פעילות בשם ה' ללא צו מפורש של ה'
הקדמה
דובר או במאי?
במשך רוב התורה, משה ממלא את תפקיד המתווך בין ה' לבני ישראל. ה' מדבר ומשה מעביר את דבריו או פקודותיו לעם. עם זאת, בכמה מקרים, משה מדבר בשם ה',1 למרות שאין לנו שום עדות בכתוב לכך שה' העביר למשה את המסר המדובר:2
- מכת ארבה – בשמות י', ה' אומר למשה ללכת לפרעה, מבלי לפרט מה משה אמור להגיד לו. אולם מיד לאחר מכן, כאשר משה מתעמת עם פרעה, הוא מכריז על מכת הארבה בשם ה' ("כֹּה אָמַר י"י"), ככל הנראה מיוזמתו.
- מכת בכורות – שמות י"א נפתח בכך שה' אומר למשה שהוא יביא מכה נוספת אחת. ה' אינו מפרט באיזה סוג של מכה מדובר. עם זאת, כשהוא מעביר את המידע לפרעה, משה מכריז בשם ה' ("כֹּה אָמַר י"י") שהמכה תהרוג את הבכורים, והוא מוסיף פרטים רבים שלא הוזכרו קודם.
- נס המן – בסיפור המן (שמות ט"ז), משה מדבר בשם ה' מספר פעמים, למרות שעד לנקודה זו הטקסט לא מזכיר אמירות של ה' בנושא זה. הפנייה לסמכות הא-לוהית נוגעת לשלושה עניינים:
- לקיטת עומר של המן (ט"ז:ט"ז – "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י").
- קדושת השבת (ט"ז:כ"ג) – "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י".3
- שמירת צנצנת המן כעדות לדורות הבאים (ט"ז:ל"ב – "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י").
- עגל הזהב – בעקבות חטא העגל (שמות ל"ב), משה מזכיר את שם ה' ("כֹּה אָמַר י"י") כשהוא מצווה את הלויים להרוג את כל עובדי האלילים. עם זאת, אין שום תיעוד של ציווי א-לוהי מפורש כזה.
- קרבנות – בויקרא ט', לאחר חנוכת המשכן, משה מנחה את אהרן בנוגע לטקסי הקרבת הקרבנות, ואומר לו "זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י". התורה לא מספרת לנו שה' הנחה את משה בעניין זה.
- ניחום אהרן – משה מנחם את אהרן לאחר מות נדב ואביהוא באמירה: "הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ" (ויקרא י׳:ג׳). גם כאן לא ברור מתי ה' אמר את זה.
- דיני נדרים – ברוב המקרים בהם משה מעביר חוקים לבני ישראל, קודמת לחוקים אמירה כמו "וַיְדַבֵּר י"י אֶל משֶׁה לֵּאמֹר".4 דיני נדרים בבמדבר ל' הם היוצא מן הכלל, כי הם מועברים בשם ה' ("זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י") אך בלי הקדמה כזו.5
איך יש להבין את כל המקרים האלה? האם עלינו להניח שלמרות שהטקסט שותק, משה בהכרח פועל על פי הנחייה א-לוהית? או, שמא יתכן שלפעמים משה פועל מיוזמתו? כמה אוטונומיה יש לנביאים, והאם בעניין זה משה היה שונה משאר הנביאים? האם משה הוא בסך הכל (רק) דובר של ה', או שמא יש לו סמכות לקבל החלטות עצמאיות ולכתוב את הנאומים של עצמו, ואפילו לייחס אותם לה'?6
עד כמה התיעוד שלם?
הצד השני של נושא זה הוא השאלה מה וכמה התורה בוחרת לתעד עבור הדורות הבאים. האם יש צורך לתעד גם את ההנחיות של ה' וגם את הביצוע של משה, או שמספיק אחד מהם? במקרים מסוימים, גם הציווי וגם הביצוע מוזכרים בטקסט.7 במקרים אחרים, רק דברי ה' מוזכרים, ומניחים שמשה ביצע את ההנחיות, למרות שאין לזה אזכור בכתוב.8 נדירים יותר הם מקרים כמו אלו שתוארו מקודם, שבהם רק דברי משה מוזכרים. מדוע הטקסט לפעמים משתמש בשיטה אחת ולפעמים בשיטות אחרות? אם הכל קורה תמיד לפי רצונו של ה', מדוע דבריו אינם מוזכרים? אם לא, מה מאפשר למשה לדבר בשמו?
מבחן נביא אמת
דברים י"ח דן בחוקים הנוגעים לנביאים ובקריטריונים לפיהם מבררים מיהו נביא אמת:
(כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. (כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י. (כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם י"י וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.
מפסוקים אלה משתמע שלנביא אסור למסור נבואה בשם ה' ללא הנחיה מפורשת. האם ייתכן שמשה עשה זאת למרות האיסור? האם איסור זה חל תמיד, או שמא ישנם מצבים ייחודיים שבהם דיבור כזה מותר?
"מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ"
ההבחנה בין נביאי אמת לנביאי שקר והיחס של ה' לשניהם מוזכרים שוב בישעיהו מ"ד:
(כה) מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל. (כו) מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלִַם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחׇרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם.
בפסוקים אלה, ה' מבטיח לקיים את דברי נביאיו, דבר שרומז שלעתים נביא יכול לדבר בלי ציווי מפורש מה', ושבכל זאת ה' ידאג שהנבואה תתגשם. כיצד עיקרון זה קשור לדוגמאות שראינו ולדברים י"ח? האם האוטונומיה שמוזכרת כאן מאפשרת לנביא גם לציין את שם ה' כמקור נבואתו?