EN/HEע/E

Meat and Manna

Sources

Shemot 16שמות ט״ז

(1) And they took their journey from Elim, and all the congregation of the children of Israel came unto the wilderness of Sin, which is between Elim and Sinai, on the fifteenth day of the second month after their departing out of the land of Egypt. (2) And the whole congregation of the children of Israel murmured against Moses and against Aaron in the wilderness; (3) and the children of Israel said unto them: 'Would that we had died by the hand of the Lord in the land of Egypt, when we sat by the flesh-pots, when we did eat bread to the full; for ye have brought us forth into this wilderness, to kill this whole assembly with hunger.' (4) Then said the Lord unto Moses: 'Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day's portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not. (5) And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare that which they bring in, and it shall be twice as much as they gather daily.' (6) And Moses and Aaron said unto all the children of Israel: 'At even, then ye shall know that the Lord hath brought you out from the land of Egypt; (7) and in the morning, then ye shall see the glory of the Lord; for that He hath heard your murmurings against the Lord; and what are we, that ye murmur against us?' (8) And Moses said: 'This shall be, when the Lord shall give you in the evening flesh to eat, and in the morning bread to the full; for that the Lord heareth your murmurings which ye murmur against Him; and what are we? your murmurings are not against us, but against the Lord.' (9) And Moses said unto Aaron: 'Say unto all the congregation of the children of Israel: Come near before the Lord; for He hath heard your murmurings.' (10) And it came to pass, as Aaron spoke unto the whole congregation of the children of Israel, that they looked toward the wilderness, and, behold, the glory of the Lord appeared in the cloud. (11) And the Lord spoke unto Moses, saying: (12) 'I have heard the murmurings of the children of Israel. Speak unto them, saying: At dusk ye shall eat flesh, and in the morning ye shall be filled with bread; and ye shall know that I am the Lord your God.' (13) And it came to pass at even, that the quails came up, and covered the camp; and in the morning there was a layer of dew round about the camp. (14) And when the layer of dew was gone up, behold upon the face of the wilderness a fine, scale-like thing, fine as the hoar-frost on the ground. (15) And when the children of Israel saw it, they said one to another: 'What is it?' — for they knew not what it was. And Moses said unto them: 'It is the bread which the Lord hath given you to eat. (16) This is the thing which the Lord hath commanded: Gather ye of it omer a head, according to the number of your persons, shall ye take it, every man for them that are in his tent.' (17) And the children of Israel did so, and gathered some more, some less. (18) And when they did mete it with an omer,he that gathered much had nothing over, and he that gathered little had no lack; they gathered every man according to his eating. (19) And Moses said unto them: 'Let no man leave of it till the morning.' (20) Notwithstanding they hearkened not unto Moses; but some of them left of it until the morning, and it bred worms, and rotted; and Moses was wroth with them. (21) And they gathered it morning by morning, every man according to his eating; and as the sun waxed hot, it melted. (22) And it came to pass that on the sixth day they gathered twice as much bread, two omers for each one; and all the rulers of the congregation came and told Moses. (23) And he said unto them: 'This is that which the Lord hath spoken: To-morrow is a solemn rest, a holy sabbath unto the Lord. Bake that which ye will bake, and seethe that which ye will seethe; and all that remaineth over lay up for you to be kept until the morning.' (24) And they laid it up till the morning, as Moses bade; and it did not rot, neither was there any worm therein. (25) And Moses said: 'Eat that to-day; for to-day is a sabbath unto the Lord; to-day ye shall not find it in the field. (26) Six days ye shall gather it; but on the seventh day is the sabbath, in it there shall be none.' (27) And it came to pass on the seventh day, that there went out some of the people to gather, and they found none. (28) And the Lord said unto Moses: 'How long refuse ye to keep My commandments and My laws? (29) See that the Lord hath given you the sabbath; therefore He giveth you on the sixth day the bread of two days; abide ye every man in his place, let no man go out of his place on the seventh day.' (30) So the people rested on the seventh day. (31) And the house of Israel called the name thereof Manna; and it was like coriander seed, white; and the taste of it was like wafers made with honey. (32) And Moses said: 'This is the thing which the Lord hath commanded: Let an omer-ful of it be kept throughout your generations; that they may see the bread wherewith I fed you in the wilderness, when I brought you forth from the land of Egypt.' (33) And Moses said unto Aaron: 'Take a jar, and put an omer-ful of manna therein, and lay it up before the Lord, to be kept throughout your generations.' (34) As the Lord commanded Moses, so Aaron laid it up before the Testimony, to be kept. (35) And the children of Israel did eat the manna forty years, until they came to a land inhabited; they did eat the manna, until they came unto the borders of the land of Canaan. (36) Now an omer is the tenth part of an ephah.

(א) וַיִּסְעוּ מֵאֵילִם וַיָּבֹאוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל מִדְבַּר סִין אֲשֶׁר בֵּין אֵילִם וּבֵין סִינָי בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי לְצֵאתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ב) [וַיִּלּוֹנוּ] (וילינו) כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן בַּמִּדְבָּר. (ג) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ בְיַד י"י בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשִׁבְתֵּנוּ עַל סִיר הַבָּשָׂר בְּאׇכְלֵנוּ לֶחֶם לָשֹׂבַע כִּי הוֹצֵאתֶם אֹתָנוּ אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לְהָמִית אֶת כׇּל הַקָּהָל הַזֶּה בָּרָעָב. (ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי י"י הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד י"י בְּשׇׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל י"י וְנַחְנוּ מָה כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלֵינוּ. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת י"י לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ י"י אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל י"י. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי י"י כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. (י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד י"י נִרְאָה בֶּעָנָן. (יא) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם. (יג) וַיְהִי בָעֶרֶב וַתַּעַל הַשְּׂלָו וַתְּכַס אֶת הַמַּחֲנֶה וּבַבֹּקֶר הָיְתָה שִׁכְבַת הַטַּל סָבִיב לַמַּחֲנֶה. (יד) וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ. (טו) וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן י"י לָכֶם לְאׇכְלָה. (טז) זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י לִקְטוּ מִמֶּנּוּ אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאׇהֳלוֹ תִּקָּחוּ. (יז) וַיַּעֲשׂוּ כֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּלְקְטוּ הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט. (יח) וַיָּמֹדּוּ בָעֹמֶר וְלֹא הֶעְדִּיף הַמַּרְבֶּה וְהַמַּמְעִיט לֹא הֶחְסִיר אִישׁ לְפִי אׇכְלוֹ לָקָטוּ. (יט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִישׁ אַל יוֹתֵר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר. (כ) וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה. (כא) וַיִּלְקְטוּ אֹתוֹ בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר אִישׁ כְּפִי אׇכְלוֹ וְחַם הַשֶּׁמֶשׁ וְנָמָס. (כב) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לָקְטוּ לֶחֶם מִשְׁנֶה שְׁנֵי הָעֹמֶר לָאֶחָד וַיָּבֹאוּ כׇּל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה וַיַּגִּידוּ לְמֹשֶׁה. (כג) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י שַׁבָּתוֹן שַׁבַּת קֹדֶשׁ לַי"י מָחָר אֵת אֲשֶׁר תֹּאפוּ אֵפוּ וְאֵת אֲשֶׁר תְּבַשְּׁלוּ בַּשֵּׁלוּ וְאֵת כׇּל הָעֹדֵף הַנִּיחוּ לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד הַבֹּקֶר. (כד) וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ עַד הַבֹּקֶר כַּאֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה וְלֹא הִבְאִישׁ וְרִמָּה לֹא הָיְתָה בּוֹ. (כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אִכְלֻהוּ הַיּוֹם כִּי שַׁבָּת הַיּוֹם לַי"י הַיּוֹם לֹא תִמְצָאֻהוּ בַּשָּׂדֶה. (כו) שֵׁשֶׁת יָמִים תִּלְקְטֻהוּ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לֹא יִהְיֶה בּוֹ. (כז) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יָצְאוּ מִן הָעָם לִלְקֹט וְלֹא מָצָאוּ. (כח) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם לִשְׁמֹר מִצְוֺתַי וְתוֹרֹתָי. (כט) רְאוּ כִּי י"י נָתַן לָכֶם הַשַּׁבָּת עַל כֵּן הוּא נֹתֵן לָכֶם בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי לֶחֶם יוֹמָיִם שְׁבוּ אִישׁ תַּחְתָּיו אַל יֵצֵא אִישׁ מִמְּקֹמוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי. (ל) וַיִּשְׁבְּתוּ הָעָם בַּיּוֹם הַשְּׁבִעִי. (לא) וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ. (לב) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה י"י מְלֹא הָעֹמֶר מִמֶּנּוּ לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם לְמַעַן יִרְאוּ אֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הֶאֱכַלְתִּי אֶתְכֶם בַּמִּדְבָּר בְּהוֹצִיאִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (לג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח צִנְצֶנֶת אַחַת וְתֶן שָׁמָּה מְלֹא הָעֹמֶר מָן וְהַנַּח אֹתוֹ לִפְנֵי י"י לְמִשְׁמֶרֶת לְדֹרֹתֵיכֶם. (לד) כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶל מֹשֶׁה וַיַּנִּיחֵהוּ אַהֲרֹן לִפְנֵי הָעֵדֻת לְמִשְׁמָרֶת. (לה) וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל אָכְלוּ אֶת הַמָּן אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד בֹּאָם אֶל אֶרֶץ נוֹשָׁבֶת אֶת הַמָּן אָכְלוּ עַד בֹּאָם אֶל קְצֵה אֶרֶץ כְּנָעַן. (לו) וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא.

Bemidbar 11במדבר י״א

(1) And the people were as murmurers, speaking evil in the ears of the Lord; and when the Lord heard it, His anger was kindled; and the fire of the Lord burnt among them, and devoured in the uttermost part of the camp. (2) And the people cried unto Moses; and Moses prayed unto the Lord, and the fire abated. (3) And the name of that place was called Taberah, because the fire of the Lord burnt among them. (4) And the mixed multitude that was among them fell a lusting; and the children of Israel also wept on their part, and said: 'Would that we were given flesh to eat! (5) We remember the fish, which we were wont to eat in Egypt for nought; the cucumbers, and the melons, and the leeks, and the onions, and the garlic; (6) but now our soul is dried away; there is nothing at all; we have nought save this manna to look to.' (7) Now the manna was like coriander seed, and the appearance thereof as the appearance of bdellium. (8) The people went about, and gathered it, and ground it in mills, or beat it in mortars, and seethed it in pots, and made cakes of it; and the taste of it was as the taste of acake baked with oil. (9) And when the dew fell upon the camp in the night, the manna fell upon it. (10) And Moses heard the people weeping, family by family, every man at the door of his tent; and the anger of the Lord was kindled greatly; and Moses was displeased. (11) And Moses said unto the Lord: 'Wherefore hast Thou dealt ill with Thy servant? and wherefore have I not found favour in Thy sight, that Thou layest the burden of all this people upon me? (12) Have I conceived all this people? have I brought them forth, that Thou shouldest say unto me: Carry them in thy bosom, as a nursing-father carrieth the sucking child, unto the land which Thou didst swear unto their fathers? (13) Whence should I have flesh to give unto all this people? for they trouble me with their weeping, saying: Give us flesh, that we may eat. (14) I am not able to bear all this people myself alone, because it is too heavy for me. (15) And if Thou deal thus with me, kill me, I pray Thee, out of hand, if I have found favour in Thy sight; and let me not look upon my wretchedness.' (16) And the Lord said unto Moses: 'Gather unto Me seventy men of the elders of Israel, whom thou knowest to be the elders of the people, and officers over them; and bring them unto the tent of meeting, that they may stand there with thee. (17) And I will come down and speak with thee there; and I will take of the spirit which is upon thee, and will put it upon them; and they shall bear the burden of the people with thee, that thou bear it not thyself alone. (18) And say thou unto the people: Sanctify yourselves against tomorrow, and ye shall eat flesh; for ye have wept in the ears of the Lord, saying: Would that we were given flesh to eat! for it was well with us in Egypt; therefore the Lord will give you flesh, and ye shall eat. (19) Ye shall not eat one day, nor two days, nor five days, neither ten days, nor twenty days; (20) but a whole month, until it come out at your nostrils, and it be loathsome unto you; because that ye have rejected the Lord who is among you, and have troubled Him with weeping, saying: Why, now, came we forth out of Egypt?' (21) And Moses said: 'The people, among whom I am, are six hundred thousand men on foot; and yet Thou hast said: I will give them flesh, that they may eat a whole month! (22) If flocks and herds be slain for them, will they suffice them? or if all the fish of the sea be gathered together for them, will they suffice them?' (23) And the Lord said unto Moses: 'Is the Lord'S hand waxed short? now shalt thou see whether My word shall come to pass unto thee or not.' (24) And Moses went out, and told the people the words of the Lord; and he gathered seventy men of the elders of the people, and set them round about the Tent. (25) And the Lord came down in the cloud, and spoke unto him, and took of the spirit that was upon him, and put it upon the seventy elders; and it came to pass, that, when the spirit rested upon them, they prophesied, but they did so no more. (26) But there remained two men in the camp, the name of the one was Eldad, and the name of the other Medad; and the spirit rested upon them; and they were of them that were recorded, but had not gone out unto the Tent; and they prophesied in the camp. (27) And there ran a young man, and told Moses, and said: 'Eldad and Medad are prophesying in the camp.' (28) And Joshua the son of Nun, the minister of Moses from his youth up, answered and said: 'My lord Moses, shut them in.' (29) And Moses said unto him: 'Art thou jealous for my sake? would that all the Lord'S people were prophets, that the Lord would put His spirit upon them! ' (30) And Moses withdrew into the camp, he and the elders of Israel. (31) And there went forth a wind from the Lord, and brought across quails from the sea, and let them fall by the camp, about a day's journey on this side, and a day's journey on the other side, round about the camp, and about two cubits above the face of the earth. (32) And the people rose up all that day, and all the night, and all the next day, and gathered the quails; he that gathered least gathered ten heaps; and they spread them all abroad for themselves round about the camp. (33) While the flesh was yet between their teeth, ere it was chewed, the anger of the Lord was kindled against the people, and the Lord smote the people with a very great plague. (34) And the name of that place was called Kibroth-hattaavah, because there they buried the people that lusted. (35) From Kibroth-hattaavah the people journeyed unto Hazeroth; and they abode at Hazeroth.

(א) וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאׇזְנֵי י"י וַיִּשְׁמַע י"י וַיִּחַר אַפּוֹ וַתִּבְעַר בָּם אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל בִּקְצֵה הַמַּחֲנֶה. (ב) וַיִּצְעַק הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְפַּלֵּל מֹשֶׁה אֶל י"י וַתִּשְׁקַע הָאֵשׁ. (ג) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא תַּבְעֵרָה כִּי בָעֲרָה בָם אֵשׁ י"י. (ד) וְהָאסַפְסֻף אֲשֶׁר בְּקִרְבּוֹ הִתְאַוּוּ תַּאֲוָה וַיָּשֻׁבוּ וַיִּבְכּוּ גַּם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר. (ה) זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים. (ו) וְעַתָּה נַפְשֵׁנוּ יְבֵשָׁה אֵין כֹּל בִּלְתִּי אֶל הַמָּן עֵינֵינוּ. (ז) וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. (ח) שָׁטוּ הָעָם וְלָקְטוּ וְטָחֲנוּ בָרֵחַיִם אוֹ דָכוּ בַּמְּדֹכָה וּבִשְּׁלוּ בַּפָּרוּר וְעָשׂוּ אֹתוֹ עֻגוֹת וְהָיָה טַעְמוֹ כְּטַעַם לְשַׁד הַשָּׁמֶן. (ט) וּבְרֶדֶת הַטַּל עַל הַמַּחֲנֶה לָיְלָה יֵרֵד הַמָּן עָלָיו. (י) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה אֶת הָעָם בֹּכֶה לְמִשְׁפְּחֹתָיו אִישׁ לְפֶתַח אׇהֳלוֹ וַיִּחַר אַף י"י מְאֹד וּבְעֵינֵי מֹשֶׁה רָע. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל י"י לָמָה הֲרֵעֹתָ לְעַבְדֶּךָ וְלָמָּה לֹא מָצָתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ לָשׂוּם אֶת מַשָּׂא כׇּל הָעָם הַזֶּה עָלָי. (יב) הֶאָנֹכִי הָרִיתִי אֵת כׇּל הָעָם הַזֶּה אִם אָנֹכִי יְלִדְתִּיהוּ כִּי תֹאמַר אֵלַי שָׂאֵהוּ בְחֵיקֶךָ כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתָיו. (יג) מֵאַיִן לִי בָּשָׂר לָתֵת לְכׇל הָעָם הַזֶּה כִּי יִבְכּוּ עָלַי לֵאמֹר תְּנָה לָּנוּ בָשָׂר וְנֹאכֵלָה. (יד) לֹא אוּכַל אָנֹכִי לְבַדִּי לָשֵׂאת אֶת כׇּל הָעָם הַזֶּה כִּי כָבֵד מִמֶּנִּי. (טו) וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הׇרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי. (טז) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. (יז) וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ. (יח) וְאֶל הָעָם תֹּאמַר הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר וַאֲכַלְתֶּם בָּשָׂר כִּי בְּכִיתֶם בְּאׇזְנֵי י"י לֵאמֹר מִי יַאֲכִלֵנוּ בָּשָׂר כִּי טוֹב לָנוּ בְּמִצְרָיִם וְנָתַן י"י לָכֶם בָּשָׂר וַאֲכַלְתֶּם. (יט) לֹא יוֹם אֶחָד תֹּאכְלוּן וְלֹא יוֹמָיִם וְלֹא חֲמִשָּׁה יָמִים וְלֹא עֲשָׂרָה יָמִים וְלֹא עֶשְׂרִים יוֹם. (כ) עַד חֹדֶשׁ יָמִים עַד אֲשֶׁר יֵצֵא מֵאַפְּכֶם וְהָיָה לָכֶם לְזָרָא יַעַן כִּי מְאַסְתֶּם אֶת י"י אֲשֶׁר בְּקִרְבְּכֶם וַתִּבְכּוּ לְפָנָיו לֵאמֹר לָמָּה זֶּה יָצָאנוּ מִמִּצְרָיִם. (כא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף רַגְלִי הָעָם אֲשֶׁר אָנֹכִי בְּקִרְבּוֹ וְאַתָּה אָמַרְתָּ בָּשָׂר אֶתֵּן לָהֶם וְאָכְלוּ חֹדֶשׁ יָמִים. (כב) הֲצֹאן וּבָקָר יִשָּׁחֵט לָהֶם וּמָצָא לָהֶם אִם אֶת כׇּל דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵף לָהֶם וּמָצָא לָהֶם. (כג) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הֲיַד י"י תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא. (כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי י"י וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. (כה) וַיֵּרֶד י"י בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. (כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. (כז) וַיָּרׇץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. (כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם י"י נְבִיאִים כִּי יִתֵּן י"י אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם. (ל) וַיֵּאָסֵף מֹשֶׁה אֶל הַמַּחֲנֶה הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (לא) וְרוּחַ נָסַע מֵאֵת י"י וַיָּגׇז שַׂלְוִים מִן הַיָּם וַיִּטֹּשׁ עַל הַמַּחֲנֶה כְּדֶרֶךְ יוֹם כֹּה וּכְדֶרֶךְ יוֹם כֹּה סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה וּכְאַמָּתַיִם עַל פְּנֵי הָאָרֶץ. (לב) וַיָּקׇם הָעָם כׇּל הַיּוֹם הַהוּא וְכׇל הַלַּיְלָה וְכֹל יוֹם הַמׇּחֳרָת וַיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׂלָו הַמַּמְעִיט אָסַף עֲשָׂרָה חֳמָרִים וַיִּשְׁטְחוּ לָהֶם שָׁטוֹחַ סְבִיבוֹת הַמַּחֲנֶה. (לג) הַבָּשָׂר עוֹדֶנּוּ בֵּין שִׁנֵּיהֶם טֶרֶם יִכָּרֵת וְאַף י"י חָרָה בָעָם וַיַּךְ י"י בָּעָם מַכָּה רַבָּה מְאֹד. (לד) וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא קִבְרוֹת הַתַּאֲוָה כִּי שָׁם קָבְרוּ אֶת הָעָם הַמִּתְאַוִּים. (לה) מִקִּבְרוֹת הַתַּאֲוָה נָסְעוּ הָעָם חֲצֵרוֹת וַיִּהְיוּ בַּחֲצֵרוֹת.

Rashi Shemot 16:4רש״י שמות ט״ז:ד׳

דבר יום ביומו THE THING OF THE DAY ON ITS DAY – what is needed for a day's eating shall they collect on its (that) day, and they shall not today collect what will be needed tomorrow (cf. Mekhilta d'Rabbi Yishmael 16:4). למען אנסנו הילך בתורתי THAT I MAY TRY THEM WHETHER THEY WILL WALK IN MY LAW – whether they will observe the commands associated with it: viz., that they should not leave any overnight, and that they should not go out on the Sabbath to collect it.

דבר יום – צורך היום ילקטו ביומו, ולא ילקטו היום לצורך מחר. למען אנסינו – כן אנסנו הילך בתורתי, אם ישמרו מצות התלוית בו: שלא יותירו ממנו ולא יצאו בשבת ללקוט.

Rashi Shemot 16:8רש״י שמות ט״ז:ח׳

בשר לאכל FLESH TO EAT – but it does not add as it does in the next phrase לִשְׂבֹּעַ, "to satisfaction"; the Torah thus teaches us a rule of conduct — that one should not eat meat to satiety. And what did He see (what reason had He) that He made bread fall for them in the morning and flesh at evening? Because the bread they asked for was a proper thing to demand since it is impossible for a person to exist without bread; but meat they asked for improperly, for they had abundant cattle, and besides it was possible for them to exist without flesh. On this account He gave it to them at evening, at a time of (when it would cause them) trouble, a manner which was not favourable to them (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 16:8; Yoma 75). אשר אתם מלינים עליו means [YOUR MURMURINGS] WHICH YOU MAKE others who hear you murmuring MURMUR AGAINST HIM.

בשר לאכל – ולא לשבוע, לימדה דרך ארץ שאין אוכלין בשר לשבוע. ומה ראה להוריד לחם בבקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי איפשר לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם. ועוד שהיה איפשר להם בלא בשר, לפיכך נתנה להם בשעת טורח שלא כהוגן. אשר המה מלינים – את אחרים. השומעים אתכם מתלוננים.

Rashi Bemidbar 11:4רש״י במדבר י״א:ד׳

והאספסף AND THE THRONG – This was the mixed multitude that had gathered themselves unto them when they left Egypt (the word is from the root אסף, "to gather") (Sifrei Bamidbar 86). — The next words of the Biblical text must be inverted to read as follows: וישבו גם בני ישראל ויבכו AND THE CHILDREN OF ISRAEL ALSO AGAIN WEPT together with them. מי יאכלנו בשר WHO SHALL GIVE US FLESH TO EAT? – But did they not have flesh? Has it not been already stated, (Exodus 12:38) "and a mixed multitude went up with them and flocks and herds, [even very much cattle]"?! If you say, "They had already eaten them", then I reply, "But is it not stated at a later period, when they were about to enter the Land, (Numbers 32:1), "Now the children of Reuben had cattle in a very great multitude"? But the truth is that they were only seeking a pretext (Sifrei Bamidbar 86).

והאספסוף – אילו ערב רב שנאספו עליהם בצאתם ממצרים. וישובו – גם בני ישראל ויבכו עמהם. מי יאכילנו בשר – וכי לא היה להם בשר, והלא כבר נאמר: וגם ערב רב עלה אתם וצאן ובקר וגומ׳ (שמות י״ב:ל״ח). ואם תאמר: אכלום, והלא בכניסתן לארץ נאמר, ומקנה רב היה וגו׳ (במדבר ל״ב:א׳). אלא שמבקשין עלילה.

Rashi Bemidbar 11:5רש״י במדבר י״א:ה׳

אשר נאכל במצרים חנם [WE REMEMBER THE FISH] WHICH WE DID EAT IN EGYPT FOR NOTHING – If you say that they meant that the Egyptians gave them fish for nothing (without payment), then I ask, "But does it not state, (Exodus 5:18): [Go, therefore, now, and work], for there shall no straw be given you"? Now, if they did not give them straw for nothing, would they have given them fish for nothing! — What then is the force of the word חנם? It means: free from (i.e. without us having been burdened with) heavenly commands (Sifrei Bamidbar 87). את הקשאים THE CUCUMBERS – R. Simeon said, "Why did the manna change its flavor into that of anything one wished (as the Midrash states) except into these vegetables here mentioned, the taste of which it appears not to have assumed since the people lusted for them? Because they are injurious to nursing mothers. So indeed people say to a woman: Do not eat garlic and onions on account of the baby. A parable! This may be compared to a king, etc. as it is related in the Sifrei Bamidbar 87. הקשאים These are concombres in O. F., (English = cucumbers). אבטיחים are boudekes in O. F. (English = melons). החציר are leeks, porels in O. F. [The Targum renders the names of the vegetables by בוציניא etc.].

אשר נאכל במצרים חנם – תאמר שמצרים נותנין להם דגים חנם, והלא כבר נאמר: וגם תבן לא ינתן לכם (שמות ה׳:י״ח), אם תבן לא היו נותנין להם חנם, קל וחומר דגים. ומה אני אומר חנם – מן המצות. את הקישואים – אמר ר׳ שמעון: מפני מה המן משתנה לכל דבר חוץ מאילו, מפני שהן קשין למיניקות. אומרין לאשה: אל תאכלו שום ובצל מפני התינוק. משל למלך כו׳, כך שנויה בספרי (ספרי במדבר י״א:ה׳). הקישואים – קוגומברש. אבטיחים – בודֵיכֵש. החציר – כרישין, פוֹרֵילְש. ית בוצינייא וגו׳.

Rashi Bemidbar 11:7רש״י במדבר י״א:ז׳

והמן כזרע נד AND THE MANNA WAS AS CORIANDER SEED – He who said that (the previous verse) did not say this: Israel said, "our eyes are only on this manna", but the Holy One, blessed be He had it written in the Torah, and the manna was like coriander seed" — as much as to say "See, ye people of the world, about what My sons were complaining, whilst as a matter of fact the manna is excellent in so many different ways!" (Sifrei Bamidbar 88). כזרע גד i.e. it was round like גד, coriander-seed in O. F. הבדלח is the name of a precious stone. BEDELLIUM. (Some editions add the O. F. קרישטל crystal).

והמן כזרע גד הוא – מי שאמר זו לא אמר זו. ישראל אומר: בלתי אל המן עינינו, והקב״ה אומר: והמן כזרע גד הוא. כלומר: ראו באֵו עולם על מה מתלוננים בניי. והמן (כזרע) כך וכך חשוב הוא. כזרע גד – עגול כגידא, זרע קוליינדרי. בדולח – שם אבן טובה קרישטל.

Rashi Bemidbar 11:8רש״י במדבר י״א:ח׳

שטו [AND THE PEOPLE] WENT ABOUT – The term שיוט (i.e. any form of the root שוט) denotes strolling about; esbanoyer in O. F., English to walk about leisurely — they got the manna without exertion (cf. however, Yoma 75a and thereon s. v. ירד המן עליו). וטחנו ברחים וגו' AND THE PEOPLE GROUND IT WITH MILL STONES [OR POUNDED IT IN THE MORTAR, AND BAKED IT IN PANS] – As a matter of fact it (the manna) never went into a mill, nor a pot, nor a mortar, but its taste changed, according to one's desire, into that of ground or pounded or cooked grain (Sifrei Bamidbar 89). בפרור – means [IN] A POT. לשד השמן [AND ITS TASTE WAS AS THE TASTE OF] – לשד השמן i.e. moisture of oil. Thus did Dunash ibn Labrat explain it. Similar to it is, (Psalms 32:4) נהפך לשדי בחרבוני קיץ, where the ל in the word לשד is a root-letter, the meaning being: "my sap (לשדי) is turned by the drought of summer". Our Rabbis (Sifrei Bamidbar 89) explained it as meaning "breasts' (i.e. just as the suckling imbibes, so to speak, every possible flavor with the mother-milk. so the Israelites found all flavors in the manna; cf. Sifrei), but really the subject of "breasts" has nothing to do with oil. One cannot, however, in order to justify the explanation of our Rabbis say that השמן in לשד השמן has a meaning similar to (Deuteronomy 32:15) וישמן ישורון, "But Jeshurun waxed fat (וישמן)" (when the meaning would be: "And the taste of it was similar to that of a fat breast"), for then the מ ought to be punctuated with Kametz (our Tséré: הַשָּׁמֵן) and the accent ought to be on the last syllable, beneath the מ. Now, however, that the מ is punctuated with Patach Katon (our Segol) and the accent is on the ש, it can only have a sense connected with שמן "oil". As to the ש which is punctuated with Kametz Gadol (שָׁמן) and not with Segol (since the noun "oil" is שֶׁמן,) this is so because the word is at the end of the verse (and in the pausal form שֶׁמֶן becomes שָׁמֶן). — Another explanation is that לשד is an acrostic of ליש, "kneading", שמן "oil", דבש "honey", i.e. that the manna was like "dough kneaded with oil, and smeared with honey" (קטף literally means "to tear", and when used of dough it means "to tear a lump of dough into pieces for which purpose the kneader moistens his hands with some liquid; here with honey) (Sifrei Bamidbar 89). The rendering of Onkelos who translates the phrase by דליש במשחא, "[as the taste] of dough with oil", inclines to the meaning given by Dunash, because dough which is kneaded with oil has in it some moisture of oil.

שטו – אין שייט אלא לשון טייול, אבטייאיר, בלא עמל. וטחנו בריחים וגו׳ – לא ירד בריחים ולא לקדירה ולא למדוכה, אלא משתנה היה טעמו לנטחנין ולנידוכין ולמבושלין. בפרור – קדירה. לשד השמן – ליחלוח של שמן, פתרו דונש בן לברט. ודומה לו: נהפך לשדי בחרבוני קיץ וגו׳ (תהלים ל״ב:ד׳). והלמ״ד יסוד בה נהפך לחלוחי בחרבוני קיץ. ורבותינו פרשוהו: לשון שדים. אך אין עיניין שדיים אצל שמן, ואי איפשר לשון לומר השמן – לשון וישמן ישורון (דברים ל״ב:ט״ו), שאם כן היה המֵ״ם נקוד קמץ וטעמו למטה תחת המ״ם. עכשיו [שהמ״ם] שהוא נקוד פתח קטן והטעם תחת השי״ן לשון שֶמן הוא, והשי״ן הנקודה בקמץ גדול ואינה נקודה פתח קטן מפני שהיא סוף פסוק. דבר אחר: לשון נוטרייקון: לייש שמן דבש, כעיסה הנילושה בשמן וקטופה בדבש. ותרגומו של אונקלוס: דליש במשחא – נוטה לפתרונו של דונש שהעיסה הנילושה בשמן לחלוחית שמן יש בה.

Rashbam Shemot 16:4רשב״ם שמות ט״ז:ד׳

ויצא THE PEOPLE SHALL GO OUT AND GATHER EACH DAY THAT DAY'S PORTION: Even if they attempt to gather more, once they arrive home they will find that they have only THAT DAY'S PORTION, as it is written (vs. 18) "When they measured it by the `omer, [he who had gathered much had no excess ...] they had gathered as much as they needed to eat." למען אנסנו THAT I MAY TEST THEM: "Since every day their eyes are turned to Me for their sustenance, as a result they will believe in Me and follow My laws." This idea is explained explicitly in the Torah portion Vehayah `eqev, on the verse (Deut. 8:3) "He subjected you to the hardship of hunger ...."

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו – אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא דבר {יום} ביומו, כדכתיב: וימודו בעומר וגו׳ איש לפי אכלו לקטו. למען אנסנו – מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורותי, כמו שמפורש בפרשת והיה עקב: ויענך וירעיבך {וגו׳} (דברים ח׳:ג׳).

Rashbam Bemidbar 11:8רשב״ם במדבר י״א:ח׳

(7-10) והמן כזרע גד הוא THE MANNA WAS LIKE CORIANDER SEED: and its color was like the color OF BDELLIUM. In other words, it looked dry and hard. That is why they said (vs. 6), "Our strength is dried up. [There is nothing at all! Nothing to look at but this manna!]" [They felt] like people who [had to] eat dry wheat. If so [i.e. if their complaints about the manna had grounds], why did God get angry with them for complaining], as it says below (vs. 10)? The text now [in vs. 8f.] explains the reason for God’s anger. For when THEY WOULD GRIND IT BETWEEN MILLSTONES OR POUND IT IN A MORTAR, then והיה טעמו כטעם לשד השמן, ITS TASTE WOULD BECOME LIKE MOIST OIL – i.e. its taste would change. In the beginning [i.e. in its unprocessed state,] it would be as sweet as (Ex. 16:31) "a wafer in honey," just as olives and nuts [taste sweet] before they are ground. But after it was ground up or pounded in a mortar, then והיה טעמו – its taste became moist like oil or fatty meat, just like the oil from olives and nuts, whose taste changes after they are ground up. That is why (vs. 10), וישמע ה' ויחר אפו THE LORD HEARD AND WAXED ANGRY: because whenever they wanted to, they could grind the manna up and it would be oily, and then their food would not be dry. In this verse it says that והיה טעמו ITS TASTE WOULD BECOME, i.e. its original taste would change. However, in the Torah portion Beshalaḥ, the phrase is (Ex. 16:31) "וטעמו כצפיחית בדבש – ITS TASTE WAS LIKE WAFERS IN HONEY," since there the reference is to its taste [in its unprocessed state,] before it had an oily taste. לשד: All the letters of the word לשד ("moisture") are root letters. It is like the word לשדי in the phrase (Ps. 32:4), "My vigor (לשדי) waned like dried-up summer fruit," i.e. my moisture became like the dryness of dried figs. (8) שטו [THE PEOPLE] WOULD GO ABOUT: [The verb שטו should be understood] as in (Job 1:7), "from roaming (משוט) over the earth, or as in (Jer. 5:1) "roam (שוטטו) the streets of Jerusalem [search its squares]."

(ח-י) ואם כן למה חרה {אפו} של הקב״ה כאמור לפנינו? ועתה (במדבר י״א:ח׳) מפרש טעם של חרון אף: שהרי כשטחנו ברחים או דכו במדוכה, אז והיה טעמו כטעם לשד השמן – אז מתחלף טעמו שהיה מתחילה מתוק כצפיחית בדבש (שמות ט״ז:ל״א), כזתים ואגוזים קודם {טחינה}, אבל לאחר טחינה או כתישה במכתשת, אז והיה טעמו – נעשה עתה טעמו כליחלוח של שמן ובשר שמן, כמו שמן זתים ואגוזים לאחר טחינה שנתחלף טעמן. ולפיכך וישמע י״י ויחר אפו, שכשרוצים טוחנים אותם ונעשה כשמן, ואין מאכלם יבש. כאן כת׳: והיה טעמו – שמתחלף טעמו הראשון, אבל בפרשת בשלח כת׳: וטעמו כצפיחית בדבש (שמות ט״ז:ל״א) – שזה הוא טעמו קודם שיש בהם טעם שמן. לשד – כולו עיקר, כמו: נהפך לשדי בחרבוני קיץ (תהלים ל״ב:ד׳) – נהפך לחלוחי כיובש תאינים שנתייבשו. שטו – כמו: משוט בארץ (איוב א׳:ז׳), שוטטו בחוצות ירושלים (ירמיהו ה׳:א׳).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 16:13ר׳ יוסף בכור שור שמות ט״ז:י״ג

ויהי בערב ותעל השליו – כמדומה אני שזה שליו של בהעלותך (במדבר י״א:ל״א-ל״ב), אלא שאגב שדיבר במן, דיבר בשליו. תדע דאי ראה משה שבא להם שליו פעם אחת והספיקם, היאך יאמר הצאן ובקר ישחט להם ומצא להם (במדבר י״א:כ״ב).

Chizkuni Bemidbar 11:5-8חזקוני במדבר י״א:ה׳-ח׳

(5) זכרנו את הדגה, "we remember now the fish, etc." when the Nile overflows its banks and irrigates the fields of the Egyptians who had dug narrow canals to absorb these waters, and the water eventually retreats again, it leaves behind little fish in the indentations in the soil, and the wives of the Israelites would scoop these up and use as food. This could be done without effort, and the women who had come equipped with bowls or flasks could keep these fish alive for quite some time. Our sages have explained this to us. (No source quoted) אשר נאכל במצרים חנם, "which we used to eat in Egypt without having to pay for it." (Ibn Ezra) את הקשואים ואת האבטיחים, "the cucumbers and the melons;" these would be eaten as dessert. ואת החציר ואת הבצלים, "as well as the leeks and the onions;" these would be used in the cooking pots to provide seasoning for the food to be boiled. ואת השומים, "and the garlic," for making the food tasty. (6) ועתה נפשנו יבשה, "and now our soul is dried up;" they were afraid that seeing that the manna was absorbed by their bodies entirely, none of it being waste to be excreted, that this would so interfere with their intestinal organs that it would kill them internally. They did not understand how a human being born from the womb of a woman can survive on food such as the manna alone. They challenged Rabbi Shimon by asking: "what is it that keeps you alive?" Is it not the excrement which is described in the Torah inDeuteronomy 23,14: ויתד תהיה לך על אזנך, "and have a paddle with you to cover your excrement!" (Torah addressing the Jewish soldier) The Rabbi answered the questioners that what is excreted are only the contributions to food provided by the gentiles. None of the manna needs to be excreted as it originated in the heavenly spheres where there is no useless or harmful substance. Scriptural proof for this is to be found in when David said in Psalms 78,25: לחם אבירים אכל איש, "each man ate a hero's meal." The type of man who can thrive on manna is the one who deserves the title אבירים. A different interpretation: if the people had become spiritually flawed, they would find that some of the manna turned into excrement within them. (7) והמן כזרע גד, "and the manna was like coriander seed;" the letter כ has the vowel chirik, and the letter ז has the semi vowel sh"va. (8) שטו העם ולקטו, "the people would leave the camp and collect;" the word שטו is familiar to us from Job 1,7 שוט, "roaming." According to a midrash found in the Talmud, tractate Yuma folio 75, the line: שטו העם ולקטו, refers to the righteous Israelites who were eating the manna while it was descending through the atmosphere. They did not even have to bother to leave their homes and to collect it. וטחנו בריחים או דכו במדוכה, "they ground it in a mill, or pounded it in mortars;" this refers to the average Israelite. ובשלו בפרוד, "or they boiled in pots." According to that midrash, this refers to the relatively wicked Israelites, who had to spend more time and effort to make the manna palatable for themselves. This is also why the Torah reports in Numbers 15,32, that the Israelites found a man gathering kindling on the Sabbath. He was a sinner and wanted to boil the manna on the Sabbath.

(ה) זכרנו את הדגה – כשנילוס מתפשט כמנהגו ואחר כך חוזר למקומו הדגים נשארים בגומות בשיחין ונשותיהם שואבות מאותן השיחים והדגים נכנסים בכדיהם וכן ארז״ל אשר נאכל במצרים חנם – בלא טורח ובלא דמים. את הקשאים ואת האבטחים לאכול בקנוח סעודה. ואת החציר ואת הבצלים – לטעום הקדרה עם הבשר. ואת השומים – לטבל הבשר והדגים. (ו) ועתה נפשנו יבשה – אמרו עתיד המן ליתפח בתוך כרסנו להרגנו כלומר יש לך ילוד אשה שאינו מוציא מה שהוא אוכל אמרו לו לרבי שמעון ובמה אתה מקיים ויתד תהיה לך על אזנך אמר להם מה שתגרי אומות העולם מביאים להם יוצא מהן אבל המן אינו יוצא מהם לעולם כדכתיב לחם אבירים אכל איש. דבר אחר: לאחר שסרחו היו מוציאים. (ז) והמן כזרע גד – הכ״ף בחיר״ק והזיי״ן בשו״א דוגמא ואיש יהודה נטע שעשועיו. (ח) שטו – כמו חקרו כמו משוט הארץ, נמצא באגדה שטו העם ולקטו – אלו הצדיקין שהיו אוכלים אותו כמו שהיה יורד. וטחנו ברחים או דכו במדכה – אלו הבינוניים. ובשלו בפרור – אלו הרשעים שהיו מבשלים אותו וזהו שנאמר וימצאו אותו מקושש עצים למה היה לו לקושש אלא מפני שהיה רשע היה רוצה לבשל את המן.

R. Yosef ibn Kaspi Shemot 16:3ר׳ יוסף אבן כספי שמות ט״ז:ג׳

ביד י״י – מיתה טבעית, כי עתה הם מתים ברעב. בשבתנו על סיר הבשר וכו׳ – נלונו על הלחם ועל הבשר, והשם מלא תאותם בבשר בערב אחד לבד, ובלחם ארבעים שנה, ולכן בשנה השנית בצאתם ממצרים בחדש השני עצמו, שבו להתרעם מן הבשר, וזה היה בקברות התאוה שהיה המסע הראשון מהר סיני, ולא אדע סבה מֵניעה לתאותם הבשר בזה הזמן שני פעמים, או הוא מצד ממשלת טלה ושור, או מצד טבע התקופה שהיא חמה ולחה, ואולי היתה הסבה בהתעוררם עתה כי נהפכו פתאום מקצה אל קצה, והיו עיפים מטורח הדרך ולא אכלו בשר רב, כי המקנה שהיה להם היו חסים עליו, והתעוררו בתחלת השנה השנית להעתקם אז מהר סיני שנחו בו כמו שנה, ונוסעים הם ללכת יום יום, ופחדו שלא יוכלו לסבול טורח הדרך.

R. Bachya Bemidbar 11:8ר׳ בחיי במדבר י״א:ח׳

שטו העם ולקטו וטחנו ברחים או דכו – לשון שטו כמו (איוב) משוט בארץ, וזה יורה שלא היה יורד זה עם זה מקובץ במקום אחד רק מפוזר ומפורד. ומה שאמר ולקטו למדך שהיה ראוי לאכלו כך. ודבר ידוע כי יש מזון ראוי בתקון אחד לא יצלח בתקון אחר, ולכך יגיד הכתוב מנפלאות המן כי היה ראוי בכל מיני התקון ללקטו ולאכלו כאשר הוא, גם לטחון אותו ברחים של יד גם לדוכו במדוכה של עץ ושל אבן גם לבשלו בקדרה, ובכל מיני התקון האלה היה טעמו טעם נכבד כטעם לשד השמן, והשבח הזה כנגד מה שאמר נפשנו יבשה הגיד כי לא תיבש נפש האוכלת אותו אבל ירוה וילחלח אותה, והיא נוטריקון לישת שמן דבש, כלומר לחלוח של שמן, כמו עיסה שנלושה בשמן וקטופה בדבש, והלמ״ד שרשית, וכן (תהלים ל״ב) נהפך לשדי בחרבוני קיץ, כלומר שנהפך שמנו יבש, ומלת השמן שמן כמשמעו ויאמר כי טעם המן כטעם לשד שהוא לחלוח השומן שהוא חשוב מכל השמן ולמעלה ממנו. ובפסוק זה במלות ״העם ולקטו וטחנו ברחים או״ תמצא בו התעוררות ורמז כשתקח אות אחת מכל תיבה *) והפסוק מסיים השמן בנו״ן, וזהו לשון ממטיר שהזכיר במן, ומה שהתחיל במלת שטו מלשון משוטט וזה מבואר. ותמצא פסוק כיוצא בו בענין יפתח כששלח למלך בני עמון (שופטים י״א) ואנכי לא חטאתי לך ואתה עשה אתי רעה להלחם בי ישפוט ה׳ השופט היום בין בני ישראל ובין בני עמון. והרמז מתחיל מן מ״ם של היום ממטה למעלה וכשתבקש הנו״ן תמצאנה בסוף פסוק, כי הוא מסיים בנו״ן, וזה מבואר. *) (והוא מטטרין)

R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 11:4-7ר׳ יוסף אבן כספי במדבר י״א:ד׳-ז׳

(ד) התאוו – כבר קדם לנו לשון ההתפעל, כי מי שיש לו תאוה ישתנה באיכות ויתפעל. וישבו ויבנו גם בני ישראל – כלם נמשכו אל האספסוף, ושבו לבכות על רוע חלקם בהעדר מהם הבשר. ואמר וישבו – כי בכו פעם אחרת עתה על רוע חלקם בטלטול כמ״ש ויהי העם כמתאננים: . (ז) והמן כזרע גד – ספר הכתוב בזה שבחי המן בכל אפניו, להראות לנו איך הנבלים האלה התרעמו על הטובה השלמה, ואיך היתה תאותם כתאות החולים המתאוים לעפר ולפחם.

Netziv Shemot 16:3נצי״ב שמות ט״ז:ג׳-ד׳

מי יתן מותנו ביד ה׳ – היינו בעת שהיה ׳יד חזקה זה הדבר׳ על ישראל שהיה בשלשת ימי אפלה, והכי מפרש במכילתא ׳לואי מתנו בשלשה ימי אפלה של מצרים׳. והנה לשון התלונה בכלל פלא, ולמה לא אמרו ׳מי יתן ועבדנו את מצרים׳ וכמו שאמרו בתלונה הראשונה (יד,יב) ״כי טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר״. ותו קשה דיוק הלשון ״כי הוצאתם אותנו להמית את כל הקהל הזה ברעב״, והכי מיבעי ׳להמיתנו ברעב׳, או ׳כי הוצאתם את כל הקהל הזה להמיתו ברעב׳. ותו קשה, למה התלוננו כאן גם על אהרן יותר מתלונתם בעמדם על הים. אלא כך הענין, שכאן לא התלוננו על עיקר יציאת מצרים לחשוב תועה שמשה עשה הכל מדעת עצמו ח״ו, כמו שהיו סבורים לפני קריעת ים סוף, שהרי אח״כ כתיב ״ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״, הרי האמינו אשר ה׳ הוציאם. אלא כך היתה התלונה על משה ואהרן, שחשבו כי ברצון ה׳ להוציא עדה קטנה של זקני הדור וצדיקים מעיקרם שהיו במצרים, ולא כל המון העם אשר כמה מהם באמת לא רצו לצאת לולי משה ואהרן החוצבים להבות אש בדבריהם ועל שפתיהם לקחו לבבם ופתום לצאת גם המה, אבל בלא זה היו מתים גם המה בתוך הרבה שלא נתרצו גם אח״כ לצאת ומתו בג׳ ימי אפלה, שכך עלה ברצון שלא ישאר מזרע ישראל פרסה במצרים, וחשבו אשר אם עלו רק עדה קטנה היה די להסתפק בצאן ובקר עד בואם אל ארץ נושבת, אבל משה ואהרן הוציאו המון רבה מדעת עצמם, כמו שהוציא משה ערב רב בלי רצון ה׳, כידוע, וע״י זה הגיעו שאין מקום להתפרנס במדבר, ובעל כרחם ימותו כולם אפילו זקני הדור והעדה שהיו ראוים לצאת. וזהו דבריהם בדיוק: מי יתן מותנו ביד ה׳ – כמו כל המתים בדבר בשביל שלא רצו לצאת. כי הוצאתם אותנו – — הדיוטים, אשר מתחלה לא רצינו לצאת ולעבוד את ה׳, ויהיה מזה סיבה: להמית את כל הקהל הזה – אפילו מי שהיה ראוי לכך מתחילה, ובעל כרחם ימותו כולם. נמצא היתה התלונה רק על משה ואהרן לפי דעתם. ומשום הכי היתה התלונה כאן גם על אהרן, שגם הוא הוכיח ופיתה אותם לצאת ממצרים ולהשתעבד למלכות שמים. והנה אמרו – בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע – שהיינו אוכלים בשר בשעת אכילת לחם לשובע אז אכלו בשר אחר המזון לתענוג. מה שאין כן במדבר, אע״ג שהיה להם בשר הרבה גם זולת השליו, שהרי הוציאו צאן ובקר מקנה כבד מאד, אבל לא השתמשו בבשר לתענוג אלא לשובע, היינו שהיו צולים ואוכלים כדרך אנשי המחנה שממלאים נפשם במה שבידם. והנה לצורך עיקר התלונה על משה ואהרן לא נצרכו להזכיר כלל בשר, שהרי אינם תובעים כי אם לחם לשבוע, אבל הזכרת בשר היה נראה שבאים בלבבם לקבול גם על זה שאינם מוצאים במדבר סיר הבשר בריוח, כיד המלך שהיה במצרים להאכילם אחר עבודתם סיר הבשר, מה שאין כן דרך האדם כשהוא ברשות עצמו לזבוח צאנו ובקרו כדי לאכול בשר, וכדאיתא בחולין (פד,א) ״אשר יצוד וגו׳״ (ויקרא יז,יג), למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת, היינו בצידה מן ההפקר. וזה היה ברמז תלונה על הקב״ה שאינו מספיק להם בשר מן ההפקר, אפילו להעדה שיצאו מרצון ה׳ יתברך. {והכי איתא בערכין (טו,א) דזהו מעשר נסיונות שניסו אבותינו בשליו ראשון, עיי״ש.} אבל לא היתה תלונה זו מפורשת יוצאת מפיהם כמו שהיתה תלונת המתאוים במדבר, ויבואר עוד לפנינו בהמשך הפרשה. הנני ממטיר לכם וגו׳ – לא אמר הקב״ה עוד ״שמעתי את תלונות בני ישראל״, ולא הקפיד על דבריהם, באשר לא נראתה התלונה כי אם על משה ואהרן לפי דעתם, וגם זה היה בצדק כי אין אדם נתפס על צערו, ועל פת לחם יפשע גבר, ומה שכללו בתלונתם סיר הבשר אינו אלא כמו מחשבה שבלב, ולא רצה הקב״ה לישא עליהם אשם, וממילא לא היתה השעה נותנת ליתן בשר כלל אחרי שלא בקשו בפה מלא, ואם היו מבקשים היה נחשב לאשמה כמו שהיה במתאוננים.

Hoil Moshe Shemot 16:31הואיל משה שמות ט״ז:ל״א

ושמעתי ששרש צפח בלשון סורי כמו תפח בלשון חכמים, רוצה לומר נפח והרחיב, לפי שבטגן חלות הקמח בשמן יחם האויר שבתוכן ויתנפח, והחלות תתפחנה. וגם שם ׳חלות׳ נגזר משרש ׳חלל׳ שהוראתו נקב והריק, לפי שבאמצעיתן רֵקות הן. ולפי זה מה שכתוב כאן אינו מתנגד למה שכתוב בפרשת בהעלותך ״והיה טעמו כטעם לשד השמן״ {במדבר י״א:ח׳}, ושם לא הגיד שהיה במן מטעם הדבש, רק שהעוגות העשויות בו היו כדבר מטוגן בשמן רב, וזה מפורש כאן בתיבת צפיחית.

Meshekh Chokhmah Shemot 16משך חכמה שמות ט״ז

וילונו כל עדת בנ״י על משה כתיב וילינו שהאספסוף ערב רב הלינו את עדת ב״י לומר כו׳ מי יתן מותנו כו׳ בשבתנו על סיר הבשר כו׳ וכמו בפ׳ בהעלותך יעו״ש.

Meshekh Chokhmah Bemidbar 11משך חכמה במדבר י״א

התאוו תאוה. פירוש אף שהיה להם בקר וצאן, בכ״ז הא נאסרה בשר תאוה, והיה צריך להביאם לאהל מועד עם כל תיקון הקרבתו, והם התאוו תאוה כו׳ את הדגה אשר נאכל במצרים חנם בלא מצות, וכעת אין רק בשר ובאלף מצות ואין כדאי על זה הטורח. ודו״ק. וירמוז, כי דג כולו היתר ואף דמו, כדתנן כריתות פרק דם שחיטה. יעו״ש... בוכים למשפחותיו כו׳ ובעיני משה רע כו׳. עפ״י מה שדרשו רז״ל על עסקי משפחותם, שנאסר להם עריות היה רע בעיני משה על שחשדוהו בדבר זה, הלא היו יודעים, שהאיסור לא לכבוד משה, כי הוא היה בן יוכבד, שהיתה אחות אביו של עמרם, והוא דבר הנאסר במתן תורה, ולכן לא זכר הכתוב עונש כרת ע״ז בפרט, כמוש״כ הראב״ע, ואיך פגמו מלהאמינו באיסורי עריות. ודו״ק. ובגמ׳ תענית ירושלמי פ״ד ה״ה וישמע העם בוכה על שלש עריות שאסר להן משה. והוא כמו דאיתא במס׳ דרך ארץ המקדש אשה נאסר בשבע נשים ואלו הן אמה וא״א וא״א ובתה וב״ב וב״ב ואחותה בזמן שהיא קיימת, וזה שש נשים שאין להם היתר, ועל עריות דקורבה גם בני נח הוזהרו. ועיין יומא דף ע״ה בזה ודו״ק... התקדשו ואכלתם בשר. כי האוכל נפש בהמה צריך שיהא דבוק במושכלות, ויהיה שכלו דבוק לשכל הנאצל מהשכל האלהי, כי אז שאר רוח לו ומותר לו מן הבהמה, ונפש הבהמה נתעלה בהתחלפו למעלת משכיל יודע ה׳, אבל ברדפיכם אחרי תאוות, וכמש״א ויתאוו תאוה, והעם בוכה למשפחותיו (עסקי עריות), לכן חשבו דגה, אשר מרבה הזרע, כמוש״כ בפירוש המשנה לרמב״ם פ״ק דיומא [ואולי זה מש״כ סוף פ״ק דמוע״ק כוורא וחלבה כו׳ לטעון גופיה וכו׳. ועיי״ש], וכן הקישואים והאבטיחים כו׳, שכן שום מרבה את הזרע כו׳, ולכן כיון שהם רדופים אחרי תאות בהמיות, מה מותר להם מהבהמה לאכול את בשרו, וכן אמר רבי ע״ה אסור לאכול בשר, ולזה רמז אם תרצו לאכול התקדשו וכו׳. ודו״ק... ויקם העם כל היום ההוא. לפי הטעמים יתכן, דקאמר ויקם העם ההוא, פירוש, אותו העם שבכו למשפחותיו הם לקטו ואכלו. אבל הצדיקים לא לקטו, שידעו שירד בזעף ה׳ ולא רצו ליקח ממנו ולהנות מן השלו. וכן תרגם יונתן וקמו חסירי מהומנתא די בעמא, וכאילו כתוב ויקם העם הוא כל היום וכל הלילה, ולכן היום במפיק. ודו״ק.