הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא הצלת חיים. בדומה, פילון ומקורות בחז"ל מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.
פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים, ובמקום להכפיש את המצרי, הם מציעים שמשה לא נתכוון להרוג את המצרי. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.
המניעים לגישות השונות הם גם מילוי פערים טקסטואלים וגם שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהרצון להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להצדיק את מעשיו. אפשר שהחשש מפני הצבת משה כמודל של אקטביזם לוחמני או, לחילופין, הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.
לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך של שינוי במהלך חייו?
בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.1
מעשה ראוי להערכה
פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח2 מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה או בגלל שהמצרי היה אשם בחטאים נוספים.
הצלת חיים
האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.
משמעות "מַכֶּה" – הכורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות מקראיות שלפעמים מובן המילה "מַכֶּה" הוא הכאה במטרה להרוג.
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה" – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבה ושמות רבה מפרשים את המלים האלה באופן מחדש ומסבירים שמשמעותם היא שמשה ראה במראה נבואה את פעולותיו של המצרי בעבר6 וכן מה שהיה צפוי המצרי לעשות בעתיד.7 הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים על בן עמם.
"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.8 לפיכך, ויקרא רבה ושמות רבה מציגים מספר דעות המפרשים את המילים האלה כאומרות שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.9 לעומת זה, הכתב והקבלה מסביר שמשה ראה שבני ישראל שנוכחו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.10
סיפור רקע – ויקרא רבה ושמות רבה מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" בסיפור זה כאותו "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שהיה בועלה של "אשה ישראלית" ואביו של המקלל שנסקל.11 בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי נאף עם אשתו,12 וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים בתקופה זו.13 השוו פילון להלן.
עונש מוות
המצרי ביצע פשעים בגינם היה ראוי לעונש מוות, ומשה היה רשאי לקחת את החוק לידיים. קיימות מספר וריאציות לגישה זו:
סיפור רקע – פילון מציע שהרקע לאירוע היה ניסיונות חוזרים ונשנים של משה להקל על סבלם של העבדים העברים,15 ניסיונות שהכעיסו את הנוגש המצרי וגרמו לו לרצוח רבים מבני ישראל. אולם, יש לציין שאין איזכור לכך בטקסט המקראי.
ראוי להערכה – פילון מצהיר שהיה מעשה הגון וראוי להרוג נוגש כה אכזרי.16
לקיחת החוק לידיים – פילון לא מתייחס ישירות לעניין זה, אך הוא מבין שמשה רק ניצל את זכויותיו כנסיך מצרים ו"כיורש העתידי של מלכות סבו (פרעה)". מעניין לציין, שעל פי פילון, פרעה לא כעס על הריגת המצרי, אלא על כך שמשה "נכדו" עזר לאויבי ממלכתו.17
סיפור רקע – מקורות אלו מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" כאותו "אִישׁ מִצְרִי" מויקרא כ"ד:י'19 שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל. מוטיב המצרי השוכב עם אשת הישראלי מופיע גם בויקרא רבה המצויין לעיל, אך שם, המצרי מנסה להסתיר את מעשיו על ידי הריגת הישראלי, ומשה מנסה למנוע רצח זה. בניגוד לכך, המקורות כאן אינם מציינים ניסיון רצח, אלא שמשה הרג את המצרי על מעשה הניאוף עצמו (חזקוני מציין זאת במפורש).20
יחסים בהסכמה או באונס – בויקרא רבה, המצרי מפתה את אשת העברי לאחר שהיא פלרטטה איתו, ובאופן דומה מפורש בשכל טוב הכותב "והשמיעה לו לרצון". לעומת זאת, במדרש תנחומא, בשמות רבה, ובפירוש רש"י, היא לא רצתה לשכב איתו והמעשה התרחש על ידי מרמה מתוך כך שחשבה שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה.21 לקח טוב וחזקוני סבורים במפורש שהמקרה היה מעשה של אונס, ובהתאם לתיאור בדברי הימים למשה רבינו.
משמעות המילה "מַכֶּה" – לפי גישות אלה, משמעות המילה "מַכֶּה" אינה בהכרח כוונה להרוג, אלא היא מתייחסת בפשטות להכאה.
חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מן הסיפור שלנו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי. לדעת הר"ן, משום שזה אירע לפני מתן תורה, מעמדו של הישראלי היה זהה למעמד כל בן נח אחר.
הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מחוייב במצוות נוספות,25 והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'26 – זוהי האפשרות המועדפת על ר"ן. לפיכך, גם לפני מעמד הר סיני, לבני ישראל היה סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.
אכיפה שמימית או יישום אנושי – בעוד הבבלי מציין שגוי המכה יהודי ראוי למיתה, הוא אינו מפרט מי האדם הרשאי והמוסמך לאכוף חוק זה.
שיפוטי או חוץ-שיפוטי – בעוד רשב"א וספר הניצחון המובאים לעיל מתייחסים לחוק הכתוב, רד"צ הופמן טוען שהפרת זכויות האדם במצרים היתה כל כך נפוצה, שנורמות חוקיות לא חלו שם בכלל.32 להערכתו, רק הריגת המצרי היתה מונעת לעתיד את הסלמת התנהגותו האלימה כלפי העברי, ועל כן משה נדרש לפעול בדרך בה פעל.
משמעות המילה "מַכֶּה" – על פי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.33
"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – ר' עזריה פיגו ורד"צ הופמן מסבירים שמשה הביט סביב וראה שאין ישראלי נוסף באיזור שיבוא לעזרתו.34 בניגוד למפרשים אלו, נצי"ב מפרש את המבט כחיפוש אחר סמכות מצרית שתתערב, אך משה הבין שכולם שונאים את הישראלים ואין אדם שיפעל בעדם.
מעשה לא מכוון
מעשיו של משה היו בעייתיות, אבל יש להבין שהם נעשו בשוגג ובלא כוונה תחילה.
איך זה היה לא מכוון? ר' סעדיה סובר שלמשה לא הייתה כוונה להרוג את המצרי, ומיתתו הייתה בשגגה.36 לעומתו, האר"י אומר שלמרות שמשה התכוון להרוג את המצרי, הוא עדיין נחשב כשוגג מכיוון שחשב שהוא נצטווה לעשות זאת. נראה כי הגישה השניה היא גם התפיסה על פי דברים רבה37 ושל ספר הזוהר.
משמעות המילה "מַכֶּה" והמילה "וַיַּךְ" – על פי ר' סעדיה, משמעות השורש "הכה" בשני המקרים היא להרביץ, ואינה מעידה על כוונה להרוג.38
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – לפי גישה זו לא ברור מדוע משה הסתכל לצדדים.39
הערכת לקיחת החוק לידיים – גישתו של ר' סעדיה נמנעת מהאשמת משה בהרג לא מוצדק וכן פוטרת אותו מהבעייתיות בלקיחת החוק לידיים. אך על פי פירוש דברים רבה, הזוהר, והאר"י עולה שבעקבות מעשיו, נדרש משה למידה מסויימת של תשובה או כפרה.
משכנו של יתרו שימש עיר מקלט למשה – יתרון גישה זו בכך שהיא עונה על השאלה מדוע משה נדרש לברוח ולגלות עד שגואל דמו של המצרי נפטר (ראו שמות ד׳:י״ט). בנוסף לכך, ייתכן שעל פי החוק המצרי, לאחוזתו של יתרו "כהן מדין" הייתה מעין חסינות, ולאנשיו של פרעה לא היתה הסמכות להיכנס לשם לאסור את משה.40
ראוי לגינוי
משה פעל במזיד וכן טעה במעשיו, וייתכן שכתוצאה מכך הוא נענש.
משה נענש – בעוד שהתורה אינה מזכירה שמשה קיבל עונש או אפילו נזיפה על הריגת המצרי, במדרש פטירת משה43 המתאר באופן ציורי את הדיאלוג בין משה לבין הקב"ה לפני מותו, ניתן למצוא טענת אשמה בדברי הקב"ה אל משה וכן רמיזה לכך שבעקבות חטא זה משה היה צריך למות. לחילופין, ניתן להסביר שבגלותו למדין ריצה משה את עונשו.44
מה היה חטאו של משה? במקורות אלו ישנה עמימות בשאלה אם הביקורת על משה נובעת מהשפיטה המוטעית שלו והעוולה שנעשתה (כלומר, המצרי לא היה צריך למות – ראו ר"י בכור שור) או שהביקורת היא על לקיחת החוק לידיים (כלומר, משה חרג מסמכותו כאשר שפט בעצמו את המצרי).
גילו של משה – על פי הכתוב, משה הורג את המצרי קצת אחרי הגעה לגיל בגרות, ור' מנחם ציוני מייחס את קוצר רוחו לגילו הצעיר יחסית. אך התורה לא מגדירה באופן מפורש נקודת זמן מדוייקת להתרחשות האירועים, וחלק מהפרשנים מציירים את משה כמבוגר בהרבה. ראו כרונולוגיה של שמות ב'-ד' למנעד האפשרויות הרחב.
רגשות שלטו בו – ר"י בכור שור מסביר שמעשיו של משה נבעו מתוך הכעס שהתעורר בעקבות חמלתו לעמו, ולא מתוך חוש קפדני של חוק וסדר.45 למקרים נוספים בהם משה מגיב בכעס, ראו דמותו של משה.46
