EN/HEע/E

Korach's Rebellion

Sources

Shemot 16:7שמות ט״ז:ז׳

and in the morning, then you shall see the glory of Hashem; because he hears your murmurings against Hashem. Who are we, that you murmur against us?”

וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד י״י בְּשׇׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל י״י וְנַחְנוּ מָה כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלֵינוּ.

Bemidbar 1:53במדבר א׳:נ״ג

But the Levites shall encamp around the Tabernacle of the Testimony, that there may be no wrath on the congregation of the children of Israel: and the Levites shall be responsible for the Tabernacle of the Testimony.”

וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.

Bemidbar 3:7-8במדבר ג׳:ז׳-ח׳

(7) They shall keep his requirements, and the requirements of the whole congregation before the Tent of Meeting, to do the service of the tabernacle. (8) They shall keep all the furnishings of the Tent of Meeting, and the obligations of the children of Israel, to do the service of the tabernacle.

(ז) וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמַרְתּוֹ וְאֶת מִשְׁמֶרֶת כׇּל הָעֵדָה לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן. (ח) וְשָׁמְרוּ אֶת כׇּל כְּלֵי אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת מִשְׁמֶרֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת הַמִּשְׁכָּן.

Bemidbar 8:26במדבר ח׳:כ״ו

but shall minister with their brothers in the Tent of Meeting, to perform the duty, and shall do no service. You shall do thus to the Levites concerning their duties.”

וְשֵׁרֵת אֶת אֶחָיו בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִשְׁמֹר מִשְׁמֶרֶת וַעֲבֹדָה לֹא יַעֲבֹד כָּכָה תַּעֲשֶׂה לַלְוִיִּם בְּמִשְׁמְרֹתָם.

Bemidbar 16במדבר ט״ז

(1) Now Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, with Dathan and Abiram, the sons of Eliab, and On, the son of Peleth, sons of Reuben, took men: (2) and they rose up before Moses, with certain of the children of Israel, two hundred fifty princes of the congregation, called to the assembly, men of renown; (3) and they assembled themselves together against Moses and against Aaron, and said to them, “You take too much on yourself, since all the congregation are holy, everyone of them, and Hashem is among them: why then lift yourselves up above the assembly of Hashem?” (4) When Moses heard it, he fell on his face: (5) and he spoke to Korah and to all his company, saying, “In the morning Hashem will show who are his, and who is holy, and will cause him to come near to him: even him whom he shall choose he will cause to come near to him. (6) Do this: take censers, Korah, and all his company; (7) and put fire in them, and put incense on them before Hashem tomorrow: and it shall be that the man whom Hashem chooses, he shall be holy. You have gone too far, you sons of Levi!” (8) Moses said to Korah, “Hear now, you sons of Levi! (9) Is it a small thing to you, that the God of Israel has separated you from the congregation of Israel, to bring you near to himself, to do the service of the tabernacle of Hashem, and to stand before the congregation to minister to them; (10) and that he has brought you near, and all your brothers the sons of Levi with you? and do you seek the priesthood also? (11) Therefore you and all your company are gathered together against Hashem: and Aaron, what is he that you murmur against him?” (12) Moses sent to call Dathan and Abiram, the sons of Eliab; and they said, “We won’t come up: (13) is it a small thing that you have brought us up out of a land flowing with milk and honey, to kill us in the wilderness, but you must also make yourself a prince over us? (14) Moreover you haven’t brought us into a land flowing with milk and honey, nor given us inheritance of fields and vineyards: will you put out the eyes of these men? We won’t come up.” (15) Moses was very angry, and said to Hashem, “Don’t respect their offering: I have not taken one donkey from them, neither have I hurt one of them.” (16) Moses said to Korah, “You and all your company go before Hashem, you, and they, and Aaron, tomorrow: (17) and each man take his censer, and put incense on them, and each man bring before Hashem his censer, two hundred fifty censers; you also, and Aaron, each his censer.” (18) They each took his censer, and put fire in them, and laid incense thereon, and stood at the door of the Tent of Meeting with Moses and Aaron. (19) Korah assembled all the congregation against them to the door of the Tent of Meeting: and the glory of Hashem appeared to all the congregation. (20) Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying, (21) “Separate yourselves from among this congregation, that I may consume them in a moment!” (22) They fell on their faces, and said, “God, the God of the spirits of all flesh, shall one man sin, and will you be angry with all the congregation?” (23) Hashem spoke to Moses, saying, (24) “Speak to the congregation, saying, ‘Get away from around the tent of Korah, Dathan, and Abiram!’” (25) Moses rose up and went to Dathan and Abiram; and the elders of Israel followed him. (26) He spoke to the congregation, saying, “Depart, please, from the tents of these wicked men, and touch nothing of theirs, lest you be consumed in all their sins!” (27) So they went away from the tent of Korah, Dathan, and Abiram, on every side: and Dathan and Abiram came out, and stood at the door of their tents, and their wives, and their sons, and their little ones. (28) Moses said, “Hereby you shall know that Hashem has sent me to do all these works; for they are not from my own mind. (29) If these men die the common death of all men, or if they be visited after the visitation of all men; then Hashem hasn’t sent me. (30) But if Hashem make a new thing, and the ground open its mouth, and swallow them up, with all that appertain to them, and they go down alive into Sheol ; then you shall understand that these men have despised Hashem.” (31) It happened, as he made an end of speaking all these words, that the ground split apart that was under them; (32) and the earth opened its mouth, and swallowed them up, and their households, and all the men who appertained to Korah, and all their goods. (33) So they, and all that appertained to them, went down alive into Sheol : and the earth closed on them, and they perished from among the assembly. (34) All Israel that were around them fled at their cry; for they said, “Lest the earth swallow us up!” (35) Fire came forth from Hashem, and devoured the two hundred fifty men who offered the incense.

(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם י״י וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל י״י. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. (ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כׇּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע י״י אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכׇל עֲדָתוֹ. (ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי י״י מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר י״י הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי. (ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן י״י וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כׇּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה. (יא) לָכֵן אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל י״י וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלָיו. (יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. (יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. (יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה. (טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל י״י אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם. (טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי י״י אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר. (יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי י״י אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ. (יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. (יט) וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כׇּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד י״י אֶל כׇּל הָעֵדָה. (כ) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע. (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כׇּל הָעֵדָה תִּקְצֹף. (כג) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם. (כה) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכׇל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכׇל חַטֹּאתָם. (כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אׇהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. (כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי י״י שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. (כט) אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא י״י שְׁלָחָנִי. (ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא י״י וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת י״י. (לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. (לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ. (לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. (לד) וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. (לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת י״י וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.

Bemidbar 17:6-15במדבר י״ז:ו׳-ט״ו

(6) But on the next day all the congregation of the children of Israel murmured against Moses and against Aaron, saying, “You have killed Hashem’s people!” (7) It happened, when the congregation was assembled against Moses and against Aaron, that they looked toward the Tent of Meeting: and behold, the cloud covered it, and the glory of Hashem appeared. (8) Moses and Aaron came to the front of the Tent of Meeting. (9) Hashem spoke to Moses, saying, (10) “Get away from among this congregation, that I may consume them in a moment!” They fell on their faces. (11) Moses said to Aaron, “Take your censer, and put fire from off the altar in it, and lay incense on it, and carry it quickly to the congregation, and make atonement for them; for wrath has gone out from Hashem! The plague has begun.” (12) Aaron did as Moses said, and ran into the midst of the assembly; and behold, the plague has begun among the people: and he put on the incense, and made atonement for the people. (13) He stood between the dead and the living; and the plague was stayed. (14) Now those who died by the plague were fourteen thousand and seven hundred, besides those who died about the matter of Korah. (15) Aaron returned to Moses to the door of the Tent of Meeting: and the plague was stayed.

(ו) וַיִּלֹּנוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמׇּחֳרָת עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן לֵאמֹר אַתֶּם הֲמִתֶּם אֶת עַם י״י. (ז) וַיְהִי בְּהִקָּהֵל הָעֵדָה עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיִּפְנוּ אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִנֵּה כִסָּהוּ הֶעָנָן וַיֵּרָא כְּבוֹד י״י. (ח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד. (ט) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (י) הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי י״י הֵחֵל הַנָּגֶף. (יב) וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרׇץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. (יג) וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה. (יד) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה עָשָׂר אֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת מִלְּבַד הַמֵּתִים עַל דְּבַר קֹרַח. (טו) וַיָּשׇׁב אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְהַמַּגֵּפָה נֶעֱצָרָה.

Bemidbar 17:16-28במדבר י״ז:ט״ז-כ״ח

(16) Hashem spoke to Moses, saying, (17) “Speak to the children of Israel, and take of them rods, one for each fathers’ house, of all their princes according to their fathers’ houses, twelve rods: write every man’s name on his rod. (18) You shall write Aaron’s name on the rod of Levi; for there shall be one rod for each head of their fathers’ houses. (19) You shall lay them up in the Tent of Meeting before the testimony, where I meet with you. (20) It shall happen, that the rod of the man whom I shall choose shall bud: and I will make to cease from me the murmurings of the children of Israel, which they murmur against you.” (21) Moses spoke to the children of Israel; and all their princes gave him rods, for each prince one, according to their fathers’ houses, even twelve rods: and the rod of Aaron was among their rods. (22) Moses laid up the rods before Hashem in the tent of the testimony. (23) It happened on the next day, that Moses went into the tent of the testimony; and behold, the rod of Aaron for the house of Levi was budded, and put forth buds, and produced blossoms, and bore ripe almonds. (24) Moses brought out all the rods from before Hashem to all the children of Israel: and they looked, and took every man his rod. (25) Hashem said to Moses, “Put back the rod of Aaron before the testimony, to be kept for a token against the children of rebellion; that you may make an end of their murmurings against me, that they not die.” (26) Moses did so. As Hashem commanded him, so he did. (27) The children of Israel spoke to Moses, saying, “Behold, we perish! We are undone! We are all undone! (28) Everyone who comes near, who comes near to the tabernacle of Hashem, dies! Will we all perish?”

(טז) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יז) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְקַח מֵאִתָּם מַטֶּה מַטֶּה לְבֵית אָב מֵאֵת כׇּל נְשִׂיאֵהֶם לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת אִישׁ אֶת שְׁמוֹ תִּכְתֹּב עַל מַטֵּהוּ. (יח) וְאֵת שֵׁם אַהֲרֹן תִּכְתֹּב עַל מַטֵּה לֵוִי כִּי מַטֶּה אֶחָד לְרֹאשׁ בֵּית אֲבוֹתָם. (יט) וְהִנַּחְתָּם בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הָעֵדוּת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה. (כ) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר אֶבְחַר בּוֹ מַטֵּהוּ יִפְרָח וַהֲשִׁכֹּתִי מֵעָלַי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵם מַלִּינִם עֲלֵיכֶם. (כא) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְּנוּ אֵלָיו כׇּל נְשִׂיאֵיהֶם מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד מַטֶּה לְנָשִׂיא אֶחָד לְבֵית אֲבֹתָם שְׁנֵים עָשָׂר מַטּוֹת וּמַטֵּה אַהֲרֹן בְּתוֹךְ מַטּוֹתָם. (כב) וַיַּנַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֹּת לִפְנֵי י״י בְּאֹהֶל הָעֵדֻת. (כג) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים. (כד) וַיֹּצֵא מֹשֶׁה אֶת כׇּל הַמַּטֹּת מִלִּפְנֵי י״י אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּרְאוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ מַטֵּהוּ. (כה) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הָשֵׁב אֶת מַטֵּה אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדוּת לְמִשְׁמֶרֶת לְאוֹת לִבְנֵי מֶרִי וּתְכַל תְּלוּנֹּתָם מֵעָלַי וְלֹא יָמֻתוּ. (כו) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה. (כז) וַיֹּאמְרוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר הֵן גָּוַעְנוּ אָבַדְנוּ כֻּלָּנוּ אָבָדְנוּ. (כח) כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן י״י יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֺעַ.

Bemidbar 18:1-5במדבר י״ח:א׳-ה׳

(1) Hashem said to Aaron, “You and your sons and your fathers’ house with you shall bear the iniquity of the sanctuary; and you and your sons with you shall bear the iniquity of your priesthood. (2) Your brothers also, the tribe of Levi, the tribe of your father, bring near with you, that they may be joined to you, and minister to you: but you and your sons with you shall be before the tent of the testimony. (3) They shall keep your commands, and the duty of all the Tent: only they shall not come near to the vessels of the sanctuary and to the altar, that they not die, neither they, nor you. (4) They shall be joined to you, and keep the responsibility of the Tent of Meeting, for all the service of the Tent: and a stranger shall not come near to you. (5) “You shall perform the duty of the sanctuary, and the duty of the altar; that there be no more wrath on the children of Israel.

(א) וַיֹּאמֶר י״י אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֺן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֺן כְּהֻנַּתְכֶם. (ב) וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת. (ג) וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כׇּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם. (ד) וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם. (ה) וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Bemidbar 18:20-24במדבר י״ח:כ׳-כ״ד

(20) Hashem said to Aaron, “You shall have no inheritance in their land, neither shall you have any portion among them. I am your portion and your inheritance among the children of Israel. (21) “To the children of Levi, behold, I have given all the tithe in Israel for an inheritance, in return for their service which they serve, even the service of the Tent of Meeting. (22) Henceforth the children of Israel shall not come near the Tent of Meeting, lest they bear sin, and die. (23) But the Levites shall do the service of the Tent of Meeting, and they shall bear their iniquity: it shall be a statute forever throughout your generations; and among the children of Israel they shall have no inheritance. (24) For the tithe of the children of Israel, which they offer as a wave offering to Hashem, I have given to the Levites for an inheritance: therefore I have said to them, ‘Among the children of Israel they shall have no inheritance.’”

(כ) וַיֹּאמֶר י״י אֶל אַהֲרֹן בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (כא) וְלִבְנֵי לֵוִי הִנֵּה נָתַתִּי כׇּל מַעֲשֵׂר בְּיִשְׂרָאֵל לְנַחֲלָה חֵלֶף עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר הֵם עֹבְדִים אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד. (כב) וְלֹא יִקְרְבוּ עוֹד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לָשֵׂאת חֵטְא לָמוּת. (כג) וְעָבַד הַלֵּוִי הוּא אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהֵם יִשְׂאוּ עֲוֺנָם חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם וּבְתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה. (כד) כִּי אֶת מַעְשַׂר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָרִימוּ לַי״י תְּרוּמָה נָתַתִּי לַלְוִיִּם לְנַחֲלָה עַל כֵּן אָמַרְתִּי לָהֶם בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יִנְחֲלוּ נַחֲלָה.

Bemidbar 26:9במדבר כ״ו:ט׳

The sons of Eliab: Nemuel, and Dathan, and Abiram. These are that Dathan and Abiram, who were called of the congregation, who strove against Moses and against Aaron in the company of Korah, when they strove against Hashem,

וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם [קְרִיאֵי] (קרואי) הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל י״י.

Bemidbar 26:9-10במדבר כ״ו:ט׳-י׳

(9) The sons of Eliab: Nemuel, and Dathan, and Abiram. These are that Dathan and Abiram, who were called of the congregation, who strove against Moses and against Aaron in the company of Korah, when they strove against Hashem, (10) and the earth opened its mouth, and swallowed them up together with Korah, when that company died; what time the fire devoured two hundred fifty men, and they became a sign.

(ט) וּבְנֵי אֱלִיאָב נְמוּאֵל וְדָתָן וַאֲבִירָם הוּא דָתָן וַאֲבִירָם [קְרִיאֵי] (קרואי) הָעֵדָה אֲשֶׁר הִצּוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּעֲדַת קֹרַח בְּהַצֹּתָם עַל י״י. (י) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת קֹרַח בְּמוֹת הָעֵדָה בַּאֲכֹל הָאֵשׁ אֵת חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ וַיִּהְיוּ לְנֵס.

Devarim 11:6דברים י״א:ו׳

and what he did to Dathan and Abiram, the sons of Eliab, the son of Reuben; how the earth opened its mouth, and swallowed them up, and their households, and their tents, and every living thing that followed them, in the midst of all Israel:

וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אׇהֳלֵיהֶם וְאֵת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כׇּל יִשְׂרָאֵל.

Philo On the Life of Moses II:33:174-179פילון על חיי משה ב

(174) But, since there is not one order only of consecrated priests, but since to some of them the charge is committed of attending to all the prayers, and sacrifices, and other most sacred ceremonies, being allowed to enter into the inmost and most holy shrine; while others are not permitted to do any of these things, but have the duty of taking care of and guarding the temple and all that is therein, both day and night, whom some call keepers of the temple; a sedition arose respecting the precedency in honour, which was to many persons in many ways the cause of infinite evils, and it broke out now from the keepers of the temple attacking the priests, and endeavouring to deprive them of the honour which belonged to them; and they thought that they should be able easily to succeed in their object, since they were many times more numerous than the others. (175) But for the sake of not appearing to be planning any innovations of their own heads, they persuaded also the eldest of the twelve tribes to embrace their opinions, which last tribe was followed by many of the more fickle of the populace, as thinking it entitled to the precedence and to the principal share of authority over the whole host. (176) Moses now knew that a great plot was in agitation against him; for he had appointed his brother high priest in accordance with the will of God, which had been declared to him. And now false accusations were brought against him, as if he had falsified the oracles of God, and as if he had done so and made the appointment by reason of his family affection and goodwill towards his brother. (177) And he, being very naturally grieved at this, inasmuch as he was not only distrusted by such accusations while exhibiting his own good faith in a most genuine manner, but he was also grieved at those actions of his being calumniated which had for their object the honour of God, and which were of such a nature as to deserve by themselves that even such a man who had in other respects shown an insincere disposition should be looked upon as behaving in this case with truth; for truth is the invariable attendant of God. But he did not think fit to give any explanation by words respecting his appointment of his brother, knowing that it was difficult to endeavour to persuade those who were previously possessed by contrary opinions to change their minds; but he besought God to give the people a visible demonstration that he had in no respect behaved with dishonesty respecting the appointment to the priesthood. (178) And he, therefore, commanded that twelve rods should be taken, so as to be equal in number to the tribes of the nation; and he commanded further that the names of the other patriarchs of the tribes should be written on eleven of the rods, but on the remaining one the name of his brother, the high priest, and then that they should all be carried into the temple as far as the inmost shrine; and the officer who did what he had been commanded waited in expectation to see the result. (179) And on the next day, in obedience to a command from God, he went into the temple, while all the people were standing around, and brought out the rods, the others differing in no respect from the state in which they were when they were put in; but the one on which the name of his brother was written had undergone a miraculous change; for like a fine plant it suddenly put forth shoots all over, and was weighed down with the abundance of its crop of fruit.

Philo On the Life of Moses II: 50: 275-287פילון על חיי משה ב

(275) I have also another still more marvellous and prodigy-like oracle to report, which indeed I have mentioned before, when I was relating the circumstances of the high priesthood of the prophet, one which he himself uttered when fully inspired by the divine spirit, and which received its accomplishment at no long period afterwards, but at the very moment that it was delivered. (276) There were two classes of ministrations concerning the temple; the higher one belonging to the priests, and the lower one to the keepers of the temple; and there were at this time three priests, but many thousand keepers of the temple. (277) These men, being puffed up at the exceeding greatness of their own numbers, despised the scanty numbers of the priests; and so they concerted two impious attempts at the same time, the one of which was the destruction of those who were superior to them, and the other was the promotion of the inferior body, the subjects as it were attacking the leaders, to the confusion and overthrow of that most excellent and most beneficial thing for the people, namely order. (278) Then, joining together and assembling in one place, they cried out upon the prophet as if he had given the priesthood to his brother, and to his nephews, out of consideration for their relationship to him, and had given a false account of their appointment, as if it had not taken place under the direction of divine providence, as we have represented. (279) And Moses, being vexed and grieved beyond measure at these things, although he was the meekest and mildest of men, was not so excited to a just anger by his disposition, which hated iniquity, that he besought God to reject their sacrifice. Not because there was any chance of that most righteous Judge receiving the unholy offerings of wicked men, but because the soul of the man who loved God could not be silent for his part, so eager was it that the wicked should not prosper, but should always fail in their purpose; (280) and while he was still boiling over and inflamed with anger by this lawful indignation he became inspired, and changed into a prophet, and uttered the following oracles. "Apostacy is an evil thing, but these faithless men shall be taught, not only by words but also by actions; they shall, by personal suffering, learn my truth and good faith, since they would not learn it by ordinary instruction; (281) and this shall be discerned in the end of their life: for it they receive the ordinary death according to nature, then I have invented these oracles; but if they experience a new and unprecedented destruction, then my truth will be testified to; for I see chasms of the earth opening against them, and widened to the greatest extent, and numbers of men perishing in them, dragged down into the gulf with all their kindred, and their very houses swallowed up, and the men going down alive into hell." (282) And when he ceased speaking the earth was cloven asunder, being shaken by an earthquake, and it was burst open, especially where the tents of those wicked men were so that they were all swallowed up together, and so hidden from sight. For the parts which were rent asunder came together again as soon as the purpose for which they had been divided was accomplished. (283) And a little after this thunderbolts fell on a sudden from heaven, and slew two hundred men, the leaders of this sedition, and destroyed them all together, not leaving any portion of their bodies to receive burial. (284) And the rapid and unintermittent character of the punishment, and the magnitude of each infliction, rendered the piety of the prophet conspicuous and universally celebrated, as he thus brought God forward as a witness of the truth of his oracular denunciations. (285) We must also not overlook this circumstance, that both earth and heaven, which are the first principles of the universe, bore their share in the punishment of these wicked men, for they had rooted their wickedness in the earth, and extended it up to the sky, raising it to that vast height, (286) on which account each of the elements contributed its part to their chastisement, the earth, so as to drag down and swallow up those who were at that time weighing it down, bursting asunder and dividing; and the heaven, by tearing up and destroying them, raining down a mighty storm of much fire, a most novel kind of rain, and the end was the same, (287) both to those who were swallowed up by the earth and to those who were destroyed by the thunderbolts, for neither of them were seen any more; the one body being concealed by the earth, the chasm being united again and meeting as before, so as to make solid ground; and the other people being consumed entirely by the fire of the thunderbolts.

Josephus Antiquities of the Jews 4:2יוספוס קדמוניות היהודים ד':ב׳

(2) Corah, a Hebrew of principal account, both by his family and by his wealth, one that was also able to speak well, and one that could easily persuade the people by his speeches, saw that Moses was in an exceeding great dignity, and was at it, and envied him on that account, (he of the same tribe with Moses, and of kin to him,) was particularly grieved, because he thought he better deserved that honorable post on account of great riches, and not inferior to him in his birth. So he raised a clamor against him among the Levites, who were of the same tribe, and among his kindred, saying, "That it was a very sad thing that they should overlook Moses, while hunted after and paved the way to glory for himself, and by ill arts should obtain it, under the pretense of God's command, while, contrary to laws, he had given the priesthood to Aaron, the common suffrage of the multitude, but by his own vote, as bestowing dignities in a way on whom he pleased." He added, "That this concealed way of imposing on them was harder to be borne than if it had been done by an open force upon them, because he did now not only their power without their consent, but even they were unapprised of his contrivances against them; for whosoever is conscious to himself that he deserves any dignity, aims to get it by persuasion, and not by an arrogant method of violence; those that believe it impossible to obtain honors justly, make a show of goodness, and do not introduce force, but by cunning tricks grow wickedly powerful. That it was proper for the multitude to punish such men, even while they think themselves concealed in their designs, and not suffer them to gain strength till they have them for their open enemies. For what account," added he, "is Moses able to give, why he has bestowed the priesthood on Aaron and his sons? for if God had determined to bestow that honor on one of the tribe of Levi, I am more worthy of it than he is; I myself being equal to Moses by my family, and superior to him both in riches and in age: but if God had determined to bestow it on the eldest be, that of Reuben might have it most justly; and then Dathan, and Abiram, and [On, the son of] Peleth, would have it; for these are the oldest men of that tribe, and potent on account of their great wealth also." (3) Now Corah, when he said this, had a mind to appear to take care of the public welfare, but in reality he was endeavoring to procure to have that dignity transferred by the multitude to himself. Thus did he, out of a malignant design, but with discourse to those of his own tribe; when these words did gradually spread to more people, and when the hearers still added to what tended to the scandals that were cast upon the whole army was full of them. Now of those that conspired with Corah, there were two hundred and fifty, and those of the principal men also, who were eager to have the priesthood taken away from Moses's brother, and to bring him into disgrace: nay, the multitude themselves were provoked to be seditious, and attempted to stone Moses, wad gathered themselves together after an indecent manner, with confusion and disorder. And now all were, in a tumultuous manner, raising a before the tabernacle of God, to prosecute the tyrant, and to relieve the multitude from their slavery under him who, under color of the Divine laid violent injunctions upon them; for had it been God who chose one that was to the office of a priest, he would have raised person to that dignity, and would not produced such a one as was inferior to many others nor have given him that office; and that in he had judged it fit to bestow it on Aaron, he would have permitted it to the multitude to bestow it, and not have left it to be bestowed by his own brother. (4) Now although Moses had a great while ago foreseen this calumny of Corah, and had seen the people were irritated, yet was he not affrighted at it; but being of good courage, because given them right advice about their affairs, and knowing that his brother had been made partaker of the priesthood at the command of God, and not by his own favor to him, he came to the assembly; and as for the multitude, he said not a word to them, but spake as loud to Corah as he could; and being very skillful in making speeches, and having this natural talent, among others, that he could greatly move the multitude with his discourses, he said, "O Corah, both thou and all these with thee (pointing to the two hundred and fifty men) seem to be worthy of this honor; nor do I pretend but that this whole company may be worthy of the like dignity, although they may not be so rich or so great as you are: nor have I taken and given this office to my brother because he excelled others in riches, for thou exceedest us both in the greatness of thy wealth; nor indeed because he was of an eminent family, for God, by giving us the same common ancestor, has made our families equal: nay, nor was it out of brotherly affection, which another might yet have justly done; for certainly, unless I had bestowed this honor out of regard to God, and to his laws, I had not passed by myself, and given it to another, as being nearer of kin to myself than to my brother, and having a closer intimacy with myself than I have with him; for surely it would not be a wise thing for me to expose myself to the dangers of offending, and to bestow the happy employment on this account upon another. But I am above such base practices: nor would God have overlooked this matter, and seen himself thus despised; nor would he have suffered you to be ignorant of what you were to do, in order to please him; but he hath himself chosen one that is to perform that sacred office to him, and thereby freed us from that care. So that it was not a thing that I pretend to give, but only according to the determination of God; I therefore propose it still to be contended for by such as please to put in for it, only desiring that he who has been already preferred, and has already obtained it, may be allowed now also to offer himself for a candidate. He prefers your peace, and your living without sedition, to this honorable employment, although in truth it was with your approbation that he obtained it; for though God were the donor, yet do we not offend when we think fit to accept it with your good-will; yet would it have been an instance of impiety not to have taken that honorable employment when he offered it; nay, it had been exceedingly unreasonable, when God had thought fit any one should have it for all time to come, and had made it secure and firm to him, to have refused it. However, he himself will judge again who it shall be whom he would have to offer sacrifices to him, and to have the direction of matters of religion; for it is absurd that Corah, who is ambitious of this honor, should deprive God of the power of giving it to whom he pleases. Put an end, therefore, to your sedition and disturbance on this account; and tomorrow morning do every one of you that desire the priesthood bring a censer from home, and come hither with incense and fire: and do thou, O Corah, leave the judgment to God, and await to see on which side he will give his determination upon this occasion, but do not thou make thyself greater than God. Do thou also come, that this contest about this honorable employment may receive determination. And I suppose we may admit Aaron without offense, to offer himself to this scrutiny, since he is of the same lineage with thyself, and has done nothing in his priesthood that can be liable to exception. Come ye therefore together, and offer your incense in public before all the people; and when you offer it, he whose sacrifice God shall accept shall be ordained to the priesthood, and shall be clear of the present calumny on Aaron, as if I had granted him that favor because he was my brother."

Josephus Antiquities of the Jews 4:3:1-4יוספוס קדמוניות היהודים ד':ג':א'-ד'

HOW THOSE THAT STIRRED UP THIS SEDITION WERE DESTROYED, ACCORDING TO THE WILL OF GOD; AND HOW AARON, MOSES'S BROTHER BOTH HE AND HIS POSTERITY, RETAINED THE PRIESTHOOD. (1) WHEN Moses had said this, the multitude left off the turbulent behavior they had indulged, and the suspicion they had of Moses, and commended what he had said; for those proposals were good, and were so esteemed of the people. At that time therefore they dissolved the assembly. But on the next day they came to the congregation, in order to be present at the sacrifice, and at the determination that was to be made between the candidates for the priesthood. Now this congregation proved a turbulent one, and the multitude were in great suspense in expectation of what was to be done; for some of them would have been pleased if Moses had been convicted of evil practices, but the wiser sort desired that they might be delivered from the present disorder and disturbance; for they were afraid, that if this sedition went on, the good order of their settlement would rather be destroyed; but the whole body of the people do naturally delight in clamors against their governors, and, by changing their opinions upon the harangues of every speaker, disturb the public tranquillity. And now Moses sent messengers for Abiram and Dathan, and ordered them to come to the assembly, and wait there for the holy offices that were to be performed. But they answered the messenger, that they would not obey his summons; nay, would not overlook Moses's behavior, who was growing too great for them by evil practices. Now when Moses heard of this their answer, he desired the heads of the people to follow him, and he went to the faction of Dathan, not thinking it any frightful thing at all to go to these insolent people; so they made no opposition, but went along with him. But Dathan, and his associates, when they understood that Moses and the principal of the people were coming to them, came out, with their wives and children, and stood before their tents, and looked to see what Moses would do. They had also their servants about them to defend themselves, in case Moses should use force against them. (2) But he came near, and lifted up his hands to heaven, and cried out with a loud voice, in order to be heard by the whole multitude, and said, "O Lord of the creatures that are in the heaven, in the earth, and in the sea; for thou art the most authentic witness to what I have done, that it has all been done by thy appointment, and that it was thou that affordedst us assistance when we attempted any thing, and showedst mercy on the Hebrews in all their distresses; do thou come now, and hear all that I say, for no action or thought escapes thy knowledge; so that thou wilt not disdain to speak what is true, for my vindication, without any regard to the ungrateful imputations of these men. As for what was done before I was born, thou knowest best, as not learning them by report, but seeing them, and being present with them when they were done; but for what has been done of late, and which these men, although they know them well enough, unjustly pretend to suspect, be thou my witness. When I lived a private quiet life, I left those good things which, by my own diligence, and by thy counsel, I enjoyed with Raguel my father-in-law; and I gave myself up to this people, and underwent many miseries on their account. I also bore great labors at first, in order to obtain liberty for them, and now in order to their preservation; and have always showed myself ready to assist them in every distress of theirs. Now, therefore, since I am suspected by those very men whose being is owing to my labors, come thou, as it is reasonable to hope thou wilt; thou, I say, who showedst me that fire at mount Sinai, and madest me to hear its voice, and to see the several wonders which that place afforded thou who commandedst me to go to Egypt, and declare thy will to this people; thou who disturbest the happy estate of the Egyptians, and gavest us the opportunity of flying away from our under them, and madest the dominion of Pharaoh inferior to my dominion; thou who didst make the sea dry land for us, when we knew not whither to go, and didst overwhelm the Egyptians with those destructive waves which had been divided for us; thou who didst bestow upon us the security of weapons when we were naked; thou who didst make the fountains that were corrupted to flow, so as to be fit for drinking, and didst furnish us with water that came out of the rocks, when we were in want of it; thou who didst preserve our lives with [quails, which was] food from the sea, when the fruits of the ground failed us; thou didst send us such food from heaven as had never been seen before; thou who didst suggest to us the knowledge of thy laws, and appoint to us a of government, - come thou, I say, O Lord of the whole world, and that as such a Judge and a Witness to me as cannot be bribed, and show how I never admitted of any gift against justice from any of the Hebrews; and have never condemned a man that ought to have been acquitted, on account of one that was rich; and have never attempted to hurt this commonwealth. I am now and am suspected of a thing the remotest from my intentions, as if I had given the preisthood to Aaron, not at thy command, but out own favor to him; do thou at this time demonstrate that all things are administered by thy providence and that nothing happens by chance, but is governed by thy will, and thereby attains its end: as also demonstrate that thou takest care that have done good to the Hebrews; demonstrate this, I say, by the punishment of Abiram and Dathan, who condemn thee as an insensible Being, and one overcome by my contrivances. This thou do by inflicting such an open punishment on these men who so madly fly in the face of thy glory, as will take them out of the world, not in an manner, but so that it may appear they do die after the manner of other men: let that ground which they tread upon open about them and consume them, with their families and goods. This will be a demonstration of thy power to all and this method of their sufferings will be an instruction of wisdom for those that entertain profane sentiments of thee. By this means I shall be a good servant, in the precepts thou hast given by me. But if the calumnies they have raised against me be true, mayst thou preserve these men from every evil accident, and bring all that destruction on me which I have imprecated upon them. And when thou hast inflicted punishment on those that have endeavored to deal unjustly with this people, bestow upon them concord and peace. Save this multitude that follow thy commandments, and preserve them free from harm, and let them not partake of the punishment of those that have sinned; for thou knowest thyself it is not just, that for the wickedness of those men the whole body of the Israelites should suffer punishment." (3) When Moses had said this, with tears in his eyes, the ground was moved on a sudden; and the agitation that set it in motion was like that which the wind produces in waves of the sea. The people were all aftrighted; and the ground that was about their tents sunk down at the great noise, with a terrible sound, and carried whatsoever was dear to the seditious into itself, who so entirely perished, that there was not the least appearance that any man had ever been seen there, the earth that had opened itself about them, closing again, and becoming entire as it was before, insomuch that such as saw it afterward did not perceive that any such accident had happened to it. Thus did these men perish, and become a demonstration of the power of God. And truly, any one would lament them, not only on account of this calamity that befell them, which yet deserves our commiseration, but also because their kindred were pleased with their sufferings; for they forgot the relation they bare to them, and at the sight of this sad accident approved of the judgment given against them; and because they looked upon the people about Dathan as pestilent men, they thought they perished as such, and did not grieve for them. (4) And now Moses called for those that contended about the priesthood, that trial might be made who should be priest, and that he whose sacrifice God was best pleased with might be ordained to that function. There attended two hundred and fifty men, who indeed were honored by the people, not only on account of the power of their ancestors, but also on account of their own, in which they excelled the others: Aaron also and Corah came forth, and they all offered incense, in those censers of theirs which they brought with them, before the tabernacle. Hereupon so great a fire shone out as no one ever saw in any that is made by the hand of man, neither in those eruptions out of the earth that are caused by subterraneous burn-rags, nor in such fires as arise of their own accord in the woods, when the agitation is caused by the trees rubbing one against another: but this fire was very bright, and had a terrible flame, such as is kindled at the command of God; by whose irruption on them, all the company, and Corah himself, were destroyed, and this so entirely, that their very bodies left no remains behind them. Aaron alone was preserved, and not at all hurt by the fire, because it was God that sent the fire to burn those only who ought to be burned. Hereupon Moses, after these men were destroyed, was desirous that the memory of this judgment might be delivered down to posterity, and that future ages might be acquainted with it; and so he commanded Eleazar, the son of Aaron, to put their censers near the brazen altar, that they might be a memorial to posterity of what these men suffered, for supposing that the power of God might be eluded. And thus Aaron was now no longer esteemed to have the priesthood by the favor of Moses, but by the public judgment of God; and thus he and his children peaceably enjoyed that honor afterward.

Josephus Antiquities of the Jews 4:4:2יוספוס קדמוניות היהודים ד':ד׳:ב׳

Now Moses, upon his hearing for a good while that the people were tumultuous, was afraid that they would attempt some other innovation, and that some great and sad calamity would be the consequence. He called the multitude to a congregation, and patiently heard what apology they had to make for themselves, without opposing them, and this lest he should imbitter the multitude: he only desired the heads of the tribes to bring their rods, with the names of their tribes inscribed upon them, and that he should receive the priesthood in whose rod God should give a sign. This was agreed to. So the rest brought their rods, as did Aaron also, who had written the tribe of Levi on his rod. These rods Moses laid up in the tabernacle of God. On the next day he brought out the rods, which were known from one another by those who brought them, they having distinctly noted them, as had the multitude also; and as to the rest, in the same form Moses had received them, in that they saw them still; but they also saw buds and branches grown out of Aaron's rod, with ripe fruits upon them; they were almonds, the rod having been cut out of that tree. The people were so amazed at this strange sight, that though Moses and Aaron were before under some degree of hatred, they now laid that hatred aside, and began to admire the judgment of God concerning them; so that hereafter they applauded what God had decreed, and permitted Aaron to enjoy the priesthood peaceably. And thus God ordained him priest three several times, and he retained that honor without further disturbance. And hereby this sedition of the Hebrews, which had been a great one, and had lasted a great while, was at last composed.

Pseudo-Philo 16פסבדו-פילון ט״ז

(1) At that time did he give him commandment concerning the fringes: and then did Choreb rebel (Num. 16) and 200 men with him and spake saying: What if a law which we cannot bear is ordained for us? (2) And God was wroth and said: I commanded the earth and it gave me man, and unto him were born at the first two sons. And the elder arose and slew the younger, and the earth hasted and swallowed his blood. But I drove forth Cain, and cursed the earth and spake unto Sion saying: Thou shalt not any more swallow up blood. And now are the thoughts of men greatly polluted. (3) Lo, I will command the earth, and it shall swallow up body and soul together, and their dwelling shall be in darkness and in destruction, and they shall not die but shall pine away until I remember the world and renew the earth. And then shall they die and not live, and their life shall be taken away out of the number of all men: neither shall Hell vomit them forth again, and destruction shall not remember them, and their departure shall be as that of the tribe of the nations of whom I said, "I will not remember them," that is, the camp of the Egyptians, and the people whom I destroyed with the water of the flood. And the earth shall swallow them, and I will not do any more unto them. (4) And when Moses spake all these words unto the people, Choreb, and his men were yet unbelieving. And Choreb sent to call his seven sons which were not of counsel with him. (5) But they sent to him in answer saying: As the painter showeth not forth an image made by his art unless he be first instructed, so we also when we received the law of the Most Mighty which teacheth us his ways, did not enter . therein save that we might walk therein. Our father begat us [not], but the Most Mighty formed us, and now if we walk in his ways we shall be his children. But if thou believe not, go thine own way. And they came not up unto him. (6) And it came to pass after this that the earth opened before them, and his sons sent unto him saying: If thy madness be still upon thee, who shall help thee in the day of thy destruction? and he hearkened not unto them. And the earth opened her mouth and swallowed them up, and their houses, and four times was the foundation of the earth moved to swallow up the men, as it was commanded her. And thereafter Choreb and his company groaned, until the firmament of the earth should be delivered back. (7) But the assemblies of the people said unto Moses: We cannot abide round about this place where Choreb and his men have been swallowed up. And he said to them. Take up your tents from round about them, neither be ye joined to their sins. And they did so.

Yerushalmi Sanhedrin 10:1ירושלמי סנהדרין י':א'

רב אמר קרח אפיקרסי היה מה עשה עמד ועשה טלית שכולן תכלת אתא גבי משה א״ל משה רבינו טלית שכלה תכלת מה שתהא חייבת בציצית אמר לו חייבת דכתיב גדילים תעשה לך וגו׳ בית שהוא מלא ספרים מהו שיהא חייב במזוזה אמר לו חייב במזוזה דכתיב וכתבתם על מזוזות ביתך וגו׳.

Bavli Sanhedrin 110aבבלי סנהדרין ק״י.

And Rabbi Yoḥanan says: Korah was neither among the swallowed nor among the burned; he died in a plague. He was neither among the swallowed, as it is written: “And the earth opened its mouth and swallowed them and their houses and all the men who were with Korah” (Numbers 16:32), from which it is inferred: But not Korah himself. Nor was he among the burned, as it is written: “When the fire consumed two hundred and fifty men” (Numbers 26:10), but not Korah. It was taught in a baraita: Korah was both among the burned and among the swallowed. He was among the swallowed, as it is written: “And the earth opened its mouth and swallowed them with Korah” (Numbers 26:10). He was among the burned, as it is written: “And fire came forth from the Lord, and devoured the two hundred and fifty men that burned the incense” (Numbers 16:35), and Korah was with them.

וא״ר יוחנן קרח לא מן הבלועים ולא מן השרופין לא מן הבלועין דכתיב {במדבר ט״ז:ל״ב} ואת כל האדם אשר לקרח ולא קרח ולא מן השרופים דכתיב {במדבר כ״ו:י׳} באכול האש את חמשים ומאתים איש ולא קרח. במתניתא תנא קרח מן השרופין ומן הבלועין מן הבלועים דכתיב {במדבר כ״ו:י׳} ותבלע אותם ואת קרח מן השרופין דכתיב {במדבר ט״ז:ל״ה} (ותצא אש מלפני ה׳) [ואש יצאה מאת ה׳] ותאכל את חמשים ומאתים איש וקרח בהדייהו.

Bavli Zevachim 112bבבלי זבחים קי״ב:

Until the Tabernacle was established, private altars were permitted and the sacrificial service was performed by the firstborn. And from the time that the Tabernacle was established, private altars were prohibited and the sacrificial service was performed by the priests

עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים

Tanchuma Korach 2תנחומא קרח ב׳

וַיִּקַח קֹרַח. מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת (במדבר טו, לח). קָפַץ קֹרַח וְאָמַר לְמֹשֶׁה, אַתָּה אוֹמֵר, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת וְגוֹ׳ (שם). טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת, מַה הִיא שֶׁיְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַצִּיצִית. אָמַר לוֹ מֹשֶׁה, חַיֶּבֶת בְּצִיצִית. אָמַר לוֹ קֹרַח, טַלִּית שֶׁכֻּלָּהּ תְּכֵלֶת אֵינָהּ פּוֹטֶרֶת עַצְמָהּ, וְאַרְבָּעָה חוּטִין פּוֹטֵר אוֹתָהּ. בַּיִת מָלֵא סְפָרִים, מַהוּ שֶׁתְּהֵא פְּטוּרָה מִן הַמְּזוּזָה. אָמַר לוֹ: חַיֶּבֶת בִּמְזוּזָה. אָמַר לוֹ: כָּל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ מָאתַיִם שִׁבְעִים וְחָמֵשׁ פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁיֵּשׁ בָּהּ, כֻּלָּן אֵין פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת, וּשְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת שֶׁבַּמְּזוּזָה פּוֹטְרוֹת אֶת הַבַּיִת. אָמַר לוֹ: דְּבָרִים אֵלּוּ לֹא נִצְטַוֵּיתָ עֲלֵיהֶם, וּמִלִּבְּךָ אַתָּה בּוֹדְאָם. הֲדָא הוּא דִּכְתִיב: וַיִּקַּח קֹרַח. וַיִּקַּח קֹרַח, אֵין וַיִּקַּח אֶלָּא לְשׁוֹן פְּלִיגָה, שֶׁלִּבּוֹ לְקָחוֹ, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: מַה יִּקָּחֲךָ לִבֶּךָ וּמַה יִרְזְמוּן עֵינֶיךָ (איוב טו, יב). הוּא שֶׁמּשֶׁה אוֹמֵר לָהֶם, הַמְּעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל, כָּל אוֹתוֹ הָעִנְיָן, עַד אִם כְּמוֹת כָּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה. אָמְרוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לַבְּרָכָה, חָכָם גָּדוֹל הָיָה קֹרַח, וּמִטּוֹעֲנֵי הָאֲרוֹן הָיָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלִבְנֵי קְהָת לֹא נָתַן כִּי עֲבוֹדַת הַקֹּדֶשׁ עֲלֵיהֶם בְּכָתֵף יִשָּׂאוּ (במדבר ז, ט), קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת. כְּשֶׁאָמַר מֹשֶׁה, וְנָתְנוּ עַל צִיצִת הַכָּנָף פְּתִיל תְּכֵלֶת (שם טו, לח), מֶה עָשָׂה קֹרַח. מִיָּד צִוָּה וְעָשָׂה מָאתַיִם וַחֲמִשִּׁים טַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת, וְנִתְעַטְּפוּ בָּהֶן אוֹתָן חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ רָאשֵׁי סַנְהֶדְרָאוֹת שֶׁקָּמוּ עַל מֹשֶׁה, כְּעִנְיָן שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. עָמַד קֹרַח וְעָשָׂה לָהֶם מִשְׁתֶּה, וְנִתְעַטְּפוּ כֻּלָּן בְּטַלִּיתוֹת תְּכֵלֶת וּבָאוּ בְּנֵי אַהֲרֹן לִטֹּל מַתְּנוֹתֵיהֶן חָזֶה וְשׁוֹק הַיָּמִין. עָמְדוּ כְּנֶגְדָן וְאָמְרוּ לָהֶם, מִי צִוָּה אֶתְכֶם לִטֹּל כָּךְ, לֹא מֹשֶׁה. לֹא נָתַן לָכֶם כְּלוּם, שֶׁלֹּא דִּבֵּר עִמּוֹ הַמָּקוֹם מִזֶּה. בָּאוּ וְהוֹדִיעוּ לְמֹשֶׁה. הָלַךְ מֹשֶׁה לְפַיְּסָן. מִיָּד עָמְדוּ כְּנֶגְדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיָּקוּמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם. וּמִי הֵם. אֱלִיצוּר בֶּן שְׁדֵיאוּר וַחֲבֵרָיו אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת. אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא פִּרְסְמָן הַכָּתוּב, נָתַן סִימָנֵיהֶן, וּמִתּוֹךְ הַמִּקְרָאוֹת אַתָּה מַכִּיר אוֹתָם. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְבֶן טוֹבִים שֶׁהָיָה גּוֹנֵב כֵּלִים בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, וְלֹא הָיָה רוֹצֶה בַּעַל הַגְּנֵבָה לְפַרְסְמוֹ, הִתְחִיל נוֹתֵן בּוֹ סִימָנָיו. אָמְרוּ לוֹ: מִי גָּנַב כֵּלֶיךָ. אָמַר לָהֶם: אוֹתוֹ בֶּן טוֹבִים, בַּעַל קוֹמָה הוּא, עֵינָיו נָאוֹת, שַׂעֲרוֹתָיו שְׁחֹרוֹת, חָטְמוֹ נָאֶה. מִשֶּׁנָּתַן סִימָנָיו, יָדְעוּ מִי הוּא. וְאַף כָּאן אַף עַל פִּי שֶׁסְּתָמָן הַכָּתוּב וְלֹא פֵּרֵשׁ אֶת שְׁמוֹתָן, וּבָא וְנָתַן אֶת סִימָנֵיהֶם, אַתָּה יוֹדֵעַ מִי הֵם. נֶאֱמַר לְהַלָּן אֵלֶּה קְרוּאֵי הָעֵדָה נְשִׂיאֵי מַטּוֹת אֲבוֹתָם רָאשֵׁי אַלְפֵי יִשְׂרָאֵל הֵם (במדבר א, טז), וַיִּקַּח מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר נִקְּבוּ בְּשֵׁמוֹת (שם פסוק יז). וְנֶאֱמַר כָּאן, נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִיאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. וְיִקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן.

Midrash Aggadah (Buber) Bemidbar 17:28מדרש אגדה (בובר) במדבר י"ז:כ"ח

מכאן אתה למד שמחלוקת קרח היתה, קודם שנתמנו לעשות דנלים וקודם שנתמנו הלוים לעשות את המשכן ולשמרו, שאם היה אחר מכאן למה היו ישראל הכל מתרעמים על הדבר הזה שיתן הקב״ה שומרים למשכן , והלא כבר נאמר בלקיחת הלוים נתונים [נתונים המה לי] מאת בני ישראל ונו' (במדבר ג':ט'), ואמר עבודת מתנה אתן (במדבר י"ח:י'), כלומר על עבודת מתנה , כגון מתנות ש ל פר כהן משיח ,ושל פר יום הכפורים שהיו מבפנים, וכגון זריקת הדם והקטרה, וגם ניסוך היין והמים שזר חייב עליהם, ולא עבודת סילוק, כנון הוצאת הדשן.

Rashi Bemidbar 16רש״י במדבר ט״ז

(1) ויקח קרח – This section is beautifully expounded in the Midrash of Rabbi Tanchuma. ויקח קרח lit., AND KORAH TOOK – He betook himself on one side with the view of separating himself from out of the community so that he might raise a protest regarding the priesthood to which Moses had appointed his brother. This is what Onkelos means when he renders it by ואתפלג — "he separated himself" from the rest of the community in order to maintain dissension. Similar is, (Job 15:12) "Why doth thy heart take thee aside (יקחך)", meaning, it takes you aside to separate you from other people (Midrash Tanchuma, Korach 2). — Another explanation of ויקח קרח is: he attracted (won over) the chiefs of the Sanhedrin amongst them (the people) by fine words. The word is used here in a figurative sense just as in. (Leviticus 8:2) "Take (קח) Aaron"; (Hosea 14:3) "Take (קחו) words with you" (Midrash Tanchuma, Korach 1). בן יצהר בן קהת בן לוי [KORAH] THE SON OF IZHAR, THE SON OF KOHATH, THE SON OF LEVI – It does not, however, make mention of Levi being "the son of Jacob", because he (Jacob) offered prayer for himself that his name should not be mentioned in connection with their (the Korahites') quarrels, as it is said, (Genesis 49:6) "with their assembly, my glory. be thou not united". And where is his name mentioned in connection with Korah? In the passage in Chronicles where their (the Korahites') genealogy is traced in connection with the "Duchan" (properly the platform — the place on which the Levites were stationed for the service of song in the Temple), as it is said, (I Chronicles 6:22—23) "the son of Ebiasaph, the son of Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, the son of Israel" (Midrash Tanchuma, Korach 4). ודתן ואבירם AND DATHAN AND ABIRAM – Because the tribe of Reuben had their place, when they encamped, in the South, thus being neighbours of Kohath and his sons, who, too, encamped in the South (cf. Numbers 3:29), they (the Reubenites) joined Korah in his quarrel. "Woe to the wicked, woe to his neighbour!" — And what induced Korah to quarrel with Moses? He was envious of the princely dignity held by Elzaphan the son of Uziel (Midrash Tanchuma, Korach 1) whom Moses had appointed prince over the sons of Kohath although this was by the express command of God (Numbers 3:30). Korah argued thus: "My father and his brothers were four in number — as it is said, (Exodus 6:18) "and the sons of Kohath were [Amram and Izhar and Hebron and Uziel]". — "As to Amram, the eldest, his two sons have themselves assumed high dignity, one as king and the other as High Priest; who is entitled to receive the second (the rank next to it)? Is it not "I" who am the son of Izhar, who was the second to Amram amongst the brothers? And yet he has appointed as prince the son of his (Amram's) brother who was the youngest of all of them! I hereby protest against him and will undo his decision". — What did he do? He arose and assembled 250 men, fitted to be heads of the Sanhedrin, most of them of the tribe of Reuben who were his neighbours, viz., Elizur the son of Shedeur, (the prince of the tribe of Reuben; cf. Numbers 1:5), and his colleagues, and others of a similar standing, — for here it states (v. 2) that they were "princes of the congregation, those who were called to the assembly (קראי מועד)", and there (in another passage) it states, (Numbers 1:16) "these were they who were called to the congregation (קרואי העדה)" (amongst whom was also Elizur the son of Shedeur; cf. Numbers 1:5 and Rashi on Numbers 1:16), — and he attired them in robes of pure purple wool. They then came and stood before Moses and said to him, "Is a garment that is entirely of purple subject to the law of Zizith or is it exempt"? He replied to them: "It is subject to that law". Whereupon they began to jeer at him: "Is this possible? A robe of any different coloured material, one thread of purple attached to it exempts it, and this that is entirely of purple should it not exempt itself (i.e. ipso facto be exempt) from the law of "Zizith"? (Midrash Tanchuma, Korach 2). בני ראובן THE SONS OF REUBEN – this describes Dathan and Abiram and On the son of Peleth. (3) רב לכם You TAKE TOO MUCH UPON YOU – i.e. much more than is proper have you taken for yourselves in the way of high Office. כלם קדשים [FOR] ALL [THE CONGREGATION] ARE HOLY – they all heard the utterances on Sinai from the mouth of the Almighty (Midrash Tanchuma, Korach 4). ומדוע תתנשאו WHY THEN LIFT YE UP YOURSELVES [ABOVE THE ASSEMBLY OF THE LORD] – "If you have taken royal rank for yourself, you should at least not have chosen the priesthood for your brother — it is not you alone who have heard at Sinai: 'I am the Lord thy God', all the congregation heard it!" (Midrash Tanchuma, Korach 4). (5) בקר וידע וגו' TOMORROW THE LORD WILL MAKE KNOWN [WHO ARE HIS] – "Now (this hour of the day)" — he meant — "is a time of excessive drinking, and it is therefore not proper to appear before Him". But his real intention in postponing the matter was that perhaps they might repent (abandon their opposition) (Midrash Tanchuma, Korach 5). 'בקר וידע ה את אשר לו TOMORROW THE LORD WILL MAKE KNOWN WHO ARE TO BE HIS for the Levitical service, ואת הקדוש AND HIM WHO IS HOLY enough for the priesthood, והקריב AND HE WILL BRING them אליו UNTO HIM. The Targum proves that this is so (i.e. that Scripture alludes to two different matters), for it renders the first phrase by "He will bring near to Him", and the second by "He will bring near to His service". – A Midrashic explanation of the word בקר (instead of the more usual מחר) is the following: Moses said to him (Korah): "The Holy One, blessed be He, has assigned bounds in His world; can you, perhaps, change the morning into evening? Just as little, will you be able to make this (Aaron's appointment as High Priest) of none effect, — as indeed it states, (Genesis 1:5) "and it was evening and it was morning… (Genesis 1:4) "and God separated (ויבדל) [light from darkness]"; and in the same sense (that the separation should be of a permanent character) it states, (I Chronicles 23:13) "and Aaron was separated (ויבדל) that he should be sanctified [as most holy … to minister unto him]" (Midrash Tanchuma, Korach 5). (11) לכן means because of this – because of all this that I have mentioned, אתה וכל עדתך הנועדים BOTH YOU AND ALL YOUR CONGREGATION WHO ARE GATHERED with you, על ה' are AGAINST THE LORD, for it is by His commission that I am acting in giving the Priesthood to Aaron; and this rebellion is therefore not against "us" (Midrash Tanchuma, Korach 6). (15) ויחר למשה מאד AND MOSES WAS VERY DISTRESSED – i.e. he was very much grieved. אל תפן אל מנחתם TURN NOT THOU TO THEIR OBLATION – According to its plain sense the meaning is: "In respect to the frankincense which they will offer before Thee tomorrow, I beg of Thee do not turn (pay regard) to them". The Midrashic explanation is: He said, "I know that they have a portion in the continual offerings of the community; let not even this their portion be accepted favourably before Thee — let the fire leave it alone and not consume it" (Midrash Tanchuma, Korach 7). לא חמור אחד מהם נשאתי means, I have not taken the ass of any one of them; — even when I went from Midian to Egypt and placed my wife and my sons on the ass (Exodus 4:20), and I surely ought afterwards to have taken the price of that ass from their money, yet I took it only from my own (Midrash Tanchuma, Korach 7). The translation given by Onkelos of the word נשאתי is שחרית: in the Aramaic language a forced levy made by the king is so called, viz., שחרור (cf. Rashi on Bava Batra 47a. The translation of Onkelos therefore is: I did not press into my service the ass of any one of them). (19) ויקהל עליהם קרח AND KORAH CONVENED [ALL THE CONGREGATION] AGAINST THEM, by means of scoffing language: that whole night he went round to all the tribes and tried to win them over: "Do you really think that I care for myself alone? It is only for all of you that I have a care! These men come and occupy every high office: royal rank for himself, for his brother the priesthood!" — until in the end all of them submitted to his persuasion (Midrash Tanchuma, Korach 7). וירא כבוד ה' AND THE GLORY OF THE LORD APPEARED [UNTO ALL THE CONGREGATION] – He came in a pillar of cloud. (28) לעשות את כל המעשים האלה [HEREBY YE SHALL KNOW THAT THE LORD HATH SENT ME] TO DO ALL THESE THINGS – i.e. that I have acted by the Divine Command in giving Aaron the High Priesthood, and in making his sons second in rank in the priesthood and Elzaphan prince of the Kohathites. (29) לא ה' שלחני [IF THESE MEN DIE THE COMMON DEATH OF ALL MEN] … THEN THE LORD HATH NOT SENT ME. but I have done everything of my own accord and he (Korah) is therefore right in rebelling against me. (30) ואם בריאה BUT IF A CREATION – i.e. an entirely new one. יברא ה' THE LORD WILL CREATE, to slay them by a kind of death by which no man has hitherto died – and what is this new creation? ופצתה האדמה את פיה THAT THE EARTH OPEN WIDE HER MOUTH AND SWALLOW THEM, then וידעתם כי נאצו YE SHALL KNOW THAT THEY HAVE PROVOKED the Holy One, blessed be He, and that I have spoken only by authority of the Almighty. Our Rabbis, however, gave the following explanation: ואם בריאה, if there has been a creation, i.e., if there was already a mouth to the earth from the six days of Creation, well and good! but if not, יברא ה' the Lord will create one now (Sanhedrin 110a; Nedarim 39b).

(א-ב) ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש ר׳ תנחומא (תנחומא קרח א׳-ד׳). ויקח קרח – לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. וזהו שתרגם אונקלוס: ואיתפליג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן: מה יקחך לבך (איוב ט״ו:י״ב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם.... ודתן ואבירם – בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתן תימנה, שכן לקהת ובניו החנים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבר. אמר: אחי אבא ארבעה היו בני קהת, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את שנייה לא אני שאני בן יצהר שהוא שיני לעמרם, והוא מינה את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה? עמד וכינס מאתים וחמשים ראשי סנדראות, רוב משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר: נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר: אלה קרואי העדה וגו׳ (במדבר א׳:ט״ז). הלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת, לא תפטור את עצמה. בני ראובן – דתן ואבירם ואון בן פלת. (ג) רב לכם – הרבה יותר מדאי, לקחתם לעצמיכם גדולה. כלם קדושים – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. ומדוע תתנשאו – אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברור לאחיך כהונה. לא אתכם לבדכם שמעתם בסיני אנכי י״י אלהיך, כל העדה שמעו. (ה) בקר ויודע וגו׳ – עתה עת שכרות הוא לנו, לא נכון להיראות לפניו. והוא היה מתכוין לדחות שמא יחזרו בהן. בקר – יבוא, ויודע י״י את אשר לו – לעבודת לוייה. ואת הקדוש – לכהונה. והקריב – אותם אליו. (יא) לכן – בשביל כך אתה וכל עדתך נועדים אתם על י״י, כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו הוא המחלוקת הזה. (טו) אל תפן אל מנחתם – לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליה. והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו. (יט) ויקהל עליהם קרח – בדברי ליצנות כל הלילה ההוא. הלך אצל כל השבטים ופיתה אותם כסבורים אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם, אילו באים ונוטלים להם כל הגדולות, לו מלכות, לאחיו כהונה, עד שנתפתו כולם. וירא כבוד י״י – בא בעמוד ענן. (כח) לעשות את כל המעשים האלה – שעשיתי על פי הדיבר לתת לאהרן הכהונה גדולה, ולבניו סיגני כהונה, ואליצפן נשיא הקהתי. (כט) אם כמות כל אדם ימותון תדעון כי לא י״י שלחני – אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין הוא חלוק עלי. (ל) ואם בריאה יברא י״י וגו׳ – ואם בריאה חדשה. יברא י״י – להמיתם, מיתה שלא מת בה אדם עד הנה. ומה היא הבריאה? ופצתה האדמה את פיה ותבלעם אז וידעתם כי נאצו הם, ואני מפי הגבורה אמרתי.

Rashi Bemidbar 17רש״י במדבר י״ז

(18) כי מטה אחד FOR ONE STAFF SHALL BE (FOR THE HEAD OF THE HOUSE OF THEIR FATHERS) – i.e. although I have divided them into two families, the family of the priests apart, and that of the Levites apart, yet it is only one tribe, [and they shall therefore have but one staff]. (23) ויצא פרח AND IT BROUGHT FORTH A BLOSSOM – Take this as what it literally implies. ציץ is the first stage in the growth of the fruit when the blossom has fallen off. ויגמל שקדים AND RIPENED INTO ALMONDS – This means that when the fruit was recognisable as such it could be recognised that they were almonds. The verb has the same meaning as in (Genesis 21:8) "And the child grew ויגמל, and became a full child" (i.e., able to do without its mother's milk). This expression is frequently used of the fruit of trees, as e.g. (Isaiah 18:5) "And the blossom becometh a ripening (גמל) grape" (cf. Rashi on Genesis 40:10). — But why did it bring forth almonds? Because it is a fruit that blossoms earlier than all other fruits; so, too, the punishment of him who sets himself in opposition to the constituted priesthood comes quickly, just as we find stated in the case of Uzziah (II Chronicles 26:19) "And the leprosy instantly broke out in his forehead". — Its translation in the Targum is: וכפת שגדין, meaning that it produced a kind of cluster of almonds, knotted together one upon the other (Aramaic כפת denotes "tied"). (25) למשמרת לאות TO BE KEPT AS A SIGN – i.e. as a reminder that I have chosen Aaron to be the priest and that they should therefore not murmur any more against the priesthood. ותכל תלונתם is the same as וּתְכַלֶּה תלונתם, AND THOU SHALT MAKE AN END OF THEIR MURMURING. This form (תלנֹתם) is a nomen actionis (שם מפעל), singular number, feminine gender, the same as is תלונָתם; in O. F. murmures. But there is a difference in sense between תלנֹתם and תלונָתם. The word תלונָתם denotes a single act of murmuring; תלנתם is a noun with singular meaning although there may be many acts of murmuring.

(יח) כי מטה אחד – אף על פי שחילקתים לשתי משפחות משפחת כהונה לבד ולוייה לבד, מכל מקום שבט אחד הוא. (כג) ויוצא פרח – כמשמעו. ציץ – הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל. ויגמל שקדים – כשהוכר הפרי, הוכר שהם שקדים, לשון: ויגדל הילד ויגמל (בראשית כ״א:ח׳). ולשון זה מצוי בפרי האילן, כגון: ובסר גומל יהיה נצה (ישעיהו י״ח:ה׳). ולמה שקדים? הוא פרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצא בעוזיה: והצרעת זרחה במצח (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). וכפת שיגרין, כמין אשכל שקדים יחד כפותין זה על זה. (כה) ותכל תלונוּתם – וְתִכְלֶה תלונתם. תלונֻתם – לשון שם מפעל יחיד לנקבה, כמו מורְמֺרֵדִֿיץ בלעז. [ויש חילוק בין תלונוּתם, לתלונת תלונתם תלונה אחת תלונות שם הדבר בלשון היחיד ואפילו תלונות הרבה.] למשמרת לאות – לזכרון שבחרתי באהרן לכהן, ולא ילינו עוד על הכהונה.

R. Yosef Kara Bemidbar 16ר׳ יוסף קרא במדבר ט״ז

(א) כ״י בולוניה 509.1 ויקח קרח – [לקח את] האנשים האמורים לפנינו, ודתן ואבירם עמהם. (קונטרס אחרון מר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1) ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי – אנשים, ודתן ואבירם וגו׳. (כ״י לונדון 26924 עם הכותרת: ״ורבינו יוסף קרא ז״ל פירש״) (לה) {ואש יצאה מאת ה׳ ותאכל וגו׳} – מה ראה הכתו׳ בחמשים ומאתים איש מקריבים הקטרת שנדונו באש? ומה ראה בדתן ואבירם שנדונו במיתה חמורה שירדו חיים שאולה? י״ל שמשל הוא לשני בני אדם ואחד אומ׳ אעשה בכל אשר יגזור עלי השופט והאחר אומ׳ לא אשמע, את מי ילקה יותר? הוי אומר זה שאומ׳ לא אשמע אליו. כך אמרו מאתים וחמשים נעשה כאשר צוה משה שנ׳ ויקחו איש מחתתו וגו׳, ודתן ואבירם אמרו לא נעשה שנ׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. (מנחת יהודה בשם ״הקשה הרב יוסף קרא״ ועם החתימה ״כפר״מ מקוצי״)

R. Yosef Kara Bemidbar 17ר׳ יוסף קרא במדבר י״ז

(ה) אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא – שיבא ויערער על הכהונה. כאשר דיבר י״י ביד משה לו – ועל אהרן ועל זרעו, שלא יכנס עוד אחר בגדולה זו תחתיו. והיכן דבר? והזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א ועוד). ולא יהיה כקרח – שעירער על הכהונה. כאשר דיבר י״י ביד משה לו – כמו: עליו, שנכרתה לו לאהרן ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, שלא יהא בירייה חלוקה עליו שיבא ליטול הכהונה עליו, כדי שלא ילקה, כשם שלקה קרח ועדתו. כך פירשתי אני המעתיק, יוסף ב״ר שמעון, והודה ר׳ שלמה המפרש לדבריי. ואאלפך מקור הכתובים כי רוב קינצי המילין באים לחתום על תחילת הדיבור וליתן טעם בתחילת הדיבור, אע״פ שרחוקים מן הדיבור שנים ושלשה מקראות. אף כאן, כאשר דיבר י״י ביד משה לו מוסב על למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטורת לפני י״י, ולא יהיה כקרח וכעדתו, שעירער על הכהונה שניתנה לו לאהרן על פי הדיבר, הה״ד: כאשר דבר י״י ביד משה לו. (כ״י ברסלאו 11 = סרוול 5)

Rashbam Bemidbar 16רשב״ם במדבר ט״ז

(1) ויקח קרח KORAH TOOK: [The word "ויקח – took" should be understood] as in the verse (Gen. 12:5) "Abram took (ויקח) Sarai his wife and Lot ...." Here also "Korah ... and Dathan and Abiram took." [It is to be understood that the implied direct object of "took" is] "a large number of people," to such an extent that (vs. 2) two hundred and fifty [people] stood with them before Moses [in rebellion]. (2) קריאי מועד THOSE CHOSEN IN THE ASSEMBLY: [Like the phrase (1:16) "קרואי העדה – the elected of the assembly."] The people who are called and sent for on the day of assembly, the day set for judging between people. (12) לא נעלה WE WILL NOT APPEAR [lit. "WE WILL NOT GO UP"]: to you [i.e. "we will not appear before you"] for judgment. Verbs related to "going up" (עלייה) are commonly used for appearing before judges. [For example] (Deut. 25:7), "his sister-in-law shall appear (ועלתה; lit. ‘shall go up’) before the elders," or (Jud. 4:5) "the Israelites would appear (ויעלו; lit. ‘would go up’) before her for judgment" or (Ruth 4:1) "Boaz had gone up (עלה) to the gate" [to appear before the ten elders]. (14) העיני האנשים ההם תנקר WILL YOU GOUGE OUT THE EYES OF THOSE MEN: I.e. "Do you think that those men who are complaining about you do not have any eyes to see this failure [of yours]? You took us out of Egypt, a good land, to die in the wilderness. I.e. YOU DID NOT fulfil your promise to bring us TO ‘A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY’; instead of that, they will [all] die during these forty years in the wilderness. And that is the reason why לא נעלה WE WILL NOT APPEAR before you." [The speakers first] made a general statement, then they provided the details and then they repeated the general statement. First they said [in vs. 12] WE WILL NOT APPEAR." Then they explained why [in vss. 13 and 14, up until the last phrase]. Then [in the last phrase of vs. 14] they repeated the general statement, [as if to say,] "that is why WE WILL NOT APPEAR." (28) כי לא מלבי [THE LORD SENT ME TO DO ALL OF THESE THINGS;] THEY WERE NOT OF MY OWN DEVISING: When I introduced them to the offering of incense, when I said (vs. 17), "You and Aaron, each of you take his fire pan ...," [it was at God’s suggestion]. (29) לא ה' שלחני [IF THESE MEN DIE AS OTHER MEN DO ..., then] IT WAS NOT THE LORD WHO SENT ME: Rather it was I who did it to them when I charged them to offer incense. (30) ואם בריאה IF THE LORD CREATES SOMETHING: [I.e. brings about something] new in the world – [that they will die in a way] that differs from the death of Nadab and Abihu. The phrase is similar to the verse (Jer. 31:21), "For the LORD creates (ברא) something new in the earth."

(א-ב) ויקח קרח – כמו: ויקח {אברם} את שרי אשתו ואת לוט (בראשית י״ב:ה׳), אף כאן ויקח קרח ודתן ואבירם, אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים. קראי מועד – קוראים ושולחים בשבילם ליום המועד הקבוע למשפט בין איש לאיש. (יב) ויאמרו לא נעלה – אליך למשפט. לשון עלייה רגיל לומר אצל הולכה אל השופטים: ועלתה יבמתו השערה (דברים כ״ה:ז׳), ויעלו אליה בני ישראל למשפט (שופטים ד׳:ה׳), ובעז עלה השער (רות ד׳:א׳). (יד) העיני האנשים ההם תנקר – כסבור אתה שאילו האנשים אשר מתרעמים עליך אין להם עינים לראות המכשול הזה, שמארץ מצרים מארץ טובה העליתנו למות במדבר, כי לא השלמת תנאי שלך להביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, אבל באילו ארבעים שנה ימותו במדבר. לא נעלה – לפיכך לא נעלה אליך. כלל ופרט וחזר וכלל: לא נעלה (במדבר ט״ז:י״ב) אמר תחלה, ואחר כך פירש למה, וחזר וכלל: לפיכך לא נעלה. (כח) כי לא מלבי – שחינכתים בקטורת, כשאמרתי אתה ואהרן איש מחתתו (במדבר ט״ז:י״ז). (כט) לא י״י שלחני – אלא עשיתים מדעתי, שצויתים להקטיר קטרת. (ל) ואם בריאה – חדשה יברא י״י בארץ, כדכתיב: כי ברא י״י חדשה בארץ (ירמיהו ל״א:כ״א), שאינה כמיתת נדב ואביהוא.

Rashbam Bemidbar 17רשב״ם במדבר י״ז

(6) ‏אתם המיתם את עם ה'‏ YOU HAVE BROUGHT DEATH ON THE LORD’S PEOPLE: "We admit concerning Dathan and Abiram who were swallowed up [in an unprecedented manner] that [that proves that] they were sinners [and that is why they died in that spectacular manner]. But the other two hundred and fifty men died in the same way that Nadab and Abihu died [after they too offered incense without authorization]. You are responsible for their death [i.e. the death of the two hundred and fifty men] since you commanded them to offer an [unauthorized] incense offering." (11) ושים קטורת [MOSES SAID TO AARON "TAKE THE FIRE PAN ...] AND ADD INCENSE": To let it be known that incense, which causes death when handled by non-priests, is a source of life in the hands of priests. [This was done so that people would] know that they [= the priests, the sons of Aaron] are the ones who are entitled to perform the divine service. (17) קח מאתם מטה מטה TAKE FROM THEM ONE STAFF FROM EACH [CHIEFTAIN]: [God said,] "Since the Israelites are complaining about the incense, saying that it ‘brought death on the LORD’s people,’ and that it does not prove that I have chosen the priests, I will give them a different proof so that they will not be able to undermine the priesthood. [That proof is] that his [= Aaron’s] staff will flower at My command." (20) והשיכותי I WILL STILL: [The word והשיכותי] is from [the root sh-k-k, the same root as שככה in the phrase] (Est. 7:10), "the king’s anger subsided (שככה)." Similarly the form "הסיבותה – you turned" is from the root s-b-b. (23) ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים IT [= the staff] HAD BROUGHT FORTH SPROUTS, PRODUCED BLOSSOMS, AND BORNE ALMONDS: According to the plain meaning of Scripture, it appears that when Moses took the staff out, he found that it had brought forth sprouts and nothing else. That is why it says [in the first half of the verse, before the ’etnaḥta’, only that] "Aaron’s staff had sprouted." However afterwards [i.e. after Moses took the staff out to show to the Israelites], the staff "produced blossoms" in view of all the Israelites. And then it also "bore almonds." For if that had been the case from the beginning [i.e. if the staff had blossomed, sprouted and borne almonds before Moses picked it up], then the sprouting and the blossoming would not have been seen [by anyone]. And then there would be no reason for the text to write "[Aaron’s staff] had sprouted," [since no one had seen the sprouting]. Rather [the text would have written "Moses entered the Tent of the Pact and there] the staff of Aaron of the house of Levi had borne almonds." (25) לאות לבני מרי [TO BE KEPT] AS A LESSON TO REBELS: In the coming generations who might wish to rebel, like [King] Uzziah. ותכל תלונותם REMOVE THEIR COMPLAINTS: [The verb וּתְכַל is a transitive verb in the piel. The phrase means] "remove the complaints of the Israelites." Similarly the word צו [is an apocopated form of the word] צוה.

(ו) אתם המתם את עם י״י – על דתן ואבירם הבלועים – אנו מודים שחטאו, אבל מאתים וחמשים איש שמתו כמיתת נדב ואביהוא – אתם הרגתם אותם שציויתם להקטיר קטרת. (יא) ושים קטרת – להודיע שהקטרת, הממיתה בשאינם כהנים, היא הנותנת חיים ביד כהנים, לדעת שהן ראוים לעבודה. (יז) וקח מאתם מטה מטה וגו׳ – מאחר שמתלוננים על דבר הקטרת, ואומרים: אתם המתם את עם י״י (במדבר י״ז:ו׳), ואינה הוכחה שבחרתי בכהנים, אני אעשה הוכחה אחרת שלא יוכלו לערער על הכהונה: כי מטהו יפרח על ידי. (כ) והשיכותי – מן וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳), {כמו} הסבת (מלכים א י״ח:ל״ז) – מן סבב. (כג) ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים – נראה לפי הפשט: כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר, כדכתיב: והנה פרח מטה אהרן, אבל אחר כן ויצץ ציץ לעיני כל ישראל, ואחרי כן ויגמול שקדים. ש{אם} כן הוא העניין תחלה ״והנה {וגו׳}״, לא היתה נראית לא הפריחה, לא הניצה, וגם לא היה לו לכתוב: והנה פרח, אלא: והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי. (כה) לאות לבני מרי – לדורות הבאים שירצו למרוד, כגון עזיה (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז). ותכל תלונותם – ותכלה את תלונותם של ישראל, כמו: צו – מן צוה.

Ibn Ezra Bemidbar 16אבן עזרא במדבר ט״ז

(א) זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו. גם קרח בכור היה, כי כן כתוב (שמות ו׳:כ״א). ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב׳:י׳), וקרח בנגב המשכן, כי הוא מבני קהת (במדבר ג׳:כ״ט). ואלה נשיאי עדה היו בכורים, והם היו מקריבין את העולות, על כן לקחו מחתות (במדבר ט״ז:י״ז-י״ח). והראיה על זה הפירוש מופת המטה (במדבר י״ז:ט״ז-כ״ד), כי ראו כל ישראל כי השם בחר בשבטו של לוי תחת הבכורים, על כן כתוב: ותכל תלונתם (במדבר י״ז:כ״ה), כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה: כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח), בעבור שחשדו אותו כי מלבו עשה זה. ועוד: לא י״י שלחני (במדבר ט״ז:כ״ט) בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל. ועוד ראיה גמורה: כי כל העדה כלם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳), וזה רמז לבכורים שהן קדושים, כי כן כתוב: קדש לי כל בכור (שמות י״ג:ב׳), והם היו כהנים הנגשים אל י״י (שמות י״ט:כ״ב), והם עיקר כל העדה. ויקח קרח – אנשים, דרך קצרה, כמו: חמור לחם (שמואל א ט״ז:כ׳), ורבים ככה. כי כל העדה – מיום מעמד הר סיני היו כל העדה קדושים. ובתוכם י״י – כי הלוים נבחרו אחרי היות הכבוד לבני ישראל. ואם ידע משה כאשר היה בהר סיני, כי נבחר שבט לוי, לא ידעו ישראל. תתנשאו – להיות אהרן כהן גדול, ומשה למעלה ממנו, כי הוא למדו. (ה) את אשר לו – השבט הנבחר, וזאת התשובה לעדה. ואת הקדוש – בשבט, להיות כהן גדול. (ו) זאת – הבחינה. (ז) רב לכם בני לוי – וזה פירושו, שאמר להם: המעט (במדבר ט״ז:ט׳). (ח) ואמר הכתוב: ויאמר משה אל קרח – כי הדבור הראשון עם קרח וכל עדתו, וזה עם הלוים. (ט) המעט – הדבר מעט הוא אצלכם. לפני העדה לשרתם – בהביאם את עולתיהם ואת זבחיהם. (י) ויקרב אותך – וכאשר הקריב אותך ואחיך, בקשתם גם כהונה. (יג) המעט – הדבר קל הוא. כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש – כי מצרים בנגב ארץ ישראל, והבא ממצרים לארץ כנען, באמת הוא עולה. כי תשתרר – העליתנו ממצרים כדי שתשתרר עלינו. גם השתרר – גם שררות רבות. או: אתה ואחיך. (טו) ויחר – זה הדבור. כבר פירשתי כי העלה והמנחה מארכת האף על הרשעים, ודתן ואבירם היו אנשים גדולים, והקריבו מנחה קודם זה המעשה. וזה טעם אל תפן אל מנחתם. ופְנֵה אלי, כי לא נשאתי חמור אחד מהם. פירוש נשאתי – ששמתי משא עליו. ולא הרעתי – בשום דבר. (כח) לעשות את כל המעשים – להחליף הבכורים בלוים. ודע, כי דבר גדול היה, ומכעיס לאשר איננו מאמין, להסיר הבכורים מכהונתם, ותשוב המעלה למשפחת משה לבדו. וכל זה היה בעון מעשה העגל, כי ויעלו עולות ויגשו שלמים (שמות ל״ב:ו׳), הבכורים העלום, כי הם היו לבדם הכהנים, ובני לוי הרגו עובדי העגל. ויש בכאן שאלה, ותשובתה בפרשת וילך משה. (ל) בריאה – יש אומרים: שהיא תורה על המצא מה שלא היה. וכבר פירשתי שאין המלה רק מגזרת: וברא אותהן (יחזקאל כ״ג:מ״ז), וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בה שאלה, והנה פירושה כטעם: גזירה (ראב״ע בראשית א׳:א׳). ופצתה האדמה את פיה – כמו: ופתחה, וכן: יפצה פיהו (איוב ל״ה:ט״ז), [וכן בקין (בראשית ד׳:י״א)]. וכבר רמזתי (ראב״ע בראשית א׳:כ״ו), בעבור היות נשמת האדם העליונה תיכונה, תדבר על הגבוהים ממנה, כדרך ארמונה כי הוא הגוף, וכן על השפלים ממנה, והטעם: להבין השומעים. (לב) ואת בתיהם – שם כלל לנשיהם, ובניהם, וטפם. וטעם ואת כל הרכוש – שהיה לכולן. (לג) וירדו הם – הטעם: כאשר ירדו, נסתמה הארץ ולא נראו. ותכס עליהם הארץ – בעצמה. ויאבדו – בעבור מות בניהם העומדים תחתם. (לד) לקולם – בעבור קולם. (לה) ה״א החמשים – מושכת עצמה ואחרת עמה. יש אומרים: כי קרח מהנבלעים היה, והראיה: ותבלע אותם ואת קרח (במדבר כ״ו:י׳). ויש אומרים: כי נשרף, והעד: ואת קרח במות העדה באכול האש (במדבר כ״ו:י׳). וקדמונינו אמרו: כי נשרף ונבלע (בבלי סנהדרין ק״י.). ולפי דעתי: שלא נבקע מקום רק מקום דתן ואבירם, כי לא נזכר. וקרח היה עומד עם מחתתו עם אהרן ועם נשיאי העדה מקריבי הקטרת. ופירוש פסוק: ואת קרח (במדבר כ״ו:י׳) איננו דבק עם: ותבלע אותם, רק עם: במות העדה. ואם יטעון טוען ויאמר: לא הזכיר קרח עם השרופים. התשובה: כי אחר שהזכיר הכתוב שנשרפה עדתו שבאה לעזרו, אין צורך להזכיר קרח, כי מקל וחומר יודע הדבר. וכמוהו: מרכבות פרעה וחילו ירה בים (שמות ט״ו:ד׳), ולא הזכיר בשירה שנטבע, ובאמת טבע, כי כן כתוב: ונער פרעה וחילו בים סוף (תהלים קל״ו:ט״ו). והעד הנאמן כי קרח מהשרופים: ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר י״ז:ה׳).

Ibn Ezra Bemidbar 17:6, 17-18אבן עזרא במדבר י״ז:ו', י"ז-י"ח

(ו) ממחרת – זה היום, כי לעולם הוא סמוך. אתם המתם – הטעם: מה ראיה היתה זאת ששבט לוי נבחר, ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן, שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. (יז-יח) מטה – יש אומרים: כי מטה לוי איננו מטה אלהים, כי כבר היה ניכר, ומה צורך לכתוב עליו שם אהרן. ויש אומרים: כי זה המטה היה כשאר המטות, אין הפרש ביניהן, וזה הישר בעיני. וטעם לבית אב – שבטי ישראל, כמו: ראובן ושמעון. (יח) וטעם כי מטה אחד – בעבור שנחלק השבט לכהנים וללוים.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 32:29אבן עזרא שמות פירוש שני ל״ב:כ״ט

ויאמר – וכבר אמר, כמו: וייצר י״י אלהים (בראשית ב׳:ז׳), ורבים ככה פרשתיו (ראב״ע בראשית פירוש ראשון א׳:ט׳). מלאו – דקדוקו זר, כי פעם הוא פועל יוצא, ופעם עומד, והבנין קל. וטעם כי איש – אפילו בבנו, יהיה העובד בנו שיהרגהו. והשכר הוא, שיתן עליכם ברכה – וזהו: בעת ההיא הבדיל י״י את שבט הלוי (דברים י׳:ח׳). והטעם: שאמר לו השם זה הטעם בהר סיני. על כן כתוב: ואלה תולדת אהרן ומשה ביום דבר י״י את משה בהר סיני (במדבר ג׳:א׳). והנה כאשר נעשה המשכן, נבדל אהרן ובניו לשרת השם, וכן הלוים. אז היתה מחלוקת קרח, כי בכור היה, כאשר לקח השם הלוים תחת הבכורים שהיו קדושים, בעבור שהם העלו העולות, והשלמים זבחו על המזבח שנעשה לפני העגל.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 16ר׳ יוסף בכור שור במדבר ט״ז

(א-ב) ויקח קרח – לאחר פרשת מרגלים שנגזר עליהם שימותו במדבר, לקח [ויקח קרח – ומפרש והולך העלילות והעניינים שנתגלגלו וגרמו שמתו, כגון כאן, ומעשה פעור בוירא בלק (במדבר כ״ה). הגה״ה.] [ויקח קרח – אותיות רחק, ר״ל: עם זה המחלקת נתרחק מן העולם הזה והעולם הבא. מצאתי.] דתן ואבירם {וגו׳} ואון – שהיו ראשי המחלוקת. לפי שקרח שהיה לוי היה מתרעם על הכהונה, ובני ראובן – על שהיה ראובן בכור אמרו שיש להם דין בכהונה. ולקחו את האחרים ופיתום להיות עמם, כדכתיב: ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים – שלקחו ומשכו עמם. וקצר בפסוק ראשון כי סמך על הפסוק {ה}שיני. וכן דרך אפילו בשתי פרשיות שמקצר בראש{ו}ן מפני שסומך על פרשה שנייה, כמו: ויהס כלב את העם אל משה (במדבר י״ג:ל׳), שהיה מדבר ולא פירש מה היה אומר, כי סמך על פירושו שבמשנה תורה שמפרש: ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון (דברים א׳:כ״ט)... (ג) רב לכם – לקחת הגדולה הזאת, שאתם אומרים: אהרון ובניו יהיו כהנים, ועשו להם בגדי זהב ואבנים טובות ומרגליות משל ציבור לכבוד ולתפארת (שמות כ״ח:ב׳-ז׳), וכל העדה משועבדים להם בעשרים וארבעה מתנות כהונה, ועל כל העדה אתם קוראים: {ו}הזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א). והלא: כל העדה כולם קדושים – וראויין לכהונה, שהרי הקב״ה קראם: ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ו׳). ומדוע תתנשאו על הקהל – לומר אתם כהנים ולא הם. ומתוך תשובתו של משה שאמר להם: ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:י׳), אתה למד שעל הכהונה היה מערער. אלא שהיה מדבר כמו בשביל כל העדה, כדי שיאותו כולם לדבריו, ולא יאמרו שמא הוא מבקש לעצמו. (ד) וישמע משה – שחשדוהו שהוא מתכוין לשם שררה לאחיו. ויפול על פניו – כבש פניו לגבי קרקע כי נתבייש. (ה) ויודע ה׳ את אשר לו – ואז תדעו כי מאת ה׳ היתה לאהרון הגדולה, ולא מדעתי עשיתי, כמו: ה׳ שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח). (ו) זאת עשו קחו לכם מחתות – כי בזאת תבחנו מי בחר הקב״ה לעבודתו. (ז) רב לכם בני לוי – כלומר: אתם בני לוי פשעתם יותר מן האחרים, כי הקב״ה בחר בכם כדמפרש ואזיל (במדבר ט״ז:ט׳-י׳), ואתם חלוקים עליו. (ט) המעט מכם – וכי דבר מועט הוא בעיניכם, שלא דיי לכם בכך, שאתם מבקשים גם כהונה. (יא) הנועדים על ה׳ – לחלוק על מצות הקב״ה. ואהרון מה הוא – הלא לא בקש הגדולה ולא לקחה מעצמו. (יב) וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם – שיקחו גם הם מחתותם, כי אף הם מן המעוררים. ויאמרו לא נעלה – אחת שאין אנו צריכים ה{בחינ}ה, כי אנו יודעים שהדין עמנו. ועוד שאין {אנו} מחזיקים אותך לגדול שנלך אליך, כי מאיזה טעם תהיה שר עלינו. בשביל שהרעתה לנו – תהיה לראש? (יג) המעט – הרעה שעשיתה לנו, שהעליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר – שנגזר עלינו שנמות במדבר. כי תשתרר עלינו – בשביל שהרעותה לנו. (יד) אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש – שהתניתה, הביאותנו – ואף לא נתת לנו נחלה של שדה וכרם – אלא היית אומר: בני לוי לא יהיה לכם נחלה בתוך בני ישראל (במדבר י״ח:כ״ג), אבל אתם בני ישראל תנחלו נחלה. ועתה, הנחלה אין לנו, אלא השררה לקחת לאחיך ולקרוביך בני שבטיך. העיני האנשים ההם תנקר – סבור אתה לנקר עינינו שלא נבחין בין טוב לרע, וכי דבר זה צריך הבחנה, אין לך סומא בעולם שאינו יכול להבחין שעיותה עלינו את הדין. ולכך: לא נעלה – שאין אנו מאמינים בשום הבחנה על דבר זה. (טו) ויחר למשה מאד – על שהיו אומרים כי שררה היה נוהג עליהם, ושלא יבאו להבחנה. ואמר: אל תפן אל מנחתם – הקטורת שיקטירו לפניך, כי קטורת תועבה היא, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניך, כי מעולם לא נהגתי עליהם שררה. לא חמור אחד מהם נשאתי – נטלתי לעשות בה מלאכתי. אי נמי: לא על חמור אחד מהם נשאתי – משאי עליו. ולא הרעותי את אחד מהם – לעשות בו אנגריא ועבדות. והם אומרים שאני משתרר. (כט) ימותו{ן} אלה – אבל לא היה מדבר עמהם, כי מנודים היו. והיה אומר לישראל, והם שומעים. דשמתינן מאן דמצער שליח דרבנן (בבלי קידושין י״ב:), והם הרגיזו כששלח משה אליהם. ופקודת כל האדם יפקד עליהם – שישכבו על משכבם ויחלו כשאר בני אדם, ובני אדם באים לפקדם. לא ה׳ שלחני – כלומר: האחרים נבחנים בקטורת, ואילו לא רצו להבחין. אני אתן להם בחינה אחרת, שאם ימותו כשאר בני אדם, הדין עמהם, ולא ה׳ שלחני. (לב) ואת כל האדם אשר לקרח – אבל הוא עם מחתתו פתח האהל ונשרף. (לד) נסו לקולם – כי כשפתחה האדמה תחתיהם היו צועקים. (לה) ובאותה שעה יצאה אש ושרף את החמשים ומאתים – וכל שכן קרח, אלא שלא פרט בשביל אחד. והא דכתיב: ותבלע אותם ואת קרח במות העדה (במדבר כ״ו:י׳) – כיון שנבלע אהלו וכל אשר לו (במדבר ט״ז:ל״ב) קורא אותו נבלע. אי נמי: בליעה בלשון מיתה, כמו אזי חיים בלעונו (תהלים קכ״ד:ג׳). מיהו רבותינו אמרו (בבלי סנהדרין ק״י.): שהוא היה מן הבלועים ומן השרופים. בא וראה כמה קשה המחלוקת, שאפילו הטף שאינם בני עונשים ולא ידעו טוב ורע לקו.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 17:5-23ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״ז:ה׳-כ״ג

(ה) זכרון לבני ישראל – כשיראו אותו צפוי, יזכרו מה אירע לאילו על שעירערו על הכהונה, ולא יבאו לערער. ולא יהיה כקרח – ולא יארע לו כמו שאירע לקרח. כאשר דבר ה׳ ביד משה לו – לאלעזר, עשה אלעזר. ומדרש אגדה: הבא לערער על הכהונה, לא יהיה כקרח אלא כאשר דיבר ה׳ ביד משה שנצטרע (שמות ד׳:ו׳), כן יהיה לו – כמו שמצינו בעזיה שבא להקטיר ונצטרע (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). (ו) אתם המתם את עם ה׳ – שאמרתם להביא קטורת. הלא ראיתם נדב ואביהו שהביאו קטרת ומתו (ויקרא י׳:א׳-ב׳), למה צויתם אותם לעשות כמו כן? אלא שמדעת המיתם {אותם}, כי ידעתם כי הקטרת סם המות, והם סמכו על דבריכם ועשו מצותכם ומתו. ועוד מה הבחנה יש כאן שאינם ראוים לכהונה, הלא נדב ואביהו אתם מודים שהיו ראוים לכהונה, ומתו בשביל הקטורת. ואם הוכחתם שאהרון קדוש יותר מהן, מיהו לא הוכחתם שאינם ראוים לכהונה, ומתו בשביל הקטרת. (יא) קח את המחתה ותן עליה אש {מעל המזבח} ושים קטורת – בכאן הראה שהקטרת סם חיים, שכשעמד בין המתים ובין החיים נעצרה המגפה (במדבר י״ז:י״ג). ועל שיש לומר שאין זו הבחנה, שהרי כמו כן מתו נדב ואביהוא שהיו ראוים לכהונה, ואף על פי שניצול אהרון – שמא אהרן יש לומר שהוא נבחר מכולם, אבל מכל מקום כל ישראל ראוין להיות כהנים הדיוטים ושוערים ומשוררים, ולכך צוה הקב״ה לעשות הבחנה במטות. (כ) והשיכותי מעלי – כי עדיין יש להם מעט טענה, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור במדבר י״ז:י״א) מפני שמתו נדב ואביהוא. אי נמי: והשיכותי – מכאן ואילך, שלא יוסיפו עוד לערער. (כג) ויצץ ציץ – שהנצו הפירות. ויגמול שקדים – שמא שקדים ממש. אי נמי: פירות אחירות, אבל מפני שבאו בלילה אחד, קורא אותם שקדים – לשון מהירות, כמו: כי שוקד אני על דברי לעשותו (ירמיהו א׳:י״ב). וגם יש לפרש: שלכך צוה הכתוב לעשות הבחנות המטות, כדי שיהא מטה אהרון למשמרת ולעד ולאות כדמפרש (במדבר י״ז:כ״ה).

Chizkuni Bemidbar 16חזקוני במדבר ט״ז

(1) ויקח קרח, "Korach took, etc." Korach acquired people, sympathisers; which people did he acquire specifically?Datan and Abiram, sons of Eliav, as well as On ben Pelet, members of the tribe of Reuven, other discontents. The letter ו in the word ודתן is superfluous, but there are numerous such letters ו in similar situations. Compare one in Genesis 46,9 ובני ראובן חנוך ופלוא. Pelet and Phalu are identical, Eliav being the son of latter. We know this from Numbers 26,8. Seeing that the Torah previously had written in Numbers 14,35: במדבר הזה יתמו ושם ימותו, "in this desert they will be consumed, there they will die," the Torah here explains why some of them died as the result of other specific occurrences, not just the sin of the spies. These people were quite numerous, including the twenty four thousand who died during the last year of the wanderings at Shittim as a result of sleeping with Moabite women and having worshipped the deity, Baal Peor of those women. Not a single one of the adult males who had left Egypt and who were alive during that debacle survived the march through the desert. (Numbers 26,64) (2) ויקומו לפני משה, "they orchestrated an uprising against Moses;" Korach's specific complaint was that seeing that he was the firstborn of his father's sons, (Exodus 6,21) Aaron instead had been given preferential treatment. Datan, Abiram and On were angry that their tribe had been deprived of the status that should have been accorded to the firstborn of Yaakov their founding father, and that status had been accorded to Joseph and his descendants instead. They believed that this was due to the fact that Joshua from the tribe of Ephrayim, Joseph's son, had been chosen by Moses to be his closest disciple and valet, the whole tribe had been promoted to special status. They also considered that the leaders of the various tribes had been chosen as they were each firstborns, and that therefore it was clear that their tribe had been deliberately demoted. (Ibn Ezra) Proof that this was their complaint can be seen from Numbers 17,25, where the Torah reports that finally, when Aaron's staff, i.e. a representative of the tribe of Levi, brought forth a bud that developed into almonds, the Torah reports that these kinds of complaints ceased. They finally realised that God had chosen the tribe of Levi rather that Yaakov's firstborn son Reuven, i.e. that the system of allocating spiritual and material advantages to the firstborn had been replaced by a system of hereditary spiritual background, such as God's having chosen the descendants of three proven patriarchs as His "firstborn" people, a message relayed to Pharaoh at the beginning of Moses' career. [some of these words are mine. Ed.] On the other hand, Korach rebelled against what appears to be the message of Exodus 13,2, that all the firstborn are to be sanctified, i.e. they were not holy through birth, and he claimed that the entire people of Israel, ever since they had accepted the Torah had become holy, as all had participated in the revelation at Mount Sinai. ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, "together with another two hundred and fifty men from various sections among the Israelites." He selected twenty three from each tribe excluding members from his own tribe; the reason that he chose the number twenty three was that that number constituted the number of judges required to deal with sins involving capital punishment. Each tribe had a high court comprising that number of judges. If you add Korach, Datan, Aviram and On, you have a total of 253 rebels, not counting the leader. At this juncture, Rashi comments that all these men garbed themselves in prayer shawls made entirely of blue wool. They supposedly challenged Moses by asking if those prayer shawls required fringes, tzitzit. When Moses ruled that they did require fringes, they started ridiculing him and his Torah, by arguing that if a whole garment can be fit to wear by adding a single strand of blue wool, it was nonsensical to disallow these prayer shawls that consisted exclusively of blue wool. Some commentators claim that Korach used this commandment as it was the one most recently written in the Torah. Korach used that commandment as something to challenge Moses with. (Tanchuma Korach section 2.) קריאי עדה, "elect men of the assembly." They had been called out to assume a challenging position in front of the Tabernacle. (3) כי כל העדה כולם קדושים, "for the entire congregation are all holy." Korach was referring to the firstborn of each family. (Ibn Ezra). He based himself of Exodus 13,2. It follows that it is the firstborn who have the duty and the privilege to perform the service in the Tabernacle. (4) וישמע משה, "Moses heard;" he understood that Korach's rebellion was aimed at usurping the position of his brother Aaron, the High Priest. ויפול על פניו, "he fell upon his face;" he was ashamed and put his face on the ground in order to offer a prayer. He hoped to receive a revelation from God how to confront this challenge. (6) קחו לכם מחתות, "take censers for yourselves." It did not occur to Moses that these rebels would take him up on this, after all it was well known to all that anyone offering incense who had not been authorised to do so would die at the hands of God, as had even Aaron's own two elder sons. Seeing that Korach challenged Moses with uncalled for accusations pulled out of thin air, Moses retaliated with equally ridiculous sounding answers, answers that he thought would be challenged instead of being taken seriously. (8) ויאמר משה אל קרח, "Moses said to Korach, etc.;" his first words were addressed to Korach and his immediate followers, i.e. fellow Levites. (10) ויקרב אותך ואת אחיך, "and He has brought you near as well as your fellow Levites after you. Korach was a grandson of Kehat, who was one of the Levites charged with carrying the Holy Ark on their shoulders, a privilege reserved only for Kehat and his offspring but not for other Levites. They were also the head of the Levites performing the songs in the Tabernacle as spelled out in Chronicles I16,5. ובקשתם גם כהונה, "and you also demand a share in the priesthood?" (11) לכן, "therefore," i.e. since you have also demanded to have the status of priests; 'הנועדים על ה, "you, the ones who have joined together against the Lord;" you have gathered today and you will see God's response tomorrow; כי תלונו, "because you have complained;" this word normally should have been spelled with the letter י instead of the letter ו in the middle. [Our author, when making these observations merely points out that the spelling is not a scribe's error. He does not engage in speculations of why the Torah deviated from the norm. Ed.] The word is read as if it had been spelled: תלינו. (12) לא נעלה, "we will not go up [to face Moses]. This does not mean that Moses stood on an elevated platform, but is a standard expression when people are asked to appear before a judge or judges. Our author quotes Deuteronomy 25,7, as well as Judges 4,5, and Ruth 4,1, as proof of his interpretation. In each instance the verb עלה is used for people appearing at a court. (13) כי תשתרר עלינו גם השתרר, "but you have also imposed a dictatorship over us!" According to Rash'bam, the Torah uses the word גם, usually translated as "also," both positively and negatively, i.e. as a continuation of something previous, or as an abrupt opposite of something previously stated. Our verse is an example of Datan and Abiram using it in the latter sense as if asking: "are you now going to also (even) act as dictator? Exodus 12,32 is such an example where the Pharaoh who had railed against Moses and Aaron all the time, suddenly makes a 180 degree turn by pleading for Moses to bless him also when offering sacrifices to the Jewish God. Numbers 22,33, is another such example where the angel who had not killed anyone tells Bileam that he would have killed not only his ass but also Bileam if he had been at liberty to do so. (14) העיני האנשים ההם תנקר, "will you gouge out the eyes of these men?" The verse is to be understood as a question, not as a statement, the authors expressing their astonishment that Moses hoped to get away with misleading the people with such trick. They themselves could certainly not be fooled by him, someone who had so utterly failed in his socalled mission up to now. They expressed wonder that the eyes of the Jewish people should have been fooled thus far, it looked to them as if these people had been blind all the time. [They were clearly the greatest demagogues up to that time! Ed.] Now, instead of making good on their promises, they had decreed that a whole generation of Israelites were to perish in this desert! They would not appear in front of him to be judged by him, he had lost all credence as a leader. (15) אל תפן אל מנחתם, "do not turn to their gift offering!" The reason why Moses cursed Datan and Abiram, by asking God not to accept their offering if any, was because even assuming, as he did, that they would not retract even if God were to say, as He did, that He had chosen Aaron and not Moses, they would still challenge the hereditary nature of the priesthood;Korach and his followers, on the other hand, by each taking the censers in which to offer incense outside the Tabernacle, did not challenge the priesthood itself, only Aaron's appointment as High Priest. Therefore he did not ask God not to accept the incense of these 250 men. לא חמור אחד מהם נשאתי, "I have not appropriated a single donkey from anyone of them;" this remark by Moses is relevant to verse three, when he and Aaron had been accused of having elevated himself above the people. The vocalization of the word חמור corresponds to the plain meaning of the verse, whereas according to Rashi's interpretation the word echad should have been achad, "one of," as in Genesis 26,10. נשאתי, an expression meaning "I have taken." It occurs in this sense also in Samuel II 5,21: וישאם דוד ואנשיו, "and David and his men took them." ולא הרעותי את אחד מהם, "and I have not done wrong to a single one of them." Moses referred to the fact that Datan and Abiram had betrayed him to Pharaoh for killing the Egyptian who had first killed an Israelite without provocation. (Exodus 2,112,15) (21) ואכלה אותם כרגע, "so that I may consume them in a moment;" if you were to ask that we have a rule that punishment must not be meted out unless preceded by a warning, Moses had warned them in the name of God when he had said to them to come up for judgment in the presence of the Lord on the following morning together with Aaron in verse 16. However, Korach had not complied. This is why God could be angry at them without delay, seeing that Korach. instead of complying with God's instruction had assembled the whole congregation as per verse 19, in order to get the maximum publicity value out of his rebellion. As a result, God was justified in carrying out sentence immediately. The participants and guilty people had already all been warned. (17,10) (22) אלוקי הרוחות לכל בשר, "O God, Spirit of flesh, etc.;" Moses refers to the fact that God has knowledge of our innermost thoughts at all times. As a result, He surely knows who is guilty and who is not. God tells him that he is quite correct and that is why He tells him now for the innocent to stand back and demonstrate their innocence. All he had to do is to tell people to remove themselves from Korach's tent. האיש אחד יחטא, shall one man sin, etc.;" the letter ח in the word אחד has the vowel kametz, to teach you that it is not something unusual for a human being to commit a sin; if there was something surprising here, it was that apparently God would therefore be angry at the whole congregation that man was a part of. (26) בכל חטאתם, "in all their sins." A better translation would be: "on account of their many sins." (28) לעשות את כל המעשים האלה, "to perform all these works." I have tested them by the manner in which they related to the incense, as I have said, when I gave you a chance to compete against Aaron, each of you with his own censer. An alternate interpretation: to show if the priests could be exchanged for the Levites. (Ibn Ezra) (30) 'ואם בריאה יברא ה, "but if the Lord will create a new phenomenon, etc.;" these words do not refer to "earth," seeing that since the first six days of creation, according to our sages (in Avot 5,6) no such new phenomenon had been created. Scripture itself is witness to this statement when the Torah wrote in Numbers 16,30 in our chapter that the earth, i.e. an existing phenomenon, would open earth, i.e. an its mouth. Furthermore the Torah had written already in connection with Kayin (Genesis 4,11) that the earth did open its mouth. This is clear proof that the "mouth" of the earth and its function already existed. What Moses meant was the following: if a new phenomenon which had never been observed until now, namely the descent of fully alive human beings into the bowels of the earth, will occur, this will be proof, etc. (32) ואת כל האדם אשר לקרח "and any human being siding with Korach, etc." the expression: כל האדם, is somewhat puzzling at this point. It cannot refer to adult members of Korach's family, as these had repeatedly been referred to as איש; we must therefore assume that it refers to his wife and minor children as well as to his servants and entourage. The Torah states specifically that Korach's sons (adults?) did not die; compare Numbers 26,11. (33) וירדו הם, "they descended, they;" the reason that these people, not Korach's family or household members, but sympathisers, over and beyond the two hundred and fifty people mentioned at the beginning of this episode. descended into the bowels of the earth also. The word: הם is a limitation, excluding the two hundred and fifty men who had offered incense, seeing they had done so at the invitation of Moses. Although they had been totally wrong, their motivation was noble so that they died by being burned on the spot, but presumably were buried with honours, just as their censers were used as covers for the altar subsequently. (Numbers 17,3) The people who had not followed Moses' advice, were the ones that descended into the bowels of the earth. [Actually, of Datan and Aviram the Torah reports that they were burned to death (and that they descended into the bowels of the earth. Deut. 11.6) (34) נסו לקולם, "they fled when hearing their sounds". This is a reference to the outcries of the people being swallowed by the earth. We know of a parallel in Jeremiah 49,21: מקול נפלם רעשה כל הארץ, "at the sound of their downfall the whole earth will shake."

(א) ויקח קרח – לשון לקיחת אנשים ומי לקח דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת בני ראובן, וי״ו דודתן יתירה היא וכמוה יש הרבה. בני ראובן – אליאב ופלת, פלת הוא פלוא ואליאב בנו כדכתיב ובני פלוא אליאב, ולפי שאמר למעלה במדבר הזה יתמו ושם ימותו מתחיל לספר היאך יש מהם שמתו על דבר קרח ויש מהם במגפה ויש מהם בשטים עד שלא נותר מהם איש. (ב) ויקמו לפני משה – קרח נחלק על שהיה בכור בבני אביו וגדלותו נתנה לאהרן ודתן ואבירם ואון לפי שנטלה הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף כסבורים שבשביל יהושע שהיה משרתו שהיה משבטו של יוסף עשה כך ונשיא העדה על שהיו בכורים. וראיה לדבר שבפריחת המטה נאמר ותכל תלונותם שראו שנבחר מטה לוי במקום הבכורים ועוד דכתיב כי כל העדה כלם קדושים רמז לבכורים דכתיב בהם קדש לי כל בכור. ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים לקח לו מכל שבט כ״ג חוץ משבטו של לוי שמהם התרעומת כדי שיהא מכל שבט סנהדרי קטנה בין כולם עם און דתן ואבירם מאתיים וחמשים וג׳, כאן פר״ש הלבישם טליתות שכולם תכלת. יש מפרשים: לפי שצוה הקב״ה למעלה בסמוך במצות ציצית בא לו קורח על משה במצוה זו. קריאי מועד – שהיו נקראים אל אהל מועד. (ג) כי כל העדה כלם קדשים – הם הבכורים שנתקדשו כדכתיב קדש לי כל בכור ועליהם העבודה מוטלת לעשות. (ד) וישמע משה – שחשדוהו שנתכוין לשום השררה על אחיו. ויפל על פניו נתבייש וכבש פניו בקרקע לתפלה ושם נאמר לו מה שאמר לקרח. (ו) קחו לכם מחתות – לא עלה בדעתו של משה שיסכימו בדבר שהרי ידוע שכל מקריבי קטרת זרה במיתה כמו שמצינו בנדב ואביהוא אלא כנגד שבאו הם על משה בדברי ריבות בא גם הוא בדברי ריבות. (ח) ויאמר משה אל קרח – הדבור הראשון היה עם קרח וכל עדתו וזה עם הלויים. (י) ויקרב אתך – בתחילה, ואחריך את כל בני לוי אתך שהרי קרח בן בנו של קהת שהיו נושאים את הארון בכתף מה שאין כן בשאר לויים שלא היו נושאים קדושה כזאת ועוד שהיה ראש המשוררים כמו שמפורש בדברי הימים. ובקשתם גם כהנה – מתוך תשובתו של משה אתה למד שהיה מערער על הכהונה. (יא) לכן – שבקשתם גם כהונה, הנעדים על י״י – ליום נועד למחר לראות ההבחנה. כי תלונו – כתיב תלינו קרי. (יב) לא נעלה – גבי דין נופל לשון עליה כמו ועלתה יבמתו השערה ויעלו אליה למשפט ובועז עלה השער. (יג) כי תשתרר עלינו גם השתרר – יש בתורה גמין הפוכים והוא כמו כי גם תשתרר עלינו השתרר דוגמא וברכתם גם אותי כי גם אותך הרגתי. דבר אחר: כי תשתרר עלינו אתה גם השתרר – אהרן אחיך. (יד) העיני האנשים ההם תנקר – בתמיהה וכי סבור אתה לנקר עיניהם של קרח וכל עדתו וכי אין להם עינים לראות ולהבין המכשול הזה שמארץ מצרים שהיא טובה העליתנו ולא שלמת לנו מה שהתנית להביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש אך אמרת במדבר הזה יתמו ושם ימותו ועוד שהעוית עלינו את הדין ולכך לא נעלה אליך שאין אנו מאמינים אותך בשום הבחנה על זאת. (טו) אל תפן אל מנחתם – מה שקלל משה לדתן ולאבירם היינו טעמא שכששלח משה לקרוא להם אמרו לא נעלה לא הייתה כונתם לחזור בהם שאפילו יאמר הקב״ה בחרתי באהרן עדיין היו מערערים על הכהונה אבל קרח וחמשים ומאתים איש שקבלו עליהם לקחת איש מחתתו כסבורים היו שלא שלחו הקב״ה לאהרן אחיו אלא מדעתו עשה לא רצה לקלל. לא חמור אחד מהם נשאתי מוסב אמדוע תתנשאו. חמור אחד – לפי הנקוד פירוש כמשמעו אבל לפי פר״ש היה לו להנקד כמו אחד העם. נשאתי – לשון נטילה כמו ישאו דבלת תאנים וישאם דוד ואנשיו. ולא הרעתי את אחד מהם – על שהלשינוני על הריגת המצרי. (כא) ואכלה אתם כרגע – ואם תאמר הא קים לן לא ענש אלא אם כן הזהיר. אלא משה אמר לו בשם הקב״ה היו לפני י״י אתה ואהרן מחר. והוא לא עשה כן אלא ויקהל עליהם את כל העם, לפיכך כעס עליהם מיד. אבל למטה גבי הרומו מתוך העדה הוזהרו כבר. (כב) אלהי הרוחת לכל בשר – יודע רוח של כל אחד ואחד מהם, אמר לו הקב״ה יפה אמרת יודע אני מי חטא ומי לא חטא דבר אל העדה לאמר וגו׳. האיש אחד יחטא הה״א קמוצה ללמדך כי אין בכך תמיה, כי כן דרכו של אדם לחטוא. אבל התמיה מועל כל העדה תקצוף. (כו) בכל חטאתם – בשביל רוב חטאתם. (כח) לעשות את כל המעשים האלה – שהבחנתים בקטרת כשאמרתי ואתה ואהרן איש מחתתו. דבר אחר: להחליף הבכורים בלויים. (ל) ואם בריאה יברא י״י – לאו לפה הארץ קאי שהרי מששת ימי בראשית נבראת כדברי רבותינו והכתוב עדות ופצתה האדמה את פיה – משמע שנבראת כבר, עוד גבי קין כתוב אשר פצתה את פיה אלא הכי קאמר: אם מעשה חדש שלא היה מעולם עד עכשיו עתה יברא אותו הקב״ה ומהו, להוריד אנשים חיים לשאול. (לב) ואת כל האדם אשר לקרח – מהו כל האדם אם בני קרח הרי כתב ובני קרח לא מתו ומשפחת הקרחי נכתבה בכמה מקומות ואם חמשים ומאתיים איש הרי הן נשרפו אלא היינו הנשים והטף ועבדיו ושפחותיו. (לג) וירדו הם – מה שנבלעו אלו יותר ממאתיים וחמשים איש, לפי שקבלו דבריו של משה כשאמר והקרבתם איש מחתתו חמשים ומאתיים מחתות אבל קרח ודתן ואבירם לא קבלו דבריו כמו שפירשתי למעלה שאמרו לא נעלה לפיכך נטרדו בעניין רע מה שלא נעשה כן לשום בריה. (לד) נסו לקלם – של נבלעים דוגמא לקול מפלתך רעשה כל הארץ.

Chizkuni Bemidbar 17חזקוני במדבר י״ז

(2) אמור אל אלעזר, "say to Elazar, etc.;" God did not want that Aaron the High Priest become ritually impure, as he was involved actively in offering sacrifices, that is why He asked Moses to give these instructions to his son Elazar. (3) החטאים האלה בנפשותם, "these sinners who paid for their sins with their lives;" they brought their death upon themselves. Moses had warned them in 16,7, when he made clear that only one person of all of them would be chosen by God. In other words, all the others would die as a result of this test. All of them foolishly risked their lives, knowing that 249 of them would die. ועשו אותם, "so that they will make out of them, etc." Moses, i.e. God refers to skilled artisans. This verse is abbreviated, as we find in similar verses such as Genesis 48,1 ויאמר אל יוסף, "he said to Joseph," where the subject is missing, or verse 2 in the same chapter where the person giving this information to Yaakov has also not been named. (4) ויקח אלעזר, "Elazar took;" at first glance this does not appear the proper place for this verse. This verse should have begun with the words: זכרון לבני ישראל, "to be a memorial for the Children of Israel, etc." (4) was inserted here in order to provide a separation so that we would understand that from the beginning of this whole paragraph until the words: ויהיו לאות לבני ישראל, "so that will be a sign unto the Children of Israel," Moses was told to speak to Elazar, whereas from verse 5 he was told to speak to Aaron, something which becomes clear at the end of that verse. Proof for this is provided by Sifri on chapter 18,8: וידבר ה' אל אהרן וגו', "the Lord spoke to Aaron, etc. צפוי למזבח, "a covering for the altar." Until now the altar did not have a roof. (5) זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר, "a reminder to the Children of Israel so that no non priest, etc.;" why was such a reminder necessary? Someone looking at the copper cover on the earthen altar (which was outside the Tabernacle) would be liable to ask: seeing that the Torah had written in Exodus 20,21 "make for Me an earthen altar," i.e. fill the hollow with earth, what is the good of that earth if it was now going to be covered with copper sheathing?" He would be answered that this sheathing was constructed from the pans used by the rebels who had supported Korach in his rebellion against the hereditary institution of the priesthood. Seeing what had happened to the owners of these censers the people were afraid to question the institution of the priesthood in the future. ביד משה לו, "through Moses to him." The "him" refers to Korach. The meaning is; concerning Korach. The construction is similar to Genesis 28,15: כי לא אעזבך עד אשר עם עשיתי את אשר דברתי לך, "I will not abandon you until I have carried out all that I have said to you (promised to you) [God speaking in Yaakov's dream of the ladder. Ed.] There too the word לב is to be understood as עליך, "concerning you."An alternate interpretation understands the word לו, as referring to what Moses had said to Aaron. (Rashi and Ibn Ezra) (6) 'אתם המתם את עם ה, "you are killing God's people!" They meant that Moses and Aaron, by suggesting that the two hundred and fifty men offer incense, something non priests were forbidden to do, and doing it in a location where incense was not to be offered, were the direct cause of these people dying a sudden death. All of this had been caused by Moses and Aaron substituting the Levites for the firstborn, who previously were in their rights to offer incense. (11) אש מעל המזבח, "fire taken from the altar;" Moses warned Aaron not to err and because of haste to use non consecrated fire as had done two of his sons who had paid with their lives for their error. ושים קטרת, "and lay incense;" in order to show them that you are a priest, and that the incense which they thought is the cause of death, is actually the cause of life if used by people authorised to do so, i.e. a priest. וכפר עליהם, "and make atonement for them;" the smoke of the incense will act as a barrier against the plague. (17) וקח מאתם מטה מטה, "and take from each of them a staff;" seeing that they are still complaining about the tribe (מטה) of Levi being the one God has selected to perform special duties, they were to realise that the significance of handling incense was not something that applied only to Aaron, but that Aaron's tribe, the Levites, had a special role to perform. There was a need to demonstrate this by an additional miracle. (18) כי מטה אחד, "for there shall be one staff, etc." even though there is an internal division between ordinary Levites and the priests, they all belong to the same tribe." (20) והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל, "and I will put an end to the complaints of the Children of Israel against Me." Their complaints were that you, Moses and Aaron, had acted arbitrarily when selecting a special rank for the members of the tribe of Levi in lieu of the firstborns of each family. (22) וינח משה, "and Moses laid out, etc." the letter נ in the word וינח, has a dot in it. (23) ויצא פרח, "and bloomed blossoms;" this was to be a symbol that the young priests would come forth from the sons of Aaron. ויצץ ציץ, "it had budded;" a sign that priests would come forth. The High Priests descended from Aaron would wear this ציץ, headband, engraved with the word: kodesh, holy, on their forehand (compare Exodus 28,36). ויגמול שקדים, "it bore ripe almonds." This was an allusion to the eagerness with which the priests descended from Aaron would perform their duties. Throughout history the priests were lauded for the eagerness with which they performed their duties. They were cited as examples of such eagerness, i.e. כהנים זריזים הם (compare Talmud tractate Shabbat, folio 20) According to some opinions, this phenomenon of Aaron's staff producing blossoms and almonds was also one of the miracles for which God had provided the potential during dusk on the sixth day of creation. (Compare tractate Avot, chapter 5, Mishnah 6) (25) ותכל תלונתם. "so that their complaints will cease." Our author understands the word as if the Torah had written: ותכלה אתה תלונתן של ישראל, "so that you will be able to bring to an end the Israelites' complaints." He cites two similar constructions in Deuteronomy 3,28: וצו את יהושע, and Genesis 38,14 ותכס בצעיף. (27) הן גוענו אבדנו, "here we are perishing;" some of the people would die from natural causes, whereas others would perish from external causes. When the people said this they were still under the impression that anyone, not only non priests, would expose themselves to death by approaching the Tabernacle. They did not realise that only blemished priests were included in this prohibition to approach too closely. (Compare Numbers 1,51) The subsequent general prohibition was in effect only for people who, having eaten holy things in a state of ritual impurity, dared approach sacred precincts.

(ב) אמר אל אלעזר – לא רצה לטמא את אהרן הואיל והיה מן המקריבים. (ג) החטאים האלה בנפשתם – דמם בראשם משה התרה בהם, והיה האיש אשר יבחר בו, הוא לבדו יצא חי וכולם אובדים, והם נכנסו לאותה סכנה. ועשו אתם האמנים מקרא זה חסר, דוגמא ויאמר ליוסף ויגד ליעקב. (ד) ויקח אלעזר – לפי הנראה אין כאן מקומו של מקרא זה והיה לו לכתוב זכרון לבני ישראל תכף אחר ויהיו לאות לבני ישראל אלא נקבע כאן להפסיק בנתיים ולמדך שמראש הפרשה עד ויהיו לבני ישראל נאמר למשה שיאמר לאלעזר ומן זכרון לבני ישראל עד ביד משה נאמר למשה שיאמר לאהרן ופי׳ כאשר דבר ביד משה לו לאהרן והראיה מספרי וידבר י״י אל אהרן הנה נתתי לך וגו׳ שומע אני דבר אל אהרן תלמוד לומר זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר הא למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן. צפוי למזבח – עד עתה לא היה לו גג. (ה) זכרון לבני ישראל למען אשר לא יקרב איש זר – הא למדנו שהדבור למשה שיאמר לאהרן שיהא הרואה שואל הרי כתיב מזבח אדמה תעשה לי שהיו ממלאים את חללו עפר אם כן מה טיבו להיות לו גג מנחושת והנשאל משיב גג זה נעשה ממחתות קרח ועדתו שהיו מערערין על הכהונה וכל העם ישמעו וייראו לערער עוד. ביד משה לו – לקרח ופירושו על קרח דוגמא כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך שפירש שדברתי עליך. דבר אחר: לו לאהרן. (ו) אתם המתם את עם י״י – על ידכם נטרדו חמישים ומאתים בכורים המקודשים לעבודה מיציאת מצרים ולא היה לכם לפסול הבכורות ולהכניס הלויים במקומם. (יא) אש מעל המזבח – הזהירו שלא יטעה מתוך בהלה להקריב אש זרה כמו שעשו נדב ואביהוא ואלו. ושים קטרת – להודיעם שאתה כהן והקטרת הממיתה כשאינה ביד כהן היא נותנת חיים ביד כהנים. וכפר עליהם – עשן הקטרת חוצץ בפני המגפה. (יז) וקח מאתם מטה מטה – מאחר שמתלוננים עוד על מטה לוי שהרי אות המחתות לא היה אות רק לאהרן לבדו וצריך אות אחר בין שבט לוי לשאר שבטים. (יח) כי מטה אחד – אף על פי שהשבט אחד נחלק לכהנים וללויים. (כ) והשכתי מעלי את תלנות בני ישראל – שאומרים שמדעתכם הכנסתם הלויים במקום הבכורות. (כב) וינח משה – הנו״ן בדגש. (כג) ויצא פרח – סימן לפרחי כהונה שעתידין לצאת ממנו. ויצץ ציץ – סימן שיצאו ממנו כהנים נושאי ציץ נזר הקודש. ויגמול שקדים – סימן שיצאו ממנו כהנים שוקדים על עבודתם כדאמרינן כהנים זריזים הם. חז״ק: הא דאמרינן במסכת אבות ואף מטהו של אהרן שקדיה ופרחיה שהן מן הדברים שנבראו בע״ש בין השמשות. (כה) ותכל תלונתם – ותכלה אתה תלונתם של ישראל דוגמא וצו את יהושע מן יצוה. ותכס בצעיף מן ותכסה. (כז) הן גוענו אבדנו – יש מהם שמתו מיתת עצמם ויש מהם שנאבדו מן הדין די לנו בכך ולא עוד אלא שכולנו אבדנו כיצד כל הקרב אל משכן י״י ימות. כסבורים שעדיין לא נאמר והזר הקרב יומת רק בבעלי מומין.

Ramban Bemidbar 16רמב״ן במדבר ט״ז

(א) ויקח קרח –...ולפי דעתי: אין צורך, כי הגון הוא בלשון שיאמר: ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן, כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה, והוא לשון התעוררות במעשה ההוא. וכן: ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת (שמואל ב י״ח:י״ח). ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן: ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו, כך תפרש: ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן. ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה. וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (רמב״ן במדבר ט׳:א׳) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון. אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים. והנכון בדרש: שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א׳), וקנא גם באהרן, כמו שנאמר: ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:י׳). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם: להמיתנו במדבר (במדבר ט״ז:י״ג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (במדבר ט״ז:י״ד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן, וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן, ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני י״י ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות. ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו, וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם: להמיתנו במדבר (במדבר ט״ז:י״ג) – אמרו: הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד. והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים. (ה) וטעם וידע י״י את אשר לו – לעבודת לויה, ואת הקדוש – לכהונה. לשון רש״י. ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו, כענין שנאמר: והיו לי הלוים (במדבר ח׳:י״ד), או עדיין הבכורות שלו, כענין שנאמר: כי לי כל בכור (במדבר ג׳:י״ג), שלא יחליפם בלוים. ואת הקדוש – הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר: ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דברי הימים א כ״ג:י״ג). כי קרח, כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק, וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש. וטעם: ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, פעם שנית, שיודיע השם את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו מחר, וישע אל מנחתו ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו מחר, לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם, שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם. [וכתב רבינו חננאל כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח, וזה טעם: רב לכם בני לוי (במדבר ט״ז:ז׳), שמעו נא בני לוי (במדבר ט״ז:ח׳). אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו. ע״כ. וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי, מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על י״י. ואלו היו מן השבט ההוא בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר: אתם המיתם את עם י״י (במדבר י״ז:ו׳), כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן. וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא, והכתוב פירש: ואנשים מבני ישראל (במדבר ט״ז:ב׳) – להגיד כי היו מכל השבטים, לא מן השנים הנזכרים בלבד. אבל טעם: רב לכם בני לוי – בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם, כאשר אמר: כי כל העדה כולם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳), ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם, כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו, רב לכם בני לוי, וחזר ואמר: שמעו נא בני לוי לקרח גדולם, וזה טעם: ויאמר משה אל קרח (במדבר ט״ז:ח׳), אבל כולל דבריו עם בני לוי כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט, שלא ימשך אדם מהם אחריו.] והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני י״י נשרפו. והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. (יא) לכן אתה וכל עדתך – לכן – בשביל כך, אתה וכל עדתך הנועדים על י״י – כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו המחלוקת הזה. לשון רש״י. ואם כן, יאמר: אתה וכל עדתך אתם הנועדים על י״י, לא על אהרן. ור׳ אברהם אמר כי ה״א הנועדים נוסף. ויתכן שיאמר: לכן אתה וכל עדתך הנועדים על י״י, כי לא על אהרן, היו לפני השם עם אהרן מחר, ומקרא קצר הוא בתנאים אשר הזכיר. וענין הכתוב: כי מתחלה דבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר: בקר ויודע י״י וגו׳ (במדבר ט״ז:ה׳), ואחר כך חזר לדבר עם קרח: רב לכם בני לוי (במדבר ט״ז:ז׳), ואמר לקרח לבדו: שמעו נא בני לוי (במדבר ט״ז:ח׳), ולכך חזר ואמר: אתה וכל עדתך הנועדים על י״י, כי אין עליו לבדו העונש רק על כל עדתו, כי כלם נועדים על י״י. (יב) וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם – הנה דתן ואבירם הם היו בעלי המחלוקת הזו כקרח, כמו שאמר: ויקח קרח ודתן ואבירם ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וגו׳ (במדבר ט״ז:א׳) – שהם המקהילים אותם על משה ועל אהרן. והנה משה דבר אל קרח ואל כל עדתו, ואמר לו עוד: אתה וכל עדתך (במדבר ט״ז:י״א), כי אליו דבר תחלה, כי הוא הגדול בהם, והנה הנועדים היו עדת דתן ואבירם גם כן, ולכך רצה עתה לדבר גם עמהם ולהזהירם על עצמם ועל כל הנועדים, שהם עדתם, ולפייס אותם בדברים טובים דברים נחומים לישראל, כי דבריו עם קרח פיוס לבני לוי לבדם. וטעם: וישלח – כי הלכו מלפניו בדברו עם קרח, ואחרי כן: ויאמר משה אל קרח (במדבר ט״ז:ח׳) אשר היה עודנו עומד לפניו שם. או מפני שהיה קרח לוי עומד במחנה לויה סמוך לאהל משה, כי כל זה היה ביום הראשון כאשר אמר: אתה והם ואהרן מחר (במדבר ט״ז:ט״ז), והוא הבקר שאמר להם: בקר ויודע י״י את אשר לו (במדבר ט״ז:ה׳). (יג) וטעם כי תשתרר עלינו גם השתרר – גם – שררות רבות. או: אתה ואהרן אחיך. לשון ר״א. ולדעתי: גם במקום הזה כטעם: אפילו. וכן: אין גם אחד (תהלים י״ד:ג׳), גם לרעהו ישנא רש (משלי י״ד:כ׳), ודומיהן. אמרו: המעט ממך כי עשית עמנו רעה גדולה להמיתנו במדבר, שהיינו ראויים לרגום אותך, כי תשתרר עלינו אפילו שררה מועטת לשלוח לנו לעלות לפניך, כל שכן שתמלוך ותתנשא עלינו. (טו) אל תפן אל מנחתם – לפי פשוטו: הקטרת שהם מקריבים לפניך למחר, אל תפן אליה. ומדרשו: אמר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, חלקם לא יקרב לפניך לרצון. לשון רש״י. ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת, לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן, שחרה לו על דבריהם, והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת. אבל פשוטו: כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה: אל תפן אל מנחתם – אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב. וגם אמר אונקלוס: קרבנהון – איזה דבר שיקריבו לפניך. וטעם: לא חמור אחד מהם נשאתי – אמר: מה שררה אני משתרר עליהם, כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים, כי זה משפט המלוכה, דכתיב: ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו (שמואל א ח׳:ט״ז). וזה טעם של אונקלוס: שחרית – שכך נקרא אנגריא של מלך שחוור (בבלי ב״ב מ״ז). הזכיר הדבר הקטן שבדיני מלכות, וחזר ואמר: ולא הרעתי את אחד מהם לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך, או להטות דינו ולבזות על כבודו, כי כלל על הרעות כולן. (טז-יז) ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני י״י – כתב רבי אברהם: כבר נאמר כן, אבל הטעם: כאשר אמר משה לקרח: היו לפני י״י, לקחו איש מחתתו. והנכון בעיני: כי מתחלה אמר להם: זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו וגו׳ והיה האיש אשר יבחר י״י הוא הקדוש (במדבר ט״ז:ו׳-ז׳), ולא אמר שיהיה אהרן עמהם, והם שתקו ואולי לא נתרצו ולא הודו בכך, כי חשבו אם יהיה אהרן עמנו תרד האש לכולנו או לא תרד כלל ונהיה כלנו שוים, ואם לא יהיה אהרן עמנו, ולא תרד האש, יאמרו כי לא בחר בנו ויחשבו כי בו כבר בחר שירדה האש בקרבנותיו ביום השמיני, ואותו היום יש לנו טענה עליו, שלא היה לבחור באהרן שיהיה הוא לבדו הכהן רק בזכות ישראל שעשו המשכן ולכל שליח צבור היה יורד, ועדיין לא הוחלפו הבכורים בעת ההיא. על כן לא היה קרח חפץ לנסות דבר בלא אהרן. והיו שם דתן ואבירם כאשר דבר להם משה כן, והיו הם בכלל מה שאמר: קרח וכל עדתו, וכאשר שלח להם ויאמרו: לא נעלה (במדבר ט״ז:י״ד), ויחר למשה מאד ורצה לגזור עליהם שלא ימותו כמות כל האדם, אז חזר משה אל קרח ואמר: קחו איש מחתתו, חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו, והנה הוציא מכללם דתן ואבירם, וזה טעם: חמשים ומאתים מחתות, כי מה צורך להזכיר המנין במקום הזה, והכניס אהרן שיהיה עמהם. אז שמע קרח אליו כי חשב שישתוה המעשה בהם ובאהרן. (כא-כב) וטעם: ויקהל עליהם קרח את כל העדה (במדבר ט״ז:י״ט) – את גדולי העם הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד, או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה. ולא הזכיר: העם כמו בעגל ובמרגלים, כי אילו היו כל ישראל היה אומר: ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול. [וכל זה שהזכרתי על הבכורים הוא על דרך רבותינו (בבלי זבחים קי״ב) שאומרים כי העבודה היתה לבכורות, אבל על דרך הפשט היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות, כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד, ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש, והיה קרח טוען על הבחירה הזאת ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל, כי כל העדה כולם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳).] (כט) אם כמות כל האדם ימתון אלה – הנה גם רבים בעם אמרו לו פעמים רבות: למה העליתנו ממצרים, אבל היה העונש על אלה מכל האדם באמרם: כי תשתרר עלינו גם השתרר (במדבר ט״ז:י״ג), כי עשו שתים רעות – בזו על כבוד הרב, וכפרו בכל מעשה י״י אשר עשה במצרים ובמדבר וגם במעמד הר סיני, שנאמר בו: וגם בך יאמינו לעולם (שמות י״ט:ט׳). והם אמרו שאינו כדאי להשתרר עליהם, ולא בא להם על ידו רק רע, ומפני זה אמר: ויחר למשה מאד (במדבר ט״ז:י״ג). וגם קרח אמר: ומדוע תתנשאו (במדבר ט״ז:ג׳), ועל כן נבלע אהלו עמהם. וזה טעם: לא י״י שלחני – שלא שלחני כלל להוציאם ממצרים, כטעם: אשר שלחו י״י לעשות בארץ מצרים (דברים ל״ד:י״א), וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (שמות ג׳:י״ב). וכן: כי י״י שלחני לעשות את כל המעשים האלה (במדבר ט״ז:כ״ח) – המעשים אשר ראיתם בעיניכם, רמז לכל אשר עשה מיום שאמר לו: לך ואשלחך אל פרעה (שמות ג׳:י׳), כי תחלת ביאת הנביא יקרא שליחות, כענין: את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיהו ו׳:ח׳), ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו׳:ד׳). ואין טעם: כל המעשים (במדבר ט״ז:כ״ח) – להחליף הבכורים ללוים וכהונת אהרן כדברי המפרשים, אלא לכלל המעשים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כמו שפירשתי.

Ramban Bemidbar 17:6,20,25רמב״ן במדבר י״ז:ו',כ',כ"ה

(ו) אתם המתם את עם י״י – אמר אונקלוס: אתון גרמתון דמית עמא די״י. יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני י״י מדעתם, שהמקריבים אותם נשרפים, כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת והוא לא אמר לישראל בשם י״י לעשות כן. אם כן, מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו. ור׳ אברהם אמר: מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול. ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. וכן נראה שלא האמינו, כי מה שאמר אחרי כן: דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו׳ והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו׳ (במדבר י״ז:כ׳) – ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם, רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה, או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם, וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (רמב״ן ויקרא ט״ז:ה׳). ולא היתה התלונה רק על השריפה, לא על הבליעה, כי השם אמר למשה: העלו מסביב וגו׳ (במדבר ט״ז:כ״ד) וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ, ומשה הגיד זה לישראל בשם י״י, ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו. והנכון בעיני: שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני י״י ותאכל את קרבנותיו, אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים, ולא ירצו בחלופין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית י״י. והנה יתלוננו: אתם המיתם אותם, שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים והם היו ראוים לעבודת לוים, לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת. [וזה טעם: פרח מטה אהרן לבית לוי (במדבר י״ז:כ״ג).] (יז) שנים עשר מטות – מטה אהרן הוא בי״ב, כי לא אמר: ותקח מטה לבית לוי ותכתוב עליו שם אהרן, אבל הוא במנין הנזכר. והנה לא נחשב יוסף רק לשבט אחד, והטעם כי לא ימנו שבטי ישראל לעולם רק שנים עשר, ומפני שיחשוב לוי, יחשוב יוסף רק אחד. ועוד אפרש זה בסדר וזאת הברכה (רמב״ן דברים ל״ג:ו׳) אם יברכני י״י להגיע לשם. איש את שמו תכתב על מטהו – יש מפרשים: שם ראש השבט, ראובן שמעון לוי ויהודה. והנכון: שם הנשיאים, ועשה אהרן נשיא לשבט לוי, והוצרך לפרש כי הם מטה אחד ונשיא אחד להם, לומר אע״פ שחלקתים לשתי משפחות, כהונה לבד ולויה לבד, מכל מקום שבט אחד הוא, ונשיא אחד להם. והטעם כאשר פירשתי (רמב״ן במדבר י״ז:ו׳), כי לא הוצרכו ראיה רק שנבחר השבט ההוא מכל שבטי ישראל. (כה) למשמרת לאות – לזכרון שבחרתי לאהרן לכהן, ולא ילינו עוד על הכהונה. לשון רש״י. ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים, לא על אהרן שתהיה לו הכהונה. והנכון: למשמרת לאות – על שבט לוי תמורי הבכורות, כי השריפה אות על הכהונה, והפרח על הלויה כמו שפירשתי (רמב״ן במדבר י״ז:ו׳). וזה טעם: פרח מטה אהרן לבית לוי (במדבר י״ז:כ״ג) – כי לכל בית לוי פרח ובזכותם. ואפשר שכיון שנודע במטה שאין השם חפץ בבכורות, והוא חפץ בשבט לוי, שתהיה הכהונה לאהרן בלא תרעומת, כי הוא הנכבד בשבט והנשיא בהם במטה, ולו תאות שררת השבט ההוא. ואינו נכון בעיני כי גרשון בכור לוי.

Ralbag Bemidbar 16רלב״ג במדבר ט״ז

פרשת קרח (א-ג) ויקח קרח – הרצון בו ענין לקיחת הנפשות באופן שמשך לב רבים מישראל אליו, לקנאתו על גדולת משה ואהרן. והנה לא סיפרה התורה הפיתויים אשר פיתה בהם לב החמישים ומאתים איש, אשר היו מגדולי העם והנכבדים שבהם; וכבר זכרו מזה רבותינו ז״ל קצת סיפורים במדרשיהם. והוא מבואר שכבר משכו לבם בשאמרו שכל הגדולה נטל משה לעצמו ולאחיו אהרן, כי הוא היה מלך, ואהרן כהן גדול, והיתה הכהונה לו ולזרעו אחריו ולא עבר זר בתוכם. וידמה מזה הסיפור שלא היו מתרעמים על מלכות משה, רק על כהונת אהרן, ולזה אמר: ׳ובקשתם גם כהֻנה׳ (פסוק י). (ה) בקר ויֹדע ה׳ את אשר לו – רוצה לומר שהגדולה הזאת לא נתתי לאהרן מעצמי, אך ה׳ יתעלה בחרוֹ; וזה יתבאר בבוקר היום הבא אחר זה. והנה הודיעם בזה המאמר כי ה׳ יתעלה לא יבחר כי אם באחד לבד; ולזה היה להם לִירא מֵהקריב הקטורת, כי לא יבחר בכולם, רק באחד לבד. (ז) ותנו בהן אש ושימו עליהן קטֹרת – אחשוב שהאש לקחו ממזבח הנחושת; שאם היתה אש זרה, לא יהיה שם אות מפני מיתתם שאינם ראויים לכהונה, כי גם בני אהרן עם היותם כהנים מתו בהקריבם אש זרה לפני ה׳. ולזאת הסיבה בעינה אחשוב גם כן שלקחו מן הקטורת שהיו מקטירים ממנה במזבח הפנימי, לא קטורת זרה, שאם היו מקטירין שם קטורת זרה לא תהיה מיתתם על זה מורה שלא בחר ה׳ יתעלה בהם להיות כהנים, כי אפילו זרע אהרן היו מתים אם היו עושין כן. רב לכם בני לוי – אמר זה להצילם, שלא יבקשו גדולות, כי די להם במה שנתן להם ה׳ יתעלה מהגדולה; כי הוא היה חומל עליהם אף על פי שהיו מעציבים אותו. (ח-ט) וכאשר ראה שלא נתפייסו בזה, אך היו מחזיקים בבקשתם, אמר להם משה: שמעו נא בני לוי, המעט מכם מה שנתן לכם ה׳ יתעלה מהגדולה, שהבדיל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אל ה׳ יתעלה יותר משאר העם; בששׂם אתכם עובדים עבודת משכן ה׳ יתעלה באופן שקדם בראש זה הספר, רוצה לומר לעבוד ולמשא ולשמור משמרת המשכן; והבדיל אתכם לעמֹד לפני העדה לשרתם – יִדמה שזה השירות הוא השיר שהיו הלויים אומרים בפה, כמו שנתבאר בעזרא. ולמדנו מזה שהשירות הוא בעמידה; עם שזה דבר מבואר בעצמו, כי הישיבה מורה אדנות ושררה, לא שירות. (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ ואת כל אחיך בני לוי, שהם ממשפחת קהת, יותר משאר משפחות הלויים, בששׂם עבודתכם בקודש הקודשים, ולא די לכם זה אלא שאתם מבקשים עוד כהונה. (יא) ואחר שכן הוא, שזה הענין כולו היה מה׳ יתעלה, הנה אתה וכל עדתך נועדים לעשות כנגד ה׳ יתעלה, לא כנגד אהרן, כי לא היה זה מצדו, אך ה׳ יתעלה בחר אותו להיות לו לכהן. (טו) אל תפן אל מנחתם – אחשוב שאין זה בקשה ממשה לה׳ יתעלה, כי בלי ספק לא היה צריך לזאת הבקשה, כי הם היו עושים כנגד ה׳ יתעלה ואין ספק שהוא לא יפנה אל מנחתם. ולזה יִדמה שיהיה ענינו כמו: ׳זכֹר מלחמה אל תּוֹסַף׳ (איוב מ, לב), שאינו בקשה, אך הוא סיפור הענין; וכזה אמר משה: הנה אין ספק שאתה לא תפן אל מנחתם, כי לא עשיתי להם שום דבר שיהיה להם בעבורו מקום להתרעם על שררתי. (כח) בזאת תדעון כי ה׳ שלחני – נתן להם משה אות, יכירו בו כי זה פועַל אלהי; והוא שאֵלו האנשים לא ימותו כמוֹת כל האנשים, אך שה׳ יתעלה יברא בריאה בעבורם תתחדש ממנה פתיחת הארץ את פיה ותבלע אותם ואת כל אשר להם באופן שיֵרדו חיים בעומק הארץ, והוא אשר קרא ׳שאוֹל׳. והנה היתה זאת הבריאה, שה׳ יתעלה ברא אז על דרך המופת, בבטן הארץ אשר תחתיהם, מה שתתחדש ממנו בקיעת הארץ. והנה היה ענין זה המופת, שמה שיֵעשה על דרך הטבע בזמן ארוך אורך נפלא — עשה ה׳ יתעלה על דרך המופת במעט רגע; וכן דרך שאר המופתים הנעשים על יד נביא, כמו שביארנו בששי מספר מלחמות ה׳. וכן אמרו זה רבותינו ז״ל; אמרו: אם נברא פה לגהנם מוטב, ואם לאו יברא ה׳; ובסוף הענין אמרו שהמופת היה לקרובי פתחא. אולי יספק מספק ויאמר כי עדיין היה אפשר שיהרהרו שמא משה היה יודע על דרך הנבואה כי המקום ההוא שהיו בו הגיע עתו להבקע שם הארץ, ולא יהיה אם כן מזה מופת על שזה העונש הגיע להם מפני מִרְיָם. אלא שהיתר הספק הזה הוא ממה שיֵקַל; וזה, כי לא יתכן שיֵאָמֵר שזה היה במקרה ויסכים זה למקום שהיו בו אלו האנשים לבד, כי מה שבמקרה בזה האופן הוא מעטי, אבל שיסכים לריבוי־מה ויבחרם מבין השאר - הנה זה בלתי אפשר שייוחס אל המקרה; עם שכבר נגלה להם שמתו החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת, וזה ממה שיורה שכל זה היה להם על צד העונש מה׳ יתעלה, כי החוטאים לבד מתו, לא זולתם. והיותר נפלא שבכל זה, שבמקום בעינו שנבקעה הארץ עשה ה׳ יתעלה שהשאיר ממנה המקום שהיו בו בני קרח, כי הם לא מתו, כמו שיבוא בפרשת פינחס. והיה זה כן מפני שלא היו נמשכים לעצת אביהם. והנה אמרו רבותינו ז״ל שמקום נתבצר להם בגיהנם. והנה מה שאמר: ׳ואת כל האדם אשר לקרח׳ (פסוק לב), רוצה לומר בני ביתו הנמשכים לעצתו.

Ralbag Bemidbar 17:17רלב״ג במדבר י״ז:י״ז

(יז-כד) וקח מאתם מטה מטה לבית אב וגו׳ – הנה עשה ה׳ יתעלה זה המופת הנפלא שהוציא מטה אהרן פרח וצץ ציץ וגמל שקדים בזמן קצר מאד, כדי שיתפרסם לישראל כולם כי ה׳ יתעלה בחר באהרן לבדו להיות לו לכהן.

R. Eliyahu Mizrachi Bemidbar 13:2ר׳ אליהו מזרחי במדבר י״ג:ב׳

למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים כו׳. במדבר רבה וכבר פירשנו כמה פעמים שהסבה שהביא רש״י ז״ל בפירוש החומש המדרשו׳ שדרז״ל בסמיכות קצת פרשיות והניח המדרשות של סמיכות שאר כל הפרשיות שדרשו רז״ל בכלן הוא מפני שרש״י ז״ל אינו מביא בפי׳ החומש רק אותן מדרשות שהן קרובות לפשוטו של מקרא כמו שכתב בפסוק וישמעו את קול יי׳ אלהים מתהלך בגן ולפיכך אותן פרשיות שאין מקומן סמוכות זו לזו ודרשו בהן רז״ל למה נסמכו שהמדרשות ההן הן קרובות לפשוטו של מקרא דודאי לא היה להן להסמיך אלא בעבור סבה מה הביאן רש״י ז״ל בפי׳ החומש ואותן המדרשות של שאר הפרשיות הסמוכות זו לזו שאין לומר בהן שנסמכו שלא במקומן לא הוצרך להביאן בפירושיו לפיכך צ״ל שרש״י ז״ל סובר שהפרשיות הללו אינן כתובות על הסדר דס״ל דפרשת קרח קדמה לפרשת מרגלים ולפיכך אמר למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים היה לו לכתו׳ פרשת קרח תחלה שהיה בחצרות כדפרש״י ז״ל גבי וחצרות ודי זהב זו מחלוקתו של קרח ואחר כך פרשת מרגלים שהי׳ במדבר פארן כדכתיב ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן וכתוב וישלח אותם משה ממדבר פארן ומה שכתב בפ׳ קרח גבי ויפול על פניו מפני המחלוקת שכבר זה סרחון רביעי חטאו בעגל ויחל משה במתאוננים ויתפלל משה במרגלי׳ ויאמר משה ושמעו מצרים במחלוקתו של קרח נתרשלו ידיו כו׳ זהו לפי הפי׳ השני שאמר גבי וחצרות ד״א אמר להם היה לכם ללמד ממה שעשיתי למרים בחצרו׳ בשביל לשון הרע ואת׳ נדברתם במקום שהן אגדות חלוקות ורש״י ז״ל מנהגו הוא בכמ׳ מקומו׳ לפרש פעם כפי האגדה האחת ופעם כפי האגד׳ האחרת וכב׳ הארכת בזה בתחל׳ פרש׳ בראשי׳ ע״ש אך קשה אכתי מ״ל לרש״י ז״ל לומ׳ שמחלוקתו של קרח היתה אחר פרשת מרים עד שיאמ׳ למה נסמכ׳ פרשת מרגלים לפרש׳ מרים ולא למחלוקתו של קרח נהי דמחלוקתו של קרח הית׳ בחצרו׳ מכל מקום דילמא פרשתו של קרח היתה תחל׳ ואחר כך פרש׳ מרגלי׳ ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן ומשם שולחו המרגלים דהשתא הוו להו שתי פרשיות דמרים ומרגלים כתובות על הסדר וכך נראה מפשוטו של מקרא דכתיב והעם לא נסע עד האסף מרים דמשמע דאלמלא עכוב׳ של מרים היה העם נוסע משם קודם זמן נסיעת׳ וכן כתב רש״י ז״ל גבי והעם לא נסע עד האסף מרים זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למרע״ה כשהושלך ליאור שנ׳ ותתצב אחותו מרחוק אלמא פרשת׳ של מרים היא שהיתה סמוך לנסיעה ולא מחלוקתו של קרח ושמא יש לומר דה״ק למה נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים בלבד ולא גם לפרשתו של קרח היה לו לכתוב פרשת קרח תחלה ואח״כ פרשת מרים ואח״כ פרשת מרגלים על הסדר ואז היתה פרשת מרגלים סמוכה לפרשת מרים ולפרשת קרח על הסדר לא שיכתוב פרשת מרים לבד ואח״כ פרשת המרגלים סמוך לה ואח״כ פרשת קרח דהשתא לא נסמכה פרשת מרגלים רק לפרשת מרים בלבד והשיב לפי שראו שלקת׳ מרים על עסקי דבה שדברה באחיה ורשעים הללו לא לקחו מוסר ואילו היה כותב תחלה פרשת קרח ואחריה פרשת מרים ואחריה פרשת מרגלים היינו חושבים שנכתבו כל הפרשיות הללו זו אחר זו כפי סדרן ולא מפני שחטא המרגלים שוה לחטא׳ של מרים והיה להם לקחת מוסר ולא לקחו וי״מ שמה שכתב רש״י ז״ל למה נסמכה הוא מפני שאין דרך הכתוב להסמיך שתי פורעניות זו לזו כדפרש״י ז״ל גבי ויהי בנסוע הארון וכדאיתא בפרק כל כתבי ולפי שסמך כאן פרשת מרגלים לפרשת מרים הוכרחו לתת טעם על זה לפי שלקתה כו׳ וליתא דא״כ למה לא נתנו טעם על סמיכות פרשת מרים לפרשת קברות התאוה דלעיל מיניה א״ת מפני שפרשת מרים היא פורענות של יחיד ואין הכתוב מקפיד על סמיכותה עם פורענות קברות התאוה הנה מזה הטעם עצמו אין להקפיד על סמוכות פורענות מרים לפורענות המרגלים:

Abarbanel Bemidbar 16אברבנאל במדבר ט״ז

ויקח קרח וגו׳ עד אמור אל אלעזר הכהן דעת הראב״ע שמחלוק׳ קרח היה במדב׳ סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו שאדונינו משה עשה זה מעצמו ומדעתו ורצונו נתן גדולת הכהונה לאהרן אחיו גם לבני קהת הקרובים אליו ולכל בני לוי שהיו ממשפחתו הבדיל לשרת במקדש ושהלוים קשרו על משה בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף אולי חשדוהו בזה מפני שיהושע משרתו. גם קרח בכור היה. ואלו נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים העולות על כן לקחו המחתות. והעד על זה מופת המטה שראו כל ישראל שהשם בחר בשבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי על זה היתה התלונה ומשה אמר כי לא מלבי לפי שחשדוהו כי מלבו עשה זה. והראיה הגמורה כי כל העדה כלם קדושים וזה רמז לבכורים שהם קדושים שנאמר קדש לי כל בכור והם היו הכהנים הנגשים אל ה׳ והם עיקר העדה כל אלה דברי הראב״ע נמשך לדעתו שאין מוקדם ומאוחר בתורה ושלא נכתבו פרשיותיה על סדר הזמנים והוא דעת בלתי נכון ולא אמתי כי דברי התורה באו כלם בסדר הגון ונאות ונכתבו בה הדברים בחכמה רבה. והנה קרח התעורר במחלקתו אחרי מנין העם וסדור הדגלים כי להיות דתן ואבירם שכנים לקרח בדגלים נתחברו במעשה הזה. ואחר שנמנו הלוים ונתנו לאהרן ולבניו לעבוד עבודת הקדש קנאו כלם להיות נתונים נתונים לאהרן ולבניו. וכאשר בא אחר זה ענין המרגלים ונודע להם שכל העם היוצא ממצרים הזכרים ימותו במדבר. היה להם פתחון על כל דבר ודבר להתרעם ולומר שהוציאם ממצרים להמיתם במדבר ושלא הביאם אל הארץ. הנה אם כן באו הפרשיות כלם על סדר הזמנים והמשך המעשים כראוי. והנה קרח ועדתו סדרו לא לבד מחלוקת אחד כי אם שלשה מחלוקת כפי נושאיהם. המחלוקת הראשון היה לקרח לכהונה גדולה והיתה טענתו שלהיות ללוי אשר בחר השם ארבעה בנים עמרם ויצהר וחברון ועוזיאל. והיה שניתן המלכות למשה שהיה בן עמרם בכור לוי. היה ראוי שהבן השני ללוי והוא יצהר יזכה לכהונה גדולה וקרח היה בן בכור ליצהר א״כ הוא היה ראוי להיות כ״ג והמחלוקת והתרעומת השני היה לבכורות ישראל שהוסרה מהם עבודת המקדש וניתנה ללוים ובזה היה להם כדי בזיון וקצף כי הם היו מקריבים תחלה זבחים ועולות בראש העם ומשה נתן כבודם למשפחתו בני לוי. והמחלוקת והתרעומת הג׳ היה לבני ראובן לומר שמשה הסיר מהם כבוד הבכורה והממשלה ונתן המלכות והראשיות בדגלים לבני יהודה ובמחלוקת הארץ חלק הבכורה לבני יוסף וכבר נזכרו שלשת התרעומות האלה בכאן. כי הנה על הראשון אמר ויקח קרח מפני שהיה בן יצהר בן קהת בן לוי ועמו ובחברתו דתן ואבירם בני אליאב ואון בן פלת שהיו כלם אנשים גדולים וידועים ומה שלקח קרח דתן ואבירם הוא מפני מה שנאמר אחר זה בני ראובן ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים רוצה לומר וקרח ודתן ואבירם ואון בן פלת לקחו בדבריהם את בני ראובן וכן לקחו מבני ישראל חמשים ומאתים להתרעם כלם על משה אלה על הכהונה ואלה על בכורות ראובן ואלה על הבכורים. הרי לך מפורש בכתוב מהו אשר לקח קרח שהוא את בני ראובן ואת חמשים ומאתים מבני ישראל. ואל תקשה עלי מאשר היה ראוי שיאמר הכתוב בני ראובן ואת אנשים מבני ישראל כיון שהם היו הנלקחים כי פעמים יחסרו בכתוב מלות הסמיכות וכמוהו ויקח שש מאות רכב בחור ורבים כמוהו שנזכור את הנלקחים מבלי את הסמיכות ובעבור שהיו המחלוקות והתרעומות שלשה כמו שזכרתי לכן באו בכתוב כנגדם שלשה מאמרים והיה ויקח קרח כנגד הראשון שהתרעם על אשר לא נתן לו משה הכהונה גדולה. וכנגד הב׳ מבני ראובן שהיו מתרעמים על בכורת אביהם אמר ויקומו לפני משה. וכנגד המחלוקת השלישי אשר מהעדה כלה שנתרעמו על אשר נטלה העבודה מן הבכורות אמר ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים ויקהלו על משה והותרו בזה שתי השאלות הא׳ והב׳. ופלת הוא פלוא והיו לו שתי שמות. וחז״ל אמרו כי און בן פלת חוזר בו מן המחלוקת בעצת אשתו ולכך לא נזכר בעונש ואמר שהיו אלה שזכר כלם נשיאי עדה קריאי מועד אנשי שם. להגיד שהיו מהיותו נכבדים שבעדה קריאי מועד שכאשר היו קוראים נשיאי עדה אלה היו נקראים ומתקבצים שמה בראשונה. והנה כאשר נאספו כלם בפרהסיא על משה לחלוק עליו אמרו לו לאהרן רב לכם כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה׳ ומדוע תתנשאו על קהל ה׳ ואין פי׳ רב לכם מלשון יתרון ומעלה אבל הוא לשון מריבה כמו הוי רב את יוצרו כלומר משה ואהרן אל תחשבו כי כל היום תעשו מה שתרצו ולא יהיה בו פוצה פה ומצפצף לא יהיה כן מכאן והלאה כי רב ומריב וחולק יש לכם שלא לשתוק תמיד כאשר עשינו עד עתה. וזה לפי שכל העדה עדת בני ישראל כלם קדושים במדותיהם ובתוכם ה׳ בחכמתם ובמדותיהם ואחר שהדבר כן מדוע תתנשאו על קהל ה׳ אם אהרן להיות כ״ג לבדו בקרב העם ואם בניו וזרעו להיות עבדת הקדש והמזבח בידיהם ולהסירה מהבכורות. ואם בשבטים להיות יהודה ראש בדגלים ויוסף בכור מנחלות. ומה שמן ראיתם בנשארים אם בשבטים ואם בבכורות ואם בלוים לקחת השררה עליהם מדעתכם הלא כלם קדושים יראי ה׳ וחושבי שמו ואפשר שאמר כי כל העדה כלם קדושים כנגד הבכורות שנאמר בהם קדש לי כל בכור. ובתוכם ה׳ כנגד קרח שהיה ירא אלהים כמו אהרן. ומדוע תתנשאו על קהל ה׳ בעשותם בכור מי שאינו בכור בשבטים והותרה בזה השאלה הג׳.... וכאלו אמר להם זאת עשו רוצה לומר אתם מבקשים הכהונה והקטורת היא היותר רוחנית שבעבודות וקדושה שבמקדש והיא נעשית בבקר על כן בקר של מחרת תעשו כלכם הקטורת והיום תכינו את המחתות ואמר ויודע ה׳ את אשר לו כנגד קרח בענין הכהונה. ואת הקדוש והקריב אליו אם הם בבכורות או בלוים. ואת אשר יבחר בו יקריב אליו אם ראובן ואם יהודה ויוסף לענין בכורת השבטים. הנה אם כן באו שלשת הלשונות האלו מכונים לשלשת המחלוקות הנזכרים... והנה אמר משה על זה רב לכם בני לוי לא להיות בזה יתרו ורבותא אליהם אלא להודיע לקרח ועדתו שלא יחשבו שיהיו רבים מהם כהנים גדולים אין הדבר כן כי יהיה מי שיהיה רב אחד וראש אחד הוא כהן גדול ומי שהיה ימשול עליכם בני לוי ותהיו נתונים נתונים לו ומה תרויחו א״כ בזאת כי רב ומושל יהיה עליכם עכ״פ בני לוי. ואמר להם זה כדי שעם הדברים האלה יפריד בני לוי מהמחלוקת ואחרי שמלא בקשתם במעשה הנסיון הרבה עוד להוכיחם באמרו שמעו נא בני לוי ר״ל הנה בני ראובן אין ספק שיש להם להתרעם על בכורות אביהם וכן בכורות ישראל מפני שהוסרה מהם העבודה הקדושה במקדש ה׳. אבל אתם בני לוי למה זה תתרעמו בהיות שנעשה לכם יקר וגדולה על כל שבטי ישראל וזהו המעט כי הבדיל אלהי ישראל אתכם רוצה לומר שאע״פ שהוא אלהי ישראל הבדיל אתכם ביחוד מכל עדת בני ישראל בקדושה שאתה חונים סביבו ונושאים את כליו ואין לכם שתאמרו ששכחתם כל זה להיותו דבר ישן נושן אין הדבר כן שהשם יתברך הקריב אותך קרח כי קרח ראש בית אב היה ואת כל אחיך בני לוי אתך וכבודכם חדש עמכם ואיך א״כ תהיו כפויי טובה ותבקשו עתה כהונה... והנה שלח משה לקרא לדתן ולאבירם שהיו נשיאי בני ראובן כדי לדבר עמהם ולתת להם מנוי והנהגה מה׳ על העם בעלותם אל הארץ או לתת להם קרקעות מיוחדות בירושת הארץ תחת בכורת אביהם וכ״ז להפרידם מקרח ועדתו. גם שאחר שהשיב משה לקרח ולבני לוי על הכהונה רצה להשיב לדתן ואבירם על המלוכה ובכורת ראובן אביהם אבל הם השיבו לא נעלה ר״ל בזה ולמה זה תקראנו לפייסנו בשררות ומתנות ומנויים בעליית הארץ והנה אנחנו לא נעלה בארץ הלא ידענו כי במדבר הזה נמות אם כן לא נעלה שם.... וכאשר ראה משה שלא היה יכול להשיב דתן ואבירם למוטב חשב בלבו שהיה מן הדין שתבלעם הארץ. ולכן עם היות שקודם לזה אמר שיקחו להם מחתות רצה עתה לעשות חדש והבדל ביניהם והוא שקרח ועדתו והבכורות שהיו מערערים על הכהונה ועבודת הלוים יקחו מחתות ויקריבו הקטרת אבל לא דתן ואבירם ומפני זה הוצרך לצוות כאן פעם אחרת אתה וכל עדתך היו לפני ה׳ וגומר אתה והם ואהרן מחר וקחו איש מחתתו שלא בא הצווי הזה אלא להוציא ממנו דתן ואבירם ולבאר שקרח ועדתו המערערים על הכהונה יקריבו הקטרת לא זולתם והנה חזר לומר ואתה ואהרן איש מחתתו להודיע שמשה לא יוכלל עמהם בקטורת כי אם אהרן. אמנם משה יעשה בחינה אחרת עם דתן ואבירם.... ונתן הגזרה בפיניהם ואמר בזאת תדעו כי ה׳ שלחני לעשות את כל המעשים האלה רוצה לומר משלשה המחלוקת הנזכרים כי לא מלבי רוצה לומר לא עשה אותם מדעתו ורצונו אלא ברצון השם וגם לא הוסיף על מצוות השם דבר מלבו כמו שהיו חושבים והוא אמרו את כל המעשים האלה אם כמות כל האדם ימותון אלה והיא המיתה הטבעית ופקודת כל האדם יפקד עליהם והוא עון העגל שנאמר וביום פקדי ופקדתי או בעבור פקידת דור המרגלים למות במדבר אם האנשים האלו ימותו כדרך שמתו האחרים בטבע או בהשגחה אני מודה שלא ה׳ שלחני וכל מה שעשיתי וכתבתי בתורה היה מדעתי ולא מאת האלהים. אלא שהם ימותו בשעה הזאת פתאום... והנה ראה משה לבקש שיהיה עונש דתן ואבירם וסיעתם בבליעת הארץ לדונו מדה כנגד מדה הם פשעו במה שפערו פיהם לבלי חק לבלוע ולהשחית אדון הנביאים להיותם בערכו נבזים ושפלים ככה תפתח האדמה שהיא השפל שביסודות את פיה ותבלע אותם וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שקרח היה מהשרופים ומהנבלעים ועל דרך הפשע כל האדם וכל הרכוש אשר לקרח בלעה אותם האדמה חוץ ממנו שהיה עם מקריבי הקטורת. האמנם בני קרח לא מתו כי לא היו באותה עצה. והתבונן באמרו ותכס עליהם הארץ כי זה היה עיקר הנס לפי שכבר יקרה שתפתח הארץ את פיה זעום ה׳ יפול שם אבל הפה ההוא תמיד תשאר פתוחה. אבל כאן בהיות הדבר בהשגחה וע״ד הפלא אחר שהארץ עשתה שליחותה לבלוע הפושעים חזרה להסגר כאשר בתחלה וזהו ותכס עליהם הארץ ויאבדו מתוך הקהל ועם מה שפירשתי בזה הותרו השאלות הד׳ האחרונות הי״ב וי״ג וי״ד וט״ו:

Abarbanel Bemidbar 17אברבנאל במדבר י״ז

ואמנם בני ישראל כאשר ראו שאלעזר בדבר משה לקח המחתות וצפה אותם סביב המזבח חשבו שהיו המחתות מקודשים וקורח ועדתו צדיקים וטובים ושלא מתו אלא מפני ששמו עליהם אש מחוץ כמו שקרה לנדב ואביהו שמתו בהקריבם אש זרה לפני ה׳ ושלהיות החטא בענין האש בלבד צוה יתברך ואת האש זרה הלאה מלשון אש זרה. ולפי שמשה אמר לקרח ועדתו ותנו בהן אש לכן היתה תלונות בני ישראל אתם המיתם את עם ה׳ שהוא קרח ועדתו שהיו עם ה׳ אבל אתם המיתם אותם במה שצויתם לתת אש זרה במחתותם. הנה התבאר סבת תלונתם עתה והותרה השאלה הג׳... ולפי שראה יתברך שהיו ישראל מגמגמים בנס המחתות של קרח ועדתו שמתו מסבת היות האש זרה. לכן צוה לעשות בחינה אחרת במקלות שיקח י״ב מטות ואמר מטה מטה שידמו המטות יחד בכל עניניהם ושיהיו הי״ב מטות לי״ב נשיאים מי״ב השבטים ושיכתוב שם כל שבט על מטהו שיכתוב שם אהרן על מטה לוי כדי שיבחנו שם שני דברים הא׳ אם הבכורות ראויים לעבודה או ללויי׳ והב׳ אם אהרן ראוי לכהן גדול או לא או לוי אחר משבטו ומאשר פרח מטה אהרן לבית לוי ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים הורה ששבט לוי נבחר בכללו לעבוד במקום בכורות ישראל ועל זה אמר והנה פרח מטה אהרן לבית לוי. ומאשר אמר ויצץ ציץ הורה שאהרן נתיחד לכהונה גדולה ויזכה לבגדי כהונה גדולה שהציץ הוא הגדול שבהם במעלה ובמה שגמל שקדים הורה גם כן שזרעו נבחר להתמדת הכהונה על עולם מלשון כי שוקד אני על דברי לעשותו אם כן בזה ד׳ נסים הא׳ שהמטה היבש פרח. והב׳ שהוציא פרח בראשונה. והג׳ ויצץ ציץ שהוא תחלת הראות הפרי. הד׳ הוא ויגמול שקדים שלמים מלשון ויגדל הילד ויגמל בהפך המנהג הטבעי כי כאשר יראו השקדים נופל הפרח אבל מכח הנס היה הפרח והציץ וגם השקדים והעלים תמיד יחד במטה ההוא בקיץ ובחורף. הנה התבאר למה הוצרך ית׳ לעשות בחנת המקלות והותרה השאלה הרביעית. וישראל אחרי שראו בחינת המקלות הכירו וידעו שבחר השם בשבט הלוי בכלל ואהרן בפרט ובזרעו לענין הכהונה הגדולה וחשבו למפרע שקרח ועדתו מתו לפי שנתקרבו לדברים המקודשים ונגעו בהם ולכן אמר למשה הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו האם תמנו לגוע ר״ל בכמ׳ מינים אבדנו וגוענו במדבר הזה ולא די מה שעברו אלא לעתיד כל היום נמות כי תמיד יגע אדם בדבר מן המקדש וימות מיד.

Shadal Bemidbar 16:1שד״ל במדבר ט״ז:א׳

ויקח קרח – מקנא היה קרח במשה, ועכשו לקח השעה שהיו ישראל מְצֵרִים על גזרת המרגלים והחרמה, והוציא עצתו לפעַל. קרח ועדתו שראו כל המופתים אשר עשה משה, איך יתכן שלא יאמינו {ב}שליחותו? ואם לא האמינו הם שהיו עדי ראיה, הלא זה יביא להטיל ספק במשה, ולומר שמא מעשיו מזוייפים. אבל האמת הוא כי קרח ואנשי עדתו לא כפרו במופתים אשר עשה משה, ולא היו מיחסים אותם לתחבולות אנושיות, שהרי אמרו כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה׳, הנה הודו כי ה׳ בקרב ישראל, ושהוא עושה להם אותות ומופתים. אבל קרח ועדתו טעו טעות גדולה מחמת הרגלם בין המצרים עובדי האלילים, ולמדו מהם דעות נפסדות בענין האלהות וההשגחה. והנה קרח ועדתו מאמינים היו כי יש אלהים בישראל, ושהאל הזה הנקרא ה׳ נשבע לאבותם להורישם את הארץ, ושהוא העושה להם אותות ומופתים; אבל היו מאמינים כי האל על ידי עבודות מיוחדות הוא כורת ברית עם כהניו וחכמיו היודעים דרכי עבודתו, ועושה להם רצונם. והנה האמינו כי משה פועל גבורות בכח האל, אבל האמינו ג״כ שהאל מתפתה ושומע למשה בעשותו לפניו העבודות הרצויות לו, וא״כ עכשו שהוקם המשכן ונודעו משפטי הקרבנות ודרכי העבודה הרצויים לפני ה׳, יוכל כל אדם להיות כהן ונביא מבלעדי אהרן ומשה, והנה קרח היה מתנשא לאמר אני אהיה כהן ונביא, וה׳ יענה אותי בנסים ונפלאות כאשר ענה את משה ואת אהרן, אחרי אשר אעבוד עבודתו כמצֻוֶה מפיו; ולמה אראה את משה ואת אחיו בגדולה, ואני ואחי נהיה להם לנושאי כלים? ומשה ראה את כוונתו ואמר להם קחו לכם מחתות ותראו אם העבודה והקטרת היא מקובלת לפניו מצד עצמה, יהיה המקטיר מי שיהיה, או אם רצון האל הוא שיהיה המקטיר איש מיוחד הנבחר והחביב לו.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 16רש״ר הירש במדבר ט״ז

(א) ״שלח לך״ היא פרשת המרד בה׳; ״קרח״ היא פרשת המרד במשה. ויקח קרח – ללא מושא. כיוצא בו: ״וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב־לוֹ בְחַיָּיו אֶת־מַצֶּבֶת״ וגו׳ (שמואל ב׳ יח, יח). מבחינה דקדוקית, כל הפעולה המתוארת לאחר מכן היא המושא של ה״לקיחה״. מבחינה הגיונית, ה״לקיחה״ מתארת את התנהגותו הבלתי ראויה של אדם הפועל לטובת עצמו. אבשלום נטל לעצמו את הזכות, והייתה לו החוצפה, להציב לעצמו מצבת־זיכרון בחייו. קרח נטל לעצמו את הזכות, והייתה לו החוצפה, להוכיח את משה ואהרן בנוגע למעמדם באומה. ומכיוון שהכתוב משתמש בלשון ״לקיחה״, הרי הוא מציין בנוסף, שפניות אנוכיות הביאו את קרח למעשיו; הוא פעל לטובת עצמו, והאופן שבו הציג עצמו כמייצג את ענייני הכלל לא היה אלא אחיזת עיניים והעמדת פנים. (ב) ויקמו לפני משה – נראה שהסדר שבו מוצגים המורדים בסיפור, מורה על מידת מעורבותם במרד. קרח היה היוזם והמסית למרד, לפיכך: ״ויקח קרח״. דתן, אבירם ואון הצטרפו אליו כמסיתים נוספים. ארבעה אלה קמו לפני משה (״ויקמו״ וגו׳) לאחר שקנו את לבם של עוד חמישים ומאתיים איש מקרב העם, אשר תמכו בהם כאספסוף מרדני (״ויקהלו על״ וגו׳). (ג) ויקהלו וגו׳ ויאמרו וגו׳ – קרח, דתן ואבירם קמו לפני משה, ולאחר שהחמישים ומאתיים איש, שהוסתו על ידם לתמוך בטענותיהם ובדרישותיהם, נאספו בהמוניהם, אמרו קרח וחבריו, תוך טענה שהם המדברים מטעם הציבור: ״רב לכם״ וגו׳. תיבת ״כי״ מורה שההכרזה ״כל העדה״ וגו׳ מנמקת את הטענה הקודמת ״רב לכם״. אולם השאלה הבאה לאחריה [״ומדוע תתנשאו על קהל ה׳⁠ ⁠״] אינה מנומקת על ידי התיבות שקדמו לה, מאחר שאינה קשורה אליהן בלשון ״מדוע״; אלא היא שאלה חדשה, שהתווספה לקודמתה בלשון ״ומדוע״. נראה אפוא שהם קמו על משה בשתי טענות או ליתר דיוק בטענה ובתוכחה. תחילה הם טענו: ״כל העדה״ וגו׳, ולפיכך ״רב לכם״. ״כל העדה״ – לא רק ככלל (״כֻּלָּהּ״), אלא ״כֻּלָּם״, על כל חבריה הפרטיים – ״כולם קדושים, ובתוכם ה׳⁠ ⁠״: כל אחד ואחד משישים ריבוא בני העדה הוא קדוש ולכן קרוב אל ה׳. לפיכך, אין צורך בכהן כדי לבטא בשם הפרט את מחשבותיו ורגשותיו ולקרבם אל ה׳ בקרבן. ה׳ הבטיח להשרות שכינתו על שישים ריבוא אלה, ולא על יחיד כל שהוא; ולכן אינו זקוק לנביא כדי למסור את דבריו לשישים ריבוא אלה. לפיכך ״רב לכם״; כולם קרובים לה׳, וה׳ קרוב לכולם, ואין צורך לא באהרן ולא במשה. נמצא שכל מעמדם של משה ואהרן הוא התנשאות עזת פנים המיוסדת על שקר. יתירה מכך, גם אם היה הדבר נכון, שיש צורך ביחיד העומד בראש העדה ומייצגה, מדוע דווקא אהרן ומשה? מדוע לא תינתן לעם הזכות לבחור את נציגיו שלו? מה מצדיק את אהרן ומשה להעמיד עצמם בראש האומה? (ד) וישמע משה וגו׳ – משה שמע, או ליתר דיוק, הבין את מה שהביא לתביעות ולהאשמות שהוטחו בו, ואת מטרתן. הייתה זו כפירה ביסוד האלוקי של שליחותו. אילו הגיעו לדעה זו על ידי חשיבה מוטעית, היה ניתן להעמידם על טעותם ולתקנם. אך הם הגיעו אליה מתוך קנאה ורדיפת הכבוד. על ידי העמדת פנים של ייצוג טובת הציבור, הם ביקשו לתת סיפוק לשאיפותיהם האנוכיות, ולשם כך השתמשו בפלפולי סרק מחוכמים המחניפים לאהבתו העצמית של העם. בדרך זו הם ביקשו לנשל את משה ואהרן ממעמדם. הנחות היסוד למרדו של קרח הן שקריות, ומסקנותיהן – כפי השימוש שנעשה בהן במצב הנידון – שקריות לא פחות. ״כל העדה כולם״ אינם ״קדושים״ כבר עתה. הם ״אנשי קדש״ (שמות כב, ל; עיין פירוש שם), אנשים בעלי ייעוד קדוש. ״קדשים תהיו״ (ויקרא יט, ב; עיין פירוש שם) – ייעודם הוא להיות קדוש, ועל ידי עצם ייעוד זה הם ״קדשים לאלקיהם״ (שם טו, מ), עם קדוש לה׳ (עיין דברים ז, ו ועוד). הם אנשים מקודשים לה׳, עם מקודש לה׳, ובכל רמ״ח איבריהם ושס״ה גידיהם, כיחידים וכעם, הם קנויים לה׳ לבדו; אך עדיין אינם ״קדושים״. אלא תפקידם הוא לעלות ולרומם עצמם ללא הרף אל ייעודם הקדוש. אַל להם לבלבל מציאות עם ייעוד, ולדמות בנפשם שהם כבר קדושים משום שהוקדשו לייעוד קדוש. אלא ייעודם הקדוש צריך תמיד להיות לנגד עיניהם, כמטרה רחוקה שאליה הם שואפים. ועל מנת שכל זה יתממש, הוקם בקרבם המקדש, הכולל בתוכו את העדות שניתנה להם מאת ה׳, והמעניק לייעודם הקדוש את ייצוגו הסמלי האידיאלי. זהו הטעם שלא ראוי שתהיה לכל אחד גישה בלתי מוגבלת למקדש. אפילו אהרן יכול להתקרב רק בציוויו המפורש של ה׳, וגם אז לא כאדם פרטי, אלא רק כשהוא לבוש בבגדים המסמלים את עבודתו. דווקא משום כך, נאמר לעם ולכהנים: ״והזר הקרב יומת״, כדי שלא ימירו את המציאות בייעוד, ובכך יטלו מהמקדש את נשמתו ויבטלו לחלוטין את השפעתו המאירה. כל חלוקת העם למעמדות – כהנים, לויים, ישראלים – עִם המקדש התָחום והמגודר בתווך, היא ביטוי לקריאה: ״קדושים תהיו״, אך עדיין לא הגעתם ל״קדושים אתם״! יתירה מכך, אף אם היה נכון שכבר ״כולם קדושים״ ושבמציאות ״בתוכם ה׳⁠ ⁠״ – גם אז היה הדין עם קרח וחבריו רק אם מתן התורה כבר נשלם, והאומה הגיעה כבר אל המנוחה ואל הנחלה. ואכן, אילו כל התורה כולה כבר ניתנה עד תומה, כך שכבר נהג הכלל ״לא בשמים היא״ (דברים ל, יב; בבא מציעא נט:), הרי שמכאן ואילך הייתה התורה מחכה רק להתממשותה על ידי האומה. ואילו גם מצב האומה כבר הגיע למקום בו היה צריך להיות, כך שתפקידה היחיד של האומה היה לממש את התורה, הרי שבאופן זה, ולצורך כך האומה עצמה הייתה ממנה מקרבה את הטובים והמוכשרים ביותר להנהיג את העדה ולדאוג לענייניה. למעשה, כבר התרחש דבר דומה למינוי זה בעת המרד, שכן לאומה כבר היו ״נשיאי עדה קראי מועד״, אשר חמישים ומאתיים המורדים היוו דוגמאות חיות להם (פסוק ב). נמצא – ראוי לציין דרך אגב – שעצם הופעתם סתרה את החלק הראשון של האשמתם [״כי כל העדה כלם קדושים״], שכן הם עצמם היוו הוכחה ברורה לצורך בנציגים אנשי מופת, אפילו בתחומים שבהם שוויון הכל אינו מוטל בספק. אך כשמדובר בעניינים שלא יצאו מתוך העם או נעשו על ידו, שהיוזמה אליהם אינה טמונה בעם או בכל תחום אנושי שהוא, עניינים שאינם נובעים מתוך העם אלא באים אל העם – בנוגע לדברי ה׳ אל העם, היכן הם האדם או האומה אשר מלאם לבם לשאול, ״מדוע בחר ה׳ בך, רק בך?״ איזה בסיס יכול להיות לעזות הפנים המופנית בכך כלפי ה׳: ״בְּחר בזה ולא באחר להיות שלוחך״? שליח ה׳ האמיתי – ומשה יותר מהכל – ודאי יהיה הראשון להודות שהוא אינו ראוי לתפקיד, והוא יתחנן לה׳ לבחור אדם ראוי, טוב ומוכשר יותר ממנו, כשלוחו. אך אם, חרף מחאותיו, ה׳ שלח אותו ולא אחר, כאדם הראוי והמוכשר ביותר לשאת את דברו, מי יעז לבוא לפניו ולשאול אותו: ״מדוע תתנשא על קהל ה׳⁠ ⁠״?! טענת ״תתנשאו״ מהווה כפירה בכך שה׳ שלחו; היא מרמזת שמשה בדאי ושליחותו שקר. ולפיכך: וישמע משה ויפל על פניו – אמיתוּתה של עובדה ניתנת להוכחה רק על ידי עובדה אחרת, אך לא מצד ההיגיון. היגיון יכול לקבוע שעובדה מתקבלת על הדעת או שהיא נחוצה, אך לעולם אינו יכול להוכיח שהעובדה היא אמת. הראיה על אמיתות דברי השליח יכולה לבוא רק ממי ששלחוֹ, וכך גם הראיה על מהימנות שליחות משה יכולה לבוא רק מה׳ עצמו. משום כך, משה אינו אומר דבר לסתור את טענותיו של קרח. אם לא יכשר בעיני ה׳ להוכיח מחדש את אמיתות שליחות משה, נמצא ששליחותו אכן הגיעה לקִצה – ״ויפל משה על פניו״. מהמשך הדברים נראה, שקנאת קרח התעוררה בעיקר על ידי מעמד הכהונה של אהרן, והוא ביקש לערער את תוקף דבריו של משה רק כדי לשים קץ למעמד זכויות היתר של אהרן הנתמך על ידיהן. אף על פי כן, לא היה אהרן פעיל במשך כל האירוע הזה. רק לבקשת משה הסכים לקבל את המשרה והכבוד; וגם לגביו, המשרה והכבוד לא היו עניין אישי. הוא לא ישלוף חרבו להגן עליהם ולא יבזבז מילה עבורם. הדבר היה תלוי במהימנות שליחות אחיו, ועל ה׳ לבדו היה מוטל להוכיח לעם מהימנות זו פעם נוספת. (ה) וידבר וגו׳ בקר וגו׳ – ״בקר״: לא מחר, אלא בבוקר; הווי אומר, יש להניח ליום ולילה לחלוף. מאחר שהמחלוקת תוכרע על ידי אובדן המורדים, יש לתת להם זמן להתיישב בדעתם, בפרט בשקט ובבדידות של הלילה, שעה שכל אחד נמצא בחברת משפחתו וחופשי להתייחד עם עצמו, וכך הוא מרוחק מהשפעתם של חברים מסיתים. במקביל, רצה משה לנצל זמן זה כדי להוכיח ולהזהיר את אלה שהלכו שולל, כפי שנראה בהמשך. ואכן ברגע הגורלי של ההכרעה, און בן פלת לא היה שם, שכן לפי קבלת חז״ל אשתו מנעה ממנו להמשיך ליטול חלק במרד (במדבר רבה יח, כ). כמו כן, ברגע ההכרעה חזרו בני קרח למוטב, וכך ניצלו מן הגורל שנגזר על אביהם (ילקוט שמעוני, קרח תשנב). וידע ה׳ את אשר לו – ה׳ יודיע מיהו שלו – הווי אומר, מי הוא המכשיר שבידו, שלוחו ומשרתו; הן אלה סגולותיו של משה. ואת הקדוש והקריב אליו – מי הוא זה, שאף אם אינו קדוש באופן מוחלט, הוא עדיין ״הקדוש״ [בה״א הידיעה] – הווי אומר, הוא כל כך קדוש עד שה׳ מעניק לו את הזכות להתקרב אליו כנציג העם; הן אלה סגולותיו של אהרן. סגולותיו של משה מפריכות את המסקנה הכוזבת היוצאת מההנחה האמתית ש״בתוכם ה׳⁠ ⁠״; וסגולותיו של אהרן מפריכות את המסקנה הכוזבת היוצאת מההנחה הכוזבת ש״כל העדה כלם קדשים״. ואת אשר יבחר בו יקריב אליו מבאר את האופן בו תתגלה הכרעת ה׳. ה׳ יבחר ויציין את האחד שזכאי להתקרב אליו, ובכך יוכרע כל העניין בכל בחינותיו. יוכרע אם כל אחד, או רק אחד שיועד לכך על ידי ה׳, רשאי להתקרב ככהן אל ה׳; בה בעת יוכרע גם מי הוא האיש הנבחר. ואם יתברר שמשה כבר הודיע קודם לכן בשם ה׳, שאדם זה נבחר לכהונה, הרי שגם שליחות משה תתאמת. ההכרעה תתגלה בדרך זו: הנבחר יהיה אותו אחד שה׳ מאפשר לו להתקרב אליו, שה׳ סובל את התקרבותו. הווי אומר, שה׳ לא יסבול את התקרבותו של מי שלא נבחר. האזהרה המשתמעת מכאן היא, שאם יתגלה שהם נדחו, עלול גילוי זה להביא עליהם אסון. (ו-ז) זאת עשו קחו לכם מחתות וגו׳ – משה ירד לסוף דעתו של קרח. מה שהביאו לידי מרד לא היה אלא הקנאה הבוערת בלבו; שכן הוא קינא במשפחת אהרן, אשר הועדף על פני שאר משפחות הלויים וזכה בכבוד הכהונה. לכן ביקש לבטל את מעמדו המיוחד של אהרן, על מנת להעבירו אליו ואל צאצאיו באמצעות בחירת העם. לשם כך הוא טען שכולם זכאים במידה שווה לכבוד זה, והעמיד טענה זו כסיבה למרידתו. לשם אותה מטרה הוא גם העלה את החשד שמעמדו המיוחד של אהרן לא נקבע על פי ה׳. ובכן, כן יהיה! אם הם משוכנעים באמת בצדקת טענותיהם, יעזו נא להעמיד אותן למבחן, על ידי שיעשו לפני ה׳ עבודה המותרת רק לכהן גדול. עבודתו הנעלה ביותר של הכהן הגדול היא הקטרת הקטורת, הביטוי הסמלי להתמסרות עילאית מוחלטת לרצון ה׳, ושקיעות גמורה בעשיית נחת רוח לפניו. על פי טענתם שהם ראויים לכהונה, יגשו נא אל ה׳ וימסרו עצמם להכרעתו. אולם משה מזהירם: במעשיכם כרוכה התנשאות שיש בה סכנה גדולה. האזהרה היא לא רק לשאר השבטים המיוצגים על ידי החמישים ומאתיים איש, אלא גם ללויים, אשר מעמדם כבר קירב אותם למקדש, ואשר קרח ביקש להיחשב כנציגם. לפיכך: ״רב לכם בני לוי!״ (ח-יא) ויאמר משה אל קרח וגו׳ – בפנייתו הראשונה אליהם כבר הזהיר משה את קרח ואת כל עדתו, שאם יעמדו בתוקף על דעתם וימסרו עצמם להכרעת ה׳, תהיינה לכך תוצאות חמורות. לכן הוא אינו נמנע עתה מלנסות לדבר על לבם דברים של טעם, והוא עושה זאת בשארית היום. ויאמר – לא ״וידבר״ כבפסוק ה: הוא פונה אליהם בשפה רכה, כדי לפייסם. מכיוון שמשה ניגש אל קרח ואל דתן ואבירם בנפרד, נראה שהמרד נתהווה משתי קבוצות בעלות שתי מטרות שונות. אף על פי שהיו מאוחדים במחלוקת על משה ואהרן, הייתה מטרת קרח שונה מזו של דתן ואבירם. קרח, הלוי, קם למען זכויות שבטו, אשר הופרו, כביכול, על ידי העדיפות שניתנה לאהרן. קרח, ה״אביר״ המדומה של שוויון זכויות לכל, מצא קורת רוח מרובה בזכויות היתר שניתנו לו ולשבטו. אילו היה עקבי בשיטתו, היה מוותר עליהן. אך הוא לא הסתפק בזכויות אלה, ובמסווה של שוויון זכויות לכל, רדף גם אחרי כבוד הכהונה. לעומת זאת, דתן ואבירם לא ייחסו חשיבות מיוחדת למשרת הכהונה ולכבודה. כפי שנראה בפסוק יז, הם גם אינם נמנים בין מקריבי הקטורת. רק החמישים ומאתיים איש וקרח ואהרן נזכרים שם במפורש. אולם הדבר עליו התרעמו דתן ואבירם היה מעמדו המדיני של משה, והם הצטרפו לקרח בהנחה שברגע שבו יתערער אמון העם במוצאה האלוקי של שליחות משה, ייהרס גם מעמדו בעם. המעט מכם – האם זה פחות מכם – הווי אומר, האם לדעתכם זה פחות ממה שמגיע לכם? לעבד את עבדת משכן ה׳ ולעמד לפני העדה לשרתם – השווה לעיל ג, ו–ח. ״עבדת משכן ה׳⁠ ⁠״ היא עבודת ההקמה, האחזקה, השמירה וההובלה של המשכן וכליו. בה בעת היא גם עבודה הנעשית בשירות האומה, שבמהלכה הם עומדים ״לפני העדה לשרתם״, לעשות את מה שהוא באמת תפקידה של כלל האומה. במחשבה היהודית, משרה ציבורית מכבדת את בעליה משום שיש בה ״שירות לציבור״. נושא המשרה אינו מושל באחרים, אלא משרת אותם. הוא אינו מקבל על עצמו שררה, אלא עבדות (הוריות י.). כבודו של השירות הציבורי טמון בכך שהיחיד שקוע כל כולו ברעיון הציבור ובמטרותיו, אשר אותם הוא מקדם ברוח הציבור ומנקודת מבטו. לכן וגו׳ – בטענתכם ״ומדוע תתנשאו על קהל ה׳⁠ ⁠״, האשמתם אותי ואת אהרן בחטא הגדול ביותר כלפי ה׳: שימוש לרעה בשמו ובתוקף מרותו של ה׳ עבור מטרות אנוכיות שאפתניות. לטענתכם, כל מעמדנו הוא מרד בה׳ ועבירה על רצונו. טענה זו תשוב במשנה תוקף על ראשכם וראשי שותפיכם לקשר. הם אינם שבעי רצון בכך שהם עַם מִקדש ה׳, לא די לכם בכך שאתם משרתים במקדש למען העם. אלא אתם גם רוצים להיות כהנים בתוך המקדש; וכך אתם מורדים בציוויים שניתנו לא על ידינו אלא על ידי ה׳. אתם אלה ״הנעדים על ה׳⁠ ⁠״: קשרתם קשר למרוד בה׳. ״הִוָּעֵד״ מציין תמיד הצטרפות יחד לצורך מטרה משותפת. כך גם ״מועד״ (עיין פירוש, שמות יב, א–ב; כה, כב). מכאן גם ״עדה״: ציבור המאוחד על ידי ייעוד משותף. ולפיכך גם כאן, סיעת קרח המאוחדת ברוחה ובמטרותיה, היא ״עדה״. החטא אינו טמון ב״הִוָּעֵד״ וב״עדה״, אלא בכך שהם נקהלו יחד ״על ה׳⁠ ⁠״. ואהרן וגו׳ – כיוונתם את תרעומתכם גם כלפי אהרן, אך אין לכך כל יסוד. הוא על כל פנים אינו ראוי לאיבתכם. הוא קיבל את מעמדו אך ורק בציוויי, שהעברתי לו בשם ה׳. ואם יש כאן אשֵם, אני לבדי נושא באשמה. תלִונו – עיין פירוש שמות טז, ז. הכתיב הוא ״תלונו״, והקרי הוא ״תלינו״: ביסודו של דבר, הם התכוונו רק לטובת עצמם, הם היו ״נלונים״. אולם זאת לא הבליטו. אלא הם הסיתו לאי שביעות רצון כללית, הם היו ״מלינים״, ובכך ביקשו להסתיר את התלונה האנוכית שלהם. (יב) וישלח וגו׳ – כבר הערנו שנראה שדתן ואבירם היוו סיעה בפני עצמה בתוך קנוניית קרח. מרדו של קרח היה בעיקר נגד מעמד הכהונה של אהרן; הוא כוּון רק בעקיפין כלפי מעמדו וכוחו של משה, המקור והתמיכה של מעמד אהרן. מאידך גיסא, דתן ואבירם מרדו ישירות במשה; מטרתם הייתה להפסיק את מנהיגותו המדינית. האיבה למשה – הישירה או העקיפה – הייתה הדבק שאיחד את שתי הסיעות. משום כך רצה משה לדבר עם דתן ואבירם בפני עצמם, אך הם השיבו: ״לא נעלה״. במענה זה הם ביטאו, בעוקצנות בוטה, את כל השנאה שרחשה בלבם. ״שלח לקרא ל־״ אינו מורה על צו שיצא מפי ממונה שמעליו; אין כאן הזמנה למשפט או להבהרה, אלא הזמנה ידידותית (השווה להלן כב, ה,כ,לז; שמות ב, כ; לד, טז; שמואל א׳ טז, ג; מלכים א׳ א, יט ועוד). אולם ״עלה״ מציין לא רק הליכה למקום יותר גבוה, אלא גם הליכה למקום רם וחשוב, לאדם שתופש עמדה גבוהה, לאיש רם מעלה, ובייחוד הוא מורה על הליכה לבית דין: ״ועלתה יבמתו השערה״ (דברים כה, ז), ״וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר״ (רות ד, א). משה קרא להם בדרך ידידותית וביקש מהם לבוא אליו. אך הם פירשו את קריאתו כציווי וכפקודה, וענו: לא נעלה אל ה״אדון״! הווי אומר, לא נקבל ממנו פקודות. לא כל הימנו להורות לנו לבוא אליו. אין לו זכות לתת פקודות. (יג) המעט וגו׳ – כבר גרמת לנו נזק רב בהוציאך אותנו ממצרים, ״מארץ זבת חלב ודבש״. האם לא די בכך שהעלית אותנו ממצרים (״עלייה״ – הווי אומר, תוך הבטחה להביאנו אל ארץ טובה עוד יותר, או משום שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות) כדי למות כאן במדבר – ברוע גזירתך האחרונה – עד שעכשיו גם ״תשתרר״ וגו׳? שלושת השרשים ״שׂרה״, ״שׂור״ ו״שׂרר״, דומים מאד בהגייתם, אך שונים במשמעותם. כל השלושה מורים על שלטון. ״שׂרה״ מציין שלטון מצד עוצמתו של כוח יותר עליון. ״שׂור״ מציין מנהיגות על ידי השפעה מוסרית הקובעת את קנה המידה עבור האחרים (עיין פירוש, בראשית יז, טו). ״שׂרר״ – הקרוב ל״סרר״, מרי בלתי ניתן לשליטה – מורה על עריצות שרירותית שאינה נכנעת למרות של חוק. זאת המידה שהם פוסלים בה את משה, והם אפילו מביאים הוכחה לכך: הביטו וראו, הוא מרשה לעצמו לצוות עליהם לבוא, אף על פי שאין לו כל זכות לעשות זאת! (יד) אף לא וגו׳ נראה כחוזר על טענת ״להמיתנו במדבר״ שבפסוק הקודם: על כל הדור שיצא ממצרים נגזר למות במדבר מבלי לראות את הארץ המובטחת. אולם טענה זו כבר נאמרה, ובוודאי שפסוקנו לא צריך לפתוח כאן בתיבת ״אף״, המורה על דבר נוסף, שכן הוא אינו אלא חזרה על האמור כבר. אלא יש לפרש את פסוקנו באופן הבא: עלינו, הדור שיצא ממצרים, כבר הבאת צרה גדולה בזה שהפרת את דבריך. עזבנו את הארץ הטובה, ועתה אנו הולכים למות במדבר. ולגבי הבטחתך הנוספת שבנינו יירשו את הארץ המובטחת, אף על פי שאנחנו עצמנו לא נזכה לכך – גם בהבטחה זו איננו מאמינים, ולא משנה עד כמה תדבר עמנו בלשון חלקות על ירושת שדות וכרמים, ותיתן מצוות הנוגעות אליהם (כגון לעיל [טו, ב,יח], מיד לאחר הגזירה שימותו במדבר). למרות שאתה מבטיח לנו ״נחלת שדה וכרם״ ואף ״נותן״ אותה [״ותתן לנו״] במילים (השווה בראשית א, יז; להלן כ, יב ועוד), הרי למעשה טרם הבאת אותנו אל הארץ. הבטחתך לגבי הבנים תתבדה, כדרך שהבטחתך לאבות התבדתה. ״העיני״ וגו׳: האם סבור אתה שתוכל לעוור אותנו, עד שלא נראה דברים כהווייתם? הספורנו בפירושו מבאר ״ותתן לנו״ וגו׳ בדרך דומה. (טו) ויחר וגו׳ – ״בער״ בקרבו ופגע בו עמוקות, שהם העזו לדבר אליו כך; שכן הם האשימו אותו שניצל את מעמדו למשול בשרירות לב וללא חוק ומשפט. אל תפן אל מנחתם – בנסותנו להבין משפט זה, אנו נתקלים בקשיים רבים. ה״מנחה״ הנזכרת כאן לא יכולה להיות הקטורת שתוקטר למחרת על ידי קרח ועדתו, שכן כפי שכבר אמרנו דתן ואבירם לא נטלו כל חלק בהקטרה זו. אלא לדעתנו יש להבין ״מנחה״ זו באופן הבא: קרח והחמישים ומאתיים איש מרדו ישירות בה׳, שכן הם חלקו על עבודת הקרבנות במקדש הנעשית על ידי אהרן במצוות ה׳. ביהירותם ניתקו עצמם מעבודת הקרבנות שהיא באמת ביטוי ההכנעה לה׳, ובעזות מצחם היו מוכנים להקטיר לה׳ קטורת מלבם. דתן ואבירם לא נטלו כל חלק בבחינה זו של המרד, הנוגעת לענייני הכהונה. הם לא חטאו ב״מנחתם״. בכל הנוגע ל״מנחתם״ הם ניצבו עדיין על היסוד המשותף לכלל האומה; לגבי ״מנחתם״, סמל הכנעתם לה׳, הם היו קשורים כראוי לקרבן הציבור של האומה במקדש. הם לא ביקשו לחטוף את הכהונה לעצמם ולעשות מעשי כהונה. ואף על פי כן, ״אל תפן אל מנחתם״: על אף שלא חטאו בביטוי הסמלי של הכנעתם לה׳, הרי שבהתנהגותם המעשית הייתה הפרה רבת־צדדים של ההכנעה שיש להראות כלפי ה׳. שכן הם האשימו את משה בכך שלא יכלו לבוא אל הארץ שהובטחה להם, והטילו ספק מתוך לעג האם ייכנסו לארץ בעתיד. בכל דבר שהתרחש הם ראו רק את חוסר האונים של משה, המסווה את כישלונו בחטא מדומה של העם. כך הם הציגו את משה כבדאי חסר מצפון המרמה את עמו, ובה בעת גם האשימו אותו ברדיפה אחר כוח השלטון ובעריצות גסה. נמצא, שלדעתם, כל שליחות משה הייתה רמאות שפלה, שכן הם כפרו בכך שהוא נשלח על ידי ה׳, וגם כפרו בכל הקשר המיוחד של ה׳ עם ישראל, שהפך למציאות קיימת על ידי שליחות זו. בכך הם הכריזו, שעד כמה שהדבר נוגע אליהם, כל יסוד התורה, המקדש והקרבנות בטל ומבוטל, ושוב אין כל משמעות לעדות שניתנה למשה אודות התורה שנתגלתה לו; אין עוד כל משמעות לקרבנות המוקדשים למקדש התורה. נמצא שדתן ואבירם נמנעו מלהצטרף למקריבי הקטורת – לא משום שהם [דתן ואבירם] הכירו במקדש האמיתי ובקרבנותיו, אלא אדרבה, משום שהם דחו אותם לגמרי. לפיכך ״אל תפן אל מנחתם״! ייתכן שתפיסה זו מונחת ביסוד הביאור שניתן בבמדבר רבה (יח, י) לפסוק זה: ״כך אמר משה לפני הקב״ה, רבונו של עולם יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו שנאמר ׳מלבד עולת התמיד ומנחתה׳ (במדבר כט, יט), והיתה של כל ישראל קריבה, הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ואל תאכלנה״. (יז) וקחו וגו׳ – בהקרבת הקטורת הם יטענו את טענתם לכהונה לפני ה׳. אהרן גם הוא נזכר כאן, אלא שהחמישים ומאתיים איש יעמדו לחוד, ואילו קרח יועמד לצד אהרן. שכן הייתה כאן טענה כפולה שלגביה פסק הדין צריך להינתן: הם טענו שלכל האומה יש זכות שווה לכהונה, ושכולם ראויים לה במידה שווה. טענה זו תוכח על ידי החמישים ומאתיים מקריבי הקטורת. אולם בנוסף הם טענו, שאם הכלל חייב להיות מיוצג על ידי אדם אחד המשרת בכהונה לפני ה׳, לא צריך שדווקא אהרן ימלא תפקיד זה; אלא גם קרח ראוי לכך. טענה זו תועמד במבחן על ידי הופעת קרח לצד אהרן. ונתתם עליהם קטרת וגו׳ – לאורך כל הפרשה הזאת – כאן ובפסוק יח וכן לעיל בפסוק ז – הכתוב אינו מדבר על נתינת הקטורת על האש אלא על נתינתה על המחתות. דבר זה בולט, שכן בקטורת נדב ואביהוא (ויקרא י, א), ובהקטרה הרגילה של יום הכיפורים (שם טז, יב–יג), ניתנת הקטורת על האש. נאמר שם: ״ויקחו וגו׳ איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת״, וכעין זה: ״ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו׳ ונתן את הקטרת על האש״, ואילו כאן נאמר: ״קחו לכם מחתות וגו׳ ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת וגו׳ וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת וגו׳ ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת״. ברור אפוא, שהכתוב מדגיש כאן את המחתות, המייצגות את האישיות המביאה אותם. אצל נדב ואביהוא האנשים היו כשרים לשרת, לפיכך גם הכלי שבידם – המחתה – היה כשר לעבודה; אולם הקרבן היה שלא כדין, הוא היה ״אש זרה״ משום שהיה ״אשר לא צוה אתם״: הם בדו אותו מלבם על פי שיקול דעתם הסובייקטיבית. אבל כאן, צד הפסול אינו טמון בקרבן עצמו, שכן אהרן הביא אותה קטורת ממש. ייתכן שהייתה זאת הקטורת הרגילה שחייבים להביא כל בוקר, אף על פי שקטורת זו הייתה צריכה להיות מוקטרת על מזבח הזהב. מכל מקום, צד הפסול היה באנשים שבאו עם מחתותיהם וראו את עצמם כשרים לכהונה. לכן מדגיש הכתוב את המחתות: העֵזו לבוא ומחתותיכם בידכם, והקטירו קטורת לפני ה׳. זהו המבחן שלכם. לפיכך אנו מוצאים גם בעת עשיית המבחן, שכינוי השם בסוף התיבה, המוסב על המחתות [שהן לשון נקבה], בא שלוש פעמים בלשון זכר: ״ונתתם עליהם״, ״ויתנו עליהם״, ״וישימו עליהם״. זהו רמז למרי וליהירות שבמעשה. גם כשהכתוב מזכיר את נתינת האש, הוא אינו אומר ״ויתנו בהם״ – כבפסוק ז לעיל – אלא ״ויתנו עליהם אש״. נמצא שהמחתות אינם כלי קיבול לאש, אלא הם הבסיס שעליו יעזו להביא את הקרבן. לכן הכתוב גם אינו מזכיר את מספר האנשים, אלא את מספר המחתות, ״חמשים ומאתים מחתת״, כאילו בא לומר: כך וכך אנשים, כך וכך כהנים. זהו האופן החריף ביותר להביע את התביעה לזכויות שוות. (יט) ויקהל וגו׳ – קרח היה בטוח בעצמו עד למאוד; הוא כנראה שכח באופן כה מוחלט את אמיתות הקשרים עם ה׳ שהוטלו כאן בספק, עד שאפילו ברגע הגורלי של ההכרעה, קרא לכל האומה להתאסף תחת דגלו ולחזות בניצחונו – אלא אם כן נניח שסיבת קריאתו לכל האומה הייתה, כדי לכפות את רצונו בכוח ההמונים, מבלי להמתין להתערבות שמיימית. על כל פנים, התקהלות המונית זו הייתה מכוונת נגד משה ואהרן; ולפיכך, כל אלה שבאו הראו בעצם היותם שם שהם עומדים לצדו של קרח. (כח) את כל המעשים האלה מתייחס כנראה לכל מעשיו הקודמים, ולא רק לדברים המסוימים שהמורדים הזכירו: העלאת אהרן לכהונה, והגזירה שדור יוצאי מצרים ימות במדבר. (כט) אם כמות וגו׳ – ״מות כל אדם״ הוא מוות טבעי, הבא כתוצאה מכך שכל אדם הוא בן תמותה. ״פקדת כל אדם״ היא מוות ״טבעי״ הבא כתוצאה מאירוע מיוחד שיש בכוחו להמית – כגון מוות בחרב, ברעב, באש, במים. גם אירועים אלה מתרחשים על פי חוקי הטבע, המוסדרים והקיימים על ידי רצון ה׳; שכן גזירת ה׳ מזמנת או מפקירה את האדם להשפעת סיבות טבעיות אלה. גם מוות מסוג זה הוא ״פקדת כל האדם״: הוא אירוע שאינו נמצא מעבר לתחום של אותם מצבים שגם כל שאר בני האדם נתונים להם במהלך הטבעי של הדברים. כל האירועים הקרויים ״טבעיים״, המתרחשים על פי הסדר הטבעי של העולם, מתרחשים רק על ידי רצון ה׳, שכן ה׳ ייסד את הסדר הטבעי של העולם, וסדר זה פועל רק כל עוד ה׳ חפץ בו. בנוסף, האדם נתון להשגחתו הפרטית של ה׳, הקובעת את גורלו לחיים או למוות, להצלחה או לכישלון, ושום דבר קטן או גדול לא קורה לו – אפילו ב״מהלך הטבעי של הדברים״ – אלא אם כן רצונו הקדוש של ה׳ גזר זאת עליו. לפיכך, גם אם ״כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם״, הרי שמוות כזה וגורל כזה יקיימו את מאמרו הישיר של ה׳. ואף על פי כן, מוות כזה וגורל כזה אינם מהווים אישור לשליחותו האלוקית של משה. שכן אותה שליחות מבוססת על התערבות ה׳, הנעשית בדרך שמעבר למהלך הטבעי של הדברים; ושעל ידה ה׳ מגלה עצמו במידת שם הוי״ה, המעיד שהוא עומד בחירות ״אישיותו״ מעל לסדר העולם. שליחות זו מעידה שסדר העולם נובע מה׳ וקיים על ידי ה׳. כל הנמצאים צריכים לו אך הוא אינו צריך להם. ה׳ אינו רק ״אלוקים״, אשר ברא וסידר את העולם פעם אחת. אלא הוא ״ה׳⁠ ⁠״: יש בכוחו לחדש בכל עת עתיד חדש שאינו תלוי בעבר, ולמען האדם הוא מוכן להפעיל את כוחו הפועל בחירות, שכן הוא נפח באדם את נשמת החיים מאישיותו וחירותו שלו. בכך הוא ברא את האדם בצלמו, וכך נעשה האדם לנפש חיה, בעל חירות ואישיות. האדם, שנברא בצלם בוראו, חייב לשחרר עצמו בחירות מוסרית מהכוח הכופה של הסיבות הטבעיות בעולם, והוא חייב להכיר את רצון ה׳ ולעשות את רצון ה׳ בחירות. באותו מחוז שהאדם קורא ״עולמו״, עליו לעבוד את ה׳ עלי אדמות, ולרומם את עצמו ואת עולמו אל תחום החירות המוסרית־אלוקית. על ידי שליחות משה, ביקש ה׳ להתחיל את חינוך האנושות. שליחות זו נועדה להחזיר את האדם אל ה׳, כדי שיזכה לחירות מוסרית (עיין פירוש, שמות ו, ג). שליחות משה – וכן כל דבר ה׳ הנשלח אל האדם – היא מעשה של אישיות ה׳ הפועלת בחירות. לפיכך, האישור לשליחות זו יכול לבוא רק על ידי אות ומופת המעידים על אישיות בת־חורין זו. לכן ״אם כמות כל האדם וגו׳ לא ה׳ שלחני״. אולם: (ל) ואם בריאה וגו׳ – אם מותם יבוא על ידי בריאה חדשה המכריזה שה׳ הוא הוי״ה, אשר בשמו הופעתי ופעלתי, הרי ש״וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה׳⁠ ⁠״. אתם תדעו שאנשים אלה הכופרים בכך שה׳ שלחני, כפרו בממשלת ה׳ הפועל בחירות, וכפרו בכל מעשיו. (לב) ואת כל האדם אשר לקרח – לפי פסוקים יז–יט, קרח היה עם מקריבי הקטורת [אשר מתו באש (פסוק לה)], ואם כן לכאורה הוא לא נכלל בין אלה שמתו באופן המתואר כאן. אולם להלן (כו, י) נאמר: ״ותפתח הארץ וגו׳ ותבלע אתם ואת קרח״ וגו׳, ולפי זה גם קרח מת על ידי בקיעת האדמה תחתיו. לפיכך ישנן במסכת סנהדרין (קי.) דעות שונות באיזו פורענות הוא מת, האם בבלועין או בשרופין. ויש שם דעה אחת, שקרח – כמי שהתחיל את כל האסון – הוכה בשניהם. (לג) ותכס וגו׳ ויאבדו וגו׳ – הארץ סגרה עליהם באופן שלא נשאר כל זכר למפלתם, וכך הם אבדו לחלוטין מתוך הקהל. (לה) ואש יצאה וגו׳ – בה בעת שהאדמה נבקעה במחנה, נהרגו מקריבי הקטורת על ידי ״אש מאת ה׳⁠ ⁠״. האש, אשר בזמנים אחרים אכלה את קרבנות, אכלה הפעם את המקריבים.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 17:6-28רש״ר הירש במדבר י״ז:ו׳-כ״ח

(ו) אתם המתם וגו׳ – מהאמור להלן (פסוק יז והלאה) נראה, שהם לא הבינו את טיב ההכרעה האלוקית. מותם של החמישים ומאתיים איש לא העמיד אותם על משמעות בחירת אהרן. הם לא היו משוכנעים שבחירת אהרן לכהונה הייתה אך ורק על פי גזירת שמים. הם לא האמינו שלגזירה זו לא הייתה כל זיקה לעניין אישי כלשהו, ושכל תכליתה הייתה להבטיח את מהות המקדש. הם סברו, כנראה, שה׳ בחר באהרן כדי לתת חשיבות אישית לאחיו משה, ושהחמישים ומאתיים איש נענשו בגלל הפגיעה האישית במשה ואהרן. העדה סברה, שאילו משה ואהרן היו מוחלים על עלבונם, היו יכולים – ואף חייבים – למנוע את מותם של כה הרבה אבות למשפחות. הם לא הבינו את המציאות האמיתית של האירוע, נבצר מהם לתפוס שמחילה לא הייתה מתקנת את החטא, שהיה צורך בהכרעה אלוקית, ושרק כך ניתן היה להציל ולקיים את המפעל האלוקי אשר משה ואהרן היו רק כלים בשירותו. (י-יג) הרמו וגו׳ – טענת העם בוודאי הייתה כל כולה הטלת אשמה אישית, ובמענה, אמר ה׳ למשה: אם רצונכם בכך, הסירו עצמכם מהם, ואכלה את ההמונים המתקוממים עליכם. אך משה ואהרן לא סרו; אלא נפלו על פניהם לפני ה׳. הם לא פעלו על פי הכוונה שההמונים המתקוממים ייחסו להם. הם לא תבעו את מות אלה שפגעו בהם, ומיאנו להיות שלוחי המוות בקרב עם ה׳. אלא אהרן רץ אל תוך הקהל שכבר נידון למוות, נתן ביטוי להתמסרות לה׳ בלב ונפש בקטורת העולה אל ה׳, וכך עמד בין המתים והחיים כשליח כפרה וישועה. בכך הראה אהרן לעם את טיבו האמיתי ואת טיבה האמיתי של שליחותו: לפדות ולנצח את המוות. (יז) דבר וגו׳ וקח מאתם מטה מטה לבית אב – כפי שכבר נאמר לעיל (א, ב), שבטי ישראל קרויים ״מטות״ (פשוטו כמשמעו: ״ענפים״), משום שהם יוצאים כענפים מגזע משותף אחד. לפיכך, שנים עשר המטות שנלקחו כאן מהנשיאים מבטאים יפה את שבטי ישראל. אולם מאחר שכל שבט מעביר לבניו תכונות ייחודיות משלו במסגרת מערכת הערכים של כלל האומה, הרי שכל שבט מהווה ״בית אב״ בפני עצמו בתוך בית ישראל האחד המשותף. מכאן, שהשבטים קרויים ״מטות״ בגלל הצד השווה לכולם, וקרויים ״בתי אבות״ מפאת המיוחד שבכל שבט ושבט. העובדה ששנים עשר בתי האבות יוצגו כאן על ידי שנים עשר מטות, מותירה מקום להסתפק: האם למרות ההבדלים שביניהם, צריכים כל השבטים להיחשב כשווים לגבי העניין העומד עתה להכרעה, מכיוון שיש תכונות יסודיות שכולם שותפים בהן; או שמא על אף התכונות שכולם שותפים בהן, אין להחשיבם כשווים, מאחר שלכל שבט ושבט יש תכונות ייחודיות המבדילות אותו מכל האחרים. (יח) ואת שם אהרן וגו׳ – כבר אמרנו (ויקרא כב, ט) שהכהנים מעולם לא חדלו מלהשתייך לשבט לוי. גם הם לויים, שכן הכהונה אינה אלא לוִייה בדרגת שלמותה הגדולה ביותר, ״הַלוִייה״ בה״א הידיעה! לפיכך צריך שבט לוי לראות בשבט הכהנים רק את החלק המובחר של כלליותו הבלתי מתחלקת, בעוד שהכהן צריך לראות עצמו כמי שנשלח לקיים את תפקיד הלויים בדרגתו הגבוהה ביותר. לכן אהרן אינו אלא ראש לבית לוי, ומטהו הוא מטה לוי. (יט) והנחתם וגו׳ – המטות – במשמעות כפולה: המקלות, והשבטים – יונחו ״לפני העדות אשר אועד לכם שמה״. דומה הדבר כאילו השאלה תימסר להכרעת העדות, והתשובה תינתן מתוך נקודת המבט של העדות. בכך ייאמר לעם: זו אינה שאלה של חשיבות אישית, כפי שהם סברו בטעות (פירוש פסוק ו). אלא העניין נוגע לעדות ה׳, שהיא התנאי להשראת שכינת ה׳ בקרב העם, ועדות זו ופעולתה בקרב העם היא העומדת כאן לדיון. מה שייקבע הוא המטה – הענף באילן האומה הישראלית – שה׳ מצאו ראוי להיות נבחר, והוא נבחר בגלל תכונותיו המיוחדות המכשירות אותו לייצג את העדות ולחזק את עבודת העדות בקרב העם. (כ) והיה וגו׳ – מי שמטהו יפרח – מטהו נבחר על ידי ה׳, שכן ה׳ מצא בו את הנבט לפריחה ולנשיאת הפרי העתידיות של העדות בקרב העם. בה בעת מצוין בעל מטה זה כַּ״נושא״ [״נשיא״] הראוי של השבט הנבחר. והשכתי מעלי וגו׳ – ״שכך״ פירושו: להרגיע ולהשקיט דבר סוער והומה (השווה בראשית ח, א [עיין פירוש שם] ואסתר ב, א). החשיבות שהוענקה לאהרן עוררה את תלונות העם עליכם. אך תלונות אלה הן באמת עלי, שכן אני הוא שהענקתי כבוד זה לאהרן. לפיכך מהומת התלונות עליכם חוזרת כביכול עלי. אולם דבר זה ייפסק עתה, מכיוון שיתוודע ויתגלה שכהונת אהרן היא מעשה של בחירת ה׳, ושהסיבות שהביאו לבחירה זו הן נקיות מכל משוא פנים כלפי הנבחר. (כג) מטה אהרן לבית לוי – כך נבחר שבט לוי מתוך שאר השבטים, ובה בעת נבחר אהרן מתוך שאר הלויים (עיין פירוש פסוק יח).... (כה) ויאמר וגו׳ – כדרך שלוחות העדות מעידים על מוצאה האלוקי של התורה, כך מעיד מטה אהרן על מוצאה האלוקי של בחירת אהרן: רק על יסוד בחירת ה׳ משמשים אהרן ובניו ככהנים במקדש התורה. מטה אהרן הונח לצד לוחות העדות במקדש, ומכאן אנו למדים את משמעות בחירת בני אהרן והלויים: בני אהרן נבחרו מתוך הלויים, והלויים נבחרו מתוך העם, ובכך שמר העם על מרחק ממקדש התורה, הרחקה שאינה אלא המשך להגבלה שנזכרה בספר שמות (יט, י–יג). אותה הגבלה נהגה במתן תורה, ובאותו מעמד ניתנו גם הלוחות כעדות נצחית לתורה. מטרת ההגבלה הייתה להראות שהתורה באה אל העם ולא התפתחה מתוך העם. כבר הראינו שם את משמעותה העמוקה של עובדה זו, שבה תלוי כל אופי התורה כנצחית ובלתי ניתנת לשינוי שאין לחללה. אך אותה הגבלה נמשכת בחניית בני אהרן והלויים סביב מקדש התורה ובהעמדת העם במרחק ממקדש זה, ובכך נקבע לדורות עולם שמקור התורה הוא מחוץ לתחום האדם, ושתוקפה אינו תלוי בזמן או במקום. הצורך בקביעת עובדה זו ילך ויגבר במשך הזמן. שכן כל מעמדות העם היהודי – ללא קשר למשלח ידם או לעיסוקם – נקראים ללמוד את התורה, לקבל את מרותה, ולקיים את מצוותיה, והתורה עתידה להשלים את שליחותה בקרב העם. התורה תמלא כל רוח וכל לב, תיתן צורה לכל מחשבה ולכל רגש, לכל השקפה ולכל מעשה; ורוח העם, השואבת כוח מהתורה והמתחזקת מדור לדור, תתקרב יותר ויותר אל רוח התורה. בסופו של דבר יצטמצם וייעלם המרחק שבין חזון התורה לבין קיומו בקרב העם, וכך תלך ותקטן החוצפה שבטענת קרח ״כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳⁠ ⁠״. וככל שחזון זה יתממש יותר, כן יש יותר מקום לחשוש שמא האדם ימרוד במקור הארתו, ומתוך כפירה במוצאה האלוקי של התורה, יחשיב את התורה ליצירה של השכל האנושי. כך יחדלו העם מלהיות תלמידי ועבדי התורה, ויעזו לעשות עצמם לאדוני ומבקרי התורה. משום כך ניתנה מצוות הגבלה, הנוהגת בכל הזמנים. היא שומרת את העם בריחוק מהעדות וממקדשה באמצעות הלויים והכהנים, ומזהירה אף את הגדול שבחכמי התורה, השוגה באהבתה תמיד: גם הוא חייב לתפוס את התורה באובייקטיביות המוחלטת שלה. שכן התורה היא אלוקית ואין לקרב אליה, ואפילו לכהנים יש רשות לקרב אל עדות התורה רק בבגדים סמליים של עבודתם ורק אחרי קידוש ידיים ורגליים. לאורך כל הדורות, יוצאת אזהרת ההגבלה מסיני ומכרזת: ״רד העד בעם פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב; וגם הכהנים הנגשים את ה׳ יתקדשו פן יפרץ בהם ה׳!״ (שמות יט, כא–כב). (כז-כח) ויאמרו וגו׳ – כל המאורעות האלה – אשר הגיעו לפסגתם בעדות מטה אהרן – השיגו את מטרתם. העם הבינו שרק בני אהרן והלויים רשאים לקרב אל המקדש, ושהגבלה זו נצטוותה על ידי ה׳, והיא מושרשת בקדושת העדות; לפיכך פחדו שימותו אם יתקרבו בשוגג או באונס. הם ראו עצמם על סף המוות, במצב של גוויעה – שהוא שלב המעבר אל המוות, ובחרדתם תיארו היטב את השביל הצר והמסוכן שבו כל יהודי חייב לצעוד בנוגע למקדש ה׳. כל אדם הוא ״קרב״ – אך אסור שיהיה ״קרב״ יתר על המידה! המקדש לא הוקם כדי להיות מקום לטקס פולחני סגור של הכהנים. כל אדם נקרא לגשת אליו – אך אסור לו להתקרב יותר מדי. אכן, תורת ה׳, שעדותה מונחת במקדש, משולה לאש; כמאמר חז״ל: ״קרוב לה נכוה רחוק ממנה צונן״ (ספרי, דברים לג, ב). אדם חייב להתקרב, אך בהתקרבותו עליו לשמור על המרחק הנדרש. אמנם למעשה, המרחק שבין כהן לזר אינו גדול כל כך כמו שדמיין העם בחרדתו. לגבי הקריבה למשכן ה׳ אין הבדל ביניהם; שכן כל ביאה ריקנית להיכל, שלא לצורך עבודה כפי שנצטוותה, אסורה גם לכהן, וגם הוא חייב מיתה בידי שמים אם נכנס לקודש הקודשים שלא לצורך (עיין פירוש, ויקרא טז, ב). לעומת זאת, לצרכי המקדש – לבנות, לתקן ולהוציא את הטומאה – גם זר יכול להיכנס להיכל אם יש צורך בכך (עירובין קה.; עיין משנה למלך, סוף הלכות ביאת מקדש). רק לגבי מעשה עבודה יש חילוק בין כהן לזר: זר העושה עבודה במזיד חייב מיתה בידי שמים, וגם אז, במקרים מסוימים בלבד (עיין פירוש להלן יח, ג–ז).

Netziv Bemidbar 16נצי״ב במדבר ט״ז

(א) ויקח קרח וגו׳ ודתן ואבירם וגו׳ – מלשון ״ולוקח נפשות חכם״ (משלי יא,ל), שלקח לב ונפש בני אדם, עד שהגיע שקמו המה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים לחלוק על משה ואהרן. והנה לפי לשון הכתוב ״ודתן ואבירם וגו׳⁠ ⁠״ מוכח שגם המה היו בלוקחי נפשות ולא בין הנפתים, וא״כ ׳ויקחו׳ מיבעי. אבל יש לדעת ולהתבונן מכל ענין הפרשה מהליכות המחלוקת ומהעונש שהגיע להם, כי לא נשתוו בערכם ובכוונת מחלוקתם — קרח, דתן ואבירם, ור״ן איש. שהרי אנו רואים שלא היו בכלל לוקחי המחתות אלא קרח ור״ן איש, ולא דתן ואבירם, וגם הנהיג המקום יתברך שמו כבוד בר״ן איש ולא בקרח ודתן ואבירם כאשר יבואר. על כרחך יש להבין שר״ן איש היו באמת גדולי ישראל בכל פרט גם ביראת ה׳, והיתה מניעת הכהונה (שהיא גורמת דבקות ואהבת ה׳) כאש בוערת בקרבם, לא לשם שררה וכבוד המדומה כי אם להתקדש ולהשיג מעלה זו ע״י עבודה. וגם המה ידעו אשר דבר ה׳ אמת בפי משה ואין להרהר אחריו ח״ו, רק הרהרו בלבם אחר רצון ה׳ ומסרו עצמם למסירת נפש ולמות על אהבת ה׳, כי ״עזה כמות אהבה״ (שיר השירים ח,ו). וכל זה מבואר במדרש (במדבר רבה יח,ח) שהביא רש״י (פסוק ז׳) ׳מה ראה קרח לשטות זה׳, כי על הר״ן איש כבר כתיב (להלן יז,ג) ״את מחתות החטאים האלה בנפשותם״, אבל קרח שפקח היה מה ראה וכו׳. ולכאורה אינו מבואר מה זה ישוב על ר״ן איש במה שכתוב ״את מחתות החטאים וגו׳⁠ ⁠״. [וידעתי שיש מקום לפרש ע״פ דאיתא בסנהדרין (נב,א) שפירוש ״בנפשותם״ — על עסקי נפשותם, שאכלו ושתו בבית קרח, וע״י זה נפתו. אבל מכל מקום נראה שבעלי המדרש כיוונו באופן אחר]. אלא משמעות זה הכתוב הוא כעין פירוש הכתוב בנזיר שנטמא (לעיל ו,יא) ״וכפר עליו מאשר חטא על הנפש״, וביארנו שמה, שנצטער מיין, והוא כדי להשיג מעלת רוח הקודש ולהיות קדוש לה׳, וזה אינו לפי ערכו, והבחינה על זה שהרי נטמא, ואמר הכתוב דמי שציער את נפשו להשיג מעלה שאינו בר יכולת להשיגה מיקרי ׳חוטא על נפשו׳. והכי נמי המה בקשו להשיג מעלת אהבת ה׳ ע״י עבודה, אע״ג שידעו שלא ינקו ובודאי יקוים דבר משה, וזה מיקרי ״החטאים האלה בנפשותם״ — שביקשו לאבד את נפשותם רק להשיג מעלת האהבה וחסידות, מה שאינו לפי הרצון ממנו יתברך שמו. ומשום הכי סמך ענין הלז לפרשת ציצית, שהוזהרו חסידי עליון בחוט של תכלת שבכל חסידותם לא יסורו ממצות ה׳, כמו שביארנו באזהרה ״ולא תתורו וגו׳⁠ ⁠״. והר״ן איש סירבו על זה והגיע להם מה שהגיע. והנה לא היה אפשר להם לקחת מחתות וכדומה ולהקריב במשכן, שהרי הלוים שמרו שלא יקרב זר, משום הכי היו מוכרחים לעשות מחלוקת על משה ואהרן ולפרוץ גדר. כל זה היה הליכות ר״ן איש, ובשביל שמ״מ כיונו לשם שמים משום הכי נענשו בשריפה באש שיצאה מקדש הקדשים (להלן פסוק ל״ה), והיה בזה ענין כבוד גם כן כמו שיבואר. {וישראל נצטערו הרבה על מותם כמבואר להלן (יז,י)}. לא כן דתן ואבירם, המה היו רחוקים מתאוה עליונה זו, כי אם שהיו בטבע בעלי מחלוקת ושונאי משה עוד במצרים, כדאיתא בנדרים (סד,ב), וכ״ש עתה כאשר נגזר עליהם למות במדבר ולא ליכנס לארץ זבת חלב ודבש, משום הכי נענשו בבליעה בארץ כרוח הבהמה. אמנם קרח באמת היה אדם גדול וראוי לתאות הר״ן איש, וכה היה נראה לפני בני אדם שזהו מבקש גם הוא. אבל באמת תוכו לא כן היה, וקנאת השררה אכלתהו, על כן עשה מעשה הר״ן איש ונענש כדתן ואבירם. והיינו שתמה המדרש ׳אבל קרח שפיקח היה׳ לא נכנס לשטות לבקש חסידות מה שאין כן רצון הקב״ה, ועל כרחך כסבור להשיג תאות הכבוד, והיה נכון לבו בטוח שיצא לחיים, א״כ מה ראה לבטוח לחלוק על משה. וכל דברים אלו מבוארים במקרא בפרשת פינחס (להלן כו,ט) ״הוא דתן ואבירם קריאי העדה אשר הצו על משה ועל אהרן בעדת קרח, בהצותם על ה׳⁠ ⁠״, מבואר שהר״ן איש ׳הצו על ה׳⁠ ⁠׳, והמה ״הצו על משה ועל אהרן״, ויבואר עוד שמה. זהו כלל הענין. ועיין עוד בספר דברים (יא,ה) בפסוק ״ואשר עשה לכם במדבר וגו׳⁠ ⁠״. והנה ידוע, אשר יראי ה׳ ועמוסים בפרישות אינם יכולים להצית מחלוקת, שנדרש לזה לגבב דברי נרגן ולשון הרע וכדומה, וגם כי באמת בלבבם האמינו במשה ותורתו, רק שהיה קשה להם לקבל זה הדין, וא״כ לא מצאו ידים לעשות מחלוקת. וכן דתן ואבירם שהיו ידועים לבעלי ריב ומדון ושונאי משה, לא היה בכוחם להמשיך הקהל אחריהם, ומי פתי יסיר דעתו אחר אנשים שהולכים אחר לבבם. אבל קרח שהיה גדול הדור הוא היה בכוחו להמשיך אחריו רבים וכן שלמים. ובאשר גם הוא לאו אורחיה לדבר עם בני אדם ולפתות ברוב דברים, על כרחך לקח אליו את דתן ואבירם ומסר להם דברים כפי דעתו הרחבה, והמה הלכו בשליחות קרח ולקחו לבב ר״ן איש להמשך אחר קרח. נמצא כל הענין נקרא על שם קרח והוא העיקר, ודתן ואבירם האמצעים, אשר על ידם הרחיב הפירצה. משום הכי כתיב ״ויקח קרח״ והם אחריו, ואחריהם נמשכו ר״ן איש חסידי הדור. ועליהם נאמר (משלי כא,טז) ״אדם תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח״, פירוש, ״רפאים״ הוא כמו ׳פראים׳, אלא ׳פראים׳ הם בלי עול דרך ארץ, ו״רפאים״ הם בלי עול מלכות שמים ויראת ה׳. ואמר הכתוב כי מי שהוא ירא אלהים באמת אלא שתועה מדרך השכל, הרי סופו לנוח ב״קהל רפאים״, ולהיות אפיקורוס, ולבזות חכמים כמו אפיקורוס ממש, ועיין דברים (ב,יא). וכן היה בר״ן איש הללו, שתעו מדרך השכל ונמשכו אחרי פרעות דתן ואבירם וביזו את משה ואהרן. (ב) נשיאי עדה – מנהיגי הדור. קריאי מועד – שישבו עד כה עם משה ואהרן בכל ״מועד״ שנדרשו לעצה ותושיה. אנשי שם – משמעו בשני אופנים, א׳, מפורסמים בשם לאנשי מעלה. ב׳, אנשי מעשה טוב, ועל זה כתיב (קהלת ז,א) ״טוב שם משמן טוב״, ובמשנה אבות (ד,יב) ׳וכתר שם טוב עולה על גביהם׳. [ואולי בא זה הלשון ממה שכתוב בפרשת נח (בראשית ט,יח) ״ויהיו בני נח... שם וגו׳⁠ ⁠״, וביארנו מלשון ״ויהיו״ דמי שנהג במצוות ומעשים טובים נקרא ע״ש ׳שם׳. וזהו ״אנשי שם״]. והודיע הכתוב עד כמה הגיע כח דברי נרגן של קרח דתן ואבירם, עד שלקחו לב אנשי מעלה הללו, שמצד הסברא לא היו ראוים לבא לידי מדה זו לומר למשה ואהרן ״ומדוע תתנשאו על קהל ה׳⁠ ⁠״, אם מצד שהיו ״נשיאי עדה״, וכל מנהיג יודע שאי אפשר להנהיג את הדור בלי איזו התנשאות, וא״כ לא היה להם לשפוט את משה ואהרן למתנשאים שלא לשם שמים ח״ו. אם מצד שהיו ״קריאי מועד״, וישבו יחדיו עמם, וראו רוב ענוותנותם והליכות דרך ארץ שלהם שלא בהתנשאות יתירה ח״ו. אם מצד שהיו אנשי שם ואין איש אפרתי מוצא פה ולשון להגיד למי שגדול ממנו ״מדוע תתנשאו״ אפילו אם היה כן ח״ו, וזהו מדת פחותי ערך, וכל הפגום פוגם, אם מצד יראת ה׳ ודאי לא היה ראוי להרהר אחר רבן של ישראל להוכיח אותם, אם לא בעבירה ברורה כשמש אשר על זה מצוה להוכיח אפילו תלמיד לרב. אבל כל כך גבר פיתוי אנשי נרגן אלו, עד שנשקע המון המניעות בתוך ים דבריהם. {והיינו שנמשל נזק המחלוקת לנזק אש, כמו שכתבתי להלן (כא,כח), וכידוע הלשון ׳אש המחלוקת׳, ללמד כי כמו שנזק אש איתא בב״ק (י,א) שמועדת לאכול בין שראוי לה בין שאינו ראוי לה, כך מחלוקת עושה דברים שאינם ראויים מצד השכל, וקולט אנשים יקרים שאינם ראויים לכך}. (ג) כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה׳ – מוכשרים שתשרה עליהם שכינה ורוח הקודש גם אילו לא היה משה בקרבם, ורק עתה עוד משה חי והוא גדול מהם, בא הדבור הכל על ידו. וידוע מאמרם ז״ל בפרק יש נוחלין (ב״ב קלד,א) שהיו בימי הלל כמה שראוי היה לחול עליהם רוח הקודש כמו על משה, אלא שאין הדור ראוי לכך. וכבר פירשנו בספר שמות (יג,ג) דבר המשורר (תהילים קיד,א) ״בצאת ישראל ממצרים, בית יעקב מעם לועז, היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו״. כי בהיותם במצרים לא היו גדולי הדור המכונים בשם ״ישראל״ ראוים לרוח הקודש ולהשיג מעלת הקדושה, מחמת שני דברים, א׳, מחמת שהיו במצרים מקום טומאה ואין השכינה שורה שם, ב׳, שהיה ״בית יעקב״ היינו כל הדור, מעורבב במעשה ״עם לועז״, ואם כן אין הדור זכאי לכך. אבל ״בצאת ישראל ממצרים״, וגם ״בית יעקב מעם לועז״, ״היתה יהודה לקדשו״ — השיג מעלת הקדושה, ״ישראל ממשלותיו״ — גדולי הדור לכוחם הגבוה למשול ביראת אלהים, וכפי הדרש במועד קטן (טז,ב) על הפסוק (שמואל-ב כג,ג) (״אמר אלהי ישראל, לי דבר צור ישראל) מושל באדם צדיק מושל יראת אלהים״ — ׳מי מושל בי׳ וכו׳. והיינו שאמרו — כי לא כן בדור הזה אשר ״כל העדה כולם קדושים״ והשכינה שרויה ביניהם, וא״כ אע״ג שהיו באמת ודאי יודעים שמעלת משה ואהרן גדולה מהם, אבל מדוע תתנשאו וגו׳, והרי גם בלעדי משה ואהרן היתה השכינה שורה על אחרים שראויים לכך. (ד) ויפול על פניו – לתפלה, וכפירוש הרשב״ם, וכמו שכתבתי בספר ויקרא (ט,כד) ובכמה מקומות. ובין כך השיג רוח הקודש וידע להשיב דבר. ועיין להלן פסוק י״ז. (ה) ויודע ה׳ וגו׳ – באשר ידע משה שבלבם על כהונה ועל לויה, ועוד מה שבלב קרח על נשיאות אליצפן, על כן השיב משה שלשה דברים: ויודע ה׳ את אשר לו – היינו לוים שנאמר בהם (שמות לב,כו) ״מי לה׳ אלי״, וכבר ביארנו שם שהם מייחדים מעשיהם אך לשם שמים ולכבודו יתברך. ואת הקדוש – היינו קדושת העבודה. והקריב אליו – מכבר בעת בריאת שמים וארץ בטבע היצירה, כך היא נשמת אהרן מסוגלת לכהונה, ונשמת הלוים להיות נבחרים לשמו. אלא שהגיע ע״י גלגולי מעשה העגל להתגלות הענין. ועיין להלן (יז,יט) מה שכתבתי שם. ואת אשר יבחר בו – היינו לנשיאות, שדרך להתחלף, אבל לא כרצון בני האדם, אלא ׳אפילו ריש גרגותא משמיא מוקמי לה׳. והוא יתברך יקריב אליו בכל דור ודור. ואמר על כל אלה בקר. אין פירושו מחר דוקא, אלא משמעו שיגיע עת אשר יהיה הדבר ברור לכל, ומכונה בשם ״בקר״ (כמו) שהיום ׳מבקר׳ ומוכיח כל דבר על מכונו. והיה זה ברוח הקודש, כי ללויים עוד לא הגיעה הבחינה למחר עד שהגיע דבר המטות. (ו) זאת עשו – מיד לצורך הענין, שהוא מביא ל׳ביקור׳ בדבר הכהונה ״ואת הקדוש״, ועל זה אמר: (ז) ותנו בהן אש – בתוכן, ולא עליהן שיהיו מלאות גחלים כמו ביום הכפורים, כדי לשנות מדרך עבודה. ועיין להלן פסוק י״ח. לפני ה׳ מחר – זה הפרט יתגלה ביום מחר. ומובן דאינך פרטים יתגלו כל דבר בעתו. וכן אפילו ענין הנשיאות בהמשך הזמן ניתן לדעת, אשר אך לו יתברך המתנשא לכל לראש. (ט) המעט מכם – לפירוש המפרשים ׳המעט לכם׳ מיבעי {וכתרגום אונקלוס ״הזעיר לכון״}. אלא הכי פירושו, וכי עון קל הוא, שאתם באמת מוכשרים להשיג רוח הקודש ונבואה ע״י מה שהבדיל (אתכם) למשכן ה׳. ולעמוד לפני העדה לשרתם – בכל דבר שבין אדם לשמים, בתפלה וכדומה, כמו שכתבתי בספר דברים (י,ח), וכל זה גורם אהבת ה׳, ובכל זאת ובקשתם גם כהונה, ואם כן אות הוא שלא משום שאתם מבקשים חסידות ואהבת ה׳ אתם נכנסים לתגר הלז, אלא משום כבוד הכהונה. וכי עון קל הוא בעיניכם לבקש להשתמש בתגא של עבודה לכבוד עצמכם, וזה עצמו כדאי למנוע מכם תאוה זו. דבאמת מעלת הכהונה אינה ראויה כי אם למי שזוכה לעשות מעשיו אך לשם שמים ולא לכבוד עצמו. ועיין מה שכתבתי בספר שמות (כח,לה). {שבא לזו התכלית המעיל של תכלת}. (י) {ויקרב אותך וגו׳ – עוד יותר משארי הלויים. היינו במה שבני קהת עבודת הקודש עליהם שגורמת אהבת ה׳, כמו שכתבתי לעיל (ז,ט)}. (יא) הנועדים – עלינו. על ה׳ – לתקן, באשר הוא יתברך היסב להתחר בנו. וכיוצא בזה בספר שמות (טז,ז) כמו שכתבתי שם בשם המכילתא. ועיין להלן (יז,כ). (יב) לא נעלה – שהמשכן היה עומד במקום גבוה כמו בית המקדש, ומשה ובית דינו היו בהר. ועיין מה שכתבתי להלן (כא,יט) עה״פ ״ומנחליאל במות״. על כן אמרו ״לא נעלה״. (יג) להמיתנו במדבר – אי אפשר להבין הדברים כמשמען, דהאיך משה ממיתם ח״ו. אלא על כרחך כוונתם שחושדים אותו שהוא מבקש מה׳ שיגזור כן באשר ידע שלא יבא לארץ ישראל ושוב לא ישתרר עליהם. דזה היה ידוע דיהושע מכניס ישראל לארץ, כמו שכתבתי ריש פרשת שלח (לעיל יג,ב), משום הכי ביקש מה׳ שיעכבם במדבר ארבעים שנה ובזה האופן כדי שיהא הוא מתנשא לראשם. גם השתרר – לא השתררות לבד ביקש בזה אלא עוד דבר גדול אשר ההשתררות טפלה לאותו דבר, ורמזו לו בזה שגם (על) חייו לא היה בטוח שהרי הנבואה היתה ידועה דמשה מת במדבר, על כן ביקש כל זה כדי שיחיה וגם ישתרר. וכל זה הטילו קוצים לעיני משה. (יד) אף לא וגו׳ ותתן לנו וגו׳ – עוד ׳לא הביא׳ אותנו והנה מתפאר עלינו כי ׳נותן לנו׳ וגו׳. {תנקר – שלא נראה את הרעות שאתה עושה לנו}. (טו) ויחר למשה – נצטער הרבה, ואינו מלשון כעס, וכמו שכתבתי בספר בראשית (לא, לה-לו). {מדלא כתיב ׳ויחר אף משה׳. והא שהרגיש משה רבינו כל כך, יותר משהיה בדיבור אהרן ומרים שלא הרגיש משה מאומה, כמו שכתבתי שם (לעיל יב,ג), היינו משום דשם לא היה נוגע הדיבור להנהגת העם, כי אם לכבודו של משה שלא נהגו בו כבוד כל כך, וזה לא נגע בלבו כלל. משא״כ כאן שהראו להמון העם דמשה מבקש רעתם חס ושלום, ובזה תגיע רעה רבה לכלל ההנהגה}. אל תפן אל מנחתם – פירוש רש״י מנחות התמידים אינו ע״פ הגמרא בחגיגה (ו,ב) שמשעת מרגלים לא הקריבו תמידים כלל, וא״כ לא היתה מנחה. והנראה על פי מה שכתבתי ריש ספר ויקרא (ב,א) דלהשחתת המדות הבאה ע״י אחת מארבע מרות שנתקלקלו, באה מנחה, לכפר ולרפא חולי המרה ומה שנתעוות בשעת החולי, וכענין האמור בשאול (ש״א כו,יט) ״אם ה׳ הסיתך בי ירח מנחה״, ובמלאכי (ב,יג) ״וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה׳ וגו׳ מאין פנות אל המנחה״, יע״ש. {וקרבנות יחיד הקריבו, כדאיתא במו״ק (טו,ב), וכמו שכתבתי בהעמק שאלה סימן קס״א}. ואמר משה, שאם יביאו מנחה לכפר על דברי עזות כל כך שדברו בשביל כעס ותרעומת עלי ״אל תפן אל מנחתם״, כי לא מחמת כעס ומכאוב לב הגיע להם זה העון, שהרי אין להם על מה לכעוס שהרי — לא חמור אחד מהם נשאתי. [הרחב דבר – ובזה יתפרש יפה מקרא (ישעיהו א,יג) ״לא תוסיפו הביא מנחת שוא״ שאין לו משמעות. ולדברינו הפירוש, שמביאים על מה שעושים שלא כראוי כאילו בא להם מחמת קלקול איזו מרה שמביאה לידי מעשים אלו, ובאמת המה עושים בשאט נפש בלא הסתת הטבע המקולקל, וא״כ הרי זו ״מנחת שוא״.] לא חמור אחד מהם נשאתי – לפי הפשט, מנהגם היה שהמשתרר על הצבור ׳ינשא׳ על הסוס, כלשון המקרא בקהלת (י,ז) ״ראיתי עבדים על סוסים, ושרים וגו׳⁠ ⁠״, אלמא דראוי להיות להיפך. אך גם המשרת את אדוניו בדרך נותנים לו חמור. ואני לא לבד שלא לקחתי סוסו של אחד מהם, אפילו חמור לא לקחתי לרכוב. [הרחב דבר – ורש״י פירש בשם מדרש חז״ל — אפילו חמור שהרכבתי את אשתי ואת בני בשעה שהלכתי ממדין למצרים לא היה משלהם. ויש להעיר, יאמר רבותא יותר שהלחם שאכל במצרים לא היה משל צבור? אלא מזה מוכח שהעוסק בתמידות בצרכי צבור אין זה מן החסידות שלא יאכל משלהם, שהרי יהיה מוכרח להאציל איזו שעה למצוא פרנסתו ולא לעסוק בצרכי צבור, והרי נוח להם שגם באותה שעה יהא שקוע בצרכיהם ויהיה ניזון משלהם. וגם משה ניזון אז משל צבור, ורק החמור שהביא את אשתו היה משלו. ובאמת לא היה בשביל שנצרך משה לאשתו ובניו במצרים, שהרי מיד שבו למדין, אלא כך בקשה היא ממנו לראות תפארת יציאת מצרים, וכדתניא במכילתא פרשת יתרו, ודבר שבאמת אינו ההכרח לחייו של העוסק בצרכי צבור, ודאי ממדת חסידות שלא להעמיס על הצבור יותר מן ההכרח לחייו.] ולא הרעותי את אחד מהם – להתכבד בקלון מי מהם שיהא גורם כעס המביא לידי עזות בלי דעת, אבל המה אינם בכעס כי אם עזי נפש ברצון, וא״כ אין ראוי שתקובל מנחתם לכפרה על זה. (טז) היו לפני ה׳ – במועד קטן (טז,א) פירשו חז״ל — ׳לפני בית דין׳, ולמדו מכאן דמזמינין לדין. והוא פלא, איזה דין תורה היה כאן, והיאך מוכח מ״לפני ה׳⁠ ⁠״ בכאן יותר מבכל מקום דמשמעו לפני אהל מועד. אלא הוא שהיה קשה לחז״ל מה העלה משה בזה המאמר יותר ממה שכבר אמר לקרח. וכבר העירו המפרשים ז״ל בזה. אבל כד דייקת, לא ציוה הפעם ליתן אש במחתות. והסיבה לזה, שמתחילה הבין משה שקרח ודתן ואבירם כופרים בכל מה שאמר משה בשם ה׳ שלא כן הוא, ומשום הכי אמר שיתן אות במה שכולם יהיו נשרפים מאש הקטורת, רק את אשר יבחר ה׳ הוא יחיה. אבל עתה התבונן מדברי דתן ואבירם שהוא נחשד דהקב״ה עושה על פי בקשת משה, וגם זה עון פלילי, וכדאיתא במסכת שבת (קמט,ב) ׳כל מי שחבירו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב״ה, שנאמר ״לא יגורך רע״⁠ ⁠׳, מכ״ש לבקש רע על דורו ח״ו. ולפי זה החשד מה יועיל זה האות שלא יאמרו גם בזה ככה. משום הכי אמר ״היו לפני ה׳⁠ ⁠״ היינו דין תורה. והענין, דכל דיני תורה הקבועים לדורות המה עיקר טבע הבריאה כמו חוקות שמים וארץ, כמו שכתבתי בספר בראשית (א,א) ובספר ויקרא ריש פרשת בחוקותי. והנה, מכבר נאמרה פרשה לדורות בפרשת בהעלותך (לעיל ח,יט) ״ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש״. והלא לא כפרו קרח ודתן ואבירם בתורת משה הבאה לדורות עולם (שהם חוקות שמים וארץ), אלא חשבו שכל גדולי ישראל ראויים לגשת אל הקודש. על כן היה בזה דין תורה שאם אינם ראויים יהיו ניגפים ומתים מיד. ולא מהקטורת כלל יגיע העונש, שזהו עונש לשעה, ולא טבע שמיקרי ׳דין תורה׳, משום הכי ניתן לחשוד, אלא הזמינו עצמכם לדין, היינו לעונש הניגשים אל הקודש שלא כראוי. (יז) ונתתם עליהם קטרת – ולא הזכיר אש, וכמו שביארנו. ומכל מקום שייך לשון ״והקרבתם״, באשר שהוא דרך הקרבה, כמו דכתיב ׳הקטרה׳ בשמיני למלואים אע״ג שעדיין לא ירדה האש. ואע״ג שנצטוה ברוח הקודש שיעמדו כולם בקטורת, כמו שכתוב לעיל פסוק ד׳, מ״מ ברור שלא היה דבור מפורש בזה, שהרי לא נכתב, אלא ברוח הקודש ראה כי כן יש לצוות ולעשות. והיה סבור מתחילה לצורך הענין שישימו גם אש, ועתה ראה לצורך הענין שיהיו בלא אש, ויהא ניכר לכל אדם שיצאה האש ״מאת ה׳⁠ ⁠״ (פסוק ל״ה) הוא קודש הקדשים, ולא מאת הקטורת. ועיין להלן (יז,יב) בדיוק לשון (פסוקנו) ״ונתתם״ ולא ׳ושימו׳, כמו לעיל (פסוק ז׳) וכן בסמוך (פסוק י״ח) כתיב ״וישימו״. אלא שהוא משום שכן ציוה משה שלא יתנו אש, עיי״ש. (יח) ויתנו עליהם אש – כאשר הר״ן איש מאז היתה תשוקתם להקטיר לפני ה׳ גם שלא ברצון ה׳, אלא שלא יכלו לבא לאהל מועד, שהלוים היו לגדר. ועתה כי נפרץ הגדר והגיעו לידי מעשה זה של המחתות, שוב לא שמעו למשה אלא עשו כמו שאמר משה תחילה. ומשום הכי לא כתיב ׳ויעשו כן׳, אלא ״ויתנו עליהם אש״. וכתיב ״עליהם (אש״) ולא ׳בהן׳, היינו מלאות גחלי אש כעבודת יום הכפורים, אחר שנתכוונו להקטיר באופן היותר טוב, ולא כדבר משה. ומשה ואהרן – ולא כמו שאמר משה שיעמוד אהרן עם חמשים ומאתים איש, אלא עמד עם משה. והיינו משום שלא שמעו הר״ן איש לפקודת משה, ואהרן לא הורשה לעמוד עם אש שלא בזמנו, על כן סר מחברתם ועמד עם משה בפני עצמו, לראות מה יעשה ה׳. (יט) ויקהל עליהם קרח – עוד מבערב הקהיל את כל העדה שיהיו מוכנים לבא בבוקר אל אהל מועד, לראות שיקובל הקטורת שלו לרצון, כאשר בטוח היה, כפירוש רש״י (לעיל פסוק ז׳) בשם המדרש (במדבר רבה יח,ח) שראה כ״ד משמרות מבניו. (וטעות הדפוס הוא במדרש רבה, וצריך לומר ׳י״ד משמרות׳ שיצאו מהימן מבני קרח). את כל העדה – לא כל עדת ישראל נקבצו ובאו לכך, שהרי בסמוך (פסוק כ״ד) כתיב ״דבר אל העדה לאמר העלו מסביב וגו׳⁠ ⁠״, הרי היתה עדה אחרת סביב משכן קרח דתן ואבירם רחוק מאהל מועד. אלא הכי פירושו, אותה העדה שנקהלו לפתח אהל מועד לא היתה ביאתם לכבודו של משה ואהרן ולראות במפלתן של המלינים עליהם, אלא להיפך, שהיו כל הקהל באים מחמת שהקהילם קרח לראות בקלקלתן של משה ואהרן חלילה. אבל מי שלא נפתה לקרח לא הלך כלל לפתח אהל מועד, ואדרבה כמה נקבצו לדתן ואבירם להתרעם עליהם, ו׳ברוך חכם הרזים׳ שאין דעתן של בני אדם שוה. אל כל העדה – בשביל שהנקהלים החלו להתלוצץ ולהקל בכבוד משה ואהרן, על כן נראה כבוד ה׳, ונפל פחד ה׳ עליהם. (כא) העדה הזאת – שנקבצו ובאו הנה, וראוים לעונש משום שהיו מקטני אמנה בדבר משה. (כב) לכל בשר – שרוח שלו רך ונפתה, כמו בשר שהוא רך, וכדאיתא בסנהדרין (סא,ב) מפי אחרים גריר אבתרייהו. ועוד יש לפרש ״לכל בשר״ — שהרוח דומה לבשר, להיותו נמשך אחר הנאת עצמו, והרי זה כמו תענוג בשרים. ועיין להלן (כז,טז) ובספר בראשית (ו,ג) וספר דברים (ה,כג). והנה הועילה תפלתם, ובא דבור בפני עצמו על עדה אחרת שעמדו סביב למשכן קרח דתן ואבירם. (כד) למשכן קרח דתן ואבירם – אבל הר״ן איש נצולו מגזירה זו דבליעה, משום שהם כיונו לשם שמים, וגם בעיקר מחלוקת היו נפתים כמו שכתבתי לעיל (פסוק א׳), וכל חטאם היה בהקריבם לפני ה׳, ועל כן לא נענשו בני ביתם כמו קרח דתן ואבירם. (כה) וילך אל דתן ואבירם – לפי הפשט הלך להזהיר את העדה כאשר נצטוה. אבל בסנהדרין (קי,א) למדו מכאן שאין מחזיקין במחלוקת, הרי פירשו שהלך משה להוכיחם ולפייסם. ולמדו זה מדלא כתיב ׳וילך אל משכן קרח דתן ואבירם׳, אלא הלך גם לזו התכלית לפגוע בדתן ואבירם שהיו אצל משכן שלהם, ולא כקרח שהיה אז פתח אהל מועד. וילכו אחריו זקני ישראל – בכל מקום שהלך משה לצורך ישראל הלכו אחריו הזקנים לסייעו ולכבודו, ומדוע כתיב מפורש כאן. אלא באשר משה בעצמו לא קרא אותם לכבודו, משום שראה עדה גדולה מקילים בכבודו ושמחים בכשלונו, וכסבור היה אולי הזקנים גם כן רוח אחרת בקרבם. משום הכי מפרש הכתוב כי הלכו אחריו זקני ישראל — כדרך הנשיא המלך וזקנים אחריו. וראוי לדעת כי נשתנה מנהג הכבוד ממה שהיה בימי האבות שמבואר בספר בראשית (מח,טו) להיפך, עיי״ש בשם מדרש רבה. (כו) וידבר אל העדה לאמר – אחר שהוכיחם ולא הטו אוזן. או כאשר ראה שכל כך העיזו שלא יצאו לקבל פני משה והזקנים כפי דרך ארץ, שוב ידע שאין תקוה מהם. פן תספו בכל חטאתם – באיזה חטא קל שלהם. אע״ג שאינו הולך אחריהם בעון מחלוקת החמור, מ״מ אם יהיה בידם איזה חפץ שלהם חל על זה חרון אף ה׳, ובעידן ריתחא ענשי אעשה גם כן, יחול החרון על האדם. והיינו פירוש ״בכל חטאתם״ — אפילו חטא אחר שלהם שיש עמכם. (כז) יצאו נצבים – ולא נחתו מפחד אשר לפניהם. וכסבורים שלא בא משה והזקנים אלא להזהיר את העם שלא יהיו נגררים אחריהם ולא יהיו נספים בעולם הבא. (כח) כי לא מלבי – הוא דבר אחר. ואמר שני דברים: א׳, כי לא הייתי בודה מלב, אלא בשליחות ה׳. ב׳, כי לא בקשתי מהקדוש ב״ה גדולות לאחי ולשבטי. ולא כמו שחשבו דתן ואבירם. (כט) ופקודת כל האדם – לעזוב מה שלהם לזרעם אחריהם, וכדומה, מה שהחולה ׳מפקד׳ מחמת מיתה שאינה פתאומית, אזי תדעו ״כי לא ה׳ שלחני״, והכל בדוי, והמה נקיים לגמרי. {ופקודת כל האדם יפקד – שהיו נוהגין לקבור בכוכין, ואח״כ ׳פוקדין׳ עליהם אולי לא מתו באמת, כדתניא במסכת שמחות. מבני הגאון מורינו חיים ברלין (נ״י) ז״ל}. (ל) וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה׳ – במה שחשבו כי הוא מליבי, היינו שאני בקשתי זאת, ולאהבת הקב״ה אותי נשא פני לדכא את ישראל ולהוריד כבודם, וא״כ הרהרו גם אחרי וגם אחרי הקב״ה ששמע בקול איש על זה. משום הכי יהיה ענשם כל כך קשה שירדו חיים שאולה. אבל אם היה באמת ע״י בקשת משה, אע״ג שהיה מ״מ ענשם על שחשדו גם זה שלא בא בשליחות כלל, אבל זה החשד של שקר לא היה אלא על משה ואין זה ׳נאץ את ה׳⁠ ⁠׳, והיה העונש קל מזה, שהיו מתים במגפה וכדומה. (לא) ותבקע האדמה אשר תחתיהם – לא נפלו תיכף ומיד כמו ברעידת הארץ, דאי היה כן לא היה עוד רעש ופחד על מי שלא נפל כרגע. אלא מתחילה ׳נבקע׳ ונעשה פה, ואחר כך... (לב) ותפתח וגו׳ – אותו הפה החל לבלוע בכח המשיכה אחד אחד מי שהיה ראוי להבלע. ואת בתיהם – אין הכוונה בתים ממש, שהרי לא היה להם בתים כי אם אהלים. אלא הפירוש — משפחתם וזרעם, כמו ״בית יעקב״ וכמו שכתבתי בספר שמות (יב,כג יב,כז). ומשום הכי פירש הכתוב ״ואת כל האדם אשר לקרח״, דלא כמו דתן ואבירם שנבלע כל זרעם ולא נשתייר מביתו מאומה, משא״כ קרח שבניו לא מתו. אלא ״כל האדם (אשר לקרח״) היינו עבדיו והנגררים אחריו באהלו. וקרח עצמו לפי המדרש נבלע גם הוא עמם. ולפי הפשט יבואר עוד להלן (כו,י). (לג) (חיים) שאולה: עמוק לפי תהום. ואע״ג שלא נראה לאדם מה שנעשה עמם בבטן הארץ, אבל הכתוב מגיד שכך היה. ויאבדו מתוך הקהל – לא כמו קבורים שניכר כמו אדמה חפורה בזה המקום, אבל כאן כשנסתם הפה היו אבודים ולא ניכר מקומם איה. {ואע״ג דבב״ב ריש פרק הספינה (עד,א) איתא שהיה מקום בית הבליעה ניכר, ועיין מה שכתבתי להלן (כו,י), מ״מ לא ניכר אנה הלכו ונשטפו בתהום האדמה}. (לד) לקולם – בשעה שהפה היה שואף ובולע היו צועקים מר {שיתפסו אותם ולא יניחום לירד, אבל המה נסו וחששו פן תבלע הארץ בכח הבליעה גם אותם}, וחשו שארי אנשים פן אח״כ יהיה הפה בולע גם אותם, כמו שבבית דתן ואבירם היו נבלעים אחד אחד מכל המקום שהיו. (לה) מאת ה׳ – ולא מאש הקטורת. אלא ״מאת ה׳⁠ ⁠״ היינו מקודש הקדשים, והיה בזה מיתה במגפה כמו הדין לזר הקרב, ועיין להלן (יז,יד). אמנם נתכבדו שהיה בזה כעין שריפת נדב ואביהוא דכתיב ג״כ ״מאת ה׳⁠ ⁠״ (ויקרא י,א). {ומשום הכי כתיב ״מקריבי הקטורת״, ללמדנו שהעונש פגע בהם משום הקטורת ולא בעוון המחלוקת שהיה טפל בכוונתם}.

Netziv Bemidbar 17נצי״ב במדבר י״ז

(ב) אל אלעזר – שהוא היה ממונה על המזבחות בעבודת משא בני קהת, וממילא היה בידו כל צרכי המזבח. {מבין השריפה – ׳מן השריפה׳ מיבעי. אלא משום שהיה אסור לאלעזר ליטול את המחתות אילו היו קרובות למתים, שלא יהא נטמא במגע המת, משום הכי היה נצרך להרחיק המחתות מהם והיו מונחים ׳בין הנשרפים׳ ולא אצלם. ואע״ג שהיו טמאים מחמת ׳חרב הרי הוא כחלל׳, מ״מ לא הוזהרו כהנים על ׳חרב הרי הוא כחלל׳, כמו שכתבו התוספות נזיר (נד,ב) שאין נזיר מגלח על ׳חרב הרי הוא כחלל׳ ואין הכהן מוזהר עליו}. ואת האש זרה הלאה – לא יחזיר האש על המזבח, ולא להשתמש בה. כי קדשו – אין הפירוש מלשון קדושה, דא״כ הכי מיבעי ׳כי קדושים המה׳, שהרי כבר המה קדושים בהיותם על המזבח, וגם ע״פ דקדוק לשון הקודש ׳כי נקדשו׳ מיבעי. אלא משמעות ״קדשו״ כמו ״ולא יהיה קדש מבני ישראל״ (דברים כג,יח), דמשמעו שנתחלל מחשיבותו ונעשה ״קדש״. כך אש המזבח שהיתה קדושה ועתה קדשה ונתחללה, על כן אינה ראויה לא למזבח ולא לחול, כמו כל קדושת הגוף שאין לה פדיון בנפול בה מום וכדומה. (ג) את מחתות – חזר למחתות שהמה לא נתחללו מקדושתם, ואדרבה העלה המקום יתברך אותם מקדושה קלה לחמורה, כדאיתא במנחות (צט,א) דמתחילה היו תשמישי המזבח ועתה נעשו גוף המזבח. החטאים האלה בנפשותם – כבר נתבאר (לעיל טז,א) שר״ן איש הללו היו חסידי הדור, ומסרו נפשם על אהבת ה׳, ומשום הכי כתיב זה הלשון, כמו בנזיר (לעיל ו,יא) ״וכפר עליו מאשר חטא על הנפש״. אלא דשם כתיב ״על הנפש״ דמשמעו על הנפש החיוני, לצערו מבלי הועיל לפי כוחו, כמו שכתבתי לעיל שם, וכאן כתיב ״בנפשותם״ והוא נפש המעלה שנקראת ׳נשמה׳, שחטאו במה שרצו להעלות אותה ע״י אבדון מזה העולם. ויקדשו – עתה במה שהקריבום לפני ה׳ בקטורת נתקדשו, על כן הנני מעלה אותם עוד בקודש. ויהיו לאות לבני ישראל – אי אפשר לפרש לאות שלא יקרב איש זר הכתוב בסמוך (פסוק ה׳), דא״כ למה חילק הכתוב הטעם, והיה ראוי לכתוב כאן או במעשה (פסוק ה׳) ׳ויהיו לאות לבני ישראל אשר לא יקרב׳ וגו׳. אלא משמעות ״אות״ דכאן הוא דבר אחר, שלא יהא אדם מתברך בלבבו להתקדש למעלה מדעת עליון יתברך, ועל זה כתיב ״כי ה׳ אלהיכם וגו׳ ולא יקח שוחד״, כמו שכתבתי במקומו (דברים י,יז) ובספר ויקרא (ט,ו). עוד הוא ״אות״, שמכל מקום מי שעובר על זה לא יהא אדם מבזה אותו כמו שמבזים לאפיקורסים ובוזי ה׳. דלא כן חלק אלה האנשים, אחרי שקבלו ענשם חילק הקדוש ברוך הוא להם כבוד. והושע הנביא (יד,ה) אמר ״ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו״ — לאלו ש׳השתובבו׳ מחמת ש׳התנדבו׳ לה׳ ועשו פרעות וקבלו ענשם, עתה ׳ארפאם׳ ולא ישתובבו עוד, ו״אוהבם״ על מה ש׳התנדבו׳ לה׳, ״כי שב אפי ממנו״ — על הפרעות שעשו מחמת זה הלא הענשתים ושב אפי, מעתה ״אוהבם״ על ה״נדבה״. וכל זה הראה הקב״ה כאן במחתות ר״ן איש. (ד) את מחתות הנחושת – בציווי (פסוקים ב-ג) לא כתיב ׳הנחושת׳. אלא משום שהתחכם אלעזר מעצמו לעשות רקועי פחים למזבח החיצון, משום שגם המה היו מחתות נחושת, משום הכי פירש הכתוב כאן ״הנחושת״. (ה) זכרון לבני ישראל – עוד טעם על שעשה על מזבח החיצון, כדי שיראו הכל ויהי להם לזכרון. {כקרח וכעדתו – ׳ועדתו׳ מיבעי. אלא אפילו מכוין למצוה אסור לעשות מחלוקת}. כאשר דבר ה׳ ביד משה לו – לבד הדבור המפורש ״אמור אל אלעזר וגו׳⁠ ⁠״ הבין משה רבינו עוד כוונה בזה הציווי. מדאמר ה׳ בלשון ״לבני ישראל״, ולא אמר ׳לאות בישראל׳ ויהיו גם הכהנים בכלל, אבל ״לבני ישראל״ משמעו טעם מיוחד לבני ישראל לבד כהנים, היינו ״אשר לא יקרב וגו׳⁠ ⁠״. וזהו ״כאשר דבר ה׳ ביד משה״, דמשמעו — גמרא, כמו שכתבתי כמה פעמים בשם סוגיא דכריתות (יג,ב), והיינו מה שהוכיח משה בכח פלפולו, והוא ׳דבר ה׳⁠ ⁠׳ על פי סיוע למשה. ומשמעות לו לפי הפשט — לאלעזר, משה הוכיח לאלעזר דלזה כיוון ה׳. (ו) {כל עדת – אע״ג שלא נקהלו כולם, מ״מ התלוננו באהליהם}. ממחרת – שראו המזבח מצופה בנחושת של המחתות של ר״ן איש, והבינו כי היו חשובים לפני ה׳, על כן התלוננו לאמר אתם המיתם את עם ה׳. לא על קרח דתן ואבירם התרעמו, ואדרבה שמחו במיתתם כמו שכתבתי בספר דברים (יא,ו), אבל על הר״ן איש הצטערו, וחשדו את משה ואהרן שהמה יעצו מלבבם להיות נגשים בקטורת. ואילו לא הרשו אותם משה ואהרן לא עשו מאומה בפועל עד שהיו קרח דתן ואבירם נבלעים, והיו חוזרים המה בתשובה. אמנם באמת כל זה היה גם כן על פי רוח הקודש כמו שכתבתי לעיל (פרק ט״ז פסוקים ד׳,ה׳,י״ז). (ז) והנה כסהו הענן – הבינו שיש דבר ה׳ מחדש. וגם באשר נתראה כבוד ה׳ החשו מלהתלונן. (ח) אל פני אהל מועד – אהרן לא נכנס בפנים, שהרי אסור לבא בכל עת להיכל כדאיתא במנחות (כז,ב), משום הכי כתיב ״אל פני״, אבל משה נכנס אח״כ לפנים ובא אליו הדבור. (י) הרומו – לעיל (טז,כא) כתיב ״הבדלו״. שאז (לעיל שם) היה הגדר נפרץ, וכולם נדחקו אל פתח אהל מועד, כמבואר שם פסוק י״ט, והיו שוים במעמד עם משה ואהרן, משום הכי צוה ה׳ שיבדלו לצד. אבל עתה כבר נגדרו (העדה) ועמדו מרחוק ורק משה ואהרן עלו אל פני אהל מועד, על כן צוה ה׳ ש׳ירומו׳ למעלה מן העדה או שלא יכנסו לתוכם, וכמו שכתב הרמב״ן דכל זמן שהצדיקים בתוכם אי אפשר לשלוט בהם המגפה. ומקרא מלא הוא (ישעיהו נז,א) ״כי מפני הרעה נאסף הצדיק״. ויפלו על פניהם – כבר ביארנו בכמה מקומות דמשמעו לתפלה, ובתענית (יד,ב) מבואר הכי. והעלו כאן בתפלתם, דמשמעות ״כרגע״ היינו ברגע אחד יכלו כולם, כמו מכת בכורים במצרים שברגע חצות נפגעו כולם, וכן חיל סנחריב, ולזה האופן לא היתה מועילה הקטורת. אבל בתפלתם הועילו שלא יהיה ״כרגע״, אלא כעין מגפה ע״י מלאך המשחית כמו שהיה בימי דוד, והיה נמשך עכ״פ איזה עת, ולא נפלו כולם כאיש אחד. ומשום הכי היתה שהות לעשות סגולת הקטורת. (יא) קח את המחתה וגו׳ – לא היה על פי הדבור אלא על פי ידיעה ממלאך המות שקטורת מועילה למגפה רחמנא ליצלן. ואע״ג שנעשה בזה איסור להוציא לחוץ, וגם הרי היא קטורת זרה, מכל מקום הרי פקוח נפש דוחה הכל. ויבואר עוד לפנינו. ותן עליה אש – לשון ״עליה״ משמעו מלאה, דלא כתיב ׳ותן בה׳ כמו בספר ויקרא (י,א) ולעיל (טז,ז), ולפי הענין לא נצרך למלאות גחלי אש, ויבואר לפנינו. ושים קטרת והולך מהרה וגו׳ – פירש בתרגום יונתן ״ושוי קטרת בוסמין על אשתא״, היינו אצל המזבח, כדכתיב אח״כ ״והולך מהרה וגו׳⁠ ⁠״. ולצורך הענין היה די אם יתן את הקטורת על האש בבואו לשם, וכמו שעשה אהרן באמת, כמו שיבואר. אבל משום שהיה באיסור, אלא פקוח נפש דוחה, וכל שאפשר להקל האיסור עדיף, משום הכי צוה משה שלא יתן בחוץ שיהיה איסור כרת, אלא יתן בפנים, ולא יהא אלא איסור הוצאה וקטורת זרה. והתחכם עוד שלא יתן (הקטורת) על האש, שהוא קטורת זרה בידים, אלא יתן את הקטורת מצד הגחלים, היינו, בעת שימלא במחבת הגחלים לא ינענע המחבת להשוות הגחלים על כל המחבת, אלא יהי מלא מצד אחד, ובצד השני יהיה ריקן, וצוה שישים הקטרת בצד השני, ומשום הכי לא כתיב ׳ושים עליה (על האש) קטורת׳. וממילא בריצה מעל המזבח תגיע הקטרת אל האש ויהיה נקטר בגרם בעלמא. (יב) {כאשר דבר משה – אין הפירוש ׳כמו שדבר׳, שהרי לא עשה ככה. אלא הפירוש — תיכף ומיד, וכמו שכתבתי כיוצא בזה בבראשית (יב,ד) ובפירוש רש״י להלן (כ,כז). ומחמת שהיה לאהרן לחוש שמא יסתכן כמו נדב ואביהוא, ועיין בפסיקתא בפרשה זו, משום הכי כתיב דאהרן לא חש לעצמו בשביל אהבת ישראל וכפרתם}. והנה החל הנגף בעם – לשון ״והנה״ מורה על חידוש ממה שחשב, כמו שכתבתי בספר בראשית (טו,ד) ובכמה מקומות, והרי כבר הודיע משה שהחל הנגף. וגם כל המאמר מיותר. אלא משום שאהרן שינה מדבר משה, ולא נתן הקטורת עד שבא אל העם, למדנו מזה. ומשום שהיה דבר משה לא בדבר ה׳ אלא מדעת עצמו, ומטעם פקוח נפש שדוחה, ומשום הכי צוה משה שתהיה הקטרה בפנים, ולא יהיה אלא איסור קטורת זרה ואיסור הוצאה לחוץ, שאין כל זה באזהרת כרת, כמו שכתבתי (פסוק י״א). אבל כל זה כשהוא ברור שכבר החל הנגף, משא״כ אם אין ידוע בבירור, טוב לעשות איסור חמור כשיגיע לידי פקוח נפש, מלעשות איסור קל בשעה שיכול להיות שאין כאן פקוח נפש. משום הכי כאשר נסתפק אהרן אם כבר החל הנגף שהרי לא דיבר משה בשם ה׳, ואולי ברחמי שמים נשמעה תפלתם לגמרי, על כן לא הקטיר בפנים אלא בבואו למקום הקהל וראה ״והנה החל הנגף בעם״ כמו ששמע, אז ״ויתן את הקטרת״ — על האש. [הרחב דבר – מזה יש ללמוד ביו״ט שחל בערב שבת, ובשבת יהיה ענין סכנת נפשות, ונצרך לעשות מלאכה ביו״ט או בשבת משום פקוח נפש. אם ברור שתהיה הסכנה בשבת, יותר טוב להקדים המלאכה ביום טוב דקיל משבת. ואם אין הדבר ברור, יותר טוב להשהות וכשתבא הסכנה אז יחללו שבת קודש מפני פקוח נפש.] ויתן את הקטרת – בכל מקום דכתיב נתינת קטורת כתיב בלשון ׳שימה׳, כמו בנדב ואביהוא (ויקרא י,א) ״וישימו עליה קטרת״, ולעיל (טז,ז) ״ושימו עליהן קטרת״, ושם פסוק י״ח ״וישימו עליהם קטרת״. וכאן כתיב בדבר משה ״ושים קטרת״, ובמעשה כתיב ״ויתן״. וכן לעיל (טז,יז) ״ונתתם עליהם קטרת״, וכן בפרשת אחרי (ויקרא טז,יג) ״ונתן את הקטרת על האש וגו׳⁠ ⁠״, ולאו דבר ריק הוא. ונראה, דמשמעות ׳שימה׳ הוא נתינה בסדר יפה ושום לב, כמו משמעות ״ושמו בדיו״ (לעיל פרק ד׳) שביארנו שהוא תיקון על מתכונתם. וכן ביארנו בספר שמות פרק מ׳ הרבה לשון ״וישם״ שמשמעו — בשום לב וישוב הדעת. והנה בכל נתינת הקטורת על הכהן להיות נזהר ליתן מרחוק ולהתקרב לפניו כדי שלא תכוה ידו, וכדתנן בתמיד (פרק ו׳ משנה ג׳) ׳ומלמדים אותו הוי זהיר שמא תתחיל לפניך שלא תכוה׳. משום הכי כתיב בכל מקום ׳שימה׳. אבל לעיל (טז,יז) שציווי משה היה ליתן את הקטורת בלי אש, משום הכי כתיב ״ונתתם״. וכאן בדבר משה ליתן את הקטורת תיכף ומיד בהסיר הגחלים מעל המזבח, וגם הזהיר ליתן מן הצד כמו שכתבתי, משום הכי כתיב ״ושים״ — בזהירות. מה שאין כן אהרן לא נתן את הקטורת עד בואו לתוך הקהל והיו הגחלים עמומים מלמעלה, ולא הוצרך להזהר, משום הכי כתיב ״ויתן״. וכן ביום הכפורים (ויקרא טז,יג) שמשהה בהילוך מן המזבח החיצון עד מקום הארון משום הכי כתיב ״ונתן״. [הרחב דבר – והיינו דפליגי ביומא (נב,ב): תני חדא ׳צוברה פנימה שהיא חוצה לו׳, ותניא אידך ׳צוברה חוצה שהיא פנימה לו׳ (פירוש, ואין מעבירין על המצוות). ואמר אביי, מסתברא כמ״ד ׳פנימה שהיא חוצה לו׳, דתנן ׳מלמדין אותו הוי זהיר׳ וכו׳ (עכ״ל). ולכאורה תמוה במאי פליגי ביום הכפורים יותר מבכל יום. אלא כמו שכתבתי שבכל יום היה הכרח להיזהר, שהיו הגחלים לוחשות על המזבח הפנימי, משא״כ ביום הכפורים. והעלה אביי שמ״מ מסתבר שיותר טוב לעשות הכי.] (יג) ויעמוד בין המתים ובין החיים – פירש רבינו בחיי שעמד גם בין המתים שהיו חיים ביניהם, גם עמד בין החיים שהיו מתים ביניהם. ומשום הכי כתיב שתי פעמים ״בין״, ולא כתיב ׳בין המתים והחיים׳. ותעצר המגפה – לשעה זו, שכך היא סגולת הקטורת שאין מלאך המות יכול לעשות אז. אבל עדיין לא היו בטוחים שלא ישוב המלאך אחר כך למלאכתו, עד ששב אהרן אל משה והתפללו, כמו שכתבתי להלן. (יד) מלבד המתים על דבר קרח – למדנו שגם הר״ן איש מתו במגפה, וכמו שכתבתי לעיל (טז,לה) ש׳יצאה אש מאת ה׳⁠ ⁠׳ ולא אש הקטורת אכלתם. ונקרא גם זה נגף כמו (לעיל ח,יט) ״ולא יהיה בבני ישראל נגף בגשת בני ישראל אל הקודש״. (טו) וישב אהרן וגו׳ – לשוב ולהתפלל שלא ישוב המשחית בעם, אז הועילה תפלתם, והמגפה נעצרה — לגמרי. (יז) דבר אל בני ישראל – הדבור כאשר הוא. וקח מאתם – ׳ויתנו אליך׳ מיבעי, וכמו דכתיב במעשה (פסוק כ״א) ״ויתנו אליו וגו׳⁠ ⁠״. אלא משמעות ״קח״ — בעל כרחם, כדאיתא בב״ב (ח,ב) על הפסוק (שמות כח,ה) ״והם יקחו את הזהב״, וכמו שכתבתי ריש פרשת תרומה. ובאשר לא נצרכו מטות אלא לקטני אמנה בדבר משה בשם ה׳, ואם כן היו נראים נותני המטות המה הנשיאים כאילו המה אינם מאמינים ח״ו, ובאמת לא עלתה מחשבה זרה זו בלבבם ולא היו מרוצים ליתן, על כן היה הציווי שיקח בעל כרחם. דאע״ג שלא נצרך המטות בשבילם הלא נצרך בשביל אחרים באותו הדור, ולדורות, כמו שיבואר. ועיין להלן פסוק כ״א. מאת כל נשיאיהם וגו׳ – לא מכלל השבט ויהא כתוב ׳ראובן שמעון׳, ועל של לוי יהיה כתוב ׳לוי׳. אלא שם הנשיאים יהיה כתוב על המטות. ויהיה בזה אות גם על הכהונה גם על לויה, כמו שיבואר האות בפסוק כ״ג בשקדים ופרחים. ואע״ג דבאמת לא נצרכו לאות שוב על הכהונה, שהרי משום הכי נעשה מהמחתות ציפוי למזבח החיצון ״זכרון לבני ישראל וגו׳⁠ ⁠״ (פסוק ה׳), מכל מקום היה במטה גם אות על הכהונה יחד עם אות הלויה, ללמד דכמו אות הכהונה הוא לדורות כלשון הכתוב (פסוק ה׳) ״זכרון לבני ישראל וגו׳⁠ ⁠״, כך אות הלויה הוא לדורות עולם. ומשום הכי נכתב שם אהרן ושם הנשיאים על המטות. ועוד עיין במקרא הסמוך. שנים עשר מטות – משמע חוץ ממטה אהרן, שהרי כתיב ״מאת כל נשיאיהם״, הרי שבט אפרים ושבט מנשה שני נשיאים. ואע״ג דלעולם לא נמנו אלא י״ב שבטים, ובמקום שנמנה שבט לוי לא נמנה יוסף אלא לאחד כמו שכתב הרמב״ן בפרשת ברכה (דברים לג,ו) ובכמה מקומות, מ״מ כאן לא שייך זה הכלל, שהרי אם היה נבחר שבט אחר מי שהוא, היה אותו השבט יוצא ממנין השבטים, ושבט אפרים ומנשה היו משלימים מנין י״ב, ואם היה נבחר שבט אפרים לחוד היה הוא יוצא, ומנשה ולוי בכלל י״ב, ולזה באו המטות להורות איזה שבט מי״ג שבטים הוא נבחר ולא יהיה נמנה בכלל שבטי ישראל. ולא כמו שכתב הרמב״ן ז״ל כאן. (יח) כי מטה אחד וגו׳ – הוא טעם על שם אהרן ושם הנשיאים, ולא שמות השבטים, משום דאותות הכהונה והלויה על מטה אחד יבואו {היינו, השקדים על הכהונה והפרחים על הלויה, כמבואר להלן פסוק כ״ג}, ולא על שני מטות ויהיה על זה המטה אות שקדים ועל זה אות פרחים, אלא על מטה אחד יהיו השקדים והפרחים יחדיו. על כן יהיה נכתב שם אהרן על מטה לוי, וממילא כן שמות כל הנשיאים על מטה אבותם. דאם היה נבחר שבט אחר, גם כן היתה הכהונה והלויה מאותו השבט, היינו זרע אותו נשיא יהיו כהנים וכל השבט יהיו תחת הלוים. (יט) לפני העדות אשר וגו׳ – שהיו שני אופני יעוד, כמו שכתבתי סוף פרשת נשא (לעיל ז,פט): א׳, יעוד דבור שהוא לדורות, וזה הדבור יצא מעל העדות. ב׳, דבור שהיה לשעה, והיה יוצא מכלל הארון. וציוה ה׳ שהמטות יהיו מונחים ״לפני העדות אשר אועד וגו׳⁠ ⁠״, כדי שידעו שזה האות בא לשעה ולדורות, וגם יבינו שאינו בא מצד המקרה ע״פ בקשת משה או סיבה אחרת, אלא הרי הוא ככל משפטי התורה שקדמה לבריאת שמים וארץ ולא ישתנה לעולם. (כ) והשכותי מעלי וגו׳ מלינים עליכם – אין הפירוש ״מעלי״ — שמתרעמים עלי, שהרי ״מלינים עליכם״ כתיב, ועוד, מה זו תועלת מן המטות שלא יתרעמו על הקב״ה בשביל זה. אלא הפירוש ״מעלי״ — מה שמוטל עלי להסיר התלונה שעליכם באיזה עונש וכדומה, ובזה האות תשקט התלונה ממני. וכיוצא בזה ביארנו בספר שמות (טז,ז) ולהלן פסוק כ״ה. ויש לפרש עוד, דבמה שצוה להניח לפני העדות הוא לעד ואות אמת שבחירת אותו שבט אינו בא במקרה משום שהבכורים טעו בעגל, אלא מעיקר הבריאה היה ראוי להיות כן, אלא שלא יצא לאור עד שנתגלגלו כמה וכמה סבות. והרי זה כמו סגולת ישראל שעלתה במחשבה בראש הבריאה, ומ״מ לא יצאה לאור עולם עד לאחר כמה דורות, כך היא בחירת הלוים מתוך ישראל. ובזה השך את תלונותיהם על ה׳, שכסבורים הרבה אנשים שע״פ בקשת משה ואהרן נעשה כן, ואם כן היה מקום להתלונן גם על משה ואהרן, גם על הקב״ה ששמע לבקשת אוהביו נגד כבוד ישראל. עתה ידעו שכך עלה במחשבה בעת בריאת שמים וארץ, אלא שלא הגיעה שעה עד כה. (כא) ויתנו אליו וגו׳ ומטה אהרן בתוך מטותם – אחר שאמר משה בשם ה׳ כי כך הציווי ליקח בעל כרחם אפילו יסרבו, משום שהמה הנשיאים מאמינים במשה ותורתו, שוב לא סירבו ונתנו ברצון. אך כדי להראות שאין בלבבם שום ספק ששבט לוי הוא הנבחר, על כן נתנו מטה אהרן משלהם בתוך מטותם, להראות בזה כי הדבר ברור שהוא הנבחר לכהן, וכמו שחובה על הציבור להספיק כל צרכי הכהונה ולויה, כמו הבגדים וכלי שיר הכל באו מקופת הצבור, כך המטה שלו מוטל עליהם. ולא נצרך עיקר המטות אלא משום אחרים או לדור שאחריהם. {ופירוש רש״י קשה להבין, שהרי לא הניחו בעצמם באוהל העדות, אלא משה הניח, ומאין ידעו האיך הניח משה}. (כב) באהל העדות – ללמד שנתן והניח לפני העדות כמו שנצטוה. (כג) והנה פרח – החל לפרוח היינו הוצאת קצה העלים מן המטה. ״ויוצא פרח״ — העלים נתפשטו ויצאו לחוץ. ומזה הגיע ויצץ ציץ — המה הפרחים שמהם נעשה לבסוף פרי השקדים. ויגמול שקדים — הן הפרי בשלימות. ואי אפשר לומר שכל זה היה במשך הלילה קודם שראו ישראל, דא״כ כל זה מיותר, וראוי היה לכתוב ׳והנה גמל שקדים׳. והרשב״ם כתב שבשעה שהוציא משה לא היה אלא פרח, ולעיני העם הציץ וגמל שקדים. אבל אם כן להיפך מיבעי לכתוב ׳ויוצא משה וגו׳ אל כל בני ישראל והנה הציץ ציץ וגמל שקדים׳. ותו, הרי מפורש ביומא (נב,ב) מקלו של אהרן שקדיה ופרחיה, הרי שהיו הפרחים לדורות. אלא, כך היה נמצא על המטה גם ציץ גם שקדים, וכך כתב בתוספות ישנים (יומא שם). ובאו לאות שקדים גמורים על הכהונה, שהמערער עונשו ממהר לבא, כמו מעשה דעוזיהו וכפירוש רש״י (כאן). ועל לויה, לא מצינו שישראל נענש מיתה על עבודת הלויה {שהרי בסנהדרין (פא,ב) לא חישב אלא ׳זר ששימש׳. וכן ברמב״ם הלכות כלי המקדש סוף פרק ג׳ לא חישב אלא כהנים שעבדו עבודת הלוים. ועיין מה שכתבתי להלן (יח,ז)}, אלא ודאי איזה עונש יגיע, ובזה נמשל לפרחים המביאים לידי גמר הפרי. נמצא היה המטה אות גם על הכהונה גם על לויה, ומטעם המבואר לעיל. והנה העיד הכתוב דמתחילה פרח עלים קטנים, ואח״כ נתפשטו וגם הציץ, ואח״כ גמל שקדים. ולא היה הנס שיהיו פתאום עלים גדולים וכן יצאו פתאום שקדים גמורים, והלא בדרך נס לא יפלא כל דבר. אלא בא ללמד לישראל דרך העונש, שלא כל המערער אחר הכהונה תיכף יגיע עונשו במיתה, אלא יענש באיזה עונש גלוי, ואם לא ישוב אזי יגמל עונשו. והרי עוזיהו לא נענש במיתה, אלא הצרעת זרחה במצחו, והרי זה כמו הפרח והציץ, וכיון שנבהל עוזיהו ויצא ושוב לא ערער עוד לא נענש יותר, ואדרבה הנהיג המלוכה גם בהיותו יושב בית החפשית {ומשום הכי נמנו לו שנים אלו שמלך}. ובזה הערך הוא המערער אחר לויה, מתחילה עונשו מועט כעין יציאת עלים, ואח״כ אם לא ישוב יתרחב עונשו יותר עד שיגיעו לכעין ״ויצץ ציץ״. (כד) אל כל בני ישראל – דהנשיאים עצמם האמינו גם לפני זה כמו שכתבתי (פסוקים י״ז,כ״א), אלא בשביל כל ישראל, אולי יש עוד ספק בלב מי מהם. {ויראו ויקחו איש מטהו – הוצרך הכתוב להודיע זה, ללמדנו שמתחילה עלה על הדעת דהמטות האלו נתקדשו בזה שהונחו לפני העדות, שהרי אין מביאין חולין, כדאיתא במנחות (כא,ב) ׳מאי בעי התם׳, וא״כ יהא הפירוש ״והנחתם באוהל מועד״ (פסוק י״ט) — לעולם. אבל כשראו שמשה הוציא את המטות ״אל כל בני ישראל״, ואי לא היתה ההוצאה אלא כדי להראות שמשונה מטה אהרן ממטות שארי הנשיאים, לא היה צריך להוציאם ״אל כל בני ישראל״, היינו למחנה ישראל, ולא היה נצרך אלא להוציא מחוץ לאוהל מועד למען יראו הרבה אנשים, או הנשיאים שעמדו שם, ולהכניסם אח״כ לקודש. מזה הבינו שלא נתקדשו המטות כלל, ולצורך ענין רשאין להביא חולין לעזרה, כמו לצורך אכילת קדשים, ואז ׳לקחו איש מטהו׳. וזוהי דעת הרמב״ם בפ״ב מהלכות שחיטה הלכה ג׳, ולא כתוספות ורשב״א}. (כה) ותכל תלונתם מעלי – כבר ביארנו (פסוק כ׳) שאין הפירוש שילונו עלי, דא״כ מה מועיל האות. אלא התלונה היא על משה, וכדומה בכל דור, אך על ה׳ המשגיח להסיר התלונה מעבדיו ע״י עונש מיתה. ואמר ה׳ דבזה תכלה תלונותם ולא ימותו עוד. וכתיב ״תלונותם״ בדגש, ללמדנו שהתלונה על משה היא תלונה גם על ה׳, וכדאיתא במסכת סנהדרין (קי,א) שהמהרהר אחר רבו וכו׳. או כפירוש השני לעיל פסוק כ׳, דמשמעו שתי תלונות ממש — גם על ה׳ גם על משה. (כו) כאשר צוה ה׳ וגו׳ – פירש הכתוב דמשה לא עשה כדי שלא יתלוננו עוד עליו, אלא משום שהקב״ה צוה כן עשה. וגם בא ללמד שכאן הניח משה בעצמו, ולא כמו בצנצנת המן שצוה לאהרן, אבל כאן בא בקבלה שהוא בעצמו יניח, והיינו דכתיב ״כאשר צוה ה׳ אותו״. ועיין ספר בראשית (ו,כב). (כז) הן גוענו – תרגם יונתן ״הא מינן אשתיצאו בשלהובית אישתא, ומינן אתבלעו בארעא ואבדו״. הנראה שמפרש ״גוענו״ כעין דכתיב במבול (בראשית ו,יז) ״כל אשר בארץ יגוע״, דמשמעו שנשתנתה צורת הבשר ונהיתה למים, וכך כאן נשתנתה צורת הבשר לאפר. ובתרגום אונקלוס איתא ״קטלת חרבא״ אינו מובן כלל. ואולי טעות הדפוס וצריך לומר ״אשתא״. וראיתי בפענח רזי שתרגום אונקלוס — חרבו של מקום קאמר, והוא האש. ועיין להלן (כ,ג) ״ולו גוענו״. אבדנו – היינו בליעת קרח דתן ואבירם שנאבדו מתוך הקהל. כולנו אבדנו – מגיפת י״ד אלף איש. (כח) כל הקרב הקרב וגו׳ – יש מפסיק בין ״הקרב הקרב״. ללמדנו דאין שתי התיבות הללו במשמעות אחת. ד״הקרב״ הראשון משמעו — שהוא רוצה קרבת אלהים בדבקות ואהבה, ו״הקרב אל משכן ה׳⁠ ⁠״ משמעו — שמתקרב אל היכל ה׳ כדי להשיג קרבת אלהים. וזו צעקתם, כי מי שיעלה על רצונו להשיג דבקות ורוח הקודש, הלא אין מעצור לפניו לפרוץ גדרו ולעלות להיכל ה׳, כי עזה כמות אהבת ה׳, וא״כ עלולים המה למות {וכדכתיב לעיל (ג,לח) ״והזר הקרב יומת״, ועיין מה שכתבתי שם}. וכיוצא בזה נתבארה הוראת הפסוק בספר ויקרא (יג,מה). ואמרו עוד האם תמנו לגוע, הרי כל איש ישראל לא נפלא ממנו להשיג באיזה שעה רצון ותשוקה לאהבת ה׳, וכמו שהעיד משה רבינו בספר דברים (ד,ד. ד,כד), עיין שם שהיו אותו הדור כולם יודעים מזה העונג הנפלא, וא״כ אין איש ממנו בטוח בחייו. ופירוש ״תמנו לגוע״ פירשו המפרשים — כולנו הולכים לגוע. וא״כ היה ראוי לומר ׳האם תמנו לאבוד׳. אלא נראה, דהאי ״לגוע״ משמעו כלשון ״ויגוע וימת״, דפירושו שגועו כוחותיו מרוב שנים, והיא מיתה טבעית. וזה דבריהם — ״האם תמנו״ — (כלינו) ״לגוע״ היינו למות בעתו, והכל נמות באיבוד ובמיתה חטופה? {ואין משמעות ׳גויעה׳ זו כמו משמעות ״הן גוענו״}. ועיין בספר בראשית במבול שתי משמעויות בלשון ׳גויעה׳, ומתפרש בכל מקום לפי הענין. והנה על כל זה היתה התשובה שאהרן ובניו נזהרו שלא יניחו לזר ליכנס ולפרוץ הגדר, וכאשר יבואר.

Hoil Moshe Bemidbar 16:3, 13, 15הואיל משה במדבר ט"ז:ג', י"ג, ט"ו

(ג) כי כל העדה כלם קדושים – כבר כתבתי במקומות אחרים (סוף פר' יתרו, ועוד) שקודם מעשה העגל לא היתה דעת האל להקדיש משפחה אחת ומקום אחד לעבודתו אבל כל ב"י יהיו ממלכת כהנים, וכל אחד מהם יהי רשאי להקריב קרבנות בכל מקום כרצונו; ואם מצאנו בפר' יתרו וגם הכהנים הנגשים אל ה', הם נדב ואביהוא ושבעים איש מבני ישראל הנגשים אח"כ לה' כמסופר סוף פר' משפטים, ושם קראם אצילים כלומר מובדלים מאחיהם; ומצאנו בש"ב (ח':י"ח) שבני דוד ובניהו והכרתי והפלתי כהנים היו, כלומר מגדולי העם ושריו שיש להם מצב מדיני ויושבים בטוחים על כן ובסיס (כהן – כון, מהל – מול, בהת – בוש, להט - לוט); ואחר מעשה העגל כביכול נהפך לב ה' על העם וקבע שרק משפחה אחת ושבט אחד ישמשו לפניו בבית אחד, ועל ידי זה לא יכנסו תוך עבודת האל חקי זרים, וכ"ז היה קשה בעיני אצילי העם כי בזה נגרע מגדולתם, ונתחברו עם קרח במחלוקתו עם משה כאלו הוא מדעתו בדה כל זה לתת שררה לאחיו ובני אחיו. (יג) כי תשתרר – עתה התחילו דתן ואבירם להתרעם גם על שררת משה, מה שלא היה מתחלה, שלא אמר ואנחנו מה כי תלינו עלינו כמו שאמר בפעם אחרת (פר' בשלח), רק ואהרון מה הוא כי תלינו עליו... (טו) אל תפן אל מנחתם – ...ונחזור למקרא שלפנינו התמוה בעיני מאד, ומאחר שאיני מוצא קורת רוח בדברי שום אחד מן המפרשים, הנני מוכרח לסֹל דרך חדש לעצמי גם כי קוצים ממאירים סביבותיו, ועלה על דעתי שת"ו של תיבת תפן היא במקום אל"ף כמו ששערתי בתיבת אזכיר (בכל המקום אשר אזכיר את שמי, סוף פר' יתרו) ששם להפך האל"ף במקום ת"ו, ואל הוא במקום לא או תיקון סופרים הוא אחר שמצאו כתוב תפן במקום אפן; וכונת המקרא היא שחרה למשה על שקראוהו משתרר בחזקה ומטיל אימה יתרה על הצבור עד שיצוה לנקר עיני איש שלא יחיש לסור אל משמעתו, ואמר לפני ה' זה יאמרו עלי! אני שלא אפן אל מנחתם, שמימי לא קבלתי מנחה מהם ולא פניתי אליה, לא לקחתי חמור אחד מהם כשרצו להשאילו לי, מה כל שכן שלא עשיתי אנגריא בעם ולא הרעותי עמם.

Hoil Moshe Bemidbar 1:2הואיל משה במדבר א':ב'

ולענין נתינת כופר נ"ל שהיתה דעת משה לספור את העם אחר מעשה העגל לדעת מספרם בבירור, כי אחר יציאתם ממצרים נודע שהם כשש מאות אלף רגלי, אבל לא נודע מספרם בהחלט; וה' אמר לו, עתה שאתה רוצה למנות ב"י הנותרים אחר המגפה על דבר העגל, קח מהם כופר לכפרת עונם ועשה בו אדני המשכן שהם יסודתו, ובזה תודיע להם שלולי חטאו לא היו צריכים למשכן ולכל האזהרות הנמשכות אליו כי כולם קדושים הם ובכל מקום שהיו מקריבים לי קרבנות הייתי מקבל מהם, עכשו שאני רואה שהם נוטים אחר ע"ז איני מובטח בהם עוד שלא יסורו מחקותי בעבודתם, וצריכים הם להביא קרבנותיהם לפני בבית קדשי, והוצרכתי לבחור בשבט ובמשפחה מקודשת לי לכהנים ולמשרתים אותם שלא נתפתו אחרי אחיהם במעשה העגל.

Hoil MosheBemidbar 17:18הואיל משה במדבר י"ז:י"ח

ואת שם אהרון – עכשו שנתקבלה קטרתו ברצון, נראה ברור שמכל שבט לוי הוא לבדו נבחר לכהן מאחר שקרח ואולי גם לוים אחרים שהיו בעדתו נשרפו, א"כ לא היו צריכים לאות כ"א להראות כי שבט לוי נבחר לשרת, וזה למדנו מפריחת מטה אהרון לבית לוי.

Hoil Moshe Shemot 20:20הואיל משה שמות כ׳:כ׳

מזבח אדמה – כתוב אחד אומר מזבח אדמה תעשה לי, בכל המקום אשר אזכיר את שמי וגו׳, וכתוב אחד אומר ועשו לי מקדש, ארון וכרובים, שלחן, מנורה, כיור, מזבחות ובגדי כהונה, זהב וכסף ונחשת? אין תימה בדבר, כאן קודם מעשה העגל, כאן לאחר מעשה העגל (מהר״ר משה ערענרייך הלוי, ועיין עוד בפרשת תשא); מכל מקום הודיע האל יתברך שמו שזה היה חפצו שלא לבחור בבית ובאיש ובעבודה פרטית כי מלא כל הארץ כבודו וכל בני האדם עבדיו, וזבחים ועולות הם יקרי הערך לפניו כשבאים בתורת נדבה (על ענין מצות הקרבנות עיין במשתדל פרשת ויקרא), ומשקלקלו לא היו עוד ראוים לעבודה חפשית כזו וצריכים לגדרים לבלתי יסורו מהדרך הישרה, לכל הפחות בעבודתם את ה׳, ולא יעבדוהו עבודת זמה וחרפה כעבודת יתר האומות את אלהיהם. אזכיר את שמי – אל״ף במקום ת״ו, וכמהו ותחס עליך (שמואל א כ״ד:י״ד), ורבים עוד הביאם שד״ל בביאור יחזקאל (ה׳:ו׳) על פסוק וחרב אריק אחריהם. וכן תרגם הירושלמי בכל אתר דתדכרו ית שמי, ואולי תיקון סופרים הוא אחר איסור הבמות.