EN/HEע/E

Ha Lachma Anya

Sources

Shemot 12:33-39שמות י"ב:ל"ג-ל"ט

(לג) וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים. (לד) וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם. (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל עָשׂוּ כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּשְׁאֲלוּ מִמִּצְרַיִם כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת. (לו) וַי"י נָתַן אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרַיִם וַיַּשְׁאִלוּם וַיְנַצְּלוּ אֶת מִצְרָיִם. (לז) וַיִּסְעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵרַעְמְסֵס סֻכֹּתָה כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הַגְּבָרִים לְבַד מִטָּף. (לח) וְגַם עֵרֶב רַב עָלָה אִתָּם וְצֹאן וּבָקָר מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד. (לט) וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם.

Devarim 16:3דברים ט"ז:ג'

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

Shemuel I 20:27שמואל א' כ':כ"ז

וַיְהִי מִמׇּחֳרַת הַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וַיִּפָּקֵד מְקוֹם דָּוִד וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ מַדּוּעַ לֹא בָא בֶן יִשַׁי גַּם תְּמוֹל גַּם הַיּוֹם אֶל הַלָּחֶם.

Bavli Pesachim 115b-116aבבלי פסחים קט"ו:-קט"ז.

אמר שמואל: לחם עני (כתיב), לחם שעונין עליו דברים. תניא נמי הכי: לחם עני, לחם שעונין עליו דברים הרבה.  דבר אחר: לחם עני, עני כתיב. מה עני שדרכו בפרוסה, אף כאן בפרוסה. דבר אחר: מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה, אף כאן נמי הוא מסיק ואשתו אופה.

Commentary on Haggadah Shel Pesach attributed to Rashbamפירוש על הגדה של פסח המיוחס לרשב"ם

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.  זו הודעה לתינוקות למה אנו מחלקין המצה לשנים כדרכו של עני, דלחם עני אכלו אבותינו במצרים דרך חפזון, ומחלקין הפת לשנים לחביריהם כאדם שאוכל במרוצה ובחפזון, וכל אחד ואחד אומר לחבירו:  כל דכפין ייתי וייכול, כלומר, מי שלא התקין הרי אצלי מתוקן, ואל יתמהמה על זה. וכן:  כל מאן דצריך ייתי ויפסח.  השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל.  כלומר, יש לנו לשמוח על זה ולמהר הענין, שאם נאכל בחפזון, לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל ונאכל כרצוננו, ואם השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין.  כל זה מספר שאמרו אבותינו, ועל כן אנו עושין דוגמתן.

Raavan Pesachim 116aראב"ן פסחים קט"ז.

ופורס את המצה הראשונה לשנים, ומניח חציה תחת המפה עד לאחר הסעודה ואוכלה אפיקומן זכר לפסח שהוא נאכל אחר החגיגה כדי שיסתלק מן הסעודה וטעם פסח בפיו א"כ טעם מצה בפיו באחרונה, וחצי המצה הפרוסה מניח בין שתי השלימות ויניחם בתוך הקערה שבה הירקות ושני בישולין. ומוציא הבשר מן הקערה ומגביה ויאמר הא לחמא עניא עד לשנה הבאה בני חורין, ומה שאומרין בלשון ארמית [כך] איתקן שהיו מדברין בלשון ארמית כדי שיבינו הנשים והתינוקות וישאלו. ולא תיקנו לומר ייתי ויפסח עד שחזרו מגלות בבל ועשו פסח, לפיכך אינו ראוי לאומרו גם עתה אלא יאמר כל דכפין ייתי ויכול וכל דצריך השתא הכא וכו'. וי"ל שגם בבבל היו אומרים ייתי ויפסח, והכי פירושא כל דכפין למצה שלא אכל עדיין ממנה ייתי ויסב ויכול מצה בהסיבה שכן מצותה בברכתי שאברך עליה על אכילת מצה, וכל דצריך לאכול אפיקומן שהוא זכר לפסח ייתי ויפסח כלומר עושה למצות אפיקומן כדין הפסח שהיה נאכל באחרונה, ולבני ביתו הסמוכין עליו אומר כן ולא לכל אדם שהרי ביתו סגור ומוסגר ושארית ישראל לא ידברו כזב. וכאן הבן שואל מה נשתנה או אשתו שואלתו, ואם אין שואלת יאמר הוא בעצמו מה נשתנה. ומוזג כוס שני ואומרין עליו כל האגדה.

Commentary on Haggadah Shel Pesach attributed to Raavanפירוש על הגדה של פסח המיוחס לראב"ן

הא לחמא עניא – אינו מן האגדה אלא בבבל שהיו מדברים לשון ארמית היו אומרים אותו, כדי שיבינו הכל טף ונשים וישאלו מה נשתנה לאכול מצה הלילה, ופירושו זהו לחם עוני שאכלו אבותינו במצרים. וצריך אדם להגביה המצות כאילו מראה אותם. כל דכפין – ואין לו מצה יבא ויאכל, וכל דצריך – יבא ויעשה דין פסח עמנו, לאכול ירקות ומרור ואפיקומן שהוא זכר לפסח, דהאי ״ויפסח״ לאו בפסח ממש קאמר, דבבל לא היה פסח. השתא – שנה זו, עבדים אנו לבבל. לשנה הבאה בני חורין – שנצא מבבל.

Shibbolei HaLeket 218שבלי הלקט רי"ח

כל דצריך ייתי ויפסח. רבינו ישעיה זצ"ל כתב דלא גרסי' ליה [לפי] שאין לנו פסח עתה ואפי' אם היה לנו פסח עתה לא היינו מזמנין אותם שאין הפסח נאכל אלא למנוייו כשהוא חי כמו שדרשו חכמים מהיות משה מחיותיה דשה רשאין לפחות ולהוסיף אבל לאחר שנשחט לא ועל כן לא גרסי' ליה ואחי ר' בנימין נר"ו כתב דאין חשש לסלקו ליה ואף על פי שאין עתה זמן פסח. לשון ההגדה מסודרת על יסוד הפסוקין כדכתיב בתחילת הענין ויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית ואם ימעט הבית מהיות משה ולקח הוא ושכנו וגו' שהיו מזמנין זה לזה לפסוח יחד וכן משמעו כל מי שאין לו פסח יבא וימנה על שלי ובודאי קודם שחיטת הפסח קאמרי ליה וקבעוהו בהגדה לזכר בעלמא ואל תתמה שהרי שנינו רבן גמליאל היה אומר כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו פסח מצה ומרור כו' וכי יש לנו פסח עתה אלא לזכר בעלמא. וגדולה מזאת שהרי אנו עושין מעשה זכר לפסח כהלל שהיה כורכן ואוכלן יחד על שם הכתוב על מצות ומרורים יאכלוהו ועוד אפיקומן שאנו אוכלין במקום פסח והרי אנו משימים בקערה שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה א"כ ראוי והגון לאומרו לידע לזכר מה אנו עושין כל זה. ועוד יש לומר שיש בבבא הזאת פסח מצה ומרור מצה הא לחמא עניא די. מרור כל דכפין ייתי ויכול כמה דתימא נפש רעבה כל מר מתוק. פסח כל דצריך ייתי ויפסח ועליהם נאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה וגו' כאשר מפרש בהגדה לפנינו בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך ויש מפרשים כל דצריך ייתי ויפסח שהכל ראוין שיהיו עניים אצל הפסח שלא יאמר יחיד הואיל ואני עשיר אלך ואקנה פסח לעצמי ואכלנו לבדי שנאמר משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם וגו'. הא שתא הכא לשתא דאתיא בארעא דישראל בני חורין. יש מפרשין ואחרי שהזכרנו ענין פסח צריכין אנו להזכיר דברי נחמות להרחיב לב אומרין ההגדה כלומר אף על פי שאנו עתה בגלות ובעבדות ואין אנו יכולין לעשות פסח כראוי כבר הבטיחנו המקום להוציאנו מעבדות לחרות מן הגלות הזה להושיבנו בא"י כבראשונה יהי רצון מלפניך ה' אלהינו לקיים לנו הבטחתו בשנה הזאת שנעשה פסח של שנה הבאה בירושלים. יש מפרשים למה אומר בבא זאת בלשון ארמית לפי שבירושלים היו מספרים בארמית לשון שמחה. טעם אחר מפני המזיקין כדי שלא ירגישו המזיקין כי הם מספרים בלשון קודש ושומעין מה שאנו אומרין כל מי שהוא רעב יבא ויאכל והיו מקבצין כולן ומקלקלין את הסעודה והיו עושין היזק ע"כ נהגו לאומרו בלשון ארמית שלא יבינו מה שאנו אומרים שכך מצינו ששה דברים נאמרו במזיקין שלשה כמלאכי השרת ושלשה כבני אדם מדברים בלשון הקודש כמלאכי השרת ואילו היינו אומרים בלשון הקודש היו מבינים. ומורי הרב ר' בנימין נר"ו הקשה הרי כבר נאמר ליל שמורים לילה המשומר מן המזיקין. ומורי הרב ר' יהודה אחי שני נר"ו פירש מה שאומרים אותו בלשון ארמית לפי שהוא היה הלעז שלהם שהרי בבבל ניתקן ואומרים אותו בלעז כדי להבין הנשים והתינוקת לקיים מצות והגדת לבנך וגו' בעבור זו כמו שמפורש לפנינו בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך לעשות להם פתח כדי שישאלו ויפטר מלומר מה נשתנה. ואחי ר' בנימין נר"ו פי' מה טעם אומרים אותו בלשון ארמית שדרשו רבותינו ז"ל במדרש איכה גלתה יהודה מעוני לא גלו ישראל עד שאכלו חמץ בפסח שנאמר גלתה יהודה מעוני כמה דאת אמר מצות לחם עוני לכך נהגו לאומרו בלשון ארמית כדי לגלות החטא לבניהם שיהיו נזהרים בו וזהו פירושו זהו הלחם שיש בו סימן לחירות וגאולה שאכלו אבותינו כשיצאו ממצרים ואם חטאו בו אבותינו וגרם להם גלות הרי אנחנו נזהרים ונשמרים בו ועל כן אומרים כל דכפין ייתי ויכול להזכיר ולהודיע לכל שהרי אוכלין לחמם מצה ולכך מסיימין הא שתא הכא כלומר אף על פי שעונותינו גרם לנו גלות יהי רצון מלפניך להביא גאולתינו שהרי אין בידינו עון זה לעכב. ויש מסיימין הבבא הזאת בלשון הקודש ואומרים לשנה הבאה בארץ ישראל בני חורין. וטעם שלהם כיון שמסיימין דרך בקשה שאנו מבקשים מלפני המקום שישחררנו ויוציאנו מעבדות לחירות לימות המשיח ועל כן אנו מצריכין לאומרו בלשון שיבינו בו המלאכים כההיא דאמרינן לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמית לפי שאין מלאכי השרת נזקקין לו.

Orchot Chayyim Seder HaHaggadahאורחות חיים סדר ההגדה

הא לחמא עניא פי' זאת הודעה לתינוקות למה אנחנו מחלקין המצה לשתים כדרכו של עני דלחם עוני אכלו אבותינו במצרים דרך חפזון. ומחלקין הפת לשתים לחביריהם כאדם האוכל בחפזון והיו אומרים זה לזה כל דכפין ייתי וייכול פי' כל מי שלא התקן יבא אצלי שהרי אצלי הוא מתוקן. וי"מ כל מאן דכפין כל מי שהרעיב נפשו בערב פסח יבא ויאכל מצה לתאבון וכל מאן דצריך ייתי ויפסח ולא יתמהמה על זה. השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל כלומר יש לנו לשמוח על זה שאם נאכל עתה בחפזון לשנה הבאה נהיה בארץ ישראל ונאכל שם במיתון כרצוננו ואם השתא אנו עבדים לשנה הבאה נהיה כלנו חפשים כל זה מספר שאמרו רבותינו ואנו עושין דוגמתן. יש שואלין והלא אחר יציאת מצרים היה שהוציאו בצקם צרורות בשמלות' על שכמם ויאפו את הבצק וכו' ואמר ר' יהוסף האזובי בשם הר' אברהם בן עזרא ז"ל שהיה שבוי בהודו והיו מאכילין אותו לחם מצה ולא נתנו לו לעולם חמץ והטעם מפני שאינו מתעכל במהרה כחמץ ויספיק ממנו מעט וכן היו עושין המצרים לישראל. והתקינו מסדרי ההגד' מאמר זה בלשון ארמי כדי שיבינוהו הנשים והטף שהיו מספרים בלשון ארמי והתקינו לומר לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין בלשון הקדש שלא יבינו הארמיים ויחשבו אותם לטורדם במלכות. וי"מ שלפיכך קורא הלחם הזו לחם עוני לפי שמדת הפסח היא עשירית האפה והיא ג"כ מנחת הדל שאין ידו משגת וי"מ שכוונת המאמר הזה שאנו צריכין לומר כל מאן דכפין וכו' פי' מי שאין לו מה יאכל בא אצלי וכל מאן דצרך כלומר מי שצריך כרפס וחרוסת ומרור ויין לד' כוסות יקח ממנו ויפסח כלומ' יקח צרכי הפסח שכן ראוי לעשות למי שהיכולת בידו.

R. Shimon b. Tzemach Duran Maamar Afikomanרשב"ץ מאמר אפיקומן

[הא לחמא עניא וכו']. לפי שעתה מזגו לו כוס שני עוקרין השולחן והתינוקות אומרין מי אכלינן דמגביהתו פתורא וישאלו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות. אנו מקדימין לו הקדמה שזה זכר ליציאת מצרים ומדברים לו בלשון שהורגלו בו והוא לשון ארמית שהיו מדברים בו בבבל [כאשר מצינו] בספר דניאל ועזרא ע"כ באה פיסקא זו הראשונה שבהגדה בלשון ארמית יותר מכל ההגדה כדי שיבין התינוק ואין בכל זאת הפיסקא לשון הקדש כי אם השנה הבאה בני חורין כי כן לשון התינוקות לעולם לשנה הבאה בירושלים ובני חורין. ומתחילין לומר כי זאת המצה שאנו עוקרין מעל השלחן הוא לחם עוני כלשון הכתוב שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני (דברים טז, ג) ולא ירחק לומר מלחם עוני שהוא שם דבר לחם עני שהוא שם התואר כי כן בלשון רז"ל עושין כן קורין מצה עשירה המצה שנילושה דרך עושר ולא אמרו מצת עושר. וכן נכון לומר מלחם עוני לחם עני ובתרגום לחמא עניא כי תרגום לעני ולגר (ויקרא יט, י) לעניא ולגיורא. וכ"כ הרמב"ן ז"ל בחידושי התורה שלו בפ' ראה (דברים טז, ב). ונקרא הלחם לחם עוני י"א לפי שנעשה מקבא מלוגנאה לפיסחא שהוא שיעור מידת העומר שהוא עשירית האיפה והוא קרבן עני בדל[י] דלות עשירית האיפה בפ' ויקרא (ה, יא). גם כי המצה הזאת שאנו עוקרין השלחן בה היא פרוסה מה דרכו של עני בפרוסה (פסחים קטו ב) כך היא בלתי חמץ כי כן דרכו של עני למהר לאפות ולהשביע רעבונו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה (פסחים קטז א) על כן אנו פותחין בלשון שהוא מבין הוא לחם עני שהיו אוכלין אבותינו להזכירם איך יצאנו מגלות לגאולה על דרך הכתוב שבעת ימים תאכל מצות לחם עוני כי בחפזון יצאת ממצרים למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך (דברים טז, ג). ולכן יש מתחילין לומר בבהילו יצאנו ממצרים. וכן אנו אומרים אל התינוק זה הוא הלחם שהיו אוכלין אבותינו בארץ מצרים וזכר לאותו לחם אנו אוכלין זה. ואנו אומרים כל דכפין ייתי ויכול ויש קורין כל דכפין הדל"ת בשוא והכ"ף בקמ"ץ תרגום רעב שהוא תואר כפין ואנו צריכין לקרות גם כל דצריך הצדי בקמץ. ואנו אומרין כן כי במצרים היו אבותינו רעבים מן הלחם והיום יש לנו לחם לאכול לשבעה ולהשביע רעבים שיהיו באוכלי שולחננו. גם היום אנחנו רעבים שאסור לאכול מן המנחה ולמעלה כדי שיאכל מצה לתיאבון ולפי שאמר מרע"ה משכו וקחו לכם צאן למשפחותיכם (שמות יב, כא) שיהיו נמנין הרבה על פסח אחד משפחות משפחות ואמר אח"כ והיה כי תבואו אל הארץ וגו' ושמרתם את העבודה הזאת והיה כי יאמרו אליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פסח על בתי (אבותינו) [בני ישראל] במצרים בנוגפו את מצרים ואת בתינו הציל (שמות יב, כה - כז) ע"כ אנו ממשיכין לזה כל מאן דצריך להמנות עמנו בפסח יבא וימנה עמנו. ואם השנה אנו אין לנו פסח לשנה הבאה נהיה בא"י. ועשינו ככל מבקש רחמים שמתחילה שואל דבר מועט ואח"כ דבר גדול כמו משל הכותי המפתה ישראל בערמה ואומר לו תן לי בצל והיהודי הוא בוש ונותן לו ואח"כ אומר לו תן לי מעט מלח ונותן לו ואח"כ אומר לו אכילת בצל במלח לוקחת הלב תן לי מעט לחם ונותן לו. וכן היה עושה דוד מתחילת בקשותיו ביקש מחילה על השגיאות שנאמר שגיאות מי יבין (תהלים יט, יג) ואח"כ על הזדונות גם מזדים חשוך עבדך (תהלים יט, יד) ואח"כ על המרדים ונקיתי מפשע רב (שם). כך אנחנו מבקשים הא שתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל ואח"כ הוספנו בקשת הא שתא הכא אנן עבדי לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין. וזאת הפיסקא לא נזכרה בשום מקום מדברי רז"ל לא בתלמוד ולא במדרש.

Abarbanel Commentary on Haggadah Shel Pesachאברבנאל זבח פסח "והנכון אצלי"

והנכון אצלי הוא שחז"ל תיקנו שיהיה אדם בליל פסח קודם ההגדה בוצע מצה וישים חציה תחת המפה ויעקור הקערה מלפניו ויתננה בצד השולחן.  כאילו כבר אכלו, כדי שיהיה מקום לשואל לשאול:  "למה עושין כן, עדיין לא אכלו", כמו שביארו בפרק ערבי פסחים.  ותיקנו שיקרא את העניים שיבואו לאכול עמו מפתו ולסמוך על שולחנו, ולכן דיבר מהמצה, לא שתהיה כוונתו לבאר טעמה והוראתה כאן, כי אינו מזה המקום, ואחרי כן יבוא במקומו, אבל הוא לעניין ההכרזה, כאילו יאמר:  "העניים והאביונים מבקשיעם לחם ואין, לכו לחמו בלחמי.  כי הוא לחם עוני ונאות אליכם, ובלילה הזה כולנו שווים, ואף על פי שאתם עניים אל תתביישו, כי כן היו אבותינו במצרים".  הנה אם כן היו דבריו אלה מתוך ענוותנותו לדבר על לב העניים, ועל כן קרא לחמו "לחם עוני".  ואולי על כל הסעודה אמרו, כי ה"לחם" ייאמר על ה"בשר" כמו שייאמר על ה"פת", שנאמר:  "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים", ומשה כשאמר זה לישראל, אמר להם:  "בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע".  לפי שעל הבשר ועל הלחם יחד אמר:  "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים".  ותועיל ההכרזה הזאת גם כן למה שכיוונו בו, והוא:  שהנשים והטף ישאלוהו:  "אחרי שאתה שמת לפניך לחם ובצעת אותו והקדשת קרואיך ואמרת 'כל דכפין ייתי ויכול', מה זה שנתחרטת ממה שהתחלת לעשות ותסלק את הקערה", הנה כל זה יביא לעניין השאלה אשר כיוונו אליה לבוא לספר ביציאת מצרים.  הנה תתבאר מזה למה התחיל מאמרו מן הלחם – אם שיפורש על כל הסעודה, ואם שיפורש על הפת בלבד, שהיה לקרוא לכל אדם ויאכל לחם, ולכן לא זכר ה"פסח" כי אינו בחוצה לארץ, ולא גם כן ה"מרור" שאין בו אכילה מספקת, כי אם ה"מצה" באשר היא לחם שלבב אנוש יסעד.  ועל כדומה לזה אמר עזרא:  "אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו". האמנם, לפי שאנחנו עושין בלילה הזה זכר לפסח מאותו אפיקומין שאוכלין על השובע במקומו, לכן יאמר "כל דכפין ייתי ויכול" - כנגד ה"מצה" וה"מרור", ולכן זכרו באחרונה, כאילו אמר:  אחרי שיאכל מהסעודה יעשה זכר ל"פסח", או יהיה כפל עניין במעלות שונות:  "ייתי ויכול, ייתי ויפסח" - רוצה לומר:  יחוג עמנו.

Ma'asei Hashem Ma'asei Mizrayim Haggadah Commentaryמעשי ה' מעשי מצרים פרוש ההגדה

אבל אנחנו נראה לתת טעם נכון אל מסדר ההגדה שנקרא לחמא עניא, ולמה סידרו בלשון ארמי, וגם נבאר למה כל פרק זה הראשון לא היו אומרים אותו בזמן שבית המקדש קיים, להודיע שהמצה היא לחם עוני, כי זה יש לשאול לכל הפירושים שהזכרנו, וכל שכן לפירושו של מהרי"א. וכבר נתבאר בדברי הרמב"ם (סוף הלכות חמץ ומצה) בנוסח ההגדה בזמן בית המקדש שלא היו אומרים פרק זה, ונאמר כי הנכון לומר בפרק זה הוא, שכאשר גלו בבית שני חג פסח ראשון שהיו שם בליל פסח ורצו לקיים מצות סיפור יציאת מצרים, וישבו על שלחנם, זכרו את ציון ששם בציון היו מתקרבים השכנים והאוהבים והיו מתמנים לאכול קרבן פסח, והיו שמחים לעשות רצון קונם, ושם בגלותם שראו שאין קרבן פסח, ושיש להם לאכול כזית מצה שמורה זכר לקרבן פסח, ולא נתחברו האוהבים והקרובים כמנהג, וראו עצמם יחידים גלמודים עבדים גולים מארצם, התחילו כמקוננים על ציון לקיים מה שנאמר (תהלים קלז, ו) אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ואמרו על סעודתם זאת בראשה, הא לחמא, כי הסעודה בכללה נקראת לחם, כמו שנאמר (בראשית מג, לא) שימו לחם, וכן מדוע לא בא בן ישי אל הלחם (שמואל א כ, כז), כמו כן אמרו הם בגלות על סעודתם, כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים, רצה לומר אין סעודתנו זאת בליל פסח של שמחה, כמו שהיינו עושים בכל שנה בארץ ישראל, אבל סעודתנו זאת היא ממש כסעודות שהיו עושים אבותינו כשהיו עבדים במצרים, שהיתה ודאי סעודת עינוי כזאת, שאנחנו פה בגלות אוכלים ביגון ואנחה. ובדרך קינה השלים לומר שבכל ליל פסח לא היו רשאים לקרוא מי שלא נתמנה על אכילת הפסח, שאינו נאכל אלא למנוייו, והטעם לדעתי לפי שאין לעשות שני כבשים או יותר קרבן פסח בבית אחד רק כבש אחד, ולכן אינו נאכל אלא למנוייו, שמא ירבו האורחים ותהיה סעודה שאינה מספקת, לכן אמרו דרך קינה, כי הלילה הזה שאנו אוכלים כזית מצה שמורה במקום קרבן פסח, כל דכפין ייתי ויכול וכל דצריך ייתי ויפסח. ואחר שזכרו את ירושלים וקוננו עליה לקיים מה שנאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, כמו כן כשרצו להתחיל בשמחת החג זכרו את ירושלים ואמרו פרק זה דרך קינה, ואח"כ התחילו בנחמה ובתפילה, ואמרו השתא הכא לשנה הבאה בארעא דישראל השתא עבדי לשנה הבא בני חורין. ולשני טעמים הללו אמרו שם בגלות פרק זה בלשון ארמי. אחת כדי שיצטערו הטף והנשים על חורבן ירושלים, ועוד טעם שני שהנוסח שהיו אומרים בזמן בית המקדש מתחיל ממה נשתנה, וכיון שאין פרק ראשון זה מכלל הנוסח אמרוהו בלשון ארמי, ושאר הנוסח שהוא חובה אמרו בלשון הקודש כמו שהיו אומרים בזמן בית המקדש.

Iggeret Bikkoret on Seder HaHaggadah Shel Pesach of R. Yaakov Reifmanאיגרת ביקורת על סדר ההגדה של פסח לר' יעקב רייפמאן

הא לחמא – מאמרי הפיוט ההוא נוספו על סדר ההגדה, אם מאת רב עמרם או מאת רב סעדיה. והנה שלשה מאמרים יש בפיוט ההוא: הא לחמא, כל דכפין, השתא הכא. והמאמרים האלה סדורים המה, זה אחר זה, בלי הבדל בכל סידרי ההגדה אשר לפנינו, כאילו נוסדו לאמר אותם יחד. וכן אנחנו אומרים אותם היום יחד. והנה מעודי היה קשה עלי עד מאוד להבין מה חיבור יש בין המאמרים האלה? ומה יחס יש ביניהם לאמר אותם יחד? ואף כי כל מבארי סדר ההגדה, אשר רבו מארבה, ומשערות ראש עצמו, הירבו מאוד לדבר בזה, והכבירו מלים לבאר איך יוקשרו המאמרים האלה זה עם זה בכל זאת לא שברו בכל המון דבריהם את צמאון נפשי השוקקה אל מי האמת. אולם עתה ראיתי עם לבבי כי המאמרים האלה נוסדו, לאמר אותם כל אחד ואחד בזמן מיוחד, לא כולם יחד, וכפי אשר יורה תוכן כל מאמר ומאמר נראה, כי מאמר הא לחמא נוסד לאמר אותו בעת בציעת המצה האמצעית, קודם הסדר, וקרוב מאוד כי בבבל אשר שם נוסדו המאמרים האלה כאשר תורה לשונם, היה המנהג בימי קדם להגביה את המצה האמצעית בעת בציעתה קודם הסדר ולהראותה אל המסובים, כדרך אשר אנחנו עושים היום, בעת אמירת מצה זו, ובעת ההגבהה היו אומרים: הא לחמא וכו'.  ומאמר "כל דכפין" נוסד לאמר אותו קודם האכילה, והוא על דרך רב הונא, אשר היה אומר תמיד לפני אכילתו: כל דכפין ייתי ויכול (תענית כ ב).  ומאמר "השתא הכא" נוסד לאמר אותו אחר כל הסדר במקום "לשנה הבאה בירושלים" אשר אנחנו אומרים היום. וקרוב מאוד כי בסידורי רב עמרם ורב סעדיה היה כתוב כל מאמר ומאמר מן המאמרים האלה במקומו הראוי לו, אך בהעתקות האלה אשר נכתבו אחרי ימי הגאונים ואחרי הפסק הישיבות בבבל ולא היה נוהג אז עוד מנהג אמירת המאמרים האלה, כי באמת המנהג ההוא היה אך מנהג בבל, לא מנהג שאר ארצות, כאשר אאריך בזה במקום אחר, בהעתקות האלה נכתבו המאמרים האלה כולם בראש סדר ההגדה, אך להראות כי בימי קדם היה המנהג בבבל לאמר את המאמרם האלה. ובלי ספק כי לפני כל מאמר ומאמר היה מצויין זמן האמירה, אך ברבות הימים נשמטו הציונים האלה לאיזה סיבה נעלמת מאתנו.

E. D. Goldschmidt, Seder Haggadah Shel Pesach, p.28ד. גולדשמידט, סדר הגדה של פסח, עמ' 28

הא לחמא – ... לחמא עניא תרגום (לאו דוקא מלולי) של "לחם עני" (ת"י דברים ט"ז ג'), והבנתו "לחם דל" (לעומת "מצה עשירה", פסחים ל"ה א'). בארעא דמצרים – ביציאתם (ולא כמפרשים ע"פ דברים ט"ז ג' שהמצרים האכילו להם מצה כבר בזמן עבדותם). כל דכפין – ... הזמנות כאלה ידועות לנו כבר מתקופת התלמוד... השתא הכא – ... כנראה אין קשר בין המשפט הזה למשפט הקודם לו, ואין לחשוב שחוברו ביחד, כי הזמנת העניים ענין בפני עצמו הוא.  יש לשער שהתחילו את הסדר במלים "השתא הכא..." עד "בני חורין", כמו שנוהגים לסיים את הסדר באותה התפלה: "לשנה הבאה בירושלים (הבנויה), ודווקא בלילי פסח ראו צורך להדגיש את התקוה הנושנה לשוב לארץ ולחזור לעצמאות מדינית: כי החודש ניסן נקבע לגאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידין להגאל (שמות רבה ט"ו:י"א).  כך סדר העניינים בסידור רס"ג.  רק אחרי הקריאה הזאת היה מקום להכריז הזמנה לעניים.  סדר המשפטים נשתנה איפוא בזמן מאוחר יותר.