Historical Backdrop of Yeshayahu 40/5

EN/HEע/E

Historical Backdrop of Yeshayahu 40

Sources

Yeshayahu 39ישעיהו ל״ט

(1) At that time Merodach-baladan the son of Baladan, king of Babylon, sent a letter and a present to Hezekiah; for he heard that he had been sick, and was recovered. (2) And Hezekiah was glad of them, and showed them his treasure-house, the silver, and the gold, and the spices, and the precious oil, and all the house of his armour, and all that was found in his treasures; there was nothing in his house, nor in all his dominion, that Hezekiah showed them not. (3) Then came Isaiah the prophet unto king Hezekiah, and said unto him: 'Whatsaid these men? and from whence came they unto thee?' And Hezekiah said: 'They are come from a far country unto me, even from Babylon.' (4) Then said he: 'What have they seen in thy house?' And Hezekiah answered: 'All that is in my house have they seen; there is nothing among my treasures that I have not shown them.' (5) Then said Isaiah to Hezekiah: 'Hear the word of the Lord of hosts: (6) Behold, the days come, that all that is in thy house, and that which thy fathers have laid up in store until this day, shall be carried to Babylon; nothing shall be left, saith the Lord. (7) And of thy sons that shall issue from thee, whom thou shalt beget, shall they take away; and they shall be officers in the palace of the king of Babylon.' (8) Then said Hezekiah unto Isaiah: 'Good is the word of the Lord which thou hast spoken.' He said moreover: 'If but there shall be peace and truth in my days.'

(א) בָּעֵת הַהִיא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה וַיֶּחֱזָק. (ב) וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת בֵּית נְכֹתֹה אֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הַזָּהָב וְאֶת הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטּוֹב וְאֵת כׇּל בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתוֹ וּבְכׇל מֶמְשַׁלְתּוֹ. (ג) וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל. (ד) וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כׇּל אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא הִרְאִיתִים בְּאוֹצְרֹתָי. (ה) וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר י"י צְבָאוֹת. (ו) הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא כׇּל אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה בָּבֶל לֹא יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר י"י. (ז) וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תּוֹלִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל. (ח) וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל יְשַׁעְיָהוּ טוֹב דְּבַר י"י אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלוֹם וֶאֱמֶת בְּיָמָי.

Yeshayahu 40ישעיהו מ׳

(1) Comfort ye, comfort ye My people, Saith your God. (2) Bid Jerusalem take heart, And proclaim unto her, That her time of service is accomplished, That her guilt is paid off; That she hath received of the Lord's hand Double for all her sins. (3) Hark! one calleth: 'Clear ye in the wilderness the way of the Lord, Make plain in the desert A highway for our God. (4) Every valley shall be lifted up, And every mountain and hill shall be made low; And the rugged shall be made level, And the rough places a plain; (5) And the glory of the Lord shall be revealed, And all flesh shall see it together; For the mouth of the Lord hath spoken it.' (6) Hark! one saith: 'Proclaim!' And he saith: 'What shall I proclaim?' 'All flesh is grass, And all the goodliness thereof is as the flower of the field; (7) The grass withereth, the flower fadeth; Because the breath of the Lord bloweth upon it— Surely the people is grass. (8) The grass withereth, the flower fadeth; But the word of our God shall stand for ever.' (9) O thou that tellest good tidings to Zion, Get thee up into the high mountain; O thou that tellest good tidings to Jerusalem, Lift up thy voice with strength; Lift it up, be not afraid; Say unto the cities of Judah: 'Behold your God! ' (10) Behold, the Lord God will come as a Mighty One, And His arm will rule for Him; Behold, His reward is with Him, And His recompense before Him. (11) Even as a shepherd that feedeth his flock, That gathereth the lambs in his arm, And carrieth them in his bosom, And gently leadeth those that give suck. (12) Who hath measured the waters in the hollow of his hand, And meted out heaven with the span, And comprehended the dust of the earth in a measure, And weighed the mountains in scales, And the hills in a balance? (13) Who hath meted out the spirit of the Lord? Or who was His counsellor that he might instruct Him? (14) With whom took He counsel, and who instructed Him, And taught Him in the path of right, And taught Him knowledge, And made Him to know the way of discernment? (15) Behold, the nations are as a drop of a bucket, And are counted as the small dust of the balance; Behold the isles are as a mote in weight. (16) And Lebanon is not sufficient fuel, Nor the beasts thereof sufficient for burnt-offerings. (17) All the nations are as nothing before Him; They are accounted by Him as things of nought, and vanity. (18) To whom then will ye liken God? Or what likeness will ye compare unto Him? (19) The image perchance, which the craftsman hath melted, And the goldsmith spread over with gold, The silversmith casting silver chains? (20) A holm-oak is set apart, He chooseth a tree that will not rot; He seeketh unto him a cunning craftsman To set up an image, that shall not be moved. (21) Know ye not? hear ye not? Hath it not been told you from the beginning? Have ye not understood the foundations of the earth? (22) It is He that sitteth above the circle of the earth, And the inhabitants thereof are as grasshoppers; That stretcheth out the heavens as a curtain, And spreadeth them out as a tent to dwell in; (23) That bringeth princes to nothing; He maketh the judges of the earth as a thing of nought. (24) Scarce are they planted, Scarce are they sown, Scarce hath their stock taken root in the earth; When He bloweth upon them, they wither, And the whirlwind taketh them away as stubble. (25) To whom then will ye liken Me, that I should be equal? Saith the Holy One. (26) Lift up your eyes on high, And see: who hath created these? He that bringeth out their host by number, He calleth them all by name; By the greatness of His might, and for that He is strong in power, Not one faileth. (27) Why sayest thou, O Jacob, And speakest, O Israel: 'My way is hid from the Lord, And my right is passed over from my God'? (28) Hast thou not known? hast thou not heard That the everlasting God, the Lord, The Creator of the ends of the earth, Fainteth not, neither is weary? His discernment is past searching out. (29) He giveth power to the faint; And to him that hath no might He increaseth strength. (30) Even the youths shall faint and be weary, And the young men shall utterly fall; (31) But they that wait for the Lord shall renew their strength; They shall mount up with wings as eagles; They shall run, and not be weary; They shall walk, and not faint.

(א) נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם. (ב) דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ כִּי מָלְאָה צְבָאָהּ כִּי נִרְצָה עֲוֺנָהּ כִּי לָקְחָה מִיַּד י"י כִּפְלַיִם בְּכׇל חַטֹּאתֶיהָ. (ג) קוֹל קוֹרֵא בַּמִּדְבָּר פַּנּוּ דֶּרֶךְ י"י יַשְּׁרוּ בָּעֲרָבָה מְסִלָּה לֵאלֹהֵינוּ. (ד) כׇּל גֶּיא יִנָּשֵׂא וְכׇל הַר וְגִבְעָה יִשְׁפָּלוּ וְהָיָה הֶעָקֹב לְמִישׁוֹר וְהָרְכָסִים לְבִקְעָה. (ה) וְנִגְלָה כְּבוֹד י"י וְרָאוּ כׇל בָּשָׂר יַחְדָּו כִּי פִּי י"י דִּבֵּר. (ו) קוֹל אֹמֵר קְרָא וְאָמַר מָה אֶקְרָא כׇּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכׇל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה. (ז) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ כִּי רוּחַ י"י נָשְׁבָה בּוֹ אָכֵן חָצִיר הָעָם. (ח) יָבֵשׁ חָצִיר נָבֵל צִיץ וּדְבַר אֱלֹהֵינוּ יָקוּם לְעוֹלָם. (ט) עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלָ‍ִם הָרִימִי אַל תִּירָאִי אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה הִנֵּה אֱלֹהֵיכֶם. (י) הִנֵּה אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה בְּחָזָק יָבוֹא וּזְרֹעוֹ מֹשְׁלָה לוֹ הִנֵּה שְׂכָרוֹ אִתּוֹ וּפְעֻלָּתוֹ לְפָנָיו. (יא) כְּרֹעֶה עֶדְרוֹ יִרְעֶה בִּזְרֹעוֹ יְקַבֵּץ טְלָאִים וּבְחֵיקוֹ יִשָּׂא עָלוֹת יְנַהֵל. (יב) מִי מָדַד בְּשׇׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם. (יג) מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ י"י וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ. (יד) אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ. (טו) הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל. (טז) וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה. (יז) כׇּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ. (יח) וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ. (יט) הַפֶּסֶל נָסַךְ חָרָשׁ וְצֹרֵף בַּזָּהָב יְרַקְּעֶנּוּ וּרְתֻקוֹת כֶּסֶף צוֹרֵף. (כ) הַמְסֻכָּן תְּרוּמָה עֵץ לֹא יִרְקַב יִבְחָר חָרָשׁ חָכָם יְבַקֶּשׁ לוֹ לְהָכִין פֶּסֶל לֹא יִמּוֹט. (כא) הֲלוֹא תֵדְעוּ הֲלוֹא תִשְׁמָעוּ הֲלוֹא הֻגַּד מֵרֹאשׁ לָכֶם הֲלוֹא הֲבִינוֹתֶם מוֹסְדוֹת הָאָרֶץ. (כב) הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת. (כג) הַנּוֹתֵן רוֹזְנִים לְאָיִן שֹׁפְטֵי אֶרֶץ כַּתֹּהוּ עָשָׂה. (כד) אַף בַּל נִטָּעוּ אַף בַּל זֹרָעוּ אַף בַּל שֹׁרֵשׁ בָּאָרֶץ גִּזְעָם וְגַם נָשַׁף בָּהֶם וַיִּבָשׁוּ וּסְעָרָה כַּקַּשׁ תִּשָּׂאֵם. (כה) וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה יֹאמַר קָדוֹשׁ. (כו) שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה הַמּוֹצִיא בְמִסְפָּר צְבָאָם לְכֻלָּם בְּשֵׁם יִקְרָא מֵרֹב אוֹנִים וְאַמִּיץ כֹּחַ אִישׁ לֹא נֶעְדָּר. (כז) לָמָּה תֹאמַר יַעֲקֹב וּתְדַבֵּר יִשְׂרָאֵל נִסְתְּרָה דַרְכִּי מֵי"י וּמֵאֱלֹהַי מִשְׁפָּטִי יַעֲבוֹר. (כח) הֲלוֹא יָדַעְתָּ אִם לֹא שָׁמַעְתָּ אֱלֹהֵי עוֹלָם י"י בּוֹרֵא קְצוֹת הָאָרֶץ לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ. (כט) נֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ וּלְאֵין אוֹנִים עׇצְמָה יַרְבֶּה. (ל) וְיִעֲפוּ נְעָרִים וְיִגָעוּ וּבַחוּרִים כָּשׁוֹל יִכָּשֵׁלוּ. (לא) וְקוֹיֵ י"י יַחֲלִיפוּ כֹחַ יַעֲלוּ אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים יָרוּצוּ וְלֹא יִיגָעוּ יֵלְכוּ וְלֹא יִיעָפוּ.

R. Yosef Kara Yeshayahu 40ר׳ יוסף קרא ישעיהו מ׳

(ג) קול קורא במדבר פנו דרך י״י – בציון שהיא מדבר. פנו דרך – לשבי גולה. ישרו בערבה – היא ארץ ישראל שהיא עכשיו כארץ ערבה ושוחה. מסילה לאלהינו – ומפרש והולך היאך. (ד) כל גיא ינשא וכל הר וגבעה ישפלו – ויונתן פירש: כל גיא ינשא – ישראל שהם שפלים עכשיו, יהיו נישאים. וכל הר וגבעה ישפלו – אומות שהם נישאות וגבוהות עכשיו, ישפלו. (ו-ח) קול אומר קרא – קול י״י קורא אלי ואומר קרא נא את הקריאה אשר אני דובר אליך. ואמר מה אקרא – וישם דבר בפי והודיעני מה אקרא, זוהי הקריאה אשר תקרא. כל הבשר חציר וכל חסדו כציץ השדה – כל בשר ודם דומה לחציר וכל חסדו שמבטיח לחבירו דומה לציץ השדה. ומה דרכו של חציר – יבש חציר, ומה דרכו של ציץ – נבל ציץ, ואף בשר ודם כנוהג שבעולם אדם עובד גדול ממנו והגדול קושר עמו אהבה ומבטיחו ואומר לו מחר אני עושה אותך עשיר ומחר אני מעלה אותך לגדולה, ישן ולא עמד לו היכן הוא והיכן הבטחתו אבל דבר אלהינו יקום לעולם מה המלאך אומר לשרה שוב אשוב אליך כעת חיה והנה בן לשרה מה כתיב בתריה: ותהר ותלד שרה לאברהם בן לזקוניו למועד אשר דבר אתו אלהים הקב״ה אמר לאברהם ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה כיון שהגיע הקץ, אותה שעה: ויהי מקץ שלשים שנה וארבע מאות שנה ויהי בעצם היום הזה יצאו וגו׳ (שמות י״ב:מ״א). בגלות בבל מהו אומר: למלאות לחרבות ירושלם שבעים שנה אפקוד אתכם (דניאל ט׳:ב׳), כיון ששלמו שבעים מהו אומר: בשנת שתים לדריוש היה דבר י״י ביד חגי הנביא וגו׳ (חגי א׳:א׳) עלו ההר והבאתם עץ ובנו הבית הזה (חגי א׳:ח׳).הוי אומר: ודבר אלהינו יקום לעולם. וממה שראיתם שקיימתי אבטחותיי לשעבר על גאולה ראשונה, תדעו ותאמינו לי שאקיים אבטחותיי שהבטחתי אתכם לגאול אתכם מגלות אחרון. (ט) הדא הוא דכתיב: על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון הרימי בכוח קולך – שישמעו לקולך. הרימי אל תיראי – שלא אקיים אבטחתי ונמצאו דברייך דברי כזב שהרי דברי יקום לעולם – כי אל אנכי ולא איש שיאמר ולא יעשה ודבר ולא יקימנה. (י) הנה י״י אלהים בחזק יבא וזרועו מושלה לו – ולא כבשר ודם שצריך סיוע. הנה שכרו אתו – לשלם שכר טוב לצדיקים לאשר משפטו פעלו אינו צריך לומר אין לי מה לשלם שכר כבשר ודם שהן קצרי יד. (כ-כא) ועד שאתם משתחוים לעץ רקבון לפסל ימוט, הלא תדעו הלא תשמעו – כלומר בבקשה מכם דעו ושמעו את מי ראוי לעובדו. (כא) הלא הוגד מראש לכם – הלא מראש הגדתי לכם כשנתתי לכם התורה: לא תעשה לך פסל וכל תמונה (שמות כ׳:ג׳). הלוא הבינותם מוסדות הארץ – עד שאתם משתחוים לפסל ימוט הבינו במי שברא מוסדי ארץ בצקת עפר למוצק ורגבים ידובקו ומהם נבראו מוסדות הארץ והרי כמה שנים שהוצקו ודובקו ויסד ארץ על מכונה ולא תמוט לעולם ועד ואתם מניחים אלוה שאפילו בריותיו אינם מטים ואינם נעתקים זה מזה ומשתחוים לעץ ירקב ולפסל ימוט. (כז) למה תאמר יעקב ותדבר ישראל נסתרה דרכי מי״י אין הקב״ה רואה מעשיי הטובים שאילו נגלו לפניו לא היה משליט עלינו את המלכיות. (כח) הלא ידעת אם לא שמעת אלהי עולם י״י בורא קצות הארץ לא ייעף ולא יגע – בלא עמל ובלא יגיעה. (כט) נותן ליעף כח – מתיש כח של אומה זו ומחזיק את זו שהיתה באין אונים ועצמה ליתן גאולה לישראל. נותן כח לכורש ודריוש שהיו יגיעי כח וחלשים מתחילה והחזיקם לבא על בבל להשחיתה כדי שיבנה עירו וישלח גלותו. ונותן רוזני בבל לאין בפני כורש כמו שלא נטעו וכמו שלא נזרעו, וכמו שלא נשרש בארץ גזעם, שיבא כורש ויכרית לבבל שם ושאר נין ונכד. (ל) ויעפו נערים ויגעו ובחורים כשל יכשלו – אילו בחורי בבל שהיו בתוקפם ובכחם שלימים כבחור שהוא שלם בכוחו. (לא) וקויי י״י יחליפו כח – וישראל שקיוו לגאולה בגלות בבל שבעים שנה. יחליפו כח יעלו אבר כנשרים – כלומר ימהרו לצאת מגלות בבל, כשם שאמר ישעיה: צאו מבבל ברחו מכשדים (ישעיהו מ״ח:כ׳). וכן ירמיה הוא אומר: צאו מתוכה עמי ומלטו איש את נפשו. ואל ירך לבבכם ותיראו בשמועה הנשמעת בארץ (ירמיהו נ״א:מ״ה-מ״ו).

Ibn Ezra Yeshayahu 40:1, 3, 11, 25, 27, 31אבן עזרא ישעיהו מ׳:א', ג', י"א, כ"ה, כ"ז, ל"א

(1) This chapter has been placed here for the following reason: in the preceding chapter it is predicted that all the treasures of the King, and even his sons, will be carried away to Babylon; this sad prediction is properly followed by the words of comfort. These first comforting promises, with which the second part of the book of Isaiah begins, refer, as R. Moses Hakkohen believes, to the restoration of the temple by Zerubbabel; according to my opinion to the coming redemption from our present exile; prophecies concerning the Babylonian exile are introduced only as an illustration, showing how Cyrus, who allowed the captive Jews to return to Jerusalem, …. About the last section of the book there is no doubt, that it refers to a period yet to come, as I shall explain.—It must be borne in mind, that the opinion of the orthodox, that the book of Samuel was written by Samuel, is correct as regards the first part, till the words And Samuel died (1 Sam. 25:1); this remark is confirmed by the fact that the book of Chronicles contains the names (of the descendants of David) in genealogical order down to Zerubbabel.—The words Kings shall see and arise, princes and shall worship (49:7) support this view, though they might also be explained as follows: Kings and princes will arise, etc., when they hear the name of the prophet, even after his death. The reader will adopt the opinion which recommends itself most to his judgment. Comfort, etc. God addresses His prophet or the chiefs of the people. The repetition of the words Comfort ye is to indicate, that the comfort is to be administered immediately or repeatedly. (3) The voice of him that crieth, of him, that brings the good tidings. Prepare ye, etc. These words are addressed to all nations. The way of the Lord. The way of those that have been in exile and return to the holy mountain. Make straight, etc. Repetition of the same idea. (11) And carry them in his bosom. Namely those that cannot walk. עלות Those that are with young. The word is derived from עלה to go up. ינהל He shall gently lead.—God will bring together those that are in exile, and heal those that are suffering. (25) To whom then will you liken me, etc. The prophet addresses the idolatrous people, saying, Are there men more honoured by you than princes and judges? and yet you see that God destroys them in a moment. ואשוה That I be equal to him. The holy. God is too holy to be compared with one of His creatures, much less with the products of His creatures. (27) My way is hid from the Lord, that is, He does not see what I am doing. The same idea is contained in the words which follow: And my judgment passeth away from my God, that is, He will not judge me according to my way. (31) יחליפו כח Shall renew their strength. Before one power is exhausted, the other is prepared for them by the Almighty. Comp. if it be cut down, (יחליף) it will sprout again (Job. 14:7). In Arabic this word has a similar meaning. אבר Wing. Comp. Ps. 55:7.—The sense of the whole verse seems to be this: The Israelites that trusted in the Almighty will be strengthened by Him, and He will bring them back to Jerusalem; the Babylonians, who are now mighty, will be weakened.

(א) נחמו נחמו עמי – נדבקה זאת הפרשה בעבור שהזכיר למעלה כי כל אוצרות המלך גם בניו יגלו לבבל, על כן אחרי זאת הנחמות. ואלה הנחמות הראשונות מחצי הספר על דעת רבי משה הכהן על בית שני, ולפי דעתי הכל על גלותינו, רק יש בתוך הספר דברי גלות בבל לזכר, כי כורש ששלח הגולה, ואולם באחרית הספר דברים הם לעתיד כאשר אפרש, ודע כי מעתיקי המצות ז״ל אמרו כי ספר שמואל כתבו שמואל והוא אמת עד וימת שמואל (שמואל א כ״ה:א׳), והנה דברי הימים יוכיח ששם דור אחר דור לבני זרובבל, והעד מלכים יראו וקמו שרים וישתחוו (מ״ט:ז׳), ויש להשיב כאשר ישמעו שם הנביא, ואם איננו, והמשכיל יבין. ומלת נחמו דברי השם לנביאו או לגדולי העם וטעם פעמים דרך מהירות או רגע אחרי רגע. (ג) קול קורא – הם המבשרים. פנו – יאמר לכל גוי. דרך יי – הטעם אלה שהיו בגלות שישובו להר הקודש וזהו דרך יי. ישרו – הטעם כפול. (יא) עדרו ירעה כרועה. ובחיקו ישא – מי שלא יוכל ללכת. עלות, הם ההרות – שיעלו עליהם הזכרים. ינהלם, בלט – וזה הטעם שהשם יקבץ בני הגולה ויחבוש הנשברים. (כה) ואל וגו׳, הטעם – יאמר לעובדי הפסל, היש בבני אדם בעיניכם נכבדים מהרוזנים והשופטים, הלא תראו שהשם ישמידם כרגע. ואשוה – אהיה שוה עמו וטעם קדוש, כי השם קדוש מהשתוות עם אחד ממעשיו, אף כי עם מעשה ממעשיו. (כז) למה, נסתרה דרכי – אין השם רואה מה אני עושה, וככה משפטי יעבור, והטעם יעבור ממני משפטי, ולא ישפטני על דרכי.  (לא) וקוי יי יחליפו – קודם תום הכח הראשון, יבא כח אחר מהשם להם, וכמוהו אם יכרת ועוד יחליף (איוב י״ד:ז׳), וזאת הלשון קרובה בלשון קדר. יעלו אבר – כמו כנף מי יתן לי אבר (תהלים נ״ה:ז׳) ויתכן היות זה הטעם, כי ישראל שקוו, השם הוא יחזיקם וישיבם אל ירושלם, והבבליים שהם גבורים יחלשו.

Radak Yeshayahu 40רד״ק ישעיהו מ׳

(א) נחמו נחמו – כל אלה הנחמות עתידה לימות המשיח והכפל לחזק, תרגם יונתן נבייא אתנביאו תנחומין על עמי אמר אלהכון, נחמו, וכן דברו כמו שפירשנו בפסוק חזקו ידים רפות, דברו, צבאה, זמנה, וכן הלא צבא לאנוש עלי הארץ, ופירוש כי מלאה כי השלימה שם זמנה רוצה לומר זמן שהיה לה להיות בגלות, ויונתן תרגם ארי עתידה דתתמלי מעם גלותהא, תרגם צבאה כמשמעה מן לצבא צבא. (ב) כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה – הכפל יוכל להיות פעמים שתים או יותר כמו ותכפל חרב שלישיתה ר״ל שלש פעמים תכפל, ובאמרו כפלים ר״ל שתים והוא אומר על שתי גליות שגלו ישראל גלות בבל וזה הגלות ולמה היה זה בעבור כל חטאתיה, והחכם ר׳ אברהם א״ע פי׳ כפלים מצרות שלקח כל גוי, ואאז״ל פירש כפלים עונותיהם ועונות אבותיהם כמו שאמר ירמיהו הנביא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו. ויונתן תרגם ארי קבלת כס תנחומין מן קדם ה׳ כאלו לקח על חד תרין בכל חטאתהא. (ג) קול קורא – כאלו קול קורא, וטעם פנו ישרו כי ימצאו במדבר ובערבה דרך סלולה כאלו פנו וישרו אותה להם בני אדם, וטעם לאלהינו כי הוא מנהיג זה העם היוצא מהגלות. (ד) כל גיא – כל זה דרך משל כי העליה בהרים והירידה תיגע הולכי דרכים והם לא ייגעו ולא ייעפו והעקוב הוא הדרך המעוות. (ה) ונגלה – אז כשיצאו מהגלות ביד רמה וימצאו אפי׳ במדבר מים וכל צרכם כמו שאמר לא ירעבו ולא יצמאו אז יגלה כבוד ה׳ לעיני כל העמים. וראו כל בשר – ידעו כל בני אדם כי פי ה׳ דבר כלומר ידעו אז כי הנחמות האלה שדברו הנביאים על פי ה׳ דברו מה שדברו כשיראו שיתקיימו הנבואות, וראו, ענין ידיעה והבנה, ר״ל ראית הלב כמו ולבי ראה הרבה והדומים לו. (ו) קול אומר קרא – כאלו קול קורא, או פירושו קול נבואה קורא לנביא קרא, ואמר הנביא מה אקרא ויאמר לו הקול קרא ואמור כי כל הבשר חציר, ר״ל על הגוים שיבאו עם גוג ומגוג שימותו רובם ומה שאמר כל הבשר הוא דרך הפלגה כמו וכל הארץ באו מצרימה והדומים לו, ומש״א וכל חסדו אפילו עשו חסדים הרבה לא יזכרו להם כי עונותיהם רבים, ועוד שהרעו לישראל ויקבלו ענשם, והמשילם לחציר ולציץ השדה שהם יבשים במהרה והציץ נופל גם כן ברוח הנושבת. (י )שכרו – שיתן לבוטחים בו בגלות. ופעלתו – שכר פעלה לפעלי אמת והנה היא פעלתו ופעלתם, וכן נסכתי מלכי, מלכי מקדם בבית תפלתי שמעתי את תפלתיך והדומים להם, וחסרון שכר מפעלתו כמו לא תלין פעלת שכיר ר״ל שכר פעלת שכיר. (יב) מי מדד – אמר לא יתמהו הגוים אם אוציא ישראל מעבדותם שעמדו ברשותם כמה שנים כי מי שברא העולם מאין יכול לעשות זה לפיכך אמר מי מדד בשעלו מים, ופירוש שעלו אגרופו, והוא עד״מ כי אין לו יד ואגרוף יתברך ויתברך... (טו) הן גוים – ואחר שכל זה עשה מאין עוזר ומאין מלמד איך יוכלו הגוים למונעו מהוציא ישראל מתוכם, והלא כולם הן לפניו כמו הטפה מדלי שהוא דבר מועט כנגד מי הדלי, וזכר הדלי לפי שהטיפה נופלת מהדלי כששואבין. (טז) ולבנון – לגוים שחושבים עלי ואומרים שאין לי יכולת להוציא ישראל מידם לא יכופר להם בשום עולה שיקריבו לפני אחר שיראו שאוציאם ויתחרטו במה שאמרו, כל עצי הלבנון להדליק אש וכל חית הלבנון לשרפה לעולה לפני לא יספיקו להם, ומה שאמר לבנון דבר על ההוה לפי שהוא יער בארץ ישראל. (יז) כל הגוים מאפס – פחות מאפס על דרך המה מהבל יחד. (יח) ואל מי – אתה חושבים כי כמו שהאלוהות שלכם אין בהם כח להציל כך הוא האל חלילה שתדמו או תערכו אותם לו כי הפסל שאתם עושים אלוה מעשה ידי אדם הוא. (כא) הלא תדעו – אמר כנגד עובדי הפסל איך תוכלו לטעות בזה ולעבוד הפסל וכי הוא אדון העולם הלא תדעו מדעתכם מי הוא אדון העולם ואם לא תדעו זה מדעתכם הלא תשמעו ממה שקוראים בספרים ואם לא זה וזה הלא הגד מראש לכם והיא הקבלה לא שמעתם דרך קבלה שהיא מראש מימים קדמונים כי באלה השלש ידע האדם או יבין מעצמו או ילמד ממי שילמדהו או ישמע מן המגידים דרך קבלה... (כז) למה תאמר יעקב – אומר כנגד ישראל שהם בגלות למה תאמר זה כי בעבור אורך הגלות תאמר כי נסתרה דרכך מה׳ ולא ישגיח עליך ועל צרות הגלות שאתה סובל. דרכי – ר״ל עניני שאני בו, וכן מדוע דרך רשעים צלחה והדומים לו רבים. משפטי יעבור – משפטי ודיני שהיה לו לריב עם הרשעים העובדים בי יעבור ממנו ולא יהיה לפניו לזכרון כי איננו חושש בו ולמה תאמר זה. (כח) הלא ידעת – מדרך השכל מדעתך. אם לא שמעת – ממלמד ומורה. כי אלהי עולם ה׳ – אלהי שופט כמו עד שאלהים יבא דבר שניהם, וכן כל אלהים שהוא על האל יתברך ר״ל שופט העולם ומשגיח בו ושופט כל א׳ לפי מה שהוא אלא שאין אנחנו משיגים דעת משפטו בכל מקום לפיכך אמר איך תחשוב כי לא ישגיח עליך והוא משגיח על כל העולם כלו כי הוא בראו וכיון שמעשה ידיו הוא באמת משגיח עליו ואחר שהוא שופט העולם באמת יקח משפטך מן העובדים בך, ומה שאמר בורא קצות הארץ להודיע שברא הארץ עגולה באמצע הגלגלים המקיפים סביבותיה והיא כנקודה בתוך העגולה והקב״ה מעמידה בכחו באמצע בלי שום סמיכה כמו שנאמר תולה ארץ על בלימה ואין אחת מקצותיה נוטה לאחת משש הפאות אלא כולה באמצע מכל צד ומכל קצה זהו שאמר בורא קצות הארץ, ואם תאמרו הנה כי הוא אלהי עולם וברא אותו ומשגיח עליו אבל לא יוכל בכל עת לשפוט כי ייגע לפעמים וילאה לפיכך אמר לא ייעף ולא ייגע שהרי אתם רואה כי הוא מסבב הגלגלים והם סובבים סבוב שאין לו הפסק וזה בכח מסבב שאין הפסק לכחו ולפיכך אין הפסקה לסבוב הגלגלים שהם סובבים בכח שאין לו הפסק אם כן אתה רואה כי לא ייעף ולא ייגע אם כן אינו מצד לאות ויגיעה כאשר אינו עושה משפט ברשעים המעבידים ישראל, ואם תאמר מאחר שברא העולם ומעמידו בכחו הגדול ומשגיח בו ושופטו והכח בידו לשפוט בכל עת ואין לכחו הפסק למה ראה זה הזמן הארוך בצרת ישראל בגלות ולא יושיעם מצרתם ולא יעשה משפט ברשעים, התשובה אין חקר לתבונתו אין אנחנו יודעים ויכולים להשיג חכמתו ותבונתו ולא נוכל לחקור עליה ולדעת אותה אבל הוא יודע מה יעשה אלא שאין אנחנו מכירים ויודעים וזהו. (כט) נותן ליעף כח – והוא יתן כשירצה כח ועצמה לישראל שהם בגלות ויעפים ויגעים מאין אונים. (ל) ויעפו נערים ויגעו – רשעי העולם שמוסיפים כח בכל יום כמו הנערים יעפו כשיהיה רצון האל ייגעו ויפסיק כחם ולא יהיה להם אפילו כח נערים ובחורים ורשעי העולם שהם גם כן כבחורים שהם שלמים בכחם כימי הבחרות לא יועילם כחם כשירצה האל אלא כשול יכשלו. (לא) וקוי ה׳ – וקוי כתיב ביו״ד אחת לבד והיא עי״ן הפעל ויו״ד הרבים נעלמת מהמכתב ונשארם במבטא, אמר הרשעים כשול יכשלו אבל ישראל שהם קוי ה׳ בגלות ואפס כחם עוד יחליפו כח כמו העץ אם יכרת ועוד יחליף והוא ענין התחדשות הדבר בתמורת הדבר שחלף ועבר.... ירוצו – בשובם לארצם ולא ייגעו ילכו בדרך ולא ייעפו.

Rid Yeshayahu 40רי״ד ישעיהו מ׳

(א) נחמו נחמו עמי יאמר אלהיכם – לנביאיו. (ב) כי מלאה צבאה – זמנה. כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ. (ד) כל גיא ינשא – כמו גיא הוא עמק עמוק. והרכסים לבקעה – לשון וירכסו. מרופסי איש. חברת בני אדם. אף באן חיבור הצוריס והסלעיס והמסילה צרה ביניהם עתידים שיתפשטו ויהיו לבקעה. (ו) קול – מאת הש״ם אומר – לי קרא ואמר – לי הקול מה אקרא. כל הבשר – שלגוים שהרעו לישראל יהיה כמו חציר. וכל חסדו כציץ השדה – כל כבודו יהיה כציץ השדה. או יש לומר כל החסידים שעשה יהיה כציץ השדה ולא יועילו להצילו. (ז) אכן חציר – נחשב כל העם לפני הש״ם- (ט) עלי לך – הנבואה. שהיא מבשרת ציון. (י) בחזק יבוא – בכח חזק. הנה שכרו אתו – לשלם לצדיקים. ופעולתו לפניו – לשלם פורענות לרשעים. (יג) מי תיכן את רוח י״י – בפי כל נביאיו שיודעים לומר העיתותעו׳) ומי איש עצתו שיודיעינו. (טו) הן גוים כמר מדלי – כל הגוים חשובים נגדו כטיפה מרה היורדת מן הדלי שאינה חשובה לכלום. (יט) הפסל – שהם בוטחים בו נסך אותו חרש והתיכו. ורתוקות כסף צורף – לשון שלשלאות כמו רותקו בזיקים. (כז) למה תאמר יעקב – בעמדו בגלות. נסתרה דרכי מי״י – ואינו רואה בעלבוני. ומאלהי משפטי יעבור – שאינו שופט אותי מן הגוים שעשו לי הרעה, למה אתם אומרים כף שאתם מכירים גבורת אלהיכם שאינו דומה לפסילי הגוים ותאמרו לפני כדברים האלה. (כח-כט) הלא ידעת – ושמעת גבורתו ותבונתו שהוא נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה – וגר. (ל) והבחורים והנערים יגעים ונכשלים. (לא) אבל קווי י״י יחליפו כח – לשון תוקף הוא וגבורה, כמוס וקשתי בידי תחליף. גס אתם קוו ותצפו לישועה שיעשה לכם ואל תקראו תגר, כי זה שאינו גואל אתכם מפני שעדיין לא השלים הקץ שגזר עליכם, ולא. מפני שאינו רואה בעלבונכם.

Shadal Yeshayahu 40:1-3, 10-12, 16, 18, 27שד״ל ישעיהו מ׳:א'-יג', י'-י"ב, ט"ז, י"ח, כ"ז

(הקדמה) פרקים מ׳ – נ״ב:י״ב – נבואות ונחמות על גאולת בבל על ידי כורש. (א) נחמו נחמו עמי – מכאן עד סוף הספר נבואות אשר נבא ישעיהו לעתים רחוקות, ולא אמר הנבואות האלה בקהל עם, אלא כתבם בספר לדור אחרון. וראב״ע ורבים מהאחרונים חשבו כי אין הנבואות האלה לישעיה, ושלא נכתבו עד ימי כורש, וכבר סתרתי בנינם בכרם חמד ז׳ מן עמוד 225 עד 242.... (ב) כי מלאה צבאה – זמן עבדותה כמו הלא צבא לאנוש עלי ארץ וכימי שכיר ימיו (איוב ז׳:א׳), והמליצה לקוחה מאנשי הצבא שיש להם זמן קצוב שהם משועבדים ללכת למלחמה, ואחר מלאת הזמן ההוא הם פטורים, וכיוצא בזה במשכן מצאנו צבא העבודה, ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה (במדבר ח׳:כ״ה). כי נרצה עונה – נשלם ענשה כמו ואז ירצו את עונם (ויקרא כ״ו:מ״א), (עיין נתיבות השלום ויקרא כ״ו:ל״ד). (ג) ...פנו דרך ה׳ – פנו הדרך אשר בו יבוא ה׳ עם עמו הבאים מן הגלות. הנביא מצייר את ישראל חוזרים מבבל לארץ ישראל וה׳ בראשם, על דרך הוציא ה׳ את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם (שמות י״ב:נ״א) עיין שם פירושי. והכוונה באמרו כאן פנו דרך ה׳ – שלא יהיה דבר שיעכבם ויעמוד לפניהם לבלתי ישובו על אדמתם בשלום, וכמו שמפרש דרך שיר: כל גיא ינשא וגו׳. (י) ...הנה שכרו אתו – מצייר את האל כמלך השב מנצחון המלחמה, ומשלם שכר טוב לאנשי חילו אשר עבדו באמונה ובגבורה (רוזנמילר). ופעלתו – השכר נקרא פעלה, כמו לא תלין פעלת שכיר אתך (ויקרא י״ט:י״ג), וכן למטה (מ״ט:ד׳) אכן משפטי את ה׳ ופעלתי את אלהי, וכן השם פועל כמו ברעהו יעבוד חנם ופעלו לא יתן לו (ירמיה כ״ב:י״ג). (יא) כרועה – ה׳ ידמה בהנהיגו גאוליו מן הגלות ובהצילו אותם מכל אויב בדרך, לרועה עם עדרו... (יב) מי מדד וגו׳ – מי הוא שברא את העולם ויסד כל חלקיו בסדר הגון, כאלו עשה הכל במידה ובמשקל? הלא הוא האל, וכמו שהיה בידו לעשות נפלאות הבריאה, כן יעשה נפלאות הגאולה (רד״ק), וגיזניוס מפרש מי יוכל למדוד מעשה היוצר, כלומר הלא מה שברא אין לו חקר. ואין הפירוש הזה נכון, שאם כן לא היה אומר בשעלו, ובזרת, כי ידוע שלא ימד הים באגרוף, אך אפשר שימד במדות גדולות, ובאמרו בשעלו ובזרת, ראיה שהכוונה על האל עצמו, כי עליו יאמר דרך משל שמחזיק מי הים בשעלו... (טז) ולבנון – אחר שאמר הן איים כדק יטול, הזכיר הלבנון שהוא הר גבוה, והשומע סבור שהוא בא לומר ולבנון כאין נגדו, וכיוצא בזה, והנה פתאום הנביא מחליף הענין, כאומר אין צריך לומר כי לבנון כאין נגדו, אך אפילי להבעיר אש לעולות הראויות לכבודו אינו מספיק, וכן חיתו אין די עולה, ואולי לזה נתכוון בעל הטעמים שהגדיל ההפסקות יותר ממה שהיה צריך, כי שם זקף במקום שהיה יכול לשום טפחא, והפריד מלות אין די, שהיה יכול לחבר במקף. (יח) ואל מי תדמיון אל – אם כן התחשבו בלבבכם שהוא כאחד מאלילי הגוים? אל מי תדמו אותו, ומה הדבר אשר תערכו לפניו לומר שהוא דמותו ודומה לו? ויפה אמר גיזניוס שאין הכוונה שאין לעשות דמות ופסל לכבודו, אלא שאין להמשיל לו אלילי הגוים. (כז) למה תאמר יעקב – אחר שהזכיר גדולת האל, הפך דברו נגד בני הגלות והוכיחם על מיעוט בטחונם באל גדול כזה. נסתרה דרכי מה׳ – הסתיר פניו ממני ואינו רוצה לראות מה יקרה לי. ומאלהי משפטי יעבור – העבירו מנגד עיניו שלא להסתכל בו, וקרוב לזה חי אל הסיר משפטי (איוב כ״ז:ב׳). ואין התלונה הזאת מצד אפיקורוסות כדעת גיזניוס, ומלת מאלהי ראיה ברורה נגדו, מלבד כי האומר עזב ה׳ את הארץ לא יתכן שיאמר נסתרה דרכי בפרט. אך זאת תלונת נפש נענה, והנביא משיב כמו שהאל לא ייעף ולא ייגע, כן הוא נותן ליעף כח, ולפיכך אין ראוי לבוטחים בו שייעפו מבטוח בו.

Malbim Yeshayahu Beur HaInyan 40מלבי״ם ישעיהו ביאור הענין מ׳

(א) נחמו נחמו – אתם הנביאים נחמו את עמי, ויען שהגאולה תבוא או קודם הזמן מצד הזכות, או אם יקבלו ענשם, או עכ״פ גם אם לא יזכו, יגאלנו בזמן הקבוע לכן אמר נחמה כפולה. (ב) כי מלאה צבאה – ר״ל או שיגאלו בעת שיתמלא זמנה הקצוב וזה יהיה אם לא יזכו להגאל קודם לכן או יגאלו קודם הזמן, ע״י כי נרצה עונה – אם ירצו עונם ע״י תשובה וזכות, או ע״י כי לקחה מיד ה׳ כפלים – שיכפיל יסוריהם וענשם עד שיעלה מדת העונש והיסורים לעומת כל חטאתיה כמשל מי שנגזר עליו שישב במאסר עשר שנים וירדוהו בכל יום עשר מלקות, ושר הסוהר רדהו בכל יום מאה מלקות שאז קבל ענשו לעומת חטאתיו בשנה אחת, ויצא לחפשי, וכן היה במצרים שקושי השעבוד השלים מנין ארבע מאות שנה, ברד״ו שנה, (ודלתות הכתוב מגבילים דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה, וקראו אליה כי נרצה עונה – כי מי שנגזר עליו גלות זמן ארוך וסבל ענשו כפי הזמן הנחרץ, א״צ לקראו אח״כ שישוב לביתו, כי בכלות הזמן ישוב מעצמו, אבל צריך לנחמו ולדבר על לבו על שסבל כ״כ ולא עשו לו חסד לוותר לו מאומה, ועז״א דברו על לב ירושלים כי מלאה צבאה אבל אם נעשה לו חסד ומחלו עונו קודם הזמן הנחרץ, אז א״צ לדבר על לבו תנחומים, אבל צריך לקראו כי לא ישוב מעצמו אחר שעוד לא נשלם זמן עניו, ועז״א וקראו אליה כי נרצה עונה וכו׳). (ג) קול קורא מצייר ששומע קול הקורא, כי הנביא יראה הדבר כאילו כבר בא, וצייר לעומתו איך בעת שנשתק הקורא רגע, שמע קול אומר קרא (פסוק וי״ו), כמזרזו לבל ידום רגע, כמו שיבואר שם. במדבר – המון הנפלאות אשר נעשו לאבותינו בימי צאתם מארץ מצרים במדבר בישימון, ישוטטו עתה לפני הנביא ברוח קדשו, חוזה ברוחו כי הדרך אשר סלל ה׳ אז, שהוא הדרך הנסיי וההשגחיי, הכינו וגם שמרו לבני בניהם לעבור עליו שנית בעת הישועה האחרונה, כמ״ש כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אבל עוד יוסיף ה׳ לגלות את ידו החזקה ג״כ במסלה חדשה אשר לא דרך בה מעולם, והוא שינוסס נסים ויפליא פלאות אשר לא נבראו מימי קדם והנה יש הבדל בין מדבר ובין ערבה, שכמו שבארץ מושב נמצאו מקומות של גנות ופרדסים, כן במדבר נמצא מקום ערבה ושוחה והם מקומות שגדלים בהם קוצים ודרדרים ומקום זה נקרא ערבה. ויש הבדל בין פנו דרך ובין ישרו מסלה – כי פנו דרך הוא דרך הנמצא מכבר ומפנה מתוכו אבני מכשול, אבל ישרו מסלה הוא שמסולל ומגביה מסלה חדשה לא נמצאה מאז ויש הבדל בין ה׳ ובין אלהינו – כמו שבארתי בכ״מ כי שם ה׳ יקרא בו מצד שהוא בורא העולם ומחדשו ושם אלהינו הכינוי נו מורה על הדיבוק שיש לו עם ישראל וההשגחה הפרטית שמיחד עליהם להפליא פלאות ולעשות נוראות, עז״א, הנה במדבר ששם הלכו בני ישראל בצאתם מארץ מצרים, ושם נמצא כבר דרך ה׳ שדרך בה בנסים הקודמים, פנו את הדרך הזה מאבני מכשול, כי עתה יתחדש הדרך הזה והנסים האלה יתגלו שנית, אמנם בערבה שהוא פראי יותר מן המדבר, ושם לא הלכו בני ישראל, ושם צריך מסלה ע״י הרמה, כי א״א לעשות שם דרך פשוט מפני הקוצים, שם יעשו מסלה חדשה אשר לא היתה מעולם, ומסלה זאת תהיה לאלהינו המיוחד אלינו באהבתו הנפלאה לנו, והוא כי יוסיף נסים ואותות ומופתים לא נתגלו מעולם. (ד) כל גיא – מצייר איך שדרך הנזכר שבו ישובו בני הגולה יהיה דרך ישר לא יעכבם גיא ורכסים, אמנם יאמר כי לא יהיה אז כמנהג העולם שבעת שרוצים לישר הדרך ונמצא הר וגבע וגיא ועמק לפניו, שאז נושאים את אדמת ההר אל הגיא והעמק, עד שישפל ההר והעמק יוגבה, באופן שלפי הטבע מוכרח שתחלה הר וגבע יושפלו ועי״ז הגיא ינשא, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ותחלה כל גיא ינשא מעצמו ואח״כ הר וגבעה ישפלו והיה העקב – הנה המנהג ברצותם לישר את העקוב, שהוא הדרך ההולך בעקמימות מפני שנמצא שם רכסים גבעות רבות קטנות שצריך לסבבם, הלא תחלה ישימו הרכסים לבקעה, ואז יהיה העקוב למישור מעצמו, אבל אז יהיה זה שלא בדרך הטבע, ויהיה תחלה העקוב למישור בטרם יסתלקו הרכסים ואח״כ יהיו הרכסים לבקעה. (ו) קול אמר קרא – צייר כי הקול קורא שהזכיר בפסוק ג׳ נשתק והפסיק מלקרות, ושמע קול אחר אומר אליו קרא עוד למה דממת? ואמר מה אקרא – הקול קורא הראשון אמר אל השני למה אקרא עוד שנית הלא כל הבשר חציר? וכוונת מליצתו, כאילו קול קרא במדבר פנו דרך ה׳, כי הגאולה מוכנת לבא תיכף, אולם מחטא הדור לא באה אז והדור ההוא מתו תמו נכרתו, והקול נדמה ונשתק, כי עקבות המשיח לא נראו, ואז בא אליו קול אחר ומזרזו שיקרא שנית ולא ידום, והוא משיב מדוע אקרא הלא כל הבשר דומה לחציר, וכל הדור מתו ודורות רבות ספו והגאולה לא באה, ועז״א, הלא (ז) יבש חציר – יען שרוח ה׳ נשבה בו – ונתיבש החציר ונבל הציץ על ידי הרוח הנושב, כי כן האנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, ולמה אקרא ? משיב לו הקול האחר, אכן לא כדברך, אל תתיאש בכל זאת כי רק חציר העם – רק העם דומה כחציר ורק. (ח) יבש חציר וציץ יבול – אבל דבר אלהים והבטחתו יקום לעולם, כמ״ש אנוש כחציר ימיו כי רוח עברה בו ואיננו, אבל וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו, ואם דורות רבות יעברו ולא יזכו לישועה, דבר ה׳ תקום בהכרח ועת הקצוב לא יאחר, (ויש הבדל בין יבש ובין נבל – כי יבושת העשבים הוא בסוף הקיץ במועדם, ונבילתם הוא פסיקת כח הצומח וחולשתו גם בעודהו באבו ויש הבדל בין חציר ובין ציץ, כי החציר מתיבש בכלות עתו, ולא יבול לפני זמנו, אבל עתו כלה ומתיבש מהר, והציץ הצץ מעצמו נובל ונלאה גם בעודנו באבו. וכבר בארו החוקרים כי הדבר שנבטח עליו צריך שימצאו בו שני תנאים שהם החוזק וההתמדה, ולעומת זה אמר. א הלא כל הבשר חציר ויבש חציר במהרה ולא יארך ימיו וכן אנוש כחציר ימיו מעטים ולא ימשכו, ואין בו תנאי ההתמדה ב גם בעודנו חי הלא כל חסדו כציץ השדה נבל ציץ כי אין בו חוזק וקיום, ואיך נבטח מצדו שיגאל והשיב לו אכן חציר העם, רק יבש חציר נבל ציץ. אבל דבר אלהינו נמצא בו שני התנאים א יקום שנמצא בו הקיום והחוזק ב לעולם שנמצא בו ההתמדה לנצח) ולכן על הר גבוה עלי לך, כי אין לך לירא שלא יתקיים דבר ה׳. (י) הנה – מוסיף להוכיח כי המבשרת אין לה להתירא פן לא יקיים ה׳ את דברו, כי שלא יקים ה׳ את דברו, לא יצוייר רק בשני פנים, והוא או בחסרון היכולת, או בחסרון הרצון וכ״ז לא יצוייר אצל ה׳, ומבאר כי העדר היכולת לא יהיה רק בשני פנים. א. בשימצא להמבטיח לאות ופסיקת הכח לשלא יוכל לקיים ההבטחה, אבל הנה ה׳ אלהים בחזק יבא ב. יצויר כי המלך המבטיח אל עם לעזרם לא יוכל לקיים הבטחתו אם לא יסכימו עמו שרי צבאותיו וגדודיו, וזה לא ימצא אצל ה׳ כי זרעו משלה לו ממשלתו אינו תלוי בדעת אחרים וכח חיילותיו רק בזרועו הנטויה וכחו הגדול בעצמו, וכן השתנות הרצון מרוצה ללא רוצה לא יצוייר ג״כ רק באחד משני פנים א. אם המבטיח לעזור ולהציל היה מקוה להשיג שכר בעבור זאת, ועתה אינו צריך אל השכר, או מקוה שכר יותר גדול משכנגדו, או אין יד הנעזר משגת לתת שכרו שאז ישתנה רצונו ולא ישמור הבטחתו, אומר הן זה לא יצוייר אצל ה׳ כי הוא לא יקוה שכר משום בריה רק הנה שכרו אתו – לא מזולתו ב. אם המבטיח לא קוה אל שכר, אבל הבטיח להציל ולעזור בעבור שהפעולה עצמה מצאה חן בעיניו, או טובה לפניו, ויוכל להיות שבהמשך הזמן ישתנה הענין, ולא ירצה לעשות הפעולה הזאת, משיב כ״ז יצוייר בהכרח אצל בני אדם העוזרים והמבטיחים, אבל ה׳, פעלתו לפניו מכבר, כי בעת שהבטיח כבר פעל ועשה, כי נפשו אותה ויעש, הוא הבטיח ומאז כבר עמד הדבר לפניו, כאילו כבר נעשה באופן שלא יצוייר השתנות אצלו כלל. (יא) כרעה אשר עדרו ירעה – ר״ל הרועה עדר של עצמו וקנין כספו, שחס עליו ביותר מן הרועה עדר של אחרים בעד שכר, כי אז בזרעו יקבץ הטלאים הנולדים שהם רכים ואין יכולים לילך, בזרועו האחת יקבצם וישאם בחיקו והעלות שהם אמותיהם המניקות ינהל אצלם בידו האחרת מרוב חמלתו עליהם, כן יחמול ה׳ על עמו להוציאם ולנהלם בעצמו, מצד שהם קנינו ונחלתו, לא מצד השכר כרועה צאן אחרים. (יח) ואל מי תדמיון אל אתם המסתפקים ביכולת האל למלא הבטחתו ומדברים עליו כעל כח מוגבל בעל חומר, מה יכול ומה בלתי יכול, מה רוצה ואיך רוצה ואם ישנה רצונו, כי תחשבו שיש לו דימוי על אחד הנמצאים ולא יצוייר אצלכם מציאות האל אם לא יהיה בעל חומר וגוף רק שחומרו אצליכם יותר נשא ומעולה מבעלי גופים זולתו, ועפ״ז תעשו לו פסל וכל תמונה, להיות ערוך אליו בה תכוונו נגדו להשתחוות אליו, אומר אתם הפתאים, אל מי תדמיון אל – הלא האל לא נמצא לו דימוי כלל, כי אינו בעל תואר ותמונה אך כח נשגב שכל עליון בלתי בעל תכלית אבל גם לפי אולתכם שתחשבוהו בעל תמונה ומקבל הדמות והדמיון, הלא עכ״פ היה לכם לצייר הדמות הזה דמות נשגב, כאחד ממשרתיו העליונים ממלאך וגלגל, אבל אתם ראו נא מה הדמות (אשר) תערכו לו – הלא אתם תערכו לו את (יט) הפסל – אשר נסך חרש ואיך הסכלתם עשו לערוך אל הנשגב דבר שפל וגרוע כזאת, נסך חרש – מתלוצץ עליהם לאמר הלא אלילי זהב ופסילי כסף אשר הם יקרים בעיניכם מצד המתכות שלהם, הנה הם גרועים מצד הפועל כי נסך אותו חרש – שא״צ חרש חכם ואומן לנסכו ולהתיכו כי כל חרש יוכל עשוהו, וכל צרף ירקע אותו בזהב – וכן הוא גרוע מצד הצורה, כי המתכות הוא דומם שהוא גרוע מצד צורתו מן הצומח, וכן הוא גרוע מצד החומר כי בזהב רק ירקענו מלמעלה תחתיו יעשהו מברזל או עופרת ובדיל, וא״כ הלא (כ) המסכן תרומה – תרומת המסכן והדל, שיעשה את הפסל מעץ היא תרומה חשובה מרוממת יותר מן תרומת העשיר א. כי עץ יבחר – ובזה יש לו מעלה צוריית כי הצומח צורתו מעולה מן הדומם. ב. כי עץ לא ירקב יבחר – כי אחר שצריך לבקש עץ לא ירקב, הלא בהכרח יבחר את העץ מבין יתר העצים, באופן שישתדל בעשייתו יותר, לא כן תרומת פסל הזהב שלוקח מתכות מן הבא בידו ג. מצד הפועל הלא בהכרח חרש חכם יבקש לו – צריך לבקש ולתור אחרי חרש חכם ואומן למען יכין פסל אשר לא ימוט – כי העץ מחולשת חומרו יתראה בו יותר מעלת האומן וחשיבתו, אם יעשהו שיהיה חזק וקיים. (כא) הלוא תדעו – הידיעה תהיה מצד ארבעה דברים א. מצד המושכלות על זה אמר הלוא תדעו ב. המפורסמות – עז״א הלא תשמעו – כי הדבר מפורסם ג. המקובלות – עז״א הלא הגד מראש לכם ד. המוחשות והנסיונות – עז״א הלוא הבינותם מוסדות הארץ – מיסודות הארץ ופשוטיה ומורכביה תראו ותבינו כח האל ויכלתו. (כב) הישב – מפני שהמון בני אדם יש מציירים לעצמם את האל יושב בשמים והארץ הדום רגליו, ויש מציירים אותו כמלך היושב וחונה ביניהם והשמים כאהל פרוש עליו למעלה, אומר אם תציירו אותו בדמיונכם, כי הוא יושב על חוג הארץ – ר״ל על השמים שהוא המחוגה של הארץ, שהארץ מרכז המחוגה ועגולת השמים, והשמים הם המחוגה הסובבת את מרכז הארץ, הלא א״כ בהכרח כי ישביה כחגבים בעיניו, כמי שמביט ממרחק רב שהמוחש יקטן בעיניו, וכן יוקטנו בעיניו יושבי הארץ ובלתי נחשבים כלום לערך רום מקומו, ואם תציירוהו בדמיונכם כי הוא נוטה כדק שמים – שהם מתוחים כיריעה דקה לפרוש לאהל ומסך על הארץ וימתחם סביב הארץ כאהל הנמתח לשבת תחתיו, וכן הוא יושב תחת אהל הרקיע על מרכז הארץ, כמלך היושב בין בני המדינה, הלא לפ״ז תציירו בהכרח כי מלך גדול כזה, בודאי הוא (כג) הנותן את הרוזנים לאין שהם בטלים במציאותם נגדו, כי הוא בחכמת הבב״ת אינו צריך אל עצת הרוזנים. ויש הבדל בין רוזנים ובין שופטי ארץ, הרוזנים הם שרי העצה, ושופטי ארץ הם הממונים על דבר המשפט. והנה מלך ב״ו מחסרון חכמתו צריך לעצת הרוזנים, ומחסרון יכלתו לשפוט בעצמו כל אישי המדינה צריך אל שופטים, אבל ה׳ בחכמתו הבב״ת יתן רוזנים לאין – וביכלתו הבב״ת לשפוט איש ואיש כדרכיו, יעשה שפטי ארץ כתהו – יבטל עצת הרוזנים ויפר כח השופטים. (כד) אף בל נטעו – דומים לצמח אשר לא נטע ע״י הברכה והרכבה שלוקחים יחור ונוטעים אותו בארץ, ואף – גם בל זרעו ע״י זרע שיזרע גרעין בארץ הגם שהנזרע חלוש מן הנטע, ואף גם גזעם אשר עלה מעצמו בל שרש בארץ – שאין לו שרש כלל, ומצד זה מציאותו חלושה מאד, ומוכן ליבול ולהתייבש מעצמו, ונוסף על חלישת מציאותם גם נשף בהם ברוחו הקשה, ממילא ויבשו – ואח״כ הסערה תשאם כקש ר״ל שהם חלשים בעצמם, ואף כי אם עליהם שוד משדי יבא. (כה) ואל מי – אומר הנה כל מה שהתוכחתי עמכם עד הנה במ״ש ומה דמות תערכו לו הפסל נסך חרש, כאילו יצוייר לתת לו דמות, רק שהדמות אשר תערכו לו, לא ידמה אליו, וכן מה שדמיתיו כנשגב יושב בשמים או על המרכז, כ״ז דברתי לפי קוצר שכלכם, אשר לא יצייר כח מופשט מחומר, ולא יצייר נבדל, רק לפי מה שהורגלו חושיו וכח דמיונו, שלפ״ז ידמה גם האין סוף כיושב ושוכן וחונה ומעתיק במקום וממקום, כאילו לו כלי הגוף ומשיגי התנועה, אבל באמת הקדוש והנבדל מכל גשם ומכל דמיון, הוא מצד עצמו יאמר ״אל מי תדמיוני ואשוה״ – הלא אין לי דמות ודמיון כלל, ויש הבדל בין ההדמות וההשואה, כי ידמו גם הדברים הבלתי שוים, כמו שיאמר דומה דודי לצבי, שר״ל בקלות מהירותו וגם זאת רק בדמיון להמשיל ולהסביר. אבל ההשואה היא בדברים השוים בכמה או באיך. יאמר ה׳, התוכלו לדמות אותי אל דבר ואשוה לו באמת, הלא אומר אני נסו נא. (כו) ושאו מרום עיניכם – לתת לי דמות ולצייר לי משל מאחד הגופים הנוראים הכדורים הנפלאים המעופפים שמה, או מן המלאכים המניעים אותם, אבל שובו נא וראו מי ברא אלה ואיך תקחו דמיון מן הנברא אל הבורא, הלא אלה היצורים הנפלאים כולמו, מוגבלים בכחם א. מצד שהם נבראים שעז״א מי ברא אלה. ב. מצד שאין ביכלתם להוליד ולהפרות מיניהם, כי הוא מוציא במספר צבאם – מספרם קצוב נגבל ולא יתוסף מנינם ג. מצד הגבלת פעולתם, כי לכולם בשם יקרא – כ״א יש לו שם מיוחד עפ״י פעולתו למשל כוכב שבתאי משבית ומחריב, צדק פועל צדקות, מאדים לשפוך דם, וא״א שישנה פעולתו לפעולה אחרת ד. כי אשר נראה בם הקיום וההתמדה שהם קיימים באיש, אינו מצד כח עצמם, רק מרוב אונים של בוראם המקיימם בחפצו, רק עי״כ איש לא נעדר – ולא יתמו אישיהם, לא מצד כח עצמם. (כז) למה תאמר יעקב – כהתימו לדבר תנחומותיו על לב ירושלים, השיב אל עם ישראל פניו העם הזה בראותם אורך גלותם ושלות הרשעים, פג לבם מהאמין בישועה, ואחרי כי נתעו מן רוע הסדר הנשקף בהנהגה, כי הצדיקים גולים ודלים, ובוגדי בגד שלו גם הצליחו, גם שכלם הלך אחורנית לכפור או בידיעה והשגחה או בשכר ועונש. ושפתי זרה נופת תטופנה בטענות פילוסופיות, לאמר כי הידיעה האלהית אשר היא בהכרח ידיעה פשוטה בלתי משתנית, לא תשאיר אחריה אפשריות הבחירה, שא״כ תשתנה ידיעת ה׳, לפי בחירת האדם לעשות או לחדול, ויש הבדל בין יעקב ובין ישראל, שם יעקב יכונו בו ההמון, ושם ישראל הגדולים וראשי העדה, ויש הבדל בין דבור ואמירה, אמירה הוא המאמר הפשוט והדבור הוא הדבור הארוך המחובר מכמה משפטים והקישים וטעמים וראיות, והנה יעקב שהם ההמון יאמר נסתרה דרכי מה׳ שאין ה׳ יודע את האדם, ואינו משגיח על מעשיו כלל, וישראל שהם חכמי לב שבהם, הם יבינו זאת כי א״א ליחס אל ה׳ חסרון הידיעה, שזה חסרון בחק השם, וגדר השלם שלא יתואר לו חסרון, אבל לעמת זה ישראל ידבר דבור ארוך פילוסופי, להוכיח במופת שאין האדם חפשי במעשיו, כי אז תשתנה ידיעת ה׳ לפי אפשריות הבחירה, רק מעשי האדם מוכרחים לפי הידיעה הקדומה האלהית, ומצד זה לא יגיע שכר לצדיק ועונש לרשע אחר ששניהם מוכרחים במעשיהם, ולכן אומרים כי מאלהי משפטי יעבור שאת הצדיק ואת הרשע לא ישפוט האלהים (וכבר בארתי כ״פ כי שם הויה נקרא בו מצד שברא העולם, ושם אלהים ביחוד אם בא בכינוי אל האדם, נקרא בו מצד ההשגחה המיוחדת, לכן הכת הא׳ אומרים נסתרה דרכי מה׳, מצד שהוא הסבה הראשונה לבד לא המשגיח עד סוף העלולים ומעשיהם, וכת השניה אומרים מאלהי המשגיח עלי בידיעה פשוטה מפלשת עד סוף כל הדורות בהכרח משפטי יעבור), משיב להם הנביא אל שני הכתות. (כח) הלוא ידעת – מצד השכל והמופת, אם לא שמעת מצד המפורסמות והמקובל, כי אלהי עולם ה׳ – הוא ברא את העולם, ולא לבד העולם העליון כי גם בורא קצות הארץ – ולא שירה אבן פנתה לבד, וכל אשר עליה נעשה מעצמו, רק שברא גם הקצוות, וכוננה על מתכונתה, וא״כ לא תוכל להכחיש שלא ידע את הנעשה עליה, היפלא מהיוצר דבר מלאכת החומר ומעשהו, ולא תאמר כי אחר הבריאה מאז עזב מלדעת את כל הנעשה בארץ, כי לא ייעף ולא ייגע [הוא ממלאכה ובתנחומא (פ׳ תצא) ואתה עיף ויגע עיף בצמא ויגע בדרך וד׳ כוחו וכו׳] ולפ״ז ידיעת ה׳ את כל הנעשה בעולם השפל מוכרחת, ואם תשאל איך תצדק עם זה הבחירה ושני קצות האפשר, ע״ז משיב, כמ״ש הרמב״ם, שאחר שידיעת האל היא עצמית בו ואיננה דבר מוסף על עצמותו, הנה החקירה על איכות ידיעתו, תשוב אל החקירה על עצמותו, וכמו שעצמותו נעלם תכלית ההעלם, כן ידיעתו, וכמו שאין היקש ודמיון בין מציאותו למציאות זולתו, כן אין להקיש בין ידיעתו לידיעת זולתו, ולכן אם הידיעה הנודעת אצלנו א״א לציירה בשלא יסולק עמה טבע האפשר, אין לדון ממנה על ידיעתו הנעלמת מאתנו תכלית ההעלם, וז״ש אין חקר לתבונתו אין חקירה אנושית משגת את תבונתו, ואין לחקור ולדרוש בה כי נעלמת ממדע בעל חומר ואם תשאל, וא״כ מדוע מאלהי משפטי יעבור ומדוע לא יושיע את עמו, משיב כי הוא. (כט) נתן ליעף כח – ישראל שהם עיפים עתה יתן להם כח, אבל (ל) ויעפו – הנערים החזקים עתה בכחם ייעפו, וזה תלוי אם יתאמצו בתקוה לקוות אליו עד יבא ויושיע, כי, (לא) וקוי ה׳ יחליפו כח – עד שיעלו אבר לעוף פתאום אל במתי שמים כנשרים, ועיין באור המלות.