות. ויום חמשי פסל לך. ויום ששי במדבר סיני שעל זה הסדר כתובות בתורה. ובשניה קורא הרביעי כאתמול. ואם חל להיות יום ה׳ בשבת מוסיפין בפרשת פסל לך מן ראה אתה אומר וקורין בה ז׳ ובשניה קורא המפטיר והקרבתם ומפטיר ביחזקאל היתה עלי עד ונתתי רוחי בכם וחייתם. וכתב רב האיי גאון ז״ל כי הטעם לפי שעתידה תחיית המתים להיות בניסן. יום ו׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין ג׳ בסדר בהעלותך ובפרשת במדבר סיני ובשניה קורא הרביעי כאתמול. יום ז׳ הוא יום טוב ראשון לאחרונים של פסח ומוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בסדר ויהי בשלח עד כי אני ה׳ רופאך.ואם חל בשבת קורין באותה פרשה ז׳ ואף על פי שקדמה בסדר התורה לא נחוש לפי שביום שביעי עברו הים ואמרו עליו שירה וכל הענין המבואר באותה פרשה ומפטיר קורא בשניה והקרבת׳ ומפטיר בשמואל וידבר דוד עד על כן אודך בגוים ומדלגין עד מגדול ישועות מלכו. יום ח׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בסדר ראה אנכי בפרשת כל הבכור עד סוף הסדר. ואם חל להיות בשבת קורין בה ז׳ ומוסיפין מן עשר תעשר ולכך נתקנה ליום אחרון לפי שהיא אחרונה בסדר התורה ומפטיר קורא בשניה כאתמול ומפטירין בישעיה עוד היום בנוב. סימן פרשיות של פסח משך תורא קדש בכספא פסל במדברא שלח בוברא. וכתב הרבי בעל העטור שזה הסדר נוהג כשחל פסח באג״ז אבל אם חל בה׳ נוהג הסדר משך תורא פסל במדברא קדש בכספא שלח בוכרא. ויש כותבין שאינו משנה לעולם הסדר לבד מאותו יום שבת אבל למחרתו חוזר לקדמותו. בחג השבועות ביום הראשון מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בסדר וישמע יתרו בפרשת בחדש השלישי עד סוף הסדר. ומפטיר קורא בשני בפנחס בפרשת וביום הבכורים ומפטירין ביחזקאל ויהי בשלשים עד ותשאני רוח. יום ב׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין ה׳ בסדר ראה אנכי בפרשת כל הבכור ואם חל בשבת קורין בה ז׳ ומתחילין מן עשר תעשר ומפטיר קורא כאתמול וביום הבכורים ומפטירין בחבקוק תפלה לחבקוק עד למנצח בנגינות. בט׳ באב מוציאין ס״ת וקורין בה ג׳ בפרשת כי תוליד בנים עד נותן לך כל הימים ומפטירין בירמיה אסוף אסיפם. למנחה מוציאין ס״ת וקורין בה ג׳ בסדר כי תשא הראשון מן ויחל משה עד לעשות לעמו. והשני מדלג וקורא באותו הסדר בפרשת פסל לך עד אל מול ההר ההוא והשלישי קורא עד אשר אנכי עושה עמך. וכסדר הזה קורא בכל מנחת תענית ובשחרית שלהם ומפטיר במנחה דרשו כמו שמפטירין במנחה שאר תעניות ובשאר תעניות אין מפטירין כלל בבקר. בראש השנה יום ראשון מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחד ה׳ בסדר וירא אליו בוה׳ פקד כמו שאמרו רז״ל בראש השנה נפקדה שרה רחל וחנה ואם חל בשבת קורין בה ז׳ ובשניה קורא המפטיר בסדר פנחס ובחדש השביעי עד סוף ההפסקה ומפטירין בשמואל ויהי איש אחד מן הרמתים. יום ב׳ מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחת ה׳ בפרשת והאלהים נסה עד סוף הסדר והטעם כדי לזכור עקדתו של יצחק ובשניה קורא המפטיר כאתמול ומפטיר בירמיה מצא חן במדבר. ביום הכפורים בשחרית מוציאין שני ספרי תורה באחד קורין ו׳ בסדר אחרי מות כל ענין יום הכפורים עד כמעשה ארץ מצרים ובשניה קורא המפטיר בסדר פנחס ובעשור לחדש ומפטיר בישעיה ואמר סולו סולו. במנחה קורין ג׳ בסדר אחרי מן כמעשה ארץ מצרים עד סוף הסדר והטעם שמא יש אדם שנכשל בערוה ויזכור וישוב אל ה׳ וירחמהו. ובמדרש טעם אחר למה קורין בעריות ביום הכפורים לומר רבון כל העולמים הזהרתנו שלא לגלות ערוה אף אתה אל תגל ערותנו ביום הכפורים ותכפר לנו על כל פשענו. ואחד מן השלשה מפטיר ביונה בן אמתי. בסכות ביום ראשון מוציאין ב׳ ספרים באחד קורין ה׳ בפרשת שור או כשב ובשני קורא המפטיר בסדר פנחס ובחמשה עשר יום ומפטירין בתרי עשר הנה יום בא לה׳. יום שני מוציאין ב׳ ספרי תורות וקורין ה׳ כאתמול בפרשת שור או כשב. ובשניה מפטיר כאתמול ומפטירין במלכים ויקהלו אל המלך שלמה. יום ג׳ שהוא ספק שני ראשון לחולו של מועד מוציאין ס״ת אחת וקורין בה ארבעה ראשון קורא ביום השני לוי ביום השלישי ישראל חוזר ביום השלישי ורביעי קורא הכל ביום השני וביום השלישי. יום רביעי שהוא ספק שלישי שני לחולו של מועד כהן קורא ביום השלישי ולוי ביום הרביעי וישראל חוזר ביום הרביעי ורביעי ביום השלישי וביום הרביעי. יום ה׳ שהוא ספק ד׳ כהן קורא ביום הרביעי לוי ביום החמשי ישראל חוזר ביום החמשי ורביעי ביום הרביעי וביום החמשי. יום ו׳ שהוא ספק ה׳ כהן קורא ביום החמשי ולוי ביום הששי וישראל חוזר ביום הששי ורביעי ביום החמשי וביום הששי. יום ז׳ שהוא ספק ששי כהן קורא ביום הששי ולוי קורא וביום השביעי וישראל חוזר ביום השביעי ורביעי ביום הששי וביום השביעי. בשבת חולו של מועד בין פסח בין סכות מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחת ז׳ בפרשת ראה אתה אומר והטעם מפני שיש בה את חג המצות תשמור ודרשו אותו רז״ל במסכ׳ מועד קטן לרבות חולו של מועד. ובשניה קורא המפטיר בסוכות ספקא דיומא ומפטיר ביחזקאל ביום בא גוג. ורבינו האיי גאון ז״ל כתב טעם לפי שעתידה מלחמת גוג ומגוג להיות בתשרי. יום שמיני שהוא חג העצרת מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין ה׳ בפרשת כל הבכור ואם הוא שבת מתחילין מן עשר תעשר וקורין בה ז׳ ובשניה קורא המפטיר בסדר פנחס וביום השמיני עד סוף הסדר. כתב טעם למה קורין כל הבכור ביום אחרון של פסח ושבועות וסוכות משום דכתיב באותה פרשה ושמחת בחגך ואח״כ כתיב והיית אך שמח לרבות יום טוב האחרון על זה סמכו ז״ל לתקן אותה לקרות באלו הימים כ״מ. והרב בעל האשכול ז״ל כתב דהאי דלא קרינן וביום השביעי וביום השמיני משום ספקא כמו בשאר הימים לפי שמאחר שעשינוהו קדש בתפלה וברכות ואמרנו את יום שמיני חג העצרת לא נעשה אותו חול להיות קורא בו ביום השביעי שהוא חול המועד ע״כ. מפטירין במלכים ויהי ככלות. יום תשיעי הוא יום שמחת תורה והמנהג שקורין בו וזאת הברכה שהוא סיום התורה ושמחין בו שמחה גדולה ולהרבות השמחה נהגו לקרות יותר ממנין הקורין ולהוסיף עליהן. ונהגו גם כן להסדיר כל אחד בליל יום תשיעי וזאת הברכה שנים מקרא ואחד תרגום לאור הנר על השלחן ואחר כך להתחיל מכל אחד מחמשה חומשי תורה כדי שלא יראה כמי שמסיים התורה והולך וכל זה על דרך ההגדה שאמרה תורה לפני הקב״ה נתתני לבניך וכבר סיימו לקרות. ושוב לא יהיה להם חפץ בי כ״מ. ושמונה פסוקים שבסוף הסדר שהם מויעל משה עד ויהושע יחיד קורא אותן כמו שכתבנו למעלה. ובשניה קורא המפטיר כאתמול ומפטירין בראש יהושע עד חזק ואמץ וכתב ה״ר נתן ז״ל שמפטירין במלכים ויעמד שלמה עד בהוציאך את אבותינו ממצרים לאלהים. והכי אמרינן במגלה לפי שכל אותו הסדר שעשה שלמה בבית המקדש היה בסוכות ראוי להפטירו בסכות אך בחומשין שלנו נרמז ויהי אחרי מות משה לפי שקם אחרי משה וזכרנו את מותו. ולא יתכן שיש לנו להפטיר ממה דסליק מיניה. ויש שאומרים ג׳ פסוקים מראש יהושע ואחר כך ויאמר שלמה וטוב לאחוז מזה ומזה ע״כ. ואחר ההפטרה אומ׳ אשרי. ואח״כ עומדי׳ על המגדל עם ספר התורה. גס נהגו להוסיף להוציא כל ספרי התורה אשר בתיבה ולעמד על המגדל כל הזקנים וס״ת בזרועם ומקוננים כל אחד על פטירת משה רבן של נביאים ומזכירין לטובה כל מי שנדבו לבו להקדיש ולעשות צדקה לכבוד האל ולכבוד החיים והמתי׳ ואומר מצלאין ומתפללין על כל ישראל ואומר מזמורים ואח״כ מחזירין הספרים למקומן ואומר קדיש ומתפללין תפלת מוסף. בחנוכה מוציאין ספר תורה וקורין בה ג׳ בסדר נשא ומתחילין לקרות כהן בפרשת ברכת כהנים וקורא עד ויקריבו אותם לפני המשכן ולוי קורא עד יקריבו את קרכנם לחנוכת המזבח וישראל ביום הראשון כל הפרשה. ויש מקומות שאין מתחילין רק מתחלת החנוך שהוא מביום כלות משה וכהן קורא עד לפני המשכן ולוי עד לחנוכת המזבח וישראל ביום הראשון. ויש מקומות שכהן קורא מביום כלות משה עד לחנוכת המזבח ולוי וישראל קורין בין שניהם ביום הראשון. ביום השני כהן ולוי קורין ביום השני ישראל ביום השלישי כאדם שקורא בתורה. ויש נוהגין שחוזר ישראל בכל יום הפרשה שיקראו כהן ולוי. ועל הדרך הזה ילכו כל המנהגות כל החנוך עד סוף הסדר. ויש נהגו להוסיף לקרות את השלישי מפרשת בהעלותך עד כן עשה את המנורה. ומנהג יפה להשלים ענין החנוך ולקרות בענין הנרות. וסמך למנהג זה מצאנו במדרש כיון שבאו כל נשיאי השבטים והקריבו איש את קרבנו לחנוכת המזבח ושבטו של לוי לא הקריב חלשה דעתו של אהרן על שלא זכו בני שבטו להקריב לחנוכת המזבח והקדוש ברוך הוא הניח דעתו ואמר לו שעתידין בני בניו לעשות חנוך אחר בפני עצמן וזהו חנוכת הנרות שעשו חשמונאי ובניו שהיו מזרעו של אהרן ולזה נסמכה פרשת הנרות לחנוכת המזבח לכך נראה שמנהג יפה הוא. ועוד מצאנו במדרש רבי תנחומא אמר רבי שמואל בר נחמני לשלשה חדשים נגמ׳ מלאכת המשכן. תשרי מרחשון וכסלו. ובפסיקתא איתא במדרש ותשלם כל המלאכה מאד עמקו מחשבותיך אמ׳ רבי חנינא בכ״ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ונעשה המשכן מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה וכל זמן שהיה מקופל היו ישראל ממללין על משה ואומרי׳ שאין לו כח להקימו או שמ׳ יש בו דופי והקב״ה היה מעכב הקמתו עד ניסן שבו נולדו אבותי׳ ונגאלו ישראל ממצרים וכיון שהקימו משה בניסן לא דברו עליו מאותו שעה ואילך. וחדש כסלו נתרעם על הדבר כיון שבו נגמרה מדוע לא זכה בהקמתו ואמ׳ לו הב״ה עלי לשלם מה שהפסדת ושלם לו חנוכת בית חשמונאי. ומזה הטעם אנו קורין בחנוכת בית חשמונאי בסדר חנוכת המזבח. שבת של חנוכה מוציאין שני ספרי תורה קורין באחת ז׳ בסדר השבוע ובשני קורא המפטיר בחנוכת הנשיאים ענין היום ואם יהיו ב׳ שבתות בחנוכה עושין כסדר הזה. ומפטיר בנרות זכריה מן רני ושמחי עד תשואות חן חן לה. ובשבת שניה מפטיר בנרות שלמה מן ויעש חירום עד להיכל זהב. ואף על פי דנרות שלמה קדימי והיה בדין לקרותן בשבת ראשונה כיון דנבואת זכריה היתה על חורבן בית שני שבו היה נס חנוכה קורין בה בשבת ראשונה. וראש חדש טבת שחל להיות בחול מוציאין שני ספרי תורה וקורין באחד שלשה בענין ראש חדש ורביעי קורא בשני בחנוכה בענין היום. ואם חל להיות בשבת מוציאין שלשה וקורין באחד ששה בסדר השבוע ובשני קורא השביעי ובראשי חדשיכם. ויש אומרי׳ שמתחילים וביום השבת. ומפטיר קורא בשלישי בחנוכ׳ ענין היום כדאמרי׳ תדיר ושאינו תדיר תדיר קודם. ונפקא לן בזבחים מהאי קרא מלבד עולת החדש אשר לעולת התמיד תעשו את אלה פי׳ תעשו המוספין ומלבד משמע אחר שהקרבתם התמיד תקריבו את המוספין וקא דרשינן אשר לעולת התמיד קרא יתירא למילף ובשביל שהוא תמיד תדיר הקדימו הכתוב למוספין ומכאן אתה דן לכל דבר שהוא תדיר. ונהגו רז״ל היכא דמקלע יום בשב׳ צרי׳ להוציא שלשה ספרים אם אין להם אלא שנים קורין בראשון וגוללין ונוטלין השני וחוזרין ונוטלין הראשון למפטיר ואין אומ׳ קדיש עד שיקרא פרשתו ומפטיר בנרות זכריה והפטרת ר״ח בטלה לפי שאין המפטיר קורא בתורה בשל ר״ח. ובמסכת סופרים גרסינן שמפטיר בשל ר״ח ואנו לא כן נהגנו. בפורים קורין שלשה בפרשת ויבא עמלק בסדר ויהי בשלח ואף על פי שאין בה אלא תשעה פסוקים כיון דסליק ענינה מותר. בר״ח קורין ארבעה כהן קורא בפרשת צו ג׳ פסוקים ומסיים עולת תמיד ולוי חוזר פסוק ואמרת להם וקורא עד רביעית ההין וישראל עד לעולת התמיד ונסכה ורביעי פרשת ובראשי חדשיכם. ור״ח שחל להיות בשבת מוציאין שני ספרי תורה באחד קורין שבעה בפרשת השבוע ובשני קורא מפטיר ומתחיל ובראשי חדשיכם. ויש אומרים שמתחיל וביום השבת ומפטיר בסוף ישעיה השמים כסאי עד סוף הספר. ואם חל ר״ח באחת בשבת מפטיר בשמואל מחר חדש והטעם כמו הזכרת ר״ח. ויש חולקין בזה המנהג לפי שלעולם אין מפטירין אלא מענינא דיומא ומה דסליק מיניה וזאת אינה מאחתמ הנה ולכך לא נהגו להפטיר מחר חדש אם לא בהיות ר״ח כמו היום וכן נהגו גדולי צרפת. פרשת שקלים מוציאין ב׳ ספרי׳ באחד קורין ז׳ בסדר השבוע ומפטיר קורא בשני פרשת כי תשא עד סוף פסקא ומפטירין במלכים ויכרות. ויש מתחילין בן שבע שנים. ואם חל ר״ח אדר בשבת מוציאין שלשה ספרי תורות וקורין באח׳ ששה בסדר השבוע והשביעי קורא בשני ענין ר״ח ויש מתחילין ביום השבת ובשלישי קורא המפטיר פרשת שקלים ומפטיר ויכרות יהוידע. פרשת זכור מוציאין ב׳ ספרי תורה וקורין באחד שבעה בסדר השבוע והמפטיר קורא בשני בסדר כי תצא זכור אשר עשה לך עמלק עד סוף הסדר ומפטיר בשמואל פקדתי עד וישסף שמואל. פרשה פרה מוציאין שני ספרי תורה באחד קורין שבעה בסדר השבוע ומפטיר קורא בשני זאת חקת התורה עד והנפש הנוגעת תטמא עד הערב כי כל הפרש׳ מענין היום. ומעשה בחזן שקרא ופסק להגר הגר בתוכ׳ וגלל ס״ת וישב במקומו וקפד רבי על הדבר ואמ׳ לא קריתם הפרשה כלה ודומה כאלו לא קרינ׳ כלל שלא אמרנו אלא רמז בעלמ׳ וחזרו ופתחו והתחילו בראש הפרשה והקורא ברך לפניה ולאחריה מטעם ר׳ וגמרו כל הפרשה עד תטמא עד הערב. ומפטיר ביחזקאל בית ישראל יושבים על אדמתם עד דברתי ועשיתי. פרשת החדש מוציאי׳ שני ספרי תור׳ באחד קורין ז׳ בסדר השבוע והמפטיר קורא בשני בסדר בא אל פרעה בפרשת החדש הזה לכם עד בכל מושבותיכם תאכלו מצות. ואם חל ר״ח ניסן להיות בשבת מוציאין ג׳ ספרי תורה וקורין באחד ו׳ בסדר השבוע והשביעי קורא בשני פרשת ר״ח ויש מתחילין וביום השבת. ובשלישי קורא המפטיר פרשת החדש הזה ומפטיר ביחזקאל בראשון באחד לחדש עד בבקר עולת תמיד. ואמר רב כהן צדק אין מנהג לקרא בתורה ביום טוב במנחה שלא תקן עזרא אלא במנחת שבת ויום טוב שחל להיות בשבת קורין במנחה בפרשה הראויה לאותה שבת כשאר שבתות השנה דספר תורה משום שבת מקרי. ושבת שיש בו חתן נהגו להפטיר לכבוד החתן שוש אשיש עד ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך ואח״כ מפטירי׳ הפטרת סדר השבוע מתחלה ועד סוף ומברך לאחריה ויש מקומות שנוהגי׳ להפטיר הפטרת סדר השבוע ולברך לאחריה כל ברכותיה ואחר הברכות אומר לכבוד החתן פיוט אחד ואחר הפיוט אומר שוש אשיש ויש מקומות שאין אומרים פיוט כלל אלא תכף שגמר המפטיר בא״י מקדש השבת אומרי שוש אשיש והכל לפי המנהג. ובשבת שיש בו שני סדרי׳ מחוברים נהגו לומר הפטרת הסדר השני לעולם. סדר ההפטרות מפנחס ועד סוכו׳ דש״ח נו״ע אר״ק שד״ש. דברי. שמעו. חזון. נחמו. ותאמר. עניה. אנכי. רני. קומי. שובה. דרשו. שוש. שבת שלפני ראש השנה מפטירין שובה ובשבת שבין ראש השנה ליום הכפורי׳ דרשו כדאמרי׳ בהמצאו אלו עשרת ימי תשובה. ואם יש שבת בין יום הכפורים לסכות קורין האזינו ומפטירין שוש אשיש משום דכתוב לך אכול בשמחה לחמך ואם אין שבת ביניהם יאמר במקו׳ דרשו ודרשו הלא היא בצום גדליה ויש שמפטירי׳ וידב׳ דוד ואין מדלגי׳ ממנה כלו׳ שירה לשירה ולכך תקנום בסדר הזה שהאו׳ לעני המחזר על הפתחי למחר אתה מלך אינו מאמין שנאמר ולא שמעו אל משה מקוצר רוח לכך אמר לו בתחלה לא עזבתיך ואח״כ נחמה על ידי הנביאי׳ ואח״כ הוא בעצמו אנכי אנכי ואחר פוסק לה טובות קומי רני שוש. ויש אומרים שוש אשיש לפני ר״ה משום דכתוב מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שבוטח בהקב״ה ואינו מתפחד אפילו מיום הדין ולבלתי הפסיק בנחמתא דהכי איתא בפסיקתא תלתא דפורענותא ושב דנחמתא ותרתי דתיובתא ודרשו בין ר״ה ליום הכפורים. ושובה בין יום הכפורי׳ לסכות שיפה תשובה בין קודם גזר דין בין לאחר גזר דין וכשאין שבת ביניהם אומר שובה בין ר״ה ליום הכפורים ודרשו הלא היא בצום גדליה. ומקום שנהגו לעשות שני חזנים אחד ליוצר ואחד למוסף הראשון מקרא בתורה ואחרי קריאת התורה וההפטרה. אומר מי שברך ואשרי ויהללו ומחזיר הספר למקומו ואח״כ יעמד השני ויאמר קדיש זוטא ויתפלל תפלת מוסף. ונשאלה שאלה זאת אל הרב המובהק הרמב״ם ז״ל על דבר קריאת התורה אם אין להם ס״ת מהו שיקרא בחומשי׳ בצבור ויברכו לפניה ולאחריה או ימנעו מן הקריאה כל עיקר וכן בספר שאינו עשוי כהלכתו או בספרים של קלף מצה שהן ודאי פסולים אם מותר לברך הקורא בהן או אסור לברך. והשיב להם מותר לברך ואין הברכה בטלה לפי שאין הברכה על הקריאה בספר כמו הברכה שעל נטילת לולב או ישיבת סוכה שאם הית׳ פסולה או לולב פסול נמצאת הברכה לבטלה שהמצוה היא נטילת לולב או ישיבת סוכה שעליה הוא מברך ואם הם פסולים לא עשה מצוה. וכן בקריאת התודה היא המצוה בין שקרא בספר כשר בין שקרא בספר פסול. ואפי׳ קרא על פה עצמה של קריאה היא המצוה שעליה מברכין הלא תראה שהקורא בשחר קוד׳ שיתפלל משנה או תלמוד או הלכה או מדרש מברך ואח״כ קורא או דורש. הא למדת שהקורא בתורה היא המצוה שעליה מברכין וזהו ההפרש שלא הרגישו בו חכמי המזרח ואמרו שהמברך וקורא בתורה בספר פסול הרי זו ברכה לבטלה. וראיה לדבר זה מה שאמרו ז״ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור וכי יש פסלו׳ בעולם כמו פסלנות חומשין ואפי׳ היה ס״ת חסר אות אחת או יתר פסולה וכל שכן חומש ולמה נתנו טעם מפני כבוד הצבור והיה להם לתת טעם מפני שהוא פסול ויהיה ברכה לבטלה וא״ת שהקריאה זו בלא ברכה אם כן למה נאסרה וכי יש בעולם מי שעלה בדעתו לאסור קריאה בלא ברכה אפי׳ על פה אלא ודאי שלא אמרו בצבור אלא על קריא׳ שחייבין עליה לקרות בצבור שהן שלשה או שבעה או כיוצא בהן הוא שאין קורין בהן מפני כבוד הצבור לא מפני שהברכ׳ לבטלה. ועל דיוקא זו סמכו כל אנשי המערב והיו קורין בספ׳ קלף מצה בלא עבוד כלל ומברכי׳ לפניה ולאחריה בפני גאוני עולם כגון ר׳ יוסף הלוי ורבי יצחק הלוי וכיוצא בהם. ומעולם לא נשמע פוצה פה ומצפצף לפי שכלם בעלי בינה היו וחכמת׳ מיושבת ומכוונת וידעו שאין הברכה תלויה בספר אם כשר אם פסול כמו שבארנו. ואע״פ כן ראוי לכל צבור להיות להם ס״ת כשר ככל הלכותיו ובו ראוי לקרא לכתחלה בצבור ואם אי אפשר להם קורין בספר פסול ומברכין לפניה ולאחריה מן הטעם שאמרנו. וכן הורה רבינו חנוך הספרדי ז״ל. וזאת התשוב׳ השיבו גדולי נרבונה ע״ה על זאת השאלה וזהו לשונ׳ ועל קריא׳ החומשין ששאלת כך דעתנו נוטה אמת הוא שאמרו רז״ל אין קורין בחומשין בצבור מפני כבוד הצבור וכן הלכה אך זה תשיב אל דעתך וכי ספר תורה שאנו קורין בו ושאנו עומדין מפניו מעובד הוא כהלכ׳ למש׳ מסיני דמליח וקמיח ועפיץ ומפני מה אנו מברכי׳ עליו וקורי׳ בו אלא שאנו סומכין על דברי הגאונים ז״ל שאמרו שאין בינינו מי שיודע לעבד העורות כהלכה למשה מסיני ורוב ספרי תור׳ שלנו עשויין מאלו העורו׳ שאינן עבודין כהלכתן ומוטב שתעקר מצות העבוד ממקומה ולא נתבטל מקריאת התורה כמו שהתירו בספרי דאפטרת׳ דשרי לטלטולי ושרי למקרי ביה משום עת לעשות. וכמו שהתירו בכתיבת האגדו׳ והתלמוד הן הכי נמי באותן ספרים שהם מקומות רחוקי׳ שאין להם ספר תור׳ מוטב שיקראו בחומשין הכל כקריאת ספר תורה בשלשה או שבעה ויברך כל אחד כתקונו שלא יתבטל מקריאת התורה. ועוד ראיה ממה שאמרו ז״ל אין גוללין ס״ת בצבור מפני כבוד הצבור היכא דמתרמי דוכתא ולית להו אלא חד ספרא גוללין בצבור ולא חיישינן לכבוד צבור כדי שלא יתבטלו מקריאת הפרשה. ומפני כבודך ולמען יאמינו כי מאצלינו נשתלח זה כתבנו וחתמנו מקצתינו בזה ף טדרוס ב״ר משה. אברהם ב״ר יצחק. משה ב״ר יוסף. משלם ב״ר נתן. מאיר ב״ר יעקב. משה ב״ר טדרוס זכרם לטובה: ובשם הר״ש ז״ל מצאתי בדעת אחר׳ וזה לשונו הרגילים לקרות בספר חומש בעשרה אין רוח חכמים נוחה מהם. ור׳ אוסר לעשות כן שאפי׳ בס״ת גמור שאינו עשוי כתקון חכמי׳ אסור לקרות בו כגון שאינו תפור בגידין ושלא יהיה בין שרטוט לשרטוט כמלא שרטוט אסור לקרות בו ובספר חומש אין מדקדקין לעשות בו אחד מן התקוני׳ האלו והמקל בזה לא נכון לעשות כן שמוציא ברכה לבטלה. עוד מצאתי על זה אין קורין בחומשין וכו׳ רגילין היו לכתוב חומשין כל חומש וחומש בפני עצמו וכל ספריהם היו במגלה כס״ת שלנו. ואפילו היה עשוי החומש כתקון ס״ת בעורות עבודי׳ לשמה ונתפר בגידין אין קורין בו מפני כבוד הצבור ואם לא היה מפני כבוד הצבור היו קורין בחומשין ואע״ג דאמר שמואל ב״ר נחמני אמר רבי יוחנן ס״ת שחסר יריעה אחת אין קורין בו. לא דמי התם מיחסר במלתיה הכא אם לא מפני כבוד הצבור אנו קורין בו אבל בחומשין שלנו פשיטא דאין קורין שהרי אינן עשוין כתקון חכמים שאינן נגללין ואין נתפרין בגידין הלכך אין הרבים יוצאין ידי חובתן והלואי שהיחיד הקורא לעצמו יהא רשאי לקרותו ולברך לפניה ולאחריה. עוד מצאתי על זה אומ׳ ה״ר יצחק מאורביל ז״ל שראה ברבו רבי חיים מבלאיי״ש שלא היה ספר תורה בעיר והתיר לחזן לקרות אחד מן הקהל ולברך לפניה ולקרות כל פרשת שבת ויברך גם ולאחריה וכן מנהג וגם יאמר החזן ההפטרה בברכותיה. אבל בשני וחמישי דליכא כנופיה לא והא דמסיק פרק הנזקין אין קורין בחומשין היינו בספר בראשית לבדו או בספר ואלה שמות לבדו אבל בשלמים שלנו מותר. אך ר״ת ז״ל פירש דכל שכן בחומשין שלנו דאין לקרות אע״פ ששלמים דאותן שלהם נתפרין בגידין. ועוד מצאתי בתשובות שאלות של רבי שלמה בן אדרת שאל אחד מן החכמים לרב ר׳ שלמה ז״ל ספר תורה שאינו עשוי כהלכתו או שיש בו אחד מן הדברי׳ הפוסלים ספר תורה מותר לברך בו או לאו לפי שמצאתי תשובות שאלות מהרמב״ם ז״ל שהתיר ונתן טעם לדבריו שאין הברכה כברכת נטילת לולב או ישיבת סוכה וכו׳ כמו שכתבתי למעלה עד אם אי אפשר להם קורין אפי׳ בספר פסול ע״כ עקר התשובה. ואני תמה על קצת דבריו שהוא ז״ל כתב בספרו בהלכו׳ ס״ת נמצא למד שעשרי׳ דברים הם שכל אחד מהם פוסל ס״ת ואם נעשה בו אחד מהם הרי הוא כחומש שמלמדין בו תנוקות ואין בו קדושת ספר תורה ואין קורין בו ברבים. נראה מדבריו שאין קורין בו כלל. תודיעני אם דעתך מסכי׳ בזה לדעת הרב או לאו ואם מותר לקרות בחומש בהקבץ בבית המדרש עשרה או עשרים אף על פי שנראה לדברי הרב ז״ל שהשוה דין חומשין שמלמדין בהן תנוקות לספר פסול. תשובה פליאה ממני דעת הרב בתשובות נשגבה לא אוכל לה והדבר מחודש בעיני הרבה מכמה צדדין האחד שאם אינו פסול לקרו׳ בו ולברך לאיזה ענין הוא פסולו והכשרו שאין לומ׳ פסול לקרות בו לכתחלה היכא דאפשר להם בספר כשר וכן כל מקום שאמרו אין קורין בו שיהא פירושו אין קורין בו לכתחלה במקום שיש להם כשר. ועוד שהטענה בעצמה שנסמך עליה הרב ז״ל והיא שלעצמה של קריאה אנו מברכין ואפי׳ קורא בע״פ נפלאתי עליה הפלא ופלא לפי שהקריאה בעצמה שבבית הכנסת לא תקנוה בעל פה אלא בספר תורה שאלו היתה התקנה בעל פה מפני מה אין קורין אפי׳ בחומשין מי גרע חומש מקורא בעל פה ואין ראיה מהקורא בתורה בבקר שמברך ואע״פ שקורא בעל פה. אבל קריאת התורה תקנו משה ועזרא תקנה מחוייבת לקרא בשני ובחמשי ובשבתות וי״ט ואע״פ שברך לאלתר על קריאת פרשת הקרבנו׳ ושנה סדר התמיד וחזר ואמר אהבה רבה ונפטר בכך מברכת התורה ואלו רצה לקרות בעלמא ולשנות פטור מלברך אפילו כן אם קרא בתורה באותן זמנים מזומנים ואפילו לאלתר חייב לברך עליה למצות קריאת התקנה ואותה תקנה עקרה לא נתקנה אלא בקריאת ס״ת והלכך כל שאינו קורא על הספ׳ ובספר כשר אינו מברך שאין זה מן התקנ׳. והראיה שהביא משמן של גאוני׳ ז״ל היא יותר תמה בעיני לפי שמשם נראה ראיה מפורשת בהפכו דהכי גרסי׳ התם שלחו בני גלילא לר׳ חלבו ז״ל מהו לקרות בחומש בבית הכנס׳ לא הוה בידיה אתא שאיל לר׳ יצחק נפחא לא הוה בידיה אתא שאיל בבי מדרשא ופשטוה מהא דאמר ר׳ שמואל בר נחמני אמר ר׳ יונתן ספר תור׳ שחסר יריעה אחת אין קורין בו ולא היא התם מיחסר במלתיה הכא לא מחסר במלתיה. אלמא אפילו למאן דמכשר בחומש בספר תורה חסר או פסול אין קורין משום דעדיפי חומשים טובא דלא מחסרי ולא מפסילי במלתיהו מספ׳ תור׳ שחסר או פסול במלתיה ויריעה דנקט מסתברא דלאו דוקא אלא אפי׳ חסר אות אחת. ועוד דבהדיא תנינא במסכת סופרים פ״ק כותבי׳ על הקלף במקום בשר ועל הגויל במקום שער ואין רשאי לשנות והלכה למשה מסיני ובאותיות כדי שלא יהיו מעורבבין אם ערב את האותיו׳ או שהפסיק באמצע השם ונעשה שם אחד כשני שמו׳ כזה ראו בן פסול ואין קורין בו. ועוד שנינו שם בכמה פסליות אין קורין בו וזו היא תשובה גדולה על דבריו. גם מדבריו הוא נושב שכתוב בחבורו שאין קורין בספר פסול ברבים ואינו כחולק על דבריו ועל עדותו שהעיד משו׳ גאוני המערב ז״ל שאינו יורד לסוף דעתו שדבריו נראי׳ לו כסותרין זה את זה עד שאני אומר כי זו בילדותו שנאה לנו וחזר בו בזקנותו. ועם סתירת ראיותיו וטענותיו אני מור׳ לך הלכה למעש׳ לא ראיתי מי שעש׳ כזה מעשה גם בכפרי׳ שאין שם ספר תורה וקורין בספרי׳ שאינן נגללי׳ ואינן נכתבי׳ כהלכתן לא ראיתי בעולם מי שברך בהן לא בתחלה ולא בסוף. ובהפטרה ששאלת אי אפשר שאין מקפידין בה ומברכין על הקריאה אפילו בלא ספר. הנה כתבתי מה שמצאתי מזה. נשלם סדר קריאת התורה תהלה לאל.