Difference between revisions of "Moshe's Killing of the Egyptian/2/he"

From AlHaTorah.org
Jump to navigation Jump to search
 
(37 intermediate revisions by 2 users not shown)
Line 3: Line 3:
 
<page type="Approaches">
 
<page type="Approaches">
 
<h1>הריגת משה את המצרי</h1>
 
<h1>הריגת משה את המצרי</h1>
−
<div><b><center><span class="highlighted-notice">תרגום זה עדיין לא עבר ביקורת עורך</span></center></b></div>
 
 
<div class="overview">
 
<div class="overview">
 
<h2>סקירה</h2>
 
<h2>סקירה</h2>
−
הפרשנים חולקים בשאלת האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי בעצם היה מתכוון להרוג את העברי ומעשה משה לא היה רצח אלא פיקוח נפש. בדומה, פילון ומדרשים רבניים מייחסים פשעים נוספים למצרי כגון רצח וניאוף למרות שאינם מוזכרים בסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים בתקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת חוץ מלקחת את החוק בידיים.
+
<p>הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא הצלת חיים. בדומה, פילון ומקורות בחז"ל מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.</p>
−
<continue>
+
<p>פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים, ובמקום להכפיש את המצרי, הם מציעים שמשה לא נתכוון להרוג את המצרי. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.</p>
−
<p>Other commentators take the Egyptian's actions at face value and instead condone Moshe by reducing the harshness of his deed and suggesting that Moshe had not intended to kill the Egyptian. A final approach concludes that Moshe is indeed blameworthy.</p>
+
<p>המניעים לגישות השונות הם גם מילוי פערים טקסטואלים וגם שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהרצון להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להצדיק את מעשיו. אפשר שהחשש מפני הצבת משה כמודל של אקטביזם לוחמני או, לחילופין, הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.&#160;&#160;</p>
−
<p>The various approaches are motivated both by textual issues as well as philosophical and polemical concerns. The need to defend Moshe in the face of Christian criticism may have led to attempts to justify his actions. Wariness of setting up a model of militant activism, or conversely, a desire to provoke readers into action might have influenced other commentators. Finally, the various outlooks may be partially colored by their general perceptions of Moshe. Was he a perfect leader or did he have shortcomings? Does his character undergo any transformation over the course of his life?</p>
+
<p>לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך של שינוי במהלך חייו?</p></div>
−
</continue>
+
<p>בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.<fn>לסקירה מקיפה של מגוון הדעות והיסודות הפילוסופיים שעליהם הן מבוססות, ראו א. שגיא בספרו,&#160; יהדות: בין דת למוסר (תשנ"ח): 198-182, ובמאמרו הקודם: "<a href="https://toravoda.org.il/wp-content/uploads/2018/01/gilyon199504_2.pdf">ויך את המצרי ויטמנהו בחול: דרכי ההתמודדות של המסורת היהודית עם התנהגותו של משה, ומעמד הגורם המוסרי</a>", ניסן תשנ"ה, עמ' 24.</fn></p>
−
</div>
+
<approaches>
−
<p>In analyzing and assessing Moshe's actions, Biblical commentators offer three main categories of approaches which span almost the full gamut of possibilities:<fn>For a comprehensive survey of this spectrum and the philosophical underpinnings of the various positions, see A. Sagi in his book יהדות: בין דת למוסר (תשנ"ח): 182-198, and in an earlier article "'He Slew the Egyptian and Hid Him in the Sand': Jewish Tradition and the Moral Element," HUCA 67 (1996): 55-76.</fn></p>
 
  
−
<approaches>
+
<category>מעשה ראוי להערכה
−
<category name="">Justified / Admirable
+
<p>פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח<fn>ראו&#160;<multilink><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">פילון</a><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">על חיי משה א׳:ח׳</a><a href="Philo" data-aht="parshan">אודות פילון</a></multilink> להלן המתאר אותו כמעשה צדקות. למקורות נוספים המדגישים את אומץ לבו של משה ואת מוכנותו להקריב את עצמו, ראו&#160;<multilink><a href="MekhiltaBeshalach" data-aht="source">מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a><a href="MekhiltaBeshalach" data-aht="source">דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דשירה א׳</a><a href="Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot" data-aht="parshan">אודות מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a></multilink>, <multilink><a href="TanchumaShofetim5" data-aht="source">תנחומא</a><a href="TanchumaShofetim5" data-aht="source">שופטים ה׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink>, ו<multilink><a href="RambamMoreh2-45" data-aht="source">מורה נבוכים</a><a href="RambamMoreh2-45" data-aht="source">מורה נבוכים ב׳:מ״ה</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink>. לעומת זאת, מקורות רבניים רבים המצדיקים את משה, זהירים הרבה יותר בשבחו. ראו א' שנאן, &#8207;"בין קידוש השם למיתת בית דין: עמדות שונות בספרות היהודית הקדומה כלפי סיפור משה והמצרי", בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת י' גפני וא' רביצקי, (ירושלים תשנ"ב): 68-67, הטוען שמקורות רבניים בתקופה מאוחרת יותר נמנעו מלהציג את פועלו של משה כמודל לחיקוי. הוא מציע שבעקבות כישלון מרד בר כוכבא, היתה זהירות כללית מתוצאות אקטביזם לוחמני, ונטייה לשמור על פרופיל יותר נמוך.</fn>&#160;מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה או בגלל שהמצרי היה אשם בחטאים נוספים.</p>
−
<p>Moshe's action was an appropriate and praiseworthy<fn>See Philo below who describes it as a pious action. For additional sources which extol Moshe's courage and self-sacrifice, see <multilink><a href="MekhiltaBeshalach" data-aht="source">Mekhilta DeRabbi Yishmael</a><a href="MekhiltaBeshalach" data-aht="source">Beshalach Shirah 1</a><a href="Mekhilta DeRabbi Yishmael" data-aht="parshan">About the Mekhilta DeRabbi Yishmael</a></multilink>, <multilink><a href="TanchumaShofetim5" data-aht="source">Tanchuma</a><a href="TanchumaShofetim5" data-aht="source">Shofetim 5</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">About the Tanchuma</a></multilink>, and <multilink><a href="RambamMoreh2-45" data-aht="source">Moreh Nevukhim</a><a href="RambamMoreh2-45" data-aht="source">2:45</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">About Rambam</a></multilink>. However, many other Rabbinic sources, despite vindicating Moshe, are much more muted in their praise. See A. Shinan, &#8207;"בין קידוש השם למיתת בית דין: עמדות שונות בספרות היהודית הקדומה כלפי סיפור משה והמצרי", בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת י' גפני וא' רביצקי, (ירושלים תשנ"ב): 67-68, who posits that later Rabbinic sources avoided presenting Moshe's actions as a model to be imitated. He suggests that in the wake of the failure of the Bar Kochba Rebellion, there was a general wariness of the consequences of militant activism, and an inclination toward keeping a lower profile.</fn> response because the Egyptian was either endangering the life of the Hebrew or guilty of other heinous crimes.</p>
+
<opinion>הצלת חיים
−
<opinion name="">Saving a Life
+
<p>האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.</p>
−
<p>The Egyptian taskmaster intended to murder the Hebrew man, and all bystanders were thus obligated to save the Hebrew even at the price of the life of his Egyptian pursuer.</p>
+
<mekorot><multilink><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source">ויקרא רבה</a><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source">ל״ב:ד׳</a><a href="Vayikra Rabbah" data-aht="parshan">אודות ויקרא רבה</a></multilink>, <multilink><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">שמות רבה</a><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">א׳:כ״ח-כ״ט</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">אודות שמות רבה</a></multilink>,<fn>ויקרא רבה ושמות רבה מפתחים גם את הרעיון שהמצרי ניאף עם אשת העברי&#160;– ראו להלן את ההשוואה בין המקורות השונים המציגים מוטיב זה.</fn> <multilink><a href="DivreiHaYamimLeMoshe" data-aht="source">דברי הימים למשה רבנו</a><a href="DivreiHaYamimLeMoshe" data-aht="source">דברי הימים למשה רבינו [מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 358)]</a><a href="Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu" data-aht="parshan">אודות דברי הימים למשה רבנו</a></multilink>,<fn>השוו לילקוט שמעוני שמות קס"ו.</fn> <multilink><a href="HaKoremShemot2-11" data-aht="source">הכורם</a><a href="HaKoremShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="Hertz Homberg (HaKorem)" data-aht="parshan">אודות נפתלי הרץ הומברג</a></multilink>, <multilink><a href="HaketavShemot2-11" data-aht="source">הכתב והקבלה</a><a href="HaketavShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Yaakov Mecklenburg (HaKetav VeHaKabbalah)" data-aht="parshan">אודות ר' יעקב מקלנבורג</a></multilink><fn><multilink><a href="Artapanus" data-aht="source">ארטפנוס</a><a href="Artapanus" data-aht="source">(מובא באבסביוס)</a><a href="Artapanus" data-aht="parshan">אודות ארטפנוס</a></multilink>&#160;משמיט את&#160;סיפור הריגת&#160;הנוגש המצרי, אך מוסיף תיאור של משה ההורג את חאנתותס (קצין המלך המצרי) מתוך הגנה עצמית. [<multilink><a href="Josephus2-11" data-aht="source">יוספוס</a><a href="Josephus2-11" data-aht="source">קדמוניות היהודים ב׳:י״א:א׳</a><a href="Josephus" data-aht="parshan">אודות יוספוס</a></multilink>, כמו ארטפנוס, אינו מזכיר שמשה הרג את האיש המצרי, ואצל שניהם משה בורח ממצרים בגלל קנאת המצרים. שנאן (במאמרו המצוטט בהערה לעיל) טוען שסופרים יהודים-הלניסטיים "צינזרו" את הסיפור בגלל אי הנוחות של השלכותיו. אולם, הסיפור אכן מופיע בספר היובלים ובדברי יחזקאל הטרגיקן, והוא מוזכר גם&#160;בתיאורו של דמטריוס הכרונוגרף (לפי עדותו של אוסביוס ט':כ"ט).]</fn></mekorot>
−
<mekorot><multilink><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source">Vayikra Rabbah</a><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source">32:4</a><a href="Vayikra Rabbah" data-aht="parshan">About Vayikra Rabbah</a></multilink>, <multilink><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">Shemot Rabbah</a><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">1:28-29</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">About Shemot Rabbah</a></multilink>,<fn>Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah also develop the motif of the Egyptian having committed adultery with the Hebrew man's wife - see below for a comparison of the various sources which present this motif.</fn> <multilink><a href="DivreiHaYamimLeMoshe" data-aht="source">Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu</a><a href="DivreiHaYamimLeMoshe" data-aht="source">Otzar HaMidrashim (Eisenstein p.358)</a><a href="Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu" data-aht="parshan">About Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu</a></multilink>,<fn>Cf. Yalkut Shimoni Shemot 166.</fn> <multilink><a href="HaKoremShemot2-11" data-aht="source">HaKorem</a><a href="HaKoremShemot2-11" data-aht="source">Shemot 2:11</a><a href="Hertz Homberg (HaKorem)" data-aht="parshan">About Hertz Homberg (HaKorem)</a></multilink>, <multilink><a href="HaketavShemot2-11" data-aht="source">HaKetav VeHaKabbalah</a><a href="HaketavShemot2-11" data-aht="source">Shemot 2:11-12</a><a href="R. Yaakov Mecklenburg (HaKetav VeHaKabbalah)" data-aht="parshan">About HaKetav VeHaKabbalah</a></multilink><fn><multilink><a href="Artapanus" data-aht="source">Artapanus</a><a href="Artapanus" data-aht="source">Cited by Eusebius Praeparatio Evangelica 9:27</a><a href="Artapanus" data-aht="parshan">About Artapanus</a></multilink> omits the story of Moshe killing the Egyptian taskmaster, but does record Moshe's slaying of Chanethothes (the Egyptian king's officer) in self-defense. [<multilink><a href="Josephus2-11" data-aht="source">Josephus</a><a href="Josephus2-11" data-aht="source">Antiquities 2:11:1</a><a href="Josephus" data-aht="parshan">About Josephus</a></multilink>, like Artapanus, also makes no mention of Moshe killing the Egyptian taskmaster, and both have Moshe fleeing Egypt because of the Egyptians' envy. Shinan (in his article cited in the note above) argues that Jewish-Hellenistic writers "censored" the story out of their discomfort with its implications. However, the story does appear in Jubilees, Ezekiel the Tragedian, and is mentioned by Eusebius (9:29) as having been extant in the account of Demetrius the Chronographer.]</fn></mekorot>
+
<point><b>משמעות "מַכֶּה"</b> – הכורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות מקראיות שלפעמים מובן המילה "מַכֶּה" הוא הכאה במטרה להרוג.</point>
−
<point><b>Meaning of "מַכֶּה"</b> – HaKorem and HaKetav VeHaKabbalah bring prooftexts to demonstrate that "מַכֶּה" sometimes indicates striking with an intent to kill.</point>
+
<point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה"</b> – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה&#160;עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבה ושמות רבה מפרשים את המלים האלה באופן מחדש ומסבירים שמשמעותם היא שמשה ראה במראה נבואה את פעולותיו של המצרי בעבר<fn>ראו להלן את הדיון המדרשי לגבי מעשיו הקודמים של המצרי לאשת האיש העברי.</fn>&#160;וכן מה שהיה צפוי המצרי לעשות בעתיד.<fn>אולם, גם ללא נבואה, משה היה יכול לראות שהמצרי מכה את העברי למוות (לפי דעה זו).</fn>&#160;הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים על בן עמם.</point>
−
<point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה"</b> – If Moshe needed to save the Israelite's life, it is unclear why he would have first stopped to look to all sides to confirm that nobody was in the vicinity. Thus, Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah reinterpret these words to mean that Moshe saw with prophetic vision what the Egyptian had done in the past<fn>See below for the Midrashic discussion of what the Egyptian had previously done to the Hebrew's wife.</fn> and what he was planning to do in the future.<fn>Even without prophecy, though, Moshe could have seen that the Egyptian was raining deathblows upon the Hebrew.</fn> HaKetav VeHaKabbalah offers a simpler alternative that Moshe looked around in astonishment that none of the Israelites present were defending their compatriot.</point>
+
<point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.<fn>אם חייו של העברי היו בסכנה מיידית, זו לא היתה צריכה להיות הדאגה העיקרית של משה.</fn>&#160;לפיכך, ויקרא רבה ושמות רבה מציגים מספר דעות המפרשים את המילים האלה כאומרות שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.<fn>ראו ר' זאב איינהורן, בפירושו (פירוש מהרז"ו) לויקרא רבה ולשמות רבה, ומ"ד קאסוטו המציינים את הרמיזה האפשרית לפסוק שלנו ב<a href="Yeshayahu59-15" data-aht="source">ישעיהו נ״ט:ט״ו-ט״ז</a> ו<a href="Yeshayahu63-5" data-aht="source">ס"ג:ה'</a>, ואת הקשר לדברי הלל באבות ב':ה' "במקום שאין איש/אנשים השתדל להיות איש". אך לא ברור מדוע משה הסכים לפעול רק בתנאי שלא היה אף אחד אחר המסוגל לעשות זאת.</fn>&#160;לעומת זה, הכתב והקבלה מסביר שמשה ראה שבני ישראל שנוכחו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.<fn>השוו ר' עזריה פיגו להלן.</fn></point>
−
<point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – Here too, this approach opts to avoid having Moshe stealthily scanning the scene for witnesses.<fn>If the Israelite's life was truly in danger, this should not have been Moshe's first concern.</fn> Thus, Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah cite a number of opinions which explain these words as meaning that there was nobody else capable of intervening.<fn>See R. Ze'ev Einhorn in his commentaries (פירוש מהרז"ו) to Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah and Cassuto who note the possible allusion to our verse in <a href="Yeshayahu59-15" data-aht="source">Yeshayahu 59:15-16</a> and <a href="Yeshayahu63-5" data-aht="source">63:5</a>, and the connection to Hillel's saying in Avot 2:5 "במקום שאין איש/אנשים השתדל להיות איש". It is not clear, however, why Moshe was willing to act only if there was no other capable person.</fn> HaKetav VeHaKabbalah, on the other hand, explains that Moshe saw that none of the Israelites present were concerned enough to intervene.<fn>Cf. R. Azariah Figo below.</fn></point>
+
<point><b>סיפור רקע</b> – ויקרא רבה ושמות רבה מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" בסיפור זה כאותו "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שהיה בועלה של "אשה ישראלית" ואביו של המקלל שנסקל.<fn>בנוסף למקורות אלו, הביטוי "אִישׁ מִצְרִי" מופיע בתורה רק בבראשית ל"ט:א' ובשמות ב':י"ט. ראו&#160;<a href="$">מדרש</a>&#160;למקומות נוספים בהם המדרש מאחד בין דמויות.</fn> בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי נאף עם אשתו,<fn>ראו להלן סקירה נרחבת יותר של מוטיב זה.</fn>&#160;וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים בתקופה זו.<fn>התורה מחוקקת כנגד התנהגות זו בשמות כ"א.</fn> השוו פילון להלן.</point>
−
<point><b>Backdrop</b> – Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah identify the "אִישׁ מִצְרִי" with the אִישׁ מִצְרִי" mentioned in Vayikra 24:10 whose union with an Israelite woman produced the blasphemer.<fn>The only other places in Torah where the term "אִישׁ מִצְרִי" appears are Bereshit 39:1 and Shemot 2:19. See <a href="$">Midrash</a> for other cases where the Midrash consolidates characters.</fn> Based on this, they reconstruct the background to the story, suggesting that the Israelite man had discovered that the Egyptian had slept with his wife,<fn>See below for further analysis of this motif.</fn> and the Egyptian intended to murder him so that nobody would find out. Alternatively, though, the Egyptian's savage conduct was merely typical treatment of slaves in the Ancient Near East.<fn>The Torah legislates against this in Shemot 21.</fn> Cf. Philo below.</point>
 
 
</opinion>
 
</opinion>
−
<opinion name="">Capital Crimes
+
<opinion>עונש מוות
−
<p>The Egyptian had committed crimes for which he was deserving of death, and Moshe was authorized to take the law into his own hands. There are a number of variations of this possibility:</p>
+
<p>המצרי&#160;ביצע פשעים בגינם היה ראוי לעונש מוות, ומשה היה רשאי לקחת את החוק לידיים. קיימות מספר וריאציות לגישה זו:</p>
−
<subopinion name="Murder">Murder
+
<subopinion name="רצח">
−
<p>The Egyptian taskmaster had previously murdered Hebrews.</p>
+
רצח
−
<mekorot><multilink><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">Philo</a><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">On the Life of Moshe 1:VIII</a><a href="Philo" data-aht="parshan">About Philo</a></multilink><fn>Cf. <multilink><a href="PirkeiDRE47" data-aht="source">Pirkei DeRabbi Eliezer</a><a href="PirkeiDRE47" data-aht="source">47</a><a href="Pirkei DeRabbi Eliezer" data-aht="parshan">About Pirkei DeRabbi Eliezer</a></multilink> which states that an Egyptian taskmaster murdered an Israelite man from the tribe of Dan and slept with his wife and that the blasphemer was the progeny of this union. This account parallels the story found in Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah above, leading some to suggest that according to Pirkei DeRabbi Eliezer the taskmaster from Shemot 2 actually killed the Hebrew. However, Pirkei DeRabbi Eliezer itself explicitly states (earlier in Chapter 47) that the Hebrew in the Shemot 2 incident was a Kehatite (based on the word "מֵאֶחָיו").</fn></mekorot>
+
<p>הנוגש המצרי רצח ישראלים קודם המקרה שלפנינו.</p>
−
<point><b>Backdrop</b> – Philo attempts to place the episode in a context in which Moshe's persistent efforts to alleviate the suffering of the Israelite slaves<fn>See Shemot Rabbah 1:27-28 for a similar account of Moshe's efforts.</fn> had infuriated the Egyptian taskmaster and caused him to murder many of the Israelites. However, there is no hint of this in the Biblical text.</point>
+
<mekorot><multilink><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">פילון</a><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">על חיי משה א׳:ח׳</a><a href="Philo" data-aht="parshan">אודות פילון</a></multilink><fn>השוו&#160;<multilink><a href="PirkeiDRE47" data-aht="source">פרקי דרבי אליעזר</a><a href="PirkeiDRE47" data-aht="source">(היגר) מ״ז</a><a href="Pirkei DeRabbi Eliezer" data-aht="parshan">אודות פרקי דרבי אליעזר</a></multilink>&#160;המציין שהמצרי רצח איש משבט דן ושכב עם אשתו, וכתוצאה מכך האישה התעברה ונולד המקלל. תיאור זה מקביל לסיפור המופיע בויקרא רבה ובשמות רבה המובאים לעיל, ומכאן יש שהסיקו, שלפי פרקי דרבי אליעזר, הנוגש משמות ב' הרג את האיש העברי. עם זאת, פרקי דרבי אליעזר בעצמו מציין באופן מפורש (מוקדם יותר בפרק מ"ז) שהעברי היה מבני הקהתים (בהתבסס על המילה "מֵאֶחָיו").</fn></mekorot>
−
<point><b>Worthy of praise</b> – Philo notes that it was a pious action to kill such a savage taskmaster.<fn>See note above regarding other sources which laud Moshe's conduct.</fn></point>
+
<point><b>סיפור רקע</b> – פילון מציע שהרקע לאירוע היה ניסיונות חוזרים ונשנים של משה להקל על סבלם של העבדים העברים,<fn>ראו שמות רבה א':כ"ז-כ"ח לתיאור דומה של מאמציו של משה.</fn> ניסיונות<span class="aht-chrome-space"> שהכעיסו את הנוגש המצרי וגרמו לו לרצוח רבים מבני ישראל. אולם, יש לציין שאין איזכור לכך בטקסט המקראי.</span></point>
−
<point><b>Taking the law into one's own hands</b> – Philo does not address this issue explicitly, but he may believe that Moshe was simply exercising his rights as the Egyptian crown prince and "future inheritor of his grandfather's kingdom". Interestingly, according to Philo, even Paroh was angered not by the killing of the Egyptian per se, but rather because his "grandson" Moshe was helping his enemies.<fn>Cf. R"Y Bekhor Shor Shemot 2:15 who disagrees.</fn></point>
+
<point><b>ראוי להערכה</b> – פילון מצהיר שהיה מעשה הגון וראוי להרוג נוגש כה אכזרי.<fn>ראו בהערה לעיל למקורות נוספים המשבחים את מעשיו של משה.</fn></point>
 +
<point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – פילון לא מתייחס ישירות לעניין זה, אך הוא מבין שמשה רק ניצל את זכויותיו כנסיך מצרים ו"כיורש העתידי של מלכות סבו (פרעה)". מעניין לציין, שעל פי פילון, פרעה לא כעס על הריגת המצרי, אלא על כך שמשה "נכדו" עזר לאויבי ממלכתו.<fn>השוו&#160;לר"י בכור שור שמות ב':ט"ו החולק.</fn></point>
 
</subopinion>
 
</subopinion>
−
<subopinion name="Adultery">Adultery
+
<subopinion name="ניאוף">
−
<p>The Egyptian had committed adultery with the Hebrew's wife.</p>
+
ניאוף
−
<mekorot><multilink><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source">Tanchuma</a><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source">Shemot 9</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">About the Tanchuma</a></multilink>, <multilink><a href="RashiShemot2-11" data-aht="source">Rashi</a><a href="RashiShemot2-11" data-aht="source">Shemot 2:12</a><a href="R. Shelomo Yitzchaki (Rashi)" data-aht="parshan">About Rashi</a></multilink>, <multilink><a href="LekachTovShemot2-12" data-aht="source">Lekach Tov</a><a href="LekachTovShemot2-12" data-aht="source">Shemot 2:12</a><a href="R. Toviah b. Eliezer (Lekach Tov)" data-aht="parshan">About Lekach Tov</a></multilink>, <multilink><a href="SeikhelTovShemot2-11" data-aht="source">Seikhel Tov</a><a href="SeikhelTovShemot2-11" data-aht="source">Shemot 2:11</a><a href="R. Menachem b. Shelomo" data-aht="parshan">About Seikhel Tov</a></multilink>, <multilink><a href="ChizkuniShemot2-12" data-aht="source">Chizkuni</a><a href="ChizkuniShemot2-12" data-aht="source">Shemot 2:12</a><a href="R. Chizkiyah b. Manoach (Chizkuni)" data-aht="parshan">About Chizkuni</a></multilink><fn>Chizkuni notes that while a warning (התראה) is generally needed before punishment can be administered, it is not required for non-Jews (as per the precedent of Bereshit 20:3).</fn></mekorot>
+
<p>המצרי נאף עם אשת איש העברי המוכה.</p>
−
<point><b>Backdrop</b> – These sources identify the "אִישׁ מִצְרִי" with the "אִישׁ מִצְרִי" from Vayikra 24:10<fn>See the note above that the term "אִישׁ מִצְרִי" appears in only two other places in the Torah.</fn> whose union with an Israelite woman produced the blasphemer. This motif of the Egyptian committing adultery with the Hebrew's wife is found already in Vayikra Rabbah above, but there the Egyptian attempts to cover up his actions by killing the Israelite, and it is to prevent this murder that Moshe kills the Egyptian. In contrast, the sources here make no mention of attempted murder, and apparently have Moshe killing the Egyptian because of the adultery (this is explicit in Chizkuni).<fn>Shemot Rabbah combines both possibilities, citing prooftexts that each of murder and adultery warrant the death penalty.</fn></point>
+
<mekorot><multilink><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source">תנחומא</a><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source">שמות ט׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink>, <multilink><a href="RashiShemot2-11" data-aht="source">רש״י</a><a href="RashiShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Shelomo Yitzchaki (Rashi)" data-aht="parshan">אודות ר' שלמה יצחקי</a></multilink>, <multilink><a href="LekachTovShemot2-12" data-aht="source">לקח טוב</a><a href="LekachTovShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Toviah b. Eliezer (Lekach Tov)" data-aht="parshan">אודות ר' טוביה בן אליעזר</a></multilink>, <multilink><a href="SeikhelTovShemot2-11" data-aht="source">שכל טוב</a><a href="SeikhelTovShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="R. Menachem b. Shelomo (Seikhel Tov)" data-aht="parshan">אודות ר' מנחם בן שלמה</a></multilink>, <multilink><a href="ChizkuniShemot2-12" data-aht="source">חזקוני</a><a href="ChizkuniShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Chizkiyah b. Manoach (Chizkuni)" data-aht="parshan">אודות ר' חזקיה בן מנוח</a></multilink><fn>חזקוני מציין שבעוד לרוב נדרשת התראה לפני שניתן להעניש על עבירה, אין דרישה כזו כלפי גויים (ובהתאם לתקדים בבראשית כ':ג').</fn></mekorot>
−
<point><b>Consensual relations or rape</b> – In Vayikra Rabbah, the Egyptian seduces the Hebrew's wife after she flirts with him, and this is most explicit in Seikhel Tov "והשמיעה לו לרצון". According to Tanchuma, Shemot Rabbah, and Rashi, though, the act is against her will, as the Egyptian fooled her into thinking she was engaging in intercourse with her husband.<fn>The point of departure in Vayikra Rabbah is the pericope of the blasphemer, and the goal is to show how he was conceived in sin. Thus Vayikra Rabbah indicates the culpability of both parents. In contrast, the goal of Tanchuma Shemot and Shemot Rabbah is to maximize the sins of specifically the Egyptian, and thereby vindicate Moshe.</fn> Lekach Tov and Chizkuni refer to the act as outright rape, and this matches the description in Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu.<fn>In accordance with their positions, Vayikra Rabbah 32:5 links the woman's name שלומית to her chatting with men (saying שלום), while Tanchuma and Shemot Rabbah connect it to her beauty ("שלימה מכל מום").</fn></point>
+
<point><b>סיפור רקע</b> – מקורות אלו מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" כאותו "אִישׁ מִצְרִי" מויקרא כ"ד:י'<fn>ראו בהערה לעיל שהמונח "אִישׁ מִצְרִי" מופיע רק בשני מקומות נוספים בתורה.</fn>&#160;שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל. מוטיב המצרי השוכב עם אשת הישראלי מופיע גם בויקרא רבה המצויין לעיל, אך שם, המצרי מנסה להסתיר את מעשיו על ידי הריגת הישראלי, ומשה מנסה למנוע רצח זה. בניגוד לכך, המקורות כאן אינם מציינים ניסיון רצח, אלא שמשה הרג את המצרי על מעשה הניאוף עצמו (חזקוני מציין זאת במפורש).<fn>שמות רבה מאחד בין שתי האפשרויות, ומציין לפסוקים המוכיחים שגם על רצח וגם על ניאוף קיים עונש מוות.</fn></point>
−
<point><b>Meaning of "מַכֶּה"</b> – According to these sources "מַכֶּה" can mean simply beating and does not necessarily imply an intent to kill.</point>
+
<point><b>יחסים בהסכמה או באונס</b> – בויקרא רבה, המצרי מפתה את אשת העברי לאחר שהיא פלרטטה איתו, ובאופן דומה מפורש בשכל טוב הכותב "והשמיעה לו לרצון". לעומת זאת, במדרש תנחומא, בשמות רבה, ובפירוש רש"י, היא לא רצתה לשכב איתו והמעשה התרחש על ידי מרמה מתוך כך שחשבה שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה.<fn>נקודת המוצא בויקרא רבה היא סיפור המקלל, והמטרה היא להראות כיצד הוא נולד מתוך חטאי הוריו. כך ויקרא רבה מפנה אצבע מאשימה כלפי שני ההורים. בניגוד לכך, המטרה של תנחומא שמות ושל שמות רבה הם למקסם את חטאיו של המצרי ספיציפית ובכך להצדיק ולתמוך במעשיו של משה.<br/>בהתאם לעמדותיהם, ויקרא רבה ל"ב:ה' מקשר בין שם האישה – שלומית, לכך שהיא מפטפטת עם גברים (אמירת שלום), ואילו תנחומא ושמות רבה מקשרים את שמה ליופיה ("שלימה מכל מום").</fn>&#160;לקח טוב וחזקוני סבורים במפורש שהמקרה היה מעשה של אונס, ובהתאם לתיאור בדברי הימים למשה רבינו.</point>
−
<point><b>Taking the law into one's own hands</b> – Chizkuni appears to view Moshe as a judge responsible for enforcing the Noachide laws.<fn>Cf. Rashba cited below.</fn> Alternatively, these sources may hold like <multilink><a href="AvotDRN20" data-aht="source">Avot DeRabbi Natan</a><a href="AvotDRN20" data-aht="source">Version 1, Ch. 20</a><a href="Avot DeRabbi Natan" data-aht="parshan">About Avot DeRabbi Natan</a></multilink> that Moshe acted in due process by consulting with the heavenly courts.<fn>See <multilink><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">Shemot Rabbah</a><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">1:29</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">About Shemot Rabbah</a></multilink> and <multilink><a href="MidrashTehillim24-7" data-aht="source">Midrash Tehillim</a><a href="MidrashTehillim24-7" data-aht="source">24:7</a><a href="Midrash Tehillim" data-aht="parshan">About Midrash Tehillim</a></multilink> who also speak of Moshe consulting with angels.</fn></point>
+
<point><b>משמעות המילה&#160;"מַכֶּה"</b> – לפי גישות אלה, משמעות המילה "מַכֶּה" אינה בהכרח כוונה להרוג, אלא היא מתייחסת בפשטות להכאה.</point>
−
<point><b>Polemical motivations</b> – <multilink><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">Sefer HaNitzachon</a><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">48</a><a href="R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen" data-aht="parshan">About R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen</a></multilink> suggests that the amplification of the Egyptian's evil deeds according to this approach is prompted by polemical concerns and an attempt to defend Moshe's conduct.<fn>While he suggests this with regard to Rashi's position, it is possible that earlier Midrashim felt such a need as well, as many Christian theologians beginning with Augustine (see Contra Faustum, Book XXII, #70) were critical of Moshe's actions.</fn></point>
+
<point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – חזקוני מבין את תפקידו של משה כשופט שהיה אחראי על אכיפת מצוות בני נח.<fn>השוו לרשב"א המובא להלן.</fn> לחילופין, ייתכן שמקורות אלו סוברים כמו עמדת <multilink><a href="AvotDRN20" data-aht="source">אבות דרבי נתן</a><a href="AvotDRN20" data-aht="source">אבות דר׳ נתן נוסח א׳ פרק כ׳</a><a href="Avot DeRabbi Natan" data-aht="parshan">אודות אבות דרבי נתן</a></multilink>&#160;שמשה נהג מתוך התייעצות שמיימית לאחר קבלת נבואה.<fn>ראו את&#160;<multilink><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">שמות רבה</a><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">א׳:כ״ח-כ״ט</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">אודות שמות רבה</a></multilink>&#160;וכן את&#160;<multilink><a href="MidrashTehillim24-7" data-aht="source">מדרש תהלים</a><a href="MidrashTehillim24-7" data-aht="source">מדרש תהילים כ״ד:ז׳</a><a href="Midrash Tehillim" data-aht="parshan">אודות מדרש תהלים</a></multilink>&#160;שגם מציינים שמשה התייעץ עם פמליא של מעלה.</fn></point>
 +
<point><b>מניעים פולמוסיים</b> – <multilink><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הנצחון</a><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הניצחון מ״ח</a><a href="R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen" data-aht="parshan">אודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן</a></multilink>&#160;מרמז שאחד מן המניעים להדגשת מעשיו האכזריים של המצרי הוא פולמוס עם גויים וניסיון להגן על דמותו והתנהגותו של משה.<fn>בעוד הוא מציע את זה ביחס לשיטתו של רש"י, ייתכן שמדרשים מוקדמים יותר חשו בצורך הזה גם מכיוון שתאולוגים נוצרים החל מאוגוסטינוס (ראו Contra Faustum, XXII, #70) היו ביקורתיים כלפי פעולותיו של משה.</fn></point>
 
</subopinion>
 
</subopinion>
−
<subopinion name="Striking an Israelite">Striking an Israelite
+
<subopinion name="הכאת איש עברי">
−
<p>The Egyptian deserved death simply for beating the Hebrew.</p>
+
הכאת איש עברי
−
<mekorot><multilink>R. Chanina in <a href="Sanhedrin58b" data-aht="source">Bavli Sanhedrin</a><a href="Sanhedrin58b" data-aht="source">Sanhedrin 58b</a><a href="Talmud Bavli" data-aht="parshan">About the Bavli</a></multilink>, <multilink><a href="RashbaResponsa367" data-aht="source">Rashba</a><a href="RashbaResponsa367" data-aht="source">Responsa (New) #367</a><a href="R. Shelomo b. Aderet" data-aht="parshan">About Rashba</a></multilink>, <multilink><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">Sefer HaNitzachon</a><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">48</a><a href="R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen" data-aht="parshan">About R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen</a></multilink></mekorot>
+
<p>המצרי היה ראוי לעונש מוות על הכאת האיש העברי.</p>
−
<point><b>Nature of the prohibition and the scope of its application</b> – The <multilink><a href="RanSanhedrin58b" data-aht="source">Ran</a><a href="RanSanhedrin58b" data-aht="source">Sanhedrin 58b</a><a href="R. Nissim Gerondi (Ran)" data-aht="parshan">About R. Nissim Gerondi</a></multilink> discusses two possible understandings of the Bavli's ruling:
+
<mekorot>ר' חנינא ב<multilink><a href="Sanhedrin58b" data-aht="source">בבלי סנהדרין</a><a href="Sanhedrin58b" data-aht="source">סנהדרין נ״ח:</a><a href="Talmud Bavli" data-aht="parshan">אודות הבבלי</a></multilink>, <multilink><a href="RashbaResponsa367" data-aht="source">רשב״א</a><a href="RashbaResponsa367" data-aht="source">שו״ת הרשב״א החדשות (מכתב יד) סימן שסז</a><a href="R. Shelomo b. Aderet" data-aht="parshan">About Rashba</a></multilink>, <multilink><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הנצחון</a><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הניצחון מ״ח</a><a href="R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen" data-aht="parshan">אודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן</a></multilink></mekorot>
−
<ul>
+
<point><b>מקור האיסור והיקף החלת העונש</b> – <multilink><a href="RanSanhedrin58b" data-aht="source">ר״ן</a><a href="RanSanhedrin58b" data-aht="source">חידושי הר״ן סנהדרין נ״ח:</a><a href="R. Nissim Gerondi (Ran)" data-aht="parshan">אודות ר' נסים גירונדי</a></multilink>&#160;מציע שתי הבנות אפשריות לפסיקת הבבלי:
−
<li>Personal injury is included in the general Noachide prohibition of stealing – The Ran notes that according to this possibility, the law would apply even in a case where a non-Jew struck another non-Jew. He also suggests that this reading could find support from Moshe's killing of the Egyptian, as since this event transpired before the giving of the Torah, the beaten Israelite had merely the same status as any other Noachide.</li>
+
<ul>
−
<li>Striking a Jew is prohibited because he is the recipient of additional Divine commandments,<fn>Thus, the prohibition would be separate from the seven cardinal Noachide laws and, in contrast to them, it would be applicable only when the victim is a Jew.</fn> and thus smiting him causes a desecration of God's name<fn>The notion of the desecration of God's name can be derived from the Bavli's juxtaposition of the two statements of R. Chanina. It is not explicitly stated by the Ran.</fn> – This is the Ran's preferred option. Accordingly, even prior to Sinai, the Israelites possessed a special status by virtue of the extra commandments which they had already received, and this is why Moshe was justified in killing the Egyptian.</li>
+
<li>חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מן הסיפור שלנו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי. לדעת הר"ן, משום שזה אירע לפני מתן תורה, מעמדו של הישראלי היה זהה למעמד כל בן נח אחר.</li>
−
</ul>
+
<li>הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מחוייב במצוות נוספות,<fn>מכאן שמדובר באיסור נפרד משבע מצוות בני נח, ובניגוד אליהם, הוא רלוונטי רק כאשר הקורבן הינו יהודי.</fn>&#160;והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'<fn>את הרעיון שיש כאן חילול שם ה' ניתן ללמוד מהסמיכות&#160;בבבלי בין שתי המימרות של ר' חנינא. ר"ן אינו מציין זאת מפורשות.</fn> – זוהי האפשרות המועדפת על ר"ן. לפיכך, גם לפני מעמד הר סיני, לבני ישראל היה סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.</li>
−
</point>
+
</ul></point>
−
<point><b>Heavenly or human implementation</b> – While the Bavli states that a non-Jew who strikes a Jew is deserving of death, it does not indicate who is authorized to enforce this penalty.
+
<point><b>אכיפה שמימית או יישום אנושי</b> – בעוד הבבלי מציין שגוי המכה יהודי ראוי למיתה, הוא אינו מפרט מי האדם הרשאי והמוסמך לאכוף חוק זה.
−
<ul>
+
<ul>
−
<li><multilink><a href="RambamMelakhim10-6" data-aht="source">Rambam</a><a href="RambamMelakhim10-6" data-aht="source">Hilkhot Melakhim 10:6</a><a href="RambamChovel5-3" data-aht="source">Hilkhot Chovel UMazzik 5:3</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">About Rambam</a></multilink><fn>Meiri Sanhedrin 58b follows in Rambam's footsteps.</fn> maintains that this is a Divinely executed punishment<fn>Rambam in a <multilink><a href="TeshuvotRambam149" data-aht="source">responsum</a><a href="TeshuvotRambam149" data-aht="source">Teshuvot HaRambam 149</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">About Rambam</a></multilink> deduces a parallel ruling from the Talmud's use of the language "חייב מיתה" rather than "נהרג".</fn> and not one carried out by the judicial system,<fn>As the Rambam himself (like the Bavli) cites the case of Moshe and must account for Moshe's actions, R. Yehuda Rosanes in his Parashat Derakhim (#10) and <multilink><a href="MalbimShemot2-12" data-aht="source">Malbim</a><a href="MalbimShemot2-12" data-aht="source">Shemot 2:12</a><a href="R. Meir Leibush Weiser (Malbim)" data-aht="parshan">About Malbim</a></multilink> explain that Moshe was acting as God's representative rather than in a judicial capacity. They support their contention from the various Midrashim that Moshe prophetically confirmed that the Egyptian would not sire any deserving descendants, that he consulted with the Heavenly court, and that he killed the Egyptian by uttering God's name (all of these would not apply in capital punishment implemented through a human judiciary). See Avot DeRabbi Natan and the other Rabbinic sources cited above.</fn></li>
+
<li><multilink><a href="RambamMelakhim10-6" data-aht="source">רמב״ם</a><a href="RambamMelakhim10-6" data-aht="source">הל׳ מלכים י׳:ו׳</a><a href="RambamChovel5-3" data-aht="source">חובל ומזיק ה׳:ג׳</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink><fn>מאירי סנהדרין נ"ח: הולך בעקבות הרמב"ם.</fn>&#160;סובר שזהו חוק הנאכף בידי שמים<fn>רמב"ם&#160;<multilink><a href="TeshuvotRambam149" data-aht="source">בתשובותיו</a><a href="TeshuvotRambam149" data-aht="source">שו״ת הרמב״ם קמ״ט</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink>&#160;מסיק פסיקה מקבילה מהשימוש של הסוגיה התלמודית בלשון "חייב מיתה"&#160;במקום במילה "נהרג".</fn>&#160;ולא על ידי מערכת המשפט.<fn>מכיוון שהרמב"ם בעצמו (כמו הבבלי) מציין את המקרה של משה ונדרש הסבר למעשיו, ר' יהודה רוזאניס בספרו פרשת דרכים י' וכן&#160;<multilink><a href="MalbimShemot2-12" data-aht="source">מלבי״ם</a><a href="MalbimShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Meir Leibush Weiser (Malbim)" data-aht="parshan">אודות ר' מאיר ליבוש וייזר</a></multilink>&#160;מסבירים שמשה נהג כשלוחו של ה' ולא כשופט עלי אדמות. הם מביאים ראיה לטענתם מהמדרשים השונים בהם משה ווידא על ידי נבואה שלמצרי אין צאצאים ראויים, התייעץ עם בית הדין השמיימי, והרג את המצרי על ידי אמירת שם ה' (כל אלו אינם מיושמים במקרה של עונש מוות הנקבע בתהליכי משפט אנושי). ראו אבות דרבי נתן ומקורות רבניים נוספים המצוטטים לעיל.</fn></li>
−
<li>Rashba proves from the case of Moshe that the death penalty is in fact meted out by the courts.</li>
+
<li>רשב"א לעומתו מוכיח ממעשיו של משה שעונש המוות מוצא לפועל על ידי בתי הדין.</li>
−
</ul>
+
</ul></point>
−
</point>
+
<point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – רשב"א מבין שמשה פעל מתוך סמכותו כשופט,<fn>השוו&#160;לתגובת בני ישראל בשמות ב':י"ד: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ".</fn>&#160;בעוד שמפרשי משנה תורה לרמב"ם סוברים שמשה פעל כשלוחה של בית הדין השמימי.<fn>ראו פרשת דרכים, מלבי"ם, ומקורות נוספים המצוטטים בהערה שלעיל.</fn></point>
−
<point><b>Taking the law into one's own hands</b> – The Rashba views Moshe as acting in the capacity of a judge,<fn>Cf. the Israelites reaction in Shemot 2:14 "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ".</fn> while commentators on the Rambam view Moshe as an extension of the Divine court.<fn>See Parashat Derakhim and Malbim and additional sources cited in the note above.</fn></point>
+
<point><b>משמעות המילה&#160;"מַכֶּה"</b> – לפי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.</point>
−
<point><b>Meaning of "מַכֶּה"</b> – According to these sources "מַכֶּה" can mean simply beating and does not necessarily imply an intent to kill.</point>
 
 
</subopinion>
 
</subopinion>
 
</opinion>
 
</opinion>
−
<opinion name="">Law of the Jungle
+
<opinion>חוקי הג'ונגל
−
<p>Moshe's action was due to the extraordinary circumstances and not based on a strict legal precedent.</p>
+
<p>מעשיו של משה היו בהתאם לנסיבות החריגות במצרים ולא היו מבוססות על תקדים משפטי.</p>
−
<mekorot><multilink><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source">R. Azariah Figo</a><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source">Binah LaIttim 25</a><a href="R. Azariah Figo" data-aht="parshan">About R. Azariah Figo</a></multilink>, <multilink><a href="NetzivShemot2-11" data-aht="source">Netziv</a><a href="NetzivShemot2-11" data-aht="source">Shemot 2:11</a><a href="R. Naftali Tzvi Yehuda Berlin (Netziv)" data-aht="parshan">About Netziv</a></multilink>, <multilink><a href="RDZHoffmannShemot2-12" data-aht="source">R. D"Z Hoffmann</a><a href="RDZHoffmannShemot2-12" data-aht="source">Shemot 2:12</a><a href="R. David Zvi Hoffmann" data-aht="parshan">About R. D"Z Hoffmann</a></multilink></mekorot>
+
<mekorot><multilink><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source">ר׳ עזריה פיגו</a><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source">ר׳ עזריה פיג׳ו, בינה לעתים דרוש כ״ה</a><a href="R. Azariah Figo" data-aht="parshan">אודות ר' עזריה פיגו</a></multilink>, <multilink><a href="NetzivShemot2-11" data-aht="source">נצי״ב</a><a href="NetzivShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Naftali Tzvi Yehuda Berlin (Netziv)" data-aht="parshan">אודות ר' נפתלי צבי יהודה ברלין</a></multilink>, <multilink><a href="RDZHoffmannShemot2-12" data-aht="source">ר׳ דוד צבי הופמן</a><a href="RDZHoffmannShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. David Zvi Hoffmann" data-aht="parshan">אודות ר' דוד צבי הופמן</a></multilink></mekorot>
−
<point><b>Judicial or extra-judicial</b> – While the Rashba and Sefer HaNitzachon above appeal to the letter of the law, R. D"Z Hoffmann argues that the trampling of human rights in Egypt was so massive that legal norms did not apply.<fn>Thus, he neither cites the Bavli above nor suggests that Moshe was acting in the capacity of a judge, and he dismisses the need for the position of HaKetav VeHaKabbalah that the Israelite's life was in imminent danger.</fn> In his estimation, any measure short of killing the Egyptian would not have prevented him from intensifying his abusive behavior in the future, and this is what obligated Moshe to act in the way he did.</point>
+
<point><b>שיפוטי או חוץ-שיפוטי</b> – בעוד רשב"א וספר הניצחון המובאים לעיל מתייחסים לחוק הכתוב, רד"צ הופמן טוען שהפרת זכויות האדם במצרים היתה כל כך נפוצה, שנורמות חוקיות לא חלו שם בכלל.<fn>לפיכך, הוא אינו מצטט את הבבלי המובא לעיל או מציע שמשה נהג בתפקיד השופט, וכן הוא דוחה את הצורך בעמדת הכתב והקבלה הטוען שחיי העבד העברי היו בסכנה מיידית.</fn> להערכתו,&#160;רק הריגת המצרי היתה מונעת לעתיד את הסלמת התנהגותו האלימה כלפי העברי, ועל כן משה נדרש לפעול בדרך בה פעל.</point>
−
<point><b>Meaning of "מַכֶּה"</b> – According to these sources "מַכֶּה" can mean simply beating and does not necessarily imply an intent to kill.</point>
+
<point><b>משמעות המילה "מַכֶּה"</b> – על פי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.<fn>ראו בדומה <multilink><a href="RashbamShemot2-11" data-aht="source">רשב״ם</a><a href="RashbamShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ד</a><a href="R. Shemuel b. Meir (Rashbam)" data-aht="parshan">אודות ר' שמואל בן מאיר</a></multilink>.&#160; רשב"ם מציין שהאיש העברי שהכה את רעהו יוצר הקבלה בין פעולתו שלו (הכאה שאינה מסכנת חיים) לזו של הנוגש המצרי.</fn></point>
−
<point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – R. Azariah Figo and R. D"Z Hoffmann explain that Moshe looked around and saw that no other Israelite was coming to the rescue.<fn>R. Azariah Figo elaborates on this callousness, and contrasts it with the impudence of the Hebrew on the following day. His interpretation is paraphrased by R. Barukh Yashar in his edited collection ספר בינה לעתים על התורה (p. 75):
+
<point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – ר' עזריה פיגו ורד"צ הופמן מסבירים שמשה הביט סביב וראה שאין ישראלי נוסף באיזור שיבוא לעזרתו.<fn>ר' עזריה פיגו מרחיב על בסיס רמיזה זו, ומשווה ומנגיד בין זה לבין חוצפתו של העברי ביום למחרת. פרפרזה של פירושו מובאת בספרו של ר' ברוך ישר, ספר בינה לעתים על התורה (עמ' 75): "<b>ויאמר לרשע למה תכה רעך</b> – למה לא ידעת להרים יד על שונאך המצרי, ועל אחיך אתה כן מרים יד?... כל עם נורמלי אוהב את אחיו ושונא את מציקו, לא כן עמי האומלל, שונא הוא את אחיו ומגיב על הריגת המצרי."
−
<p dir="rtl">"ויאמר לרשע למה תכה רעך – למה לא ידעת להרים יד על שונאך המצרי, ועל אחיך אתה כן מרים יד?... כל עם נורמלי אוהב את אחיו ושונא את מציקו, לא כן עמי האומלל, שונא הוא את אחיו ומגיב על הריגת המצרי."</p>
+
<p>ר' פיגו מוסיף שהתנהגות זו מסבירה מדוע היה צריך גלות ארוכה במצרים. השוו לשמות רבה א':ל'.</p></fn>&#160;בניגוד למפרשים אלו, נצי"ב מפרש את המבט כחיפוש אחר סמכות מצרית שתתערב, אך משה הבין שכולם שונאים את הישראלים ואין אדם שיפעל בעדם.</point>
−
<p>R. Figo adds that this behavior explains the need for such a lengthy exile in Egypt. Cf. Shemot Rabbah 1:30.</p></fn> The Netziv, in contrast, interprets that Moshe searched in vain for an Egyptian authority to intervene, but realized that they all hated the Israelites and would not act.</point>
 
 
</opinion>
 
</opinion>
 
</category>
 
</category>
−
<category name="Unintentional">Unintentional
+
<category name="מעשה לא מכוון">
−
<p>Moshe's action was problematic, but it was considered to be unintentional (שוגג).</p>
+
מעשה לא מכוון
−
<mekorot><multilink><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source">Devarim Rabbah</a><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source">Vilna 2:29</a><a href="DevarimRabbahLiebermanVaetchanan" data-aht="source">Lieberman Vaetchanan (p.59)</a><a href="Devarim Rabbah" data-aht="parshan">About Devarim Rabbah</a></multilink>,<fn>See also <multilink><a href="TanchumaBuberVaetchanan4" data-aht="source">Tanchuma (Buber)</a><a href="TanchumaBuberVaetchanan4" data-aht="source">Vaetchanan Hosafah 4</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">About Tanchuma (Buber)</a></multilink> and the Midrash found in Ginzei Schechter Vol. I p. 113.</fn>  
+
<p>מעשיו של משה היו בעייתיות, אבל יש להבין שהם נעשו בשוגג ובלא כוונה תחילה.</p>
−
<multilink><a href="RasagMishlei17-19" data-aht="source">R. Saadia</a><a href="RasagMishlei17-19" data-aht="source">Commentary Mishlei 17:19</a><a href="R. Saadia Gaon" data-aht="parshan">About R. Saadia</a></multilink>,  
+
<mekorot><multilink><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source">דברים רבה (וילנא)</a><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source">ב׳:כ״ט</a><a href="DevarimRabbahLiebermanVaetchanan" data-aht="source">דברים רבה (ליברמן) ואתחנן (עמ׳ 59)</a><a href="Devarim Rabbah" data-aht="parshan">אודות דברים רבה (וילנא)</a></multilink>,<fn>ראו גם&#160;<multilink><a href="TanchumaBuberVaetchanan4" data-aht="source">תנחומא (בובר)</a><a href="TanchumaBuberVaetchanan4" data-aht="source">ואתחנן הוספה ד׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink><span class="aht-chrome-space"> והמדרש המובא בגנזי שכטר חלק א'</span> עמוד 113.</fn> <multilink><a href="RasagMishlei17-19" data-aht="source">רס"ג</a><a href="RasagMishlei17-19" data-aht="source">פירוש רס״ג משלי י״ז:י״ט</a><a href="R. Saadia Gaon" data-aht="parshan">אודות ר' סעדיה גאון</a></multilink>, <multilink><a href="ZoharMishpatim" data-aht="source">זוהר</a><a href="ZoharMishpatim" data-aht="source">פרשת משפטים דף קי״ד:</a><a href="Zohar" data-aht="parshan">אודות הזוהר</a></multilink>, <multilink><a href="ShelahVaetchanan" data-aht="source">ר׳ יצחק לוריא (האר״י)</a><a href="ShelahVaetchanan" data-aht="source">מובא בשל״ה פרשת ואתחנן, תורה אור, ה׳</a><a href="R. Yitzchak Luria (HaAri)" data-aht="parshan">אודות ר׳ יצחק לוריא</a></multilink></mekorot>
−
<multilink><a href="ZoharMishpatim" data-aht="source">Zohar</a><a href="ZoharMishpatim" data-aht="source">Parashat Mishpatim (p. 114b)</a><a href="Zohar" data-aht="parshan">About the Zohar</a></multilink>,  
+
<point><b>איך זה היה לא מכוון?</b> ר' סעדיה סובר שלמשה לא הייתה כוונה להרוג את המצרי, ומיתתו הייתה בשגגה.<fn>כך ר' קפאח מפרש את דברי ר' סעדיה, גם כאן וגם בתפסיר לשמות ב':י"ב. [מעניין לציין שיש גם תיאולוגים מוסלמים המסבירים את תיאור הסיפור בקוראן (כ"ח:ב':ט"ו-ט"ז) בצורה דומה.] עם זאת, ייתכן שהתוצאה הבלתי מכוונת אליה התייחס ר' סעדיה לא הייתה מות המצרי כי אם הסיפור שסיפר העברי בעקבות המעשה.</fn> לעומתו, האר"י אומר שלמרות שמשה התכוון להרוג את המצרי, הוא עדיין נחשב כשוגג מכיוון שחשב שהוא נצטווה לעשות זאת. נראה כי הגישה השניה היא גם&#160;התפיסה על פי&#160;דברים רבה<fn>גם בנוסח המובא בדברים רבה (וילנא) וגם בזה המופיע בבדברים רבה (ליברמן), המדרש מנסה לקשר בין הריגת המצרי ובריחתו למדין לבין קביעת ערי מקלט לרוצח בשגגה. המדרש במהדורת ליברמן מציין בצורה מפורשת יותר שמשה בעצמו ברח לעיר מקלט: "ויך את המצרי, וכיון שהרגו ברח לעיר מקלט שנא' ויברח משה מפני פרעה". בעוד ייתכן שזו אינדיקציה לכך שמשה הרג את המצרי בשוגג, המדרש בגרסת ליברמן מוסיף ומתאר כיצד משה התייעץ עם המלאכים לפני שהחל במעשיו, דבר המצביע דווקא על תכנון מראש של מעשים אלו. מכאן יוצא שהמדרש מצרף מוטיבים אגדיים סותרים או מחדש עמדה שמשה יכל לברוח לעיר מקלט בגלל הנסיבות המיוחדות של הרצח. ייתכן גם שמשה נהג על פי החוק המצרי המאפשר מקלט גם לרוצחים במזיד (ראו להלן פירוט אודות אחוזת הכהונה של יתרו), אך אין זה סביר שזו ההנחה העומדת מאחורי גישת דברים רבה.</fn>&#160;ושל ספר הזוהר.</point>
−
<multilink><a href="ShelahVaetchanan" data-aht="source">R. Yitzchak Luria (HaAri)</a><a href="ShelahVaetchanan" data-aht="source">cited by the Shelah Vaetchanan, Torah Ohr 5</a><a href="R. Yitzchak Luria" data-aht="parshan">About R. Yitzchak Luria</a></multilink></mekorot>
+
<point><b>משמעות המילה "מַכֶּה" והמילה "וַיַּךְ"</b> – על פי ר' סעדיה, משמעות השורש "הכה" בשני המקרים היא להרביץ, ואינה מעידה על כוונה להרוג.<fn>השוו לפירוש הכתב והקבלה המסביר שהמילים "מַכֶּה" וכן "וַיַּךְ" מתארות מכות מוות.</fn></point>
−
<point><b>How was it unintentional?</b> R. Saadia appears to maintain that Moshe had absolutely no intent to kill, and the Egyptian's death was completely inadvertent.<fn>This is how R. Kapach understands R. Saadia, both here and in his Tafsir Shemot 2:12. [Interestingly, some Islamic theologians interpret the Quran's account (28:2:15-16) of the story in similar fashion.] However, it is possible that the unintended consequence to which R. Saadia refers was not the death of the Egyptian, but rather the subsequent tale bearing of the Hebrew.</fn> In contrast, the Ari says that although Moshe intended to kill the Egyptian, he was considered to be שוגג because he thought he was commanded to do so. This latter approach seems to also be how Devarim Rabbah<fn>Both the Vilna and Lieberman versions of Devarim Rabbah link Moshe's killing of the Egyptian and subsequent fleeing to Midyan to his establishing of the Cities of Refuge for the unintentional killer. The Lieberman version is slightly more explicit in stating that Moshe himself fled to a city of refuge: "ויך את המצרי, וכיון שהרגו ברח לעיר מקלט שנא' ויברח משה מפני פרעה". While this would seemingly indicate that Moshe's killing of the Egyptian was unintentional, the Lieberman version also describes how Moshe consulted with the angels before acting, which implies that his action was premeditated. Thus, the Midrash is either conflating contradictory aggadic motifs or maintaining that Moshe qualified to flee to a city of refuge because of the extenuating circumstances for the murder. The possibility also exists that Moshe was simply following Egyptian law which allowed sanctuary even for intentional murderers (see below regarding Yitro's priestly estate), but it is unlikely that this is the understanding of Devarim Rabbah.</fn> and the Zohar understood the story.</point>
+
<point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – לפי גישה זו לא ברור מדוע משה הסתכל לצדדים.<fn>ראו את ההערה לעיל המצביעה על חוסר העקביות&#160;בניסיון להסביר את מעשיו של משה כפי שעולה במהדורת ליברמן של דברים רבה.</fn></point>
−
<point><b>Meaning of "מַכֶּה" and "וַיַּךְ"</b> – According to R. Saadia, the root הכה means to strike in the cases of both the Egyptian and Moshe, and does not imply any intent to kill.<fn>Cf. HaKetav VeHaKabbalah who explains both "מַכֶּה" and "וַיַּךְ" as deathblows.</fn></point>
+
<point><b>הערכת לקיחת החוק לידיים</b> – גישתו של ר' סעדיה נמנעת מהאשמת משה בהרג לא מוצדק וכן פוטרת אותו מהבעייתיות בלקיחת החוק לידיים. אך על פי פירוש דברים רבה, הזוהר, והאר"י עולה שבעקבות מעשיו, נדרש משה למידה מסויימת של תשובה או כפרה.</point>
−
<point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – It is unclear why Moshe would have looked to all sides.<fn>See the note above for the inconsistency created by the Lieberman version of Devarim Rabbah's attempt to explain Moshe's action.</fn></point>
+
<point><b>משכנו של יתרו שימש עיר מקלט למשה</b> – יתרון גישה זו בכך שהיא עונה על השאלה מדוע משה נדרש לברוח ולגלות עד שגואל דמו של המצרי נפטר (ראו&#160;<a href="Shemot4-19" data-aht="source">שמות ד׳:י״ט</a>). בנוסף לכך, ייתכן שעל פי החוק המצרי, לאחוזתו של יתרו "כהן מדין" הייתה מעין חסינות, ולאנשיו של פרעה לא היתה הסמכות להיכנס לשם לאסור את משה.<fn>אולם על פי החוק המצרי משכן הכהן שימש עיר מקלט גם לרוצח במזיד. להרחבה, ראו את הדיון לגבי עמדתו של ר' דן בנושא <a href="Yitro – Religious Identity" data-aht="page">זהותו הדתית של יתרו</a>.</fn></point>
−
<point><b>Vigilantism and its evaluation</b> – R. Saadia's approach avoids both the problem of an unjustified killing as well as the issue of Moshe taking the law into his own hands. From Devarim Rabbah, the Zohar, and the Ari, though, it seems that Moshe's action required some degree of repentance or atonement.</point>
 
−
<point><b>Yitro's priestly estate as Moshe's city of refuge</b> – One advantage of this approach is that it explains the need for Moshe to remain in exile until the avengers of the Egyptian's blood had died (see <a href="Shemot4-19" data-aht="source">Shemot 4:19</a>). It is also possible that according to Egyptian law, Yitro's priestly estate was off limits even to Paroh's forces.<fn>Under Egyptian law, though, the priestly estate could have provided asylum even for an intentional murderer. For more, see the discussion of R. Dan's position in <a href="Yitro – Religious Identity" data-aht="page">Yitro's Religious Identity</a>.</fn></point>
 
 
</category>
 
</category>
−
<category name="Blameworthy">Blameworthy
+
<category name="ראוי לגינוי">
−
<p>Moshe's action was both intentional and wrong, and he may have been punished as a result.</p>
+
ראוי לגינוי
−
<mekorot><multilink><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source">Midrash Petirat Moshe</a><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source">Otzar HaMidrashim (Eisenstein p.363)</a><a href="Midrash Petirat Moshe" data-aht="parshan">About Midrash Petirat Moshe</a></multilink>,<fn>See also the similar Midrash cited in the <a href="EshkolHaKofer83" data-aht="source">Eshkol HaKofer of R. Yehuda Hadasi the Karaite</a>.</fn> possibly <multilink><a href="RYBSShemot2-11" data-aht="source">R. Yosef Bekhor Shor</a><a href="RYBSShemot2-11" data-aht="source">Shemot 2:11,14,15</a><a href="R. Yosef Bekhor Shor" data-aht="parshan">About R. Yosef Bekhor Shor</a></multilink>,<fn>R"Y Bekhor Shor has the Hebrew whom Moshe encounters on the second day presenting the argument that the Egyptian taskmaster was merely carrying out the king's command. However, it is very possible that R"Y Bekhor Shor himself felt Moshe's action was justified.</fn> <multilink><a href="TziyoniShemot2-11" data-aht="source">R. Menachem Tziyoni</a><a href="TziyoniShemot2-11" data-aht="source">Shemot 2:11</a><a href="R. Menachem Tziyoni" data-aht="parshan">About R. Menachem Tziyoni</a></multilink></mekorot>
+
<p>משה פעל במזיד&#160;וכן טעה במעשיו, וייתכן שכתוצאה מכך הוא נענש.</p>
−
<point><b>Moshe punished</b> – While the Torah does not state that Moshe was punished or even rebuked for taking the life of the Egyptian, the picturesque account of Moshe's dialogue with Hashem before his death found in Midrash Petirat Moshe<fn>And in the similar account preserved in the Karaite work Eshkol HaKofer.</fn> places such an argument in God's mouth and implies that this was the reason Moshe needed to die. Alternatively, Moshe's exile to Midyan may have served as a punishment for Moshe's action.<fn>See also <a href="$">Can Prophets Sin</a>.</fn></point>
+
<mekorot><multilink><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source">מדרש פטירת משה</a><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source">[מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 363)]</a><a href="Midrash Petirat Moshe" data-aht="parshan">אודות מדרש פטירת משה</a></multilink>,<fn>ראו גם את המדרש הדומה המובא ב<a href="EshkolHaKofer83" data-aht="source">אשכל הכופר פ״ג (עמ׳ 36) לר׳ יהודה הדסי הקראי</a>.</fn> אולי <multilink><a href="RYBSShemot2-11" data-aht="source">ר׳ יוסף בכור שור</a><a href="RYBSShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א,י״ד-ט״ו</a><a href="R. Yosef Bekhor Shor" data-aht="parshan">אודות ר' יוסף בכור שור</a></multilink>,<fn>ר"י בכור שור מציג נרטיב בו העברי שמשה פגש ביום השני טען שהנוגש המצרי פעל מתוקף ציווי המלך ולא על דעת עצמו (ולכן לא היה ראוי להורגו). אך ייתכן שר"י בכור שור בעצמו סבר שמעשיו של משה היו מוצדקים.</fn> <multilink><a href="TziyoniShemot2-11" data-aht="source">ר׳ מנחם ציוני</a><a href="TziyoniShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Menachem Tziyoni" data-aht="parshan">אודות ר' מנחם ציוני</a></multilink></mekorot>
−
<point><b>What was Moshe's sin?</b> – These sources leave some ambiguity as to whether the criticism of Moshe is due to a miscarriage of justice (i.e. the Egyptian did not deserve to die – see R"Y Bekhor Shor) or because of vigilante justice (i.e. Moshe should not have taken it upon himself to serve as judge and jury).</point>
+
<point><b>משה נענש</b> – בעוד שהתורה אינה מזכירה שמשה קיבל עונש או אפילו נזיפה על הריגת המצרי, במדרש פטירת משה<fn>השוו גם לתיאור הדומה שהשתמר בקובץ&#160;הקראי אשכול הכופר.</fn> המתאר באופן ציורי את הדיאלוג בין משה לבין הקב"ה לפני מותו, ניתן למצוא טענת אשמה בדברי הקב"ה אל משה וכן רמיזה לכך שבעקבות חטא זה משה היה צריך למות. לחילופין, ניתן להסביר שבגלותו למדין ריצה משה את עונשו.<fn>ראו גם&#160;<a href="$">האם נביא יכול לחטוא</a>.</fn></point>
−
<point><b>Moshe's age</b> – The Torah implies that the incident happened shortly after Moshe had reached the age of adulthood, and R. Menachem Tziyoni attributes Moshe's impetuosity to his relative youth. However, the Torah does not provide a precise chronological time frame for the episode, and some commentators depict Moshe as much older. See <a href="SHE$">Chronology of Shemot 2-4</a> for the wide range of possibilities.</point>
+
<point><b>מה היה חטאו של משה?</b> במקורות אלו ישנה עמימות בשאלה אם הביקורת על משה נובעת מהשפיטה המוטעית שלו והעוולה שנעשתה (כלומר, המצרי לא היה צריך למות&#160;– ראו ר"י בכור שור) או שהביקורת היא על לקיחת החוק לידיים (כלומר, משה חרג מסמכותו כאשר שפט בעצמו את המצרי).</point>
−
<point><b>Emotions overcame him</b> – R"Y Bekhor Shor attributes Moshe's actions to his anger boiling over out of mercy for his brethren, rather than to a strict sense of law and order.<fn>Cf. <multilink><a href="RambanShemot2-11" data-aht="source">Ramban</a><a href="RambanShemot2-11" data-aht="source">Shemot 2:11</a><a href="R. Moshe b. Nachman (Ramban, Nachmanides)" data-aht="parshan">About Ramban</a></multilink>.</fn> For additional cases where Moshe displays anger, see <a href="Moshe" data-aht="page">Moshe's Character</a>.<fn>See also the fascinating legend cited in the Tiferet Yisrael Kiddushin 4:77, and see <a href="http://leimanlibrary.com/texts_of_publications/50.%20Rabbi%20Israel%20Lipschutz%20The%20Portrait%20of%20Moses.pdf">Prof. S. Leiman</a>, "Rabbi Israel Lipschutz: The Portrait of Moses," Tradition 24 (1989):91-98.</fn></point>
+
<point><b>גילו של משה</b> – על פי הכתוב, משה הורג את המצרי קצת אחרי הגעה לגיל בגרות, ור' מנחם ציוני מייחס את קוצר רוחו לגילו הצעיר יחסית. אך התורה לא מגדירה באופן מפורש נקודת זמן מדוייקת להתרחשות האירועים, וחלק מהפרשנים מציירים את משה כמבוגר בהרבה. ראו <a href="SHE$">כרונולוגיה של שמות ב'-ד'</a>&#160;למנעד האפשרויות הרחב.</point>
 +
<point><b>רגשות שלטו בו</b> – ר"י בכור שור מסביר שמעשיו של משה נבעו מתוך הכעס שהתעורר בעקבות חמלתו לעמו, ולא מתוך חוש קפדני של חוק וסדר.<fn><span class="aht-text">השוו </span><multilink><a href="RambanShemot2-11" data-aht="source">רמב״ן</a><a href="RambanShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="R. Moshe b. Nachman (Ramban, Nachmanides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן נחמן</a></multilink>.</fn>&#160;למקרים נוספים בהם משה מגיב בכעס, ראו <a href="Moshe" data-aht="page">דמותו של משה</a>.<fn>ראו גם את האגדה המרתקת המצוטטת בתפארת ישראל קידושין ד':ע"ז, וכן את&#160;<a href="http://leimanlibrary.com/texts_of_publications/50.%20Rabbi%20Israel%20Lipschutz%20The%20Portrait%20of%20Moses.pdf">Prof. S. Leiman</a>, "Rabbi Israel Lipschutz: The Portrait of Moses", Tradition 24 (1989): 91-98.</fn></point>
 
</category>
 
</category>
 
</approaches>
 
</approaches>
 
</page>
 
</page>
 
</aht-xml>
 
</aht-xml>

Latest revision as of 01:24, 10 November 2019

הריגת משה את המצרי

גישות פרשניות

סקירה

הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא הצלת חיים. בדומה, פילון ומקורות בחז"ל מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.

פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים, ובמקום להכפיש את המצרי, הם מציעים שמשה לא נתכוון להרוג את המצרי. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.

המניעים לגישות השונות הם גם מילוי פערים טקסטואלים וגם שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהרצון להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להצדיק את מעשיו. אפשר שהחשש מפני הצבת משה כמודל של אקטביזם לוחמני או, לחילופין, הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.  

לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך של שינוי במהלך חייו?

בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.1

מעשה ראוי להערכה

פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח2 מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה או בגלל שהמצרי היה אשם בחטאים נוספים.

הצלת חיים

האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.

מקורות:ויקרא רבהל״ב:ד׳אודות ויקרא רבה, שמות רבהא׳:כ״ח-כ״טאודות שמות רבה,3 דברי הימים למשה רבנודברי הימים למשה רבינו [מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 358)]אודות דברי הימים למשה רבנו,4 הכורםשמות ב׳:י״אאודות נפתלי הרץ הומברג, הכתב והקבלהשמות ב׳:י״א-י״באודות ר' יעקב מקלנבורג5
משמעות "מַכֶּה" – הכורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות מקראיות שלפעמים מובן המילה "מַכֶּה" הוא הכאה במטרה להרוג.
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה" – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבה ושמות רבה מפרשים את המלים האלה באופן מחדש ומסבירים שמשמעותם היא שמשה ראה במראה נבואה את פעולותיו של המצרי בעבר6 וכן מה שהיה צפוי המצרי לעשות בעתיד.7 הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים על בן עמם.
"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.8 לפיכך, ויקרא רבה ושמות רבה מציגים מספר דעות המפרשים את המילים האלה כאומרות שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.9 לעומת זה, הכתב והקבלה מסביר שמשה ראה שבני ישראל שנוכחו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.10
סיפור רקע – ויקרא רבה ושמות רבה מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" בסיפור זה כאותו "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שהיה בועלה של "אשה ישראלית" ואביו של המקלל שנסקל.11 בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי נאף עם אשתו,12 וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים בתקופה זו.13 השוו פילון להלן.

עונש מוות

המצרי ביצע פשעים בגינם היה ראוי לעונש מוות, ומשה היה רשאי לקחת את החוק לידיים. קיימות מספר וריאציות לגישה זו:

רצח

הנוגש המצרי רצח ישראלים קודם המקרה שלפנינו.

מקורות:פילוןעל חיי משה א׳:ח׳אודות פילון14
סיפור רקע – פילון מציע שהרקע לאירוע היה ניסיונות חוזרים ונשנים של משה להקל על סבלם של העבדים העברים,15 ניסיונות שהכעיסו את הנוגש המצרי וגרמו לו לרצוח רבים מבני ישראל. אולם, יש לציין שאין איזכור לכך בטקסט המקראי.
ראוי להערכה – פילון מצהיר שהיה מעשה הגון וראוי להרוג נוגש כה אכזרי.16
לקיחת החוק לידיים – פילון לא מתייחס ישירות לעניין זה, אך הוא מבין שמשה רק ניצל את זכויותיו כנסיך מצרים ו"כיורש העתידי של מלכות סבו (פרעה)". מעניין לציין, שעל פי פילון, פרעה לא כעס על הריגת המצרי, אלא על כך שמשה "נכדו" עזר לאויבי ממלכתו.17
ניאוף

המצרי נאף עם אשת איש העברי המוכה.

מקורות:תנחומאשמות ט׳אודות התנחומא, רש״ישמות ב׳:י״א-י״באודות ר' שלמה יצחקי, לקח טובשמות ב׳:י״באודות ר' טוביה בן אליעזר, שכל טובשמות ב׳:י״אאודות ר' מנחם בן שלמה, חזקונישמות ב׳:י״באודות ר' חזקיה בן מנוח18
סיפור רקע – מקורות אלו מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" כאותו "אִישׁ מִצְרִי" מויקרא כ"ד:י'19 שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל. מוטיב המצרי השוכב עם אשת הישראלי מופיע גם בויקרא רבה המצויין לעיל, אך שם, המצרי מנסה להסתיר את מעשיו על ידי הריגת הישראלי, ומשה מנסה למנוע רצח זה. בניגוד לכך, המקורות כאן אינם מציינים ניסיון רצח, אלא שמשה הרג את המצרי על מעשה הניאוף עצמו (חזקוני מציין זאת במפורש).20
יחסים בהסכמה או באונס – בויקרא רבה, המצרי מפתה את אשת העברי לאחר שהיא פלרטטה איתו, ובאופן דומה מפורש בשכל טוב הכותב "והשמיעה לו לרצון". לעומת זאת, במדרש תנחומא, בשמות רבה, ובפירוש רש"י, היא לא רצתה לשכב איתו והמעשה התרחש על ידי מרמה מתוך כך שחשבה שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה.21 לקח טוב וחזקוני סבורים במפורש שהמקרה היה מעשה של אונס, ובהתאם לתיאור בדברי הימים למשה רבינו.
משמעות המילה "מַכֶּה" – לפי גישות אלה, משמעות המילה "מַכֶּה" אינה בהכרח כוונה להרוג, אלא היא מתייחסת בפשטות להכאה.
לקיחת החוק לידיים – חזקוני מבין את תפקידו של משה כשופט שהיה אחראי על אכיפת מצוות בני נח.22 לחילופין, ייתכן שמקורות אלו סוברים כמו עמדת אבות דרבי נתןאבות דר׳ נתן נוסח א׳ פרק כ׳אודות אבות דרבי נתן שמשה נהג מתוך התייעצות שמיימית לאחר קבלת נבואה.23
מניעים פולמוסיים – ספר הנצחוןספר הניצחון מ״חאודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן מרמז שאחד מן המניעים להדגשת מעשיו האכזריים של המצרי הוא פולמוס עם גויים וניסיון להגן על דמותו והתנהגותו של משה.24
הכאת איש עברי

המצרי היה ראוי לעונש מוות על הכאת האיש העברי.

מקורות:ר' חנינא בבבלי סנהדריןסנהדרין נ״ח:אודות הבבלי, רשב״אשו״ת הרשב״א החדשות (מכתב יד) סימן שסזAbout Rashba, ספר הנצחוןספר הניצחון מ״חאודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן
מקור האיסור והיקף החלת העונש – ר״ןחידושי הר״ן סנהדרין נ״ח:אודות ר' נסים גירונדי מציע שתי הבנות אפשריות לפסיקת הבבלי:
  • חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מן הסיפור שלנו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי. לדעת הר"ן, משום שזה אירע לפני מתן תורה, מעמדו של הישראלי היה זהה למעמד כל בן נח אחר.
  • הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מחוייב במצוות נוספות,25 והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'26 – זוהי האפשרות המועדפת על ר"ן. לפיכך, גם לפני מעמד הר סיני, לבני ישראל היה סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.
אכיפה שמימית או יישום אנושי – בעוד הבבלי מציין שגוי המכה יהודי ראוי למיתה, הוא אינו מפרט מי האדם הרשאי והמוסמך לאכוף חוק זה.
לקיחת החוק לידיים – רשב"א מבין שמשה פעל מתוך סמכותו כשופט,30 בעוד שמפרשי משנה תורה לרמב"ם סוברים שמשה פעל כשלוחה של בית הדין השמימי.31
משמעות המילה "מַכֶּה" – לפי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.

חוקי הג'ונגל

מעשיו של משה היו בהתאם לנסיבות החריגות במצרים ולא היו מבוססות על תקדים משפטי.

מקורות:ר׳ עזריה פיגור׳ עזריה פיג׳ו, בינה לעתים דרוש כ״האודות ר' עזריה פיגו, נצי״בשמות ב׳:י״א-י״באודות ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ר׳ דוד צבי הופמןשמות ב׳:י״באודות ר' דוד צבי הופמן
שיפוטי או חוץ-שיפוטי – בעוד רשב"א וספר הניצחון המובאים לעיל מתייחסים לחוק הכתוב, רד"צ הופמן טוען שהפרת זכויות האדם במצרים היתה כל כך נפוצה, שנורמות חוקיות לא חלו שם בכלל.32 להערכתו, רק הריגת המצרי היתה מונעת לעתיד את הסלמת התנהגותו האלימה כלפי העברי, ועל כן משה נדרש לפעול בדרך בה פעל.
משמעות המילה "מַכֶּה" – על פי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.33
"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – ר' עזריה פיגו ורד"צ הופמן מסבירים שמשה הביט סביב וראה שאין ישראלי נוסף באיזור שיבוא לעזרתו.34 בניגוד למפרשים אלו, נצי"ב מפרש את המבט כחיפוש אחר סמכות מצרית שתתערב, אך משה הבין שכולם שונאים את הישראלים ואין אדם שיפעל בעדם.

מעשה לא מכוון

מעשיו של משה היו בעייתיות, אבל יש להבין שהם נעשו בשוגג ובלא כוונה תחילה.

מקורות:דברים רבה (וילנא)ב׳:כ״טדברים רבה (ליברמן) ואתחנן (עמ׳ 59)אודות דברים רבה (וילנא),35 רס"גפירוש רס״ג משלי י״ז:י״טאודות ר' סעדיה גאון, זוהרפרשת משפטים דף קי״ד:אודות הזוהר, ר׳ יצחק לוריא (האר״י)מובא בשל״ה פרשת ואתחנן, תורה אור, ה׳אודות ר׳ יצחק לוריא
איך זה היה לא מכוון? ר' סעדיה סובר שלמשה לא הייתה כוונה להרוג את המצרי, ומיתתו הייתה בשגגה.36 לעומתו, האר"י אומר שלמרות שמשה התכוון להרוג את המצרי, הוא עדיין נחשב כשוגג מכיוון שחשב שהוא נצטווה לעשות זאת. נראה כי הגישה השניה היא גם התפיסה על פי דברים רבה37 ושל ספר הזוהר.
משמעות המילה "מַכֶּה" והמילה "וַיַּךְ" – על פי ר' סעדיה, משמעות השורש "הכה" בשני המקרים היא להרביץ, ואינה מעידה על כוונה להרוג.38
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – לפי גישה זו לא ברור מדוע משה הסתכל לצדדים.39
הערכת לקיחת החוק לידיים – גישתו של ר' סעדיה נמנעת מהאשמת משה בהרג לא מוצדק וכן פוטרת אותו מהבעייתיות בלקיחת החוק לידיים. אך על פי פירוש דברים רבה, הזוהר, והאר"י עולה שבעקבות מעשיו, נדרש משה למידה מסויימת של תשובה או כפרה.
משכנו של יתרו שימש עיר מקלט למשה – יתרון גישה זו בכך שהיא עונה על השאלה מדוע משה נדרש לברוח ולגלות עד שגואל דמו של המצרי נפטר (ראו שמות ד׳:י״ט). בנוסף לכך, ייתכן שעל פי החוק המצרי, לאחוזתו של יתרו "כהן מדין" הייתה מעין חסינות, ולאנשיו של פרעה לא היתה הסמכות להיכנס לשם לאסור את משה.40

ראוי לגינוי

משה פעל במזיד וכן טעה במעשיו, וייתכן שכתוצאה מכך הוא נענש.

מקורות:מדרש פטירת משה[מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 363)]אודות מדרש פטירת משה,41 אולי ר׳ יוסף בכור שורשמות ב׳:י״א,י״ד-ט״ואודות ר' יוסף בכור שור,42 ר׳ מנחם ציונישמות ב׳:י״א-י״באודות ר' מנחם ציוני
משה נענש – בעוד שהתורה אינה מזכירה שמשה קיבל עונש או אפילו נזיפה על הריגת המצרי, במדרש פטירת משה43 המתאר באופן ציורי את הדיאלוג בין משה לבין הקב"ה לפני מותו, ניתן למצוא טענת אשמה בדברי הקב"ה אל משה וכן רמיזה לכך שבעקבות חטא זה משה היה צריך למות. לחילופין, ניתן להסביר שבגלותו למדין ריצה משה את עונשו.44
מה היה חטאו של משה? במקורות אלו ישנה עמימות בשאלה אם הביקורת על משה נובעת מהשפיטה המוטעית שלו והעוולה שנעשתה (כלומר, המצרי לא היה צריך למות – ראו ר"י בכור שור) או שהביקורת היא על לקיחת החוק לידיים (כלומר, משה חרג מסמכותו כאשר שפט בעצמו את המצרי).
גילו של משה – על פי הכתוב, משה הורג את המצרי קצת אחרי הגעה לגיל בגרות, ור' מנחם ציוני מייחס את קוצר רוחו לגילו הצעיר יחסית. אך התורה לא מגדירה באופן מפורש נקודת זמן מדוייקת להתרחשות האירועים, וחלק מהפרשנים מציירים את משה כמבוגר בהרבה. ראו כרונולוגיה של שמות ב'-ד' למנעד האפשרויות הרחב.
רגשות שלטו בו – ר"י בכור שור מסביר שמעשיו של משה נבעו מתוך הכעס שהתעורר בעקבות חמלתו לעמו, ולא מתוך חוש קפדני של חוק וסדר.45 למקרים נוספים בהם משה מגיב בכעס, ראו דמותו של משה.46
Retrieved from "http://alhatorah.org/w/index.php?title=Moshe%27s_Killing_of_the_Egyptian/2/he&oldid=62992&useskin=vector"