EN/HEע/E

Literary Devices – Bereshit 43

Sources

Bereshit 37:2בראשית ל״ז:ב׳

These are the descendants of Yaakov. Yosef was seventeen years old and he would tend the flocks with his brothers; he was an assistant with the sons of Bilhah and the sons of Zilpah, his father's wives. Yosef brought a bad report regarding them to his father.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

Bereshit 37:25בראשית ל״ז:כ״ה

They sat to eat bread and lifted their eyes and saw, and, behold, a caravan of Yishmaelites was coming from Gilad and their camels were carrying spices, balsam, and ladanum, going to bring them down to Egypt.

וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכׇל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה.

Bereshit Rabbah 92:3בראשית רבה צ״ב:ג׳

רַבִּי יַאשְׁיָה בֶּן לֵוִי פָּתַר קְרָא בַּגָּלֻיּוֹת (בראשית מ״ג:י״ד): וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים, (תהלים ק״ו:מ״ו): וַיִּתֵּן אוֹתָם לְרַחֲמִים, (בראשית מ״ג:י״ד): לִפְנֵי הָאִישׁ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט״ו:ג׳): ה׳ אִישׁ מִלְחָמָה ה׳ שְׁמוֹ. (בראשית מ״ג:י״ד): וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַשְּׁבָטִים. (בראשית מ״ג:י״ד): אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין, זֶה שֵׁבֶט יְהוּדָה וּבִנְיָמִין. (בראשית מ״ג:י״ד): וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי, בְּחֻרְבַּן רִאשׁוֹן, (בראשית מ״ג:י״ד): שָׁכָלְתִּי, בְּחֻרְבַּן שֵׁנִי. כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי, בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן וּבַשֵּׁנִי, לֹא אֶשְׁכַּל עוֹד. דָּבָר אַחֵר, וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ, זֶה הַשִּׁלְטוֹן. וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם, זֶה יוֹסֵף. אַחֵר, זֶה שִׁמְעוֹן. וְאֶת בִּנְיָמִין, כְּמַשְׁמָעוֹ. וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי, בְּיוֹסֵף. שָׁכָלְתִּי, בְּשִׁמְעוֹן, לֹא אֶשְׁכַּל עוֹד.

Tanchuma Miketz 10תנחומא פרשת מקץ י׳

And God almighty give you mercy before the man (Gen. 43:14). Scripture states elsewhere in allusion to this verse: For this let everyone that is godly pray unto Thee in a time when Thou mayest be found (Ps. 32:6). R. Abba maintained: In a time when Thou mayest be found refers to old age. It is essential that a man pray for an old age in which his eyes may see, his mouth may eat, and his feet may walk. Normally, when a man becomes old, his faculties leave him. For example, it is written about Isaac: And it came to pass, that when Isaac was old, and his eyes were dim, so that he could not see (Gen. 27:1). And concerning Jacob, Scripture states: Now the eyes of Israel were dim for age, so that he could not see (Gen. 48:10). As to a mouth that could not eat, we find that Barzillai said to David: Can thy servant taste what I eat or what I drink? Can I hear anymore the voice of singing men and singing women? Therefore, then, should thy servant be a burden unto my lord the king? (II Sam. 19:35). Another comment on In a time when Thou mayest be found. This refers to the time of death. R. Ishmael said: There are nine hundred and three different kinds of death, as it is said: And unto God the Lord belong the issues of death (Ps. 68:21). By Gematria the letters in the word totza’ah (“issue”) total nine hundred and three mathematically. The most painful death of all is to be choked, the most pleasant is the divine kiss of death. Another comment on In a time when Thou mayest be found. This suggests that a man should pray over the way his soul will leave his body. R. Ishmael said: There is nothing more painful than the soul leaving the body. How does it depart? R. Yohanan declared: The soul departs from the body like water gushing out of a canal. R. Hanina maintained: It is like a nail drawn out of the gullet. While Samuel said: The soul leaving the body is as painful as an inverted thorn tearing its way out of the throat. This, indeed, describes the pain experienced as the soul leaves the body. Another explanation of And God Almighty give you mercy. Scripture states elsewhere in allusion to this verse: Will thy riches avail, that are without stint, or all the forces of thy strength? (Job 36:19). R. Eleazar said: Do not be so arrogant as to fail to pray at a time of well-being. The Holy One, blessed be He, declared: Just as I am obliged to cause rain and dew to descend, and plants to grow for mankind’s survival, so you are required to pray unto Me and to bless Me, the source of My benefactions to you. You must not assert: “I am prosperous, why should I pray now? But when troubles beset me, I will pray.” Even before trouble comes to you, anticipate its coming by praying. R. Eleazar said: It is written in the Book of Ben Sira: “Honor your physician even before you require his services.” What is meant by all the forces of thy strength? R. Yohanan maintained: It refers to the righteous ones who pray to the Almighty with all the power of their being. For example, our patriarch Jacob, even while Benjamin was still with him, anticipated trouble and prayed for him, as it is said: And God Almighty give you mercy. And God Almighty. What did Jacob foresee that he blessed him with the words God Almighty? These words indicate that numerous trials had befallen Jacob. While he was in his mother’s womb, Esau quarreled with him, as it is said: And the children struggled together within her (Gen. 25:22). And it says elsewhere: Because he did pursue his brother with the sword, and did cast off all pity, and his anger did tear perpetually, and he kept his wrath forever (Amos 1:11). Furthermore, he was forced to flee from Esau and live with Laban for twenty years, under the most trying conditions, as is said: Thus I was; in the day the drought consumed me (Gen. 31:40). Later Laban pursued him in order to kill him, as it is stated: And he pursued after him seven days’ journey (ibid., v. 23). When he escaped from Laban, Esau approached him to kill him. Because of him, he was compelled to lose two hundred she-goats and twenty he-goats. After he escaped from Esau, the trial of Dinah came upon him. He survived the anguish of Dinah’s experience only to suffer grief over (the death of) Rachel. After all these troubles had passed by, Jacob had hoped to enjoy a period of tranquility, only to experience the sorrow of Joseph. And so Scripture states: I was not at ease, neither was I quiet, neither had I rest; but trouble came (Job 3:26). This was followed by the sorrow he experienced over Simeon, and the anguish over Benjamin. Therefore he prayed unto God Almighty (El Shaddai), saying: “Let Him who hath said to heaven and earth dai (“enough”), say to my afflictions dai (“enough”).” When the Holy One, blessed be He, created the heavens and the earth, they continued to expand until the Holy One, blessed be He, said to them dai (“enough”). Therefore, it is written: God Almighty. When Joseph’s brothers came to him, He lifted up his eyes and saw Benjamin his brother, his mother’s son (Gen. 43:29). He was deeply moved, for he saw in him the image of his father. Thereupon he commanded the steward of his household: Fill the men”s sacks with food … and put my goblet, the silver goblet, in the sack’s mouth of the youngest (ibid. 44:1–2). As soon as the morning was light, the men were sent away (ibid., v. 3). Joseph said to himself: “If I should permit them to depart during the night, no one will be able to overcome them, since they have been likened to beasts, as it is said: Judah is lion’s whelp (Deut. 33:22), Dan shall be a serpent in the way, a horned snake in the path (Gen. 49:17), and Naphtali is a hind let loose (ibid., v. 21).” After they had journeyed but a short distance from the city, Joseph said (to his steward): “If they go a great distance, no one will be able to overcome them, so arise, and pursue them while the fear of the city is still upon them. When you reach them, reprimand them harshly at first and then gently, saying” Is not this it in which my lord drinketh, etc. (ibid., v. 5). Then they rent their clothes (ibid., v. 13). The Holy One, blessed be He, said to them: You caused your father’s clothes to be torn for no reason at all, so you too shall rend your clothes on account of Benjamin. Said R. Isaac: The brothers rent their clothes for Benjamin; therefore Mordecai, descended from them, will rend his clothes because of Israel, as it is said: Now when Mordecai knew all that was done, Mordecai rent his clothes (Est. 4:1). And laded every man his ass (Gen. 44:13). Not one of them needed to help his companion. They arose, cudgeled Benjamin on his shoulders, and cried out: “O thief, son of a thief, you have disgraced us. You are, indeed, the son of your mother (Rachel), who likewise disgraced our father (by stealing Laban’s teraphim).” In reward for the blows struck upon his shoulders, the Shekhinah hovered between his shoulders, as it is said: He covereth him all the day, and dwelleth between his shoulders (Deut. 33:12) And Judah and his brothers came to Joseph’s house (Gen. 44:14). Why did they go to Joseph’s house? Did he not leave each day to preside at court? He had said to himself: “I will not disgrace my brothers before the Egyptians.” And they fell before him on the ground…. “Behold, we are my lord’s bondsmen” (ibid., v. 14–16). This fulfilled the verse And behold, the sun and the moon and the eleven stars bowed down to me (ibid. 37:9). Whereupon Joseph said to them: What deed is this that ye have done? Know ye not that such a man as I will indeed divine (ibid. 44:15). And he said to them also: “I will tell you why this youth stole it. He did so in order to divine through it and learn the whereabouts of his brother.” And Judah said: “What shall we say unto my lord? What shall we speak? Or how shall we clear ourselves?” (ibid., v. 16). What shall we say concerning the first pieces of silver (that were placed in their sacks by the steward)? How shall we speak concerning the second pieces of silver? How shall we clear ourselves in the matter of the cup? God hath found out the iniquity of thy servants (ibid.). Do not read the phrase as matza (“found out”) but as motza (“revealed”). “Two brothers should never enter a drinking place together, yet we all find ourselves caught now in a single web, by reason of the sin we committed together.” He replied: “This brother was not with you when you sold Joseph.” They answered: “Everyone in the company of a thief is arrested with him.” He retorted: “If you were able to say to your father about your first brother, who did not steal and did not cause you distress, (that) ‘a wild beast has torn him apart,’ surely concerning this brother, who did steal and did cause you distress, you can go to your father and tell him that he has been torn apart. The rope follows after the water bucket.” May we not logically conclude that if a disgraceful deed perpetrated against this righteous man could benefit all mankind, how much more so (would the world have been benefited) if the Holy One, blessed be He, had caused them to perform a meritorious deed?

וְאֵל שַׁדַּי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא (תהלים ל״ב:ו׳). מַהוּ לְעֵת מְצֹא. אָמַר רַבִּי אַבָּא, לְעֵת מִצּוּי הַזִּקְנָה. צָרִיךְ אָדָם לְהִתְפַּלֵּל עַל זִקְנָתוֹ, שֶׁתְּהֵא עֵינָיו רוֹאוֹת וּפִיו אוֹכֵל וְרַגְלָיו מְהַלְּכוֹת. שֶׁבִּזְמַן שֶׁאָדָם יַזְקִין, הַכֹּל מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ. בְּיִצְחָק מַה כְּתִיב: וַיְהִי כִּי זָקֵן יִצְחָק וַתִּכְהֶיןָ עֵינָיו מֵרְאֹת (בראשית כ״ז:א׳). בְּיַעֲקֹב כְּתִיב: וְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל כָּבְדוּ מִזֹּקֵן (בראשית מ״ח:י׳). וּפִיו אֵינוֹ אוֹכֵל, שֶׁכֵּן מָצִינוּ בַּרְזִלַּי אוֹמֵר לְדָוִד, אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ (שמואל ב י״ט:ל״ו). דָּבָר אַחֵר, לְעֵת מְצֹא, זוֹ מִיתָה, דְּאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, תְּשַׁע מֵאוֹת וּשְׁלֹשָה מִינֵי מִיתָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: לַמָּוֶת תּוֹצָאוֹת (תהלים ס״ח:כ״א). תּוֹצָאוֹת בְּגִימַטְרִיָּא הָכִי הֲוֵי. קָשָׁה שֶׁבְּכֻלָּן אַסְכָּרָה, וְטוֹבָה שֶׁבְּכֻלָּן נְשִׁיקָה. דָּבָר אַחֵר, לְעֵת מְצֹא, יִתְפַּלֵּל עַל מִצּוּי הַנֶּפֶשׁ, דְּאָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵין לְךָ קָשֶׁה מִיצִיאַת הַנֶּפֶשׁ. הֵיאַךְ יוֹצְאָה. רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, כְּקָפוֹטוֹרִין יוֹצְאָה מִתּוֹךְ הַוֵּשֶׁט, כָּךְ הַנֶּפֶשׁ יוֹצְאָה מִן הַגּוּף. רַבִּי חֲנַנְיָא אָמַר, כְּצִפֹּרֶן בְּתוֹךְ הַוֵּשֶׁט. שְׁמוּאֵל אָמַר, כְּסֻלָּם הָפוּךְ, כָּךְ הַנְּשָׁמָה יוֹצְאָה מִן הַגּוּף. רְאֵה כַּמָּה קָשָׁה יְצִיאַת הַנֶּפֶשׁ. דָּבָר אַחֵר, וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֲיַעֲרֹךְ שׁוּעֲךָ לֹא בְצָר וְכֹל מַאֲמַצֵּי כֹחַ (איוב ל״ו:י״ט). אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא תְהֵא בוֹסֵר בִּשְׁעַת הָרְוָחָה שֶׁלֹּא לְהִתְפַּלֵּל. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי זָקוּק לְהוֹרִיד גְּשָׁמִים וּטְלָלִים וּלְגַדֵּל צְמָחִים לְהַחֲיוֹת הַבְּרִיּוֹת, כָּךְ תְּהֵא זָקוּק לְהִתְפַּלֵּל לְפָנַי וּלְבָרֵךְ אוֹתִי מֵעֵין מַעֲשָׂי, וְלֹא תֹאמַר אֲנִי בְּרֶוַח, מָה אֲנִי מִתְפַּלֵּל, וּכְשֶׁתַּגִּיעַ לְךָ צָרָה תָּבֹא וְתִתְפַּלֵּל, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא תָבֹא לְךָ הַצָּרָה, הֱוֵי מַקְדִּים וּמִתְפַּלֵּל. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, כָּתוּב בְּסֵפֶר בֶּן סִירָא, אוֹקִיר לְאָסְיָאָךְ עַד שֶׁלֹּא תִצְטָרֵךְ לֵהּ. מַהוּ וְכָל מַאֲמַצֵּי כֹחַ. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, שֶׁכָּךְ הָיוּ עוֹשִׂין הַצַּדִּיקִים מְאַמְּצֵי כֹחַ הַגְּבוּרָה. תֵּדַע, שֶׁהֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ עֲדַיִן הָיָה בִנְיָמִין אֶצְלוֹ וְהִקְדִּים לְהִתְפַּלֵּל עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים. וְאֵל שַׁדַּי, מָה רָאָה יַעֲקֹב לְבָרְכָם בְּאֵל שַׁדַּי. לְלַמֶּדְךָ, שֶׁהַרְבֵּה יִסּוּרִין עָבְרוּ עַל יַעֲקֹב. עַד שֶׁהָיָה בִמְעֵי אִמּוֹ, הָיָה עֵשָׂו מֵרִיב עִמּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּתְרוֹצְצוּ הַבָּנִים (בראשית כ״ה:כ״ב). וְכֵן הוּא אוֹמֵר, עַל רָדְפוֹ בַחֶרֶב אָחִיו וְשִׁחֵת רַחֲמָיו (עמוס א׳:י״א). בָּרַח מִפְּנֵי עֵשָׂו לְלָבָן וְהָיָה שָׁם עֶשְׂרִים שָׁנָה בְּצָרוֹת רַבּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: הָיִיתִי בַיּוֹם אֲכָלַנִי חֹרֶב וְגוֹ׳ (בראשית ל״א:מ׳). וְאַחַר שֶׁיָּצָא, רָדַף לָבָן אַחֲרָיו לְהָרְגוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִּרְדֹּף אַחֲרָיו דֶּרֶךְ שְׁלֹשֶׁת יָמִים. נִמְלַט מִמֶּנּוּ, בָּא עֵשָׂו בִּקֵּשׁ עוֹד לְהָרְגוֹ וְהִפְסִיד עָלָיו כָּל אוֹתוֹ הַדּוֹרוֹן עִזִּים מָאתַיִם וְגוֹ׳. יָצָא מֵעֵשָׂו, בָּאָה עָלָיו צָרַת דִּינָה. יָצָא מִצָּרַת דִּינָה, בָּאָה עָלָיו צָרַת רָחֵל. אַחַר כָּל הַצָּרוֹת בִּקֵּשׁ לָנוּחַ קִמְעָא, בָּאָה עָלָיו צָרַת יוֹסֵף. וְהַכָּתוּב צוֹוֵחַ, לֹא שָׁלַוְתִּי וְלֹא שָׁקַטְתִּי וְלֹא נָחְתִּי (איוב ג׳:כ״ו). אַחַר כָּךְ בָּאָה עָלָיו צָרַת שִׁמְעוֹן. אַחַר כָּךְ צָרַת בִּנְיָמִין. לְפִיכָךְ הָיָה מִתְפַּלֵּל בְּאֵל שַׁדַּי וְאוֹמֵר: מִי שֶׁאָמַר לַשָּׁמַיִם וָאָרֶץ דַּי, יֹאמַר לְיִסּוּרַי דַּי. לְפִי שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ הָיוּ נִמְתָּחִין וְהוֹלְכִין, עַד שֶׁאָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, דַּיְּכֶן. לְפִיכָךְ כְּתִיב וְאֵל שַׁדַּי. כֵּיוָן שֶׁהָלְכוּ אֶחָיו אֵצֶל יוֹסֵף, וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא אֶת בִּנְיָמִן אָחִיו בֶּן אִמּוֹ, שָׂמַח בּוֹ, שֶׁרָאָה בוֹ דְּמוּת דְּיוֹקְנוֹ שֶׁל אָבִיו. מִיָּד וַיְצַו אֶת אֲשֶׁר עַל בֵּיתוֹ לֵאמֹר מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת הָאֲנָשִׁים אֹכֶל וְגוֹ׳. אָמַר לִמְנַשֶּׁה, מַלֵּא אֶת אַמְתְּחֹת וְגוֹ׳. וְאֶת גְּבִיעִי גְּבִיעַ הַכֶּסֶף תָּשִׂים בְּפִי וְגוֹ׳. הַבֹּקֶר אוֹר וְהָאֲנָשִׁים שֻׁלְּחוּ. אָמַר יוֹסֵף, אִם אֲנִי מְשַׁלֵּחַ אוֹתָם בַּלַּיְלָה, אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָהֶן, לְפִי שֶׁנִּמְשְׁלוּ כַּחַיּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה (בראשית מ״ט:ט׳). וּלְדָן אָמַר, דָּן גּוּר אַרְיֵה (דברים ל״ג:כ״ב). יְהִי דָן נָחָשׁ עֲלֵי דֶרֶךְ (בראשית מ״ט:י״ז). נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה (בראשית מ״ט:כ״א). הֵם יָצְאוּ אֶת הָעִיר לֹא הִרְחִיקוּ. אָמַר יוֹסֵף, אִם יַרְחִיקוּ, אֵין כָּל בְּרִיָּה יְכוֹלָה לָהֶן. קוּם רְדֹף, כָּל זְמַן שֶׁאֵימַת הָעִיר עֲלֵיהֶן. וְהִשַּׂגְתֶּם, הֱוֵי שׁוֹגֵג אוֹתָם בִּדְבָרִים, אַחַת קָשָׁה וְאַחַת רַכָּה, הֲלוֹא זֶה אֲשֶׁר יִשְׁתֶּה אֲדֹנִי בּוֹ וְגוֹ׳. וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אַתֶּם גְּרַמְתֶּם לִקְרֹעַ בִּגְדֵי אֲבִיכֶם בְּדָבָר שֶׁל חִנָּם, כָּךְ תִּקְרְעוּ אַתֶּם עַל דָּבָר שֶׁל חִנָּם. אָמַר רַבִּי יִצְחָק, הַשְּׁבָטִים קָרְעוּ עַל בִּנְיָמִין. לְפִיכָךְ יָצָא מִמֶּנּוּ מָרְדְּכַי שֶׁקָּרַע עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָרְדְּכַי יָדַע וְגוֹ׳ (אסתר ד׳:א׳). וַיַּעֲמֹס אִישׁ עַל חֲמֹרוֹ, לֹא הֻצְרַךְ אַחַד מֵהֶן לְסַיֵּעַ לַחֲבֵרוֹ. וְהָיוּ עוֹמְדִין וּמְחַבְּטִין לְבִנְיָמִין עַל כְּתֵפָיו וְאוֹמְרִין לוֹ, אִי גַנָּבָא, בְּרָא דְגַנַּבְתָּא, בִּיַּשְׁתָּנוּ, בֶּן אִמְּךָ אַתְּ, כָּךְ בִּיְּשָׁה אִמְּךָ אֶת אָבִינוּ. וּבִשְׁבִיל אוֹתָן הַמַּכּוֹת שֶׁהִכּוּהוּ בִּכְתֵפָיו, זָכָה שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה בֵּין כְּתֵפָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: חֹפֵף עָלָיו כָּל הַיּוֹם וּבֵין כְּתֵפָיו שָׁכֵן (דברים ל״ג:י״ב). וַיָּבֹא יְהוּדָה וְאֶחָיו בֵּיתָה יוֹסֵף. מַהוּ בֵּיתָה יוֹסֵף, וַהֲלֹא כָּל יוֹם וָיוֹם יוֹצֵא לָדוּן בַּבִּימָה. אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם לֹא יָצָא, אָמַר אֵינֵי מְבַיֵּשׁ אֶת אַחַי בִּפְנֵי הַמִּצְרִים. וַיִּפְּלוּ לְפָנָיו אָרְצָה וְגוֹ׳, הִנֶּנּוּ עֲבָדִים לַאדֹנִי, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ (בראשית ל״ז:ט׳). וַיֹּאמֶר לָהֶם יוֹסֵף מָה הַמַּעֲשֶׂה הַזֶּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם הֲלוֹא יְדַעְתֶּם כִּי נַחֵשׁ יְנַחֵשׁ אִישׁ וְגוֹ׳. אָמַר לָהֶם: אֲנִי אֹמַר לָכֶם מִפְּנֵי מָה גְּנָבוֹ הַנַּעַר הַזֶּה, לִקְסֹם בּוֹ וְלֵידַע הֵיכָן אָחִיו. וַיֹּאמֶר יְהוּדָה מַה נֹּאמַר לַאדֹנִי, מַה נֹּאמַר עַל הַכֶּסֶף הָרִאשׁוֹן. מַה נְּדַבֵּר, עַל הַכֶּסֶף הַשֵּׁנִי. וּמַה נִּצְטַדָּק, עַל הַגָּבִיעַ. הָאֱלֹהִים מָצָא אֶת עֲוֹן עֲבָדֶיךָ, אַל תִּקְרָא מָצָא אֶלָּא מוֹצֵא. לְעוֹלָם אֵין שְׁנֵי אַחִים נִכְנָסִין לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה בְּיַחַד, וְאָנוּ נִמְצֵאנוּ כֻלָּנוּ בַּעֲרוּגָה אַחַת, בְּעָוֹן אֶחָד שֶׁהָיָה בְיָדֵינוּ. אָמַר לָהֶם: אֲחִיכֶם זֶה לֹא הָיָה עִמָּכֶם בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. אָמְרוּ לוֹ: כָּל הַנִּתְפָּשׂ נִתְפָּשׂ עִמּוֹ. אָמַר לָהֶם: וּמָה אֲחִיכֶם הָרִאשׁוֹן שֶׁלֹּא גָנַב וְלֹא צִעֵר אֶתְכֶם, אֲמַרְתֶּם לְאָבִיו טָרֹף טֹרָף. זֶה שֶׁגָּנַב וְצִעֵר אֶתְכֶם, צְאוּ אִמְרוּ לְאָבִיו טָרֹף טֹרָף, הָלַךְ הַחֶבֶל אַחַר הַדְּלִי. וַהֲלֹא דְבָרִים קַל וָחֹמֶר, וּמָה, תַּקָּלָה שֶׁבָּאָה עַל יְדֵי צַדִּיק זֶה, הָיָה מְחַיֶּה לְכָל בָּאֵי עוֹלָם. זְכוּת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל יְדֵיהֶם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

Rashi Bereshit 43:14רש״י בראשית מ״ג:י״ד

ואל שדי AND GOD ALMIGHTY – Now you lack nothing except prayer, and therefore I pray for you (Genesis Rabbah 91:11). אל שדי God שֶׁ-דַּי who gives plenteous mercy and in whose hand is sufficient power to give – may He give you mercy. This is the real meaning of the words. A Midrashic explanation is: He who said to the Universe, "Enough!", may He say "Enough!" to my troubles. I have had no rest since my youth – trouble through Laban, trouble through Esau, the trouble of Rachel, the trouble of Dinah, the trouble of Joseph, the trouble of Simeon, the trouble of Benjamin (Genesis Rabbah 92:1). ושלח לכם means AND MAY HE RELEASE UNTO YOU, as the Targum renders it – may He release him from his bonds. It has the same meaning as (Exodus 21:26) "He shall let him go, יְשַׁלְּחֶנוּ (Piel) free". It would not have been correct to translate it in the Targum by "and may he send to you your other brother", because, as a matter of fact, they were going there where he was. את אחיכם YOUR BROTHER – This refers to Simeon. אחר THE OTHER ONE – The spirit of prophecy was diffused upon him so that he included Joseph also (Genesis Rabbah 92:3). ואני AND AS FOR ME – until you return I shall feel myself bereaved of my children being in constant suspense. כאשר שכלתי – means EVEN AS I AM BEREAVED of Joseph and of Simeon שכלתי I SHALL BE BEREAVED – of Benjamin.

את אחיכם – זה שמעון. אחר – רוח הקודש נזרקה בו, לרבות את יוסף.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 43:14אבן עזרא בראשית פירוש ראשון מ״ג:י״ד

וטעם ואל שדי – שיש לו כח לעשות כאלה. כאשר שכולתי – במות יוסף, אחשב כי שכלתי – מהכל.

Ramban Bereshit 43:14רמב״ן בראשית מ״ג:י״ד

THAT HE MAY SEND AWAY YOUR OTHER BROTHER, AND BENJAMIN. In line with the literal interpretation of Scripture, it would seem that Simeon was not a favorite of his father because of the Shechem affair. This was why he did not say, "My son Simeon, and Benjamin," as he would not mention him by name, and as he left him in Egypt for a long time. Indeed, had there been food in his house, he would not yet have sent Benjamin, and he would have left him [Simeon] in Egypt. Now Rashi wrote, "The other one: the spirit of prophecy was enkindled within Jacob so as to include Joseph." In Bereshith Rabbah they also said: "That he may send away your brother: this refers to Joseph. The other one: this refers to Simeon." This is correct, for at the moment of prayer, Jacob directed his heart to pray in a general manner for the other one [Joseph] also, for perhaps he is still alive.

ושלח לכם את אחיכם אחר ואת בנימן – נראה על דרך הפשט: כי לא היה שמעון רצוי אביו בעבור דבר שכם, ולכך לא אמר: את שמעון בני ואת בנימין, כי לא יזכירנו בשמו. כאשר עזבו אותו במצרים ימים רבים, ואלו היה בביתו לחם, לא שלח עדין את בנימין ויניחנו במצרים. ורבינו שלמה כתב: רוח הקדש נצנצה בו לרבות את יוסף, ובבראשית רבה (בראשית רבה צ״ב:ג׳) גם כן אמרו: ושלח לכם את אחיכם – זה יוסף, אחר – זה שמעון. ונכון הוא, כי נתן דעתו בעת התפלה להתפלל סתם גם על האח האחר, אולי עודנו חי.

R. Bachya Bereshit 43:15ר׳ בחיי בראשית מ״ג:ט״ו

ויקחו האנשים את המנחה הזאת, "the men took this gift." According to the plain meaning of the text, the description of the brothers here as "men" rather than as "the brothers," is to indicate the eagerness and determination with which they set out on their journey. Moreover, the term אנשים here as opposed to אחים reflected their great anxiety and their making sure that they would not be taken for brothers when they would arrive in Egypt. They even disguised themselves to forestall such an impression by those whom they would encounter. A kabbalistic approach: The expression אנשים here is an allusion to the ten sages who died a martyr's death at the hands of the Romans in expiation for the sin of Joseph's ten brothers who had sold him. This allusion commences with this verse and it is the reason why the term אנשים as applying to the brothers occurs ten times throughout the course of this story. I shall come back to this aspect of the story.

ויקחו האנשים את המנחה הזאת על דרך הפשט מה שהזכירם בשם אנשים ולא בשם אחים, להורות על הליכתם בזריזות גדולה כאנשים. ועוד כי היו נכנסים בארץ בפחד גדול והיו מתנכרים שלא יכיר אותם שום אדם כאחים אלא כאנשים נכרים. וע״ד הקבלה הזכיר לשון אנשים רמז לעשרה הרוגי מלכות, ומן הכתוב הזה יתחיל הרמז בהם ולכך תמצא שהזכיר בפרשה עשרה פעמים האנשים כאשר אבאר בסוף הפרשה בעזרת השם יתעלה.

Abarbanel Bereshit 43:14אברבנאל בראשית מ״ג:י״ד

והתפלל אל האלהים באמרו ואל שדי יתן לכם רחמים לפני האיש והורה הזקן בתפלתו שהוא לא יתפעל רק על הרע המגיע אליהם בהיות אחיהם הולכים ומתמעטים כי בבחינתו כבר אין לו נחמה כלל וזהו ואל שדי יתן לכם רחמים רוצה לומר היכול על הכל המספיק לכל דבר יעשה עמכם חסד שיתן לכם רחמים לפני האיש שהוא ירחם עליכם כי איש הוא ויתפעל מצרתכם ולא אמר כי הוא יתברך ירחמם כי חשב אולי לא היו ראוים אליו ולא אמר ג״כ יתן לי רחמים כי איך ירחם האיש השליט עליו והוא אינו רואה אותו אבל אמר יתן לכם רחמים לפני האיש שימצאו בו חסד ורחמים באופן שישלח עמהם אחיהם שהוא שמעון ואת בנימן.