EN/HEע/E

The Historical Setting of Tehillim 118

Sources

Shemuel I 16:5שמואל א ט״ז:ה׳

And he said: 'Peaceably; I am come to sacrifice unto the Lord; sanctify yourselves and come with me to the sacrifice.' And he sanctified Jesse and his sons, and called them to the sacrifice.

וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לִזְבֹּחַ לַי״י בָּאתִי הִתְקַדְּשׁוּ וּבָאתֶם אִתִּי בַּזָּבַח וַיְקַדֵּשׁ אֶת יִשַׁי וְאֶת בָּנָיו וַיִּקְרָא לָהֶם לַזָּבַח.

Shemuel I 21:1-11שמואל א כ״א:א׳-י״א

(1) And he arose and departed; and Jonathan went into the city. (2) Then came David to Nob to Ahimelech the priest; and Ahimelech came to meet David trembling, and said unto him: 'Why art thou alone, and no man with thee?' (3) And David said unto Ahimelech the priest: 'The king hath commanded me a business, and hath said unto me: Let no man know any thing of the business whereabout I send thee, and what I have commanded thee; and the young men have I appointed to such and such a place. (4) Now therefore what is under thy hand? five loaves of bread? give them in my hand, or whatsoever there is present.' (5) And the priest answered David, and said: 'There is no common bread under my hand, but there is holy bread; if only the young men have kept themselves from women.' (6) And David answered the priest, and said unto him: 'Of a truth women have been kept from us about these three days; when I came out, the vessels of the young men were holy, though it was but a common journey; how much more then to-day, when there shall be holy bread in their vessels?' (7) So the priest gave him holy bread; for there was no bread there but the showbread, that was taken from before the Lord, to put hot bread in the day when it was taken away.— (8) Now a certain man of the servants of Saul was there that day, detained before the Lord; and his name was Doeg the Edomite, the chiefest of the herdmen that belonged to Saul.— (9) And David said unto Ahimelech: 'Andis there peradventure here under thy hand spear or sword? for I have neither brought my sword nor my weapons with me, because the king's business required haste.' (10) And the priest said: 'The sword of Goliath the Philistine, whom thou slewest in the vale of Elah, behold, it is here wrapped in a cloth behind the ephod; if thou wilt take that, take it; for there is no other save that here.' And David said: 'There is none like that; give it me.' (11) And David arose, and fled that day for fear of Saul, and went to Achish the king of Gath.

(א) וַיָּקׇם וַיֵּלַךְ וִיהוֹנָתָן בָּא הָעִיר. (ב) וַיָּבֹא דָוִד נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן וַיֶּחֱרַד אֲחִימֶלֶךְ לִקְרַאת דָּוִד וַיֹּאמֶר לוֹ מַדּוּעַ אַתָּה לְבַדֶּךָ וְאִישׁ אֵין אִתָּךְ. (ג) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ הַכֹּהֵן הַמֶּלֶךְ צִוַּנִי דָבָר וַיֹּאמֶר אֵלַי אִישׁ אַל יֵדַע מְאוּמָה אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחֲךָ וַאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאֶת הַנְּעָרִים יוֹדַעְתִּי אֶל מְקוֹם פְּלֹנִי אַלְמוֹנִי. (ד) וְעַתָּה מַה יֵּשׁ תַּחַת יָדְךָ חֲמִשָּׁה לֶחֶם תְּנָה בְיָדִי אוֹ הַנִּמְצָא. (ה) וַיַּעַן הַכֹּהֵן אֶת דָּוִד וַיֹּאמֶר אֵין לֶחֶם חֹל אֶל תַּחַת יָדִי כִּי אִם לֶחֶם קֹדֶשׁ יֵשׁ אִם נִשְׁמְרוּ הַנְּעָרִים אַךְ מֵאִשָּׁה. (ו) וַיַּעַן דָּוִד אֶת הַכֹּהֵן וַיֹּאמֶר לוֹ כִּי אִם אִשָּׁה עֲצֻרָה לָנוּ כִּתְמוֹל שִׁלְשֹׁם בְּצֵאתִי וַיִּהְיוּ כְלֵי הַנְּעָרִים קֹדֶשׁ וְהוּא דֶּרֶךְ חֹל וְאַף כִּי הַיּוֹם יִקְדַּשׁ בַּכֶּלִי. (ז) וַיִּתֶּן לוֹ הַכֹּהֵן קֹדֶשׁ כִּי לֹא הָיָה שָׁם לֶחֶם כִּי אִם לֶחֶם הַפָּנִים הַמּוּסָרִים מִלִּפְנֵי י״י לָשׂוּם לֶחֶם חֹם בְּיוֹם הִלָּקְחוֹ. (ח) וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי י״י וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל. (ט) וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲחִימֶלֶךְ וְאִין יֶשׁ פֹּה תַחַת יָדְךָ חֲנִית אוֹ חָרֶב כִּי גַם חַרְבִּי וְגַם כֵּלַי לֹא לָקַחְתִּי בְיָדִי כִּי הָיָה דְבַר הַמֶּלֶךְ נָחוּץ. (י) וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גׇּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפוֹד אִם אֹתָהּ תִּקַּח לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמוֹהָ תְּנֶנָּה לִּי. (יא) וַיָּקׇם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת.

Shemuel I 21:11-16שמואל א כ״א:י״א-ט״ז

(11) And David arose, and fled that day for fear of Saul, and went to Achish the king of Gath. (12) And the servants of Achish said unto him: 'Is not this David the king of the land? Did they not sing one to another of him in dances, saying: Saul hath slain his thousands, And David his ten thousands?' (13) And David laid up these words in his heart, and was sore afraid of Achish the king of Gath. (14) And he changed his demeanour before them, and feigned himself mad in their hands, and scrabbled on the doors of the gate, and let his spittle fall down upon his beard. (15) Then said Achish unto his servants: 'Lo, when ye see a man that is mad, wherefore do ye bring him to me? (16) Do I lack madmen, that ye have brought this fellow to play the madman in my presence? shall this fellow come into my house?'

(יא) וַיָּקׇם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. (יב) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל בַּאֲלָפָו וְדָוִד בְּרִבְבֹתָו. (יג) וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. (יד) וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם וַיְתָו עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. (טו) וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. (טז) חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי.

Shemuel I 22:9-18שמואל א כ״ב:ט׳-י״ח

(9) Then answered Doeg the Edomite, who was set over the servants of Saul, and said: 'I saw the son of Jesse coming to Nob, to Ahimelech the son of Ahitub. (10) And he inquired of the Lord for him, and gave him victuals, and gave him the sword of Goliath the Philistine.' (11) Then the king sent to call Ahimelech the priest, the son of Ahitub, and all his father's house, the priests that were in Nob; and they came all of them to the king. (12) And Saulsaid: 'Hear now, thou son of Ahitub.' And he answered: 'Here I am, my lord.' (13) And Saul said unto him: 'Why have ye conspired against me, thou and the son of Jesse, in that thou hast given him bread, and a sword, and hast inquired of God for him, that he should rise against me, to lie in wait, as at this day?' (14) Then Ahimelech answered the king, and said: 'And who among all thy servants is so trusted as David, who is the king's son-in-law, and giveth heed unto thy bidding, and is honourable in thy house? (15) Have I to-day begun to inquire of God for him? be it far from me; let not the king impute any thing unto his servant, nor to all the house of my father; for thy servant knoweth nothing of all this, less or more.' (16) And the king said: 'Thou shalt surely die, Ahimelech, thou, and all thy father's house.' (17) And the king said unto the guard that stood about him: 'Turn, and slay the priests of the Lord; because their hand also is with David, and because they knew that he fled, and did not disclose it to me.' But the servants of the king would not put forth their hand to fall upon the priests of the Lord. (18) And the king said to Doeg: 'Turn thou, and fall upon the priests.' And Doeg the Edomite turned, and he fell upon the priests, and he slew on that day fourscore and five persons that did wear a linen ephod.

(ט) וַיַּעַן דֹּאֵג הָאֲדֹמִי וְהוּא נִצָּב עַל עַבְדֵי שָׁאוּל וַיֹּאמַר רָאִיתִי אֶת בֶּן יִשַׁי בָּא נֹבֶה אֶל אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִטוּב. (י) וַיִּשְׁאַל לוֹ בַּי״י וְצֵידָה נָתַן לוֹ וְאֵת חֶרֶב גׇּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי נָתַן לוֹ. (יא) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ לִקְרֹא אֶת אֲחִימֶלֶךְ בֶּן אֲחִיטוּב הַכֹּהֵן וְאֵת כׇּל בֵּית אָבִיו הַכֹּהֲנִים אֲשֶׁר בְּנֹב וַיָּבֹאוּ כֻלָּם אֶל הַמֶּלֶךְ. (יב) וַיֹּאמֶר שָׁאוּל שְׁמַע נָא בֶּן אֲחִיטוּב וַיֹּאמֶר הִנְנִי אֲדֹנִי. (יג) וַיֹּאמֶר אֵלָו שָׁאוּל לָמָּה קְשַׁרְתֶּם עָלַי אַתָּה וּבֶן יִשָׁי בְּתִתְּךָ לוֹ לֶחֶם וְחֶרֶב וְשָׁאוֹל לוֹ בֵּאלֹהִים לָקוּם אֵלַי לְאֹרֵב כַּיּוֹם הַזֶּה. (יד) וַיַּעַן אֲחִימֶלֶךְ אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר וּמִי בְכׇל עֲבָדֶיךָ כְּדָוִד נֶאֱמָן וַחֲתַן הַמֶּלֶךְ וְסָר אֶל מִשְׁמַעְתֶּךָ וְנִכְבָּד בְּבֵיתֶךָ. (טו) הַיּוֹם הַחִלֹּתִי [לִשְׁאָל] (לשאול) לוֹ בֵאלֹהִים חָלִילָה לִּי אַל יָשֵׂם הַמֶּלֶךְ בְּעַבְדּוֹ דָבָר בְּכׇל בֵּית אָבִי כִּי לֹא יָדַע עַבְדְּךָ בְּכׇל זֹאת דָּבָר קָטֹן אוֹ גָדוֹל. (טז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ מוֹת תָּמוּת אֲחִימֶלֶךְ אַתָּה וְכׇל בֵּית אָבִיךָ. (יז) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָרָצִים הַנִּצָּבִים עָלָיו סֹבּוּ וְהָמִיתוּ כֹּהֲנֵי י״י כִּי גַם יָדָם עִם דָּוִד וְכִי יָדְעוּ כִּי בֹרֵחַ הוּא וְלֹא גָלוּ אֶת [אָזְנִי] (אזנו) וְלֹא אָבוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ לִשְׁלֹחַ אֶת יָדָם לִפְגֹעַ בְּכֹהֲנֵי י״י. (יח) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ [לְדוֹאֵג] (לדויג) סֹב אַתָּה וּפְגַע בַּכֹּהֲנִים וַיִּסֹּב [דּוֹאֵג] (דויג) הָאֲדֹמִי וַיִּפְגַּע הוּא בַּכֹּהֲנִים וַיָּמֶת בַּיּוֹם הַהוּא שְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אִישׁ נֹשֵׂא אֵפוֹד בָּד.

Shemuel II 6:18-19שמואל ב ו׳:י״ח-י״ט

(18) And when David had made an end of offering the burnt-offering and the peace-offerings, he blessed the people in the name of the Lord of hosts. (19) And he dealt among all the people, even among the whole multitude of Israel, both to men and women, to every one a cake of bread, and a cake made in a pan, and a sweet cake. So all the people departed every one to his house.

(יח) וַיְכַל דָּוִד מֵהַעֲלוֹת הָעוֹלָה וְהַשְּׁלָמִים וַיְבָרֶךְ אֶת הָעָם בְּשֵׁם י״י צְבָאוֹת. (יט) וַיְחַלֵּק לְכׇל הָעָם לְכׇל הֲמוֹן יִשְׂרָאֵל לְמֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה לְאִישׁ חַלַּת לֶחֶם אַחַת וְאֶשְׁפָּר אֶחָד וַאֲשִׁישָׁה אֶחָת וַיֵּלֶךְ כׇּל הָעָם אִישׁ לְבֵיתוֹ.

Melakhim II 20:1מלכים ב כ׳:א׳

In those days was Hezekiah sick unto death. And Isaiah the prophet the son of Amoz came to him, and said unto him: 'Thus saith the Lord: Set thy house in order; for thou shalt die, and not live.'

בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן אָמוֹץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה.

Melakhim II 20:5-6מלכים ב כ׳:ה׳-ו׳

(5) 'Return, and say to Hezekiah the prince of My people: Thus saith the Lord, the God of David thy father: I have heard thy prayer, I have seen thy tears; behold, I will heal thee; on the third day thou shalt go up unto the house of the Lord. (6) And I will add unto thy days fifteen years; and I will deliver thee and this city out of the hand of the king of Assyria; and I will defend this city for Mine own sake, and for My servant David's sake.'

(ה) שׁוּב וְאָמַרְתָּ אֶל חִזְקִיָּהוּ נְגִיד עַמִּי כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי רֹפֶא לָךְ בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי תַּעֲלֶה בֵּית י״י. (ו) וְהֹסַפְתִּי עַל יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה וּמִכַּף מֶלֶךְ אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנּוֹתִי עַל הָעִיר הַזֹּאת לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי.

Yeshayahu 14:24-25ישעיהו י״ד:כ״ד-כ״ה

(24) The Lord of hosts hath sworn, saying: Surely as I have thought, so shall it come to pass; And as I have purposed, so shall it stand, (25) That I will break Asshur in My land, And upon My mountains tread him under foot; Then shall his yoke depart from off them, And his burden depart from off their shoulder.

(כד) נִשְׁבַּע י״י צְבָאוֹת לֵאמֹר אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּמִּיתִי כֵּן הָיָתָה וְכַאֲשֶׁר יָעַצְתִּי הִיא תָקוּם. (כה) לִשְׁבֹּר אַשּׁוּר בְּאַרְצִי וְעַל הָרַי אֲבוּסֶנּוּ וְסָר מֵעֲלֵיהֶם עֻלּוֹ וְסֻבֳּלוֹ מֵעַל שִׁכְמוֹ יָסוּר.

Yeshayahu 22:15-25ישעיהו כ״ב:ט״ו-כ״ה

(15) Thus saith the Lord, the God of hosts: Go, get thee unto this steward, Even unto Shebna, who is over the house: (16) What hast thou here, and whom hast thou here, That thou hast hewed thee out here a sepulchre, Thou that hewest thee out a sepulchre on high, And gravest a habitation for thyself in the rock? (17) Behold, the Lord will hurl thee up and down with a man's throw; Yea, He will wind thee round and round; (18) He will violently roll and toss thee like a ball into a large country; There shalt thou die, and there shall be the chariots of thy glory, Thou shame of the lord's house. (19) And I will thrust thee from thy post, And from thy station shalt thou be pulled down. (20) And it shall come to pass in that day, That I will call my servant Eliakim the son of Hilkiah; (21) And I will clothe him with thy robe, And bind him with thy girdle, And I will commit thy government into his hand; And he shall be a father to the inhabitants of Jerusalem, and to the house of Judah. (22) And the key of the house of David will I lay upon his shoulder; And he shall open, and none shall shut; And he shall shut, and none shall open. (23) And I will fasten him as a peg in a sure place; And he shall be for a throne of honour to his father's house. (24) And they shall hang upon him all the glory of his father's house, the offspring and the issue, all vessels of small quantity, from the vessels of cups even to all the vessels of flagons. (25) In that day, saith the Lord of hosts, shall the peg that was fastened in a sure place give way; and it shall be hewn down, and fall, and the burden that was upon it shall be cut off; for the Lord hath spoken it.

(טו) כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה צְבָאוֹת לֶךְ בֹּא אֶל הַסֹּכֵן הַזֶּה עַל שֶׁבְנָא אֲשֶׁר עַל הַבָּיִת. (טז) מַה לְּךָ פֹה וּמִי לְךָ פֹה כִּי חָצַבְתָּ לְּךָ פֹּה קָבֶר חֹצְבִי מָרוֹם קִבְרוֹ חֹקְקִי בַסֶּלַע מִשְׁכָּן לוֹ. (יז) הִנֵּה י״י מְטַלְטֶלְךָ טַלְטֵלָה גָּבֶר וְעֹטְךָ עָטֹה. (יח) צָנוֹף יִצְנׇפְךָ צְנֵפָה כַּדּוּר אֶל אֶרֶץ רַחֲבַת יָדָיִם שָׁמָּה תָמוּת וְשָׁמָּה מַרְכְּבוֹת כְּבוֹדֶךָ קְלוֹן בֵּית אֲדֹנֶיךָ. (יט) וַהֲדַפְתִּיךָ מִמַּצָּבֶךָ וּמִמַּעֲמָדְךָ יֶהֶרְסֶךָ. (כ) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא וְקָרָאתִי לְעַבְדִּי לְאֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּהוּ. (כא) וְהִלְבַּשְׁתִּיו כֻּתׇּנְתֶּךָ וְאַבְנֵטְךָ אֲחַזְּקֶנּוּ וּמֶמְשַׁלְתְּךָ אֶתֵּן בְּיָדוֹ וְהָיָה לְאָב לְיוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם וּלְבֵית יְהוּדָה. (כב) וְנָתַתִּי מַפְתֵּחַ בֵּית דָּוִד עַל שִׁכְמוֹ וּפָתַח וְאֵין סֹגֵר וְסָגַר וְאֵין פֹּתֵחַ. (כג) וּתְקַעְתִּיו יָתֵד בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְהָיָה לְכִסֵּא כָבוֹד לְבֵית אָבִיו. (כד) וְתָלוּ עָלָיו כֹּל כְּבוֹד בֵּית אָבִיו הַצֶּאֱצָאִים וְהַצְּפִעוֹת כֹּל כְּלֵי הַקָּטָן מִכְּלֵי הָאַגָּנוֹת וְעַד כׇּל כְּלֵי הַנְּבָלִים. (כה) בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם י״י צְבָאוֹת תָּמוּשׁ הַיָּתֵד הַתְּקוּעָה בְּמָקוֹם נֶאֱמָן וְנִגְדְּעָה וְנָפְלָה וְנִכְרַת הַמַּשָּׂא אֲשֶׁר עָלֶיהָ כִּי י״י דִּבֵּר.

Yeshayahu 31ישעיהו ל״א

(1) Woe to them that go down to Egypt for help, And rely on horses, And trust in chariots, because they are many, And in horsemen, because they are exceeding mighty; But they look not unto the Holy One of Israel, Neither seek the Lord! (2) Yet He also is wise, And bringeth evil, And doth not call back His words; But will arise against the house of the evil-doers, And against the help of them that work iniquity. (3) Now the Egyptians are men, and not God, And their horses flesh, and not spirit; So when the Lord shall stretch out His hand, Both he that helpeth shall stumble, and he that is helped shall fall, And they all shall perish together. (4) For thus saith the Lord unto me: Like as the lion, or the young lion, growling over his prey, Though a multitude of shepherds be called forth against him, Will not be dismayed at their voice, Nor abase himself for the noise of them; So will the Lord of hosts come down To fight upon mount Zion, and upon the hill thereof. (5) As birds hovering, So will the Lord of hosts protect Jerusalem; He will deliver it as He protecteth it, He will rescue it as He passeth over. (6) Turn ye unto Him Against whom ye have deeply rebelled, O children of Israel. (7) For in that day they shall cast away Every man his idols of silver, and his idols of gold, Which your own hands have made unto you for a sin. (8) Then shall Asshur fall with the sword, not of man, And the sword, not of men, shall devour him; And he shall flee from the sword, And his young men shall become tributary. (9) And his rock shall pass away by reason of terror, And his princes shall be dismayed at the ensign, Saith the Lord, whose fire is in Zion, And His furnace in Jerusalem.

(א) הוֹי הַיֹּרְדִים מִצְרַיִם לְעֶזְרָה עַל סוּסִים יִשָּׁעֵנוּ וַיִּבְטְחוּ עַל רֶכֶב כִּי רָב וְעַל פָּרָשִׁים כִּי עָצְמוּ מְאֹד וְלֹא שָׁעוּ עַל קְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת י״י לֹא דָרָשׁוּ. (ב) וְגַם הוּא חָכָם וַיָּבֵא רָע וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים וְעַל עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן. (ג) וּמִצְרַיִם אָדָם וְלֹא אֵל וְסוּסֵיהֶם בָּשָׂר וְלֹא רוּחַ וַי״י יַטֶּה יָדוֹ וְכָשַׁל עוֹזֵר וְנָפַל עָזֻר וְיַחְדָּו כֻּלָּם יִכְלָיוּן. (ד) כִּי כֹה אָמַר י״י אֵלַי כַּאֲשֶׁר יֶהְגֶּה הָאַרְיֵה וְהַכְּפִיר עַל טַרְפּוֹ אֲשֶׁר יִקָּרֵא עָלָיו מְלֹא רֹעִים מִקּוֹלָם לֹא יֵחָת וּמֵהֲמוֹנָם לֹא יַעֲנֶה כֵּן יֵרֵד י״י צְבָאוֹת לִצְבֹּא עַל הַר צִיּוֹן וְעַל גִּבְעָתָהּ. (ה) כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן י״י צְבָאוֹת עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט. (ו) שׁוּבוּ לַאֲשֶׁר הֶעְמִיקוּ סָרָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ז) כִּי בַּיּוֹם הַהוּא יִמְאָסוּן אִישׁ אֱלִילֵי כַסְפּוֹ וֶאֱלִילֵי זְהָבוֹ אֲשֶׁר עָשׂוּ לָכֶם יְדֵיכֶם חֵטְא. (ח) וְנָפַל אַשּׁוּר בְּחֶרֶב לֹא אִישׁ וְחֶרֶב לֹא אָדָם תֹּאכְלֶנּוּ וְנָס לוֹ מִפְּנֵי חֶרֶב וּבַחוּרָיו לָמַס יִהְיוּ. (ט) וְסַלְעוֹ מִמָּגוֹר יַעֲבוֹר וְחַתּוּ מִנֵּס שָׂרָיו נְאֻם י״י אֲשֶׁר אוּר לוֹ בְּצִיּוֹן וְתַנּוּר לוֹ בִּירוּשָׁלָ‍ִם.

Yirmeyahu 31:6ירמיהו ל״א:ו׳

For thus saith the Lord: Sing with gladness for Jacob, And shout at the head of the nations; Announce ye, praise ye, and say: 'O Lord, save Thy people, The remnant of Israel.'

כִּי כֹה אָמַר י״י רָנּוּ לְיַעֲקֹב שִׂמְחָה וְצַהֲלוּ בְּרֹאשׁ הַגּוֹיִם הַשְׁמִיעוּ הַלְלוּ וְאִמְרוּ הוֹשַׁע י״י אֶת עַמְּךָ אֵת שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל.

Yirmeyahu 33:11ירמיהו ל״ג:י״א

the voice of joy and the voice of gladness, the voice of the bridegroom and the voice of the bride, the voice of them that say: 'Give thanks to the Lord of hosts, for the Lord is good, for His mercy endureth for ever', even of them that bring offerings of thanksgiving into the house of the Lord. For I will cause the captivity of the land to return as at the first, saith the Lord.

קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל אֹמְרִים הוֹדוּ אֶת י״י צְבָאוֹת כִּי טוֹב י״י כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ מְבִאִים תּוֹדָה בֵּית י״י כִּי אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר י״י.

Tehillim 107תהלים ק״ז

(1) 'O give thanks unto the Lord, for He is good, For His mercy endureth for ever.' (2) So let the redeemed of the Lord say, Whom He hath redeemed from the hand of the adversary; (3) And gathered them out of the lands, From the east and from the west, From the north and from the sea. (4) They wandered in the wilderness in a desert way; They found no city of habitation. (5) Hungry and thirsty, Their soul fainted in them. (6) Then they cried unto the Lord in their trouble, And He delivered them out of their distresses. (7) And He led them by a straight way, That they might go to a city of habitation. (8) Let them give thanks unto the Lord for His mercy, And for His wonderful works to the children of men! (9) For He hath satisfied the longing soul, And the hungry soul He hath filled with good. (10) Such as sat in darkness and in the shadow of death, Being bound in affliction and iron— (11) Because they rebelled against the words of God, And contemned the counsel of the Most High. (12) Therefore He humbled their heart with travail, They stumbled, and there was none to help— (13) They cried unto the Lord in their trouble, And He saved them out of their distresses. (14) He brought them out of darkness and the shadow of death, And broke their bands in sunder. (15) Let them give thanks unto the Lord for His mercy, And for His wonderful works to the children of men! (16) For He hath broken the gates of brass, And cut the bars of iron in sunder. (17) Crazed because of the way of their transgression, And afflicted because of their iniquities— (18) Their soul abhorred all manner of food, And they drew near unto the gates of death— (19) They cried unto the Lord in their trouble, And He saved them out of their distresses; (20) He sent His word, and healed them, And delivered them from their graves. (21) Let them give thanks unto the Lord for His mercy, And for His wonderful works to the children of men! (22) And let them offer the sacrifices of thanksgiving, And declare His works with singing. (23) They that go down to the sea in ships, That do business in great waters— (24) These saw the works of the Lord, And His wonders in the deep; (25) For He commanded, and raised the stormy wind, Which lifted up the waves thereof; (26) They mounted up to the heaven, they went down to the deeps; Their soul melted away because of trouble; (27) They reeled to and fro, and staggered like a drunken man, And all their wisdom was swallowed up— (28) They cried unto the Lord in their trouble, And He brought them out of their distresses. (29) He made the storm a calm, So that the waves thereof were still. (30) Then were they glad because they were quiet, And He led them unto their desired haven. (31) Let them give thanks unto the Lord for His mercy, And for His wonderful works to the children of men! (32) Let them exalt Him also in the assembly of the people, And praise Him in the seat of the elders. (33) He turneth rivers into a wilderness, And watersprings into a thirsty ground; (34) A fruitful land into a salt waste, For the wickedness of them that dwell therein. (35) He turneth a wilderness into a pool of water, And a dry land into watersprings. (36) And there He maketh the hungry to dwell, And they establish a city of habitation; (37) And sow fields, and plant vineyards, Which yield fruits of increase. (38) He blesseth them also, so that they are multiplied greatly, And suffereth not their cattle to decrease. (39) Again, they are minished and dwindle away Through oppression of evil and sorrow. (40) He poureth contempt upon princes, And causeth them to wander in the waste, where there is no way. (41) Yet setteth He the needy on high from affliction, And maketh his families like a flock. (42) The upright see it, and are glad; And all iniquity stoppeth her mouth. (43) Whoso is wise, let him observe these things, And let them consider the mercies of the Lord.

(א) הֹדוּ לַי"י כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמְרוּ גְּאוּלֵי י"י אֲשֶׁר גְּאָלָם מִיַּד צָר. (ג) וּמֵאֲרָצוֹת קִבְּצָם מִמִּזְרָח וּמִמַּעֲרָב מִצָּפוֹן וּמִיָּם. (ד) תָּעוּ בַמִּדְבָּר בִּישִׁימוֹן דָּרֶךְ עִיר מוֹשָׁב לֹא מָצָאוּ. (ה) רְעֵבִים גַּם צְמֵאִים נַפְשָׁם בָּהֶם תִּתְעַטָּף. (ו) וַיִּצְעֲקוּ אֶל י"י בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם. (ז) וַיַּדְרִיכֵם בְּדֶרֶךְ יְשָׁרָה לָלֶכֶת אֶל עִיר מוֹשָׁב. (ח) יוֹדוּ לַי"י חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. (ט) כִּי הִשְׂבִּיעַ נֶפֶשׁ שֹׁקֵקָה וְנֶפֶשׁ רְעֵבָה מִלֵּא טוֹב. (י) יֹשְׁבֵי חֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת אֲסִירֵי עֳנִי וּבַרְזֶל. (יא) כִּי הִמְרוּ אִמְרֵי אֵל וַעֲצַת עֶלְיוֹן נָאָצוּ. (יב) וַיַּכְנַע בֶּעָמָל לִבָּם כָּשְׁלוּ וְאֵין עֹזֵר. (יג) וַיִּזְעֲקוּ אֶל י"י בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם. (יד) יוֹצִיאֵם מֵחֹשֶׁךְ וְצַלְמָוֶת וּמוֹסְרוֹתֵיהֶם יְנַתֵּק. (טו) יוֹדוּ לַי"י חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. (טז) כִּי שִׁבַּר דַּלְתוֹת נְחֹשֶׁת וּבְרִיחֵי בַרְזֶל גִּדֵּעַ. (יז) אֱוִלִים מִדֶּרֶךְ פִּשְׁעָם וּמֵעֲוֺנֹתֵיהֶם יִתְעַנּוּ. (יח) כׇּל אֹכֶל תְּתַעֵב נַפְשָׁם וַיַּגִּיעוּ עַד שַׁעֲרֵי מָוֶת. (יט) וַיִּזְעֲקוּ אֶל י"י בַּצַּר לָהֶם מִמְּצֻקוֹתֵיהֶם יוֹשִׁיעֵם. (כ) יִשְׁלַח דְּבָרוֹ וְיִרְפָּאֵם וִימַלֵּט מִשְּׁחִיתוֹתָם. (כא) יוֹדוּ לַי"י חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. (כב) וְיִזְבְּחוּ זִבְחֵי תוֹדָה וִיסַפְּרוּ מַעֲשָׂיו בְּרִנָּה. ׆ (כג) יוֹרְדֵי הַיָּם בׇּאֳנִיּוֹת עֹשֵׂי מְלָאכָה בְּמַיִם רַבִּים. ׆ (כד) הֵמָּה רָאוּ מַעֲשֵׂי י"י וְנִפְלְאוֹתָיו בִּמְצוּלָה. ׆ (כה) וַיֹּאמֶר וַיַּעֲמֵד רוּחַ סְעָרָה וַתְּרוֹמֵם גַּלָּיו. ׆ (כו) יַעֲלוּ שָׁמַיִם יֵרְדוּ תְהוֹמוֹת נַפְשָׁם בְּרָעָה תִתְמוֹגָג. ׆ (כז) יָחוֹגּוּ וְיָנוּעוּ כַּשִּׁכּוֹר וְכׇל חׇכְמָתָם תִּתְבַּלָּע. ׆ (כח) וַיִּצְעֲקוּ אֶל י"י בַּצַּר לָהֶם וּמִמְּצוּקֹתֵיהֶם יוֹצִיאֵם. (כט) יָקֵם סְעָרָה לִדְמָמָה וַיֶּחֱשׁוּ גַּלֵּיהֶם. (ל) וַיִּשְׂמְחוּ כִי יִשְׁתֹּקוּ וַיַּנְחֵם אֶל מְחוֹז חֶפְצָם. (לא) יוֹדוּ לַי"י חַסְדּוֹ וְנִפְלְאוֹתָיו לִבְנֵי אָדָם. (לב) וִירוֹמְמוּהוּ בִּקְהַל עָם וּבְמוֹשַׁב זְקֵנִים יְהַלְלוּהוּ. (לג) יָשֵׂם נְהָרוֹת לְמִדְבָּר וּמֹצָאֵי מַיִם לְצִמָּאוֹן. (לד) אֶרֶץ פְּרִי לִמְלֵחָה מֵרָעַת יוֹשְׁבֵי בָהּ. (לה) יָשֵׂם מִדְבָּר לַאֲגַם מַיִם וְאֶרֶץ צִיָּה לְמֹצָאֵי מָיִם. (לו) וַיּוֹשֶׁב שָׁם רְעֵבִים וַיְכוֹנְנוּ עִיר מוֹשָׁב. (לז) וַיִּזְרְעוּ שָׂדוֹת וַיִּטְּעוּ כְרָמִים וַיַּעֲשׂוּ פְּרִי תְבוּאָה. (לח) וַיְבָרְכֵם וַיִּרְבּוּ מְאֹד וּבְהֶמְתָּם לֹא יַמְעִיט. (לט) וַיִּמְעֲטוּ וַיָּשֹׁחוּ מֵעֹצֶר רָעָה וְיָגוֹן. ׆ (מ) שֹׁפֵךְ בּוּז עַל נְדִיבִים וַיַּתְעֵם בְּתֹהוּ לֹא דָרֶךְ. (מא) וַיְשַׂגֵּב אֶבְיוֹן מֵעוֹנִי וַיָּשֶׂם כַּצֹּאן מִשְׁפָּחוֹת. (מב) יִרְאוּ יְשָׁרִים וְיִשְׂמָחוּ וְכׇל עַוְלָה קָפְצָה פִּיהָ. (מג) מִי חָכָם וְיִשְׁמׇר אֵלֶּה וְיִתְבּוֹנְנוּ חַסְדֵי י"י.

Tehillim 115:9-12תהלים קט״ו:ט׳-י״ב

(9) O Israel, trust thou in the Lord! He is their help and their shield! (10) O house of Aaron, trust ye in the Lord! He is their help and their shield! (11) Ye that fear the Lord, trust in the Lord! He is their help and their shield. (12) The Lord hath been mindful of us, He will bless— He will bless the house of Israel; He will bless the house of Aaron.

(ט) יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּי"י עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. (י) בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַי"י עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. (יא) יִרְאֵי י"י בִּטְחוּ בַי"י עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא. (יב) י"י זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן.

Tehillim 116תהלים קט״ז

(1) I love that the Lord should hear My voice and my supplications. (2) Because He hath inclined His ear unto me, Therefore will I call upon Him all my days. (3) The cords of death compassed me, And the straits of the nether-world got hold upon me; I found trouble and sorrow. (4) But I called upon the name of the Lord: 'I beseech thee, O Lord, deliver my soul.' (5) Gracious is the Lord, and righteous; Yea, our God is compassionate. (6) The Lord preserveth the simple; I was brought low, and He saved me. (7) Return, O my soul, unto Thy rest; For the Lord hath dealt bountifully with thee. (8) For thou hast delivered my soul from death, Mine eyes from tears, And my feet from stumbling. (9) I shall walk before the Lord In the lands of the living. (10) I trusted even when I spoke: 'I am greatly afflicted.' (11) I said in my haste: 'All men are liars.' (12) How can I repay unto the Lord All His bountiful dealings toward me? (13) I will lift up the cup of salvation, And call upon the name of the Lord. (14) My vows will I pay unto the Lord, Yea, in the presence of all His people. (15) Precious in the sight of the Lord Is the death of His saints. (16) I beseech Thee, O Lord, for I am Thy servant; I am Thy servant, the son of Thy handmaid; Thou hast loosed my bands. (17) I will offer to thee the sacrifice of thanksgiving, And will call upon the name of the Lord. (18) I will pay my vows unto the Lord, Yea, in the presence of all His people; (19) In the courts of the Lord's house, In the midst of thee, O Jerusalem. Hallelujah.

(א) אָהַבְתִּי כִּי יִשְׁמַע י"י אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי. (ב) כִּי הִטָּה אׇזְנוֹ לִי וּבְיָמַי אֶקְרָא. (ג) אֲפָפוּנִי חֶבְלֵי מָוֶת וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מְצָאוּנִי צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא. (ד) וּבְשֵׁם י"י אֶקְרָא אָנָּה י"י מַלְּטָה נַפְשִׁי. (ה) חַנּוּן י"י וְצַדִּיק וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם. (ו) שֹׁמֵר פְּתָאיִם י"י דַּלֹּתִי וְלִי יְהוֹשִׁיעַ. (ז) שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי כִּי י"י גָּמַל עָלָיְכִי. (ח) כִּי חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי. (ט) אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי י"י בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים. (י) הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר אֲנִי עָנִיתִי מְאֹד. (יא) אֲנִי אָמַרְתִּי בְחׇפְזִי כׇּל הָאָדָם כֹּזֵב. (יב) מָה אָשִׁיב לַי"י כׇּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי. (יג) כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם י"י אֶקְרָא. (יד) נְדָרַי לַי"י אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכׇל עַמּוֹ. (טו) יָקָר בְּעֵינֵי י"י הַמָּוְתָה לַחֲסִידָיו. (טז) אָנָּה י"י כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ אֲנִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי. (יז) לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה וּבְשֵׁם י"י אֶקְרָא. (יח) נְדָרַי לַי"י אֲשַׁלֵּם נֶגְדָה נָּא לְכׇל עַמּוֹ. (יט) בְּחַצְרוֹת בֵּית י"י בְּתוֹכֵכִי יְרוּשָׁלָ‍ִם הַלְלוּ יָהּ.

Tehillim 118תהלים קי״ח

(1) 'O give thanks unto the Lord, for He is good, For His mercy endureth for ever. (2) So let Israel now say, For His mercy endureth for ever, (3) So let the house of Aaron now say, For His mercy endureth for ever. (4) So let them now that fear the Lord say, For His mercy endureth for ever. (5) Out of my straits I called upon the Lord; He answered me with great enlargement. (6) The Lord is for me; I will not fear; What can man do unto me? (7) The Lord is for me as my helper; And I shall gaze upon them that hate me. (8) It is better to take refuge in the Lord Than to trust in man. (9) It is better to take refuge in the Lord Than to trust in princes. (10) All nations compass me about; Verily, in the name of the Lord I will cut them off. (11) They compass me about, yea, they compass me about; Verily, in the name of the Lord I will cut them off. (12) They compass me about like bees; They are quenched as the fire of thorns; Verily, in the name of the Lord I will cut them off. (13) Thou didst thrust sore at me that I might fall; But the Lord helped me. (14) The Lord is my strength and song; And He is become my salvation. (15) The voice of rejoicing and salvation is in the tents of the righteous; The right hand of the Lord doeth valiantly. (16) The right hand of the Lord is exalted; The right hand of the Lord doeth valiantly. (17) I shall not die, but live, And declare the works of the Lord. (18) The Lord hath chastened me sore; But He hath not given me over unto death. (19) Open to me the gates of righteousness; I will enter into them, I will give thanks unto the Lord. (20) This is the gate of the Lord; The righteous shall enter into it. (21) I will give thanks unto Thee, for Thou hast answered me, And art become my salvation. (22) The stone which the builders rejected Is become the chief corner-stone. (23) This is the Lord's doing; It is marvellous in our eyes. (24) This is the day which the Lord hath made; We will rejoice and be glad in it. (25) We beseech Thee, O Lord, save now! We beseech Thee, O Lord, make us now to prosper! (26) Blessed be he that cometh in the name of the Lord; We bless you out of the house of the Lord. (27) The Lord is God, and hath given us light; Order the festival procession with boughs, even unto the horns of the altar. (28) Thou art my God, and I will give thanks unto Thee; Thou art my God, I will exalt Thee. (29) O give thanks unto the Lord, for He is good, For His mercy endureth for ever.

(א) הוֹדוּ לַי"י כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ב) יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ג) יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ד) יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי י"י כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (ה) מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּהּ עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָהּ. (ו) י"י לִי לֹא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. (ז) י"י לִי בְּעֹזְרָי וַאֲנִי אֶרְאֶה בְשֹׂנְאָי. (ח) טוֹב לַחֲסוֹת בַּי"י מִבְּטֹחַ בָּאָדָם. (ט) טוֹב לַחֲסוֹת בַּי"י מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים. (י) כׇּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם י"י כִּי אֲמִילַם. (יא) סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי בְּשֵׁם י"י כִּי אֲמִילַם. (יב) סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים בְּשֵׁם י"י כִּי אֲמִילַם. (יג) דַּחֹה דְחִיתַנִי לִנְפֹּל וַי"י עֲזָרָנִי. (יד) עָזִּי וְזִמְרָת יָהּ וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה. (טו) קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאׇהֳלֵי צַדִּיקִים יְמִין י"י עֹשָׂה חָיִל. (טז) יְמִין י"י רוֹמֵמָה יְמִין י"י עֹשָׂה חָיִל. (יז) לֹא אָמוּת כִּי אֶחְיֶה וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ. (יח) יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. (יט) פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ. (כ) זֶה הַשַּׁעַר לַי"י צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ. (כא) אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. (כב) אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה. (כג) מֵאֵת י"י הָיְתָה זֹּאת הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ. (כד) זֶה הַיּוֹם עָשָׂה י"י נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ. (כה) אָנָּא י"י הוֹשִׁיעָה נָּא אָנָּא י"י הַצְלִיחָה נָּא. (כו) בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם י"י בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית י"י. (כז) אֵל י"י וַיָּאֶר לָנוּ אִסְרוּ חַג בַּעֲבֹתִים עַד קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. (כח) אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ. (כט) הוֹדוּ לַי"י כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

Tehillim 135:19-20תהלים קל״ה:י״ט-כ׳

(19) O house of Israel, bless ye the Lord; O house of Aaron, bless ye the Lord; (20) O house of Levi, bless ye the Lord; Ye that fear the Lord, bless ye the Lord.

(יט) בֵּית יִשְׂרָאֵל בָּרְכוּ אֶת י״י בֵּית אַהֲרֹן בָּרְכוּ אֶת י״י. (כ) בֵּית הַלֵּוִי בָּרְכוּ אֶת י״י יִרְאֵי י״י בָּרְכוּ אֶת י״י.

Bavli Berakhot 54bבבלי ברכות נ״ד:

Rav Yehuda said that Rav said: Four must offer thanks to God with a thanks-offering and a special blessing. They are: Seafarers, those who walk in the desert, and one who was ill and recovered, and one who was incarcerated in prison and went out. All of these appear in the verses of a psalm (Psalms 107). The Gemara elaborates: From where do we derive that seafarers are required to thank God? “They who go down to the sea in ships, who do business in great waters; they see the works of the Lord” (Psalms 107:23–24). And it says: “For He commands and raises the stormy wind which lifts up the waves thereof. They mount up to the heaven, they go down again to the depths: their soul is melted because of trouble” (Psalms 107:25–26). And it says: “They reel to and fro, and stagger like a drunken man, and are at their wits’ end.” And it says immediately thereafter: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He brings them out of their distress” (Psalms 107:28). And it says: “He makes the storm calm, so the waves thereof are still” (Psalms 107:29), and it says: “Then are they glad because they be quiet; so He brings them unto their desired haven” (Psalms 107:30), and it says: “They are grateful to God for His loving-kindness and His wonders for mankind” (Psalms 107:31). The Gemara asks: From where do we derive that those who walk in the desert are required to thank God? The Gemara answers: As it is written in the same psalm: “They wandered in the wilderness in a solitary way; they found no city in which to dwell” (Psalms 107:4), “And then they cried unto the Lord in their trouble, and He delivered them out of their distresses. And He led them forth by the right way” (Psalms 107:6–7). After God guides them on the right way, it is said: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:8). That one who was ill and recovered must offer thanks is derived, as it is written: “Fools, because of their transgression and because of their iniquities, are afflicted. Their soul abhors all manner of meat and they draw near unto the gates of death” (Psalms 107:17–18), and: “Then they cry unto the Lord in their trouble, and He saves them from their distress” (Psalms 107:19), and then: “He sent His word and healed them, and delivered them from their destructions” (Psalms 107:20). After they are healed: “They are grateful to God for His goodness” (Psalms 107:21). From where do we derive that one who was incarcerated in prison must offer thanks? As it is written: “Such as sit in darkness and in the shadow of death, bound in affliction and iron. Because they rebelled against the words of God and scorned the counsel of the most High” (Psalms 107:10–11). And it says: “Therefore He brought down their heart with labor; they fell down, and there was none to help” (Psalms 107:12), and it says: “Then they cried unto the Lord in their trouble, and He saved them from their distresses” (Psalms 107:13), and it says: “He brought them out of darkness and the shadow of death, and broke their shackles” (Psalms 107:14). And after God takes them out from that darkness and shadow of death, it says: “They are grateful to God for His goodness.”

אמר רב יהודה אמר רב ארבעה צריכין להודות יורדי הים הולכי מדברות ומי שהיה חולה ונתרפא ומי שהיה חבוש בבית האסורים ויצא. יורדי הים מנלן דכתיב {תהלים ק״ז:כ״ג} יורדי הים באניות וגו׳ המה ראו מעשי ה׳ ואומר ויעמד רוח סערה יעלו שמים ירדו תהומות ואומר יחוגו וינועו כשכור ואומר ויצעקו אל ה׳ בצר להם וממצוקותיהם יוציאם ואומר יקם סערה לדממה ואומר וישמחו כי ישתוקו ואומר יודו לה׳ חסדו ונפלאותיו לבני אדם. הולכי מדברות מנלן דכתיב תעו במדבר בישימון דרך עיר מושב לא מצאו ויצעקו אל ה׳ וידריכם בדרך ישרה יודו לה׳ חסדו. מי שחלה ונתרפא דכתיב אוילים מדרך פשעם ומעונותיהם יתענו כל אוכל תתעב נפשם וגו׳ ויזעקו אל ה׳ בצר להם וגו׳ ישלח דברו וירפאם וגו׳ יודו לה׳ חסדו. מי שהיה חבוש בבית האסורין מנלן דכתיב יושבי חשך וצלמות וגו׳ כי המרו אמרי אל וגו׳ ואומר ויכנע בעמל לבם וגו׳ ואומר ויזעקו אל ה׳ בצר להם ואומר יוציאם מחשך וצלמות וגו׳ ואומר יודו לה׳ חסדו.

Bavli Pesachim 117aבבלי פסחים קי״ז.

Rav Yehuda said that Shmuel said: The song in the Torah, i.e., the Song at the Sea (Exodus 15:1–19), Moses and the Jewish people recited it when they ascended from the sea. The Gemara asks: And who said this hallel mentioned in the mishna, Psalms 113–118? The Gemara answers: The Prophets among them established this hallel for the Jewish people, that they should recite it on every appropriate occasion; and for every trouble, may it not come upon them, they recite the supplications included in hallel. When they are redeemed, they recite it over their redemption, as hallel includes expressions of gratitude for the redemption. It was taught in a baraita that Rabbi Meir would say: All the praises stated in the book of Psalms were recited by David, as it is stated: “The prayers of David, son of Yishai, are ended [kalu]” (Psalms 72:20). Do not read kalu; rather, read kol elu, all of these, which indicates that the entire book of Psalms consists of the prayers of King David. The Gemara clarifies: According to those who dispute Rabbi Meir’s claim that the entire book of Psalms was composed by King David, who recited this hallel? Rabbi Yosei says: My son Elazar says that Moses and the Jewish people recited it when they ascended from the sea. And his colleagues dispute him, saying that it was recited by King David. And the statement of my son, Elazar, appears more accurate than their statement. The reason is as follows: Is it possible that the Jewish people slaughtered their Paschal lambs and took and waved their lulavim all those generations without reciting a song? Rather, the Jews must have recited a song each year. Since it is the custom to sing hallel nowadays, it is evidently an ancient institution. Alternatively, is it possible that Micah’s idol stood in tears, and the Jewish people were reciting hallel before it? The reference is to the idol of Micah, which was still standing in the days of David (see Judges 17). The Gemara states that the idol was crying, as a euphemism for its laughter, to avoid shaming the Jewish people (ge’onim). The point is that the Jews would not have chanted: “They who make them shall be like them” (Psalms 115:8) at a time that they were worshipping idols. Rather, hallel must be older than that, and it dates back to the Song at the Sea. The Sages taught in a baraita that with regard to all the songs and praise that David recited in the book of Psalms, Rabbi Eliezer says: David said them about himself. They were the praises of an individual that were later transmitted to the community. Rabbi Yehoshua says: He originally said them about the community. He composed all of the psalms for the people, including those he wrote about himself. And the Rabbis say: There are among these psalms some that are about the community, and there are among these psalms some that are about himself. The Rabbis clarify their opinion: The psalms that are stated in the singular form are about himself, and those stated in the plural form are about the community. The Gemara continues to discuss the book of Psalms. If a psalm begins with the terms nitzuaḥ or niggun, this indicates that its praise will be fulfilled in the future. Psalms that begin with the word maskil were delivered by means of a disseminator, a spokesman in a public address. The lecturer would speak softly, followed by a repetition of his discourse in the disseminator’s louder voice, so that everyone could hear. If a psalm begins: Of David a psalm, this teaches that the Divine Presence rested upon him first and afterward he recited the song. However, if a psalm opens with: A psalm of David, this teaches that he first recited the song, and afterward the Divine Presence rested upon him. The Gemara adds: Incidentally, this serves to teach you that the Divine Presence rests upon an individual neither from an atmosphere of sadness, nor from an atmosphere of laziness, nor from an atmosphere of laughter, nor from an atmosphere of frivolity, nor from an atmosphere of idle conversation, nor from an atmosphere of idle chatter, but rather from an atmosphere imbued with the joy of a mitzva.As it is stated with regard to Elisha, after he became angry at the king of Israel, his prophetic spirit left him until he requested: “But now bring me a minstrel; and it came to pass when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him” (II Kings 3:15). Rav Yehuda said that Rav said: And, so too, one should be joyful before stating a matter of halakha. Rav Naḥman said: And, so too, one should be joyful before going to sleep, to ensure he will have a good dream. The Gemara asks: Is that so, that one should introduce matters of halakha joyfully? Didn’t Rav Giddel say that Rav said: Any Torah scholar who sits before his teacher and his lips are not dripping with bitterness due to fear of his teacher, those lips shall be burned, as it is stated: “His lips are as lilies [shoshanim] dripping with flowing myrrh [notefot mor over]” (Song of Songs 5:13). He interpreted homiletically: Do not read it as shoshanim, lilies; rather, read it as sheshonim, who are studying. Likewise, do not read it as mor over, flowing myrrh; rather, read it as mar over, flowing bitterness. In other words, lips that are studying Torah must be full of bitterness. The Gemara explains: This is not difficult; there is no contradiction here, as this statement, which teaches that one should introduce matters of halakha joyfully, is referring to a rabbi, and that statement, which teaches that one must be filled with bitterness, is referring to a student, who must listen to his teacher with trepidation. And if you wish, say instead that this and that are referring to a rabbi, and it is not difficult. This statement, where it is taught that one must be joyful, is before one begins teaching; that statement, where it is taught that he must be filled with bitterness and trepidation, is after he already began teaching halakha. The Gemara adds: That explanation is like that practice of Rabba’s. Before he began teaching halakha to the Sages, he would say some humorous comment, and the Sages would be cheered. Ultimately, he sat in trepidation and began teaching the halakha. The Sages taught: This hallel, who initially recited it? Rabbi Eliezer says: Moses and the Jewish people recited it when they stood by the sea. They said: “Not to us, God, not to us, but to Your name give glory” (Psalms 115:1). The Divine Spirit responded and said to them: “For My own sake, for My own sake, will I do it” (Isaiah 48:11). Rabbi Yehuda says: Joshua and the Jewish people recited it when they defeated the kings of Canaan who stood against them (see Joshua 12:7–24). They said: Not to us, and the Divine Spirit responded: For My own sake. Rabbi Elazar HaModa’i says: Deborah and Barak recited it when Sisera stood against them (see Judges 4–5). They said: Not to us, and the Divine Spirit responded and said to them: For My own sake, for My own sake, will I do it. Rabbi Elazar ben Azarya says: Hezekiah and his company recited it when Sennacherib stood against them (see II Kings 18–19). They said: Not to us and the Divine Spirit responded: For My own sake. Rabbi Akiva says: Hananiah, Mishael, and Azariah recited it when the wicked Nebuchadnezzar stood against them (see Daniel 3). They said: Not to us, and the Divine Spirit responded: For My own sake. Rabbi Yosei HaGelili says: Mordecai and Esther recited it when the wicked Haman stood against them. They said: Not to us, and the Divine Spirit responded: For My own sake (see the book of Esther). And the Rabbis say that hallel was not established for any specific event, but the Prophets among them instituted that the Jewish people should recite it on every appropriate occasion, and for every trouble, may it not come upon the Jewish people. When they are redeemed, they recite it over their redemption.

אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: שִׁיר שֶׁבַּתּוֹרָה, מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם. וְהַלֵּל זֶה, מִי אֲמָרוֹ? נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּקְּנוּ לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִין אוֹתוֹ עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, וְעַל כָּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶן, וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין, אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאוּלָּתָן. תַּנְיָא: הָיָה רִבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל תּוּשְׁבָּחוֹת הָאֲמוּרוֹת בְּסֵפֶר תְּהִלִּים, כֻּלָּן דָּוִד אֲמָרָן, שֶׁנֶּאֱמַר: {תהלים ע״ב:כ׳} ״כָּלּוּ תְפִלּוֹת דָּוִד בֶּן יִשָׁי.״ אַל תִּיקְרֵי ״כָּלּוּ״, אֵלָּא ״כָּל אֵלּוּ״. הַלֵּל זֶה, מִי אֲמָרוֹ? רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֶלְעָזָר בְּנִי אוֹמֵר: מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָלוּ מִן הַיָּם. וַחֲלוּקִין עָלָיו חֲבֵירָיו לוֹמַר שֶׁדָּוִד אֲמָרוֹ. וְנִרְאִין דְּבָרָיו מִדִּבְרֵיהֶן: אֶפְשָׁר יִשְׂרָאֵל שָׁחֲטוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן, וְנָטְלוּ לוּלְבֵיהֶן, וְלֹא אָמְרוּ שִׁירָה? דָּבָר אַחֵר: פִּסְלוֹ שֶׁל מִיכָה עוֹמֵד בְּבֶכִי, וְיִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים אֶת הַהַלֵּל!:... תָּנוּ רַבָּנַן: הַלֵּל זֶה, מִי אֲמָרוֹ? רִבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מֹשֶׁה וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ עַל הַיָּם. הֵם אָמְרוּ: {תהלים קט״ו:א׳} ״לֹא לָנוּ ה׳, לֹא לָנוּ״, מְשִׁיבָה רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ וְאָמְרָה לָהֶן: {ישעיהו מ״ח:י״א} ״לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה״. רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: יְהוֹשֻׁעַ וְיִשְׂרָאֵל אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמְדוּ עֲלֵיהֶן מַלְכֵי כְּנַעַן. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וּמְשִׁיבָה וְכוּ׳. רִבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי אוֹמֵר: דְּבוֹרָה וּבָרָק אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם סִיסְרָא. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מְשִׁיבָה וְאוֹמֶרֶת לָהֶם: ״לְמַעֲנִי לְמַעֲנִי אֶעֱשֶׂה״. רִבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אוֹמֵר: חִזְקִיָּה וְסִייעָתוֹ אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם סַנְחֵרִיב. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וּמְשִׁיבָה וְכוּ׳. רִבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר: חֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה אֲמָרוּהוּ, בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וּמְשִׁיבָה וְכוּ׳. רִבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מָרְדֳּכַי וְאֶסְתֵּר אֲמָרוּהוּ בְּשָׁעָה שֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע. הֵם אָמְרוּ: ״לֹא לָנוּ״, וּמְשִׁיבָה וְכוּ׳. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: נְבִיאִים שֶׁבֵּינֵיהֶן תִּיקְּנוּ לָהֶם לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁיְּהוּ אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל כָּל פֶּרֶק וּפֶרֶק, וְעַל כָּל צָרָה וְצָרָה שֶׁלֹּא תָּבֹא עֲלֵיהֶם לְיִשְׂרָאֵל. וְלִכְשֶׁנִּגְאָלִין, אוֹמְרִים אוֹתוֹ עַל גְּאוּלָּתָן.

Bavli Pesachim 119aבבלי פסחים קי״ט.

Rabbi Shmuel bar Naḥmani said that Rabbi Yonatan said that David recited: “I will give thanks to You, for You have answered me” (Psalms 118:21), with regard to the success of his reign. Yishai recited: “The stone which the builders rejected has become the chief keystone” (Psalms 118:22). The brothers of David recited: “This is the Lord’s doing; it is marvelous in our eyes” (Psalms 118:23). Samuel the Prophet recited: “This is the day which the Lord has made; we will rejoice and be glad in it” (Psalms 118:24). The brothers of David recited: “We beseech You, Lord, save now” (Psalms 118:25). David recited: “We beseech You, Lord, make us prosper now” (Psalms 118:25). Yishai recited: “Blessed be he who comes in the name of the Lord” (Psalms 118:26). Samuel recited: “We bless you out of the house of the Lord” (Psalms 118:26). They all recited: “The Lord is God, and has given us light” (Psalms 118:27). Samuel recited: “Order the Festival procession with boughs, even to the horns of the altar” (Psalms 118:27). David recited: “You are my God, and I will give thanks to You” (Psalms 118:28). They all recited: “You are my God, I will exalt You” (Psalms 118:28).

אֲמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אֲמַר רִבִּי יוֹנָתָן: {תהלים קי״ח:כ״א} ״אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי״, אָמַר דָּוִד. ״אֶבֶן מָאֲסוּ הַבּוֹנִים הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה״, אָמַר יִשַׁי. ״מֵאֵת ה׳ הָיְתָה זֹּאת״, אָמְרוּ אֶחָיו. ״זֶה הַיּוֹם עָשָׂה ה׳״, אָמַר שְׁמוּאֵל. ״אָנָּא ה׳ הוֹשִׁיעָה נָּא״, אָמְרוּ אֶחָיו. ״אָנָּא ה׳ הַצְלִיחָה נָא״, אָמַר דָּוִד. ״בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה׳״, אָמַר יִשַׁי. ״בֵּרַכְנוּכֶם מִבֵּית ה׳״, אָמַר שְׁמוּאֵל. ״אֵל ה׳ וַיָּאֶר לָנוּ״, אָמְרוּ כּוּלָּן. ״אִסְרוּ חַג בַּעֲבוֹתִים״, אָמַר שְׁמוּאֵל. ״אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ״, אָמַר דָּוִד. ״אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ״, אָמְרוּ כּוּלָּן.

Bavli Sanhedrin 26aבבלי סנהדרין כ״ו.

§ The Gemara asks: What is the source of the halakha that a conspiracy of wicked people is not counted as part of a group? The Gemara answers: Shebna, a steward and a minister in King Hezekiah’s court, was a prominent and influential figure. He would teach Torah to an audience of 130,000 followers, whereas King Hezekiah would teach Torah to an audience of merely 110,000 followers. When Sennacherib came and besieged Jerusalem, Shebna wrote a note and shot it over the wall with an arrow. It read: Shebna and his camp have appeased Sennacherib and are ready to surrender; Hezekiah and his camp have not appeased Sennacherib. As it is stated in allusion to this incident: “For behold, the wicked bend the bow, they have made ready their arrow upon the string” (Psalms 11:2). Hezekiah was afraid. He said: Perhaps, God forbid, the opinion of the Holy One, Blessed be He, will follow the majority; and since the majority have submitted to the Assyrians, even those who have not submitted will also be submitted into their hands. The prophet Isaiah then came and said to him: “Say not: A conspiracy, concerning all of which this people say: A conspiracy” (Isaiah 8:12). Meaning, it is a conspiracy of wicked people, and a conspiracy of wicked people is not counted. Therefore, although they are many, they are not considered the majority. Shebna went to carve out a grave for himself among the graves of the house of David, as he thought that the kingship would be given to him. The prophet Isaiah then came and said to him: “What have you here, and whom have you here, that you have carved out a grave for yourself here? You, who have carved yourself out a grave on high, and hollowed a habitation for yourself in the rock? Behold, the Lord will make you wander like the wandering of a man; and he will wind you round and round” (Isaiah 22:16–17).

מאי קשר רשעים שבנא הוה דריש בתליסר רבוותא חזקיה הוה דריש בחד סר רבוותא. כי אתא סנחריב וצר עלה דירושלים כתב שבנא פתקא שדא בגירא שבנא וסיעתו השלימו חזקיה וסיעתו לא השלימו שנאמר {תהלים י״א:ב׳} כי הנה הרשעים ידרכון קשת כוננו חצם על יתר. הוה קא מסתפי חזקיה אמר דילמא חס ושלום נטיה דעתיה דקוב״ה בתר רובא כיון דרובא מימסרי אינהו נמי מימסרי בא נביא ואמר לו {ישעיהו ח׳:י״ב} לא תאמרון קשר לכל אשר יאמר העם הזה קשר כלומר קשר רשעים הוא וקשר רשעים אינו מן המנין. הלך לחצוב לו קבר בקברי בית דוד בא נביא ואמר לו {ישעיהו כ״ב:ט״ז} מה לך פה ומי לך פה כי חצבת לך פה קבר הנה ה׳ מטלטלך טלטלה גבר.

Bavli Sanhedrin 94a-bבבלי סנהדרין צ״ד.-:

This is because the Holy One, Blessed be He, sought to designate King Hezekiah as the Messiah and to designate Sennacherib and Assyria, respectively, as Gog and Magog, all from the prophecy of Ezekiel with regard to the end of days (Ezekiel, chapter 38), and the confrontation between them would culminate in the final redemption. The attribute of justice said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, and if with regard to David, king of Israel, who recited several songs and praises before You, You did not designate him as the Messiah, then with regard to Hezekiah, for whom You performed all these miracles, delivering him from Sennacherib and healing his illness, and he did not recite praise before You, will You designate him as the Messiah?

ביקש הקב״ה לעשות חזקיהו משיח וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקב״ה רבש״ע ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך לא עשיתו משיח חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך תעשהו משיח...

Shemot Rabbah 18:5שמות רבה י״ח:ה׳

דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, אָמַר דָּוִד (תהלים עז, ז): אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, אָמְרָה כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל נִזְכֶּרֶת אֲנִי אֶת הַשְּׁבָרִים שֶׁהָיִיתָ שׁוֹבֵר אֶת הָאוֹיְבִים בַּעֲבוּרִי בַּלַּיְלָה. וְאֵין נְגִינָתִי אֶלָּא לְשׁוֹן שֶׁבֶר, כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (איכה ג, סג): אֲנִי מַנְגִינָתָם, וְאוֹמֵר (בראשית יד, כ): אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ. בָּא עָלֵינוּ סַנְחֵרִיב שָׁבַרְתָּ אוֹתוֹ בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳ וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר, אָמַר רַבִּי נְחֶמְיָה בּוֹא וּרְאֵה אַהֲבָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁהֲרֵי מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת שֶׁהֵן גִּבּוֹרֵי כֹחַ עוֹשֵׂי דְבָרוֹ עֲשָׂאָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שׁוֹמְרִין לְיִשְׂרָאֵל, וּמִי הֵם מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה סב, ו): עַל חוֹמֹתַיִךְ יְרוּשָׁלָיִם הִפְקַדְתִּי שֹׁמְרִים, וְכֵיוָן שֶׁבָּא סַנְחֵרִיב מִיכָאֵל יָצָא וְהִכָּה בָהֶם, וְגַבְרִיאֵל הִצִּיל בְּמִצְוָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַחֲנַנְיָה וַחֲבֵרָיו. לָמָּה כָךְ, אֶלָּא תְּנָאִין עָשָׂה עִמָּהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֵימָתַי, כְּשֶׁבִּקֵּשׁ לֵירֵד לְהַצִּיל אַבְרָהָם מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ אָמְרוּ מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל לְפָנָיו אָנוּ יוֹרְדִין לְהַצִּיל אוֹתוֹ, אָמַר לָהֶם אִלּוּ יָרַד לְשֵׁם אֶחָד מִכֶּם לַכִּבְשָׁן אַתֶּם הֱיִיתֶם מַצִּילִין אוֹתוֹ, אֶלָּא לִשְׁמִי יָרַד וַאֲנִי יוֹרֵד וּמַצִּילוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ז): אֲנִי ה׳ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים, אֶלָּא אֶתֵּן לָכֶם זְמַן אֵימָתַי תֵּרְדוּ עַל שֶׁנִּזְדַּקַּקְתֶּם לְהַצִּילוֹ לִכְבוֹד שְׁמִי, אַתָּה מִיכָאֵל עַל מַחֲנֵה אַשּׁוּר, וְאַתָּה גַּבְרִיאֵל עַל מַחֲנֵה כַּשְׂדִּים. כֵּיוָן שֶׁיָּרַד גַּבְרִיאֵל לְהַצִּיל לַחֲנַנְיָה מִישָׁאֵל וַעֲזַרְיָה, גָּזַר לָאֵשׁ וְיָצָא וְלִהַט כָּל אוֹתָן שֶׁהִשְׁלִיכוּ אוֹתָן, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ג, כב): גֻּבְרַיָא אִלֵּךְ דִּי הַסִּקוּ לְשַׁדְרַךְ מֵישַׁךְ וגו׳. וְיֵשׁ אוֹמְרִים אַרְבַּע אֻמּוֹת מֵתוּ שָׁם, בָּרִאשׁוֹנָה כְּתִיב (דניאל ג, ג): בֵּאדַיִן מִתְכַּנְשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָא סְגָנַיָא וּפַחֲוָתָא וְהַדָּבְרֵי מַלְכָּא, וְכָאן חָסְרוּ אַרְבַּע, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל ג, כז): וּמִתְכַּנְשִׁין אֲחַשְׁדַּרְפְּנַיָא, לְפִיכָךְ אָמַר חֲנַנְיָה (תהלים קיז, א): הַלְלוּ אֶת ה׳ כָּל גּוֹיִם. מִישָׁאֵל אָמַר (תהלים קיז א): שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים. וַעֲזַרְיָה אָמַר (תהלים קיז, ב): כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ. הַמַּלְאָךְ אוֹמֵר (תהלים קיז ב): וֶאֱמֶת ה׳ לְעוֹלָם, אֱמֶת מַה שֶּׁאָמַר לִי כְּשֶׁיָּרַדְתִּי לְהַצִּיל אַבְרָהָם, וְכֵן מִיכָאֵל עָשָׂה מַה שֶּׁאָמַר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט, לה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֵּצֵא מַלְאַךְ ה׳, תָּנָא כֻּלָּן פּוֹלֶמַרְכִין וְדֻכָּסִין הָיוּ שׁוֹתִין יַיִן וְהִנִּיחוּ קַנְקַנֵּיהֶם מֻשְׁלָכִים, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְסַנְחֵרִיב אַתָּה עָשִׂיתָ שֶׁלָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב יט, כג): בְּיַד מַלְאָכֶיךָ חֵרַפְתָּ, אַף אֲנִי בְּיַד מַלְאָכִי, מֶה עָשָׂה לוֹ (ישעיה י, טז): וְתַחַת כְּבֹדוֹ יְקַד יְקֹד כִּיקוֹד אֵשׁ. מַהוּ וְתַחַת כְּבֹדוֹ, שֶׁשָֹּׂרַף גּוּפָן מִבִּפְנִים וְהִנִּיחַ בִּגְדֵיהֶם מִבַּחוּץ, שֶׁכְּבוֹדוֹ שֶׁל אָדָם בִּגְדוֹ, וְלָמָּה הִנִּיחַ בִּגְדֵיהֶם, אֶלָּא שֶׁהָיוּ בָּנָיו שֶׁל שֵׁם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית י, כב): בְּנֵי שֵׁם עֵילָם וְאַשּׁוּר, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חַיָּב אֲנִי לְשֵׁם אֲבִיהֶם שֶׁנָּטְלוּ הוּא וְיֶפֶת בִּגְדֵיהֶם וְכִסּוּ עֶרְוַת אֲבִיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית ט, כג): וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִֹּׂמְלָה, לְכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמִיכָאֵל הַנַּח בִּגְדֵיהֶן וּשְׂרֹף נִשְׁמָתָן, מַה כְּתִיב שָׁם (מלכים ב יט, לה): וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (תהלים קא, ח): לַבְּקָרִים אַצְמִית כָּל רִשְׁעֵי אָרֶץ, וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל וְחִזְקִיָּהוּ יוֹשְׁבִין וְאוֹמְרִין אֶת הַהַלֵּל, שֶׁהָיָה לַיִל שֶׁל פֶּסַח וְהָיוּ מִתְיָרְאִים לוֹמַר עַכְשָׁו יְרוּשָׁלַיִם מִתְכַּבֶּשֶׁת בְּיָדוֹ, כֵּיוָן שֶׁהִשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר לַעֲמֹד וְלִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וּלְהִתְפַּלֵּל, מָצְאוּ אוֹיְבֵיהֶם פְּגָרִים מֵתִים, לְפִיכָךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לִישַׁעְיָה (ישעיה ח, ג): קְרָא שְׁמוֹ מַהֵר שָׁלָל חָשׁ בַּז, וּמִהֵר לָבֹז שְׁלָלָם. וְהָאֶחָד קָרָא שְׁמוֹ (ישעיה ז, יד): עִמָּנוּאֵל, לוֹמַר שֶׁאֲנִי עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב לב, ח): עִמּוֹ זְרוֹעַ בָּשָׂר וְעִמָּנוּ ה׳ אֱלֹהֵינוּ, וּכְשֵׁם שֶׁעָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּעוֹלָם הַזֶּה בְּיַד מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל, כֵּן לֶעָתִיד לָבֹא יַעֲשֶׂה עַל יְדֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (עובדיה א, כא): וְעָלוּ מוֹשִׁיעִים בְּהַר צִיּוֹן לִשְׁפֹּט אֶת הַר עֵשָׂו, זֶה מִיכָאֵל וְגַבְרִיאֵל. וְרַבֵּנוּ הַקָּדוֹשׁ אוֹמֵר זֶה מִיכָאֵל לְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (דניאל יב, א): וּבָעֵת הַהִיא יַעֲמֹד מִיכָאֵל הַשַֹּׂר הַגָּדוֹל הָעֹמֵד עַל בְּנֵי עַמֶּךָ, שֶׁהוּא תּוֹבֵעַ צְרָכֵיהֶן שֶׁל יִשְׂרָאֵל וּמְדַבֵּר עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (זכריה א, יב): וַיַּעַן מַלְאַךְ ה׳ וַיֹּאמַר ה׳ צְבָאוֹת עַד מָתַי אַתָּה לֹא תְרַחֵם אֶת יְרוּשָׁלָיִם, וְאוֹמֵר (דניאל י, כא): וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי לְמָה מִיכָאֵל וְסמא״ל דּוֹמִין לְסָנֵיגוֹר וְקָטֵיגוֹר עוֹמְדִין בַּדִּין, זֶה מְדַבֵּר וְזֶה מְדַבֵּר, גָּמַר זֶה דְּבָרָיו וְזֶה דְּבָרָיו, יָדַע אוֹתוֹ הַסְּנֵיגוֹר שֶׁנָּצַח הִתְחִיל מְשַׁבֵּחַ אֶת הַדַּיָּין שֶׁיּוֹצִיא אִיפוֹפָסִין. בִּקֵּשׁ אוֹתוֹ קָטֵיגוֹר לְהוֹסִיף דָּבָר, אָמַר לוֹ הַסָּנֵיגוֹר הַחֲרֵשׁ וְנִשְׁמַע מִן הַדַּיָּן. כָּךְ מִיכָאֵל וְסמא״ל עוֹמְדִים לִפְנֵי הַשְּׁכִינָה וְהַשָֹּׂטָן מְקַטְרֵג וּמִיכָאֵל מְלַמֵּד זְכוּתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וְהַשָֹּׂטָן בָּא לְדַבֵּר וּמִיכָאֵל מְשַׁתְּקוֹ, לָמָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים פה, ט): אֶשְׁמְעָה מַה יְּדַבֵּר הָאֵל ה׳ כִּי יְדַבֵּר שָׁלוֹם אֶל עַמּוֹ, הֱוֵי (תהלים עז, ז): אֶזְכְּרָה נְגִינָתִי בַּלָּיְלָה, עַל נֵס שֶׁל חִזְקִיָּהוּ.

Rashi Mikhah 5:1רש״י מיכה ה׳:א׳

ואתה בית לחם אפרתה – שיצא דוד משם שנאמר בו (שמואל א י״ז) עבדך ישי בית הלחמי ובית לחם קרוי אפרת שנאמר בדרך אפרת היא בית לחם (בראשית מח). צעיר להיות באלפי יהודה – ראוי היית להיות צעיר במשפחות יהודה מפני פסולת רות המואביה שבך. ממך לי יצא – משיח בן דוד וכה״א אבן מאסו הבונים (תהלים קיח). ומוצאותיו מקדם – לפני שמש ינון שמו (שם).

Rashi Tehillim 118רש״י תהלים קי״ח

(א-ב) הודו לי״י וגו׳ יאמר נא ישראל – לפי שלעולם חסדו. (ד) יראי י״י – אלו בני לוי שכתוב בהם מי לי״י אלי ויאספו אליו כל בני לוי (שמות ל״ב) במעשה העגל ונלחמו עם ישראל כשאמרו נתנה ראש ונשובה מצרימה (במדבר יד). (ח) טוב לחסות בי״י וגו׳ – חסיון זה אינו אלא לשון חסיון צל ודבר מועט הוא. מבטח – דבר בריא וסמך חזק ואעפ״כ לחסות בי״י טוב מהבטחת בני אדם. (י) כל גוים סבבוני – מדבר במלחמות גוג ומגוג שכל הגוים יהיו שם, כמו שנאמר ואספתי את כל הגוים אל ירושלים למלחמה (זכריה י״ד). אמילם – אכריתם לשון ימולל ויבש (תהלים ב׳). (יב) דעכו כאש קוצים – כל לשון דעיכה נופל על לשון קפיצה ונתור ממהר להיות נתר ונתק ממקומו על כן הוא נופל על לשון אש ועל לשון מים כמו נדעכו ממקומם (איוב ו׳) וכן ימי נדעכו (שם י״ז) וכן נרו עליו ידעך (שם י״ח) כדרך שלהבת הנתקת מן הפתילה ועולה למעלה כשהיא כבה. (יג) דחה דחיתני לנפול – אתה אויבי. (יד) עזי וזמרת יה ויהי לי לישועה – עזי וזמרת גבורת הקב״ה היה לי לישועה, עזי יו״ד יתירה כי לא מצינו במקרא עזי נקוד חטף קמץ אלא שורק חוץ משלשה מקומות שהוא סמוך אצל וזמרת וע״כ וזמרת דבוק לתיבת השם ואינך יכול לפרשו וזמרתי, ואל תתמה על ויהי לי שלא אמר היה לי לישועה שהרבה כאלה במקרא, ואשר לא שם לבו וגו׳ ויעזוב את עבדיו וגו׳ (שמות ט׳) היה לו לכתוב עזב. (טו) קול רנה וישועה – תהיה לעתיד באהלי צדיקים ומהו קול הרנה ימין י״י עשה חיל ימין י״י רוממה וגו׳. (טז) ימין י״י רוממה – מדרש אגדה עליונים ברא הקב״ה בימין לפיכך לא שלטה בהם מיתה, שנאמר אף ידי יסדה ארץ (ישעיהו מ״ה) זה שמאל וימיני טפחה שמים זה ימין וכן אמר המשורר ימין י״י רוממה שבראת אותם שברומו של עולם היא ימין י״י שתעשה חיילות של צדיקים לע״ל וגם בה יחי׳ אות׳ ויחיו לעולם ואז לא אמות כי אחיה לעולם. (יז) לא אמות – אני כנ״י כע״ג מיתת עולם כי אחיה וגו׳. (יח) יסור יסרני יה – בגלות ושם נתכפרו כל עונותי ולמות לא נתנני. (יט) פתחו לי שערי צדק – ואלו הן שערי צדק. (כ) זה השער – של בית המקדש שהוא לי״י והצדיקים יבואו בו ושם אודך כי עניתני מן הגלות. (כב) אבן מאסו הבונים – עם שהיו שפל בין האומות. (כג) מאת י״י היתה זאת – כך יאמרו הכל. (כו) ברוך הבא בשם י״י – יאמרו למביאי הבכורים ולעולי הרגלים. ברכנוכם – ברכנו אתכם. (כז) אסרו חג בעבותים – הזבחים והחגיגות שהיו נקיים ובדוקין ממום קושרין בכרעי מטותיהם עד שיביאום לעזרה בקרנות המזבח, ויש לפתור כל סוף המזמור הזה מלא אמות כי אחיה בדוד עצמו. [יח] יסור יסרני יה – על מעשה בת שבע ביסורין כגון תחת הכבשה ישלם ארבעתים (שמואל ב י״ב) ששה חדשים נצטרע דוד ולמות לא נתנני. שנאמר גם י״י העביר חטאתך לא תמות (שם). [יט] פתחו לי שערי צדק – ואלו הן שערי צדק אותם השערים של בתי כנסיות ומדרשות אשר הם לי״י והצדיקים באים בהם. [כא] אודך כי עניתני – מכאן ואילך אמר דוד ושמואל וישי ואחי דוד כמו שמפורש בערבי פסחים מי שאמר זה לא אמר זה.

Rashi Pesachim 119aרש״י פסחים קי״ט.

אבן מאסו הבונים – כלומר דוד שמימיו רועה צאן היה ונעשה ראש ונפלאת בעינינו לשון רבים אמרו אחיו. זה היום עשה ה׳ – שמואל היה מתנבא עליהם שסופן לגיל ולשמוח שיושיעם מיד אויביהם. הושיעה נא אמרו אחיו – כלומר על ידי דוד ודוד אמר הצליחה נא שיצליח במלכותו. אסרו חג בעבותים – הביאו זבחים ושלמים הרבה לשמוח. ברכנוכם אמר שמואל – שיברך כולם כלומר מברכין אנו אתכם. לנו – לשון רבים. אסרו חג בעבותים – הביאו זבחים ושלמים הרבה לשמוח.

Rashbam Tehillim 118רשב״ם תהלים קי״ח

(א-ב) יאמר נא ישראל: הודו לי״י כי טוב כי לעולם חסדו. (ה) מן המיצר קראתי יה ענני – והוציא אותי למרחב, כדכתיב: ויוציא למרחב אותי (שמואל ב כ״ב:כ׳). (ח) טוב לחסות בי״י – חסיון דבר מועט הוא, כדכתיב: אחסה בסתר כנפיך (תהלים ס״א:ה׳), כמו שהאדם בורח מן החמה אל הצל לפי שעה, עד שיסתלק החום. ובטחון גדול הוא ועומד לזמן מרובה. ופתרונו: טוב לחסות ולהתלונן מעט בצל הקב״ה מהתלונן בבטחון בני אדם. (י) אמילם – אכריתם. (יב) דעכו – נכבו יחד כאש קוצים, וכן הוא אומר: דועכו כפשתה כבו (ישעיהו מ״ג:י״ז). (יט) שערי צדק – זה בית המקדש, שהם שערים שהצדיקים באים בהם. (כב-כד) הבונים – בונים הכתלים. מאסו אבן – אחת, ועכשיו היא בראש פינת הכותל. ועליו היה אומר: זה היום – בזה היום שעשה לי כך: נגילה ונשמחה. (כו) ברוך הבא בשם י״י – כשהיה מביא בכורין ונדריו לבית המקדש להקריב, היו הכהנים אומרים: ברוך הבא בשם י״י ברכנוכם – ברכנו אתכם מבית ה׳. לכל מביאי תודה אומרים כן, כמו שאמרו רבותינו על מביאים בכורים: אחינו אנשי פלוני, באכם לשלום (בבלי קידושין ל״ג.). (כז) אל י״י ויאר לנו – מביאי תודה היו משיבים כך: הקב״ה האיר לנו. ולכך: אסרו החג בעבותים עד שתביאהו לקרנות המזבח ושחטוהו. חג – לשון זביחה, וזו היא התודה.

Rambam Hilkhot Melakhim 12:4-5רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות י״ב:ד׳-ה׳

(ד) לֹא נִתְאַוּוּ הַחֲכָמִים וְהַנְּבִיאִים יְמוֹת הַמָּשִׁיחַ. לֹא כְּדֵי שֶׁיִּשְׁלְטוּ עַל כָּל הָעוֹלָם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיִּרְדּוּ בָּעַכּוּ״ם. וְלֹא כְּדֵי שֶׁיְּנַשְּׂאוּ אוֹתָם הָעַמִּים. וְלֹא כְּדֵי לֶאֱכל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמֹחַ. אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ פְּנוּיִין בַּתּוֹרָה וְחָכְמָתָהּ. וְלֹא יִהְיֶה לָהֶם נוֹגֵשׂ וּמְבַטֵּל. כְּדֵי שֶׁיִּזְכּוּ לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּהִלְכוֹת תְּשׁוּבָה: (ה) וּבְאוֹתוֹ הַזְּמַן לֹא יִהְיֶה שָׁם לֹא רָעָב וְלֹא מִלְחָמָה. וְלֹא קִנְאָה וְתַחֲרוּת. שֶׁהַטּוֹבָה תִּהְיֶה מֻשְׁפַּעַת הַרְבֵּה. וְכָל הַמַּעֲדַנִּים מְצוּיִין כֶּעָפָר. וְלֹא יִהְיֶה עֵסֶק כָּל הָעוֹלָם אֶלָּא לָדַעַת אֶת ה׳ בִּלְבַד. וּלְפִיכָךְ יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל חֲכָמִים גְּדוֹלִים וְיוֹדְעִים דְּבָרִים הַסְּתוּמִים וְיַשִּׂיגוּ דַּעַת בּוֹרְאָם כְּפִי כֹּחַ הָאָדָם. שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה י״א:ט׳) כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה׳ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים:

Radak Tehillim 118רד״ק תהלים קי״ח

(א) הודו – בזה המזמור יש מחלוקת בדברי רבותינו ז״ל יש אומרים כי המזמור הזה נאמר על דוד ויש אומרים כי על ימות המשיח נאמר, והודאה על לשון בני הגלות ביחיד דרך כלל וזה הוא הנכון, והמזמור מתחיל בהודאה ומסיים בהודו לשבח המזמור ולגדולת הדברים שנאמרו בו, אם על דוד נאמר יהיה פירושו כי כשמלך דוד אמר כולכם חייבים להודות לאל במלכותי כי טוב עשה לכם, ואחר כך זכר בפרט ישראל ובית אהרן ויראי ה׳ וישראל יש להודות לאל יתברך על מלכותי שאני בעזרת האל הייתי מנצח אויביהם אף בימי שאול כל שכן עתה שאני מלך שיהיה לבם בטוח ושוקט שלא יבואו האויבים עליהם ויפחדו ממני. (ג) בית אהרן – יש להודות על מלכותי כי שאול הרג נוב עיר הכהנים. (ד) יראי ה׳ – יש להם להודות לאל יתברך על מלכותי כי מפני שיהיו ישראל בהשקט ובהבטחה יהיה ליראי ה׳ פנאי להתעבסק בחכמה, ועוד כי אני ירא האל כמותם ואוהב אותם ושימם בחברתי. בית אהרן – יאמרו גם כן כל״ח שנאמר והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, ואם על ימות המשיח נאמר המזמור אמר כנגד כל האומות הודו לה׳, כי טוב עשה להם לישראל ושמר להם חסדו לעולם כלומר לקצת ימים רבים שהיו בגלות ועתה הם אדונים, וכן בית אהרן יודו לבדם ויאמרו כי לעולם חסדו שבטלה הכהונה מהם כמה שנים בגלות ועתה שבו אליה, וכן יראי ה׳ המתבודדים בתורה ובחכמות כולם יודו ויאמרו כל״ח כי בגלות מרוב הצרות לא היה להם פנאי ולא היה לבבם שלם ונכון אל ה׳ אלהיהם ועתה יודו את ה׳. (ה) מן – אם על דוד נאמר יודה לאל יתברך שהוציאו מהמצר למרחב כי כשהיה בורח היה במצר שהוא מסתתר במערות ובמצודות, ואם על ישראל נאמר, יאמר ישראל דרך כלל מן המצר שהייתי בו והוא הגלות משם קראתי יה עד שענני ושמני במרחב. ומצר – שם מפעלי הכפל, ולרבים מצרים ובסמוך מצרי שאול, וענינו מן כי צוררים הם לכם. (ו) ה׳ לי ולא אירא מכל אשר ירצה לעשות לי כי לא יהיה לו כח ויכולת, ואם ה׳ עמי הוא עם עוזרי ולא יהיה באויבי כח להרע לי אלא. (ז) אני אראה בשונאי – אני אראה בהם כמו שארצה לראות. (ח) טוב לחסות – וכפל הפסוק לחזק הענין. (י) כל גוים סבבוני – וכאשר סבבוני בטחתי בשם ה׳ כי אמילם ואם על כנסת ישראל מבואר הוא, ואם על דוד, הם ישראל ופלשתים שירצו להרע לו כשבא אל אכיש גם הגוים אשר שרפו צקלג ושבו נשיו. (יא) סבוני – כפל הענין והוסיף עוד לחזק. ומלת אמילם – כמו אמילם בצר״י ובא פת״ח תחת הצר״י מפני ההפסק וענינו אכריתם. ועוד שלש והוסיף לחזק הענן אמר. (יב) סבוני, דועכו מהדגוש שלא נזכר פועלו ענינו כבוי. ואמר כאש קוצים – שהוא כבה במהרה ולא יעשה מהם גחלת. (יג) דחה דחיתני לנפול – אמר כנגד האויב עזרני שלא נפלתי. (יד) וזמרת יה – ענינו וזמרתי יו״ד עזי עומד במקום שנים כי וזרמת קמוץ ואיננו סמוך, או יהיה תי״ו וזמרת במקום ה״א, אמר עוזי וישועתי יה וראוי לי שאומר לו. (טו) קול רנה וישועה – כאשר ימין ה׳ עושה להם חיל כח ועושר אז יהיה קול רינה באהליהם וישועה שיזכרו בקול רם ישועתו. (טז) רוממה – שלא תמוט לעולם כמו ימין הגבורים והנדיבים ולעולם רוממה, והיא עושה לאוהביו חיל וכפל לחזק הענין כי אל יהיה הכח והעושר מזולתו. (יז) לא אמות – כמו שחשבו להמיתני ולהאבדני מן העולם אבל אחיה ואספר מעשה יה המעשים והנפלאות שעשה עמי. (יח) יסור יסרני יה – הימים אשר הייתי ברע מוסר האל הוא שהיה עלי לנקותי מפשעי לא שרצה להמיתני ודגוש הנו״ן יסרני לתפארת הקריאה כדגוש חנני אלהים. (יט) פתחו לי שערי צדק – על דרך משל כלומר דברי תהילה והודאה לאל יתברך שהצילני ואומר לחכמים וליודעים שיעזרוני להודות לאל זהו פתחו לי. (כ) זה השער לה׳ כי אינה ראויה התהלה והשבח אלא לאל לפיכך צדיקים יבואו בו ויודו לאל יתברך על כל מה שעשה עמהם כמו שאני בא בו. (כא) אודך – אודה אותך כי עניתני בקראי אליך מן המצר. (כב) אבן מאסו הבונים – אם על ישראל נאמר יקרא כל ישראל בכלל אבן על דרך משל כי ישראל עיקר בנין העולם בחוקיהם ובמשפטיהם, והיו מואסים אותם המלכים שיהיו אפילו אחד מאבני הבנין כל שכן שתהיה. פנה – כלומר שאין צורך לעולם בהם והנה בעת הישועה היתה לראש פנה, כמו שעושה אדם פינות הבית באבנים גדולות ויפות להעמיד ולקיים אבני הבנין, כן יהיו ישרא לעתיד לבא יהיו לראש יהיו קיום העולם. (כג) מאת – יתמהו עליהם מלכי הארץ ויאמרו לא היתה זאת התשועה לאומר זאת אלא מאת ה׳. מאד נפלאת – זאת התשועה בעינינו, ואיך היתה, אלא כי מאת ה׳ היתה ויענו כולם ויאמרו. (כד) זה – יום התשועה. עשה ה׳ – אותו כי לא יוכל להיות בלתו לפיכך אין לנו להיות עצבים בישועת ישראל אלא שנגילה ונשמחה עמהם בזה היום כי מאת ה׳ היתה והוא עושה אותו. (כה) אנא – יאמרו ישראל אנא ה׳ הושיעה נא והצליחה נא לכל הבאים בצילך ולשוב לעבודתך, ויאמרו הכהנים שיהיו בבית המקדש לכל הבאים לעבוד את ה׳. (כו) ברוך הבא בשם ה׳ – ברכנו אתכם מבית ה׳ ותהיו מבורכים בשמו כי הוא אל יכול, והוא יחיד נמצא והוא האיר לנו מאפילה שהיינו בה בגלות לפיכך בואו ועבדו את ה׳ כמונו. (כז) אסרו חג בעבותים – הביאו הכבש קשור בעבותים עד שתביאוהו לקרנות המזבח כלומר להקריבו לפני ה׳, וקרבן כבש או זולתו יקרא חג, לפי שבחגים נקריב אותם ברוב. (כח) אלי אתה – יאמר ישראל לי נאה להודות לאל על כל האומות כי אתה אלי כלומר שהראית כחך ויכלתך ה׳ והוצאתני מן הגלות בכחך הגדול. וכן אתה אלהי שלקחת משפטיך מן המורדים בך, לפיכך אודך וארוממך בפי. (כט) הודו לה׳ כי טוב – אומר כנגד כל הגוים, כי עם הכל חסדו ולעולם עם בריותיו. ואם על דוד נאמר המזמור, ואמר אבן מאסו הבונים על דוד כשבא שמואל למשחו, וכן סדרו רבותינו פירוש הפסוקים מאודך ולמטה אודך כי עניתני אמר דוד אבן מאסו הבונים אמר ישי כי דוד היה נער קטן רועה צאן ולא היה נחשב בעיניהם ולא עלה על לבם שיהיה הוא מלך. מאת ה׳ היתה זאת אמרו אחיו, אנא ב׳ הצליחה נא אמר דוד, ברוך הבא בשם ה׳ אמר ישי, כשבא דוד מן הצאן, ברכנוכם מבית ה׳ אמר שמואל. אל ה׳ ויאר לנו אמרו כולם, אסרו חג בעבותים אמר שמואל כי קרא אותם אל המזבח. אלי אתה ואודך אמר דוד, כהודו לה׳ אמרו כולם.

Anonymous Northern French Tehillim 118פירוש מחכמי צרפת תהלים קי״ח

(כג) ומאת י״י היתה זאת. (כה) וכשנכנסו לירושלם התחילו לומר: אנא י״י הושיעה נא והצליחה נא – כיון שנכנסנו,כן כנראה צ״ל. בכ״י: שנכנסתה. תצליחינו בכל מעשה ידינו והושיענו. (כו) ולכל אחד ואחד מישראל הנכנסין עמו היה אומר להם: ברוך הבא בשם י״י. וכן מנהג בני אדם כשבאים אכסנאים ונכנסים בביתו, מקבלם בסבר פנים יפות, ואומר להם: ברוכים הבאים. (כז) וציוה לאנשיו ואמר להם כך: אל י״י ויאר לנו – מכל צרותינו, אסרו שלמים ותודות בחבלים ונחוג לו ותביאום עד קרנות המזבח. ותעשו הרבה, לפי שכל ישראל אכלו עמו, דכתיב בשמואל: ויחלק לכל העם לכל המון ישראל מאיש ועד אשה לאיש אשפר אחד וגו׳ (שמואל ב ו׳:י״ט). לכך היה מזהיר לאנשיו לעשות זבחים הרבה. (כט) ומסיים שבחו של הקב״ה ואומר: הודו.

Malbim Yeshayahu Beur HaInyan 30:29מלבי״ם ישעיהו ביאור הענין ל׳:כ״ט

השיר – מפלת מחנה סנחריב היה בליל פסח, בעת שוררו ישראל הלל במקדש על אכילת הפסח מצייר כי כפי שהתרבתה שמחת ישראל אז בקריאת הלל ותודה על פסחיהם כן רבתה המהומה במחנה אשור, בעת אשר יהיה לכם השיר כליל התקדש חג אז והשמיע ה׳ את הוד קולו וכו׳ כליל – יש שמחה מצד הזמן כמו שמחת הרגל, ויש שמחה מצד הענינים המסובבים מן הזמן כמו השמחה בעליה לרגל בעבור שיראה יֵרָאֶה את פני האדון ה׳, אומר השמחה היתה כפולה, א. כליל התקדש החג ב. ושמחת לבב כהולך בחליל לבוא בהר ה׳ בעלייתו לרגל להראות אז אל צור ישראל – הנה בעת החל השיר הזה והשמחה הזאת, אז.

Malbim Tehillim Beur HaInyan 113:1מלבי״ם תהלים ביאור הענין קי״ג:א׳

הללויה – המזמורים האלה לפי דעת ראב״ע בפ׳ ערבי פסחים, אמרם או תקנם חזקיה וסיעתו, והדברים מותאמים עם הענין הנאמר בם, שיש בהם תפלה על החולה, והודאה על הרפואה, וגם הודאה על מפלת האויב ולדעת האומרים שנאמרו בזמן קדום מה שאירע לבנים אירע לאבות, שגם דוד בשעת חליו בקש עזר להצילו מיד אויב, כמו שנמצא בספר זה כמה פעמים. ואני אפרשהו על הנסים שאירעו לחזקיהו, באשר הקורות שבאו לו אז נמצאים בכתובים ומסכימים עם תוכן המזמורים ועם דעת חז״ל שנתקן בימיו, ופרטי הענין נחלקו לחמשה חלקים. - חלק א׳ עד בצאת ישראל ממצרים, ידבר על ההשגחה שה׳ משגיח בעולם השפל, הפך מדעת העכו״ם שמסר את ההנהגה אל מערכת הכוכבים, אמר הללו עבדי ה׳ שיהללו את שם ה׳ אולם הוסיף שמעתה לא די בהלל לבד, רק, יהי שם ה׳ מברך מעתה ועד עולם – כי יש הבדל בין ההלל ובין הברכה, שהתהלה היא מצד גדולתו ורוממותו, שבזה יודו גם העכו״ם וקראו לו אלהא דאלהיא, וחייבו לו התהלה והשבח, אבל לא הברכה, שהברכה מורה על השפע התמידית היוצאת ממנו ע״י השגחתו הפרטיית הם מכחישים זאת, על פי זה צוה לעבדי ה׳ שמעתה ועד עולם יהי ה׳ מבורך – ע״י שיספרו השגחתו הפרטיית, ולא די בהילול לבד, כי

Malbim Tehillim Beur HaInyan 114:1מלבי״ם תהלים ביאור הענין קי״ד:א׳

בצאת – (חלק ב׳ עד ואלהינו בשמים), יספר כי ההשגחה הפרטית הזאת התחיל בישראל מעת שיצאו מארץ מצרים, שמאז הפלם ה׳ לחלקו ויצאו מהנהגת המערכת ואז הפליא עמהם בהנהגה נסיית באותות ומופתים עד שראו כולם שה׳ משגיח בעולם עפ״ז יתרעם שהגם שעתה אין אנו ראויים לזה עפ״י מעשינו, למה לא יעשה בעבור שמו הגדול שלא יהיה חילול השם. בצאת ישראל ממצרים אז נעשה דבר זה מהנסים והנפלאות וההשגחה הפרטית, בית יעקב – מורה על ההמון, וזה הבדלו מן ישראל שמורה על אנשי המעלה, בית יעקב – ההמונים יצאו מעם לועז כי היו מעורבים עמהם, וישראל הגדולים כמו שבט לוי והזקנים לא היו מעורבים עמהם ויצאו רק מארץ מצרים.

Malbim Tehillim Beur HaInyan 115:3מלבי״ם תהלים ביאור הענין קט״ו:ג׳

ואלהינו – (חלק ג עד לא המתים יהללו יה), בו יבאר שהשגחת ה׳ התמידית היא קיימת תמיד על עמו על איש ואיש מהם כפי עבודתו ומעלתו - ואלהינו בשמים – משיב לאמר, אך הבל יאמרו העכו״ם איה אלהיהם ויחשבו שה׳ סלק את שכינתו אל השמים ועל השמים כבודו, כי אלהינו הגם שהוא בשמים בכל זה כל אשר חפץ עשה – הוא מנהיג ומושל ומשגיח כחפצו, אבל

Malbim Tehillim Beur HaInyan 115:17מלבי״ם תהלים ביאור הענין קט״ו:י״ז

חלק ד׳ – לא עד אנה ה׳ כי אני עבדך – ע״פ ההקדמה הזאת מתחיל לספר מה שקרה לו ביחוד בענין חליו ואיך התיאש, וע״י תפלתו השיבו ה׳ לאיתנו, ואיך יקר בעיני ה׳ המותה לחסידיו, ומקדים הקדמה לזה לאמר לא המתים יהללו יה – שאחר שחפץ ה׳ בעולמו הוא שיעבדו אותו ויודו לשמו, וזה לא יושג אחר המות כי לא המתים יהללוהו ולא היורדים דומה – ר״ל ששם הם דוממים ושובתים מפעולותיהם, ואי אפשר להם להלל, אבל

Malbim Tehillim Beur HaInyan 116:16-19מלבי״ם תהלים ביאור הענין קט״ז:ט״ז-י״ט

(טז) אנה – (חלק ה׳), עתה יתחיל להתפלל שיצילהו ה׳ מיד אויביו הקמים עליו, שהוא מלך אשור וכל המונו, אנה ה׳ כי אני עבדך – ואין ראוי שמתסרני לעבוד לאדון זולתך, ואיני כעבד מקנה כסף רק אני בן אמתך כעבד יליד בית, וא״כ מהראוי כי פתחת למוסרי – כי תפתח את המוסרות ששם מלך אשור עלי. (יז-יט) לך אזבח זבח תודה על נס סנחריב, ואפרסם שם ה׳ שנית, ונדרי אשלם לה׳ נגדה נא לכל עמו – היינו נגד טובת הכלל שעשה לכל עמו, בחצרות בית ה׳ בתוככי ירושלים – שזה נוגע לבהמ״ק ולכלל עיר ירושלים שתנצל מיד הצר הרוצה להחריבה, ויהיו נדרים זבחי תודה על תשועת כלל ישראל וירושלים ובהמ״ק.

Malbim Tehillim Beur HaInyan 118מלבי״ם תהלים ביאור הענין קי״ח

(א) הודו – מצוה שכל גוים יודו לה׳ מצד טובו וחסדו. (ב-ד) יאמר – וביחוד יודוהו ישראל שעמהם עשה טובה פרטית יותר, ובית אהרן שהם קבלו יותר טובות פרטיות, וכן יראי ה׳, כל אחד לפי רוב הטובה שקבל התחייב בהודאה יתירה, וכמ״ש החובת הלבבות שבני ישראל שקבלו טובות פרטיות נתחייבו בתרי״ג מצות, ובני אהרן נתחייבו בכ״ד מתנות כהונה נגד כ״ד מצות כהונה, ומשפחת בית דוד שהפלם בטובות יותר גדולות אמר בית דוד דינו לבקר משפט, והמלך מחויב להיות לו ס״ת יתר על ס״ת שהניחו לו אבותיו וקרא בו כל ימי חייו ויתר מצות המלך, וע״כ צוה שכל אחד לפי מעלתו יוסיף הודאה על טוב ה׳ וחסדו הפרטי שעשה עמו ביחוד. (ה) מן המצר – עתה יתחיל לספר הענין בפרטות, אני קראתי יה מן המצר שאז היה חולה ונוטה למות, וה׳ ענני במרחב – שאז כבר עברה הסכנה וזה היה לו לאות שיצילהו גם מיד מלך אשור, כמ״ש ומכף מלך אשור אצילך, לז״א מזה ידעתי כי (ו) ה׳ לי – ולכן לא אירא שאם היה עונהו במצר היה מתירא פן הגם שיקל ענשו לא יושיעהו לגמרי, אבל אחר שענני במרחב, ידעתי שכמו שנתקבלה התפלה על החולי ונעשה לי נס כן יעשה לי נס על סנחריב, ולכן לא אירא, ואמר בזה שתי מדרגות, א. שיגין ה׳ עליו להצילו מן האויב, שעז״א לא אירא מה יעשה לי אדם ב. שעוד יעזרהו שינצח הוא את האויב כמ״ש עזרם ומגנם הוא, וע״ז מוסיף (ז) ה׳ לי בעוזרי – שמלבד ההגנה יעזר לי לנצח את האויב, וא״כ חוץ ממה שלא יוכל לעשות לי רעה עוד אני אראה נקמה בשונאי. (ח-ט) טוב – מזה מבואר כי טוב לחסות בה – ור״ל הבוטח באדם הוא בוטח בו ועדיין לא ימצא בו מחסה, שהחסיון מורה שכבר חוסה בצלו, אבל הבטחון בה׳ הוא חסיון, כי בבטחונו כבר ימצא בו מחסה ועז, ועז״א שטוב לחסות בה׳ מבטוח באדם – אחר שבאדם הוא רק בטחון לא מחסה, ובאר שהבטחון באדם אינו טוב מצד שני דברים, א. מפני שיש ספק אם יעשה בקשתו וזה באדם דעלמא, ואף אם בוטח בנדיבים שהנדיב דרכו להתנדב ולעזור, בכ״ז טוב לחסות בה׳ גם מן הבטחון בנדיבים – מפני טעם השני שהגם שהנדיב יתנדב לעזרו יוכל להיות שלא יהיה בכחו לעזור. (י) כל גוים סבבוני – ר״ל אני רואה שמה שסבבוני כל הגוים, היה בשם ה׳ ובפקודתו, כדי שאמילם ואכריתם, ר״ל שה׳ סבב שכל גוים אלה יבואו לצור על ירושלים כדי שיפלו שם, כמ״ש כאשר דמיתי כן היתה לשבור אשור בארצי ועל הרי אבוסנו. (יא) סבוני – והגם שסבבוני כמה פעמים, כי סנחריב בא שלש פעמים על ארץ יהודה, ועז״א סבוני גם סבבוני שנית, גם זה היה בשם ה׳ כדי שאמילם. (יב) סבוני – וגם בפעם השלישית שסבוני כדבורים העוקצים, ודעכו כאש הבוער בקוצים כן נשרפו כולם וזה היה בשם ה׳ כדי שאמילם. (יג-יד) דחה – והגם שכבר התחילו לדחות אותי לנפול – שמצד הטבע הייתי מוכרח כי לא היה לי בעצמי כח לעמוד בפניהם, בכ״ז הלא ה׳ עזרני – והנה העזר הוא קטן מן הישועה, והעזר היה לבל אפול, אבל אחר שנתעורר עזי וזמרת של יה עי״כ היה לי לישועה שהוא גדול מן העזר, שהושיע לי גם להכרית את האויב. (טו) קול – מצייר שהמלך הולך מביתו לבהמ״ק, ושומע קול רנה וישועה באהלי צדיקים – והוא עפמ״ש (בישעיה ל׳) השיר יהיה לכם כליל התקדש חג והשמיע ה׳ את קולו, ובארתי שם שבעת החלו בירושלים לשיר את שיר החג, החל ה׳ ללכת להלחם עם מחנה אשור, ובעת שנתוסף הרנה על קרבן פסח בתופים ובמחולות, אז נלחם ה׳ עם אשור במלחמות תנופה והכרית את מחנהו, עפ״ז יאמר שנשמע קול ורנה וישועה באהלי צדיקים, בעת החל קול הרנה, בא ג״כ קול ישועה, כי כפי שהתחילו לרון ולהודות כן בא הישועה, ותחלה הודיעו כי ימין ה׳ עושה חיל – ר״ל שה׳ מאסף את חילו ומכין א״ע להלחם עם אשור, ואח״כ הודיעו שנית, כי (טז) ימין ה׳ רוממה – היינו שידו רוממה על האויב ושמתחיל להתגבר עליו, ואח״כ הודיעו כי ימין ה׳ עושה חיל – ר״ל שכבר התגבר בחילו והכרית את כל מחנהו. (יז) לא אמות – מעתה ידעתי בטח שלא אמות, וזה משני טעמים, א. באשר ידעתי שמה שהחייני ה׳ מן החולי, הוא כדי שאחיה ואספר מעשי יה – וא״כ נשארתי בחיים כדי לספר מעשיו, ולא המתים יהללו יה, ב. מצד כי ע״י (יח) שיסר יסרני יה עי״כ למות לא נתנני – שתמורת המות יסרני ביסורים, וכבר נתכפרו עוני ע״י יסורים, וגם ר״ל שלא ימות מיתת הנפש אחר שיספר מעשה ה׳ ואחר שנתכפרו עונותיו ע״י היסורים שסבל. (יט) פתחו – (המלך והצדיקים שהלכו עמו הגיעו לפני הבהמ״ק להודות ולהקריב זבחי תודה וקרבן היום), ומצוה אל השוערים שיפתחו לו שערי צדק שהמה שערי בהמ״ק שיבא בם להודות לה׳ – וקראם שערי צדק כי אחר שבא ישועתו ע״י היסורים נהג ה׳ עמו במדת צדק כפי המעשה, לא במדת חסד. (כ) זה השער לה׳ – שהיה להמלך שער מיוחד שבו היה נכנס לבהמ״ק (כמ״ש ביחזקאל סי׳ מ״ד ומ״ו), ואמר שעתה צדיקים יבואו בו שהרשה להם ליכנס עמו בשער ההוא. (כא) אודך – (מתחיל להודות בפתח השער מבפנים), אני נותן הודאה על שעניתני ביסורים, כי ע״י כן ותהי לי לישועה – כמ״ש אודך ה׳ כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני. (כב) אבן – המלכות תצויר כבנין כמ״ש כ״פ, והמלך הוא יסוד הבנין כמ״ש הנני יסד בציון אבן (ישעיהו כ״ח), שנאמר על חזקיה, והבונים מאסו בו אז, כי עמדו אז שבנא וסייעתו לחלוק על מלכותו, ובכ״ז היתה לראש פנה – וזה לא היה בדרך הטבע, רק (כג) מאת ה׳ היתה זאת, והיא נפלאת בעינינו – כי היה עפ״י נס ופלא, ולכן (כד) זה היום עשה ה׳ – הוא מיוחס לה׳, ובו נגילה ונשמחה – בה׳ נשמח לא בהתשועה עצמה כי עקר השמחה היא מה שנודע לנו שה׳ עמנו ושנתן ליראיו נס להתנוסס. (כה) אנא – (מתפללים כולם) א. שיושיעם ה׳ מני צר, ב. שיצליחם בכל מעשיהם מעתה ועד עולם. (כו) ברוך – (עתה יוצאים כהני המקדש מבית ה׳ לקבל פני המלך), הם מברכים את המלך בברכת כהנים, ובאשר בברכת כהנים אמר ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם, אומרים ברוך הבא בשם ה׳ – שכבר שם שם ה׳ על ב״י ובשמו באו למקדשו, לכן ברכנוכם מבית ה׳ – שהברכה יוצאת מביתו מאת השוכן בו, והוא יברך (וזה נגד יברכך ה׳ וישמרך). (כז) אל – באשר יצאו לקראתו באבוקות של אור, כמ״ש על כן באורים כבדו ה׳, משיב אל ה׳ ויאר לנו – (וזה נגד יאר ה׳ פניו אליך), והמלך מצוה את הכהנים אסרו חג – שיאסרו הקרבן שהביא ויובילוהו עד קרנות המזבח להקריבו, וה׳ ישא פניהם לקבל קרבנם, כמ״ש הקריבהו נא לפחתך הישא פניך, שקבלת הקרבן הוא נשיאת פנים (וזה נגד ישא ה׳ פניו). (כח) אלי אתה ואודך – הוא הודאה על הטובה, וארוממך להגיד שבחיך הכוללים, ומצוה לכולם הודו לה׳.