Literary:Redundancy/5

EN/HEע/E

Redundancy

Sources

Bereshit 21:16בראשית כ״א:ט״ז

She went and sat down opposite him, a good way off, about a bow shot away. For she said, “Do not let me see the death of the child.” She sat over against him, and lifted up her voice, and wept.

וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.

Bereshit 22:6-8בראשית כ״ב:ו׳-ח׳

(6) Abraham took the wood of the burnt offering and laid it on Isaac his son. He took in his hand the fire and the knife. They both went together. (7) Isaac spoke to Abraham his father, and said, “My father?” He said, “Here I am, my son.” He said, “Here is the fire and the wood, but where is the lamb for a burnt offering?” (8) Abraham said, “God will provide himself the lamb for a burnt offering, my son.” So they both went together.

(ו) וַיִּקַּח אַבְרָהָם אֶת עֲצֵי הָעֹלָה וַיָּשֶׂם עַל יִצְחָק בְּנוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ אֶת הָאֵשׁ וְאֶת הַמַּאֲכֶלֶת וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו. (ז) וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי בְנִי וַיֹּאמֶר הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה. (ח) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֱלֹהִים יִרְאֶה לּוֹ הַשֶּׂה לְעֹלָה בְּנִי וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו.

Bereshit 24:29-30בראשית כ״ד:כ״ט-ל׳

(29) Rebekah had a brother, and his name was Laban. Laban ran out to the man, to the spring. (30) It happened, when he saw the ring, and the bracelets on his sister’s hands, and when he heard the words of Rebekah his sister, saying, “This is what the man said to me,” that he came to the man. Behold, he was standing by the camels at the spring.

(כט) וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן וַיָּרׇץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן. (ל) וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ וּכְשׇׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן.

Bereshit 28:10בראשית כ״ח:י׳

Jacob went out from Beersheba, and went toward Haran.

וַיֵּצֵא יַעֲקֹב מִבְּאֵר שָׁבַע וַיֵּלֶךְ חָרָנָה.

Bereshit 29:1בראשית כ״ט:א׳

Then Jacob went on his journey, and came to the land of the children of the east.

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב רַגְלָיו וַיֵּלֶךְ אַרְצָה בְנֵי קֶדֶם.

Bereshit 37:36בראשית ל״ז:ל״ו

The Midianites sold him into Egypt to Potiphar, an officer of Pharaoh’s, the captain of the guard.

וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

Bereshit 39:1בראשית ל״ט:א׳

Joseph was brought down to Egypt. Potiphar, an officer of Pharaoh’s, the captain of the guard, an Egyptian, bought him from the hand of the Ishmaelites that had brought him down there.

וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה.

Bereshit 43:17-24בראשית מ״ג:י״ז-כ״ד

(17) The man did as Joseph commanded, and the man brought the men to Joseph’s house. (18) The men were afraid, because they were brought to Joseph’s house; and they said, “Because of the money that was returned in our sacks at the first time, we’re brought in; that he may seek occasion against us, attack us, and seize us as slaves, along with our donkeys.” (19) They came near to the steward of Joseph’s house, and they spoke to him at the door of the house, (20) and said, “Oh, my lord, we indeed came down the first time to buy food. (21) When we came to the lodging place, we opened our sacks, and behold, each man’s money was in the mouth of his sack, our money in full weight. We have brought it back in our hand. (22) We have brought down other money in our hand to buy food. We do not know who put our money in our sacks.” (23) He said, “Peace be to you. Do not be afraid. Your God, and the God of your father, has given you treasure in your sacks. I received your money.” He brought Simeon out to them. (24) The man brought the men into Joseph’s house, and gave them water, and they washed their feet. He gave their donkeys fodder.

(יז) וַיַּעַשׂ הָאִישׁ כַּאֲשֶׁר אָמַר יוֹסֵף וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף. (יח) וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים כִּי הוּבְאוּ בֵּית יוֹסֵף וַיֹּאמְרוּ עַל דְּבַר הַכֶּסֶף הַשָּׁב בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ בַּתְּחִלָּה אֲנַחְנוּ מוּבָאִים לְהִתְגֹּלֵל עָלֵינוּ וּלְהִתְנַפֵּל עָלֵינוּ וְלָקַחַת אֹתָנוּ לַעֲבָדִים וְאֶת חֲמֹרֵינוּ. (יט) וַיִּגְּשׁוּ אֶל הָאִישׁ אֲשֶׁר עַל בֵּית יוֹסֵף וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו פֶּתַח הַבָּיִת. (כ) וַיֹּאמְרוּ בִּי אֲדֹנִי יָרֹד יָרַדְנוּ בַּתְּחִלָּה לִשְׁבׇּר אֹכֶל. (כא) וַיְהִי כִּי בָאנוּ אֶל הַמָּלוֹן וַנִּפְתְּחָה אֶת אַמְתְּחֹתֵינוּ וְהִנֵּה כֶסֶף אִישׁ בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ כַּסְפֵּנוּ בְּמִשְׁקָלוֹ וַנָּשֶׁב אֹתוֹ בְּיָדֵנוּ. (כב) וְכֶסֶף אַחֵר הוֹרַדְנוּ בְיָדֵנוּ לִשְׁבׇּר אֹכֶל לֹא יָדַעְנוּ מִי שָׂם כַּסְפֵּנוּ בְּאַמְתְּחֹתֵינוּ. (כג) וַיֹּאמֶר שָׁלוֹם לָכֶם אַל תִּירָאוּ אֱלֹהֵיכֶם וֵאלֹהֵי אֲבִיכֶם נָתַן לָכֶם מַטְמוֹן בְּאַמְתְּחֹתֵיכֶם כַּסְפְּכֶם בָּא אֵלָי וַיּוֹצֵא אֲלֵהֶם אֶת שִׁמְעוֹן. (כד) וַיָּבֵא הָאִישׁ אֶת הָאֲנָשִׁים בֵּיתָה יוֹסֵף וַיִּתֶּן מַיִם וַיִּרְחֲצוּ רַגְלֵיהֶם וַיִּתֵּן מִסְפּוֹא לַחֲמֹרֵיהֶם.

Bereshit 46:2בראשית מ״ו:ב׳

God spoke to Israel in the visions of the night, and said, “Jacob, Jacob!” He said, “Here I am.”

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי.

Bereshit 46:8בראשית מ״ו:ח׳

These are the names of the children of Israel, who came into Egypt, Jacob and his sons: Reuben, Jacob’s firstborn.

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן.

Shemot 1:1-5שמות א׳:א׳-ה׳

(1) Now these are the names of the sons of Israel, who came into Egypt every man and his household came with Jacob: (2) Reuben, Simeon, Levi, and Judah, (3) Issachar, Zebulun, and Benjamin, (4) Dan and Naphtali, Gad and Asher. (5) All the souls who came out of Jacob’s body were seventy souls, and Joseph was in Egypt already.

(א) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. (ב) רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי וִיהוּדָה. (ג) יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן וּבִנְיָמִן. (ד) דָּן וְנַפְתָּלִי גָּד וְאָשֵׁר. (ה) וַיְהִי כׇּל נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ יַעֲקֹב שִׁבְעִים נָפֶשׁ וְיוֹסֵף הָיָה בְמִצְרָיִם.

Shemot 1:15-16שמות א׳:ט״ו-ט״ז

(15) The king of Egypt spoke to the Hebrew midwives, of whom the name of the one was Shiphrah, and the name of the other Puah, (16) and he said, “When you perform the duty of a midwife to the Hebrew women, and see them on the birth stool; if it is a son, then you shall kill him; but if it is a daughter, then she shall live.”

(טו) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם הַשֵּׁנִית פּוּעָה. (טז) וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאׇבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה.

Shemot 4:9שמות ד׳:ט׳

It will happen, if they will not believe even these two signs, neither listen to your voice, that you shall take of the water of the river, and pour it on the dry land. The water which you take out of the river will become blood on the dry land.”

וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת.

Shemot 6:10-30שמות ו׳:י׳-ל׳

(10) Hashem spoke to Moses, saying, (11) “Go in, speak to Pharaoh king of Egypt, that he let the children of Israel go out of his land.” (12) Moses spoke before Hashem, saying, “Behold, the children of Israel haven’t listened to me. How then shall Pharaoh listen to me, who am of uncircumcised lips?” (13) Hashem spoke to Moses and to Aaron, and gave them a command to the children of Israel, and to Pharaoh king of Egypt, to bring the children of Israel out of the land of Egypt. (14) These are the heads of their fathers’ houses. The sons of Reuben the firstborn of Israel: Hanoch, and Pallu, Hezron, and Carmi; these are the families of Reuben. (15) The sons of Simeon: Jemuel, and Jamin, and Ohad, and Jachin, and Zohar, and Shaul the son of a Canaanite woman; these are the families of Simeon. (16) These are the names of the sons of Levi according to their generations: Gershon, and Kohath, and Merari; and the years of the life of Levi were one hundred thirty-seven years. (17) The sons of Gershon: Libni and Shimei, according to their families. (18) The sons of Kohath: Amram, and Izhar, and Hebron, and Uzziel; and the years of the life of Kohath were one hundred thirty-three years. (19) The sons of Merari: Mahli and Mushi. These are the families of the Levites according to their generations. (20) Amram took Jochebed his father’s sister to himself as wife; and she bore him Aaron and Moses: and the years of the life of Amram were a hundred and thirty-seven years. (21) The sons of Izhar: Korah, and Nepheg, and Zichri. (22) The sons of Uzziel: Mishael, and Elzaphan, and Sithri. (23) Aaron took Elisheba, the daughter of Amminadab, the sister of Nahshon, as his wife; and she bore him Nadab and Abihu, Eleazar and Ithamar. (24) The sons of Korah: Assir, and Elkanah, and Abiasaph; these are the families of the Korahites. (25) Eleazar Aaron’s son took one of the daughters of Putiel as his wife; and she bore him Phinehas. These are the heads of the fathers’ houses of the Levites according to their families. (26) These are that Aaron and Moses, to whom Hashem said, “Bring out the children of Israel from the land of Egypt according to their armies.” (27) These are those who spoke to Pharaoh king of Egypt, to bring out the children of Israel from Egypt. These are that Moses and Aaron. (28) It happened on the day when Hashem spoke to Moses in the land of Egypt, (29) that Hashem spoke to Moses, saying, “I am Hashem. Speak to Pharaoh king of Egypt all that I speak to you.” (30) Moses said before Hashem, “Behold, I am of uncircumcised lips, and how shall Pharaoh listen to me?”

(י) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יא) בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. (יב) וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי י״י לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם. (יג) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (יד) אֵלֶּה רָאשֵׁי בֵית אֲבֹתָם בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרֹן וְכַרְמִי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת רְאוּבֵן. (טו) וּבְנֵי שִׁמְעוֹן יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת שִׁמְעוֹן. (טז) וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי לֵוִי לְתֹלְדֹתָם גֵּרְשׁוֹן וּקְהָת וּמְרָרִי וּשְׁנֵי חַיֵּי לֵוִי שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. (יז) בְּנֵי גֵרְשׁוֹן לִבְנִי וְשִׁמְעִי לְמִשְׁפְּחֹתָם. (יח) וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. (יט) וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם. (כ) וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. (כא) וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי. (כב) וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי. (כג) וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר. (כד) וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקׇּרְחִי. (כה) וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם. (כו) הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר י״י לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. (כז) הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. (כח) וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (כט) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי י״י דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. (ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי י״י הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

Shemot 13:18-22שמות י״ג:י״ח-כ״ב

(18) but God led the people around by the way of the wilderness by the Red Sea ; and the children of Israel went up armed out of the land of Egypt. (19) Moses took the bones of Joseph with him, for he had made the children of Israel swear, saying, “God will surely visit you, and you shall carry up my bones away from here with you.” (20) They took their journey from Succoth, and encamped in Etham, in the edge of the wilderness. (21) Hashem went before them by day in a pillar of cloud, to lead them on their way, and by night in a pillar of fire, to give them light, that they might go by day and by night: (22) the pillar of cloud by day, and the pillar of fire by night, didn’t depart from before the people.

(יח) וַיַּסֵּב אֱלֹהִים אֶת הָעָם דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר יַם סוּף וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (יט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ כִּי הַשְׁבֵּעַ הִשְׁבִּיעַ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר פָּקֹד יִפְקֹד אֱלֹהִים אֶתְכֶם וְהַעֲלִיתֶם אֶת עַצְמֹתַי מִזֶּה אִתְּכֶם. (כ) וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. (כא) וַי״י הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. (כב) לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם.

Shemot 14:1-2שמות י״ד:א׳-ב׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Speak to the children of Israel, that they turn back and encamp before Pihahiroth, between Migdol and the sea, before Baal Zephon. You shall encamp opposite it by the sea.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם.

Shemot 19:8-9שמות י״ט:ח׳-ט׳

(8) All the people answered together, and said, “All that Hashem has spoken we will do.” Moses reported the words of the people to Hashem. (9) Hashem said to Moses, “Behold, I come to you in a thick cloud, that the people may hear when I speak with you, and may also believe you forever.” Moses told the words of the people to Hashem.

(ח) וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל י״י. (ט) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל י״י.

Vayikra 8:6-13ויקרא ח׳:ו׳-י״ג

(6) Moses brought Aaron and his sons, and washed them with water. (7) He put the coat on him, tied the sash on him, clothed him with the robe, put the ephod on him, and he tied the skillfully woven band of the ephod on him, and fastened it to him with it. (8) He placed the breastplate on him; and in the breastplate he put the Urim and the Thummim. (9) He set the turban on his head; and on the turban, in front, he set the golden plate, the holy crown; as Hashem commanded Moses. (10) Moses took the anointing oil, and anointed the tabernacle and all that was in it, and sanctified them. (11) He sprinkled it on the altar seven times, and anointed the altar and all its vessels, and the basin and its base, to sanctify them. (12) He poured some of the anointing oil on Aaron’s head, and anointed him, to sanctify him. (13) Moses brought Aaron’s sons, and clothed them with coats, and tied sashes on them, and put headbands on them; as Hashem commanded Moses.

(ו) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו וַיִּרְחַץ אֹתָם בַּמָּיִם. (ז) וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הַכֻּתֹּנֶת וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בָּאַבְנֵט וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ אֶת הַמְּעִיל וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת הָאֵפֹד וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד וַיֶּאְפֹּד לוֹ בּוֹ. (ח) וַיָּשֶׂם עָלָיו אֶת הַחֹשֶׁן וַיִּתֵּן אֶל הַחֹשֶׁן אֶת הָאוּרִים וְאֶת הַתֻּמִּים. (ט) וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּצְנֶפֶת עַל רֹאשׁוֹ וַיָּשֶׂם עַל הַמִּצְנֶפֶת אֶל מוּל פָּנָיו אֵת צִיץ הַזָּהָב נֵזֶר הַקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (י) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם. (יא) וַיַּז מִמֶּנּוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּמְשַׁח אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְאֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ לְקַדְּשָׁם. (יב) וַיִּצֹק מִשֶּׁמֶן הַמִּשְׁחָה עַל רֹאשׁ אַהֲרֹן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ לְקַדְּשׁוֹ. (יג) וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה.

Vayikra 8:13ויקרא ח׳:י״ג

Moses brought Aaron’s sons, and clothed them with coats, and tied sashes on them, and put headbands on them; as Hashem commanded Moses.

וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת בְּנֵי אַהֲרֹן וַיַּלְבִּשֵׁם כֻּתֳּנֹת וַיַּחְגֹּר אֹתָם אַבְנֵט וַיַּחֲבֹשׁ לָהֶם מִגְבָּעוֹת כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה.

Vayikra 9:24ויקרא ט׳:כ״ד

There came forth fire from before Hashem, and consumed the burnt offering and the fat upon the altar: and when all the people saw it, they shouted, and fell on their faces.

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י וַתֹּאכַל עַל הַמִּזְבֵּחַ אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַחֲלָבִים וַיַּרְא כׇּל הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם.

Vayikra 10:1-2ויקרא י׳:א׳-ב׳

(1) Nadab and Abihu, the sons of Aaron, each took his censer, and put fire in it, and laid incense on it, and offered strange fire before Hashem, which he had not commanded them. (2) And fire came forth from before Hashem, and devoured them, and they died before Hashem.

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי י״י אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י״י.

Vayikra 16:1-15ויקרא ט״ז:א׳-ט״ו

(1) Hashem spoke to Moses, after the death of the two sons of Aaron, when they drew near before Hashem, and died; (2) and Hashem said to Moses, “Tell Aaron your brother, not to come at all times into the Most Holy Place within the veil, before the mercy seat which is on the ark; lest he die: for I will appear in the cloud on the mercy seat. (3) “Herewith shall Aaron come into the sanctuary: with a young bull for a sin offering, and a ram for a burnt offering. (4) He shall put on the holy linen coat, and he shall have the linen breeches on his body, and shall put on the linen sash, and he shall be clothed with the linen turban. They are the holy garments. He shall bathe his body in water, and put them on. (5) He shall take from the congregation of the children of Israel two male goats for a sin offering, and one ram for a burnt offering. (6) “Aaron shall offer the bull of the sin offering, which is for himself, and make atonement for himself and for his house. (7) He shall take the two goats, and set them before Hashem at the door of the Tent of Meeting. (8) Aaron shall cast lots for the two goats; one lot for Hashem, and the other lot for the scapegoat. (9) Aaron shall present the goat on which the lot fell for Hashem, and offer him for a sin offering. (10) But the goat, on which the lot fell for the scapegoat, shall be presented alive before Hashem, to make atonement for him, to send him away for the scapegoat into the wilderness. (11) “Aaron shall present the bull of the sin offering, which is for himself, and shall make atonement for himself and for his house, and shall kill the bull of the sin offering which is for himself. (12) He shall take a censer full of coals of fire from off the altar before Hashem, and two handfuls of sweet incense beaten small, and bring it within the veil: (13) and he shall put the incense on the fire before Hashem, that the cloud of the incense may cover the mercy seat that is on the testimony, so that he will not die. (14) He shall take some of the blood of the bull, and sprinkle it with his finger on the mercy seat on the east; and before the mercy seat he shall sprinkle some of the blood with his finger seven times. (15) “Then he shall kill the goat of the sin offering, that is for the people, and bring his blood within the veil, and do with his blood as he did with the blood of the bull, and sprinkle it on the mercy seat, and before the mercy seat:

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקׇרְבָתָם לִפְנֵי י״י וַיָּמֻתוּ. (ב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאַל יָבֹא בְכׇל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת. (ג) בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ בְּפַר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת וְאַיִל לְעֹלָה. (ד) כְּתֹנֶת בַּד קֹדֶשׁ יִלְבָּשׁ וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וּבְאַבְנֵט בַּד יַחְגֹּר וּבְמִצְנֶפֶת בַּד יִצְנֹף בִּגְדֵי קֹדֶשׁ הֵם וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת בְּשָׂרוֹ וּלְבֵשָׁם. (ה) וּמֵאֵת עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל יִקַּח שְׁנֵי שְׂעִירֵי עִזִּים לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד לְעֹלָה. (ו) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ. (ז) וְלָקַח אֶת שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם וְהֶעֱמִיד אֹתָם לִפְנֵי י״י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ח) וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַי״י וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל. (ט) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַי״י וְעָשָׂהוּ חַטָּאת. (י) וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יׇעֳמַד חַי לִפְנֵי י״י לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה. (יא) וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וְשָׁחַט אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ. (יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי י״י וּמְלֹא חׇפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י״י וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת. (יד) וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וְהִזָּה בְאֶצְבָּעוֹ עַל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת קֵדְמָה וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת יַזֶּה שֶׁבַע פְּעָמִים מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ. (טו) וְשָׁחַט אֶת שְׂעִיר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לָעָם וְהֵבִיא אֶת דָּמוֹ אֶל מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְעָשָׂה אֶת דָּמוֹ כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְדַם הַפָּר וְהִזָּה אֹתוֹ עַל הַכַּפֹּרֶת וְלִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת.

Vayikra 23:1-4ויקרא כ״ג:א׳-ד׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “Speak to the children of Israel, and tell them, ‘The set feasts of Hashem, which you shall proclaim to be holy convocations, even these are my set feasts. (3) “‘Six days shall work be done: but on the seventh day is a Sabbath of solemn rest, a holy convocation; you shall do no kind of work. It is a Sabbath to Hashem in all your dwellings. (4) “‘These are the set feasts of Hashem, even holy convocations, which you shall proclaim in their appointed season.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי י״י אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי. (ג) שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כׇּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַי״י בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם. (ד) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי י״י מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם.

Vayikra 27:3ויקרא כ״ז:ג׳

Your valuation shall be of a male from twenty years old even to sixty years old, even your valuation shall be fifty shekels of silver, after the shekel of the sanctuary.

וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

Vayikra 27:3ויקרא כ״ז:ג׳

Your valuation shall be of a male from twenty years old even to sixty years old, even your valuation shall be fifty shekels of silver, after the shekel of the sanctuary.

וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ.

Bemidbar 1:45-46במדבר א׳:מ״ה-מ״ו

(45) So all those who were numbered of the children of Israel by their fathers’ houses, from twenty years old and upward, all who were able to go out to war in Israel; (46) even all those who were numbered were six hundred three thousand five hundred fifty.

(מה) וַיִּהְיוּ כׇּל פְּקוּדֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל לְבֵית אֲבֹתָם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה כׇּל יֹצֵא צָבָא בְּיִשְׂרָאֵל. (מו) וַיִּהְיוּ כׇּל הַפְּקֻדִים שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים.

Bemidbar 5:16-18במדבר ה׳:ט״ז-י״ח

(16) The priest shall bring her near, and set her before Hashem; (17) and the priest shall take holy water in an earthen vessel; and of the dust that is on the floor of the tabernacle the priest shall take, and put it into the water. (18) The priest shall set the woman before Hashem, and let the hair of the woman’s head go loose, and put the meal offering of memorial in her hands, which is the meal offering of jealousy. The priest shall have in his hand the water of bitterness that brings a curse.

(טז) וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי י״י. (יז) וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. (יח) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי י״י וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרְרִים.

Bemidbar 7:18-19במדבר ז׳:י״ח-י״ט

(18) On the second day Nethanel the son of Zuar, prince of Issachar, gave his offering. (19) He offered for his offering: one silver platter, the weight of which was one hundred thirty shekels, one silver bowl of seventy shekels, after the shekel of the sanctuary; both of them full of fine flour mixed with oil for a meal offering;

(יח) בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי הִקְרִיב נְתַנְאֵל בֶּן צוּעָר נְשִׂיא יִשָּׂשכָר. (יט) הִקְרִב אֶת קׇרְבָּנוֹ קַעֲרַת כֶּסֶף אַחַת שְׁלֹשִׁים וּמֵאָה מִשְׁקָלָהּ מִזְרָק אֶחָד כֶּסֶף שִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ שְׁנֵיהֶם מְלֵאִים סֹלֶת בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן לְמִנְחָה.

Bemidbar 13:3-17במדבר י״ג:ג׳-י״ז

(3) Moses sent them from the wilderness of Paran according to the commandment of Hashem: all of them men who were heads of the children of Israel. (4) These were their names: Of the tribe of Reuben, Shammua the son of Zaccur. (5) Of the tribe of Simeon, Shaphat the son of Hori. (6) Of the tribe of Judah, Caleb the son of Jephunneh. (7) Of the tribe of Issachar, Igal the son of Joseph. (8) Of the tribe of Ephraim, Hoshea the son of Nun. (9) Of the tribe of Benjamin, Palti the son of Raphu. (10) Of the tribe of Zebulun, Gaddiel the son of Sodi. (11) Of the tribe of Joseph, of the tribe of Manasseh, Gaddi the son of Susi. (12) Of the tribe of Dan, Ammiel the son of Gemalli. (13) Of the tribe of Asher, Sethur the son of Michael. (14) Of the tribe of Naphtali, Nahbi the son of Vophsi. (15) Of the tribe of Gad, Geuel the son of Machi. (16) These are the names of the men who Moses sent to spy out the land. Moses called Hoshea the son of Nun Joshua. (17) Moses sent them to spy out the land of Canaan, and said to them, “Go up this way by the South, and go up into the hill country:

(ג) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה מִמִּדְבַּר פָּארָן עַל פִּי י״י כֻּלָּם אֲנָשִׁים רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה. (ד) וְאֵלֶּה שְׁמוֹתָם לְמַטֵּה רְאוּבֵן שַׁמּוּעַ בֶּן זַכּוּר. (ה) לְמַטֵּה שִׁמְעוֹן שָׁפָט בֶּן חוֹרִי. (ו) לְמַטֵּה יְהוּדָה כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה. (ז) לְמַטֵּה יִשָּׂשכָר יִגְאָל בֶּן יוֹסֵף. (ח) לְמַטֵּה אֶפְרָיִם הוֹשֵׁעַ בִּן נוּן. (ט) לְמַטֵּה בִנְיָמִן פַּלְטִי בֶּן רָפוּא. (י) לְמַטֵּה זְבוּלֻן גַּדִּיאֵל בֶּן סוֹדִי. (יא) לְמַטֵּה יוֹסֵף לְמַטֵּה מְנַשֶּׁה גַּדִּי בֶּן סוּסִי. (יב) לְמַטֵּה דָן עַמִּיאֵל בֶּן גְּמַלִּי. (יג) לְמַטֵּה אָשֵׁר סְתוּר בֶּן מִיכָאֵל. (יד) לְמַטֵּה נַפְתָּלִי נַחְבִּי בֶּן וׇפְסִי. (טו) לְמַטֵּה גָד גְּאוּאֵל בֶּן מָכִי. (טז) אֵלֶּה שְׁמוֹת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לְהוֹשֵׁעַ בִּן נוּן יְהוֹשֻׁעַ. (יז) וַיִּשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם עֲלוּ זֶה בַּנֶּגֶב וַעֲלִיתֶם אֶת הָהָר.

Bemidbar 21:25-31במדבר כ״א:כ״ה-ל״א

(25) Israel took all these cities: and Israel lived in all the cities of the Amorites, in Heshbon, and in all its towns. (26) For Heshbon was the city of Sihon the king of the Amorites, who had fought against the former king of Moab, and taken all his land out of his hand, even to the Arnon. (27) Therefore those who speak in proverbs say, “Come to Heshbon. Let the city of Sihon be built and established; (28) for a fire has gone out of Heshbon, a flame from the city of Sihon. It has devoured Ar of Moab, The lords of the high places of the Arnon. (29) Woe to you, Moab! You are undone, people of Chemosh! He has given his sons as fugitives, and his daughters into captivity, to Sihon king of the Amorites. (30) We have shot at them. Heshbon has perished even to Dibon. We have laid waste even to Nophah, Which reaches to Medeba.” (31) Thus Israel lived in the land of the Amorites.

(כה) וַיִּקַּח יִשְׂרָאֵל אֵת כׇּל הֶעָרִים הָאֵלֶּה וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּכׇל עָרֵי הָאֱמֹרִי בְּחֶשְׁבּוֹן וּבְכׇל בְּנֹתֶיהָ. (כו) כִּי חֶשְׁבּוֹן עִיר סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי הִוא וְהוּא נִלְחַם בְּמֶלֶךְ מוֹאָב הָרִאשׁוֹן וַיִּקַּח אֶת כׇּל אַרְצוֹ מִיָּדוֹ עַד אַרְנֹן. (כז) עַל כֵּן יֹאמְרוּ הַמֹּשְׁלִים בֹּאוּ חֶשְׁבּוֹן תִּבָּנֶה וְתִכּוֹנֵן עִיר סִיחוֹן. (כח) כִּי אֵשׁ יָצְאָה מֵחֶשְׁבּוֹן לֶהָבָה מִקִּרְיַת סִיחֹן אָכְלָה עָר מוֹאָב בַּעֲלֵי בָּמוֹת אַרְנֹן. (כט) אוֹי לְךָ מוֹאָב אָבַדְתָּ עַם כְּמוֹשׁ נָתַן בָּנָיו פְּלֵיטִם וּבְנֹתָיו בַּשְּׁבִית לְמֶלֶךְ אֱמֹרִי סִיחוֹן. (ל) וַנִּירָם אָבַד חֶשְׁבּוֹן עַד דִּיבֹן וַנַּשִּׁים עַד נֹפַח אֲשֶׁר עַד מֵידְבָא. (לא) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ הָאֱמֹרִי.

Bemidbar 32:2-5במדבר ל״ב:ב׳-ה׳

(2) the children of Gad and the children of Reuben came and spoke to Moses, and to Eleazar the priest, and to the princes of the congregation, saying, (3) “Ataroth, and Dibon, and Jazer, and Nimrah, and Heshbon, and Elealeh, and Sebam, and Nebo, and Beon, (4) the land which Hashem struck before the congregation of Israel, is a land for livestock; and your servants have livestock.” (5) They said, “If we have found favor in your sight, let this land be given to your servants for a possession; don’t bring us over the Jordan.”

(ב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר. (ג) עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן. (ד) הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה י״י לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא וְלַעֲבָדֶיךָ מִקְנֶה. (ה) וַיֹּאמְרוּ אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן.

Devarim 1:1-5דברים א׳:א׳-ה׳

(1) These are the words which Moses spoke to all Israel beyond the Jordan in the wilderness, in the Arabah over against Suph, between Paran and Tophel, and Laban, and Hazeroth, and Di-Zahab. (2) It is eleven days’ journey from Horeb by the way of Mount Seir to Kadesh Barnea. (3) It happened in the fortieth year, in the eleventh month, on the first day of the month, that Moses spoke to the children of Israel, according to all that Hashem had given him in commandment to them; (4) after he had struck Sihon the king of the Amorites, who lived in Heshbon, and Og the king of Bashan, who lived in Ashtaroth, at Edrei. (5) Beyond the Jordan, in the land of Moab, began Moses to declare this law, saying,

(א) אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב. (ב) אַחַד עָשָׂר יוֹם מֵחֹרֵב דֶּרֶךְ הַר שֵׂעִיר עַד קָדֵשׁ בַּרְנֵעַ. (ג) וַיְהִי בְּאַרְבָּעִים שָׁנָה בְּעַשְׁתֵּי עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתוֹ אֲלֵהֶם. (ד) אַחֲרֵי הַכֹּתוֹ אֵת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן וְאֵת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּעַשְׁתָּרֹת בְּאֶדְרֶעִי. (ה) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בְּאֶרֶץ מוֹאָב הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר.

Devarim 4:45-49דברים ד׳:מ״ה-מ״ט

(45) these are the testimonies, and the statutes, and the ordinances, which Moses spoke to the children of Israel, when they came forth out of Egypt, (46) beyond the Jordan, in the valley over against Beth Peor, in the land of Sihon king of the Amorites, who lived at Heshbon, whom Moses and the children of Israel struck, when they came forth out of Egypt. (47) They took his land in possession, and the land of Og king of Bashan, the two kings of the Amorites, who were beyond the Jordan toward the sunrise; (48) from Aroer, which is on the edge of the valley of the Arnon, even to Mount Sion the same is Hermon, (49) and all the Arabah beyond the Jordan eastward, even to the sea of the Arabah, under the slopes of Pisgah.

(מה) אֵלֶּה הָעֵדֹת וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. (מו) בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּגַּיְא מוּל בֵּית פְּעוֹר בְּאֶרֶץ סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר יוֹשֵׁב בְּחֶשְׁבּוֹן אֲשֶׁר הִכָּה מֹשֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מִמִּצְרָיִם. (מז) וַיִּירְשׁוּ אֶת אַרְצוֹ וְאֶת אֶרֶץ עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן שְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרַח שָׁמֶשׁ. (מח) מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן וְעַד הַר שִׂיאֹן הוּא חֶרְמוֹן. (מט) וְכׇל הָעֲרָבָה עֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה וְעַד יָם הָעֲרָבָה תַּחַת אַשְׁדֹּת הַפִּסְגָּה.

Devarim 17:5דברים י״ז:ה׳

then you shall bring forth that man or that woman, who has done this evil thing, to your gates, even the man or the woman; and you shall stone them to death with stones.

וְהוֹצֵאתָ אֶת הָאִישׁ הַהוּא אוֹ אֶת הָאִשָּׁה הַהִוא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֶל שְׁעָרֶיךָ אֶת הָאִישׁ אוֹ אֶת הָאִשָּׁה וּסְקַלְתָּם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ.

Devarim 18:6דברים י״ח:ו׳

If a Levite comes from any of your gates out of all Israel, where he lives as a foreigner, and comes with all the desire of his soul to the place which Hashem shall choose;

וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכׇּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכׇל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י״י.

Devarim 18:6דברים י״ח:ו׳

If a Levite comes from any of your gates out of all Israel, where he lives as a foreigner, and comes with all the desire of his soul to the place which Hashem shall choose;

וְכִי יָבֹא הַלֵּוִי מֵאַחַד שְׁעָרֶיךָ מִכׇּל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הוּא גָּר שָׁם וּבָא בְּכׇל אַוַּת נַפְשׁוֹ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר י״י.

Yehoshua 11:22-23יהושע י״א:כ״ב-כ״ג

(22) There was none of the Anakim left in the land of the children of Israel; only in Gaza, in Gath, and in Ashdod, did some remain. (23) So Joshua took the whole land, according to all that the Lord spoke unto Moses; and Joshua gave it for an inheritance unto Israel according to their divisions by their tribes. And the land had rest from war.

(כב) לֹא נוֹתַר עֲנָקִים בְּאֶרֶץ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַק בְּעַזָּה בְּגַת וּבְאַשְׁדּוֹד נִשְׁאָרוּ. (כג) וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כׇּל הָאָרֶץ כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם לְשִׁבְטֵיהֶם וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה.

Yehoshua 14:15יהושע י״ד:ט״ו

Now the name of Hebron beforetime was Kiriath-arba, which Arba was the greatest man among the Anakim. And the land had rest from war.

וְשֵׁם חֶבְרוֹן לְפָנִים קִרְיַת אַרְבַּע הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה.

Yehoshua 24:28-31יהושע כ״ד:כ״ח-ל״א

(28) So Joshua sent the people away, every man unto his inheritance. (29) And it came to pass after these things, that Joshua the son of Nun, the servant of the Lord, died, being ahundred and ten years old. (30) And they buried him in the border of his inheritance in Timnath-serah, which is in the hill-country of Ephraim, on the north of the mountain of Gaash. (31) And Israel served the Lord all the days of Joshua, and all the days of the elders that outlived Joshua, and had known all the work of the Lord, that He had wrought for Israel.

(כח) וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ. (כט) וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיָּמׇת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד י״י בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. (ל) וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת סֶרַח אֲשֶׁר בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ. (לא) וַיַּעֲבֹד יִשְׂרָאֵל אֶת י״י כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשֻׁעַ וַאֲשֶׁר יָדְעוּ אֵת כׇּל מַעֲשֵׂה י״י אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל.

Shofetim 2:6-9שופטים ב׳:ו׳-ט׳

(6) Now when Joshua had sent the people away, the children of Israel went every man unto his inheritance to possess the land. (7) And the people served the Lord all the days of Joshua, and all the days of the elders that outlived Joshua, who had seen all the great work of the Lord, that He had wrought for Israel. (8) And Joshua the son of Nun, the servant of the Lord, died, being a hundred and ten years old. (9) And they buried him in the border of his inheritance in Timnath-heres, in the hill-country of Ephraim, on the north of the mountain of Gaash.

(ו) וַיְשַׁלַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָעָם וַיֵּלְכוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לְנַחֲלָתוֹ לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ. (ז) וַיַּעַבְדוּ הָעָם אֶת י״י כֹּל יְמֵי יְהוֹשֻׁעַ וְכֹל יְמֵי הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הֶאֱרִיכוּ יָמִים אַחֲרֵי יְהוֹשׁוּעַ אֲשֶׁר רָאוּ אֵת כׇּל מַעֲשֵׂה י״י הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לְיִשְׂרָאֵל. (ח) וַיָּמׇת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן עֶבֶד י״י בֶּן מֵאָה וָעֶשֶׂר שָׁנִים. (ט) וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בִּגְבוּל נַחֲלָתוֹ בְּתִמְנַת חֶרֶס בְּהַר אֶפְרָיִם מִצְּפוֹן לְהַר גָּעַשׁ.

Shofetim 17:3-4שופטים י״ז:ג׳-ד׳

(3) And he restored the eleven hundred pieces of silver to his mother, and his mother said: 'I verily dedicate the silver unto the Lord from my hand for my son, to make a graven image and a molten image; now therefore I will restore it unto thee.' (4) And when he restored the money unto his mother, his mother took two hundred pieces of silver, and gave them to the founder, who made thereof a graven image and a molten image; and it was in the house of Micah.

(ג) וַיָּשֶׁב אֶת אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתֹּאמֶר אִמּוֹ הַקְדֵּשׁ הִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַכֶּסֶף לַי״י מִיָּדִי לִבְנִי לַעֲשׂוֹת פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וְעַתָּה אֲשִׁיבֶנּוּ לָךְ. (ד) וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵׂהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ.

Shemuel I 4:11-13שמואל א ד׳:י״א-י״ג

(11) And the ark of God was taken; and the two sons of Eli, Hophni and Phinehas, were slain. (12) And there ran a man of Benjamin out of the army, and came to Shiloh the same day with his clothes rent, and with earth upon his head. (13) And when he came, lo, Eli sat upon his seat by the wayside watching; for his heart trembled for the ark of God. And when the man came into the city, and told it, all the city cried out.

(יא) וַאֲרוֹן אֱלֹהִים נִלְקָח וּשְׁנֵי בְנֵי עֵלִי מֵתוּ חׇפְנִי וּפִינְחָס. (יב) וַיָּרׇץ אִישׁ בִּנְיָמִן מֵהַמַּעֲרָכָה וַיָּבֹא שִׁלֹה בַּיּוֹם הַהוּא וּמַדָּיו קְרֻעִים וַאֲדָמָה עַל רֹאשׁוֹ. (יג) וַיָּבוֹא וְהִנֵּה עֵלִי יֹשֵׁב עַל הַכִּסֵּא [יַד] (יך) דֶּרֶךְ מְצַפֶּה כִּי הָיָה לִבּוֹ חָרֵד עַל אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וְהָאִישׁ בָּא לְהַגִּיד בָּעִיר וַתִּזְעַק כׇּל הָעִיר.

Shemuel I 5:1שמואל א ה׳:א׳

Now the Philistines had taken the ark of God, and they brought it from Eben-ezer unto Ashdod.

וּפְלִשְׁתִּים לָקְחוּ אֵת אֲרוֹן הָאֱלֹהִים וַיְבִאֻהוּ מֵאֶבֶן הָעֵזֶר אַשְׁדּוֹדָה.

Shemuel I 14:1-6שמואל א י״ד:א׳-ו׳

(1) Now it fell upon a day, that Jonathan the son of Saul said unto the young man that bore his armour: 'Come and let us go over to the Philistines' garrison, that is on yonder side. But he told not his father. (2) And Saul tarried in the uttermost part of Gibeah under the pomegranate-tree which is in Migron; and the people that were with him were about six hundred men, (3) and Ahijah, the son of Ahitub, Ichabod's brother, the son of Phinehas, the son of Eli, the priest of the Lord in Shiloh, wearing an ephod. And the people knew not that Jonathan was gone. (4) And between the passes, by which Jonathan sought to go over unto the Philistines' garrison, there was a rocky crag on the one side, and a rocky crag on the other side; and the name of the one was Bozez, and the name of the other Seneh. (5) The one crag rose up on the north in front of Michmas, and the other on the south in front of Geba. (6) And Jonathan said to the young man that bore his armour: 'Come and let us go over unto the garrison of these uncircumcised; it may be that the Lord will work for us; for there is no restraint to the Lord to save by many or by few.'

(א) וַיְהִי הַיּוֹם וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים אֲשֶׁר מֵעֵבֶר הַלָּז וּלְאָבִיו לֹא הִגִּיד. (ב) וְשָׁאוּל יוֹשֵׁב בִּקְצֵה הַגִּבְעָה תַּחַת הָרִמּוֹן אֲשֶׁר בְּמִגְרוֹן וְהָעָם אֲשֶׁר עִמּוֹ כְּשֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ. (ג) וַאֲחִיָּה בֶן אֲחִטוּב אֲחִי אִיכָבוֹד בֶּן פִּינְחָס בֶּן עֵלִי כֹּהֵן י״י בְּשִׁלוֹ נֹשֵׂא אֵפוֹד וְהָעָם לֹא יָדַע כִּי הָלַךְ יוֹנָתָן. (ד) וּבֵין הַמַּעְבְּרוֹת אֲשֶׁר בִּקֵּשׁ יוֹנָתָן לַעֲבֹר עַל מַצַּב פְּלִשְׁתִּים שֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁן הַסֶּלַע מֵהָעֵבֶר מִזֶּה וְשֵׁם הָאֶחָד בּוֹצֵץ וְשֵׁם הָאֶחָד סֶנֶּה. (ה) הַשֵּׁן הָאֶחָד מָצוּק מִצָּפוֹן מוּל מִכְמָשׂ וְהָאֶחָד מִנֶּגֶב מוּל גָּבַע. (ו) וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן אֶל הַנַּעַר נֹשֵׂא כֵלָיו לְכָה וְנַעְבְּרָה אֶל מַצַּב הָעֲרֵלִים הָאֵלֶּה אוּלַי יַעֲשֶׂה י״י לָנוּ כִּי אֵין לַי״י מַעְצוֹר לְהוֹשִׁיעַ בְּרַב אוֹ בִמְעָט.

Shemuel I 28:1-2שמואל א כ״ח:א׳-ב׳

(1) And it came to pass in those days, that the Philistines gathered their hosts together for warfare, to fight with Israel. And Achish said unto David: 'Know thou assuredly, that thou shalt go out with me in the host, thou and thy men.' (2) And David said to Achish: 'Therefore thou shalt know what thy servant will do.' And Achish said to David: 'Therefore will I make thee keeper of my head for ever.'

(א) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד יָדֹעַ תֵּדַע כִּי אִתִּי תֵּצֵא בַמַּחֲנֶה אַתָּה וַאֲנָשֶׁיךָ. (ב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אָכִישׁ לָכֵן אַתָּה תֵדַע אֵת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל דָּוִד לָכֵן שֹׁמֵר לְרֹאשִׁי אֲשִׂימְךָ כׇּל הַיָּמִים.

Shemuel I 29:1-3שמואל א כ״ט:א׳-ג׳

(1) Now the Philistines gathered together all their hosts to Aphek; and the Israelites pitched by the fountain which is in Jezreel. (2) And the lords of the Philistines passed on by hundreds, and by thousands; and David and his men passed on in the rearward with Achish. (3) Then said the princes of the Philistines: 'What do these Hebrews here?' And Achish said unto the princes of the Philistines: 'Is not this David, the servant of Saul the king of Israel, who hath been with me these days or these years, and I have found no fault in him since he fell away unto me unto this day?'

(א) וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת כׇּל מַחֲנֵיהֶם אֲפֵקָה וְיִשְׂרָאֵל חֹנִים בַּעַיִן אֲשֶׁר בְּיִזְרְעֶאל. (ב) וְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים עֹבְרִים לְמֵאוֹת וְלַאֲלָפִים וְדָוִד וַאֲנָשָׁיו עֹבְרִים בָּאַחֲרֹנָה עִם אָכִישׁ. (ג) וַיֹּאמְרוּ שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים מָה הָעִבְרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל שָׂרֵי פְלִשְׁתִּים הֲלוֹא זֶה דָוִד עֶבֶד שָׁאוּל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיָה אִתִּי זֶה יָמִים אוֹ זֶה שָׁנִים וְלֹא מָצָאתִי בוֹ מְאוּמָה מִיּוֹם נָפְלוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Shemuel I 29:10שמואל א כ״ט:י׳

Wherefore now rise up early in the morning with the servants of thy lord that are come with thee; and as soon as ye are up early in the morning, and have light, depart.'

וְעַתָּה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְעַבְדֵי אֲדֹנֶיךָ אֲשֶׁר בָּאוּ אִתָּךְ וְהִשְׁכַּמְתֶּם בַּבֹּקֶר וְאוֹר לָכֶם וָלֵכוּ.

Shemuel II 13:34-37שמואל ב י״ג:ל״ד-ל״ז

(34) But Absalom fled. And the young man that kept the watch lifted up his eyes, and looked, and, behold, there came much people in a roundabout way by the hill-side. (35) And Jonadab said unto the king: 'Behold, the king's sons are come; as thy servant said, so it is.' (36) And it came to pass, as soon as he had made an end of speaking, that, behold, the king's sons came, and lifted up their voice, and wept; and the king also and all his servants wept very sore. (37) But Absalom fled, and went to Talmai the son of Ammihud, king of Geshur. And [David] mourned for his son every day.

(לד) וַיִּבְרַח אַבְשָׁלוֹם וַיִּשָּׂא הַנַּעַר הַצֹּפֶה אֶת עֵינָו וַיַּרְא וְהִנֵּה עַם רַב הֹלְכִים מִדֶּרֶךְ אַחֲרָיו מִצַּד הָהָר. (לה) וַיֹּאמֶר יוֹנָדָב אֶל הַמֶּלֶךְ הִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ כִּדְבַר עַבְדְּךָ כֵּן הָיָה. (לו) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר וְהִנֵּה בְנֵי הַמֶּלֶךְ בָּאוּ וַיִּשְׂאוּ קוֹלָם וַיִּבְכּוּ וְגַם הַמֶּלֶךְ וְכׇל עֲבָדָיו בָּכוּ בְּכִי גָּדוֹל מְאֹד. (לז) וְאַבְשָׁלוֹם בָּרַח וַיֵּלֶךְ אֶל תַּלְמַי בֶּן [עַמִּיהוּד] (עמיחור) מֶלֶךְ גְּשׁוּר וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ כׇּל הַיָּמִים.

Melakhim I 20:12-16מלכים א כ׳:י״ב-ט״ז

(12) And it came to pass, when [Ben-hadad] heard this message, as he was drinking, he and the kings, in the booths, that he said unto his servants: 'Set yourselves in array.' And they set themselves in array against the city. (13) And, behold, a prophet came near unto Ahab king of Israel, and said: 'Thus saith the Lord: Hast thou seen all this great multitude? behold, I will deliver it into thy hand this day; and thou shalt know that I am the Lord.' (14) And Ahab said: 'By whom?' And he said: 'Thus saith the Lord: By the young men of the princes of the provinces.' Then he said: 'Who shall begin the battle?' And he answered: 'Thou.' (15) Then he numbered the young men of the princes of the provinces, and they weretwo hundred and thirtytwo; and after them he numbered all the people, even all the children of Israel, being seven thousand. (16) And they went out at noon. But Ben-hadad was drinking himself drunk in the booths, he and the kings, the thirty and two kings that helped him.

(יב) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְהוּא שֹׁתֶה הוּא וְהַמְּלָכִים בַּסֻּכּוֹת וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו שִׂימוּ וַיָּשִׂימוּ עַל הָעִיר. (יג) וְהִנֵּה נָבִיא אֶחָד נִגַּשׁ אֶל אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר י״י הֲרָאִיתָ אֵת כׇּל הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל הַזֶּה הִנְנִי נֹתְנוֹ בְיָדְךָ הַיּוֹם וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי י״י. (יד) וַיֹּאמֶר אַחְאָב בְּמִי וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר י״י בְּנַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיֹּאמֶר מִי יֶאְסֹר הַמִּלְחָמָה וַיֹּאמֶר אָתָּה. (טו) וַיִּפְקֹד אֶת נַעֲרֵי שָׂרֵי הַמְּדִינוֹת וַיִּהְיוּ מָאתַיִם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים וְאַחֲרֵיהֶם פָּקַד אֶת כׇּל הָעָם כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שִׁבְעַת אֲלָפִים. (טז) וַיֵּצְאוּ בַּצׇּהֳרָיִם וּבֶן הֲדַד שֹׁתֶה שִׁכּוֹר בַּסֻּכּוֹת הוּא וְהַמְּלָכִים שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם מֶלֶךְ עֹזֵר אֹתוֹ.

Melakhim II 7:5-8מלכים ב ז׳:ה׳-ח׳

(5) And they rose up in the twilight, to go unto the camp of the Arameans; and when they were come to the outermost part of the camp of the Arameans, behold, there was no man there. (6) For the Lord had made the host of the Arameans to hear a noise of chariots, and a noise of horses, even the noise of a great host; and they said one to another: 'Lo, the king of Israel hath hired against us the kings of the Hittites, and the kings of the Egyptians, to come upon us.' (7) Wherefore they arose and fled in the twilight, and left their tents, and their horses, and their asses, even the camp as it was, and fled for their life. (8) And when these lepers came to the outermost part of the camp, they went into one tent, and did eat and drink, and carried thence silver, and gold, and raiment, and went and hid it; and they came back, and entered into another tent, and carried thence also, and went and hid it.

(ה) וַיָּקֻמוּ בַנֶּשֶׁף לָבוֹא אֶל מַחֲנֵה אֲרָם וַיָּבֹאוּ עַד קְצֵה מַחֲנֵה אֲרָם וְהִנֵּה אֵין שָׁם אִישׁ. (ו) וַאדֹנָי הִשְׁמִיעַ אֶת מַחֲנֵה אֲרָם קוֹל רֶכֶב קוֹל סוּס קוֹל חַיִל גָּדוֹל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה שָׂכַר עָלֵינוּ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת מַלְכֵי הַחִתִּים וְאֶת מַלְכֵי מִצְרַיִם לָבוֹא עָלֵינוּ. (ז) וַיָּקוּמוּ וַיָּנוּסוּ בַנֶּשֶׁף וַיַּעַזְבוּ אֶת אׇהֳלֵיהֶם וְאֶת סוּסֵיהֶם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם הַמַּחֲנֶה כַּאֲשֶׁר הִיא וַיָּנֻסוּ אֶל נַפְשָׁם. (ח) וַיָּבֹאוּ הַמְצֹרָעִים הָאֵלֶּה עַד קְצֵה הַמַּחֲנֶה וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אֶחָד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם כֶּסֶף וְזָהָב וּבְגָדִים וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ וַיָּשֻׁבוּ וַיָּבֹאוּ אֶל אֹהֶל אַחֵר וַיִּשְׂאוּ מִשָּׁם וַיֵּלְכוּ וַיַּטְמִנוּ.

Melakhim II 17:6-23מלכים ב י״ז:ו׳-כ״ג

(6) In the ninth year of Hoshea, the king of Assyria took Samaria, and carried Israel away unto Assyria, and placed them in Halah, and in Habor, on the river of Gozan, and in the cities of the Medes. (7) And it was so, because the children of Israel had sinned against the Lord their God, who brought them up out of the land of Egypt from under the hand of Pharaoh king of Egypt, and had feared other gods, (8) and walked in the statutes of the nations, whom the Lord cast out from before the children of Israel, and of the kings of Israel, which they practised; (9) and the children of Israel did impute things that were not right unto the Lord their God, and they built them high places in all their cities, from the tower of the watchmen to the fortified city; (10) and they set them up pillars and Asherim upon every high hill, and under every leafy tree; (11) and there they offered in all the high places, as did the nations whom the Lord carried away before them; and wrought wicked things to provoke the Lord; (12) and they served idols, whereof the Lord had said unto them: 'Ye shall not do this thing'; (13) yet the Lord forewarned Israel, and Judah, by the hand of every prophet, and of every seer, saying: 'Turn ye from your evil ways, and keep My commandments and My statutes, according to all the law which I commanded your fathers, and which I sent to you by the hand of My servants the prophets'; (14) notwithstanding they would not hear, but hardened their neck, like to the neck of their fathers, who believed not in the Lord their God; (15) and they rejected His statutes, and His covenant that He made with their fathers, and His testimonieswherewith He testified against them; and they went after things of nought, and became nought, and after the nations that were round about them, concerning whom the Lord had charged them that they should not do like them; (16) and they forsook all the commandments of the Lord their God, and made them molten images, even two calves, and made an Asherah, and worshipped all the host of heaven, and served Baal; (17) and they caused their sons and their daughters to pass through the fire, and used divination and enchantments, and gave themselves over to do that which was evil in the sight of the Lord, to provoke Him; (18) that the Lord was very angry with Israel, and removed them out of His sight; there was none left but the tribe of Judah only. (19) Also Judah kept not the commandments of the Lord their God, but walked in the statutes of Israel which they practised. (20) And the Lord rejected all the seed of Israel, and afflicted them, and delivered them into the hand of spoilers, until He had cast them out of His sight. (21) For He rent Israel from the house of David; and they made Jeroboam the son of Nebat king; and Jeroboam drew Israel away from following the Lord, and made them sin a great sin. (22) And the children of Israel walked in all the sins of Jeroboam which he did; they departed not from them; (23) until the Lord removed Israel out of His sight, as He spoke by the hand of all His servants the prophets. So Israel was carried away out of their own land to Assyria, unto this day.

(ו) בִּשְׁנַת הַתְּשִׁעִית לְהוֹשֵׁעַ לָכַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר אֶת שֹׁמְרוֹן וַיֶּגֶל אֶת יִשְׂרָאֵל אַשּׁוּרָה וַיֹּשֶׁב אוֹתָם בַּחְלַח וּבְחָבוֹר נְהַר גּוֹזָן וְעָרֵי מָדָי. (ז) וַיְהִי כִּי חָטְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לַי״י אֱלֹהֵיהֶם הַמַּעֲלֶה אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִתַּחַת יַד פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַיִּירְאוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. (ח) וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ י״י מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ. (ט) וַיְחַפְּאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל דְּבָרִים אֲשֶׁר לֹא כֵן עַל י״י אֱלֹהֵיהֶם וַיִּבְנוּ לָהֶם בָּמוֹת בְּכׇל עָרֵיהֶם מִמִּגְדַּל נוֹצְרִים עַד עִיר מִבְצָר. (י) וַיַּצִּבוּ לָהֶם מַצֵּבוֹת וַאֲשֵׁרִים עַל כׇּל גִּבְעָה גְבֹהָה וְתַחַת כׇּל עֵץ רַעֲנָן. (יא) וַיְקַטְּרוּ שָׁם בְּכׇל בָּמוֹת כַּגּוֹיִם אֲשֶׁר הֶגְלָה י״י מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ דְּבָרִים רָעִים לְהַכְעִיס אֶת י״י. (יב) וַיַּעַבְדוּ הַגִּלֻּלִים אֲשֶׁר אָמַר י״י לָהֶם לֹא תַעֲשׂוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. (יג) וַיָּעַד י״י בְּיִשְׂרָאֵל וּבִיהוּדָה בְּיַד כׇּל [נְבִיאֵי] (נביאו) כׇל חֹזֶה לֵאמֹר שֻׁבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים וְשִׁמְרוּ מִצְוֺתַי חֻקּוֹתַי כְּכׇל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת אֲבֹתֵיכֶם וַאֲשֶׁר שָׁלַחְתִּי אֲלֵיכֶם בְּיַד עֲבָדַי הַנְּבִיאִים. (יד) וְלֹא שָׁמֵעוּ וַיַּקְשׁוּ אֶת עׇרְפָּם כְּעֹרֶף אֲבוֹתָם אֲשֶׁר לֹא הֶאֱמִינוּ בַּי״י אֱלֹהֵיהֶם. (טו) וַיִּמְאֲסוּ אֶת חֻקָּיו וְאֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אֲבוֹתָם וְאֵת עֵדְוֺתָיו אֲשֶׁר הֵעִיד בָּם וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ וְאַחֲרֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָם אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתָם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת כָּהֶם. (טז) וַיַּעַזְבוּ אֶת כׇּל מִצְוֺת י״י אֱלֹהֵיהֶם וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם מַסֵּכָה [שְׁנֵי] (שנים) עֲגָלִים וַיַּעֲשׂוּ אֲשֵׁירָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לְכׇל צְבָא הַשָּׁמַיִם וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבָּעַל. (יז) וַיַּעֲבִירוּ אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ וַיִּקְסְמוּ קְסָמִים וַיְנַחֵשׁוּ וַיִּתְמַכְּרוּ לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי י״י לְהַכְעִיסוֹ. (יח) וַיִּתְאַנַּף י״י מְאֹד בְּיִשְׂרָאֵל וַיְסִרֵם מֵעַל פָּנָיו לֹא נִשְׁאַר רַק שֵׁבֶט יְהוּדָה לְבַדּוֹ. (יט) גַּם יְהוּדָה לֹא שָׁמַר אֶת מִצְוֺת י״י אֱלֹהֵיהֶם וַיֵּלְכוּ בְּחֻקּוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשׂוּ. (כ) וַיִּמְאַס י״י בְּכׇל זֶרַע יִשְׂרָאֵל וַיְעַנֵּם וַיִּתְּנֵם בְּיַד שֹׁסִים עַד אֲשֶׁר הִשְׁלִיכָם מִפָּנָיו. (כא) כִּי קָרַע יִשְׂרָאֵל מֵעַל בֵּית דָּוִד וַיַּמְלִיכוּ אֶת יָרׇבְעָם בֶּן נְבָט [וַיַּדַּח] (וידא) יָרׇבְעָם אֶת יִשְׂרָאֵל מֵאַחֲרֵי י״י וְהֶחֱטִיאָם חֲטָאָה גְדוֹלָה. (כב) וַיֵּלְכוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכׇל חַטֹּאות יָרׇבְעָם אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא סָרוּ מִמֶּנָּה. (כג) עַד אֲשֶׁר הֵסִיר י״י אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעַל פָּנָיו כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד כׇּל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים וַיִּגֶל יִשְׂרָאֵל מֵעַל אַדְמָתוֹ אַשּׁוּרָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Melakhim II 24:2מלכים ב כ״ד:ב׳

And the Lord sent against him bands of the Chaldeans, and bands of the Arameans, and bands of the Moabites, and bands of the children of Ammon, and sent them against Judah to destroy it, according to the word of the Lord, which He spoke by the hand of His servants the prophets. (2) So the city was besieged unto the eleventh year of king Zedekiah.

וַיְשַׁלַּח י״י בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ כִּדְבַר י״י אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

Yirmeyahu 20:5ירמיהו כ׳:ה׳

Moreover I will give all the store of this city, and all the gains thereof, and all the wealth thereof, yea, all the treasures of the kings of Judah will I give into the hand of their enemies, who shall spoil them, and take them, and carry them to Babylon.

וְנָתַתִּי אֶת כׇּל חֹסֶן הָעִיר הַזֹּאת וְאֶת כׇּל יְגִיעָהּ וְאֶת כׇּל יְקָרָהּ וְאֵת כׇּל אוֹצְרוֹת מַלְכֵי יְהוּדָה אֶתֵּן בְּיַד אֹיְבֵיהֶם וּבְזָזוּם וּלְקָחוּם וֶהֱבִיאוּם בָּבֶלָה.

Ezra 1:1-2עזרא א׳:א׳-ב׳

(1) Now in the first year of Cyrus king of Persia, that the word of the Lord by the mouth of Jeremiah might be accomplished, the Lord stirred up the spirit of Cyrus king of Persia, that he made a proclamation throughout all his kingdom, and put it also in writing, saying: (2) 'Thus saith Cyrus king of Persia: All the kingdoms of the earth hath the Lord, the God of heaven, given me; and He hath charged me to build Him a house in Jerusalem, which is in Judah.

(א) וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר י״י מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר י״י אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכׇל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. (ב) כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי י״י אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה.

Divrei HaYamim I 5:1-4דברי הימים א ה׳:א׳-ד׳

(1) And the sons of Reuben the first-born of Israel — for he was the first-born; but, forasmuch as he defiled his father's couch, his birthright was given unto the sons of Joseph the son of Israel, yet not so that he was to be reckoned in the genealogy as first-born. (2) For Judah prevailed above his brethren, and of him came he that is the prince; but the birthright was Joseph's — (3) the sons of Reuben the first-born of Israel: Hanoch, and Pallu, Hezron, and Carmi. (4) The sons of Joel: Shemaiah his son, Gog his son, Shimei his son;

(א) וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה. (ב) כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף. (ג) בְּנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל חֲנוֹךְ וּפַלּוּא חֶצְרוֹן וְכַרְמִי. (ד) בְּנֵי יוֹאֵל שְׁמַעְיָה בְנוֹ גּוֹג בְּנוֹ שִׁמְעִי בְנוֹ.

Divrei HaYamim I 8:29-35דברי הימים א ח׳:כ״ט-ל״ה

(29) And in Gibeon there dwelt the father of Gibeon, [Jeiel,] whose wife's name was Maacah; (30) and his first-born son Abdon, and Zur, and Kish, and Baal, and Nadab; (31) and Gedor, and Ahio, and Zecher. (32) And Mikloth begot Shimeah. And they also dwelt with their brethren in Jerusalem, over against their brethren. (33) And Ner begot Kish; and Kish begot Saul; and Saul begot Jonathan, and Malchi-shua, and Abinadab, and Eshbaal. (34) And the son of Jonathan was Merib-baal; and Merib-baal begot Micah. (35) And the sons of Micah; Pithon, and Melech, and Taarea, and Ahaz.

(כט) וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה. (ל) וּבְנוֹ הַבְּכוֹר עַבְדּוֹן וְצוּר וְקִישׁ וּבַעַל וְנָדָב. (לא) וּגְדוֹר וְאַחְיוֹ וָזָכֶר. (לב) וּמִקְלוֹת הוֹלִיד אֶת שִׁמְאָה וְאַף הֵמָּה נֶגֶד אֲחֵיהֶם יָשְׁבוּ בִירוּשָׁלַ‍ִם עִם אֲחֵיהֶם. (לג) וְנֵר הוֹלִיד אֶת קִישׁ וְקִישׁ הוֹלִיד אֶת שָׁאוּל וְשָׁאוּל הוֹלִיד אֶת יְהוֹנָתָן וְאֶת מַלְכִּישׁוּעַ וְאֶת אֲבִינָדָב וְאֶת אֶשְׁבָּעַל. (לד) וּבֶן יְהוֹנָתָן מְרִיב בָּעַל וּמְרִיב בַּעַל הוֹלִיד אֶת מִיכָה. (לה) וּבְנֵי מִיכָה פִּיתוֹן וָמֶלֶךְ וְתַאְרֵעַ וְאָחָז.

Divrei HaYamim I 9:35דברי הימים א ט׳:ל״ה

And in Gibeon there dwelt the father of Gibeon, Jeiel, whose wife's name was Maacah;

וּבְגִבְעוֹן יָשְׁבוּ אֲבִי גִבְעוֹן [יְעִיאֵל] (יעואל) וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ מַעֲכָה.

Divrei HaYamim II 2דברי הימים ב ב׳

(1) And Solomon counted out threescore and ten thousand men to bear burdens, and fourscore thousand men that were hewers in the mountains, and three thousand and six hundred to oversee them. (2) And Solomon sent to Huram the king of Tyre, saying: 'As thou didst deal with David my father, and didst send him cedars to build him a house to dwell therein [, even so deal with me]. (3) Behold, I am about to build a house for the name of the Lord my God, to dedicate it to Him, and to burn before Him incense of sweet spices, and for the continual showbread, and for the burnt-offerings morning and evening, on the sabbaths, and on the new moons, and on the appointed seasons of the Lord our God. This is an ordinance for ever to Israel. (4) And the house which I build is great; for great is our God above all gods. (5) But who is able to build Him a house, seeing the heaven and the heaven of heavens cannot contain Him? who am I then, that I should build Him a house, save only to offer before Him? (6) Now therefore send me a man skilful to work in gold, and in silver, and in brass, and in iron, and in purple, and crimson, and blue, and that hath skill to grave all manner of gravings, to be with the skilful men that are with me in Judah and in Jerusalem, whom David my father did provide. (7) Send me also cedar-trees, cypress-trees, and sandal-wood, out of Lebanon; for I know that thy servants have skill to cut timber in Lebanon; and, behold, my servants shall be with thy servants, (8) even to prepare me timber in abundance; for the house which I am about to build shall be great and wonderful. (9) And, behold, I will give to thy servants, the hewers that cut timber, twenty thousand measures of beaten wheat, and twenty thousand measures of barley, and twenty thousand baths of wine, and twenty thousand baths of oil.' (10) Then Huram the king of Tyre answered in writing, which he sent to Solomon: 'Because the Lord loveth His people, He hath made thee king over them.' (11) Huram said moreover: 'Blessed be the Lord, the God of Israel, that made heaven and earth, who hath given to David the king a wise son, endued with discretion and understanding, that should build a house for the Lord, and a house for his kingdom. (12) And now I have sent a skilful man, endued with understanding, even Huram my master craftsman, (13) the son of a woman of the daughters of Dan, and his father was a man of Tyre, skilful to work in gold, and in silver, in brass, in iron, in stone, and in timber, in purple, in blue, and in fine linen, and in crimson; also to grave any manner of graving, and to devise any device; to do whatever may be set before him, with thy skilful men, and with the skilful men of my lord David thy father. (14) Now therefore the wheat and the barley, the oil and the wine, which my lord hath spoken of, let him send unto his servants; (15) and we will cut wood out of Lebanon, as much as thou shalt need; and we will bring it to thee in floats by sea to Joppa; and thou shalt carry it up to Jerusalem.' (16) And Solomon numbered all the strangers that were in the land of Israel, after the numbering wherewith David his father had numbered them; and they were found a hundred and fifty thousand and three thousand and six hundred. (17) And he set threescore and ten thousand of them to bear burdens, and fourscore thousand to be hewers in the mountains, and three thousand and six hundred overseers to set the people at work.

(א) וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ סַבָּל וּשְׁמוֹנִים אֶלֶף אִישׁ חֹצֵב בָּהָר וּמְנַצְּחִים עֲלֵיהֶם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. (ב) וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶל חוּרָם מֶלֶךְ צֹר לֵאמֹר כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִם דָּוִיד אָבִי וַתִּשְׁלַח לוֹ אֲרָזִים לִבְנוֹת לוֹ בַיִת לָשֶׁבֶת בּוֹ. (ג) הִנֵּה אֲנִי בוֹנֶה בַּיִת לְשֵׁם י״י אֱלֹהָי לְהַקְדִּישׁ לוֹ לְהַקְטִיר לְפָנָיו קְטֹרֶת סַמִּים וּמַעֲרֶכֶת תָּמִיד וְעֹלוֹת לַבֹּקֶר וְלָעֶרֶב לַשַּׁבָּתוֹת וְלֶחֳדָשִׁים וּלְמוֹעֲדֵי י״י אֱלֹהֵינוּ לְעוֹלָם זֹאת עַל יִשְׂרָאֵל. (ד) וְהַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל כִּי גָדוֹל אֱלֹהֵינוּ מִכׇּל הָאֱלֹהִים. (ה) וּמִי יַעֲצׇר כֹּחַ לִבְנוֹת לוֹ בַיִת כִּי הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלֻהוּ וּמִי אֲנִי אֲשֶׁר אֶבְנֶה לּוֹ בַיִת כִּי אִם לְהַקְטִיר לְפָנָיו. (ו) וְעַתָּה שְׁלַח לִי אִישׁ חָכָם לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת וּבַבַּרְזֶל וּבָאַרְגְּוָן וְכַרְמִיל וּתְכֵלֶת וְיֹדֵעַ לְפַתֵּחַ פִּתּוּחִים עִם הַחֲכָמִים אֲשֶׁר עִמִּי בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר הֵכִין דָּוִיד אָבִי. (ז) וּשְׁלַח לִי עֲצֵי אֲרָזִים בְּרוֹשִׁים וְאַלְגּוּמִּים מֵהַלְּבָנוֹן כִּי אֲנִי יָדַעְתִּי אֲשֶׁר עֲבָדֶיךָ יוֹדְעִים לִכְרוֹת עֲצֵי לְבָנוֹן וְהִנֵּה עֲבָדַי עִם עֲבָדֶיךָ. (ח) וּלְהָכִין לִי עֵצִים לָרֹב כִּי הַבַּיִת אֲשֶׁר אֲנִי בוֹנֶה גָּדוֹל וְהַפְלֵא. (ט) וְהִנֵּה לַחֹטְבִים לְכֹרְתֵי הָעֵצִים נָתַתִּי חִטִּים מַכּוֹת לַעֲבָדֶיךָ כֹּרִים עֶשְׂרִים אֶלֶף וּשְׂעֹרִים כֹּרִים עֶשְׂרִים אָלֶף וְיַיִן בַּתִּים עֶשְׂרִים אֶלֶף וְשֶׁמֶן בַּתִּים עֶשְׂרִים אָלֶף. (י) וַיֹּאמֶר חוּרָם מֶלֶךְ צֹר בִּכְתָב וַיִּשְׁלַח אֶל שְׁלֹמֹה בְּאַהֲבַת י״י אֶת עַמּוֹ נְתָנְךָ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. (יא) וַיֹּאמֶר חוּרָם בָּרוּךְ י״י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לְדָוִיד הַמֶּלֶךְ בֵּן חָכָם יוֹדֵעַ שֵׂכֶל וּבִינָה אֲשֶׁר יִבְנֶה בַּיִת לַי״י וּבַיִת לְמַלְכוּתוֹ. (יב) וְעַתָּה שָׁלַחְתִּי אִישׁ חָכָם יוֹדֵעַ בִּינָה לְחוּרָם אָבִי. (יג) בֶּן אִשָּׁה מִן בְּנוֹת דָּן וְאָבִיו אִישׁ צֹרִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף בַּנְּחֹשֶׁת בַּבַּרְזֶל בָּאֲבָנִים וּבָעֵצִים בָּאַרְגָּמָן בַּתְּכֵלֶת וּבַבּוּץ וּבַכַּרְמִיל וּלְפַתֵּחַ כׇּל פִּתּוּחַ וְלַחְשֹׁב כׇּל מַחֲשָׁבֶת אֲשֶׁר יִנָּתֶן לוֹ עִם חֲכָמֶיךָ וְחַכְמֵי אֲדֹנִי דָּוִיד אָבִיךָ. (יד) וְעַתָּה הַחִטִּים וְהַשְּׂעֹרִים הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן אֲשֶׁר אָמַר אֲדֹנִי יִשְׁלַח לַעֲבָדָיו. (טו) וַאֲנַחְנוּ נִכְרֹת עֵצִים מִן הַלְּבָנוֹן כְּכׇל צׇרְכֶּךָ וּנְבִיאֵם לְךָ רַפְסֹדוֹת עַל יָם יָפוֹ וְאַתָּה תַּעֲלֶה אֹתָם יְרוּשָׁלָ‍ִם. (טז) וַיִּסְפֹּר שְׁלֹמֹה כׇּל הָאֲנָשִׁים הַגֵּירִים אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַסְּפָר אֲשֶׁר סְפָרָם דָּוִיד אָבִיו וַיִּמָּצְאוּ מֵאָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. (יז) וַיַּעַשׂ מֵהֶם שִׁבְעִים אֶלֶף סַבָּל וּשְׁמֹנִים אֶלֶף חֹצֵב בָּהָר וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וְשֵׁשׁ מֵאוֹת מְנַצְּחִים לְהַעֲבִיד אֶת הָעָם.

Divrei HaYamim II 21:8-10דברי הימים ב כ״א:ח׳-י׳

(8) In his days Edom revolted from under the hand of Judah, and made a king over themselves. (9) Then Jehoram passed over with his captains, and all his chariots with him; and he rose up by night, and smote the Edomites that compassed him about, and the captains of the chariots. (10) So Edom revolted from under the hand of Judah unto this day; then did Libnah revolt at the same time from under his hand; because he had forsaken the Lord, the God of his fathers.

(ח) בְּיָמָיו פָּשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה וַיַּמְלִיכוּ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. (ט) וַיַּעֲבֹר יְהוֹרָם עִם שָׂרָיו וְכׇל הָרֶכֶב עִמּוֹ וַיְהִי קָם לַיְלָה וַיַּךְ אֶת אֱדוֹם הַסּוֹבֵב אֵלָיו וְאֵת שָׂרֵי הָרָכֶב. (י) וַיִּפְשַׁע אֱדוֹם מִתַּחַת יַד יְהוּדָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה אָז תִּפְשַׁע לִבְנָה בָּעֵת הַהִיא מִתַּחַת יָדוֹ כִּי עָזַב אֶת י״י אֱלֹהֵי אֲבֹתָיו.

Divrei HaYamim II 36:22-23דברי הימים ב ל״ו:כ״ב-כ״ג

(22) Now in the first year of Cyrus king of Persia, that the word of the Lord by the mouth of Jeremiah might be accomplished, the Lord stirred up the spirit of Cyrus king of Persia, that he made a proclamation throughout all his kingdom, and put it also in writing, saying: (23) 'Thus saith Cyrus king of Persia: All the kingdoms of the earth hath the Lord, the God of heaven, given me; and He hath charged me to build Him a house in Jerusalem, which is in Judah. Whosoever there is among you of all His people — the Lord his God be with him — let him go up.'

(כב) וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר י״י בְּפִי יִרְמְיָהוּ הֵעִיר י״י אֶת רוּחַ כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכׇל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. (כג) כֹּה אָמַר כּוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס כׇּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי י״י אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלַ‍ִם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה מִי בָכֶם מִכׇּל עַמּוֹ י״י אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיָעַל.

Sifra Vayikra 16:11ספרא ויקרא ט״ז:י״א

[ט] ״וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת פַּר הַחַטָּאת אֲשֶׁר לוֹ״ – זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, שֶׁלֹּא יָבִיא מִשֶּׁלַּצִּבּוּר. ״וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ״ – זֶהוּ וִדּוּי דְּבָרִים. כֵּיצַד הָיָה מִתְוַדֶּה? אָנָּא הַשֵּׁם! חָטָאתִי, עָוִיתִי פָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ, אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ. אָנָּא בַשֵּׁם! כַּפֵּר נָא לַחֲטָאִים, לָעֲוֹנוֹת, לַפְּשָׁעִים, שֶׁחָטָאתִי, שֶׁעָוִיתִי, שֶׁפָּשַׁעְתִּי לְפָנֶיךָ אֲנִי וּבֵיתִי וּבְנֵי אַהֲרֹן עַם קְדוֹשֶׁךָ. כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדָּךְ לֵאמֹר: ״כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, לְטַהֵר אֶתְכֶם מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם, לִפְנֵי יי תִּטְהָרוּ.״ (ויקרא ט״ז:ל׳) וְהֵן עוֹנִים אַחֲרָיו: בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֵד.

Sifra Vayikra 23:4ספרא ויקרא כ״ג:ד׳

לְמַעְלָן הוּא מְדַבֵּר בְּעִבּוּר הַשָּׁנָה, וְכָן הוּא מְדַבֵּר בְּקִדּוּשׁ הַחֹדֶשׁ.

Bavli Sanhedrin 95bבבלי סנהדרין צ״ה:

is as it is written: “And Jacob departed from Beersheba and went to Haran” (Genesis 28:10), and it is written thereafter, ostensibly after he arrived in Haran: “And he encountered [vayyifga] the place, and he slept there, for the sun had set” (Genesis 28:11). This means that when Jacob arrived at Haran, he said: Is it possible that I bypassed a place where my forefathers prayed and I did not pray there? He sought to return to Beit El. Once he contemplated in his mind to return, the land contracted for him, and immediately: “And he encountered the place,” indicating that he arrived there unexpectedly, sooner than he would have arrived without a miracle.

דכתיב {בראשית כ״ח:י׳} ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכתיב ויפגע במקום וילן שם כי בא השמש כי מטא לחרן אמר אפשר עברתי על מקום שהתפללו בו אבותי ואני לא התפללתי בו בעי למיהדר כיון דהרהר בדעתיה למיהדר קפצה ליה ארעא מיד ויפגע במקום.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 24:29ר׳ סעדיה גאון פירוש בראשית כ״ד:כ״ט

(כט-ל) וירץ לבן – יתכן מפני היותו קל וצעיר ומהיר תנועה, או מחמת יהירות מרובה, או כדומה לזה. ווירץ לבן הוא אחרי ויהי כראות את הנזם וגו׳, כמו שבארנו בענין המג׳אז של מוקדם ומאוחר. וכשמעו את דברי רבקה, מורה על אחד משני הדברים: א. או שאמר לה בפרוש על נשואין עם יצחק, ב. או שהיא שמעתו אומר: ברוך י״י אלהי אדוני אברהם, בתוספת מה שסיפר להם לקחת את בת אחי אדוני לבנו.

Rashi Bereshit 22:8רש״י בראשית כ״ב:ח׳

יראה לו השה – this means as much as: He will look out for and choose a lamb for Himself, and if there will be no lamb for a burnt offering, then, בני MY SON will be the offering. Although Isaac then understood that he was travelling on to be slain, yet. וילכו שניהם יחדיו THEY WENT BOTH OF THEM TOGETHER – with the same ready heart (Genesis Rabbah 56:4).

אלהים יראה לו השה – ויבחר לו השה, ואם אין שה – בני, ואף על פי כן יחדו – בלב שלם.

Rashi Bereshit 39:1רש״י בראשית ל״ט:א׳

ויוסף הורד AND JOSEPH WAS BROUGHT DOWN – It (Scripture) now reverts to the original subject (and consequently it states ויוסף הורד "Joseph had been brought down to Egypt" before the events last mentioned); it interrupted it only in order to connect the account of the degradation of Judah (Genesis 38:1) with that of the sale of Joseph, thus suggesting that it was on account of him (i.e. Joseph — Judah's part in the sale of Joseph — ) that they (his brothers) degraded him from his high position. A further reason why this narrative of Judah and Tamar is interpolated here is to place in juxtaposition the story of Potiphar's wife and the story of Tamar, suggesting that just as this woman (Tamar) acted out of pure motives so also the other (Potiphar's wife) acted out of pure motives, for she foresaw by her astrological speculations that she was destined to be the ancestress of children by him (Joseph) — but she did not know whether these children were to be hers or her daughter's (Genesis Rabbah 85:2).

ויוסף הורד – חוזר לענין הראשון, אלא שהפסיק בו כדי לסמוך ירידתו של יהודה למכירתו של יוסף, לומר: שבשבילה הורידוהו מגדולתו. ועוד, כדי לסמוך מעשה אשתו של פוטיפר למעשה תמר, לומר לך מה זו לשם שמים, אף זו לשם שמים, שראת באיצטרוליגין שלה שעתידה להעמיד בנים ממנו, ואינה יודעת אם ממנה אם מבתה.

Rashi Bereshit 43:24רש״י בראשית מ״ג:כ״ד

ויבא האיש AND THE MAN BROUGHT [THE MEN] – There is here a mention of bringing in after bringing in has been mentioned in Genesis 5:17, because then they hustled him outside so that they spoke to him at the door of the house (cf. Genesis 5:18 and Genesis 5:19 where they said אנחנו מובאים "we are being brought"), but as soon as he said to them "Peace be with you" they followed and went after him, into the house (Genesis Rabbah 92:4).

ויבא האיש – הֲבאה אחר הבאה, לפי שהיו הן דוחפין אותו חוץ עד שדברו אליו פתח הבית, ומשאמר להם: שלום לכם (בראשית מ״ג:כ״ג), נמשכו ובאו אחריו.

Rashi Shemot 1:1רש״י שמות א׳:א׳

ואלה שמות בני ישראל NOW THESE ARE THE NAMES OF THE CHILDREN OF ISRAEL – Although scripture has already enumerated them by name whilst they were living, when they went down into Egypt (Genesis 46:8-27), it again enumerates them when it tells us of their death, thus showing how dear they were to God — that they are compared to the stars which also God brings out and brings in by number and name when they cease to shine, as it is said, (Isaiah 40:26) "He bringeth out their host by number, He calleth them all by name" (Exodus Rabbah 1:3; Tanchuma Yashan 1:1:2).

ואלה שמות בני ישראל – אף על פי שמנאן בחייהם בשמותם, חזר ומנאן אחר מיתתן, להודיע חיבתן שנימשלו ככוכבים, שמוציאן במספר ומכניסן במספר ובשמותם, שנאמר: המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא (ישעיהו מ׳:כ״ו).

Rashi Shemot 6:29-30רש״י שמות ו׳:כ״ט-ל׳

(29) וידבר ה' AND THE LORD SPOKE – This is the self-same command which was mentioned before, viz., (v. 11) "Go in, speak unto Pharaoh, king of Egypt", but because it (Scripture) broke off the narrative in order to record their genealogy it now reverts to it and begins it anew. אני ה' I AM THE LORD – I am powerful enough to send you and to carry out the matter on which I have sent you. (30) ויאמר משה לפני ה' AND MOSES SAID BEFORE THE LORD – This is the statement which he made above, (v. 12), "Behold, the children of Israel have not hearkened unto me". Scripture repeats it here, because it broke off the narrative for the reason already given. So is the method of the historian — just as a person who says, "let us return to the previous subject".

(כט) וידבר י״י וגו׳ – הוא הדבור עצמו האמור למעלה, אלא מתוך שהפסיקו העניין בשביל לייחסם, חזר עליו להתחיל בו. אני י״י – כדי אני לשלחך ולקיים דברי שליחותי.

Rashi Vayikra 16:6רש״י ויקרא ט״ז:ו׳

את פרי החטאת אשר לו [AND AARON SHALL OFFER] THE BULL OF SIN OFFERING WHICH IS HIS – i.e. that mentioned above (v. 3). It teaches you here, by adding the words אשר לו, that it came (had to be purchased) from his own and not from the money of the community (Sifra, Acharei Mot, Section 2 2; Yoma 3b). וכפר בעדו ובעד ביתו means, he shall make confession over it of his own sins and of the sins of his house (Sifra, Acharei Mot, Section 2 2; Yoma 36b).

את פר החטאת אשר לו – הוא האמור למעלה, ולימדך כאן שמשלו הוא בא, ולא משל ציבור. וכפר בעדו ובעד ביתו – מתוודה עליו עוונותיו ועוונות ביתו.

Rashi Vayikra 16:11רש״י ויקרא ט״ז:י״א

'וכפר בעדו וגו‎ AND HE SHALL MAKE AN EXPIATION FOR HIMSELF etc. — This implies a second confession of sins which he was to make for himself and on behalf of his brother-priests, who may all be termed "his house", as it said (Psalms 135:19) "Bless the Lord, o house of Aaron, etc." (cf. Shevuot 14a). Hence we learn that the priests become atoned for by means of it (the bullock). The expiation effected by it extended, however, only to those sins committed by causing uncleanness to the Sanctuary or holy things (i.e. by the priests having entered the Sanctuary or eaten of the holy things in such a state), as it is said (v. 16) "And he shall make an expiation for the holy place because of the uncleanness [of the children of Israel] etc.".

וכפר בעדו וגו׳ – ווידוי שיני עליו ועל אחיו הכהנים, שהן כולן קרוין ביתו, שנאמר: בית אהרן ברכו וגו׳ (תהלים קל״ה:י״ט), מיכן שהכהנים מתכפרים, וכל כפרתן אינה אלא על טומאת מקדש וקדשיו, כמה שנאמר: וכפר על הקדש מטומאות וגומ׳ (ויקרא ט״ז:ט״ז).

Rashi Vayikra 23:4רש״י ויקרא כ״ג:ד׳

'אלה מועדי ה THESE ARE THE APPOINTED FESTIVALS OF THE LORD [EVEN CONVOCATIONS OF HOLINESS WHICH YE SHALL PROCLAIM] – Above (v. 2), where similar words are used, Scripture is speaking of proclaiming the year to be a leap-year, here it is speaking of the קדוש החדש, sanctification of the month (a technical expression denoting proclaiming when is the New Moon — the beginning of a month) (Sifra, Emor, Chapter 10 1).

אלה מועדי י״י – למעלה מדבר בעיבור השנה, וכאן הוא מדבר בקידוש החודש.

Rashi Bemidbar 5:18רש״י במדבר ה׳:י״ח

והעמיד הכהן וגו' AND THE PRIEST SHALL PRESENT [THE WOMAN BEFORE THE LORD] – But has it not already been stated, (v. 16) "and he shall present her before the Lord"? But they used to move her about from place to place (and thus, as it were, present her many times) in order to wear her out so that her thoughts should become confused and she be unable to invent explanations of her conduct and so she would confess her guilt (Sotah 8a). ופרע AND HE SHALL PUT IN DISORDER [THE WOMAN'S HAIR] – i.e. he pulls away her hair-plaits in order to make her look despicable. — We may learn from this that as regards married Jewish women an uncovered head is a disgrace to them (Sifrei Bemidbar 11). לפני ה' [AND THE PRIEST SHALL PRESENT THE WOMAN] BEFORE THE LORD – i.e. in the gateway of Nicanor (cf. Rashi on Leviticus 14:11 and Note thereon) which was the eastern gate of the court, the passage for all who entered the court [and where she was therefore most exposed to public view] (Sotah 7a). ונתן על כפיה AND HE SHALL PUT [THE MEAL-OFFERING OF MEMORIAL] IN HER HANDS – to wear her out even more (cf. Rashi on the beginning of the verse); — perhaps her thoughts would become confused now, so that she would confess her guilt and it would become unnecessary to blot out from the parchment the Divine Proper Name by the water (cf. Sifrei Bemidbar 11; Sotah 14a). המרים THE BITTER [WATERS] – They were called bitter waters because of their final effect, viz., that they proved bitter for her (Sifrei Bemidbar 11; Sotah 20a). המאררים means, the waters that make her disappear (pine away) from the world. It has the same meaning as, (Ezekiel. 28:24): "a removing (ממאיר) brier" (one that removed some of the flesh). It would not be correct to explain מים המאררים as מים ארורים, "cursed waters" for actually they are holy (cf. v. 17). Besides, even if the meaning has anything to do with "cursing", Scripture does not write ארורים, "waters that are cursed", but מאררים — "that bring a curse to others"; and Onkelos, too, does not render it by ליטיא — "cursed waters" but by מלטטיא — "waters that show a curse on the body of this woman".

והעמיד הכהן וגו׳ – והלא כבר כתוב: והעמידה לפני י״י (במדבר ה׳:ט״ז), אלא מסיעין היו אותה ממקום למקום כדי לייגעה, שתטרף דעתה ותודה. ופרע – סותר את קליעות שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגילוי הראש גנאי להן. לפני י״י – בשערי ניקנור, הוא שער העזרה המזרחי דרך כל הנכנסין. ונתן על כפיה – לייגעה, אולי תטרף דעתה ותודה, ולא ימחה שם המיוחד על המים. [שאם לתנופה הוא, כמו: ונתן על כפי הנזיר (במדבר ו׳:י״ט), יכתוב כאן: ונתן על כפיו.]

Rashi Yehoshua 14:15רש״י יהושע י״ד:ט״ו

The greatest man among the giants. The father of Achimon, Sheishai, and Talmai was Arba. Another explanation: [It was called Kiryas-arba, the city of four] because of the father and the three sons, for they are referred to as the offspring of the "Anak," [the giant]. And the land had respite from war. This refers back to the previous subject. After the seven years of conquest, the Emorites were humbled and they no longer gathered for war against them. Therefore they began to be occupied in the division of the land [among the tribes] the Midrash Aggadah comments that the greatest man among giants refers to our father, Avraham. Because of him, the land [of the Canaanite people,] had respite from war during the forty years [that Bnei Yisroel] lingered in the wilderness. They were so rewarded because they honored the Patriarch in Kiryas-arba, when they said to him, "You are a prince of God in our midst."

והארץ שקטה ממלחמה – מוסב על עיניין הראשון, לאחר שכיבשו סביבותם, נכבש האמרי ולא נאספו עוד למלחמה עליהם, לכך התחילו לעסוק בחילוק הארץ.

Rashi Shofetim 2:6רש״י שופטים ב׳:ו׳

(6-7) Yehoshua dismissed, etc. This incident had taken place previously, but, as Scripture intends to relate that they acted wickedly [v.11], it begins with the following statement: at Yehoshua's death, when they resolved, in his presence, to serve Adonoy, he dismissed them, each man to his ancestral property. They served Adonoy throughout his days and the days of the elders. Afterward, "The Bnei Yisroel acted wickedly." Whose days extended. Their 'days' extended but not their 'years', as they neglected to eulogize him. Thus it is said, "…of Mount Ga'ash"— the mountain stormed at them to slaughter them.

(ו-ז) וישלח יהושע וגו׳ – זה מעשה היה מוקדם, אלא לפי שבא לומר: ויעשו הרע (שופטים ב׳:י״א), התחיל לומר כאן: יהושע כשמת וקיבלו לפניו לעבוד את י״י, שילחם איש לנחלתן, והם עבדו את י״י כל ימיו, וכל ימי הזקינים אשר האריכו ימים וגומ׳ – ואחר כך: ויעשו הרע בעיני י״י (שופטים ב׳:י״א). ימים האריכו, שנים לא האריכו, לפי שנתעצלו בהספדו. הוא שנאמר: להר געש (שופטים ב׳:ט׳) – שגעש עליהם ההר להרגם.

Rashi Shofetim 2:6רש״י שופטים ב׳:ו׳

(6-7) Yehoshua dismissed, etc. This incident had taken place previously, but, as Scripture intends to relate that they acted wickedly [v.11], it begins with the following statement: at Yehoshua's death, when they resolved, in his presence, to serve Adonoy, he dismissed them, each man to his ancestral property. They served Adonoy throughout his days and the days of the elders. Afterward, "The Bnei Yisroel acted wickedly." Whose days extended. Their 'days' extended but not their 'years', as they neglected to eulogize him. Thus it is said, "…of Mount Ga'ash"— the mountain stormed at them to slaughter them.

(ו-ז) וישלח יהושע וגו׳ – זה מעשה היה מוקדם, אלא לפי שבא לומר: ויעשו הרע (שופטים ב׳:י״א), התחיל לומר כאן: יהושע כשמת וקיבלו לפניו לעבוד את י״י, שילחם איש לנחלתן, והם עבדו את י״י כל ימיו, וכל ימי הזקינים אשר האריכו ימים וגומ׳ – ואחר כך: ויעשו הרע בעיני י״י (שופטים ב׳:י״א). ימים האריכו, שנים לא האריכו, לפי שנתעצלו בהספדו. הוא שנאמר: להר געש (שופטים ב׳:ט׳) – שגעש עליהם ההר להרגם.

Attributed to Rashi Divrei HaYamim II 2:17מיוחס לרש״י דברי הימים ב ב׳:י״ז

ויעש מהם שבעים אלף וגו׳ – מה שחזר ומזכירן ומזכיר המספר בשביל שהפסיק הענין לכך הוצרך לומר אף עתה ולא יפסוק עד שיכלה כל הבנין ואומר מיד ויחל שלמה לבנות וגו׳ ואפילו בפסוק א׳ מנהגו שיפסיק הענין ומתחיל לדברי הראשון כמו זאת עשו קחו לכם מחתות קרח וגו׳ (במדבר טו), ולמחרתו כתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך וגו׳ וחוזר ואמר וקחו איש מחתתו וגו׳ אלא לפי שהפסיק בכמה פסוקים הוצרך שנית להכתב וכ״ש כאן.

Attributed to Rashi Divrei HaYamim II 21:10מיוחס לרש״י דברי הימים ב כ״א:י׳

(י) ויפשע אדום – והלא כבר נאמר למעלה בימיו פשע אדום אלא כן דרך הפסוק לפי שהפסיק בנתיים פסוק אחד ורוצה לומר אז תפשע לבנה לכך סידרן מתחילה ואומר ויפשע אדום אז תפשע לבנה של יהודה היתה והיתה עומדת על גבול אדום כדכתיב בספר יהושע ויהי הערים מקצה למטה בני יהודה אל גבול אדום וכשראו שמרדו אדומיים מרדו אף הם בעת ההיא שיושבים על גבול אדום ועזרו לאדום וזהו אז תפשע לבנה. כי עזב את י״י אלהי אבותיו – מגיד מה גרם לו שמרדו בימיו יותר משא׳ מלכי יהודה שהיו לפניו.

Lekach Tov Shemot 6:30לקח טוב שמות ו׳:ל׳

ויאמר משה לפני ה׳ הן אני ערל שפתים – שלשה פעמים אמר משה זה הדיבור, האחד, כי כבד פה (שמות ד׳:י׳), והב׳, ואני ערל שפתים (פסוק יב), והג׳, הן אני ערל שפתים, כל כך למה, כדי שיהפוך מילולו ללשון צחות, אמר לפניו רבש״ע אם אני הולך אצל פרעה ואני ערל שפתים, יאמר לי וכי לא היה עבד טוב ממך לשלוח אלי אמר לו הקב״ה.

Rashbam Shemot 1:1רשב״ם שמות א׳:א׳

(1-5) ואלה THESE ARE THE NAMES: Since the text intends to explain that "The Israelites were fruitful and prolific ..." (vs. 7), it had to reiterate that when they came to Egypt they numbered only seventy. After the "death of that generation" (vs. 6), "they were fruitful and prolific" (vs. 7). Then "a new king arose" (vs. 8) who dealt shrewdly with them to lessen their numbers but he failed.

(א-ה) ואלה שמות – מפני שרוצה לפרש ולומר ובני ישראל פרו וישרצו וגו׳ (שמות א׳:ז׳), הוצרך לכפול ולומר, בביאתם למצרים לא היו אלא שבעים, ואחר מות הדור ההוא פרו וישרצו, ויקם מלך חדש ונתחכם עליהם למעטם (שמות א׳:ח׳-י״א) {ולא} הועיל לו (שמות א׳:י״ב).

Rashbam Shemot 19:8-9רשב״ם שמות י״ט:ח׳-ט׳

(8) וישב MOSES BROUGHT BACK THE PEOPLE'S WORDS TO THE LORD: on the next day, as the text continues to explain. First (vs. 9) "The LORD said to Moses, `I will come to you in a thick cloud ...'," and then (ibid.) "Moses reported (ויגד) the people's words to the LORD." [That latter phrase refers to] the same event as the phrase (in vs. 8), "Moses brought back (וישב) the people's words to the LORD." The text first makes a general statement and then provides the details. Moses said to God [after 9a], "Already yesterday they agreed to do whatever You command them." One should understand similarly the verses (Lev. 9:24 - 10:2) "(9:24) Fire came forth from before the LORD and consumed the burnt offering." Then it says "(10:1) Aaron's sons, Nadab and Abihu took ... (10:2) and fire came forth from the LORD [and consumed them]." [It is the same fire being referred to in 9:24 and in 10:2.] The [divine] fire found Nadab and Abihu at the golden altar, within the sanctuary, offering alien fire and [that divine fire] consumed them. Then that fire went out of the sanctuary and consumed the burnt offering that was on the copper altar, in the courtyard outside of the sanctuary. So also in the book of Judges in the story of Micah (chapter 17), it is written: (3) He returned the eleven hundred shekels of silver to his mother, and his mother said to him, "I herewith consecrate the silver to the LORD" ... (4) He returned the silver to his mother. First the text writes [a general statement] – that (vs. 3) he returned the silver to his mother – and then the text provides the details of how that happened. When "his mother (vs. 4) said to him ...," that is when "he returned the silver to his mother." (9) בעב הענן IN A THICK CLOUD: [God appeared in] cloud (עב) and darkness so that [Moses] would not look upon the Divine Presence.

(ח-ט) וישב משה את דברי העם אל י״י – למחר, כמו שמפרש והולך: ויאמר י״י אל משה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו׳ (שמות י״ט:ט׳), אז: ויגד משה את דברי העם אל י״י. זהו: וישב משה וגו׳ (שמות י״ט:ח׳), כולל ואחר כך מפרש. כך אמר לו משה להקב״ה: כבר מאתמול קיבלו עליהם לעשות מה שתצוום. וכמוהו: ותצא אש מלפני י״י ותאכל את העולה (ויקרא ט׳:כ״ד), ובתוך כך ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא וגו׳ ותצא אש מלפני י״י (ויקרא י׳:א׳-ב׳) – מצא נדב ואביהוא לפני מזבח הזהב שבהיכל בהקריבם עליו אש זרה, ושרפם ויצא לחוץ ואכל את העולה על מזבח הנחושת שבעזרה חוץ להיכל. וכן בספר שופטים בפרשת מיכה: וישב את אלף ומאה הכסף לאמו ותאמר אמו הקדש הקדשתי את הכסף לי״י וגו׳ וישב את הכסף לאמו (שופטים י״ז:ג׳-ד׳) – בתחילה אמר הפסוק וישב את הכסף לאמו, ופירש אחר כך כיצד: ותאמר אליו וגו׳ וישב את הכסף לאמו. (ט) בעב הענן – עב וחשך שלא להסתכל בשכינה.

Rashbam Vayikra 9:24רשב״ם ויקרא ט׳:כ״ד

(23-24) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד MOSES AND AARON ENTERED THE TENT OF MEETING: to pray that the [divine] fire should descend. THE PRESENCE OF THE LORD APPEARED TO ALL THE PEOPLE: In what way? FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD: from the Holy of Holies [first] to the golden altar, in order to burn the incense offering there. For, as it is written in tractate Yoma’ (33a-b), the incense is to be offered [regularly in the Temple service] before the daily offering is turned to smoke. The fire found Aaron’s two sons there, near the golden altar, and it burned them [to death]. Then the fire went out [of the Tabernacle] to the [copper] altar where it CONSUMED THE BURNT OFFERING AND THE FAT PARTS ON THE ALTAR.

(כג-כד) ויבא משה ואהרן אל אהל מועד – להתפלל שתרד האש. וירא כבוד י״י אל כל העם – כיצד? ותצא אש מלפני י״י (ויקרא ט׳:כ״ד) – מבית קודשי הקדשים דרך מזבח הזהב להקטיר קטרת, שהוא קודם להקטרת תמיד, כדאמרינן במסכת יומא (בבלי יומא ל״ג:). ושם מצא בני אהרן אצל {מזבח} הזהב ושרפן, ואחר כך יצא ובא לו על המזבח, ותאכל על המזבח את העולה ואת השלמים.

Rashbam Vayikra 10:2רשב״ם ויקרא י׳:ב׳

(1-3) ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא AARON’S SONS NADAB AND ABIHU TOOK ... Before the fire came forth from before the LORD (9:24), they had already EACH taken HIS FIRE PAN to offer incense inside [the Tabernacle] on the golden altar. [This must have happened before the events of 9:24,] for the morning’s incense always precedes the [burning of the sacrificial] limbs. Into those pans they put AN ALIEN FIRE, WHICH HE, Moses, HAD NOT COMMANDED THEM [to offer] on this day. Even though on all other days it is written that "the sons of Aaron the priest should put fire onto the altar" (1:7), today [specifically] Moses did not command [that that be done]. He did not want them to bring a "regular" fire, because they were expecting the descent of a divine fire. It would have been inappropriate to bring an alien fire on that specific day; [they should have waited] so that God’s Name would be sanctified when everyone would find out that a fire had descended from heaven. Elijah said similarly, "Apply no fire" (I Kings 18:25), because he wanted to sanctify God’s Name through the descent of a fire from above. The verse (2) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, FIRE CAME FORTH FROM THE LORD AND CONSUMED THEM, is referring to the same fire as in the verse (9:24) above, "Fire came forth ...." I already explained this concerning the [repeated] verse, "Moses brought back the people's words to the LORD." Similarly the phrase "He returned the silver to his mother," appears twice (Judges 17:3 and 17:4) in the story of Micah’s idol and the two [verses] are [referring to] one [and the same action]. Here also the two verses (9:24 and 10:2) are [referring to] one [fire]. The fire came forth to "consume the burnt offering and the fat parts" on the outer altar. Aaron’s sons had taken an alien fire and offered it on the internal altar. THE FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD to burn the incense [at the internal altar,] inside [the Tabernacle] first. There it struck down Aaron’s sons and they died. Then the fire went out from there and came to the outer altar where it consumed the burnt offering. So THEY DIED BEFORE THE LORD: Immediately when Aaron heard about their deaths, he wanted to cease performing the service and begin mourning for his sons. (3) BUT MOSES SAID TO AARON ...: "Do not mourn or cry. Do not cease performing the service. For what I am saying to you now is THAT WHICH THE LORD HAD SAID, ‘בקרובי אקדש – I WILL SANCTIFY MYSELF THROUGH THOSE WHO ARE CLOSE TO ME’": [This means that Moses said, "God had said to me,] ‘through those High Priests that are close to Me I wish to be sanctified; I do not want My Name and My service to be desecrated.’ That is what God said to me (Lev. 21:10–12), ‘The priest who is greater than his fellows ... should not let his hair grow long or tear his clothing [even when a relative of his dies.] ... He shall not go out of the sanctuary and profane the sanctuary of his God.’ This means that if he does not go out, he will sanctify [God’s service]." ([I am offering this interpretation – that Moses here, in chapter 10, is referring to a speech from God that is not recorded until chapter 21 – because] there is no chronological order in the Torah.) "Accordingly do not set the service aside, for you are the High Priest. Do not go out and do not desecrate [the service]. Rather let God and His service be sanctified by you." ועל פני כל העם אכבד AND I WILL [THUS] GAIN HONOR BEFORE ALL THE PEOPLE: This is God’s honor, when a man sees his sons dead and yet sets his mourning aside because of the service of his Creator. וידם אהרן AARON WAS SILENT: about his mourning; he did not cry and he did not mourn. [וידם here means to refrain from mourning;] so it is written in Ezekiel (24:16–17), "O mortal, I am about to take away from you the delight of your eyes through pestilence .... Silence yourself (דום) from screaming; observe no mourning for the dead." Here also וידם refers to being silent [and thus refraining] from any mourning or crying. This is the lesson of the text and it is the true plain meaning of Scripture. [There is] however an ’aggadah which says that Moses was comforting Aaron by saying to him: God had told me [before] (Ex. 29:43), "ונקדש בכבודי – that He would sanctify Himself בִּכְבוּדַי," through [the death of] someone whom He honors. I had thought that meant either me or you. Now you see that they [Nadab and Abihu] are greater than you or I [since God chose to sanctify Himself through their death]. [That explanation] does not follow the plain meaning of Scripture. Could God have really told Moses, "Make for me a Tabernacle and on the day when it is erected your greatest people will die"?!

ותצא אש מלפני י״י ותאכל אותם – והוא ותצא אש של פסוק ראשון (ויקרא ט׳:כ״ד), כמו שפירשתי אצל וישב משה את דברי העם (רשב״ם שמות י״ט:ח׳). וכן: וישב את הכסף לאמו (שופטים י״ז:ג׳-ד׳) שכתוב שני פעמים בפסל מיכה, ששניהם אחד הם. אף כאן שני הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל {את העולה} ואת השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי, ותצא אש מלפני {י״י} להקטיר קטורת לפנים תחילה, ופגעה {ב}בני אהרן שם ומתו, ואחר כך יצאה משם ובאה על מזבח החיצון ותאכל את העולה. וימותו לפני י״י – ומיד כששמע אהרן, היה רוצה להניח העבודה ולהתאבל על בניו.

Ibn Ezra Vayikra 8:13אבן עזרא ויקרא ח׳:י״ג

Moshe led the sons of Aaron Scripture appears to belabor the point. Perhaps Moshe led them a second time; or, perhaps the verse means, " When Moshe led the sons of Aaron…" he dressed them a transitive verb with both a direct and an indirect object.

ויקרב משה את בני אהרן – פעם שנית, בעבור שארכו הדברים. או טעמו: כאשר הקריב משה את בני אהרן הלבישם כתנות. וילבשם – יוצאה לשנים פועלים.

Ibn Ezra Vayikra 16:11אבן עזרא ויקרא ט״ז:י״א

After digressing somewhat on the subject of the goats, Scripture continues where it left off. Aaron will offer After bringing the bullock and the two goats to the Tent of Assembly, he begins by slaughtering his bullock.

והקריב אהרן – בעבור שארכו דברי השעירים (ויקרא ט״ז:ז׳-י׳), הוסיף לבאר: אחר שהקריב הפר ושני השעירים אל אהל מועד, יחל לשחוט את הפר שלו.

Ibn Ezra Vayikra 23:2-4אבן עזרא ויקרא כ״ג:ב׳-ד׳

(2) these are My chosen times Scripture employs the plural because there are many Sabbaths in a year [cf. :4]. (3) it is a Sabbath to God see above [comment on Exodus 16:23]. in all your settlements both within your land, and outside your land; both at home, and on the road. (4) Scripture now discusses festivals. The Sabbaths were called " My chosen times" [:2]; the festivals are called their chosen time, because God does not determine the day of the week on which they fall. Allow me at this point to present a few general principles concerning the festivals. In the days when the Temple still stood, the Sanhedrin determined when the festivals would be held. Consider the case of King Hezekiah's Passover, where Scripture clearly says "The king had taken counsel…" [II Chronicles 30:2]. The Exegetes tell us that the Sanhedrin would examine many factors when determining the length of the year. For example, Rabbi ⊂ Aqiba is said to have decreed two [actually three — Translator] leap years in a row [Sanhedrin 12a], because the situation required it. In all of Scripture we find no evidence of the procedure whereby ancient Israel maintained its calendar. Sa'adya Gaon claims that they made the calendar conform to the same fixed rules that we now employ; but this cannot be true, as the Mishna and the Talmud both record that Passover occasionally used to fall on Monday, Wednesday, or Friday. Two stories tell of the occurrence of such events. Today we add a leap month whenever the lunar year falls approximately one month behind the solar year, but in ancient times this was not the case. The Jewish calendar began on a Friday morning at 8 o'clock (by adding 4 days, 8 hours, 48 minutes and 40 seconds to Sunday night, 11 minutes and 20 seconds past 11 o'clock in the evening, we get 8 o'clock Friday morning ), and the first intercalation occurred one and a half years later. Nowadays, the calendar is based on the average duration of the moon's orbit. Although the interval between two appearances of the new moon is "sometimes longer and sometimes shorter" [Rosh HaShana 25a] than a lunar month, the actual sighting of the moon over Jerusalem (or over any other place) does not occasion the declaration of the new month. To prove this, assume that the midpoints of the sun, moon, and earth are all connected by a straight line. Is Jerusalem necessarily the place where this line intersects the earth's surface? Moreover, whenever we see the new moon of Nisan on a Sunday night — and everyone around the world sees the new moon at the same time — the month of Nisan does not begin until Monday night. The months of Ṭevet, Sh e vaṭ, and Adar can likewise be delayed one day after the sighting of the new moon. This can happen whenever the New Year is delayed two days, because the new moon of Tishrey falls on Tuesday morning, after 03:11:20. There are also occasions when the month of Tishrey begins on Thursday, but the moon remains invisible even as late as Friday night and even if the sky is clear: Whenever the new moon occurs close to midday, the strong light of the sun renders it invisible, because the new moon is always in the same part of the sky as the sun. Even the astronomical moment when the moon is directly between the sun and the earth does not always determine the start of a new month. In particular, the New Year following a leap year is always postponed one day whenever this moment occurs on a Monday morning, after 09:38:16⅔. It is also postponed, as was mentioned earlier, when the moment of collinearity occurs on a Tuesday morning, after 03:11:20. Were it not for my unwillingness to digress, I would explain the mysteries of intercalation, and the little-understood laws regarding a new moon that occurs before midday. The main point is that our Sages, of blessed memory, have transmitted to us the law that in Exile we are to base our calendar completely on a fixed set of rules. This tradition dates back to the time of the prophets, and we cannot improve upon it. The practice of observing two-day festivals in the lands of Exile originally arose because of uncertainty over when the month began. Nowadays some people fast two days on Yom Kippur, in order to conform both to the calculated New Moon and to the astronomical New Moon. Such fasting does them no good, however, because the New Year is often delayed two days after the new moon appears. Suppose a month "ought" to begin with the new moon. Whenever the new moon of Tishrey occurs on Tuesday morning, after 03:11:20, then they "ought" to fast on the eighth day of Tishrey. Thus, why should we subvert the rules which have been handed down to us, for the sake of creating an entirely different calendar? — for that is what will happen if we conform our calendar to the sighting of the new moon.

(ב) וטעם אלה הם מועדי – בעבור היות שבתות רבות בכל השנה. (ג) בכל מושבותיכם – בארצכם וחוץ מארצכם, בבית ובדרך. וטעם שבת הוא לי״י – פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון ט״ז:כ״ג). (ד) ואחר כן הזכיר המועדים. ואמר בשבת: אלה הם מועדי (ויקרא כ״ג:ב׳), ובמועדים אמר: במועדם – והטעם: באיזה יום יהיה מן השבוע. והנה אני אתן לך כלל בדברי מועדים, כי בזמן שבית המקדש קיים היו המועדים נמסרין בבית דין. הלא תראה, כי אמר על הפסח יחזקיהו: ויועץ המלך (דברי הימים ב ל׳:ב׳), ואחר שקבע ראש חודש ניסן עיבר השנה. ובזה תפשוהו חכמינו ז״ל, כי היה ראוי שלא יעבר ניסן בניסן (בבלי ברכות י׳:). והמעתיקים אמרו: כי בית דין היה מסתכל לדברים רבים בקביעות השנה (בבלי סנהדרין י״א.-:). ואמרו על ר׳ עקיבא: שקבע שלשה שנים מעוברות שנה אחר שנה, לפי צורך השעה (בבלי סנהדרין י״ב.). ואין בכל המקרא ראיה איך היו קובעין החדשים והמועדים. ומה שאמר הגאון: על חשבון עיבור היו נסמכים, איננו אמת, כי במשנה גם בתלמוד ראיות שהיה פסח בבד״ו (בבלי שבת קי״ג.), גם שני מעשיות שם (בבלי ר״ה כ״א.). ועבור השנים קרוב מתוספת שנת החמה על הלבנה, ואיננו על דרך הקדמונים. ותחלת החשבון וי״ד, פי׳ שים עם לבהר״ד ד״ח תתע״ו יבא המולד וי״ד, כי השנה נוספה להחל מחשבון בהר״ד בעבור החמשה ימים שהיו קודם בריאת האדם, ויום בשנה חשוב שנה, וזה לא יזיק. לכן לא תוכל לקחת תוספת שנה נוספה, כי לא היתה. והנה העבור אחר שנה וחצי, והעבור בנוי על המהלך התיכון, על כן אמרו פעמים שבא בארוכה, פעמים שבא בקצרה. ואין הקביעות רודף אחר ראיית הלבנה בירושלים, או בקצה מזרח או מערב כלל, והעד: מקום המחברת התיכונה, כי הנה היא על ירושלים. ועוד שראינו פעמים רבות הלבנה בחדש ניסן בליל שני, וכן היתה נראית בכל העולם, וקביעות החדש היה ליל שלישי, וכן ארע לשלשה חדשים קודם ניסן, וזה נתקן בשנת גטר״ד בעבור הדחיה. גם פעמים היה הקביעות בתשרי יום חמישי, ולא נראתה הלבנה בליל שבת, והיה האויר זך, וזה יקרה בכל שנה שהמולד קרוב מחצי היום, והיתה הלבנה בחצי גלגלה הגבוה. גם אין הקביעות בנוי על עת התחברות המאורות, אפילו במהלך האמצעי, כי הנה בט״ו תקפ״ט, גם גטר״ד, יוכיחו. ולולי שלא אאריך הייתי מפרש סוד העבור, וסוד ההלכה החמורה שהוא נולד קודם חצות. והכלל שחכמינו העתיקו לנו: שנסמוך על העיבור בגלות. וכן קבלו מפי נביאים, ולא נוכל לעשות דבר אחר טוב ממנו. וזה ששמו שני ימים בגליות, והוא על דבר ספק. והמתענים יום הכפורים שני ימים, מה יועילם בעבור הדחיות, כי בשנת גטר״ד, אם על המולד, היה ראוי להתענות בשמונה לקביעתנו. כי למה נעוית אנחנו חשבון שנתינו בעבור שנה אחרת. וכן יקרה להם עם הראיה.

Ibn Ezra Vayikra 23:2-4אבן עזרא ויקרא כ״ג:ב׳-ד׳

(2) these are My chosen times Scripture employs the plural because there are many Sabbaths in a year [cf. :4]. (3) it is a Sabbath to God see above [comment on Exodus 16:23]. in all your settlements both within your land, and outside your land; both at home, and on the road. (4) Scripture now discusses festivals. The Sabbaths were called " My chosen times" [:2]; the festivals are called their chosen time, because God does not determine the day of the week on which they fall. Allow me at this point to present a few general principles concerning the festivals. In the days when the Temple still stood, the Sanhedrin determined when the festivals would be held. Consider the case of King Hezekiah's Passover, where Scripture clearly says "The king had taken counsel…" [II Chronicles 30:2]. The Exegetes tell us that the Sanhedrin would examine many factors when determining the length of the year. For example, Rabbi ⊂ Aqiba is said to have decreed two [actually three — Translator] leap years in a row [Sanhedrin 12a], because the situation required it. In all of Scripture we find no evidence of the procedure whereby ancient Israel maintained its calendar. Sa'adya Gaon claims that they made the calendar conform to the same fixed rules that we now employ; but this cannot be true, as the Mishna and the Talmud both record that Passover occasionally used to fall on Monday, Wednesday, or Friday. Two stories tell of the occurrence of such events. Today we add a leap month whenever the lunar year falls approximately one month behind the solar year, but in ancient times this was not the case. The Jewish calendar began on a Friday morning at 8 o'clock (by adding 4 days, 8 hours, 48 minutes and 40 seconds to Sunday night, 11 minutes and 20 seconds past 11 o'clock in the evening, we get 8 o'clock Friday morning ), and the first intercalation occurred one and a half years later. Nowadays, the calendar is based on the average duration of the moon's orbit. Although the interval between two appearances of the new moon is "sometimes longer and sometimes shorter" [Rosh HaShana 25a] than a lunar month, the actual sighting of the moon over Jerusalem (or over any other place) does not occasion the declaration of the new month. To prove this, assume that the midpoints of the sun, moon, and earth are all connected by a straight line. Is Jerusalem necessarily the place where this line intersects the earth's surface? Moreover, whenever we see the new moon of Nisan on a Sunday night — and everyone around the world sees the new moon at the same time — the month of Nisan does not begin until Monday night. The months of Ṭevet, Sh e vaṭ, and Adar can likewise be delayed one day after the sighting of the new moon. This can happen whenever the New Year is delayed two days, because the new moon of Tishrey falls on Tuesday morning, after 03:11:20. There are also occasions when the month of Tishrey begins on Thursday, but the moon remains invisible even as late as Friday night and even if the sky is clear: Whenever the new moon occurs close to midday, the strong light of the sun renders it invisible, because the new moon is always in the same part of the sky as the sun. Even the astronomical moment when the moon is directly between the sun and the earth does not always determine the start of a new month. In particular, the New Year following a leap year is always postponed one day whenever this moment occurs on a Monday morning, after 09:38:16⅔. It is also postponed, as was mentioned earlier, when the moment of collinearity occurs on a Tuesday morning, after 03:11:20. Were it not for my unwillingness to digress, I would explain the mysteries of intercalation, and the little-understood laws regarding a new moon that occurs before midday. The main point is that our Sages, of blessed memory, have transmitted to us the law that in Exile we are to base our calendar completely on a fixed set of rules. This tradition dates back to the time of the prophets, and we cannot improve upon it. The practice of observing two-day festivals in the lands of Exile originally arose because of uncertainty over when the month began. Nowadays some people fast two days on Yom Kippur, in order to conform both to the calculated New Moon and to the astronomical New Moon. Such fasting does them no good, however, because the New Year is often delayed two days after the new moon appears. Suppose a month "ought" to begin with the new moon. Whenever the new moon of Tishrey occurs on Tuesday morning, after 03:11:20, then they "ought" to fast on the eighth day of Tishrey. Thus, why should we subvert the rules which have been handed down to us, for the sake of creating an entirely different calendar? — for that is what will happen if we conform our calendar to the sighting of the new moon.

(ב) וטעם אלה הם מועדי – בעבור היות שבתות רבות בכל השנה. (ג) בכל מושבותיכם – בארצכם וחוץ מארצכם, בבית ובדרך. וטעם שבת הוא לי״י – פירשתיו (ראב״ע שמות פירוש ראשון ט״ז:כ״ג). (ד) ואחר כן הזכיר המועדים. ואמר בשבת: אלה הם מועדי (ויקרא כ״ג:ב׳), ובמועדים אמר: במועדם – והטעם: באיזה יום יהיה מן השבוע. והנה אני אתן לך כלל בדברי מועדים, כי בזמן שבית המקדש קיים היו המועדים נמסרין בבית דין. הלא תראה, כי אמר על הפסח יחזקיהו: ויועץ המלך (דברי הימים ב ל׳:ב׳), ואחר שקבע ראש חודש ניסן עיבר השנה. ובזה תפשוהו חכמינו ז״ל, כי היה ראוי שלא יעבר ניסן בניסן (בבלי ברכות י׳:). והמעתיקים אמרו: כי בית דין היה מסתכל לדברים רבים בקביעות השנה (בבלי סנהדרין י״א.-:). ואמרו על ר׳ עקיבא: שקבע שלשה שנים מעוברות שנה אחר שנה, לפי צורך השעה (בבלי סנהדרין י״ב.). ואין בכל המקרא ראיה איך היו קובעין החדשים והמועדים. ומה שאמר הגאון: על חשבון עיבור היו נסמכים, איננו אמת, כי במשנה גם בתלמוד ראיות שהיה פסח בבד״ו (בבלי שבת קי״ג.), גם שני מעשיות שם (בבלי ר״ה כ״א.). ועבור השנים קרוב מתוספת שנת החמה על הלבנה, ואיננו על דרך הקדמונים. ותחלת החשבון וי״ד, פי׳ שים עם לבהר״ד ד״ח תתע״ו יבא המולד וי״ד, כי השנה נוספה להחל מחשבון בהר״ד בעבור החמשה ימים שהיו קודם בריאת האדם, ויום בשנה חשוב שנה, וזה לא יזיק. לכן לא תוכל לקחת תוספת שנה נוספה, כי לא היתה. והנה העבור אחר שנה וחצי, והעבור בנוי על המהלך התיכון, על כן אמרו פעמים שבא בארוכה, פעמים שבא בקצרה. ואין הקביעות רודף אחר ראיית הלבנה בירושלים, או בקצה מזרח או מערב כלל, והעד: מקום המחברת התיכונה, כי הנה היא על ירושלים. ועוד שראינו פעמים רבות הלבנה בחדש ניסן בליל שני, וכן היתה נראית בכל העולם, וקביעות החדש היה ליל שלישי, וכן ארע לשלשה חדשים קודם ניסן, וזה נתקן בשנת גטר״ד בעבור הדחיה. גם פעמים היה הקביעות בתשרי יום חמישי, ולא נראתה הלבנה בליל שבת, והיה האויר זך, וזה יקרה בכל שנה שהמולד קרוב מחצי היום, והיתה הלבנה בחצי גלגלה הגבוה. גם אין הקביעות בנוי על עת התחברות המאורות, אפילו במהלך האמצעי, כי הנה בט״ו תקפ״ט, גם גטר״ד, יוכיחו. ולולי שלא אאריך הייתי מפרש סוד העבור, וסוד ההלכה החמורה שהוא נולד קודם חצות. והכלל שחכמינו העתיקו לנו: שנסמוך על העיבור בגלות. וכן קבלו מפי נביאים, ולא נוכל לעשות דבר אחר טוב ממנו. וזה ששמו שני ימים בגליות, והוא על דבר ספק. והמתענים יום הכפורים שני ימים, מה יועילם בעבור הדחיות, כי בשנת גטר״ד, אם על המולד, היה ראוי להתענות בשמונה לקביעתנו. כי למה נעוית אנחנו חשבון שנתינו בעבור שנה אחרת. וכן יקרה להם עם הראיה.

Ibn Ezra Bemidbar 7:18אבן עזרא במדבר ז׳:י״ח

(יג-יט) אמר הכתוב: וקרבנו – כי כבר הזכיר המקריב, והוי״ו יש לו טעם, כאומר: וזה קרבנו. ואמר בשני: הקריב את קרבנו (במדבר ז׳:י״ט), כי כן דרך המקרא, כמו: ויאמר יצחק אל {אברהם} אביו ויאמר אבי (בראשית כ״ב:ז׳), בעבור שארכו הדברים. וכן: ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה (אסתר ז׳:ה׳). ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב, כי אחז דרך קצרה. וכן: לגלגלתם (במדבר א׳:כ׳,כ״ב) במספר ראובן ושמעון לבדם, וכן רבים.

Ibn Ezra Bemidbar 7:18-19אבן עזרא במדבר ז׳:י״ח-י״ט

(יג-יט) אמר הכתוב: וקרבנו – כי כבר הזכיר המקריב, והוי״ו יש לו טעם, כאומר: וזה קרבנו. ואמר בשני: הקריב את קרבנו (במדבר ז׳:י״ט), כי כן דרך המקרא, כמו: ויאמר יצחק אל {אברהם} אביו ויאמר אבי (בראשית כ״ב:ז׳), בעבור שארכו הדברים. וכן: ויאמר המלך אחשורוש ויאמר לאסתר המלכה (אסתר ז׳:ה׳). ולא הזכיר ביתר הנשיאים הקריב, כי אחז דרך קצרה. וכן: לגלגלתם (במדבר א׳:כ׳,כ״ב) במספר ראובן ושמעון לבדם, וכן רבים.

Ibn Ezra Bemidbar 13:16אבן עזרא במדבר י״ג:ט״ז

וטעם אלה שמות האנשים – אחר שאמר: ואלה שמותם (במדבר י״ג:ד׳), להודיע כי כן היו לעולם שמותם, ולא השתנו כמו: הושע.

Ibn Ezra Bemidbar 32:5אבן עזרא במדבר ל״ב:ה׳

ויאמרו {וגו׳} יתן – אמר ״ויאמרו״ פעם אחר, בעבור שארכו הדברים. יש אומרים: כי את הוא פעול יותן, ולא אדע למה זה, כי הנה כתוב: נעתם ארץ (ישעיהו ט׳:י״ח), יחלק {את} הארץ (במדבר כ״ו:נ״ה), ולא נשא אותם הארץ (בראשית י״ג:ו׳), אשר הוא בא שמה בקרבו (דברים ל״א:ט״ז).

Ibn Ezra Bemidbar 32:5אבן עזרא במדבר ל״ב:ה׳

ויאמרו {וגו׳} יתן – אמר ״ויאמרו״ פעם אחר, בעבור שארכו הדברים. יש אומרים: כי את הוא פעול יותן, ולא אדע למה זה, כי הנה כתוב: נעתם ארץ (ישעיהו ט׳:י״ח), יחלק {את} הארץ (במדבר כ״ו:נ״ה), ולא נשא אותם הארץ (בראשית י״ג:ו׳), אשר הוא בא שמה בקרבו (דברים ל״א:ט״ז).

Ibn Ezra Devarim 29:23אבן עזרא דברים כ״ט:כ״ג

ויש מפרשים: כי ואמרו כל הגוים שנוי, בעבור שארכו הדברים כמשפט הלשון: ״ואמרו רבותינו ז״ל״.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 6:30אבן עזרא שמות פירוש ראשון ו׳:ל׳

ויאמר משה לפני י״י הן אני ערל שפתים – יש אומרים: כי השם אמר לו תחלה: בא דבר (שמות ו׳:י״א), וכאשר השיב: ואיך ישמעני פרעה ואני ערל שפתים (שמות ו׳:י״ב), לא השיבו השם תשובה עד שאמר לו פעם שנית, וענה כפעם הראשונה. אז השיב השם: ראה נתתיך אלהים (שמות ז׳:א׳). והנכון בעיניי: שכל הפרשה היא דבקה. וכן היא: ויהי ביום דבר י״י אל משה בארץ מצרים (שמות ו׳:כ״ח), וידבר לו אני י״י (שמות ו׳:ב׳-ח׳, ו׳:כ״ט), בא דבר (שמות ו׳:י״א), השיב משה.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 1:1אבן עזרא שמות פירוש שני א׳:א׳

ואלה – טעם הו״ו, בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון, כי ראה יוסף לבניו בני שלשים (בראשית נ׳:כ״ג), הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. ומלת אלה – גם בחסרון הה״א שוה לזכרים ולנקבות, וכתיב: את כל התועבת האל (ויקרא י״ח:כ״ז), ואחריו: מכל התועבות האלה (ויקרא י״ח:כ״ט), לאנשים האל (בראשית י״ט:ח׳), אלה ילדו להרפה (שמואל ב כ״א:כ״ב), מה אעשה לאלה (בראשית ל״א:מ״ג). וככה מלת לז: השונמית הלז (מלכים ב ד׳:כ״ה), הנער הלז (זכריה ב׳:ח׳). ובעבור היות מלת אלה – מלעיל, היה הה״א נוסף כה״א לילה (בראשית א׳:ה׳), נחלה מצרים (במדבר ל״ד:ה׳).

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 1:1אבן עזרא שמות פירוש שני א׳:א׳

ואלה – טעם הו״ו, בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון, כי ראה יוסף לבניו בני שלשים (בראשית נ׳:כ״ג), הזכיר כי אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 6:29אבן עזרא שמות פירוש שני ו׳:כ״ט

וידבר י״י – עתה אפרש עניין וידבר י״י אל משה ואל אהרן (שמות ו׳:י״ג), וזהו: בא דבר אל פרעה מלך מצרים (שמות ו׳:י״א).

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 28:10ר׳ יוסף בכור שור בראשית כ״ח:י׳

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה – ואחר כך מפרש והולך כיצד הלך ומה אירע לו בדרך.

Radak Bereshit 28:10רד״ק בראשית כ״ח:י׳

ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, it is the custom of Scriptures to first tell us the beginning and the end of something before elaborating on what occurred in the interval. Other examples of this literary style of the Scriptures are found in Genesis 24,10 ויקם וילך אל ארם נהרים, something that did not all occur on the same day. Similarly, we find the phrase צמח בלי יעשה קמח, “it grew without developing into flour,” without mentioning all the intermediary stages before relating the outcome. (Hoseah 8,7) The reason we have such formulations is because the author hastens to get to the point of the story.

ויצא יעקב וגו׳ וילך חרנה – כן הוא מנהג הכתוב לקחת תחלת הדברים וסופם ומניח אמצעיתם וכן ויקם וילך אל ארם נהרים (בראשית כ״ד:י׳) ולא הלך ביום אחד, וכן צמח בלי יעשה קמח (הושע ח׳:ז׳) והניח הפעולות האמצעות כי הולך הכתוב בספור אל הכונה.

Radak Bereshit 39:1רד״ק בראשית ל״ט:א׳

ויוסף הורד, although this had been mentioned already, it is mentioned again as the narrative continues now to concentrate on what happened to Joseph.

ויוסף הורד – וכבר אמר זה אלא שנה אותו הנה לסדר ענין יוסף.

Radak Shofetim 2:6רד״ק שופטים ב׳:ו׳

וישלח יהושע – כבר שלח וכתב דברים אלה הנה לפי שעשו בני ישראל הרע בעיני ה׳ ואמר כי כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחריו לא עשו הרע שראו מעשה הנסים שעשה לישראל שהעבירם הירדן ביבשה ועמיד׳ השמש והירח וניצוח המלכים.

Radak Shofetim 17:3רד״ק שופטים י״ז:ג׳

והשיב הכסף לאמו ואמרה לו אמו אחר שהשבת אותו לי הנה הקדשתי הכסף מידי לך שתעשה ממנו פסל ומסכה ועתה אשיבנו לך שתעשה ממנו הפסל ולא רצה מיכה להשתדל בו לעשות הפסל ומסכה והשיבו פעם אחרת לאמו.

Radak Divrei HaYamim I 5:3רד״ק דברי הימים א ה׳:ג׳

בני ראובן – לפי שהפסיק בענין, חזר לומר פעם אחרת ״בני ראובן״.

Radak Divrei HaYamim I 9:35רד״ק דברי הימים א ט׳:ל״ה

ובגבעון ישבו וגו׳ – פרשה זו הזכיר למעלה (ח,כט), והפסיק בענין הלוים והכהנים שישבו בירושלם על משמרותם; ועתה שב להזכירה* להזכיר יחש שאול על הסדר וענינו היאך היה, וכי הוסבה המלוכה ממנו לדוד בן ישי. ומכאן ואילך הולך ומספר דברי מלכי יהודה על הסדר, זה אחר זה, עד הגלות.

R. Avraham b. HaRambam Bereshit 28:10ר׳ אברהם בן הרמב״ם בראשית כ״ח:י׳

ויצא יעקב – הזכיר תחילת הנסיעה וסופה שהיתה מבאר שבע ועד חרן ושוב הוא חוזר אחר כלל זה ופורט מה אירע לו בהמשך הנסיעה.

Ramban Shemot 1:1רמב״ן שמות א׳:א׳

AND THESE ARE THE NAMES – Our Torah portion begins with “and these are the names” because Scripture marks the start of the exile from the time that the children of Israel descended to Egypt, for that is, as I have already noted, when they first went into exile. This is the reason that Scripture backtracks to the beginning of the exile which is the verse reading and all his seed brought he with him into Egypt (Genesis 46:7). The aforementioned is followed by and these are the names of the children of Israel, who came into Egypt (Genesis 46:8). The latter verse is the very verse which is repeated here, for even though the verses are in two different books they are connected by the accounts which follow one after the other. When Scripture mentions the children of Jacob at the beginning of the Book of Shemot it briefly mentions his grandchildren and all of his seed. Scripture then backtracks and mentions the entire group, as it does in the Book of Bereshit namely all the souls of the house of Jacob, that came into Egypt, were threescore and ten (Genesis 46:27). We find the same in the Book of Divrei HaYamim and the book of Ezra. Scripture concludes the Book of Divrei HaYamim with “Now in the first year of Cyrus king of Persia, that the word of the Lord by the mouth of Jeremiah might be accomplished, the Lord stirred up the spirit of Cyrus king of Persia, that he made a proclamation throughout all his kingdom, and put it also in writing, saying: Thus says Cyrus king of Persia: All the kingdoms of the earth has the Lord, the God of heaven, given me; and He has charged me to build Him a house in Jerusalem, which is in Judah. Whosoever there is among you of all His people – the Lord his God be with him – let him go up" (2 Chronicles 36:22-23). These two verses were also placed verbatim at the beginning of the book of Ezra, to connect the book of Ezra to the Book of Book of Divrei HaYamim. However, since Ezra and Divrei HaYamim are two {separate} books, Scripture finished the first book with the accounts that preceded the building of the Temple and the second book from the time that the Temple was built. The same is the case here with the two books Bereshit and Shemot. Rabbi Abraham ibn Ezra says that being that Scripture mentions at the end of Bereshit that Joseph saw the children of a third generation (Genesis 50:23), it notes that also his brothers who were few in number when they descended into Egypt were also fruitful and multiplied. However, he is incorrect. Rashi writes: Even though Scripture counts the children of Israel when they were alive, it goes back to count them after their death by name, to teach us that they are beloved. They are compared to the stars that God brings out by number and gathers by number. Compare, "He calls them (the stars) all by name; by the greatness of His might, and for that He is strong in power, not one fails" (Isaiah 40:6). Rashi's comment is aggadic. They are words of truth. They speak of the love which God loves the children of Israel. He constantly repeats their names. However, the linking of the verses and their connection by a vav is to be understood as I explained.

טעם ואלה שמות – כי הכתוב ירצה למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים, כי אז גלו בראש גולים, כאשר פירשתי (רמב״ן שמות הקדמה), ולפיכך יחזור אל תחלת הענין שהוא מפסוק: וכל זרעו הביא אתו מצרימה (בראשית מ״ו:ז׳), ושם כתוב אחריו: ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו׳ (בראשית מ״ו:ח׳), ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן, כי אף על פי שהם שני ספרים, הספור מחובר בדברים באים זה אחר זה, וכאשר הזכיר בני יעקב קצר בבני בניו וכל זרעו, והחזיר הכלל כאשר אמר שם: כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים (בראשית מ״ו:כ״ז). וכענין הזה בספר דברי הימים וספר עזרא, שהשלים דברי הימים: ובשנת אחת לכורש מלך פרס לכלות דבר י״י בפי ירמיהו העיר י״י את רוח כורש וגו׳, כה אמר כורש מלך פרס וגו׳ (דברי הימים ב ל״ו:כ״ב-כ״ג), ואותם שני פסוקים בלשונם החזיר בראש ספר עזרא (עזרא א׳:א׳-ב׳) לחבר הספור, אלא שהיו שני ספרים, השלים הראשון במה שהיה קודם בנין הבית, והספר השני מעת הבנין. וכן הדבר בשני הספרים האלה: בראשית ואלה שמות. ורבי אברהם אמר: כי בעבור שהזכיר בסוף הספר הראשון כי ראה יוסף לבנו בני שלשים, הזכיר כי גם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו. ואיננו נכון. ורש״י כתב: אף על פי שמנאן בחייהם, חזר ומנאן אחר מיתתן בשמותם, להודיע חבתם שנמשלו ככוכבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר, שנאמר: המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא (ישעיהו מ׳:כ״ו). ואלו דברי אגדה (שמות רבה א׳:ג׳), והם דברים של אמת בענין החבוב שהקב״ה מחבבן וכופל שמותם תדיר. אבל קשור הפסוקים וחבורם בוא״ו הוא כמו שפירשתי.

Ramban Shemot 4:9רמב״ן שמות ד׳:ט׳

והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת – והיו שני פעמים. נראה בעיני, אילו אמר: והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם, ואף כשיהיו בארץ יהיו כהוייתן, עכשיו והיו האחרון מלמדנו שלא יהיו דם עד שהיו ביבשה. לשון רבי שלמה. ואין המשמעות הזה כן כדברי הרב. ואין צריך למדרשו, שכבר מצאו בעלי הלשון (רד״ק ספר המכלול ס״א.) שדרך הרבה מקראות לכפול תיבות לנחץ ולחזק, או בעבור מיצוע ארוך שבא ביניהם. וכמוהו: והיה ערכך מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך הזכר חמשים שקל כסף (ויקרא כ״ז:ג׳). וכן: וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו (דברים י״ח:ו׳) – החזיר ובא פעם שנית בעבור שהאריך בנתים. וכן: ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה ויאמר בילדכן וגו׳ (שמות א׳:ט״ו-ט״ז), ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (בראשית מ״ו:ב׳). וכענין הזה רבים.

Ramban Shemot 4:9רמב״ן שמות ד׳:ט׳

והיו המים אשר תקח מן היאור והיו לדם ביבשת – והיו שני פעמים. נראה בעיני, אילו אמר: והיו המים אשר תקח מן היאור לדם ביבשת, שומע אני שבידו הם נהפכים לדם, ואף כשיהיו בארץ יהיו כהוייתן, עכשיו והיו האחרון מלמדנו שלא יהיו דם עד שהיו ביבשה. לשון רבי שלמה. ואין המשמעות הזה כן כדברי הרב. ואין צריך למדרשו, שכבר מצאו בעלי הלשון (רד״ק ספר המכלול ס״א.) שדרך הרבה מקראות לכפול תיבות לנחץ ולחזק, או בעבור מיצוע ארוך שבא ביניהם. וכמוהו: והיה ערכך מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך הזכר חמשים שקל כסף (ויקרא כ״ז:ג׳). וכן: וכי יבא הלוי מאחד שעריך מכל ישראל אשר הוא גר שם ובא בכל אות נפשו (דברים י״ח:ו׳) – החזיר ובא פעם שנית בעבור שהאריך בנתים. וכן: ויאמר מלך מצרים למילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה ויאמר בילדכן וגו׳ (שמות א׳:ט״ו-ט״ז), ויאמר אלהים לישראל במראות הלילה ויאמר יעקב יעקב (בראשית מ״ו:ב׳). וכענין הזה רבים.

Ramban Shemot 6:13רמב״ן שמות ו׳:י״ג

ויצום אל בני ישראל – פירש רש״י (רש״י שמות ו׳:י״ג,ל׳): ודבר הצווי מהו, מפורש בפרשה שניה לאחר סדר היחס, אלא מתוך שהזכיר משה ואהרן הפסיק הענין ללמדנו היאך נולדו ובמי נתיחסו. וידבר י״י אל משה לאמר אני י״י דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך (שמות ו׳:כ״ט) – הוא הדבור עצמו האמור כאן: בא דבר אל פרעה מלך מצרים, אלא מתוך שהפסיק הענין בשביל ליחסם חזר עליו להתחיל בו. ויאמר משה לפני י״י (שמות ו׳:ל׳) היא אמירה האמורה כאן: הן בני ישראל לא שמעו אלי וגו׳, ושנאה הכתוב בשביל שהפסיק הענין. וכך היא השטה, כאדם שאומר נחזור על הראשונות. וכן דעת רבי אברהם (אבן עזרא פירוש שני שמות ו׳:כ״ט). ואין כן דעתי, אבל כאשר צוה השם את משה לדבר אל בני ישראל: לכן אמור לבני ישראל (שמות ו׳:ו׳), ועשה כן, ולא שמעו אליו, וחזר וצוה אותו שיבא אל פרעה ויצוה אותו לשלחם, ואז ענהו: הן בני ישראל לא שמעו אלי, והקב״ה צוה את שניהם לדבר אל העם ואל פרעה, וחשב משה כי שניהם יתנבאו בכל האותות ושניהם יבאו אל בני ישראל ואל פרעה, ודי שידבר האחד, כי כן דרך כל שנים שלוחים שהאחד ידבר והשני יחריש, ונתפייס בזה. וחזר השם ואמר אליו: אני י״י (שמות ו׳:כ״ט), הנגלה לך לבדך לדבר בשמי הגדול, דבר אל פרעה מלך מצרים את כל אשר אני דובר אליך (שמות ו׳:כ״ט), כי לך יהיו הדברות כלם, לא לאהרן עמך, ואותך עשיתי שליח אל פרעה. אז ענה משה פעם אחרת: הן אני ערל שפתים, והשם אמר אליו: ראה נתתיך אלהים לפרעה (שמות ז׳:א׳), כי אתה תבוא לפניו עם אהרן, ושם תצוה את אהרן ולא ישמע פרעה דבריך, ואהרן בשליחותך ישמיענו דבריך, כאשר האלהים מצוה לנביא, והנביא משמיע דבריו ומוכיח בהם. והנה זו מעלה גדולה למשה, זכה בה בענותנותו שהיה בוש לדבר בערלת שפתיו, וכן אמר: גם האיש משה גדול מאד בארץ מצרים בעיני עבדי פרעה ובעיני העם (שמות י״א:ג׳), מדה כנגד מדה, שהיה ירא שלא יהיה נבזה בעיניהם. ורש״י כתב: אתה תדבר פעם אחת כל שליחות ושליחות כפי ששמעתו מפי, ואהרן אחיך ימליצנו ויטעימנו באזני פרעה (רש״י שמות ז׳:ב׳). ואין זה נכון כלל.

Ramban Vayikra 23:2רמב״ן ויקרא כ״ג:ב׳

והנכון בעיני כי פירוש: מועדי י״י אשר תקראו אותם מקראי קודש אלה הם מועדי – על הנזכרים למטה בפרשיות בחדש הראשון וגו׳ (ויקרא כ״ג:ה׳), ולכן חזר שם פעם אחרת: אלה מועדי י״י, בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר: מועדי י״י אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי – במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה שבת שבתון מכל מלאכה שבעולם. כי יזהיר בשבת פעמים רבות, וירמוז עוד בכאן, כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש. וכמוהו: אלה הדברים אשר צוה י״י לעשות אותם (שמות ל״ה:א׳-ב׳) – על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה, והפסיק בשבת: ששת ימים תעשה מלאכה וגו׳ (שמות ל״ה: ב׳-ג׳), וחזר ואמר: זה הדבר אשר צוה י״י קחו מאתכם תרומה (שמות ל״ה:ד׳), והיא המצוה הראשונה, בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה. וראיה לפירוש הזה שלא הזכיר בשבת: והקרבתם אשה לי״י כאשר יזכיר בכל מועד ומועד. ואמר בסוף הפרשה: אלה מועדי י״י וגו׳ מקראי קדש להקריב אשה לי״י וגו׳ מלבד שבתות י״י (ויקרא כ״ג:ל״ז-ל״ח) – שאין השבתות בכלל מועדי י״י. וראיה עוד: כי לא אמר בפרשה השניה: וידבר י״י אל משה לאמר, כאשר אמר בכל מועד ומועד, כי הדבור הראשון הוא היה מצות המועדים, אלא שהזכיר להם השבת לשלול ממנו דין המועדים, לא לבאר מצותיו ותורותיו. ולכן לא אמר בו: והקרבתם אשה לי״י כאשר אמר במועדים, והזכירה בסוף (ויקרא כ״ג:ל״ח) עם הנדרים והנדבות שלא נזכרו כאן כאשר פירשתי. וזהו מדרש חכמים שאמרו (ספרא ויקרא כ״ג:ד׳): מה ענין שבת אצל המועדות וכו׳ כי אין השבת בכלל מועדי י״י כלל, רק סמכו הכתוב להם. וטעם: מקראי קדש – שיהיו ביום הזה כולם קרואים ונאספים לקדש אותו, כי מצוה היא על ישראל להקבץ בבית האלהים ביום מועד לקדש היום בפרהסיא בתפלה והלל לאל, בכסות נקיה, ולעשות אותו יום משתה, כמו שנאמר בקבלה: לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים ושלחו מנות לאין נכון לו כי קדוש היום לאדונינו ואל תעצבו כי חדות י״י היא מעוזכם (נחמיה ח׳:י׳). והנה: מקרא קדש – מלשון קרואי העדה (במדבר א׳:ט״ז), אחרי כן יאכלו הקרואים (שמואל א ט׳:י״ג), וכן: על כל מכון הר ציון ועל מקראיה (ישעיהו ד׳:ה׳) – המקומות שנקראים שם שיתקבצו בהם קרואי העדה. ואונקלוס עשאו מלשון: אשר יקרא אתכם באחרית הימים (בראשית מ״ט:א׳) – לשון מאורע, בכל יום שיארעו תעשו אותם קדש. [ורבותינו ז״ל אמרו (ספרי במדבר כ״ח:י״ח): ארעם במאכל ובמשתה ובכסות נקיה, כלומר שלא יהא חוקם אצלך כחק שאר הימים, אבל תעשה להם מקרא של קדש לשנותם במאכל ובמלבוש מחול לקדש. וגם זה דעת אונקלוס.]

Ramban Devarim 1:1רמב״ן דברים א׳:א׳

אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל – על המצות אשר יזכיר בכל הספר מתחלת עשרת הדברות בפרשת ואתחנן, כמו שאמר: הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר (דברים א׳:ה׳) – כי על התורה ידבר. ויחסר מפסוק: י״י אלהינו דבר אלינו (דברים א׳:ו׳) מלת אמירה, וכמוהו: כי נשני אלהים את כל עמלי, כי הפרני אלהים (בראשית מ״א:נ״א-נ״ב) – כי אמר. ושיעור הכתובים האלה: אלה המצות אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, בארבעים שנה לצאתם ממצרים, באחד לחדש העשתי עשר, ככל אשר צוה י״י אותו אליהם, והיה זה אחרי הכותו את סיחון ועוג בארץ מואב, שם הואיל משה לבאר להם התורה הזאת לאמר, ויאמר: י״י אלהינו דבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת וגו׳. והטעם: כי כאשר הואיל משה לבאר להם המצות, אמר להם בתחלת דבריו: י״י אלהינו דבר אלינו בחורב אחרי שנתן לנו עשרת הדברים, שנכבוש הארץ מיד ונעבור את הירדן, וחטאתיכם גרמו לכם זה וזה. ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק: ושמרת את חקיו ואת מצותיו אשר אנכי מצוך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר י״י אלהיך נותן לך כל הימים (דברים ד׳:מ׳). אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר: שמע ישראל את החקים ואת המשפטים אשר אנכי דובר באזניכם היום (דברים ה׳:א׳) והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות שישמעו אותם בביאור מפי המקבל אותם מפיו של הקב״ה, ואחרי כן הודיעם יחוד השם: שמע ישראל י״י אלהינו י״י אחד (דברים ו׳:ד׳), וכל המצות שבספר הזה. ולכך יפרש בכאן: אשר דבר משה אל כל ישראל, ושם: ויקרא משה אל כל ישראל (דברים ה׳:א׳), כי ביאור התורה ותשלום המצות צריך להיות במעמד כל ישראל כאשר היה במתן התורה. ומפני שהאריך בדברי הפתיחה הזאת, חזר הכתוב למקום שפסק בתחלת ביאור התורה ואמר: וזאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל, אלה העדות החקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים (דברים ד׳:מ״ד-מ״ה). והזכיר כי היה בעבר הירדן בגיא בארץ סיחון (דברים ד׳:מ״ו), והיא ארץ מואב הנזכר בכאן, כי ישראל לא נכנסו לארץ מואב רק באותו החלק שטהר אליהם בסיחון כמו שנתבאר בספר של מעלה (במדבר כ״א:י״ג). והנה הזכיר בכאן שני דברים, אמר שדבר משה אל בני ישראל ככל אשר צוה י״י אותו אליהם (דברים א׳:ג׳), וזה רמז אל המצות שיאמר להם בספר הזה שלא נזכרו עד הנה בתורה, ואמר שהם ככל אשר צוה אותו השם, לא הוסיף ולא גרע על מה שנצטווה. והזכיר זה בעבור שלא אמר בהם: וידבר י״י אל משה, ולכן כלל אותם עתה שהם כולם ככל אשר נצטווה מפי הקב״ה. ואמר עוד: כי הואיל משה באר את התורה (במדבר א׳:ה׳), וזה רמז במצות שנאמרו כבר, שיחזור אותם לבאר אותם ולחדש בהם דברים. וטעם: הואיל משה – שרצה לבאר להם את התורה, והזכיר כן להודיע כי מעצמו ראה לעשות כן, ולא צוהו השם בזה, מלשון: הואל נא ולין (שופטים י״ט:ו׳), ולו הואלנו ונשב (יהושע ז׳:ז׳), וכן רבים.

Ramban Devarim 4:41רמב״ן דברים ד׳:מ״א

אז יבדיל משה שלש ערים – פירש ר״א: ביום שהבדיל משה שלש ערים אז אמר דברי הברית. ואינו נכון. אבל הוא כפשוטו: כי משה אסף כל ישראל לבאר להם התורה, ופתח להם בדברי התוכחות, וכאשר אמר בפניהם תוכחותיו במה שעשו והאזהרות על עבודה זרה ועל יחוד השם, והשלים להם שישמרו חוקיו ומצותיו למען ייטב להם, אז אמר במעמדם לפניהם: עתה נקיים המצוה אשר צונו השם, ותהיינה בצר במדבר ורמות בגלעד וגולן בבשן ערי מקלט לנוס שמה כל רוצח בשגגה. ואף על פי שאינן קולטות עד שיבדלו אותם שבארץ כנען, אמר מצוה שבאה לידינו נקיים אותה למען ייטב לנו. ואחרי כן קרא בקול גדול אל כל ישראל שהיו שם ואמר אליהם: שמע ישראל את החקים ואת המשפטים וגו׳ (דברים ה׳:א׳), כי עתה יפתח במצות ובביאור התורה כאשר פירשתי בתחלת סדר אלה הדברים.

Ramban Devarim 4:47רמב״ן דברים ד׳:מ״ז

ויירשו את ארצו ואת ארץ עוג מלך הבשן מערוער וגו׳ – והטעם כי שב להזכיר מה שאמר בתחלת הספר הזה (דברים א׳:ד׳), כי ביאור התורה הזה אחרי הכותו את סיחון מלך האמורי אשר יושב בחשבון ואת עוג מלך הבשן אשר יושב בעשתרות באדרעי היה, והוסיף בכאן לפרש כי היה הביאור גם אחרי שירשו את כל ארצם, כלומר שחלקה להם לשני המטות וחצי המטה.

R. Yosef ibn Kaspi Bereshit 39:1ר׳ יוסף אבן כספי בראשית ל״ט:א׳

ויוסף הורד מצרימה – מזה למדו החכמים והמורה שאומרים תמיד: ׳ונשוב לכונתנו׳. וזה הענין בכאן כאילו אמ׳ זה. אבל אין נסח זה מורגל לנביאים. וזכור זה והקש על זה.

Ralbag Shofetim 2:6רלב״ג שופטים ב׳:ו׳

וישלח יהושע את העם – רוצה לומר: שכבר שלח את העם קודם זה ושב להזכיר זה לפי שהיה צריך להזכיר שכבר עבדו ישראל את י״י כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחרי יהושע אשר ראו את כל מעשה הש״י במצרים ועל הים ובמדבר ובימי יהושע.

Ralbag Shofetim 17:3רלב״ג שופטים י״ז:ג׳

והשיב הכסף לאמו ואמרה לו אמו הקדש הקדשתי הכסף לי מידי לבני לעשות פסל ומסכה אשר היו צורות שיטעו בהן האנשים אז ויחשבו שיהיה בהם כח להגיד העתידות מצד עוררם כח הדמיוני וידמה שלזאת הסבה עשאו תחלה לא לשם ע״ג ויורה על זה מה שאמרה הקדשתי הכסף לי״י, והנה השיבה לו אמו הכסף והוא השיב אותו שנית לאמו ועשתה ממנו פסל ומסכה והיה בבית מיכיהו כדי שיגיד לו העתידות לפי מחשבתם.

Metzudat David Shemuel I 14:6מצודת דוד שמואל א י״ד:ו׳

ויאמר וכו׳ – היא האמירה הנאמר למעלה, ולפי שהפסיק הענין, נאמר שוב, כאומר נחזור לענין הראשון. אולי יעשה וכו׳ – קצר ולא אמר מה הדבר אשר יעשה, ומאליו יובן שרצה לומר דבר הצריך, והיא התשועה. ברב – הן ברב עם הן במעט, כי הכל שוה אצלו.

Metzudat David Melakhim II 24:2מצודת דוד מלכים ב כ״ד:ב׳

וישלח ה׳ – העיד את לב גדודי כשדים וכו׳, לבוא עליו למלחמה. וישלחם – לפי שארכו הדברים, לכן חזר ואמר וישלחם, וכן דרך המקרא.

Metzudat David Yirmeyahu 20:5מצודת דוד ירמיהו כ׳:ה׳

ואת כל יקרה – כל הדברים היקרים הנמצאים בה. אתן – על כי האריך והפסיק חזר ואמר אתן וכן דרך המקרא.

Shadal Bereshit 22:8שד״ל בראשית כ״ב:ח׳

וילכו שניהם יחדו – אין צורך לומר שהבין יצחק שהוא עצמו יהיה הקרבן, כי אמנם יתכן שחשב שימצא השה דרך נס, ואם לא ימצא לא יקריבו כלום. אמנם המליצה דבקה למטה, הלכו יחדו ויבאו אל המקום וכו׳, ולפי שהפסיק במאמר יצחק ובתשובת אברהם, חזר ואמר וילכו וגו׳. או (כדעת אח״ם {=אברהם חי מיינסטער}) כי עמדו מהליכתם לדבר הדברים הנזכרים, וכשהשלימו דבריהם חזרו והלכו.

Shadal Bereshit 24:30שד״ל בראשית כ״ד:ל׳

ויהי כראות את הנזם וגו׳ – פסוק זה פירוש הקודם.

Shadal Bereshit 43:24שד״ל בראשית מ״ג:כ״ד

ויבא האיש את האנשים ביתה יוסף – כבר נכנסו (פסוק י״ז) אבל נתעכבו בפתח הבית (והוא פרוזדור, כמו פתח אהל מועד), ואחר שהשקיט לבבם בדבריו (כמו שהעיר רש״י) נכנסו אל הבית. וגם הבית נראה שהיה נחלק לחלק חיצון (ורש״י קורא לו פרוזדור) ובו רחצו רגליהם ונתנו מספוא לחמוריהם והכינו את המנחה, וחלק פנימי (ורש״י קוראו טרקלין) ושם הביאו את המנחה אל יוסף ושם אכלו עמו.

Shadal Shemot 6:29שד״ל שמות ו׳:כ״ט

וידבר ה׳ וגו׳ – הוא הדבור עצמו האמור למעלה (י׳-י״ב), אלא מתוך שהפסיק הענין בספור היחס, חזר וכפל הענין (רש״י). אך לא נכפלו הפסוקים כהווייתם, אלא בשנוי לשון קצת, וזה אות כי לא במקרה נכפלו, אלא המחבר בכוונה כפל אותם.

Malbim Shemuel I 14:6מלבי״ם שמואל א י״ד:ו׳

(א-ז) השאלות: למה אמר בפסוק א׳ לכה ונעברה ובפסוק ו׳ אמר זה שנית והוסיף אולי יעשה ה׳ לנו והנער השיב לו, כל זה היה לו לומר בפעם הראשון?, מ״ש בפסוק ג׳ ששאול יושב בקצה הגבעה ואתו כשש מאות איש כבר נזכר למעלה (י״ג ט״ו) ובא פה כפול ושלא במקומו, וכן מ״ש ואחיה בן אחיטוב וכו׳, אין מקומו פה? ויהי היום ביום ההוא שיצא מצב פלשתים אל עבר מכמש מזה ויאמר כו׳ לכה ונעברה אז לא היה דעתו עדיין להלחם בם רק לעבור אל העבר שנגד מצב פלשתים, כי מכמש היה מצפון לגבע (כמו שיתבאר פ״ה) ושאול ויונתן עמדו בצד דרום של גבע ורצה יונתן לעבור מדרומו של גבע אל צד צפונו ששם יעמד נגד מצב פלשתים, וזה שכתוב אל מצב פלשתים אשר מעבר הלז – ולכן לאביו לא הגיד כי לא היה דעתו עדיין אל הגבורה שהתעורר עליה אחר כך. (ו) ויאמר בכ״ז נחה עליו רוח גבורה מאת ה׳ עד שהתעורר ליפול במחנה, ויאמר לנערו לכה ונעברה אל מצב הערלים רצה לומר אליהם ממש, והגם שאי אפשר שננצחם בדרך הטבע אולי יעשה ה׳ לנו בדרך נס, כי אין לה׳ מעצור רצה לומר כי בכחות הטבעיים צריך שכח המתגבר יגדל מן הכח השני המנוצח, שאם לא כן יעצר הכח המתפעל בעד הכח הפועל וינגד אליו, ולכן לפי גודל כח המתפעל צריך שיגדל ביתר שאת כח הפועל המנצח, לא כן אצל ה׳, שאין שום כח טבעי יעצור בעדו וינגד אליו, עד שיצרך הוא כח גדול כנגד כח העוצר, וזה שכתוב כי אין לה׳ מעצור, ואם כן אין הבדל שיושיע ברב או במעט.

Malbim Shemuel I 29:1מלבי״ם שמואל א כ״ט:א׳

ויקבצו אחר שהתקבצו ביום הראשון בשונם (כנ״ל כ״ח ד׳) התקבצו ביום הב׳ (אחר שב שאול מבעלת אוב) אפקה, שקרבו יותר אל מחנה שאול.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 1:16ר׳ דוד צבי הופמן שמות א׳:ט״ז

ויאמר – אחר משפט-הביניים הממושך חוזר הכתוב אל הנושא; השוה להלן י״ב:מ״א, בראשית כ״ב:ז׳, כ״ז:ל׳, ל״ד:י״ג-י״ד; ויקרא ט״ז:א׳-ב׳. על-האבנים – מבין הפירושים הרבים שבהם נתפרשה מלה זו, נראה לנו זה של התרגומים – ״מתברא״, משבר, כלומר פי-הרחם. המלה באה עוד פעם אחת במקרא, בירמיהו (י״ח:ג׳), ושם במשמע אבני-הקדר, אשר מביניהן יוצא כלי-החרס. מכיוון שבכמה וכמה מקומות מדמה הכתוב את יצירתו של האדם ליצירתו של כלי-החרס בידי הקדר, הרי שאפשר לכנות את פי-הרחם בשם מכשירו זה של הקדר. לפי זה יהיה אובן – האופן המסתובב (אובן – אופן), ואבניים – אפניים, שני אופניו של הקדר. מפירושים אחרים נזכיר כאן רק את זה של רב סעדיה גאון ורש״י – מושב האישה היולדת. וחיה – באשר לו״ו הקמוצה, השוה בראשית מ״ד:ט׳.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 23:4ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא כ״ג:ד׳

(א-ד)היחס שבין השבת למועדיםרבים מבין המבארים סברו בטעות, שהכתובת הראשונה (פסוק ב) נמשכת אל חוק השבת (פסוק ג) או, לכל הפחות, גם אל החוק הזה. וכדי להבדיל בין השבת לבין המועדים, היתה נחוצה כתובת חדשה ליתר המועדים בפסוק ד. ראב״ע סבור, כי ״אלה הם מועדי״ בפסוק ב מכוּון רק אל השבת, וטעם מספר רבים הוא, משום שיש שבתות רבות בשנה. בכתובת למועדים (פסוק ד) נאמר ״במועדם״ (לא ״מועדי״). שדעה זו אינה נכונה, יוצא גם מזה, שגם החגים נקראים בשם ״מועדי ה״; ואם אמנם ״מועדי ה׳⁠ ⁠״ הם, מדוע לא יכול ה׳ לדבר עליהם בשם ״אלה הם מועדי״? ועוד: מתוך החתימה (פסוקים ל״ז-ל״ח), שעל־ידי המלות ״מלבד שבתות ה׳⁠ ⁠״ שבה (פסוק לח), הוצאו השבתות מכלל המועדים, מוכח בעליל, שאי־אפשר שהכתובת ״מועדי ה׳⁠ ⁠״ מכּוונת אל השבת. קנובל (ואחרים), ששתי הפתיחות בפסוקים ב וד, היו מתמיהות אותו, ראה הכרח לעצמו לפסוק, שפסוקים ב-ג הם הוספה מאוחרת, והוא רוצה להביא ראיה להנחתו זו מתוך העובדה, שלפי ה״כתב המקורי״ (P), כביכול, לא נזכר אצל שבת ״מקרא קדש״, שהרי בספר במדבר כח, ט־י לא צוּוה. אולם הוכחה זו, שבאה מתוך שתיקת הכתוב בספר במדבר, עשויה להפריז הרבה על המידה ולהוכיח יותר מאשר היא מתכוונת להוכיח, היינו שבשבת לא נאסרה אפילו המלאכה, שהרי גם היא לא נזכרה בספר במדבר, משום ששם נזכרו קרבנות השבת בלבד. קנובל מודה, כי שני הפסוקים שהוא אומר להוציא מתוך ה״מקור״ שלו (P), מתאימים בסגנון לשונם ובביטוייהם אל אותו מקור, אלא שהוא מתקשה בביאור הכתובת הכפולה. אולם כבר השכיל הרמב״ן לבאר פסוקים אלה בבהירות שאין להוסיף עליה, ויש רק להצטער על כך, שהמבארים האחרונים התנכרו לגמרי אל ביאור זה. והננו להביא אותו בלשונו: ״והנכון בעיני, כי פירוש ״אלה מועדי י״י אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי״, על הנזכרים למטה בפרשיות בחדש הראשון וגו׳ ולכן חזר שם פעם אחרת: אלה מועדי י״י, בעבור שהפסיק בענין השבת. והנה אמר: אלה מועדי י״י אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי, במלאכת עבודה, אבל השבת תשמרו לעשות אותה ״שבת שבתון״ מכל מלאכה שבעולם, כי יזהיר בשבת פעמים רבות. וירמוז עוד בכאן, כי גם בבואו באחד מן המועדים לא תדחה לעשות בה אוכל נפש וכמוהו ״אלה הדברים אשר צוה י״י לעשות אותם״ על המשכן וכליו אשר יזכיר בפרשה השניה והפסיק בשבת ״ששת ימים תעשה מלאכה וגו׳⁠ ⁠״ וחזר ואמר: ״זה הדבר אשר צוה י״י קחו מאתכם תרומה״, והוא המצוה הראשונה, כי בעבור שהפסיק בה הוצרך לחזור ולהתחיל בראשונה״. טעות היתה לחשוב, כי המלות ״אלה הדברים אשר צוה״ בכתובת הראשונה שייכות לחוק השבת שמובא אחריהן, שהרי חוק זה אינו מצַוה לעשות איזה דבר שהוא, אלא, אדרבה, לא תיעשה בשבת כל דבר. אלא שגם שם משמשות המלים ״אלה הדברים״ פתיחה לצווי שבא אחר כך בפסוק ה על הכנת המשכן, הארון, המנורה, המזבח וכו׳. אולם בטרם ימשוך את הפתיחה ומביא את המצוה, הכרח הוא ללמד על־ידי מאמר מוסגר, שאין מלאכת המשכן דוחה את השבת, וכיון שהמשך הדיבור נפסק על־ידי מאמר מוסגר זה והכתובת הורחקה מן הדברים שאליה היא קשורה, היה צורך לחזור עליה שוב בפסוק ד. מאמרים מוסגרים כאלה שכיחים במספר רב בכתבי הקודש ואסור לראות כל פסוק ופסוק שמפריע את ההמשך כחלק זר, בלי להתחשב בזה שהמחבר הכניס את המאמר מטעם זה או אחר.