EN/HEע/E

Half Shekels – For Census or Tabernacle?

Sources

Shemot 30:8שמות ל׳:ח׳

When Aaron lights the lamps at evening, he shall burn it, a perpetual incense before Hashem throughout your generations.

וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי י״י לְדֹרֹתֵיכֶם.

Shemot 30:11-16שמות ל׳:י״א-ט״ז

(יא) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. (יג) זֶה יִתְּנוּ כָּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַה'. (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת ה'. (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

Shemot 30:21שמות ל׳:כ״א

So they shall wash their hands and their feet, that they not die: and it shall be a statute forever to them, even to him and to his descendants throughout their generations.”

וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חׇק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.

Shemot 30:31שמות ל׳:ל״א

You shall speak to the children of Israel, saying, ‘This shall be a holy anointing oil to me throughout your generations.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר שֶׁמֶן מִשְׁחַת קֹדֶשׁ יִהְיֶה זֶה לִי לְדֹרֹתֵיכֶם.

Shemot 38:25-28שמות ל״ח:כ״ה-כ״ח

(כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. (כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. (כז) וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. (כח) וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.

Bemidbar 1:1-3,44-47במדבר א׳:א׳-ג׳,מ״ד-מ״ז

(א) וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי בְּאֹהֶל מוֹעֵד בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר. (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁפְּחֹתָם לְבֵית אֲבֹתָם בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת כָּל זָכָר לְגֻלְגְּלֹתָם. (ג) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל תִּפְקְדוּ אֹתָם לְצִבְאֹתָם אַתָּה וְאַהֲרֹן. (מד) אֵלֶּה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר פָּקַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּנְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר אִישׁ אִישׁ אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָיו הָיוּ. (מה) וַיִּהְיוּ כָּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. (מו) וַיִּהְיוּ כָּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. (מז) וְהַלְוִיִּם לְמַטֵּה אֲבֹתָם לֹא הָתְפָּקְדוּ בְּתוֹכָם.

Bemidbar 26:1-4,51במדבר כ״ו:א׳-ד׳,נ״א

(א) וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן לֵאמֹר. (ב) שְׂאוּ אֶת רֹאשׁ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְבֵית אֲבֹתָם כָּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. (ג) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֹתָם בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ לֵאמֹר. (ד) מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּצְאִים מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (נא) אֵלֶּה פְּקוּדֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וָאָלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים.

Bemidbar 31:48-54במדבר ל״א:מ״ח-נ״ד

(מח) וַיִּקְרְבוּ אֶל מֹשֶׁה הַפְּקֻדִים אֲשֶׁר לְאַלְפֵי הַצָּבָא שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת. (מט) וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה עֲבָדֶיךָ נָשְׂאוּ אֶת רֹאשׁ אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה אֲשֶׁר בְּיָדֵנוּ וְלֹא נִפְקַד מִמֶּנּוּ אִישׁ. (נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'. (נא) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאִתָּם כֹּל כְּלִי מַעֲשֶׂה. (נב) וַיְהִי כָּל זְהַב הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר הֵרִימוּ לַה' שִׁשָּׁה עָשָׂר אֶלֶף שְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים שָׁקֶל מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וּמֵאֵת שָׂרֵי הַמֵּאוֹת. (נג) אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזְזוּ אִישׁ לוֹ. (נד) וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֶת הַזָּהָב מֵאֵת שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְהַמֵּאוֹת וַיָּבִאוּ אֹתוֹ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד זִכָּרוֹן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי ה'.

Shofetim 20:15-17שופטים כ׳:ט״ו-י״ז

(15) And the children of Benjamin numbered on that day out of the cities twenty and six thousand men that drew sword, besides the inhabitants of Gibeah, who numbered seven hundred chosen men. (16) All this people, even seven hundred chosen men, were left-handed; every one could sling stones at a hair-breadth, and not miss. (17) And the men of Israel, beside Benjamin, numbered four hundred thousand men that drew sword; all these were men of war.

(טו) וַיִּתְפָּקְדוּ בְנֵי בִנְיָמִן בַּיּוֹם הַהוּא מֵהֶעָרִים עֶשְׂרִים וְשִׁשָּׁה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב לְבַד מִיֹּשְׁבֵי הַגִּבְעָה הִתְפָּקְדוּ שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר. (טז) מִכֹּל הָעָם הַזֶּה שְׁבַע מֵאוֹת אִישׁ בָּחוּר אִטֵּר יַד יְמִינוֹ כׇּל זֶה קֹלֵעַ בָּאֶבֶן אֶל הַשַּׂעֲרָה וְלֹא יַחֲטִא. (יז) וְאִישׁ יִשְׂרָאֵל הִתְפָּקְדוּ לְבַד מִבִּנְיָמִן אַרְבַּע מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב כׇּל זֶה אִישׁ מִלְחָמָה.

Shemuel I 11:8שמואל א׳ י״א:ח׳

וַיִּפְקְדֵם בְּבָזֶק וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְאִישׁ יְהוּדָה שְׁלֹשִׁים אָלֶף.

Shemuel I 13:15שמואל א י״ג:ט״ו

And Samuel arose, and got him up from Gilgal unto Gibeath-benjamin. And Saul numbered the people that were present with him, about six hundred men.

וַיָּקׇם שְׁמוּאֵל וַיַּעַל מִן הַגִּלְגָּל גִּבְעַת בִּנְיָמִן וַיִּפְקֹד שָׁאוּל אֶת הָעָם הַנִּמְצְאִים עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ.

Shemuel I 15:4שמואל א׳ ט״ו:ד׳

וַיְשַׁמַּע שָׁאוּל אֶת הָעָם וַיִּפְקְדֵם בַּטְּלָאִים מָאתַיִם אֶלֶף רַגְלִי וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אֶת אִישׁ יְהוּדָה.

Shemuel II 18:1שמואל ב י״ח:א׳

And David numbered the people that were with him, and set captains of thousands and captains of hundreds over them.

וַיִּפְקֹד דָּוִד אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ וַיָּשֶׂם עֲלֵיהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת.

Shemuel II 24:1-17שמואל ב׳ כ״ד:א׳-י״ז

(א) וַיֹּסֶף אַף ה' לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה. (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב שַׂר הַחַיִל אֲשֶׁר אִתּוֹ שׁוּט נָא בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע וּפִקְדוּ אֶת הָעָם וְיָדַעְתִּי אֵת מִסְפַּר הָעָם. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ וְיוֹסֵף ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָעָם כָּהֵם וְכָהֵם מֵאָה פְעָמִים וְעֵינֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ רֹאוֹת וַאדֹנִי הַמֶּלֶךְ לָמָּה חָפֵץ בַּדָּבָר הַזֶּה. (ד) וַיֶּחֱזַק דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶל יוֹאָב וְעַל שָׂרֵי הֶחָיִל וַיֵּצֵא יוֹאָב וְשָׂרֵי הַחַיִל לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ לִפְקֹד אֶת הָעָם אֶת יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיַּעַבְרוּ אֶת הַיַּרְדֵּן וַיַּחֲנוּ בַעֲרוֹעֵר יְמִין הָעִיר אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַנַּחַל הַגָּד וְאֶל יַעְזֵר. (ו) וַיָּבֹאוּ הַגִּלְעָדָה וְאֶל אֶרֶץ תַּחְתִּים חָדְשִׁי וַיָּבֹאוּ דָּנָה יַּעַן וְסָבִיב אֶל צִידוֹן. (ז) וַיָּבֹאוּ מִבְצַר צֹר וְכָל עָרֵי הַחִוִּי וְהַכְּנַעֲנִי וַיֵּצְאוּ אֶל נֶגֶב יְהוּדָה בְּאֵר שָׁבַע. (ח) וַיָּשֻׁטוּ בְּכָל הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ מִקְצֵה תִשְׁעָה חֳדָשִׁים וְעֶשְׂרִים יוֹם יְרוּשָׁלִָם. (ט) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל הַמֶּלֶךְ וַתְּהִי יִשְׂרָאֵל שְׁמֹנֶה מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ חַיִל שֹׁלֵף חֶרֶב וְאִישׁ יְהוּדָה חֲמֵשׁ מֵאוֹת אֶלֶף אִישׁ. (י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה ה' הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. (יא) וַיָּקָם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר ה' הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר. (יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר ה' שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. (יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר. (יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רחמו רַחֲמָיו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. (טו) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמָת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ. (טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלִַם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' הָיָה עִם גֹּרֶן [הָאֲרַוְנָה] (האורנה) הַיְבֻסִי. (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל ה' בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי.

Melakhim I 20:27מלכים א כ׳:כ״ז

And the children of Israel were mustered, and were victualled, and went against them; and the children of Israel encamped before them like two little flocks of kids; but the Arameans filled the country.

וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הׇתְפָּקְדוּ וְכׇלְכְּלוּ וַיֵּלְכוּ לִקְרָאתָם וַיַּחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגְדָּם כִּשְׁנֵי חֲשִׂפֵי עִזִּים וַאֲרָם מִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ.

Melakhim II 3:6מלכים ב ג׳:ו׳

And king Jehoram went out of Samaria at that time, and mustered all Israel.

וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ יְהוֹרָם בַּיּוֹם הַהוּא מִשֹּׁמְרוֹן וַיִּפְקֹד אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל.

Melakhim II 12:5-17מלכים ב׳ י״ב:ה׳-י״ז

(5) And Yehoash said to the priests: All the money of the holy things that is brought into the house of Hashem, current money, each man the money at which he is valued, and all the money that it comes into any man's heart to bring into the house of Hashem. (6) Let the priests take, every man from his acquaintances, and let them repair the breaches of the house, wherever any breach is found.

(ה) וַיֹּאמֶר יְהוֹאָשׁ אֶל הַכֹּהֲנִים כֹּל כֶּסֶף הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יוּבָא בֵית ה' כֶּסֶף עוֹבֵר אִישׁ כֶּסֶף נַפְשׁוֹת עֶרְכּוֹ כָּל כֶּסֶף אֲשֶׁר יַעֲלֶה עַל לֶב אִישׁ לְהָבִיא בֵּית ה'. (ו) יִקְחוּ לָהֶם הַכֹּהֲנִים אִישׁ מֵאֵת מַכָּרוֹ וְהֵם יְחַזְּקוּ אֶת בֶּדֶק הַבַּיִת לְכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא שָׁם בָּדֶק. (ז) וַיְהִי בִּשְׁנַת עֶשְׂרִים וְשָׁלֹשׁ שָׁנָה לַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לֹא חִזְּקוּ הַכֹּהֲנִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת. (ח) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ יְהוֹאָשׁ לִיהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וְלַכֹּהֲנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְחַזְּקִים אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת וְעַתָּה אַל תִּקְחוּ כֶסֶף מֵאֵת מַכָּרֵיכֶם כִּי לְבֶדֶק הַבַּיִת תִּתְּנֻהוּ. (ט) וַיֵּאֹתוּ הַכֹּהֲנִים לְבִלְתִּי קְחַת כֶּסֶף מֵאֵת הָעָם וּלְבִלְתִּי חַזֵּק אֶת בֶּדֶק הַבָּיִת. (י) וַיִּקַּח יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן אֲרוֹן אֶחָד וַיִּקֹּב חֹר בְּדַלְתּוֹ וַיִּתֵּן אֹתוֹ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ (בימין) [מִיָּמִין] בְּבוֹא אִישׁ בֵּית ה' וְנָתְנוּ שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים שֹׁמְרֵי הַסַּף אֶת כָּל הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה'. (יא) וַיְהִי כִּרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף בָּאָרוֹן וַיַּעַל סֹפֵר הַמֶּלֶךְ וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וַיָּצֻרוּ וַיִּמְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בֵית ה'. (יב) וְנָתְנוּ אֶת הַכֶּסֶף הַמְתֻכָּן עַל (יד) [יְדֵי] עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה (הפקדים) [הַמֻּפְקָדִים] בֵּית ה' וַיּוֹצִיאֻהוּ לְחָרָשֵׁי הָעֵץ וְלַבֹּנִים הָעֹשִׂים בֵּית ה'. (יג) וְלַגֹּדְרִים וּלְחֹצְבֵי הָאֶבֶן וְלִקְנוֹת עֵצִים וְאַבְנֵי מַחְצֵב לְחַזֵּק אֶת בֶּדֶק בֵּית ה' וּלְכֹל אֲשֶׁר יֵצֵא עַל הַבַּיִת לְחַזְקָה. (יד) אַךְ לֹא יֵעָשֶׂה בֵּית ה' סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף מִן הַכֶּסֶף הַמּוּבָא בֵית ה'. (טו) כִּי לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה יִתְּנֻהוּ וְחִזְּקוּ בוֹ אֶת בֵּית ה'. (טז) וְלֹא יְחַשְּׁבוּ אֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר יִתְּנוּ אֶת הַכֶּסֶף עַל יָדָם לָתֵת לְעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה כִּי בֶאֱמֻנָה הֵם עֹשִׂים. (יז) כֶּסֶף אָשָׁם וְכֶסֶף חַטָּאוֹת לֹא יוּבָא בֵּית ה' לַכֹּהֲנִים יִהְיוּ.

Ezra 2עזרא ב׳

(1) Now these are the children of the province, that went up out of the captivity of those that had been carried away, whom Nebuchadnezzar the king of Babylon had carried away unto Babylon, and that returned unto Jerusalem and Judah, every one unto his city; (2) who came with Zerubbabel, Jeshua, Nehemiah, Seraiah, Reelaiah, Mordecai, Bilshan, Mispar, Bigvai, Rehum, Baanah. The number of the men of the people of Israel: (3) The children of Parosh, two thousand a hundred seventy and two. (4) The children of Shephatiah, three hundred seventy and two. (5) The children of Arah, seven hundred seventy and five. (6) The children of Pahath-moab, of the children of Jeshua and Joab, two thousand eight hundred and twelve. (7) The children of Elam, a thousand two hundred fifty and four. (8) The children of Zattu, nine hundred forty and five. (9) The children of Zaccai, seven hundred and threescore. (10) The children of Bani, six hundred forty and two. (11) The children of Bebai, six hundred twenty and three. (12) The children of Azgad, a thousand two hundred twenty and two. (13) The children of Adonikam, six hundred sixty and six. (14) The children of Bigvai, two thousand fifty and six. (15) The children of Adin, four hundred fifty and four. (16) The children of Ater, of Hezekiah, ninety and eight. (17) The children of Bezai, three hundred twenty and three. (18) The children of Jorah, a hundred and twelve. (19) The children of Hashum, two hundred twenty and three. (20) The children of Gibbar, ninety and five. (21) The children of Beth-lehem, a hundred twenty and three. (22) The men of Netophah, fifty and six. (23) The men of Anathoth, a hundred twenty and eight. (24) The children of Azmaveth, forty and two. (25) The children of Kiriath-arim, Chephirah, and Beeroth, seven hundred and forty and three. (26) The children of Ramah and Geba, six hundred twenty and one. (27) The men of Michmas, a hundred twenty and two. (28) The men of Beth-el and Ai, two hundred twenty and three. (29) The children of Nebo, fifty and two. (30) The children of Magbish, a hundred fifty and six. (31) The children of the other Elam, a thousand two hundred fifty and four. (32) The children of Harim, three hundred and twenty. (33) The children of Lod, Hadid, and Ono, seven hundred twenty and five. (34) The children of Jericho, three hundred forty and five. (35) The children of Senaah, three thousand and six hundred and thirty. (36) The priests: The children of Jedaiah, of the house of Jeshua, nine hundred seventy and three. (37) The children of Immer, a thousand fifty and two. (38) The children of Pashhur, a thousand two hundred forty and seven. (39) The children of Harim, a thousand and seventeen. (40) The Levites: the children of Jeshua and Kadmiel, of the children of Hodaviah, seventy and four. (41) The singers: the children of Asaph, a hundred twenty and eight. (42) The children of the porters: the children of Shallum, the children of Ater, the children of Talmon, the children of Akkub, the children of Hatita, the children of Shobai, in all a hundred thirty and nine. (43) The Nethinim: the children of Ziha, the children of Hasupha, the children of Tabbaoth; (44) the children of Keros, the children of Siaha, the children of Padon; (45) the children of Lebanah, the children of Hagabah, the children of Akkub; (46) the children of Hagab, the children of Salmai, the children of Hanan; (47) the children of Giddel, the children of Gahar, the children of Reaiah; (48) the children of Rezin, the children of Nekoda, the children of Gazzam; (49) the children of Uzza, the children of Paseah, the children of Besai; (50) the children of Asnah, the children of Meunim, the children of Nephusim; (51) the children of Bakbuk, the children of Hakupha, the children of Harhur; (52) the children of Bazluth, the children of Mehida, the children of Harsha; (53) the children of Barkos, the children of Sisera, the children of Temah; (54) the children of Neziah, the children of Hatipha. (55) The children of Solomon's servants: the children of Sotai, the children of Hassophereth, the children of Peruda; (56) the children of Jaalah, the children of Darkon, the children of Giddel; (57) the children of Shephatiah, the children of Hattil, the children of Pochereth-hazzebaim, the children of Ami. (58) All the Nethinim, and the children of Solomon's servants, were three hundred ninety and two. (59) And these were they that went up from Tel-melah, Tel-harsa, Cherub, Addan, and Immer; but they could not tell their fathers' houses, and their seed, whether they were of Israel: (60) the children of Delaiah, the children of Tobiah, the children of Nekoda, six hundred fifty and two. (61) And of the children of the priests: the children of Habaiah, the children of Hakkoz, the children of Barzillai, who took a wife of the daughters of Barzillai the Gileadite, and was called after their name. (62) These sought their register, that is, the genealogy, but it was not found; therefore were they deemed polluted and put from the priesthood. (63) And the Tirshatha said unto them, that they should not eat of the most holy things, till there stood up a priest with Urim and with Thummim. (64) The whole congregation together was forty and two thousand three hundred and threescore, (65) beside their men-servants and their maid-servants, of whom there were seven thousand three hundred thirty and seven; and they had two hundred singing men and singing women. (66) Their horses were seven hundred thirty and six; their mules, two hundred forty and five; (67) their camels, four hundred thirty and five; their asses, six thousand seven hundred and twenty. (68) And some of the heads of fathers' houses, when they came to the house of the Lord which is in Jerusalem, offered willingly for the house of God to set it up in its place; (69) they gave after their ability into the treasury of the work threescore and one thousand darics of gold, and five thousand pounds of silver, and one hundred priests' tunics. (70) So the priests, and the Levites, and some of the people, and the singers, and the porters, and the Nethinim, dwelt in their cities, and all Israel in their cities.

(א) וְאֵלֶּה בְּנֵי הַמְּדִינָה הָעֹלִים מִשְּׁבִי הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הֶגְלָה [נְבוּכַדְנֶצַּר] (נבוכדנצור) מֶלֶךְ בָּבֶל לְבָבֶל וַיָּשׁוּבוּ לִירוּשָׁלַ‍ִם וִיהוּדָה אִישׁ לְעִירוֹ. (ב) אֲשֶׁר בָּאוּ עִם זְרֻבָּבֶל יֵשׁוּעַ נְחֶמְיָה שְׂרָיָה רְעֵלָיָה מׇרְדֳּכַי בִּלְשָׁן מִסְפָּר בִּגְוַי רְחוּם בַּעֲנָה מִסְפַּר אַנְשֵׁי עַם יִשְׂרָאֵל. (ג) בְּנֵי פַרְעֹשׁ אַלְפַּיִם מֵאָה שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם. (ד) בְּנֵי שְׁפַטְיָה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁנָיִם. (ה) בְּנֵי אָרַח שְׁבַע מֵאוֹת חֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים. (ו) בְּנֵי פַחַת מוֹאָב לִבְנֵי יֵשׁוּעַ יוֹאָב אַלְפַּיִם שְׁמֹנֶה מֵאוֹת וּשְׁנֵים עָשָׂר. (ז) בְּנֵי עֵילָם אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה. (ח) בְּנֵי זַתּוּא תְּשַׁע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. (ט) בְּנֵי זַכָּי שְׁבַע מֵאוֹת וְשִׁשִּׁים. (י) בְּנֵי בָנִי שֵׁשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם. (יא) בְּנֵי בֵבָי שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. (יב) בְּנֵי עַזְגָּד אֶלֶף מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם. (יג) בְּנֵי אֲדֹנִיקָם שֵׁשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים וְשִׁשָּׁה. (יד) בְּנֵי בִגְוָי אַלְפַּיִם חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה. (טו) בְּנֵי עָדִין אַרְבַּע מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה. (טז) בְּנֵי אָטֵר לִיחִזְקִיָּה תִּשְׁעִים וּשְׁמֹנָה. (יז) בְּנֵי בֵצָי שְׁלֹשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. (יח) בְּנֵי יוֹרָה מֵאָה וּשְׁנֵים עָשָׂר. (יט) בְּנֵי חָשֻׁם מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. (כ) בְּנֵי גִבָּר תִּשְׁעִים וַחֲמִשָּׁה. (כא) בְּנֵי בֵית לָחֶם מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. (כב) אַנְשֵׁי נְטֹפָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה. (כג) אַנְשֵׁי עֲנָתוֹת מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה. (כד) בְּנֵי עַזְמָוֶת אַרְבָּעִים וּשְׁנָיִם. (כה) בְּנֵי קִרְיַת עָרִים כְּפִירָה וּבְאֵרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת וְאַרְבָּעִים וּשְׁלֹשָׁה. (כו) בְּנֵי הָרָמָה וָגָבַע שֵׁשׁ מֵאוֹת עֶשְׂרִים וְאֶחָד. (כז) אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם. (כח) אַנְשֵׁי בֵית אֵל וְהָעָי מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. (כט) בְּנֵי נְבוֹ חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם. (ל) בְּנֵי מַגְבִּישׁ מֵאָה חֲמִשִּׁים וְשִׁשָּׁה. (לא) בְּנֵי עֵילָם אַחֵר אֶלֶף מָאתַיִם חֲמִשִּׁים וְאַרְבָּעָה. (לב) בְּנֵי חָרִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים. (לג) בְּנֵי לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה. (לד) בְּנֵי יְרֵחוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. (לה) בְּנֵי סְנָאָה שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים. (לו) הַכֹּהֲנִים בְּנֵי יְדַעְיָה לְבֵית יֵשׁוּעַ תְּשַׁע מֵאוֹת שִׁבְעִים וּשְׁלֹשָׁה. (לז) בְּנֵי אִמֵּר אֶלֶף חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם. (לח) בְּנֵי פַשְׁחוּר אֶלֶף מָאתַיִם אַרְבָּעִים וְשִׁבְעָה. (לט) בְּנֵי חָרִם אֶלֶף וְשִׁבְעָה עָשָׂר. (מ) הַלְוִיִּם בְּנֵי יֵשׁוּעַ וְקַדְמִיאֵל לִבְנֵי הוֹדַוְיָה שִׁבְעִים וְאַרְבָּעָה. (מא) הַמְשֹׁרְרִים בְּנֵי אָסָף מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנָה. (מב) בְּנֵי הַשֹּׁעֲרִים בְּנֵי שַׁלּוּם בְּנֵי אָטֵר בְּנֵי טַלְמֹן בְּנֵי עַקּוּב בְּנֵי חֲטִיטָא בְּנֵי שֹׁבָי הַכֹּל מֵאָה שְׁלֹשִׁים וְתִשְׁעָה. (מג) הַנְּתִינִים בְּנֵי צִיחָא בְנֵי חֲשׂוּפָא בְּנֵי טַבָּעוֹת. (מד) בְּנֵי קֵרֹס בְּנֵי סִיעֲהָא בְּנֵי פָדוֹן. (מה) בְּנֵי לְבָנָה בְנֵי חֲגָבָה בְּנֵי עַקּוּב. (מו) בְּנֵי חָגָב בְּנֵי [שַׁלְמַי] (שמלי) בְּנֵי חָנָן. (מז) בְּנֵי גִדֵּל בְּנֵי גַחַר בְּנֵי רְאָיָה. (מח) בְּנֵי רְצִין בְּנֵי נְקוֹדָא בְּנֵי גַזָּם. (מט) בְּנֵי עֻזָּא בְנֵי פָסֵחַ בְּנֵי בֵסָי. (נ) בְּנֵי אַסְנָה בְנֵי מְעוּנִים בְּנֵי [נְפוּסִים] (נפיסים). (נא) בְּנֵי בַקְבּוּק בְּנֵי חֲקוּפָא בְּנֵי חַרְחוּר. (נב) בְּנֵי בַצְלוּת בְּנֵי מְחִידָא בְּנֵי חַרְשָׁא. (נג) בְּנֵי בַרְקוֹס בְּנֵי סִיסְרָא בְּנֵי תָמַח. (נד) בְּנֵי נְצִיחַ בְּנֵי חֲטִיפָא. (נה) בְּנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה בְּנֵי סֹטַי בְּנֵי הַסֹּפֶרֶת בְּנֵי פְרוּדָא. (נו) בְּנֵי יַעְלָה בְנֵי דַרְקוֹן בְּנֵי גִדֵּל. (נז) בְּנֵי שְׁפַטְיָה בְנֵי חַטִּיל בְּנֵי פֹּכֶרֶת הַצְּבָיִים בְּנֵי אָמִי. (נח) כׇּל הַנְּתִינִים וּבְנֵי עַבְדֵי שְׁלֹמֹה שְׁלֹשׁ מֵאוֹת תִּשְׁעִים וּשְׁנָיִם. (נט) וְאֵלֶּה הָעֹלִים מִתֵּל מֶלַח תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדָּן אִמֵּר וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבוֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם. (ס) בְּנֵי דְלָיָה בְנֵי טוֹבִיָּה בְּנֵי נְקוֹדָא שֵׁשׁ מֵאוֹת חֲמִשִּׁים וּשְׁנָיִם. (סא) וּמִבְּנֵי הַכֹּהֲנִים בְּנֵי חֳבַיָּה בְּנֵי הַקּוֹץ בְּנֵי בַרְזִלַּי אֲשֶׁר לָקַח מִבְּנוֹת בַּרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי אִשָּׁה וַיִּקָּרֵא עַל שְׁמָם. (סב) אֵלֶּה בִּקְשׁוּ כְתָבָם הַמִּתְיַחְשִׂים וְלֹא נִמְצָאוּ וַיְגֹאֲלוּ מִן הַכְּהֻנָּה. (סג) וַיֹּאמֶר הַתִּרְשָׁתָא לָהֶם אֲשֶׁר לֹא יֹאכְלוּ מִקֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים עַד עֲמֹד כֹּהֵן לְאוּרִים וּלְתֻמִּים. (סד) כׇּל הַקָּהָל כְּאֶחָד אַרְבַּע רִבּוֹא אַלְפַּיִם שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שִׁשִּׁים. (סה) מִלְּבַד עַבְדֵיהֶם וְאַמְהֹתֵיהֶם אֵלֶּה שִׁבְעַת אֲלָפִים שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁבְעָה וְלָהֶם מְשֹׁרְרִים וּמְשֹׁרְרוֹת מָאתָיִם. (סו) סוּסֵיהֶם שְׁבַע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה פִּרְדֵיהֶם מָאתַיִם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. (סז) גְּמַלֵּיהֶם אַרְבַּע מֵאוֹת שְׁלֹשִׁים וַחֲמִשָּׁה חֲמֹרִים שֵׁשֶׁת אֲלָפִים שְׁבַע מֵאוֹת וְעֶשְׂרִים. (סח) וּמֵרָאשֵׁי הָאָבוֹת בְּבוֹאָם לְבֵית י"י אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍ִם הִתְנַדְּבוּ לְבֵית הָאֱלֹהִים לְהַעֲמִידוֹ עַל מְכוֹנוֹ. (סט) כְּכֹחָם נָתְנוּ לְאוֹצַר הַמְּלָאכָה זָהָב דַּרְכְּמוֹנִים שֵׁשׁ רִבֹּאות וָאֶלֶף וְכֶסֶף מָנִים חֲמֵשֶׁת אֲלָפִים וְכׇתְנֹת כֹּהֲנִים מֵאָה. (ע) וַיֵּשְׁבוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וּמִן הָעָם וְהַמְשֹׁרְרִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַנְּתִינִים בְּעָרֵיהֶם וְכׇל יִשְׂרָאֵל בְּעָרֵיהֶם.

Nechemyah 10:1,29-40נחמיה י׳:א׳,כ״ט-מ׳

(א) וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ. (כט) וּשְׁאָר הָעָם הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם הַשּׁוֹעֲרִים הַמְשֹׁרְרִים הַנְּתִינִים וְכָל הַנִּבְדָּל מֵעַמֵּי הָאֲרָצוֹת אֶל תּוֹרַת הָאֱלֹהִים נְשֵׁיהֶם בְּנֵיהֶם וּבְנֹתֵיהֶם כֹּל יוֹדֵעַ מֵבִין. (ל) מַחֲזִיקִים עַל אֲחֵיהֶם אַדִּירֵיהֶם וּבָאִים בְּאָלָה וּבִשְׁבוּעָה לָלֶכֶת בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נִתְּנָה בְּיַד מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים וְלִשְׁמוֹר וְלַעֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹת ה' אֲדֹנֵינוּ וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקָּיו. (לא) וַאֲשֶׁר לֹא נִתֵּן בְּנֹתֵינוּ לְעַמֵּי הָאָרֶץ וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם לֹא נִקַּח לְבָנֵינוּ. (לב) וְעַמֵּי הָאָרֶץ הַמְבִיאִים אֶת הַמַּקָּחוֹת וְכָל שֶׁבֶר בְּיוֹם הַשַּׁבָּת לִמְכּוֹר לֹא נִקַּח מֵהֶם בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם קֹדֶשׁ וְנִטֹּשׁ אֶת הַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִית וּמַשָּׁא כָל יָד. (לג) וְהֶעֱמַדְנוּ עָלֵינוּ מִצְוֹת לָתֵת עָלֵינוּ שְׁלִשִׁית הַשֶּׁקֶל בַּשָּׁנָה לַעֲבֹדַת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. (לד) לְלֶחֶם הַמַּעֲרֶכֶת וּמִנְחַת הַתָּמִיד וּלְעוֹלַת הַתָּמִיד הַשַּׁבָּתוֹת הֶחֳדָשִׁים לַמּוֹעֲדִים וְלַקֳּדָשִׁים וְלַחַטָּאוֹת לְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל וְכֹל מְלֶאכֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ. (לה) וְהַגּוֹרָלוֹת הִפַּלְנוּ עַל קֻרְבַּן הָעֵצִים הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וְהָעָם לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לְבֵית אֲבֹתֵינוּ לְעִתִּים מְזֻמָּנִים שָׁנָה בְשָׁנָה לְבַעֵר עַל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֵינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה. (לו) וּלְהָבִיא אֶת בִּכּוּרֵי אַדְמָתֵנוּ וּבִכּוּרֵי כָּל פְּרִי כָל עֵץ שָׁנָה בְשָׁנָה לְבֵית ה'. (לז) וְאֶת בְּכֹרוֹת בָּנֵינוּ וּבְהֶמְתֵּינוּ כַּכָּתוּב בַּתּוֹרָה וְאֶת בְּכוֹרֵי בְקָרֵינוּ וְצֹאנֵינוּ לְהָבִיא לְבֵית אֱלֹהֵינוּ לַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים בְּבֵית אֱלֹהֵינוּ. (לח) וְאֶת רֵאשִׁית עֲרִיסֹתֵינוּ וּתְרוּמֹתֵינוּ וּפְרִי כָל עֵץ תִּירוֹשׁ וְיִצְהָר נָבִיא לַכֹּהֲנִים אֶל לִשְׁכוֹת בֵּית אֱלֹהֵינוּ וּמַעְשַׂר אַדְמָתֵנוּ לַלְוִיִּם וְהֵם הַלְוִיִּם הַמְעַשְּׂרִים בְּכֹל עָרֵי עֲבֹדָתֵנוּ. (לט) וְהָיָה הַכֹּהֵן בֶּן אַהֲרֹן עִם הַלְוִיִּם בַּעְשֵׂר הַלְוִיִּם וְהַלְוִיִּם יַעֲלוּ אֶת מַעֲשַׂר הַמַּעֲשֵׂר לְבֵית אֱלֹהֵינוּ אֶל הַלְּשָׁכוֹת לְבֵית הָאוֹצָר. (מ) כִּי אֶל הַלְּשָׁכוֹת יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי הַלֵּוִי אֶת תְּרוּמַת הַדָּגָן הַתִּירוֹשׁ וְהַיִּצְהָר וְשָׁם כְּלֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַכֹּהֲנִים הַמְשָׁרְתִים וְהַשּׁוֹעֲרִים וְהַמְשֹׁרְרִים וְלֹא נַעֲזֹב אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ.

Divrei HaYamim I 21:1-17דברי הימים א׳ כ״א:א׳-י״ז

(א) וַיַּעֲמֹד שָׂטָן עַל יִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִיד לִמְנוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל יוֹאָב וְאֶל שָׂרֵי הָעָם לְכוּ סִפְרוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן וְהָבִיאוּ אֵלַי וְאֵדְעָה אֶת מִסְפָּרָם. (ג) וַיֹּאמֶר יוֹאָב יוֹסֵף ה' עַל עַמּוֹ כָּהֵם מֵאָה פְעָמִים הֲלֹא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֻּלָּם לַאדֹנִי לַעֲבָדִים לָמָּה יְבַקֵּשׁ זֹאת אֲדֹנִי לָמָּה יִהְיֶה לְאַשְׁמָה לְיִשְׂרָאֵל. (ד) וּדְבַר הַמֶּלֶךְ חָזַק עַל יוֹאָב וַיֵּצֵא יוֹאָב וַיִּתְהַלֵּךְ בְּכָל יִשְׂרָאֵל וַיָּבֹא יְרוּשָׁלִָם. (ה) וַיִּתֵּן יוֹאָב אֶת מִסְפַּר מִפְקַד הָעָם אֶל דָּוִיד וַיְהִי כָל יִשְׂרָאֵל אֶלֶף אֲלָפִים וּמֵאָה אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חֶרֶב וִיהוּדָה אַרְבַּע מֵאוֹת וְשִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. (ו) וְלֵוִי וּבִנְיָמִן לֹא פָקַד בְּתוֹכָם כִּי נִתְעַב דְּבַר הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב. (ז) וַיֵּרַע בְּעֵינֵי הָאֱלֹהִים עַל הַדָּבָר הַזֶּה וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל. (ח) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַתָּה הַעֲבֶר נָא אֶת עֲווֹן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. (ט) וַיְדַבֵּר ה' אֶל גָּד חֹזֵה דָוִיד לֵאמֹר. (י) לֵךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִיד לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' שָׁלוֹשׁ אֲנִי נֹטֶה עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֵנָּה וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. (יא) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִיד וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה אָמַר ה' קַבֶּל לָךְ. (יב) אִם שָׁלוֹשׁ שָׁנִים רָעָב וְאִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נִסְפֶּה מִפְּנֵי צָרֶיךָ וְחֶרֶב אוֹיְבֶךָ לְמַשֶּׂגֶת וְאִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים חֶרֶב ה' וְדֶבֶר בָּאָרֶץ וּמַלְאַךְ ה' מַשְׁחִית בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל וְעַתָּה רְאֵה מָה אָשִׁיב אֶת שֹׁלְחִי דָּבָר. (יג) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד אֶפְּלָה נָּא בְיַד ה' כִּי רַבִּים רַחֲמָיו מְאֹד וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּל. (יד) וַיִּתֵּן ה' דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל וַיִּפֹּל מִיִּשְׂרָאֵל שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ. (טו) וַיִּשְׁלַח הָאֱלֹהִים מַלְאָךְ לִירוּשָׁלִַם לְהַשְׁחִיתָהּ וּכְהַשְׁחִית רָאָה ה' וַיִּנָּחֶם עַל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ ה' עֹמֵד עִם גֹּרֶן אָרְנָן הַיְבוּסִי. (טז) וַיִּשָּׂא דָוִיד אֶת עֵינָיו וַיַּרְא אֶת מַלְאַךְ ה' עֹמֵד בֵּין הָאָרֶץ וּבֵין הַשָּׁמַיִם וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ נְטוּיָה עַל יְרוּשָׁלִָם וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַּׂקִּים עַל פְּנֵיהֶם. (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִיד אֶל הָאֱלֹהִים הֲלֹא אֲנִי אָמַרְתִּי לִמְנוֹת בָּעָם וַאֲנִי הוּא אֲשֶׁר חָטָאתִי וְהָרֵעַ הֲרֵעוֹתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ ה' אֱלֹהַי תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי וּבְעַמְּךָ לֹא לְמַגֵּפָה.

Divrei HaYamim II 24:4-14דברי הימים ב׳ כ״ד:ד׳-י״ד

(ד) וַיְהִי אַחֲרֵי כֵן הָיָה עִם לֵב יוֹאָשׁ לְחַדֵּשׁ אֶת בֵּית ה'. (ה) וַיִּקְבֹּץ אֶת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וַיֹּאמֶר לָהֶם צְאוּ לְעָרֵי יְהוּדָה וְקִבְצוּ מִכָּל יִשְׂרָאֵל כֶּסֶף לְחַזֵּק אֶת בֵּית אֱלֹהֵיכֶם מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה וְאַתֶּם תְּמַהֲרוּ לַדָּבָר וְלֹא מִהֲרוּ הַלְוִיִּם. (ו) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לִיהוֹיָדָע הָרֹאשׁ וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ לֹא דָרַשְׁתָּ עַל הַלְוִיִּם לְהָבִיא מִיהוּדָה וּמִירוּשָׁלִַם אֶת מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד ה' וְהַקָּהָל לְיִשְׂרָאֵל לְאֹהֶל הָעֵדוּת. (ז) כִּי עֲתַלְיָהוּ הַמִּרְשַׁעַת בָּנֶיהָ פָרְצוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים וְגַם כָּל קָדְשֵׁי בֵית ה' עָשׂוּ לַבְּעָלִים. (ח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ וַיַּעֲשׂוּ אֲרוֹן אֶחָד וַיִּתְּנֻהוּ בְּשַׁעַר בֵּית ה' חוּצָה. (ט) וַיִּתְּנוּ קוֹל בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִַם לְהָבִיא לַה' מַשְׂאַת מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים עַל יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר. (י) וַיִּשְׂמְחוּ כָל הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לָאָרוֹן עַד לְכַלֵּה. (יא) וַיְהִי בְּעֵת יָבִיא אֶת הָאָרוֹן אֶל פְּקֻדַּת הַמֶּלֶךְ בְּיַד הַלְוִיִּם וְכִרְאוֹתָם כִּי רַב הַכֶּסֶף וּבָא סוֹפֵר הַמֶּלֶךְ וּפְקִיד כֹּהֵן הָרֹאשׁ וִיעָרוּ אֶת הָאָרוֹן וְיִשָּׂאֻהוּ וִישִׁיבֻהוּ אֶל מְקֹמוֹ כֹּה עָשׂוּ לְיוֹם בְּיוֹם וַיַּאַסְפוּ כֶסֶף לָרֹב. (יב) וַיִּתְּנֵהוּ הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶל עוֹשֵׂה מְלֶאכֶת עֲבוֹדַת בֵּית ה' וַיִּהְיוּ שֹׂכְרִים חֹצְבִים וְחָרָשִׁים לְחַדֵּשׁ בֵּית ה' וְגַם לְחָרָשֵׁי בַרְזֶל וּנְחֹשֶׁת לְחַזֵּק אֶת בֵּית ה'. (יג) וַיַּעֲשׂוּ עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה וַתַּעַל אֲרוּכָה לַמְּלָאכָה בְּיָדָם וַיַּעֲמִידוּ אֶת בֵּית הָאֱלֹהִים עַל מַתְכֻּנְתּוֹ וַיְאַמְּצֻהוּ. (יד) וּכְכַלּוֹתָם הֵבִיאוּ לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וִיהוֹיָדָע אֶת שְׁאָר הַכֶּסֶף וַיַּעֲשֵׂהוּ כֵלִים לְבֵית ה' כְּלֵי שָׁרֵת וְהַעֲלוֹת וְכַפּוֹת וּכְלֵי זָהָב וָכָסֶף וַיִּהְיוּ מַעֲלִים עֹלוֹת בְּבֵית ה' תָּמִיד כֹּל יְמֵי יְהוֹיָדָע.

4Q159 Ordinancesמגילת קומראן 4Q159

ע]ל[ ]כסף הערכים אשר נתנו איש כפר נפשו מחצית[ השקל] רק פ[עם] אחת יתננו כול ימיו עשרים גרה השקל ב[שקל הקודש] לשש מא[ו]ת האלף מאת ככר לשלישית מחצית הככר[...] ולחמשים מחצית המ[נ]ה [עשרים ו]חמשה שקל הכול [...]

Josephus Antiquities 3:8:2 (194-196)יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים ג׳:ח׳:ב׳ (194-196)

Now Moses commanded them to make use of all the utensils which were more than were necessary to the structure of the tabernacle, for covering the tabernacle itself, the candlestick, and altar of incense, and the other vessels, that they might not be at all hurt when they journeyed, either by the rain, or by the rising of the dust. And when he had gathered the multitude together again, he ordained that they should offer half a shekel for every man, as an oblation to God; which shekel is a piece among the Hebrews, and is equal to four Athenian drachmae. Whereupon they readily obeyed what Moses had commanded; and the number of the offerers was six hundred and five thousand five hundred and fifty. Now this money that was brought by the men that were free, was given by such as were about twenty years old, but under fifty; and what was collected was spent in the uses of the tabernacle.

Josephus Antiquities 18:9:1 (312)יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים י״ח:ט׳:א׳ (312)

There was also the city Nisibis, situate on the same current of the river. For which reason the Jews, depending on the natural strength of these places, deposited in them that half shekel which every one, by the custom of our country, offers unto God, as well as they did other things devoted to him; for they made use of these cities as a treasury, whence, at a proper time, they were transmitted to Jerusalem.

Yerushalmi Shekalim 1:1ירושלמי שקלים א׳:א׳

ר"ח בשם רשב"ג ג' תרומות נאמרו בפרשה הזאת תרומת אדנים ותרומת שקלים ותרומת המשכן (שם ב) דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה וגו' זו תרומת אדנים מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי זו תרומת שקלים וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זו תרומת המשכן תרומת המשכן למשכן מה שירצו יעשו תרומת שקלים לקרבן מה שירצו יעשו כדי שיהא יד כולן שוה תרומת אדנים לאדנים (שם ל טו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט. אמר רבי אבון אף בפרשה הזאת נאמר בה ג' תרומות (שם יג) מחצית השקל תרומה לה' יתן תרומת ה' לתת את תרומת ה'.

Bavli Berakhot 62bבבלי ברכות ס״ב:

אם ה' הסיתך בי ירח מנחה אמר רבי אלעזר: אמר ליה הקדוש ברוך הוא לדוד מסית קרית לי? הרי אני מכשילך בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו, דכתיב (שמות ל') כי תשא את ראש בני ישראל לפקדיהם ונתנו איש כפר נפשו וגו'. מיד (דברי הימים א' כ"א) ויעמד שטן על ישראל, וכתיב (שמואל ב' כ"ד) ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל. וכיון דמנינהו לא שקל מינייהו כופר, דכתיב (שמואל ב' כ"ד) ויתן ה' דבר בישראל מהבקר ועד עת מועד. מאי עת מועד? – אמר שמואל סבא חתניה דרבי חנינא משמיה דרבי חנינא: משעת שחיטת התמיד עד שעת זריקתו. רבי יוחנן אמר: עד חצות ממש. (שמואל ב' כ"ד) ויאמר למלאך המשחית בעם רב אמר רבי אלעזר, אמר ליה הקדוש ברוך הוא למלאך: טול לי רב שבהם, שיש בו ליפרע מהם כמה חובות. באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין. (דברי הימים א' כ"א) ובהשחית ראה ה' וינחם, מאי ראה? אמר רב: ראה יעקב אבינו, דכתיב (בראשית ל"ב) ויאמר יעקב כאשר ראם. ושמואל אמר: אפרו של יצחק ראה שנאמר (בראשית כ"ב) אלהים יראה – לו השה. רבי יצחק נפחא אמר: כסף כפורים ראה, שנאמר (שמות ל') ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל וגו'. רבי יוחנן אמר: בית המקדש ראה, דכתיב (בראשית כ"ב) בהר ה' יראה. פליגי בה רבי יעקב בר אידי ורבי שמואל בר נחמני, חד אמר: כסף הכפורים ראה, וחד אמר: בית המקדש ראה. ומסתברא כמאן דאמר בית המקדש ראה, שנאמר (בראשית כ"ב) אשר יאמר היום בהר ה' יראה.

Bavli Yoma 22bבבלי יומא כ״ב:

ואם היו שניהן שוין הממונה אומר להם הצביעו וכו'. תנא: הוציאו אצבעותיכם למנין. ונימנינהו לדידהו! - מסייע ליה לרבי יצחק, דאמר רבי יצחק: אסור למנות את ישראל אפילו לדבר מצוה, דכתיב (שמואל א' י"א) ויפקדם בבזק. - מתקיף לה רב אשי: ממאי דהאי בזק לישנא דמיבזק הוא? ודילמא שמא דמתא הוא, כדכתיב (שופטים א') וימצאו אדני בזק? - אלא מהכא, (שמואל א' ט"ו) וישמע שאול את העם ויפקדם בטלאים. אמר רבי אלעזר: כל המונה את ישראל עובר בלאו, שנאמר (הושע ב') והיה מספר בני ישראל כחול הים אשר לא ימד. רב נחמן בר יצחק אמר עובר בשני לאוין שנאמר לא ימד ולא יספר. אמר רבי שמואל בר נחמני, רבי יונתן רמי: כתיב: והיה מספר בני ישראל כחול הים וכתיב אשר לא ימד ולא יספר! לא קשיא: כאן - בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, כאן - בזמן שאין עושין רצונו של מקום. רבי אמר משום אבא יוסי בן דוסתאי: לא קשיא; כאן - בידי אדם, כאן - בידי שמים. אמר רב נהילאי בר אידי אמר שמואל: כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור - מתעשר. מעיקרא כתיב ויפקדם בבזק ולבסוף כתיב ויפקדם בטלאים. - ודילמא מדידהו? - אם כן מאי רבותא דמילתא?

Bavli Megillah 29bבבלי מגילה כ״ט:

מאי פרשת שקלים? רב אמר: (במדבר כ"ח) צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי, ושמואל אמר: (שמות ל) כי תשא. בשלמא למאן דאמר כי תשא – היינו דקרי לה פרשת שקלים, דכתיב בה שקלים. אלא למאן דאמר את קרבני לחמי, הכא מידי שקלים כתיבי התם? – אין, טעמא מאי – כדרבי טבי. בשלמא למאן דאמר צו את בני ישראל – משום דכתיבי קרבנות התם, כדרבי טבי. אלא למאן דאמר כי תשא, קרבנות מי כתיבי? שקלים לאדנים כתיבי! – כדתני רב יוסף: שלש תרומות הן, של מזבח למזבח, ושל אדנים לאדנים, ושל בדק הבית לבדק הבית. בשלמא למאן דאמר כי תשא היינו דשני האי ראש חדש משאר ראשי חדשים, אלא למאן דאמר צו... את קרבני מאי שני? – שני, דאילו ראשי חדשים – קרו שיתא בעניינא דיומא, וחד בדראש חודש. ואילו האידנא כולהו בדראש חודש. – הניחא למאן דאמר לסדר פרשיות הוא חוזר, אלא למאן דאמר לסדר הפטרות הוא חוזר, ופרשתא דיומא קרינן, מאי שני? – שני, דאילו ראשי חדשים קרו שיתא בעניינא דיומא, וחד קרי בדראש חודש, ואילו האידנא קרו תלתא בעניינא דיומא וארבעה קרו בדראש חודש. – מיתיבי: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין בפרשת שקלים, ומפטירין ביהוידע הכהן. בשלמא למאן דאמר כי תשא – היינו דמפטירין ביהוידע הכהן, דדמי ליה, דכתיב (מלכים ב' יב) כסף נפשות ערכו, אלא למאן דאמר את קרבני לחמי, מי דמי? – דמי, כדרבי טבי. מיתיבי: חל להיות בפרשה הסמוכה לה, בין מלפניה בין מלאחריה – קורין אותה, וכופלין אותה. בשלמא למאן דאמר כי תשא – היינו דמתרמי בההוא זימנא, אלא למאן דאמר צו את קרבני, מי מתרמי בההוא זימנא? – אין, לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין. תניא כוותיה דשמואל: ראש חודש אדר שחל להיות בשבת קורין כי תשא ומפטירין ביהוידע הכהן.

Tanchuma Ki Tisa 9תנחומא כי תשא ט׳

לפקדיהם א"ל הקדוש ברוך הוא למשה מנה את ישראל, אמר לפניו רבוני כתיב (בראשית כח) והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב (בראשית לב) ושמתי את זרעך כחול הים, ועכשיו את אומר כן, א"ל אם בקשת לעמוד על מנינם טול ראשי אותיות של שבטים ותעמוד על מנינם, ר' דראובן מאתים אלף, ש' דשמעון שלש מאות אלף, י' דיהודה י' דיששכר י' דיוסף שלשים אלף, נ' דנפתלי חמשים אלף, ז' דזבולון שבעת אלפים, ד' דדן ארבעת אלפים, ג' דגד שלשת אלפים, ב' דבנימין שני אלפים, א' דאשר אלף, הרי תקצ"ז אלף, אותן שלשת אלפים שנשתיירו הן הן שנהרגו על העגל שנאמר ויעשו בני לוי כדבר משה ויפול מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש, לכך א"ל הקדוש ברוך הוא למשה מנה אותם כמה חסרו, רבי מנחם בשם רבי ביבי אמר משל למלך שהיה לו צאן הרבה ונכנסו לתוכן זאבים ובקעום אמר המלך לרועה מנה את הצאן כמה חסרו, כך א"ל הקדוש ברוך הוא למשה לך מנה את ישראל כמה חסרו, בעשרה מקומות נמנו ישראל אחד בירידתן למצרים שנאמר (דברים י) בשבעים נפש ירדו אבותיך וגו', ואחד בעלייתן שנא' (שמות יב) ויסעו בני ישראל מרעמסס וגו', ואחד בחומש הפקודים, אחד במרגלים, ואחר בימי יהושע בחלוק הארץ, ושנים בימי שאול שנאמר (שמואל יח) ויפקדם בטלאים ויפקדם בבזק ולמה בטלאים כד אינון עתירין זכיין באמרא כד אינון מסכינין מעובדיהן בבזק, ומהו בזק אבן נטל מן כל אחד ואחד מהם ובאבנים מנאן, ואחד בימי דוד שנאמר (שמואל ב כד) ויתן יואב את מספר מפקד העם אל המלך, ואחד בימי עזרא כל הקהל כאחד ארבע רבוא (עזרא ב) ואחד לעתיד לבא שנאמר (ירמיה לג) עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, והדין כי תשא את ראש. רבי מנחמה בשם רבי ביבי בשם רבי חייא בר אבא בשם רבי אלעזר בן יעקב כתיב והיה מספר בני ישראל כחול הים (הושע ב) למה נמשלו כחול לומר מה החול אתה עושה בו גומא בערב ובשחרית את מוצא אותה שכבר נתמלאת כך כל אלפים שחסרו בימי דוד נתמלאו בימי שלמה בנו, שנאמר (מלכים א ד) יהודה וישראל רבים כחול אשר על הים לרוב, רבי אליעזר בשם רבי יוסי בן זמרא אמר כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו ושלא לצורך חסרו, ואימתי נמנו לצורך בימי משה ושלא לצורך בימי דוד, ונתנו איש כופר נפשו לה' בימי משה ולא יהיה בהם נגף בימי דוד, זה יתנו אר"מ כמין מטבע של אש הוציא הקדוש ברוך הוא מתחת כסא הכבוד והראהו למשה וא"ל זה יתנו כזה יתנו, כל העובר על הפקודים כל העובר על סכומיא.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 30:11-15ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות ל׳:י״א

זה שאמר כי תשא אין כוונתו מניין של בחירה; כלומר, בעת שיחפוץ המלך או הנשיא. אבל רוצה לומר מניין חובה, שנצטוו עליו, שבכל שנה יתנו מחצית השקל ובאמצעותו יוודע מניינם. ביאור זה, אע"פ שאינו מפורש בתורה, מצאנוהו מפורש במקרא בפרשת יהוידע. לפי שיהואש אמר לכהנים "צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל כסף לחזק את בית אלהיכם מדי שנה בשנה". אפשר היה לומר כי ייתכן שמגבית זו היתה דבר שיהואש התנדב בו. אבל כאשר נזף בהם, כשגילו קוצר יש בקיבוץ הכסף, כאמרו "מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה'" ידענו שכסף זה הוא אשר ציווה בו משה והוא בכל שנה ושנה. וכדי שלא נחשוב גם כן שהוא ציווה בעת של בחירה אמר בדבר המעשה ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר (שם כד ט) ונתאחר העניין. וידענו שהוא שנתנוהו במדבר והתקינו ממנו את האדנים כמו שנבאר. ואילו היה בחירה מהיכן היו עושים את האדנים? ואין מנוס מזה... ולא יהיה בהם נגף - אם לא יתנו מחצית השקל. ויש לנו לומר: לא מפני שדרך כל מניין בלא מתן כסף גורם לכך. אלא שזניחת מתן הכסף לצורכי המקדש הוא הגורם. כמו שאמר על אנשים ויסבו פניהם ממשכן ה' ויתנו עורף גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו וכו' (דהי"ב כט ו-ז). אח"כ סיפר מה שבא עליהם על זאת: והנה נפלו אבותינו בחרב ובנינו ובנותינו ונשינו בשבי על זאת (שם כט ט). ואם נכנס ניסן ולא נתנו כסף כפורים יפול בהם נגף, בין שמנה אותם מנהיגם ובין שלא מנה אותם. ואם מנה אותם מנהיגם שלא בניסן, לא יפול בהם נגף, בין ששקלו מחצית השקל בין שלא שקלו. המעשה אין הוא אלא על מניין של ציווי בזמנו, כוונתי לניסן, אבל לא על מניין של בחירה. ואם יאמר האומר הרי ראינו שדויד אומר הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי (דהי"א כא יז), וזה מלמד שהמגפה באה בכל עת שמונים את העם אלא אם כן שקלו שקלם. על זה נאמר זוהי סברה של דוד שדימה כי החטא הוא בגלל המניין ואין הדבר כך, אבל הוא לסיבה שלא כאן המקום לפרשה והיא עזרתם לאבשלום... והנביא שלא במקום שליחות רשאי לסבור מה שאינו כסברתו. כמו שסבר שמואל ואמר נגד ה' משיחו (שמ"א טז ו). וכמו שסבר נתן ואמר לדויד כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך (שמ"ב ז ג) ולפני זה מה שאמר משה לבני גד ולבני ראובן ולמה תניאון את לב בני ישראל (במדבר לב ז). ומה שאמר ונתת אותו על עבודת אהל מועד כוונתו לקרבנות תמידין ומוספין. כמו שאמרו בני ראובן ובני גד לעבוד את עבודת ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו (יהושע כב כז) וכל חובות הציבור הנספחות לתמיד ומוסף מעין העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, את כל אלו קונים ממחצית השקל כמו שאמרו האבות בימי עזרא והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות והחדשים ולקדשים ולחטאות לכפר על כל ישראל וכל מלאכת בית אלהינו (נחמיה י לג-לד). משותפת לראיות היא השאלה כיצד התירו העם להפחית במחצית השקל ולהעמידה על שלישית השקל. על כך נאמר שיש מהם שלא הפחיתו אבל הוסיפו. וזה לפי שכשעלו העם בימי בית שני לא התקבצו עמם זולתי ארבעים וששה אלף ושלש מאות וששים כמאמר הכתוב כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים (שם ז סו). והקרבנות נשארו כמות שהיו לפי שש מאות אלף לא פחתו כלום. וחישבו העם עם עזרא כמה יספיק לו בעד הצרכים ומצאו חמש דאנק משקל הקודש, והוסיפו שלישית על מחצית השקל למען יושלמו ההוצאות על הצרכים. תשובתנו זאת יוצאת מלשון דבריהם, לפי שהכתוב אומר והעמדנו עלינו מצוות (שם י לג). ואם הכוונה לעיקר כסף הכפורים הרי הוא חובה המוטלת עליהם, ואין צורך שיחייב אותו וזהו פירוש על עבודה אהל מועד (ל טז).

Rashi Shemot 30:12רש״י שמות ל׳:י״ב

כי תשא This has the meaning of obtaining: WHEN THOU TAKEST [THE SUM], (not of "lifting up" as in Genesis 40:13); as the Targum has it, תקבל. The sense is: when you wish to obtain the sum total of their number — to know how many they are — do not take their census by their polls but each of them shall give half a shekel, and you shall count these, and so ascertain their number. ולא יהיה בהם נגף THAT THERE BE NO CALAMITY AMONG THEM – for numbers (i.e. things that have been numbered) are subject to the influence of the "evi.e.e", and therefore if you count them by their polls pestilence may befall them, as we find happened, in the days of David (II Samuel 24:10 and 15).

כי תשא – לשון קבלה, כתרגומו כשתחפוץ לקבל סכום מניינם לדעת כמה הם אל תמנם לגולגולת אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותמנ' את השקלים ותדע מיניינם. ולא יהיה בהם נגף – שבמניין שולט בהן עין הרע והדֵבר בא עליהן כמו שמצינו בימי דוד.

Rashi Shemot 30:15רש״י שמות ל׳:ט״ו

לכפר על נפשתיכם TO MAKE AN EXPIATION FOR YOUR SOULS – in order that you may not be liable to the plague in consequence of the census. Another explanation of לכפר על נפשתיכם is that is was really an atonement for their sins: because Scripture alludes here to three different heave offerings since it uses the expression תרומת ה' three times (twice in vv. 14 and 15, ‘תרומת ה, and once in vers 13, ‘תרומה לה). One mention is an allusion to the heave offering that was to be used for the making of the sockets, for he (Moses) counted them when they began to contribute towards the building of the Tabernacle, when each gave half a shekel, the total amounting to a hundred talents, as it is said, (Exodus 38:25) "and the silver of them that were numbered of the congregation was an hundred talents", and of these the sockets were made, as it is stated, (Exodus 38:27) "And of the hundred talents of silver [were cast the sockets of the Sanctuary etc.]". The second heave offering was also levied by way of census, for he numbered them again after the Tabernacle was erected; that is the census referred to in the beginning of the Book of Numbers: (Numbers 1:1) "[And the Lord spake unto Moses] … on the first day of the second month in the second year … [Take ye the sum of all the congregation of the children of Israel]", and on that occasion, too, each of the.g.ve half a shekel. These were employed in purchasing the communal sacrifices for each year. Rich and poor were made alike in regard to these half shekels; and it is with reference to this heave offering that Scripture uses here the expression לכפר על נפשתיכם, "to make expiation for your souls", for sacrifices were brought in order to make atonement. The third heave offering was that offered for the building of the Tabernacle, as it is said, (Exodus 35:24) "Every one that did offer an offering of silver and brass…". In this heave offering, however, they did not all participate alike, but each one brought whatever his heart prompted him to give (jeru. Shekalim 1:1; cf. Rashi on Exodus 25:1).

לכפר על נפשותיכם – שלא תנגפו על ידי המניין. דבר אחר: לכפר על נפשתיכם – לפי שרמז להם כאן שלש תרומות שנכתב כאן תרומת י"י שלש פעמים אחת תרומת אדנים שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן ונתנו כל אחד ואחד מחצית השקל ועלו למא' ככר כמה שנאמר וכסף פקודי העד' מאת ככר (שמות ל"ח:כ"ה) ומהן נעשו האדנים, שנאמר ויהי מאת ככר הכסף (שמות ל"ח:כ"ז), והשני' אף היא על ידי מניין שמנאם משהוקם המשכן הוא המניין האמור בתחילת חומש הפיקודי' באחד לחדש השני בשנה השנית (במדבר א':א') ונתנו כל אחד מחצית השקל והן לקנות מהן קרבנות ציבור של כל שנה ושנה והושוו בהן עניים ועשירים ועל אותה תרומה נאמר לכפר על נפשותיכם, שהקרבנות לכפרה הן באין והשלישית היא תרומת המשכן, כמה שנאמר כל מרים תרומת כסף ונחשת (שמות ל"ה:כ"ד), ולא היתה יד כולן שוה בה אלא איש מה שנדבו לבו.

Rashi Shemot 30:16רש״י שמות ל׳:ט״ז

ונתת אתו על עבדת אהל מועד AND THOU SHALT GIVE IT FOR THE SERVICE OF THE APPOINTED TENT – From this statement you may learn that he (Moses) was commanded to take their census when they began to contribute towards the building of the Tabernacle, after the incident of the golden calf, because the pestilence had befallen them, as it is said, (Exodus 32:35) "and the Lord plagued the people". A parable: To what may this be compared? To a flock that is dear to its owner upon which there fell pestilence. As soon as it ceased he said to the shepherd, "I beg of you, count my sheep and ascertain how many of them are left". He did this to show that it (the flock) was dear to him. — It is, however, impossible to say that the census mentioned here is identical with that spoken of in the Book of Numbers (1:1), for there (in Numbers 1:1) Scripture states, "[And God spake to Moses …] on the first day of the second month … [Take ye the sum of all the congregation of the children of Israel etc.]", whilst the Tabernacle was set up on the first day of the first month as it is said, (Exodus 40:2) "On the first day of the first month shalt thou set up [the Tabernacle etc.]", and from this census (that mentioned in this paragraph) — from the shekels obtained by it — the sockets used for its boards were made, for it is said, (Exodus 38:27) and of the hundred talents of silver were cast [the sockets of the sanctuary]". Consequently you learn from this that two censuses were taken, viz., one at the beginning of their contributing towards the Tabernacle, after the Day of Atonement (when Moses first commanded the people to engage in the construction of the Tabernacle; see Rashi on Exodus 33:11, last sentence), in the first year, and the other in the second year, in Iyar, after the Tabernacle had already been set up. If you ask, however: is it at all possible that on both of these occasions the number of the Israelites was exactly the same, viz., 603,550, for in the account of how the silver of those that were numbered of the congregation was used (Exodus 38:27) it is so stated, and in the Book of Numbers (1:46) exactly the same is stated, "Even all they that were numbered were six hundred thousand and three thousand and five hundred and fifty"; were not these censuses taken in two different years, and surely it is impossible that there were not at the time of the first census people nineteen years old who accordingly were not counted and who became twenty years old in the second year when the second census was taken and this must have added to the total?! The reply to this question is: As far as the years of men's ages are concerned they were counted in the same year, but reckoning from the time of the exodus from Egypt they were two different years in which the censuses were held. For when we speak of a period beginning with the exodus from Egypt, which took place in Nisan, we calculate from Nisan, as we have learned in Treatise Rosh Hashanah (2b). Consequently the Tabernacle was being built in the first year and was erected in the second year, because a new year began on the first of Nisan following the exodus. The years of people's ages, however, were counted according to the era of the creation of the world which begins with Tishri, consequently from this point of view both censuses took place in the same year: the first in Tishri after the Day of Atonement when the Omnipresent became reconciled with Israel to grant them His pardon and when they received the command regarding the construction of the Tabernacle, and the second on the first of Iyar, so that those who were only 19 years old after the Day of Atonement when the first census was taken, were not yet regarded as twenty in Iyar when the second census was held even though they were born between Tishri and Iyar. על עבדת אהל מועד FOR THE SERVICE OF THE APPOINTED TENT – i.e. for the sockets that were made of it (the expiation money).

ונתת אותו על עבודת אהל מועד – למדת שנצטוה למנותם בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה העגל מפני שנתנה בהן מגפה שנאמר ויגף את העם (שמות ל"ב:ל"ה) משל לצאן החביבה על בעליה ונפלה בה דבר ומשפסקה אמר לו לרועה בבקשה ממך מנה את צאני ודע מה נותרו בה להודיעו שהיא חביבה עליו ואי איפשר לומר שהמניין הזה הוא האמור בחומש הפיקודים שהרי נאמר בו באחד לחדש השני (במדבר א':א') והמשכן הוקם באחד לחדש הראשון שנאמר ביום החדש הראשון באחד לחדש תקח, וגו' (שמות מ':ב'), ומן המניין הזה נעשו האדני' משקלים שלו כמה שנאמר ויהי מאת ככר הכסף לצקת (שמות ל"ח:כ"ז) הא למדת שנים היו אחד בתחילת נדבתן אחר יום הכפורים בשנה ראשנה ואחד בשנה ואחד בשנה שנייה באייר משהוקם המשכן, ואם תאמר וכי איפשר שבשניהם שוים ישראל שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים שהרי בכסף פקודי העדה נאמר כן ובחומש הפקודים אף הוא נאמר בו ויהיו כל הפקודים שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים (במדבר א':מ"ו), והלא בשתי שנים היו ואי איפשר שלא היו בשעת מניין הראשון בני תשע עשרה שנה שלא נמנו ובשנייה נעשו בני עשרים, תשובה לדבר אצל שנות האנשים בשנה אחת נמנו אבל למניין יציאת מצרים היו שתי שנים, לפי שליציאת מצרים מונין מניסן כמו ששנינו במסכת ראש השנה (בבלי ראש השנה ב':), ונבנה המשכן בראשנה והוקם בשנייה שנתחדשה שנה באחד בניסן אבל שנות האנשים מנויין למניין שנות עולם המתחילים מתשרי נמצאו שניהם המניינין בשנה אחת המניין האחד היה בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה המקום לישראל לסלוח להם ונצטוו על המשכן. והשני באחד באייר. על עבדת אהל מועד – הן האדנים שנעשו בו.

Rashi Bemidbar 1:2רש״י במדבר א׳:ב׳

לגלגלתם BY THEIR POLLS – i.e. by means of shekels — "a beka a head (לגלגלת)", as was prescribed on a previous occasion (Exodus 38:26).

לגולגלותם – על ידי שקלים בקע לגולגולת.

Rashi Shemuel I 11:8רש״י שמואל א׳ י״א:ח׳

ויפקדם בבזק – רבותינו אמרו (יומא כב ב). בשברי חרסים (ס"א, אינו) – לשון אחר. בבזק, באבנים, שנטל מכל אחד אבן ומנאם, כמו (לקמן טו ד). ויפקדם בטלאים, שנטל מכל אחד טלה ומנאם בהם, כמו שהיו מונים אותם בחצאי שקלים, ותרגם (משלי כו ח), כצרור אבן במרגמה, היך בזקא דכיפא בקלעא – ובילמדנו: ויפקדם בטלאים, כד אינון מסכנין, באלין בזקייא, כד אינון עתירים, באלין אימריא. לשון אחר: בבזק שם מקום הנזכר בספר שופטים (א ה) וימצאו את אדוני בזק בבזק.

Rashi Shemuel I 15:4רש״י שמואל א׳ ט״ו:ד׳

ויפקדם בטלאים – אמר לכל אחד ואחד, שיקח טלה מצאנו של מלך, ואחר כך מנה את הטלאים, לפי שאסור למנות את ישראל, שנאמר בם (בראשית לב יב). לא יספר מרוב.

Chizkuni Bemidbar 7:2חזקוני במדבר ז׳:ב׳

ויקריבו נשיאי ישראל, "the princes of the house of Israel offered etc.;" the Torah follows up with telling us what it was that the princes of the house of Israel offered, i.e. the offering was individual and collective at one and the same time; (verse 3) [Their sacrifices (pl.) are described as קרבנם, "their offering" (singular) instead of קרבנותיהם, "their offerings, pl.) העומדים על הפקודים, "the ones who supervised the census." According to Rashi, each prince had stood beside Moses and Aaron when the members of that prince's tribe were being counted. He based himself on Numbers 1,4: ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא, "and with you there shall be a man of every tribe, everyone head of his father's house." Therefore the construction of ויביאו את קרבנם, "they brought their atonement offering for counting the people of Israel," is justified. We find another example of such an offering as atonement for counting in Numbers 31,50 after the successful punitive campaign against Midian, [both the soldiers who found that there had been no casualties, and the huge amount of booty collected. Ed.]

ויקריבו נשיאי ישראל – הוא שאומר לאלתר ויביאו את קרבנם וגו׳. העמדים על הפקודים – פר״ש: שעמדו עם משה ואהרן כשמנו את ישראל שנאמר ואתכם יהיו וגו׳. לפיכך ויביאו את קרבנם לכפרה לפי שמנו את ישראל, וכן מצינו בפרשת מדין עבדיך נשאו [את] ראש אנשי המלחמה אשר בידנו וגו׳ ונקרב את קרבן י״י לכפר על נפשותינו.

Pseudo-Rashi Divrei HaYamim II 24:5-6מיוחס לרש״י דברי הימים כ״ד:ה׳-ו׳

(ה) וקבצו מכל ישראל – כלומר: קבצו אותו כסף שהיו ישראל נותנים מדי שנה בשנה, כדכתיב: כל כסף הקדשים אשר יובא בית ה' כסף עובר וגו'. ששלש כספים היו: כסף עובר שקלים בכל שנה, שנאמר כל העובר על הפקודים, עובר על שם העובר. כסף נפשות ערכו על איש שהתנדב ערך נפשו, כמו האומר ערכי עלי, וכל כסף אשר יעלה על לב איש נדבה לבדק הבית. (ו) משאת משה עבד י"י – כלומר שקלים שצוה עליהם במדבר. משאת – על שם כי תשא.

R. Yosef Kara Melakhim II 12:5ר׳ יוסף קרא מלכים ב׳ י״ב:ה׳

כסף עובר איש כסף נפשות ערכו – שני כספים יש כאן, כסף עובר הוא כסף שקלים שבכל שנה הנאמר בכל העובר על הפקודים (שמות ל':י"ג), ואיש שיתנדב ערכך נפשות האומר ערכי עלי, כל כסף אשר יעלה וגו' כגון האומר הרי עלי מנה לבדק הבית.

Rashbam Shemot 30:12:16רשב״ם שמות ל׳:י״ב:ט״ז

(12) כי תשא WHEN YOU TAKE A CENSUS: When Moses gathered together the Israelite people to get them to donate to the Tabernacle, he counted them. The money that was collected was used for the purposes of the Tabernacle, as it is written in the Torah portion, 'Elleh fequde (Ex. 38:25), "The silver of those of the community that were recorded came to one hundred talents ...." (16) כסף הכפורים THE EXPIATION MONEY: The money that each person shall give as "ransom of himself." על עבודת אוהל מועד ASSIGN IT [THE MONEY] TO THE SERVICE OF THE TENT OF MEETING: As it is written (Ex. 38:27), "one hundred sockets to the one hundred talents, a talent a socket."

(יב) כי תשא – כשקיבצם משה לישראל להפריש תרומת המשכן, מנאן. וזה הכסף ניתן לעבודת המשכן, כדכתיב באלה פקודי: וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' (שמות ל"ח:כ"ה). (טז) כסף הכיפורים – כסף כופר נפש. על עבודת אהל מועד – כדכתיב: מאת אדנים למאת הככר ככר לאדן (שמות ל"ח:כ"ז).

Rashbam Shemot 35:1רשב״ם שמות ל״ה:א׳

ויקהל MOSES CONVOKED [THE WHOLE ISRAELITE COMMUNITY]: In order to take from each of them half a shekel, and in order to instruct them about the construction of the Tabernacle.

ויקהל – לקחת מכל אחד {מחצית השקל} לגלגלת, וגם להזהירם על מלאכת המשכן.

Rashbam Bemidbar 31:49-50רשב״ם במדבר ל״א:מ״ט-נ׳

(49-50) עבדיך נשאו את ראש ... ולא נפקד ממנו איש "YOUR SERVANTS HAVE COUNTED ... AND NOT ONE OF THEM WAS LOST: in a plague [as a result of the count]. That is why (50) WE BROUGHT AN OFFERING TO THE LORD ... TO MAKE EXPIATION FOR OUR PERSONS: For before we were counted, we had made a vow [to bring that offering], so that the plague would have no power over us. And for that reason, God commanded that that offering be assigned (Ex. 30:16) ‘to the service of the Tent of Meeting’." [Verses 49–50 here follow the pattern of Ex. 30:12–16.] For we saw [there] in the Torah portion Ki tissa’, [that the Torah says] (Ex. 30:12) "so that no plague will come upon them when they are counted ..., (30:16) take the expiation money from the Israelites and assign it to the service of the Tent of Meeting. It shall serve the Israelites as a reminder [before the LORD]." Accordingly here also (in Numbers 31:54) "They brought it to the Tent of Meeting as a reminder ... before the LORD." I heard this explanation from my teacher, my father Rabbi Meir. It is the correct one.

(מט) עבדיך נשאו את ראש וגו' {ו}לא נפקד ממנו איש – במגפה. (נ) לפיכך: ונקרב את קרבן י"י {וגו'} לכפר על נפשותינו – שנדרנו מלפני החשבון, שנימנינו כדי שלא ישלוט בנו נגף. ולפיכך ציוה הקב"ה לתתו על עבדת אהל מועד, שכן מצינו בכי תשא וגו': ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם {וגו'} ולקחת את כסף הכפורים מאת בני ישראל ונתת אתו על עבדת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון וגו' (שמות ל':י"ב,ט"ז). אף כאן: ויביאו אותו אל אהל מועד לזכרון לפני י"י (במדבר ל"א:נ"ד). מאבא מרי הרב ר' מאיר שמעתי שיטה זו ועיקר.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 30:12אבן עזרא שמות פירוש שני ל׳:י״ב

(יא-יב) וידבר – החל לפרש כסף הכפורים, שהוא חיוב על הכל, ולא היה נדבה. והזכיר זה בעבור הכתוב למעלה, כי אחת בשנה יעשה כפורים. וכסף הכפורים גם כן יהיה אחד בשנה כאשר אפרש. ואחר כן הזכיר הכיור וכנו, שלא נעשו מנדבת הצבור רק ממראות הצובאות לבדן. גם הזכיר שמן המשחה וקטרת הסמים, כי הנשיאים לבדם הביאום. ובהזכירו שמן המשחה, הזכיר הכלים הנמשחים. גם הזכיר האומן הגדול שהוא הרוקח, ואשר יעשה בעצתו כל המשכן, והוא בצלאל ואהליאב. והזכיר השבת להזהיר ישראל בתחלה, שלא יעשו מלאכת השם בשבת. ואחר כן הזכיר תפלת משה לפני רדתו מן ההר, והוצרך להזכיר מעשה העגל בתחלה, לדעת למה התפלל. ואחר כן הזכיר רדתו, ושרפת העגל, ושובו אל ההר להתפלל עוד שנית בעדם. והזכיר כעס משה להוציא אהלו ממחנה ישראל. ויש אומרים, כי הכתוב יספר מה שהיה. ואחר כן הזכיר כבוד משה שראה הכבוד. ואחר כן צוהו שירד ויפסול לוחות, ויכתבם השם פעם שנית. והזכיר התנאים שכרת ברית עם ישראל, הם הכתובים בפרשת ואלה המשפטים. ואחר כן יזכיר כי קרן עור פניו ברדתו מההר ולוחות הברית בידו. והגאון אמר כי כסף כפורים לעולם הוא חיוב על ישראל בכל שנה, בין שיספרם מלכם, או לא ישא מספרם. וראייתו משאת משה במדבר. ואמר כי ממנו יקריבו קרבנות הצבור ותקון הכיור ויעשו שמן משחה וקטרת הסמים, גם ינתן ממנו לסנהדרין. וזה רמז בצלאל ואהליאב. כי מנהג החושבים, שהם בעלי סוד החשבון, לכתוב האגרות הפרטים, ובראש האגרת יכתבו הכלל הנחבר מן הפרטים. יש אומ' כי המגפה שהיתה בימי דוד (שמואל ב כ"ד) בעבור שלא נתנו כפר נפשם. ואם זה אמת היא תשובה על הגאון. וטעם בפקד אתם – כי אם לא יתנו כפרם ברגע הפקידה, אז יבא הנגף. ויפת אמר, אם לא יתנו כפרם בצאתם למלחמה ויספרו ינגפו לפני האויב.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 30:16אבן עזרא שמות פירוש שני ל׳:ט״ז

ולקחת {את כסף הכפרים} – זה מפורש בפרשת אלה פקודי, כי המשכן אינו עומד רק על כסף הכפורים זכרון לבני ישראל.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 30:12אבן עזרא שמות פירוש ראשון ל׳:י״ב

{כי תשא} – הזכיר בפרשה הזאת כסף הכפורים על כל ישראל. והזכיר אחריו הכיור וכנו [שנשאר לו מעבודת המשכן]. וטעם להזכיר כסף הכיפורים, כי היא תרומת חיוב, וכל תרומת המשכן היא נדבה, חוץ מזאת. וטעם להזכיר כיור ונחשת אחר כן, כי לא נעשה מנחשת נדבת ישראל, רק מנחשת הנשים החכמות, הם העושות מלאכת הקודש. ואחר כן הזכיר הבשמים והסמים, שהביאו הנשיאים לבדם. ואחר כן הזכיר בצלאל ואהליאב, שהם ראשי החושבים לעשות כל המלאכה. וטעם אך את שבתתי, שלא יאמר אדם בעבור שהיא מלאכת הקודש לעשותה גם בשבת. ואחר כן סיפר כל מה שאירע טרם רדת משה ותפילתו, ורדתו, ושרפת העגל, והריגת עובדיו, ושובו אל השם להתפלל בעדם, ובקשתו להכנס השכינה ביניהם, ורדתו מההר לפסול האבנים, ושובו אל ההר ועבר השם עליו. וטעם להזהיר על עבודה זרה ולהזכיר המועדים פעם שנית בעבור שאמר כי לא אעלה בקרבך (שמות ל"ג:ג'). והמשל כבעל נעורים קצף על אשת בריתו, בעבור שעברה חוק והפרה התנאי שהיה ביניהן. ועתה בשובו אמר לה, השמרי לך אל תפרי עוד התנאי כאשר עשית, והנה אחדש עמך ברית שנית. על כן כל פרשת שמר לך עד לא תבשל גדי (שמות ל"ד:י"א-כ"ו), כמו הפרשה באלה המשפטים (שמות כ"ג:י"ג-י"ט). והזכיר אחר כן פרשת כי קרן עור פניו (שמות ל"ד:כ"ט) שהוא פירוש אשר לא נבראו בכל הארץ (שמות ל':ל"ד). כי תשא – כנוי על המספר. ומנהג אנשי הספירות לכתוב השמות טור אחר טור. וישא בראש כלל המספר. ובעבור היות שר המשקים שר על אחרים שמו הוא נשוא בראש, ותחתיו כל המשקים, וכן שר האופים (בראשית מ'). והכתוב כפר נפשו – וזה פירוש לכפר על נפשותיכם (שמות ל':ט"ו). וטעם נגף – במלחמה, כי המת במלחמה לא בא יומו. ויש אומ' כי כל דבר שיספר יחסר. וטעם נגף – דבר. והעדות מספר יואב (שמואל ב':כ"ד). ודעתי אחרת.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 30:16אבן עזרא שמות פירוש ראשון ל׳:ט״ז

ונתת אתו על עבדת אהל מועד – כי הנה מפורש הוא בפרשת ואלה פקודי, כי כל האדנים גם הווין היו מכסף הכיפורים. ויאמר הגאון, אם כן מה פירוש זהב וכסף עם כל איש אשר ידבנו לבו (שמות כ"ה:ג'). והשיב כי עשו ממנו חצוצרות ומזמרות ואגרטלים, כאשר מצאנו אלה הכלים בספר עזרא, ואם אינם מפורשים חוץ מהחצוצרות. ולפי דעתי, בעבור היות החמשה עשר דברים תרומת נדבה, לא הפריש הכתוב את הכסף, כאשר הראיתיך בפסוק אשר ילד לו (בראשית ל"ה:כ"ו). וטעם לזכרון – האדנים. וקדמונינו ז"ל העתיקו, כי מצוה על כל ישראל לתת בכל שנה מחצית השקל קודם ניסן לכפר כל איש על נפשו, ואם לא יתנו יהיה בהם נגף. ואחר שיתנו אינם חוששים אם ספרם מלכם, שיתנו שנית. והנה מצאנו עד נאמן על דברי הקבלה. מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלם {את} משאת משה עבד י"י והקהל לישראל לאהל העדות (דברי הימים ב כ"ד:ו'). ועוד חיזוק לדבר שאמר משאת משה עבד י"י על ישראל במדבר. וצורך הכסף לתמידין ולמוספין. ויאמר הגאון בעבור שבא אחרי כסף הכפורים הכיור, יוקח ממנו לצורך הברכה והתעלה. ובעבור שבא אחריו הקטרת גם היא מכסף הכפורים תעשה. ובעבור שהזכיר בצלאל והחכמים אחר כן, להורות כי החכמים המלמדים את הכהנים הלכות שחיטה וקמיצה, גם הם יקחו הוצאתם מכסף הכיפורים. ובעבור שאמר מחלליה מות יומת על פי בית דין, גם בית דין יקח הוצאתו מכסף הכיפורים.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 30:12,16ר׳ יוסף בכור שור שמות ל׳:י״ב,ט״ז

(יב) כי תשא את ראש – נשיאות ראש קרוי כשמונין אותם. ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם – שלא יכנס בהם עין הרע על ידי המניין, כדאשכחן גבי דוד, שמנה ישראל והיתה בהם המגפה (שמואל ב כ"ד:א'). וכמו שאמרו רבותינו (בבלי תענית ח':): אין הברכה מצוייה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד, אבל הכפרה מונעת המגפה. (טז) [ולקחת את כסף הכפורים – אף על פי שלא נימנו אלא לחודש אחד אחר שהוקם המשכן, שבאחד בניסן הוקם המשכן בשנה שנייה לצאתם מארץ מצרים (שמות מ':י"ז), ובראש חודש אייר שלאחריו צוה הקב"ה למנותם, כדכתיב: במדבר סיני (במדבר א':י"ח). הכי קאמר הקב"ה למשה: כפי כסף הכיפורים תשים בעבודת המשכן בצימצום, כדכתיבי קראי: מאת ככר ואלף ושבע מאות שקל ושבעים וחמש. הגה"ה.]

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 38:25ר׳ יוסף בכור שור שמות ל״ח:כ״ה

וכסף פקודי העדה – אינו אומר כסף התרומה כמו שאמר: זהב התרומה (במדבר ל"א:נ"ב), ולא כסף התנופה כמו שאמר: ונחושת התנופה (שמות ל"ח:כ"ט), אלא: כסף פקודי העדה. וזהו פשוטו: כסף הרבה התנדבו, אלא לא הוצרך למלאכה, אלא מאת ככר כסף למאת האדנים, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים לווים וציפוי ראשיהם וחשוקיהם, והשאר נתנו באוצר. וכן מן הזהב נתנו יותר ממה שהוא מונה, וכן הנחושת. אלא אינו מונה אלא אותן שהוצרך למלאכה, והשאר נתנו באוצר לבדק הבית, ולצורכי צבור, {ולקרבנות צבור}, ולקרבנות קיץ המזבח. דאי אפשר לצמצם, שנדבו בצימצום מה שצריך. וגם אי אפשר שלא נדבו בני י"ח, {וי"ט}, בני ששים ואחד, בני ע', בני פ', שלא היו במניין, דהא כתיב: כל מרים תרומת כסף ונחושת (שמות ל"ה:כ"ד), דמשמע כל הרוצה להרים היה מרים. ואפילו בני עשרים מי איכא למימר דלא הביאו אלא בקע לגלגולת, {אלא ודאי} הביאו הרבה מזה, כדכתיב: והמלאכה היתה דיים לכל המלאכה {לעשות אותה} והותר (שמות ל"ו:ז'), שהתנדבו יותר. {אלא} הם לא נימנו אלא לאחר שהוקם המשכן חודש אחד, כמו שמפורש במדבר סיני (במדבר א':א',י"ח). וכאן מגיד לך, שהכסף {של} מניין העדה עלה למאת ככר, ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים כשמנה אותם, ואיתרמי שבמניין זה בצמצום הוצרך למשכן, כמו שמפרש והולך. והכי קאמר קרא: וכסף פקודי – כשמנה אותם משה על פי השכינה חודש אחר שהוקם, כדכתב הכא דבאחד לחודש הראשון בשנה השנית הוקם המשכן (שמות מ':י"ז). ובמדבר סיני כתיב: דבאחד לחודש השיני בשנה השנית (במדבר א':א') צוה הקב"ה למנותם. וקאמר הכא: דכסף פקודי העדה כשמנאם, עלה למאת ככר ואלף ושבע מאות וחמשה ושבעים שקל, וכן הוצרך למעשה המשכן, כדפריש והולך. ומגיד לך דהכי איתרמי. אבל אינו נראה שנמנו ב' פעמים, כיון שנמנו פעם אחת ועדיין עומדין באותו מיניין, למה יחזור וימנם. ועוד שצריך לומר שמניין שמנאן מתשרי, ומניין הפסוק מניסן {שווין}. ועוד שצריך לומר שלא מת אחד מישראל מיום הכפורים ועד אייר, המקום יעמידם לחיים.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 1:1ר׳ יוסף בכור שור במדבר א׳:א׳

(א-ב) באחד לחדש השני – חדש אחד אחר הקמת המשכן (שמות מ':י"ז), שנתקן המשכן להעמיד הכהנים על עבודתם, ועברו ימי המילואים ונסדרו הקרבנות, והזהיר עליהם על ענייני הטמאות שלא יטמאו את המשכן, צוה למנות את החיילות שיחנו סביב למלך ושראויין להלחם. וחילק{ם} לארבעה דגלים, כדי שיחנו לארבע רוחות המשכן, כי כן דרך כבוד למלך ששריו ועבדיו מקיפין אותו, והוא באמצע. ודרך כשרוצה להכניסן במלחמה, לימנות הצבא, וכן היו עושין מלכים הראשונים כשנכנסין במלחמה – מונין חיילות, כדכתיב: ויפקדם בבזק (שמואל א י"א:ח'), ויפקדם בטלאים (שמואל א ט"ו:ד'). וכשחוזרין, מונין אותם לידע כמה נפלו מהם, כדכתיב: עבדיך נשאו את ראש אנשי המלחמה וגו' (במדבר ל"א:מ"ט). וכן צוה הקב"ה לימנות את חילו ולסדרם על דגליהם, כי בעשרים בחודש זה נסעו (במדבר י':י"א) להתקרב להלחם בכנענים, אלא שמנעום המרגלים. וזה פעם ראשונה שנמנו, כי ביציאת מצרים לא נמנו, כי מה שהוא אומר כשש מאות אלף רגלי (שמות י"ב:ל"ז), זה היה אומד הדעת. תדע דכתיב: כשש מאות, ולא שש מאות, ולא פרט שם שום פרט, ומי איתרמי אם נימנו שלא היה שם {שום} פרט. ומה שאמר באלה פקודי: בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש {וגו'} לשש מאות אלף (שמות ל"ח:כ"ו), זהו זה מניין שבכאן. אלא שאומר לשם כי מניין הכסף שהוצרך למשכן זהו בקע לגולגולת מחצית השקל בשקל הקודש למניין הפקודים שבכאן, להראות חיבתן של ישראל דאיתרמי הכי. שאין לומר שנימנו שתי פעמים ולא פחתו ולא הות{י}רו, אלא נראה שהם התנדבו כסף למשכן, כל אחד כפי נדבת לבו, ולא הוצרך אלא בזה המניין. וכשמנום ראו דהכי אתרמי, ונכתב לשם ללמדינו דהכי איתרמי. ובערבות מואב מנה את הנולדים מאלה, סמוך לכניסתן לארץ, כי אלו מתו במדבר, כדכתיב: ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרון (במדבר כ"ו:ס"ד). {ועיקר הפשט נראה לי: כי על ידי בקע לגולגולת דידעי במניין ראשון כללן של ישראל כדכתיב התם: לשש מאות אלף (שמות ל"ח:כ"ו). ועכשיו מנו כל שבט ושבט בפני עצמו וכל דגל בפני עצמו כדכתיב הכא: למשפחתם לבית אבותם.}

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 31:49ר׳ יוסף בכור שור במדבר ל״א:מ״ט

עבדיך נשאו – עשו חשבון כמו נשא את ראש בני {קהת} (במדבר ד':ב'). ולא נפקד – נחסר, כמו: ויפקד מקום דוד (שמואל א כ':כ"ה). וזהו נס גדול, ומאחר שעשה לנו הקב"ה נס, נתן לו תודה, כי הרגנו אומה גדולה, ולא נחסר ממנו איש. ורבותינו דרשו (בבלי שבת ס"ד.): לא נפקד ממנו איש – לעבירה, אבל ידי הרהור לא יצאנו. ויש מפרשים: על שמנו את ישראל. אבל בזה סגי בבקע לגולגולת (שמות ל"ח:כ"ו), והיותר לכפר על ההירהור.

R. Moshe Kimchi Nechemyah 10:33ר׳ משה קמחי נחמיה י׳:ל״ג

שלישית השקל – נוסף על מחצית השקל לצורך הענינים הנזכרים.

Radak Shemuel II 24:1רד״ק שמואל ב׳ כ״ד:א׳

ויוסף אף ה' – לא ידענו זה החרון למה היה, אם היה רע בישראל דוד היה מבער אותו, אולי היה בישראל עוברי עבירה בסתר. ומה שאמר: ויוסף, כי דבר אבשלום חרון אף היה מה' על ישראל, אף על פי שהיה הדבר ההוא לעונש דוד שברח מפני בנו וששכב עם נשיו וג"כ נענשו ישראל שנגפו בעת ההוא כ' אלף ביום אחד, א"כ הדבר ההוא היתה סבה מאת ה' לחרות בישראל על מעשים רעים שהיה בסתר בהם, וכן עתה הוסיף אף ה' לחרות בישראל על נסתרות שהיו ביניהם, כי אילו היו גלויות לא הניחם דוד ולפי שלא היו גלויות, הענישם האל על ידי סבה כי כל משפטיו צדק ואמת והסית את דוד ונתן בלבו שימנה אותם. או אמר: ויוסף על הרעב שהיה שלש שנים ואעפ"י שנגלה אותו העון חרון אף היה, על כל ישראל ועתה הוסיף לחרות בהם והסית את דוד שימנה אותם וכבר היה דבר זה נודע בישראל מן התורה, כי אם ימנו את ישראל שלא יתנו איש כופר נפשו שיהיה בהם נגף ואפילו ימנה אותם לצורך, וצוה דוד את יואב שימנה אותם והיה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר, לפי שידע שיחסרו. וכן אמר בדברי הימים: למה יהיה לאשמה לישראל, ואף על פי שיקח מהם כסף או שום דבר, כיון שימנה אותם שלא לצורך יחסרו, כמו שפירש למעלה בפסוק ויפקדם בטלאים. ואמרו רבותינו ז"ל: כל זמן שנמנו ישראל לצורך - לא חסרו, שלא לצורך – חסרו כמו בימי דוד, לפיכך היה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר, עד שחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל. ומה שאמר: ויסת את דוד בהם – כלומר ששם בלבו למנותם. ומה שאמר לאמר לך מנה את ישראל – היה בלב דוד שיאמר לאחד משריו לך מנה את ישראל, לא שהאל אמר לו בנבואה לך מנה, שאם כן איך אמר דוד חטאתי מאד? ואם האל אמר לו, מה חטא? אלא ששם בלבו למנותם בעבור עון ישראל ודוד לא ידע כי מה' הוא. ותרגם יונתן: וגרי ית דוד בהון, והיצר שהיה בלבו למנותם הוא השטן שנאמר בדברי הימים.

Radak Melakhim II 12:5רד״ק מלכים ב׳ י״ב:ה׳

כל כסף הקדשים – אומר בדברי הימים ויהי אחר כן היה עם לב יואש לחדש את בית ה' כי היה צריך חזוק, כי שם אומר הטעם כי עתליהו המרשעת ובניה פרצו את בית האלהים, לפיכך היה צריך חזוק כי לולי זה היה עדיין קיים הבנין, כי מיום שנבנה הבית עד שבדקו יואש לא היה אלא מאה וחמשים וחמש שנה, ובנין חזק כאותו בנין היה עומד יותר ויותר לולא שפרצוהו עתליהו ובניה, הם שהיו לה מאיש אחר ולפי שעשו בו פירצות, שם יואש על לבו לתקנם והיה צריך לקבץ קדשי ישראל שיקדישו שקלים או קדשי נדבות וההקדשות שהיו בבית ה', אומר בדברי הימים כי עתליהו ובניה עשו אותם לבעלים הרוב, ומה שנשאר לא רצה יהואש להוציאו בבנין כדי שלא ישאר אוצר ה' ריק וחשב שיעשהו מקדשי החוץ, ואמר לכהנים שיקבצו כל כסף המובא בית ה' וגם הכריז על השקלים שיביאו אותם, כמו שאומר בדברי הימים: ויתנו קול ביהודה ובירושלם להביא בית ה' משאת משה עבד האלהים, ומשאת משה הוא כסף שקלים קראו משאת על שם: כי תשא את ראש בני ישראל. ושלשה כספים זכר הנה, כסף עובר – הוא מחצית השקל כמו שנאמר כל העובר על הפקודים. איש כסף נפשות ערכו – הוא האומר: ערכי עלי או ערך פלוני עלי כל כסף אשר יעלה על לב איש הוא המתנדב לבדק הבית. וכן תרגם יונתן הפסוק: כל כסף קודשיא דמיתעל לבית מקדשא דה' וגו' כבעמוד. ואם תאמר כיון שנתנו השקלים לבדק הבית, ממה היה להם התמידים באותה שנה, שהיו לוקחין אותן בכל שנה מתרומת השקלים? ונראה כי נתרשלו מלהביא אותה תרומה אותן השנים שמלכה עתליהו והיה לבם ועבודתם לבעלים ולא לבית ה' ולא היו מעלים עולות תמיד, כמו שאומר בדברי הימים והיו מעלים עולות תמיד בבית ה' כל ימי יהוידע, נראה כי קודם לכן לא היו מעלים תמיד ומפני זה הוצרך יהואש להחזירם ולהעביר קול ולהביא משאת ה' והטובים שבהם שבו אל ה' בכל לבם הביאו מה שהם חייבין מהשנים שעברו, והספיק לזה ולזה.

Radak Divrei HaYamim II 24:6רד״ק דברי הימים ב׳ כ״ד:ו׳

את משאת משה עבד יי' – הוא כסף שקלים, מחצית השקל שהיה כל ישראל נותן פעם אחת* לשנה, כמו שכת' בתורה "כי תשא את ראש בני ישראל" (שמ' ל,יב); ומפני זה קראו "משאת", על שם "כי תשא". ובמלכים כת' שלשה כספים (מ"ב יב,ה): "כסף עובר", והוא מחצית השקל, כמו שאומ' "כל העובר על הפקודים" (שמ' ל,יג); "איש כסף נפשות ערכו", הוא האומ' "ערכי עלי" או "ערך פלוני עלי"; "כל כסף אשר יעלה על לב איש", הוא המתנדב לבדק הבית. והקהל לישראל – פי': משאת משה עבד יי' והקהל, שצוה משה לישראל להביאו במדבר לאהל העדות (שמ' ל,טז).

Rid Shemuel II 24:10רי״ד שמואל ב׳ כ״ד:י׳

ויאמר דוד אל ה' חטאתי – כי לא הורשו למנותם בי אם בעת הצורך במלחמה כמו שעשה שאול ויפקדם בטלאים כדי למנות עליהם שרי צבאות, וכל זה לא לגלגלת, אלא שלא לצורך אסור אפילו על ידי דבר אחר.

Rid Nechemyah 10:33רי״ד נחמיה י׳:ל״ג

שלישית השקל בשנה – הפחות לא יפחות. ומפני שהיו רובם עניים, לא היה ספוק בידם להביא שקל שלם כמו שהיו חייבים.

Chizkuni Shemot 30:12חזקוני שמות ל׳:י״ב

כי תשא בשנה השנית כדכתיב בפרשת במדבר בשנה השנית וגו' שאו את ראש כל עדת בני ישראל שכן כי תשא להבא משמע ושאו מיד משמע. ופרשה זו נאמרה מבאחד באדר כדי להשמיע על השקלים לתרומת הלשכה לקנות הקרבנות להקריב מבאחד בניסן ואילך שבו הוקם המשכן והלשון מוכיח ונתת על עבודת אהל מועד ש"מ שכבר נעשה אהל מועד כלו. ונתנו איש כפר נפשו לצורך הקרבנות הבאים לכפרה כמו שפרש"י. ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם בשנה השנית, לפי שכבר נתנו איש כופר פדיון נפשו. וע"י שמצינו גבי דוד שהיה נגף בישראל כשנמנו. ועוד שארז"ל שאין ברכה מצויה לא בדבר המנוי ולא בדבר המדוד הבטיח כאן ולא יהיה בהם נגף מפני שהכפרה מונעת את המגפה. ויש מפרשים ולא יהיה בהם נגף לא ינגפו לפני אויביהם. בפקד אתם בצאתם למלחמה.

Chizkuni Shemot 30:16חזקוני שמות ל׳:ט״ז

לכפר על נפשתיכם, יש מפרשים כל זמן שהמלאכה הנעשית מכסף זה היתה קימת אין צורך לתת כופר פעם אחרת כשיהיו נמנים, ולכך לא נתנו כופר כשנמנו במדבר סיני אבל בימי דוד כבר נתבטלה המלאכה ולכך נגפו.

Ramban Shemot 30:12רמב״ן שמות ל׳:י״ב

צוה הקדוש ברוך הוא את משה כאשר תשא ראש בני ישראל במנין יתנו כפר נפש מחצית השקל, ואמר לו (בפסוק טז) ולקחת את כסף הכפורים הנזכר, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה, כמו שאמר (להלן לח כה), וכסף פקודי העדה מאת ככר. ולא הוצרך להאריך ולומר, ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אוהל מועד, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה, כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם: והנראה אלי, כי לא הצריך אותו עתה לבא באהליהם ולמנותם כאשר יעשה בחומש הפקודים (פרשת במדבר. ועי"ש ברש"י ג טו), רק שיעשה כאשר יאמרו רבותינו (שקלים פ"א ה"א) בשקלי הקרבנות, צוה עליהם שכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, והם הביאו אליו הכופר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא אמר רק ונתת את כסף הכפורים, כלומר הנה צויתיך כאשר תמנם שיתנו כופרם ועתה יתנו מעצמם הכופר ותתן אותו על עבודת אהל מועד, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו. ואין טענה מכל העובר על הפקודים, כי פירושו הראוי לעובר. ומפני שלא נתפרש כאן אם היא מצות דורות, או לשעה למשה במדבר, טעה דוד ומנה אותם בלא שקלים, והיה הנגף בהם, והתודה עליו, ויאמר דוד אל ה' חטאתי מאד אשר עשיתי. ורבותינו (מגילה כט ב) דרשו מכאן שלש תרומות מרבוי המקראות. וכן נראה ממה שאמר הכתוב (דהי"ב כד ו) מדוע לא דרשת על הלוים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, יראה מזה כי משאת משה מצוה לדורות להביאו לבדק הבית אף על פי שלא ימנם, וכן בקרבנות כדברי חכמים, וכן כתוב (נחמיה י לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות החדשים למועדים ולקדשים ולחטאות לכפר על ישראל וכל מלאכת בית אלהינו. מכאן מפורש שהיו מביאים שקלים בכל שנה לקרבנות ולבדק הבית. ואמר שלישית השקל, כי בימי עזרא הוסיפו עליהם, והיה שלישית השקל עשר גרה. ובמס' שקלים (פ"ב ה"ג) שנינו שכשעלו ישראל מן הגולה היו שוקלין דרכונות, חזרו לשקול סלעים, חזרו לשקול טבעין, ובקשו לשקול דינרין. ופירושה כשעלו מן הגולה, מפני שהיה בדק הבית צריך להוצאות מרובות היו שוקלין דרכונות שהם גדולים מן הסלעים, והיה כל אחד שוקל דרכמון אחד, חזרו לשקול סלעים שלמים, חזרו לשקול טבעין, ומפורש בירושלמי (שם) שהוא פלגות סלעין, ובקשו לשקול דינרין ולא קבלו מהן, שיכול הצבור להוסיף ליתן יותר מחצי סלע, ובלבד שתהא יד כולן שוה כמו ששנינו במשנת מסכת שקלים, ומ"מ אין אדם רשאי לפחות וליתן פחות מחצי סלע בין יחיד בין רבים, כי אין כופר הנפש פחות מכן, כדכתיב זה יתנו וגו'. ובירושלמי (שם) אמרו בשלישית השקל מכאן שאדם חייב באחריות שקלים שלשה פעמים בשנה, מכאן שאין מטריחין על הצבור יותר משלשה פעמים בשנה. וכתב רש"י לפי שרמז כאן שלש תרומות, אחת תרומת האדנים, שמנאן כשהתחילו בנדבת המשכן אחר יוה"כ בשנה ראשונה, ונתנו כל אחד מחצית השקל ועלה למאת הככר, שנאמר (להלן לח כה) וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו'. והשניה אף היא ע"י מנין שמנאן משהוקם המשכן, הוא מנין האמור בחומש הפקודים (במדבר א א) באחד לחדש השני בשנה השנית, ונתנו כל אחד מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור. ואם תאמר וכי אפשר שבשניהם היו ישראל שוין שש מאות אלף ושלשת אלפים וחמש מאות וחמשים, והלא בשתי שנים היו, ואי אפשר שלא היו בשעת מנין הראשון בני תשעה עשרה ונעשו בני עשרים. תשובה לדבר, אצל שנות האנשים בשנת אחת נמנו, אבל למנין יציאת מצרים היו שתי שנים, שליציאת מצרים מונין מניסן, ולשנות האנשים מונין למנין שנות עולם המתחילין מתשרי, נמצאו שני המנינים בשנה אחת, המנין האחד בתשרי לאחר יום הכפורים שנתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל ונצטוו על המשכן, והשני בא' באייר. כל אלו דברי הרב. ואני תמה, ואיך יתכן שיהיה קהל גדול כמהו ולא ימותו בו בחצי שנה למאות ולאלפים. והנה לפי דברי הרב עמדו כשבעה חדשים ולא מת אחד, וכתיב (במדבר ט ח) ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם. ועוד קשה לי, כי מנין שנות האנשים איננו למנין שנות עולם מתשרי אבל הוא מעת לעת מיום הולדו, לכך נאמר בהם עשרים שנה ומעלה, שיהיו שנים שלימות להם. וכן בכל מניני התורה בשנות האדם כך הם נמנין מעת לעת, כמו שאמרו במס' ערכין (יח ב) שנה האמורה בקדשים, ובבתי ערי חומה, ושתי שנים שבשדה אחוזה, ושש שבעבד עברי ושבבן ושבבת כולן מעת לעת. בקדשים מנא לן, אמר קרא כבש בן שנתו (ויקרא יב ו), שנה שלו ולא שנה של מנין עולם וכו', ומפרש התם שבבן ושבבת למאי הלכתא, אמר רב גידל לערכין, והטעם, מפני שכתוב בהן "ומעלה", ובכל מניני המדבר כך כתוב בהן ג"כ "ומעלה", ומנין המדבר כמנין הערכין בכל דבר, כמו שאמר בבבא בתרא (קכא ב) גמר ומעלה ומעלה מערכין, א"כ כל הנולדים מתשרי ועד אייר השלימו שנה בנתים, ונתרבו בין שני המנינים עם רב. אבל יותר נכון שנאמר שכן אירע מעשה, שהיו ישראל בשעת מנין ראשון תר"ג אל"ף ותק"ן, ומתו מהם הרבה בשבעה החדשים כנוהג שבעולם, ובני עשרים משלימים שנתם מתשרי ועד אייר, ואירע הדבר שהיו המשלימים כמנין המתים. אבל לפי דעתי אין השואת המנינין האלה שאלה כלל, כי במנין הראשון נמנה שבט לוי עמהן, כי עדין לא נבחר ולא יצא מכלל העם, ובמנין שני נאמר לו אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא (במדבר א מט). והנה אותם המשלימים שנתם שנעשו בין שני המנינין בני עשרים שנה היו קרוב לעשרים אלף. וזה דבר ברור. כי ממה שהוצרך לומר במנין שני אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא, ראיה שהיה נמנה עמהם עד הנה, ועתה נבחר השבט ההוא ונמנה לעצמו להיות לגיון למלך. והנה ישראל כשיצאו ממצרים היו כשש מאות אלף רגלי (שמות יב לז), לא שש מאות, ומתו מהם עד המנין ההוא, ונתרבו במשלימים שנותיהם. ואולי "הגברים" אינם בני עשרים, אבל כל הנקרא איש מבן שלש עשרה שנה ומעלה בכלל, כי הוא להוציא הנשים והקטנים בלבד, כאשר אמר לבד מטף. וכן נראה לי, כי שלש תרומות שרמז כאן, האחת לקרבנות הצבור, איננה על ידי המנין האמור בחומש הפקודים כדברי הרב, כי שם נאמר אך את מטה לוי לא תפקוד, והשקלים של קרבנות לויים חייבים בהם לדברי הכל, וכדברי חכמים אף הכהנים, וכן הלכה, כמו שמפרש במס' שקלים (פ"א ה"ד). ועוד, כי השקלים לקרבנות אינם מבן עשרים שנה ומעלה, אלא משהביא שתי שערות חייב לשקול, וכן מפורש שם. אבל צוה הכתוב שיביאו למלאכת המשכן תרומת חצי השקל לכל העובר על הפקודים מבן כ' שנה ומעלה, ורמז העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל לכפר על נפשותיכם (פסוק ט"ו), שכל הצריך כפרה שהגיע לכל חיוב המצות יביא מחצית השקל אחר לקרבנות.

Ramban Bemidbar 1:3רמב״ן במדבר א׳:ג׳

תפקדו אותם – ענין "פקידה" זכרון והשגחה על דבר, כלשון וה' פקד את שרה כאשר אמר (בראשית כא א), והוא פתרונו בכל מקום, לא ימלט מהן איש על דעתי, וגם "פקדון" מפני ששמירתו והשגחתו עליו. וכאשר צוה למנות את ישראל יאמר "תפקדו אותם", לרמוז שלא יספרם רק שיתנו כופר נפשם מחצית השקל ובהם ישגיח וידע מספר העם. ואמר בדוד מספר מפקד העם (ש"ב כד ט), כי ידע מספרם בפקידת הכופר, כי רחוק הוא אצלי שלא יזהר דוד במה שאמר הכתוב (שמות ל יב) ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ואם אולי טעה דוד, למה לא עשה יואב שקלים, והיה דבר המלך נתעב אצלו והוא אמר לו למה יבקש זאת אדני למה יהיה לאשמה לישראל (דהי"א כא ג), ולמה לא ימנם בשקלים שלא יחטא. אבל כפי דעתי היה הקצף עליו בעבור שמנאם שלא לצורך, כי לא היה יוצא למלחמה ולא עושה בהם דבר בעת ההיא, רק לשמח לבו שמלך על עם רב, והוא מאמר יואב (ש"ב כד ג) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמים ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה. וראיתי במדבר סיני רבה (ב יז), ר' אליעזר בשם ר' יוסי בן זמרא אמר, כל זמן שנמנו ישראל לצורך לא חסרו, שלא לצורך חסרו, איזה זמן נמנו לצורך בימי משה ובדגלים ובחלוק הארץ, שלא לצורך בימי דוד. ויתכן עוד שנפרש ונאמר כי דוד צוה למנות כל איש ישראל, רצוני לומר מבן שלש עשרה שנה ומעלה שהוא איש, כי לא נזכר במנינו "מבן עשרים שנה ומעלה", אבל אמר לכו ספרו את ישראל וגו' ואדעה את מספרם (דה"י א כא ב), וזה היה ענשו, כי הכתוב לא הרשה למנות רק מבן עשרים שנה ומעלה בשקלים. ומפני שזה איננו מפורש בכתוב טעה בו, כי חשב במה שאמר "ולא יהיה בהם נגף" שהוא בשקלים שהם כופר להם, אבל יואב נתן לבו וחשש לדבר. והכתוב מעורר לבי בזה, במה שאמר (שם כז כג כד) ולא נשא דוד מספרם למבן עשרים שנה ולמטה כי אמר ה' להרבות את ישראל ככוכבי השמים יואב בן צרויה החל למנות ולא כלה ויהי בזאת קצף על ישראל, היה נראה שמנין יואב היה למטה מבן עשרים, והוא היה הקצף, שאין ה' חפץ שיהו כל ישראל בגדר מנין, שהוא ירבם ככוכבי השמים כאשר אמר (בראשית טו ה) אם תוכל לספור אותם. והכתוב שאמר במנין ההוא (דה"י א כא ה) ויהיו כל ישראל אלף אלפים ומאה אלף איש שולף חרב, אין ענינו שהיו כולם יוצא צבא בישראל, אבל פתרונו שהיו בריאים וחזקים למלחמה, הגיד כי לא מנה החולים והחלשים והזקנים מפני שהיה דבר המלך נתעב אצלו. וזה ענין הגון מאד. ועל דעת מדרש אגדה (ברכות סב ב) שהיה שם מנין ממש, טעו כלם. ולכך אמר (ש"ב כד א) לך מנה את ישראל, וכתיב (שם פסוק י) אחרי כן ספר את העם, כי בתורה לא נזכרה בהם ספירה כלל, כי טעם "במספר שמות" יגידו כל אחד שמותם בפקוד אותם בכופר.

Ramban Bemidbar 16:21רמב״ן במדבר ט״ז:כ״א

וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד (ש"ב כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב ב). כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשם וענשו בזה שוה הוא. ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (ש"ב כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה"י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 30:12,15-16רלב״ג שמות ביאור המילות ל׳:י״ב,ט״ו-ט״ז

(יב) כי תשא – הרצון בו: כאשר תמנה, כי המונה מרים הפרטים ומעלה אותם אל כלל אחד עליון. והנה מצאנו שספירת האנשים היא סיבת הנגף במה שנזכר (שמואל ב כד) מענין דוד בצוותו ליואב שר הצבא לספור ישראל; ולא ידענו בשלמות מה היא הסיבה בזה. ויִדְמֶה שיהיה זה הענין שב לענין עין הרע. והנה הסיבה בהיזק הנמצא בו היא - לפי מה שאחשוב - כי כבר יצאו מן העין קצת אידים מהמוֹתרים אשר ידחם הטבע; עד שכבר סיפר הפילוסוף כי המראה החדשה, אם תסתכל האשה בה בעת וסתה, הנה יֵרָאֶה בה כתם דם ישאר רישומו בה זמן מוחש; ואלו האידים יתכן שימיתו קצת האנשים מפני היותם ארסיים להם, ולקלות הִפָּעֲלוּתָם מהם. וזאת היא - לפי מה שאחשוב - סיבת הנגף המגיע מן הספירה, ולזה ימותו קצת האנשים הנמנים מזולת קצת, מפני החילוף אשר בטבע במקבלים המתפעלים מזה. והוא מבואר שהעין הוא האבר שיוזק יותר מפני זאת ההבטה הארסיית, ויבוא באמצעותו ההיזק אל המוח מצד היותו שָׁכֵן לו. ולזאת הסיבה תמצא שלא היו מקפידים אם היו הדברים הנמנים חלק מהאנשים — כאילו תאמר אצבעותיהם — כי האברים ההם אין בטבעם שיוזקו בזה הפועַל; כבר תמצא זה במה שהיו עושים בהטילם גורל מי יעשה אחת אחת מהעבודות הנעשות במקדש, לפי מה שהתבאר מיומא, שכבר היה מוציא כל אחד מהם אצבעו, והיו מונין האצבעות, ולא היו חוששין בזה, כי הסכנה כולה היא כשתהיה ההבטה בַּפָּנִים, כי שָׁם מקומות יעברו בהם אלו האידים בקלות ויוּבלו אל המוח, כאילו תאמר העינים - לקלות הִפָּעֲלוּתָם, והאף והאוזן להיותם פתוחים אל המוח. ולפי שכבר אמרה התורה ולא יהיה בהם נגף בפקֹד אֹתם, למדנו מזה שאין ראוי לפקוד אותם בעצמם, כדי שלא יהיה בהם נגף. ולזה פקד שאול את העם בטלאים, רוצה לומר שהיה כל אחד מביא טלה והיו הטלאים הם הנמנים; ופעם אחרת פקד אותם באבנים, רוצה לומר שהיה כל אחד מביא בזק, והיו הבזקים הם הנמנים. ובזה הענין שגג דוד כשצוה ליואב להביא אליו מספר מפקד העם. וראוי שתדע שזאת המצוה — רוצה לומר שיתנו מחצית השקל כשימנה אותם — לא היתה אלא לפי שעה, וזה הוא אומרו כי תשא את ראש בני ישראל וגו'. ולזה תמצא שלא נהג זה הענין כי אם בזה המספר הראשון אשר ספר אותם משה, שהיה בשנה הראשונה שיצאו ממצרים, ומחציי השקלים האלו נעשו אדני הקודש ואדני הפרוכת ווי העמודים וציפוי ראשיהם וחשוקיהם, כמו שהתבאר בפרשת אלה פקודי (לח, כה-כח); ואולם במספר השני שספר אותם משה, הנזכר בפרשת במדבר סיני (במדבר א, ב ואילך), ובמספר השלישי הנזכר בפרשת פנחס (במדבר כו, ב ואילך) — לא נהג זה הענין. ולזה תמצא כי כשספר אותם שאול פקדם בטלאים ובבזק, ולא נתנו מחצית השקל, לפי שזאת המצוה לא היתה אלא לפי שעה. (טו) העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט – כבר ביארנו שזאת המצוה לא היתה אלא לפי שעה, ולזה לא ימנו הלאוין הנופלים בה במספר המצוות. והנה צוה ה' יתעלה שלא ירבה העשיר בזה הענין ולא ימעיט הדל, לסיבות: האחת מפני שזה הושם בענינים המשותפים לישראל, ומפני זה היה ראוי שיהיה חלק האחד בו כחלק האחֵר, ולא היה ראוי לקחת מהם על צד החיוב כי אם דבר שוה, לא יוכר בו שׁוֹעַ לפני דל. ואולם על צד הנדבה - הותר להם להתנדב כל אחד מהם לפי אשר ידבנו לבו, כמו שנתבאר מענין מה שהתנדבו הנשיאים וזולתם למלאכת המשכן. והשנית לפי שזה היה לכפר על נפשותם ממה שמָרוּ קודם שנכנסו תחת כנפי השכינה, וכל אחד מהם יש לו נפש, ולזה ראוי שיהיו שוין בזה הענין. והנה זאת התרומה היתה חלק אחד ממאה מערכם, כי ערך הזכר שהוא מבן עשרים שנה ומעלה הוא חמשים שקל לפי מה שהתבאר בפרשת בחקתי. (טז) ולקחת את כסף הכפֻּרים – ראוי שתדע שזה הפסוק הוא מְדַבֵּר מתרומה אחרת זולת התרומה שקדם זִכְרָהּ בזאת הפרשה. וזה, שהתרומה הקודמת לא ניתנה על עבודת אהל מועד, אבל נעשו ממנה האדנים ושאר הדברים שנזכרו בפרשת אלה פקודי. ועוד, שאם היה הדבר כן היה אומרו לכפר על נפשׂתיכם בזה הפסוק כפל ומוֹתר. ולזה הוא מבואר שזה הענין הוא מדבר מתרומה אחרת יעשו ממנה התמידין וכל קרבנות ציבור, כי זה חובה על ישראל לעשותו, ויתחייב שיהיה שם כסף משותף יעשו ממנו כל אלו הענינים אשר חיובם על כלל ישראל. ולפי שעבודת אהל מועד תשוב בסיבוב בכל שנה ושנה, הנה ראוי שיוקח כסף הכיפורים הזה בכל שנה ושנה. ואולם אמרנו שהיא תשוב בסיבוב בכל שנה, לפי שכבר היו שם עבודות לא יהיו כי אם משנה לשנה, כמו עבודת יום הכפורים וקרבן העומר ושתי הלחם של עצרת, ומה שידמה להם, ולזה הוא מבואר כי עבודת אהל מועד תכלול בעבודת השנה. ולפי שכבר נאמר בזה הכסף לכפר על נפשׂתיכם כמו שנאמר זה בתרומה הקודמת (פסוק טו), וכבר נתבאר כי הכפרה ההיא תהיה מחצית השקל, הנה זה הכסף גם כן יהיה מחצית השקל לכל אחד ואחד. ולפי שזה הכסף יִלָּקַח מאת בני ישראל לבד, הנה לא יקחו שקלים מהגוים; ואם נתנו אין מקבלין מהם; וזה דבר התבאר בספר עזרא, שנאמר: 'לא לכם וָלנו לבנות בית לאלהינו' (עזרא ד, ג). וראוי שתדע כי הכהנים והלויים הם נכללים בבני ישראל, ולזה יתחייבו בשקלים; ואולם הנשים פטורות, שנאמר 'בני ישראל' - ולא בנות ישראל. והעבדים הם גם כן פטורין מזה, כי אינם מבני ישראל, ודינם הוא גם כן כדין הנשים, כמו שהתבאר בשורשים הכוללים. ולפי שזמן התחלת עבודת אהל מועד היה באחד בניסן, כי אז הוקם המשכן, הנה יהיה אחד בניסן ראש השנה לגביית השקלים. וכבר יְסַפֵּק מְסַפֵּק ויאמר: איך יתכן שנאמין שיהיה שיעור זאת התרומה מחצית השקל, והנה מצאנו בימי עזרא שהשיבו זאת התרומה לשלישית השקל, שנאמר: 'והעמדנו עלינו מִצְוֹת לתת עלינו שלישית השקל בַּשנה לעבֹדת בית אלהינו, ללחם המערכת ומנחת התמיד וגו'' (נחמיה י, לג-לד). והנה אנחנו באחד משני דברים: אם שנאמר שאין שיעור זאת התרומה מוגבל מן התורה, ולזה היה להם כח לפחות ממחצית השקל; או שנאמר שאין חיוב זאת התרומה מן התורה. ונאמר שאם היו השקלים שהיו בימי עזרא כשיעור השקלים של תורה - היה זה הספק קשה־ההיתר; ואולם כשיתבאר שאותם השקלים הם זולת השקלים של תורה - יוּתַר זה הספק. והנה העירו רבותינו ז"ל במסכת שקלים (ב, ד) שהשקל שהיה בימי עזרא היה כפל השקל של תורה; ומזה המקום יוּתַר זה הספק. ולא תקשה עלינו ממה שאמרו שם שהם נתנו חצי השקל ההוא, כי אנחנו התרנו זה הספק לפי פשט הפסוק. ובגמרא דבני מערבא התירו זה הספק באופן הולך מהלך הדרש; וזה, שהם הבינו שלישית השקל על תרומת השקלים שהיו תורמין שלש פעמים בשנה, ובזה האופן התירו זה הספק שם. ואחשוב שהם למדו זה מזה הפסוק על צד הסמך, לא שיהיה דעתם שתהיה הכוונה בפסוק ההוא זאת הכוונה. וראוי שתדע כי ענין השקלים אינו נוהג אלא בזמן שבית המקדש קיים, שנאמר: ונתת אֹתו על עבודת אהל מועד – בזמן שעבודת אהל מועד נוהגת. וזה מבואר בנפשו, כי לזה התכלית יותנו השקלים.

Ralbag Shemot Toalot 30:1-2רלב״ג שמות תועלות ל׳:א׳-ב׳

התועלת הראשון הוא להסיר הנזק המגיע מהספירה לאנשים הספורים, ולזה צוה ה' יתעלה את משה שכאשר יספרם בזה המספר הראשון יתנו איש כופר נפשו, לשומרם מהנגף. וכבר נתבאר בפרשת אלה פקודי (לח, כו) שבזה המספר הראשון נהג זה; ואולם בשאר המנינים שנמנו בימי משה לא נתנו חצאי שקלים, כי תמצא בהם שלא נמנו כי אם במספר שמות, רוצה לומר שהשמות לבד נמנו, לא האנשים. ומזה המקום יתבאר שאין זה הענין מצוה תנהג בכל מניניהם, ולזה פקד שאול את ישראל פעם בטלאים ופעם באבנים, כדי שלא ימנם בעצמם, כמו שביארנו, כי כשימנו בזה האופן לא יהיה בזה מה שיביא להיות בנמנים נגף. וזאת היתה שגגת דוד כשצוה למנות את ישראל, כי כבר היו מונין אותם בעצמם; והיה ראוי שיִשָּׁמֵר מזה, כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ולא מצאנו שנצטוה דוד אז שיביאו חצאי שקלים לעצור המגפה, וזה לאות שאין זאת המצוה נוהגת לדורות; אך על כל פנים למדנו ממנה שהנגף יהיה בנמנים בסיבת המנין כשימנו הם בעצמם. והיה זה כן בסיבת העין השולט באחד אחד מהנמנים, כמו שביארנו בביאורנו לאלו הדברים. ומזה המקום למדנו שהמנין ראוי שיהיה כשלא ימנו האנשים בעצמם, אך אפשר שימנו שמותם או בטלאים או באבנים או במה שידמה לזה. (טז) התועלת השני הוא במצוות, והוא מה שצוה לבני ישראל לתת מחצית השקל בכל שנה לעבודת אהל מועד, והם הדברים הבאים שם משל ציבור - כמו התמידין והמוספין והקטורת והעלאת הנרות ועצי המערכה ובגדי כהונה ומה שינהג מנהגם. והנה התועלת בזאת המצוה הוא להמציא מה שתֵּעָשׂה בו עבודת אהל מועד תמיד.

Ralbag Bemidbar 1:1-3רלב״ג במדבר א׳:א׳-ג׳

פרשת במדבר סיני (א) וידבר ה' אל משה במדבר סיני וגו' – דע כי כבר נמנו ישראל קודם זה, והיה מספרם זה המספר בעינו שהיה בזה המספר הנזכר בזה המקום. וזה, כי בשנה השנית באחד לחודש הראשון הוקם המשכן, כמו שנזכר בפרשת אלה פקודי (שמות מ, יז), וקודם זה נמנו ישראל והביאו בקע לגולגולת, כמו שנזכר שם, לעשות האדנים וווי העמודים ושאר הדברים הנזכרים שם (שמות לח, כה-כח); והנה היו אז שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים, וכן היה מספרם בזה המקום, כמו שתמצא. וזה ממה שיֵראה ממנו כי האנשים הקרובים לעשרים שנה היו שוי המספר לאנשים הקרובים לששים שנה, עד שהיה מספר מה שנוסף בהם מבני עשרים כמספר מה שחסר מהם מבני ששים שנה; וזה מורה על עוצם השגחת ה' יתעלה בהם לחַיותם הזמן האפשרי; וזה, שאתה תמצא לפי הנהוג כי האנשים הקרובים לעשרים שנה הם רבי־המספר מאד מן האנשים הקרובים לששים שנה, כי מי שיגיעו לזה הזמן הם מעטי־המספר. ואחשוב כי במספר הראשון לא נמנו הלויים, ולא נתנו בקע לגולגולת למלאכת המשכן; כי הוא רחוק שיסכים במקרה המספר הראשון עם הלויים למספר השני בזולת הלויים; ואולם כשהיה הראשון גם כן בזולת הלויים, היה אפשר, לפי מה שזכרנו. וכבר יורה שישראל היו מושגחים בזה האופן גם בהיותם במצרים, מן הריבוי העצום שנתרבו שם במעט מן הזמן. (ב) שאו את ראש כל עדת בני ישראל וגו' – אחשוב כי הרצון באומרו במספר שמות, שהם מנו השמות לכל זכר; ולא מנו האנשים בעצמם, כדי שלא יהיה בהם נגף בפקוד אותם, כמו שהתבאר מדברינו בפרשת כי תשא. וזה אמנם היה באמצעות נשיאי השבטים שלקחו שמות כל השבט לגולגלותם, ומנו השמות הנכתבים כדי שלא ימנו האנשים בעצמם. ונמנו כל יֹצא צבא, כי הכונה היתה שילחמו עם שבעה עממים ויכבשו הארץ; ורצה ה' יתעלה שיפקדו אותם, כדי שתתברר להם השגחת ה' יתעלה כשיִפָּקְדוּ אחר המלחמה ולא יִפָּקֵד מהם איש, כמו שנמצא זה הענין במלחמת מדין; אלא שגרם החטא ונתאחרו במדבר עד תום ארבעים שנה.

Ralbag Shemuel II 24:1רלב״ג שמואל ב׳ כ״ד:א׳

וזכר אחר זה שכבר הוסיף אף ה' לחרות בישראל מלבד מה שחרה אפו על דבר הגבעונים שהיה רעב שנה אחר שנה ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה. ראוי שתדע שראוי שיובן מזה שאין הש"י הוא המסית את דוד למנות אותם שאם היה זה כן לא היה אשם לדוד על זה ואיך ענשהו א"כ הש"י בזה העונש הנפלא האלהי אלא שנ' שזאת ההסתה מיוחסת לש"י באופן כולל לפי שהוא הסבה בכל מה שיתחדש על הצד שאמר ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים ואפשר שנאמר עוד כי היה גם כן הש"י סבה מה בזאת ההסתה וזה כי להשגחתו על דוד היה הש"י מסיר מדוד זאת התשוקה לולי כעסו על ישראל, והנראה בעיני שהיה אמרו ויסת את דוד חסר והרצון בו ויסת לבו את דוד כאמרו ותכל דוד שהוא חסר וענינו ותכל נפש דוד והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו ועוד כי התורה צותה שבפקוד אותם יתנו איש כפר נפשו למנות מה שיתנו לו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

Ralbag Melakhim II 12:5רלב״ג מלכים ב׳ י״ב:ה׳

כל כסף הקדשים אשר יובא בית ה' – הוא מחצית השקל לכל אחד ואחד שהיה משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר כמו שנזכר בספר דברי הימים. כסף עובר – הוא הכסף שאינו מוגבל בכל שנה ושנ' כמו ההקדשות והערכין שיהיה נודר איש כסף נפשות ערכו וכל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה' והם הנדרים אי זה נדרים שיהיו ומכללם ההקדשות שהם לבדק הבית.

Ralbag Nechemyah 10:33רלב״ג נחמיה י׳:ל״ג

לתת עלינו שלישית השקל בשנה – ראוי שתדע שהשקל הזה היה יותר גדול מהשקל הנזכר בתורה ולזה הספיק להם שלישית השקל להיותו כמו מחצית השקל שצותה התורה וכבר נתבאר בפרשת כי תשא שזה הכסף היה נתן על עבודת אהל מועד לעשות ממנו כל קרבנות צבור וכל המלאכה הצריכה בבית המקדש ובעבור שלא תשבת העבודה בבית המקדש הפלנו גורלות על קרבן העצים. ר"ל שקצתם היו מביאים שם עצים בבית המקדש וקצתם בעת אחר בדרך שהיה הדבר מוגבל להביאם שם לעתים מזומנים ומוגבלים באופן שלא יחסרו שם עצים לצורך המערכות אשר על המזבח. וידמה שגם בזה שגגו בעתים הקודמים. וקשרו עצמם גם כן לתת מתנות כהונה ולויה בדרך שיהיו הכהנים והלוים לעבוד עבודת המקדש ולא יחסר להם לחם ושמלה כי גם בזה שגגו בימים הקדמונים. ולזה היו הכהנים והלוים עוזבים עבודת המקדש והנה זכרו בזה המקום ממתנות כהונה בכורים ובכורות אדם ובכורות בהמה טמאה וטהורה וחלה ותרומה ומעשר מן המעשר שיקחו הכהנים ממעשר הלוים ותקנו שיביאו לכהנים כל אלו המתנות בבית האלהים כדי שלא יעזבו הכהנים העבודה לחזר על הגרנות לקחת התרומות והמעשרות.

Ralbag Divrei HaYamim II 24:5-7רלב״ג דברי הימים ב׳ כ״ד:ה׳-ז׳

(ה) ויקבוץ את הכהנים והלוים וגו' – הנה באר בזה המקום מה שקצר זכרו בספר מלכים והנה הגביל תחלה שיקחו הכהנים הכסף מכל ישראל והוא מחצית השקל שהוגבל בתורה לכל איש ואיש והיא משאת מה עכד ה' לחזק את בית האלהים כי בני עתליה פרצו את בית האלהי' וכל קדשי בית ה' עשו לבעלים ולא השאירו שם דבר וצוה ואתם שישמרו לדבר לחזק את בדק הבית וצוה שיושם כל הכסף ההוא בארון בשער בית ה' ויתנו חור בדלתו ומשם היו משליכים לארון.

Ralbag Divrei HaYamim II 24, Toelet 13רלב״ג דברי הימים ב׳ כ״ד, תועלת י״ג

התועלת השלשה עשר הוא להודיע שישראל חויבו לתת כל אחד מהם מחצית השקל בכל שנה על עבודת אהל מועד. ולזה ספר שנתנו קול ביהודה ובירושלם להביא לה' משאת משה עבד האלהים. ולזאת הסבה גם כן זכר בספר עזרא, שהעמידו עליהם מצות לתת שלישית השקל בכל שנה כמו שבארנו שם. ואולם הוצרכנו לבאר זה מאלו המקומות כי לשון דברי התורה בזה בפרשת כי תשא היא עמוקה מאד.

Akeidat Yitzchak Shemot #52 Questions 1-4עקדת יצחק שמות שער נ״ב שאלות א׳-ד׳

א. אומרו ונתנו איש כופר נפשו וגו' ולא יהיה בהם נגף. כי מה טעם שתהיה מגפה מצויה אצל המספר. ומה ענין מחצית השקל למניעתה. והלא כל העמים אשר על פני האדמה בפקוד פקודיהם למלחמותיהם ולכל מספרם לא שקלו שקלים ולא נתנו לאלהים כפרם והנה לא היה בהם נגף בפקוד אותם וכ"ש העם הנמנים בחשבונות של מצוה שאינן ניזוקין. ומה שנגפו בימי דוד בידוע שלא היה מפני סגלת המספר שהרי שם נאמר שלש אני נוטל עליך בחר לך כו' התבא לך שבע שנים רעב בארצך או שלשה חדשים נוסך לפני צרך והוא רודפך (שמואל א' כ"ד). וכבר היה אפשר שתבאנה שתים אלה מבלי שיהיה בהם נגף אבל האמת שהעונש ההוא היה מפני חטא המצוה שצוה לספור אותם שלא לצורך כלל רק להשביע את עצמו ולהגיס את דעתו במלכו עליהם כמו שאמר (שם) שוט נא בכל שבטי ישראל מדן ועד באר שבע ופקדו את העם וידעתי את מספר העם. וזה אחד מנזקי העין הרע כמו שיבא בפ' נגעים שער ס"א ב"ה. וכבר השתדל יואב למנוע הנזק העצום ההוא כמ"ש לו (שם) ויוסף ה' אלהיך אל העם כהם וכהם מאה פעמי' ועיני אדוני המלך רואות ואדוני המלך למה חפץ בדבר הזה ולא יכול כי היה לבו להוט ונלהב בבולמוס הדבר ההוא מאד. ואולם לפי שכבר צווה המלך (דברים י"ז) לבלתי רום לבבו מאחיו ולבלתי סור מן המצוה וגו'. והוא העקר אשר עליו תסבנה הג' המצות המיוחדות לו. והם שלא ירבה לו נשים ולא ירבה לו סוסים וכסף וזהב לא ירבה לו מאד. ולזה כאשר חטא דוד במה שרם לבבו וגסה דעתו בזה היה ענשו במה שהטיל עליו אחד משלש אלה. אם שבעה שנים רעב שמרושש את הכסף והזהב. ואם שלשה חדשים מלחמ' שתכניע ותחרים גאות הלב ורכב וסוס. ואם מכת הדבר שתשכל הנשים ותמעיט פרי בטנם והנה הוא היה הבוחר בדבר להיותו מיד בעל הרחמים לבד לא מפני היות הדבר דבק במנין. והדבר ידוע שאחר שהיה הדבר נתעב אל יואב אם היה תקונו בקבל מהם השקלי' שהיה עושה כן. ומה שנאמר בשאול ויפקדם בטלאים (שמואל א' ט"ו) הנה רד"ק ז"ל פי' כי הוא שם מקום כמו ויפקדם בבזק (שם י"א) וכן בשטי' או בקרקר. והיותר קרוב אצלי שהוא על דרך (שם ט"ו) ויפקד שמשון את אשתו בגדי עזים כי לפי שהיתה מצוה ראשונה שנצטוה בה מצד שהוא מלך נדבה רוחו אותו לפקדם בטלאי' שיאכלו שם וישמחו עמו ועם שהיו הרבה ממאתים אלף רגלי (ש"א ט"ו) לא סר מעשות כי הנחה עשו להם כיד המלך. ב. שאפי' נקבל שהעין שולט במנין ולזה לא רצה שימנה לגלגולת רק ע"י הדבר ההוא הנתן לכופר למה לא צוה שיתנו דבר כל שהוא שיהא סמוכו שלם אלא שיהיה הנתן מחצית דבר. והקפיד על זה כמה פעמים אמר זה יתנו כל העובר על הפקודי' מחצית השקל בשקל הקודש עשרי' גרה השקל מחצית השקל תרומה לה' וזולת זה. וכבר נתנו טעם במדרש תנחומא (פ' כי תשא) מפני שחטאו בעגל בשש שעות שהוא חצי היום ותימא כי לפי סדור הפרשיות מצוה זו קודם מעשה העגל היתה וממצות מעשה המשכן שהיו קודם החטא שהרי האדנים נעשו מהשקלי' וכן נתנו שם טעמי' להיות הכופר במנין עשרה ואיננו שוה וכן בכפול גם כן מאמר בפקוד אותם ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם. ג. מה פשעם מה חטאתם שנאמר בכסף זה לתת את תרומת ה' לכפר על נפשותיכ' ונאמר ולקחת את כסף הכפורי' לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכ'. שאם נקרא כופר נפש לפי שמצילו מנזק המנין אין טעם שיקרא כפרת חטא. ד. שאף אם הנגף מצוי במנין. הנה כשהוצרכו למנות מוטב שיתנו השקלים לכפר נפשם. אמנם כשלא הוצרכו להמנות לא למלחמה ולא לדבר אחר למה יצוה לפקוד אותם כדי שיצטרכו ליתן שקלים לתקן את אשר עותו כמו שמצינו פעם בפעם. וגם למה הוקבעה לתת כן בכל שנה ושנה (שקלים פ"א).

Abarbanel Shemot 30 Questions 1-4אברבנאל שמות ל׳ שאלות א׳-ד׳

כי תשא את ראש בני ישראל וגומר עד וירא העם כי בושש משה. ויש לשאול על זה שאלות: השאלה הא' במאמר כי תשא והיא שאם צוה יתברך למנות את ישראל ושיתנו מחצית השקל למה לא אמר שא את ראש בני ישראל. ואמר כי תשא כאלו כבר צוה מנינם ורש"י כתב כשתרצה לקבל סכום מנינם לדעת כמה הם אל תמנם לגלגלת. אלא יתנו כל אחד ואחד מחצית השקל. ותמנה את השקלים ותדע מנינם. ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עין הרע. והדבר בא עליהם כמו שמצינו בימי דוד וכו'. ולפי דעתו היתה המצוה הזאת מיד ולדורות שבכל פעם שימנו את ישראל ימנם על ידי שקלים. ומפני זה כתב הרב במדבר סיני לגלגלותם על ידי שקלים בקע לגלגלת. והוא גם כן דעת הרמב"ן שהיה זה מצוה לדורות. גם יצא מדברי הרב שהיה מחצית השקל הערמה ותחבולה להנצל מהנגף שימנה את השקלים ולא ימנה את ישראל בגלגלותיהם. ושישראל בפעם הזאת לא נמנו אבל הביא כל אחד מהם מחצית השקל ואותם השקלים נמנו לא האנשים והוא גם כן דעת שאר המפרשים. והדעת הזה הוא בלתי נכון מפנים. הא' שלא צוה יתברך כאן שימנם לא על ידי שקלים ולא בלתם וכתב הרמב"ן שלא נאמר ועתה שא את ראשם כי היה הדבר מובן מעצמו שימנם עתה. ואין דבריו נכונים כי הדברים הנרצים לפניו יתברך יצוה עליהם ולא יאמר אותם בלשון מסופק. והב' שאם היה זה מצוה לדורות רוצה לומר מצות עשה שימנו על ידי שקלים ולא תעשה שלא ימנם לגלגלת. איך לא נמנו שתי המצות האלה במנין המצות כפי אחד מהחכמים המונים אותם. והג' שאיך יאמרו שלא נמנו כאן אנשים כי הנה הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים. ולא יפול זה הלשון אלא בדברים הנמנים בעצם כמו (ירמיה כ"ג) תעבורנה הצאן על ידי מונה כל אשר יעבור תחת השבט. הד' שאיך יאמר הרב שהיה ענין השקלים תחבולות להנצל מהנגף והכתוב אומר ונתנו איש כופר נפשו לה' ואמר לתת את תרומת ה' לכפר. מורה שבדרך צדקה היו באים השקלים. הה' כי אם תהיה המצוה הזאת לדורות איך צוה ית' במדבר סיני ובערבות מואב שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחותם לבית אבותם במספר שמות כל זכר לגלגלותם וזה מורה שלגלגלותם נמנו לא על ידי שקלים כי לא נזכרו שמה. ומה שיורה עוד עליו הוא שנאמר בסוף פרשת המנין במדבר סיני. ואת כל העדה הקהילו באחד לחדש שכלם נאספו יחד במקום אחד למנותם לגלגלותם באצבע. הו' שלפי דעת הרב יתחייב ששאול חטא במנותו את העם שתי פעמים כיון שלא נתנו בקע לגלגלת כפי המצוה הזאת. אלא ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים כי אין לחשוב שנתנו את הבזק שהם אבנים קטנים במקום השקלים כי הכתוב אומר זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל בשקל הקדש עשרים גרה השקל וגו'. הז' אם היה מצוה לדורות שבכל עת שימנו יתנו מחצית השקל איך היה שבכל הפעמים שנמנו הלויים לא נמנו על ידי שקלים אלא לגלגלותם ולמה לא היה בהם חשש הנגף ככל אחד משאר השבטים שצוה על זה. הנה מכל שבעת הטענות האלה יראה שדעת המפרשים בזה לא יתכן. השאלה הב' מה טעם שתהיה המגפה מצויה אצל המנין ומה ענין מחצית השקל למונעה. והלא כל העמים בארצות' לגוייהם ימנו את חילם בבואם אל המלחמה ולא יתנו שקלים ולא תבוא בהם מגפה. ומה שקרא בימי דוד מהדבר לא היה מפני המנין אלא מפני גסות הרוח של דוד באותה שעה שצוה למנותם שלא לצורך. ולפשעם של ישראל היה כמו שביארתי במקומו שמה והראיה על זה כי הנה הנביא אמר לו שלש אנכי נוטל עליך וגומר ואלו היה בוחר דוד ברעב או שירדפוהו אויביו לא היה מתחייב הדבר בישראל בעבור המנין. והוא בחר בדבר להיותו ביד ה'. השאלה הג' למה צוה העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ממחצית השקל. והקפיד על זה מאד באמרו זה יתנו. ואם היה הענין למנות הדברים הנתנים ולא ימנו הגלגולת ומה היה ההזק אם העשיר יתן שקל שלם והעני יתן מחצית השקל. כי הנה אחד המרבה ואחד הממעיט. ובלבד שיתן דבר אחד די לענין המביא. וכל המרבה לתת את תרומת ה' ה"ז משובח. ולמה צוה שלא יקבלוהו ממנו. השאלה הד' אם היו השקלים כדי להציל את העם הנמנים מהמגפה ובפעם ההיא לא היה צורך למנין כלל למה לא צוה יתברך למשה שלא ימנה את העם ולא הצטרכו לתת את השקלים. ואם היה מנינם הכרחי למה לא צוה למשה בביאור שימנם כמו שצוהו עליו במדבר סיני ובערבות מואב. כי בידוע שלא יעשה משה רבינו דבר מה בלתי מצות האלהים.

Abarbanel Shemot 30:11-14אברבנאל שמות ל׳:י״א-י״ד

הנה מפני זה כלו אמר יתברך למשה כי תשא רוצה לומר אתה תצטרך אל כסף הרבה לצקת את אדני הקדש ולדברים אחרים. הנה איעצך עצה נאותה לאסוף כסף הרבה והוא כי לפי שאתה חפץ למנות את העם ולדעת מנינם והיה המנין באנשים לגלגלותם סכנה מפני העין הרע השולט במנין הרב והמופלג לכן תצוה שכל איש שימנה יתן כפר נפשו לה' ולא היה זה על צד התחבולה למנות את השקלים כדברי רש"י אלא בדרך צדקה שבהיותך מונה אותם יתן כל אחד כופר נפשו לה' כדי שיגן בעדם ויצילם מהמות והעין הרע השולט במנין ולא יהיה לפי זה אמרו כי תשא כאשר תשא כמו שפירשוהו המפרשים אבל מלת כי בכאן תשמש בלשון הסבה יאמר בעבור שאתה תשא את ראש בני ישראל במנינם. ואמר לשון תשא שהנמנים מגביהים ראשיהם בעת המנין. וגם המונה מרים הפרטים ומעלהו אותם אל כלל אחד עליון צוה שאותם אשר תמנה יתנו כופר נפשם לה' בפקוד אותם ר"ל בהיותם נמנים ופקודיהם בראשיהם ולגלגלותם. ולא יהיה אז בהם נגף בפקוד אותם כלומר אף על פי שיפקדו אותם לא יבוא הנגף וצדקה תציל ממות. ובאומרו שתי פעמים בפקוד אותם מורה שהנמנים יהיו לגלגלותם. והצדקה הזאת שיעשו יהיה דבר מועט זה יתנו כל העובר על הפקודים מחצית השקל. כי בעבור שלא היה ביניהם כסף אחר אלא המטבע שהיה שקל אחד צוה שיתנו מחציתו. ולפי שיהיו מבקעים אותו לתת חציו אמר בקע לגלגולת כי היה הבקע הוא החצי השקל שיבקעו ויחתכו בשנים. ואותו המחצית יהיה תרומת ה' שירימו אותו לשם וביאר שלא יתחייבו בזה לא הזקנים ולא הטף אלא כל איש ישראל מבן עשרים שנה ומעלה הראוי לצאת לצבא המלחמה כי הוא יתן את תרומת ה'. וקרא את השקלים כפר נפשם לפי שהוא תרומת בעליו להסיר ולקנח מעליו נזקו הראוי לבוא עליו מהמנין ולזה נקרא ממון האיש שישלם בעבור חטאו כפר או כפרה כמו שאמר אם כופר יושת עליו ונפשו הנזכר כאן הוא עצמו וגופו וכן את נפש בעליו יקח נפש תחת נפש. הנה התבאר מזה שלא היה זה מצוה לדורות שיהיה המנין תמיד על ידי שקלים. ולכן לא נמנתה המצוה הזאת במנין המצות לא עשה ולא לא תעשה. ולכך נמנו ישראל במדבר סיני ובערבות מואב מבלי שקלים לגלגלותם וכן נמנו הלוים כל הפעמים שנמנו. לפי שהיו השקלים הנזכרים כאן בפרשה בדרך צדקה והמנין הנעשה במצות גבוה לא ידע דבר רע ולא הצטרך לשקלים הנזכרים והותרה בזה השאלה הא'. ומחצית השקל כבר כתב רש"י אמתתו שהיה חצי אוקיא ולא תשית לבך למה שכתב הרב ר' משה בר נחמן בזה נגדו כי כבר הודה באיגרותיו ששלח מארץ ישראל אל בנו שראה בעיניו את שקל הקדש. ושצדקו דברי רש"י במשקלו וגם אני אודהו כי הנה הקרה ה' לפני שקל הקדש אחד והוא היום בידי ומשקלו באמת חצי אוקיא אם לא שבאורך הזמן נתדלדל ממנו דבר מועט כי כן יעשה בכל מטבע. וגרה הוא הנקרא מעה בלשון חכמים זכרונם לברכה וכבר הוסיפו עליו שטות והיה השקל כעשרים וארבע גרה. ואמנם בימי דוד לא באה המגפה מפני העין כי הוא חטא בו ולמה יומת העם מה עשה. אבל כמו שפרשתי במקומו ישראל התחייבו באותה המגפה בעבור שמרדו בדוד מלכם ונמשכו אחרי שבע בן בכרי. ולכן כדי להענישם השם יתברך ושיהי' ע"י דוד עונשם אשר מרדו בו הסית את דוד למנותם והם נמנו בראשיהם לגלגלותם ושלט בהם עין הרע לפי שהיו בהסתר פנים ולא הצילם השם ולכן נענשו כי העין הרע אין ספק שיזיק אם לא יגן השם יתברך על המקבל אותו. ואם מלכי העמים מונים חיליהם בבואם למלחמות גם עליהם תעבור כוס הזיק העין הרע אבל לא יתחייב שיהיה תמיד הזיקן במגפה כי פעמים יהיה כשיפלו הרבה מהם במלחמה מאותה הסבה והמה לגסות דעתם לא ידעו ולא יבינו מאין נמשכה הרעה ההיא. והותר' בזה השאלה השנית.

Abarbanel Shemot 30:15אברבנאל שמות ל׳:ט״ו

ויצא מזה כלו שלא צוה הקדוש ברוך הוא למשה שימנה את העם במקום הזה כי לא היה אז הכרח במנינם. ולכן לא נאמר לו שאו את ראש בני ישראל. אבל יעצו עצה הגונה כי לפי שהוא היה כוסף למנותם שיאמר אליהם שיתנו השקלים כדי שינצלו מהנגף וזה כדי שיהיה לו כסף מספיק לעבודת המשכן ולכן לא הזהירו שלא ימנה אותם כי היה בוחר שיתנו השקלים לצקת את אדני הקדש. ואמר לשון כי תשא להגיד שבעבור היותו מונה מדעתו ורצונו היה צריך לעצת השקלים כדי להמלט מהמגפה. אמנם כשיצוה השם יתברך במנינם לא יהיו נזוקים ולכך במדבר סיני ובערבות מואב נמנו מבלי שקלים וכן הלויים להיותם נמנים במצות הגבוה לא היה בהם נגף. וממה שנזכר בסדר פקודי ידענו כי מנה משה את העם במקום הזה וכמה עלה מנינם והכסף אשר נתנו כופר נפשם כי קצר הכתוב כאן בזכרונו לפי ששם התבאר היטב שהוא המקום הראוי אליו. ואמנם שאול חשש לענין העין הרע במנין שהיה מונה מדעתו ולכן פקד את העם פעם אחת בטלאים שנתן כל אחד טלה אחד. ופעם פקדם בבזק שהיו אבנים חלוקים קטנים כדי שלא ימנו לגלגלותם. וימנו הטלאים והבזקים ולא גלגלותם כי לא יהיה ענין שקל הכסף מצוה לדורות והותר' עם זה השאלה הרביעית.

Abarbanel Bemidbar 1:2אברבנאל במדבר א׳:ב׳

וכבר פירשתי בסדר כי תשא שלא היתה המצוה ההיא ממחצית השקל שיתנו בעת המנין מצוה לדורות שיעשו כן תמיד אלא עצה נכונה שכאשר ירצה למנות את העם מדעתו ורצונו שיעשה כן כדי שלא יהיה בהם נגף ויועילו בזה שיתנו כל העם כסף הבקע לגולגולת למלאכת המשכן לצורך האדנים כי לא רצה יתעלה לצוותם שיתנו בחיוב אותו כסף לפי שגזרה חכמתו שיהיה המשכן וכליו נעשים מהתרומה והנדבה לא ממה שיתנו בהכרח אם כן היה המנין ההוא מפני צורך הבקע. ולא הבקע להכרח המנין אם היה השם יתברך מצוה למנות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע. לכן עתה שהיה המנין הכרחי בעם צוה יתברך שיעשה אותו מבלי בקע ולא מדבר אחר מפחד המגפה כי שלוחי מצוה אינם נזוקים. והמצוה יתברך במצוה ההוא ישמרם מדבר הוות ועל זה נאמר שימנה את העם ולא יפחד מנצוצות העין הרע המזיקים בראש המנין. ושיהיה המנין למשפחותם לבית אבותם. רוצה לומר שיזכור כל אחד מהם משפחתו ושבטו ובית אביו ויזכור שמו. וזהו במספר שמות כל זכר לגולגלותם. והודיעו יתברך כי להיות המנין הזה במצותו אל יירא ואל יחת מדבר באפל יהלוך מקטב ישוד צהרים. והותרה בזה השאלה הג'.

Keli Yekar Bemidbar 1:2כלי יקר במדבר א׳:ב׳

כל זכר לגלגלותם. פירש רש"י על ידי שקלים, והרבה מן המפרשים חלקו עליו ואמרו שמספר זה היה בלא שקלים ולשון המקרא מוכיח שאמר לגלגלותם. וחשבו לתרץ למה דוקא מספר ראשון היה על ידי שקלים לפי שהיו צריכין אז לעבודת המשכן ותירוץ זה דחוק. ולי נראה שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי ודוקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל שבזמן שרואין מאה זהובים אצל איש עני שחזקתו שאין לו יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי בשבעים נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון שש מאות אלף לבד מטף ונשים ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, מה שאין כן בשאר מספרים כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום, ועל כן מנאם דוד המלך בלא חצאי שקלים כי ודאי לא עבר על מצות התורה שהרי הכתוב אומר רק בדבר אוריה החתי (מלכים א טו ה), אלא שמצות השקלים לא היתה כי אם למספר ראשון כי בו היה יותר בית מיחוש שלא יקבלו נזק מן עין הרע הן בדרך הטבע כאמור הן מצד העונש כי היה המספר ההוא קרוב למעשה העגל והיה הדין נותן שיפלו רבים מהם מצד עונש המעשה ההוא וכשנודע על ידי המספר שנשארו שש מאות אלף יהיה הדבר חידוש ושלטא בהם עינא בישא כי החטא מסייע לזה, על כן היו צריכין אז לכפרה על נפשותם ולהצילם מעין הרע מה שאין כן בכל המספרים.

Minchah Belulah Shemot 30:13מנחה בלולה שמות ל׳:י״ג

זה יתנו - לא היה נוהג אלא לשעה, ולכן כשמנה שאול את העם מנה אותם בטלאים ובאבנים.

Vilna Gaon, Aderet Eliyahu Shemot 30:12אדרת אליהו לגר״א שמות ל׳:י״ב

כי תשא את כו'. הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ הרמב"ן. אבל עכשיו לא נצטווה למנות כלל עד חומש הפקודים ואין המצוה לדורות שיתנו מחצית השקל במניינם שהרי שאול פקד בבזק ובטלאים וגם לא שיתנו על האדנים שהרי כבר נבנה המשכן וגם שאמר זה יתנו כו' ולא נצטווה למנות אבל הציווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון. וזה יתנו הוא ציווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מנין וע"ז בא הציווי לא ירבה ולא ימעיט וזה שלא מנו אותה בתרי"ג מצות וע"ז אמר תרומת ה' ונתת אתו על עבדת כו' והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והיא הל"מ ומרומז במ"ש חז"ל.

HaKetav VeHaKabbalah Shemot 30:12הכתב והקבלה שמות ל׳:י״ב

כי תשא. לרש"י שתי מנויין היו, אחת בתחלת נדבת המשכן אחר מעשה עגל ונתנו כל אחד מחצית השקל האמור כאן שמהם נעשו האדנים, ואחת בשנה השני' באייר משהוקם המשכן האמור בחומש הפקודים ונתנו כ"א מחצית השקל לקנות מהן קרבנות צבור. וכ"כ הרמב"ן צוה הקב"ה את משה כאשר תשא ראש בנ"י במנין יתנו כופר נפש מחצית השקל, ואמר ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אה"מ, ומזה ילמוד משה שימנה אותם עתה, וכן עשה כמ"ש וכסף פקודי העדה מאת ככר, ולא הוצרך להאריך ולומר ועתה תשא ראשם ונתת הכסף על עבודת אה"מ, כי הדבר מובן מעצמו שימנם עתה, ולפיכך כלל המצוה כאשר תשא ראשם תעשה כן, שיכנס בכלל כל פעם שימנם, וכל היודע בעצמו שהוא מבן עשרים שנה ומעלה יתן הסך הזה, וגם הביאו אליו הכפר נדבה עם כל שאר הנדבה בבקר בבקר, ולכן לא הוצרך עתה לאהרן ונשיאים שיהיו עמו, ואין טענה מכל העובר על הפקודים, כי פי' הראוי לעבור וגו', וטעם העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט שיביאו השקלים בהשוי'. והנראה מן הכתוב הזה שאם הביא הדל בשקלו פחות ממחצית השקל שהוא עובר בלאו הזה שהכתוב הזה מניעה וכו', וא"כ שתיהן מניעות, אם שקל העשיר היחידי יותר ושקל הדל בפחות עברו בלאו, וראיתי לבעל הלכות ולכל מוני המצות שלא הזכירו הלאו הזה, עכ"ד הרמב"ן ע"ש. והגר"א אמר כי תשא וגו' הוא מצוה לדורות בכל עת שימנה אותם, וכמ"ש בשאול ודוד וכ"כ הרמב"ן, אבל עכשיו לא נצטוה למנות כלל עד חומש הפקודים, ואין המצוה לדורות שיתנו מחצית השקל במנינם שהרי שאול פקד בבזק וטלאים, וגם לא שיתנו על האדנים שהרי כבר נבנה המשכן וגם שאמר זה יתנו וגו' ולא נצטוה למנות, אבל הצווי לדורות נסתיים בפסוק ראשון, וזה יתנו וגו' הוא צווי עכשיו על עבודת המשכן בלא מנין, וע"ז בא הצווי לא ירבה ולא ימעיט, וזה שלא מנו אותם בתרי"ג מצות, ועז"א ונתת אותו על עבודת וגו', והשקלים לקרבנות לא נכתבו בתורה והוא הל"מ והמרומז בשם חז"ל, עכ"ד. הנה לדבריו צריכים אנו לפרש מלת זה יתנו, כאלו אמר עתה יתנו, כי מלת זה יורה גם להוראת הזמן הנמצא עתה, כמו זה לי עשרים שנה (בראשית ל"א) כלומר כעת (נון), וכן קול דודי הנה זה בא (שה"ש) כעת בא, ויעקבני זה פעמים, כי עתה שבנו זה פעמים (ע' מכילתא דרשב"י), ונמצא מלת זה מזווג עם מלת עתה (מ"א י"ז), עתה זה ידעתי (יעצט, נון, נונמעהר), וכן זה יתנו, כעת יתנו. אמנם לא הבינותי אם מיושב דעת בעלי מוני המצות שלא מנו לא ירבה ולא ימעיט בכלל הלאוין, עדיין יקשה עליהם במנותם נתינת מחצית השקל בכל שנה ושנה לצורך הקרבנות מהמקראות אלה, ערמב"ם ריש הלכות שקלים ובסה"מ סי' קע"א ובחינוך סי' ק"ה, ושתיקת הראב"ד והרמב"ן שלא השיגוהו בזה הוי' הודאה לדבריו. ודע דממדרש רבותינו מבואר כרש"י ורמב"ן שהיה כאן מנין דאיתא במדבר רבה (פרשה ב' ד' רי"א) בעשר מקומות נמנו ישראל וחד מנהון במעשה עגל כי תשא את ראש בנ"י (ע"ש שחסר תשלום המאמר), אמנם בתנחומא (פ' כי תשא) המאמר שלם, וכ"ה בפסיקתא דרב כהנא (פרשה יו"ד סי' י"ד), ואיתא עוד התם (ססי' ד') כשנכנסו במצרים מנאם וכן יצאו למדבר מנאם ואף כאן כי תשא את ראש. אמנם בתלמוד ירושלמי מבואר כהגר"א שלא היה מנין, ותרומת מחצית השקל קודם מלאכת המשכן, דאיתא (פרק קמא דשקלים) תרומת הלשכה בתחלתה שנ' ויהי בחדש הראשון בשנה השנית באחד לחדש הוקם המשכן ותאני עלה ביום שהוקם המשכן בו ביום נתרמה תרומה, וכ"כ הרמב"ם בפירושו שם התרומה הראשונה היתה בר"ח ניסן בשנה השנית כשהוקם המשכן. ודמיתי להוכיח כדעת הגר"א גם מתלמודא דידן מדאמרי' (יומא כ"ב) אסור למנות את ישראל אפי' לדבר מצוה, מדכתיב ויפקדם בבזק ויפקדם בטלאים. ואם כדעת רש"י ורמב"ן שהיו מצווים כאן להמנות ולנדב למלאכת המשכן, א"כ אית לן מקרא מפורש בתורה שאף במקום מצוה אסור למנות, ולמה שבק תלמודא מקרא דאוריית' ומייתי מקרא דנביאים, אלא ע"כ כהגר"א דקרא קמא דכי תשא לא משתעי ממנין של מצוה, כי לא היה כאן מנין כלל, ורק אזהרה לדורות, א"כ אינו מוכח דאף למצוה אזהר, לכן מביא מקרא דבזק וטלאים. ובאמת אין זו הוכחה נגד רש"י ורמב"ן, דתלמודא רוצה למילף איסור מנין לדבר מצוה אף במקצת ישראל, וזה לא מצי למילף מקרא דילן דמשתעי ממנין כל ישראל, כי גם אחד מהם לא נמנע מנדבת מלאכת המשכן, ככתוב כי תשא את ראש בנ"י לפקדיהם, לכן יליף לי' מקרא דשאול, שלא היה שם מנין רק לחלק מן האומה, כמבואר שם שלש מאות אלף איש, ולא נמנו לגלגלותם כ"א ע"י בזק וטלאים, ושפיר מוכח דגם במקצתן המנין אסור אפילו לדבר מצוה. ונהי דליתא לדברי הרא"ם שהפריז על המדה לומר דבמקצתן ליכא לאיסורא דמניינא כלל, וסמך דבריו ממה שפקד דוד את העם ושלח השליש ביד יואב והשליש ביד אבישי והשליש ביד אתי הגתי (ש"ב י"ח), ולא היה בהם מגפה ואדרבה הצליחו ונצחו, ודבריו אלה כבר דחויים ועומדים מן המחברים (עיי' במשכיל לדוד), מ"מ זה ברור שיש הבדל גדול בין מנין כל ישראל לבין מנין קצתם, דאל"כ מאי אהנו לי' לשאול במנין הבזק וטלאים, דהא קרא קצווח ונתנו איש כפר נפשו להשם בפקוד אותם, ואין בבזק וטלאים נתינת הכפר להשם (ואף שאין החיוב לדורות מחצית השקל דוקא כמ"ש הגר"א, עכ"פ נתינת דבר מה להשם לכופר נפש הצריך קרא בפירוש) אלא ע"כ שמובדלים אלה המניינים זה מזה. דבמנין כל עדת ישראל הצריכה התורה נתינת כפר להשם דוקא, משא"כ במנין קצתם ולאלה די להם שלא ימנו לגלגלותם כ"א ע"י דבר אחר, אף שלא בא ממנו כפר נפשם להשם. ואפשר שמטעם זה כאשר נצטוה יואב בדבר המלך למנות את כל ישראל נשמט מלמנות קצתם, ככתוב (דה"א כ"א) ולוי ובנימן לא פקד בתוכם כי נתעב דבר המלך את יואב. ונשמר בזה עכ"פ מלעבור על המפורש בתורה באיסור מנין כל ישראל. והנה מה שהתעוררו המפרשים על מה שנאמר ביהושע (ח' יו"ד) וישכם יהושע בבקר ויפקד את העם, וכן בדוד (ש"ב י"ח) ויפקד דוד את העם אשר אתו, שלא הזכיר בהם קרא בפירוש שלא מנאם לגלגלותם כ"א ע"י דבר אחר כמו שהוזכר בשאול בבזק ובטלאים (ש"א י"א ט"ו) ונדחקו בישובו, ובאמת אין צורך אל הדחק, כי יכריחנו לפרש לשון פקידה שביהושע ודוד ענין מנין, והיטב נוכל לפרשו לשון ופקדו שרי צבאות בראש העם, שענינו שימת השגחה על מצבם, העיון בתיקון וסדר המחנה, והשקפת מערכתם למלחמה, ולזה לא הוזכר לא ביהושע ולא בדוד סכום העם אשר פקדו, כי לא היה שם מנין, אמנם בשאול היתה פקודתו למנין, לכן הזכיר שם סכום מספרם, והוצרך לבזק וטלאים. והמלך דוד שאמר (ש"ב כ"ד) ופקדו את העם, ונענש במגפה, כי ביאר אחריו שפקידתו הוא למנין כמ"ש וידעתי את מספר העם (ובדה"א כ"א) אמר בפירוש ספרו את ישראל ואדעה את מספרם.

HaMishtadel Shemot 30:12המשתדל שמות ל׳:י״ב

כי תשא את ראש בני ישראל – ימים רבים היתה דעתי נוטה לדעת רלב"ג ודון יצחק שהמצוה הזאת לא היתה אלא לשעה, וגם ראיתי כי מאמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם נראה כמכחיש הפירוש הזה, כי משמעותו היא שתמיד ולא הפעם הזאת בלבד יחול הנגף בנמנים בלא כופר, ואיך אם כן תהיה מצות נתינת הכפר לאותה שעה בלבד? אבל הייתי אומר כי רצה הקב"ה להחליש אימת העין הרע שהיתה מפורסמת בישראל, בלי להתקומם נגדה מכל וכל, ולפיכך אמר למשה כשתמנה אותם עכשו צריך שיתנו כופר, ואם לא יתנוהו יהיה בהם נגף, אבל תקח את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, ומשם ואילך לא יצטרכו עוד לכופר, כי המשכן אשר אדניו עשויים בכסף הכופר יעמוד לזכרון לפני ה' תמיד ויכפר על בני ישראל גם כשיתפקדו. ולפי המחשבה הזאת היה מה שכתבתי זה שנה בספר במדבר (ל"א:נ') "ולא משום כי תשא את ראש, כי איננה מצוה לדורות" והיום כ' בתמוז תר"ז רואה אנכי שאין הפירוש הזה מוכרח כלל, כי בסוף הפרשה (ולקחת את כסף הכפורים) אין שום רמז שתהיה הכפרה ההיא מועילה לדורות, וגם לא נזכר כאן כלל שיעשו בכסף ההוא אדני המשכן, והיה ראוי שיבא בכתוב מפורש באר היטב שמהיום והלאה יוכלו להתפקד בלא כופר, כי כסף הכפורים שיתנו בפעם ההיא יעמוד במשכן לדורי דורות, ויהיה מכפר עליהם בכל זמן שיתפקדו, וזה לא נתבאר ולא נרמז כאן כלל. וממליצת לזכרון לפני ה' אין שום ראיה שתהיה הכוונה זכרון לימים הבאים, כי הנה כמוה וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם (במדבר י':ו'), שאין הכוונה לזכרון לימים רבים, אלא בכל פעם ופעם (בכל חג ובכל ראש חדש) כשתתקעו על זבחיכם יהיו זבחיכם לזכרון לכם לפני ה'; דוגמת מה שבא בפסוק הקודם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם; וכן (למעלה כ"ח:כ"ט) ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו וכו' לזכרון לפני ה' תמיד, בכל עת שיהיו על לבו יהיו לזכרון לפני ה'; וכן מנחת זכרון מזכרת עון, הוא לאותה שעה בלבד. וכן כאן באמרו ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה', אין שום הוכחה שיהיה הכסף ההוא מכפר לכל הדורות, אלא כשיתנוהו יהיה להם לזכרון לפני ה', ויכפר עליהם לאותה שעה להצילם מן הנגף. לפיכך נראה לי ונתת אותו על עבודת אהל מועד, אין הכוונה על מלאכת המשכן בפרט, אך הכוונה על צרכי המשכן בין להקמתו ובנינו, ובין לצורך הקרבנות ולכל העבודה הנעבדת בו; והנה בזמן הקמת המשכן הועיל הכסף לעשות בו האדנים, ואחר הקמת המשכן היה הכסף משמש לצורך הקרבנות. והנה התורה לא הגבילה כמה תהיה התרומה אשר ירימו בני ישראל לצורך קרבנות צבור, אבל צותה שכאשר יתפקדו יתנו מחצית השקל לצורך העבודה, והניחה ביד ראשי העדה לפקוד את העם כשירצו, וכל זמן שיפקדום יגבו מהם את כסף הכפורים; והם בשובם מגלות בבל קבעו לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו (נחמיה י':ל"ג), ואחר זמן כשלא היו עניים קבעו לתת מחצית השקל ככתוב בתורה. ואבאה לגוף הענין, והוא ענין עין הרע, ואומר כי קצת מן המתפלספים כגון רלב"ג בקשו לפרשו על דרך הטבע, ואמרו שהאידים היוצאים מעיני המביט אל פני האיש הנשקף יוכלו להיות ארסיים ולהזיקו או להמיתו, הכל לפי טבע המקבל; וחכמי דורנו בהפך, רובם לועגים על אמונת העין הרע על דברים אחרים רבים הבלתי מובנים על דרך הטבע. ולדעתי אלו ואלו טועים, אבל העולם איננו מתנהג על פי חקות הטבע החמרי לבדן, אבל יש עוד חקות אחרות, חקקה אותן החכמה העליונה בתחלת הבריאה, על פיהן תסובינה מְסִבות המאורעות, להביא על גוי ועל אדם יחד הטובות והרעות המעידות על ההשגחה; אשר יביט אליהן המתפלסף, ויאמר מקרה הם, ויביט אליהן ההמון ויאמר מעשה נסים המה; ובאמת הם מסובבים טבעיים הנמשכים בהכרח מסבותם הטבעיות, אבל המסובבים וסבותיהם כלם מסודרים מתחלת הבריאה בחכמת המסדר העליון ית' שמו; והיא שגזרה שיהיה הקור קשה ומקדים בשנת התקע"ג, למען הפיל מלך עריץ, ולהשקיט ארץ ומלואה, היא חקקה בתהלוכות קורות הצבור והיחיד גזרת לפני שבר גאון, וממנה ימשך כי כשאדם (או הגוי כלו) עומד ברום ההצלחה ומתגאה ומתפאר בה, ומביא קנאה בלב רואיו יקרה לו שיתהפך עליו הגלגל, ותבואהו שואה לא ידע, וההמון ייחס זה לעין הרע, ולפעמים ייחס זה לקללת השונאים, ולפי האמת אין העין מזקת, ולא הקללות מביאות רעה, אבל המשפט לאלהים הוא, והוא גזר וחקק בסדר השתלשלות מְסִבות הטוב והרע, שגאוַת אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. ומשורר צרפתי אמר Du triomphe à la chute il n’est souvent qu’un pas. (Voltaire, La Mort de César.) והמעמר כתב כי אנשי הדור ההוא הוצרכו לתת כופר מפני שחטאו בעגל ונתחייבו כלייה; ולא זכר כי הצווי הזה קדַם למעשה העגל.

Shadal Shemot 30:12שד״ל שמות ל׳:י״ב

כי תשא את ראש בני ישראל – ימים רבים היתה דעתי נוטה לדעת רלב"ג ודון יצחק שהמצוה הזאת לא היתה אלא לשעה, וגם ראיתי כי מאמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם נראה כמכחיש הפירוש הזה, כי משמעותו היא שתמיד ולא הפעם הזאת בלבד יחול הנגף בנמנים בלא כופר, ואיך אם כן תהיה מצות נתינת הכפר לאותה שעה בלבד? אבל הייתי אומר כי רצה הקב"ה להחליש אימת העין הרע שהיתה מפורסמת בישראל, בלי להתקומם נגדה מכל וכל, ולפיכך אמר למשה כשתמנה אותם עכשו צריך שיתנו כופר, ואם לא יתנוהו יהיה בהם נגף, אבל תקח את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה' לכפר על נפשותיכם, ומשם ואילך לא יצטרכו עוד לכופר, כי המשכן אשר אדניו עשויים בכסף הכופר יעמוד לזכרון לפני ה' תמיד ויכפר על בני ישראל גם כשיתפקדו. ולפי המחשבה הזאת היה מה שכתבתי זה שנה בספר במדבר (ל"א:נ') "ולא משום כי תשא את ראש, כי איננה מצוה לדורות" והיום כ' בתמוז תר"ז רואה אנכי שאין הפירוש הזה מוכרח כלל, כי בסוף הפרשה (ולקחת את כסף הכפורים) אין שום רמז שתהיה הכפרה ההיא מועילה לדורות, וגם לא נזכר כאן כלל שיעשו בכסף ההוא אדני המשכן, והיה ראוי שיבא בכתוב מפורש באר היטב שמהיום והלאה יוכלו להתפקד בלא כופר, כי כסף הכפורים שיתנו בפעם ההיא יעמוד במשכן לדורי דורות, ויהיה מכפר עליהם בכל זמן שיתפקדו, וזה לא נתבאר ולא נרמז כאן כלל. וממליצת לזכרון לפני ה' אין שום ראיה שתהיה הכוונה זכרון לימים הבאים, כי הנה כמוה וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם לזכרון לפני אלהיכם (במדבר י':ו'), שאין הכוונה לזכרון לימים רבים, אלא בכל פעם ופעם (בכל חג ובכל ראש חדש) כשתתקעו על זבחיכם יהיו זבחיכם לזכרון לכם לפני ה'; דוגמת מה שבא בפסוק הקודם והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם; וכן (למעלה כ"ח:כ"ט) ונשא אהרן את שמות בני ישראל על לבו וכו' לזכרון לפני ה' תמיד, בכל עת שיהיו על לבו יהיו לזכרון לפני ה'; וכן מנחת זכרון מזכרת עון, הוא לאותה שעה בלבד. וכן כאן באמרו ולקחת את כסף הכפורים ונתת אותו על עבודת אהל מועד והיה לבני ישראל לזכרון לפני ה', אין שום הוכחה שיהיה הכסף ההוא מכפר לכל הדורות, אלא כשיתנוהו יהיה להם לזכרון לפני ה', ויכפר עליהם לאותה שעה להצילם מן הנגף. לפיכך נראה לי ונתת אותו על עבודת אהל מועד, אין הכוונה על מלאכת המשכן בפרט, אך הכוונה על צרכי המשכן בין להקמתו ובנינו, ובין לצורך הקרבנות ולכל העבודה הנעבדת בו; והנה בזמן הקמת המשכן הועיל הכסף לעשות בו האדנים, ואחר הקמת המשכן היה הכסף משמש לצורך הקרבנות. והנה התורה לא הגבילה כמה תהיה התרומה אשר ירימו בני ישראל לצורך קרבנות צבור, אבל צותה שכאשר יתפקדו יתנו מחצית השקל לצורך העבודה, והניחה ביד ראשי העדה לפקוד את העם כשירצו, וכל זמן שיפקדום יגבו מהם את כסף הכפורים; והם בשובם מגלות בבל קבעו לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו (נחמיה י':ל"ג), ואחר זמן כשלא היו עניים קבעו לתת מחצית השקל ככתוב בתורה. ואבאה לגוף הענין, והוא ענין עין הרע, ואומר כי קצת מן המתפלספים כגון רלב"ג בקשו לפרשו על דרך הטבע, ואמרו שהאידים היוצאים מעיני המביט אל פני האיש הנשקף יוכלו להיות ארסיים ולהזיקו או להמיתו, הכל לפי טבע המקבל; וחכמי דורנו בהפך, רובם לועגים על אמונת העין הרע על דברים אחרים רבים הבלתי מובנים על דרך הטבע. ולדעתי אלו ואלו טועים, אבל העולם איננו מתנהג על פי חקות הטבע החמרי לבדן, אבל יש עוד חקות אחרות, חקקה אותן החכמה העליונה בתחלת הבריאה, על פיהן תסובינה מְסִבות המאורעות, להביא על גוי ועל אדם יחד הטובות והרעות המעידות על ההשגחה; אשר יביט אליהן המתפלסף, ויאמר מקרה הם, ויביט אליהן ההמון ויאמר מעשה נסים המה; ובאמת הם מסובבים טבעיים הנמשכים בהכרח מסבותם הטבעיות, אבל המסובבים וסבותיהם כלם מסודרים מתחלת הבריאה בחכמת המסדר העליון ית' שמו; והיא שגזרה שיהיה הקור קשה ומקדים בשנת התקע"ג, למען הפיל מלך עריץ, ולהשקיט ארץ ומלואה, היא חקקה בתהלוכות קורות הצבור והיחיד גזרת לפני שבר גאון, וממנה ימשך כי כשאדם (או הגוי כלו) עומד ברום ההצלחה ומתגאה ומתפאר בה, ומביא קנאה בלב רואיו יקרה לו שיתהפך עליו הגלגל, ותבואהו שואה לא ידע, וההמון ייחס זה לעין הרע, ולפעמים ייחס זה לקללת השונאים, ולפי האמת אין העין מזקת, ולא הקללות מביאות רעה, אבל המשפט לאלהים הוא, והוא גזר וחקק בסדר השתלשלות מְסִבות הטוב והרע, שגאוַת אדם תשפילנו ושפל רוח יתמוך כבוד. ומשורר צרפתי אמר Du triomphe à la chute il n’est souvent qu’un pas. (Voltaire, La Mort de César). והמעמר כתב כי אנשי הדור ההוא הוצרכו לתת כופר מפני שחטאו בעגל ונתחייבו כלייה; ולא זכר כי הצווי הזה קדם למעשה העגל.

Shadal Bemidbar 31:48שד״ל במדבר ל״א:מ״ח

פקודי החיל בראותם תשועה נפלאה כזו שלא נפקד מהם איש, התעוררו לתת תודה לה' וכופר לעתיד, שלא ישלוט בהן עין הרע, ולא משום כי תשא את ראש (שמות ל' י"א-ט"ז), כי המצווה ההיא איננה אלא כשימנו העם כולו, ואם היה מפני המצווה היה להם להביא בקע לגלגולת דוקא, העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט, והם לא עשו כן. והנה ר' מאיר, חתנו של רש"י ואבי רשב"ם, ראה כי יש קצת דמיון בין ענין זה לענין כי תשא וראה כי אין הדמיון שלם, ע"כ אמר כי לפני החשבון נדרו לתת כך, ולפיכך נתנו יותר מן המצווה. ולדעתי אין כאן מצווה כלל, והם לא נדרו, אבל אחרי שראו שלא נפקד מהם איש התנדבו ונתנו.

Malbim Shemot 30:12מלבי״ם שמות ל׳:י״ב

כי תשא. רש"י ז"ל פי' כשתרצה לדעת סכום מנינם כמה הם אל תמנם לגלגלות אלא יתנו כל אחד מחצית השקל ותדע מנינם ולא יהיה בהם נגף שהמנין שולט בו עיין הרע והדבר בא עליהם כמו שהיה בימי דוד, ולפ"ז דעתו שלא נמנו אז ע"י גלגלות רק ע"י שקלים, והיה מצוה לדורות שלא ימנו רק ע"י שקלים, שכן עמ"ש בפרשת במדבר לגלגלותם פרש"י ע"י שקלים, והשקלים היה תחבולה להסיר הנגף, והרי"א הרבה להשיב עליו, דהא אמר כל העובר על הפקודים שזה הלשון על המנין לגלגלות כמו (ויקרא כז) כל אשר יעבור תחת השבט, (ירמיה לג) עוד תעבורנה הצאן ע"י מונה, ובמנין של במדבר סיני וערבות מואב פירש שהיה המנין לגלגלותם, ועוד כמה קושיות, ודעתו שבמדבר סיני וערבות מואב שהיה המנין ע"י צווי ה' לא נתנו שקלים אף שנמנו לגלגלות כי שומר מצוה לא ידע דבר רע, ובמנין זה לא נצטוה משה רק שנתן לו ה' רשות, כי משה רצה למנותם מעצמו באשר היו מוכנים לכנס לארץ ולהלחם באויביהם ורצה לדעת מפקד אנשי המלחמה בשהיה שר צבא ישראל, וא"ל ה' שיתנו שקלים להסיר הנגף, והיה זה עצה כדי שימצא לו כסף שלא התנדבו כסף נדבה כי היו צריכים להכסף להוצאותם, עיין שם בארך. ומבלי אאריך להשיב על דבריו אומר, שלדעתי גם מנין שבמדבר ובערבות מואב הגם שהיה לגלגולת נתנו גם שקלים, וכן היה במנין הזה שנמנו לגלגלות ונתנו שקלים להסיר הנגף, ובאור הענין לפי דעתי שאז שהיה שולט בהם הנגף ממעשה העגל ומשה היה חושק למנאם לדעת כמה נפלו מהם והתירא שהמנין יזיק להנגף, והיה בדעתו למנאם ע"י בזק כמו שעשה שאול שמנאם בבזק ובטלאים כדי שלא ימנם לגלגלות, א"ל ה' כי תשא את ראש בני ישראל תמנה לגלגלות דוקא, לא ע"י בזק ולא ע"י מנין שקלים רק הם עצמם כמ"ש כל העבר על הפקדים, רק שיתנו השקלים להיות כופר נפש ועי"כ לא יהיה בהם נגף ע"י הפקידה, וגם הבטיחו שעי"כ גם הנגף שהוא עדיין בהם מן חטא העגל יפסק מעתה, שעז"א ולא יהיה בהם נגף בפקד אתם שע"י הפקידה לגלגלות יוסר הנגף כי השקלים הם כופר נפשם, וכדרך הרפואות הבאים מאת ה' שהם הפך הטבע כמו שרפא מי מרה בעץ מר, ונשיכת השרפים בנחש הנחשת, וכמ"ש במדרש בו"ד מכה באיזמל ומרפא ברטיה אבל הקדוש ברוך הוא במה שהוא מכה בה מרפא, [ומה שאמר בלשון כי תשא שמורה על הרשות אם תרצה לישא (כמ"ש בהתוה"מ ויקרא סי' י"ב שמלת כי מורה על הרשות) ולא אמר בלשון צווי כי זה נאמר קודם חטא העגל, והיה רק הודעה על העתיד באם תצטרך לכך אם יחטאו] וכן המנין שבערבות מואב שהיה אחרי המגפה צוה ה' למנותם לגלגלות ומסתמא נתנו שקלים כמו שנצטוה משה ע"ז כאן שהוא לדורות, והיה המנין רפואה אל הנגף. אמנם מ"ש שיתנו מחצית השקל דוקא והעשיר לא ירבה והדל לא ימעיט יש בו כונה אחרת, כי כבר בארתי בפי' שמואל ב' (סי' כ"א) שמה שהמנין מזיק אל הנגף יש בו ג' טעמים: א) מצד עה"ר כמש"ש טעמו, ב) מצד שאין הברכה שורה אלא בדבר הסמוי מן העין. וכשיספור אותם תסולק הברכה, וגם זה בארתי שם היטב בטעמו, ולשני טעמים האלה היה מועיל כופר נפש להסיר הרע הנצמח בסבת הנגף, ועוד כתבתי שם טעם, ג) כי כל עוד שהעם מתאחדים והם כלם כאיש אחד זכות הרבים גדול מאד, אבל כשמונים אותם שאז מפרידים כל איש בפ"ע ויחופשו מעשיהם ואז ישלט בהם נגף, ולתקן זה צוה שכל אחד יתן מחצית השקל, שזה מורה על אגודתם שכל יחיד הוא רק מחצית ולא דבר שלם וצריך שיצטרף אחר עמו עד יעשה כדבר שלם, למשל העשיר והעני, העשיר מוסיף להשפיע צדקה אל העני, זה נותן וזה מקבל, ובזה יתקיימו שניהם ויהיו כאיש אחד, ובלשון זה כ"א הוא רק מחצית השקל ואינו איש שלם, וזה מורה על חבור הכלל והצטרפם, באופן שלא יתפרדו ע"י המנין רק יתאחדו: אמנם מצוה זו נשארה קבועה לדורות שמצוה על כ"א ליתן חצי שקל בכל שנה, כמ"ש (נחמיה י' לג לד) והעמדנו עלינו מצות לתת שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו, כי אז נשתנה המטבע ושלישית השקל היה כמחצית השקל הקודם כמ"ש בפירוש שם, ובדה"ב (כ"ד ו') מדוע לא דרשת על הלוים להביא וגו' את משאת משה עבד ה' והקהל לישראל לאהל העדות, ועז"א ולקחת את הכסף הכפורים מאת בני ישראל הוא מצוה תמידית לדורות שיקח בכל שנה מידם כסף הכפורים שהם תמורת השקלים, ונתת אותו על עבודת אהל מועד, ר"ל לקנות מהם כל הדברים המובאים ברמב"ם (פ"ד מה' שקלים) השייכים לעבודת אהל מועד, [וע"כ לא אמר למלאכת אהל מועד כי מדבר גם בעתיד שכבר היתה המלאכה עשויה ולא היו צריכים רק לצרכי העבודה] והיה לבני ישראל לזכרון ר"ל שיהיה לזכרון תמיד בכל הדורות, אמנם בשנה השנית באחד לחדש השני, שכבר עבר זמן תרומת שקלים ולא הפרישו עדיין, וגם שאז רצה להפריש מהם את הלוים, ורצה ה' להראות שנסתלק מהם הנגף, כי נתרבה מנינם מאד על המנין הראשון שהיו ששים רבוא ואלף ושבע מאות וע"ה עם הלוים, ובמנין זה היו ששים רבוא וג' אלפים וה' מאות וחמשים חוץ מהלוים, צוה למנותם שנית לגלגלות ובשקלים, והיו השקלים לתרומה חדשה, ולא הצריך להזכיר זה כי כבר ידעו ממצוה זו, שהיה מצוה לדורות, וע"כ נקראו השקלים בשם משאת משה כנ"ל, כי נתחייבו לזה ממשאת משה ומספרו אותם, אבל שאול שלא מנה כלל את העם רק הבאים למלחמה, ולא היה צריך לא לסלק הנגף ולא להפריש שקלים שכבר הפרישו בשנה ההיא, מנאם בבזק ובטלאים, ודוד שמנה את כולם לגלגלות ולא הפרישו שקלים היה לו חטא בזה וכמ"ש חז"ל, ובזה נתישבו כל השאלות שיש בזה.

Hoil Moshe Bemidbar 1:2הואיל משה במדבר א׳:ב׳

ולענין נתינת כופר נ"ל שהיתה דעת משה לספור את העם אחר מעשה העגל לדעת מספרם בבירור, כי אחר יציאתם ממצרים נודע שהם כשש מאות אלף רגלי, אבל לא נודע מספרם בהחלט; וה' אמר לו, עתה שאתה רוצה למנות ב"י הנותרים אחר המגפה על דבר העגל, קח מהם כופר לכפרת עונם ועשה בו אדני המשכן שהם יסודתו, ובזה תודיע להם שלולי חטאו לא היו צריכים למשכן ולכל האזהרות הנמשכות אליו כי כולם קדושים הם ובכל מקום שהיו מקריבים לי קרבנות הייתי מקבל מהם, עכשו שאני רואה שהם נוטים אחר ע"ז איני מובטח בהם עוד שלא יסורו מחקותי בעבודתם, וצריכים הם להביא קרבנותיהם לפני בבית קדשי, והוצרכתי לבחור בשבט ובמשפחה מקודשת לי לכהנים ולמשרתים אותם שלא נתפתו אחרי אחיהם במעשה העגל. אבל לא מצאנו שבא הצווי לדורות שבכל פעם שימנה יקח מהם כופר לבלתי ישלוט בהם נגף, ולא כאן ולא בפר' פינחס הוזכר שלקח מהם כופר; ולומר שכאן לא הוצרכו לפי שכתב משה שמותם ואח"כ מנה השמות ולא הגופים, נ"ל כחוכא ואיטלולא כלפי שמיא, כדרך שמונים בפסוק ויתן לך לראות אם יש מנין בבהכ"נ הלא הדבר שוה אם תאמר אחד שנים או תיבות במספר; ומה נאמר בפר' פינחס שלא צוה למנותם במספר שמות? וגם בימי דוד שספר את העם לא הוכיחו יואב על שמנאם בלי קחת מהם כופר, אבל על המנין עצמו שכן כתוב ויוסף ה' א-להיך אל העם כהם וכהם (ש"ב כ"ד:ג'), ומנין העם היה לדעת כמה הם שולפי חרב בישראל (ש"ב כ"ד:ט') לדעת מספר חילותיו ולחשוב מחשבות בלבו נגד איזו ממלכה יוכל להלחם, ובזה חטא חטא גדול.

U. Cassuto Shemot 30:11-16מ״ד קאסוטו שמות ל׳:י״א-ט״ז

פיסקה זו מדברת על התרומה של מחצית השקל, המוטלת על כל איש מישראל בשעת המפקד הכללי. היא סודרה בין הפיסקות השייכות לעבודה במשכן כדי להכין מעכשיו מה שיאמר להלן (ל"ו:כ"ה-כ"ח), בדבר שימושם של שקלים אלו בעשיית המשכן... במיסופוטמיה היו פעולות המפקד קשורות בטכס דתי של טהרה, ולטכס זה היו מייחסים חשיבות כה רבה, שהמפקד כולו היה מכונה על שמו tebebtu, כלומר טהרה. וזה כנראה משום שהיה המפקד נחשב מעין חטא של חוסר אמונה באלהות, ולפיכך מן הראוי היה ללוותו בטכס של כפרה וטהרה מן החטא. דומה לזו ההשקפה הישראלית, ולפיכך מדובר כאן על כופר שיש לתת בשעת המפקד ושוב נאמר ולא יהיה בהם נגף בפקוד אתם, כלומר שעל ידי נתינת כופר זה יינצלו בני ישראל מן העונש שהיה יכול לחול עליהם מפני החטא שבעריכת המפקד. התרומה של שלישית השקל שקיבלו עליהם עולי בבל (נחמ' י':ל"ג), היא דבר אחר לגמרי; היא תרומה שנתית ואינה קשורה במפקד... ברור הדבר, שעבודת אהל מועד הנזכרת בפס' ט"ז אינה עבודת הקרבנות, אלא מלאכת המשכן, מכיון שכתוב שהכסף יהיה לזכרון לבני ישראל, ואם כן הכוונה בוודאי לדבר של קיימא.