Difference between revisions of "Moshe's Killing of the Egyptian/2/he"
(37 intermediate revisions by 2 users not shown) | |||
Line 3: | Line 3: | ||
<page type="Approaches"> | <page type="Approaches"> | ||
<h1>הריגת משה את המצרי</h1> | <h1>הריגת משה את המצרי</h1> | ||
− | |||
<div class="overview"> | <div class="overview"> | ||
<h2>סקירה</h2> | <h2>סקירה</h2> | ||
− | הפרשנים | + | <p>הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא הצלת חיים. בדומה, פילון ומקורות בחז"ל מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.</p> |
− | < | + | <p>פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים, ובמקום להכפיש את המצרי, הם מציעים שמשה לא נתכוון להרוג את המצרי. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.</p> |
− | + | <p>המניעים לגישות השונות הם גם מילוי פערים טקסטואלים וגם שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהרצון להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להצדיק את מעשיו. אפשר שהחשש מפני הצבת משה כמודל של אקטביזם לוחמני או, לחילופין, הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.  </p> | |
− | + | <p>לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך של שינוי במהלך חייו?</p></div> | |
− | + | <p>בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.<fn>לסקירה מקיפה של מגוון הדעות והיסודות הפילוסופיים שעליהם הן מבוססות, ראו א. שגיא בספרו,  יהדות: בין דת למוסר (תשנ"ח): 198-182, ובמאמרו הקודם: "<a href="https://toravoda.org.il/wp-content/uploads/2018/01/gilyon199504_2.pdf">ויך את המצרי ויטמנהו בחול: דרכי ההתמודדות של המסורת היהודית עם התנהגותו של משה, ומעמד הגורם המוסרי</a>", ניסן תשנ"ה, עמ' 24.</fn></p> | |
− | </div> | + | <approaches> |
− | <p> | ||
− | < | + | <category>מעשה ראוי להערכה |
− | < | + | <p>פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח<fn>ראו <multilink><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">פילון</a><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">על חיי משה א׳:ח׳</a><a href="Philo" data-aht="parshan">אודות פילון</a></multilink> להלן המתאר אותו כמעשה צדקות. למקורות נוספים המדגישים את אומץ לבו של משה ואת מוכנותו להקריב את עצמו, ראו <multilink><a href="MekhiltaBeshalach" data-aht="source">מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a><a href="MekhiltaBeshalach" data-aht="source">דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דשירה א׳</a><a href="Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot" data-aht="parshan">אודות מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a></multilink>, <multilink><a href="TanchumaShofetim5" data-aht="source">תנחומא</a><a href="TanchumaShofetim5" data-aht="source">שופטים ה׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink>, ו<multilink><a href="RambamMoreh2-45" data-aht="source">מורה נבוכים</a><a href="RambamMoreh2-45" data-aht="source">מורה נבוכים ב׳:מ״ה</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink>. לעומת זאת, מקורות רבניים רבים המצדיקים את משה, זהירים הרבה יותר בשבחו. ראו א' שנאן, ‏"בין קידוש השם למיתת בית דין: עמדות שונות בספרות היהודית הקדומה כלפי סיפור משה והמצרי", בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת י' גפני וא' רביצקי, (ירושלים תשנ"ב): 68-67, הטוען שמקורות רבניים בתקופה מאוחרת יותר נמנעו מלהציג את פועלו של משה כמודל לחיקוי. הוא מציע שבעקבות כישלון מרד בר כוכבא, היתה זהירות כללית מתוצאות אקטביזם לוחמני, ונטייה לשמור על פרופיל יותר נמוך.</fn> מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה או בגלל שהמצרי היה אשם בחטאים נוספים.</p> |
− | < | + | <opinion>הצלת חיים |
− | <opinion | + | <p>האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.</p> |
− | <p> | + | <mekorot><multilink><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source">ויקרא רבה</a><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source">ל״ב:ד׳</a><a href="Vayikra Rabbah" data-aht="parshan">אודות ויקרא רבה</a></multilink>, <multilink><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">שמות רבה</a><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">א׳:כ״ח-כ״ט</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">אודות שמות רבה</a></multilink>,<fn>ויקרא רבה ושמות רבה מפתחים גם את הרעיון שהמצרי ניאף עם אשת העברי – ראו להלן את ההשוואה בין המקורות השונים המציגים מוטיב זה.</fn> <multilink><a href="DivreiHaYamimLeMoshe" data-aht="source">דברי הימים למשה רבנו</a><a href="DivreiHaYamimLeMoshe" data-aht="source">דברי הימים למשה רבינו [מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 358)]</a><a href="Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu" data-aht="parshan">אודות דברי הימים למשה רבנו</a></multilink>,<fn>השוו לילקוט שמעוני שמות קס"ו.</fn> <multilink><a href="HaKoremShemot2-11" data-aht="source">הכורם</a><a href="HaKoremShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="Hertz Homberg (HaKorem)" data-aht="parshan">אודות נפתלי הרץ הומברג</a></multilink>, <multilink><a href="HaketavShemot2-11" data-aht="source">הכתב והקבלה</a><a href="HaketavShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Yaakov Mecklenburg (HaKetav VeHaKabbalah)" data-aht="parshan">אודות ר' יעקב מקלנבורג</a></multilink><fn><multilink><a href="Artapanus" data-aht="source">ארטפנוס</a><a href="Artapanus" data-aht="source">(מובא באבסביוס)</a><a href="Artapanus" data-aht="parshan">אודות ארטפנוס</a></multilink> משמיט את סיפור הריגת הנוגש המצרי, אך מוסיף תיאור של משה ההורג את חאנתותס (קצין המלך המצרי) מתוך הגנה עצמית. [<multilink><a href="Josephus2-11" data-aht="source">יוספוס</a><a href="Josephus2-11" data-aht="source">קדמוניות היהודים ב׳:י״א:א׳</a><a href="Josephus" data-aht="parshan">אודות יוספוס</a></multilink>, כמו ארטפנוס, אינו מזכיר שמשה הרג את האיש המצרי, ואצל שניהם משה בורח ממצרים בגלל קנאת המצרים. שנאן (במאמרו המצוטט בהערה לעיל) טוען שסופרים יהודים-הלניסטיים "צינזרו" את הסיפור בגלל אי הנוחות של השלכותיו. אולם, הסיפור אכן מופיע בספר היובלים ובדברי יחזקאל הטרגיקן, והוא מוזכר גם בתיאורו של דמטריוס הכרונוגרף (לפי עדותו של אוסביוס ט':כ"ט).]</fn></mekorot> |
− | <mekorot><multilink><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source"> | + | <point><b>משמעות "מַכֶּה"</b> – הכורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות מקראיות שלפעמים מובן המילה "מַכֶּה" הוא הכאה במטרה להרוג.</point> |
− | <point><b> | + | <point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה"</b> – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבה ושמות רבה מפרשים את המלים האלה באופן מחדש ומסבירים שמשמעותם היא שמשה ראה במראה נבואה את פעולותיו של המצרי בעבר<fn>ראו להלן את הדיון המדרשי לגבי מעשיו הקודמים של המצרי לאשת האיש העברי.</fn> וכן מה שהיה צפוי המצרי לעשות בעתיד.<fn>אולם, גם ללא נבואה, משה היה יכול לראות שהמצרי מכה את העברי למוות (לפי דעה זו).</fn> הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים על בן עמם.</point> |
− | <point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה"</b> – | + | <point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.<fn>אם חייו של העברי היו בסכנה מיידית, זו לא היתה צריכה להיות הדאגה העיקרית של משה.</fn> לפיכך, ויקרא רבה ושמות רבה מציגים מספר דעות המפרשים את המילים האלה כאומרות שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.<fn>ראו ר' זאב איינהורן, בפירושו (פירוש מהרז"ו) לויקרא רבה ולשמות רבה, ומ"ד קאסוטו המציינים את הרמיזה האפשרית לפסוק שלנו ב<a href="Yeshayahu59-15" data-aht="source">ישעיהו נ״ט:ט״ו-ט״ז</a> ו<a href="Yeshayahu63-5" data-aht="source">ס"ג:ה'</a>, ואת הקשר לדברי הלל באבות ב':ה' "במקום שאין איש/אנשים השתדל להיות איש". אך לא ברור מדוע משה הסכים לפעול רק בתנאי שלא היה אף אחד אחר המסוגל לעשות זאת.</fn> לעומת זה, הכתב והקבלה מסביר שמשה ראה שבני ישראל שנוכחו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.<fn>השוו ר' עזריה פיגו להלן.</fn></point> |
− | <point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – | + | <point><b>סיפור רקע</b> – ויקרא רבה ושמות רבה מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" בסיפור זה כאותו "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שהיה בועלה של "אשה ישראלית" ואביו של המקלל שנסקל.<fn>בנוסף למקורות אלו, הביטוי "אִישׁ מִצְרִי" מופיע בתורה רק בבראשית ל"ט:א' ובשמות ב':י"ט. ראו <a href="$">מדרש</a> למקומות נוספים בהם המדרש מאחד בין דמויות.</fn> בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי נאף עם אשתו,<fn>ראו להלן סקירה נרחבת יותר של מוטיב זה.</fn> וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים בתקופה זו.<fn>התורה מחוקקת כנגד התנהגות זו בשמות כ"א.</fn> השוו פילון להלן.</point> |
− | <point><b> | ||
</opinion> | </opinion> | ||
− | <opinion | + | <opinion>עונש מוות |
− | <p> | + | <p>המצרי ביצע פשעים בגינם היה ראוי לעונש מוות, ומשה היה רשאי לקחת את החוק לידיים. קיימות מספר וריאציות לגישה זו:</p> |
− | <subopinion name=" | + | <subopinion name="רצח"> |
− | <p> | + | רצח |
− | <mekorot><multilink><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source"> | + | <p>הנוגש המצרי רצח ישראלים קודם המקרה שלפנינו.</p> |
− | <point><b> | + | <mekorot><multilink><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">פילון</a><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">על חיי משה א׳:ח׳</a><a href="Philo" data-aht="parshan">אודות פילון</a></multilink><fn>השוו <multilink><a href="PirkeiDRE47" data-aht="source">פרקי דרבי אליעזר</a><a href="PirkeiDRE47" data-aht="source">(היגר) מ״ז</a><a href="Pirkei DeRabbi Eliezer" data-aht="parshan">אודות פרקי דרבי אליעזר</a></multilink> המציין שהמצרי רצח איש משבט דן ושכב עם אשתו, וכתוצאה מכך האישה התעברה ונולד המקלל. תיאור זה מקביל לסיפור המופיע בויקרא רבה ובשמות רבה המובאים לעיל, ומכאן יש שהסיקו, שלפי פרקי דרבי אליעזר, הנוגש משמות ב' הרג את האיש העברי. עם זאת, פרקי דרבי אליעזר בעצמו מציין באופן מפורש (מוקדם יותר בפרק מ"ז) שהעברי היה מבני הקהתים (בהתבסס על המילה "מֵאֶחָיו").</fn></mekorot> |
− | <point><b> | + | <point><b>סיפור רקע</b> – פילון מציע שהרקע לאירוע היה ניסיונות חוזרים ונשנים של משה להקל על סבלם של העבדים העברים,<fn>ראו שמות רבה א':כ"ז-כ"ח לתיאור דומה של מאמציו של משה.</fn> ניסיונות<span class="aht-chrome-space"> שהכעיסו את הנוגש המצרי וגרמו לו לרצוח רבים מבני ישראל. אולם, יש לציין שאין איזכור לכך בטקסט המקראי.</span></point> |
− | <point><b> | + | <point><b>ראוי להערכה</b> – פילון מצהיר שהיה מעשה הגון וראוי להרוג נוגש כה אכזרי.<fn>ראו בהערה לעיל למקורות נוספים המשבחים את מעשיו של משה.</fn></point> |
+ | <point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – פילון לא מתייחס ישירות לעניין זה, אך הוא מבין שמשה רק ניצל את זכויותיו כנסיך מצרים ו"כיורש העתידי של מלכות סבו (פרעה)". מעניין לציין, שעל פי פילון, פרעה לא כעס על הריגת המצרי, אלא על כך שמשה "נכדו" עזר לאויבי ממלכתו.<fn>השוו לר"י בכור שור שמות ב':ט"ו החולק.</fn></point> | ||
</subopinion> | </subopinion> | ||
− | <subopinion name=" | + | <subopinion name="ניאוף"> |
− | <p> | + | ניאוף |
− | <mekorot><multilink><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source"> | + | <p>המצרי נאף עם אשת איש העברי המוכה.</p> |
− | <point><b> | + | <mekorot><multilink><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source">תנחומא</a><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source">שמות ט׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink>, <multilink><a href="RashiShemot2-11" data-aht="source">רש״י</a><a href="RashiShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Shelomo Yitzchaki (Rashi)" data-aht="parshan">אודות ר' שלמה יצחקי</a></multilink>, <multilink><a href="LekachTovShemot2-12" data-aht="source">לקח טוב</a><a href="LekachTovShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Toviah b. Eliezer (Lekach Tov)" data-aht="parshan">אודות ר' טוביה בן אליעזר</a></multilink>, <multilink><a href="SeikhelTovShemot2-11" data-aht="source">שכל טוב</a><a href="SeikhelTovShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="R. Menachem b. Shelomo (Seikhel Tov)" data-aht="parshan">אודות ר' מנחם בן שלמה</a></multilink>, <multilink><a href="ChizkuniShemot2-12" data-aht="source">חזקוני</a><a href="ChizkuniShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Chizkiyah b. Manoach (Chizkuni)" data-aht="parshan">אודות ר' חזקיה בן מנוח</a></multilink><fn>חזקוני מציין שבעוד לרוב נדרשת התראה לפני שניתן להעניש על עבירה, אין דרישה כזו כלפי גויים (ובהתאם לתקדים בבראשית כ':ג').</fn></mekorot> |
− | <point><b> | + | <point><b>סיפור רקע</b> – מקורות אלו מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" כאותו "אִישׁ מִצְרִי" מויקרא כ"ד:י'<fn>ראו בהערה לעיל שהמונח "אִישׁ מִצְרִי" מופיע רק בשני מקומות נוספים בתורה.</fn> שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל. מוטיב המצרי השוכב עם אשת הישראלי מופיע גם בויקרא רבה המצויין לעיל, אך שם, המצרי מנסה להסתיר את מעשיו על ידי הריגת הישראלי, ומשה מנסה למנוע רצח זה. בניגוד לכך, המקורות כאן אינם מציינים ניסיון רצח, אלא שמשה הרג את המצרי על מעשה הניאוף עצמו (חזקוני מציין זאת במפורש).<fn>שמות רבה מאחד בין שתי האפשרויות, ומציין לפסוקים המוכיחים שגם על רצח וגם על ניאוף קיים עונש מוות.</fn></point> |
− | <point><b> | + | <point><b>יחסים בהסכמה או באונס</b> – בויקרא רבה, המצרי מפתה את אשת העברי לאחר שהיא פלרטטה איתו, ובאופן דומה מפורש בשכל טוב הכותב "והשמיעה לו לרצון". לעומת זאת, במדרש תנחומא, בשמות רבה, ובפירוש רש"י, היא לא רצתה לשכב איתו והמעשה התרחש על ידי מרמה מתוך כך שחשבה שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה.<fn>נקודת המוצא בויקרא רבה היא סיפור המקלל, והמטרה היא להראות כיצד הוא נולד מתוך חטאי הוריו. כך ויקרא רבה מפנה אצבע מאשימה כלפי שני ההורים. בניגוד לכך, המטרה של תנחומא שמות ושל שמות רבה הם למקסם את חטאיו של המצרי ספיציפית ובכך להצדיק ולתמוך במעשיו של משה.<br/>בהתאם לעמדותיהם, ויקרא רבה ל"ב:ה' מקשר בין שם האישה – שלומית, לכך שהיא מפטפטת עם גברים (אמירת שלום), ואילו תנחומא ושמות רבה מקשרים את שמה ליופיה ("שלימה מכל מום").</fn> לקח טוב וחזקוני סבורים במפורש שהמקרה היה מעשה של אונס, ובהתאם לתיאור בדברי הימים למשה רבינו.</point> |
− | <point><b> | + | <point><b>משמעות המילה "מַכֶּה"</b> – לפי גישות אלה, משמעות המילה "מַכֶּה" אינה בהכרח כוונה להרוג, אלא היא מתייחסת בפשטות להכאה.</point> |
− | <point><b> | + | <point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – חזקוני מבין את תפקידו של משה כשופט שהיה אחראי על אכיפת מצוות בני נח.<fn>השוו לרשב"א המובא להלן.</fn> לחילופין, ייתכן שמקורות אלו סוברים כמו עמדת <multilink><a href="AvotDRN20" data-aht="source">אבות דרבי נתן</a><a href="AvotDRN20" data-aht="source">אבות דר׳ נתן נוסח א׳ פרק כ׳</a><a href="Avot DeRabbi Natan" data-aht="parshan">אודות אבות דרבי נתן</a></multilink> שמשה נהג מתוך התייעצות שמיימית לאחר קבלת נבואה.<fn>ראו את <multilink><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">שמות רבה</a><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">א׳:כ״ח-כ״ט</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">אודות שמות רבה</a></multilink> וכן את <multilink><a href="MidrashTehillim24-7" data-aht="source">מדרש תהלים</a><a href="MidrashTehillim24-7" data-aht="source">מדרש תהילים כ״ד:ז׳</a><a href="Midrash Tehillim" data-aht="parshan">אודות מדרש תהלים</a></multilink> שגם מציינים שמשה התייעץ עם פמליא של מעלה.</fn></point> |
+ | <point><b>מניעים פולמוסיים</b> – <multilink><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הנצחון</a><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הניצחון מ״ח</a><a href="R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen" data-aht="parshan">אודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן</a></multilink> מרמז שאחד מן המניעים להדגשת מעשיו האכזריים של המצרי הוא פולמוס עם גויים וניסיון להגן על דמותו והתנהגותו של משה.<fn>בעוד הוא מציע את זה ביחס לשיטתו של רש"י, ייתכן שמדרשים מוקדמים יותר חשו בצורך הזה גם מכיוון שתאולוגים נוצרים החל מאוגוסטינוס (ראו Contra Faustum, XXII, #70) היו ביקורתיים כלפי פעולותיו של משה.</fn></point> | ||
</subopinion> | </subopinion> | ||
− | <subopinion name=" | + | <subopinion name="הכאת איש עברי"> |
− | <p> | + | הכאת איש עברי |
− | <mekorot><multilink> | + | <p>המצרי היה ראוי לעונש מוות על הכאת האיש העברי.</p> |
− | <point><b> | + | <mekorot>ר' חנינא ב<multilink><a href="Sanhedrin58b" data-aht="source">בבלי סנהדרין</a><a href="Sanhedrin58b" data-aht="source">סנהדרין נ״ח:</a><a href="Talmud Bavli" data-aht="parshan">אודות הבבלי</a></multilink>, <multilink><a href="RashbaResponsa367" data-aht="source">רשב״א</a><a href="RashbaResponsa367" data-aht="source">שו״ת הרשב״א החדשות (מכתב יד) סימן שסז</a><a href="R. Shelomo b. Aderet" data-aht="parshan">About Rashba</a></multilink>, <multilink><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הנצחון</a><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הניצחון מ״ח</a><a href="R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen" data-aht="parshan">אודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן</a></multilink></mekorot> |
− | + | <point><b>מקור האיסור והיקף החלת העונש</b> – <multilink><a href="RanSanhedrin58b" data-aht="source">ר״ן</a><a href="RanSanhedrin58b" data-aht="source">חידושי הר״ן סנהדרין נ״ח:</a><a href="R. Nissim Gerondi (Ran)" data-aht="parshan">אודות ר' נסים גירונדי</a></multilink> מציע שתי הבנות אפשריות לפסיקת הבבלי: | |
− | + | <ul> | |
− | + | <li>חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מן הסיפור שלנו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי. לדעת הר"ן, משום שזה אירע לפני מתן תורה, מעמדו של הישראלי היה זהה למעמד כל בן נח אחר.</li> | |
− | + | <li>הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מחוייב במצוות נוספות,<fn>מכאן שמדובר באיסור נפרד משבע מצוות בני נח, ובניגוד אליהם, הוא רלוונטי רק כאשר הקורבן הינו יהודי.</fn> והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'<fn>את הרעיון שיש כאן חילול שם ה' ניתן ללמוד מהסמיכות בבבלי בין שתי המימרות של ר' חנינא. ר"ן אינו מציין זאת מפורשות.</fn> – זוהי האפשרות המועדפת על ר"ן. לפיכך, גם לפני מעמד הר סיני, לבני ישראל היה סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.</li> | |
− | + | </ul></point> | |
− | <point><b> | + | <point><b>אכיפה שמימית או יישום אנושי</b> – בעוד הבבלי מציין שגוי המכה יהודי ראוי למיתה, הוא אינו מפרט מי האדם הרשאי והמוסמך לאכוף חוק זה. |
− | + | <ul> | |
− | + | <li><multilink><a href="RambamMelakhim10-6" data-aht="source">רמב״ם</a><a href="RambamMelakhim10-6" data-aht="source">הל׳ מלכים י׳:ו׳</a><a href="RambamChovel5-3" data-aht="source">חובל ומזיק ה׳:ג׳</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink><fn>מאירי סנהדרין נ"ח: הולך בעקבות הרמב"ם.</fn> סובר שזהו חוק הנאכף בידי שמים<fn>רמב"ם <multilink><a href="TeshuvotRambam149" data-aht="source">בתשובותיו</a><a href="TeshuvotRambam149" data-aht="source">שו״ת הרמב״ם קמ״ט</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink> מסיק פסיקה מקבילה מהשימוש של הסוגיה התלמודית בלשון "חייב מיתה" במקום במילה "נהרג".</fn> ולא על ידי מערכת המשפט.<fn>מכיוון שהרמב"ם בעצמו (כמו הבבלי) מציין את המקרה של משה ונדרש הסבר למעשיו, ר' יהודה רוזאניס בספרו פרשת דרכים י' וכן <multilink><a href="MalbimShemot2-12" data-aht="source">מלבי״ם</a><a href="MalbimShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Meir Leibush Weiser (Malbim)" data-aht="parshan">אודות ר' מאיר ליבוש וייזר</a></multilink> מסבירים שמשה נהג כשלוחו של ה' ולא כשופט עלי אדמות. הם מביאים ראיה לטענתם מהמדרשים השונים בהם משה ווידא על ידי נבואה שלמצרי אין צאצאים ראויים, התייעץ עם בית הדין השמיימי, והרג את המצרי על ידי אמירת שם ה' (כל אלו אינם מיושמים במקרה של עונש מוות הנקבע בתהליכי משפט אנושי). ראו אבות דרבי נתן ומקורות רבניים נוספים המצוטטים לעיל.</fn></li> | |
− | + | <li>רשב"א לעומתו מוכיח ממעשיו של משה שעונש המוות מוצא לפועל על ידי בתי הדין.</li> | |
− | + | </ul></point> | |
− | + | <point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – רשב"א מבין שמשה פעל מתוך סמכותו כשופט,<fn>השוו לתגובת בני ישראל בשמות ב':י"ד: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ".</fn> בעוד שמפרשי משנה תורה לרמב"ם סוברים שמשה פעל כשלוחה של בית הדין השמימי.<fn>ראו פרשת דרכים, מלבי"ם, ומקורות נוספים המצוטטים בהערה שלעיל.</fn></point> | |
− | <point><b> | + | <point><b>משמעות המילה "מַכֶּה"</b> – לפי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.</point> |
− | <point><b> | ||
</subopinion> | </subopinion> | ||
</opinion> | </opinion> | ||
− | <opinion | + | <opinion>חוקי הג'ונגל |
− | <p> | + | <p>מעשיו של משה היו בהתאם לנסיבות החריגות במצרים ולא היו מבוססות על תקדים משפטי.</p> |
− | <mekorot><multilink><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source"> | + | <mekorot><multilink><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source">ר׳ עזריה פיגו</a><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source">ר׳ עזריה פיג׳ו, בינה לעתים דרוש כ״ה</a><a href="R. Azariah Figo" data-aht="parshan">אודות ר' עזריה פיגו</a></multilink>, <multilink><a href="NetzivShemot2-11" data-aht="source">נצי״ב</a><a href="NetzivShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Naftali Tzvi Yehuda Berlin (Netziv)" data-aht="parshan">אודות ר' נפתלי צבי יהודה ברלין</a></multilink>, <multilink><a href="RDZHoffmannShemot2-12" data-aht="source">ר׳ דוד צבי הופמן</a><a href="RDZHoffmannShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. David Zvi Hoffmann" data-aht="parshan">אודות ר' דוד צבי הופמן</a></multilink></mekorot> |
− | <point><b> | + | <point><b>שיפוטי או חוץ-שיפוטי</b> – בעוד רשב"א וספר הניצחון המובאים לעיל מתייחסים לחוק הכתוב, רד"צ הופמן טוען שהפרת זכויות האדם במצרים היתה כל כך נפוצה, שנורמות חוקיות לא חלו שם בכלל.<fn>לפיכך, הוא אינו מצטט את הבבלי המובא לעיל או מציע שמשה נהג בתפקיד השופט, וכן הוא דוחה את הצורך בעמדת הכתב והקבלה הטוען שחיי העבד העברי היו בסכנה מיידית.</fn> להערכתו, רק הריגת המצרי היתה מונעת לעתיד את הסלמת התנהגותו האלימה כלפי העברי, ועל כן משה נדרש לפעול בדרך בה פעל.</point> |
− | <point><b> | + | <point><b>משמעות המילה "מַכֶּה"</b> – על פי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.<fn>ראו בדומה <multilink><a href="RashbamShemot2-11" data-aht="source">רשב״ם</a><a href="RashbamShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ד</a><a href="R. Shemuel b. Meir (Rashbam)" data-aht="parshan">אודות ר' שמואל בן מאיר</a></multilink>.  רשב"ם מציין שהאיש העברי שהכה את רעהו יוצר הקבלה בין פעולתו שלו (הכאה שאינה מסכנת חיים) לזו של הנוגש המצרי.</fn></point> |
− | <point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – | + | <point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – ר' עזריה פיגו ורד"צ הופמן מסבירים שמשה הביט סביב וראה שאין ישראלי נוסף באיזור שיבוא לעזרתו.<fn>ר' עזריה פיגו מרחיב על בסיס רמיזה זו, ומשווה ומנגיד בין זה לבין חוצפתו של העברי ביום למחרת. פרפרזה של פירושו מובאת בספרו של ר' ברוך ישר, ספר בינה לעתים על התורה (עמ' 75): "<b>ויאמר לרשע למה תכה רעך</b> – למה לא ידעת להרים יד על שונאך המצרי, ועל אחיך אתה כן מרים יד?... כל עם נורמלי אוהב את אחיו ושונא את מציקו, לא כן עמי האומלל, שונא הוא את אחיו ומגיב על הריגת המצרי." |
− | + | <p>ר' פיגו מוסיף שהתנהגות זו מסבירה מדוע היה צריך גלות ארוכה במצרים. השוו לשמות רבה א':ל'.</p></fn> בניגוד למפרשים אלו, נצי"ב מפרש את המבט כחיפוש אחר סמכות מצרית שתתערב, אך משה הבין שכולם שונאים את הישראלים ואין אדם שיפעל בעדם.</point> | |
− | |||
</opinion> | </opinion> | ||
</category> | </category> | ||
− | <category name=" | + | <category name="מעשה לא מכוון"> |
− | <p> | + | מעשה לא מכוון |
− | <mekorot><multilink><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source"> | + | <p>מעשיו של משה היו בעייתיות, אבל יש להבין שהם נעשו בשוגג ובלא כוונה תחילה.</p> |
− | + | <mekorot><multilink><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source">דברים רבה (וילנא)</a><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source">ב׳:כ״ט</a><a href="DevarimRabbahLiebermanVaetchanan" data-aht="source">דברים רבה (ליברמן) ואתחנן (עמ׳ 59)</a><a href="Devarim Rabbah" data-aht="parshan">אודות דברים רבה (וילנא)</a></multilink>,<fn>ראו גם <multilink><a href="TanchumaBuberVaetchanan4" data-aht="source">תנחומא (בובר)</a><a href="TanchumaBuberVaetchanan4" data-aht="source">ואתחנן הוספה ד׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink><span class="aht-chrome-space"> והמדרש המובא בגנזי שכטר חלק א'</span> עמוד 113.</fn> <multilink><a href="RasagMishlei17-19" data-aht="source">רס"ג</a><a href="RasagMishlei17-19" data-aht="source">פירוש רס״ג משלי י״ז:י״ט</a><a href="R. Saadia Gaon" data-aht="parshan">אודות ר' סעדיה גאון</a></multilink>, <multilink><a href="ZoharMishpatim" data-aht="source">זוהר</a><a href="ZoharMishpatim" data-aht="source">פרשת משפטים דף קי״ד:</a><a href="Zohar" data-aht="parshan">אודות הזוהר</a></multilink>, <multilink><a href="ShelahVaetchanan" data-aht="source">ר׳ יצחק לוריא (האר״י)</a><a href="ShelahVaetchanan" data-aht="source">מובא בשל״ה פרשת ואתחנן, תורה אור, ה׳</a><a href="R. Yitzchak Luria (HaAri)" data-aht="parshan">אודות ר׳ יצחק לוריא</a></multilink></mekorot> | |
− | + | <point><b>איך זה היה לא מכוון?</b> ר' סעדיה סובר שלמשה לא הייתה כוונה להרוג את המצרי, ומיתתו הייתה בשגגה.<fn>כך ר' קפאח מפרש את דברי ר' סעדיה, גם כאן וגם בתפסיר לשמות ב':י"ב. [מעניין לציין שיש גם תיאולוגים מוסלמים המסבירים את תיאור הסיפור בקוראן (כ"ח:ב':ט"ו-ט"ז) בצורה דומה.] עם זאת, ייתכן שהתוצאה הבלתי מכוונת אליה התייחס ר' סעדיה לא הייתה מות המצרי כי אם הסיפור שסיפר העברי בעקבות המעשה.</fn> לעומתו, האר"י אומר שלמרות שמשה התכוון להרוג את המצרי, הוא עדיין נחשב כשוגג מכיוון שחשב שהוא נצטווה לעשות זאת. נראה כי הגישה השניה היא גם התפיסה על פי דברים רבה<fn>גם בנוסח המובא בדברים רבה (וילנא) וגם בזה המופיע בבדברים רבה (ליברמן), המדרש מנסה לקשר בין הריגת המצרי ובריחתו למדין לבין קביעת ערי מקלט לרוצח בשגגה. המדרש במהדורת ליברמן מציין בצורה מפורשת יותר שמשה בעצמו ברח לעיר מקלט: "ויך את המצרי, וכיון שהרגו ברח לעיר מקלט שנא' ויברח משה מפני פרעה". בעוד ייתכן שזו אינדיקציה לכך שמשה הרג את המצרי בשוגג, המדרש בגרסת ליברמן מוסיף ומתאר כיצד משה התייעץ עם המלאכים לפני שהחל במעשיו, דבר המצביע דווקא על תכנון מראש של מעשים אלו. מכאן יוצא שהמדרש מצרף מוטיבים אגדיים סותרים או מחדש עמדה שמשה יכל לברוח לעיר מקלט בגלל הנסיבות המיוחדות של הרצח. ייתכן גם שמשה נהג על פי החוק המצרי המאפשר מקלט גם לרוצחים במזיד (ראו להלן פירוט אודות אחוזת הכהונה של יתרו), אך אין זה סביר שזו ההנחה העומדת מאחורי גישת דברים רבה.</fn> ושל ספר הזוהר.</point> | |
− | + | <point><b>משמעות המילה "מַכֶּה" והמילה "וַיַּךְ"</b> – על פי ר' סעדיה, משמעות השורש "הכה" בשני המקרים היא להרביץ, ואינה מעידה על כוונה להרוג.<fn>השוו לפירוש הכתב והקבלה המסביר שהמילים "מַכֶּה" וכן "וַיַּךְ" מתארות מכות מוות.</fn></point> | |
− | <point><b> | + | <point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – לפי גישה זו לא ברור מדוע משה הסתכל לצדדים.<fn>ראו את ההערה לעיל המצביעה על חוסר העקביות בניסיון להסביר את מעשיו של משה כפי שעולה במהדורת ליברמן של דברים רבה.</fn></point> |
− | <point><b> | + | <point><b>הערכת לקיחת החוק לידיים</b> – גישתו של ר' סעדיה נמנעת מהאשמת משה בהרג לא מוצדק וכן פוטרת אותו מהבעייתיות בלקיחת החוק לידיים. אך על פי פירוש דברים רבה, הזוהר, והאר"י עולה שבעקבות מעשיו, נדרש משה למידה מסויימת של תשובה או כפרה.</point> |
− | <point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – | + | <point><b>משכנו של יתרו שימש עיר מקלט למשה</b> – יתרון גישה זו בכך שהיא עונה על השאלה מדוע משה נדרש לברוח ולגלות עד שגואל דמו של המצרי נפטר (ראו <a href="Shemot4-19" data-aht="source">שמות ד׳:י״ט</a>). בנוסף לכך, ייתכן שעל פי החוק המצרי, לאחוזתו של יתרו "כהן מדין" הייתה מעין חסינות, ולאנשיו של פרעה לא היתה הסמכות להיכנס לשם לאסור את משה.<fn>אולם על פי החוק המצרי משכן הכהן שימש עיר מקלט גם לרוצח במזיד. להרחבה, ראו את הדיון לגבי עמדתו של ר' דן בנושא <a href="Yitro – Religious Identity" data-aht="page">זהותו הדתית של יתרו</a>.</fn></point> |
− | <point><b> | ||
− | <point><b> | ||
</category> | </category> | ||
− | <category name=" | + | <category name="ראוי לגינוי"> |
− | <p> | + | ראוי לגינוי |
− | <mekorot><multilink><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source"> | + | <p>משה פעל במזיד וכן טעה במעשיו, וייתכן שכתוצאה מכך הוא נענש.</p> |
− | <point><b> | + | <mekorot><multilink><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source">מדרש פטירת משה</a><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source">[מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 363)]</a><a href="Midrash Petirat Moshe" data-aht="parshan">אודות מדרש פטירת משה</a></multilink>,<fn>ראו גם את המדרש הדומה המובא ב<a href="EshkolHaKofer83" data-aht="source">אשכל הכופר פ״ג (עמ׳ 36) לר׳ יהודה הדסי הקראי</a>.</fn> אולי <multilink><a href="RYBSShemot2-11" data-aht="source">ר׳ יוסף בכור שור</a><a href="RYBSShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א,י״ד-ט״ו</a><a href="R. Yosef Bekhor Shor" data-aht="parshan">אודות ר' יוסף בכור שור</a></multilink>,<fn>ר"י בכור שור מציג נרטיב בו העברי שמשה פגש ביום השני טען שהנוגש המצרי פעל מתוקף ציווי המלך ולא על דעת עצמו (ולכן לא היה ראוי להורגו). אך ייתכן שר"י בכור שור בעצמו סבר שמעשיו של משה היו מוצדקים.</fn> <multilink><a href="TziyoniShemot2-11" data-aht="source">ר׳ מנחם ציוני</a><a href="TziyoniShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Menachem Tziyoni" data-aht="parshan">אודות ר' מנחם ציוני</a></multilink></mekorot> |
− | <point><b> | + | <point><b>משה נענש</b> – בעוד שהתורה אינה מזכירה שמשה קיבל עונש או אפילו נזיפה על הריגת המצרי, במדרש פטירת משה<fn>השוו גם לתיאור הדומה שהשתמר בקובץ הקראי אשכול הכופר.</fn> המתאר באופן ציורי את הדיאלוג בין משה לבין הקב"ה לפני מותו, ניתן למצוא טענת אשמה בדברי הקב"ה אל משה וכן רמיזה לכך שבעקבות חטא זה משה היה צריך למות. לחילופין, ניתן להסביר שבגלותו למדין ריצה משה את עונשו.<fn>ראו גם <a href="$">האם נביא יכול לחטוא</a>.</fn></point> |
− | <point><b> | + | <point><b>מה היה חטאו של משה?</b> במקורות אלו ישנה עמימות בשאלה אם הביקורת על משה נובעת מהשפיטה המוטעית שלו והעוולה שנעשתה (כלומר, המצרי לא היה צריך למות – ראו ר"י בכור שור) או שהביקורת היא על לקיחת החוק לידיים (כלומר, משה חרג מסמכותו כאשר שפט בעצמו את המצרי).</point> |
− | <point><b> | + | <point><b>גילו של משה</b> – על פי הכתוב, משה הורג את המצרי קצת אחרי הגעה לגיל בגרות, ור' מנחם ציוני מייחס את קוצר רוחו לגילו הצעיר יחסית. אך התורה לא מגדירה באופן מפורש נקודת זמן מדוייקת להתרחשות האירועים, וחלק מהפרשנים מציירים את משה כמבוגר בהרבה. ראו <a href="SHE$">כרונולוגיה של שמות ב'-ד'</a> למנעד האפשרויות הרחב.</point> |
+ | <point><b>רגשות שלטו בו</b> – ר"י בכור שור מסביר שמעשיו של משה נבעו מתוך הכעס שהתעורר בעקבות חמלתו לעמו, ולא מתוך חוש קפדני של חוק וסדר.<fn><span class="aht-text">השוו </span><multilink><a href="RambanShemot2-11" data-aht="source">רמב״ן</a><a href="RambanShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="R. Moshe b. Nachman (Ramban, Nachmanides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן נחמן</a></multilink>.</fn> למקרים נוספים בהם משה מגיב בכעס, ראו <a href="Moshe" data-aht="page">דמותו של משה</a>.<fn>ראו גם את האגדה המרתקת המצוטטת בתפארת ישראל קידושין ד':ע"ז, וכן את <a href="http://leimanlibrary.com/texts_of_publications/50.%20Rabbi%20Israel%20Lipschutz%20The%20Portrait%20of%20Moses.pdf">Prof. S. Leiman</a>, "Rabbi Israel Lipschutz: The Portrait of Moses", Tradition 24 (1989): 91-98.</fn></point> | ||
</category> | </category> | ||
</approaches> | </approaches> | ||
</page> | </page> | ||
</aht-xml> | </aht-xml> |
Latest revision as of 01:24, 10 November 2019
הריגת משה את המצרי
גישות פרשניות
סקירה
הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא הצלת חיים. בדומה, פילון ומקורות בחז"ל מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.
פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים, ובמקום להכפיש את המצרי, הם מציעים שמשה לא נתכוון להרוג את המצרי. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.
המניעים לגישות השונות הם גם מילוי פערים טקסטואלים וגם שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהרצון להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להצדיק את מעשיו. אפשר שהחשש מפני הצבת משה כמודל של אקטביזם לוחמני או, לחילופין, הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.
לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך של שינוי במהלך חייו?
בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.1
מעשה ראוי להערכה
פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח2 מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה או בגלל שהמצרי היה אשם בחטאים נוספים.
הצלת חיים
האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.
עונש מוות
המצרי ביצע פשעים בגינם היה ראוי לעונש מוות, ומשה היה רשאי לקחת את החוק לידיים. קיימות מספר וריאציות לגישה זו:
רצח
הנוגש המצרי רצח ישראלים קודם המקרה שלפנינו.
ניאוף
המצרי נאף עם אשת איש העברי המוכה.
הכאת איש עברי
המצרי היה ראוי לעונש מוות על הכאת האיש העברי.
- חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מן הסיפור שלנו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי. לדעת הר"ן, משום שזה אירע לפני מתן תורה, מעמדו של הישראלי היה זהה למעמד כל בן נח אחר.
- הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מחוייב במצוות נוספות,25 והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'26 – זוהי האפשרות המועדפת על ר"ן. לפיכך, גם לפני מעמד הר סיני, לבני ישראל היה סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.
חוקי הג'ונגל
מעשיו של משה היו בהתאם לנסיבות החריגות במצרים ולא היו מבוססות על תקדים משפטי.
מעשה לא מכוון
מעשיו של משה היו בעייתיות, אבל יש להבין שהם נעשו בשוגג ובלא כוונה תחילה.
ראוי לגינוי
משה פעל במזיד וכן טעה במעשיו, וייתכן שכתוצאה מכך הוא נענש.