Moshe's Killing of the Egyptian/2/he

הריגת משה את המצרי

גישות פרשניות

תרגום זה עדיין לא עבר ביקורת עורך

סקירה

הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא פיקוח נפש. בדומה, פילון ומקורות רבניים מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.

פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים ובמקום להכפיש את המצרי הם מציעים שמשה לא הרג את המצרי במכוון. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.

הגישות השונות מונעות על ידי פערים טקסטואלים, וכן מתוך שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהצורך להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להגן על מעשיו ולהצדיקם. ייתכן שהניסיון לבנות מודל של אקטביזם לוחמני או לחילופין הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.  

לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך ומשה משתנה במהלך חייו?

בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.¹

מוצדק / ראוי להערכה

פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח² מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה, או בגלל שהיה אשם בחטאים נוספים.

הצלת חיים

האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.

מקורות:ויקרא רבהל״ב:ד׳אודות ויקרא רבה, שמות רבהא׳:כ״ח-כ״טאודות שמות רבה,³ דברי הימים למשה רבנודברי הימים למשה רבינו [מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 358)]אודות דברי הימים למשה רבנו,⁴ הכורםשמות ב׳:י״אאודות נפתלי הרץ הומברג, הכתב והקבלהשמות ב׳:י״א-י״באודות ר' יעקב מקלנבורג⁵

משמעות "מַכֶּה" – הקורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות שהמילה "מַכֶּה" מעידה לפעמים על הכאה במטרה להרוג.

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה" – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבה ושמות רבה מפרשים מחדש ומסבירים שמשמעות מילים אלו היא שמשה ראה בנבואה את עברו של המצרי⁶ וכן את תכנוניו לעתיד.⁷ הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים ולא מצילים על בן עמם.

"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.⁸ לפיכך, ויקרא רבה ושמות רבה מציינים מספר דעות המפרשים את המילים האלו לומר שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.⁹ לחילופין, הכתב והקבלה מסבירים שמשה ראה שבני ישראל שנחכו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.¹⁰

סיפור רקע – ויקרא רבה ושמות רבה מקשרים ומאחדים בין ה"אִישׁ מִצְרִי" כאן לבין "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל הנענש בסקילה.¹¹ בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי שכב עם אישתו,¹² וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. אך לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים במזרח הקרוב הקדום.¹³ ראו פילון להלן.

עונש מוות

המצרי ביצע פשעים בגינם היה ראוי לעונש מוות, ומשה היה רשאי לקחת את החוק לידיים. קיימות מספר וריאציות לגישה זו:

רצח

הנוגש המצרי רצח ישראלים לפני המקרה שלפנינו.

מקורות:פילוןעל חיי משה א׳:ח׳אודות פילון¹⁴

סיפור רקע – פילון מבקש להציג את ההתרחשות לרקע ניסיונות חוזרים ונשנים של משה להקל על סבלם של העבדים העברים¹⁵, ניסיונות שהכעיסו את הנושה המצרי וגרמו לו לרצוח רבים מבני ישראל. אך יש לציין שאין איזכור לכך בטקסט המקראי.

ראוי להערכה – פילון מציין שהיה ראוי להרוג נוגש כה אכזרי.¹⁶

לקחת את החוק לידיים – פילון לא מתייחס ישיריות לעניין זה, אך הוא מבין שמשה רק ניצל את זכויותיו כנסיך מצרים ו"כיורש העתידי של מלכות אבותיו". מעניין לציין, שעל פי פילון, פרעה לא כעס על הריגת המצרי, אלא על כך שמשה "נכדו" עזר לאויבי ממלכתו.¹⁷

ניאוף

המצרי נאף עם אשת האיש העברי.

מקורות:תנחומאשמות ט׳אודות התנחומא, רש״ישמות ב׳:י״א-י״באודות ר' שלמה יצחקי, לקח טובשמות ב׳:י״באודות ר' טוביה בן אליעזר, שכל טובשמות ב׳:י״אאודות ר' מנחם בן שלמה, חזקונישמות ב׳:י״באודות ר' חזקיה בן מנוח¹⁸

סיפור רקע – המקורות מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" כאותו "אִישׁ מִצְרִי" מויקרא כ"ד:י'¹⁹ שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל. מוטיב המצרי השוכב עם אשת הישראלי מופיע גם בויקרא רבה המצויין לעיל, אך שם המצרי מנסה להסתיר את מעשיו על ידי הריגת הישראלי, ומשה מנסה למנוע רצח זה. בניגוד לכך, המקורות כאן אינם מציינים ניסיון רצח אלא משה מבקש להרוג את המצרי על הניאוף בעצמו (חיזקוני מציין זאת מפורשות).²⁰

יחסים בהסכמה או באונס – בויקרא רבה, המצרי מפתה את אשת העברי אחרי שהיא מתחילה איתו, ובאופן דומה מפורש בשכל טוב "והשמיעה לו לרצון". לעומת זאת, במדרש תנחומא, בשמות רבה, ובפירוש רש"י היא לא רצתה לשכב איתו והמעשה התרחש על ידי מרמה מתוך כך שחשבה שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה.²¹ לקח טוב וחיזקוני מתייחסים למקרה כאונס באופן מפורש, בהתאמה לתיאור בדברי הימים למשה רבינו.²²

משמעות המילה "מַכֶּה" – על פי גישות אלו משמעות המילה "מַכֶּה" אינה בהכרח כוונה להרוג ומתייחסת בפשטות להכאה.

לקיחת החוק לידיים – חיזקוני מבין את תפקידו של משה כשופט האחראי על אכיפת מצוות בני נח.²³ לחילופין, ייתכן שמקורות אלו סוברים כמו דעת אבות דרבי נתןאבות דר׳ נתן נוסח א׳ פרק כ׳אודות אבות דרבי נתן שמשה נהג מתוך התייעצות שמיימית לאחר קבלת נבואה.²⁴

מניעים פולמוסיים – ספר הנצחוןספר הניצחון מ״חאודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן מציע שהדגשת מעשיו האכזריים של המצרי בגישה זו, נעשית מתוך החשש לעניין פולמוסי ומתוך ניסיון להגן על דרכו של משה.²⁵

הכאת איש עברי

המצרי היה ראוי לעונש מוות על הכאת האיש העברי.

מקורות:בבלי סנהדריןסנהדרין נ״ח:אודות הבבלי, רשב״אשו״ת הרשב״א החדשות (מכתב יד) סימן שסזAbout Rashba, ספר הנצחוןספר הניצחון מ״חאודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן

מקור האיסור והיקף החלת העונש – ר״ןחידושי הר״ן סנהדרין נ״ח:אודות ר' נסים גירונדי מציע שתי הבנות אפשריות לפסיקת הבבלי:

• חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו היו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מסיפורינו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי, וכל זה לפני מתן תורה, ומעמדו של הישראלי זהה למעמד כל בני נח.
• הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מקבל מצוות נוספות,²⁶ והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'²⁷ – זוהי האפשרות המועדפת על הר"ן. לפיכך, גם לפני סיני, לישראלי סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.

אכיפה שמימית או יישום אנושי – בעוד הבבלי מציין שגוי המכה יהודי ראוי למיתה, אין פירוט לגבי אדם הרשאי והמוסמך לאכוף חוק זה.

• רמב״םהל׳ מלכים י׳:ו׳חובל ומזיק ה׳:ג׳אודות ר' משה בן מיימון²⁸ סובר שזהו חוק הנאכף בידי שמים²⁹ ולא על ידי מערכת המשפט.³⁰
• רשב"א לעומתו מוכיח ממשה שעונש מוות מוצא לפועל על ידי בתי הדין.

לקיחת החוק לידיים – רשב"א מבין שמשה פעל מתוך סמכותו כשופט,³¹ בעוד נושאי הכלים לרמב"ם סוברים שמשה הוא הרחבה או שלוכה של בית הדין השמימי.³²

משמעות המילה "מַכֶּה" – על פי מקורות אלו המילה "מַכֶּה" היא במשמעות פשוטה של הכאה ולא בהכרח כוונה להרוג.

חוקי הג'ונגל

מעשיו של משה היו בהתאם לנסיבות החריגות ולא היו מבוססות על תקדים משפטי.

מקורות:ר׳ עזריה פיגור׳ עזריה פיג׳ו, בינה לעתים דרוש כ״האודות ר' עזריה פיגו, נצי״בשמות ב׳:י״א-י״באודות ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ר׳ דוד צבי הופמןשמות ב׳:י״באודות ר' דוד צבי הופמן

שיפוטי או חוץ-שיפוטי – בעוד רשב"א וספר הניצחון המובא לעיל מתייחסים לחוק הכתוב, רד"צ הופמן טוען שהפרת זכויות האדם במצרים היתה כל כך נפוצה, שנורמות חוקיות לא חלו שם.³³ להערכתו, רק הריגת המצרי היתה מונעת את החמרת התנהגותו האלימה כלפי העברי, ועל כן משה נדרש לפעול בדרך בה פעל.

משמעות המילה "מַכֶּה" – על פי מקורות אלו המילה "מַכֶּה" היא במשמעות פשוטה של הכאה ולא בהכרח כוונה להרוג.

"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – ר' עזריה פיגו ורד"צ הופמן מסבירים שמשה הביט סביב וראה שאין ישראלי נוסף באזור שיבוא לעזרתו.³⁴ בניגוד אליהם, הנצי"ב מפרש את המבט כחיפוש אחר סמכות מצרית שתתערב, אך משה הבין שכולם שונאים את הישראלים ואין אדם שיפעל בעדם.

בטעות ולא בכוונה

מעשיו של משה היו בעייתיות, אבל יש להבין שהם היו בלא כוונה תחילה (שוגג).

מקורות:דברים רבה (וילנא)ב׳:כ״טדברים רבה (ליברמן) ואתחנן (עמ׳ 59)אודות דברים רבה (וילנא),³⁵ רס"גפירוש רס״ג משלי י״ז:י״טאודות ר' סעדיה גאון, זוהרפרשת משפטים דף קי״ד:אודות הזוהר, ר׳ יצחק לוריא (האר״י)מובא בשל״ה פרשת ואתחנן, תורה אור, ה׳אודות ר׳ יצחק לוריא

איך זה היה לא מכוון? ר' סעדיה סובר שלמשה לא הייתה כוונה להרוג את המצרי, ומיתתו הייתה בשגגה.³⁶ לעומתו, האר"י אומר שלמרות שמשה התכוון להרוג את המצרי, הוא עדיין נחשב כשוגג מכיוון שחשב שהוא צווה לעשות זאת. נראה כי הגישה השניה היא גם התפיסה על פי דברים רבה³⁷ ושל הזוהר.

משמעות המילה "מַכֶּה" והמילה "וַיַּךְ" – על פי ר' סעדיה, משמעות השורש הכה בשני המקרים היא להרביץ, ואינה מעידה על כוונה להרוג.³⁸

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – לפי גישה זו לא ברור מדוע משה הסתכל לצדדים.³⁹

Vigilantism and its evaluation – גישתו של ר' סעדיה נמנעת מהאשמת משה בהרג לא מוצדק וכן מהבעייתיות בלקיחת החוק לידיים. על פי פירוש דברים רבה, הזוהר, והאר"י עולה שבעקבות מעשיו, נדרש משה למידה מסויימת של תשובה או כפרה.

משכנו של יתרו שימש עיר מקלט למשה – יתרון גישה זו בכך שהיא עונה על השאלה מדוע משה נדרש לצאת לגלות עד שגואל דמו של המצרי נפטר (ראו שמות ד׳:י״ט). בנוסף לכך, ייתכן שעל פי החוק המצרי, למשכנו של יתרו היה מעין חסינות, ולכוחותיו של פרעה לא היתה הסמכות להיכנס.⁴⁰

משה ראוי לאשמה

משה פעל במזיד וכן שגה במעשיו, וייתכן שכתוצאה מכך הוא נענש.

מקורות:מדרש פטירת משה[מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 363)]אודות מדרש פטירת משה,⁴¹ אולי ר׳ יוסף בכור שורשמות ב׳:י״א,י״ד-ט״ואודות ר' יוסף בכור שור,⁴² ר׳ מנחם ציונישמות ב׳:י״א-י״באודות ר' מנחם ציוני

משה נענש – בעוד בתורה אין עונש או אפילו נזיפה במשה על הריגת המצרי, במדרש פטירת משה ⁴³ המתאר באופן ציורי את הדיאלוג בין משה לבין הקב"ה לפני מותו, ניתן למצוא טענת אשמה בדברי הקב"ה וכן רמיזה לכך שבעקבות חטא זה משה צריך למות. לחילופין, ניתן להסביר שבגלותו למדין ריצה משה את עונשו.⁴⁴

מה היה חטאו של משה? במקורות אלו ישנה עמימות בשאלה אם הביקורת על משה נובעת מהשפיטה המוטעית שלו והעוולה שנעשתה (כלומר, המצרי לא היה צריך למות – ראו ר"י בכור שור) או שהביקורת היא על לקיחת החוק לידיים (כלומר, משה חרג מסמכותו כאשר שפט בעצמו את המצרי).

גילו של משה – על פי הכתוב משה הורג את המצרי קצת אחרי הגעה לגיל בגרות, ור' מנחם ציוני מייחס את קוצר רוחו לגילו הצעיר יחסית. אך התורה לא מגדירה באופן מפורש נקודת זמן מדוייקת להתרחשות האירועים, וחלק מהפרשנים מציירים את משה כמבוגר בהרבה. ראוChronology of Shemot 2-4 למנעד האפשרויות הרחב.

רגשות שלטו בו – ר"י בכור שור מסביר שמעשיו של משה נבעו מתוך הכעס שהתעורר בעקבות חמלתו לעמו, ולא מתוך חוש קפדני של חוק וסדר.⁴⁵ למקרים נוספים בהם משה מתנהג בכעס, ראוMoshe's Character.⁴⁶

¹ לסקירה מקיפה של מנעד זה והיסודות הפילוסופיים במבחר הדעות ראו א. שגיא בספרו,  יהדות: בין דת למוסר (תשנ"ח): 182-198, ובמאמר קודם: "ויך את המצרי ויטמנהו בחול: דרכי ההתמודדות של המסורת היהודית עם התנהגותו של משה, ומעמד הגורם המוסרי," גיליון, ניסן תשנ"ה עמ' 24 https://toravoda.org.il/wp-content/uploads/2018/01/gilyon199504_2.pdf

² ראו פילון להלן המתאר אותו כמעשה דתי. למקורות נוספים המדגישים את האומץ של משה את הקרבתו, ראו מכילתא דרבי ישמעאל שמותדרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דשירה א׳אודות מכילתא דרבי ישמעאל שמות, תנחומאשופטים ה׳אודות התנחומא, ואת מורה נבוכיםמורה נבוכים ב׳:מ״האודות ר' משה בן מיימון. לעומת זאת, מקורות רבניים רבים המצדיקים את משה, זהירים הרבה יותר בשבחו. ראו א. שנאן, ‏"בין קידוש השם למיתת בית דין: עמדות שונות בספרות היהודית הקדומה כלפי סיפור משה והמצרי", בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת י' גפני וא' רביצקי, (ירושלים תשנ"ב): 67-68, הטוען שמאוחר יותר מקורות רבניים נמנעו מלהציג את פועלו של משה כמודל לחיקוי. הוא מציע שבעקבות כישלון מרד בר כוכבא, היתה זהירות כללית מתוצאות אקטביזם לוחמני, ונטייה לשמור על פרופיל נמוך.

³ ויקרא רבה ושמות רבה מפתחים גם את הרעיון שהמצרי ניאף עם אשת העברי – ראו להלן את ההשוואה בין המקורות השונים המציגים מוטיב זה.

⁴ ראו בהשוואה לילקוט שמעוני שמות 166.

⁵ ארטפנוס(מובא באבסביוס)אודות ארטפנוס משמיט את סיפור הריגת הנושה המצרי, אך מוסיף תיאור של משה ההורג את חאנתותס (קצין המלך המצרי) מתוך הגנה עצמית. . [יוספוסקדמוניות היהודים ב׳:י״א:א׳אודות יוספוס, כמו ארטפנוס, אינו מזכיר שמשה הרג את האיש המצרי, ואצל שניהם משה בורח ממצרים בגלל קנאתם. שנאן (במאמרו המצוטט בהערה לעיל) טוען שסופרים יהודים-הלניסטיים "צינזרו" את הסיפור בגלל אי הנוחות של השלכותיו. אולם, הסיפור שב ומופיע בספר היובלים. Shinan (in his article cited in the note above) argues that Jewish-Hellenistic writers "censored" the story out of their discomfort with its implications. However, the story does appear in Jubilees, Ezekiel the Tragedian, and is mentioned by Eusebius (9:29) as having been extant in the account of Demetrius the Chronographer.]

⁶ See below for the Midrashic discussion of what the Egyptian had previously done to the Hebrew's wife.

⁷ Even without prophecy, though, Moshe could have seen that the Egyptian was raining deathblows upon the Hebrew.

⁸ If the Israelite's life was truly in danger, this should not have been Moshe's first concern.

⁹ See R. Ze'ev Einhorn in his commentaries (פירוש מהרז"ו) to Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah and Cassuto who note the possible allusion to our verse in ישעיהו נ״ט:ט״ו-ט״ז וס"ג:ה', and the connection to Hillel's saying in Avot 2:5 "במקום שאין איש/אנשים השתדל להיות איש". It is not clear, however, why Moshe was willing to act only if there was no other capable person.

¹⁰ ראו ר' עזריה פיגו להלן.

¹¹ בנוסף למקורות אלו, המונח "אִישׁ מִצְרִי" מופיע בתורה רק בבראשית ל"ט:א' ובשמות ב':י"ט. ראו Midrash למקומות נוספים בהם המדרש מחבר ומאחד בין דמויות.

¹² See below for further analysis of this motif.

¹³ התורה מחוקקת כנגד התנהגות זו בשמות כ"א.

¹⁴ ראו פרקי דרבי אליעזר(היגר) מ״זאודות פרקי דרבי אליעזר המציין שהמצרי רצח איש משבט דן which states that an Egyptian taskmaster murdered an Israelite man from the tribe of Dan and slept with his wife and that the blasphemer was the progeny of this union. This account parallels the story found in Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah above, leading some to suggest that according to Pirkei DeRabbi Eliezer the taskmaster from Shemot 2 actually killed the Hebrew. However, Pirkei DeRabbi Eliezer itself explicitly states (earlier in Chapter 47) that the Hebrew in the Shemot 2 incident was a Kehatite (based on the word "מֵאֶחָיו").

¹⁵ ראו שמות רבה א':כ"ז-כ"ח לתיאור דומה של מאמציו של משה.

¹⁶ ראו הערה שלעיל, לגבי מקורוות נוספים המהללים את מעשיו של משה.

¹⁷ Cf. R"Y Bekhor Shor Shemot 2:15 who disagrees.

¹⁸ Chizkuni notes that while a warning (התראה) is generally needed before punishment can be administered, it is not required for non-Jews (as per the precedent of Bereshit 20:3).

¹⁹ See the note above that the term "אִישׁ מִצְרִי" appears in only two other places in the Torah.

²⁰ שמות רבה מאחד בין שתי האפשרויות, ומציין מראי מקומות המוחיכים שגם על רצח וגם על ניאוף קיים עונש מוות.

²¹ The point of departure in Vayikra Rabbah is the pericope of the blasphemer, and the goal is to show how he was conceived in sin. Thus Vayikra Rabbah indicates the culpability of both parents. In contrast, the goal of Tanchuma Shemot and Shemot Rabbah is to maximize the sins of specifically the Egyptian, and thereby vindicate Moshe.

²² בהתאם לשיטתם, ויקרא רבה ל"ב:ה' מקשר בין שם האישה - שלומית, לכך שהיא מפטפטת עם גברים (אמירת שלום) ואילו תנחומא ושמות רבה מקשרים את שמה ליופיה ("שלימה מכל מום").

²³ ראו רשב"א המובא להלן.

²⁴ ראו את שמות רבהא׳:כ״ח-כ״טאודות שמות רבה וכן את מדרש תהליםמדרש תהילים כ״ד:ז׳אודות מדרש תהלים שגם מציינים שמשה התייעץ עם מלאכים.

²⁵ בעוד הוא מציע את זה ביחס לשיטתו של רש"י, ייתכן שמדרשים מוקדמים יותר חשו בצורך הזה גם מכיוון שתאולוגים נוצרים החל מאוגסטין (See Contra Faustum, Book XXII, #70) היו ביקורתיים כלפי פעולותיו של משה.

²⁶ Thus, the prohibition would be separate from the seven cardinal Noachide laws and, in contrast to them, it would be applicable only when the victim is a Jew.

²⁷ The notion of the desecration of God's name can be derived from the Bavli's juxtaposition of the two statements of R. Chanina. It is not explicitly stated by the Ran.

²⁸ מאירי סנהדרין נ"ח: הולך בעקבות הרמב"ם

²⁹ רמב"ם בתשובותיושו״ת הרמב״ם קמ״טאודות ר' משה בן מיימון מסיק פסיקה מקבילה מהשימוש של הסוגיה בלשון "חייב מיתה" במקום במילה "נהרג".

³⁰ As the Rambam himself (like the Bavli) cites the case of Moshe and must account for Moshe's actions, R. Yehuda Rosanes in his Parashat Derakhim (#10) and מלבי״םשמות ב׳:י״באודות ר' מאיר ליבוש וייזר explain that Moshe was acting as God's representative rather than in a judicial capacity. They support their contention from the various Midrashim that Moshe prophetically confirmed that the Egyptian would not sire any deserving descendants, that he consulted with the Heavenly court, and that he killed the Egyptian by uttering God's name (all of these would not apply in capital punishment implemented through a human judiciary). See Avot DeRabbi Natan and the other Rabbinic sources cited above.

³¹ ראו בהשווה לתגובת בני ישראל בשמות ב':י"ד "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ".

³² ראו פרשת דרכים ומלבי"ם ומקורות נוספים המצוטטים בהערה שלעיל.

³³ לפיכך, הוא אינו מצטט את הבבלי המובא לעיל וכן אינו מציע שמשה נהג בתפקיד השופט, וכן הוא דוחה את הצורך בעמדת הכתב והקבלה הטוענים שחיי העבד העברי היו בסכנה מיידית.

³⁴ ר' עזריה פיגו מרחיב על בסיס רמיזה זו, ומשווה ומנגיד בין זה לבין חוצפתו של העברי ביום למחרת. פירושו מצוטט בספרו של ר' ברוך ישר, ספר בינה לעתים על התורה (p. 75):

"ויאמר לרשע למה תכה רעך – למה לא ידעת להרים יד על שונאך המצרי, ועל אחיך אתה כן מרים יד?... כל עם נורמלי אוהב את אחיו ושונא את מציקו, לא כן עמי האומלל, שונא הוא את אחיו ומגיב על הריגת המצרי."
ר' פיגו מוסיף שהתנהגות זו מסבירה מדוע היה צריך גלות ארוכה במצרים. ראו בהשוואה לשמות רבה א':ל'.

³⁵ See also תנחומא (בובר)ואתחנן הוספה ד׳אודות התנחומא and the Midrash found in Ginzei Schechter Vol. I p. 113.

³⁶ This is how R. Kapach understands R. Saadia, both here and in his Tafsir Shemot 2:12. [Interestingly, some Islamic theologians interpret the Quran's account (28:2:15-16) of the story in similar fashion.] However, it is possible that the unintended consequence to which R. Saadia refers was not the death of the Egyptian, but rather the subsequent tale bearing of the Hebrew.

³⁷ Both the Vilna and Lieberman versions of Devarim Rabbah link Moshe's killing of the Egyptian and subsequent fleeing to Midyan to his establishing of the Cities of Refuge for the unintentional killer. The Lieberman version is slightly more explicit in stating that Moshe himself fled to a city of refuge: "ויך את המצרי, וכיון שהרגו ברח לעיר מקלט שנא' ויברח משה מפני פרעה". While this would seemingly indicate that Moshe's killing of the Egyptian was unintentional, the Lieberman version also describes how Moshe consulted with the angels before acting, which implies that his action was premeditated. Thus, the Midrash is either conflating contradictory aggadic motifs or maintaining that Moshe qualified to flee to a city of refuge because of the extenuating circumstances for the murder. The possibility also exists that Moshe was simply following Egyptian law which allowed sanctuary even for intentional murderers (see below regarding Yitro's priestly estate), but it is unlikely that this is the understanding of Devarim Rabbah.

³⁸ Cf. HaKetav VeHaKabbalah who explains both "מַכֶּה" and "וַיַּךְ" as deathblows.

³⁹ See the note above for the inconsistency created by the Lieberman version of Devarim Rabbah's attempt to explain Moshe's action.

⁴⁰ אולם על פי החוק המצרי משכן הכהן שימש עיר מקלט גם לרוצח במזיד. להרחבה, ראו את הדיון לגבי עמדתו של ר' דן במאמר Yitro's Religious Identity.

⁴¹ See also the similar Midrash cited in the Eshkol HaKofer of R. Yehuda Hadasi the Karaite.

⁴² R"Y Bekhor Shor has the Hebrew whom Moshe encounters on the second day presenting the argument that the Egyptian taskmaster was merely carrying out the king's command. However, it is very possible that R"Y Bekhor Shor himself felt Moshe's action was justified.

⁴³ ובתיאור דומה שהשתמר בקובץ הקראי אשכול הכופר.

⁴⁴ See also Can Prophets Sin.

⁴⁵ רמב״ןשמות ב׳:י״אאודות ר' משה בן נחמן.

⁴⁶ ראו גם את האגדה המרתקת המצוטטת בתפארת ישראל קידושין ד':ע"ז, וכן את Prof. S. Leiman, "Rabbi Israel Lipschutz: The Portrait of Moses," Tradition 24 (1989):91-98.