EN/HEע/E

Yachatz

Sources

Shemot 12:34שמות י״ב:ל״ד

And the people took their dough before it was leavened, their kneading-troughs being bound up in their clothes upon their shoulders.

וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם.

Devarim 16:3דברים ט״ז:ג׳

Thou shalt eat no leavened bread with it; seven days shalt thou eat unleavened bread therewith, even the bread of affliction; for in haste didst thou come forth out of the land of Egypt; that thou mayest remember the day when thou camest forth out of the land of Egypt all the days of thy life.

לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.

Tosefta Pesachim 10:6תוספתא פסחים י׳:ו׳

ר״א אומר חוטפין מצה לתינוקות בשביל שלא יישנו. ר׳ יהודה אומר משמו: אפילו לא אכל אלא פרפרת אחת, אפילו לא טבל אלא חזרת אחת, חוטפין מצה לתנוקות בשביל שלא יישנו. עד היכן הוא אומר ב״ש אומרים עד אם הבנים שמחה [וב״ה] אומר עד חלמיש למעינו מים וחותם בגאולה אמרו ב״ש וב״ה [וכי] כבר יצאו [שמזכירין] יציאת מצרים אמרו להם ב״ה אפילו הוא ממתין עד קרית הגבר הרי אלו לא יצאו עד שש שעות ביום היאך אומר את הגאולה ועדיין לא נגאלו.

Bavli Berakhot 39bבבלי ברכות ל"ט:

איתמר הביאו לפניהם פתיתין ושלמין אמר רב הונא מברך על הפתיתין ופוטר את השלמין ור' יוחנן אמר שלמה מצוה מן המובחר אבל פרוסה של חטין ושלמה מן השעורין דברי הכל מברך על הפרוסה של חטין ופוטר את השלמה של שעורין... אמר רב נחמן בר יצחק וירא שמים יוצא ידי שניהן ומנו מר בריה דרבינא דמר בריה דרבינא מניח פרוסה בתוך השלמה ובוצע תני תנא קמיה דרב נחמן בר יצחק מניח הפרוסה בתוך השלמה ובוצע ומברך אמר ליה מה שמך א"ל שלמן א"ל שלום אתה ושלמה משנתך ששמת שלום בין התלמידים אמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלמה ובוצע מאי טעמא (דברים ט"ז:ג') לחם עוני כתיב א"ר אבא ובשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות מ"ט (שמות ט"ז:כ"ב) לחם משנה כתיב א"ר אשי חזינא ליה לרב כהנא דנקיט תרתי ובצע חדא ר' זירא הוה בצע אכולא שירותא א"ל רבינא לרב אשי והא קא מתחזי כרעבתנותא אמר [ליה] כיון דכל יומא לא קעביד הכי והאידנא קא עביד לא מתחזי כרעבתנותא.

Bavli Pesachim 108b-109aבבלי פסחים ק״ח:-ק״ט.

The Sages taught in a baraita: All are obligated in these four cups, including men, women, and children. Rabbi Yehuda said: What benefit do children receive from wine? They do not enjoy it. Rather, one distributes to them {קט.} roasted grains and nuts on Passover eve, so that they will not sleep and also so they will ask the four questions at night. They said about Rabbi Akiva that he would distribute roasted grains and nuts to children on Passover eve, so that they would not sleep and so they would ask. It was taught in a baraita that Rabbi Eliezer says: One grabs the matzot on the nights of Passover. One should eat them very quickly on account of the children, so that, due to the hasty consumption of the meal, they will not sleep and they will inquire into the meaning of this unusual practice. It was taught in a baraita: They said about Rabbi Akiva that in all his days he never said to his students that the time had come to arise from their learning in the study hall. Instead, he would continue to teach as long as they were willing to listen. This was true except for the eves of Passover and the eve of Yom Kippur, when he would stop teaching. The Gemara explains the reasons for these exceptions: On the eve of Passover, he would stop on account of the children, so that they would go to sleep during the day, so that they would not be tired and sleep at night. And on the eve of Yom Kippur, he would stop so that his students would remember to feed their children.

ת״ר הַכֹּל חַיָּיבִין בְּאַרְבְּעָה כּוֹסוֹת הַלָּלוּ, אֶחָד אֲנָשִׁים וְאֶחָד נָשִׁים וְאֶחָד תִּינוֹקוֹת. א״ר יְהוּדָה: וְכִי מַה תּוֹעֶלֶת יֵשׁ לַתִּינוֹקוֹת בַּיַּיִן? אֵלָּא מְחַלְּקִין לָהֶן {קט.} קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. אָמְרוּ עָלָיו עַל רִבִּי עֲקִיבָא, שֶׁהָיָה מְחַלֵּק קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִין לַתִּינוֹקוֹת בְּעֶרֶב פֶּסַח, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְיִשְׁאֲלוּ. תַּנְיָא: רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: חוֹטְפִין מַצּוֹת בְּלֵילֵי פְסָחִים, בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ. תַּנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל ר׳ עֲקִיבָא: מִיָּמָיו לֹא אָמַר ״הִגִּיעַ עֵת לַעֲמוֹד״ בבהמ״ד חוּץ מֵעַרְבֵי פְסָחִים וְעֶרֶב יוֹם הַכִּפּוּרִים. בע״פ בִּשְׁבִיל תִּינוֹקוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יִשְׁנוּ, וְעֶרֶב יוה״כ כְּדֵי שֶׁיַּאֲכִילוּ אֶת בְּנֵיהֶם.

Bavli Pesachim 114bבבלי פסחים קי״ד:

GEMARA: Reish Lakish said: That is to say that mitzvot require intent. One who performs a mitzva must do so with the intent to fulfill his obligation. The proof of this from the mishna is that since one does not eat the lettuce at the time of his obligation to eat bitter herbs, he eats it after reciting only one blessing: Who creates fruit of the ground. And clearly the reason is that perhaps he did not intend to fulfill his obligation to eat bitter herbs, and therefore he needs to dip it again for the purpose of bitter herbs. For if it could enter your mind that mitzvot do not require intent, why do you need two dippings? But he has already dipped the lettuce once. The Gemara rejects this contention: From where do you know that this is the case? Perhaps I can say that actually mitzvot do not require intent. And that which you said, why do I need two dippings, perhaps the reason is so that there should be a conspicuous distinction for the children, which will cause them to inquire into the difference between this night and all others. And if you say: If so, let the tanna teach us this halakha with regard to other vegetables as well, as there is no obvious reason that lettuce is chosen for this distinction. In response, I would say that had the mishna taught us about other vegetables, I would have said that it is only where there are other vegetables that one requires two dippings, one for the other vegetables and one for the bitter herbs; however, if one has only ḥazeret, he does not require two dippings, as one dipping is sufficient. Therefore, the mishna teaches us that even if one has just ḥazeret he requires two dippings, so that there be a conspicuous distinction for the children. And furthermore, it was taught in a baraita: On Passover, if one ate vegetables of doubtfully tithed produce, i.e., he bought the vegetables from an am ha’aretz, he has fulfilled his obligation. If he ate them without the intent of the mitzva, he has fulfilled his obligation. If he ate them in halves, by eating half an olive-bulk of bitter herbs, pausing, and then eating an additional half an olive-bulk, he has fulfilled his obligation. And the Gemara adds: With regard to this last case, one who eats an olive-bulk in halves, that is the halakha, provided that he does not pause between eating the first half an olive-bulk and the other half an olive-bulk more than the time it takes to eat a half-loaf of bread. If one takes longer than this amount of time, the two parts of bitter herbs cannot combine. This baraita indicates that even if one eats the bitter herbs without intention he has fulfilled his obligation, which presents a difficulty for Reish Lakish. The Gemara answers: The issue of whether or not mitzvot require intent is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: Rabbi Yosei says: Although one has already dipped the ḥazeret once, it is a mitzva to bring before him ḥazeret and ḥaroset, and two cooked dishes. Apparently, he lacked intention during his first consumption of lettuce, and therefore he must be given additional lettuce with which to fulfill his obligation. The Gemara asks: And still this is no conclusive proof, as from where do I know that Rabbi Yosei is of the opinion that mitzvot require intent? Perhaps Rabbi Yosei maintains that mitzvot do not require intent, and the reason that we require two dippings is so that there should be a conspicuous distinction for the children. The Gemara rejects this argument: If so, for what reason does Rabbi Yosei use the term mitzva? There is no mitzva from the Torah to provide a distinction to stimulate the curiosity of the young ones. The mitzva is to eat bitter herbs, and evidently this individual must return and eat them again because he lacked intention the first time.

גמרא: אֲמַר ר״ל זֹאת אוֹמֶרֶת מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה, כֵּיוָן דְּלָא בְּעִידָּן חִיּוּבָא דְּמָרוֹר הוּא דְּאָכֵיל לֵיהּ, בְּ״בּוֹרֵא פה״א הוּא דְּאָכֵיל לֵיהּ. וְדִילְמָא לָא אִיכַּוָּון לַמָּרוֹר, הִלְכָּךְ בָּעֵי לְמִהְדַּר לאטבולי לְשֵׁם מָרוֹר, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִצְוָה לָא בָּעֲיָא כַּוָּונָה, לְמַה לָךְ תְּרֵי טִיבּוּלֵי? וְהָא טַבֵּיל לֵיהּ חֲדָא זִימְנָא! מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם מִצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּונָה, וּדְקָאָמְרַתְּ תְּרֵי טִיבּוּלֵי לְמַה לִי? כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי הֶיכֵּירָא לַתִּינוֹקוֹת. וְכִי תֵּימָא, א״כ לִישְׁמְעִינַן שְׁאָר יְרָקוֹת! אִי אַשְׁמְעִינַן שְׁאָר יְרָקוֹת, הֲוָה אָמֵינָא, הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁאָר יְרָקוֹת הוּא דְּבָעִינַן תְּרֵי טִיבּוּלֵי, אֲבָל חֲזֶרֶת לְחוֹדָא, לָא בָעֵי תְּרֵי טִיבּוּלֵי, קָמַשְׁמַע לַן דאפי׳ חֲזֶרֶת, בָּעִינַן תְּרֵי טִיבּוּלֵי, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי בֵּיהּ הֶיכֵּירָא לַתִּינוֹקוֹת. וְעוֹד תַּנְיָא: אֲכָלָן דְּמַאי, יָצָא; אֲכָלָן בְּלֹא מִתְכַּוֵּין, יָצָא. אֲכָלָן לַחֲצָאִין, יָצָא, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁהֶא בֵּין אֲכִילָה לַחֲבֶירְתָּהּ יוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס. תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אע״פ שֶׁטִּיבֵּל בַּחֲזֶרֶת, מִצְוָה לְהָבִיא לְפָנָיו חֲזֶרֶת וַחֲרוֹסֶת וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין. וְאַכַּתִּי מִמַּאי? דִּילְמָא קָסָבַר רִבִּי יוֹסֵי מִצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּונָה, וְהַאי דְּבָעִינַן תְּרֵי טִיבּוּלֵי, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי הֶיכֵּירָא לַתִּינוֹקוֹת! א״כ מַאי מִצְוָה?

Bavli Pesachim 115b-116aבבלי פסחים קט״ו:-קט״ז.

Shmuel said that the phrase: “The bread of affliction [leḥem oni]” (Deuteronomy 16:3) means bread over which one answers [onim] matters, i.e., one recites the Haggadah over matza. That was also taught in a baraita: Leḥem oni is bread over which one answers many matters. Alternatively, in the verse, “leḥem oni” is actually written without a vav, which means a poor person. Just as it is the manner of a poor person to eat a piece of bread, for lack of a whole loaf, {קטז.} so too, here he should use a piece of matza.

אֲמַר שְׁמוּאֵל {דברים ט״ז:ג׳}: ״לֶחֶם עוֹנִי״ (כתיב), לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים. תַּנְיָא נַמֵי הָכִי: ״לֶחֶם עוֹנִי״, לֶחֶם שֶׁעוֹנִין עָלָיו דְּבָרִים הַרְבֵּה. דָּבָר אַחֵר: ״לֶחֶם עוֹנִי״, עָנִי כְּתִיב, מֶה עָנִי שֶׁדַּרְכּוֹ בִּפְרוּסָה, {קטז.} אַף כָּאן בִּפְרוּסָה.

Bavli Pesachim 115bבבלי פסחים קט״ו:

The Gemara asks: Why does one remove the table? The school of Rabbi Yannai say: So that the children will notice that something is unusual and they will ask: Why is this night different from all other nights? The Gemara relates: Abaye was sitting before Rabba when he was still a child. He saw that they were removing the table from before him, and he said to those removing it: We have not yet eaten, and you are taking the table away from us? Rabba said to him: You have exempted us from reciting the questions of: Why is this night different [ma nishtana], as you have already asked what is special about the seder night.

לָמָּה עוֹקְרִין אֶת הַשּׁוּלְחָן? אָמְרִי דְּבֵי ר׳ יַנַּאי: כְּדֵי שֶׁיַּכִּירוּ תִּינוֹקוֹת וְיִשְׁאֲלוּ. אַבַּיֵי הֲוָה יָתֵיב קַמֵּיהּ דְּרַבָּה, חֲזָא דְּקָא מַדְלֵי תַּכָּא מִקַּמֵּיהּ, אֲמַר לְהוּ: עֲדַיִין לָא קָא אָכְלִינַן, אָתוּ קָא מְעַקְּרִי תַּכָּא מִיקַּמָּן! אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: פְּטַרְתַּן מִלּוֹמַר ״מַה נִּשְׁתַּנָּה״.

Rif Pesachim 25bרי"ף פסחים כ"ה:

אמר שמואל לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה תניא נמי הכי לחם עוני לחם שעונין עליו דברים הרבה ד"א לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה [דף קט"ז ע"א] אף כאן בפרוסה ד"א לחם עוני מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה אף כאן הוא מסיק ואשתו אופה הילכך בפסח מברכינן על חדא ופרוסה אבל בשאר ימים טובים בצעינן על תרתין ריפאתא שלמאתא כשבת דא"ר אבא [ברכות ל"ט ע"ב] חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מ"ט לקטו לחם משנה כתיב ופירשו רבנן דבימים טובים נמי בעינן לבצוע על שתי ככרות כשבת דעיקר חיובא בשבת משום דלא הוה המן נחית בשבת אלא הוה נחית בערב שבת זוגי זוגי ובימים טובים נמי לא הוה נחית אלא הוה נחית בערב ימים טובים זוגי זוגי כמו דהוה נחית בערבי שבתות הילכך בעינן למיבצע ביום טוב על תרתין ריפאתא שלמאתא כדמחייבין בשבת ובפסח אתא לחם עוני וגרעא לפלגא דחדא הילכך בצעינן אחדא ופלגא וכד בצע מנח לה לפרוסה בגוה דשלמתא ובצע דאמר רב פפא [ברכות ל"ט ע"ב] הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה.

Machzor Vitri Hilkhot Pesach 65מחזור ויטרי הלכות פסח ס"ה

סדר פסח קצר מרש"י... ורחץ. כרפס. ונוטל ידיו ומברך על הירקות בורא פרי האדמה. וטובל בחומץ [או] בחרוסת ואוכל ובוצע אחת מן המצות לשתים ונותן חצייה בין שתי השלימות וחצייה תחת המפה [בגליון הכתב יד: זכר למשארות' צרורות בשמלות'] שיאכלנה בגמר סעודה מוזג כוס שני.

Machzor Vitri Hilkhot Pesach 69מחזור ויטרי הלכות פסח ס"ט

סדר פסח ארוך מרש"י... ולאחר שיאכל מן הירקות נוטל אחת מג' מצות ובוצעה לשנים ומניח חצייה תחת המפה ויאכלנה בגמר סעודתו. זכר לפסח שכת' בו על מצות ומרורים יאכלוהו: ולכך אינו אוכל אף מן המצה באחרונה. מפני שכשיברך המוציא על השלימה יהא נראה כבוצע מן הפרוסה כדרכו של עני: ולפי שברכת המוציא תדירא מברכין אותה על השלימה. ולפיכך מניחין שלימה תחת הבצועה. לפי שמצוה לבצוע על שתי ככרות ביום טוב כבשבת.

Rashi Pesachim 50aרש״י פסחים נ׳.

מקום שנהגו עד חצות – חצי היום. שלא לעשות – כדי שלא יהא טרוד במלאכה וישכח ביעור חמצו ושחיטת הפסח ותקון מצה לצורך הלילה דמצוה לטרוח מבעוד יום כדי להסב מהר כדאמר בפ׳ בתרא (דף קט) חוטפין מצה בלילי פסחים בשביל תינוקות שלא ישנו

Rashi Pesachim 109aרש״י פסחים ק״ט.

חוטפין מצה – מגביהין את הקערה בשביל תינוקות שישאלו ואית דמפרש חוטפין מצה אוכלין מהר וזה הלשון עיקר מדמייתי הא דר״ע בהדה.

Rashbam Pesachim 109aרשב״ם פסחים ק״ט.

חוטפין מצה – מגביהין את הקערה בשביל תינוקות שישאלו ואית דמפרשי חוטפין מצה אוכלין מהר שני לשונות הללו פירש רבינו ויש גורסין מצות מגביהין את הקערה שיש בה מצה ומרור וב׳ תבשילין ולי נראה חוטפין מסלקין את הלחם מיד התינוקות שלא יהו ישנים מתוך מאכל הרבה כדרך התינוק אחר אכילתו ושוב לא ישאלו אבל עכשיו כשחוטפים מהן לא ישנו וישאלו כלומר לא ישנו שלא אכלו כדי שבען וישאלו כשיראו השינויים שאנו עושין היכירא לתינוקות כדלקמן וכן מוכח לשון התוספתא דתניא רבי אליעזר אומר חוטפין מצה לתינוק כדי שלא יישן רבי יהודה אומר משמו אפילו לא אכל אלא חזרת אחת ולא טיבל אלא פרפרת אחת חוטפין מצה לתינוק כדי שלא יישן כלומר גוזלין ורבינו פי׳ שכן עיקר אותו הלשון שפירשתי חוטפין ממהרין לאכול מדקתני הא דר״ע בתרה ואיכא למימר דאגב גררא דקאמר כדי שלא יישן קא מייתי נמי להא עובדא דר׳ עקיבא דחייש שלא ישנו ותרי מילי נינהו רבי אליעזר איירי לחטוף מן התינוקות אחר שאכלו מעט כדי שלא יישנו ור״ע איירי שצריך למהר לעשות הסדר טרם יישנו.

Commentary on Haggadah Shel Pesach attributed to Rashbamפירוש על הגדה של פסח המיוחס לרשב"ם

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים.  זו הודעה לתינוקות למה אנו מחלקין המצה לשנים כדרכו של עני, דלחם עני אכלו אבותינו במצרים דרך חפזון, ומחלקין הפת לשנים לחביריהם כאדם שאוכל במרוצה ובחפזון, וכל אחד ואחד אומר לחבירו:  כל דכפין ייתי וייכול, כלומר, מי שלא התקין הרי אצלי מתוקן, ואל יתמהמה על זה.

Raavan Pesachim 115b-116aראב"ן פסחים קט"ו:-קט"ז.

ופורס את המצה הראשונה לשנים [קט"ו ב], ומניח חציה תחת המפה עד לאחר הסעודה ואוכלה אפיקומן זכר לפסח שהוא נאכל אחר החגיגה כדי שיסתלק מן הסעודה וטעם פסח בפיו א"כ טעם מצה בפיו באחרונה, וחצי המצה הפרוסה מניח בין שתי השלימות ויניחם בתוך הקערה שבה הירקות ושני בישולין. ומוציא הבשר מן הקערה ומגביה ויאמר הא לחמא עניא עד לשנה הבאה בני חורין, ומה שאומרין בלשון ארמית [כך] איתקן שהיו מדברין בלשון ארמית כדי שיבינו הנשים והתינוקות וישאלו. ולא תיקנו לומר ייתי ויפסח עד שחזרו מגלות בבל ועשו פסח, לפיכך אינו ראוי לאומרו גם עתה אלא יאמר כל דכפין ייתי ויכול וכל דצריך השתא הכא וכו'. וי"ל שגם בבבל היו אומרים ייתי ויפסח, והכי פירושא כל דכפין למצה שלא אכל עדיין ממנה ייתי ויסב ויכול מצה בהסיבה שכן מצותה בברכתי שאברך עליה על אכילת מצה, וכל דצריך לאכול אפיקומן שהוא זכר לפסח ייתי ויפסח כלומר עושה למצות אפיקומן כדין הפסח שהיה נאכל באחרונה, ולבני ביתו הסמוכין עליו אומר כן ולא לכל אדם שהרי ביתו סגור ומוסגר ושארית ישראל לא ידברו כזב. וכאן הבן שואל [קט"ז א] מה נשתנה או אשתו שואלתו, ואם אין שואלת יאמר הוא בעצמו מה נשתנה. ומוזג כוס שני ואומרין עליו כל האגדה, וכשיגיע למצה זו יגביהנה וכן למרור זה, וכשמסיים מברך בפה"ג ושותה ויברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן וכו'. אף על פי שנטל ידיו לטיבול ראשון כשברך פרי האדמה לפני האגדה, יטול ידיו לטיבול שני כי הסיח דעתו מנטילה ראשונה באומרו האגדה כי ידים עסקניות הן ושמא נגע בטינוף. הגיע לפרפרת הפת פירוש עת אכילה, ויקח השלש מצות של מצוה (וכפרוסה) [ופרוסה] שבין שתי השלימות, והשלימה משום לחם משנה דכתב בשבת שחייב אדם לבצוע על ב' ככרות וכן ביום טוב, והפרוסה משום לחם עוני דמה דרכו של עני בפרוסה אף הלילה בפרוסה, ומשום הכי נהגו לעשות ג' של מצוה ולא ב' ולא ד'. בחלוקת בני בבל ובני א"י מצאתי. אנשי בבל בוצעין על ב' ככרות בשבת שלימות לקיים לחם משנה, אנשי א"י על אחת שלימה שלא להכניס של ערב שבת בשבת פירוש כי לחם משנה א' לשבת ואחד לע"ש. אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניח פרוסה בין שתי השלימות ובחול על אחת ובוצע מן הפרוסה ומברכין עליה המוציא ועל אכילת מצה, אנשי א"י בין בחול בין בשבת מניח פרוסה על (השלימות) [השלימה] ובוצע על הפרוסה ובוצע אפרוסה המוציא לחם מן הארץ ולא אכיל עד שיקח המצה שנייה ויברך על אכילת מצה ויאכלם ביחד מזו כזית ומזו כזית אבל פחות לא. ואם אינו יכול לאכול שני הזיתים ביחד אוכל זית של המוציא תחילה כי הוא קודם לברכה וברכתו תדירה והדר אכיל זית של אכילת מצה, ולהכי מברך על אכילת מצה קודם שיאכל המוציא לפי שאחר שימלא כריסו הימנה מן המצה של ברכת המוציא היאך יברך שוב על אכילת מצה והוא אכל (בב') [כבר]. ויאכיל לכל אחד מן בני החבורה מן המצות ב' זיתים, וגם לנשים ועבדים שגם הם חייבין בקום אכול מצה שהרי הם בב"ת חמץ. וכן מצאתי בשם רבינו חננאל וגאונים אחרים שמברכין על הפרוסה המוציא ועל השלימה על אכילת מצה, ויש מן הגאונים דשתי הברכות על הפרוסה מברכין, ובסדר רב עמרם גאון מצאתי דרבנא משה גאון ריש מתיבתא אמר דמברך על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה וכן אמר ר' יוסף טוב עלם מ"כ. ונ"ל דפליגי בפירושא דמילתיה דרב פפא [ברכות ל"ט ב] דאמר הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה ובוצע וכו' דמר סבר אף כאן בפרוסה לברכת המוציא ומר סבר אף כאן בפרוסה לאכילת מצה שהיא עיקר ברכת הלילה ואלו ואלו דברי אלקים חיים. ונ"ל דברי האומרין המוציא אפרוסה, דרב פפא אברכת המוציא אמרה למילתיה בברכות, ועוד דרכו של עני בפרוסה בהמוציא קאמר.

Sefer HaIttur Hilkhot Matzah UMarorספר העיטור הלכות מצה ומרור

כ' רבי' יצחק אבן גיאות ז"ל בפסח מברך על חדא ופריסא ובשאר יום טוב על תרתי ריפתא שלימתא דאמר רבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלימות בשבת מ"ט לחם משנה כתיב. ות"ר ששת ימים תלקטוהו למדנו שלא היה יורד מן בשבת ויו"ט מנין ת"ל שבת לא יהיה בו. ומפרשי רבוותאי כיון דביו"ט לא הוה הנחת מן ובעי למיבצע על תרתי ריפתא שלימתא ובפסח אתי לחם עוני וגרעה לפלגא ובצעינן על חדא ופלגא ומסקנא אמר רבא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך השלימה תוך דווקא ומניח פרוסה בתוך שני השלימות כמנהגא דילן וב' שלימות צריך כשאר יום טוב. ולפי שאנו צריכין לומר כהא לחמא עניא במצה פרוסה פורס מצה חציה לאכילת מצה וחציה למצה אחרונה וע"כ מנהג לפורסה קודם הגדה. ומנהג בבלי אחר ששתה כוס שני. ומנהג להצניע תחת המפה זכר לצרורות בשמלותם.

Rambam Hilkhot Chametz uMatzah 7:3רמב"ם הלכות חמץ ומצה ז׳:ג׳

וְצָרִיךְ לַעֲשׂוֹת שִׁנּוּי בַּלַּיְלָה הַזֶּה כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ הַבָּנִים וְיִשְׁאֲלוּ וְיֹאמְרוּ מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת עַד שֶׁיָּשִׁיב לָהֶם וְיֹאמַר לָהֶם כָּךְ וְכָךְ אֵרַע וְכָךְ וְכָךְ הָיָה. וְכֵיצַד מְשַׁנֶּה. מְחַלֵּק לָהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים וְעוֹקְרִים הַשֻּׁלְחָן מִלִּפְנֵיהֶם קֹדֶם שֶׁיֹּאכְלוּ וְחוֹטְפִין מַצָּה זֶה מִיַּד זֶה וְכַיּוֹצֵא בִּדְבָרִים הָאֵלּוּ. אֵין לוֹ בֵּן אִשְׁתּוֹ שׁוֹאַלְתּוֹ. אֵין לוֹ אִשָּׁה שׁוֹאֲלִין זֶה אֶת זֶה מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה. וַאֲפִלּוּ הָיוּ כֻּלָּן חֲכָמִים. הָיָה לְבַדּוֹ שׁוֹאֵל לְעַצְמוֹ מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה.

Rambam Hilkhot Chametz uMatzah 8:6רמב"ם הלכות חמץ ומצה ח׳:ו׳

וְאַחַר כָּךְ מְבָרֵךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם וְנוֹטֵל יָדָיו שֵׁנִית שֶׁהֲרֵי הִסִּיחַ דַּעְתּוֹ בִּשְׁעַת קְרִיאַת הַהַגָּדָה. וְלוֹקֵחַ שְׁנֵי רְקִיקִין וְחוֹלֵק אֶחָד מֵהֶן וּמַנִּיחַ פָּרוּס לְתוֹךְ שָׁלֵם וּמְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וּמִפְּנֵי מָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ עַל שְׁתֵּי כִּכָּרוֹת כִּשְׁאָר יָמִים טוֹבִים מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ט״ז:ג׳) לֶחֶם עֹנִי מַה דַּרְכּוֹ שֶׁל עָנִי בִּפְרוּסָה אַף כָּאן בִּפְרוּסָה. וְאַחַר כָּךְ כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר כְּאַחַת וּמְטַבֵּל בַּחֲרֹסֶת וּמְבָרֵךְ בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצּוֹת וּמְרוֹרִים וְאוֹכְלָן. וְאִם אָכַל מַצָּה בִּפְנֵי עַצְמָהּ וּמָרוֹר בִּפְנֵי עַצְמוֹ מְבָרֵךְ עַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְעַל זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ:

Raavyah Pesachim 525ראבי"ה פסחים תקכ"ה

ונראה לי דנוטל המצה אמצעית ובוצע לשנים ונותן חציה בסוף השלחן לאפיקומן וחצי השני נותן בין שתי המסומנות א' ג', ואז כשיטול לבצוע המצה אחר גמר האגדה בוצע המוציא במסומנת א' שהיא ראשונה למצוה, ובפרוסה שהיא האמצעית מברך על אכילת (מברך על אכילת) מצה ואוכלן ביחד. ורבינו זקיני כתב שעל הפרוסה בוצע המוציא ועל השלימה מברך על אכילת מצה. ולא ראיתי אבא מורי נוהג כן. וטעם של זקיני משום דרכו של עני בפרוסה כל השנה היינו המוציא. וכן פירש רבינו חננאל ושאר גאונים. אבל רב עמרם כתב בשם רב משה ריש מתיבתא שעל השלימה מברך המוציא. וכן כתב רבינו יוסף טוב עלם. ובשלישי יכרוך בלא ברכה עם המרור, כהלל. אבל אם יטול המסומנת א' ויבצענה לשנים אין כאן מצוה. ואם באנו לעשות כן צריך לומר [דהאמצעי] משובח, ואם כן אף בשלישית נמי איכא למאן דאמר משובח. ויש גאונים שאמרו שאין צריך כי אם שתי מצות, והאחת פורס לשנים ושומר חציה לאפיקומן, ועל הפרוסה מברך שתי ברכות, המוציא וטמיש במלחא ומברך על אכילת מצה ואוכל. וכן הוא בירושלמי דפרקין. ובירושלמי פרק הרואה מצה בלילי פסחים כשהוא בוצע מברך המוציא בא לאכלה אומר על אכילת מצה. ובחילוף ניהוג כתוב אנשי בבל בוצעים על שני ככרות שלימות בשבתות וימים טובים לקיים לחם משנה [ואמר רבי אבא חייב אדם לבצוע על שתי ככרות בשבת מאי טעמא דכתיב לקטו לחם משנה (שמות ט"ז:כ"ב), אנשי ארץ ישראל על א' שלימה שלא להכניס ערב שבת בשבת. פירוש לחם משנה היינו [עומר] אחד של ערב שבת ואחד (עומר) של שבת (וא"ר אבא חייב אדם לבצוע על ב' ככרות בשבת מ"ט דכתיב לקטו לחם משנה). אנשי בבל כשחל פסח בשבת מניחין פרוסה בין שתי שלימות ובחול פרוסה ושלימה ומברכין עליה שתי ברכות, ואנשי ארץ ישראל בין בחול בין בשבת מניחין פרוסה על השלימה ובוצע. ובברכות אמרינן הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע מפני שדרכו של עני בפרוסה. ויש גאונים מפרשים דאדלעיל קאי, דאף על גב שבשבת בעי לחם משנה, פסח הבא בשבת מצותו לפרוס אחד מן השנים. ויש גאונים מפרשים דאיום טוב קאי, אבל כשבא בשבת בעינן שתי שלימות מלבד הפרוסה. ואני אומר שאין חילוק, דביום טוב נמי תניא ששת ימים תלקטהו (שמות ט"ז:כ"ו), רבי יהושע אומר למדנו שלא היה מן יורד בשבת וביום טוב מנין תלמוד לומר שבת לא יהיה בו יום הכפורים מנין תלמוד לומר שבת [לא יהיה בו]. והלשון זה תמוה, בתוך שלימה משמע שהפרוסה היא בתוך, ולא עליה. ויש לישב הלשון שהתחתונה בולטת מכל צדי הפרוסה והרי הפרוסה בתוך.

Sefer HaManhig Hilkhot Pesach 74-75 (pg. 486)ספר המנהיג הלכות פסח ע"ד-ע"ה (עמוד תפ"ו)

ולפני קריאת ההגדה יפרס א' מן המצות, ויתן חצייה בין שתי השלימות, לחובת אכילת מצה והחצייה תחת המפה לחובת אפיקומון הנאכלת באחרונה זכר לפסח הנאכל על השבע. ומה שנהגו כל ישראל לתתה תחת המפה שמעתי בימי חרפי בלוניל העיר הקדושה, זכר למשארות' צרורות בשמלות', ומסלקין את הסל בעקירת השלחן.

Or Zarua Part II Hilkhot Pesachim 256אור זרוע חלק ב' הלכות פסחים רנ"ו

וכד אכיל יחצה. לוקח מצה אמצעית ובוצע ויניח אותה תחת המפה לאפיקומן והחצי יניח בקערה אשר בה שתי מצות ושני תבשילין והטעם שמצניעין לפי שלא תהא מצויה לפניו לאכלה קודם זמנה תוך הסעודה לפי שהוא זכר לפסח הנאכל על השבע. והמצות באות ממידה אחת שהרי אבותינו יצאו מבית האסורין ואילו אחד ממביאי תודה ובתודה מ' לחמים ל' מצה ועשר חמץ והכתוב פי' על חלת לחם לומר שעשר מחמץ היו בה עשר עשרונים כמו שהיו לשלשים ממצה שכל ג' מצות היו ממדה אחת שהיא עשירית האיפה. והנשים נוהגות לעשות בהם סימן לדעת מי העליונה והתחתונה כמו שמצינו בתרומות הקופות ואין להקפיד על כך שמצינו עיקר לאמצעית בהדלקת מנורה ושלישי בקריאת התורה דאמרי' אחרון (קודם) [קורא] ד' ואמ' במגילה הקורא (שביעי) [ד'] הרי זה משובח.

R. Elazar HaRokeach Hilkhot Pesach 283ר' אלעזר הרוקח הלכות פסח רפ"ג

ויקח מצה ראשונה ויבצענה לשני' מפני שדרכו של עני לאכול בפרוסה וישים חציה תחת המפה על שם משארותם צרורות בשמלותם על שכמם. וחציה בין השלמות בפ' כיצד מברכין (דף לט) פרוסה בין השלמות מ"ט לחם עוני כתיב ומנהג להוציא הבשר והביצה שהם שני תבשילין מן הכלי ומגביהין הכלי שבו המצות והמרור ואומר עליו הא לחמא עניא עד בני חורין.

Chizkuni Shemot 12:34חזקוני שמות י״ב:ל״ד

צרורות בשמלותם, "bundled up inside their garments." This line is the reason why we have the practice of wrapping the afikomen" in a serviette or tablecloth after breaking it and saving it for being eaten at the end of the Seder meal.

צררת בשמלתם – לכך נהגו העולם לתת האפיקומן תחת המפה זכר לצרורות בשמלותם.

Meiri Bavli Pesachim 115bהמאירי בבלי פסחים קט״ו:

זה שקראה תורה לחם זה לחם עוני רמז יש בו להרבה דברים הוא שאמרו לחם עוני שעונין עליו דברים הרבה ר"ל הגדה והתחלת הלל וכן אמרו לחם עוני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה וכן אמרו מה דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתן מפני שהם צריכים לאכול כך בפסח הוא מסיק ואשתו אופה כדי למהר מלאכתם שלא יחמיץ: ומברכים המוציא ועל אכילת מצה על אחת ופרוסה ואין הכרח אם המוציא על הפרוסה ועל אכילת מצה על השלימה אם בהפך אם שיברך את שתיהן קודם שיבצע ושיבצע אחריהם בשלימה ופרוסה ומ"מ שתיהן נעשות על שלימה ופרוסה ומ"מ בשבתות ובימים טובים צריך לבצוע על שתי ככרות שלמות אם בשבת ממה שאמרו חייב אדם לבצוע על שתי ככרות שלמות בשבת מאי טעמא לקטו לחם משנה כתיב ואם בימים טובים ממה שפרשו הגאונים ז"ל שאף בימים טובים כן שהרי בשבת אין הטעם אלא מפני שלא היה המן יורד בשבת והיה יורד ערב שבת כפלים וכדכתיב לקטו לחם משנה ואף בימים טובים היה כן וכן הוא במכילתא אלא שבפסח אתא לחם עוני וגרמא לפלגא אפי' חל בשבת והוא שאמרו במס' ברכות ל"ט ב' הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ועכשיו נהגו ליטול שלש לקיים לחם משנה בהמוציא ולחם עוני בפרוסה וכך כתבוה גדולי הרבנים בפירוש סוגיא זו ולא עוד אלא שגדולי המפרשים היו נוהגים לכרוך בשלישית והיו אומרים דרך צחות עניה זו לשוא שמרה וכבר ביארנו שאין הכרח בשלימה ופרוסה על איזו המוציא ועל איזו אכילת מצה: ומתוך כך נשתנו בענין זה המנהגים מהם שמברכים על השלימה המוציא ועל הפרוסה על אכילת מצה שהרי לחם עוני על המצה הוא ומהם שהיו עושים שתי הברכות כאחת שמאחר שנעשית בה מצוה נקיים בה האחרת וכמו שאמרו בפת של עירוב הואיל ואתעבידא בה חדא מצוה נעביד בה אחריתי ויש מביאין ראיה לזו ממה שאמרו בברכות בענין הביאו לפניו פתיתין ושלמין וירא שמים יוצא ידי שתיהן והוא שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ר"ל שבוצע על הפתיתין שאם לא כן פתיתין מאי עבידתייהו ועליה אמרו הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע ומ"מ גאוני הראשונים פירשו בה הכל מודים בפסח שאם הביאו לפניו פרוסה ושלימה מברך על הפרוסה אם ירצה ומ"מ אין לו לפרוס בשביל כך וכל שכן שאם יש לו שלימות שמברך עליהן והדבר הדור יותר ולא נאמר אף כאן בפרוסה אלא לתורת רשות וכמו שאמרו שם האי כובא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח מאי טעמא לחם עוני כתיב ביה ודאי זו מתורת רשות נאמרה ואף חברתה כן והדברים נראין אלא שהמנהג לפרוס ומנהג בעלמא הוא אלא שנראה שנהגו בפריסה כדי שישתמשו מזו להצנעת חציה תחת המפה עד שמתוך כך נותנין לב יותר לאכול כזית מצה באחרונה זכר לפסח.

Rosh Pesachim Hilkhot Pesach in Briefרא״ש פסחים הלכות פסח בקצרה

ונהגו באשכנז ובצרפת לעשות ג' מצות של מצוה מעשרון א' דדמי ללחמי תודה דהיוצא מבית האסורין מביא לחמי תודה ולחמי תודה באים ג' ממין של מצה חלות ורקיקין ורבוכה וג' חלות עשוין מעשרון א' וכל מין ומין הוי ג' עשרונין [ושליש] ומכל מין ומין היו עושין עשר חלות דהיינו ג' עשרונין [ושליש] ועושין להן סימנים לדעת איזה היא ראשונה ואיזהו שניה ושלישית כדרך שהיו עושין בקופה של לשכה כתוב א' ב' ג' לידע איזה נתרמה תחלה שמצוה בראשונה. וכשמביאין לפניו המצות יבצע השניה לשנים ויתן אותה לאחר לשמור וישימנה תחת המפה לשמור שתהא מונחת לפניו ולא ישכחנה וחציה ישים בין שתי השלימות.

R. Chaim Paltiel Shemot 12:34ר' חיים פלטיאל שמות י"ב:ל"ד

(ו)משארותם צרורות בשמלותם – בירושלמי מכאן שצוררים מצה ואפיקומן במפה זכר למשארותם.

Maharam Chalawa Pesachim 115bמהר"ם חלאוה פסחים קט"ו:

אבל כל שאין לפניו פרוסה אין צריך לפרוס לכתחילה, וכן כתב הרמב"ן ז"ל דשמא לפיכך נהגו לפורסה קודם שעת אכילתה, כדי שיהא בשעת אכילה כהביאו לפניו פתיתין ושלימין.

Ritva Haggadah Shel Pesachריטב"א הגדה של פסח

נהגו העולם כי אחר שאכלו מן הכרפס נוטלין מצה אחת ומחלקין אותה, ומניחים אותה הפרוסה האחת תחת המפה לכזית מצה שבאחרונה, ואומרים שהוא זכר למשארותם צרורות בשמלותם, והפרוסה האחרת מניחין אותה בקערה עם האחרות. ובגמרא אין זכר לדבר זה, ולא ידענו למה פורסין אותה עכשיו. ורבותי שיחיו אמרו לי שהוא מפני שהוא רוצה לומר הא לחמא עניא ודרכו של עני בפרוסה כדאיתא בגמרא (פסחים קט"ו ב'), ואני אמרתי לפניהם שזה לפי מה שאנו מברכין ברכת המצה לאחר כוס שני על שלימה ופרוסה כחדא כדאיתא בגמרא בפרק שלשה שאכלו (ברכות ל"ט ב'), והתם מוכח בהדיא שאילו היו לפניו בשעת ברכה שלימות אין לו לפורסם כלל כי שלימה מן המובחר, אלא שאם הביאו לפניו פתיתין ושלימים אף על פי שבשאר הימים איכא מאן דאמר דמברך על השלימים אמרו דהכל מודים בפסח שמברך על הפתיתין משום לחם עוני, וכן כתב אדונינו רב האיי גאון ז"ל. וכדי לצאת ידי שתיהם אנו פורסין אותה עכשיו כדי שכשיגיע זמן הברכה ויתנו הקערה לפנינו, נמצא אותה פרוסה, ונברך עליה, לקיים מצות לחם עוני, וייטב הדבר מאוד בעיני מורי הרב הלוי ז"ל... ומנהג רבינו הגדול הרמב"ן ז"ל כי כשהיו תינוקות בבית, אחר שעשה סדר זה ומסלקין את הקערה, היה אומר לשמש הב ונבריך כי הרבה אכלנו, כדי שיראו התינוקות וישאלו. ונראה לי שאם היה מושיט ידו ליטול מן הלחם נוטלין אותה מידו ואומרים לו הרבה אכלת. וזהו שאמרו בגמרא בפרק ערבי פסחים (ק"ט.) חוטפין מצה בלילי פסח כדי שיראו התינוקות וישאלו. ופירושים רבים נאמרו בו, וזהו הנכון בעיני.

Orchot Chayyim, Seder Leil HaPesach 12אורחות חיים חלק א' סדר ליל הפסח אות י"ב

ונוטל מן הכרפס ומברך פרי האדמה ומטבל בחרוסת ויאכל ממנו כזית ונותן לכל בני החבורה. ואחר נוטל א' מן הג' מצות אשר בסל ומחלקה לשתים, החצי האחד ישים בין שתי השלימות, וחצי האחר ישים תחת המפה, ואוכל ממנה כזית אחר כל סעודתו זכר לפסח. והמנהג לחלקה קודם שיקרא ההגדה כדי שיאמר עליה הא לחמא עניא, מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה. וי"א כדי שיראו התינוקות וישאלו מפני מה אנו מטמינין הפת ועדיין לא אכלנו. וי"א כדי שלא יבא ויאכלנה תוך הסעודה בשוגג ולא יהיה לו מצה משומרת באחרונה, ולפיכך מצניעין אותה. ואח"כ מוזגין לו כוס שני ומגביהי' הסל בין כתפיהן ואומר עליו הא לחמא עניא, וכל ההגדה, וקצת מן ההלל, ואשר גאלנו.

Orchot Chayyim, Seder Leil HaPesach 17אורחות חיים חלק א' סדר ליל הפסח אות י"ז

ואחר כך יקח מצה אחת מן ג' מצות אשר לפניו, ויחלוק אותה לשתים, חציה האחת יניח בין ב' השלמות, כדי שיבצע ממנו כדרכו של עני בפרוסה, וחציה האחר תחת המפה זכר למשארותם, ואוכל ממנה באחרונה כזית זכר לפסח. ויש נותנין טעם אחר על בציעתה זכר לקריעת ים סוף.

Orchot Chayyim, Commentary on the Haggadahאורחות חיים חלק א' פירוש ההגדה

הא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים – פירוש: זו הודעה לתינוקות למה אנחנו מחלקין המצה לשתים כדרכו של עני, דלחם עוני אכלו אבותינו במצרים דרך חפזון. ומחלקין הפת לשתים לחביריהם כאדם האוכל בחפזון.

Ran's Commentary on Rif Pesachim 23bפירוש הר"ן על הרי"ף פסחים כ"ג:

חוטפין מצה – מסלקין את הקערה ואת הלחם מיד התינוקות כדי שלא יאכלו הרבה ויישנו שכך דרכן של תינוקות. והכי מוכח בתוס' דתניא ר' אליעזר אומר חוטפין מצה לתינוקות כדי שלא יהו ישנים.

Ran's Commentary on Rif Pesachim 25bפירוש הר"ן על הרי"ף פסחים כ"ה:

הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע – ודאי על הפרוסה יברך לאכול מצה, דהא להכי אתיא, אבל המוציא איכא מ"ד דאשלימה מברך ליה. ולא נהירא, דטפי עדיף לברוכי המוציא בפרוסה גופה דאיתעבידא בה חדא מצוה. כדאמרינן (בבלי ברכות ל"ט:) (בעירובין) דמהדרי רבנן לברוכי המוציא אריפתא דעירובי, דהואיל ואיתעביד ביה חדא מצוה ליתעביד ביה אחריתי. ועוד, דהא דאמר רב פפא הכל מודים בפסח שמניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע, אתמר בכיצד מברכין (בבלי ברכות ל"ט:) עלה דההיא דאפליגו התם, הביאו לפניו פתיתין ושלמין אי מברך המוציא אשלמין משום דשלם עדיף, או אפתיתין משום דמיקרבא הנאתייהו. ואמרינן עלה וירא שמים יוצא ידי שתיהן, מניח פרוסה בתוך שלימה ובוצע. כלומר: בוצע הפתיתין, דאי לאו מאי עבידתייהו. ואמרינן תו עלה הכל מודים בפסח, משמע דכוותה עבדינן בפסח דמברך אפתיתין המוציא. מיהו כתב רבינו האי גאון דלא איתמר אלא בהביאו לפניו פתיתין [דומיא דהתם כשהביאו לפניו פתיתין]. הכי נמי בהביאו לפניו פרוסה, וקאמר שהוא רשאי לברך על הפרוסה. אבל אם הביאו לפניו שלמין, שיהא רשאי לפרוס אין לנו דאי משום דדרשינן לה מלחם עוני לא איתמר אלא לרשות. דומיא דאמרינן בפרק כיצד מברכין (בבלי ברכות ל"ח.): האי כובא דארעא נהמא הוא ואדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. מאי טעמא? לחם עוני כתיב. וההיא ודאי לרשות. איתמר דליכא למימר דבעי כובא דארעא למצוה, אבל עכשיו נהגו הכל לברך על הפרוסה, אלא שמקדים לפורסה קודם הגדה, כדי שבשעת המוציא ימצאנה כשהיא פרוסה.

Avudraham Seder HaHaggadahאבודרהם סדר ההגדה

ואחר אכילת שאר ירקות יבצע אחת מן השלש מצות ויתן חציה בין שתי השלמות והחצי תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם (שמות יב, לד) למצת אפיקומן שנאכלת באחרונה זכר לפסח שהיה נאכל על השבע. ומפני מה נהגו לפרוס המצה קודם ההגדה כדי שלא יאמר הא לחמא עניא אלא על מצה פרוסה, כדאמרינן בפסחים (קא, ב) מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה.

Minhagei Maharil Seder HaHagaddah 21מנהגי מהרי"ל סדר ההגדה כ"א

אפיקומן, אמר מהר"י סג"ל דיעשנו ממצה שנייה. ויניח האפיקומן לפניו ע"ג השלחן תחת המפה, זכר לצרורות בשמלותם, וכן בא"ח. ועוד טוב להיות מונח לפניו שלא ישכחנו לאכול בגמר הסעודה. אמר מהר"י סג"ל שנראה לו ליישב אותם שנוטלין מצה שנייה לאפיקומן, ולא חשוב בעינייהו מעבירין על המצוה מאחר דמניחין את הראשונה לברכת המוציא ועל אכילת מצה. ואמר שראה מחמיו מהר"ר משה כ"ץ שהניח מצה שנייה בעליונה להוציא נפשיה מפלוגתא. והקשה אליו מהר"י סג"ל ממה נפשך אי תחשבי' מעבירין, א"כ מאחר דמצוה תחשב בציעת האפיקומן תעשה מן העליונה כדין מצוה דאין מעבירין, ואי לא חשיב בציעת האפיקומן מצוה עדיין תניח את הראשונה למעלה וישאירנה למצוה ויבצע אפיקומן מן השנייה, דמה שמעביר מן הראשונה לא חשיב העברה דהא בציעת אפיקומן לא חשיב מצוה. ואת החלק הגדול שיעלה בבציעת המצה בידו יניח לאפיקומן. אמר מהר"י סג"ל דראה הטעם מפני מה פורסין אפיקומן סמוך להתחלת הא לחמא עניא, לפי אותו פי' דרכו של עני בפרוסה.

Chok Yaakov, Shulkhan Arukh Orach Chayyim 472:2חק יעקב על שולחן ערוך אורח חיים תע״ב:ב'

שמצוה למהר ולאכול. וזה שאמרו בש"ס חוטפין מצה בליל פסחים וכן פרש"י שם שכן עיקר וע"ש דנאמרו עוד פירושים בדבר זה כגון להסיר הקער' שנתבאר בסמוך סי' תע"ג סעיף ו' והרמב"ם פ"ז מהל' חמץ ומצה כ' חוטפין מצה זה מיד זה כדי שיראו התינוקות וישאלו עכ"ל ואפשר שמזה נתפשט המנהג שמניחין לתינוקות במדינות אלו לחטיף האפיקומן שעי"ז לא ישנו ויתעוררו לשאול וע"ש בפיר' רשב"ם.

Shulchan Arukh HaRav Orach Chayyim 472:1שולחן ערוך הרב אורח חיים תע"ב:א'

יהיה שולחנו ערוך מבעוד יום כדי להתחיל הסדר מיד כשתחשך ואף אם הוא בבית המדרש יקום מיד כשתחשך שמצוה למהר להתחיל הסדר בשביל התינוקות שלא ישנו והתורה אמרה והגדת לבנך ביום ההוא.

Shulchan Arukh HaRav Orach Chayyim 473:35-36שולחן ערוך הרב אורח חיים תע"ג:ל"ה-ל"ו

(לה) אחר שאכלו מהירקות בטיבול צריך ליקח מצה האמצעית משלש מצות המונחים לפניו בקערה ולבצוע מקצתה מטעם שיתבאר. ונהגו כל ישראל שמקצת זה שבוצעים מהמצה עושין בו גם כן מצוה אחרת דהיינו שמשמרין אותו לאפיקומן. ולפיכך נכון הדבר שיהיה מקצת הזה רוב המצה שאפיקומן היא מצוה חשובה שהוא לנו במקום הפסח. ונוהגין להצניעו תחת המפה זכר למשארותם צרורות בשמלותם. ויש שכורכין אותו במטפחת ומשימין על שכמם זכר ליציאת מצרים. (לו) ומקצתה השני צריך להחזירו לקערה וליתן אותו בתוך שתי מצות השלמות כדי לומר עליו ההגדה לפי שצריך לומר ההגדה על מצה הראוי לצאת בה ידי חובתו שנאמר תאכל עליו מצות לחם עוני, ודרשו חכמים שעונין עליו דברים הרבה. ומתוך שנאמר לחם עני חסר וא"ו דרשו חכמים לחם עני מה דרכו של עני בפרוסה אף כאן בפרוסה, שהמצה שיוצא בה ידי חובתו לא תהיה שלימה אלא פרוסה ועליה יאמר ההגדה (ובסימן תע"ה יתבאר למה משימין אותו בתוך שתי השלימות). אחר כך נוהגין להגביה הקערה שבה המצות ואומרים הא לחמא וכו' עד מה נשתנה. ואין צריך להסיר התבשילין מהקערה קודם ההגבהה אלא יכול להגביהה עם כל הדברים שעליה.

Shulchan Arukh HaRav Orach Chayyim 475:4-5שולחן ערוך הרב אורח חיים תע"ה:ד'-ה'

(ד) וצריך שיאחז שתי השלימות בידו בשעת ברכת המוציא והפרוסה תהיה בין שתי השלימות ולא יניח הפרוסה מלמעלה לפי שבתחלה צריך לברך המוציא ואח"כ על אכילת מצה וברכת המוציא היא על השלימה וברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה שהיא לחם עני ואם הפרוסה תהיה מלמעלה יצטרך לעבור על המצות כשיברך המוציא בתחלה: (ה) ולאחר שגמר ברכת המוציא יש להשמיט השלישית השלימה מן ידו ויאחוז בפרוסה מלמטה ובהעליונה מלמעלה ויברך על אכילת מצה אבל לא ישמיט מידו מצה השלימה העליונה קודם ברכת על אכילת מצה ואין צריך לומר שלא יבצע ממנה כלום עד לאחר גמר ברכת על אכילת מצה לפי שיש אומרים שברכת המוציא היא על הפרוסה שהיא לחם עני וברכת על אכילת מצה היא על השלימה לפיכך טוב לצאת ידי שניהם ולברך בתחלה שתי ברכות אלו ואחר כך יבצע כזית מהעליונה השלימה וכזית מהפרוסה. ואף על פי שבשביל ברכת המוציא בלבד אין צריך לבצוע כזית מעיקר הדין אלא אפילו כל שהוא יכול לברך המוציא מכל מקום כיון שבשביל ברכת אכילת מצה צריך לבצוע כזית שעל פחות מכזית אינו יכול לברך שאינו יוצא ידי חובתו בפחות מכזית ואם כן להאומרים שברכת על אכילת מצה היא על השלימה העליונה צריך לבצוע ממנה כזית ולסברא הראשונה (שהיא עיקר) שברכת על אכילת מצה היא על הפרוסה צריך לבצוע כזית מן הפרוסה לפיכך לצאת ידי שניהם צריך לבצוע כזית מזו וכזית מזו: