Korach's Rebellion/5

EN/HEע/E

Korach's Rebellion

Sources

Bemidbar 16במדבר ט״ז

(1) Now Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, with Dathan and Abiram, the sons of Eliab, and On, the son of Peleth, sons of Reuben, took men: (2) and they rose up before Moses, with certain of the children of Israel, two hundred fifty princes of the congregation, called to the assembly, men of renown; (3) and they assembled themselves together against Moses and against Aaron, and said to them, “You take too much on yourself, since all the congregation are holy, everyone of them, and Hashem is among them: why then lift yourselves up above the assembly of Hashem?” (4) When Moses heard it, he fell on his face: (5) and he spoke to Korah and to all his company, saying, “In the morning Hashem will show who are his, and who is holy, and will cause him to come near to him: even him whom he shall choose he will cause to come near to him. (6) Do this: take censers, Korah, and all his company; (7) and put fire in them, and put incense on them before Hashem tomorrow: and it shall be that the man whom Hashem chooses, he shall be holy. You have gone too far, you sons of Levi!” (8) Moses said to Korah, “Hear now, you sons of Levi! (9) Is it a small thing to you, that the God of Israel has separated you from the congregation of Israel, to bring you near to himself, to do the service of the tabernacle of Hashem, and to stand before the congregation to minister to them; (10) and that he has brought you near, and all your brothers the sons of Levi with you? and do you seek the priesthood also? (11) Therefore you and all your company are gathered together against Hashem: and Aaron, what is he that you murmur against him?” (12) Moses sent to call Dathan and Abiram, the sons of Eliab; and they said, “We won’t come up: (13) is it a small thing that you have brought us up out of a land flowing with milk and honey, to kill us in the wilderness, but you must also make yourself a prince over us? (14) Moreover you haven’t brought us into a land flowing with milk and honey, nor given us inheritance of fields and vineyards: will you put out the eyes of these men? We won’t come up.” (15) Moses was very angry, and said to Hashem, “Don’t respect their offering: I have not taken one donkey from them, neither have I hurt one of them.” (16) Moses said to Korah, “You and all your company go before Hashem, you, and they, and Aaron, tomorrow: (17) and each man take his censer, and put incense on them, and each man bring before Hashem his censer, two hundred fifty censers; you also, and Aaron, each his censer.” (18) They each took his censer, and put fire in them, and laid incense thereon, and stood at the door of the Tent of Meeting with Moses and Aaron. (19) Korah assembled all the congregation against them to the door of the Tent of Meeting: and the glory of Hashem appeared to all the congregation. (20) Hashem spoke to Moses and to Aaron, saying, (21) “Separate yourselves from among this congregation, that I may consume them in a moment!” (22) They fell on their faces, and said, “God, the God of the spirits of all flesh, shall one man sin, and will you be angry with all the congregation?” (23) Hashem spoke to Moses, saying, (24) “Speak to the congregation, saying, ‘Get away from around the tent of Korah, Dathan, and Abiram!’” (25) Moses rose up and went to Dathan and Abiram; and the elders of Israel followed him. (26) He spoke to the congregation, saying, “Depart, please, from the tents of these wicked men, and touch nothing of theirs, lest you be consumed in all their sins!” (27) So they went away from the tent of Korah, Dathan, and Abiram, on every side: and Dathan and Abiram came out, and stood at the door of their tents, and their wives, and their sons, and their little ones. (28) Moses said, “Hereby you shall know that Hashem has sent me to do all these works; for they are not from my own mind. (29) If these men die the common death of all men, or if they be visited after the visitation of all men; then Hashem hasn’t sent me. (30) But if Hashem make a new thing, and the ground open its mouth, and swallow them up, with all that appertain to them, and they go down alive into Sheol ; then you shall understand that these men have despised Hashem.” (31) It happened, as he made an end of speaking all these words, that the ground split apart that was under them; (32) and the earth opened its mouth, and swallowed them up, and their households, and all the men who appertained to Korah, and all their goods. (33) So they, and all that appertained to them, went down alive into Sheol : and the earth closed on them, and they perished from among the assembly. (34) All Israel that were around them fled at their cry; for they said, “Lest the earth swallow us up!” (35) Fire came forth from Hashem, and devoured the two hundred fifty men who offered the incense.

(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם י״י וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל י״י. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. (ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כׇּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע י״י אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכׇל עֲדָתוֹ. (ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי י״י מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר י״י הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח שִׁמְעוּ נָא בְּנֵי לֵוִי. (ט) הַמְעַט מִכֶּם כִּי הִבְדִּיל אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶתְכֶם מֵעֲדַת יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶתְכֶם אֵלָיו לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת מִשְׁכַּן י״י וְלַעֲמֹד לִפְנֵי הָעֵדָה לְשָׁרְתָם. (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ וְאֶת כׇּל אַחֶיךָ בְנֵי לֵוִי אִתָּךְ וּבִקַּשְׁתֶּם גַּם כְּהֻנָּה. (יא) לָכֵן אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הַנֹּעָדִים עַל י״י וְאַהֲרֹן מַה הוּא כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלָיו. (יב) וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה לִקְרֹא לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וַיֹּאמְרוּ לֹא נַעֲלֶה. (יג) הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר. (יד) אַף לֹא אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה וָכָרֶם הַעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הָהֵם תְּנַקֵּר לֹא נַעֲלֶה. (טו) וַיִּחַר לְמֹשֶׁה מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל י״י אַל תֵּפֶן אֶל מִנְחָתָם לֹא חֲמוֹר אֶחָד מֵהֶם נָשָׂאתִי וְלֹא הֲרֵעֹתִי אֶת אַחַד מֵהֶם. (טז) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל קֹרַח אַתָּה וְכׇל עֲדָתְךָ הֱיוּ לִפְנֵי י״י אַתָּה וָהֵם וְאַהֲרֹן מָחָר. (יז) וּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וּנְתַתֶּם עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וְהִקְרַבְתֶּם לִפְנֵי י״י אִישׁ מַחְתָּתוֹ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַחְתֹּת וְאַתָּה וְאַהֲרֹן אִישׁ מַחְתָּתוֹ. (יח) וַיִּקְחוּ אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ עֲלֵיהֶם אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עֲלֵיהֶם קְטֹרֶת וַיַּעַמְדוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וּמֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. (יט) וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כׇּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּרָא כְבוֹד י״י אֶל כׇּל הָעֵדָה. (כ) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע. (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כׇּל הָעֵדָה תִּקְצֹף. (כג) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם. (כה) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכׇל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכׇל חַטֹּאתָם. (כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אׇהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. (כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי י״י שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. (כט) אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא י״י שְׁלָחָנִי. (ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא י״י וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת י״י. (לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם. (לב) וַתִּפְתַּח הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלַע אֹתָם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֵת כׇּל הָאָדָם אֲשֶׁר לְקֹרַח וְאֵת כׇּל הָרְכוּשׁ. (לג) וַיֵּרְדוּ הֵם וְכׇל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל. (לד) וְכׇל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ. (לה) וְאֵשׁ יָצְאָה מֵאֵת י״י וַתֹּאכַל אֵת הַחֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם אִישׁ מַקְרִיבֵי הַקְּטֹרֶת.

Josephus Antiquities of the Jews 4:2יוספוס קדמוניות היהודים ד':ב׳

THE SEDITION OF CORAH AND OF THE MULTITUDE AGAINST MOSES, AND AGAINST HIS BROTHER, CONCERNING THE PRIESTHOOD. (2) Corah, a Hebrew of principal account, both by his family and by his wealth, one that was also able to speak well, and one that could easily persuade the people by his speeches, saw that Moses was in an exceeding great dignity, and was at it, and envied him on that account, (he of the same tribe with Moses, and of kin to him,) was particularly grieved, because he thought he better deserved that honorable post on account of great riches, and not inferior to him in his birth. So he raised a clamor against him among the Levites, who were of the same tribe, and among his kindred, saying, "That it was a very sad thing that they should overlook Moses, while hunted after and paved the way to glory for himself, and by ill arts should obtain it, under the pretense of God's command, while, contrary to laws, he had given the priesthood to Aaron, the common suffrage of the multitude, but by his own vote, as bestowing dignities in a way on whom he pleased." He added, "That this concealed way of imposing on them was harder to be borne than if it had been done by an open force upon them, because he did now not only their power without their consent, but even they were unapprised of his contrivances against them; for whosoever is conscious to himself that he deserves any dignity, aims to get it by persuasion, and not by an arrogant method of violence; those that believe it impossible to obtain honors justly, make a show of goodness, and do not introduce force, but by cunning tricks grow wickedly powerful. That it was proper for the multitude to punish such men, even while they think themselves concealed in their designs, and not suffer them to gain strength till they have them for their open enemies. For what account," added he, "is Moses able to give, why he has bestowed the priesthood on Aaron and his sons? for if God had determined to bestow that honor on one of the tribe of Levi, I am more worthy of it than he is; I myself being equal to Moses by my family, and superior to him both in riches and in age: but if God had determined to bestow it on the eldest be, that of Reuben might have it most justly; and then Dathan, and Abiram, and [On, the son of] Peleth, would have it; for these are the oldest men of that tribe, and potent on account of their great wealth also." (3) Now Corah, when he said this, had a mind to appear to take care of the public welfare, but in reality he was endeavoring to procure to have that dignity transferred by the multitude to himself. Thus did he, out of a malignant design, but with discourse to those of his own tribe; when these words did gradually spread to more people, and when the hearers still added to what tended to the scandals that were cast upon the whole army was full of them. Now of those that conspired with Corah, there were two hundred and fifty, and those of the principal men also, who were eager to have the priesthood taken away from Moses's brother, and to bring him into disgrace: nay, the multitude themselves were provoked to be seditious, and attempted to stone Moses, wad gathered themselves together after an indecent manner, with confusion and disorder. And now all were, in a tumultuous manner, raising a before the tabernacle of God, to prosecute the tyrant, and to relieve the multitude from their slavery under him who, under color of the Divine laid violent injunctions upon them; for had it been God who chose one that was to the office of a priest, he would have raised person to that dignity, and would not produced such a one as was inferior to many others nor have given him that office; and that in he had judged it fit to bestow it on Aaron, he would have permitted it to the multitude to bestow it, and not have left it to be bestowed by his own brother. (4) Now although Moses had a great while ago foreseen this calumny of Corah, and had seen the people were irritated, yet was he not affrighted at it; but being of good courage, because given them right advice about their affairs, and knowing that his brother had been made partaker of the priesthood at the command of God, and not by his own favor to him, he came to the assembly; and as for the multitude, he said not a word to them, but spake as loud to Corah as he could; and being very skillful in making speeches, and having this natural talent, among others, that he could greatly move the multitude with his discourses, he said, "O Corah, both thou and all these with thee (pointing to the two hundred and fifty men) seem to be worthy of this honor; nor do I pretend but that this whole company may be worthy of the like dignity, although they may not be so rich or so great as you are: nor have I taken and given this office to my brother because he excelled others in riches, for thou exceedest us both in the greatness of thy wealth; nor indeed because he was of an eminent family, for God, by giving us the same common ancestor, has made our families equal: nay, nor was it out of brotherly affection, which another might yet have justly done; for certainly, unless I had bestowed this honor out of regard to God, and to his laws, I had not passed by myself, and given it to another, as being nearer of kin to myself than to my brother, and having a closer intimacy with myself than I have with him; for surely it would not be a wise thing for me to expose myself to the dangers of offending, and to bestow the happy employment on this account upon another. But I am above such base practices: nor would God have overlooked this matter, and seen himself thus despised; nor would he have suffered you to be ignorant of what you were to do, in order to please him; but he hath himself chosen one that is to perform that sacred office to him, and thereby freed us from that care. So that it was not a thing that I pretend to give, but only according to the determination of God; I therefore propose it still to be contended for by such as please to put in for it, only desiring that he who has been already preferred, and has already obtained it, may be allowed now also to offer himself for a candidate. He prefers your peace, and your living without sedition, to this honorable employment, although in truth it was with your approbation that he obtained it; for though God were the donor, yet do we not offend when we think fit to accept it with your good-will; yet would it have been an instance of impiety not to have taken that honorable employment when he offered it; nay, it had been exceedingly unreasonable, when God had thought fit any one should have it for all time to come, and had made it secure and firm to him, to have refused it. However, he himself will judge again who it shall be whom he would have to offer sacrifices to him, and to have the direction of matters of religion; for it is absurd that Corah, who is ambitious of this honor, should deprive God of the power of giving it to whom he pleases. Put an end, therefore, to your sedition and disturbance on this account; and tomorrow morning do every one of you that desire the priesthood bring a censer from home, and come hither with incense and fire: and do thou, O Corah, leave the judgment to God, and await to see on which side he will give his determination upon this occasion, but do not thou make thyself greater than God. Do thou also come, that this contest about this honorable employment may receive determination. And I suppose we may admit Aaron without offense, to offer himself to this scrutiny, since he is of the same lineage with thyself, and has done nothing in his priesthood that can be liable to exception. Come ye therefore together, and offer your incense in public before all the people; and when you offer it, he whose sacrifice God shall accept shall be ordained to the priesthood, and shall be clear of the present calumny on Aaron, as if I had granted him that favor because he was my brother."

Josephus Antiquities of the Jews 4:3:1-4יוספוס קדמוניות היהודים ד':ג':א'-ד'

HOW THOSE THAT STIRRED UP THIS SEDITION WERE DESTROYED, ACCORDING TO THE WILL OF GOD; AND HOW AARON, MOSES'S BROTHER BOTH HE AND HIS POSTERITY, RETAINED THE PRIESTHOOD. (1) WHEN Moses had said this, the multitude left off the turbulent behavior they had indulged, and the suspicion they had of Moses, and commended what he had said; for those proposals were good, and were so esteemed of the people. At that time therefore they dissolved the assembly. But on the next day they came to the congregation, in order to be present at the sacrifice, and at the determination that was to be made between the candidates for the priesthood. Now this congregation proved a turbulent one, and the multitude were in great suspense in expectation of what was to be done; for some of them would have been pleased if Moses had been convicted of evil practices, but the wiser sort desired that they might be delivered from the present disorder and disturbance; for they were afraid, that if this sedition went on, the good order of their settlement would rather be destroyed; but the whole body of the people do naturally delight in clamors against their governors, and, by changing their opinions upon the harangues of every speaker, disturb the public tranquillity. And now Moses sent messengers for Abiram and Dathan, and ordered them to come to the assembly, and wait there for the holy offices that were to be performed. But they answered the messenger, that they would not obey his summons; nay, would not overlook Moses's behavior, who was growing too great for them by evil practices. Now when Moses heard of this their answer, he desired the heads of the people to follow him, and he went to the faction of Dathan, not thinking it any frightful thing at all to go to these insolent people; so they made no opposition, but went along with him. But Dathan, and his associates, when they understood that Moses and the principal of the people were coming to them, came out, with their wives and children, and stood before their tents, and looked to see what Moses would do. They had also their servants about them to defend themselves, in case Moses should use force against them. (2) But he came near, and lifted up his hands to heaven, and cried out with a loud voice, in order to be heard by the whole multitude, and said, "O Lord of the creatures that are in the heaven, in the earth, and in the sea; for thou art the most authentic witness to what I have done, that it has all been done by thy appointment, and that it was thou that affordedst us assistance when we attempted any thing, and showedst mercy on the Hebrews in all their distresses; do thou come now, and hear all that I say, for no action or thought escapes thy knowledge; so that thou wilt not disdain to speak what is true, for my vindication, without any regard to the ungrateful imputations of these men. As for what was done before I was born, thou knowest best, as not learning them by report, but seeing them, and being present with them when they were done; but for what has been done of late, and which these men, although they know them well enough, unjustly pretend to suspect, be thou my witness. When I lived a private quiet life, I left those good things which, by my own diligence, and by thy counsel, I enjoyed with Raguel my father-in-law; and I gave myself up to this people, and underwent many miseries on their account. I also bore great labors at first, in order to obtain liberty for them, and now in order to their preservation; and have always showed myself ready to assist them in every distress of theirs. Now, therefore, since I am suspected by those very men whose being is owing to my labors, come thou, as it is reasonable to hope thou wilt; thou, I say, who showedst me that fire at mount Sinai, and madest me to hear its voice, and to see the several wonders which that place afforded thou who commandedst me to go to Egypt, and declare thy will to this people; thou who disturbest the happy estate of the Egyptians, and gavest us the opportunity of flying away from our under them, and madest the dominion of Pharaoh inferior to my dominion; thou who didst make the sea dry land for us, when we knew not whither to go, and didst overwhelm the Egyptians with those destructive waves which had been divided for us; thou who didst bestow upon us the security of weapons when we were naked; thou who didst make the fountains that were corrupted to flow, so as to be fit for drinking, and didst furnish us with water that came out of the rocks, when we were in want of it; thou who didst preserve our lives with [quails, which was] food from the sea, when the fruits of the ground failed us; thou didst send us such food from heaven as had never been seen before; thou who didst suggest to us the knowledge of thy laws, and appoint to us a of government, - come thou, I say, O Lord of the whole world, and that as such a Judge and a Witness to me as cannot be bribed, and show how I never admitted of any gift against justice from any of the Hebrews; and have never condemned a man that ought to have been acquitted, on account of one that was rich; and have never attempted to hurt this commonwealth. I am now and am suspected of a thing the remotest from my intentions, as if I had given the preisthood to Aaron, not at thy command, but out own favor to him; do thou at this time demonstrate that all things are administered by thy providence and that nothing happens by chance, but is governed by thy will, and thereby attains its end: as also demonstrate that thou takest care that have done good to the Hebrews; demonstrate this, I say, by the punishment of Abiram and Dathan, who condemn thee as an insensible Being, and one overcome by my contrivances. This thou do by inflicting such an open punishment on these men who so madly fly in the face of thy glory, as will take them out of the world, not in an manner, but so that it may appear they do die after the manner of other men: let that ground which they tread upon open about them and consume them, with their families and goods. This will be a demonstration of thy power to all and this method of their sufferings will be an instruction of wisdom for those that entertain profane sentiments of thee. By this means I shall be a good servant, in the precepts thou hast given by me. But if the calumnies they have raised against me be true, mayst thou preserve these men from every evil accident, and bring all that destruction on me which I have imprecated upon them. And when thou hast inflicted punishment on those that have endeavored to deal unjustly with this people, bestow upon them concord and peace. Save this multitude that follow thy commandments, and preserve them free from harm, and let them not partake of the punishment of those that have sinned; for thou knowest thyself it is not just, that for the wickedness of those men the whole body of the Israelites should suffer punishment." (3) When Moses had said this, with tears in his eyes, the ground was moved on a sudden; and the agitation that set it in motion was like that which the wind produces in waves of the sea. The people were all aftrighted; and the ground that was about their tents sunk down at the great noise, with a terrible sound, and carried whatsoever was dear to the seditious into itself, who so entirely perished, that there was not the least appearance that any man had ever been seen there, the earth that had opened itself about them, closing again, and becoming entire as it was before, insomuch that such as saw it afterward did not perceive that any such accident had happened to it. Thus did these men perish, and become a demonstration of the power of God. And truly, any one would lament them, not only on account of this calamity that befell them, which yet deserves our commiseration, but also because their kindred were pleased with their sufferings; for they forgot the relation they bare to them, and at the sight of this sad accident approved of the judgment given against them; and because they looked upon the people about Dathan as pestilent men, they thought they perished as such, and did not grieve for them. (4) And now Moses called for those that contended about the priesthood, that trial might be made who should be priest, and that he whose sacrifice God was best pleased with might be ordained to that function. There attended two hundred and fifty men, who indeed were honored by the people, not only on account of the power of their ancestors, but also on account of their own, in which they excelled the others: Aaron also and Corah came forth, and they all offered incense, in those censers of theirs which they brought with them, before the tabernacle. Hereupon so great a fire shone out as no one ever saw in any that is made by the hand of man, neither in those eruptions out of the earth that are caused by subterraneous burn-rags, nor in such fires as arise of their own accord in the woods, when the agitation is caused by the trees rubbing one against another: but this fire was very bright, and had a terrible flame, such as is kindled at the command of God; by whose irruption on them, all the company, and Corah himself, were destroyed, and this so entirely, that their very bodies left no remains behind them. Aaron alone was preserved, and not at all hurt by the fire, because it was God that sent the fire to burn those only who ought to be burned. Hereupon Moses, after these men were destroyed, was desirous that the memory of this judgment might be delivered down to posterity, and that future ages might be acquainted with it; and so he commanded Eleazar, the son of Aaron, to put their censers near the brazen altar, that they might be a memorial to posterity of what these men suffered, for supposing that the power of God might be eluded. And thus Aaron was now no longer esteemed to have the priesthood by the favor of Moses, but by the public judgment of God; and thus he and his children peaceably enjoyed that honor afterward.

Josephus Antiquities of the Jews 4:4:2יוספוס קדמוניות היהודים ד':ד׳:ב׳

Now Moses, upon his hearing for a good while that the people were tumultuous, was afraid that they would attempt some other innovation, and that some great and sad calamity would be the consequence. He called the multitude to a congregation, and patiently heard what apology they had to make for themselves, without opposing them, and this lest he should imbitter the multitude: he only desired the heads of the tribes to bring their rods, with the names of their tribes inscribed upon them, and that he should receive the priesthood in whose rod God should give a sign. This was agreed to. So the rest brought their rods, as did Aaron also, who had written the tribe of Levi on his rod. These rods Moses laid up in the tabernacle of God. On the next day he brought out the rods, which were known from one another by those who brought them, they having distinctly noted them, as had the multitude also; and as to the rest, in the same form Moses had received them, in that they saw them still; but they also saw buds and branches grown out of Aaron's rod, with ripe fruits upon them; they were almonds, the rod having been cut out of that tree. The people were so amazed at this strange sight, that though Moses and Aaron were before under some degree of hatred, they now laid that hatred aside, and began to admire the judgment of God concerning them; so that hereafter they applauded what God had decreed, and permitted Aaron to enjoy the priesthood peaceably. And thus God ordained him priest three several times, and he retained that honor without further disturbance. And hereby this sedition of the Hebrews, which had been a great one, and had lasted a great while, was at last composed.

Rashi Bemidbar 16רש״י במדבר ט״ז

(1) ויקח קרח – This section is beautifully expounded in the Midrash of Rabbi Tanchuma. ויקח קרח lit., AND KORAH TOOK – He betook himself on one side with the view of separating himself from out of the community so that he might raise a protest regarding the priesthood to which Moses had appointed his brother. This is what Onkelos means when he renders it by ואתפלג — "he separated himself" from the rest of the community in order to maintain dissension. Similar is, (Job 15:12) "Why doth thy heart take thee aside (יקחך)", meaning, it takes you aside to separate you from other people (Midrash Tanchuma, Korach 2). — Another explanation of ויקח קרח is: he attracted (won over) the chiefs of the Sanhedrin amongst them (the people) by fine words. The word is used here in a figurative sense just as in. (Leviticus 8:2) "Take (קח) Aaron"; (Hosea 14:3) "Take (קחו) words with you" (Midrash Tanchuma, Korach 1). בן יצהר בן קהת בן לוי [KORAH] THE SON OF IZHAR, THE SON OF KOHATH, THE SON OF LEVI – It does not, however, make mention of Levi being "the son of Jacob", because he (Jacob) offered prayer for himself that his name should not be mentioned in connection with their (the Korahites') quarrels, as it is said, (Genesis 49:6) "with their assembly, my glory. be thou not united". And where is his name mentioned in connection with Korah? In the passage in Chronicles where their (the Korahites') genealogy is traced in connection with the "Duchan" (properly the platform — the place on which the Levites were stationed for the service of song in the Temple), as it is said, (I Chronicles 6:22—23) "the son of Ebiasaph, the son of Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, the son of Israel" (Midrash Tanchuma, Korach 4). ודתן ואבירם AND DATHAN AND ABIRAM – Because the tribe of Reuben had their place, when they encamped, in the South, thus being neighbours of Kohath and his sons, who, too, encamped in the South (cf. Numbers 3:29), they (the Reubenites) joined Korah in his quarrel. "Woe to the wicked, woe to his neighbour!" — And what induced Korah to quarrel with Moses? He was envious of the princely dignity held by Elzaphan the son of Uziel (Midrash Tanchuma, Korach 1) whom Moses had appointed prince over the sons of Kohath although this was by the express command of God (Numbers 3:30). Korah argued thus: "My father and his brothers were four in number — as it is said, (Exodus 6:18) "and the sons of Kohath were [Amram and Izhar and Hebron and Uziel]". — "As to Amram, the eldest, his two sons have themselves assumed high dignity, one as king and the other as High Priest; who is entitled to receive the second (the rank next to it)? Is it not "I" who am the son of Izhar, who was the second to Amram amongst the brothers? And yet he has appointed as prince the son of his (Amram's) brother who was the youngest of all of them! I hereby protest against him and will undo his decision". — What did he do? He arose and assembled 250 men, fitted to be heads of the Sanhedrin, most of them of the tribe of Reuben who were his neighbours, viz., Elizur the son of Shedeur, (the prince of the tribe of Reuben; cf. Numbers 1:5), and his colleagues, and others of a similar standing, — for here it states (v. 2) that they were "princes of the congregation, those who were called to the assembly (קראי מועד)", and there (in another passage) it states, (Numbers 1:16) "these were they who were called to the congregation (קרואי העדה)" (amongst whom was also Elizur the son of Shedeur; cf. Numbers 1:5 and Rashi on Numbers 1:16), — and he attired them in robes of pure purple wool. They then came and stood before Moses and said to him, "Is a garment that is entirely of purple subject to the law of Zizith or is it exempt"? He replied to them: "It is subject to that law". Whereupon they began to jeer at him: "Is this possible? A robe of any different coloured material, one thread of purple attached to it exempts it, and this that is entirely of purple should it not exempt itself (i.e. ipso facto be exempt) from the law of "Zizith"? (Midrash Tanchuma, Korach 2). בני ראובן THE SONS OF REUBEN – this describes Dathan and Abiram and On the son of Peleth. (3) רב לכם You TAKE TOO MUCH UPON YOU – i.e. much more than is proper have you taken for yourselves in the way of high Office. כלם קדשים [FOR] ALL [THE CONGREGATION] ARE HOLY – they all heard the utterances on Sinai from the mouth of the Almighty (Midrash Tanchuma, Korach 4). ומדוע תתנשאו WHY THEN LIFT YE UP YOURSELVES [ABOVE THE ASSEMBLY OF THE LORD] – "If you have taken royal rank for yourself, you should at least not have chosen the priesthood for your brother — it is not you alone who have heard at Sinai: 'I am the Lord thy God', all the congregation heard it!" (Midrash Tanchuma, Korach 4). (5) בקר וידע וגו' TOMORROW THE LORD WILL MAKE KNOWN [WHO ARE HIS] – "Now (this hour of the day)" — he meant — "is a time of excessive drinking, and it is therefore not proper to appear before Him". But his real intention in postponing the matter was that perhaps they might repent (abandon their opposition) (Midrash Tanchuma, Korach 5). 'בקר וידע ה את אשר לו TOMORROW THE LORD WILL MAKE KNOWN WHO ARE TO BE HIS for the Levitical service, ואת הקדוש AND HIM WHO IS HOLY enough for the priesthood, והקריב AND HE WILL BRING them אליו UNTO HIM. The Targum proves that this is so (i.e. that Scripture alludes to two different matters), for it renders the first phrase by "He will bring near to Him", and the second by "He will bring near to His service". – A Midrashic explanation of the word בקר (instead of the more usual מחר) is the following: Moses said to him (Korah): "The Holy One, blessed be He, has assigned bounds in His world; can you, perhaps, change the morning into evening? Just as little, will you be able to make this (Aaron's appointment as High Priest) of none effect, — as indeed it states, (Genesis 1:5) "and it was evening and it was morning… (Genesis 1:4) "and God separated (ויבדל) [light from darkness]"; and in the same sense (that the separation should be of a permanent character) it states, (I Chronicles 23:13) "and Aaron was separated (ויבדל) that he should be sanctified [as most holy … to minister unto him]" (Midrash Tanchuma, Korach 5). (11) לכן means because of this – because of all this that I have mentioned, אתה וכל עדתך הנועדים BOTH YOU AND ALL YOUR CONGREGATION WHO ARE GATHERED with you, על ה' are AGAINST THE LORD, for it is by His commission that I am acting in giving the Priesthood to Aaron; and this rebellion is therefore not against "us" (Midrash Tanchuma, Korach 6). (15) ויחר למשה מאד AND MOSES WAS VERY DISTRESSED – i.e. he was very much grieved. אל תפן אל מנחתם TURN NOT THOU TO THEIR OBLATION – According to its plain sense the meaning is: "In respect to the frankincense which they will offer before Thee tomorrow, I beg of Thee do not turn (pay regard) to them". The Midrashic explanation is: He said, "I know that they have a portion in the continual offerings of the community; let not even this their portion be accepted favourably before Thee — let the fire leave it alone and not consume it" (Midrash Tanchuma, Korach 7). לא חמור אחד מהם נשאתי means, I have not taken the ass of any one of them; — even when I went from Midian to Egypt and placed my wife and my sons on the ass (Exodus 4:20), and I surely ought afterwards to have taken the price of that ass from their money, yet I took it only from my own (Midrash Tanchuma, Korach 7). The translation given by Onkelos of the word נשאתי is שחרית: in the Aramaic language a forced levy made by the king is so called, viz., שחרור (cf. Rashi on Bava Batra 47a. The translation of Onkelos therefore is: I did not press into my service the ass of any one of them). (19) ויקהל עליהם קרח AND KORAH CONVENED [ALL THE CONGREGATION] AGAINST THEM, by means of scoffing language: that whole night he went round to all the tribes and tried to win them over: "Do you really think that I care for myself alone? It is only for all of you that I have a care! These men come and occupy every high office: royal rank for himself, for his brother the priesthood!" — until in the end all of them submitted to his persuasion (Midrash Tanchuma, Korach 7). וירא כבוד ה' AND THE GLORY OF THE LORD APPEARED [UNTO ALL THE CONGREGATION] – He came in a pillar of cloud. (28) לעשות את כל המעשים האלה [HEREBY YE SHALL KNOW THAT THE LORD HATH SENT ME] TO DO ALL THESE THINGS – i.e. that I have acted by the Divine Command in giving Aaron the High Priesthood, and in making his sons second in rank in the priesthood and Elzaphan prince of the Kohathites. (29) לא ה' שלחני [IF THESE MEN DIE THE COMMON DEATH OF ALL MEN] … THEN THE LORD HATH NOT SENT ME. but I have done everything of my own accord and he (Korah) is therefore right in rebelling against me. (30) ואם בריאה BUT IF A CREATION – i.e. an entirely new one. יברא ה' THE LORD WILL CREATE, to slay them by a kind of death by which no man has hitherto died – and what is this new creation? ופצתה האדמה את פיה THAT THE EARTH OPEN WIDE HER MOUTH AND SWALLOW THEM, then וידעתם כי נאצו YE SHALL KNOW THAT THEY HAVE PROVOKED the Holy One, blessed be He, and that I have spoken only by authority of the Almighty. Our Rabbis, however, gave the following explanation: ואם בריאה, if there has been a creation, i.e., if there was already a mouth to the earth from the six days of Creation, well and good! but if not, יברא ה' the Lord will create one now (Sanhedrin 110a; Nedarim 39b).

(א-ב) ויקח קרח – פרשה זו יפה נדרשת במדרש ר׳ תנחומא (תנחומא קרח א׳-ד׳). ויקח קרח – לקח עצמו לצד אחד להיות נחלק מתוך העדה לעורר על הכהונה. וזהו שתרגם אונקלוס: ואיתפליג, נחלק משאר העדה להחזיק במחלוקת, וכן: מה יקחך לבך (איוב ט״ו:י״ב), לוקח אותך להפליגך משאר בני אדם.... ודתן ואבירם – בשביל שהיה שבט ראובן שרוי בחנייתן תימנה, שכן לקהת ובניו החנים תימנה, נשתתפו עם קרח במחלוקתו, אוי לרשע אוי לשכנו. ומה ראה קרח לחלוק עם משה? נתקנא על נשיאותו של אליצפן בן עוזיאל, שמינהו משה נשיא על בני קהת על פי הדיבר. אמר: אחי אבא ארבעה היו בני קהת, עמרם הבכור נטלו שני בניו גדולה, אחד מלך ואחד כהן גדול, מי ראוי ליטול את שנייה לא אני שאני בן יצהר שהוא שיני לעמרם, והוא מינה את בן אחיו הקטן מכולם, הריני חולק עליו ומבטל את דבריו. מה עשה? עמד וכינס מאתים וחמשים ראשי סנדראות, רוב משבט ראובן שכיניו, והם אליצור בן שדיאור וחביריו וכיוצא בו, שנאמר: נשיאי עדה קריאי מועד, ולהלן הוא אומר: אלה קרואי העדה וגו׳ (במדבר א׳:ט״ז). הלבישן טליתות שכולן תכלת, באו ועמדו לפני משה אמרו לו טלית שכולה תכלת חייבת בציצית או פטורה? אמר להם חייבת, התחילו לשחק עליו אפשר טלית של מין אחר חוט אחד של תכלת פוטרה זו שכולה תכלת, לא תפטור את עצמה. בני ראובן – דתן ואבירם ואון בן פלת... (ג) רב לכם – הרבה יותר מדאי, לקחתם לעצמיכם גדולה. כלם קדושים – כולם שמעו דברים בסיני מפי הגבורה. ומדוע תתנשאו – אם לקחת אתה מלכות לא היה לך לברור לאחיך כהונה. לא אתכם לבדכם שמעתם בסיני אנכי י״י אלהיך, כל העדה שמעו. (ה) בקר ויודע וגו׳ – עתה עת שכרות הוא לנו, לא נכון להיראות לפניו. והוא היה מתכוין לדחות שמא יחזרו בהן. בקר – יבוא, ויודע י״י את אשר לו – לעבודת לוייה. ואת הקדוש – לכהונה. והקריב – אותם אליו.... (יא) לכן – בשביל כך אתה וכל עדתך נועדים אתם על י״י, כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו הוא המחלוקת הזה. (טו) אל תפן אל מנחתם – לפי פשוטו הקטרת שהם מקריבים לפניך מחר אל תפן אליה. והמדרש אומר יודע אני שיש להם חלק בתמידי ציבור, אף חלקם לא יקובל לפניך לרצון, תניחנו האש ולא תאכלנו. (יט) ויקהל עליהם קרח – בדברי ליצנות כל הלילה ההוא. הלך אצל כל השבטים ופיתה אותם כסבורים אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם, אילו באים ונוטלים להם כל הגדולות, לו מלכות, לאחיו כהונה, עד שנתפתו כולם. וירא כבוד י״י – בא בעמוד ענן. (כח) לעשות את כל המעשים האלה – שעשיתי על פי הדיבר לתת לאהרן הכהונה גדולה, ולבניו סיגני כהונה, ואליצפן נשיא הקהתי. (כט) אם כמות כל אדם ימותון תדעון כי לא י״י שלחני – אלא אני עשיתי הכל מדעתי, ובדין הוא חלוק עלי. (ל) ואם בריאה יברא י״י וגו׳ – ואם בריאה חדשה. יברא י״י – להמיתם, מיתה שלא מת בה אדם עד הנה. ומה היא הבריאה? ופצתה האדמה את פיה ותבלעם אז וידעתם כי נאצו הם, ואני מפי הגבורה אמרתי.

Rashi Bemidbar 17רש״י במדבר י״ז

(18) כי מטה אחד FOR ONE STAFF SHALL BE (FOR THE HEAD OF THE HOUSE OF THEIR FATHERS) – i.e. although I have divided them into two families, the family of the priests apart, and that of the Levites apart, yet it is only one tribe, [and they shall therefore have but one staff]. (23) ויצא פרח AND IT BROUGHT FORTH A BLOSSOM – Take this as what it literally implies. ציץ is the first stage in the growth of the fruit when the blossom has fallen off. ויגמל שקדים AND RIPENED INTO ALMONDS – This means that when the fruit was recognisable as such it could be recognised that they were almonds. The verb has the same meaning as in (Genesis 21:8) "And the child grew ויגמל, and became a full child" (i.e., able to do without its mother's milk). This expression is frequently used of the fruit of trees, as e.g. (Isaiah 18:5) "And the blossom becometh a ripening (גמל) grape" (cf. Rashi on Genesis 40:10). — But why did it bring forth almonds? Because it is a fruit that blossoms earlier than all other fruits; so, too, the punishment of him who sets himself in opposition to the constituted priesthood comes quickly, just as we find stated in the case of Uzziah (II Chronicles 26:19) "And the leprosy instantly broke out in his forehead". — Its translation in the Targum is: וכפת שגדין, meaning that it produced a kind of cluster of almonds, knotted together one upon the other (Aramaic כפת denotes "tied"). (25) למשמרת לאות TO BE KEPT AS A SIGN – i.e. as a reminder that I have chosen Aaron to be the priest and that they should therefore not murmur any more against the priesthood. ותכל תלונתם is the same as וּתְכַלֶּה תלונתם, AND THOU SHALT MAKE AN END OF THEIR MURMURING. This form (תלנֹתם) is a nomen actionis (שם מפעל), singular number, feminine gender, the same as is תלונָתם; in O. F. murmures. But there is a difference in sense between תלנֹתם and תלונָתם. The word תלונָתם denotes a single act of murmuring; תלנתם is a noun with singular meaning although there may be many acts of murmuring.

(יח) כי מטה אחד – אף על פי שחילקתים לשתי משפחות משפחת כהונה לבד ולוייה לבד, מכל מקום שבט אחד הוא. (כג) ויוצא פרח – כמשמעו. ציץ – הוא חנטת הפרי כשהפרח נופל. ויגמל שקדים – כשהוכר הפרי, הוכר שהם שקדים, לשון: ויגדל הילד ויגמל (בראשית כ״א:ח׳). ולשון זה מצוי בפרי האילן, כגון: ובסר גומל יהיה נצה (ישעיהו י״ח:ה׳). ולמה שקדים? הוא פרי הממהר להפריח מכל הפירות, אף המעורר על הכהונה פורענותו ממהרת לבא, כמו שמצא בעוזיה: והצרעת זרחה במצח (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). וכפת שיגרין, כמין אשכל שקדים יחד כפותין זה על זה. (כה) ותכל תלונוּתם – וְתִכְלֶה תלונתם. תלונֻתם – לשון שם מפעל יחיד לנקבה, כמו מורְמֺרֵדִֿיץ בלעז. [ויש חילוק בין תלונוּתם, לתלונת תלונתם תלונה אחת תלונות שם הדבר בלשון היחיד ואפילו תלונות הרבה.] למשמרת לאות – לזכרון שבחרתי באהרן לכהן, ולא ילינו עוד על הכהונה.

R. Yosef Kara Bemidbar 16ר׳ יוסף קרא במדבר ט״ז

(א) כ״י בולוניה 509.1 ויקח קרח – [לקח את] האנשים האמורים לפנינו, ודתן ואבירם עמהם. (קונטרס אחרון מר״י קרא בכ״י בולוניה 509.1) ויקח קרח בן יצהר בן קהת בן לוי – אנשים, ודתן ואבירם וגו׳. (כ״י לונדון 26924 עם הכותרת: ״ורבינו יוסף קרא ז״ל פירש״) (לה) {ואש יצאה מאת ה׳ ותאכל וגו׳} – מה ראה הכתו׳ בחמשים ומאתים איש מקריבים הקטרת שנדונו באש? ומה ראה בדתן ואבירם שנדונו במיתה חמורה שירדו חיים שאולה? י״ל שמשל הוא לשני בני אדם ואחד אומ׳ אעשה בכל אשר יגזור עלי השופט והאחר אומ׳ לא אשמע, את מי ילקה יותר? הוי אומר זה שאומ׳ לא אשמע אליו. כך אמרו מאתים וחמשים נעשה כאשר צוה משה שנ׳ ויקחו איש מחתתו וגו׳, ודתן ואבירם אמרו לא נעשה שנ׳ העיני האנשים ההם תנקר לא נעלה. (מנחת יהודה בשם ״הקשה הרב יוסף קרא״ ועם החתימה ״כפר״מ מקוצי״)

R. Yosef Kara Bemidbar 17ר׳ יוסף קרא במדבר י״ז

(ה) אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא – שיבא ויערער על הכהונה. כאשר דיבר י״י ביד משה לו – ועל אהרן ועל זרעו, שלא יכנס עוד אחר בגדולה זו תחתיו. והיכן דבר? והזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א ועוד). ולא יהיה כקרח – שעירער על הכהונה. כאשר דיבר י״י ביד משה לו – כמו: עליו, שנכרתה לו לאהרן ולזרעו אחריו ברית כהנת עולם, שלא יהא בירייה חלוקה עליו שיבא ליטול הכהונה עליו, כדי שלא ילקה, כשם שלקה קרח ועדתו. כך פירשתי אני המעתיק, יוסף ב״ר שמעון, והודה ר׳ שלמה המפרש לדבריי. ואאלפך מקור הכתובים כי רוב קינצי המילין באים לחתום על תחילת הדיבור וליתן טעם בתחילת הדיבור, אע״פ שרחוקים מן הדיבור שנים ושלשה מקראות. אף כאן, כאשר דיבר י״י ביד משה לו מוסב על למען אשר לא יקרב איש זר אשר לא מזרע אהרן הוא להקטיר קטורת לפני י״י, ולא יהיה כקרח וכעדתו, שעירער על הכהונה שניתנה לו לאהרן על פי הדיבר, הה״ד: כאשר דבר י״י ביד משה לו. (כ״י ברסלאו 11 = סרוול 5)

Rashbam Bemidbar 16רשב״ם במדבר ט״ז

(1) ויקח קרח KORAH TOOK: [The word "ויקח – took" should be understood] as in the verse (Gen. 12:5) "Abram took (ויקח) Sarai his wife and Lot ...." Here also "Korah ... and Dathan and Abiram took." [It is to be understood that the implied direct object of "took" is] "a large number of people," to such an extent that (vs. 2) two hundred and fifty [people] stood with them before Moses [in rebellion]. (2) קריאי מועד THOSE CHOSEN IN THE ASSEMBLY: [Like the phrase (1:16) "קרואי העדה – the elected of the assembly."] The people who are called and sent for on the day of assembly, the day set for judging between people. (12) לא נעלה WE WILL NOT APPEAR [lit. "WE WILL NOT GO UP"]: to you [i.e. "we will not appear before you"] for judgment. Verbs related to "going up" (עלייה) are commonly used for appearing before judges. [For example] (Deut. 25:7), "his sister-in-law shall appear (ועלתה; lit. ‘shall go up’) before the elders," or (Jud. 4:5) "the Israelites would appear (ויעלו; lit. ‘would go up’) before her for judgment" or (Ruth 4:1) "Boaz had gone up (עלה) to the gate" [to appear before the ten elders]. (14) העיני האנשים ההם תנקר WILL YOU GOUGE OUT THE EYES OF THOSE MEN: I.e. "Do you think that those men who are complaining about you do not have any eyes to see this failure [of yours]? You took us out of Egypt, a good land, to die in the wilderness. I.e. YOU DID NOT fulfil your promise to bring us TO ‘A LAND FLOWING WITH MILK AND HONEY’; instead of that, they will [all] die during these forty years in the wilderness. And that is the reason why לא נעלה WE WILL NOT APPEAR before you." [The speakers first] made a general statement, then they provided the details and then they repeated the general statement. First they said [in vs. 12] WE WILL NOT APPEAR." Then they explained why [in vss. 13 and 14, up until the last phrase]. Then [in the last phrase of vs. 14] they repeated the general statement, [as if to say,] "that is why WE WILL NOT APPEAR." (28) כי לא מלבי [THE LORD SENT ME TO DO ALL OF THESE THINGS;] THEY WERE NOT OF MY OWN DEVISING: When I introduced them to the offering of incense, when I said (vs. 17), "You and Aaron, each of you take his fire pan ...," [it was at God’s suggestion]. (29) לא ה' שלחני [IF THESE MEN DIE AS OTHER MEN DO ..., then] IT WAS NOT THE LORD WHO SENT ME: Rather it was I who did it to them when I charged them to offer incense. (30) ואם בריאה IF THE LORD CREATES SOMETHING: [I.e. brings about something] new in the world – [that they will die in a way] that differs from the death of Nadab and Abihu. The phrase is similar to the verse (Jer. 31:21), "For the LORD creates (ברא) something new in the earth."

(א-ב) ויקח קרח – כמו: ויקח {אברם} את שרי אשתו ואת לוט (בראשית י״ב:ה׳), אף כאן ויקח קרח ודתן ואבירם, אנשים הרבה, עד שקמו עמהם לפני משה חמשים ומאתים. קראי מועד – קוראים ושולחים בשבילם ליום המועד הקבוע למשפט בין איש לאיש. (יב) ויאמרו לא נעלה – אליך למשפט. לשון עלייה רגיל לומר אצל הולכה אל השופטים: ועלתה יבמתו השערה (דברים כ״ה:ז׳), ויעלו אליה בני ישראל למשפט (שופטים ד׳:ה׳), ובעז עלה השער (רות ד׳:א׳). (יד) העיני האנשים ההם תנקר – כסבור אתה שאילו האנשים אשר מתרעמים עליך אין להם עינים לראות המכשול הזה, שמארץ מצרים מארץ טובה העליתנו למות במדבר, כי לא השלמת תנאי שלך להביאנו אל ארץ זבת חלב ודבש, אבל באילו ארבעים שנה ימותו במדבר. לא נעלה – לפיכך לא נעלה אליך. כלל ופרט וחזר וכלל: לא נעלה (במדבר ט״ז:י״ב) אמר תחלה, ואחר כך פירש למה, וחזר וכלל: לפיכך לא נעלה. (כח) כי לא מלבי – שחינכתים בקטורת, כשאמרתי אתה ואהרן איש מחתתו (במדבר ט״ז:י״ז). (כט) לא י״י שלחני – אלא עשיתים מדעתי, שצויתים להקטיר קטרת. (ל) ואם בריאה – חדשה יברא י״י בארץ, כדכתיב: כי ברא י״י חדשה בארץ (ירמיהו ל״א:כ״א), שאינה כמיתת נדב ואביהוא.

Rashbam Bemidbar 17רשב״ם במדבר י״ז

(6) ‏אתם המיתם את עם ה'‏ YOU HAVE BROUGHT DEATH ON THE LORD’S PEOPLE: "We admit concerning Dathan and Abiram who were swallowed up [in an unprecedented manner] that [that proves that] they were sinners [and that is why they died in that spectacular manner]. But the other two hundred and fifty men died in the same way that Nadab and Abihu died [after they too offered incense without authorization]. You are responsible for their death [i.e. the death of the two hundred and fifty men] since you commanded them to offer an [unauthorized] incense offering." (11) ושים קטורת [MOSES SAID TO AARON "TAKE THE FIRE PAN ...] AND ADD INCENSE": To let it be known that incense, which causes death when handled by non-priests, is a source of life in the hands of priests. [This was done so that people would] know that they [= the priests, the sons of Aaron] are the ones who are entitled to perform the divine service. (17) קח מאתם מטה מטה TAKE FROM THEM ONE STAFF FROM EACH [CHIEFTAIN]: [God said,] "Since the Israelites are complaining about the incense, saying that it ‘brought death on the LORD’s people,’ and that it does not prove that I have chosen the priests, I will give them a different proof so that they will not be able to undermine the priesthood. [That proof is] that his [= Aaron’s] staff will flower at My command." (20) והשיכותי I WILL STILL: [The word והשיכותי] is from [the root sh-k-k, the same root as שככה in the phrase] (Est. 7:10), "the king’s anger subsided (שככה)." Similarly the form "הסיבותה – you turned" is from the root s-b-b. (23) ויצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים IT [= the staff] HAD BROUGHT FORTH SPROUTS, PRODUCED BLOSSOMS, AND BORNE ALMONDS: According to the plain meaning of Scripture, it appears that when Moses took the staff out, he found that it had brought forth sprouts and nothing else. That is why it says [in the first half of the verse, before the ’etnaḥta’, only that] "Aaron’s staff had sprouted." However afterwards [i.e. after Moses took the staff out to show to the Israelites], the staff "produced blossoms" in view of all the Israelites. And then it also "bore almonds." For if that had been the case from the beginning [i.e. if the staff had blossomed, sprouted and borne almonds before Moses picked it up], then the sprouting and the blossoming would not have been seen [by anyone]. And then there would be no reason for the text to write "[Aaron’s staff] had sprouted," [since no one had seen the sprouting]. Rather [the text would have written "Moses entered the Tent of the Pact and there] the staff of Aaron of the house of Levi had borne almonds." (25) לאות לבני מרי [TO BE KEPT] AS A LESSON TO REBELS: In the coming generations who might wish to rebel, like [King] Uzziah. ותכל תלונותם REMOVE THEIR COMPLAINTS: [The verb וּתְכַל is a transitive verb in the piel. The phrase means] "remove the complaints of the Israelites." Similarly the word צו [is an apocopated form of the word] צוה.

(ו) אתם המתם את עם י״י – על דתן ואבירם הבלועים – אנו מודים שחטאו, אבל מאתים וחמשים איש שמתו כמיתת נדב ואביהוא – אתם הרגתם אותם שציויתם להקטיר קטרת. (יא) ושים קטרת – להודיע שהקטרת, הממיתה בשאינם כהנים, היא הנותנת חיים ביד כהנים, לדעת שהן ראוים לעבודה. (יז) וקח מאתם מטה מטה וגו׳ – מאחר שמתלוננים על דבר הקטרת, ואומרים: אתם המתם את עם י״י (במדבר י״ז:ו׳), ואינה הוכחה שבחרתי בכהנים, אני אעשה הוכחה אחרת שלא יוכלו לערער על הכהונה: כי מטהו יפרח על ידי. (כ) והשיכותי – מן וחמת המלך שככה (אסתר ז׳:י׳), {כמו} הסבת (מלכים א י״ח:ל״ז) – מן סבב. (כג) ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמל שקדים – נראה לפי הפשט: כשהוציאו משה מצאו שפרח ולא יותר, כדכתיב: והנה פרח מטה אהרן, אבל אחר כן ויצץ ציץ לעיני כל ישראל, ואחרי כן ויגמול שקדים. ש{אם} כן הוא העניין תחלה ״והנה {וגו׳}״, לא היתה נראית לא הפריחה, לא הניצה, וגם לא היה לו לכתוב: והנה פרח, אלא: והנה גמל שקדים מטה אהרן לבית לוי. (כה) לאות לבני מרי – לדורות הבאים שירצו למרוד, כגון עזיה (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז). ותכל תלונותם – ותכלה את תלונותם של ישראל, כמו: צו – מן צוה.

Ibn Ezra Bemidbar 16אבן עזרא במדבר ט״ז

(א) זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו. וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם ונתנה ליוסף, אולי חשדוהו בעבור יהושע משרתו. גם קרח בכור היה, כי כן כתוב (שמות ו׳:כ״א). ודגל ראובן חונה בנגב (במדבר ב׳:י׳), וקרח בנגב המשכן, כי הוא מבני קהת (במדבר ג׳:כ״ט). ואלה נשיאי עדה היו בכורים, והם היו מקריבין את העולות, על כן לקחו מחתות (במדבר ט״ז:י״ז-י״ח). והראיה על זה הפירוש מופת המטה (במדבר י״ז:ט״ז-כ״ד), כי ראו כל ישראל כי השם בחר בשבטו של לוי תחת הבכורים, על כן כתוב: ותכל תלונתם (במדבר י״ז:כ״ה), כי התלונה על זה היתה. גם אמר משה: כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח), בעבור שחשדו אותו כי מלבו עשה זה. ועוד: לא י״י שלחני (במדבר ט״ז:כ״ט) בשליחות הזה, כי כבר האמינו בו כל ישראל. ועוד ראיה גמורה: כי כל העדה כלם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳), וזה רמז לבכורים שהן קדושים, כי כן כתוב: קדש לי כל בכור (שמות י״ג:ב׳), והם היו כהנים הנגשים אל י״י (שמות י״ט:כ״ב), והם עיקר כל העדה. ויקח קרח – אנשים, דרך קצרה, כמו: חמור לחם (שמואל א ט״ז:כ׳), ורבים ככה. כי כל העדה – מיום מעמד הר סיני היו כל העדה קדושים. ובתוכם י״י – כי הלוים נבחרו אחרי היות הכבוד לבני ישראל. ואם ידע משה כאשר היה בהר סיני, כי נבחר שבט לוי, לא ידעו ישראל. תתנשאו – להיות אהרן כהן גדול, ומשה למעלה ממנו, כי הוא למדו. (ה) את אשר לו – השבט הנבחר, וזאת התשובה לעדה. ואת הקדוש – בשבט, להיות כהן גדול. (ו) זאת – הבחינה. (ז) רב לכם בני לוי – וזה פירושו, שאמר להם: המעט (במדבר ט״ז:ט׳). (ח) ואמר הכתוב: ויאמר משה אל קרח – כי הדבור הראשון עם קרח וכל עדתו, וזה עם הלוים. (ט) המעט – הדבר מעט הוא אצלכם. לפני העדה לשרתם – בהביאם את עולתיהם ואת זבחיהם. (י) ויקרב אותך – וכאשר הקריב אותך ואחיך, בקשתם גם כהונה. (יג) המעט – הדבר קל הוא. כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש – כי מצרים בנגב ארץ ישראל, והבא ממצרים לארץ כנען, באמת הוא עולה. כי תשתרר – העליתנו ממצרים כדי שתשתרר עלינו. גם השתרר – גם שררות רבות. או: אתה ואחיך. (טו) ויחר – זה הדבור. כבר פירשתי כי העלה והמנחה מארכת האף על הרשעים, ודתן ואבירם היו אנשים גדולים, והקריבו מנחה קודם זה המעשה. וזה טעם אל תפן אל מנחתם. ופְנֵה אלי, כי לא נשאתי חמור אחד מהם. פירוש נשאתי – ששמתי משא עליו. ולא הרעתי – בשום דבר. (כח) לעשות את כל המעשים – להחליף הבכורים בלוים. ודע, כי דבר גדול היה, ומכעיס לאשר איננו מאמין, להסיר הבכורים מכהונתם, ותשוב המעלה למשפחת משה לבדו. וכל זה היה בעון מעשה העגל, כי ויעלו עולות ויגשו שלמים (שמות ל״ב:ו׳), הבכורים העלום, כי הם היו לבדם הכהנים, ובני לוי הרגו עובדי העגל. ויש בכאן שאלה, ותשובתה בפרשת וילך משה. (ל) בריאה – יש אומרים: שהיא תורה על המצא מה שלא היה. וכבר פירשתי שאין המלה רק מגזרת: וברא אותהן (יחזקאל כ״ג:מ״ז), וכבר נבקעו מדינות רבות וירדו הדרים בה שאלה, והנה פירושה כטעם: גזירה (ראב״ע בראשית א׳:א׳). ופצתה האדמה את פיה – כמו: ופתחה, וכן: יפצה פיהו (איוב ל״ה:ט״ז), [וכן בקין (בראשית ד׳:י״א)]. וכבר רמזתי (ראב״ע בראשית א׳:כ״ו), בעבור היות נשמת האדם העליונה תיכונה, תדבר על הגבוהים ממנה, כדרך ארמונה כי הוא הגוף, וכן על השפלים ממנה, והטעם: להבין השומעים. (לב) ואת בתיהם – שם כלל לנשיהם, ובניהם, וטפם. וטעם ואת כל הרכוש – שהיה לכולן. (לג) וירדו הם – הטעם: כאשר ירדו, נסתמה הארץ ולא נראו. ותכס עליהם הארץ – בעצמה. ויאבדו – בעבור מות בניהם העומדים תחתם. (לד) לקולם – בעבור קולם. (לה) ה״א החמשים – מושכת עצמה ואחרת עמה. יש אומרים: כי קרח מהנבלעים היה, והראיה: ותבלע אותם ואת קרח (במדבר כ״ו:י׳). ויש אומרים: כי נשרף, והעד: ואת קרח במות העדה באכול האש (במדבר כ״ו:י׳). וקדמונינו אמרו: כי נשרף ונבלע (בבלי סנהדרין ק״י.). ולפי דעתי: שלא נבקע מקום רק מקום דתן ואבירם, כי לא נזכר. וקרח היה עומד עם מחתתו עם אהרן ועם נשיאי העדה מקריבי הקטרת. ופירוש פסוק: ואת קרח (במדבר כ״ו:י׳) איננו דבק עם: ותבלע אותם, רק עם: במות העדה. ואם יטעון טוען ויאמר: לא הזכיר קרח עם השרופים. התשובה: כי אחר שהזכיר הכתוב שנשרפה עדתו שבאה לעזרו, אין צורך להזכיר קרח, כי מקל וחומר יודע הדבר. וכמוהו: מרכבות פרעה וחילו ירה בים (שמות ט״ו:ד׳), ולא הזכיר בשירה שנטבע, ובאמת טבע, כי כן כתוב: ונער פרעה וחילו בים סוף (תהלים קל״ו:ט״ו). והעד הנאמן כי קרח מהשרופים: ולא יהיה כקרח וכעדתו (במדבר י״ז:ה׳).

Ibn Ezra Bemidbar 17:6, 17-18אבן עזרא במדבר י״ז:ו', י"ז-י"ח

(ו) ממחרת – זה היום, כי לעולם הוא סמוך. אתם המתם – הטעם: מה ראיה היתה זאת ששבט לוי נבחר, ונבחר אהרן לכהן גדול, ויתכן, שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. (יז-יח) מטה – יש אומרים: כי מטה לוי איננו מטה אלהים, כי כבר היה ניכר, ומה צורך לכתוב עליו שם אהרן. ויש אומרים: כי זה המטה היה כשאר המטות, אין הפרש ביניהן, וזה הישר בעיני. וטעם לבית אב – שבטי ישראל, כמו: ראובן ושמעון. (יח) וטעם כי מטה אחד – בעבור שנחלק השבט לכהנים וללוים.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 16ר׳ יוסף בכור שור במדבר ט״ז

(א-ב) ויקח קרח – לאחר פרשת מרגלים שנגזר עליהם שימותו במדבר, לקח [ויקח קרח – ומפרש והולך העלילות והעניינים שנתגלגלו וגרמו שמתו, כגון כאן, ומעשה פעור בוירא בלק (במדבר כ״ה). הגה״ה.] [ויקח קרח – אותיות רחק, ר״ל: עם זה המחלקת נתרחק מן העולם הזה והעולם הבא. מצאתי.] דתן ואבירם {וגו׳} ואון – שהיו ראשי המחלוקת. לפי שקרח שהיה לוי היה מתרעם על הכהונה, ובני ראובן – על שהיה ראובן בכור אמרו שיש להם דין בכהונה. ולקחו את האחרים ופיתום להיות עמם, כדכתיב: ויקמו לפני משה ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים – שלקחו ומשכו עמם. וקצר בפסוק ראשון כי סמך על הפסוק {ה}שיני. וכן דרך אפילו בשתי פרשיות שמקצר בראש{ו}ן מפני שסומך על פרשה שנייה, כמו: ויהס כלב את העם אל משה (במדבר י״ג:ל׳), שהיה מדבר ולא פירש מה היה אומר, כי סמך על פירושו שבמשנה תורה שמפרש: ואומר אליכם לא תערצון ולא תיראון (דברים א׳:כ״ט)... (ג) רב לכם – לקחת הגדולה הזאת, שאתם אומרים: אהרון ובניו יהיו כהנים, ועשו להם בגדי זהב ואבנים טובות ומרגליות משל ציבור לכבוד ולתפארת (שמות כ״ח:ב׳-ז׳), וכל העדה משועבדים להם בעשרים וארבעה מתנות כהונה, ועל כל העדה אתם קוראים: {ו}הזר הקרב יומת (במדבר א׳:נ״א). והלא: כל העדה כולם קדושים – וראויין לכהונה, שהרי הקב״ה קראם: ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות י״ט:ו׳). ומדוע תתנשאו על הקהל – לומר אתם כהנים ולא הם. ומתוך תשובתו של משה שאמר להם: ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:י׳), אתה למד שעל הכהונה היה מערער. אלא שהיה מדבר כמו בשביל כל העדה, כדי שיאותו כולם לדבריו, ולא יאמרו שמא הוא מבקש לעצמו. (ד) וישמע משה – שחשדוהו שהוא מתכוין לשם שררה לאחיו. ויפול על פניו – כבש פניו לגבי קרקע כי נתבייש. (ה) ויודע ה׳ את אשר לו – ואז תדעו כי מאת ה׳ היתה לאהרון הגדולה, ולא מדעתי עשיתי, כמו: ה׳ שלחני לעשות את כל המעשים האלה כי לא מלבי (במדבר ט״ז:כ״ח). (ו) זאת עשו קחו לכם מחתות – כי בזאת תבחנו מי בחר הקב״ה לעבודתו. (ז) רב לכם בני לוי – כלומר: אתם בני לוי פשעתם יותר מן האחרים, כי הקב״ה בחר בכם כדמפרש ואזיל (במדבר ט״ז:ט׳-י׳), ואתם חלוקים עליו. (ט) המעט מכם – וכי דבר מועט הוא בעיניכם, שלא דיי לכם בכך, שאתם מבקשים גם כהונה. (יא) הנועדים על ה׳ – לחלוק על מצות הקב״ה. ואהרון מה הוא – הלא לא בקש הגדולה ולא לקחה מעצמו. (יב) וישלח משה לקרוא לדתן ולאבירם – שיקחו גם הם מחתותם, כי אף הם מן המעוררים. ויאמרו לא נעלה – אחת שאין אנו צריכים ה{בחינ}ה, כי אנו יודעים שהדין עמנו. ועוד שאין {אנו} מחזיקים אותך לגדול שנלך אליך, כי מאיזה טעם תהיה שר עלינו. בשביל שהרעתה לנו – תהיה לראש? (יג) המעט – הרעה שעשיתה לנו, שהעליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר – שנגזר עלינו שנמות במדבר. כי תשתרר עלינו – בשביל שהרעותה לנו. (יד) אף לא אל ארץ זבת חלב ודבש – שהתניתה, הביאותנו – ואף לא נתת לנו נחלה של שדה וכרם – אלא היית אומר: בני לוי לא יהיה לכם נחלה בתוך בני ישראל (במדבר י״ח:כ״ג), אבל אתם בני ישראל תנחלו נחלה. ועתה, הנחלה אין לנו, אלא השררה לקחת לאחיך ולקרוביך בני שבטיך. העיני האנשים ההם תנקר – סבור אתה לנקר עינינו שלא נבחין בין טוב לרע, וכי דבר זה צריך הבחנה, אין לך סומא בעולם שאינו יכול להבחין שעיותה עלינו את הדין. ולכך: לא נעלה – שאין אנו מאמינים בשום הבחנה על דבר זה. (טו) ויחר למשה מאד – על שהיו אומרים כי שררה היה נוהג עליהם, ושלא יבאו להבחנה. ואמר: אל תפן אל מנחתם – הקטורת שיקטירו לפניך, כי קטורת תועבה היא, כי דובר שקרים לא יכון לנגד עיניך, כי מעולם לא נהגתי עליהם שררה. לא חמור אחד מהם נשאתי – נטלתי לעשות בה מלאכתי. אי נמי: לא על חמור אחד מהם נשאתי – משאי עליו. ולא הרעותי את אחד מהם – לעשות בו אנגריא ועבדות. והם אומרים שאני משתרר. (כט) ימותו{ן} אלה – אבל לא היה מדבר עמהם, כי מנודים היו. והיה אומר לישראל, והם שומעים. דשמתינן מאן דמצער שליח דרבנן (בבלי קידושין י״ב:), והם הרגיזו כששלח משה אליהם. ופקודת כל האדם יפקד עליהם – שישכבו על משכבם ויחלו כשאר בני אדם, ובני אדם באים לפקדם. לא ה׳ שלחני – כלומר: האחרים נבחנים בקטורת, ואילו לא רצו להבחין. אני אתן להם בחינה אחרת, שאם ימותו כשאר בני אדם, הדין עמהם, ולא ה׳ שלחני. (לב) ואת כל האדם אשר לקרח – אבל הוא עם מחתתו פתח האהל ונשרף. (לד) נסו לקולם – כי כשפתחה האדמה תחתיהם היו צועקים. (לה) ובאותה שעה יצאה אש ושרף את החמשים ומאתים – וכל שכן קרח, אלא שלא פרט בשביל אחד. והא דכתיב: ותבלע אותם ואת קרח במות העדה (במדבר כ״ו:י׳) – כיון שנבלע אהלו וכל אשר לו (במדבר ט״ז:ל״ב) קורא אותו נבלע. אי נמי: בליעה בלשון מיתה, כמו אזי חיים בלעונו (תהלים קכ״ד:ג׳). מיהו רבותינו אמרו (בבלי סנהדרין ק״י.): שהוא היה מן הבלועים ומן השרופים. בא וראה כמה קשה המחלוקת, שאפילו הטף שאינם בני עונשים ולא ידעו טוב ורע לקו.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 17:5-23ר׳ יוסף בכור שור במדבר י״ז:ה׳-כ״ג

(ה) זכרון לבני ישראל – כשיראו אותו צפוי, יזכרו מה אירע לאילו על שעירערו על הכהונה, ולא יבאו לערער. ולא יהיה כקרח – ולא יארע לו כמו שאירע לקרח. כאשר דבר ה׳ ביד משה לו – לאלעזר, עשה אלעזר. ומדרש אגדה: הבא לערער על הכהונה, לא יהיה כקרח אלא כאשר דיבר ה׳ ביד משה שנצטרע (שמות ד׳:ו׳), כן יהיה לו – כמו שמצינו בעזיה שבא להקטיר ונצטרע (דברי הימים ב כ״ו:י״ט). (ו) אתם המתם את עם ה׳ – שאמרתם להביא קטורת. הלא ראיתם נדב ואביהו שהביאו קטרת ומתו (ויקרא י׳:א׳-ב׳), למה צויתם אותם לעשות כמו כן? אלא שמדעת המיתם {אותם}, כי ידעתם כי הקטרת סם המות, והם סמכו על דבריכם ועשו מצותכם ומתו. ועוד מה הבחנה יש כאן שאינם ראוים לכהונה, הלא נדב ואביהו אתם מודים שהיו ראוים לכהונה, ומתו בשביל הקטורת. ואם הוכחתם שאהרון קדוש יותר מהן, מיהו לא הוכחתם שאינם ראוים לכהונה, ומתו בשביל הקטרת. (יא) קח את המחתה ותן עליה אש {מעל המזבח} ושים קטורת – בכאן הראה שהקטרת סם חיים, שכשעמד בין המתים ובין החיים נעצרה המגפה (במדבר י״ז:י״ג). ועל שיש לומר שאין זו הבחנה, שהרי כמו כן מתו נדב ואביהוא שהיו ראוים לכהונה, ואף על פי שניצול אהרון – שמא אהרן יש לומר שהוא נבחר מכולם, אבל מכל מקום כל ישראל ראוין להיות כהנים הדיוטים ושוערים ומשוררים, ולכך צוה הקב״ה לעשות הבחנה במטות. (כ) והשיכותי מעלי – כי עדיין יש להם מעט טענה, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור במדבר י״ז:י״א) מפני שמתו נדב ואביהוא. אי נמי: והשיכותי – מכאן ואילך, שלא יוסיפו עוד לערער. (כג) ויצץ ציץ – שהנצו הפירות. ויגמול שקדים – שמא שקדים ממש. אי נמי: פירות אחירות, אבל מפני שבאו בלילה אחד, קורא אותם שקדים – לשון מהירות, כמו: כי שוקד אני על דברי לעשותו (ירמיהו א׳:י״ב). וגם יש לפרש: שלכך צוה הכתוב לעשות הבחנות המטות, כדי שיהא מטה אהרון למשמרת ולעד ולאות כדמפרש (במדבר י״ז:כ״ה).

Ramban Bemidbar 16רמב״ן במדבר ט״ז

(א) ויקח קרח –...ולפי דעתי: אין צורך, כי הגון הוא בלשון שיאמר: ויקח קרח ודתן ויקומו ויקהלו על משה ועל אהרן, כי בכל תחילת מעשה תבא לקיחה, והוא לשון התעוררות במעשה ההוא. וכן: ואבשלום לקח ויצב לו בחייו את מצבת (שמואל ב י״ח:י״ח). ואם תחפוץ לפרש כי הלקיחה על הדבר אשר יזכיר אחרי כן: ויקח אבשלום את המצבת ויצב לו בחייו, כך תפרש: ויקח קרח את האנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, ויקומו לפני משה ויקהלו על משה ועל אהרן. ואמר רבי אברהם כי זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נחלפו הבכורים ונבדלו הלוים, כי חשבו ישראל שאדונינו משה עשה זה מדעתו לתת גדולה לאחיו, גם לבני קהת שהם קרובים אליו, ולכל בני לוי שהם ממשפחתו. והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו, וקשר דתן ואבירם בעבור שהסיר הבכורה מראובן אביהם, גם קרח בכור היה. וזה מדעתו של רבי אברהם שהוא אומר במקומות רבים אין מוקדם ומאוחר בתורה לרצונו. וכבר כתבתי (רמב״ן במדבר ט׳:א׳) כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון. אבל היה הדבר הזה במדבר פארן בקדש ברנע אחר מעשה המרגלים. והנכון בדרש: שכעס קרח על נשיאות אלצפן כמאמר רבותינו (תנחומא קרח א׳), וקנא גם באהרן, כמו שנאמר: ובקשתם גם כהונה (במדבר ט״ז:י׳). ונמשכו דתן ואבירם עמו, ולא על הבכורה, כי יעקב אביהם הוא אשר נטלה מראובן ונתנה ליוסף, אבל גם הם אמרו טענתם: להמיתנו במדבר (במדבר ט״ז:י״ג), ולא אל ארץ זבת חלב ודבש הביאתנו (במדבר ט״ז:י״ד). והנה ישראל בהיותם במדבר סיני לא אירע להם שום רעה, כי גם בדבר העגל שהיה החטא גדול ומפורסם היו המתים מועטים ונצלו בתפלתו של משה שהתנפל עליהם ארבעים יום וארבעים לילה, והנה היו אוהבים אותו כנפשם ושומעים אליו, ואלו היה אדם מורד על משה בזמן ההוא היה העם סוקלים אותו, ולכן סבל קרח גדולת אהרן, וסבלו הבכורים מעלת הלוים וכל מעשיו של משה. אבל בבואם אל מדבר פארן, ונשרפו באש תבערה ומתו בקברות התאוה רבים, וכאשר חטאו במרגלים לא התפלל משה עליהם ולא בטלה הגזרה מהם, ומתו נשיאי כל השבטים במגפה לפני י״י ונגזר על כל העם שיתמו במדבר ושם ימותו, אז היתה נפש כל העם מרה, והיו אומרים בלבם כי יבואו להם בדברי משה תקלות. ואז מצא קרח מקום לחלוק על מעשיו, וחשב כי ישמעו אליו העם. וזה טעם: להמיתנו במדבר (במדבר ט״ז:י״ג) – אמרו: הנה הבאת אותנו אל המקום הזה ולא קיימת בנו מה שנדרת לתת לנו ארץ זבת חלב ודבש, כי לא נתת לנו נחלה כלל, אבל נמות במדבר ונהיה כלים שם, כי גם זרענו לא יצאו מן המדבר לעולם, ויבטל מן הבנים מה שנדרת להם כאשר נתבטל מן האבות. וזה טעם תלונתם הנה במקום הזה אחר גזרת המרגלים מיד. והקרוב, כי היו אלה הנקהלים כולם בכורות כי על כן חרה להם על הכהונה, ולכך אמר להם משה שיקחו מחתות כמנהגם הראשון ויתגלה הדבר אם יבחר השם בהם או בכהנים. (ה) וטעם וידע י״י את אשר לו – לעבודת לויה, ואת הקדוש – לכהונה. לשון רש״י. ויפה פירש. יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו, כענין שנאמר: והיו לי הלוים (במדבר ח׳:י״ד), או עדיין הבכורות שלו, כענין שנאמר: כי לי כל בכור (במדבר ג׳:י״ג), שלא יחליפם בלוים. ואת הקדוש – הם הכהנים המקודשים לעבודה, כמו שנאמר: ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דברי הימים א כ״ג:י״ג). כי קרח, כדי לאסוף עליו העם, גם על הלוים יחלוק, וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים. והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם, וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש. וטעם: ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, פעם שנית, שיודיע השם את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו מחר, וישע אל מנחתו ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה, ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו מחר, לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם, שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם. [וכתב רבינו חננאל כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח, וזה טעם: רב לכם בני לוי (במדבר ט״ז:ז׳), שמעו נא בני לוי (במדבר ט״ז:ח׳). אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו. ע״כ. וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי, מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על י״י. ואלו היו מן השבט ההוא בלבד, לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר: אתם המיתם את עם י״י (במדבר י״ז:ו׳), כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן. וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא, והכתוב פירש: ואנשים מבני ישראל (במדבר ט״ז:ב׳) – להגיד כי היו מכל השבטים, לא מן השנים הנזכרים בלבד. אבל טעם: רב לכם בני לוי – בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם, כאשר אמר: כי כל העדה כולם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳), ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם, כי הוא על כהונתו צועק, ואמר שדי לו בכבוד שבטו, רב לכם בני לוי, וחזר ואמר: שמעו נא בני לוי לקרח גדולם, וזה טעם: ויאמר משה אל קרח (במדבר ט״ז:ח׳), אבל כולל דבריו עם בני לוי כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט, שלא ימשך אדם מהם אחריו.] והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני י״י נשרפו. והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה, או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט, ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. (יא) לכן אתה וכל עדתך – לכן – בשביל כך, אתה וכל עדתך הנועדים על י״י – כי בשליחותו עשיתי לתת כהונה לאהרן, ולא לנו המחלוקת הזה. לשון רש״י. ואם כן, יאמר: אתה וכל עדתך אתם הנועדים על י״י, לא על אהרן. ור׳ אברהם אמר כי ה״א הנועדים נוסף. ויתכן שיאמר: לכן אתה וכל עדתך הנועדים על י״י, כי לא על אהרן, היו לפני השם עם אהרן מחר, ומקרא קצר הוא בתנאים אשר הזכיר. וענין הכתוב: כי מתחלה דבר אל קרח ואל כל עדתו לאמר: בקר ויודע י״י וגו׳ (במדבר ט״ז:ה׳), ואחר כך חזר לדבר עם קרח: רב לכם בני לוי (במדבר ט״ז:ז׳), ואמר לקרח לבדו: שמעו נא בני לוי (במדבר ט״ז:ח׳), ולכך חזר ואמר: אתה וכל עדתך הנועדים על י״י, כי אין עליו לבדו העונש רק על כל עדתו, כי כלם נועדים על י״י. (יב) וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם – הנה דתן ואבירם הם היו בעלי המחלוקת הזו כקרח, כמו שאמר: ויקח קרח ודתן ואבירם ויקומו לפני משה ואנשים מבני ישראל וגו׳ (במדבר ט״ז:א׳) – שהם המקהילים אותם על משה ועל אהרן. והנה משה דבר אל קרח ואל כל עדתו, ואמר לו עוד: אתה וכל עדתך (במדבר ט״ז:י״א), כי אליו דבר תחלה, כי הוא הגדול בהם, והנה הנועדים היו עדת דתן ואבירם גם כן, ולכך רצה עתה לדבר גם עמהם ולהזהירם על עצמם ועל כל הנועדים, שהם עדתם, ולפייס אותם בדברים טובים דברים נחומים לישראל, כי דבריו עם קרח פיוס לבני לוי לבדם. וטעם: וישלח – כי הלכו מלפניו בדברו עם קרח, ואחרי כן: ויאמר משה אל קרח (במדבר ט״ז:ח׳) אשר היה עודנו עומד לפניו שם. או מפני שהיה קרח לוי עומד במחנה לויה סמוך לאהל משה, כי כל זה היה ביום הראשון כאשר אמר: אתה והם ואהרן מחר (במדבר ט״ז:ט״ז), והוא הבקר שאמר להם: בקר ויודע י״י את אשר לו (במדבר ט״ז:ה׳). (יג) וטעם כי תשתרר עלינו גם השתרר – גם – שררות רבות. או: אתה ואהרן אחיך. לשון ר״א. ולדעתי: גם במקום הזה כטעם: אפילו. וכן: אין גם אחד (תהלים י״ד:ג׳), גם לרעהו ישנא רש (משלי י״ד:כ׳), ודומיהן. אמרו: המעט ממך כי עשית עמנו רעה גדולה להמיתנו במדבר, שהיינו ראויים לרגום אותך, כי תשתרר עלינו אפילו שררה מועטת לשלוח לנו לעלות לפניך, כל שכן שתמלוך ותתנשא עלינו. (טו) אל תפן אל מנחתם – לפי פשוטו: הקטרת שהם מקריבים לפניך למחר, אל תפן אליה. ומדרשו: אמר יודע אני שיש להם חלק בתמידי צבור, חלקם לא יקרב לפניך לרצון. לשון רש״י. ואינו נכון בעיני שיהיה על הקטרת, לפי שעל דתן ואבירם הוא אומר כן, שחרה לו על דבריהם, והם לא היו בתוך העדה הנועדים להקטיר קטרת. אבל פשוטו: כי בעבור שהיו אלה רוצים בכהונה להקריב קרבן, אמר משה: אל תפן אל מנחתם – אל תפן אל קרבן שיקריבו לפניך ואל תפלה שיתפללו לך, כי כל הקרבנות גם התפלה יקראו מנחה בכתוב. וגם אמר אונקלוס: קרבנהון – איזה דבר שיקריבו לפניך. וטעם: לא חמור אחד מהם נשאתי – אמר: מה שררה אני משתרר עליהם, כי מעולם לא לקחתי מהם אפילו חמור אחד לעשות צרכי כדרך המלכים או השרים, כי זה משפט המלוכה, דכתיב: ואת חמוריכם יקח ועשה למלאכתו (שמואל א ח׳:ט״ז). וזה טעם של אונקלוס: שחרית – שכך נקרא אנגריא של מלך שחוור (בבלי ב״ב מ״ז). הזכיר הדבר הקטן שבדיני מלכות, וחזר ואמר: ולא הרעתי את אחד מהם לשומו במרכבתי ובמלאכתי כאשר יאות למלך, או להטות דינו ולבזות על כבודו, כי כלל על הרעות כולן. (טז-יז) ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני י״י – כתב רבי אברהם: כבר נאמר כן, אבל הטעם: כאשר אמר משה לקרח: היו לפני י״י, לקחו איש מחתתו. והנכון בעיני: כי מתחלה אמר להם: זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וכל עדתו וגו׳ והיה האיש אשר יבחר י״י הוא הקדוש (במדבר ט״ז:ו׳-ז׳), ולא אמר שיהיה אהרן עמהם, והם שתקו ואולי לא נתרצו ולא הודו בכך, כי חשבו אם יהיה אהרן עמנו תרד האש לכולנו או לא תרד כלל ונהיה כלנו שוים, ואם לא יהיה אהרן עמנו, ולא תרד האש, יאמרו כי לא בחר בנו ויחשבו כי בו כבר בחר שירדה האש בקרבנותיו ביום השמיני, ואותו היום יש לנו טענה עליו, שלא היה לבחור באהרן שיהיה הוא לבדו הכהן רק בזכות ישראל שעשו המשכן ולכל שליח צבור היה יורד, ועדיין לא הוחלפו הבכורים בעת ההיא. על כן לא היה קרח חפץ לנסות דבר בלא אהרן. והיו שם דתן ואבירם כאשר דבר להם משה כן, והיו הם בכלל מה שאמר: קרח וכל עדתו, וכאשר שלח להם ויאמרו: לא נעלה (במדבר ט״ז:י״ד), ויחר למשה מאד ורצה לגזור עליהם שלא ימותו כמות כל האדם, אז חזר משה אל קרח ואמר: קחו איש מחתתו, חמשים ומאתים מחתות ואתה ואהרן איש מחתתו, והנה הוציא מכללם דתן ואבירם, וזה טעם: חמשים ומאתים מחתות, כי מה צורך להזכיר המנין במקום הזה, והכניס אהרן שיהיה עמהם. אז שמע קרח אליו כי חשב שישתוה המעשה בהם ובאהרן. (כא-כב) וטעם: ויקהל עליהם קרח את כל העדה (במדבר ט״ז:י״ט) – את גדולי העם הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד, או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה. ולא הזכיר: העם כמו בעגל ובמרגלים, כי אילו היו כל ישראל היה אומר: ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול. [וכל זה שהזכרתי על הבכורים הוא על דרך רבותינו (בבלי זבחים קי״ב) שאומרים כי העבודה היתה לבכורות, אבל על דרך הפשט היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות, כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד, ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש, והיה קרח טוען על הבחירה הזאת ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל, כי כל העדה כולם קדושים (במדבר ט״ז:ג׳).] (כט) אם כמות כל האדם ימתון אלה – הנה גם רבים בעם אמרו לו פעמים רבות: למה העליתנו ממצרים, אבל היה העונש על אלה מכל האדם באמרם: כי תשתרר עלינו גם השתרר (במדבר ט״ז:י״ג), כי עשו שתים רעות – בזו על כבוד הרב, וכפרו בכל מעשה י״י אשר עשה במצרים ובמדבר וגם במעמד הר סיני, שנאמר בו: וגם בך יאמינו לעולם (שמות י״ט:ט׳). והם אמרו שאינו כדאי להשתרר עליהם, ולא בא להם על ידו רק רע, ומפני זה אמר: ויחר למשה מאד (במדבר ט״ז:י״ג). וגם קרח אמר: ומדוע תתנשאו (במדבר ט״ז:ג׳), ועל כן נבלע אהלו עמהם. וזה טעם: לא י״י שלחני – שלא שלחני כלל להוציאם ממצרים, כטעם: אשר שלחו י״י לעשות בארץ מצרים (דברים ל״ד:י״א), וזה לך האות כי אנכי שלחתיך (שמות ג׳:י״ב). וכן: כי י״י שלחני לעשות את כל המעשים האלה (במדבר ט״ז:כ״ח) – המעשים אשר ראיתם בעיניכם, רמז לכל אשר עשה מיום שאמר לו: לך ואשלחך אל פרעה (שמות ג׳:י׳), כי תחלת ביאת הנביא יקרא שליחות, כענין: את מי אשלח ומי ילך לנו (ישעיהו ו׳:ח׳), ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים (מיכה ו׳:ד׳). ואין טעם: כל המעשים (במדבר ט״ז:כ״ח) – להחליף הבכורים ללוים וכהונת אהרן כדברי המפרשים, אלא לכלל המעשים אשר עשה משה לעיני כל ישראל כמו שפירשתי.

Ramban Bemidbar 17:6, 20, 25רמב״ן במדבר י״ז:ו', כ', כ"ה

(ו) אתם המתם את עם י״י – אמר אונקלוס: אתון גרמתון דמית עמא די״י. יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני י״י מדעתם, שהמקריבים אותם נשרפים, כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת והוא לא אמר לישראל בשם י״י לעשות כן. אם כן, מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם, והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו. ור׳ אברהם אמר: מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול. ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים. וכן נראה שלא האמינו, כי מה שאמר אחרי כן: דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו׳ והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו׳ (במדבר י״ז:כ׳) – ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם, רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה, או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם, וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (רמב״ן ויקרא ט״ז:ה׳). ולא היתה התלונה רק על השריפה, לא על הבליעה, כי השם אמר למשה: העלו מסביב וגו׳ (במדבר ט״ז:כ״ד) וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ, ומשה הגיד זה לישראל בשם י״י, ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו. והנכון בעיני: שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני י״י ותאכל את קרבנותיו, אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים, ולא ירצו בחלופין שעשו בהם, כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית י״י. והנה יתלוננו: אתם המיתם אותם, שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים והם היו ראוים לעבודת לוים, לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת. [וזה טעם: פרח מטה אהרן לבית לוי (במדבר י״ז:כ״ג).] (יז) שנים עשר מטות – מטה אהרן הוא בי״ב, כי לא אמר: ותקח מטה לבית לוי ותכתוב עליו שם אהרן, אבל הוא במנין הנזכר. והנה לא נחשב יוסף רק לשבט אחד, והטעם כי לא ימנו שבטי ישראל לעולם רק שנים עשר, ומפני שיחשוב לוי, יחשוב יוסף רק אחד. ועוד אפרש זה בסדר וזאת הברכה (רמב״ן דברים ל״ג:ו׳) אם יברכני י״י להגיע לשם. איש את שמו תכתב על מטהו – יש מפרשים: שם ראש השבט, ראובן שמעון לוי ויהודה. והנכון: שם הנשיאים, ועשה אהרן נשיא לשבט לוי, והוצרך לפרש כי הם מטה אחד ונשיא אחד להם, לומר אע״פ שחלקתים לשתי משפחות, כהונה לבד ולויה לבד, מכל מקום שבט אחד הוא, ונשיא אחד להם. והטעם כאשר פירשתי (רמב״ן במדבר י״ז:ו׳), כי לא הוצרכו ראיה רק שנבחר השבט ההוא מכל שבטי ישראל. (כה) למשמרת לאות – לזכרון שבחרתי לאהרן לכהן, ולא ילינו עוד על הכהונה. לשון רש״י. ואין המטה הזה אות רק על מטה לוי שנבחר משאר השבטים, לא על אהרן שתהיה לו הכהונה. והנכון: למשמרת לאות – על שבט לוי תמורי הבכורות, כי השריפה אות על הכהונה, והפרח על הלויה כמו שפירשתי (רמב״ן במדבר י״ז:ו׳). וזה טעם: פרח מטה אהרן לבית לוי (במדבר י״ז:כ״ג) – כי לכל בית לוי פרח ובזכותם. ואפשר שכיון שנודע במטה שאין השם חפץ בבכורות, והוא חפץ בשבט לוי, שתהיה הכהונה לאהרן בלא תרעומת, כי הוא הנכבד בשבט והנשיא בהם במטה, ולו תאות שררת השבט ההוא. ואינו נכון בעיני כי גרשון בכור לוי.

Ralbag Bemidbar 16רלב״ג במדבר ט״ז

פרשת קרח (א-ג) ויקח קרח – הרצון בו ענין לקיחת הנפשות באופן שמשך לב רבים מישראל אליו, לקנאתו על גדולת משה ואהרן. והנה לא סיפרה התורה הפיתויים אשר פיתה בהם לב החמישים ומאתים איש, אשר היו מגדולי העם והנכבדים שבהם; וכבר זכרו מזה רבותינו ז״ל קצת סיפורים במדרשיהם. והוא מבואר שכבר משכו לבם בשאמרו שכל הגדולה נטל משה לעצמו ולאחיו אהרן, כי הוא היה מלך, ואהרן כהן גדול, והיתה הכהונה לו ולזרעו אחריו ולא עבר זר בתוכם. וידמה מזה הסיפור שלא היו מתרעמים על מלכות משה, רק על כהונת אהרן, ולזה אמר: ׳ובקשתם גם כהֻנה׳ (פסוק י). (ה) בקר ויֹדע ה׳ את אשר לו – רוצה לומר שהגדולה הזאת לא נתתי לאהרן מעצמי, אך ה׳ יתעלה בחרוֹ; וזה יתבאר בבוקר היום הבא אחר זה. והנה הודיעם בזה המאמר כי ה׳ יתעלה לא יבחר כי אם באחד לבד; ולזה היה להם לִירא מֵהקריב הקטורת, כי לא יבחר בכולם, רק באחד לבד. (ז) ותנו בהן אש ושימו עליהן קטֹרת – אחשוב שהאש לקחו ממזבח הנחושת; שאם היתה אש זרה, לא יהיה שם אות מפני מיתתם שאינם ראויים לכהונה, כי גם בני אהרן עם היותם כהנים מתו בהקריבם אש זרה לפני ה׳. ולזאת הסיבה בעינה אחשוב גם כן שלקחו מן הקטורת שהיו מקטירים ממנה במזבח הפנימי, לא קטורת זרה, שאם היו מקטירין שם קטורת זרה לא תהיה מיתתם על זה מורה שלא בחר ה׳ יתעלה בהם להיות כהנים, כי אפילו זרע אהרן היו מתים אם היו עושין כן. רב לכם בני לוי – אמר זה להצילם, שלא יבקשו גדולות, כי די להם במה שנתן להם ה׳ יתעלה מהגדולה; כי הוא היה חומל עליהם אף על פי שהיו מעציבים אותו. (ח-ט) וכאשר ראה שלא נתפייסו בזה, אך היו מחזיקים בבקשתם, אמר להם משה: שמעו נא בני לוי, המעט מכם מה שנתן לכם ה׳ יתעלה מהגדולה, שהבדיל אתכם מעדת ישראל להקריב אתכם אל ה׳ יתעלה יותר משאר העם; בששׂם אתכם עובדים עבודת משכן ה׳ יתעלה באופן שקדם בראש זה הספר, רוצה לומר לעבוד ולמשא ולשמור משמרת המשכן; והבדיל אתכם לעמֹד לפני העדה לשרתם – יִדמה שזה השירות הוא השיר שהיו הלויים אומרים בפה, כמו שנתבאר בעזרא. ולמדנו מזה שהשירות הוא בעמידה; עם שזה דבר מבואר בעצמו, כי הישיבה מורה אדנות ושררה, לא שירות. (י) וַיַּקְרֵב אֹתְךָ ואת כל אחיך בני לוי, שהם ממשפחת קהת, יותר משאר משפחות הלויים, בששׂם עבודתכם בקודש הקודשים, ולא די לכם זה אלא שאתם מבקשים עוד כהונה. (יא) ואחר שכן הוא, שזה הענין כולו היה מה׳ יתעלה, הנה אתה וכל עדתך נועדים לעשות כנגד ה׳ יתעלה, לא כנגד אהרן, כי לא היה זה מצדו, אך ה׳ יתעלה בחר אותו להיות לו לכהן. (טו) אל תפן אל מנחתם – אחשוב שאין זה בקשה ממשה לה׳ יתעלה, כי בלי ספק לא היה צריך לזאת הבקשה, כי הם היו עושים כנגד ה׳ יתעלה ואין ספק שהוא לא יפנה אל מנחתם. ולזה יִדמה שיהיה ענינו כמו: ׳זכֹר מלחמה אל תּוֹסַף׳ (איוב מ, לב), שאינו בקשה, אך הוא סיפור הענין; וכזה אמר משה: הנה אין ספק שאתה לא תפן אל מנחתם, כי לא עשיתי להם שום דבר שיהיה להם בעבורו מקום להתרעם על שררתי. (כח) בזאת תדעון כי ה׳ שלחני – נתן להם משה אות, יכירו בו כי זה פועַל אלהי; והוא שאֵלו האנשים לא ימותו כמוֹת כל האנשים, אך שה׳ יתעלה יברא בריאה בעבורם תתחדש ממנה פתיחת הארץ את פיה ותבלע אותם ואת כל אשר להם באופן שיֵרדו חיים בעומק הארץ, והוא אשר קרא ׳שאוֹל׳. והנה היתה זאת הבריאה, שה׳ יתעלה ברא אז על דרך המופת, בבטן הארץ אשר תחתיהם, מה שתתחדש ממנו בקיעת הארץ. והנה היה ענין זה המופת, שמה שיֵעשה על דרך הטבע בזמן ארוך אורך נפלא — עשה ה׳ יתעלה על דרך המופת במעט רגע; וכן דרך שאר המופתים הנעשים על יד נביא, כמו שביארנו בששי מספר מלחמות ה׳. וכן אמרו זה רבותינו ז״ל; אמרו: אם נברא פה לגהנם מוטב, ואם לאו יברא ה׳; ובסוף הענין אמרו שהמופת היה לקרובי פתחא. אולי יספק מספק ויאמר כי עדיין היה אפשר שיהרהרו שמא משה היה יודע על דרך הנבואה כי המקום ההוא שהיו בו הגיע עתו להבקע שם הארץ, ולא יהיה אם כן מזה מופת על שזה העונש הגיע להם מפני מִרְיָם. אלא שהיתר הספק הזה הוא ממה שיֵקַל; וזה, כי לא יתכן שיֵאָמֵר שזה היה במקרה ויסכים זה למקום שהיו בו אלו האנשים לבד, כי מה שבמקרה בזה האופן הוא מעטי, אבל שיסכים לריבוי־מה ויבחרם מבין השאר - הנה זה בלתי אפשר שייוחס אל המקרה; עם שכבר נגלה להם שמתו החמישים ומאתים איש מקריבי הקטורת, וזה ממה שיורה שכל זה היה להם על צד העונש מה׳ יתעלה, כי החוטאים לבד מתו, לא זולתם. והיותר נפלא שבכל זה, שבמקום בעינו שנבקעה הארץ עשה ה׳ יתעלה שהשאיר ממנה המקום שהיו בו בני קרח, כי הם לא מתו, כמו שיבוא בפרשת פינחס. והיה זה כן מפני שלא היו נמשכים לעצת אביהם. והנה אמרו רבותינו ז״ל שמקום נתבצר להם בגיהנם. והנה מה שאמר: ׳ואת כל האדם אשר לקרח׳ (פסוק לב), רוצה לומר בני ביתו הנמשכים לעצתו.

Ralbag Bemidbar 17:17רלב״ג במדבר י״ז:י״ז

(יז-כד) וקח מאתם מטה מטה לבית אב וגו׳ – הנה עשה ה׳ יתעלה זה המופת הנפלא שהוציא מטה אהרן פרח וצץ ציץ וגמל שקדים בזמן קצר מאד, כדי שיתפרסם לישראל כולם כי ה׳ יתעלה בחר באהרן לבדו להיות לו לכהן.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 16רש״ר הירש במדבר ט״ז

(א) ״שלח לך״ היא פרשת המרד בה׳; ״קרח״ היא פרשת המרד במשה. ויקח קרח – ללא מושא. כיוצא בו: ״וְאַבְשָׁלֹם לָקַח וַיַּצֶּב־לוֹ בְחַיָּיו אֶת־מַצֶּבֶת״ וגו׳ (שמואל ב׳ יח, יח). מבחינה דקדוקית, כל הפעולה המתוארת לאחר מכן היא המושא של ה״לקיחה״. מבחינה הגיונית, ה״לקיחה״ מתארת את התנהגותו הבלתי ראויה של אדם הפועל לטובת עצמו. אבשלום נטל לעצמו את הזכות, והייתה לו החוצפה, להציב לעצמו מצבת־זיכרון בחייו. קרח נטל לעצמו את הזכות, והייתה לו החוצפה, להוכיח את משה ואהרן בנוגע למעמדם באומה. ומכיוון שהכתוב משתמש בלשון ״לקיחה״, הרי הוא מציין בנוסף, שפניות אנוכיות הביאו את קרח למעשיו; הוא פעל לטובת עצמו, והאופן שבו הציג עצמו כמייצג את ענייני הכלל לא היה אלא אחיזת עיניים והעמדת פנים. (ב) ויקמו לפני משה – נראה שהסדר שבו מוצגים המורדים בסיפור, מורה על מידת מעורבותם במרד. קרח היה היוזם והמסית למרד, לפיכך: ״ויקח קרח״. דתן, אבירם ואון הצטרפו אליו כמסיתים נוספים. ארבעה אלה קמו לפני משה (״ויקמו״ וגו׳) לאחר שקנו את לבם של עוד חמישים ומאתיים איש מקרב העם, אשר תמכו בהם כאספסוף מרדני (״ויקהלו על״ וגו׳). (ג) ויקהלו וגו׳ ויאמרו וגו׳ – קרח, דתן ואבירם קמו לפני משה, ולאחר שהחמישים ומאתיים איש, שהוסתו על ידם לתמוך בטענותיהם ובדרישותיהם, נאספו בהמוניהם, אמרו קרח וחבריו, תוך טענה שהם המדברים מטעם הציבור: ״רב לכם״ וגו׳. תיבת ״כי״ מורה שההכרזה ״כל העדה״ וגו׳ מנמקת את הטענה הקודמת ״רב לכם״. אולם השאלה הבאה לאחריה [״ומדוע תתנשאו על קהל ה׳⁠ ⁠״] אינה מנומקת על ידי התיבות שקדמו לה, מאחר שאינה קשורה אליהן בלשון ״מדוע״; אלא היא שאלה חדשה, שהתווספה לקודמתה בלשון ״ומדוע״. נראה אפוא שהם קמו על משה בשתי טענות או ליתר דיוק בטענה ובתוכחה. תחילה הם טענו: ״כל העדה״ וגו׳, ולפיכך ״רב לכם״. ״כל העדה״ – לא רק ככלל (״כֻּלָּהּ״), אלא ״כֻּלָּם״, על כל חבריה הפרטיים – ״כולם קדושים, ובתוכם ה׳⁠ ⁠״: כל אחד ואחד משישים ריבוא בני העדה הוא קדוש ולכן קרוב אל ה׳. לפיכך, אין צורך בכהן כדי לבטא בשם הפרט את מחשבותיו ורגשותיו ולקרבם אל ה׳ בקרבן. ה׳ הבטיח להשרות שכינתו על שישים ריבוא אלה, ולא על יחיד כל שהוא; ולכן אינו זקוק לנביא כדי למסור את דבריו לשישים ריבוא אלה. לפיכך ״רב לכם״; כולם קרובים לה׳, וה׳ קרוב לכולם, ואין צורך לא באהרן ולא במשה. נמצא שכל מעמדם של משה ואהרן הוא התנשאות עזת פנים המיוסדת על שקר. יתירה מכך, גם אם היה הדבר נכון, שיש צורך ביחיד העומד בראש העדה ומייצגה, מדוע דווקא אהרן ומשה? מדוע לא תינתן לעם הזכות לבחור את נציגיו שלו? מה מצדיק את אהרן ומשה להעמיד עצמם בראש האומה? (ד) וישמע משה וגו׳ – משה שמע, או ליתר דיוק, הבין את מה שהביא לתביעות ולהאשמות שהוטחו בו, ואת מטרתן. הייתה זו כפירה ביסוד האלוקי של שליחותו. אילו הגיעו לדעה זו על ידי חשיבה מוטעית, היה ניתן להעמידם על טעותם ולתקנם. אך הם הגיעו אליה מתוך קנאה ורדיפת הכבוד. על ידי העמדת פנים של ייצוג טובת הציבור, הם ביקשו לתת סיפוק לשאיפותיהם האנוכיות, ולשם כך השתמשו בפלפולי סרק מחוכמים המחניפים לאהבתו העצמית של העם. בדרך זו הם ביקשו לנשל את משה ואהרן ממעמדם. הנחות היסוד למרדו של קרח הן שקריות, ומסקנותיהן – כפי השימוש שנעשה בהן במצב הנידון – שקריות לא פחות. ״כל העדה כולם״ אינם ״קדושים״ כבר עתה. הם ״אנשי קדש״ (שמות כב, ל; עיין פירוש שם), אנשים בעלי ייעוד קדוש. ״קדשים תהיו״ (ויקרא יט, ב; עיין פירוש שם) – ייעודם הוא להיות קדוש, ועל ידי עצם ייעוד זה הם ״קדשים לאלקיהם״ (שם טו, מ), עם קדוש לה׳ (עיין דברים ז, ו ועוד). הם אנשים מקודשים לה׳, עם מקודש לה׳, ובכל רמ״ח איבריהם ושס״ה גידיהם, כיחידים וכעם, הם קנויים לה׳ לבדו; אך עדיין אינם ״קדושים״. אלא תפקידם הוא לעלות ולרומם עצמם ללא הרף אל ייעודם הקדוש. אַל להם לבלבל מציאות עם ייעוד, ולדמות בנפשם שהם כבר קדושים משום שהוקדשו לייעוד קדוש. אלא ייעודם הקדוש צריך תמיד להיות לנגד עיניהם, כמטרה רחוקה שאליה הם שואפים. ועל מנת שכל זה יתממש, הוקם בקרבם המקדש, הכולל בתוכו את העדות שניתנה להם מאת ה׳, והמעניק לייעודם הקדוש את ייצוגו הסמלי האידיאלי. זהו הטעם שלא ראוי שתהיה לכל אחד גישה בלתי מוגבלת למקדש. אפילו אהרן יכול להתקרב רק בציוויו המפורש של ה׳, וגם אז לא כאדם פרטי, אלא רק כשהוא לבוש בבגדים המסמלים את עבודתו. דווקא משום כך, נאמר לעם ולכהנים: ״והזר הקרב יומת״, כדי שלא ימירו את המציאות בייעוד, ובכך יטלו מהמקדש את נשמתו ויבטלו לחלוטין את השפעתו המאירה. כל חלוקת העם למעמדות – כהנים, לויים, ישראלים – עִם המקדש התָחום והמגודר בתווך, היא ביטוי לקריאה: ״קדושים תהיו״, אך עדיין לא הגעתם ל״קדושים אתם״! יתירה מכך, אף אם היה נכון שכבר ״כולם קדושים״ ושבמציאות ״בתוכם ה׳⁠ ⁠״ – גם אז היה הדין עם קרח וחבריו רק אם מתן התורה כבר נשלם, והאומה הגיעה כבר אל המנוחה ואל הנחלה. ואכן, אילו כל התורה כולה כבר ניתנה עד תומה, כך שכבר נהג הכלל ״לא בשמים היא״ (דברים ל, יב; בבא מציעא נט:), הרי שמכאן ואילך הייתה התורה מחכה רק להתממשותה על ידי האומה. ואילו גם מצב האומה כבר הגיע למקום בו היה צריך להיות, כך שתפקידה היחיד של האומה היה לממש את התורה, הרי שבאופן זה, ולצורך כך האומה עצמה הייתה ממנה מקרבה את הטובים והמוכשרים ביותר להנהיג את העדה ולדאוג לענייניה. למעשה, כבר התרחש דבר דומה למינוי זה בעת המרד, שכן לאומה כבר היו ״נשיאי עדה קראי מועד״, אשר חמישים ומאתיים המורדים היוו דוגמאות חיות להם (פסוק ב). נמצא – ראוי לציין דרך אגב – שעצם הופעתם סתרה את החלק הראשון של האשמתם [״כי כל העדה כלם קדושים״], שכן הם עצמם היוו הוכחה ברורה לצורך בנציגים אנשי מופת, אפילו בתחומים שבהם שוויון הכל אינו מוטל בספק. אך כשמדובר בעניינים שלא יצאו מתוך העם או נעשו על ידו, שהיוזמה אליהם אינה טמונה בעם או בכל תחום אנושי שהוא, עניינים שאינם נובעים מתוך העם אלא באים אל העם – בנוגע לדברי ה׳ אל העם, היכן הם האדם או האומה אשר מלאם לבם לשאול, ״מדוע בחר ה׳ בך, רק בך?״ איזה בסיס יכול להיות לעזות הפנים המופנית בכך כלפי ה׳: ״בְּחר בזה ולא באחר להיות שלוחך״? שליח ה׳ האמיתי – ומשה יותר מהכל – ודאי יהיה הראשון להודות שהוא אינו ראוי לתפקיד, והוא יתחנן לה׳ לבחור אדם ראוי, טוב ומוכשר יותר ממנו, כשלוחו. אך אם, חרף מחאותיו, ה׳ שלח אותו ולא אחר, כאדם הראוי והמוכשר ביותר לשאת את דברו, מי יעז לבוא לפניו ולשאול אותו: ״מדוע תתנשא על קהל ה׳⁠ ⁠״?! טענת ״תתנשאו״ מהווה כפירה בכך שה׳ שלחו; היא מרמזת שמשה בדאי ושליחותו שקר. ולפיכך: וישמע משה ויפל על פניו – אמיתוּתה של עובדה ניתנת להוכחה רק על ידי עובדה אחרת, אך לא מצד ההיגיון. היגיון יכול לקבוע שעובדה מתקבלת על הדעת או שהיא נחוצה, אך לעולם אינו יכול להוכיח שהעובדה היא אמת. הראיה על אמיתות דברי השליח יכולה לבוא רק ממי ששלחוֹ, וכך גם הראיה על מהימנות שליחות משה יכולה לבוא רק מה׳ עצמו. משום כך, משה אינו אומר דבר לסתור את טענותיו של קרח. אם לא יכשר בעיני ה׳ להוכיח מחדש את אמיתות שליחות משה, נמצא ששליחותו אכן הגיעה לקִצה – ״ויפל משה על פניו״. מהמשך הדברים נראה, שקנאת קרח התעוררה בעיקר על ידי מעמד הכהונה של אהרן, והוא ביקש לערער את תוקף דבריו של משה רק כדי לשים קץ למעמד זכויות היתר של אהרן הנתמך על ידיהן. אף על פי כן, לא היה אהרן פעיל במשך כל האירוע הזה. רק לבקשת משה הסכים לקבל את המשרה והכבוד; וגם לגביו, המשרה והכבוד לא היו עניין אישי. הוא לא ישלוף חרבו להגן עליהם ולא יבזבז מילה עבורם. הדבר היה תלוי במהימנות שליחות אחיו, ועל ה׳ לבדו היה מוטל להוכיח לעם מהימנות זו פעם נוספת. (ה) וידבר וגו׳ בקר וגו׳ – ״בקר״: לא מחר, אלא בבוקר; הווי אומר, יש להניח ליום ולילה לחלוף. מאחר שהמחלוקת תוכרע על ידי אובדן המורדים, יש לתת להם זמן להתיישב בדעתם, בפרט בשקט ובבדידות של הלילה, שעה שכל אחד נמצא בחברת משפחתו וחופשי להתייחד עם עצמו, וכך הוא מרוחק מהשפעתם של חברים מסיתים. במקביל, רצה משה לנצל זמן זה כדי להוכיח ולהזהיר את אלה שהלכו שולל, כפי שנראה בהמשך. ואכן ברגע הגורלי של ההכרעה, און בן פלת לא היה שם, שכן לפי קבלת חז״ל אשתו מנעה ממנו להמשיך ליטול חלק במרד (במדבר רבה יח, כ). כמו כן, ברגע ההכרעה חזרו בני קרח למוטב, וכך ניצלו מן הגורל שנגזר על אביהם (ילקוט שמעוני, קרח תשנב). וידע ה׳ את אשר לו – ה׳ יודיע מיהו שלו – הווי אומר, מי הוא המכשיר שבידו, שלוחו ומשרתו; הן אלה סגולותיו של משה. ואת הקדוש והקריב אליו – מי הוא זה, שאף אם אינו קדוש באופן מוחלט, הוא עדיין ״הקדוש״ [בה״א הידיעה] – הווי אומר, הוא כל כך קדוש עד שה׳ מעניק לו את הזכות להתקרב אליו כנציג העם; הן אלה סגולותיו של אהרן. סגולותיו של משה מפריכות את המסקנה הכוזבת היוצאת מההנחה האמתית ש״בתוכם ה׳⁠ ⁠״; וסגולותיו של אהרן מפריכות את המסקנה הכוזבת היוצאת מההנחה הכוזבת ש״כל העדה כלם קדשים״. ואת אשר יבחר בו יקריב אליו מבאר את האופן בו תתגלה הכרעת ה׳. ה׳ יבחר ויציין את האחד שזכאי להתקרב אליו, ובכך יוכרע כל העניין בכל בחינותיו. יוכרע אם כל אחד, או רק אחד שיועד לכך על ידי ה׳, רשאי להתקרב ככהן אל ה׳; בה בעת יוכרע גם מי הוא האיש הנבחר. ואם יתברר שמשה כבר הודיע קודם לכן בשם ה׳, שאדם זה נבחר לכהונה, הרי שגם שליחות משה תתאמת. ההכרעה תתגלה בדרך זו: הנבחר יהיה אותו אחד שה׳ מאפשר לו להתקרב אליו, שה׳ סובל את התקרבותו. הווי אומר, שה׳ לא יסבול את התקרבותו של מי שלא נבחר. האזהרה המשתמעת מכאן היא, שאם יתגלה שהם נדחו, עלול גילוי זה להביא עליהם אסון. (ו-ז) זאת עשו קחו לכם מחתות וגו׳ – משה ירד לסוף דעתו של קרח. מה שהביאו לידי מרד לא היה אלא הקנאה הבוערת בלבו; שכן הוא קינא במשפחת אהרן, אשר הועדף על פני שאר משפחות הלויים וזכה בכבוד הכהונה. לכן ביקש לבטל את מעמדו המיוחד של אהרן, על מנת להעבירו אליו ואל צאצאיו באמצעות בחירת העם. לשם כך הוא טען שכולם זכאים במידה שווה לכבוד זה, והעמיד טענה זו כסיבה למרידתו. לשם אותה מטרה הוא גם העלה את החשד שמעמדו המיוחד של אהרן לא נקבע על פי ה׳. ובכן, כן יהיה! אם הם משוכנעים באמת בצדקת טענותיהם, יעזו נא להעמיד אותן למבחן, על ידי שיעשו לפני ה׳ עבודה המותרת רק לכהן גדול. עבודתו הנעלה ביותר של הכהן הגדול היא הקטרת הקטורת, הביטוי הסמלי להתמסרות עילאית מוחלטת לרצון ה׳, ושקיעות גמורה בעשיית נחת רוח לפניו. על פי טענתם שהם ראויים לכהונה, יגשו נא אל ה׳ וימסרו עצמם להכרעתו. אולם משה מזהירם: במעשיכם כרוכה התנשאות שיש בה סכנה גדולה. האזהרה היא לא רק לשאר השבטים המיוצגים על ידי החמישים ומאתיים איש, אלא גם ללויים, אשר מעמדם כבר קירב אותם למקדש, ואשר קרח ביקש להיחשב כנציגם. לפיכך: ״רב לכם בני לוי!״ (ח-יא) ויאמר משה אל קרח וגו׳ – בפנייתו הראשונה אליהם כבר הזהיר משה את קרח ואת כל עדתו, שאם יעמדו בתוקף על דעתם וימסרו עצמם להכרעת ה׳, תהיינה לכך תוצאות חמורות. לכן הוא אינו נמנע עתה מלנסות לדבר על לבם דברים של טעם, והוא עושה זאת בשארית היום. ויאמר – לא ״וידבר״ כבפסוק ה: הוא פונה אליהם בשפה רכה, כדי לפייסם. מכיוון שמשה ניגש אל קרח ואל דתן ואבירם בנפרד, נראה שהמרד נתהווה משתי קבוצות בעלות שתי מטרות שונות. אף על פי שהיו מאוחדים במחלוקת על משה ואהרן, הייתה מטרת קרח שונה מזו של דתן ואבירם. קרח, הלוי, קם למען זכויות שבטו, אשר הופרו, כביכול, על ידי העדיפות שניתנה לאהרן. קרח, ה״אביר״ המדומה של שוויון זכויות לכל, מצא קורת רוח מרובה בזכויות היתר שניתנו לו ולשבטו. אילו היה עקבי בשיטתו, היה מוותר עליהן. אך הוא לא הסתפק בזכויות אלה, ובמסווה של שוויון זכויות לכל, רדף גם אחרי כבוד הכהונה. לעומת זאת, דתן ואבירם לא ייחסו חשיבות מיוחדת למשרת הכהונה ולכבודה. כפי שנראה בפסוק יז, הם גם אינם נמנים בין מקריבי הקטורת. רק החמישים ומאתיים איש וקרח ואהרן נזכרים שם במפורש. אולם הדבר עליו התרעמו דתן ואבירם היה מעמדו המדיני של משה, והם הצטרפו לקרח בהנחה שברגע שבו יתערער אמון העם במוצאה האלוקי של שליחות משה, ייהרס גם מעמדו בעם. המעט מכם – האם זה פחות מכם – הווי אומר, האם לדעתכם זה פחות ממה שמגיע לכם? לעבד את עבדת משכן ה׳ ולעמד לפני העדה לשרתם – השווה לעיל ג, ו–ח. ״עבדת משכן ה׳⁠ ⁠״ היא עבודת ההקמה, האחזקה, השמירה וההובלה של המשכן וכליו. בה בעת היא גם עבודה הנעשית בשירות האומה, שבמהלכה הם עומדים ״לפני העדה לשרתם״, לעשות את מה שהוא באמת תפקידה של כלל האומה. במחשבה היהודית, משרה ציבורית מכבדת את בעליה משום שיש בה ״שירות לציבור״. נושא המשרה אינו מושל באחרים, אלא משרת אותם. הוא אינו מקבל על עצמו שררה, אלא עבדות (הוריות י.). כבודו של השירות הציבורי טמון בכך שהיחיד שקוע כל כולו ברעיון הציבור ובמטרותיו, אשר אותם הוא מקדם ברוח הציבור ומנקודת מבטו. לכן וגו׳ – בטענתכם ״ומדוע תתנשאו על קהל ה׳⁠ ⁠״, האשמתם אותי ואת אהרן בחטא הגדול ביותר כלפי ה׳: שימוש לרעה בשמו ובתוקף מרותו של ה׳ עבור מטרות אנוכיות שאפתניות. לטענתכם, כל מעמדנו הוא מרד בה׳ ועבירה על רצונו. טענה זו תשוב במשנה תוקף על ראשכם וראשי שותפיכם לקשר. הם אינם שבעי רצון בכך שהם עַם מִקדש ה׳, לא די לכם בכך שאתם משרתים במקדש למען העם. אלא אתם גם רוצים להיות כהנים בתוך המקדש; וכך אתם מורדים בציוויים שניתנו לא על ידינו אלא על ידי ה׳. אתם אלה ״הנעדים על ה׳⁠ ⁠״: קשרתם קשר למרוד בה׳. ״הִוָּעֵד״ מציין תמיד הצטרפות יחד לצורך מטרה משותפת. כך גם ״מועד״ (עיין פירוש, שמות יב, א–ב; כה, כב). מכאן גם ״עדה״: ציבור המאוחד על ידי ייעוד משותף. ולפיכך גם כאן, סיעת קרח המאוחדת ברוחה ובמטרותיה, היא ״עדה״. החטא אינו טמון ב״הִוָּעֵד״ וב״עדה״, אלא בכך שהם נקהלו יחד ״על ה׳⁠ ⁠״. ואהרן וגו׳ – כיוונתם את תרעומתכם גם כלפי אהרן, אך אין לכך כל יסוד. הוא על כל פנים אינו ראוי לאיבתכם. הוא קיבל את מעמדו אך ורק בציוויי, שהעברתי לו בשם ה׳. ואם יש כאן אשֵם, אני לבדי נושא באשמה. תלִונו – עיין פירוש שמות טז, ז. הכתיב הוא ״תלונו״, והקרי הוא ״תלינו״: ביסודו של דבר, הם התכוונו רק לטובת עצמם, הם היו ״נלונים״. אולם זאת לא הבליטו. אלא הם הסיתו לאי שביעות רצון כללית, הם היו ״מלינים״, ובכך ביקשו להסתיר את התלונה האנוכית שלהם. (יב) וישלח וגו׳ – כבר הערנו שנראה שדתן ואבירם היוו סיעה בפני עצמה בתוך קנוניית קרח. מרדו של קרח היה בעיקר נגד מעמד הכהונה של אהרן; הוא כוּון רק בעקיפין כלפי מעמדו וכוחו של משה, המקור והתמיכה של מעמד אהרן. מאידך גיסא, דתן ואבירם מרדו ישירות במשה; מטרתם הייתה להפסיק את מנהיגותו המדינית. האיבה למשה – הישירה או העקיפה – הייתה הדבק שאיחד את שתי הסיעות. משום כך רצה משה לדבר עם דתן ואבירם בפני עצמם, אך הם השיבו: ״לא נעלה״. במענה זה הם ביטאו, בעוקצנות בוטה, את כל השנאה שרחשה בלבם. ״שלח לקרא ל־״ אינו מורה על צו שיצא מפי ממונה שמעליו; אין כאן הזמנה למשפט או להבהרה, אלא הזמנה ידידותית (השווה להלן כב, ה,כ,לז; שמות ב, כ; לד, טז; שמואל א׳ טז, ג; מלכים א׳ א, יט ועוד). אולם ״עלה״ מציין לא רק הליכה למקום יותר גבוה, אלא גם הליכה למקום רם וחשוב, לאדם שתופש עמדה גבוהה, לאיש רם מעלה, ובייחוד הוא מורה על הליכה לבית דין: ״ועלתה יבמתו השערה״ (דברים כה, ז), ״וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר״ (רות ד, א). משה קרא להם בדרך ידידותית וביקש מהם לבוא אליו. אך הם פירשו את קריאתו כציווי וכפקודה, וענו: לא נעלה אל ה״אדון״! הווי אומר, לא נקבל ממנו פקודות. לא כל הימנו להורות לנו לבוא אליו. אין לו זכות לתת פקודות. (יג) המעט וגו׳ – כבר גרמת לנו נזק רב בהוציאך אותנו ממצרים, ״מארץ זבת חלב ודבש״. האם לא די בכך שהעלית אותנו ממצרים (״עלייה״ – הווי אומר, תוך הבטחה להביאנו אל ארץ טובה עוד יותר, או משום שארץ ישראל גבוהה מכל הארצות) כדי למות כאן במדבר – ברוע גזירתך האחרונה – עד שעכשיו גם ״תשתרר״ וגו׳? שלושת השרשים ״שׂרה״, ״שׂור״ ו״שׂרר״, דומים מאד בהגייתם, אך שונים במשמעותם. כל השלושה מורים על שלטון. ״שׂרה״ מציין שלטון מצד עוצמתו של כוח יותר עליון. ״שׂור״ מציין מנהיגות על ידי השפעה מוסרית הקובעת את קנה המידה עבור האחרים (עיין פירוש, בראשית יז, טו). ״שׂרר״ – הקרוב ל״סרר״, מרי בלתי ניתן לשליטה – מורה על עריצות שרירותית שאינה נכנעת למרות של חוק. זאת המידה שהם פוסלים בה את משה, והם אפילו מביאים הוכחה לכך: הביטו וראו, הוא מרשה לעצמו לצוות עליהם לבוא, אף על פי שאין לו כל זכות לעשות זאת! (יד) אף לא וגו׳ נראה כחוזר על טענת ״להמיתנו במדבר״ שבפסוק הקודם: על כל הדור שיצא ממצרים נגזר למות במדבר מבלי לראות את הארץ המובטחת. אולם טענה זו כבר נאמרה, ובוודאי שפסוקנו לא צריך לפתוח כאן בתיבת ״אף״, המורה על דבר נוסף, שכן הוא אינו אלא חזרה על האמור כבר. אלא יש לפרש את פסוקנו באופן הבא: עלינו, הדור שיצא ממצרים, כבר הבאת צרה גדולה בזה שהפרת את דבריך. עזבנו את הארץ הטובה, ועתה אנו הולכים למות במדבר. ולגבי הבטחתך הנוספת שבנינו יירשו את הארץ המובטחת, אף על פי שאנחנו עצמנו לא נזכה לכך – גם בהבטחה זו איננו מאמינים, ולא משנה עד כמה תדבר עמנו בלשון חלקות על ירושת שדות וכרמים, ותיתן מצוות הנוגעות אליהם (כגון לעיל [טו, ב,יח], מיד לאחר הגזירה שימותו במדבר). למרות שאתה מבטיח לנו ״נחלת שדה וכרם״ ואף ״נותן״ אותה [״ותתן לנו״] במילים (השווה בראשית א, יז; להלן כ, יב ועוד), הרי למעשה טרם הבאת אותנו אל הארץ. הבטחתך לגבי הבנים תתבדה, כדרך שהבטחתך לאבות התבדתה. ״העיני״ וגו׳: האם סבור אתה שתוכל לעוור אותנו, עד שלא נראה דברים כהווייתם? הספורנו בפירושו מבאר ״ותתן לנו״ וגו׳ בדרך דומה. (טו) ויחר וגו׳ – ״בער״ בקרבו ופגע בו עמוקות, שהם העזו לדבר אליו כך; שכן הם האשימו אותו שניצל את מעמדו למשול בשרירות לב וללא חוק ומשפט. אל תפן אל מנחתם – בנסותנו להבין משפט זה, אנו נתקלים בקשיים רבים. ה״מנחה״ הנזכרת כאן לא יכולה להיות הקטורת שתוקטר למחרת על ידי קרח ועדתו, שכן כפי שכבר אמרנו דתן ואבירם לא נטלו כל חלק בהקטרה זו. אלא לדעתנו יש להבין ״מנחה״ זו באופן הבא: קרח והחמישים ומאתיים איש מרדו ישירות בה׳, שכן הם חלקו על עבודת הקרבנות במקדש הנעשית על ידי אהרן במצוות ה׳. ביהירותם ניתקו עצמם מעבודת הקרבנות שהיא באמת ביטוי ההכנעה לה׳, ובעזות מצחם היו מוכנים להקטיר לה׳ קטורת מלבם. דתן ואבירם לא נטלו כל חלק בבחינה זו של המרד, הנוגעת לענייני הכהונה. הם לא חטאו ב״מנחתם״. בכל הנוגע ל״מנחתם״ הם ניצבו עדיין על היסוד המשותף לכלל האומה; לגבי ״מנחתם״, סמל הכנעתם לה׳, הם היו קשורים כראוי לקרבן הציבור של האומה במקדש. הם לא ביקשו לחטוף את הכהונה לעצמם ולעשות מעשי כהונה. ואף על פי כן, ״אל תפן אל מנחתם״: על אף שלא חטאו בביטוי הסמלי של הכנעתם לה׳, הרי שבהתנהגותם המעשית הייתה הפרה רבת־צדדים של ההכנעה שיש להראות כלפי ה׳. שכן הם האשימו את משה בכך שלא יכלו לבוא אל הארץ שהובטחה להם, והטילו ספק מתוך לעג האם ייכנסו לארץ בעתיד. בכל דבר שהתרחש הם ראו רק את חוסר האונים של משה, המסווה את כישלונו בחטא מדומה של העם. כך הם הציגו את משה כבדאי חסר מצפון המרמה את עמו, ובה בעת גם האשימו אותו ברדיפה אחר כוח השלטון ובעריצות גסה. נמצא, שלדעתם, כל שליחות משה הייתה רמאות שפלה, שכן הם כפרו בכך שהוא נשלח על ידי ה׳, וגם כפרו בכל הקשר המיוחד של ה׳ עם ישראל, שהפך למציאות קיימת על ידי שליחות זו. בכך הם הכריזו, שעד כמה שהדבר נוגע אליהם, כל יסוד התורה, המקדש והקרבנות בטל ומבוטל, ושוב אין כל משמעות לעדות שניתנה למשה אודות התורה שנתגלתה לו; אין עוד כל משמעות לקרבנות המוקדשים למקדש התורה. נמצא שדתן ואבירם נמנעו מלהצטרף למקריבי הקטורת – לא משום שהם [דתן ואבירם] הכירו במקדש האמיתי ובקרבנותיו, אלא אדרבה, משום שהם דחו אותם לגמרי. לפיכך ״אל תפן אל מנחתם״! ייתכן שתפיסה זו מונחת ביסוד הביאור שניתן בבמדבר רבה (יח, י) לפסוק זה: ״כך אמר משה לפני הקב״ה, רבונו של עולם יודע אני שיש לאלו חלק באותה מנחה שהקריבו שנאמר ׳מלבד עולת התמיד ומנחתה׳ (במדבר כט, יט), והיתה של כל ישראל קריבה, הואיל ופירשו אלו מבניך אל תסתכל בחלקם, תניחנו האש ואל תאכלנה״. (יז) וקחו וגו׳ – בהקרבת הקטורת הם יטענו את טענתם לכהונה לפני ה׳. אהרן גם הוא נזכר כאן, אלא שהחמישים ומאתיים איש יעמדו לחוד, ואילו קרח יועמד לצד אהרן. שכן הייתה כאן טענה כפולה שלגביה פסק הדין צריך להינתן: הם טענו שלכל האומה יש זכות שווה לכהונה, ושכולם ראויים לה במידה שווה. טענה זו תוכח על ידי החמישים ומאתיים מקריבי הקטורת. אולם בנוסף הם טענו, שאם הכלל חייב להיות מיוצג על ידי אדם אחד המשרת בכהונה לפני ה׳, לא צריך שדווקא אהרן ימלא תפקיד זה; אלא גם קרח ראוי לכך. טענה זו תועמד במבחן על ידי הופעת קרח לצד אהרן. ונתתם עליהם קטרת וגו׳ – לאורך כל הפרשה הזאת – כאן ובפסוק יח וכן לעיל בפסוק ז – הכתוב אינו מדבר על נתינת הקטורת על האש אלא על נתינתה על המחתות. דבר זה בולט, שכן בקטורת נדב ואביהוא (ויקרא י, א), ובהקטרה הרגילה של יום הכיפורים (שם טז, יב–יג), ניתנת הקטורת על האש. נאמר שם: ״ויקחו וגו׳ איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטרת״, וכעין זה: ״ולקח מלא המחתה גחלי אש וגו׳ ונתן את הקטרת על האש״, ואילו כאן נאמר: ״קחו לכם מחתות וגו׳ ותנו בהן אש ושימו עליהן קטרת וגו׳ וקחו איש מחתתו ונתתם עליהם קטרת וגו׳ ויקחו איש מחתתו ויתנו עליהם אש וישימו עליהם קטרת״. ברור אפוא, שהכתוב מדגיש כאן את המחתות, המייצגות את האישיות המביאה אותם. אצל נדב ואביהוא האנשים היו כשרים לשרת, לפיכך גם הכלי שבידם – המחתה – היה כשר לעבודה; אולם הקרבן היה שלא כדין, הוא היה ״אש זרה״ משום שהיה ״אשר לא צוה אתם״: הם בדו אותו מלבם על פי שיקול דעתם הסובייקטיבית. אבל כאן, צד הפסול אינו טמון בקרבן עצמו, שכן אהרן הביא אותה קטורת ממש. ייתכן שהייתה זאת הקטורת הרגילה שחייבים להביא כל בוקר, אף על פי שקטורת זו הייתה צריכה להיות מוקטרת על מזבח הזהב. מכל מקום, צד הפסול היה באנשים שבאו עם מחתותיהם וראו את עצמם כשרים לכהונה. לכן מדגיש הכתוב את המחתות: העֵזו לבוא ומחתותיכם בידכם, והקטירו קטורת לפני ה׳. זהו המבחן שלכם. לפיכך אנו מוצאים גם בעת עשיית המבחן, שכינוי השם בסוף התיבה, המוסב על המחתות [שהן לשון נקבה], בא שלוש פעמים בלשון זכר: ״ונתתם עליהם״, ״ויתנו עליהם״, ״וישימו עליהם״. זהו רמז למרי וליהירות שבמעשה. גם כשהכתוב מזכיר את נתינת האש, הוא אינו אומר ״ויתנו בהם״ – כבפסוק ז לעיל – אלא ״ויתנו עליהם אש״. נמצא שהמחתות אינם כלי קיבול לאש, אלא הם הבסיס שעליו יעזו להביא את הקרבן. לכן הכתוב גם אינו מזכיר את מספר האנשים, אלא את מספר המחתות, ״חמשים ומאתים מחתת״, כאילו בא לומר: כך וכך אנשים, כך וכך כהנים. זהו האופן החריף ביותר להביע את התביעה לזכויות שוות. (יט) ויקהל וגו׳ – קרח היה בטוח בעצמו עד למאוד; הוא כנראה שכח באופן כה מוחלט את אמיתות הקשרים עם ה׳ שהוטלו כאן בספק, עד שאפילו ברגע הגורלי של ההכרעה, קרא לכל האומה להתאסף תחת דגלו ולחזות בניצחונו – אלא אם כן נניח שסיבת קריאתו לכל האומה הייתה, כדי לכפות את רצונו בכוח ההמונים, מבלי להמתין להתערבות שמיימית. על כל פנים, התקהלות המונית זו הייתה מכוונת נגד משה ואהרן; ולפיכך, כל אלה שבאו הראו בעצם היותם שם שהם עומדים לצדו של קרח. (כח) את כל המעשים האלה מתייחס כנראה לכל מעשיו הקודמים, ולא רק לדברים המסוימים שהמורדים הזכירו: העלאת אהרן לכהונה, והגזירה שדור יוצאי מצרים ימות במדבר. (כט) אם כמות וגו׳ – ״מות כל אדם״ הוא מוות טבעי, הבא כתוצאה מכך שכל אדם הוא בן תמותה. ״פקדת כל אדם״ היא מוות ״טבעי״ הבא כתוצאה מאירוע מיוחד שיש בכוחו להמית – כגון מוות בחרב, ברעב, באש, במים. גם אירועים אלה מתרחשים על פי חוקי הטבע, המוסדרים והקיימים על ידי רצון ה׳; שכן גזירת ה׳ מזמנת או מפקירה את האדם להשפעת סיבות טבעיות אלה. גם מוות מסוג זה הוא ״פקדת כל האדם״: הוא אירוע שאינו נמצא מעבר לתחום של אותם מצבים שגם כל שאר בני האדם נתונים להם במהלך הטבעי של הדברים. כל האירועים הקרויים ״טבעיים״, המתרחשים על פי הסדר הטבעי של העולם, מתרחשים רק על ידי רצון ה׳, שכן ה׳ ייסד את הסדר הטבעי של העולם, וסדר זה פועל רק כל עוד ה׳ חפץ בו. בנוסף, האדם נתון להשגחתו הפרטית של ה׳, הקובעת את גורלו לחיים או למוות, להצלחה או לכישלון, ושום דבר קטן או גדול לא קורה לו – אפילו ב״מהלך הטבעי של הדברים״ – אלא אם כן רצונו הקדוש של ה׳ גזר זאת עליו. לפיכך, גם אם ״כמות כל האדם ימתון אלה ופקדת כל האדם יפקד עליהם״, הרי שמוות כזה וגורל כזה יקיימו את מאמרו הישיר של ה׳. ואף על פי כן, מוות כזה וגורל כזה אינם מהווים אישור לשליחותו האלוקית של משה. שכן אותה שליחות מבוססת על התערבות ה׳, הנעשית בדרך שמעבר למהלך הטבעי של הדברים; ושעל ידה ה׳ מגלה עצמו במידת שם הוי״ה, המעיד שהוא עומד בחירות ״אישיותו״ מעל לסדר העולם. שליחות זו מעידה שסדר העולם נובע מה׳ וקיים על ידי ה׳. כל הנמצאים צריכים לו אך הוא אינו צריך להם. ה׳ אינו רק ״אלוקים״, אשר ברא וסידר את העולם פעם אחת. אלא הוא ״ה׳⁠ ⁠״: יש בכוחו לחדש בכל עת עתיד חדש שאינו תלוי בעבר, ולמען האדם הוא מוכן להפעיל את כוחו הפועל בחירות, שכן הוא נפח באדם את נשמת החיים מאישיותו וחירותו שלו. בכך הוא ברא את האדם בצלמו, וכך נעשה האדם לנפש חיה, בעל חירות ואישיות. האדם, שנברא בצלם בוראו, חייב לשחרר עצמו בחירות מוסרית מהכוח הכופה של הסיבות הטבעיות בעולם, והוא חייב להכיר את רצון ה׳ ולעשות את רצון ה׳ בחירות. באותו מחוז שהאדם קורא ״עולמו״, עליו לעבוד את ה׳ עלי אדמות, ולרומם את עצמו ואת עולמו אל תחום החירות המוסרית־אלוקית. על ידי שליחות משה, ביקש ה׳ להתחיל את חינוך האנושות. שליחות זו נועדה להחזיר את האדם אל ה׳, כדי שיזכה לחירות מוסרית (עיין פירוש, שמות ו, ג). שליחות משה – וכן כל דבר ה׳ הנשלח אל האדם – היא מעשה של אישיות ה׳ הפועלת בחירות. לפיכך, האישור לשליחות זו יכול לבוא רק על ידי אות ומופת המעידים על אישיות בת־חורין זו. לכן ״אם כמות כל האדם וגו׳ לא ה׳ שלחני״. אולם: (ל) ואם בריאה וגו׳ – אם מותם יבוא על ידי בריאה חדשה המכריזה שה׳ הוא הוי״ה, אשר בשמו הופעתי ופעלתי, הרי ש״וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה׳⁠ ⁠״. אתם תדעו שאנשים אלה הכופרים בכך שה׳ שלחני, כפרו בממשלת ה׳ הפועל בחירות, וכפרו בכל מעשיו. (לב) ואת כל האדם אשר לקרח – לפי פסוקים יז–יט, קרח היה עם מקריבי הקטורת [אשר מתו באש (פסוק לה)], ואם כן לכאורה הוא לא נכלל בין אלה שמתו באופן המתואר כאן. אולם להלן (כו, י) נאמר: ״ותפתח הארץ וגו׳ ותבלע אתם ואת קרח״ וגו׳, ולפי זה גם קרח מת על ידי בקיעת האדמה תחתיו. לפיכך ישנן במסכת סנהדרין (קי.) דעות שונות באיזו פורענות הוא מת, האם בבלועין או בשרופין. ויש שם דעה אחת, שקרח – כמי שהתחיל את כל האסון – הוכה בשניהם. (לג) ותכס וגו׳ ויאבדו וגו׳ – הארץ סגרה עליהם באופן שלא נשאר כל זכר למפלתם, וכך הם אבדו לחלוטין מתוך הקהל. (לה) ואש יצאה וגו׳ – בה בעת שהאדמה נבקעה במחנה, נהרגו מקריבי הקטורת על ידי ״אש מאת ה׳⁠ ⁠״. האש, אשר בזמנים אחרים אכלה את קרבנות, אכלה הפעם את המקריבים.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 17:6:18רש״ר הירש במדבר י״ז:ו׳:י״ח

(ו) אתם המתם וגו׳ – מהאמור להלן (פסוק יז והלאה) נראה, שהם לא הבינו את טיב ההכרעה האלוקית. מותם של החמישים ומאתיים איש לא העמיד אותם על משמעות בחירת אהרן. הם לא היו משוכנעים שבחירת אהרן לכהונה הייתה אך ורק על פי גזירת שמים. הם לא האמינו שלגזירה זו לא הייתה כל זיקה לעניין אישי כלשהו, ושכל תכליתה הייתה להבטיח את מהות המקדש. הם סברו, כנראה, שה׳ בחר באהרן כדי לתת חשיבות אישית לאחיו משה, ושהחמישים ומאתיים איש נענשו בגלל הפגיעה האישית במשה ואהרן. העדה סברה, שאילו משה ואהרן היו מוחלים על עלבונם, היו יכולים – ואף חייבים – למנוע את מותם של כה הרבה אבות למשפחות. הם לא הבינו את המציאות האמיתית של האירוע, נבצר מהם לתפוס שמחילה לא הייתה מתקנת את החטא, שהיה צורך בהכרעה אלוקית, ושרק כך ניתן היה להציל ולקיים את המפעל האלוקי אשר משה ואהרן היו רק כלים בשירותו. (י-יג) הרמו וגו׳ – טענת העם בוודאי הייתה כל כולה הטלת אשמה אישית, ובמענה, אמר ה׳ למשה: אם רצונכם בכך, הסירו עצמכם מהם, ואכלה את ההמונים המתקוממים עליכם. אך משה ואהרן לא סרו; אלא נפלו על פניהם לפני ה׳. הם לא פעלו על פי הכוונה שההמונים המתקוממים ייחסו להם. הם לא תבעו את מות אלה שפגעו בהם, ומיאנו להיות שלוחי המוות בקרב עם ה׳. אלא אהרן רץ אל תוך הקהל שכבר נידון למוות, נתן ביטוי להתמסרות לה׳ בלב ונפש בקטורת העולה אל ה׳, וכך עמד בין המתים והחיים כשליח כפרה וישועה. בכך הראה אהרן לעם את טיבו האמיתי ואת טיבה האמיתי של שליחותו: לפדות ולנצח את המוות. (יז) דבר וגו׳ וקח מאתם מטה מטה לבית אב – כפי שכבר נאמר לעיל (א, ב), שבטי ישראל קרויים ״מטות״ (פשוטו כמשמעו: ״ענפים״), משום שהם יוצאים כענפים מגזע משותף אחד. לפיכך, שנים עשר המטות שנלקחו כאן מהנשיאים מבטאים יפה את שבטי ישראל. אולם מאחר שכל שבט מעביר לבניו תכונות ייחודיות משלו במסגרת מערכת הערכים של כלל האומה, הרי שכל שבט מהווה ״בית אב״ בפני עצמו בתוך בית ישראל האחד המשותף. מכאן, שהשבטים קרויים ״מטות״ בגלל הצד השווה לכולם, וקרויים ״בתי אבות״ מפאת המיוחד שבכל שבט ושבט. העובדה ששנים עשר בתי האבות יוצגו כאן על ידי שנים עשר מטות, מותירה מקום להסתפק: האם למרות ההבדלים שביניהם, צריכים כל השבטים להיחשב כשווים לגבי העניין העומד עתה להכרעה, מכיוון שיש תכונות יסודיות שכולם שותפים בהן; או שמא על אף התכונות שכולם שותפים בהן, אין להחשיבם כשווים, מאחר שלכל שבט ושבט יש תכונות ייחודיות המבדילות אותו מכל האחרים. (יח) ואת שם אהרן וגו׳ – כבר אמרנו (ויקרא כב, ט) שהכהנים מעולם לא חדלו מלהשתייך לשבט לוי. גם הם לויים, שכן הכהונה אינה אלא לוִייה בדרגת שלמותה הגדולה ביותר, ״הַלוִייה״ בה״א הידיעה! לפיכך צריך שבט לוי לראות בשבט הכהנים רק את החלק המובחר של כלליותו הבלתי מתחלקת, בעוד שהכהן צריך לראות עצמו כמי שנשלח לקיים את תפקיד הלויים בדרגתו הגבוהה ביותר. לכן אהרן אינו אלא ראש לבית לוי, ומטהו הוא מטה לוי.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 17:6-28רש״ר הירש במדבר י״ז:ו׳-כ״ח

(ו) אתם המתם וגו׳ – מהאמור להלן (פסוק יז והלאה) נראה, שהם לא הבינו את טיב ההכרעה האלוקית. מותם של החמישים ומאתיים איש לא העמיד אותם על משמעות בחירת אהרן. הם לא היו משוכנעים שבחירת אהרן לכהונה הייתה אך ורק על פי גזירת שמים. הם לא האמינו שלגזירה זו לא הייתה כל זיקה לעניין אישי כלשהו, ושכל תכליתה הייתה להבטיח את מהות המקדש. הם סברו, כנראה, שה׳ בחר באהרן כדי לתת חשיבות אישית לאחיו משה, ושהחמישים ומאתיים איש נענשו בגלל הפגיעה האישית במשה ואהרן. העדה סברה, שאילו משה ואהרן היו מוחלים על עלבונם, היו יכולים – ואף חייבים – למנוע את מותם של כה הרבה אבות למשפחות. הם לא הבינו את המציאות האמיתית של האירוע, נבצר מהם לתפוס שמחילה לא הייתה מתקנת את החטא, שהיה צורך בהכרעה אלוקית, ושרק כך ניתן היה להציל ולקיים את המפעל האלוקי אשר משה ואהרן היו רק כלים בשירותו. (י-יג) הרמו וגו׳ – טענת העם בוודאי הייתה כל כולה הטלת אשמה אישית, ובמענה, אמר ה׳ למשה: אם רצונכם בכך, הסירו עצמכם מהם, ואכלה את ההמונים המתקוממים עליכם. אך משה ואהרן לא סרו; אלא נפלו על פניהם לפני ה׳. הם לא פעלו על פי הכוונה שההמונים המתקוממים ייחסו להם. הם לא תבעו את מות אלה שפגעו בהם, ומיאנו להיות שלוחי המוות בקרב עם ה׳. אלא אהרן רץ אל תוך הקהל שכבר נידון למוות, נתן ביטוי להתמסרות לה׳ בלב ונפש בקטורת העולה אל ה׳, וכך עמד בין המתים והחיים כשליח כפרה וישועה. בכך הראה אהרן לעם את טיבו האמיתי ואת טיבה האמיתי של שליחותו: לפדות ולנצח את המוות. (יז) דבר וגו׳ וקח מאתם מטה מטה לבית אב – כפי שכבר נאמר לעיל (א, ב), שבטי ישראל קרויים ״מטות״ (פשוטו כמשמעו: ״ענפים״), משום שהם יוצאים כענפים מגזע משותף אחד. לפיכך, שנים עשר המטות שנלקחו כאן מהנשיאים מבטאים יפה את שבטי ישראל. אולם מאחר שכל שבט מעביר לבניו תכונות ייחודיות משלו במסגרת מערכת הערכים של כלל האומה, הרי שכל שבט מהווה ״בית אב״ בפני עצמו בתוך בית ישראל האחד המשותף. מכאן, שהשבטים קרויים ״מטות״ בגלל הצד השווה לכולם, וקרויים ״בתי אבות״ מפאת המיוחד שבכל שבט ושבט. העובדה ששנים עשר בתי האבות יוצגו כאן על ידי שנים עשר מטות, מותירה מקום להסתפק: האם למרות ההבדלים שביניהם, צריכים כל השבטים להיחשב כשווים לגבי העניין העומד עתה להכרעה, מכיוון שיש תכונות יסודיות שכולם שותפים בהן; או שמא על אף התכונות שכולם שותפים בהן, אין להחשיבם כשווים, מאחר שלכל שבט ושבט יש תכונות ייחודיות המבדילות אותו מכל האחרים. (יח) ואת שם אהרן וגו׳ – כבר אמרנו (ויקרא כב, ט) שהכהנים מעולם לא חדלו מלהשתייך לשבט לוי. גם הם לויים, שכן הכהונה אינה אלא לוִייה בדרגת שלמותה הגדולה ביותר, ״הַלוִייה״ בה״א הידיעה! לפיכך צריך שבט לוי לראות בשבט הכהנים רק את החלק המובחר של כלליותו הבלתי מתחלקת, בעוד שהכהן צריך לראות עצמו כמי שנשלח לקיים את תפקיד הלויים בדרגתו הגבוהה ביותר. לכן אהרן אינו אלא ראש לבית לוי, ומטהו הוא מטה לוי. (יט) והנחתם וגו׳ – המטות – במשמעות כפולה: המקלות, והשבטים – יונחו ״לפני העדות אשר אועד לכם שמה״. דומה הדבר כאילו השאלה תימסר להכרעת העדות, והתשובה תינתן מתוך נקודת המבט של העדות. בכך ייאמר לעם: זו אינה שאלה של חשיבות אישית, כפי שהם סברו בטעות (פירוש פסוק ו). אלא העניין נוגע לעדות ה׳, שהיא התנאי להשראת שכינת ה׳ בקרב העם, ועדות זו ופעולתה בקרב העם היא העומדת כאן לדיון. מה שייקבע הוא המטה – הענף באילן האומה הישראלית – שה׳ מצאו ראוי להיות נבחר, והוא נבחר בגלל תכונותיו המיוחדות המכשירות אותו לייצג את העדות ולחזק את עבודת העדות בקרב העם. (כ) והיה וגו׳ – מי שמטהו יפרח – מטהו נבחר על ידי ה׳, שכן ה׳ מצא בו את הנבט לפריחה ולנשיאת הפרי העתידיות של העדות בקרב העם. בה בעת מצוין בעל מטה זה כַּ״נושא״ [״נשיא״] הראוי של השבט הנבחר. והשכתי מעלי וגו׳ – ״שכך״ פירושו: להרגיע ולהשקיט דבר סוער והומה (השווה בראשית ח, א [עיין פירוש שם] ואסתר ב, א). החשיבות שהוענקה לאהרן עוררה את תלונות העם עליכם. אך תלונות אלה הן באמת עלי, שכן אני הוא שהענקתי כבוד זה לאהרן. לפיכך מהומת התלונות עליכם חוזרת כביכול עלי. אולם דבר זה ייפסק עתה, מכיוון שיתוודע ויתגלה שכהונת אהרן היא מעשה של בחירת ה׳, ושהסיבות שהביאו לבחירה זו הן נקיות מכל משוא פנים כלפי הנבחר. (כג) מטה אהרן לבית לוי – כך נבחר שבט לוי מתוך שאר השבטים, ובה בעת נבחר אהרן מתוך שאר הלויים (עיין פירוש פסוק יח).... (כה) ויאמר וגו׳ – כדרך שלוחות העדות מעידים על מוצאה האלוקי של התורה, כך מעיד מטה אהרן על מוצאה האלוקי של בחירת אהרן: רק על יסוד בחירת ה׳ משמשים אהרן ובניו ככהנים במקדש התורה. מטה אהרן הונח לצד לוחות העדות במקדש, ומכאן אנו למדים את משמעות בחירת בני אהרן והלויים: בני אהרן נבחרו מתוך הלויים, והלויים נבחרו מתוך העם, ובכך שמר העם על מרחק ממקדש התורה, הרחקה שאינה אלא המשך להגבלה שנזכרה בספר שמות (יט, י–יג). אותה הגבלה נהגה במתן תורה, ובאותו מעמד ניתנו גם הלוחות כעדות נצחית לתורה. מטרת ההגבלה הייתה להראות שהתורה באה אל העם ולא התפתחה מתוך העם. כבר הראינו שם את משמעותה העמוקה של עובדה זו, שבה תלוי כל אופי התורה כנצחית ובלתי ניתנת לשינוי שאין לחללה. אך אותה הגבלה נמשכת בחניית בני אהרן והלויים סביב מקדש התורה ובהעמדת העם במרחק ממקדש זה, ובכך נקבע לדורות עולם שמקור התורה הוא מחוץ לתחום האדם, ושתוקפה אינו תלוי בזמן או במקום. הצורך בקביעת עובדה זו ילך ויגבר במשך הזמן. שכן כל מעמדות העם היהודי – ללא קשר למשלח ידם או לעיסוקם – נקראים ללמוד את התורה, לקבל את מרותה, ולקיים את מצוותיה, והתורה עתידה להשלים את שליחותה בקרב העם. התורה תמלא כל רוח וכל לב, תיתן צורה לכל מחשבה ולכל רגש, לכל השקפה ולכל מעשה; ורוח העם, השואבת כוח מהתורה והמתחזקת מדור לדור, תתקרב יותר ויותר אל רוח התורה. בסופו של דבר יצטמצם וייעלם המרחק שבין חזון התורה לבין קיומו בקרב העם, וכך תלך ותקטן החוצפה שבטענת קרח ״כי כל העדה כלם קדשים ובתוכם ה׳⁠ ⁠״. וככל שחזון זה יתממש יותר, כן יש יותר מקום לחשוש שמא האדם ימרוד במקור הארתו, ומתוך כפירה במוצאה האלוקי של התורה, יחשיב את התורה ליצירה של השכל האנושי. כך יחדלו העם מלהיות תלמידי ועבדי התורה, ויעזו לעשות עצמם לאדוני ומבקרי התורה. משום כך ניתנה מצוות הגבלה, הנוהגת בכל הזמנים. היא שומרת את העם בריחוק מהעדות וממקדשה באמצעות הלויים והכהנים, ומזהירה אף את הגדול שבחכמי התורה, השוגה באהבתה תמיד: גם הוא חייב לתפוס את התורה באובייקטיביות המוחלטת שלה. שכן התורה היא אלוקית ואין לקרב אליה, ואפילו לכהנים יש רשות לקרב אל עדות התורה רק בבגדים סמליים של עבודתם ורק אחרי קידוש ידיים ורגליים. לאורך כל הדורות, יוצאת אזהרת ההגבלה מסיני ומכרזת: ״רד העד בעם פן יהרסו אל ה׳ לראות ונפל ממנו רב; וגם הכהנים הנגשים את ה׳ יתקדשו פן יפרץ בהם ה׳!״ (שמות יט, כא–כב). (כז-כח) ויאמרו וגו׳ – כל המאורעות האלה – אשר הגיעו לפסגתם בעדות מטה אהרן – השיגו את מטרתם. העם הבינו שרק בני אהרן והלויים רשאים לקרב אל המקדש, ושהגבלה זו נצטוותה על ידי ה׳, והיא מושרשת בקדושת העדות; לפיכך פחדו שימותו אם יתקרבו בשוגג או באונס. הם ראו עצמם על סף המוות, במצב של גוויעה – שהוא שלב המעבר אל המוות, ובחרדתם תיארו היטב את השביל הצר והמסוכן שבו כל יהודי חייב לצעוד בנוגע למקדש ה׳. כל אדם הוא ״קרב״ – אך אסור שיהיה ״קרב״ יתר על המידה! המקדש לא הוקם כדי להיות מקום לטקס פולחני סגור של הכהנים. כל אדם נקרא לגשת אליו – אך אסור לו להתקרב יותר מדי. אכן, תורת ה׳, שעדותה מונחת במקדש, משולה לאש; כמאמר חז״ל: ״קרוב לה נכוה רחוק ממנה צונן״ (ספרי, דברים לג, ב). אדם חייב להתקרב, אך בהתקרבותו עליו לשמור על המרחק הנדרש. אמנם למעשה, המרחק שבין כהן לזר אינו גדול כל כך כמו שדמיין העם בחרדתו. לגבי הקריבה למשכן ה׳ אין הבדל ביניהם; שכן כל ביאה ריקנית להיכל, שלא לצורך עבודה כפי שנצטוותה, אסורה גם לכהן, וגם הוא חייב מיתה בידי שמים אם נכנס לקודש הקודשים שלא לצורך (עיין פירוש, ויקרא טז, ב). לעומת זאת, לצרכי המקדש – לבנות, לתקן ולהוציא את הטומאה – גם זר יכול להיכנס להיכל אם יש צורך בכך (עירובין קה.; עיין משנה למלך, סוף הלכות ביאת מקדש). רק לגבי מעשה עבודה יש חילוק בין כהן לזר: זר העושה עבודה במזיד חייב מיתה בידי שמים, וגם אז, במקרים מסוימים בלבד (עיין פירוש להלן יח, ג–ז).