EN/HEע/E

Invoking Hashem's Name Without Explicit Divine Sanction

Sources

Shemot 4:21-23שמות ד׳:כ״א-כ״ג

(21) And the Lord said unto Moses: 'When thou goest back into Egypt, see that thou do before Pharaoh all the wonders which I have put in thy hand; but I will harden his heart, and he will not let the people go. (22) And thou shalt say unto Pharaoh: Thus saith the Lord: Israel is My son, My first-born. (23) And I have said unto thee: Let My son go, that he may serve Me; and thou hast refused to let him go. Behold, I will slay thy son, thy first-born.'

(כא) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כׇּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם. (כב) וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר י"י בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. (כג) וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.

Shemot 7:9-10שמות ז׳:ט׳-י׳

(9) “When Pharaoh speaks to you, saying, ‘Perform a miracle!’ then you shall tell Aaron, ‘Take your rod, and cast it down before Pharaoh, that it become a serpent.’” (10) Moses and Aaron went in to Pharaoh, and they did so, as Hashem had commanded: and Aaron cast down his rod before Pharaoh and before his servants, and it became a serpent.

(ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. (י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין.

Shemot 7:15-18שמות ז׳:ט״ו-י״ח

(15) Go to Pharaoh in the morning. Behold, he goes out to the water; and you shall stand by the river’s bank to meet him; and the rod which was turned to a serpent you shall take in your hand. (16) You shall tell him, ‘Hashem, the God of the Hebrews, has sent me to you, saying, “Let my people go, that they may serve me in the wilderness:” and behold, until now you haven’t listened. (17) Thus says Hashem, “In this you shall know that I am Hashem. Behold, I will strike with the rod that is in my hand on the waters which are in the river, and they shall be turned to blood. (18) The fish that are in the river shall die, and the river shall become foul; and the Egyptians shall loathe to drink water from the river.”’”

(טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ. (טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו י״י אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה. (יז) כֹּה אָמַר י״י בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי י״י הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. (יח) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר.

Shemot 7:19-20שמות ז׳:י״ט-כ׳

(19) Hashem said to Moses, “Tell Aaron, ‘Take your rod, and stretch out your hand over the waters of Egypt, over their rivers, over their streams, and over their pools, and over all their ponds of water, that they may become blood; and there shall be blood throughout all the land of Egypt, both in vessels of wood and in vessels of stone.’” (20) Moses and Aaron did so, as Hashem commanded; and he lifted up the rod, and struck the waters that were in the river, in the sight of Pharaoh, and in the sight of his servants; and all the waters that were in the river were turned to blood.

(יט) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כׇּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. (כ) וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כׇּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם.

Shemot 7:26-29שמות ז׳:כ״ו-כ״ט

(26) Hashem spoke to Moses, Go in to Pharaoh, and tell him, “This is what Hashem says, ‘Let my people go, that they may serve me. (27) If you refuse to let them go, behold, I will plague all your borders with frogs: (28) and the river shall swarm with frogs, which shall go up and come into your house, and into your bedroom, and on your bed, and into the house of your servants, and on your people, and into your ovens, and into your kneading troughs: (29) and the frogs shall come up both on you, and on your people, and on all your servants.’”

(כו) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (כז) וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כׇּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. (כח) וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. (כט) וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכׇל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים.

Shemot 8:1-2שמות ח׳:א׳-ב׳

(1) Hashem said to Moses, “Tell Aaron, ‘Stretch out your hand with your rod over the rivers, over the streams, and over the pools, and cause frogs to come up on the land of Egypt.’” (2) Aaron stretched out his hand over the waters of Egypt; and the frogs came up, and covered the land of Egypt.

(א) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת יָדְךָ בְּמַטֶּךָ עַל הַנְּהָרֹת עַל הַיְאֹרִים וְעַל הָאֲגַמִּים וְהַעַל אֶת הַצְפַרְדְּעִים עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (ב) וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ עַל מֵימֵי מִצְרָיִם וַתַּעַל הַצְּפַרְדֵּעַ וַתְּכַס אֶת אֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 8:12-13שמות ח׳:י״ב-י״ג

(12) Hashem said to Moses, “Tell Aaron, ‘Stretch out your rod, and strike the dust of the earth, that it may become lice throughout all the land of Egypt.’” (13) They did so; and Aaron stretched out his hand with his rod, and struck the dust of the earth, and there were lice on man, and on animal; all the dust of the earth became lice throughout all the land of Egypt.

(יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (יג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כׇּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 8:16-19שמות ח׳:ט״ז-י״ט

(16) Hashem said to Moses, “Rise up early in the morning, and stand before Pharaoh; behold, he comes out to the water; and tell him, ‘This is what Hashem says, “Let my people go, that they may serve me. (17) Else, if you will not let my people go, behold, I will send swarms of flies on you, and on your servants, and on your people, and into your houses: and the houses of the Egyptians shall be full of swarms of flies, and also the ground whereon they are. (18) I will set apart in that day the land of Goshen, in which my people dwell, that no swarms of flies shall be there; to the end you may know that I am Hashem in the midst of the earth. (19) I will put a division between my people and your people: by tomorrow shall this sign be.”’”

(טז) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (יז) כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. (יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי י״י בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. (יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה.

Shemot 9:1-4שמות ט׳:א׳-ד׳

(1) Then Hashem said to Moses, “Go in to Pharaoh, and tell him, ‘This is what Hashem, the God of the Hebrews, says: “Let my people go, that they may serve me. (2) For if you refuse to let them go, and hold them still, (3) behold, the hand of Hashem is on your livestock which are in the field, on the horses, on the donkeys, on the camels, on the herds, and on the flocks with a very grievous pestilence. (4) Hashem will make a distinction between the livestock of Israel and the livestock of Egypt; and nothing shall die of all that belongs to the children of Israel.”’”

(א) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (ב) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם. (ג) הִנֵּה יַד י״י הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד. (ד) וְהִפְלָה י״י בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכׇּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר.

Shemot 9:11-13שמות ט׳:י״א-י״ג

(11) The magicians couldn’t stand before Moses because of the boils; for the boils were on the magicians, and on all the Egyptians. (12) Hashem hardened the heart of Pharaoh, and he didn’t listen to them, as Hashem had spoken to Moses. (13) Hashem said to Moses, “Rise up early in the morning, and stand before Pharaoh, and tell him, ‘This is what Hashem, the God of the Hebrews, says: “Let my people go, that they may serve me.

(יא) וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכׇל מִצְרָיִם. (יב) וַיְחַזֵּק י״י אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה. (יג) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

Shemot 9:13-19שמות ט׳:י״ג-י״ט

(13) Hashem said to Moses, “Rise up early in the morning, and stand before Pharaoh, and tell him, ‘This is what Hashem, the God of the Hebrews, says: “Let my people go, that they may serve me. (14) For this time I will send all my plagues against your heart, against your officials, and against your people; that you may know that there is none like me in all the earth. (15) For now I would have stretched out my hand, and struck you and your people with pestilence, and you would have been cut off from the earth; (16) but indeed for this cause I have made you stand: to show you my power, and that my name may be declared throughout all the earth; (17) as you still exalt yourself against my people, that you won’t let them go. (18) Behold, tomorrow about this time I will cause it to rain a very grievous hail, such as has not been in Egypt since the day it was founded even until now. (19) Now therefore command that all of your livestock and all that you have in the field be brought into shelter. Every man and animal that is found in the field, and isn’t brought home, the hail shall come down on them, and they shall die.”’”

(יג) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כׇּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכׇל הָאָרֶץ. (טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. (טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכׇל הָאָרֶץ. (יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם. (יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה. (יט) וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כׇּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ.

Shemot 9:22-23שמות ט׳:כ״ב-כ״ג

(22) Hashem said to Moses, “Stretch out your hand toward the sky, that there may be hail in all the land of Egypt, on man, and on animal, and on every herb of the field, throughout the land of Egypt.” (23) Moses stretched out his rod toward the heavens, and Hashem sent thunder, hail, and lightning flashed down to the earth. Hashem rained hail on the land of Egypt.

(כב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כׇּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (כג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַי״י נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר י״י בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 10:1-11שמות י׳:א׳-י״א

(1) And the Lord said unto Moses: 'Go in unto Pharaoh; for I have hardened his heart, and the heart of his servants, that I might show these My signs in the midst of them; (2) and that thou mayest tell in the ears of thy son, and of thy son's son, what I have wrought upon Egypt, and My signs which I have done among them; that ye may know that I am the Lord.' (3) And Moses and Aaron went in unto Pharaoh, and said unto him: 'Thus saith the Lord, the God of the Hebrews: How long wilt thou refuse to humble thyself before Me? let My people go, that they may serve Me. (4) Else, if thou refuse to let My people go, behold, to-morrow will I bring locusts into thy border; (5) and they shall cover the face of the earth, that one shall not be able to see the earth; and they shall eat the residue of that which is escaped, which remaineth unto you from the hail, and shall eat every tree which groweth for you out of the field; (6) and thy houses shall be filled, and the houses of all thy servants, and the houses of all the Egyptians; as neither thy fathers nor thy fathers'fathers have seen, since the day that they were upon the earth unto this day.' And he turned, and went out from Pharaoh. (7) And Pharaoh's servants said unto him: 'How long shall this man be a snare unto us? let the men go, that they may serve the Lord their God, knowest thou not yet that Egypt is destroyed?' (8) And Moses and Aaron were brought again unto Pharaoh; and he said unto them: 'Go, serve the Lord your God; but who are they that shall go?' (9) And Moses said: 'We will go with our young and with our old, with our sons and with our daughters, with our flocks and with our herds we will go; for we must hold a feast unto the Lord.' (10) And he said unto them: 'So be the Lord with you, as I will let you go, and your little ones; see ye that evil is before your face. (11) Not so; go now ye that are men, and serve the Lord; for that is what ye desire.' And they were driven out from Pharaoh's presence.

(א) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה כִּי אֲנִי הִכְבַּדְתִּי אֶת לִבּוֹ וְאֶת לֵב עֲבָדָיו לְמַעַן שִׁתִי אֹתֹתַי אֵלֶּה בְּקִרְבּוֹ. (ב) וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאׇזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י. (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי הָעִבְרִים עַד מָתַי מֵאַנְתָּ לֵעָנֹת מִפָּנָי שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (ד) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ. (ה) וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ וְלֹא יוּכַל לִרְאֹת אֶת הָאָרֶץ וְאָכַל אֶת יֶתֶר הַפְּלֵטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִן הַבָּרָד וְאָכַל אֶת כׇּל הָעֵץ הַצֹּמֵחַ לָכֶם מִן הַשָּׂדֶה. (ו) וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ וּבָתֵּי כׇל עֲבָדֶיךָ וּבָתֵּי כׇל מִצְרַיִם אֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֲבֹתֶיךָ וַאֲבוֹת אֲבֹתֶיךָ מִיּוֹם הֱיוֹתָם עַל הָאֲדָמָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה. (ז) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת י"י אֱלֹהֵיהֶם הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם. (ח) וַיּוּשַׁב אֶת מֹשֶׁה וְאֶת אַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם לְכוּ עִבְדוּ אֶת י"י אֱלֹהֵיכֶם מִי וָמִי הַהֹלְכִים. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ כִּי חַג י"י לָנוּ. (י) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יְהִי כֵן י"י עִמָּכֶם כַּאֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם וְאֶת טַפְּכֶם רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם. (יא) לֹא כֵן לְכוּ נָא הַגְּבָרִים וְעִבְדוּ אֶת י"י כִּי אֹתָהּ אַתֶּם מְבַקְשִׁים וַיְגָרֶשׁ אֹתָם מֵאֵת פְּנֵי פַרְעֹה.

Shemot 10:12-13שמות י׳:י״ב-י״ג

(12) Hashem said to Moses, “Stretch out your hand over the land of Egypt for the locusts, that they may come up on the land of Egypt, and eat every herb of the land, even all that the hail has left.” (13) Moses stretched out his rod over the land of Egypt, and Hashem brought an east wind on the land all that day, and all the night; and when it was morning, the east wind brought the locusts.

(יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כׇּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כׇּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד. (יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַי״י נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כׇּל הַיּוֹם הַהוּא וְכׇל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה.

Shemot 10:21-22שמות י׳:כ״א-כ״ב

(21) Hashem said to Moses, “Stretch out your hand toward the sky, that there may be darkness over the land of Egypt, even darkness which may be felt.” (22) Moses stretched out his hand toward the sky, and there was a thick darkness in all the land of Egypt three days.

(כא) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ. (כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

Shemot 10:24-29שמות י׳:כ״ד-כ״ט

(24) And Pharaoh called unto Moses, and said: 'Go ye, serve the Lord; only let your flocks and your herds be stayed; let your little ones also go with you.' (25) And Moses said: 'Thou must also give into our hand sacrifices and burnt-offerings, that we may sacrifice unto the Lord our God. (26) Our cattle also shall go with us; there shall not a hoof be left behind; for thereof must we take to serve the Lord our God; and we know not with what we must serve the Lord, until we come thither.' (27) But the Lord hardened Pharaoh's heart, and he would not let them go. (28) And Pharaoh said unto him: 'Get thee from me, take heed to thyself, see my face no more; for in the day thou seest my face thou shalt die.' (29) And Moses said: 'Thou hast spoken well; I will see thy face again no more.'

(כד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לְכוּ עִבְדוּ אֶת י"י רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג גַּם טַפְּכֶם יֵלֵךְ עִמָּכֶם. (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה גַּם אַתָּה תִּתֵּן בְּיָדֵנוּ זְבָחִים וְעֹלֹת וְעָשִׂינוּ לַי"י אֱלֹהֵינוּ. (כו) וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח לַעֲבֹד אֶת י"י אֱלֹהֵינוּ וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַּעֲבֹד אֶת י"י עַד בֹּאֵנוּ שָׁמָּה. (כז) וַיְחַזֵּק י"י אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא אָבָה לְשַׁלְּחָם. (כח) וַיֹּאמֶר לוֹ פַרְעֹה לֵךְ מֵעָלָי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי כִּי בְּיוֹם רְאֹתְךָ פָנַי תָּמוּת. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֵּן דִּבַּרְתָּ לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ.

Shemot 11:1-8שמות י״א:א׳-ח׳

(1) And the Lord said unto Moses: 'Yet one plague more will I bring upon Pharaoh, and upon Egypt; afterwards he will let you go hence; when he shall let you go, he shall surely thrust you out hence altogether. (2) Speak now in the ears of the people, and let them ask every man of his neighbour, and every woman of her neighbour, jewels of silver, and jewels of gold.' (3) And the Lord gave the people favour in the sight of the Egyptians. Moreover the man Moses was very great in the land of Egypt, in the sight of Pharaoh's servants, and in the sight of the people. (4) And Moses said: 'Thus saith the Lord: About midnight will I go out into the midst of Egypt; (5) and all the first-born in the land of Egypt shall die, from the first-born of Pharaoh that sitteth upon his throne, even unto the first-born of the maid-servant that is behind the mill; and all the first-born of cattle. (6) And there shall be a great cry throughout all the land of Egypt, such as there hath been none like it, nor shall be like it any more. (7) But against any of the children of Israel shall not a dog whet his tongue, against man or beast; that ye may know how that the Lord doth put a difference between the Egyptians and Israel. (8) And all these thy servants shall come down unto me, and bow down unto me, saying: Get thee out, and all the people that follow thee; and after that I will go out.' And he went out from Pharaoh in hot anger.

(א) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. (ב) דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. (ג) וַיִּתֵּן י"י אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם. (ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר י"י כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. (ה) וּמֵת כׇּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. (ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. (ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה י"י בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל. (ח) וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בׇּחֳרִי אָף.

Shemot 12:22שמות י״ב:כ״ב

You shall take a bunch of hyssop, and dip it in the blood that is in the basin, and strike the lintel and the two doorposts with the blood that is in the basin; and none of you shall go out of the door of his house until the morning.

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר.

Shemot 13:9-16שמות י״ג:ט׳-ט״ז

(9) It shall be for a sign to you on your hand, and for a memorial between your eyes, that the law of Hashem may be in your mouth; for with a strong hand Hashem has brought you out of Egypt. (10) You shall therefore keep this ordinance in its season from year to year. (11) “It shall be, when Hashem shall bring you into the land of the Canaanite, as he swore to you and to your fathers, and shall give it you, (12) that you shall set apart to Hashem all that opens the womb, and every firstborn which you have that comes from an animal. The males shall be Hashem’s. (13) Every firstborn of a donkey you shall redeem with a lamb; and if you will not redeem it, then you shall break its neck; and you shall redeem all the firstborn of man among your sons. (14) It shall be, when your son asks you in time to come, saying, ‘What is this?’ that you shall tell him, ‘By strength of hand Hashem brought us out from Egypt, from the house of bondage; (15) and it happened, when Pharaoh would hardly let us go, that Hashem killed all the firstborn in the land of Egypt, both the firstborn of man, and the firstborn of animal. Therefore I sacrifice to Hashem all that opens the womb, being males; but all the firstborn of my sons I redeem.’ (16) It shall be for a sign on your hand, and for symbols between your eyes: for by strength of hand Hashem brought us out of Egypt.”

(ט) וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת י״י בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ י״י מִמִּצְרָיִם. (י) וְשָׁמַרְתָּ אֶת הַחֻקָּה הַזֹּאת לְמוֹעֲדָהּ מִיָּמִים יָמִימָה. (יא) וְהָיָה כִּי יְבִאֲךָ י״י אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לְךָ וְלַאֲבֹתֶיךָ וּנְתָנָהּ לָךְ. (יב) וְהַעֲבַרְתָּ כׇל פֶּטֶר רֶחֶם לַי״י וְכׇל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ הַזְּכָרִים לַי״י. (יג) וְכׇל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה. (יד) וְהָיָה כִּי יִשְׁאׇלְךָ בִנְךָ מָחָר לֵאמֹר מַה זֹּאת וְאָמַרְתָּ אֵלָיו בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ י״י מִמִּצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. (טו) וַיְהִי כִּי הִקְשָׁה פַרְעֹה לְשַׁלְּחֵנוּ וַיַּהֲרֹג י״י כׇּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר אָדָם וְעַד בְּכוֹר בְּהֵמָה עַל כֵּן אֲנִי זֹבֵחַ לַי״י כׇּל פֶּטֶר רֶחֶם הַזְּכָרִים וְכׇל בְּכוֹר בָּנַי אֶפְדֶּה. (טז) וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ י״י מִמִּצְרָיִם.

Shemot 14:2שמות י״ד:ב׳

“Speak to the children of Israel, that they turn back and encamp before Pihahiroth, between Migdol and the sea, before Baal Zephon. You shall encamp opposite it by the sea.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם.

Shemot 14:16שמות י״ד:ט״ז

Lift up your rod, and stretch out your hand over the sea, and divide it: and the children of Israel shall go into the midst of the sea on dry ground.

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.

Shemot 14:21-22שמות י״ד:כ״א-כ״ב

(21) Moses stretched out his hand over the sea, and Hashem caused the sea to go back by a strong east wind all the night, and made the sea dry land, and the waters were divided. (22) The children of Israel went into the midst of the sea on the dry ground, and the waters were a wall to them on their right hand, and on their left.

(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ י״י אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כׇּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. (כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

Shemot 14:26-27שמות י״ד:כ״ו-כ״ז

(26) Hashem said to Moses, “Stretch out your hand over the sea, that the waters may come again on the Egyptians, on their chariots, and on their horsemen.” (27) Moses stretched out his hand over the sea, and the sea returned to its strength when the morning appeared; and the Egyptians fled against it. Hashem overthrew the Egyptians in the midst of the sea.

(כו) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. (כז) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשׇׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר י״י אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם.

Shemot 16:4-34שמות ט״ז:ד׳-ל״ד

(4) Then said the Lord unto Moses: 'Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day's portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not. (5) And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare that which they bring in, and it shall be twice as much as they gather daily.' (6) And Moses and Aaron said unto all the children of Israel: 'At even, then ye shall know that the Lord hath brought you out from the land of Egypt; (7) and in the morning, then ye shall see the glory of the Lord; for that He hath heard your murmurings against the Lord; and what are we, that ye murmur against us?' (8) And Moses said: 'This shall be, when the Lord shall give you in the evening flesh to eat, and in the morning bread to the full; for that the Lord heareth your murmurings which ye murmur against Him; and what are we? your murmurings are not against us, but against the Lord.' (9) And Moses said unto Aaron: 'Say unto all the congregation of the children of Israel: Come near before the Lord; for He hath heard your murmurings.' (10) And it came to pass, as Aaron spoke unto the whole congregation of the children of Israel, that they looked toward the wilderness, and, behold, the glory of the Lord appeared in the cloud. (11) And the Lord spoke unto Moses, saying: (12) 'I have heard the murmurings of the children of Israel. Speak unto them, saying: At dusk ye shall eat flesh, and in the morning ye shall be filled with bread; and ye shall know that I am the Lord your God.' (13) And it came to pass at even, that the quails came up, and covered the camp; and in the morning there was a layer of dew round about the camp. (14) And when the layer of dew was gone up, behold upon the face of the wilderness a fine, scale-like thing, fine as the hoar-frost on the ground. (15) And when the children of Israel saw it, they said one to another: 'What is it?' — for they knew not what it was. And Moses said unto them: 'It is the bread which the Lord hath given you to eat. (16) This is the thing which the Lord hath commanded: Gather ye of it omer a head, according to the number of your persons, shall ye take it, every man for them that are in his tent.' (17) And the children of Israel did so, and gathered some more, some less. (18) And when they did mete it with an omer,he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack; they gathered every man according to his eating. (19) And Moses said unto them: 'Let no man leave of it till the morning.' (20) Notwithstanding they hearkened not unto Moses; but some of them left of it until the morning, and it bred worms, and rotted; and Moses was wroth with them. (21) And they gathered it morning by morning, every man according to his eating; and as the sun waxed hot, it melted. (22) And it came to pass that on the sixth day they gathered twice as much bread, two omers for each one; and all the rulers of the congregation came and told Moses. (23) And he said unto them: 'This is that which the Lord hath spoken: To-morrow is a solemn rest, a holy sabbath unto the Lord. Bake that which ye will bake, and seethe that which ye will seethe; and all that remaineth over lay up for you to be kept until the morning.' (24) And they laid it up till the morning, as Moses bade; and it did not rot, neither was there any worm therein. (25) And Moses said: 'Eat that to-day; for to-day is a sabbath unto the Lord; to-day ye shall not find it in the field. (26) Six days ye shall gather it; but on the seventh day is the sabbath, in it there shall be none.' (27) And it came to pass on the seventh day, that there went out some of the people to gather, and they found none. (28) And the Lord said unto Moses: 'How long refuse ye to keep My commandments and My laws? (29) See that the Lord hath given you the sabbath; therefore He giveth you on the sixth day the bread of two days; abide ye every man in his place, let no man go out of his place on the seventh day.' (30) So the people rested on the seventh day. (31) And the house of Israel called the name thereof Manna; and it was like coriander seed, white; and the taste of it was like wafers made with honey. (32) And Moses said: 'This is the thing which the Lord hath commanded: Let an omerful of it be kept throughout your generations; that they may see the bread wherewith I fed you in the wilderness, when I brought you forth from the land of Egypt.' (33) And Moses said unto Aaron: 'Take a jar, and put an omerful of manna therein, and lay it up before the Lord, to be kept throughout your generations.' (34) As the Lord commanded Moses, so Aaron laid it up before the Testimony, to be kept.

(ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי י"י הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד י"י בְּשׇׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל י"י וְנַחְנוּ מָה כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלֵינוּ. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת י"י לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ י"י אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל י"י. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי י"י כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. (י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד י"י נִרְאָה בֶּעָנָן. (יא) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. (יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ. (טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן י"י לָכֶם לְאׇכְלָה. (טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאׇהֳלוֹ תִּקָּחוּ. (יז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. (יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ לָקָטוּ. (יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. (כ) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה. (כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אׇכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס. (כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כׇּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. (כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַי"י מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כׇּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. (כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ. (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַי"י הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. (כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ. (כח) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי. (כט) רְאוּ כִּי י"י נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. (ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי. (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. (לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי י"י לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. (לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת.

Shemot 17:5-6שמות י״ז:ה׳-ו׳

(5) Hashem said to Moses, “Walk on before the people, and take the elders of Israel with you, and take the rod in your hand with which you struck the Nile, and go. (6) Behold, I will stand before you there on the rock in Horeb. You shall strike the rock, and water will come out of it, that the people may drink.” Moses did so in the sight of the elders of Israel.

(ה) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

Shemot 17:14שמות י״ז:י״ד

Hashem said to Moses, “Write this for a memorial in a book, and rehearse it in the ears of Joshua: that I will utterly blot out the memory of Amalek from under the sky.”

וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם.

Shemot 19:3-7שמות י״ט:ג׳-ז׳

(3) Moses went up to God, and Hashem called to him out of the mountain, saying, “This is what you shall tell the house of Jacob, and tell the children of Israel: (4) ‘You have seen what I did to the Egyptians, and how I bore you on eagles’ wings, and brought you to myself. (5) Now therefore, if you will indeed obey my voice, and keep my covenant, then you shall be my own possession from among all peoples; for all the earth is mine; (6) and you shall be to me a kingdom of priests, and a holy nation.’ These are the words which you shall speak to the children of Israel.” (7) Moses came and called for the elders of the people, and set before them all these words which Hashem commanded him.

(ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו י״י מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי. (ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכׇּל הָעַמִּים כִּי לִי כׇּל הָאָרֶץ. (ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ י״י.

Shemot 19:10-15שמות י״ט:י׳-ט״ו

(10) Hashem said to Moses, “Go to the people, and sanctify them today and tomorrow, and let them wash their garments, (11) and be ready against the third day; for on the third day Hashem will come down in the sight of all the people on Mount Sinai. (12) You shall set bounds to the people all around, saying, ‘Be careful that you don’t go up onto the mountain, or touch its border. Whoever touches the mountain shall be surely put to death. (13) No hand shall touch him, but he shall surely be stoned or shot through; whether it is animal or man, he shall not live.’ When the trumpet sounds long, they shall come up to the mountain.” (14) Moses went down from the mountain to the people, and sanctified the people; and they washed their clothes. (15) He said to the people, “Be ready by the third day. Don’t have sexual relations with a woman.”

(י) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. (יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד י״י לְעֵינֵי כׇל הָעָם עַל הַר סִינָי. (יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כׇּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.

Shemot 19:21-25שמות י״ט:כ״א-כ״ה

(21) Hashem said to Moses, “Go down, warn the people, lest they break through to Hashem to gaze, and many of them perish. (22) Let the priests also, who come near to Hashem, sanctify themselves, lest Hashem break forth on them.” (23) Moses said to Hashem, “The people can’t come up to Mount Sinai, for you warned us, saying, ‘Set bounds around the mountain, and sanctify it.’” (24) Hashem said to him, “Go down and you shall bring Aaron up with you, but don’t let the priests and the people break through to come up to Hashem, lest he break forth on them.” (25) So Moses went down to the people, and told them.

(כא) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה רֵד הָעֵד בָּעָם פֶּן יֶהֶרְסוּ אֶל י״י לִרְאוֹת וְנָפַל מִמֶּנּוּ רָב. (כב) וְגַם הַכֹּהֲנִים הַנִּגָּשִׁים אֶל י״י יִתְקַדָּשׁוּ פֶּן יִפְרֹץ בָּהֶם י״י. (כג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י״י לֹא יוּכַל הָעָם לַעֲלֹת אֶל הַר סִינָי כִּי אַתָּה הַעֵדֹתָה בָּנוּ לֵאמֹר הַגְבֵּל אֶת הָהָר וְקִדַּשְׁתּוֹ. (כד) וַיֹּאמֶר אֵלָיו י״י לֶךְ רֵד וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם אַל יֶהֶרְסוּ לַעֲלֹת אֶל י״י פֶּן יִפְרׇץ בָּם. (כה) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה אֶל הָעָם וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם.

Shemot 20:18שמות כ׳:י״ח

Hashem said to Moses, “This is what you shall tell the children of Israel: ‘You yourselves have seen that I have talked with you from heaven.

וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה כֹּה תֹאמַר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם רְאִיתֶם כִּי מִן הַשָּׁמַיִם דִּבַּרְתִּי עִמָּכֶם.

Shemot 24:1-2שמות כ״ד:א׳-ב׳

(1) He said to Moses, “Come up to Hashem, you, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship from a distance. (2) Moses alone shall come near to Hashem, but they shall not come near, neither shall the people go up with him.”

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י״י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י״י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ.

Shemot 24:3שמות כ״ד:ג׳

Moses came and told the people all the words of Hashem, and all the ordinances; and all the people answered with one voice, and said, “All the words which Hashem has spoken will we do.”

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כׇּל דִּבְרֵי י״י וְאֵת כׇּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כׇּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה.

Shemot 24:9שמות כ״ד:ט׳

Then Moses, Aaron, Nadab, Abihu, and seventy of the elders of Israel went up.

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

Shemot 24:12-15שמות כ״ד:י״ב-ט״ו

(12) Hashem said to Moses, “Come up to me on the mountain, and stay here, and I will give you the tables of stone with the law and the commands that I have written, that you may teach them.” (13) Moses rose up with Joshua, his servant, and Moses went up onto God’s Mountain. (14) He said to the elders, “Wait here for us, until we come again to you. Behold, Aaron and Hur are with you. Whoever is involved in a dispute can go to them.” (15) Moses went up on the mountain, and the cloud covered the mountain.

(יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. (יג) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים. (יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר.

Shemot 25:1-2שמות כ״ה:א׳-ב׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Speak to the children of Israel, that they take an offering for me. From everyone whose heart makes him willing you shall take my offering.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כׇּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.

Shemot 27:20שמות כ״ז:כ׳

“You shall command the children of Israel, that they bring to you pure olive oil beaten for the light, to cause a lamp to burn continually.

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד.

Shemot 30:11-16שמות ל׳:י״א-ט״ז

(11) Hashem spoke to Moses, saying, (12) “When you take a census of the children of Israel, according to those who are numbered among them, then each man shall give a ransom for his soul to Hashem, when you number them; that there be no plague among them when you number them. (13) They shall give this, everyone who passes over to those who are numbered, half a shekel after the shekel of the sanctuary; the shekel is twenty gerahs; half a shekel for an offering to Hashem. (14) Everyone who passes over to those who are numbered, from twenty years old and upward, shall give the offering to Hashem. (15) The rich shall not give more, and the poor shall not give less, than the half shekel, when they give the offering of Hashem, to make atonement for your souls. (16) You shall take the atonement money from the children of Israel, and shall appoint it for the service of the Tent of Meeting; that it may be a memorial for the children of Israel before Hashem, to make atonement for your souls.”

(יא) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַי״י בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. (יג) זֶה יִתְּנוּ כׇּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַי״י. (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת י״י. (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת י״י לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי י״י לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

Shemot 30:17-18שמות ל׳:י״ז-י״ח

(17) Hashem spoke to Moses, saying, (18) “You shall also make a basin of brass, and its base of brass, in which to wash. You shall put it between the Tent of Meeting and the altar, and you shall put water in it.

(יז) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרׇחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם.

Shemot 30:22-23שמות ל׳:כ״ב-כ״ג

(22) Moreover Hashem spoke to Moses, saying, (23) “Also take fine spices: of liquid myrrh, five hundred shekels; and of fragrant cinnamon half as much, even two hundred and fifty; and of fragrant cane, two hundred and fifty;

(כב) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כג) וְאַתָּה קַח לְךָ בְּשָׂמִים רֹאשׁ מׇר דְּרוֹר חֲמֵשׁ מֵאוֹת וְקִנְּמׇן בֶּשֶׂם מַחֲצִיתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם וּקְנֵה בֹשֶׂם חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם.

Shemot 31:12-13שמות ל״א:י״ב-י״ג

(12) Hashem spoke to Moses, saying, (13) “Speak also to the children of Israel, saying, ‘Most certainly you shall keep my Sabbaths: for it is a sign between me and you throughout your generations; that you may know that I am Hashem who sanctifies you.

(יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יג) וְאַתָּה דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי י״י מְקַדִּשְׁכֶם.

Shemot 32:7שמות ל״ב:ז׳

Hashem spoke to Moses, “Go, get down; for your people, who you brought up out of the land of Egypt, have corrupted themselves!

וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 32:15שמות ל״ב:ט״ו

Moses turned, and went down from the mountain, with the two tablets of the testimony in his hand; tablets that were written on both their sides; on the one side and on the other they were written.

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים.

Shemot 32:26-28שמות ל״ב:כ״ו-כ״ח

(26) then Moses stood in the gate of the camp, and said: 'Whoso is on the Lord's side, let him come unto me.' And all the sons of Levi gathered themselves together unto him. (27) And he said unto them: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Put ye every man his sword upon his thigh, and go to and fro from gate to gate throughout the camp, and slay every man his brother, and every man his companion, and every man his neighbour.' (28) And the sons of Levi did according to the word of Moses; and there fell of the people that day about three thousand men.

(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי. (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

Shemot 33:5-6שמות ל״ג:ה׳-ו׳

(5) Hashem said to Moses, “Tell the children of Israel, ‘You are a stiff-necked people. If I were to go up into your midst for one moment, I would consume you. Therefore now take off your jewelry from you, that I may know what to do to you.’” (6) The children of Israel stripped themselves of their jewelry from Mount Horeb onward.

(ה) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. (ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.

Shemot 34:1-4שמות ל״ד:א׳-ד׳

(1) Hashem said to Moses, “Chisel two stone tablets like the first: and I will write on the tablets the words that were on the first tablets, which you broke. (2) Be ready by the morning, and come up in the morning to Mount Sinai, and present yourself there to me on the top of the mountain. (3) No one shall come up with you; neither let anyone be seen throughout all the mountain; neither let the flocks nor herds feed before that mountain.” (4) He chiseled two tablets of stone like the first; and Moses rose up early in the morning, and went up to Mount Sinai, as Hashem had commanded him, and took in his hand two stone tablets.

(א) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. (ב) וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. (ג) וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכׇל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. (ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.

Shemot 34:11שמות ל״ד:י״א

Observe that which I command you this day. Behold, I drive out before you the Amorite, the Canaanite, the Hittite, the Perizzite, the Hivite, and the Jebusite.

שְׁמׇר לְךָ אֵת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם הִנְנִי גֹרֵשׁ מִפָּנֶיךָ אֶת הָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.

Shemot 34:27-28שמות ל״ד:כ״ז-כ״ח

(27) Hashem said to Moses, “Write you these words: for in accordance with these words I have made a covenant with you and with Israel.” (28) He was there with Hashem forty days and forty nights; he neither ate bread, nor drank water. He wrote on the tablets the words of the covenant, the ten commandments.

(כז) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה כְּתׇב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. (כח) וַיְהִי שָׁם עִם י״י אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.

Shemot 34:32שמות ל״ד:ל״ב

Afterward all the children of Israel came near, and he gave them all of the commandments that Hashem had spoken with him on Mount Sinai.

וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיְצַוֵּם אֵת כׇּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אִתּוֹ בְּהַר סִינָי.

Shemot 35:1-2שמות ל״ה:א׳-ב׳

(1) Moses assembled all the congregation of the children of Israel, and said to them, “These are the words which Hashem has commanded, that you should do them. (2) ‘Six days shall work be done, but on the seventh day there shall be a holy day for you, a Sabbath of solemn rest to Hashem: whoever does any work in it shall be put to death.

(א) וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה י״י לַעֲשֹׂת אֹתָם. (ב) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַי״י כׇּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת.

Shemot 35:4שמות ל״ה:ד׳

Moses spoke to all the congregation of the children of Israel, saying, “This is the thing which Hashem commanded, saying,

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י״י לֵאמֹר.

Shemot 38:21-28שמות ל״ח:כ״א-כ״ח

(21) This is the amount of material used for the tabernacle, even the Tabernacle of the Testimony, as they were counted, according to the commandment of Moses, for the service of the Levites, by the hand of Ithamar, the son of Aaron the priest. (22) Bezalel the son of Uri, the son of Hur, of the tribe of Judah, made all that Hashem commanded Moses. (23) With him was Oholiab, the son of Ahisamach, of the tribe of Dan, an engraver, and a skillful workman, and an embroiderer in blue, in purple, in scarlet, and in fine linen. (24) All the gold that was used for the work in all the work of the sanctuary, even the gold of the offering, was twenty-nine talents, and seven hundred thirty shekels, after the shekel of the sanctuary. (25) The silver of those who were numbered of the congregation was one hundred talents, and one thousand seven hundred seventy-five shekels, after the shekel of the sanctuary: (26) a beka a head, that is, half a shekel, after the shekel of the sanctuary, for everyone who passed over to those who were numbered, from twenty years old and upward, for six hundred three thousand five hundred fifty men. (27) The one hundred talents of silver were for casting the sockets of the sanctuary, and the sockets of the veil; one hundred sockets for the one hundred talents, a talent for a socket. (28) Of the one thousand seven hundred seventy-five shekels he made hooks for the pillars, overlaid their capitals, and made fillets for them.

(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. (כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כג) וְאִתּוֹ אׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ. (כד) כׇּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. (כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. (כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. (כז) וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. (כח) וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.

Shemot 40:1-33שמות מ׳:א׳-ל״ג

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “On the first day of the first month you shall raise up the tabernacle of the Tent of Meeting. (3) You shall put the ark of the testimony in it, and you shall screen the ark with the veil. (4) You shall bring in the table, and set in order the things that are on it. You shall bring in the lampstand, and light its lamps. (5) You shall set the golden altar for incense before the ark of the testimony, and put the screen of the door to the tabernacle. (6) “You shall set the altar of burnt offering before the door of the tabernacle of the Tent of Meeting. (7) You shall set the basin between the Tent of Meeting and the altar, and shall put water therein. (8) You shall set up the court around it, and hang up the screen of the gate of the court. (9) “You shall take the anointing oil, and anoint the tabernacle, and all that is in it, and shall make it holy, and all its furniture: and it will be holy. (10) You shall anoint the altar of burnt offering, with all its vessels, and sanctify the altar: and the altar will be most holy. (11) You shall anoint the basin and its base, and sanctify it. (12) “You shall bring Aaron and his sons to the door of the Tent of Meeting, and shall wash them with water. (13) You shall put on Aaron the holy garments; and you shall anoint him, and sanctify him, that he may minister to me in the priest’s office. (14) You shall bring his sons, and put coats on them. (15) You shall anoint them, as you anointed their father, that they may minister to me in the priest’s office. Their anointing shall be to them for an everlasting priesthood throughout their generations.” (16) Moses did so. According to all that Hashem commanded him, so he did. (17) It happened in the first month in the second year, on the first day of the month, that the tabernacle was raised up. (18) Moses raised up the tabernacle, and laid its sockets, and set up its boards, and put in its bars, and raised up its pillars. (19) He spread the covering over the tent, and put the roof of the tabernacle above on it, as Hashem commanded Moses. (20) He took and put the testimony into the ark, and set the poles on the ark, and put the mercy seat above on the ark. (21) He brought the ark into the tabernacle, and set up the veil of the screen, and screened the ark of the testimony, as Hashem commanded Moses. (22) He put the table in the Tent of Meeting, on the side of the tabernacle northward, outside of the veil. (23) He set the bread in order on it before Hashem, as Hashem commanded Moses. (24) He put the lampstand in the Tent of Meeting, opposite the table, on the side of the tabernacle southward. (25) He lit the lamps before Hashem, as Hashem commanded Moses. (26) He put the golden altar in the Tent of Meeting before the veil; (27) and he burnt incense of sweet spices on it, as Hashem commanded Moses. (28) He put up the screen of the door to the tabernacle. (29) He set the altar of burnt offering at the door of the tabernacle of the Tent of Meeting, and offered on it the burnt offering and the meal offering, as Hashem commanded Moses. (30) He set the basin between the Tent of Meeting and the altar, and put water therein, with which to wash. (31) Moses, Aaron, and his sons washed their hands and their feet there. (32) When they went into the Tent of Meeting, and when they came near to the altar, they washed, as Hashem commanded Moses. (33) He raised up the court around the tabernacle and the altar, and set up the screen of the gate of the court. So Moses finished the work.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. (ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת. (ד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ. (ה) וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן. (ו) וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. (ז) וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם. (ח) וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר. (ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ. (י) וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים. (יא) וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ. (יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם. (יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי. (יד) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת. (טו) וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מׇשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם. (טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה. (יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. (יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. (יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה. (כא) וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כב) וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת. (כג) וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי י״י כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כד) וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה. (כה) וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי י״י כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כו) וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת. (כז) וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כח) וַיָּשֶׂם אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן. (כט) וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (ל) וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרׇחְצָה. (לא) וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. (לב) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקׇרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה.

Vayikra 9:1-6ויקרא ט׳:א׳-ו׳

(1) And it came to pass on the eighth day, that Moses called Aaron and his sons, and the elders of Israel; (2) and he said unto Aaron: 'Take thee a bullcalf for a sin-offering, and a ram for a burnt-offering, without blemish, and offer them before the Lord. (3) And unto the children of Israel thou shalt speak, saying: Take ye a he-goat for a sinoffering; and a calf and a lamb, both of the first year, without blemish, for a burnt-offering; (4) and an ox and a ram for peace-offerings, to sacrifice before the Lord; and a meal-offering mingled with oil; for to-day the Lord appeareth unto you.' (5) And they brought that which Moses commanded before the tent of meeting; and all the congregation drew near and stood before the Lord. (6) And Moses said: 'This is the thing which the Lord commanded that ye should do; that the glory of the Lord may appear unto you.'

(א) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי קָרָא מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו וּלְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמֶר אֶל אַהֲרֹן קַח לְךָ עֵגֶל בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה תְּמִימִם וְהַקְרֵב לִפְנֵי י"י. (ג) וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר קְחוּ שְׂעִיר עִזִּים לְחַטָּאת וְעֵגֶל וָכֶבֶשׂ בְּנֵי שָׁנָה תְּמִימִם לְעֹלָה. (ד) וְשׁוֹר וָאַיִל לִשְׁלָמִים לִזְבֹּחַ לִפְנֵי י"י וּמִנְחָה בְּלוּלָה בַשָּׁמֶן כִּי הַיּוֹם י"י נִרְאָה אֲלֵיכֶם. (ה) וַיִּקְחוּ אֵת אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּקְרְבוּ כׇּל הָעֵדָה וַיַּעַמְדוּ לִפְנֵי י"י. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד י"י.

Vayikra 10:1-3ויקרא י׳:א׳-ג׳

(1) And Nadab and Abihu, the sons of Aaron, took each of them his censer, and put fire therein, and laid incense thereon, and offered strange fire before the Lord, which He had not commanded them. (2) And there came forth fire from before the Lord, and devoured them, and they died before the Lord. (3) Then Moses said unto Aaron: 'This is it that the Lord spoke, saying: Through them that are nigh unto Me I will be sanctified, and before all the people I will be glorified.' And Aaron held his peace.

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי י"י אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י"י וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י"י. (ג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

Vayikra 21:10-12ויקרא כ״א:י׳-י״ב

(10) And the priest that is highest among his brethren, upon whose head the anointing oil is poured, and that is consecrated to put on the garments, shall not let the hair of his head go loose, nor rend his clothes; (11) neither shall he go in to any dead body, nor defile himself for his father, or for his mother; (12) neither shall he go out of the sanctuary, nor profane the sanctuary of his God; for the consecration of the anointing oil of his God is upon him: I am the Lord.

(י) וְהַכֹּהֵן הַגָּדוֹל מֵאֶחָיו אֲשֶׁר יוּצַק עַל רֹאשׁוֹ שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמִלֵּא אֶת יָדוֹ לִלְבֹּשׁ אֶת הַבְּגָדִים אֶת רֹאשׁוֹ לֹא יִפְרָע וּבְגָדָיו לֹא יִפְרֹם. (יא) וְעַל כׇּל נַפְשֹׁת מֵת לֹא יָבֹא לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לֹא יִטַּמָּא. (יב) וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא וְלֹא יְחַלֵּל אֵת מִקְדַּשׁ אֱלֹהָיו כִּי נֵזֶר שֶׁמֶן מִשְׁחַת אֱלֹהָיו עָלָיו אֲנִי י"י.

Bemidbar 30:2-3במדבר ל׳:ב׳-ג׳

(2) And Moses spoke unto the heads of the tribes of the children of Israel, saying: This is the thing which the Lord hath commanded. (3) When a man voweth a vow unto the Lord, or sweareth an oath to bind his soul with a bond, he shall not break his word; he shall do according to all that proceedeth out of his mouth.

(ב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י. (ג) אִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַי"י אוֹ הִשָּׁבַע שְׁבֻעָה לֶאְסֹר אִסָּר עַל נַפְשׁוֹ לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכׇל הַיֹּצֵא מִפִּיו יַעֲשֶׂה.

Devarim 18:18-22דברים י״ח:י״ח-כ״ב

(18) I will raise them up a prophet from among their brethren, like unto thee; and I will put My words in his mouth, and he shall speak unto them all that I shall command him. (19) And it shall come to pass, that whosoever will not hearken unto My words which he shall speak in My name, I will require it of him. (20) But the prophet, that shall speak a word presumptuously in My name, which I have not commanded him to speak, or that shall speak in the name of other gods, that same prophet shall die.' (21) And if thou say in thy heart: 'How shall we know the word which the Lord hath not spoken?' (22) When a prophet speaketh in the name of the Lord, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the Lord hath not spoken; the prophet hath spoken it presumptuously, thou shalt not be afraid of him.

(יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. (יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. (כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. (כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י. (כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם י"י וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

Shofetim 4:6שופטים ד׳:ו׳

And she sent and called Barak the son of Abinoam out of Kedesh-naphtali, and said unto him: 'Hath not the Lord, the God of Israel, commanded, saying: Go and draw toward mount Tabor, and take with thee ten thousand men of the children of Naphtali and of the children of Zebulun?

וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְבָרָק בֶּן אֲבִינֹעַם מִקֶּדֶשׁ נַפְתָּלִי וַתֹּאמֶר אֵלָיו הֲלֹא צִוָּה י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵךְ וּמָשַׁכְתָּ בְּהַר תָּבוֹר וְלָקַחְתָּ עִמְּךָ עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ מִבְּנֵי נַפְתָּלִי וּמִבְּנֵי זְבֻלוּן.

Yeshayahu 44:25-26ישעיהו מ״ד:כ״ה-כ״ו

(25) That frustrateth the tokens of the imposters, And maketh diviners mad; That turneth wise men backward, And maketh their knowledge foolish; (26) That confirmeth the word of His servant, And performeth the counsel of His messengers; That saith of Jerusalem: 'She shall be inhabited'; And of the cities of Judah: 'They shall be built, And I will raise up the waste places thereof';

(כה) מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל. (כו) מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלַ‍ִם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחׇרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם.

Iyyov 22:28איוב כ״ב:כ״ח

Thou shalt also decree a thing, and it shall be established unto thee, And light shall shine upon thy ways.

וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקׇם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ב

מסכתא דפסחא פרשה יב (כה) כאשר דבר – והיכן דבר? והבאתי אתכם אל הארץ וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: הוא אשר דבר ה' שבתון. והיכן דבר? והיה ביום הששי וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש וגו'. והיכן דבר? ונועדתי שמה לבני ישראל וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: פחדכם ומוראכם יתן ה' כאשר דבר. והיכן דבר? את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל הגוים וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כאשר דבר לך. והיכן דבר? כי אוריש גוים מפניך וגו' ושתי את גבולך מים סוף וגו'. כיוצא בדבר: ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך. והיכן דבר? ברוך תהיה מכל העמים. כיוצא בדבר אתה אומר: וה' האמירך היום. והיכן דבר? את ה' האמרת היום. כיוצא בדבר אתה אומר: ולתתך עליון וגו'. והיכן דבר? ונתנך ה' לראש ולא לזנב. ואומר: והייתם קדושים וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר. והיכן דבר? האזינו השמים ואדברה. כיוצא בדבר אתה אומר: ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר. והיכן דבר? ראו עתה כי אני הוא. כיוצא בדבר אומר: ואם תמאנו ומריתם וגו'. והיכן דבר? והבאתי עליכם חרב נוקמת וגו' כיוצא בדבר אתה אומר: בלע המות לנצח וגו'. והיכן דבר? אשכיר חצי מדם. כיוצא בדבר אתה אומר: וישבו איש תחת גפנו וגו'. והיכן דבר? ונתתי שלום בארץ. כיוצא בדבר אתה אומר: ולא יהיה שריד וגו'. והיכן דבר? וירד מיעקב והאביד שריד וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: וה' פקד את שרה וגו'. והיכן דבר? אבל שרה אשתך וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: ויעש ה' לשרה וגו'. והיכן דבר? ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: זאב וטלה ירעו כאחד. והיכן דבר? והשבתי חיה רעה מן הארץ. כיוצא בדבר אתה אומר: מן הגוים אשר אמר ה'. והיכן דבר? לא תתחתן בם. כיוצא בדבר אתה אומר: אז אמר שלמה ה' אמר וכו'. והיכן דבר? כי בענן אראה על הכפורת. כיוצא בדבר אתה אומר: והיו לי אמר ה'. והיכן דבר? והייתם לי סגלה. כיוצא בדבר אתה אומר: והיה כל אשר יקרא בשם וגו' והיכן דבר? וראו כל עמי הארץ. כיוצא בו: וגם מהם אקח לכהנים הלויים אמר ה'. והיכן אמר? הנסתרות לה' אלהינו וגו' אף כאן אתה אומר: והיה כי תבואו אל הארץ וגו', תלה הכתוב לעבודה הזאת מביאתן לארץ ולהלן.

Pesikta DeRav Kahana 7:3פסיקתא דרב כהנא ז׳:ג׳

מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה וחרבותיה אקומם (ישעיה מד כו) ר' ברכיה בשם ר' לוי מי שהוא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים אין אנו יודעין שהוא אומ' לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה אלא מלאך אחד נגלה על אבינו יעקב ואמ' לו מה שמך ויאמ' יעקב ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (בראשית לב כח כט) נגלה הקב"ה על אבינו יעקב לקיים גזרתו של אותו מלאך ויאמר לו אלהים שמך יעקב וגו' (שם לה ט י) ירושלם שכל הנביאי' מתנבאי' שנבנית על אחת כמה וכמה ד"א מקים דבר עבדו (ישעיה שם) זה משה לא כן עבדי משה (במדבר יב ז) עצת מלאכיו ישלים (ישעיה שם) זה משה וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז) אמ' הב"ה למשה לך אמור להם לישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות יב יב) הלך משה ואמ' לישראל כה אמר י"י כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שם יא ד) אמ' הקב"ה כבר הבטחתי למשה ואמרתי לו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז) יהא עבדי משה כזבן אלא מה אמ' משה כחצי הלילה אף אני כחצי הלילה לפי' ויהי בחצי הלילה (שמות יב כט).

Shemot Rabbah 13:4שמות רבה י״ג:ד׳

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ, גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מַה מַּכָּה יָבִיא עֲלֵיהֶן וְכָתַב משֶׁה בְּרֶמֶז, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ, זוֹ מַכַּת אַרְבֶּה, כְּמָה דְתֵימָא (יואל א, ג): עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ, וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן, כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי וגו', מַהוּ הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ, וְלֹא בִּגְבוּל בְּנֵי חָם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעיה כו, ט): כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ וגו', שֶׁבְּמַכַּת הָאַרְבֶּה הִכִּירוּ עַד הֵיכָן גְּבוּל מִצְרָיִם. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ, וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה, מַהוּ כֵן, שֶׁרָאָה אוֹתָם שֶׁהָיוּ פּוֹנִים זֶה בָּזֶה וְהָיוּ מַאֲמִינִים לִדְבָרָיו, וְיָצָא מִשָּׁם כְּדֵי שֶׁיִּטְלוּ עֵצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.

Shemot Rabbah 18:1שמות רבה י״ח:א׳

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מד, כו): מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ז): לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה, וְהֵיאַךְ קִיֵּם אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכַּת הַחשֶׁךְ הִתְחִיל פַּרְעֹה צוֹוֵחַ (שמות י, כד): לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג. אָמַר לוֹ משֶׁה חַיֶּיךָ (שמות י, כו): וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה, מַהוּ פַּרְסָה, אֲפִלּוּ בְּהֵמָה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ שֶׁל מִצְרִי וְיֵשׁ בָּה טֶלֶף אֶחָד לְיִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ מֵנִיחַ אוֹתָהּ. (שמות י, כו): כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, אַחַר שֶׁאָמַר: כִּי מִמֶּנּוּ נִקַח, חָזַר וְאָמַר (שמות י, כו): וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַעֲבֹד אֶת ה'. אָמַר לוֹ אִם אַתָּה שֶׁאַתָּה בָּשָׂר וָדָם בְּנֵי אָדָם מֵתִים אִם עוֹבְרִין עַל צִוּוּיֶךָ, וְאִם תּוֹצִיא דָּבָר מִלְּפָנֶיךָ וְתֹאמַר גְּבוּ לִי כָּךְ וְכָךְ יָכוֹל הָעוֹלָם לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, אֲבָל אָנוּ שֶׁמָּא יֹאמַר לָנוּ אֱלֹהִים הַקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁל מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים, הֱוֵי: וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע. אָמַר לוֹ פַרְעֹה, עַד מָתַי אַתָּה נִכְנַס לְכָאן (שמות י, כח): לֵךְ מֵעָלַי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי. אָמַר לוֹ משֶׁה יָפֶה דִּבַּרְתָּ (שמות י, כט): לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עֲדַיִן מִתְבַּקֵּשׁ לִי לְהוֹדִיעַ לְפַרְעֹה מַכָּה אַחַת, מִיָּד קָפַץ עָלָיו אֱלֹהִים כִּבְיָכוֹל נִכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל משֶׁה, שֶׁאָמַר לוֹ: לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, שֶׁלֹא יִמָּצֵא בַּדָּאי, וְאַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם משֶׁה בְּבֵיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה אֶלָּא אוֹתָהּ שָׁעָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, כט): כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ כַּפַּי אֶל ה', וְעַכְשָׁיו קָפַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדִבֵּר עִם משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, א): עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וגו'. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה שָׂמַח וְנִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ג): גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד. הִתְחִיל צוֹוֵחַ בְּפַרְהֶסְיָא (שמות יא, ד): כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, יָפֶה אָמַרְתָּ: אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, אֲנִי אֵינִי עוֹד בָּא אֶצְלְךָ אֶלָּא אַתָּה בָּא אֶצְלִי, וְשַׂר צָבָא הַזֶּה שֶׁעוֹמֵד עִמְּךָ וְזֶה הִפַּרְכוֹס שֶׁלְּךָ וְכָל בְּנֵי פָּלָטִין אֵלוּ שֶׁלְךָ בָּאִין אֶצְלִי עִמְּךָ וּמְבַקְּשִׁים הֵימֶנִּי וּמִשְׁתַּחֲוִים לִי שֶׁנֵּצֵא מִכָּאן, דִּכְתִיב (שמות יא, ח): וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר, לֹא רָצָה לוֹמַר וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִי, מִשּׁוּם כְּבוֹד מַלְכוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצִי הַלַּיְלָה כַּאֲשֶׁר אָמַר משֶׁה, מִיָּד וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר, לְפִיכָךְ מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, שֶׁעָשָׂה עֵצָה עִם אַבְרָהָם בִּשְׁבִיל הַדָּבָר הַזֶּה, אֵימָתַי כְּשֶׁבָּאוּ הַמְּלָכִים וְרָדַף אוֹתָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּיֶּךָּ עַד חֲצִי הַלַּיְלָה, בּוֹא וְנַחְלֹק הַלַּיְלָה אֲנִי וְאַתָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, טו): וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשָּׁעָה שָׁלְמָה הָעֵצָה, הֱוֵי: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, לְכָךְ כְּתִיב: וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים.

Shemot Rabbah 42:5שמות רבה מ״ב:ה׳

דָּבָר אַחֵר, לֶךְ רֵד, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים, וּמִנַּיִן שֶׁאָמַר לוֹ כֵּן, מִמַּה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ט): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, אֵין אָדָם אוֹמֵר פְּלוֹנִי קָשֶׁה אֶלָּא שֶׁהוּא צָרִיךְ מַרְדּוּת. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ מַהוּ לֶךְ רֵד, מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים, מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר, וְתֵדַע לְךָ שֶׁכֵּן, בּוֹא וּרְאֵה כֵּיוָן שֶׁיָּרַד משֶׁה מָה אָמַר לָהֶם (שמות לב, כו כז): וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה', וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵיכָן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאָמַר לוֹ כָּךְ לֶךְ רֵד, מַהוּ רֵד, מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים.

Tanchuma (Buber) Bo 17תנחומא (בובר) בא י״ז

[יז] [ויהי בחצי הלילה]. זש"ה מקים דבר עבדו וגו' (ישעיה מד כו). ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר מהו מקים דבר עבדו, אין אנו יודעין שאומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה (שם /ישעיהו מ"ד כ"ו/), אלא מלאך אחד נגלה על יעקב אבינו, א"ל מה שמך, א"ל יעקב, לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' (בראשית לב כט). ועצת מלאכיו ישלים (ישעיה שם /מ"ד כ"ו/), נגלה הקדוש ברוך הוא על יעקב לקיים גזירתו של אותו מלאכיו ויאמר לו אלהים שמך יעקב (בראשית לה י), ירושלים שכל הנביאים מתנבאים עליה על אחת כמה וכמה. ד"א מקים דבר עבדו, זה משה, שנאמר בו לא כן עבדי משה (במדבר יב ז), ועצת מלאכיו ישלים זה משה, שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (שם /במדבר/ כ טז), אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לישראל ועברתי בארץ מצרים, הלך משה ואמר לישראל כחצות הלילה, אמר הקדוש ברוך הוא והלא כבר הבטחתי את משה ואמרתי לא כן עבדי משה, אני לא אמרתי כן ויהא עבדי משה נראה כמכזב, אלא מה משה אמר כחצות הלילה, אף אני אעשה כחצי הלילה, לקיים גזירתו של משה, הוי מקים דבר עבדו, לפיכך ויהי בחצי הלילה, מלמד שנחלק הלילה מאליו, וחלק כחוט השערה. ויהי בחצי הלילה, ר' אלעזר בן פדת אמר כל מקום שנאמר וה' הוא וסנקליטין שלו, ישב עליהם הקדוש ברוך הוא בדין וגזרו בית דין של מעלה שינגפו בכורי מצרים, לכך ויהי בחצי הלילה וגו'. אמר ריש לקיש מלמד שהיה לפני המכה מכה אחרת, כיצד כל שעה שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מכה על המצרים משלח משה ואומר לו לך אמור להן שאני מביא עליהן מכה פלונית, ובשעה שבאת מכת בכורות, אמר להן משה כחצות הלילה.

Seder Eliyahu Rabbah 4סדר אליהו רבה ד׳

אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע צדיק וחסיד אתה אלא מדת הדין מקטרג לפניך על כל באי עולם ועל כל מעשה ידיך שבראת בעולם ארד מלפניך ואעשה בהן מדת הדין אם כולם עבדו לעגל בלבב שלם ימותו כולם ביום אחד מיד ירד משה מלפני הקב"ה ויקח משה את העגל וגו' ויזר על פני המים וישק את בנ"י ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לי"י אלי וגו' ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל וגו' הרגו איש את אחיו וגו' ויפול מן העם וגו' כשלשת אלפי איש מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה' אלי ולשום איש את חרבו על ירכו ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו והוא אמר כה אמר ה' אלוקי ישראל וגו' אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו יהיו ישראל דנין (קל וחומר) ויאמרו לי לא כך למדתנו רבינו סנהדרין שהרגו נפש א' מישראל פעם אחד בשבוע נקראת מחבלנית מפני מה אתה הורג ג' אלפים ביום אחד לפיכך תלה בכבוד של מעלה ואמר כה אמר ה' אלוקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו' מה ענין של אחריו כיון שאמר בשם הקב"ה מיד ויעשו בני לוי כדבר משה חזר משה הצדיק ועמד בתפלה לפני המקום ואמר לפניו רבש"ע צדיק וחסיד אתה וכל מעשיך באמונה וכי בשביל ג' אלפים שעבדו לעגל בלבב שלם ימותו ת"ר אלף מבני כ' שנה ולמעלה מלבד בני תשעה עשר וחמש עשרה ועשר ושתים וא' וכמה גריםועבדים שנתוספו עליהם עד אין לדבר סוף מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם

Rashi Shemot 11:4רש״י שמות י״א:ד׳

'ויאמר משה כה אמר ה AND MOSES SAID, THUS SAITH THE LORD – Whilst he was still standing before Pharaoh this prophecy was spoken to him, because after he left him, he did not see his face again (Shemot Rabbah 18). כחצות הלילה means, WHEN THE NIGHT IS DIVIDED (i.e., when midnight arrives). כחצות is an infinitive with prefix, of similar form to, (1 Kings 18:36) בעלות, "when went up" and (Psalms 124:3) "when their wrath was kindled (בחרות)". This is its literal meaning which fits in with the sense, for חצות is not a noun, being another form of חֵצִי (when the meaning would be about midnight I will go out etc.", for this does not fit in with the sense, since God would certainly have stated exactly when He would do this). But our Rabbis took it in this sense and explained it as meaning "about the middle of the night", and they asserted that Moses said כחצות "about midnight", which implies near to it — either just before it or just after it, and he did not say בחצות "at midnight" (as God had bidden him say) because he feared lest Pharaoh's astrologers might make a mistake as regards the time when the slaughter of the firstborn actually took place, thinking that it was a little earlier or later than midnight, and would say, in consequence of thi.e.ror, "Moses is a liar!" (cf. Berakhot 4a; Mekhilta on 12:29).

ויאמר משה כה אמר – בעומדו לפני פרעה נאמר לו, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו. כחצות הלילה – בהחלק הלילה, כחצות, כמו כעלות (מלכים א י"ט:כ"ה), ככלות (דברים ל"א:כ"ד), בחרות אפם בנו (תהלים קכ"ד:ג'), זהו פשוטו ליישבו על אופניו, שאין חצות שם דבר של חצי. ורבותינו דרשוהו כמו כחצי הלילה ואמרו שאמר משה כחצות דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו ולא אמר בחצות, שמא יטעו איצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא.

Rashi Shemot 32:27רש״י שמות ל״ב:כ״ז

כה אמר הי וגו' THUS SAITH THE LORD etc. – Where did he say so? In the command, (Exodus 22:19) "He that sacrificeth unto any god shall utterly be destroyed". Thus is it stated in the Mechilta. אחיו HIS BROTHER from the same mother, but from a different father, and who was therefore an ordinary Israelite and not a Levite.

[כה אמר וגו' – והיכן אמר, (שמות כב יט) זובח לאלהים יחרם, כך שנויה במכילתא.] אחיו – אחיו מאמו והוא ישראל.

Rashi Vayikra 10:3רש״י ויקרא י׳:ג׳

‎‎ '‏וגו‎‎‎ 'הוא אשר דבר ה‎ THIS IS WHAT THE LORD SPOKE, etc. — Where had He spoken this? In the statement (Exodus 29:43), "And there I will be met by the children of Israel and it (the Tabernacle) shall be sanctified by My glory (בכבודי)." Read not here בִכְבוֹדִי, "by My Glory" but בִּמְכֻבָּדַי, "through My honoured ones" (Zevachim 115b). Moses here said to Aaron: "My brother, Aaron! I knew that this House was to be sanctified by those who are beloved of the Omnipresent God and I thought it would be either through me or through thee; now I see that these (thy sons who have died) are greater than me and than thee!" (Sifra).

הוא אשר דבר וגו' – היכן דבר ונועדתי שמ' ונקדש בכבודי (שמות כ"ט:מ"ג), אל תקרי בכבודי אלא בכבודיי, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.

Rashi Shofetim 4:6רש״י שופטים ד׳:ו׳

הלא צוה – ביד משה (דברים כ יז). כי החרם תחרימם, כך שנויה במכילתא (בא יב).

Lekach Tov Shemot 11:1לקח טוב שמות י״א:א׳

ויאמר משה כה אמר ה'. זה הדבר אומרו משה בעמדו לפני פרעה, בשעה שאמר לו כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך, קודם שיצא היתה שם יד ה', שנאמר ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה, ואמר לו כחצות הלילה, לפיכך אמר משה רבינו [כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא, ויש לנו כיוצא בהם במקרא] כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו (שמות לב כז), ואומר כה אמר ה' כעת מחר סאה סולת בשקל (מ"ב ז א), מלמד שלפי השעה נצנצה רוח הקודש עליו.

Lekach Tov Shemot 32:27לקח טוב שמות ל״ב:כ״ז

ויאמר אלהם כה אמר ה'. לפי השעה נאמר לו, כענין כה אמר ה' כחצות הלילה (שמות יא ד), והיכן אמר אלא לפי השעה אמר לו

Rashbam Shemot 11:1רשב״ם שמות י״א:א׳

ויאמר AND THE LORD SAID TO MOSES: while he was still standing before Pharaoh, "I WILL BRING BUT ONE MORE PLAGUE ...." Then Moses answered Pharaoh (vs. 4), "THUS SAYS THE LORD, `WHEN THE NIGHT SPLITS I WILL GO FORTH ...'." כלה ONE AND ALL: כלה means "all," men, women, children and livestock.

ויאמר י"י אל משה – בעומדו לפני פרעה, עוד נגע אחד וגו'. ואחרי כן השיב משה לפרעה כה אמר י"י כחצות הלילה וגו' (שמות י"א:ד'). כלה – הכל, גברים ונשים טף ומקנה.

Rashbam Vayikra 10:3רשב״ם ויקרא י׳:ג׳

(1-3) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא AARON’S SONS NADAB AND ABIHU TOOK ... Before the fire came forth from before the LORD (9:24), they had already EACH taken HIS FIRE PAN to offer incense inside [the Tabernacle] on the golden altar. [This must have happened before the events of 9:24,] for the morning’s incense always precedes the [burning of the sacrificial] limbs. Into those pans they put AN ALIEN FIRE, WHICH HE, Moses, HAD NOT COMMANDED THEM [to offer] on this day. Even though on all other days it is written that "the sons of Aaron the priest should put fire onto the altar" (1:7), today [specifically] Moses did not command [that that be done]. He did not want them to bring a "regular" fire, because they were expecting the descent of a divine fire. It would have been inappropriate to bring an alien fire on that specific day; [they should have waited] so that God’s Name would be sanctified when everyone would find out that a fire had descended from heaven. Elijah said similarly, "Apply no fire" (I Kings 18:25), because he wanted to sanctify God’s Name through the descent of a fire from above. The verse (2) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, FIRE CAME FORTH FROM THE LORD AND CONSUMED THEM, is referring to the same fire as in the verse (9:24) above, "Fire came forth ...." I already explained this concerning the [repeated] verse, "Moses brought back the people's words to the LORD." Similarly the phrase "He returned the silver to his mother," appears twice (Judges 17:3 and 17:4) in the story of Micah’s idol and the two [verses] are [referring to] one [and the same action]. Here also the two verses (9:24 and 10:2) are [referring to] one [fire]. The fire came forth to "consume the burnt offering and the fat parts" on the outer altar. Aaron’s sons had taken an alien fire and offered it on the internal altar. THE FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD to burn the incense [at the internal altar,] inside [the Tabernacle] first. There it struck down Aaron’s sons and they died. Then the fire went out from there and came to the outer altar where it consumed the burnt offering. So THEY DIED BEFORE THE LORD: Immediately when Aaron heard about their deaths, he wanted to cease performing the service and begin mourning for his sons. (3) BUT MOSES SAID TO AARON ...: "Do not mourn or cry. Do not cease performing the service. For what I am saying to you now is THAT WHICH THE LORD HAD SAID, ‘בקרובי אקדש – I WILL SANCTIFY MYSELF THROUGH THOSE WHO ARE CLOSE TO ME’": [This means that Moses said, "God had said to me,] ‘through those High Priests that are close to Me I wish to be sanctified; I do not want My Name and My service to be desecrated.’ That is what God said to me (Lev. 21:10–12), ‘The priest who is greater than his fellows ... should not let his hair grow long or tear his clothing [even when a relative of his dies.] ... He shall not go out of the sanctuary and profane the sanctuary of his God.’ This means that if he does not go out, he will sanctify [God’s service]." ([I am offering this interpretation – that Moses here, in chapter 10, is referring to a speech from God that is not recorded until chapter 21 – because] there is no chronological order in the Torah.) "Accordingly do not set the service aside, for you are the High Priest. Do not go out and do not desecrate [the service]. Rather let God and His service be sanctified by you."

ויאמר משה אל אהרן – אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך, הוא אשר דבר י"י בקרובי אקדש – בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי. שכן אמר לי הק' והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם {וגו'} ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו (ויקרא כ"א:י'-י"ב), הא אם לא יצא קידש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הק' ועבודתו על ידך.

Rashbam Bemidbar 30:2רשב״ם במדבר ל׳:ב׳

(2-3) וידבר משה אל ראשי המטות MOSES SPOKE TO THE HEADS OF THE ISRAELITE TRIBES: When I was in the city of Loudun in Anjou, I was asked [if I could answer the following question] using [only the methodology of] the plain meaning of Scripture: Where have we ever seen a [legal] section of the Torah that begins in this manner? It does not say anywhere above that "The LORD spoke to Moses saying, ‘If a man makes a vow ...’." Why then does this section begin with Moses’ speech, [the content of] which is not explicitly described as originating from God? This is what I answered: It is written above (Num. 29:39), "These you should offer to the LORD on your holidays, in addition to your votive and freewill offerings," which you [also] have to bring during one of the three pilgrimage festivals because of [the halakhic concept of] "do not make it overdue," as it is explained in tractate Rosh ha-shanah. So Moses went and spoke to "the heads of the tribes," i.e. to the judges, [asking them] to teach the rules about vows to the Israelites. Moses said to them, "God commanded [through] me that the Israelites should offer their votive and freewill offerings on the pilgrimage festivals, so that their vows will not be delayed. Accordingly [I must teach you now that] IF A MAN MAKES A VOW TO THE LORD – [that he will offer] a sacrifice, OR IF HE SWEARS TO MAKE SOMETHING FORBIDDEN [FOR HIMSELF] in [a vow of] self-denial, [then] לא יחל דברו." This [last phrase] refers to the vow [to offer a sacrifice]. It means that he should not delay his vow until after the pilgrimage festivals, as God commanded them [in 29:39]. For that is what יחל means ["to delay" or "to wait"], as in the phrase (Jud. 3:25), "he waited (ויחל) a long time," or (Gen. 8:10), "he waited (ויחל) another seven days," or (Ps. 130:7), "Israel shall wait (יחל) for the LORD," which means to await and anticipate Him. Anyone who says that it [= the word יחל, in our verse] means to desecrate is, following the plain sense of Scripture, mistaken. [The next clause of the verse,] ככל היוצא מפיו יעשה HE MUST CARRY OUT ALL THAT HAS CROSSED HIS LIPS, refers to [the second type of promise in the verse], "if he swears [making something forbidden for himself]." [In that case, there is no standard maximum time for the vow;] he should fulfill whatever it was that he said when he swore, following the time frame that he himself specified, whether short or long. Proof of the matter [that our verse is referring both to sacrificial vows, which have a specific time frame, and to oaths of self-denial, which do not, comes from] Moses’ elaboration on these two categories in a similar manner in Deuteronomy. [There (23:22–24) he explained] "(22) If you make a vow to the LORD your God [which means a vow to offer a sacrifice, as in our verse] do not delay its fulfillment [until after the pilgrimage festivals] ...." [Then the verse which follows,] (24) "You must fulfill what has crossed your lips [in the manner that you vowed] ...," is [referring to the second type of promise, the oath of self-denial,] just like [the second clause in our verse], "or if he swears."

(ב-ג) וידבר משה אל ראשי המטות – נשאלתי באניוב בכרך לושדון: לפי הפשט, היכן מצינו שום פרשה שמתחלת כן? שלא נאמר למעלה: וידבר י"י אל משה לאמר איש כי ידר וגו', והיאך מתחלת הפרשה בדבורו של משה שאין מפורש לו מפי הגבורה? וזו תשובתי: למעלה כת' אלה תעשו לי"י במועדיכם לבד מנדריכם ונדבתיכם (במדבר כ"ט:ל"ט), שאתם צריכין להביא באחד משלש רגלים משום בל תאחר, כמפורש במסכת ראש השנה (בבלי ר"ה ד'.). הלך משה ודבר אל ראשי המטות, שהם שופטים, להורות לישראל הילכות נדרים, ואמר להם: הקב"ה צוה לי שיקרבו נדריהם ונדבותם ברגל פן יאחרו נדריהם, לפיכך: איש כי ידר נדר לי"י – קרבן. או השבע שבועה – לענות נפשו, לאסור אסר. לא יחל דברו – מוסב על הנדר, כלומר לא יאחר את נדרו עד לאחר הרגלים כמו שצום הקב"ה, שכן פרוש לא יחל – כמו ויחילו עד בוש (שופטים ג':כ"ה), ויחל עוד שבעת ימים (בראשית ח':י'), יחל ישראל אל י"י (תהלים ק"ל:ז') – ימתין ויחכה לו. והמפרש לשון חלול, לפי הפשט טעות הוא בידו. ככל היוצא מפיו יעשה – מוסב על השבע שבועה, כעניין שפירש: בשעת שבועתו יעשה לפי הזמן שפירש, הן קרוב הן רחוק. וראייה לדבר: כענין שני דברים הללו פירש משה במשנה תורה (דברים כ"ג:כ"ב,כ"ד): כי תדור נדר לי"י אלהיך לא תאחר לשלמו {כענין איש כי ידר נדר}, מוצא שפתיך תשמר ועשית {כענין או} השבע שבועה וגו'.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 8:8אבן עזרא שמות פירוש שני ח׳:ח׳

ויצא... טעם ויצעק – כי בטח על השם שלא יבישהו, כי אמר לפרעה כדברך יהיה בלא רשות השם.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 11:1אבן עזרא שמות פירוש שני י״א:א׳

ויאמר {י"י} – היה ראוי שתהיה דבקה בפסוק הזה פרשת ויאמר משה כה אמר י"י, והנה נכנסה פרשת עוד נגע אחד – והטעם להורות זה שאמר כה אמר י"י מתי נאמר לו. וזה נאמר לו במדין עוד הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד':כ"ג). ובבא מכת בכורים צוה בהר סיני שישאלו איש מאת רעהו. וכבר פרשתי למה כתוב שם ושאלה אשה (שמות ג':כ"ב), וכאן כתוב וישאלו {איש מאת רעהו}. והנה פירוש ויאמר י"י {אל משה} עוד נגע אחד – וכבר אמר השם אל משה, כי רבים ככה. ואמר גרש יגרש – כאשר אמר וביד חזקה יגרשם מארצו (שמות ו':א').

Ibn Ezra Shemot Short Commentary 11:4אבן עזרא שמות הפירוש הקצר י״א:ד׳

ויאמר משה כה אמר י"י – זאת הפרשה דבקה עם לא אוסיף עוד ראות פניך (שמות י':כ"ט). ונכנסו ביניהם הפסוקים שכבר השם הודיע את משה כי נגע אחד נשאר, וכבר הודיעו בתחילה הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד':כ"ג). גם אמר השם, כאשר אעשה הנפלאות במצרים, ובהיות ישראל קרובים לצאת, ושאלה (שמות ג':כ"ב). ולולי שנתן השם החן לא היו נותנין להם כלום. ודע כי דבר גדול היה. וצדיקים גמורים היו ישראל, שלא גלו הסוד, והוא שפרעה חשב על דברי משה דרך שלשת ימים שילכו וישובו אל מצרים. וחלילה שהנביא דבר כזב, כי לא אמר לעולם נשוב. וחכמת השם נשגבה מדעתנו. ואשר נראה לי שהיה זה הדבר בעבור שני דברים: האחד, שיתנו להם כלי כסף וזהב. ואלו ידעו שלא ישובו, לא היו נותנין. והדבר השני, שיטבע פרעה וחילו. כי אלו היו הולכין ברשותו, ואין בלבו שישובו, לא רדף אחריהם. והעד, ויגד למלך מצרים כי ברח העם (שמות י"ד:ה'). אני יוצא – על דרך שליח.

Ibn Ezra Shemot Long Commentary 16:4אבן עזרא שמות הפירוש הארוך ט״ז:ד׳

ויאמר... {הנני} ממטיר – כדמות מטר היורד מן השמים. ומלת לחם – מאכל, תמצא על הלחם כמשמעו, גם על הבשר, כמו לחם אשה (ויקרא ג':י"א). גם על הפרי, נשחיתה עץ בלחמו (ירמיהו י"א:י"ט). וטעם אנסנו – שיצטרך אלי בכל יום.

Ibn Ezra Vayikra 10:3אבן עזרא ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' – כבר אמר לי השם שהוא יראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי וכאשר אראה בם קדושתי אז אהיה נכבד ועל פני כל העם אכבד וייראו ממני.

Ibn Ezra, Sefat Yeter 84אבן עזרא, שפת יתר פ״ד

ויאמר הגאון כי ישעיהו היה לשונו צח ונעים ויאמר ר' אדונים כי זאת טעות לפי שכל דברי המקרא הם דברי ה', והטעות ביד ר"א כי טעמי המלות הם נכוחות ודמיונות יחד שם השם בשמות הנביא והוא ירכיב הטעמים כפי כחו שקבל בתחלה מהשם וכפי תולדתו ומשפטו לולי שאין ספר זה מוכן לדברים כאלה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 10:2ר׳ יוסף בכור שור שמות י׳:ב׳

ולמען תספר – בארבה שייך סיפור דברים יותר משאר מכות, שארבה רגיל לבא לעולם, וכשרואין את הארבה מזכירין ארבה משונה שהיה, ואומרים: אין זה ארבה, אבל אני שמעתי על ארבה אחד שהיה בעולם שאין נראה כמותו. וכן הוא אומר ביואל על הארבה: עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם, ובניהם לדור אחר (יואל א':ג'), אלמא שדרך לספר על הארבה. וכאן נמי כתב: אשר לא ראו אבותיך (שמות י':ו'), וביואל נמי: ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם (יואל א':ב'). ובזאת ידע משה כי ארבה יביא, ואמר לפרעה הנני מביא מחר {וגו'}. שמעתי מר' עובדיה זצ"ל. ואע"פ כן, הרבה נבואות מצינו שאומרים נביאים, ואינו מפרש היכן אמר להם הקב"ה, וגם במשה כמו כן בפרשת המן (שמות ט"ז:ט"ז-ל"ב).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 11:1ר׳ יוסף בכור שור שמות י״א:א׳

ויאמר ה' אל משה – שם דיבר אליו מיד, ושם הזהירו על מכת בכורות, ואחר כך יצא בכעס על שאמר לו ביום ראותך פני תמות (שמות י':כ"ח).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 16:11, 23ר׳ יוסף בכור שור שמות ט״ז:י״א, כ״ג

(יא) וידבר ה' אל משה – וכבר דבר ה' אל משה לעשות להם כן. (כג) הוא אשר דיבר ה' – הוא אשר הראה כי למחר יהיה שבת, וצריכין אתם לשמרו, הניחו לכם למשמרת.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 10:3ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' {לאמר} בקרובי אקדש – ופרוש "אשר דבר" בפרשת כהן גדול באמור אל הכהנים, שכתוב שם בכהן גדול: ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא (ויקרא כ"א:י"א), וכתיב: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום (ויקרא כ"א:י'). וזהו בקרובי אקדש, שהוא מכובד על ידי כהנים גדולים שהם "קרובי", לא ימצא בהם דרך אבילות. ובזה על פני כל העם אכבד – אהי נכבד. ואף לבני אהרן, אף על פי שהם הדיוטים, אמר כן, לפי שעתה נמשחתם תחילה הרי אתם ככהנים גדולים היום. ויש לפרש: הוא אשר דבר ה' – כלומר: זה חישב הקב"ה אנקם מאלו שהם קרובי, ואתקדש ואכבד בפני העם, שישאו קל וחומר בעצמם: ומה בקרוביו כך, באחרים על אחת כמה וכמה שיש לנו לירא. וכיון ששמע אהרון שהם קרוביו של הקב"ה שתק וקבל נחמה.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 11:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות י״א:א׳

ויאמר ה' אל משה וג' – כבר נחלקו (המפרשים) בטעם פרשה זו והנכון שמאמר עוד נגע אחד כבר ביאר לו (ה') יתעלה על פי מה שיאמר עוד לפרעה וקבע לו (בו) את הזמן במאמר כה אמר ה' וג' וקיצר בזה כאן כי יפרש אותו בהצעתו אותו [לפני] פרעה כמו שקיצר מלהזכיר שהודיע (ה') יתעלה למשה את ביאת הארבה כשאמר לו בא אל פרעה כמו שקדם לך פירושו ופרט זה שפורט לו במכה זו לא פורט לו בדיבור מדין וכבר ביאר זה ר' סעדיה ז"ל ופירשו וכבר קדם גם המאמר אליו מן הר סיני כאשר נשלח ונתתי את חן העם וג' ושאלה וג' [ופירש ר' סעדיה גאון זצ"ל בפירושו הארוך ושאלה אשה "ותסתוהב" (ותבקש במתנה) נגזר מן הוא שאול לה'] ולא נקבע (לו) אז זמן (שאלה זו) כמו שנאמר לו ושלחתי את ידי ולא פורטו לו המכות אלא בזמנן ובכן בנבואה זו שכנראה באה אחר ביאת החשך נאמר לו דבר נא באזני העם כלומר זה הוא הזמן שראוי (לקיים) בו ושאלה וג' שכבר קדמה בו ידיעתך.

Chizkuni Shemot 10:3חזקוני שמות י׳:ג׳

כה אמר וגו' כמה נבואות ומצות לא נתפרש היכן אמר הקדוש ברוך הוא כגון מכת ארבה, וכגון כחצות הלילה, וכגון שימו איש חרבו על ירכו דעגל, וכגון זאת חקת התורה דפרשת פרה אדומה, וכגון זה הדבר אשר צוה ה' דפרשת נדרים, וכן הרבה שאר נביאים אמרו כמה פעמים כה אמר ה' ולא פורש היכן אמרן ב"ה ועל זה נאמר מקים דבר עבדו.

Chizkuni Shemot 11:4חזקוני שמות י״א:ד׳

ויאמר משה פרש"י: פרשה זו בעמדו לפני פרעה נאמרה לו. פירוש נאמרה לו לפרעה מפי משה וראיה לדבר דאי ס"ד נאמרה למשה מפי הקדוש ברוך הוא אמאי לא פרש"י כך גבי ויאמר ה' אל משה, אלא כן הוא שמשה אמרה לו לפרעה מדעתו כמו שאמר אזהרת מכת ארבה כדאיתא בפסיקתא ובילמדנו גבי פרשה זו. כחצת הלילה מקים דבר עבדו זה הקדוש ברוך הוא שקיים דבר משה עבדו שאמר כחצות הלילה.

Chizkuni Shemot 16:11, 23חזקוני שמות ט״ז:י״א, כ״ג

(יא) וידבר ה' אל משה וכבר בפרשה שלמעלה דבר ה' למשה לאמר להם לבנ"י כן.  (כג) הוא אשר דבר ה' שאמר למעלה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. ואת כל העדף על הראוי לשתי סעודות של שחרית וערבית של יום הששי הניחו לכם למשמרת עד הבקר של שבת גזרת מלך שלא יסריח והוא הדין לסעודת מוצאי שבת.

Chizkuni Shemot 32:27חזקוני שמות ל״ב:כ״ז

כה אמר והיכן אמר זובח לאלהים יחרם.

Chizkuni Vayikra 10:3חזקוני ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש והיכן דבר, ונועדתי שמה לבנ"י ונקדש בכבודי וגו'. ד"א היכן דבר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בם ה' בכהנים גדולים הקרבים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא יתחלל שמי ועבודתי כדכתיב והכהן הגדול מאחיו וגו' ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו, הא אם יצא חלל ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ועל פני כל העם אכבד רואה בניו מתים ומניח אבילתו בשביל עבודתי.

Chizkuni Bemidbar 30:2חזקוני במדבר ל׳:ב׳

זה הדבר אשר צוה ה' דבר זה לא נתפרש היכן נאמר למשה וכן כמה נבואות כגון כה אמר ה' דמכת ארבה וכגון כה אמר ה' כחצות הלילה וכגון שימו איש חרבו על ירכו דגבי עגל ועוד הרבה נביאים נתנבאו בכה אמר ה' ולא מצינו היכן נאמר ועל זה נאמר מקים דבר עבדו.

Ramban Shemot 10:2רמב״ן שמות י׳:ב׳

וטעם התעללתי – כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו, כטעם יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב':ד'). והנה – הודיע הקב"ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם בא אל פרעה, כי לא יאמר לו כלום, ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה, כי הכתוב קצר בזה וכן קצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב"ה אל משה התיצב לפני פרעה ואמרת אליו (לעיל ט':י"ג), ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל, כמו שפירשתי (שם י"ט), וסבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם, ופעם יקצר בזה ופעם בזה. ובאלה שמות רבה (י"ג:ד') ראיתי [ולמען תספר באזני בנך, הודיעו הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהם, וכתב אותה משה ברמז.] ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, זו מכת הארבה, כמה דתימר עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם וגו' (יואל א':ג').

Ramban Shemot 11:1רמב״ן שמות י״א:א׳

ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד – בעמדו לפני פרעה נאמר לו זה, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו, לשון רש"י. וכן אמרו רבותינו (שמו"ר י"ח:א') קפץ עליו האלהים, כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך שלא ימצא בדאי, ואתה מוצא שלא דבר הקב"ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה, מנין, כצאתי את העיר וגו' (לעיל ט':כ"ט), ועכשיו קפץ הקב"ה ודבר עם משה, שנאמר עוד נגע אחד וגו'. והנה – גם בזה קיצר בסיפורים, כי ה' אמר לו עוד נגע אחד אביא על פרעה, והודיעו הנגע ההוא, ואמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, וכל ענין הפרשה ההיא (פסוקים ד–ח), אבל לא רצה הכתוב להאריך באמירה שאמר השם למשה, כי די במה שספר משה לפרעה כה אמר ה', כמו שפירשתי בארבה (לעיל י':ב'), ובאו כענין הזה פרשיות רבות בתורה ובסדר הזה פרשת קדש לי כל בכור, תקצר בדבור הקב"ה למשה (לעיל י"ג:ב'), ותאריך במאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שם ג'), וגמר הפרשה כולה, והם דברי השם אל משה שאמרם לישראל בו בלשון שנצטוה. ואמר (בפסוק ב') דבר נא באזני העם, בצאתך מלפני פרעה.

Ramban Shemot 14:15רמב״ן שמות י״ד:ט״ו

מה תצעק אלי – אמר ר"א כי משה כנגד כל ישראל, שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. וא"כ למה אמר מה תצעק אלי, ראוי להם לצעק ואולי יאמר מה תניחם לצעוק דבר – להם ויסעו, כי כבר אמרתי לך ואכבדה בפרעה (פסוק ד') ורבותינו – אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל.

Ramban Shemot 16:4רמב״ן שמות ט״ז:ד׳

בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל ט יב, י יב, י"א:א') ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת (פסוק ל"ב) זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים: ועל דעת האומרים (הראב"ע) כי "לחם" כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטיר –לכם לחם – על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע – כדרך כל הארץ.

Ramban Shemot 32:27רמב״ן שמות ל״ב:כ״ז

וטעם והרגו איש את אחיו – שלא תחמלו ולא תכסו על אח וריע וקרוב. [וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל, איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (לעיל כ"ב:י"ט), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כ"ה:ד') והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו (לעיל ט"ז:ל"ב). וכבר הזכרתי (לעיל י ב, י"א:א') כיוצא בהם.]

Ramban Vayikra 9:2רמב״ן ויקרא ט׳:ב׳

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר – נצטווה משה רבינו בקרבנות הללו כמו שאמר בסוף זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ואם לא נזכר זה וכן ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת (שמות ט"ז:ל"ב) וכן אנכי האל בית אל (בראשית ל"א:י"ג) ספר יעקב זה ואם לא נזכרה האמירה לו וכבר הראיתיך בפרשיות של מצות הפסח (שמות י"א:א') כאלה רבות.

Ramban Vayikra 10:3רמב״ן ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' לאמר – היכן דיבר ונקדש בכבודי (שמות כ"ט:מ"ג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויק"ר י"ב:ב') ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי וידעו כי אני שוכן בו ורבי אברהם גם כן אמר הוא אשר דבר ה' לאמר כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג':ב') וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני ואם כן הוא דבור לא נכתב כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה כי דבר השם גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו והדבור יאמר בכל אלה דברתי אני עם לבי (קהלת א':ט"ז) חשבתי מחשבה זו וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה':ד') זה הענין על דבר הכסף (בראשית מ"ג:י"ח) וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כ"ד:נ"א) גזר וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א ט"ז:ל"ד) והנה אמר משה המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש שלא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני וטעם וידום אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב':י"ח).

Ramban Bemidbar 16:5רמב״ן במדבר ט״ז:ה׳

וטעם וידע ה' את אשר לו – לעבודת לויה ואת הקדוש לכהונה לשון רש"י ויפה פירש יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח':י"ד) והיו לי הלוים או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג':י"ג) כי לי כל בכור שלא יחליפם בלוים ואת הקדוש הם הכהנים המקודשים לעבודה כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דברי הימים א כ"ג:י"ג) כי קרח כדי לאסוף עליו העם גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פעם שנית שיודיע השם את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו מחר לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם וכתב רבינו חננאל כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח וזה טעם רב לכם בני לוי (פסוק ז') שמעו נא בני לוי (פסוק ח') אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו ע"כ וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה' ואלו היו מן השבט ההוא בלבד לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה' (להלן י"ז:ו') כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל (פסוק ב') להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד אבל טעם רב לכם בני לוי בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (פסוק ג') כי כל העדה כולם קדושים ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק ואמר שדי לו בכבוד שבטו רב לכם בני לוי וחזר ואמר שמעו נא בני לוי לקרח גדולם וזה טעם ויאמר משה אל קרח (פסוק ח') אבל כולל דבריו עם בני לוי כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ויש אומרים כי וישמע משה ויפול על פניו לדרוש את השם לדעת מה יעשה ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו' ולא נזכר זה רק בספור משה לעם וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה ופעם יעשה בהפך ולפעמים לא יזכיר האחד כלל כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם כמו שאמרו (להלן ל"ב:ל"א) את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה וכתוב ביהושע (כ"ב:ט') אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם כענין שאמר (להלן ל"ד:י"ג) זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז) אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו' ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן י"ז:י"א) קח את המחתה ושים קטרת שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (שמואל ב כ"ג:ב') רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא כאשר פירשתי ענין הבית (שמות ל"ג:י"ט) והזכרתיו פעמים רבות ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה' וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה "קטרת" כלשונו לא אמר בו "קטרת בוסמין" כמנהגו נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון וכן עשה בבני אהרן (ויקרא י':א') ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש והוא הנכון ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו "בוסמין" רק בהעשות ענינו במצוה.

Ramban Bemidbar 17:6רמב״ן במדבר י״ז:ו׳

אתם המתם את עם ה' – אמר אונקלוס אתון גרמתון דמית עמא דה' יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה' מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו ור"א אמר מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים וכן נראה שלא האמינו כי מה שאמר אחרי כן (פסוק י"ז:כ') דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו' ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י':ב') ולא היתה התלונה רק על השריפה לא על הבליעה כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ ומשה הגיד זה לישראל בשם ה' ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו והנכון בעיני שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחלופין שעשו בהם כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה' והנה יתלוננו אתם המיתם אותם שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כ"ג).

Ramban Bemidbar 30:2רמב״ן במדבר ל׳:ב׳

וידבר משה אל ראשי המטות – לא הקדים הכתוב לאמר בכאן וידבר ה' אל משה לאמר דבר אל ראשי המטות ואמרת אליהם זה הדבר אשר צוה ה' כמו שאמר בפרשת שחוטי חוץ (ויקרא י"ז:ב') ובשאר פרשיות אבל הזכיר זה בסוף הפרשה שאמר (פסוק י"ז) אלה החקים אשר צוה ה' את משה ובפרשת ויהי ביום השמיני נאמר (ויקרא ט':ו') ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ולא הזכיר הצואה כלל וכן בפרשת המן (שמות ט"ז:ל"ב) ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו וגו' וראשי המטות לבני ישראל הם נשיאי הדגלים שהעמידו אותם המטות על דגליהם אחר שמתו נחשון בן עמינדב וחבריו ואפשר שהיו הנזכרים בפרשת הנחלה אלה שמות האנשים אשר ינחלו לכם את הארץ (להלן ל"ד:י"ז) או שהיו אחרים כי שם ידבר הכתוב על העתיד כי בעת חלוק הארץ יהיו הנזכרים חיים ויעמדו עליהם וטעם וידבר משה אל ראשי המטות כי אין צורך ללמד לכל בני ישראל שהאב והבעל יכולין להפר נדרי ענוי נפש ואולי צריך להעלים אלה החוקים מהם שלא ינהגו קלות ראש בנדרים אבל לחכמי ישראל ראשי שבטיהם לימד המשפט וירמוז עוד למדרש רבותינו (נדרים ע"ח) כי לראשי המטות יד ושם בנדרים יותר משאר העם שיחיד מומחה מתיר הנדר והנה היתר הנדרים לא נתפרש בתורה אבל הוא הלכה למשה מסיני תלאו הכתוב בחוט השערה כמו שאמרו (חגיגה י') היתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו אלא שרמז לו הכתוב (פסוק ג') לא יחל דברו כלומר שלא אמר לא יעבור על דברו אבל צוה שלא יחלל דברו שלא יעשה הנדר חלול כי בבואו לב"ד וימצאו לו פתח ונחם עליו והם ימחלו לו איננו מחלל אותו והטעם בזה כאשר אמרתי שעשה היתר הנדר והשבועה בסתרי התורה שלא יאמרו אלא לראויים להם ויכתבו ברמיזה ובאה הפרשה הזאת בכאן מפני שהזכיר נדרי גבוה לבד מנדריכם ונדבותיכם לעולותיכם ולמנחותיכם ולנסכיכם ולשלמיכם (לעיל כ"ט:ל"ט) אמר עוד מלבד אלה הנדרים הנזכרים יש עוד נדרי הדיוט וככל היוצא מפיו של אדם חייב לקיים ולעשות כל אשר אסר על נפשו ובכולן לא יחל דברו אבל אחרים מוחלין לו.

Yalkut Shimoni Shofetim 43ילקוט שמעוני שופטים מ״ג

הלא צוה ה' אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור, היכן צוה כי החרם תחרימם, כיוצא בו אתה אומר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר, היכן דבר? ראו עתה כי אני אני הוא, כיוצא בו אתה אומר והיה כי תבואו אל הארץ וגו' והיכן דבר? והבאתי אתכם אל הארץ, כיוצא בו אתה אומר הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש, והיכן דבר? והיה ביום הששי והכינו, כיוצא בו אתה אומר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, כיוצא בו אתה אומר פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם וגו', היכן דבר? את אימתי אשלח לפניך, כיוצא בו אתה אומר כי ירחיב ה' אלהיך וגו', והיכן דבר? כי אוריש גוים מפניך, כיוצא בו אתה אומר כי ה' אלהיך ברכך וגו', היכן דבר? ברוך תהיה מכל העמים, כיוצא בו אתה אומר וה' האמירך היום וגו', היכן דבר? את ה' האמרת היום, כיוצא בו אתה אומר ולתתך עליון על כל הגוים וגו', היכן דבר? ונתנך ה' לראש, כיוצא בו אתה אומר שמעו שמים והאזיני ארץ וגו', היכן דבר? האזינו השמים, כיוצא בו אתה אומר ואם תמאנו ומריתם וגו', היכן דבר? והבאתי עליכם, כיוצא בו אתה אומר בלע המות לנצח וגו', היכן דבר? אני אמית ואחיה, כיוצא בו אתה אומר אז תתענג על ה' והרכבתיך וגו', היכן דבר? ירכיבהו על במותי ארץ, כיוצא בו הנה באה ונהיתה וגו', היכן דבר? אשכיר חצי מדם, כיוצא בו וישבו ישראל איש תחת גפנו וגו', היכן דבר? ונתתי שלום בארץ, כיוצא בו אתה אומר לא יהיה שריד לבית עשו וגו', היכן דבר? וירד מיעקב והאביד שריד מעיר, כיוצא בו וה' פקד את שרה כאשר אמר, היכן אמר? אבל שרה אשתך, כיוצא בו ויעש ה' לשרה כאשר דבר, היכן דבר? ביום ההוא כרת ה' את אברם, כיוצא בו ומכרתי את בניכם וגו', היכן דבר? ויאמר ארור כנען, כיוצא בו וה' אמר לכם לא תוסיפון, היכן אמר? כי כאשר ראיתם את מצרים, כיוצא בו כה אמר ה' שימו איש חרבו, היכן אמר? זובח לאלהים יחרם, כיוצא בו זאב וטלה ירעו כאחד וגו', היכן דבר? והשבתי חיה רעה, כיוצא בו הגוים אשר אמר לא תבואו היכן אמר ולא תתחתן בם, כיוצא בו אז אמר שלמה וגו', היכן אמר? כי בענן אראה, כיוצא בו והיו לי אמר ה', היכן אמר? והייתם לי סגולה, כיוצא בו והיה כל אשר יקרא בשם ה' וגו', היכן דבר? וראו כל עמי הארץ, כיוצא בו וגם מהם אקח לכהנים וגו', היכן אמר? הנסתרות לה' אלהינו.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 11:1,9-10רלב״ג שמות ביאור המילות י״א:א׳,ט׳-י׳

(א) ויאמר ה' אל משה – וכבר אמר ה' אל משה. וזה, כי זאת הנבואה לא באתהו לפני פרעה. והנה הוא מבואר שהוא אמר לפרעה ענין זאת המכה קודם שיצא מלפניו, כי בסוף סיפורו ענין זאת המכה אמר: 'ויצא מעם פרעה בחרי אף' (ח). (ט) ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה וגו' – הרצון בזה שכבר אמר ה' יתעלה למשה קודם שיבוא למצרים, שלא ישמע אליו פרעה, כי הוא יסבב זה כדי שירבו מופתיו בארץ מצרים, להקנות לישראל אמונה אמיתית בה' יתעלה. ושם הודיע לו כי בסוף הענין יביא עליהם מכת בכורות. (י) והנה קיים ה' יתעלה זה הייעוד, רוצה לומר שכבר עשו משה ואהרן את כל המופתים האלה לפני פרעה ולא רצה לשלח את ישראל, כי ה' יתעלה חיזק את לבבו.

Ralbag Shemuel I 12, Toelet 23רלב״ג שמואל א׳ י״ב, תועלת כ״ג

העשרים ושלשה הוא להודיע שהשם יתעלה מקים דבר עבדו ולזה שמע לשמואל לתת קולות ומטר כשבקש זה ממנו להראות לישראל מה שהיה מן החטאה בבקשת זאת שאין פריה רק להרע כמו שאין תועלות בקולות ומטר בימי קציר חטים רק להשחית.

Abarbanel Shemot 8:8אברבנאל שמות ח׳:ח׳

ואמנם אמרו ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה פירשו המפרשים שעתר והפציר בתפלה אל השם שיראה לו דרך איך ימותו כל הצפרדעים אשר שם לפרעה וגו'. ואין לשון הפסוק הזה מתישב היטב על זאת הכוונה גם שמשה ימיתם כי הש"י בכחו יעשה ההסרה כאשר עשה השימה. וראיתי מי שפירש שאחרי שהתפלל משה אל ה' כמתרעם על ענין הצפרדעים אשר שם לפרעה. רוצה לומר אחרי שהתפלל להכריתם וזה כלו חסר מן הספר. אבל הנכון בעיני בזה הוא שמשה רבינו מעצמו ומבלי צווי אלהים אמר לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ופרעה השיבו למחר. ולכן פחד משה אלו היה רצון השם יתברך שתתמיד מכת הצפרדעי' שבעה ימים כמו שהתמידה מכת הדם ושהוא מהר את הקץ שלא ברשות גבוה ומפני זה הוצרך לצעק אל ה' שיקיים דבר עבדו בזה כמו שהוא ע"ה שם דברו ונדרו לעשות לפרעה והוא אמרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה רוצה לומר על הדבור ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים והוא שיסורו למחר ויהיה על דבר כמו על הדבור והמאמר אשר שם משה לפרעה בענין הסרת הצפרדעים ושכבר יאמר לשון שימה על הדיבור והאמירה כמו שימה בפיהם. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ורבים אחרים והיתה אם כן צעקת משה כצעקת אליהו בהר הכרמל על ירידת האש על קרבנו שמפני שנכנס באותו נסיון מבלי מאמר השם הוצרך להתפלל הרבה שיסכים השם בדבר ההוא. וזכר הכתוב כאן שעשה השם כדבר משה אשר דבר לפרעה כי עצת מלאכו נאמן ביתו השלים ומתו כל הצפרדעים אשר היו בארץ מצרים בבתים ויצברו המצרים אותם חמרים חמרים להסיר מבתיהם אותם הנבלות והשליכום בשדות צבורים צבורים ותבאש הארץ ונפסד עוד מזג עפר הארץ מפני שינוי מזג האויר מסרחון הנבלות ולכן באה אחרי המכה הזאת מכת הכנים בעפר הארץ וכפי מה שפירשתי בזה יותרו שתי שאלות האחרות הו' והז'.

Abarbanel Shemot 10:29, 11:1, 4אברבנאל שמות י׳:כ״ט, י״א:א׳, ד׳

ומשה השיבו כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך כי נוצצה במשה רוח הקודש בהיותו לפני פרעה ממכת בכורות שיביא עליו מיד וידע משה שהיא האחרונה במכות מצרים ושאז יצא העם ויגאלו משם ולזה השיב לפרעה כן נכון וקיים הוא או פירוש אמת דברת מגזרת כנים אנחנו והיתה כונתו לומר אמת דברת שלא אוסיף עוד ראות פניך כי לא אצטרך אליו ולא אכבדך עוד אבל אתה תראה פני וכמו שאמר וירדו כל עבדיך אלה אלי. ואיפשר לפרש שמשה מעצמו באף ובחימה השיב זה לפרעה ושהקב"ה להצדיק דבר נביאו ועצת מלאכיו ישלים אחרי שהשיב כן היה דבר ה' אליו במקום ההוא עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים שהוא מכת בכורות אשר יזכור והודיע השם למשה שבבוא המכה אחרי כן ישלח אותם מזה רוצה לומר ממצרים ושלא יחשוב שיתן להם זמן לצאת וללכת כי הנה במהירות נמרץ וברהיטה גדולה ישלחם והוא אמרו כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה רוצה לומ' כשלחו אתכם יהיה עת כליה ולכן גרש יגרש אתכם מזה וכמו שאמר קומו צאו מתוך עמי...  והוא אמרו כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' כי הנה הפסוקים בספור המכות האלה בקצתם יספר בפרט הודעת אותם השם למשה ויקצר בספור הגדתם אל פרעה ובקצתם בהפך שיקצר הכתוב בספור הודעתם השם למשה ויאריך בהגדת משה אותם לפרעה וכן היה במכת בכורות כי בדברי השם למשה קצר הכתוב באמרו נגע אחד וגו' ואין ספק שאז הודיעו ענין המכה וקצר הכתוב מזכרונה שם אבל ספר איך הגידה משה לפרעה בכל פרטיה והגבלת זמנה וזה הוא כחצות הליל' שהוא כמו בחצות הליל'.

Abarbanel Shemot 16:9אברבנאל שמות ט״ז:ט׳

ואמר בערב בשר לאכול ולחם בבקר כנגד שתי הסעודו' שאדם אוכל בכל יום והנה משה ואהרן לא אמרו היעוד מזה בשם האל ולזה לא אמרו עליו זה דבר ה' אי זה הדבר אשר צוה ה' לאמר לכם לפי שהם מעצמם בראותם תלונת העם שהיה בבשר ובלחם ושהקב"ה בעצמו אמר שהיה רצונו להמטיר להם לחם מן השמים הם מעצמם יעדו בבשר ובלחם כפי תלונתם וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל שעשה נסיון האש מבלי מצות ה' ולכן אמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם ולא צוה על הקריאה הזאת לשישמעו דבר השם כי הדברים כלם היו למשה ומפיו היו הם שומעים. אבל צוה לקרבם שישובו בתשובה מדבר תלונתם ויתקרבו אל האלהים ולא יסורו מתחת כנפיו כי שמע את תלונותיהם וכאלו אמר בדרך עצה קרבו לפני ה' והתחננו לפניו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר רוצה לומר שלא פנו לאכילת הבשר והלחם וחדלו מדבר במצרים וסרו מתאותם אבל פנו אל המדבר ורצו ללכת בו ונחמו מדבריהם ומתאוותיהם הגשמיות וחזרו בתשובה שלימה והשליכו עליו יהבם ואז נראה להם כבוד ה' שהיה בתוך הענן לבשרם שקובלה תשובתם. הנה התבאר מזה שמה שיעדו משה ואהרן מהבשר לא יעדו עליו בשם ה' אבל משה מעצמו גזר לשכך תלונותיהם שיעשה ה' בקרב הארץ. ומפני זה הוצרך אל מאמר ה' שיהיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ולזה צוה יתברך למשה שיאמר אליהם ששמע את תלונתם ושהוא יספיק כל צורכם שאלתם ובקשתם כי בין הערבים של אותו יום עצמו רוצה לומר קודם הלילה יאכלו בשר כאשר שאלו ובבקר למחרתו ישבעו לחם כמו שגזר ואמר משה אליהם והותרו בזה השאלות הי"ב והי"ג.

Abarbanel Shemot 16אברבנאל שמות ט״ז

השאלה הי"א בדברי משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו' כי הנה יראה שאין בפסוק הזה גזרה כי לא פירש בתת ה' להם בשר ולחם בשמעו את תלונותיכ' מה יהיה אז כי אמרו ונחנו מה אינו גזרת הפסוק. השאלה הי"ב אם היה שהקב"ה אמר למשה מהלחם בלבד. הנני ממטיר לכם לחם איך הוציא מלבו ליעד בבשר אשר לא נאמר לו ממנו דבר האם נאמר שלחם כולל לבשר ולפת כדברי הראב"ע אין ראוי לקבלו כי הם בתלונותם הפרידו זה מזה באמרם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע ואיך ישיבם השם בלחם בלבד אף כי הבדיל הבשר מהלחם בזמן נתינתו ובמצותיו ואם היה הכל נכלל בלחם היה הדין בשניהם אחד.

Abarbanel Shemot 16:23אברבנאל שמות ט״ז:כ״ג

ואז השיבם אמתת הדבר באמרו הוא אשר דבר ה' רוצה לומר כבר נאמר לי זה שיהיה כן בסבת השבת כי הוא שבתון ויום מנוחה לכם וגם הוא שבת קודש לה' שגם הוא יתברך ישמרהו ולא יוריד בו את המן כבשאר הימים ולכן הזהירם שינהגו בו קדושה ולא יעשו בו שום מלאכה והוא אמרו את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו.

Abarbanel Shemot 32:27אברבנאל שמות ל״ב:כ״ז

ואז צוה משה אותם ואמר כה אמר אלהי ישראל ר"ל אל תחשבו שזה אשר אצוה אתכם הוא מפני אכזריות חמה ושטף אף על אחיכם בני ישראל. כי כה אמר ה' שהוא אלהי ישראל ולטובתם צוה זה אלי שתשימו איש חרבו על ירכו ותעברו במחנה משער לשער והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו כלומר שלא יעשו זה בחפזון. אבל במתינות הדין יעברו משער לשער וידרשו היטב מי אשר חטא בענין העגל והרגו אותם ולא תחמלו עליהם אף על פי שיהיה איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו שחטא בזה. והמה עשו כדבר משה ויפול מן העם כשלשת אלפי איש שאלה מתוך כל העם היו אשר חטאו בפרסום הנה לא נאספו אליו הבכורות רק בני לוי בלבד מסופקים איך יעשו מכת חרב והרג כזה.

Abarbanel Vayikra 9:5-6אברבנאל ויקרא ט׳:ה׳-ו׳

וזכר הכתוב שעשו בני ישראל כאשר צוה משה לאהרן לדבר אתם והקריבו קרבנותיהם ויעמדו כל העדה לפני ה' בעזרה ופניהם בקדש הקדשים. ומשה רבינו קיים מה שאמר להם אהרן והוא אמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' רוצה לומר אל תחשבו שהדברים שדבר אליכם אהרן היו מעצמו כי לא היו ממנו ולא ממני אלא מאת האלהים. וכבר כתב הרב רבי משה בר נחמן שנצטוה משה בקרבנות האלה ואם לא נזכר בכתוב ורבים כן.

Abarbanel Vayikra 10:3אברבנאל ויקרא י׳:ג׳

והנה הוקשה על המפרשים אמרו הוא אשר דבר ה' היכן דברו וכל דבריהם אינם נכונים בזה. ונראה לי שאמר זה על מה שנאמר לו בהר סיני וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' כי זו היא היתה האזהרה לענין נדב ואביהוא והדומים להם. ואפשר שגם הזהיר על זה באמרו בימי המלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו כי בו הזהירם שאם יצאו משם ללכת לקחת אש זרה מבחוץ ימותו. וכן היה ענין נדב ואביהוא וכמו שפרשתי בסוף פרשת צו.

Abarbanel Bemidbar 16:3אברבנאל במדבר ט״ז:ג׳

ואמר וישמע משה ויפול על פניו מלמד שנתבייש מאשר חשדוהו בנבואתו ושעם היות שדברו דבריהם בכלל. הנה משה שמע והבין שלשה המחלוקת שהיו מכוונים בדבריהם וזהו וישמע משה שהוא מלשון הבנה ונפל על פניו אם לדרוש את ה' לדעת מה יעשה והוא ית' צוה אותו מה יעשה או להתבודד בעצמו מה לעשות.

Abarbanel Devarim 34:11אברבנאל דברים ל״ד:י״א

ולהעיד על אמתת כל זה אמרה תורה ולא קם נביא עוד וגו' לכל האותות המופתים וגומר ואין פירושו שתהיה מעלתו כמעלת המופתים ההם שאם היתה הכונה כן היה לו לומר ככל האותות והמופתים לא לכל האותות בלמ"ד אבל בא להודיע בזה דרוש נכבד והוא שענין הנביאים אצל האותות והמופתים הוא על אחד משני פנים: הא' הוא שיעשה הנביא האות והמופת מכח התפעלותו אם מהכעס והקנאה ואם מהמיית הרחמים שיתעורר הנביא או לגזור על הטבע לעשות מופת וזה אינו אליו ביחוד במה שהיא נביא כ"א במה שהוא חסיד וקדוש לאלהיו ולכן היו עושין הנביאים המופתים ההם על ידי תפלה ותחנונים ומזה המין היו מופתי אליהו ואלישע ושמואל ויהושע וזולתם שלא עשו אותם מדרך נבואתם במצות הש"י אבל היו הם בעצמם מתעוררים לעשות מפאת חסידותם ע"י תפלה ותחנונים להש"י. והמין הב' מהמופתים הוא שיעשה אותם הנביא בדבר ה' ומצותו והוא המיוחד לנביא במה שהוא נביא ומזה המין היה רוב מופתי משה אדונינו ומעט ממופתי שאר הנביאים ועל זה אמר המשורר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו ר"ל שמשה ואהרן הם הנגשים אל ה' במדרגת הדבקות העליון אשר לא יצטרכו במעשיהם לתפלה ותחנונים אמנם שמואל היה מקוראי שמו כלומר מהמין האחר מהנביאים שיעשו פעולותיהם על ידי תפלה ותחנה כמו שהיה במצפה שנאמר ואתפלל בעדכם אל ה' ובגלגל הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' וכאלה רבים עמו לכך נאמר ושמואל בקוראי שמו כי הוא היה ראש למתפללים על הנפלאות ואין ספק שבעשותם המופתים בזה האופן היה אצלם יראה וחשש אולי לא יקיים הש"י את דבריהם כמו שתמצא באליהו בהר הכרמל שהוצרך להתחזק בתפלתו אל האלהים שיענהו באש שנאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגומר ענני ה' ענני וגומר וגם בבן הצרפית נאמר ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה וגומר ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא ויאמר אל ה' ויאמר ה' אלהי תשב נא את נפש הילד הזה אל קרבו וכן אלישע בבן השונמית ויתפלל אל ה' וגו' וכל זה מורה שהיה בלבם צער על קיום הדברים ההם אבל הש"י רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע וכמאמר הנביא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים אמנם המופתים הנעשים ע"י מרע"ה לפי שקדמה לו ידיעה מהש"י עליהם והיה עושה אותם במצותו לא הוצרך לתפלה ותחנונים עליהם ולא היה אצלו שום ספק בקיומם והוצאתם לפועל לפי שהיה מגיע אליו הדבור על כל מכה ומכה בהיותו במצרים כמו שמבואר בכתובים האמנם התפלל בקצת העתים לא לעשות מופת כ"א להסיר המכה כמ"ש ויצעק משה אל ה' ע"ד הצפרדעים ובברד ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו שהיה זה תפלה לשם ית' שישוב מחרון אפו באותה המכה ויסיר אותה כי היתה הסרת המכה דבר נסיי במציאותה וכן מצינו במרה ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ עשה תפלה לה'. שיצילהו מהעם ויתן צרכם. ואמנם בענין קרח שאמר אם כמות כל האדם ימותון כבר קדמתהו ההודעה האלהית כמו שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' והנה ענין יהושע ומופתיו ע"י תפלה היה והוא אמרו אז ידבר יהושע וגומר שמש בגבעון דום. שאינו גזרה אבל תפלה שידום ולכן אמר הכתוב עליו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש ר"ל שישדד ה' מערכות השמים לתפילת נביא שיתפלל עליו בעצמו. או שלא ימלאהו לבו לבקש דבר נפלא אשר כזה אמנם על הדרך האחר שישולח נביא מאת ה' לעשות דבר כבר קדמו שנוי מעשה בראשית בימי נח בענין המבול ודברים אחרים יותר זרים הנה התבאר מזה שגם במשה נמצאו מהמופתים ע"י תפלה אבל על המעט ורוב פליאותיו היו במצות הש"י ושאר הנביאים רוב מופתיהם או כלם היו מתעוררים אליהם מעצמם ונעשים על ידי תפלה. ואמנם מב' המינים מהמופתים מי הוא היותר משובח אם מה שיעשה על ידי תפלה או מה שיעשה במאמר ה' וצוויו מבואר הוא שהמין הא' הוא היותר משובח לאין שיעור לפי שהא' הוא פעל אנושי מקדוש אלהים שיתפלל אל הש"י ויעשה נס בעבורו כי הוא העושה נפלאות גדולות לבדו כמו שעשה לחנניה מישאל ועזריה כשנשלכו לכבשן האש ולדניאל בגובא די אריותא. אמנם המין הב' והוא פועל אלהי ושלמות הנביא ומדרגתו תלויה כשילווהו ההנהגה והדבקות האלהי בכל עניניו ולזה היו מופתי משה אדונינו במצרי' נכבדים מכל שאר המופתים לפי שהיו נעשי' ע"פ השם ומצותו הפרטית ומפני שהיו כל המופתים המיוחדים למרע"ה מהמין הזה אמר לו השם על הים מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו כי מאחר שהיה שרביטו של מלך בידו ודבר ה' אתו בכל מה שהיה עתיד להיות לא היה צריך לתפילה ולזה נתיחד מכל שאר הנביאי' בשהיה מטה האלהים בידו מה שלא נמצא בנביא אחר להיותו מורה שכל אשר הוא עושה היה במצותו של מלך כנאמן ביתו וזה כלו גלה הכתוב באמרו לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים ר"ל שהיתה מעלת מדרגתו בשידעו ה' פנים אל פנים התודעות עליון מבלי אמצעי לא בלבד בדברי' האלהיי' כמו במעמד הר סיני אבל גם כן לענין האותות והמופתים שנעשו במצרים לפי ההכרח וצורך השעה ידעו ה' פנים אל פנים כי הוא שלחו לעשותם ואף על פי שהיתה ארץ מצרים מלאה גלולים בלתי מופת להדבק בה השפע האלהי כמו שאמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי הנה בחמלת ה' על משה נתיחד אליו הדבור האלהי שמה כשיהיה שולחו לעשות האותות והמופתים אשר שלחו לעשות לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו וזה היה תכלית המעלה והדבקות וכמו שאמר אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים תדע ותשכיל שאם לא עשה משה רבינו ע"ה מופתים אחרים לא היה זה לקוטן מעלתו כי אם שלא שלחו ה' לעשות אותם כי הוא ע"ה לא עשה דבר מעצמו כאליהו ואלישע ויהושע כ"א מה ששלחו ה' לעשות ואמרו עוד ולכל היד החזקה וגומר הוא להעיד שכבר היו במופתי משה אחרים שכפי נושאם היו גדולי המעלה מעמידת השמש שהעמיד יהושע ברקיע ומתחיית המתים שעשו אליהו ואלישע וזה היה בדבקות השכינה בעם כי אם היה הנס בגרם השמימיי' יותר גדול משאר הנסים למעלת נושאו הנה דבקות השכינה האלהית בקרב ישראל היה נס יותר עצום כפי הנושא לא תראה מה שאמרו בבבא בתרא פרק יש נוחלין גם סוכה דף כ"ח פ' תלמידי' היו לו להלל הזקן ל' מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמרע"ה ול' מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע שהעידו בזה היות דבקות השכינה מעלה יותר עליונה מעמידת השמש ברקיע לאין תכלית כמו שהיתה מעלת משה גדולה ממעלת יהושע ועל זה אמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל והסתכל שלא אמר ביד החזקה ובמורא הגדול אשר שלחו ה' כמו שאמר במופתי מצרים אבל אמר אשר עשה משה ולא אמרו במופתי מצרים. וידוע שאלו ואלו שלחו ה' לעשותם כי לא מלבו ושכלו עשה משה כמות זה כן זה ולמה אם כן הבדיל ביניהם באמרו במופתי מצרים אשר שלחו ה' ובמופתי המדבר אמר אשר עשה משה אבל היה ענינו כמו שאמרתי שמופתי מצרים שלחו ה' לעשותם כפי צורך השעה אבל דבקות השכינה בעם אחרי מעשה העגל ושלא ילך המלאך עמהם לא שלחו ה' את משה לעשותו כי הוא ית' אמר לשלוח מלאך לפניה' שנא' כי לא אעלה בקרבך ומשה הפציר בדבר עד שחזר השם משליחו' המלאך והלכה שכינתו עמהם וכמ"ש לו על זה נגד כל עמך אעשה נפלאות וגומ' וכאלו גזר השם גזרה ובא משה ובטלה ועל הפליאה העצומה אמרה תורה באמת ולכל היד החזקה וגומ' להגיד שמשה ככחו עשה שיהיה המורא גדול ההוא לעיני כל ישראל וכבר דרשו חז"ל ובמורא גדול זה גלוי שכינה ויהי אם כן פירוש הכתוב שעשה משה שהשכינה האלהית תהיה מגולה ונראית לעיני כל ישראל כי זהו מה שעשה משה מעצמו ועליו נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן והיו כל ישראל רואין כמ"ש והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן וגו' וראה כל העם את עמוד הענן וגו' ודבר ה' פא"פ וגו' שהיו כל ישראל רואים כבוד השכינה חונה על האהל ומדבר עם משה כאשר ידבר איש אל רעהו שזו היא באמת המדרגה היותר עליונה שזכה אליה ילוד אשה אשרי ואשריו שלכך זכה ואפשר עוד לפרש ולכל היד החזקה על מעמד הר סיני וכן דרשו אותו בספרי והמורה גדול יפורש על אותו דבקות השכינה בעם אחרי העגל ויאמר הכתוב וכל היד החזקה שהיא הנבואה שבאה לישראל על הר סיני כי הנבואה תקרא יד ה' וזהו עשה משה לפי שבזכותו ובאמצעות מדרגתו שם העם לאותה מעלה וכן לכל המורא הגדול שהוא הליכת השכינה עמהם אחרי מעשה העגל שעשאו משה ג"כ בתפלתו הנה יתבארו כתבי הקדש האלה על בורים והותר הספק הי"ו ואמנם בהתר הספק הי"ז האחרון אין צורך ברוב דברים כי מכח מה שדברתי עד הנה יותר הספק ההוא מעיקרו. גם נוכל לומר עוד שהנסים אשר עשו שאר הנביאים דוגמת נסי משה לא היו שוים במעלתם כי הנה נס קריעת ים סוף לא ישתוה אליו נס קריעת הירדן כי היה ים סוף עמוק מהירדן לאין ערך עד שיעקב אמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה בים סוף נטבעו המצרים באותה שעה עצמה שהיו ישראל הולכים ביבשה וכמו שארז"ל י' נסים נעשו על הים ועם זה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ולא היה דבר מזה בבקיעת הירדן וכן ישיבת משה בהר מ' יום ומ' לילה. ובא בנקרת הצור וראה הכבוד לחם לא אכל ומים לא שתה אין ראוי שיחשוב אדם שתגיע מעלת אליהו למדרגתו כי הנה משה עמד בהר ארבעים יום ומ' לילה נח ועמד בהתבודדותו ונכנס בנקרת הצור במאמר הש"י ובמצותו כמ"ש ונצבת על הצור והיה זה ביום המעמד הנבחר בהיות השכינה שורה שמה אמנם אליהו לא עמד באותו ההר כי אם לילה אחת כי המ' יום שנזכרו בו היו במסעות הדרך מעת שדבר אליו המלאך קום אכול כי רב ממך הדרך עד שובו ונכנס במערה מדעתו ולא במצות ה' ולא היה שמה אז כבוד ה' ושכינתו ובמקום שצוה ה' את משה שיבא ויתיצב באותו מקום צוה לאליהו שיצא משם כי לא היה הוא הגון וראוי לאותו מקום והוא אמרו מה לך פה אליהו צא ועמדת בהר וכמו שפירשתי שם גם אין ראוי לחשוב שאמרו באליהו וילך בכח האכילה ההיא שוה למה שנאמר במשה לחם לא אכל ומים לא שתה כי יש הפרש עצום בין שני המאמרי' האלה לפי שבמשה נאמר בשלילה מוחלטת לחם לא אכל ומים לא שתה אבל באליהו לא שלל ממנו המשקה כי הכתוב אמר וילך בכח האכילה ההיא ולא בכח המשקה ההוא לפי שבאותן הימים לא נעדר ממנו משקה ולכן נמצא שאמר לו המלאך קום אכול ולא אמר שתה להיות שם לחם ומים לפי שהמשקה לא נעדר ממנו כמו שנעדר ממשה שנאמר בו בביאור ומים לא שתה וגם באכילה במשה נאמר בהחלט לחם לא אכל ולא נאמר כן באליהו כי לא שלל ממנו האכילה כל אותו הזמן כמו ששללו ממשה אבל אמר וילך בכח האכילה ההיא וענינו אצלי שאליהו היה זקן וחלש לבו נפל בקרבו ואימות מות נפלו עליו וביום הראשון שהלך במדבר ענה הדרך כחו וישאל את נפשו למות ולכן היה בלתי אפשר כפי חלשתו שיתמיד להלוך עוד לרגלו כל כך מהדרך מ' יום ומ' לילה אף לחם מן השמים והמים ממעייני הישועה כי היה זה דבר אלהי לא טבעי להוליד בו אמיץ רב באופן שיעלה אבר כנשרים להתמיד דרכו לאכלו ולסבול ענוי הדרך ועמלו המתחייב לו מפני חולשת זקנתו ותוגותיו וזהו שאמר וילך בכח האכילה ההיא כי לא אמר שלא אכל אחר כן כי אם שקנה מאותו המאכל שנתן לו המלאך כח מופלג בו ירוץ ולא ייעף מה שלא היה עושה אם לא היה אוכל אותו המזון האלהי אף על פי שהיה אוכל המאכל הטבעי הנהוג כי כמה מהאנשי' יאכלו וישתו כמנהגם ולא יוכלו ללכת ברגליהם דרך רב כ"ש הזקנים ומפני זה הודיענו הכתוב שקנה אליהו מאותו מאכל כח ואומץ רב שהלך לרגלו מ' יום ומ' לילה מבלי הפסק וזה לא ישלול היותו אוכל באותו זמן מאכלו הטבעי כמנהגו כי עם היות הליכתו במדבר הנה כבר ימצאו במקומות ממנו מאכל ומים לעוברים ואמנם ירידת הענן והכבוד במשכן שנאמר כמוהו בבית אשר בנה שלמה לא היתה ג"כ מדרגת הנס שוה כי הנה במשה נאמר כי ענן השם על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל ובבית שלמה נזכר הענן אבל לא האש גם כי הענן היה במשכן בתוך המשכן. ועל המשכן מבית ומחוץ כמ"ש וכבוד ה' מלא את המשכן. אמנם בבית שלמה נאמר והענן מלא את בית ה' אבל לא היה על הבית גם שבמשה נאמר שבהיות הענן מלא את המשכן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו כי היה משה נכנס לפני ולפנים ושומע את הקול מתוך הענן מה שלא היה כן בבית שבנה שלמה וכן כשתחפש בשאר הנסים שעשו הנביאים דוגמת נסי משה תדע ותשכיל גודל ההפרש שביניהם אבל שאר הנסים שעשו שאר הנביאים שלא עשה משה כבר זכרתי שהיו מפאת הצורך ואם בימי משה לא נצטרכו לו אינו מהבטל שלא יעשה משה אותם ואמנם עליית אליהו בסערה השמים אף שנבין אותה כפשוטה שעלה בגרמי' השמימיים יותר נפלא הוא מה שנאמר במשה שעלה בחייו אל האלהים המניע והבורא את השמים. כ"ש שכבר חז"ל בפ"ק דסוטה שלא עלה אליהו לשמים אלא למטה מעשר וכפי קבלתם ז"ל נשאו רוח סערה והניחו בג"ע אשר בארץ. אמנם משה נגנז בבטן הארץ כמה שנגנז ארון האלהים ושל"ה והמנורה ושאר כלי המקדש שעשה משה ולא גזר השם שישאם רוח סערה אבל נגנזו כמו שנגנז גוף משה.

Or HaChayyim Shemot 11:1אור החיים שמות י״א:א׳

ויאמר ה' וגו' עוד נגע וגו'. פרשה זו מגדת מה שכבר אמר ה' קודם. ותמצא כי התחלת המכות נבואה ראשונה שהיתה במדין אמר לו (ג' י"ט) לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו' ונתתי את חן העם וגו' ושאלה וגו'. ונבואה ב' גם כן במדין הודיעו מכת בכורות דכתיב (ד' כ"ב) בני בכורי וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך הרי בידו מכת בכורות באחרונה. ונבואה ג' בארץ מצרים אמר אליו (ז' ד') כי סימן סוף המכות הוא כשלא ישמע להם פרעה פירוש שלא ירצה לשמוע דבריהם עוד, אשר על כן כשאמר לו אל תוסף וגו' מזה ידע כי הגיע זמן מכה האחרונה שבה יצאו וידע אותה כי היא זו מכת בכורות ששקולה כנגד כל וכו' הנאמרת אליו בסמיכות מצות ושאלה אשה משכנתה, והוא מה שאמר הכתוב ויאמר ה' עוד נגע וגו' פירוש כבר אמר ה' עוד וגו' פירוש שהוא מה שכתב בנבואות הראשונות כמו שרשמתי, ולזה אמר משה תיכף אל פרעה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו'. והגם שלא מצינו שאמר לו ה' שם פרט זה של כחצות, ילמד סתום מהמפורש כי כן היו שם הדברים אלא שקצר וממקומו אתה למד כי כן אמר אליו ה'. ומעתה לא נאמרה נבואה זו במצרים, גם לא קשה למה יצו ה' פעמים על שאלת כלים ממצרים

Shadal Shemot 8:8שד״ל שמות ח׳:ח׳

ויצעק – מפני שמכת הדם נמשכה ז' ימים ופסקה בלא תפילה, וכאן היתה הפעם הראשונה שהתפלל שתסור המכה אמר לשון צעקה המורה תפלה בכח יותר מל' העתרה הכתוב בשאר המכות (תלמידי מכ"ף), וגם (כדברי הראב"ע) מפני שכבר הבטיח לפרעה בלא רשות האל שיסורו בזמן שיקבע לו.

Shadal Shemot 11:1-2שד״ל שמות י״א:א׳-ב׳

(א) ויאמר ה' אל משה – שלשה מקראות הללו הם כמאמר מוסגר, ומאמר כחצות הלילה {פסוק ד'} הוא המשך תשובת משה שאמר {י':כ"ט} לא אוסיף עוד ראות פניך, וטעם ויאמר ה', וכבר אמר, כלומר קודם שילך משה בפעם הזאת אל פרעה הודיעו ה' מכת הבכורות; ומזה היה מה שאמר משה לפרעה: לא אוסיף עוד ראות פניך, כי ידע שיבוא פרעה אליו. כשלחו – אחרי שיתן לכם רשות לילך, לא יספיק לו זה, אבל יגרש אתכם וילחץ אתכם למהר ללכת. כלה – כולכם גברים ונשים וטף ומקנה (רשב"ם): ואין הכוונה שיגרש אותם לצמיתות, אלא לעולם היה בדעתו שיחזרו אחרי עבדם את אלהיהם. וכמו שאמר להם (שמות י"ב ל"ב): ולכו עבדו את ה' כדברכם. ועיין פירושי בבראשית ג':כ"ג. (ב) דבר נא באזני העם – כשאמר ה' למשה עוד נגע אחד אמר לו גם זה (ואעפ"י שכבר אמר לו במדין) להזכירו ולזרזו בשעת מעשה, ולמען (כדברי דון יצחק) ישאלו מהמצרים קודם בוא מכת בכורות, שאז תהיה שעת בהלה.

Shadal Shemot 14:15שד״ל שמות י״ד:ט״ו

מה תצעק אלי – לא הודיע ה' מתחלה למשה ענין קריעת ים סוף רק אמר לו סתם {פסוק ד'} ואכבדה בפרעה וגו', לפיכך כאשר ראה משה את מצרים נוסע אחריהם לא ידע איך ובמה יושיע הקב"ה לישראל ואמר לישראל התיצבו וראו כדי לחזק את לבם, ואח"כ התפלל אל ה' (רמב"ן ורמבמ"ן).

Shadal Shemot 16:4, 22שד״ל שמות ט״ז:ד׳, כ״ב

(ד) למען אנסנו – כאומר עכשו הם מתלוננים והדין עמהם כי אין להם לחם לאכול, עכשו רוצה אני למלא חסרונם, אז אראה, אם ילכו בתורתי ולא ילונו עוד, אך ישמרו מצוותי בראותם שאני מיטיב להם, או בכל זאת לא יהיה לבם נכון עמי; וכל זה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם. והנה המקרא הזה ושלאחריו הם קצור דברי ה' שאמר למשה והוא לא נצטוה להגיד כל זה לישראל מיד, אלא אמר להם ערב וידעתם וכו'. וע' למטה פסוק כ"ב. (כב) לקטו לחם משנה – יפה אמר ראב"ע שהכתוב אומר לקטו ולא אמר מצאו, א"כ בכוונה ורצון לקטו לחם משנה, א"כ משה אמר להם כן ע"פ מה שאמר לו ה' (פסוק ה') אלא שלא פירש להם ענין השבת, ע"כ באו הנשיאים ויגידו למשה כי העם עשו כדברו, ושאלוהו מה יעשו בו אחרי שכבר אמר להם איש אל יותר ממנו עד בקר, וכן כתב דון יצחק.

Shadal Vayikra 10:3שד״ל ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' – אין צורך לבקש היכן דבר, כי כמוהו ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (בראשית כ"ד נ"א), והכוונה: דע כי כך גזרה חכמתו ית' להתקדש להראות קדושתו וגדלותו בהענישו את בחיריו הקרובים אליו, וזה למען כל העם ישמעו וייראו, וידינו ק"ו בעצמם (עיין רש"י); והנני מבטל מה שכתבתי על המקרא הזה בבכורי העתים תקפ"ח עמוד קנ"ה.

Malbim Shemot 11:1מלבי״ם שמות י״א:א׳

עוד נגע אחד. כבר הודיע ה' למשה [למעלה ד' כא כב] שבכל המכות שיביא על פרעה לא ישלח את העם עד המכה האחרונה, שהיא מכת בכורות, והודיע לו עתה שבא הזמן להביא הנגע האחרונה שעל ידה ישלח אתכם מזה, כשלחו ר"ל שפרעה יתן לכם רשות ללכת למדבר לעבוד את ה', כמ"ש ולכו עבדו את ה' כדברכם, אבל אחר שישלח אתכם, אז יחזקו מצרים לגרש אתכם בהחלט שלא ע"מ לשוב, כמש"ש ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ שהוא הגרוש לגמרי, וז"ש כשלחו אז יתחדש אח"כ כי כלה גרש יגרש. שלא ע"מ לשוב, שזה א' מן ההבדלים בין שלוח ובין גרוש.

Malbim Shemot 16:12מלבי״ם שמות ט״ז:י״ב

שמעתי. מפני שה' אמר למשה הנני ממטיר לכם לחם ולא הודיעו מן השליו, כי רצון ה' היה לכלכלם רק במן שהיה מזון רוחני ומועיל להשגה וללמוד התורה לא בבשר שהוא מזון גשמי, וה' רצה שיחיו חיי הפרישות, ואכלם יהיה לשובע נפשם הרוחניית, שהיא תגבר על חמרם ולה לא יאות הבשר, ורק משה כששמע תלונתם שהזכירו גם הבשר כמ"ש בשבתנו על סיר הבשר, הוסיף שיתן להם גם בשר, וה' מקים דבר עבדו, והבטיח עתה לתת להם גם בשר שהוסיף משה מדעתו, ובאר שמה שיתן בשר הוא מפני ששמעתי את תלונות בני ישראל שרוצים גם בשר, וע"כ דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר

Malbim Yeshayahu 44:26מלבי״ם ישעיהו מ״ד:כ״ו

מקים. ר"ל מה שישתנה בין הוראת הכוכבים, בין הוראת הקוסמים, בין הוראת הטבעיים, שכולם יהיו מורים שבבל תהיה מצלחת וירושלים מושפלת, ואני אהפך הדבר, זה יהיה מפני כי אני המקים דבר עבדו, ור"ל כי הנס יהיה מפני שני פנים, א] ע"י גזרת הצדיקים או תפלתם, כמ"ש אליהו (מ"א יז, א) חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ר"ל איני אומר זה בנבואה רק בגזרה, אני דובר וגוזר וכן יקום, ועז"א מקים דבר עבדו שהוא הצדיק העובד אותו. ב] לקיים הנבואה, אם יבקש הנביא אות ומופת למען ישיג התכלית הנרצה אצלו שיאמינו בנבואתו, ועז"א ועצת מלאכיו ישלים, מה שמלאכיו ושלוחיו יעצו דרך עצה להשיג התכלית הנרצה. ומצד שני אלה, שהוא תפלת הצדיקים והגדת הנביאים יעשה הנס הזה, והוא, האמר לירושלם תושב, וגם שאר ערי יהודה תבנינה, וגם חרבותיה של ירושלים שהוא המקדש והעזרות אקומם אני בעצמי ובכבודי.

Malbim Shofetim 4:6מלבי״ם שופטים ד׳:ו׳

ותשלח. אחר ההכנה הזאת מזכות השופט והדור: ותאמר אליו. שידע שדבריה דברי נבואה, וז"ש הלא צוה ה'.

Netziv Shemot 16:6-8נצי״ב שמות ט״ז:ו׳-ח׳

(ו) ערב וידעתם וגו' – הראשונים ז"ל פירשו על השליו. והוסיף הרמב"ן ז"ל לומר דמאמר שמעתי את תלונות ב"י כבר אמר ה' למשה ומשה לישראל. וכ"ז אינו אלא פלא. ואינו מסודר כלל. אלא לא נרמז בזה המקרא בשר כלל. ולא היה הרצון ליתן בשר מה שאינו מוכרח וגם המה לא התרעמו בפירוש עד שמשה רבינו עורר לזה כאשר יבואר וכאן באו משה ואהרן אחר שהגיד משה דבר ה' הנני ממטיר וגו' עד יום יום. הוסיף לבאר מה כונת הקב"ה במה שאמר דבר יום ביומו. היינו ערב וידעתם וגו' שתהיו משוקעים בידיעת ה' ובבטחון בו. וכלשון המקרא לעיל ו' ז' וידעתם כי אני ה' וגו'. ובזה ובקר וראיתם את כבוד ה' כאשר יתן לחם באופן היותר טוב ומשובח וע' להלן ל"ו ג'. (ז) ובקר וגו' בשמעו את תלונותיכם – בזה שראיתם את כבוד ה'. היינו שיתן לחם מן השמים תבינו שתלונותיכם שאתם מלינים עלינו. הוא על ה' – עליו להראות שבחנם אתם מלינים עלינו. שהרי הוא ית' יודע שכך היה רצונו שיצאו כל ישראל וכל הקהל הזה. וכיב"ז ביארנו בס' במדבר ט"ז י"א. ונחנו מה כי תלינו עלינו – היאך יעלה על דעתכם שאנחנו נעשה הדבר הגדול הלז להוציא יותר מרצון ה' להספיק בשיעור מצומצם. והכי מבואר במכילתא אמרו להם וכי מה אנו ספונין שאתם עומדים ומתרעמים עלינו. ולא פי' חז"ל כאן כמו ונחנו מה דמקרא הסמוך כמו שיבואר. דהפי' שם שאין התלונה כלל עלינו כ"א על ה'. אבל כאן הפי' ונחנו מה. מה אנחנו חשובים שאתם מתלוננים עלינו. שבודאי לא היינו עושים דבר גדול כזה להוציא קהל רב אם לא שידענו שברצונו ית' וכחו להשפיע פרנסה במדבר כפי שיהי' נצרך בלי גבול. ואינו דומה למה שהוציא משה ערב רב מדעת עצמו. דמה שלא עלה ברצון ה' שיצאו ערב רב לא משום קושי פרנסתם במדבר ח"ו אלא שלא יקלקלו את ישראל טרם נשרשו בעבודת ה'. כ"ז אמרו משה ואהרן בעיקר התלונה על דבר הרעב שבאמת לא התלוננו ישראל על ה' ואלו ידעו אשר רצונו ית' היה בכך שיצאו קהל גדול כזה לא דברו מאומה והיו מאמינים שיש לו יכולת לשמרם שלא ימותו ברעב באיזה אופן שיהא. (ח) ויאמר משה וגו' – הוסיף משה לדבר באשר הקב"ה בעצמו לא התרעם כלל אלא משה ואהרן וזה אין דרך אדם גדול ואוהב עמו המכסה כל פשע לעורר דברי תרעומות. ע"כ הוסיף שבאמת לא בשביל התרעומת שעליו משים לב. כ"א באשר הוא מרגיש בדבריהם תרעומת על ה' ג"כ. במה שהזכירו בשבתנו על סיר הבשר. מובן שמעוררים תאות בשר שאין הקב"ה מכין בשר לפניהם כ"א צאן ובקר שלהם שאין נוח לאדם לעשות כן. ותרעומת זה על ה' מחויב הוא להזכיר שאינו יכול למחול על כבוד ה'. ומש"ה מעורר דברי תרעומות. והכי תניא במכילתא ע"ז הפסוק ונחנו מה וגו' אמרו להם אלו עלינו הייתם עומדים ומתרעמים היינו סובלים אלא הרי אתם עומדים ומתרעמים לפני חי וקים לעולמים. וזהו דברו שנית בתת ה' לכם בערב בשר לאכול – אם היה ה' נותן לכם בשר בערב כי היום שהיה שבת קודש כדאי' בשבת דפ"ז ב' לא הי' הדעת נותן שירד בשר והמה יצודו שהרי ע"כ אמר ה' שיכינו מע"ש על שבת ע"כ אין תקוה ובקשה מלפניו ית' אלא בתת ה' לכם בערב. אם הי' נותן וזה היה מראה לכם אשר בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו – ע"כ אע"ג שראוי להתרעם ע"ז מכ"מ עליו ליתן ולהראות יכלתו. וכמו שנעשה בעת תאות המתאוים. אלא דשם נענשו ג"כ בשביל שהתרעמו בפה מלא. משא"כ עתה אין ראוים לעונש. אבל בזה שימלא הקב"ה משאלותם ברמז ובלב. יבושו ויכלמו בראותם כי ה' מאזין ומבין והיה מתקדש ש"ש בזה שהיה מראה שבידו למלא ולהכין שאר [וע' ספורנו שפי' ג"כ מקרא הקודם דרך תפלה לפי דרכו]. ונחנו מה לא עלינו וגו' – בזה התרעומות של בשר אתם יודעים שאין עלינו התרעומת כ"א על ה' שעכ"פ רצה להוציא עדה איך שהיא ממצרים למדבר.

Netziv Shemot 16:16נצי״ב שמות ט״ז:ט״ז

זה הדבר אשר צוה ה' – בקבלה כמו שמתפרש כ"פ לשון צוה.

Netziv Shemot 16:23נצי״ב שמות ט״ז:כ״ג

הוא אשר דבר ה' – מה שנמצא שני עומרים הוא דבר ה' וכמו שביארנו בס' בראשית כ"ד נ"א דמה שהקב"ה מורה לדעת איזה ענין נקרא דבר ה'. וע"ע בס' ויקרא י' ג'.

Netziv Shemot 16:34נצי״ב שמות ט״ז:ל״ד

כאשר צוה ה' אל משה – בקבלה בע"פ פירש לו הכונה.

Netziv Shemot 32:27נצי״ב שמות ל״ב:כ״ז

כה אמר ה' וגו' – בודאי צוה הקב"ה לעשות כן ומ"מ לא כתיב הדבור מפורש משום שלא בא הדבור בדרך גזרה ואזהרה מפורשת שא"א לגזור על האדם להיות באהבת ה' למעלה מטבע אנושי ולהגיע למצוה זו. ומעולם לא מצינו בתורה אזהרה בזה האופן. ועי' מש"כ בס' ויקרא כ"ה י"ט. ולא דמי למצות קדוש השם דהתם כך המצוה למסור עצמו למיתה בפועל. והיא אפשר להעשות לשם גמול עוה"ב אפילו לא הגיע לאהבת ה'. אבל במצוה שבאמת אין הכונה למות ח"ו אלא אם יעשה באהבת ה' באמת אז הזכות תעמוד לו שלא יסתכן. זה א"א להזהיר כלל מש"ה לא אמר ה' בפי' למשה דבר אל הלוים לעשות כן. אלא אמר לו אם היה נמצא מי שהוא לה' ולא יעשה מצוה זו אלא מחמת אהבת ה' אזי יעשה כן. ואחר שקרא משה במחנה והודיעו בני לוי אשר הנם מוכנים לכך. אמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל – שהיא היא הנהגה עליונה למעלה מן הטבע ומש"ה אמר אלהי ישראל. והבטיחם אם אך כן הוא שהמה אך לה' אז יהיה אלהי ישראל עמם וינצלו מן הסכנה. והרגו איש את אחיו וגו' – כל שאפשר למעט הסכנה עדיף. ובזה שיהיו מדקדקים להרוג דוקא איש את אחיו שחייב מיתה יכירו כל ישראל שהם מופשטים מרצון עצמו בזה ולא ימצאו גם המה לב לעמוד נגדם באשר יכירו שהמה כמלאכי מרום.

Netziv Vayikra 10:3נצי״ב ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' – זה הענין של מיתתם הוא דבר ה'. וכיב"ז ביארנו בס' בראשית כ"ד נ"א ובס' שמות ט"ז כ"ג בלשון משה רבינו הוא אשר דבר ה' וכ"כ הרמב"ן.

Netziv Bemidbar 16:4, 17נצי״ב במדבר ט״ז:ד׳, י״ז

(ד) ויפול על פניו – לתפלה. וכפי' רשב"ם. וכמש"כ בספר ויקרא ט' כ"ד ובכ"מ ובין כך השיג רוה"ק וידע להשיב דבר. וע' להלן י"ז. (יז) ונתתם עליהם קטרת – ולא הזכיר אש וכמו שביארנו. ומכל מקום שייך לשון והקרבתם. באשר שהוא דרך הקרבה. כמו דכתיב הקטרה בשמיני למלואים אע"ג שעדיין לא ירד האש. ואע"ג שנצטוה ברוה"ק שיעמדו כולם בקטרת כמש"כ לעיל ד' מכ"מ ברור שלא היה דבור מפורש בזה שהרי לא נכתב אלא ברוה"ק ראה כי כן יש לצוות ולעשות. והיה סבור מתחלה לצורך הענין שישימו גם אש. ועתה ראה לצורך הענין שיהיו בלא אש. ויהא ניכר לכל אדם שיצא האש מלפני ה' הוא קודש הקדשים ולא מאת הקטרת. וע' להלן י"ז י"ב בדיוק לשון ונתתם ולא ושימו. כמו לעיל ט"ז ז' וכן בסמוך כתיב וישימו. אלא שהוא משום שכן צוה משה שלא יתנו אש ע"ש.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 8:8ר׳ דוד צבי הופמן שמות ח׳:ח׳

ויצא – לשון יחיד, כאשר המושא קודם לנושא. על-דבר – לרוב מפרשים ביטוי זה במובן "על אודות", כלומר על אודות הצפרדעים. ואולם מוטב לפרש על אודות דבר הצפרדעים, דהיינו על אודות עניין הצפרדעים שנקבע על ידי פרעה (ההבטחה שניתנה לפרעה בעניינן), וכפי שמתרגמים השבעים והתרגום הרומי. משה הבטיח לו לפרעה מה שהבטיח מבלי שנצטווה על כך מפי ה'. עתה הוא מתפלל, שאמנם ה' יקיים את הבטחות-נבואתו. וכן הוא אצל אברבנאל – "ולכן פחד משה, אולי היה רצון ה' שתתמיד מכת הצפרדעים שבעה ימים כמו שהתמידה מכת הדם, ושהוא מיהר את הקץ שלא ברשות גבוה, ומפני זה הוצרך לצעוק אל ה' שיקיים דבר עבדו בזה... והוא אמרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, רוצה לומר, על הדבר ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים, והוא שיסורו למחר, ויהיה על דבר כמו על הדיבור והמאמר אשר שם משה לפרעה בענין הצפרדעים". כדבר משה – כדבר משה אשר אמר לפרעה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 10:1-2ר׳ דוד צבי הופמן שמות י׳:א׳-ב׳

(א-ב) ויאמר ה'... בא אל-פרעה – ועוד אומר לו ה'"ואמרת אליו כה אמר ה" וגו'" כאמור בפסוק ג. במכות הקודמות תמיד נמסר ציווי ה' אל משה על פרטיו, ואלו קיומו המדוקדק של הציווי מונח מראש כדבר המובן מאליו. כאן, לעומת זאת, מקוצר תיאורו של הציווי, ובמקום הציווי מתואר קיומו, והוא מפני שצריך להראות, כיצד השפיעה בשורת המכה החדשה על עבדי פרעה עד כדי שיעצו למלכם לוותר.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 11:1-3ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״א:א׳-ג׳

(א-ג) שלושה פסוקים אלה הם מאמר מוסגר המבאר את פסוקו האחרון (כט) של הפרק הקודם, ויחד עם זאת מכין את דברי משה הבאים. משה יכול היה לדבר בלשון בוטח ואמיץ מכיוון שכבר שמע מפי ה' על מכת בכורות, ומכיוון שבני ישראל מצאו חן בעיני המצרים, והוא עצמו נחשב ביותר אצל עבדי פרעה וגם אצל העם המצרי. עוד וגו' – דברים אלה נמסרים כאן רק בקיצור. על טיבה של מכה זו אנו שומעים פרטים בדברי משה בפסוקים ד-ח; השוה רמב"ן ע"א. הדגש מושם כאן במלת "אחד" ובמשפט "ואחרי-כן ישלח אתכם מזה", כלומר, לא צריך עוד אלא מכה אחת, ועל כן יכול היה משה לומר "לא אסף עוד ראות פניך" (י, כט).

R. David Zvi Hoffmann Shemot 14:15ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ד:ט״ו

ויאמר – אם נפרש את הפסוק כפשוטו, צריך להניח שמשה, אף כי כבר הבטיח לישראל שלא יוסיפו לראות את המצרים עוד, התפלל פעם נוספת אל ה', ואז – אחר שנאמר לו "מה תצעק אלי", רק אז נצטווה לבקוע את הים. ברם, דברי משה "אל-תיראו... ואתם תחרשון" מראים לנו שכבר נודעה כוונתו ית'. על כן נעדיף לשון "ויאמר" שבכאן כלשון עבר רחוק, וכמו למעלה יא, א. כאשר נאמר למעלה (פסוק י) "ויצעקו בני ישראל אל-ה'", ודאי שמשה רבנו היה בין המתפללים האלה, ועל תפילה זו נענה בפסוקים טו-יח. ואולם הכתוב מספר שבעוד אלה מתפללים אל ה', מלינים אלה על משה (פסוק יא), ויש אפוא להבין שכיוון שמשה נצטווה בינתים "ויסעו", יכול היה לבשר את הבשורה המנחמת גם למלינים (הפסוקים יג-יד), אלא שדברי ה' אליו מובאים רק לאחר מכן.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 16:12, 15, 23ר׳ דוד צבי הופמן שמות ט״ז:י״ב, ט״ו, כ״ג

(יא-יב) דיבור זה נאמר לו למשה עוד לפני נאומו אל העם (הפסוקים ו-ז), שכן אף-על-פי שהעם ראה את כבוד ה' רק אחרי נאום משה, כבר שמע מפי ה' את כל אשר היה עליו להשיב לעם על תלונותיו. (טז) זה הדבר – גם ציווי זה כבר ניתן לו למשה למעלה פסוק ד. (כג) הוא אשר דבר – חוזר אל הדיבור הקצר שלמעלה, פסוק ה. לפי חכמינו ז"ל נצטוו ישראל על השבת כבר בהיותם במרה.

U. Cassuto Shemot 32:27מ״ד קאסוטו שמות ל״ב:כ״ז

ויאמר להם: כה אמר ה' אלהי ישראל (לא נאמר קודם שכך אמר לו ה', אבל משה מרגיש שכך רצונו של מקום, והוא מדבר כנביא ובלשונם של הנביאים:) שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו... והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, הרגו את כל אלה שאתם יודעים בבירור שחטאו בעגל, אם מפני שהייתם עדי ראייה ואם מפני שיצאו חייבים בבדיקת ההשקאה, ואל תחמלו על כל איש, אפילו אם יהיה אחיכם או רעכם או קרובכם, שתאבדנה נפשות אחדות מישראל ולא יאבד כל עם ישראל כולו.