הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא פיקוח נפש. בדומה, פילון ומקורות רבניים מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.
פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים ובמקום להכפיש את המצרי הם מציעים שמשה לא הרג את המצרי במכוון. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.
הגישות השונות מונעות על ידי פערים טקסטואלים, וכן מתוך שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהצורך להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להגן על מעשיו ולהצדיקם. ייתכן שהניסיון לבנות מודל של אקטביזם לוחמני או לחילופין הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.
לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך ומשה משתנה במהלך חייו?
בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.1
מוצדק / ראוי להערכה
פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח2 מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה, או בגלל שהיה אשם בחטאים נוספים.
הצלת חיים
האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.
משמעות "מַכֶּה" – הקורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות שהמילה "מַכֶּה" מעידה לפעמים על הכאה במטרה להרוג.
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה" – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבה ושמות רבה מפרשים מחדש ומסבירים שמשמעות מילים אלו היא שמשה ראה בנבואה את עברו של המצרי6 וכן את תכנוניו לעתיד.7 הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים ולא מצילים על בן עמם.
"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.8 לפיכך, ויקרא רבה ושמות רבה מציינים מספר דעות המפרשים את המילים האלו לומר שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.9 לחילופין, הכתב והקבלה מסבירים שמשה ראה שבני ישראל שנחכו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.10
סיפור רקע – ויקרא רבה ושמות רבה מקשרים ומאחדים בין ה"אִישׁ מִצְרִי" כאן לבין "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל הנענש בסקילה.11 בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי שכב עם אישתו,12 וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. אך לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים במזרח הקרוב הקדום.13 ראו פילון להלן.
עונש מוות
המצרי ביצע פשעים בגינם היה ראוי לעונש מוות, ומשה היה רשאי לקחת את החוק לידיים. קיימות מספר וריאציות לגישה זו:
סיפור רקע – פילון מבקש להציג את ההתרחשות לרקע ניסיונות חוזרים ונשנים של משה להקל על סבלם של העבדים העברים15, ניסיונות שהכעיסו את הנושה המצרי וגרמו לו לרצוח רבים מבני ישראל. אך יש לציין שאין איזכור לכך בטקסט המקראי.
ראוי להערכה – פילון מציין שהיה ראוי להרוג נוגש כה אכזרי.16
לקחת את החוק לידיים – פילון לא מתייחס ישיריות לעניין זה, אך הוא מבין שמשה רק ניצל את זכויותיו כנסיך מצרים ו"כיורש העתידי של מלכות אבותיו". מעניין לציין, שעל פי פילון, פרעה לא כעס על הריגת המצרי, אלא על כך שמשה "נכדו" עזר לאויבי ממלכתו.17
סיפור רקע – המקורות מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" כאותו "אִישׁ מִצְרִי" מויקרא כ"ד:י'19 שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל. מוטיב המצרי השוכב עם אשת הישראלי מופיע גם בויקרא רבה המצויין לעיל, אך שם המצרי מנסה להסתיר את מעשיו על ידי הריגת הישראלי, ומשה מנסה למנוע רצח זה. בניגוד לכך, המקורות כאן אינם מציינים ניסיון רצח אלא משה מבקש להרוג את המצרי על הניאוף בעצמו (חיזקוני מציין זאת מפורשות).20
יחסים בהסכמה או באונס – בויקרא רבה, המצרי מפתה את אשת העברי אחרי שהיא מתחילה איתו, ובאופן דומה מפורש בשכל טוב "והשמיעה לו לרצון". לעומת זאת, במדרש תנחומא, בשמות רבה, ובפירוש רש"י היא לא רצתה לשכב איתו והמעשה התרחש על ידי מרמה מתוך כך שחשבה שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה.21 לקח טוב וחיזקוני מתייחסים למקרה כאונס באופן מפורש, בהתאמה לתיאור בדברי הימים למשה רבינו.22
Meaning of "מַכֶּה" – על פי גישות אלו משמעות המילה "מַכֶּה" אינה בהכרח כוונה להרוג ומתייחסת בפשטות להכאה.
חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו היו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מסיפורינו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי, וכל זה לפני מתן תורה, ומעמדו של הישראלי זהה למעמד כל בני נח.
הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מקבל מצוות נוספות,26 והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'27 – זוהי האפשרות המועדפת על הר"ן. לפיכך, גם לפני סיני, לישראלי סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.
אכיפה שמימית או יישום אנושי – בעוד הבבלי מציין שגוי המכה יהודי ראוי למיתה, אין פירוט לגבי אדם הרשאי והמוסמך לאכוף חוק זה.
שיפוטי או חוץ-שיפוטי – בעוד רשב"א וספר הניצחון המובא לעיל מתייחסים לחוק הכתוב, רד"צ הופמן טוען שהפרת זכויות האדם במצרים היתה כל כך נפוצה, שנורמות חוקיות לא חלו שם.33 להערכתו, רק הריגת המצרי היתה מונעת את החמרת התנהגותו האלימה כלפי העברי, ועל כן משה נדרש לפעול בדרך בה פעל.
משמעות המילה "מַכֶּה" – על פי מקורות אלו המילה "מַכֶּה" היא במשמעות פשוטה של הכאה ולא בהכרח כוונה להרוג.
"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – ר' עזריה פיגו ורד"צ הופמן מסבירים שמשה הביט סביב וראה שאין ישראלי נוסף באזור שיבוא לעזרתו.34 בניגוד אליהם, הנצי"ב מפרש את המבט כחיפוש אחר סמכות מצרית שתתערב, אך משה הבין שכולם שונאים את הישראלים ואין אדם שיפעל בעדם.
בטעות ולא בכוונה
מעשיו של משה היו בעייתיות, אבל יש להבין שהם היו בלא כוונה תחילה (שוגג).
איך זה היה לא מכוון? ר' סעדיה סובר שלמשה לא הייתה כוונה להרוג את המצרי, ומיתתו הייתה בשגגה.36 לעומתו, האר"י אומר שלמרות שמשה התכוון להרוג את המצרי, הוא עדיין נחשב כשוגג מכיוון שחשב שהוא צווה לעשות זאת. נראה כי הגישה השניה היא גם התפיסה על פי דברים רבה37 ושל הזוהר.
משמעות המילה "מַכֶּה" והמילה "וַיַּךְ" – על פי ר' סעדיה, משמעות השורש הכה בשני המקרים היא להרביץ, ואינה מעידה על כוונה להרוג.38
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – לפי גישה זו לא ברור מדוע משה הסתכל לצדדים.39
Vigilantism and its evaluation – גישתו של ר' סעדיה נמנעת מהאשמת משה בהרג לא מוצדק וכן מהבעייתיות בלקיחת החוק לידיים. על פי פירוש דברים רבה, הזוהר, והאר"י עולה שבעקבות מעשיו, נדרש משה למידה מסויימת של תשובה או כפרה.
Yitro's priestly estate as Moshe's city of refuge – יתרון גישה זו הוא שהגישה מסבירה מדוע משה נדרש לצאת לגלות עד שגואל דמו של המצרי נפטר (ראו שמות ד׳:י״ט). בנוסף לכך, ייתכן שעל פי החוק המצרי, It is also possible that according to Egyptian law, Yitro's priestly estate was off limits even to Paroh's forces.40
Blameworthy
משה פעל במתכוון וכן שגה במעשיו, וייתכן שכתוצאה מכך הוא נענש.
Moshe punished – While the Torah does not state that Moshe was punished or even rebuked for taking the life of the Egyptian, the picturesque account of Moshe's dialogue with Hashem before his death found in Midrash Petirat Moshe43 places such an argument in God's mouth and implies that this was the reason Moshe needed to die. Alternatively, Moshe's exile to Midyan may have served as a punishment for Moshe's action.44
מה היה חטאו של משה? These sources leave some ambiguity as to whether the criticism of Moshe is due to a miscarriage of justice (i.e. the Egyptian did not deserve to die – see R"Y Bekhor Shor) or because of vigilante justice (i.e. Moshe should not have taken it upon himself to serve as judge and jury).
Moshe's age – The Torah implies that the incident happened shortly after Moshe had reached the age of adulthood, and R. Menachem Tziyoni attributes Moshe's impetuosity to his relative youth. However, the Torah does not provide a precise chronological time frame for the episode, and some commentators depict Moshe as much older. See Chronology of Shemot 2-4 for the wide range of possibilities.
Emotions overcame him – R"Y Bekhor Shor attributes Moshe's actions to his anger boiling over out of mercy for his brethren, rather than to a strict sense of law and order.45 For additional cases where Moshe displays anger, see Moshe's Character.46
