Korach's Rebellion/5

EN/HEע/E

Korach's Rebellion

Sources

Bemidbar 16במדבר ט״ז

(1) Now Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, with Dathan and Abiram, the sons of Eliab, and On, the son of Peleth, sons of Reuben, took men: (2) and they rose up before Moses, with certain of the children of Israel, two hundred fifty princes of the congregation, called to the assembly, men of renown; (3) and they assembled themselves together against Moses and against Aaron, and said to them, “You take too much on yourself, since all the congregation are holy, everyone of them, and Hashem is among them: why then lift yourselves up above the assembly of Hashem?” (4) When Moses heard it, he fell on his face: (5) and he spoke to Korah and to all his company, saying, “In the morning Hashem will show who are his, and who is holy, and will cause him to come near to him: even him whom he shall choose he will cause to come near to him. (6) Do this: take censers, Korah, and all his company; (7) and put fire in them, and put incense on them before Hashem tomorrow: and it shall be that the man whom Hashem chooses, he shall be holy. You have gone too far, you sons of Levi!” (8) Moses said to Korah, “Hear now, you sons of Levi! (9) Is it a small thing to you, that the God of Israel has separated you from the congregation of Israel, to bring you near to himself, to do the service of the tabernacle of Hashem, and to stand before the congregation to minister to them; (10) and that he has brought you near, and all your brothers the sons of Levi with you? and do you seek the priesthood also? (11) Therefore you and all your company are gathered together against Hashem: and Aaron, what is he that you murmur against him?” (12) Moses sent to call Dathan and Abiram, the sons of Eliab; and they said, “We won’t come up: (13) is it a small thing that you have brought us up out of a land flowing with milk and honey, to kill us in the wilderness, but you must also make yourself a prince over us? (14) Moreover you haven’t brought us into a land flowing with milk and honey, nor given us inheritance of fields and vineyards: will you put out the eyes of these men? We won’t come up.” (15) Moses was very angry, and said to Hashem, “Don’t respect their offering: I have not taken one donkey from them, neither have I hurt one of them.” (16) Moses said to Korah, “You and all your company go before Hashem, you, and they, and Aaron, tomorrow: (17) and each man take his censer, and put incense on them, and each man bring before Hashem his censer, two hundred fifty censers; you also, and Aaron, each his censer.” (18) They each took his censer, and put fire in them, and laid incense thereon, and stood at the door of the Tent of Meeting with Moses and Aaron. (19) Korah assembled all the congregation against them to the door of the Tent of Meeting: and the glory of Hashem appeared to all the congregation. (20) Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying, (21) “Separate yourselves from among this congregation, that I may consume them in a moment!” (22) They fell on their faces, and said, “God, the God of the spirits of all flesh, shall one man sin, and will you be angry with all the congregation?” (23) Hashem spoke to Moses, saying, (24) “Speak to the congregation, saying, ‘Get away from around the tent of Korah, Dathan, and Abiram!’” (25) Moses rose up and went to Dathan and Abiram; and the elders of Israel followed him. (26) He spoke to the congregation, saying, “Depart, please, from the tents of these wicked men, and touch nothing of theirs, lest you be consumed in all their sins!” (27) So they went away from the tent of Korah, Dathan, and Abiram, on every side: and Dathan and Abiram came out, and stood at the door of their tents, and their wives, and their sons, and their little ones. (28) Moses said, “Hereby you shall know that Hashem has sent me to do all these works; for they are not from my own mind. (29) If these men die the common death of all men, or if they be visited after the visitation of all men; then Hashem hasn’t sent me. (30) But if Hashem make a new thing, and the ground open its mouth, and swallow them up, with all that appertain to them, and they go down alive into Sheol ; then you shall understand that these men have despised Hashem.” (31) It happened, as he made an end of speaking all these words, that the ground split apart that was under them; (32) and the earth opened its mouth, and swallowed them up, and their households, and all the men who appertained to Korah, and all their goods. (33) So they, and all that appertained to them, went down alive into Sheol : and the earth closed on them, and they perished from among the assembly. (34) All Israel that were around them fled at their cry; for they said, “Lest the earth swallow us up!” (35) Fire came forth from Hashem, and devoured the two hundred fifty men who offered the incense.

(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם י״י וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל י״י. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. (ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כׇּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע י״י אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכׇל עֲדָתוֹ. (ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי י״י מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר י״י הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי. (ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן י״י וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כׇּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה. (יא) לָכֵן אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל י״י וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלָיו. (יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. (יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. (יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה. (טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל י״י אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם. (טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי י״י אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר. (יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי י״י אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ. (יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. (יט) וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כׇּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד י״י אֶל כׇּל הָעֵדָה. (כ) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע. (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כׇּל הָעֵדָה תִּקְצֹף. (כג) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם. (כה) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכׇל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכׇל חַטֹּאתָם. (כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אׇהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. (כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי י״י שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. (כט) אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא י״י שְׁלָחָנִי. (ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא י״י וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת י״י. (לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. (לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ. (לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. (לד) וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. (לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת י״י וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.

Josephus Antiquities of the Jews 4:2יוספוס קדמוניות היהודים ד':ב׳

THE SEDITION OF CORAH AND OF THE MULTITUDE AGAINST MOSES, AND AGAINST HIS BROTHER, CONCERNING THE PRIESTHOOD. (2) Corah, a Hebrew of principal account, both by his family and by his wealth, one that was also able to speak well, and one that could easily persuade the people by his speeches, saw that Moses was in an exceeding great dignity, and was at it, and envied him on that account, (he of the same tribe with Moses, and of kin to him,) was particularly grieved, because he thought he better deserved that honorable post on account of great riches, and not inferior to him in his birth. So he raised a clamor against him among the Levites, who were of the same tribe, and among his kindred, saying, "That it was a very sad thing that they should overlook Moses, while hunted after and paved the way to glory for himself, and by ill arts should obtain it, under the pretense of God's command, while, contrary to laws, he had given the priesthood to Aaron, the common suffrage of the multitude, but by his own vote, as bestowing dignities in a way on whom he pleased." He added, "That this concealed way of imposing on them was harder to be borne than if it had been done by an open force upon them, because he did now not only their power without their consent, but even they were unapprised of his contrivances against them; for whosoever is conscious to himself that he deserves any dignity, aims to get it by persuasion, and not by an arrogant method of violence; those that believe it impossible to obtain honors justly, make a show of goodness, and do not introduce force, but by cunning tricks grow wickedly powerful. That it was proper for the multitude to punish such men, even while they think themselves concealed in their designs, and not suffer them to gain strength till they have them for their open enemies. For what account," added he, "is Moses able to give, why he has bestowed the priesthood on Aaron and his sons? for if God had determined to bestow that honor on one of the tribe of Levi, I am more worthy of it than he is; I myself being equal to Moses by my family, and superior to him both in riches and in age: but if God had determined to bestow it on the eldest be, that of Reuben might have it most justly; and then Dathan, and Abiram, and [On, the son of] Peleth, would have it; for these are the oldest men of that tribe, and potent on account of their great wealth also." (3) Now Corah, when he said this, had a mind to appear to take care of the public welfare, but in reality he was endeavoring to procure to have that dignity transferred by the multitude to himself. Thus did he, out of a malignant design, but with discourse to those of his own tribe; when these words did gradually spread to more people, and when the hearers still added to what tended to the scandals that were cast upon the whole army was full of them. Now of those that conspired with Corah, there were two hundred and fifty, and those of the principal men also, who were eager to have the priesthood taken away from Moses's brother, and to bring him into disgrace: nay, the multitude themselves were provoked to be seditious, and attempted to stone Moses, wad gathered themselves together after an indecent manner, with confusion and disorder. And now all were, in a tumultuous manner, raising a before the tabernacle of God, to prosecute the tyrant, and to relieve the multitude from their slavery under him who, under color of the Divine laid violent injunctions upon them; for had it been God who chose one that was to the office of a priest, he would have raised person to that dignity, and would not produced such a one as was inferior to many others nor have given him that office; and that in he had judged it fit to bestow it on Aaron, he would have permitted it to the multitude to bestow it, and not have left it to be bestowed by his own brother. (4) Now although Moses had a great while ago foreseen this calumny of Corah, and had seen the people were irritated, yet was he not affrighted at it; but being of good courage, because given them right advice about their affairs, and knowing that his brother had been made partaker of the priesthood at the command of God, and not by his own favor to him, he came to the assembly; and as for the multitude, he said not a word to them, but spake as loud to Corah as he could; and being very skillful in making speeches, and having this natural talent, among others, that he could greatly move the multitude with his discourses, he said, "O Corah, both thou and all these with thee (pointing to the two hundred and fifty men) seem to be worthy of this honor; nor do I pretend but that this whole company may be worthy of the like dignity, although they may not be so rich or so great as you are: nor have I taken and given this office to my brother because he excelled others in riches, for thou exceedest us both in the greatness of thy wealth; nor indeed because he was of an eminent family, for God, by giving us the same common ancestor, has made our families equal: nay, nor was it out of brotherly affection, which another might yet have justly done; for certainly, unless I had bestowed this honor out of regard to God, and to his laws, I had not passed by myself, and given it to another, as being nearer of kin to myself than to my brother, and having a closer intimacy with myself than I have with him; for surely it would not be a wise thing for me to expose myself to the dangers of offending, and to bestow the happy employment on this account upon another. But I am above such base practices: nor would God have overlooked this matter, and seen himself thus despised; nor would he have suffered you to be ignorant of what you were to do, in order to please him; but he hath himself chosen one that is to perform that sacred office to him, and thereby freed us from that care. So that it was not a thing that I pretend to give, but only according to the determination of God; I therefore propose it still to be contended for by such as please to put in for it, only desiring that he who has been already preferred, and has already obtained it, may be allowed now also to offer himself for a candidate. He prefers your peace, and your living without sedition, to this honorable employment, although in truth it was with your approbation that he obtained it; for though God were the donor, yet do we not offend when we think fit to accept it with your good-will; yet would it have been an instance of impiety not to have taken that honorable employment when he offered it; nay, it had been exceedingly unreasonable, when God had thought fit any one should have it for all time to come, and had made it secure and firm to him, to have refused it. However, he himself will judge again who it shall be whom he would have to offer sacrifices to him, and to have the direction of matters of religion; for it is absurd that Corah, who is ambitious of this honor, should deprive God of the power of giving it to whom he pleases. Put an end, therefore, to your sedition and disturbance on this account; and tomorrow morning do every one of you that desire the priesthood bring a censer from home, and come hither with incense and fire: and do thou, O Corah, leave the judgment to God, and await to see on which side he will give his determination upon this occasion, but do not thou make thyself greater than God. Do thou also come, that this contest about this honorable employment may receive determination. And I suppose we may admit Aaron without offense, to offer himself to this scrutiny, since he is of the same lineage with thyself, and has done nothing in his priesthood that can be liable to exception. Come ye therefore together, and offer your incense in public before all the people; and when you offer it, he whose sacrifice God shall accept shall be ordained to the priesthood, and shall be clear of the present calumny on Aaron, as if I had granted him that favor because he was my brother."

Josephus Antiquities of the Jews 4:3:1-4יוספוס קדמוניות היהודים ד':ג':א'-ד'

HOW THOSE THAT STIRRED UP THIS SEDITION WERE DESTROYED, ACCORDING TO THE WILL OF GOD; AND HOW AARON, MOSES'S BROTHER BOTH HE AND HIS POSTERITY, RETAINED THE PRIESTHOOD. (1) WHEN Moses had said this, the multitude left off the turbulent behavior they had indulged, and the suspicion they had of Moses, and commended what he had said; for those proposals were good, and were so esteemed of the people. At that time therefore they dissolved the assembly. But on the next day they came to the congregation, in order to be present at the sacrifice, and at the determination that was to be made between the candidates for the priesthood. Now this congregation proved a turbulent one, and the multitude were in great suspense in expectation of what was to be done; for some of them would have been pleased if Moses had been convicted of evil practices, but the wiser sort desired that they might be delivered from the present disorder and disturbance; for they were afraid, that if this sedition went on, the good order of their settlement would rather be destroyed; but the whole body of the people do naturally delight in clamors against their governors, and, by changing their opinions upon the harangues of every speaker, disturb the public tranquillity. And now Moses sent messengers for Abiram and Dathan, and ordered them to come to the assembly, and wait there for the holy offices that were to be performed. But they answered the messenger, that they would not obey his summons; nay, would not overlook Moses's behavior, who was growing too great for them by evil practices. Now when Moses heard of this their answer, he desired the heads of the people to follow him, and he went to the faction of Dathan, not thinking it any frightful thing at all to go to these insolent people; so they made no opposition, but went along with him. But Dathan, and his associates, when they understood that Moses and the principal of the people were coming to them, came out, with their wives and children, and stood before their tents, and looked to see what Moses would do. They had also their servants about them to defend themselves, in case Moses should use force against them. (2) But he came near, and lifted up his hands to heaven, and cried out with a loud voice, in order to be heard by the whole multitude, and said, "O Lord of the creatures that are in the heaven, in the earth, and in the sea; for thou art the most authentic witness to what I have done, that it has all been done by thy appointment, and that it was thou that affordedst us assistance when we attempted any thing, and showedst mercy on the Hebrews in all their distresses; do thou come now, and hear all that I say, for no action or thought escapes thy knowledge; so that thou wilt not disdain to speak what is true, for my vindication, without any regard to the ungrateful imputations of these men. As for what was done before I was born, thou knowest best, as not learning them by report, but seeing them, and being present with them when they were done; but for what has been done of late, and which these men, although they know them well enough, unjustly pretend to suspect, be thou my witness. When I lived a private quiet life, I left those good things which, by my own diligence, and by thy counsel, I enjoyed with Raguel my father-in-law; and I gave myself up to this people, and underwent many miseries on their account. I also bore great labors at first, in order to obtain liberty for them, and now in order to their preservation; and have always showed myself ready to assist them in every distress of theirs. Now, therefore, since I am suspected by those very men whose being is owing to my labors, come thou, as it is reasonable to hope thou wilt; thou, I say, who showedst me that fire at mount Sinai, and madest me to hear its voice, and to see the several wonders which that place afforded thou who commandedst me to go to Egypt, and declare thy will to this people; thou who disturbest the happy estate of the Egyptians, and gavest us the opportunity of flying away from our under them, and madest the dominion of Pharaoh inferior to my dominion; thou who didst make the sea dry land for us, when we knew not whither to go, and didst overwhelm the Egyptians with those destructive waves which had been divided for us; thou who didst bestow upon us the security of weapons when we were naked; thou who didst make the fountains that were corrupted to flow, so as to be fit for drinking, and didst furnish us with water that came out of the rocks, when we were in want of it; thou who didst preserve our lives with [quails, which was] food from the sea, when the fruits of the ground failed us; thou didst send us such food from heaven as had never been seen before; thou who didst suggest to us the knowledge of thy laws, and appoint to us a of government, - come thou, I say, O Lord of the whole world, and that as such a Judge and a Witness to me as cannot be bribed, and show how I never admitted of any gift against justice from any of the Hebrews; and have never condemned a man that ought to have been acquitted, on account of one that was rich; and have never attempted to hurt this commonwealth. I am now and am suspected of a thing the remotest from my intentions, as if I had given the preisthood to Aaron, not at thy command, but out own favor to him; do thou at this time demonstrate that all things are administered by thy providence and that nothing happens by chance, but is governed by thy will, and thereby attains its end: as also demonstrate that thou takest care that have done good to the Hebrews; demonstrate this, I say, by the punishment of Abiram and Dathan, who condemn thee as an insensible Being, and one overcome by my contrivances. This thou do by inflicting such an open punishment on these men who so madly fly in the face of thy glory, as will take them out of the world, not in an manner, but so that it may appear they do die after the manner of other men: let that ground which they tread upon open about them and consume them, with their families and goods. This will be a demonstration of thy power to all and this method of their sufferings will be an instruction of wisdom for those that entertain profane sentiments of thee. By this means I shall be a good servant, in the precepts thou hast given by me. But if the calumnies they have raised against me be true, mayst thou preserve these men from every evil accident, and bring all that destruction on me which I have imprecated upon them. And when thou hast inflicted punishment on those that have endeavored to deal unjustly with this people, bestow upon them concord and peace. Save this multitude that follow thy commandments, and preserve them free from harm, and let them not partake of the punishment of those that have sinned; for thou knowest thyself it is not just, that for the wickedness of those men the whole body of the Israelites should suffer punishment." (3) When Moses had said this, with tears in his eyes, the ground was moved on a sudden; and the agitation that set it in motion was like that which the wind produces in waves of the sea. The people were all aftrighted; and the ground that was about their tents sunk down at the great noise, with a terrible sound, and carried whatsoever was dear to the seditious into itself, who so entirely perished, that there was not the least appearance that any man had ever been seen there, the earth that had opened itself about them, closing again, and becoming entire as it was before, insomuch that such as saw it afterward did not perceive that any such accident had happened to it. Thus did these men perish, and become a demonstration of the power of God. And truly, any one would lament them, not only on account of this calamity that befell them, which yet deserves our commiseration, but also because their kindred were pleased with their sufferings; for they forgot the relation they bare to them, and at the sight of this sad accident approved of the judgment given against them; and because they looked upon the people about Dathan as pestilent men, they thought they perished as such, and did not grieve for them. (4) And now Moses called for those that contended about the priesthood, that trial might be made who should be priest, and that he whose sacrifice God was best pleased with might be ordained to that function. There attended two hundred and fifty men, who indeed were honored by the people, not only on account of the power of their ancestors, but also on account of their own, in which they excelled the others: Aaron also and Corah came forth, and they all offered incense, in those censers of theirs which they brought with them, before the tabernacle. Hereupon so great a fire shone out as no one ever saw in any that is made by the hand of man, neither in those eruptions out of the earth that are caused by subterraneous burn-rags, nor in such fires as arise of their own accord in the woods, when the agitation is caused by the trees rubbing one against another: but this fire was very bright, and had a terrible flame, such as is kindled at the command of God; by whose irruption on them, all the company, and Corah himself, were destroyed, and this so entirely, that their very bodies left no remains behind them. Aaron alone was preserved, and not at all hurt by the fire, because it was God that sent the fire to burn those only who ought to be burned. Hereupon Moses, after these men were destroyed, was desirous that the memory of this judgment might be delivered down to posterity, and that future ages might be acquainted with it; and so he commanded Eleazar, the son of Aaron, to put their censers near the brazen altar, that they might be a memorial to posterity of what these men suffered, for supposing that the power of God might be eluded. And thus Aaron was now no longer esteemed to have the priesthood by the favor of Moses, but by the public judgment of God; and thus he and his children peaceably enjoyed that honor afterward.

Josephus Antiquities of the Jews 4:4:2יוספוס קדמוניות היהודים ד':ד׳:ב׳

Now Moses, upon his hearing for a good while that the people were tumultuous, was afraid that they would attempt some other innovation, and that some great and sad calamity would be the consequence. He called the multitude to a congregation, and patiently heard what apology they had to make for themselves, without opposing them, and this lest he should imbitter the multitude: he only desired the heads of the tribes to bring their rods, with the names of their tribes inscribed upon them, and that he should receive the priesthood in whose rod God should give a sign. This was agreed to. So the rest brought their rods, as did Aaron also, who had written the tribe of Levi on his rod. These rods Moses laid up in the tabernacle of God. On the next day he brought out the rods, which were known from one another by those who brought them, they having distinctly noted them, as had the multitude also; and as to the rest, in the same form Moses had received them, in that they saw them still; but they also saw buds and branches grown out of Aaron's rod, with ripe fruits upon them; they were almonds, the rod having been cut out of that tree. The people were so amazed at this strange sight, that though Moses and Aaron were before under some degree of hatred, they now laid that hatred aside, and began to admire the judgment of God concerning them; so that hereafter they applauded what God had decreed, and permitted Aaron to enjoy the priesthood peaceably. And thus God ordained him priest three several times, and he retained that honor without further disturbance. And hereby this sedition of the Hebrews, which had been a great one, and had lasted a great while, was at last composed.

Rashi Bemidbar 16רש״י במדבר ט״ז

(1) ויקח קרח – This section is beautifully expounded in the Midrash of Rabbi Tanchuma. ויקח קרח lit., AND KORAH TOOK – He betook himself on one side with the view of separating himself from out of the community so that he might raise a protest regarding the priesthood to which Moses had appointed his brother. This is what Onkelos means when he renders it by ואתפלג — "he separated himself" from the rest of the community in order to maintain dissension. Similar is, (Job 15:12) "Why doth thy heart take thee aside (יקחך)", meaning, it takes you aside to separate you from other people (Midrash Tanchuma, Korach 2). — Another explanation of ויקח קרח is: he attracted (won over) the chiefs of the Sanhedrin amongst them (the people) by fine words. The word is used here in a figurative sense just as in. (Leviticus 8:2) "Take (קח) Aaron"; (Hosea 14:3) "Take (קחו) words with you" (Midrash Tanchuma, Korach 1). בן יצהר בן קהת בן לוי [KORAH] THE SON OF IZHAR, THE SON OF KOHATH, THE SON OF LEVI – It does not, however, make mention of Levi being "the son of Jacob", because he (Jacob) offered prayer for himself that his name should not be mentioned in connection with their (the Korahites') quarrels, as it is said, (Genesis 49:6) "with their assembly, my glory. be thou not united". And where is his name mentioned in connection with Korah? In the passage in Chronicles where their (the Korahites') genealogy is traced in connection with the "Duchan" (properly the platform — the place on which the Levites were stationed for the service of song in the Temple), as it is said, (I Chronicles 6:22—23) "the son of Ebiasaph, the son of Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, the son of Israel" (Midrash Tanchuma, Korach 4). ודתן ואבירם AND DATHAN AND ABIRAM – Because the tribe of Reuben had their place, when they encamped, in the South, thus being neighbours of Kohath and his sons, who, too, encamped in the South (cf. Numbers 3:29), they (the Reubenites) joined Korah in his quarrel. "Woe to the wicked, woe to his neighbour!" — And what induced Korah to quarrel with Moses? He was envious of the princely dignity held by Elzaphan the son of Uziel (Midrash Tanchuma, Korach 1) whom Moses had appointed prince over the sons of Kohath although this was by the express command of God (Numbers 3:30). Korah argued thus: "My father and his brothers were four in number — as it is said, (Exodus 6:18) "and the sons of Kohath were [Amram and Izhar and Hebron and Uziel]". — "As to Amram, the eldest, his two sons have themselves assumed high dignity, one as king and the other as High Priest; who is entitled to receive the second (the rank next to it)? Is it not "I" who am the son of Izhar, who was the second to Amram amongst the brothers? And yet he has appointed as prince the son of his (Amram's) brother who was the youngest of all of them! I hereby protest against him and will undo his decision". — What did he do? He arose and assembled 250 men, fitted to be heads of the Sanhedrin, most of them of the tribe of Reuben who were his neighbours, viz., Elizur the son of Shedeur, (the prince of the tribe of Reuben; cf. Numbers 1:5), and his colleagues, and others of a similar standing, — for here it states (v. 2) that they were "princes of the congregation, those who were called to the assembly (קראי מועד)", and there (in another passage) it states, (Numbers 1:16) "these were they who were called to the congregation (קרואי העדה)" (amongst whom was also Elizur the son of Shedeur; cf. Numbers 1:5 and Rashi on Numbers 1:16), — and he attired them in robes of pure purple wool. They then came and stood before Moses and said to him, "Is a garment that is entirely of purple subject to the law of Zizith or is it exempt"? He replied to them: "It is subject to that law". Whereupon they began to jeer at him: "Is this possible? A robe of any different coloured material, one thread of purple attached to it exempts it, and this that is entirely of purple should it not exempt itself (i.e. ipso facto be exempt) from the law of "Zizith"? (Midrash Tanchuma, Korach 2). בני ראובן THE SONS OF REUBEN – this describes Dathan and Abiram and On the son of Peleth. (3) רב לכם You TAKE TOO MUCH UPON YOU – i.e. much more than is proper have you taken for yourselves in the way of high Office. כלם קדשים [FOR] ALL [THE CONGREGATION] ARE HOLY – they all heard the utterances on Sinai from the mouth of the Almighty (Midrash Tanchuma, Korach 4). ומדוע תתנשאו WHY THEN LIFT YE UP YOURSELVES [ABOVE THE ASSEMBLY OF THE LORD] – "If you have taken royal rank for yourself, you should at least not have chosen the priesthood for your brother — it is not you alone who have heard at Sinai: 'I am the Lord thy God', all the congregation heard it!" (Midrash Tanchuma, Korach 4). (4) ויפל על פניו [AND WHEN MOSES HEARD IT,] HE FELL UPON HIS FACE because of the rebellion, for this was already the fourth offence on their part: when they sinned by worshipping the Golden Calf, it states, (Exodus 32:11) "And Moses besought [the Lord]"; in the case of the "people who complained", (Numbers 11:1) it states: "and Moses prayed"; at the incident of the "spies", (Numbers 14:13) "And Moses said unto the Lord, 'When the Egyptians shall hear it ... [and now I beseech Thee etc.]"; but now at the rebellion of Korah, his hands sank down (he felt himself powerless) A parable! This may be compared to the case of a prince who sinned against his father and for whom his (the father's) friend gained forgiveness once, twice, three times. When he offended for the fourth time the friend felt himself powerless, for he said, " How long can I trouble the king? Perhaps he will not again accept advocacy from me!" (Midrash Tanchuma, Korach 4). (5) בקר וידע וגו' TOMORROW THE LORD WILL MAKE KNOWN [WHO ARE HIS] – "Now (this hour of the day)" — he meant — "is a time of excessive drinking, and it is therefore not proper to appear before Him". But his real intention in postponing the matter was that perhaps they might repent (abandon their opposition) (Midrash Tanchuma, Korach 5). 'בקר וידע ה את אשר לו TOMORROW THE LORD WILL MAKE KNOWN WHO ARE TO BE HIS for the Levitical service, ואת הקדוש AND HIM WHO IS HOLY enough for the priesthood, והקריב AND HE WILL BRING them אליו UNTO HIM. The Targum proves that this is so (i.e. that Scripture alludes to two different matters), for it renders the first phrase by "He will bring near to Him", and the second by "He will bring near to His service". – A Midrashic explanation of the word בקר (instead of the more usual מחר) is the following: Moses said to him (Korah): "The Holy One, blessed be He, has assigned bounds in His world; can you, perhaps, change the morning into evening? Just as little, will you be able to make this (Aaron's appointment as High Priest) of none effect, — as indeed it states, (Genesis 1:5) "and it was evening and it was morning… (Genesis 1:4) "and God separated (ויבדל) [light from darkness]"; and in the same sense (that the separation should be of a permanent character) it states, (I Chronicles 23:13) "and Aaron was separated (ויבדל) that he should be sanctified [as most holy … to minister unto him]" (Midrash Tanchuma, Korach 5). (6) זאת עשו קחו לכם מחתות THIS DO: TAKE YOU CENSERS — What reason had he to speak to them thus? He said to them: according to the custom of the heathens there are numerous forms of divine worship, and consequently numerous priests, for they cannot assemble for worship in one temple; we, however, have One God, one Ark, one Law, one Altar, all constituting one form of worship and therefore we need but one High Priest; — and you, 250 men, all demand the High Priesthood?! I would like this myself, but events will prove that this is impossible. Here you have a rite which is dear to God more than any other — it is the offering of incense, which is even dearer to Him than all the sacrifices, but a deadly poison is contained in it, for through it Nadab and Abihu were burnt!" (cf. Leviticus 10:2). It was on this account that he warned them by saying, And it shall come to pass that the man whom the Lord will choose is the holy one — he is already in his state of holiness (not "he will become holy"; he thus warned them that there was not the slightest likelihood that they would be chosen). This must be the meaning of הוא הקדוש, not "he will become holy", for do we not know that he whom He would choose would become holy? But this, in effect, is what Moses said to them: "I am telling you this in order that you may not imperil your lives, for only he whom He will choose will come out of this alive, but all of you will perish" (Midrash Tanchuma, Korach 5). מחתות CENSERS – vessels into which coals are raked and which have a handle (cf. Rashi on Exodus 27:3). (7) רב לכם בני לוי means, "It is a great (an important) thing that I have told you, ye sons of Levi"). But were they not fools in that although he so sternly warned them they nevertheless undertook to offer! They, however, sinned against their own souls (i.e., they were regardless of their lives) as it is said, (17:3) "the censers of these sinners against their souls". — But Korah who certainly was a clever (lit., open-eyed) man, what reason had he to commit this folly? His mind's eye misled him. He saw by prophetic vision a line of great men (more lit., a great chain) descending from him, amongst them the prophet Samuel who was equal in importance to Moses and Aaron together (cf. Psalms 99:6: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו), and he said to himself, "On his account I shall escape the punishment". And he further saw twenty-four Mishmars (shifts of Levites who formed the Temple Choir) arising among his grand-children, all of them prophesying by the Holy Spirit, — as it is said, (I Chronicles 25:5) "All these (prominent musicians) were sons of Heiman" (Heiman was a descendant of Korah; cf. I Chronicles 6:18—23). — He said, "Is it possible that all this dignity is to arise from me and I shall remain silent (be myself of no importance)?" On this account he joined the others in order to attain to that prerogative, because he had indeed heard from the mouth of Moses that all else of them would perish and one would escape: "He whom the Lord will choose will be holy". He mistakenly applied this to himself. But he had not seen correctly, for his sons repented of their rebellious attitude and therefore did not die at that time (cf. Numbers 26:11), and it was from them that Samuel and the Levitical singers were descended. Moses, however, foresaw this. (Midrash Tanchuma, Korach 5). רב לכם means, a great responsibility have you taken upon yourselves in rebelling against the Holy One, blessed be He. (8) ויאמר משה אל קרח שמעו נא בני לוי AND MOSES SAID UNTO KORAH, HEAR, I PRAY YOU, YE SONS OF LEVI – He began to speak to him with gentle words; when, however, he saw that he was stubborn, he said to himself: Before the other tribes join him and perish together with him, I will speak to them all!" He thereupon began to admonish them: "Hear ye, ye sons of Levi!" (Midrash Tanchuma, Korach 6). (9) ולעמד לפני העדה AND TO STAND BEFORE THE CONGREGATION to sing on the Duchan (the Platform). (10) ויקרב אתך AND HE HATH BROUGHT THEE NEAR to that service from which He has excluded the rest of the congregation of Israel. (11) לכן means because of this – because of all this that I have mentioned, אתה וכל עדתך הנועדים BOTH YOU AND ALL YOUR CONGREGATION WHO ARE GATHERED with you, על ה' are AGAINST THE LORD, for it is by His commission that I am acting in giving the Priesthood to Aaron; and this rebellion is therefore not against "us" (Midrash Tanchuma, Korach 6). (12) וישלח משה וגו' AND MOSES SENT [TO CALL DATHAN AND ABIRAM] – From here we may learn that one should not persist in strife (Midrash Tanchuma, Korach 10), for, you see, Moses sought them out in order to conciliate them by peaceful words (Sanhedrin 110a). לא נעלה WE WILL NOT GO UP – Their mouth tripped them up (i.e. unwittingly they made mention of their fate) — that they would have only a "descent" (their words are taken to mean: we shall not be going up; we shall go down into the depths of the earth) (Midrash Tanchuma, Korach 6). (14) ותתן לנו (lit., thou hast given us) – The statement must he referred to the word לא, "not", mentioned before, the meaning being: Thou hast not brought us into a land flowing with milk and honey, and thou hast not given us inheritance of fields and vineyards. — You told us, (Exodus 3:7) "I will bring you up from the affliction of Egypt" into a good land: from there (from such a land; cf. v. 13), indeed, you have brought us forth, but you have not brought us instead into a land flowing with milk and honey; on the contrary — you have passed a decree upon us to kill us in the wilderness, for you have said, (Numbers 14:29) "Your carcasses shall fall in this desert." העיני האנשים ההם תנקר WILT THOU PUT OUT THE EYES OF THESE MEN etc. – This means: even if you were to send to put out our eyes if we would not come up to you we would not come up! האנשים ההם THESE MEN – [They meant themselves, but spoke of other people's eyes being put out], like a man who attaches to his fellow the curse which should come upon himself (cf. Rashi on Exodus 1:10). (15) ויחר למשה מאד AND MOSES WAS VERY DISTRESSED – i.e. he was very much grieved. אל תפן אל מנחתם TURN NOT THOU TO THEIR OBLATION – According to its plain sense the meaning is: "In respect to the frankincense which they will offer before Thee tomorrow, I beg of Thee do not turn (pay regard) to them". The Midrashic explanation is: He said, "I know that they have a portion in the continual offerings of the community; let not even this their portion be accepted favourably before Thee — let the fire leave it alone and not consume it" (Midrash Tanchuma, Korach 7). לא חמור אחד מהם נשאתי means, I have not taken the ass of any one of them; — even when I went from Midian to Egypt and placed my wife and my sons on the ass (Exodus 4:20), and I surely ought afterwards to have taken the price of that ass from their money, yet I took it only from my own (Midrash Tanchuma, Korach 7). The translation given by Onkelos of the word נשאתי is שחרית: in the Aramaic language a forced levy made by the king is so called, viz., שחרור (cf. Rashi on Bava Batra 47a. The translation of Onkelos therefore is: I did not press into my service the ass of any one of them). (16) והם [THOU] AND THEY [AND AARON] – they means thy congregation. (17) והקרבתם איש מחתתו AND OFFER YE [BEFORE THE LORD] EVERY MAN HIS CENSER – "every man" means, the 250 men amongst you. (19) ויקהל עליהם קרח AND KORAH CONVENED [ALL THE CONGREGATION] AGAINST THEM, by means of scoffing language: that whole night he went round to all the tribes and tried to win them over: "Do you really think that I care for myself alone? It is only for all of you that I have a care! These men come and occupy every high office: royal rank for himself, for his brother the priesthood!" — until in the end all of them submitted to his persuasion (Midrash Tanchuma, Korach 7). וירא כבוד ה' AND THE GLORY OF THE LORD APPEARED [UNTO ALL THE CONGREGATION] – He came in a pillar of cloud. (22) אל אלהי הרוחות O GOD, THE GOD OF THE SPIRITS [OF ALL FLESH] – i.e., "[O God] who knowest the thoughts of every man". Thy nature is not like that of human beings: an earthly king against whom part of his country commits an offence, does not know who the sinner is, and therefore when he becomes angry he exacts punishment from all of them. But Thou — before Thee all human thoughts lie open and Thou knowest who is the sinner (Midrash Tanchuma, Korach 7). האיש אחד means, THE ONE MAN IS THE SINNER, and על כל העדה תקצוף YOU ARE ANGRY WITH ALL THE CONGREGATION?! Whereupon the Holy One, blessed be He, replied, "You have spoken well; I know and shall make known who has sinned and who has not sinned" (Midrash Tanchuma, Korach 7). (24) העלו GET YOU UP [FROM ABOUT THE DWELLING OF KORAH] – Understand this as the Targum does: withdraw from the vicinity of Korah's dwelling. (25) ויקם משה AND MOSES ROSE UP [AND WENT UNTO DATHAN AND ABIRAM] – He still believed that they would show respect to him (defer to him if he personally appealed to them), but they did not do so, (and therefore he then addressed himself to all the congregation — cf. next verse) (Midrash Tanchuma, Korach 8). (27) יצאו נצבים [AND DATHAN AND ABIRAM] CAME OUT, STATIONING THEMSELVES [AT THE ENTRANCE OF THEIR TENT] – The word נצבים suggests that they stood with erect stature in a challenging attitude, ready to revile and to curse. The phrase is similar in meaning to (I Samuel 17:16) "And he stationed himself (ויתיצב) there for forty days", which occurs in the story of Goliath (Midrash Tanchuma, Korach 3). ונשיהם ובניהם וטפם AND THEIR WIVES, AND THEIR SONS, AND THEIR LITTLE ONES – Come and see how grievous a sin dissension is: for an earthly tribunal (more lit., a tribunal of here below) does not punish a person before he shows signs of puberty, the heavenly tribunal (more lit., the tribunal of above) not even before he is twenty years old, while here even the sucklings perished (Midrash Tanchuma, Korach 3). (28) לעשות את כל המעשים האלה [HEREBY YE SHALL KNOW THAT THE LORD HATH SENT ME] TO DO ALL THESE THINGS – i.e. that I have acted by the Divine Command in giving Aaron the High Priesthood, and in making his sons second in rank in the priesthood and Elzaphan prince of the Kohathites. (29) לא ה' שלחני [IF THESE MEN DIE THE COMMON DEATH OF ALL MEN] … THEN THE LORD HATH NOT SENT ME. but I have done everything of my own accord and he (Korah) is therefore right in rebelling against me. (30) ואם בריאה BUT IF A CREATION – i.e. an entirely new one. יברא ה' THE LORD WILL CREATE, to slay them by a kind of death by which no man has hitherto died – and what is this new creation? ופצתה האדמה את פיה THAT THE EARTH OPEN WIDE HER MOUTH AND SWALLOW THEM, then וידעתם כי נאצו YE SHALL KNOW THAT THEY HAVE PROVOKED the Holy One, blessed be He, and that I have spoken only by authority of the Almighty. Our Rabbis, however, gave the following explanation: ואם בריאה, if there has been a creation, i.e., if there was already a mouth to the earth from the six days of Creation, well and good! but if not, יברא ה' the Lord will create one now (Sanhedrin 110a; Nedarim 39b). (34) נסו לקולם [AND ALL ISRAEL …] FLED AWAY AT THEIR VOICE – i.e. on account of the sound that broke out because of their being swallowed up.

(א-ב) ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש ר׳ תנחומא (תנחומא קרח א׳-ד׳). ויקח קרח – לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. וזהו שתרגם אונקלוס: ואיתפליג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן: מה יקחך לבך (איוב ט״ו:י״ב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם.... ודתן ואבירם – בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתן תימנה, שכן לקהת ובניו החנים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבר. אמר: אחי אבא ארבעה היו בני קהת, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את שנייה לא אני שאני בן יצהר שהוא שיני לעמרם, והוא מינה את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה? עמד וכינס מאתים וחמשים ראשי סנדראות, רוב משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר: נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר: אלה קרואי העדה וגו׳ (במדבר א׳:ט״ז). הלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת, לא תפטור את עצמה. בני ראובן – דתן ואבירם ואון בן פלת... (ג) רב לכם – הרבה יותר מדאי, לקחתם לעצמיכם גדולה. כלם קדושים – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. ומדוע תתנשאו – אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברור לאחיך כהונה. לא אתכם לבדכם שמעתם בסיני אנכי י״י אלהיך, כל העדה שמעו. (ה) בקר ויודע וגו׳ – עתה עת שכרות הוא לנו, לא נכון להיראות לפניו. והוא היה מתכוין לדחות שמא יחזרו בהן. בקר – יבוא, ויודע י״י את אשר לו – לעבודת לוייה. ואת הקדוש – לכהונה. והקריב – אותם אליו.... (יא) לכן – בשביל כך אתה וכל עדתך נועדים אתם על י״י, כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו הוא המחלוקת הזה. (טו) אל תפן אל מנחתם – לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליה. והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו. (יט) ויקהל עליהם קרח – בדברי ליצנות כל הלילה ההוא. הלך אצל כל השבטים ופיתה אותם כסבורים אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם, אילו באים ונוטלים להם כל הגדולות, לו מלכות, לאחיו כהונה, עד שנתפתו כולם. וירא כבוד י״י – בא בעמוד ענן. (כח) לעשות את כל המעשים האלה – שעשיתי על פי הדיבר לתת לאהרן הכהונה גדולה, ולבניו סיגני כהונה, ואליצפן נשיא הקהתי. (כט) אם כמות כל אדם ימותון תדעון כי לא י״י שלחני – אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין הוא חלוק עלי. (ל) ואם בריאה יברא י״י וגו׳ – ואם בריאה חדשה. יברא י״י – להמיתם, מיתה שלא מת בה אדם עד הנה. ומה היא הבריאה? ופצתה האדמה את פיה ותבלעם אז וידעתם כי נאצו הם, ואני מפי הגבורה אמרתי.

Rashi Bemidbar 17רש״י במדבר י״ז

(18) כי מטה אחד FOR ONE STAFF SHALL BE (FOR THE HEAD OF THE HOUSE OF THEIR FATHERS) – i.e. although I have divided them into two families, the family of the priests apart, and that of the Levites apart, yet it is only one tribe, [and they shall therefore have but one staff]. (23) ויצא פרח AND IT BROUGHT FORTH A BLOSSOM – Take this as what it literally implies. ציץ is the first stage in the growth of the fruit when the blossom has fallen off. ויגמל שקדים AND RIPENED INTO ALMONDS – This means that when the fruit was recognisable as such it could be recognised that they were almonds. The verb has the same meaning as in (Genesis 21:8) "And the child grew ויגמל, and became a full child" (i.e., able to do without its mother's milk). This expression is frequently used of the fruit of trees, as e.g. (Isaiah 18:5) "And the blossom becometh a ripening (גמל) grape" (cf. Rashi on Genesis 40:10). — But why did it bring forth almonds? Because it is a fruit that blossoms earlier than all other fruits; so, too, the punishment of him who sets himself in opposition to the constituted priesthood comes quickly, just as we find stated in the case of Uzziah (II Chronicles 26:19) "And the leprosy instantly broke out in his forehead". — Its translation in the Targum is: וכפת שגדין, meaning that it produced a kind of cluster of almonds, knotted together one upon the other (Aramaic כפת denotes "tied"). (25) למשמרת לאות TO BE KEPT AS A SIGN – i.e. as a reminder that I have chosen Aaron to be the priest and that they should therefore not murmur any more against the priesthood. ותכל תלונתם is the same as וּתְכַלֶּה תלונתם, AND THOU SHALT MAKE AN END OF THEIR MURMURING. This form (תלנֹתם) is a nomen actionis (שם מפעל), singular number, feminine gender, the same as is תלונָתם; in O. F. murmures. But there is a difference in sense between תלנֹתם and תלונָתם. The word תלונָתם denotes a single act of murmuring; תלנתם is a noun with singular meaning although there may be many acts of murmuring.

(יח) כי מטה אחד – אף על פי שחילקתים לשתי משפחות משפחת כהונה לבד ולוייה לבד, מכל מקום שבט אחד הוא. (כג) ויוצא פרח – כמשמעו. ציץ – הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל. ויגמל שקדים – כשהוכר הפרי, הוכר שהם שקדים, לשון: ויגדל הילד ויגמל (בראשית כ״א:ח׳). ולשון זה מצוי בפרי האילן, כגון: ובסר גומל יהיה נצה (ישעיהו י״ח:ה׳). ולמה שקדים? הוא פרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצא בעוזיה: והצרעת זרחה במצח (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). וכפת שיגרין, כמין אשכל שקדים יחד כפותין זה על זה. (כה) ותכל תלונוּתם – וְתִכְלֶה תלונתם. תלונֻתם – לשון שם מפעל יחיד לנקבה, כמו מורְמֺרֵדִֿיץ בלעז. [ויש חילוק בין תלונוּתם, לתלונת תלונתם תלונה אחת תלונות שם הדבר בלשון היחיד ואפילו תלונות הרבה.] למשמרת לאות – לזכרון שבחרתי באהרן לכהן, ולא ילינו עוד על הכהונה.

R. Yosef Kara Bemidbar 16ר׳ יוסף קרא במדבר ט״ז

(א) כ״י בולוניה 509.1 ויקח קרח – [לקח את] האנשים האמורים לפנינו, ודתן ואבירם עמהם. (קונטרס אחרון מר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1) ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי – אנשים, ודתן ואבירם וגו׳. (כ״י לונדון 26924 עם הכותרת: ״ורבינו יוסף קרא ז״ל פירש״) (לה) {ואש יצאה מאת ה׳ ותאכל וגו׳} – מה ראה הכתו׳ בחמשים ומאתים איש מקריבים הקטרת שנדונו באש? ומה ראה בדתן ואבירם שנדונו במיתה חמורה שירדו חיים שאולה? י״ל שמשל הוא לשני בני אדם ואחד אומ׳ אעשה בכל אשר יגזור עלי השופט והאחר אומ׳ לא אשמע, את מי ילקה יותר? הוי אומר זה שאומ׳ לא אשמע אליו. כך אמרו מאתים וחמשים נעשה כאשר צוה משה שנ׳ ויקחו איש מחתתו וגו׳, ודתן ואבירם אמרו לא נעשה שנ׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. (מנחת יהודה בשם ״הקשה הרב יוסף קרא״ ועם החתימה ״כפר״מ מקוצי״)

R. Yosef Kara Bemidbar 17ר׳ יוסף קרא במדבר י״ז

(ה) אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא – שיבא ויערער על הכהונה. כאשר דיבר י״י ביד משה לו – ועל אהרן ועל זרעו, שלא יכנס עוד אחר בגדולה זו תחתיו. והיכן דבר? והזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א ועוד). ולא יהיה כקרח – שעירער על הכהונה. כאשר דיבר י״י ביד משה לו – כמו: עליו, שנכרתה לו לאהרן ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, שלא יהא בירייה חלוקה עליו שיבא ליטול הכהונה עליו, כדי שלא ילקה, כשם שלקה קרח ועדתו. כך פירשתי אני המעתיק, יוסף ב״ר שמעון, והודה ר׳ שלמה המפרש לדבריי. ואאלפך מקור הכתובים כי רוב קינצי המילין באים לחתום על תחילת הדיבור וליתן טעם בתחילת הדיבור, אע״פ שרחוקים מן הדיבור שנים ושלשה מקראות. אף כאן, כאשר דיבר י״י ביד משה לו מוסב על למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטורת לפני י״י, ולא יהיה כקרח וכעדתו, שעירער על הכהונה שניתנה לו לאהרן על פי הדיבר, הה״ד: כאשר דבר י״י ביד משה לו. (כ״י ברסלאו 11 = סרוול 5)

Rashbam Bemidbar 16רשב״ם במדבר ט״ז

(1) ויקח קרח KORAH TOOK: [The word "ויקח – took" should be understood] as in the verse (Gen. 12:5) "Abram took (ויקח) Sarai his wife and Lot ...." Here also "Korah ... and Dathan and Abiram took." [It is to be understood that the implied direct object of "took" is] "a large number of people," to such an extent that (vs. 2) two hundred and fifty [people] stood with them before Moses [in rebellion]. (2) קריאי מועד THOSE CHOSEN IN THE ASSEMBLY: [Like the phrase (1:16) "קרואי העדה – the elected of the assembly."] The people who are called and sent for on the day of assembly, the day set for judging between people. (4) ויפל על פניו [MOSES HEARD] AND HE FELL ON HIS FACE: to pray. There, [while he was praying to God,] he received instructions [to say] the things that he later said to Korah. (11) לכן אתה וכל עדתך TRULY YOU AND ALL OF YOUR COMPANY: are the ones WHO have BANDED TOGETHER AGAINST THE LORD. (12) לא נעלה WE WILL NOT APPEAR [lit. "WE WILL NOT GO UP"]: to you [i.e. "we will not appear before you"] for judgment. Verbs related to "going up" (עלייה) are commonly used for appearing before judges. [For example] (Deut. 25:7), "his sister-in-law shall appear (ועלתה; lit. ‘shall go up’) before the elders," or (Jud. 4:5) "the Israelites would appear (ויעלו; lit. ‘would go up’) before her for judgment" or (Ruth 4:1) "Boaz had gone up (עלה) to the gate" [to appear before the ten elders]. (13) גם השתרר ALSO LORD IT OVER US: The word "גם – also" in the Torah is often "reversed" [i.e. not placed at the appropriate spot in the verse. The words of the phrase כי תשתרר עלינו גם השתרר should be read as if written]כי גם תשתרר עלינו השתרר. So also the phrase (Ex. 12:32) וברכתם גם אותי – [lit. "bless me also," should be understood as if written] וגם תברכו אותי ("also bless me"). Similarly, the phrase (Gen. 29:30) ויאהב גם את רחל [lit. "he loved Rachel also," should be understood as if written] וגם אהב את רחל ("he also loved Rachel"). The phrase (Num. 22:33) גם אותך הרגתי [lit. "I would kill you also," should be understood as if written] גם הרגתי אותך ("I would also kill you"). (14) העיני האנשים ההם תנקר WILL YOU GOUGE OUT THE EYES OF THOSE MEN: I.e. "Do you think that those men who are complaining about you do not have any eyes to see this failure [of yours]? You took us out of Egypt, a good land, to die in the wilderness. I.e. YOU DID NOT fulfil your promise to bring us TO ‘A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY’; instead of that, they will [all] die during these forty years in the wilderness. And that is the reason why לא נעלה WE WILL NOT APPEAR before you." [The speakers first] made a general statement, then they provided the details and then they repeated the general statement. First they said [in vs. 12] WE WILL NOT APPEAR." Then they explained why [in vss. 13 and 14, up until the last phrase]. Then [in the last phrase of vs. 14] they repeated the general statement, [as if to say,] "that is why WE WILL NOT APPEAR." (15) אל תפן DO NOT TURN: [The form תֵּפֶן comes] from the root p-n-h, just as the form וַתֵּרֶב, in the phrase (Gen. 43:34), "Benjamin’s portion was larger – וַתֵּרֶב))," [comes from the root r-b-h]. From the phrase "Do not turn yourself – אל תפנה," one says [in the apocopated form] אל תֵּפֶן. From [the hifil form,] "Do not cause something else to turn – אל תַּפֽנֶה," one says [in the apocopated form] אל תֶּפֶן. לא חמור אֶחָד מהם נשאתי I HAVE NOT TAKEN ONE ASS FROM THEM: "I did not take from them even one ass, as other leaders who lord over the people would have done, so why do they accuse me of lording it over them?" If the vocalization were לא חמור אַחַד מהם, then one would explain the words as meaning "I have not taken the ass of even one of them." [But the word אַחַד in other verses means "one of,"] as in the phrase (Gen. 26:10), "one of (אַחַד) the people," or (at the end of this verse) "I DID NOT WRONG ANY ONE OF (אַחַד) THEM." (22) אלהי הרוחות [O GOD,] THE GOD OF SPIRITS [OF ALL FLESH, WHEN ONE MAN SINS WILL YOU BE WRATHFUL WITH THE ENTIRE COMMUNITY]: [Moses calls God the "God of spirits" here, as if to say,] "You know the spirits and the minds of the rest of the people. [You know] that they did not sin. (25) וילך אל דתן ואבירם [MOSES ROSE] AND WENT TO DATHAN AND ABIRAM: In case they would repent. (28) כי לא מלבי [THE LORD SENT ME TO DO ALL OF THESE THINGS;] THEY WERE NOT OF MY OWN DEVISING: When I introduced them to the offering of incense, when I said (vs. 17), "You and Aaron, each of you take his fire pan ...," [it was at God’s suggestion]. (29) לא ה' שלחני [IF THESE MEN DIE AS OTHER MEN DO ..., then] IT WAS NOT THE LORD WHO SENT ME: Rather it was I who did it to them when I charged them to offer incense. (30) ואם בריאה IF THE LORD CREATES SOMETHING: [I.e. brings about something] new in the world – [that they will die in a way] that differs from the death of Nadab and Abihu. The phrase is similar to the verse (Jer. 31:21), "For the LORD creates (ברא) something new in the earth." (34) נסו לקולם ALL OF ISRAEL FLED AT THEIR CRIES: For they screamed as they fell [into the earth]. So it is written (Jer. 49:21), "At the sound of their downfall the earth shakes."

(א-ב) ויקח קרח – כמו: ויקח {אברם} את שרי אשתו ואת לוט (בראשית י״ב:ה׳), אף כאן ויקח קרח ודתן ואבירם, אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים. קראי מועד – קוראים ושולחים בשבילם ליום המועד הקבוע למשפט בין איש לאיש. (יב) ויאמרו לא נעלה – אליך למשפט. לשון עלייה רגיל לומר אצל הולכה אל השופטים: ועלתה יבמתו השערה (דברים כ״ה:ז׳), ויעלו אליה בני ישראל למשפט (שופטים ד׳:ה׳), ובעז עלה השער (רות ד׳:א׳). (יד) העיני האנשים ההם תנקר – כסבור אתה שאילו האנשים אשר מתרעמים עליך אין להם עינים לראות המכשול הזה, שמארץ מצרים מארץ טובה העליתנו למות במדבר, כי לא השלמת תנאי שלך להביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, אבל באילו ארבעים שנה ימותו במדבר. לא נעלה – לפיכך לא נעלה אליך. כלל ופרט וחזר וכלל: לא נעלה (במדבר ט״ז:י״ב) אמר תחלה, ואחר כך פירש למה, וחזר וכלל: לפיכך לא נעלה. (כח) כי לא מלבי – שחינכתים בקטורת, כשאמרתי אתה ואהרן איש מחתתו (במדבר ט״ז:י״ז). (כט) לא י״י שלחני – אלא עשיתים מדעתי, שצויתים להקטיר קטרת. (ל) ואם בריאה – חדשה יברא י״י בארץ, כדכתיב: כי ברא י״י חדשה בארץ (ירמיהו ל״א:כ״א), שאינה כמיתת נדב ואביהוא.

Rashbam Bemidbar 17רשב״ם במדבר י״ז

(6) ‏אתם המיתם את עם ה'‏ YOU HAVE BROUGHT DEATH ON THE LORD’S PEOPLE: "We admit concerning Dathan and Abiram who were swallowed up [in an unprecedented manner] that [that proves that] they were sinners [and that is why they died in that spectacular manner]. But the other two hundred and fifty men died in the same way that Nadab and Abihu died [after they too offered incense without authorization]. You are responsible for their death [i.e. the death of the two hundred and fifty men] since you commanded them to offer an [unauthorized] incense offering." (11) ושים קטורת [MOSES SAID TO AARON "TAKE THE FIRE PAN ...] AND ADD INCENSE": To let it be known that incense, which causes death when handled by non-priests, is a source of life in the hands of priests. [This was done so that people would] know that they [= the priests, the sons of Aaron] are the ones who are entitled to perform the divine service. (17) קח מאתם מטה מטה TAKE FROM THEM ONE STAFF FROM EACH [CHIEFTAIN]: [God said,] "Since the Israelites are complaining about the incense, saying that it ‘brought death on the LORD’s people,’ and that it does not prove that I have chosen the priests, I will give them a different proof so that they will not be able to undermine the priesthood. [That proof is] that his [= Aaron’s] staff will flower at My command." (20) והשיכותי I WILL STILL: [The word והשיכותי] is from [the root sh-k-k, the same root as שככה in the phrase] (Est. 7:10), "the king’s anger subsided (שככה)." Similarly the form "הסיבותה – you turned" is from the root s-b-b. (23) ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים IT [= the staff] HAD BROUGHT FORTH SPROUTS, PRODUCED BLOSSOMS, AND BORNE ALMONDS: According to the plain meaning of Scripture, it appears that when Moses took the staff out, he found that it had brought forth sprouts and nothing else. That is why it says [in the first half of the verse, before the ’etnaḥta’, only that] "Aaron’s staff had sprouted." However afterwards [i.e. after Moses took the staff out to show to the Israelites], the staff "produced blossoms" in view of all the Israelites. And then it also "bore almonds." For if that had been the case from the beginning [i.e. if the staff had blossomed, sprouted and borne almonds before Moses picked it up], then the sprouting and the blossoming would not have been seen [by anyone]. And then there would be no reason for the text to write "[Aaron’s staff] had sprouted," [since no one had seen the sprouting]. Rather [the text would have written "Moses entered the Tent of the Pact and there] the staff of Aaron of the house of Levi had borne almonds." (25) לאות לבני מרי [TO BE KEPT] AS A LESSON TO REBELS: In the coming generations who might wish to rebel, like [King] Uzziah. ותכל תלונותם REMOVE THEIR COMPLAINTS: [The verb וּתְכַל is a transitive verb in the piel. The phrase means] "remove the complaints of the Israelites." Similarly the word צו [is an apocopated form of the word] צוה.

(ו) אתם המתם את עם י״י – על דתן ואבירם הבלועים – אנו מודים שחטאו, אבל מאתים וחמשים איש שמתו כמיתת נדב ואביהוא – אתם הרגתם אותם שציויתם להקטיר קטרת. (יא) ושים קטרת – להודיע שהקטרת, הממיתה בשאינם כהנים, היא הנותנת חיים ביד כהנים, לדעת שהן ראוים לעבודה. (יז) וקח מאתם מטה מטה וגו׳ – מאחר שמתלוננים על דבר הקטרת, ואומרים: אתם המתם את עם י״י (במדבר י״ז:ו׳), ואינה הוכחה שבחרתי בכהנים, אני אעשה הוכחה אחרת שלא יוכלו לערער על הכהונה: כי מטהו יפרח על ידי. (כ) והשיכותי – מן וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳), {כמו} הסבת (מלכים א י״ח:ל״ז) – מן סבב. (כג) ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים – נראה לפי הפשט: כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר, כדכתיב: והנה פרח מטה אהרן, אבל אחר כן ויצץ ציץ לעיני כל ישראל, ואחרי כן ויגמול שקדים. ש{אם} כן הוא העניין תחלה ״והנה {וגו׳}״, לא היתה נראית לא הפריחה, לא הניצה, וגם לא היה לו לכתוב: והנה פרח, אלא: והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי. (כה) לאות לבני מרי – לדורות הבאים שירצו למרוד, כגון עזיה (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז). ותכל תלונותם – ותכלה את תלונותם של ישראל, כמו: צו – מן צוה.

Ibn Ezra Bemidbar 16אבן עזרא במדבר ט״ז

(א) זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו. גם קרח בכור היה, כי כן כתוב (שמות ו׳:כ״א). ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב׳:י׳), וקרח בנגב המשכן, כי הוא מבני קהת (במדבר ג׳:כ״ט). ואלה נשיאי עדה היו בכורים, והם היו מקריבין את העולות, על כן לקחו מחתות (במדבר ט״ז:י״ז-י״ח). והראיה על זה הפירוש מופת המטה (במדבר י״ז:ט״ז-כ״ד), כי ראו כל ישראל כי השם בחר בשבטו של לוי תחת הבכורים, על כן כתוב: ותכל תלונתם (במדבר י״ז:כ״ה), כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה: כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח), בעבור שחשדו אותו כי מלבו עשה זה. ועוד: לא י״י שלחני (במדבר ט״ז:כ״ט) בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל. ועוד ראיה גמורה: כי כל העדה כלם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳), וזה רמז לבכורים שהן קדושים, כי כן כתוב: קדש לי כל בכור (שמות י״ג:ב׳), והם היו כהנים הנגשים אל י״י (שמות י״ט:כ״ב), והם עיקר כל העדה. ויקח קרח – אנשים, דרך קצרה, כמו: חמור לחם (שמואל א ט״ז:כ׳), ורבים ככה. כי כל העדה – מיום מעמד הר סיני היו כל העדה קדושים. ובתוכם י״י – כי הלוים נבחרו אחרי היות הכבוד לבני ישראל. ואם ידע משה כאשר היה בהר סיני, כי נבחר שבט לוי, לא ידעו ישראל. תתנשאו – להיות אהרן כהן גדול, ומשה למעלה ממנו, כי הוא למדו. (ה) את אשר לו – השבט הנבחר, וזאת התשובה לעדה. ואת הקדוש – בשבט, להיות כהן גדול. (ו) זאת – הבחינה. (ז) רב לכם בני לוי – וזה פירושו, שאמר להם: המעט (במדבר ט״ז:ט׳). (ח) ואמר הכתוב: ויאמר משה אל קרח – כי הדבור הראשון עם קרח וכל עדתו, וזה עם הלוים. (ט) המעט – הדבר מעט הוא אצלכם. לפני העדה לשרתם – בהביאם את עולתיהם ואת זבחיהם. (י) ויקרב אותך – וכאשר הקריב אותך ואחיך, בקשתם גם כהונה. (יג) המעט – הדבר קל הוא. כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש – כי מצרים בנגב ארץ ישראל, והבא ממצרים לארץ כנען, באמת הוא עולה. כי תשתרר – העליתנו ממצרים כדי שתשתרר עלינו. גם השתרר – גם שררות רבות. או: אתה ואחיך. (טו) ויחר – זה הדבור. כבר פירשתי כי העלה והמנחה מארכת האף על הרשעים, ודתן ואבירם היו אנשים גדולים, והקריבו מנחה קודם זה המעשה. וזה טעם אל תפן אל מנחתם. ופְנֵה אלי, כי לא נשאתי חמור אחד מהם. פירוש נשאתי – ששמתי משא עליו. ולא הרעתי – בשום דבר. (כח) לעשות את כל המעשים – להחליף הבכורים בלוים. ודע, כי דבר גדול היה, ומכעיס לאשר איננו מאמין, להסיר הבכורים מכהונתם, ותשוב המעלה למשפחת משה לבדו. וכל זה היה בעון מעשה העגל, כי ויעלו עולות ויגשו שלמים (שמות ל״ב:ו׳), הבכורים העלום, כי הם היו לבדם הכהנים, ובני לוי הרגו עובדי העגל. ויש בכאן שאלה, ותשובתה בפרשת וילך משה. (ל) בריאה – יש אומרים: שהיא תורה על המצא מה שלא היה. וכבר פירשתי שאין המלה רק מגזרת: וברא אותהן (יחזקאל כ״ג:מ״ז), וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בה שאלה, והנה פירושה כטעם: גזירה (ראב״ע בראשית א׳:א׳). ופצתה האדמה את פיה – כמו: ופתחה, וכן: יפצה פיהו (איוב ל״ה:ט״ז), [וכן בקין (בראשית ד׳:י״א)]. וכבר רמזתי (ראב״ע בראשית א׳:כ״ו), בעבור היות נשמת האדם העליונה תיכונה, תדבר על הגבוהים ממנה, כדרך ארמונה כי הוא הגוף, וכן על השפלים ממנה, והטעם: להבין השומעים. (לב) ואת בתיהם – שם כלל לנשיהם, ובניהם, וטפם. וטעם ואת כל הרכוש – שהיה לכולן. (לג) וירדו הם – הטעם: כאשר ירדו, נסתמה הארץ ולא נראו. ותכס עליהם הארץ – בעצמה. ויאבדו – בעבור מות בניהם העומדים תחתם. (לד) לקולם – בעבור קולם. (לה) ה״א החמשים – מושכת עצמה ואחרת עמה. יש אומרים: כי קרח מהנבלעים היה, והראיה: ותבלע אותם ואת קרח (במדבר כ״ו:י׳). ויש אומרים: כי נשרף, והעד: ואת קרח במות העדה באכול האש (במדבר כ״ו:י׳). וקדמונינו אמרו: כי נשרף ונבלע (בבלי סנהדרין ק״י.). ולפי דעתי: שלא נבקע מקום רק מקום דתן ואבירם, כי לא נזכר. וקרח היה עומד עם מחתתו עם אהרן ועם נשיאי העדה מקריבי הקטרת. ופירוש פסוק: ואת קרח (במדבר כ״ו:י׳) איננו דבק עם: ותבלע אותם, רק עם: במות העדה. ואם יטעון טוען ויאמר: לא הזכיר קרח עם השרופים. התשובה: כי אחר שהזכיר הכתוב שנשרפה עדתו שבאה לעזרו, אין צורך להזכיר קרח, כי מקל וחומר יודע הדבר. וכמוהו: מרכבות פרעה וחילו ירה בים (שמות ט״ו:ד׳), ולא הזכיר בשירה שנטבע, ובאמת טבע, כי כן כתוב: ונער פרעה וחילו בים סוף (תהלים קל״ו:ט״ו). והעד הנאמן כי קרח מהשרופים: ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר י״ז:ה׳).

Ibn Ezra Bemidbar 17:6, 17-18אבן עזרא במדבר י״ז:ו', י"ז-י"ח

(ו) ממחרת – זה היום, כי לעולם הוא סמוך. אתם המתם – הטעם: מה ראיה היתה זאת ששבט לוי נבחר, ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן, שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. (יז-יח) מטה – יש אומרים: כי מטה לוי איננו מטה אלהים, כי כבר היה ניכר, ומה צורך לכתוב עליו שם אהרן. ויש אומרים: כי זה המטה היה כשאר המטות, אין הפרש ביניהן, וזה הישר בעיני. וטעם לבית אב – שבטי ישראל, כמו: ראובן ושמעון. (יח) וטעם כי מטה אחד – בעבור שנחלק השבט לכהנים וללוים.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 16ר׳ יוסף בכור שור במדבר ט״ז

(א-ב) ויקח קרח – לאחר פרשת מרגלים שנגזר עליהם שימותו במדבר, לקח [ויקח קרח – ומפרש והולך העלילות והעניינים שנתגלגלו וגרמו שמתו, כגון כאן, ומעשה פעור בוירא בלק (במדבר כ״ה). הגה״ה.] [ויקח קרח – אותיות רחק, ר״ל: עם זה המחלקת נתרחק מן העולם הזה והעולם הבא. מצאתי.] דתן ואבירם {וגו׳} ואון – שהיו ראשי המחלוקת. לפי שקרח שהיה לוי היה מתרעם על הכהונה, ובני ראובן – על שהיה ראובן בכור אמרו שיש להם דין בכהונה. ולקחו את האחרים ופיתום להיות עמם, כדכתיב: ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים – שלקחו ומשכו עמם. וקצר בפסוק ראשון כי סמך על הפסוק {ה}שיני. וכן דרך אפילו בשתי פרשיות שמקצר בראש{ו}ן מפני שסומך על פרשה שנייה, כמו: ויהס כלב את העם אל משה (במדבר י״ג:ל׳), שהיה מדבר ולא פירש מה היה אומר, כי סמך על פירושו שבמשנה תורה שמפרש: ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון (דברים א׳:כ״ט)... (ג) רב לכם – לקחת הגדולה הזאת, שאתם אומרים: אהרון ובניו יהיו כהנים, ועשו להם בגדי זהב ואבנים טובות ומרגליות משל ציבור לכבוד ולתפארת (שמות כ״ח:ב׳-ז׳), וכל העדה משועבדים להם בעשרים וארבעה מתנות כהונה, ועל כל העדה אתם קוראים: {ו}הזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א). והלא: כל העדה כולם קדושים – וראויין לכהונה, שהרי הקב״ה קראם: ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ו׳). ומדוע תתנשאו על הקהל – לומר אתם כהנים ולא הם. ומתוך תשובתו של משה שאמר להם: ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:י׳), אתה למד שעל הכהונה היה מערער. אלא שהיה מדבר כמו בשביל כל העדה, כדי שיאותו כולם לדבריו, ולא יאמרו שמא הוא מבקש לעצמו. (ד) וישמע משה – שחשדוהו שהוא מתכוין לשם שררה לאחיו. ויפול על פניו – כבש פניו לגבי קרקע כי נתבייש. (ה) ויודע ה׳ את אשר לו – ואז תדעו כי מאת ה׳ היתה לאהרון הגדולה, ולא מדעתי עשיתי, כמו: ה׳ שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח). (ו) זאת עשו קחו לכם מחתות – כי בזאת תבחנו מי בחר הקב״ה לעבודתו. (ז) רב לכם בני לוי – כלומר: אתם בני לוי פשעתם יותר מן האחרים, כי הקב״ה בחר בכם כדמפרש ואזיל (במדבר ט״ז:ט׳-י׳), ואתם חלוקים עליו. (ט) המעט מכם – וכי דבר מועט הוא בעיניכם, שלא דיי לכם בכך, שאתם מבקשים גם כהונה. (יא) הנועדים על ה׳ – לחלוק על מצות הקב״ה. ואהרון מה הוא – הלא לא בקש הגדולה ולא לקחה מעצמו. (יב) וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם – שיקחו גם הם מחתותם, כי אף הם מן המעוררים. ויאמרו לא נעלה – אחת שאין אנו צריכים ה{בחינ}ה, כי אנו יודעים שהדין עמנו. ועוד שאין {אנו} מחזיקים אותך לגדול שנלך אליך, כי מאיזה טעם תהיה שר עלינו. בשביל שהרעתה לנו – תהיה לראש? (יג) המעט – הרעה שעשיתה לנו, שהעליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר – שנגזר עלינו שנמות במדבר. כי תשתרר עלינו – בשביל שהרעותה לנו. (יד) אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש – שהתניתה, הביאותנו – ואף לא נתת לנו נחלה של שדה וכרם – אלא היית אומר: בני לוי לא יהיה לכם נחלה בתוך בני ישראל (במדבר י״ח:כ״ג), אבל אתם בני ישראל תנחלו נחלה. ועתה, הנחלה אין לנו, אלא השררה לקחת לאחיך ולקרוביך בני שבטיך. העיני האנשים ההם תנקר – סבור אתה לנקר עינינו שלא נבחין בין טוב לרע, וכי דבר זה צריך הבחנה, אין לך סומא בעולם שאינו יכול להבחין שעיותה עלינו את הדין. ולכך: לא נעלה – שאין אנו מאמינים בשום הבחנה על דבר זה. (טו) ויחר למשה מאד – על שהיו אומרים כי שררה היה נוהג עליהם, ושלא יבאו להבחנה. ואמר: אל תפן אל מנחתם – הקטורת שיקטירו לפניך, כי קטורת תועבה היא, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניך, כי מעולם לא נהגתי עליהם שררה. לא חמור אחד מהם נשאתי – נטלתי לעשות בה מלאכתי. אי נמי: לא על חמור אחד מהם נשאתי – משאי עליו. ולא הרעותי את אחד מהם – לעשות בו אנגריא ועבדות. והם אומרים שאני משתרר. (כט) ימותו{ן} אלה – אבל לא היה מדבר עמהם, כי מנודים היו. והיה אומר לישראל, והם שומעים. דשמתינן מאן דמצער שליח דרבנן (בבלי קידושין י״ב:), והם הרגיזו כששלח משה אליהם. ופקודת כל האדם יפקד עליהם – שישכבו על משכבם ויחלו כשאר בני אדם, ובני אדם באים לפקדם. לא ה׳ שלחני – כלומר: האחרים נבחנים בקטורת, ואילו לא רצו להבחין. אני אתן להם בחינה אחרת, שאם ימותו כשאר בני אדם, הדין עמהם, ולא ה׳ שלחני. (לב) ואת כל האדם אשר לקרח – אבל הוא עם מחתתו פתח האהל ונשרף. (לד) נסו לקולם – כי כשפתחה האדמה תחתיהם היו צועקים. (לה) ובאותה שעה יצאה אש ושרף את החמשים ומאתים – וכל שכן קרח, אלא שלא פרט בשביל אחד. והא דכתיב: ותבלע אותם ואת קרח במות העדה (במדבר כ״ו:י׳) – כיון שנבלע אהלו וכל אשר לו (במדבר ט״ז:ל״ב) קורא אותו נבלע. אי נמי: בליעה בלשון מיתה, כמו אזי חיים בלעונו (תהלים קכ״ד:ג׳). מיהו רבותינו אמרו (בבלי סנהדרין ק״י.): שהוא היה מן הבלועים ומן השרופים. בא וראה כמה קשה המחלוקת, שאפילו הטף שאינם בני עונשים ולא ידעו טוב ורע לקו.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 17:5-23ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״ז:ה׳-כ״ג

(ה) זכרון לבני ישראל – כשיראו אותו צפוי, יזכרו מה אירע לאילו על שעירערו על הכהונה, ולא יבאו לערער. ולא יהיה כקרח – ולא יארע לו כמו שאירע לקרח. כאשר דבר ה׳ ביד משה לו – לאלעזר, עשה אלעזר. ומדרש אגדה: הבא לערער על הכהונה, לא יהיה כקרח אלא כאשר דיבר ה׳ ביד משה שנצטרע (שמות ד׳:ו׳), כן יהיה לו – כמו שמצינו בעזיה שבא להקטיר ונצטרע (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). (ו) אתם המתם את עם ה׳ – שאמרתם להביא קטורת. הלא ראיתם נדב ואביהו שהביאו קטרת ומתו (ויקרא י׳:א׳-ב׳), למה צויתם אותם לעשות כמו כן? אלא שמדעת המיתם {אותם}, כי ידעתם כי הקטרת סם המות, והם סמכו על דבריכם ועשו מצותכם ומתו. ועוד מה הבחנה יש כאן שאינם ראוים לכהונה, הלא נדב ואביהו אתם מודים שהיו ראוים לכהונה, ומתו בשביל הקטורת. ואם הוכחתם שאהרון קדוש יותר מהן, מיהו לא הוכחתם שאינם ראוים לכהונה, ומתו בשביל הקטרת. (יא) קח את המחתה ותן עליה אש {מעל המזבח} ושים קטורת – בכאן הראה שהקטרת סם חיים, שכשעמד בין המתים ובין החיים נעצרה המגפה (במדבר י״ז:י״ג). ועל שיש לומר שאין זו הבחנה, שהרי כמו כן מתו נדב ואביהוא שהיו ראוים לכהונה, ואף על פי שניצול אהרון – שמא אהרן יש לומר שהוא נבחר מכולם, אבל מכל מקום כל ישראל ראוין להיות כהנים הדיוטים ושוערים ומשוררים, ולכך צוה הקב״ה לעשות הבחנה במטות. (כ) והשיכותי מעלי – כי עדיין יש להם מעט טענה, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור במדבר י״ז:י״א) מפני שמתו נדב ואביהוא. אי נמי: והשיכותי – מכאן ואילך, שלא יוסיפו עוד לערער. (כג) ויצץ ציץ – שהנצו הפירות. ויגמול שקדים – שמא שקדים ממש. אי נמי: פירות אחירות, אבל מפני שבאו בלילה אחד, קורא אותם שקדים – לשון מהירות, כמו: כי שוקד אני על דברי לעשותו (ירמיהו א׳:י״ב). וגם יש לפרש: שלכך צוה הכתוב לעשות הבחנות המטות, כדי שיהא מטה אהרון למשמרת ולעד ולאות כדמפרש (במדבר י״ז:כ״ה).

Ralbag Bemidbar 16רלב״ג במדבר ט״ז

פרשת קרח (א-ג) ויקח קרח – הרצון בו ענין לקיחת הנפשות באופן שמשך לב רבים מישראל אליו, לקנאתו על גדולת משה ואהרן. והנה לא סיפרה התורה הפיתויים אשר פיתה בהם לב החמישים ומאתים איש, אשר היו מגדולי העם והנכבדים שבהם; וכבר זכרו מזה רבותינו ז״ל קצת סיפורים במדרשיהם. והוא מבואר שכבר משכו לבם בשאמרו שכל הגדולה נטל משה לעצמו ולאחיו אהרן, כי הוא היה מלך, ואהרן כהן גדול, והיתה הכהונה לו ולזרעו אחריו ולא עבר זר בתוכם. וידמה מזה הסיפור שלא היו מתרעמים על מלכות משה, רק על כהונת אהרן, ולזה אמר: ׳ובקשתם גם כהֻנה׳ (פסוק י). (ה) בקר ויֹדע ה׳ את אשר לו – רוצה לומר שהגדולה הזאת לא נתתי לאהרן מעצמי, אך ה׳ יתעלה בחרוֹ; וזה יתבאר בבוקר היום הבא אחר זה. והנה הודיעם בזה המאמר כי ה׳ יתעלה לא יבחר כי אם באחד לבד; ולזה היה להם לִירא מֵהקריב הקטורת, כי לא יבחר בכולם, רק באחד לבד. (ז) ותנו בהן אש ושימו עליהן קטֹרת – אחשוב שהאש לקחו ממזבח הנחושת; שאם היתה אש זרה, לא יהיה שם אות מפני מיתתם שאינם ראויים לכהונה, כי גם בני אהרן עם היותם כהנים מתו בהקריבם אש זרה לפני ה׳. ולזאת הסיבה בעינה אחשוב גם כן שלקחו מן הקטורת שהיו מקטירים ממנה במזבח הפנימי, לא קטורת זרה, שאם היו מקטירין שם קטורת זרה לא תהיה מיתתם על זה מורה שלא בחר ה׳ יתעלה בהם להיות כהנים, כי אפילו זרע אהרן היו מתים אם היו עושין כן. רב לכם בני לוי – אמר זה להצילם, שלא יבקשו גדולות, כי די להם במה שנתן להם ה׳ יתעלה מהגדולה; כי הוא היה חומל עליהם אף על פי שהיו מעציבים אותו. (ח-ט) וכאשר ראה שלא נתפייסו בזה, אך היו מחזיקים בבקשתם, אמר להם משה: שמעו נא בני לוי, המעט מכם מה שנתן לכם ה׳ יתעלה מהגדולה, שהבדיל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אל ה׳ יתעלה יותר משאר העם; בששׂם אתכם עובדים עבודת משכן ה׳ יתעלה באופן שקדם בראש זה הספר, רוצה לומר לעבוד ולמשא ולשמור משמרת המשכן; והבדיל אתכם לעמֹד לפני העדה לשרתם – יִדמה שזה השירות הוא השיר שהיו הלויים אומרים בפה, כמו שנתבאר בעזרא. ולמדנו מזה שהשירות הוא בעמידה; עם שזה דבר מבואר בעצמו, כי הישיבה מורה אדנות ושררה, לא שירות. (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ ואת כל אחיך בני לוי, שהם ממשפחת קהת, יותר משאר משפחות הלויים, בששׂם עבודתכם בקודש הקודשים, ולא די לכם זה אלא שאתם מבקשים עוד כהונה. (יא) ואחר שכן הוא, שזה הענין כולו היה מה׳ יתעלה, הנה אתה וכל עדתך נועדים לעשות כנגד ה׳ יתעלה, לא כנגד אהרן, כי לא היה זה מצדו, אך ה׳ יתעלה בחר אותו להיות לו לכהן. (טו) אל תפן אל מנחתם – אחשוב שאין זה בקשה ממשה לה׳ יתעלה, כי בלי ספק לא היה צריך לזאת הבקשה, כי הם היו עושים כנגד ה׳ יתעלה ואין ספק שהוא לא יפנה אל מנחתם. ולזה יִדמה שיהיה ענינו כמו: ׳זכֹר מלחמה אל תּוֹסַף׳ (איוב מ, לב), שאינו בקשה, אך הוא סיפור הענין; וכזה אמר משה: הנה אין ספק שאתה לא תפן אל מנחתם, כי לא עשיתי להם שום דבר שיהיה להם בעבורו מקום להתרעם על שררתי. (כח) בזאת תדעון כי ה׳ שלחני – נתן להם משה אות, יכירו בו כי זה פועַל אלהי; והוא שאֵלו האנשים לא ימותו כמוֹת כל האנשים, אך שה׳ יתעלה יברא בריאה בעבורם תתחדש ממנה פתיחת הארץ את פיה ותבלע אותם ואת כל אשר להם באופן שיֵרדו חיים בעומק הארץ, והוא אשר קרא ׳שאוֹל׳. והנה היתה זאת הבריאה, שה׳ יתעלה ברא אז על דרך המופת, בבטן הארץ אשר תחתיהם, מה שתתחדש ממנו בקיעת הארץ. והנה היה ענין זה המופת, שמה שיֵעשה על דרך הטבע בזמן ארוך אורך נפלא — עשה ה׳ יתעלה על דרך המופת במעט רגע; וכן דרך שאר המופתים הנעשים על יד נביא, כמו שביארנו בששי מספר מלחמות ה׳. וכן אמרו זה רבותינו ז״ל; אמרו: אם נברא פה לגהנם מוטב, ואם לאו יברא ה׳; ובסוף הענין אמרו שהמופת היה לקרובי פתחא. אולי יספק מספק ויאמר כי עדיין היה אפשר שיהרהרו שמא משה היה יודע על דרך הנבואה כי המקום ההוא שהיו בו הגיע עתו להבקע שם הארץ, ולא יהיה אם כן מזה מופת על שזה העונש הגיע להם מפני מִרְיָם. אלא שהיתר הספק הזה הוא ממה שיֵקַל; וזה, כי לא יתכן שיֵאָמֵר שזה היה במקרה ויסכים זה למקום שהיו בו אלו האנשים לבד, כי מה שבמקרה בזה האופן הוא מעטי, אבל שיסכים לריבוי־מה ויבחרם מבין השאר - הנה זה בלתי אפשר שייוחס אל המקרה; עם שכבר נגלה להם שמתו החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת, וזה ממה שיורה שכל זה היה להם על צד העונש מה׳ יתעלה, כי החוטאים לבד מתו, לא זולתם. והיותר נפלא שבכל זה, שבמקום בעינו שנבקעה הארץ עשה ה׳ יתעלה שהשאיר ממנה המקום שהיו בו בני קרח, כי הם לא מתו, כמו שיבוא בפרשת פינחס. והיה זה כן מפני שלא היו נמשכים לעצת אביהם. והנה אמרו רבותינו ז״ל שמקום נתבצר להם בגיהנם. והנה מה שאמר: ׳ואת כל האדם אשר לקרח׳ (פסוק לב), רוצה לומר בני ביתו הנמשכים לעצתו.

Ralbag Bemidbar 17:17רלב״ג במדבר י״ז:י״ז

(יז-כד) וקח מאתם מטה מטה לבית אב וגו׳ – הנה עשה ה׳ יתעלה זה המופת הנפלא שהוציא מטה אהרן פרח וצץ ציץ וגמל שקדים בזמן קצר מאד, כדי שיתפרסם לישראל כולם כי ה׳ יתעלה בחר באהרן לבדו להיות לו לכהן.