Historical Backdrop of Yeshayahu 40
Sources
Biblical Texts
Yeshayahu 18:7ישעיהו י״ח:ז׳
| In that time shall a present be brought unto the Lord of hosts of a people tall and of glossy skin, and from a people terrible from their beginning onward; a nation that is sturdy and treadeth down, whose land the rivers divide, to the place of the name of the Lord of hosts, the mount Zion. | בָּעֵת הַהִיא יוּבַל שַׁי לַי"י צְבָאוֹת עַם מְמֻשָּׁךְ וּמוֹרָט וּמֵעַם נוֹרָא מִן הוּא וָהָלְאָה גּוֹי קַו קָו וּמְבוּסָה אֲשֶׁר בָּזְאוּ נְהָרִים אַרְצוֹ אֶל מְקוֹם שֵׁם י"י צְבָאוֹת הַר צִיּוֹן. |
Yeshayahu 37:10-20ישעיהו ל״ז:י׳-כ׳
| (10) 'Thus shall ye speak to Hezekiah king of Judah, saying: Let not thy God in whom thou trustest beguile thee, saying: Jerusalem shall not be given into the hand of the king of Assyria. (11) Behold, thou hast heard what the kings of Assyria have done to all lands, by destroying them utterly; and shalt thou be delivered? (12) Have the gods of the nations delivered them, which my fathers have destroyed, Gozan, and Haran, and Rezeph, and the children of Eden that were in Telassar? (13) Where is the king of Hamath, and the king of Arpad, and the king of the city of Sepharvaim, of Hena, and Ivvah?' (14) And Hezekiah received the letter from the hand of the messengers, and read it; and Hezekiah went up unto the house of the Lord, and spread it before the Lord. (15) And Hezekiah prayed unto the Lord, saying: (16) 'O Lord of hosts, the God of Israel, that sittest upon the cherubim, Thou art the God, even Thou alone, of all the kingdoms of the earth; Thou hast made heaven and earth. (17) Incline Thine ear, O Lord, and hear; open Thine eyes, O Lord, and see; and hear all the words of Sennacherib, who hath sent to taunt the living God. (18) Of a truth, Lord, the kings of Assyria have laid waste all the countries, and their land, (19) and have cast their gods into the fire; for they were no gods, but the work of men's hands, wood and stone; therefore they have destroyed them. (20) Now therefore, O Lord our God, save us from his hand, that all the kingdoms of the earth may know that Thou art the Lord, even Thou only.' | (י) כֹּה תֹאמְרוּן אֶל חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֵאמֹר אַל יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בּוֹטֵחַ בּוֹ לֵאמֹר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלִַם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר. (יא) הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכׇל הָאֲרָצוֹת לְהַחֲרִימָם וְאַתָּה תִּנָּצֵל. (יב) הַהִצִּילוּ אוֹתָם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ אֲבוֹתַי אֶת גּוֹזָן וְאֶת חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַשָּׂר. (יג) אַיֵּה מֶלֶךְ חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה. (יד) וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת הַסְּפָרִים מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵהוּ וַיַּעַל בֵּית י"י וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי י"י. (טו) וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ אֶל י"י לֵאמֹר. (טז) י"י צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. (יז) הַטֵּה י"י אׇזְנְךָ וּשְׁמָע פְּקַח י"י עֵינֶךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת כׇּל דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שָׁלַח לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי. (יח) אׇמְנָם י"י הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת כׇּל הָאֲרָצוֹת וְאֶת אַרְצָם. (יט) וְנָתֹן אֶת אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם. (כ) וְעַתָּה י"י אֱלֹהֵינוּ הוֹשִׁיעֵנוּ מִיָּדוֹ וְיֵדְעוּ כׇּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ כִּי אַתָּה י"י לְבַדֶּךָ. |
Yeshayahu 37:21-29ישעיהו ל״ז:כ״א-כ״ט
| (21) Then Isaiah the son of Amoz sent unto Hezekiah, saying: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Whereas thou hast prayed to Me against Sennacherib king of Assyria, (22) this is the word which the Lord hath spoken concerning him: The virgin daughter of Zion Hath despised thee and laughed thee to scorn; The daughter of Jerusalem Hath shaken her head at thee. (23) Whom hast thou taunted and blasphemed? And against whom hast thou exalted thy voice? Yea, thou hast lifted up thine eyes on high, Even against the Holy One of Israel! (24) By thy servants hast thou taunted the Lord, And hast said: With the multitude of my chariots Am I come up to the height of the mountains, To the innermost parts of Lebanon; And I have cut down the tall cedars thereof, And the choice cypress-trees thereof; And I have entered into his farthest height, The forest of his fruitful field. (25) I have digged and drunk water, And with the sole of my feet have I dried up All the rivers of Egypt. (26) Hast thou not heard? Long ago I made it, In ancient times I fashioned it; Now have I brought it to pass, Yea, it is done; that fortified cities Should be laid waste into ruinous heaps. (27) Therefore their inhabitants were of small power, They were dismayed and confounded; They were as the grass of the field, And as the green herb, As the grass on the housetops, And as a field of corn before it is grown up. (28) But I know thy sitting down, and thy going out, and thy coming in, And thy raging against Me. (29) Because of thy raging against Me, And for that thine uproar is come up into Mine ears, Therefore will I put My hook in thy nose, And My bridle in thy lips, And I will turn thee back by the way By which thou camest. | (כא) וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ אֶל חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר. (כב) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת צִיּוֹן אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלִָם. (כג) אֶת מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל מִי הֲרִימוֹתָה קּוֹל וַתִּשָּׂא מָרוֹם עֵינֶיךָ אֶל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל. (כד) בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן וְאֶכְרֹת קוֹמַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרֹשָׁיו וְאָבוֹא מְרוֹם קִצּוֹ יַעַר כַּרְמִלּוֹ. (כה) אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם וְאַחְרִב בְּכַף פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצוֹר. (כו) הֲלוֹא שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחוֹק אוֹתָהּ עָשִׂיתִי מִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵאתִיהָ וּתְהִי לְהַשְׁאוֹת גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרוֹת. (כז) וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי יָד חַתּוּ וָבֹשׁוּ הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגּוֹת וּשְׁדֵמָה לִפְנֵי קָמָה. (כח) וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבוֹאֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי. (כט) יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ עָלָה בְאׇזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר בָּאתָ בָּהּ. |
Yeshayahu 39ישעיהו ל״ט
| (1) At that time Merodach-baladan the son of Baladan, king of Babylon, sent a letter and a present to Hezekiah; for he heard that he had been sick, and was recovered. (2) And Hezekiah was glad of them, and showed them his treasure-house, the silver, and the gold, and the spices, and the precious oil, and all the house of his armour, and all that was found in his treasures; there was nothing in his house, nor in all his dominion, that Hezekiah showed them not. (3) Then came Isaiah the prophet unto king Hezekiah, and said unto him: 'Whatsaid these men? and from whence came they unto thee?' And Hezekiah said: 'They are come from a far country unto me, even from Babylon.' (4) Then said he: 'What have they seen in thy house?' And Hezekiah answered: 'All that is in my house have they seen; there is nothing among my treasures that I have not shown them.' (5) Then said Isaiah to Hezekiah: 'Hear the word of the Lord of hosts: (6) Behold, the days come, that all that is in thy house, and that which thy fathers have laid up in store until this day, shall be carried to Babylon; nothing shall be left, saith the Lord. (7) And of thy sons that shall issue from thee, whom thou shalt beget, shall they take away; and they shall be officers in the palace of the king of Babylon.' (8) Then said Hezekiah unto Isaiah: 'Good is the word of the Lord which thou hast spoken.' He said moreover: 'If but there shall be peace and truth in my days.' | (א) בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק. (ב) וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כׇּל בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכׇל מֶמְשַׁלְתּוֹ. (ג) וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל. (ד) וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִים בְּאוֹצְרֹתָי. (ה) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר י"י צְבָאוֹת. (ו) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כׇּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר י"י. (ז) וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל. (ח) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר י"י אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי. |
Yeshayahu 40ישעיהו מ׳
| (1) Comfort ye, comfort ye My people, Saith your God. (2) Bid Jerusalem take heart, And proclaim unto her, That her time of service is accomplished, That her guilt is paid off; That she hath received of the Lord's hand Double for all her sins. (3) Hark! one calleth: 'Clear ye in the wilderness the way of the Lord, Make plain in the desert A highway for our God. (4) Every valley shall be lifted up, And every mountain and hill shall be made low; And the rugged shall be made level, And the rough places a plain; (5) And the glory of the Lord shall be revealed, And all flesh shall see it together; For the mouth of the Lord hath spoken it.' (6) Hark! one saith: 'Proclaim!' And he saith: 'What shall I proclaim?' 'All flesh is grass, And all the goodliness thereof is as the flower of the field; (7) The grass withereth, the flower fadeth; Because the breath of the Lord bloweth upon it— Surely the people is grass. (8) The grass withereth, the flower fadeth; But the word of our God shall stand for ever.' (9) O thou that tellest good tidings to Zion, Get thee up into the high mountain; O thou that tellest good tidings to Jerusalem, Lift up thy voice with strength; Lift it up, be not afraid; Say unto the cities of Judah: 'Behold your God! ' (10) Behold, the Lord God will come as a Mighty One, And His arm will rule for Him; Behold, His reward is with Him, And His recompense before Him. (11) Even as a shepherd that feedeth his flock, That gathereth the lambs in his arm, And carrieth them in his bosom, And gently leadeth those that give suck. (12) Who hath measured the waters in the hollow of his hand, And meted out heaven with the span, And comprehended the dust of the earth in a measure, And weighed the mountains in scales, And the hills in a balance? (13) Who hath meted out the spirit of the Lord? Or who was His counsellor that he might instruct Him? (14) With whom took He counsel, and who instructed Him, And taught Him in the path of right, And taught Him knowledge, And made Him to know the way of discernment? (15) Behold, the nations are as a drop of a bucket, And are counted as the small dust of the balance; Behold the isles are as a mote in weight. (16) And Lebanon is not sufficient fuel, Nor the beasts thereof sufficient for burnt-offerings. (17) All the nations are as nothing before Him; They are accounted by Him as things of nought, and vanity. (18) To whom then will ye liken God? Or what likeness will ye compare unto Him? (19) The image perchance, which the craftsman hath melted, And the goldsmith spread over with gold, The silversmith casting silver chains? (20) A holm-oak is set apart, He chooseth a tree that will not rot; He seeketh unto him a cunning craftsman To set up an image, that shall not be moved. (21) Know ye not? hear ye not? Hath it not been told you from the beginning? Have ye not understood the foundations of the earth? (22) It is He that sitteth above the circle of the earth, And the inhabitants thereof are as grasshoppers; That stretcheth out the heavens as a curtain, And spreadeth them out as a tent to dwell in; (23) That bringeth princes to nothing; He maketh the judges of the earth as a thing of nought. (24) Scarce are they planted, Scarce are they sown, Scarce hath their stock taken root in the earth; When He bloweth upon them, they wither, And the whirlwind taketh them away as stubble. (25) To whom then will ye liken Me, that I should be equal? Saith the Holy One. (26) Lift up your eyes on high, And see: who hath created these? He that bringeth out their host by number, He calleth them all by name; By the greatness of His might, and for that He is strong in power, Not one faileth. (27) Why sayest thou, O Jacob, And speakest, O Israel: 'My way is hid from the Lord, And my right is passed over from my God'? (28) Hast thou not known? hast thou not heard That the everlasting God, the Lord, The Creator of the ends of the earth, Fainteth not, neither is weary? His discernment is past searching out. (29) He giveth power to the faint; And to him that hath no might He increaseth strength. (30) Even the youths shall faint and be weary, And the young men shall utterly fall; (31) But they that wait for the Lord shall renew their strength; They shall mount up with wings as eagles; They shall run, and not be weary; They shall walk, and not faint. | (א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. (ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד י"י כִּפְלַיִם בְּכׇל חַטֹּאתֶיהָ. (ג) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ י"י יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. (ד) כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכׇל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. (ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד י"י וְרָאוּ כׇל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי י"י דִּבֵּר. (ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כׇּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכׇל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. (ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ י"י נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם. (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. (ט) עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם. (י) הִנֵּה אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. (יא) כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל. (יב) מִי מָדַד בְּשׇׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם. (יג) מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ י"י וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ. (יד) אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ. (טו) הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל. (טז) וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה. (יז) כׇּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. (יח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ. (יט) הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף. (כ) הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט. (כא) הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינוֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ. (כב) הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת. (כג) הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה. (כד) אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם. (כה) וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. (כו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר. (כז) לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵי"י וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. (כח) הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם י"י בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. (כט) נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עׇצְמָה יַרְבֶּה. (ל) וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. (לא) וְקוֹיֵ י"י יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ. |
Yirmeyahu 25:11-12ירמיהו כ״ה:י״א-י״ב
| (11) And this whole land shall be a desolation, and a waste; and these nations shall serve the king of Babylon seventy years. (12) And it shall come to pass, when seventy years are accomplished, that I will punish the king of Babylon, and that nation, saith the Lord, for their iniquity, and the land of the Chaldeans; and I will make it perpetual desolations. | (יא) וְהָיְתָה כׇּל הָאָרֶץ הַזֹּאת לְחׇרְבָּה לְשַׁמָּה וְעָבְדוּ הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה אֶת מֶלֶךְ בָּבֶל שִׁבְעִים שָׁנָה. (יב) וְהָיָה כִמְלֹאות שִׁבְעִים שָׁנָה אֶפְקֹד עַל מֶלֶךְ בָּבֶל וְעַל הַגּוֹי הַהוּא נְאֻם י"י אֶת עֲוֺנָם וְעַל אֶרֶץ כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתִּי אֹתוֹ לְשִׁמְמוֹת עוֹלָם. |
Tehillim 103:13-18תהלים ק״ג:י״ג-י״ח
| (13) Like as a father hath compassion upon his children, So hath the Lord compassion upon them that fear Him. (14) For He knoweth our frame; He remembereth that we are dust. (15) As for man, his days are as grass; As a flower of the field, so he flourisheth. (16) For the wind passeth over it, and it is gone; And the place thereof knoweth it no more. (17) But the mercy of the Lord is from everlasting to everlasting upon them that fear Him, And His righteousness unto children's children; (18) To such as keep His covenant, And to those that remember His precepts to do them. | (יג) כְּרַחֵם אָב עַל בָּנִים רִחַם י״י עַל יְרֵאָיו. (יד) כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ. (טו) אֱנוֹשׁ כֶּחָצִיר יָמָיו כְּצִיץ הַשָּׂדֶה כֵּן יָצִיץ. (טז) כִּי רוּחַ עָבְרָה בּוֹ וְאֵינֶנּוּ וְלֹא יַכִּירֶנּוּ עוֹד מְקוֹמוֹ. (יז) וְחֶסֶד י״י מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם עַל יְרֵאָיו וְצִדְקָתוֹ לִבְנֵי בָנִים. (יח) לְשֹׁמְרֵי בְרִיתוֹ וּלְזֹכְרֵי פִקֻּדָיו לַעֲשׂוֹתָם. |
Classical Texts
Bavli Megillah 14bבבלי מגילה י״ד:
Rabbi Yoḥanan said a different answer: Jeremiah was not there at the time, because he went to bring back the ten tribes from their exile. And from where do we derive that he brought them back? As it is written: “For the seller shall not return to that which he has sold” (Ezekiel 7:13), i.e., Ezekiel prophesied that in the future the Jubilee Year would no longer be in effect. Now is it possible that the Jubilee had already been annulled? The halakhot of the Jubilee Year apply only when all of the tribes of Israel are settled in their respective places, which could not have happened since the exile of the ten tribes more than a century earlier, but the prophet is prophesying that it will cease only in the future. Rather, this teaches that Jeremiah brought back the ten tribes from their exile. And Josiah the son of Amon ruled over the ten tribes, as it is written: “Then he said: What monument is that which I see? And the men of the city told him, It is the tomb of the man of God who came from Judah and proclaimed these things that you have done against the altar of Bethel” (II Kings 23:17). Now what connection did Josiah, king of Judea, have with the altar at Bethel, a city in the kingdom of Israel? Rather, this teaches that Josiah ruled over the ten tribes of Israel. Rav Naḥman said: Proof that the tribes returned may be adduced from the verse here: “Also, O Judah, there is a harvest appointed for you, when I would return the captivity of My people” (Hosea 6:11), which indicates that they returned to their places. | ר׳ יוחנן אמר ירמיה לא הוה התם שהלך להחזיר עשרת השבטים ומנלן דאהדור דכתיב {יחזקאל ז׳:י״ג} כי המוכר אל הממכר לא ישוב אפשר יובל בטל ונביא מתנבא עליו שיבטל אלא מלמד שירמיה החזירן. ויאשיהו בן אמון מלך עליהן דכתיב {מלכים ב כ״ג:י״ז} ויאמר מה הציון הלז אשר אני רואה ויאמרו אליו אנשי העיר הקבר איש האלהים אשר בא מיהודה ויקרא את הדברים האלה אשר עשית על המזבח בבית אל וכי מה טיבו של יאשיהו על המזבח בבית אל אלא מלמד שיאשיהו מלך עליהן רב נחמן אמר מהכא {הושע ו׳:י״א} גם יהודה שת קציר לך בשובי שבות עמי. |
Bavli Bava Batra 15aבבלי בבא בתרא ט״ו.
and by the three sons of Korah. Jeremiah wrote his own book, and the book of Kings, and Lamentations. Hezekiah and his colleagues wrote the following, and a mnemonic to remember which books they wrote is yod, mem, shin, kuf: Isaiah [Yeshaya], Proverbs [Mishlei], Song of Songs [Shir HaShirim], and Ecclesiastes [Kohelet]. The members of the Great Assembly wrote the following, and a mnemonic to remember these books is kuf, nun, dalet, gimmel: Ezekiel [Yeḥezkel ], and the Twelve Prophets [Sheneim Asar], Daniel [Daniel ], and the Scroll of Esther [Megillat Ester]. Ezra wrote his own book and the genealogy of the book of Chronicles until his period. The Gemara comments: This supports Rav, as Rav Yehuda says that Rav says: Ezra did not ascend from Babylonia to Eretz Yisrael until he established his own genealogy, and after that he ascended. This genealogy is what is written in the book of Chronicles. And who completed the book of Chronicles for the generations following Ezra? Nehemiah, son of Hacaliah. The Gemara elaborates on the particulars of this baraita: The Master said above that Joshua wrote his own book and eight verses of the Torah. The Gemara comments: This baraita is taught in accordance with the one who says that it was Joshua who wrote the last eight verses in the Torah. This point is subject to a tannaitic dispute, as it is taught in another baraita: “And Moses the servant of the Lord died there” (Deuteronomy 34:5); is it possible that after Moses died, he himself wrote “And Moses died there”? Rather, Moses wrote the entire Torah until this point, and Joshua wrote from this point forward; this is the statement of Rabbi Yehuda. And some say that Rabbi Neḥemya stated this opinion. Rabbi Shimon said to him: Is it possible that the Torah scroll was missing a single letter? But it is written: “Take this Torah scroll” (Deuteronomy 31:26), indicating that the Torah was complete as is and that nothing further would be added to it. Rather, until this point the Holy One, Blessed be He, dictated and Moses repeated after Him and wrote the text. From this point forward, with respect to Moses’ death, the Holy One, Blessed be He, dictated and Moses wrote with tears. The fact that the Torah was written by way of dictation can be seen later, as it is stated concerning the writing of the Prophets: “And Baruch said to them: He dictated all these words to me, and I wrote them with ink in the scroll” (Jeremiah 36:18). The Gemara asks: In accordance with whose opinion is that which Rabbi Yehoshua bar Abba says that Rav Giddel says that Rav says: When the Torah is read publicly in the synagogue, one person reads the last eight verses in the Torah, and that section may not be divided between two readers? Shall we say that this is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda and not in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, as according to Rabbi Shimon these verses are an integral part of the Torah, written by Moses just like the rest? The Gemara answers: Even if you say that this was said in accordance with the opinion of Rabbi Shimon, since they differ from the rest of the Torah in one way, as Moses wrote them with tears, they differ from the rest of the Torah in this way as well, i.e., they may not be divided between two readers. It is stated in the baraita that Joshua wrote his own book. The Gemara asks: But isn’t it written toward the end of the book: “And Joshua, son of Nun, the servant of the Lord, died” (Joshua 24:29)? Is it possible that Joshua wrote this? The Gemara answers: Aaron’s son Eleazar completed it. The Gemara asks: But isn’t it also written: “And Eleazar, son of Aaron, died” (Joshua 24:33)? The Gemara answers: Pinehas completed it. It is also stated in the baraita that Samuel wrote his own book. The Gemara asks: But isn’t it written: “And Samuel died” (I Samuel 28:3)? The Gemara answers: Gad the seer and Nathan the prophet finished it. It is further stated that David wrote the book of Psalms by means of ten elders, whom the baraita proceeds to list. The Gemara asks: But then let it also count Ethan the Ezrahite among the contributors to the book of Psalms, as it is he who is credited with Psalms, chapter 89. Rav says: Ethan the Ezrahite is the same person as Abraham. Proof for this is the fact that it is written here: “A Maskil of Ethan the Ezrahite” (Psalms 89:1), and it is written there: “Who raised up one from the east [mizraḥ], whom righteousness met wherever he set his foot” (Isaiah 41:2). The latter verse is understood as referring to Abraham, who came from the east, and for that reason he is called Ethan the Ezrahite in the former verse. The Gemara asks: The baraita counts Moses among the ten elders whose works are included in the book of Psalms, and it also counts Heman. But doesn’t Rav say: The Heman mentioned in the Bible (I Kings 5:11) is the same person as Moses? This is proven by the fact that it is written here: “Heman” (Psalms 88:1), which is Aramaic for trusted, and it is written there about Moses: “For he is the trusted one in all My house” (Numbers 12:7). The Gemara answers: There were two Hemans, one of whom was Moses, and the other a Temple singer from among the descendants of Samuel. The baraita further states that Moses wrote his own book, i.e., the Torah, the portion of Balaam, and the book of Job. This supports Rabbi Levi bar Laḥma, as Rabbi Levi bar Laḥma says: Job lived in the time of Moses. It is written here with regard to Job: “Oh, that my words were written now [eifo]” (Job 19:23), and it is written there in Moses’ words to God: “For in what shall it be known here [eifo]” (Exodus 33:16). The unusual use of the word eifo in these two places indicates that Job and Moses lived in the same generation. The Gemara comments: But if that is the proof, say that Job lived in the time of Isaac, as it is written in connection with Isaac: “Who then [eifo] is he that has taken venison” (Genesis 27:33). Or say that he lived in the time of Jacob, as it is written with respect to Jacob: “If it must be so now [eifo], do this” (Genesis 43:11). Or say that he lived in the time of Joseph, as it is written with respect to Joseph: “Tell me, I pray you, where [eifo] are they feeding their flocks?” (Genesis 37:16). The Gemara answers: It could not enter your mind to say this, as it is written in the continuation of the previously mentioned verse: “Oh, that my words were inscribed [veyuḥaku] in a book” (Job 19:23), and it is Moses who is called the inscriber, as it is written with regard to him: “And he provided the first part for himself, for there was the inscriber’s [meḥokek] portion reserved” (Deuteronomy 33:21). Rava says: Job lived at the time of the spies whom Moses sent to scout the land of Canaan. This is proven by the fact that it is written here: “There was a man in the land of Utz, whose name was Job” (Job 1:1), and it is written there in the account of the spies: “Whether there are trees [eitz] in it” (Numbers 13:20). The Gemara asks: Is it comparable? Here the word that is used is Utz, whereas there the word is eitz. The Gemara answers: This is what Moses said to Israel, i.e., to the spies: Is that man named Job still alive, he whose years are as long as the years of a tree and who protects his generation like a tree? This is why the allusion to him here is through the word eitz, rather than Utz. The Gemara relates that one of the Sages sat before Rabbi Shmuel bar Naḥmani and he sat and said: Job never existed and was never created; there was never such a person as Job. Rather, his story was a parable. Rabbi Shmuel bar Naḥmani said to him: In rebuttal to you, the verse states: “There was a man in the Land of Utz whose name was Job” (Job 1:1), which indicates that such a man did indeed exist. The Gemara asks: But if that is so, that the words “there was” prove that Job existed, what shall we say about the parable that Natan the prophet presented to David: “There were two men in one city; the one rich and the other poor. The rich man had very many flocks and herds, but the poor man had nothing except one little lamb, which he had bought and reared” (II Samuel 12:3)? Was there really such a person? Rather, it was merely a parable; here too it is merely a parable. The Gemara answers: If so, that it is a parable, why state his name and the name of his city? Rather, Job was clearly a real person. The Gemara cites another opinion with regard to the time when Job lived. Rabbi Yoḥanan and Rabbi Elazar both say: Job was among those who ascended from the exile to Eretz Yisrael at the start of the Second Temple period, and his house of study was in Tiberias. The Gemara raises an objection from what is taught in a baraita: The days of Job’s life extended from when Israel entered Egypt until they left, indicating that this is the period during which he lived and not, as suggested, in the early days of the Second Temple. | שמואל כתב ספרו והכתיב {שמואל א כ״ח:ג׳} ושמואל מת דאסקיה גד החוזה ונתן הנביא. |
Targum Yonatan Yeshayahu 40:2תרגום יונתן ישעיהו מ׳:ב׳
| מַלִילוּ עַל לִבָּא דִירוּשְׁלֵם וְאִתְנַבּוּ עֲלָהּ אֲרֵי עֲתִידָא דְתִתְמְלֵי מֵעַם גַלְוָתָהָא אֲרֵי אִישְׁתְּבִיקוּ לָהּ חוֹבָהָא אֲרֵי קַבִּילַת כָּס תַּנְחוּמִין מִן קֳדָם יְיָ כְּאִלוּ לָקַת עַל חַד תְּרֵין בְּכָל חַטָאתָהָא. |
Medieval Texts
R. Yosef Kara Yeshayahu 39:8ר׳ יוסף קרא ישעיהו ל״ט:ח׳
| ויאמר חזקיהו אל ישעיהו טוב דבר י״י אשר דברת – מכמה דברים: אחת – שבישרתני מתוך תוכחתך שאני עתיד להוליד, שנית – שיהיה שלום ואמת בימי – שלא תבא הרעה בימי. והיה לו לבקש רחמים על ישראל שנגזר עליהם גלות בבל בשבילו ולא ביקש. אמר הקב״ה: חזקיה שהיה לו לנחם אתכם ואינו מנחם את ירושלם ואינו מבקש רחמים על ישראל, אלא אמר טוב ולבד שיהיה שלום ואמת בימי, הריני מנחם את ירושלם. הדא הוא דכתיב: נחמו נחמו עמי. |
R. Yosef Kara Yeshayahu 40ר׳ יוסף קרא ישעיהו מ׳
| (ג) קול קורא במדבר פנו דרך י״י – בציון שהיא מדבר. פנו דרך – לשבי גולה. ישרו בערבה – היא ארץ ישראל שהיא עכשיו כארץ ערבה ושוחה. מסילה לאלהינו – ומפרש והולך היאך. (ד) כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו – ויונתן פירש: כל גיא ינשא – ישראל שהם שפלים עכשיו, יהיו נישאים. וכל הר וגבעה ישפלו – אומות שהם נישאות וגבוהות עכשיו, ישפלו. (ו-ח) קול אומר קרא – קול י״י קורא אלי ואומר קרא נא את הקריאה אשר אני דובר אליך. ואמר מה אקרא – וישם דבר בפי והודיעני מה אקרא, זוהי הקריאה אשר תקרא. כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה – כל בשר ודם דומה לחציר וכל חסדו שמבטיח לחבירו דומה לציץ השדה. ומה דרכו של חציר – יבש חציר, ומה דרכו של ציץ – נבל ציץ, ואף בשר ודם כנוהג שבעולם אדם עובד גדול ממנו והגדול קושר עמו אהבה ומבטיחו ואומר לו מחר אני עושה אותך עשיר ומחר אני מעלה אותך לגדולה, ישן ולא עמד לו היכן הוא והיכן הבטחתו אבל דבר אלהינו יקום לעולם מה המלאך אומר לשרה שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה מה כתיב בתריה: ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים הקב״ה אמר לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כיון שהגיע הקץ, אותה שעה: ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו׳ (שמות י״ב:מ״א). בגלות בבל מהו אומר: למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה אפקוד אתכם (דניאל ט׳:ב׳), כיון ששלמו שבעים מהו אומר: בשנת שתים לדריוש היה דבר י״י ביד חגי הנביא וגו׳ (חגי א׳:א׳) עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית הזה (חגי א׳:ח׳).הוי אומר: ודבר אלהינו יקום לעולם. וממה שראיתם שקיימתי אבטחותיי לשעבר על גאולה ראשונה, תדעו ותאמינו לי שאקיים אבטחותיי שהבטחתי אתכם לגאול אתכם מגלות אחרון. (ט) הדא הוא דכתיב: על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכוח קולך – שישמעו לקולך. הרימי אל תיראי – שלא אקיים אבטחתי ונמצאו דברייך דברי כזב שהרי דברי יקום לעולם – כי אל אנכי ולא איש שיאמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. (י) הנה י״י אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו – ולא כבשר ודם שצריך סיוע. הנה שכרו אתו – לשלם שכר טוב לצדיקים לאשר משפטו פעלו אינו צריך לומר אין לי מה לשלם שכר כבשר ודם שהן קצרי יד. (כ-כא) ועד שאתם משתחוים לעץ רקבון לפסל ימוט, הלא תדעו הלא תשמעו – כלומר בבקשה מכם דעו ושמעו את מי ראוי לעובדו. (כא) הלא הוגד מראש לכם – הלא מראש הגדתי לכם כשנתתי לכם התורה: לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ׳:ג׳). הלוא הבינותם מוסדות הארץ – עד שאתם משתחוים לפסל ימוט הבינו במי שברא מוסדי ארץ בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו ומהם נבראו מוסדות הארץ והרי כמה שנים שהוצקו ודובקו ויסד ארץ על מכונה ולא תמוט לעולם ועד ואתם מניחים אלוה שאפילו בריותיו אינם מטים ואינם נעתקים זה מזה ומשתחוים לעץ ירקב ולפסל ימוט. (כז) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מי״י אין הקב״ה רואה מעשיי הטובים שאילו נגלו לפניו לא היה משליט עלינו את המלכיות. (כח) הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם י״י בורא קצות הארץ לא ייעף ולא יגע – בלא עמל ובלא יגיעה. (כט) נותן ליעף כח – מתיש כח של אומה זו ומחזיק את זו שהיתה באין אונים ועצמה ליתן גאולה לישראל. נותן כח לכורש ודריוש שהיו יגיעי כח וחלשים מתחילה והחזיקם לבא על בבל להשחיתה כדי שיבנה עירו וישלח גלותו. ונותן רוזני בבל לאין בפני כורש כמו שלא נטעו וכמו שלא נזרעו, וכמו שלא נשרש בארץ גזעם, שיבא כורש ויכרית לבבל שם ושאר נין ונכד. (ל) ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשל יכשלו – אילו בחורי בבל שהיו בתוקפם ובכחם שלימים כבחור שהוא שלם בכוחו. (לא) וקויי י״י יחליפו כח – וישראל שקיוו לגאולה בגלות בבל שבעים שנה. יחליפו כח יעלו אבר כנשרים – כלומר ימהרו לצאת מגלות בבל, כשם שאמר ישעיה: צאו מבבל ברחו מכשדים (ישעיהו מ״ח:כ׳). וכן ירמיה הוא אומר: צאו מתוכה עמי ומלטו איש את נפשו. ואל ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ (ירמיהו נ״א:מ״ה-מ״ו). |
Ibn Ezra Yeshayahu 40:1-3, 11, 25, 27, 31אבן עזרא ישעיהו מ׳:א'-ג', י"א, כ"ה, כ"ז, ל"א
| (1) This chapter has been placed here for the following reason: in the preceding chapter it is predicted that all the treasures of the King, and even his sons, will be carried away to Babylon; this sad prediction is properly followed by the words of comfort. These first comforting promises, with which the second part of the book of Isaiah begins, refer, as R. Moses Hakkohen believes, to the restoration of the temple by Zerubbabel; according to my opinion to the coming redemption from our present exile; prophecies concerning the Babylonian exile are introduced only as an illustration, showing how Cyrus, who allowed the captive Jews to return to Jerusalem, …. About the last section of the book there is no doubt, that it refers to a period yet to come, as I shall explain.—It must be borne in mind, that the opinion of the orthodox, that the book of Samuel was written by Samuel, is correct as regards the first part, till the words And Samuel died (1 Sam. 25:1); this remark is confirmed by the fact that the book of Chronicles contains the names (of the descendants of David) in genealogical order down to Zerubbabel.—The words Kings shall see and arise, princes and shall worship (49:7) support this view, though they might also be explained as follows: Kings and princes will arise, etc., when they hear the name of the prophet, even after his death. The reader will adopt the opinion which recommends itself most to his judgment. Comfort, etc. God addresses His prophet or the chiefs of the people. The repetition of the words Comfort ye is to indicate, that the comfort is to be administered immediately or repeatedly. (3) The voice of him that crieth, of him, that brings the good tidings. Prepare ye, etc. These words are addressed to all nations. The way of the Lord. The way of those that have been in exile and return to the holy mountain. Make straight, etc. Repetition of the same idea. (11) And carry them in his bosom. Namely those that cannot walk. עלות Those that are with young. The word is derived from עלה to go up. ינהל He shall gently lead.—God will bring together those that are in exile, and heal those that are suffering. (25) To whom then will you liken me, etc. The prophet addresses the idolatrous people, saying, Are there men more honoured by you than princes and judges? and yet you see that God destroys them in a moment. ואשוה That I be equal to him. The holy. God is too holy to be compared with one of His creatures, much less with the products of His creatures. (27) My way is hid from the Lord, that is, He does not see what I am doing. The same idea is contained in the words which follow: And my judgment passeth away from my God, that is, He will not judge me according to my way. (31) יחליפו כח Shall renew their strength. Before one power is exhausted, the other is prepared for them by the Almighty. Comp. if it be cut down, (יחליף) it will sprout again (Job. 14:7). In Arabic this word has a similar meaning. אבר Wing. Comp. Ps. 55:7.—The sense of the whole verse seems to be this: The Israelites that trusted in the Almighty will be strengthened by Him, and He will bring them back to Jerusalem; the Babylonians, who are now mighty, will be weakened. | (א) נחמו נחמו עמי – נדבקה זאת הפרשה בעבור שהזכיר למעלה כי כל אוצרות המלך גם בניו יגלו לבבל, על כן אחרי זאת הנחמות. (ג) קול קורא – הם המבשרים. |
R. Eliezer of Beaugency Yeshayahu 40ר׳ אליעזר מבלגנצי ישעיהו מ׳
| (א) ואחר כך הגיד לך נחמת ישראל על כלן מכל הגליות. נחמו נחמו – רק נחמו לשון זירוז וחיזוק. כמו בדרך בדרך, סובב סובב. יאמר אלהיכם – אתם נביאי. (ב) וקראו אליה – לפי שהיא נזופה ממני קרבוה, ואמרו לה כי מלאה צבאה – שישבה בדד מהם כמה שנים. לפי שנרצה עונה – ונתפיסתי לה כי לקחה מידי כפלים בכל חטאתיה – כדי להכניע בעמל לבה. וכאשר תאמרו לה שאני עצמי מודה שהלקיתיה כפלים תדע ודאי שנתרציתי לה ואין בלבי עוד להכותה ותתחזק בלבה. (ג) קול קורא – קול יהא קורא ומכריז. כלומר השמיעו קול נביאי לאמר פנו דרך יי׳ במדבר, ישרו מסלה בערבה לאלהינו. (ד) ומהו פינוי הדרך ויושר המסלה, כל גיא – העמוק ינשא – שוה לשאר קרקע המדבר. וכל הר וגבעה – הגבוהי׳ יותר ממנו ישפלו – שוה לו. הרי פינוי הדרך מן המכשולות. והיה העקוב – ארחות עקלקלות. למישור – וכיוון הרים ותלוליֹת הקרובי׳ זה לזה ודוחקין הדרך שביניהם יתרחבו ויתרחקו זה מזה ויסתלקו מן הדרך וייעשו בקעה. (ה) כל זה תקראו ותשמיעו שונגלה כבוד יי׳ – לבא לנהוג גליות עמו למלאות ירושלם צבאה כמו שמפורש למטה. וראו כל בשר יחדיו כי פי יי׳ דבר – לרחם עמו ולנחמם ולא יכזב ולא יתנחם. (ו-ז) קול אומר קרא – שמעתי מאת המקום ואמר המלאך הדבר בי מה אקרא. והשיבו הקול ההוא כל הבשר חציר – כמו חציר ימולל ויבש מהר ועזרתו וישועתו בטלה. וכל חסדו שיבטיח לעשות כציץ החציר שהוא יפיו ומגיד לו שיזריע זרע, ולערב ימולל ויבש על ידי רוח יי׳ – קדים שנשבה בה וכיזב וכיחש במה שהראה לכל שהחציר יזריע זרע. (ח) כי כשיבש הציץ בלא עתו אבל זרע החציר, כן דבר האדם ומבטחו מגיד ומראה לרעהו להטיב לו ויכזב ויתנחם וטובתו בטילה. אבל דבר אלהינו קיים לעולם – כשם שהוא קיים לעולם. ועל כי פי דבר יי׳ מוסב. (ט) ולפי׳ על הר גבוה עלי לך – להיות מבשרת ציון – כלומר נביאי ציון וירושלם. הרימי בכח קולך – ולא כדובר כזב שבוש הוא להרים קולו אלא הרימי קולך לבשר. אל תיראי – שלא יתקיימו דבריי בבשורתך כי ודאי יתקיימו. לפיכך יהיה לך פתחון פה לך לבשר. אמרי לערי יהודה – הנהרסות ויושבות בדד מיושביהן הנה אלהיכם – הוא שא׳ למעל׳ ונגלה כבוד יי׳ וגו׳. (י) וחוזר לפרש הנה אלהיכם, הנה – יי׳ אלהיכם בחזקה יבא – חזק שם דבר כמו רוח גדולה וחזק. הנה שכרו – ושבחו שהשביח בצאנו כשזרעם בעמים נוהג אותו מגלות למלא ירושלם צבאה. ופעולתו – שפעל ונשתכר בם מנהיג לפניו. (יא) ובא כרועה שירעה עדרו – שבזרועו יקבץ טלאים ובחיקו ישא – הרכים הנולדים היום ואמותם העלות שילדו היום ינהל – לאט, כן ינהלם מגלותם ויקבצם וישאם עד מלאה ירושלם צבאה. (יב) מי מדד – בשיטת ראו עתה כי אני הוא ואין אלהים עמדי, שמי בכל הגוים ומי בכל אלהי הארצו׳ שמדד כאילו בשעלו מים – כשנברא הרקיע בתוכם לעכב למעלה לרקיע ולשייר למטה הימנו במדה, כאילו מדדתים בשעלו ושלמטה היו מכוסי׳ שכשהקויתים לא הוצרכתי לחסר מהם שתֵראה היבשה והיו לפי מדת המקוה, והמקוה לפי מדתם. ומי מהם ששמים תיכן – ושיער כאילו בזרת – לפי מה שהעולם צריך להם עתה ואף על פי שהיו מכוסי׳ ומסותרי׳ בתוך המים. תיכן – אמולד בלע׳. לשון מולא. קצב מדה. ומי מהם שֶכָּל ומדד כאילו בשליש עפר הארץ – היא האדמה החלקה, שהיא אחד משלשה עניני בריאות הארץ: מדבר שהוא חול, ומקום גידול אילנות ודשאי׳ שהוא עפר, וההרים שהן צורים וסלעים. וכל זה אמרתי ותיכנתי בעת בריאות הארץ ואף על פי שהיא מכוסה במים. ומי מהם ששקל כאילו בפלס – אבני הרים וצוריהם וסלעיהם במקום חוזק נביעת התהום לעכבו שלא יעלה וישטוף ואף על פי שמים מכסי׳ אותו אז, ולפי מה שמקום הנביעה רחב וצר גדול או קטן חזק או רפה. פלס – אֶשְטַדִירְא בלשון רומי. הטבעתי עליו הרים וגבעות. ותפס לשון משקל בהרים וגבעות לפי שהן אבנים. כענין אבני צדק, אבן ואבן איפה ואיפ׳. (יג) מי הם שתיכן – וקצב את רוח – דעת יי׳ בכל אלה, ומי איש עצתו שיודיענו – לעשות כל אלה. (יד) את מי נועץ – בכל אלה שהיה מבינהו. את מי הוא שלימדו דעת להבחין הטוב והרע בכל דבר או מי שלימדו ארח משפט – לשפוט צדק. ודרך תבונות יודיענו – להבין אחרית כל דבר מראשיתו. ועד עכשיו כלל מי עשה זה ומי עשה ולא פירש על מי או׳ זאת. (טו) ועכשיו מפ׳ שלא בגוים ולא באלהיהם אין זאת שהרי גוים – לפני כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבי׳ – דקין וקלין למשפט. מר מדלי – הוא המחק שמוחקין מן הכלי שדולין בו המים אם הוא כבד מאד שאין גולת המשקולת שאחריו בראש קנה הגלגל של באר המים יכולה להכריע ולדלות מרוב כובדו להשוותו במשקל שתכריע הגולה וידלה. מר – וִשְטוּרא. כמו ומורה לא יעלה על ראשו. הוא התער המסיר את שער הראש. וכן שחק מאזנים. אך אם כף המאזני׳ כבידה מחברתה ומשקלו אינו שוה שוחק ממנה להשוותה ולישרה במשקל. וכאותו המר והשחק המוסרים לישר המשקל שאינן חשובי׳ כך אני מסיר גוים לישר המשפט ולא יחשבו לי. הן איים – כאותו אבק דק יטול – וישליך ויסיר מן העולם על יושר הדין. (טז) ולבנון אין די להם לבער – לפני לערוך מערכה לקרבן. וחייתו אין די – להם לעולה – להקטיר על העצים לריח ניחח לכפר עליהם לפני שלא אסירם ואשליכם מעל פני ביושר המשפט כאשר עשיתי לדור המבול ולסדום ולכיוצא בהן. (יז) שהרי כל הגוים כאין נגדו – בחכמה ותושיה וגבורה להיעזר כנגדו. הרי שבגוים אין כמוהו לעשות כמעשיו וכגבורותיו ובאלה הארצות. (יח) אל מי תדמיון אל ומה דמות תערכו לו – שאתם עשים אלהי׳ בדמות ובצלם. איך תעשו פסל בדמות אלהים שאינכם יודעי׳ מה דמות יש לו. (יט) הפסל – של עץ שנסך חרש – מתכת לצפותו על יציקה והתכה שמתיך עליו, וצורף שבזהב ירקענו – לצפותו, ואם הוא עני רתוקו׳ וגדילי כסף צורף לחושקו ולחובשו סביב לנוי. (כ) והמלומד לתרום ולברור עצים למלאכה שעץ לא ירקב – לעולם יבחר, וחרש – עצים חכם יבקש לו להכין – לו במלאכת נוי פסל מעץ שלא ירקב שלא ימוט – לעולם. (כא) מה לכם לכל הטורח הזה, הלא תכירו ותדעו – ותבינו אלהינו שהוא חכם לבב ואמיץ כח אלהים חיים ומלך עולם שלא ימוט לעולם. ועד שאתם מבקשי׳ חרש חכם לעשות לכם אלוה דעו והבינו אלהינו שהוא חכם לבב ואמיץ כח לברוא אחרי׳ שברא שמים וארץ וכל צבאם והוא מכלה הכל והוא קיים לעולם כמו שמפרש והולך. ואתם מניחי׳ אל שבורא הכל ומכלה הכל ועובדי׳ אל שאחרים בוראי׳ אותו ומכלין אותו. הלא הגד מראש לכם – מי הוא האלהים. הלא הבינתם מסדות הארץ – מי בראם. שאילו שאתם עובדי׳ אותן שאחרי׳ בראום הם לא בראוה ולא יסדוה ולאותו יי׳ שבראה ויסדה היה לכם לעבוד. (כב) הלא הבינתם הישב על חוג הארץ – על היקף סביבות הארץ להתבונן בה מסביב ועיניו משוטטות בכולה ושופט אותה. וישביה – לפניו כחגבים – ומשפילם ושופטם ואין איש מהם יכול להיעזר. מי הוא יש לכם להבין ולדעת כי ודאי יש לה מנהיג ושופט בראותכם ישביה עולים ויורדים בה. ואי איפשר לאלהיכם לעשות זאת שהרי אדם בראם. הלא הבינתם הנוטה כדק שמים – מקצה הארץ ועד קצה הארץ והיה להם להיות נמוכי׳ באמצען קרוב לארץ כמו בקצותם הואיל ונטויין כדוק, והוא מתחם והגביהם באמצען בכיפה בגובה מן הארץ כאהל לשבת – אדם בארץ. (כג) הנתן רזנים לאין – ממרום גובה האהל ומתיחת כיפתו. כי גבוה מעל גבוה שומר. ומפרש איך יעשם כתוהו: יש לך אילן שאם ייכרת יקחו ממנו צמרת וענף ליטע. ויתקים מהם בעולם או מגרעיני פירותיו יקחו ויזרעו או גזעו ישאר בארץ ועוד יחליף ויונקתו לא תחדל. (כד) אבל אילו משנכרתו עוד אף – נטע לא ננטע מהם, אף – זרע לא נזרע מהם, אף – גזע הנשאר מהם בארץ לא השריש אלא מת והזקין בעפר בלי תקוה. ולא עוד אלא אף נשף בהם – רוח קדים וייבשו – ובאה רוח וסערה ונשאתם ואבדו. (כה) ומעתה אל מי – מאלהי הארצות תדמיוני בכח ובגבורה שאשוה לו שתאמרו בלבכם מקוצר יד ומבלתי יכולת לא יושיענו יי׳ מיד לוחצינו כאלהי אותו עם ואלהי אותו לשון. (כו) שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה – שבמרום חמה ולבנה כוכבי׳ ומזלות בימי בראשית. ועל כרחכם יש לכם לידע שאני הוא. ומי המוציא – גם היום במספר צבאם – לשרת. לכלם בשם יקרא – איש על עבודתו ועל שימושו. מרוב אונים – ושהוא אמיץ כח איש מהם לא נעדר – שלא ישרת על פי כבתחילת בריאתכם. הלא אני הוא, ותדעו ותבינו כי כחי אז כחי עתה ולעולם לנהוג עולמי שבראתי ולכלכלו בעוז ובזרוע. (כז) ומעתה למה תאמר יעקב – בלבבך, נסתרה דרך – זכותי הטובה מיי׳ – ואינו משגיח בה להושיעני. ומאלהי – שהיה לו להצילני, משפטי יעבר – ויאבד שלפי שקצרה ידו מהושיע אינו רוצה לראות זכותי. (כח) הלא ידעת – מצבא המרום. אם לא שמעת – מן הראשוני׳, שאלהי עולם – וקדם יי׳, עד שלא נברא העולם. וכשנברא הוא הבורא קצות הארץ – וככחו אז כחו עתה. לא יעף ולא ייגע – לעולם לעשות גבורות וגדולות ונפלאות לאין מספר. ויש בו כח לכלכל ולהושיע ולהציל חוסיו מיד שוסיהם ואין חקר לתבונתו – ויש בו כח לעשות צדקה ומשפט ולא עבר משפטך מנגדו. (כט-ל) ועוד נותן ליעף כח – והנערים והבחורי׳ הן איתני עולם מליאי כח וגבורה ייעפו וייגעו וייכשלו. (לא) וקויי יי׳ – הקווים לישועתו. יחליפו כח – מעייפותם. כל זה היה לך לידע ולשמוע מימי עולם. ואף אתה קוה אל יי׳ חזק ואמץ לבך וקוה אל יי׳ ויושע לך. |
Radak Yeshayahu 40רד״ק ישעיהו מ׳
| (א) נחמו נחמו – כל אלה הנחמות עתידה לימות המשיח והכפל לחזק, תרגם יונתן נבייא אתנביאו תנחומין על עמי אמר אלהכון, נחמו, וכן דברו כמו שפירשנו בפסוק חזקו ידים רפות, דברו, צבאה, זמנה, וכן הלא צבא לאנוש עלי הארץ, ופירוש כי מלאה כי השלימה שם זמנה רוצה לומר זמן שהיה לה להיות בגלות, ויונתן תרגם ארי עתידה דתתמלי מעם גלותהא, תרגם צבאה כמשמעה מן לצבא צבא. (ב) כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה – הכפל יוכל להיות פעמים שתים או יותר כמו ותכפל חרב שלישיתה ר״ל שלש פעמים תכפל, ובאמרו כפלים ר״ל שתים והוא אומר על שתי גליות שגלו ישראל גלות בבל וזה הגלות ולמה היה זה בעבור כל חטאתיה, והחכם ר׳ אברהם א״ע פי׳ כפלים מצרות שלקח כל גוי, ואאז״ל פירש כפלים עונותיהם ועונות אבותיהם כמו שאמר ירמיהו הנביא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. ויונתן תרגם ארי קבלת כס תנחומין מן קדם ה׳ כאלו לקח על חד תרין בכל חטאתהא. (ג) קול קורא – כאלו קול קורא, וטעם פנו ישרו כי ימצאו במדבר ובערבה דרך סלולה כאלו פנו וישרו אותה להם בני אדם, וטעם לאלהינו כי הוא מנהיג זה העם היוצא מהגלות. (ד) כל גיא – כל זה דרך משל כי העליה בהרים והירידה תיגע הולכי דרכים והם לא ייגעו ולא ייעפו והעקוב הוא הדרך המעוות. (ה) ונגלה – אז כשיצאו מהגלות ביד רמה וימצאו אפי׳ במדבר מים וכל צרכם כמו שאמר לא ירעבו ולא יצמאו אז יגלה כבוד ה׳ לעיני כל העמים. וראו כל בשר – ידעו כל בני אדם כי פי ה׳ דבר כלומר ידעו אז כי הנחמות האלה שדברו הנביאים על פי ה׳ דברו מה שדברו כשיראו שיתקיימו הנבואות, וראו, ענין ידיעה והבנה, ר״ל ראית הלב כמו ולבי ראה הרבה והדומים לו. (ו) קול אומר קרא – כאלו קול קורא, או פירושו קול נבואה קורא לנביא קרא, ואמר הנביא מה אקרא ויאמר לו הקול קרא ואמור כי כל הבשר חציר, ר״ל על הגוים שיבאו עם גוג ומגוג שימותו רובם ומה שאמר כל הבשר הוא דרך הפלגה כמו וכל הארץ באו מצרימה והדומים לו, ומש״א וכל חסדו אפילו עשו חסדים הרבה לא יזכרו להם כי עונותיהם רבים, ועוד שהרעו לישראל ויקבלו ענשם, והמשילם לחציר ולציץ השדה שהם יבשים במהרה והציץ נופל גם כן ברוח הנושבת. (י )שכרו – שיתן לבוטחים בו בגלות. ופעלתו – שכר פעלה לפעלי אמת והנה היא פעלתו ופעלתם, וכן נסכתי מלכי, מלכי מקדם בבית תפלתי שמעתי את תפלתיך והדומים להם, וחסרון שכר מפעלתו כמו לא תלין פעלת שכיר ר״ל שכר פעלת שכיר. (יב) מי מדד – אמר לא יתמהו הגוים אם אוציא ישראל מעבדותם שעמדו ברשותם כמה שנים כי מי שברא העולם מאין יכול לעשות זה לפיכך אמר מי מדד בשעלו מים, ופירוש שעלו אגרופו, והוא עד״מ כי אין לו יד ואגרוף יתברך ויתברך... (טו) הן גוים – ואחר שכל זה עשה מאין עוזר ומאין מלמד איך יוכלו הגוים למונעו מהוציא ישראל מתוכם, והלא כולם הן לפניו כמו הטפה מדלי שהוא דבר מועט כנגד מי הדלי, וזכר הדלי לפי שהטיפה נופלת מהדלי כששואבין. (טז) ולבנון – לגוים שחושבים עלי ואומרים שאין לי יכולת להוציא ישראל מידם לא יכופר להם בשום עולה שיקריבו לפני אחר שיראו שאוציאם ויתחרטו במה שאמרו, כל עצי הלבנון להדליק אש וכל חית הלבנון לשרפה לעולה לפני לא יספיקו להם, ומה שאמר לבנון דבר על ההוה לפי שהוא יער בארץ ישראל. (יז) כל הגוים מאפס – פחות מאפס על דרך המה מהבל יחד. (יח) ואל מי – אתה חושבים כי כמו שהאלוהות שלכם אין בהם כח להציל כך הוא האל חלילה שתדמו או תערכו אותם לו כי הפסל שאתם עושים אלוה מעשה ידי אדם הוא. (כא) הלא תדעו – אמר כנגד עובדי הפסל איך תוכלו לטעות בזה ולעבוד הפסל וכי הוא אדון העולם הלא תדעו מדעתכם מי הוא אדון העולם ואם לא תדעו זה מדעתכם הלא תשמעו ממה שקוראים בספרים ואם לא זה וזה הלא הגד מראש לכם והיא הקבלה לא שמעתם דרך קבלה שהיא מראש מימים קדמונים כי באלה השלש ידע האדם או יבין מעצמו או ילמד ממי שילמדהו או ישמע מן המגידים דרך קבלה... (כז) למה תאמר יעקב – אומר כנגד ישראל שהם בגלות למה תאמר זה כי בעבור אורך הגלות תאמר כי נסתרה דרכך מה׳ ולא ישגיח עליך ועל צרות הגלות שאתה סובל. דרכי – ר״ל עניני שאני בו, וכן מדוע דרך רשעים צלחה והדומים לו רבים. משפטי יעבור – משפטי ודיני שהיה לו לריב עם הרשעים העובדים בי יעבור ממנו ולא יהיה לפניו לזכרון כי איננו חושש בו ולמה תאמר זה. (כח) הלא ידעת – מדרך השכל מדעתך. אם לא שמעת – ממלמד ומורה. כי אלהי עולם ה׳ – אלהי שופט כמו עד שאלהים יבא דבר שניהם, וכן כל אלהים שהוא על האל יתברך ר״ל שופט העולם ומשגיח בו ושופט כל א׳ לפי מה שהוא אלא שאין אנחנו משיגים דעת משפטו בכל מקום לפיכך אמר איך תחשוב כי לא ישגיח עליך והוא משגיח על כל העולם כלו כי הוא בראו וכיון שמעשה ידיו הוא באמת משגיח עליו ואחר שהוא שופט העולם באמת יקח משפטך מן העובדים בך, ומה שאמר בורא קצות הארץ להודיע שברא הארץ עגולה באמצע הגלגלים המקיפים סביבותיה והיא כנקודה בתוך העגולה והקב״ה מעמידה בכחו באמצע בלי שום סמיכה כמו שנאמר תולה ארץ על בלימה ואין אחת מקצותיה נוטה לאחת משש הפאות אלא כולה באמצע מכל צד ומכל קצה זהו שאמר בורא קצות הארץ, ואם תאמרו הנה כי הוא אלהי עולם וברא אותו ומשגיח עליו אבל לא יוכל בכל עת לשפוט כי ייגע לפעמים וילאה לפיכך אמר לא ייעף ולא ייגע שהרי אתם רואה כי הוא מסבב הגלגלים והם סובבים סבוב שאין לו הפסק וזה בכח מסבב שאין הפסק לכחו ולפיכך אין הפסקה לסבוב הגלגלים שהם סובבים בכח שאין לו הפסק אם כן אתה רואה כי לא ייעף ולא ייגע אם כן אינו מצד לאות ויגיעה כאשר אינו עושה משפט ברשעים המעבידים ישראל, ואם תאמר מאחר שברא העולם ומעמידו בכחו הגדול ומשגיח בו ושופטו והכח בידו לשפוט בכל עת ואין לכחו הפסק למה ראה זה הזמן הארוך בצרת ישראל בגלות ולא יושיעם מצרתם ולא יעשה משפט ברשעים, התשובה אין חקר לתבונתו אין אנחנו יודעים ויכולים להשיג חכמתו ותבונתו ולא נוכל לחקור עליה ולדעת אותה אבל הוא יודע מה יעשה אלא שאין אנחנו מכירים ויודעים וזהו. (כט) נותן ליעף כח – והוא יתן כשירצה כח ועצמה לישראל שהם בגלות ויעפים ויגעים מאין אונים. (ל) ויעפו נערים ויגעו – רשעי העולם שמוסיפים כח בכל יום כמו הנערים יעפו כשיהיה רצון האל ייגעו ויפסיק כחם ולא יהיה להם אפילו כח נערים ובחורים ורשעי העולם שהם גם כן כבחורים שהם שלמים בכחם כימי הבחרות לא יועילם כחם כשירצה האל אלא כשול יכשלו. (לא) וקוי ה׳ – וקוי כתיב ביו״ד אחת לבד והיא עי״ן הפעל ויו״ד הרבים נעלמת מהמכתב ונשארם במבטא, אמר הרשעים כשול יכשלו אבל ישראל שהם קוי ה׳ בגלות ואפס כחם עוד יחליפו כח כמו העץ אם יכרת ועוד יחליף והוא ענין התחדשות הדבר בתמורת הדבר שחלף ועבר.... ירוצו – בשובם לארצם ולא ייגעו ילכו בדרך ולא ייעפו. |
Rid Yeshayahu 40רי״ד ישעיהו מ׳
| (א) נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם – לנביאיו. (ב) כי מלאה צבאה – זמנה. כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ. (ד) כל גיא ינשא – כמו גיא הוא עמק עמוק. והרכסים לבקעה – לשון וירכסו. מרופסי איש. חברת בני אדם. אף באן חיבור הצוריס והסלעיס והמסילה צרה ביניהם עתידים שיתפשטו ויהיו לבקעה. (ו) קול – מאת הש״ם אומר – לי קרא ואמר – לי הקול מה אקרא. כל הבשר – שלגוים שהרעו לישראל יהיה כמו חציר. וכל חסדו כציץ השדה – כל כבודו יהיה כציץ השדה. או יש לומר כל החסידים שעשה יהיה כציץ השדה ולא יועילו להצילו. (ז) אכן חציר – נחשב כל העם לפני הש״ם- (ט) עלי לך – הנבואה. שהיא מבשרת ציון. (י) בחזק יבוא – בכח חזק. הנה שכרו אתו – לשלם לצדיקים. ופעולתו לפניו – לשלם פורענות לרשעים. (יג) מי תיכן את רוח י״י – בפי כל נביאיו שיודעים לומר העיתותעו׳) ומי איש עצתו שיודיעינו. (טו) הן גוים כמר מדלי – כל הגוים חשובים נגדו כטיפה מרה היורדת מן הדלי שאינה חשובה לכלום. (יט) הפסל – שהם בוטחים בו נסך אותו חרש והתיכו. ורתוקות כסף צורף – לשון שלשלאות כמו רותקו בזיקים. (כז) למה תאמר יעקב – בעמדו בגלות. נסתרה דרכי מי״י – ואינו רואה בעלבוני. ומאלהי משפטי יעבור – שאינו שופט אותי מן הגוים שעשו לי הרעה, למה אתם אומרים כף שאתם מכירים גבורת אלהיכם שאינו דומה לפסילי הגוים ותאמרו לפני כדברים האלה. (כח-כט) הלא ידעת – ושמעת גבורתו ותבונתו שהוא נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה – וגר. (ל) והבחורים והנערים יגעים ונכשלים. (לא) אבל קווי י״י יחליפו כח – לשון תוקף הוא וגבורה, כמוס וקשתי בידי תחליף. גס אתם קוו ותצפו לישועה שיעשה לכם ואל תקראו תגר, כי זה שאינו גואל אתכם מפני שעדיין לא השלים הקץ שגזר עליכם, ולא. מפני שאינו רואה בעלבונכם. |
Modern Texts
Biur Yeshayahu 40:1, 6,19ביאור ישעיהו מ׳:א', ו', י"ט
| (א) נחמו – דברי השם לנביאיו וכן תרגם יונתן, או לגדולי העם (ראב"ע), ויתכן שהענין נחמו עצמיכם או נחמו איש את רעהו, ואמר הנביא אל שבויי בבל כי ינחמו מעמלם ומעצבון ידיהם, כי המלך יסיר עולם מעל שכמם ויגדלם וינשאם. (ו) וכל חסדו – ...יראה לי שהנביא רצה בזה לעורר לב השבים, שלא לבטוח בחסד כרש ולא בנדיבת עמו, כי אם גם עתה רצון המלך כטל לישראל, וכל השרים ועמי הארץ מנשאים את היהודים, עוד מעט ויהפוך לבם לשנוא אותם, וזה שאמר כל הבשר חציר, כי כעשב השדה ישתנה מראיתו לעתות שונות, פעם יזהיר בירקרקות חרוץ ופעם יתלבנו וייבשו עליו, כן רוח אנוש ישתנה מתכונה אל תכונה מאהבה לשנאה מרצון לכעס, וא"כ אין להשען על חסדו ואמתו, ולפ"ז יהיה מלת חסדו כמשמעו. (יט) הפסוק י"ט לדעתי הוא חתימת הענין שדבר ממנו עד כה, והוא לבטוח בה' אשר אין מעצור לו להושיע, והתחלת הענין שיבוא בפסוקים הבאים, והוא, להראות במופתים חותכים כי אלילי הגוים הבל המה בל ייטיבו אף בל ירעו, אולם הדבר אשר הביאו לנביא לעורר את לב שומעיו על זה עתה, יראה לי, כי כאשר היו בני ישראל בגלות בבל כבר סרו מדרכיהם הרעים להשתחות לאל נכר, כי כבר ראו מה הגיע אליהם במרי הזה והטו אזנם לתוכחת נביאי אל כיחזקאל דניאל וכדומה שהיו ביניהם, ואל מכתבי ירמיה אשר שלח להם, כמפורש בספרו, כי עתה ידעו והכינו כי רוח ה' דבר בו ולא נפל דבר ארצה מכל היעודים אשר הגיד, גם לא היו להם עוד מלך ושרים אשר הסבו לבם מאחרי נביאיהם, ולזה לא הוכיחם עתה שלא לעבוד ע"א בתוכחת מגולה, אך החכימם בראיות נוצחות שלא לעשות תמונת כל, והיה זה לדעתי, כי פחד הנביא אם ישובו אל אדמתם יתערבו עם השומרונים, (וכאשר מצינו באמת כי רבים מחורי יהודה והכהנים היו ידם עמהם והתחתנו בהם כנזכר בנחמיה), והנה נאמר על הגוים האלה (מ"ב י"ז:מ"א) ויהיו הגוים האלה יראים את ה' ואת פסיליהם היו עובדים גם בניהם ובני בניהם כשאר עשו אבותם הם עושים עד היום הזה. ונראה מזה שהגוים האלה ידעו כי אין אלהים זולת ה', אך חשבו כי יש לעבדו בצורות מוחשות וכי עליהם יאצל ה' את רוחו ממרום. |
Shadal Yeshayahu 40:1-3, 10-12, 16, 18, 27שד״ל ישעיהו מ׳:א'-ג', י'-י"ב, ט"ז, י"ח, כ"ז
(הקדמה) פרקים מ׳ – נ״ב:י״ב – נבואות ונחמות על גאולת בבל על ידי כורש. |
Malbim Yeshayahu Beur HaInyan 11:1מלבי״ם ישעיהו ביאור הענין י״א:א׳
| ויצא – (המליצה נקשרת עם הענין שלמעלה היער הגדול של מחנה סנחריב יקצץ), אמנם חוטר אחד יצא מגזע ישי הוא יהיה ליער גדול, כמ״ש (לקמן כ״ז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ולפ״ז מבואר מסדר הכתובים שנבואה זאת היא על חזקיה, אך היעודים המובטחים בה לא נתקיימו אז ולכן האמת עד לעצמו, כי היא נבואה עתידה על אחרית הימים, ורש״י רצה לתקן המשך המקראות במה שפי׳ כי עקר נבואה זאת נאמרה על עשרת השבטים שגלו בימי חזקיה, והם לא שבו אז ונשארו בחלח וחבור עד עת קץ, לכן אחר שהזכיר מפלת סנחריב אומר ואם תשאל ומה יהיה עם האובדים והנדחים האלה. משיב עוד חזון למועד בעתיד כי יצא חוטר מגזע ישי, עכ״ד. ועם ההשקפה הנכונה מצאנו בדברים האלה שורש חזק, והוא, כי תיכף מעת הגלות הראשונה הכללית שהיתה בימי סנחריב מעת ההיא התחילה זמן הגאולה, רצוני, שמעת ההיא התחילו הנביאים לנבאות כי יבא גואל כללי שיקבץ הנדחים האלה מארבע כנפות הארץ כי הגאולה שהיתה בינתים מגלות בבל לא היתה רק לשבט יהודה לא כללית, ואחר שהגאולה הכללית יש לה שני זמנים, כמ״ש זכו אחישנה לא זכו בעתה, שהיא א. הזמן הקצוב אשר לא יעבור מן הוא והלאה, ב. לפני הזמן ההוא אם יזכו ע״י מעשים טובים (כנ״ל י׳ י״ז), הנה אפשריות הגאולה עפ״י זכות המעשים והתשובה התחילה תיכף מימי חזקיהו. ועל הכונה הזאת אמרו בפרק חלק שבקש ה׳ לעשות את חזקיהו משיח ואת סנחריב גוג ומגוג רק שגרם איזה חטא ע״ש, כונתם שאם היו זוכים היה חזקיהו עצמו הגואל הכללי, וכל היעודים העתידים היו מתקיימים בימיו, ואחר שלא זכו אז, הדבר תלוי ועומד על אפשריותו עד בוא זמן המוגבל שאז יגאלו בהכרח. ולכן סמך נבואה זו של ויצא חוטר מגזע ישי אל מפלת סנחריב, כי אם היו זכאים היתה מתקיימת הנבואה אז, אולם התנאים האלה שדברנו באר החוזה עצמו בכפל לשונו, ויצא חוטר מגזע ישי, ונצר משרשיו יפרה. כי יש הבדל בין גזע ובין שורש, השורש הוא תחת הארץ, והגזע הוא העץ הבולט מן הארץ סמוך לשורשו. ויש הבדל בין חוטר ובין נצר, כי האילן הנקצץ וגזעו עדן קיים, וישוב להצמיח מגזעו אז הגזע עצמו יגבה לאט לאט ויגדל, גידול זה נקרא חוטר כי הבד היוצא מן הגזע הוא עב וחזק, אבל אם גם הגזע נקצץ, רק השורש נשאר בארץ וישוב לצמוח משרשו, אז הגידול הזה לא יתיחס עוד אל העץ הראשון רק כנטיעה חדשה, והיונק הזה העולה מן השורש הוא רך וחלוש ונקרא נצר, וז״ש או כי יצא חוטר מגזע ישי – והוא אם יזכו ותהיה הגאולה הכללית תיכף בימי חזקיהו, שאז היה עדן מלכות ב״ד קיימת, והוא במליצה שגזע ישי עדן קיים, ויחוס המשיח אל מלכות ב״ד הוא כיחוס החוטר אל הגזע, שהוא גוף האילן הקודם המתחדש בכח והדר, או כי ונצר משרשיו יפרה – שהוא אם לא יזכו להגאל עתה, ויעברו עדן ועדנים עד שגם הגזע יתבטל, שהוא שתופסק מלכות ב״ד מכל וכל, ברם עקר שרשוהי בארעא שבוקו, ולא ישאר רק השורש הטמון בארץ בלתי מתראה, מ״מ בהגיע הזמן אז יפרה נצר מן השרש, שזה מתיחס להפראה חדשה ע״י נצר רך ויונק, שאין לו שום יחוס עם האילן הקודם וסדר הכתוב או ויצא חוטר תיכף, או עכ״פ ונצר משרשיו יפרה. |
Malbim Yeshayahu Beur HaInyan 18:7מלבי״ם ישעיהו ביאור הענין י״ח:ז׳
| בעת ההיא – ואחרי זאת אחרי שיכרתו הרשעים מישראל, אז יובל שי לה׳ צבאות – ומי יוביל את השי? עם ממשך ומורט – שהוא אשור בעצמו, ומאין יובל השי מעם נורא – מארץ אשור יובילו שי לה׳, ומה יהיה השי גוי קו קו ומבוסה – שאשור יביא את ישראל מנחה לה׳ אל מקום שם ה׳ צבאות אל הר ציון – שבימי חזקיהו שבו הרבה מעשרת השבטים לירושלים להסתופף בצל חזקיהו (והנה דעת חז״ל שנבואה זו עתידה, וכן פי׳ המפרשים, אולם גם לאשר נטיתי מדרכם לפי הפשט, בכל זאת כבר הזכרתי בתחלת סימן י״א, כי הנבואות העתידות התחילו מימי חזקיהו וכמו שהודיע זאת הנביא עצמו בתחילת קאפיטל מ״ח, עיין בפירושי שם). |
Malbim Yeshayahu Beur HaInyan 40מלבי״ם ישעיהו ביאור הענין מ׳
| (א) נחמו נחמו – אתם הנביאים נחמו את עמי, ויען שהגאולה תבוא או קודם הזמן מצד הזכות, או אם יקבלו ענשם, או עכ״פ גם אם לא יזכו, יגאלנו בזמן הקבוע לכן אמר נחמה כפולה. (ב) כי מלאה צבאה – ר״ל או שיגאלו בעת שיתמלא זמנה הקצוב וזה יהיה אם לא יזכו להגאל קודם לכן או יגאלו קודם הזמן, ע״י כי נרצה עונה – אם ירצו עונם ע״י תשובה וזכות, או ע״י כי לקחה מיד ה׳ כפלים – שיכפיל יסוריהם וענשם עד שיעלה מדת העונש והיסורים לעומת כל חטאתיה כמשל מי שנגזר עליו שישב במאסר עשר שנים וירדוהו בכל יום עשר מלקות, ושר הסוהר רדהו בכל יום מאה מלקות שאז קבל ענשו לעומת חטאתיו בשנה אחת, ויצא לחפשי, וכן היה במצרים שקושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, ברד״ו שנה, (ודלתות הכתוב מגבילים דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, וקראו אליה כי נרצה עונה – כי מי שנגזר עליו גלות זמן ארוך וסבל ענשו כפי הזמן הנחרץ, א״צ לקראו אח״כ שישוב לביתו, כי בכלות הזמן ישוב מעצמו, אבל צריך לנחמו ולדבר על לבו על שסבל כ״כ ולא עשו לו חסד לוותר לו מאומה, ועז״א דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה אבל אם נעשה לו חסד ומחלו עונו קודם הזמן הנחרץ, אז א״צ לדבר על לבו תנחומים, אבל צריך לקראו כי לא ישוב מעצמו אחר שעוד לא נשלם זמן עניו, ועז״א וקראו אליה כי נרצה עונה וכו׳). (ג) קול קורא מצייר ששומע קול הקורא, כי הנביא יראה הדבר כאילו כבר בא, וצייר לעומתו איך בעת שנשתק הקורא רגע, שמע קול אומר קרא (פסוק וי״ו), כמזרזו לבל ידום רגע, כמו שיבואר שם. במדבר – המון הנפלאות אשר נעשו לאבותינו בימי צאתם מארץ מצרים במדבר בישימון, ישוטטו עתה לפני הנביא ברוח קדשו, חוזה ברוחו כי הדרך אשר סלל ה׳ אז, שהוא הדרך הנסיי וההשגחיי, הכינו וגם שמרו לבני בניהם לעבור עליו שנית בעת הישועה האחרונה, כמ״ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אבל עוד יוסיף ה׳ לגלות את ידו החזקה ג״כ במסלה חדשה אשר לא דרך בה מעולם, והוא שינוסס נסים ויפליא פלאות אשר לא נבראו מימי קדם... (ד) כל גיא – מצייר איך שדרך הנזכר שבו ישובו בני הגולה יהיה דרך ישר לא יעכבם גיא ורכסים, אמנם יאמר כי לא יהיה אז כמנהג העולם שבעת שרוצים לישר הדרך ונמצא הר וגבע וגיא ועמק לפניו, שאז נושאים את אדמת ההר אל הגיא והעמק, עד שישפל ההר והעמק יוגבה, באופן שלפי הטבע מוכרח שתחלה הר וגבע יושפלו ועי״ז הגיא ינשא, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ותחלה כל גיא ינשא מעצמו ואח״כ הר וגבעה ישפלו והיה העקב – הנה המנהג ברצותם לישר את העקוב, שהוא הדרך ההולך בעקמימות מפני שנמצא שם רכסים גבעות רבות קטנות שצריך לסבבם, הלא תחלה ישימו הרכסים לבקעה, ואז יהיה העקוב למישור מעצמו, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ויהיה תחלה העקוב למישור בטרם יסתלקו הרכסים ואח״כ יהיו הרכסים לבקעה. (ו) קול אמר קרא – צייר כי הקול קורא שהזכיר בפסוק ג׳ נשתק והפסיק מלקרות, ושמע קול אחר אומר אליו קרא עוד למה דממת? ואמר מה אקרא – הקול קורא הראשון אמר אל השני למה אקרא עוד שנית הלא כל הבשר חציר? וכוונת מליצתו, כאילו קול קרא במדבר פנו דרך ה׳, כי הגאולה מוכנת לבא תיכף, אולם מחטא הדור לא באה אז והדור ההוא מתו תמו נכרתו, והקול נדמה ונשתק, כי עקבות המשיח לא נראו, ואז בא אליו קול אחר ומזרזו שיקרא שנית ולא ידום, והוא משיב מדוע אקרא הלא כל הבשר דומה לחציר, וכל הדור מתו ודורות רבות ספו והגאולה לא באה, ועז״א, הלא (ז) יבש חציר – יען שרוח ה׳ נשבה בו – ונתיבש החציר ונבל הציץ על ידי הרוח הנושב, כי כן האנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ולמה אקרא ? משיב לו הקול האחר, אכן לא כדברך, אל תתיאש בכל זאת כי רק חציר העם – רק העם דומה כחציר ורק. (ח) יבש חציר וציץ יבול – אבל דבר אלהים והבטחתו יקום לעולם, כמ״ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, אבל וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו, ואם דורות רבות יעברו ולא יזכו לישועה, דבר ה׳ תקום בהכרח ועת הקצוב לא יאחר.... (י) הנה – מוסיף להוכיח כי המבשרת אין לה להתירא פן לא יקיים ה׳ את דברו, כי שלא יקים ה׳ את דברו, לא יצוייר רק בשני פנים, והוא או בחסרון היכולת, או בחסרון הרצון וכ״ז לא יצוייר אצל ה׳... (יא) כרעה אשר עדרו ירעה – ר״ל הרועה עדר של עצמו וקנין כספו, שחס עליו ביותר מן הרועה עדר של אחרים בעד שכר, כי אז בזרעו יקבץ הטלאים הנולדים שהם רכים ואין יכולים לילך, בזרועו האחת יקבצם וישאם בחיקו והעלות שהם אמותיהם המניקות ינהל אצלם בידו האחרת מרוב חמלתו עליהם, כן יחמול ה׳ על עמו להוציאם ולנהלם בעצמו, מצד שהם קנינו ונחלתו, לא מצד השכר כרועה צאן אחרים. (כז) למה תאמר יעקב – כהתימו לדבר תנחומותיו על לב ירושלים, השיב אל עם ישראל פניו העם הזה בראותם אורך גלותם ושלות הרשעים, פג לבם מהאמין בישועה, ואחרי כי נתעו מן רוע הסדר הנשקף בהנהגה, כי הצדיקים גולים ודלים, ובוגדי בגד שלו גם הצליחו, גם שכלם הלך אחורנית לכפור או בידיעה והשגחה או בשכר ועונש. ושפתי זרה נופת תטופנה בטענות פילוסופיות, לאמר כי הידיעה האלהית אשר היא בהכרח ידיעה פשוטה בלתי משתנית, לא תשאיר אחריה אפשריות הבחירה, שא״כ תשתנה ידיעת ה׳, לפי בחירת האדם לעשות או לחדול, ויש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שם יעקב יכונו בו ההמון, ושם ישראל הגדולים וראשי העדה, ויש הבדל בין דבור ואמירה, אמירה הוא המאמר הפשוט והדבור הוא הדבור הארוך המחובר מכמה משפטים והקישים וטעמים וראיות, והנה יעקב שהם ההמון יאמר נסתרה דרכי מה׳ שאין ה׳ יודע את האדם, ואינו משגיח על מעשיו כלל, וישראל שהם חכמי לב שבהם, הם יבינו זאת כי א״א ליחס אל ה׳ חסרון הידיעה, שזה חסרון בחק השם, וגדר השלם שלא יתואר לו חסרון, אבל לעמת זה ישראל ידבר דבור ארוך פילוסופי, להוכיח במופת שאין האדם חפשי במעשיו, כי אז תשתנה ידיעת ה׳ לפי אפשריות הבחירה, רק מעשי האדם מוכרחים לפי הידיעה הקדומה האלהית, ומצד זה לא יגיע שכר לצדיק ועונש לרשע אחר ששניהם מוכרחים במעשיהם, ולכן אומרים כי מאלהי משפטי יעבור שאת הצדיק ואת הרשע לא ישפוט האלהים (וכבר בארתי כ״פ כי שם הויה נקרא בו מצד שברא העולם, ושם אלהים ביחוד אם בא בכינוי אל האדם, נקרא בו מצד ההשגחה המיוחדת, לכן הכת הא׳ אומרים נסתרה דרכי מה׳, מצד שהוא הסבה הראשונה לבד לא המשגיח עד סוף העלולים ומעשיהם, וכת השניה אומרים מאלהי המשגיח עלי בידיעה פשוטה מפלשת עד סוף כל הדורות בהכרח משפטי יעבור), משיב להם הנביא אל שני הכתות. (כח) הלוא ידעת – מצד השכל והמופת, אם לא שמעת מצד המפורסמות והמקובל, כי אלהי עולם ה׳ – הוא ברא את העולם, ולא לבד העולם העליון כי גם בורא קצות הארץ – ולא שירה אבן פנתה לבד, וכל אשר עליה נעשה מעצמו, רק שברא גם הקצוות, וכוננה על מתכונתה, וא״כ לא תוכל להכחיש שלא ידע את הנעשה עליה, היפלא מהיוצר דבר מלאכת החומר ומעשהו, ולא תאמר כי אחר הבריאה מאז עזב מלדעת את כל הנעשה בארץ, כי לא ייעף ולא ייגע [הוא ממלאכה ובתנחומא (פ׳ תצא) ואתה עיף ויגע עיף בצמא ויגע בדרך וד׳ כוחו וכו׳] ולפ״ז ידיעת ה׳ את כל הנעשה בעולם השפל מוכרחת, ואם תשאל איך תצדק עם זה הבחירה ושני קצות האפשר, ע״ז משיב, כמ״ש הרמב״ם, שאחר שידיעת האל היא עצמית בו ואיננה דבר מוסף על עצמותו, הנה החקירה על איכות ידיעתו, תשוב אל החקירה על עצמותו, וכמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם, כן ידיעתו, וכמו שאין היקש ודמיון בין מציאותו למציאות זולתו, כן אין להקיש בין ידיעתו לידיעת זולתו, ולכן אם הידיעה הנודעת אצלנו א״א לציירה בשלא יסולק עמה טבע האפשר, אין לדון ממנה על ידיעתו הנעלמת מאתנו תכלית ההעלם, וז״ש אין חקר לתבונתו אין חקירה אנושית משגת את תבונתו, ואין לחקור ולדרוש בה כי נעלמת ממדע בעל חומר ואם תשאל, וא״כ מדוע מאלהי משפטי יעבור ומדוע לא יושיע את עמו, משיב כי הוא. (כט) נתן ליעף כח – ישראל שהם עיפים עתה יתן להם כח, אבל (ל) ויעפו – הנערים החזקים עתה בכחם ייעפו, וזה תלוי אם יתאמצו בתקוה לקוות אליו עד יבא ויושיע, כי, (לא) וקוי ה׳ יחליפו כח – עד שיעלו אבר לעוף פתאום אל במתי שמים כנשרים, ועיין באור המלות. |