Difference between revisions of "Moshe's Killing of the Egyptian/2/he"

From AlHaTorah.org
Jump to navigation Jump to search
m
 
(18 intermediate revisions by 2 users not shown)
Line 3: Line 3:
 
<page type="Approaches">
 
<page type="Approaches">
 
<h1>הריגת משה את המצרי</h1>
 
<h1>הריגת משה את המצרי</h1>
−
<div><b><center><span class="highlighted-notice">תרגום זה עדיין לא עבר ביקורת עורך</span></center></b></div>
 
 
<div class="overview">
 
<div class="overview">
 
<h2>סקירה</h2>
 
<h2>סקירה</h2>
−
<p>הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא פיקוח נפש. בדומה, פילון ומקורות רבניים מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.</p>
+
<p>הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא הצלת חיים. בדומה, פילון ומקורות בחז"ל מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.</p>
−
<p>פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים ובמקום להכפיש את המצרי הם מציעים שמשה לא הרג את המצרי במכוון. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.</p>
+
<p>פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים, ובמקום להכפיש את המצרי, הם מציעים שמשה לא נתכוון להרוג את המצרי. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.</p>
−
<p>הגישות השונות מונעות על ידי פערים טקסטואלים, וכן מתוך שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהצורך להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להגן על מעשיו ולהצדיקם. ייתכן שהניסיון לבנות מודל של אקטביזם לוחמני או לחילופין הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.&#160;&#160;</p>
+
<p>המניעים לגישות השונות הם גם מילוי פערים טקסטואלים וגם שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהרצון להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להצדיק את מעשיו. אפשר שהחשש מפני הצבת משה כמודל של אקטביזם לוחמני או, לחילופין, הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.&#160;&#160;</p>
−
<p>לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך ומשתנה במהלך חייו?</p></div>
+
<p>לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך של שינוי במהלך חייו?</p></div>
−
<p>בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.<fn>For a comprehensive survey of this spectrum and the philosophical underpinnings of the various positions, see A. Sagi in his book יהדות: בין דת למוסר (תשנ"ח): 182-198, and in an earlier article "'He Slew the Egyptian and Hid Him in the Sand': Jewish Tradition and the Moral Element," HUCA 67 (1996): 55-76.</fn></p>
+
<p>בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.<fn>לסקירה מקיפה של מגוון הדעות והיסודות הפילוסופיים שעליהם הן מבוססות, ראו א. שגיא בספרו,&#160; יהדות: בין דת למוסר (תשנ"ח): 198-182, ובמאמרו הקודם: "<a href="https://toravoda.org.il/wp-content/uploads/2018/01/gilyon199504_2.pdf">ויך את המצרי ויטמנהו בחול: דרכי ההתמודדות של המסורת היהודית עם התנהגותו של משה, ומעמד הגורם המוסרי</a>", ניסן תשנ"ה, עמ' 24.</fn></p>
 
<approaches>
 
<approaches>
  
−
<category>מוצדק / ראוי להערכה
+
<category>מעשה ראוי להערכה
−
<p>פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח<fn>ראו פילון להלן המתאר אותו כמעשה דתי. למקורות נוספים המדגישים את האומץ של משה את הקרבתו, ראו&#160;<multilink><a href="MekhiltaBeshalach" data-aht="source">מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a><a href="MekhiltaBeshalach" data-aht="source">דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דשירה א׳</a><a href="Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot" data-aht="parshan">אודות מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a></multilink>, <multilink><a href="TanchumaShofetim5" data-aht="source">תנחומא</a><a href="TanchumaShofetim5" data-aht="source">שופטים ה׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink>, ואת&#160;<multilink><a href="RambamMoreh2-45" data-aht="source">מורה נבוכים</a><a href="RambamMoreh2-45" data-aht="source">מורה נבוכים ב׳:מ״ה</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink>. לעומת זאת, מקורות רבניים רבים המצדיקים את משה, זהירים הרבה יותר בשבחו. ראו א. שנאן, &#8207;"בין קידוש השם למיתת בית דין: עמדות שונות בספרות היהודית הקדומה כלפי סיפור משה והמצרי", בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת י' גפני וא' רביצקי, (ירושלים תשנ"ב): 67-68, הטוען שמאוחר יותר מקורות רבניים נמנעו מלהציג את פועלו של משה כמודל לחיקוי. הוא מציע שבעקבות כישלון מרד בר כוכבא, היתה זהירות כללית מתוצאות אקטביזם לוחמני, ונטייה לשמור על פרופיל נמוך.</fn>&#160;מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה, או בגלל שהיה אשם בחטאים נוספים.</p>
+
<p>פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח<fn>ראו&#160;<multilink><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">פילון</a><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">על חיי משה א׳:ח׳</a><a href="Philo" data-aht="parshan">אודות פילון</a></multilink> להלן המתאר אותו כמעשה צדקות. למקורות נוספים המדגישים את אומץ לבו של משה ואת מוכנותו להקריב את עצמו, ראו&#160;<multilink><a href="MekhiltaBeshalach" data-aht="source">מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a><a href="MekhiltaBeshalach" data-aht="source">דרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דשירה א׳</a><a href="Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot" data-aht="parshan">אודות מכילתא דרבי ישמעאל שמות</a></multilink>, <multilink><a href="TanchumaShofetim5" data-aht="source">תנחומא</a><a href="TanchumaShofetim5" data-aht="source">שופטים ה׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink>, ו<multilink><a href="RambamMoreh2-45" data-aht="source">מורה נבוכים</a><a href="RambamMoreh2-45" data-aht="source">מורה נבוכים ב׳:מ״ה</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink>. לעומת זאת, מקורות רבניים רבים המצדיקים את משה, זהירים הרבה יותר בשבחו. ראו א' שנאן, &#8207;"בין קידוש השם למיתת בית דין: עמדות שונות בספרות היהודית הקדומה כלפי סיפור משה והמצרי", בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת י' גפני וא' רביצקי, (ירושלים תשנ"ב): 68-67, הטוען שמקורות רבניים בתקופה מאוחרת יותר נמנעו מלהציג את פועלו של משה כמודל לחיקוי. הוא מציע שבעקבות כישלון מרד בר כוכבא, היתה זהירות כללית מתוצאות אקטביזם לוחמני, ונטייה לשמור על פרופיל יותר נמוך.</fn>&#160;מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה או בגלל שהמצרי היה אשם בחטאים נוספים.</p>
 
<opinion>הצלת חיים
 
<opinion>הצלת חיים
 
<p>האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.</p>
 
<p>האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.</p>
−
<mekorot><multilink><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source">ויקרא רבה</a><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source">ל״ב:ד׳</a><a href="Vayikra Rabbah" data-aht="parshan">אודות ויקרא רבה</a></multilink>, <multilink><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">שמות רבה</a><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">א׳:כ״ח-כ״ט</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">אודות שמות רבה</a></multilink>,<fn>Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah also develop the motif of the Egyptian having committed adultery with the Hebrew man's wife - see below for a comparison of the various sources which present this motif.</fn> <multilink><a href="DivreiHaYamimLeMoshe" data-aht="source">דברי הימים למשה רבנו</a><a href="DivreiHaYamimLeMoshe" data-aht="source">דברי הימים למשה רבינו [מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 358)]</a><a href="Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu" data-aht="parshan">אודות דברי הימים למשה רבנו</a></multilink>,<fn>Cf. Yalkut Shimoni Shemot 166.</fn> <multilink><a href="HaKoremShemot2-11" data-aht="source">הכורם</a><a href="HaKoremShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="Hertz Homberg (HaKorem)" data-aht="parshan">אודות נפתלי הרץ הומברג</a></multilink>, <multilink><a href="HaketavShemot2-11" data-aht="source">הכתב והקבלה</a><a href="HaketavShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Yaakov Mecklenburg (HaKetav VeHaKabbalah)" data-aht="parshan">אודות ר' יעקב מקלנבורג</a></multilink><fn><multilink><a href="Artapanus" data-aht="source">ארטפנוס</a><a href="Artapanus" data-aht="source">(מובא באבסביוס)</a><a href="Artapanus" data-aht="parshan">אודות ארטפנוס</a></multilink> omits the story of Moshe killing the Egyptian taskmaster, but does record Moshe's slaying of Chanethothes (the Egyptian king's officer) in self-defense. [<multilink><a href="Josephus2-11" data-aht="source">יוספוס</a><a href="Josephus2-11" data-aht="source">קדמוניות היהודים ב׳:י״א:א׳</a><a href="Josephus" data-aht="parshan">אודות יוספוס</a></multilink>, like Artapanus, also makes no mention of Moshe killing the Egyptian taskmaster, and both have Moshe fleeing Egypt because of the Egyptians' envy. Shinan (in his article cited in the note above) argues that Jewish-Hellenistic writers "censored" the story out of their discomfort with its implications. However, the story does appear in Jubilees, Ezekiel the Tragedian, and is mentioned by Eusebius (9:29) as having been extant in the account of Demetrius the Chronographer.]</fn></mekorot>
+
<mekorot><multilink><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source">ויקרא רבה</a><a href="VayikraRabbah32-4" data-aht="source">ל״ב:ד׳</a><a href="Vayikra Rabbah" data-aht="parshan">אודות ויקרא רבה</a></multilink>, <multilink><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">שמות רבה</a><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">א׳:כ״ח-כ״ט</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">אודות שמות רבה</a></multilink>,<fn>ויקרא רבה ושמות רבה מפתחים גם את הרעיון שהמצרי ניאף עם אשת העברי&#160;– ראו להלן את ההשוואה בין המקורות השונים המציגים מוטיב זה.</fn> <multilink><a href="DivreiHaYamimLeMoshe" data-aht="source">דברי הימים למשה רבנו</a><a href="DivreiHaYamimLeMoshe" data-aht="source">דברי הימים למשה רבינו [מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 358)]</a><a href="Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu" data-aht="parshan">אודות דברי הימים למשה רבנו</a></multilink>,<fn>השוו לילקוט שמעוני שמות קס"ו.</fn> <multilink><a href="HaKoremShemot2-11" data-aht="source">הכורם</a><a href="HaKoremShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="Hertz Homberg (HaKorem)" data-aht="parshan">אודות נפתלי הרץ הומברג</a></multilink>, <multilink><a href="HaketavShemot2-11" data-aht="source">הכתב והקבלה</a><a href="HaketavShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Yaakov Mecklenburg (HaKetav VeHaKabbalah)" data-aht="parshan">אודות ר' יעקב מקלנבורג</a></multilink><fn><multilink><a href="Artapanus" data-aht="source">ארטפנוס</a><a href="Artapanus" data-aht="source">(מובא באבסביוס)</a><a href="Artapanus" data-aht="parshan">אודות ארטפנוס</a></multilink>&#160;משמיט את&#160;סיפור הריגת&#160;הנוגש המצרי, אך מוסיף תיאור של משה ההורג את חאנתותס (קצין המלך המצרי) מתוך הגנה עצמית. [<multilink><a href="Josephus2-11" data-aht="source">יוספוס</a><a href="Josephus2-11" data-aht="source">קדמוניות היהודים ב׳:י״א:א׳</a><a href="Josephus" data-aht="parshan">אודות יוספוס</a></multilink>, כמו ארטפנוס, אינו מזכיר שמשה הרג את האיש המצרי, ואצל שניהם משה בורח ממצרים בגלל קנאת המצרים. שנאן (במאמרו המצוטט בהערה לעיל) טוען שסופרים יהודים-הלניסטיים "צינזרו" את הסיפור בגלל אי הנוחות של השלכותיו. אולם, הסיפור אכן מופיע בספר היובלים ובדברי יחזקאל הטרגיקן, והוא מוזכר גם&#160;בתיאורו של דמטריוס הכרונוגרף (לפי עדותו של אוסביוס ט':כ"ט).]</fn></mekorot>
−
<point><b>משמעות "מַכֶּה"</b> – הקורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות שהמילה "מַכֶּה" מעידה לפעמים על הכאה במטרה להרוג.</point>
+
<point><b>משמעות "מַכֶּה"</b> – הכורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות מקראיות שלפעמים מובן המילה "מַכֶּה" הוא הכאה במטרה להרוג.</point>
−
<point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה"</b> – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה&#160;עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבא ושמות רבא מפרשים מחדש ומסבירים שמשמעות מילים אלו היא שמשה ראה בנבואה את עברו של המצרי<fn>See below for the Midrashic discussion of what the Egyptian had previously done to the Hebrew's wife.</fn>&#160;וכן את תכנוניו לעתיד.<fn>Even without prophecy, though, Moshe could have seen that the Egyptian was raining deathblows upon the Hebrew.</fn>&#160;הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים ולא מצילים על בן עמם.</point>
+
<point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה"</b> – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה&#160;עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבה ושמות רבה מפרשים את המלים האלה באופן מחדש ומסבירים שמשמעותם היא שמשה ראה במראה נבואה את פעולותיו של המצרי בעבר<fn>ראו להלן את הדיון המדרשי לגבי מעשיו הקודמים של המצרי לאשת האיש העברי.</fn>&#160;וכן מה שהיה צפוי המצרי לעשות בעתיד.<fn>אולם, גם ללא נבואה, משה היה יכול לראות שהמצרי מכה את העברי למוות (לפי דעה זו).</fn>&#160;הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים על בן עמם.</point>
−
<point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.<fn>If the Israelite's life was truly in danger, this should not have been Moshe's first concern.</fn>&#160;לפיכך, ויקרא רבא ושמות רבה מציינים מספר דעות המפרשים את המילים האלו לומר שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.<fn>See R. Ze'ev Einhorn in his commentaries (פירוש מהרז"ו) to Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah and Cassuto who note the possible allusion to our verse in <a href="Yeshayahu59-15" data-aht="source">ישעיהו נ״ט:ט״ו-ט״ז</a> ו<a href="Yeshayahu63-5" data-aht="source">ס"ג:ה'</a>, and the connection to Hillel's saying in Avot 2:5 "במקום שאין איש/אנשים השתדל להיות איש". It is not clear, however, why Moshe was willing to act only if there was no other capable person.</fn>&#160;לחילופין, הכתב והקבלה מסבירים שמשה ראה שבני ישראל שנחכו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.<fn>ראו ר' עזריה פיגו להלן.</fn></point>
+
<point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.<fn>אם חייו של העברי היו בסכנה מיידית, זו לא היתה צריכה להיות הדאגה העיקרית של משה.</fn>&#160;לפיכך, ויקרא רבה ושמות רבה מציגים מספר דעות המפרשים את המילים האלה כאומרות שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.<fn>ראו ר' זאב איינהורן, בפירושו (פירוש מהרז"ו) לויקרא רבה ולשמות רבה, ומ"ד קאסוטו המציינים את הרמיזה האפשרית לפסוק שלנו ב<a href="Yeshayahu59-15" data-aht="source">ישעיהו נ״ט:ט״ו-ט״ז</a> ו<a href="Yeshayahu63-5" data-aht="source">ס"ג:ה'</a>, ואת הקשר לדברי הלל באבות ב':ה' "במקום שאין איש/אנשים השתדל להיות איש". אך לא ברור מדוע משה הסכים לפעול רק בתנאי שלא היה אף אחד אחר המסוגל לעשות זאת.</fn>&#160;לעומת זה, הכתב והקבלה מסביר שמשה ראה שבני ישראל שנוכחו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.<fn>השוו ר' עזריה פיגו להלן.</fn></point>
−
<point><b>סיפור רקע</b> – ויקרא רבא ושמות רבא מקשרים ומאחדים בין&#160;ה"אִישׁ מִצְרִי" כאן לבין "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל הנענש בסקילה.<fn>בנוסף למקורות אלו, המונח "אִישׁ מִצְרִי" מופיע בתורה רק בבראשית ל"ט:א' ובשמות ב':י"ט. ראו&#160;<a href="$">Midrash</a>&#160;למקומות נוספים בהם המדרש מחבר ומאחד בין דמויות.</fn>&#160;בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי שכב עם אישתו,<fn>See below for further analysis of this motif.</fn>&#160;וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. אך לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים במזרח הקרוב הקדום.<fn>התורה מחוקקת כנגד התנהגות זו בשמות כ"א.</fn>&#160;ראו פילון להלן.</point>
+
<point><b>סיפור רקע</b> – ויקרא רבה ושמות רבה מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" בסיפור זה כאותו "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שהיה בועלה של "אשה ישראלית" ואביו של המקלל שנסקל.<fn>בנוסף למקורות אלו, הביטוי "אִישׁ מִצְרִי" מופיע בתורה רק בבראשית ל"ט:א' ובשמות ב':י"ט. ראו&#160;<a href="$">מדרש</a>&#160;למקומות נוספים בהם המדרש מאחד בין דמויות.</fn> בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי נאף עם אשתו,<fn>ראו להלן סקירה נרחבת יותר של מוטיב זה.</fn>&#160;וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים בתקופה זו.<fn>התורה מחוקקת כנגד התנהגות זו בשמות כ"א.</fn> השוו פילון להלן.</point>
 
</opinion>
 
</opinion>
 
<opinion>עונש מוות
 
<opinion>עונש מוות
Line 27: Line 26:
 
<subopinion name="רצח">
 
<subopinion name="רצח">
 
רצח
 
רצח
−
<p>הנוגש המצרי רצח ישראלים לפני המקרה שלפנינו.</p>
+
<p>הנוגש המצרי רצח ישראלים קודם המקרה שלפנינו.</p>
−
<mekorot><multilink><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">פילון</a><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">על חיי משה א׳:ח׳</a><a href="Philo" data-aht="parshan">אודות פילון</a></multilink><fn>ראו&#160;<multilink><a href="PirkeiDRE47" data-aht="source">פרקי דרבי אליעזר</a><a href="PirkeiDRE47" data-aht="source">(היגר) מ״ז</a><a href="Pirkei DeRabbi Eliezer" data-aht="parshan">אודות פרקי דרבי אליעזר</a></multilink>&#160;המציין שהמצרי רצח איש משבט דן which states that an Egyptian taskmaster murdered an Israelite man from the tribe of Dan and slept with his wife and that the blasphemer was the progeny of this union. This account parallels the story found in Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah above, leading some to suggest that according to Pirkei DeRabbi Eliezer the taskmaster from Shemot 2 actually killed the Hebrew. However, Pirkei DeRabbi Eliezer itself explicitly states (earlier in Chapter 47) that the Hebrew in the Shemot 2 incident was a Kehatite (based on the word "מֵאֶחָיו").</fn></mekorot>
+
<mekorot><multilink><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">פילון</a><a href="PhiloMoses1-8" data-aht="source">על חיי משה א׳:ח׳</a><a href="Philo" data-aht="parshan">אודות פילון</a></multilink><fn>השוו&#160;<multilink><a href="PirkeiDRE47" data-aht="source">פרקי דרבי אליעזר</a><a href="PirkeiDRE47" data-aht="source">(היגר) מ״ז</a><a href="Pirkei DeRabbi Eliezer" data-aht="parshan">אודות פרקי דרבי אליעזר</a></multilink>&#160;המציין שהמצרי רצח איש משבט דן ושכב עם אשתו, וכתוצאה מכך האישה התעברה ונולד המקלל. תיאור זה מקביל לסיפור המופיע בויקרא רבה ובשמות רבה המובאים לעיל, ומכאן יש שהסיקו, שלפי פרקי דרבי אליעזר, הנוגש משמות ב' הרג את האיש העברי. עם זאת, פרקי דרבי אליעזר בעצמו מציין באופן מפורש (מוקדם יותר בפרק מ"ז) שהעברי היה מבני הקהתים (בהתבסס על המילה "מֵאֶחָיו").</fn></mekorot>
−
<point><b>סיפור רקע</b> – Philo attempts to place the episode in a context in which Moshe's persistent efforts to alleviate the suffering of the Israelite slaves<fn>See Shemot Rabbah 1:27-28 for a similar account of Moshe's efforts.</fn> had infuriated the Egyptian taskmaster and caused him to murder many of the Israelites. However, there is no hint of this in the Biblical text.</point>
+
<point><b>סיפור רקע</b> – פילון מציע שהרקע לאירוע היה ניסיונות חוזרים ונשנים של משה להקל על סבלם של העבדים העברים,<fn>ראו שמות רבה א':כ"ז-כ"ח לתיאור דומה של מאמציו של משה.</fn> ניסיונות<span class="aht-chrome-space"> שהכעיסו את הנוגש המצרי וגרמו לו לרצוח רבים מבני ישראל. אולם, יש לציין שאין איזכור לכך בטקסט המקראי.</span></point>
−
<point><b>ראוי להערכה</b> – פילון מציין שזו היתה פעולה pious להרוג נוגש כזה אכזר.<fn>ראו הערה שלעיל לגבי מקורוות נוספים המהללים את מעשיו של משה.</fn></point>
+
<point><b>ראוי להערכה</b> – פילון מצהיר שהיה מעשה הגון וראוי להרוג נוגש כה אכזרי.<fn>ראו בהערה לעיל למקורות נוספים המשבחים את מעשיו של משה.</fn></point>
−
<point><b>לקחת את החוק לידיים</b> – פילון לא מתייחס ישיריות לעניין זה, אך הוא מבין שמשה רק ניצל את זכויותיו כנסיך מצרים ו"כיורש העתידי של מלכות אבותיו". מעניין לציין, שעל פי פילון, פרעה לא כעס על הריגת המצרי, אלא על כך שמשה "נכדו" עזר לאויבי ממלכתו.<fn>Cf. R"Y Bekhor Shor Shemot 2:15 who disagrees.</fn></point>
+
<point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – פילון לא מתייחס ישירות לעניין זה, אך הוא מבין שמשה רק ניצל את זכויותיו כנסיך מצרים ו"כיורש העתידי של מלכות סבו (פרעה)". מעניין לציין, שעל פי פילון, פרעה לא כעס על הריגת המצרי, אלא על כך שמשה "נכדו" עזר לאויבי ממלכתו.<fn>השוו&#160;לר"י בכור שור שמות ב':ט"ו החולק.</fn></point>
 
</subopinion>
 
</subopinion>
 
<subopinion name="ניאוף">
 
<subopinion name="ניאוף">
 
ניאוף
 
ניאוף
−
<p>המצרי נאף עם אשת האיש העברי.</p>
+
<p>המצרי נאף עם אשת איש העברי המוכה.</p>
−
<mekorot><multilink><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source">תנחומא</a><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source">שמות ט׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink>, <multilink><a href="RashiShemot2-11" data-aht="source">רש״י</a><a href="RashiShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Shelomo Yitzchaki (Rashi)" data-aht="parshan">אודות ר' שלמה יצחקי</a></multilink>, <multilink><a href="LekachTovShemot2-12" data-aht="source">לקח טוב</a><a href="LekachTovShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Toviah b. Eliezer (Lekach Tov)" data-aht="parshan">אודות ר' טוביה בן אליעזר</a></multilink>, <multilink><a href="SeikhelTovShemot2-11" data-aht="source">שכל טוב</a><a href="SeikhelTovShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="R. Menachem b. Shelomo (Seikhel Tov)" data-aht="parshan">אודות ר' מנחם בן שלמה</a></multilink>, <multilink><a href="ChizkuniShemot2-12" data-aht="source">חזקוני</a><a href="ChizkuniShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Chizkiyah b. Manoach (Chizkuni)" data-aht="parshan">אודות ר' חזקיה בן מנוח</a></multilink><fn>Chizkuni notes that while a warning (התראה) is generally needed before punishment can be administered, it is not required for non-Jews (as per the precedent of Bereshit 20:3).</fn></mekorot>
+
<mekorot><multilink><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source">תנחומא</a><a href="TanchumaShemot9" data-aht="source">שמות ט׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink>, <multilink><a href="RashiShemot2-11" data-aht="source">רש״י</a><a href="RashiShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Shelomo Yitzchaki (Rashi)" data-aht="parshan">אודות ר' שלמה יצחקי</a></multilink>, <multilink><a href="LekachTovShemot2-12" data-aht="source">לקח טוב</a><a href="LekachTovShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Toviah b. Eliezer (Lekach Tov)" data-aht="parshan">אודות ר' טוביה בן אליעזר</a></multilink>, <multilink><a href="SeikhelTovShemot2-11" data-aht="source">שכל טוב</a><a href="SeikhelTovShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="R. Menachem b. Shelomo (Seikhel Tov)" data-aht="parshan">אודות ר' מנחם בן שלמה</a></multilink>, <multilink><a href="ChizkuniShemot2-12" data-aht="source">חזקוני</a><a href="ChizkuniShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Chizkiyah b. Manoach (Chizkuni)" data-aht="parshan">אודות ר' חזקיה בן מנוח</a></multilink><fn>חזקוני מציין שבעוד לרוב נדרשת התראה לפני שניתן להעניש על עבירה, אין דרישה כזו כלפי גויים (ובהתאם לתקדים בבראשית כ':ג').</fn></mekorot>
−
<point><b>סיפור רקע</b> – המקורות מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" כאותו "אִישׁ מִצְרִי" מויקרא כ"ד:י'<fn>See the note above that the term "אִישׁ מִצְרִי" appears in only two other places in the Torah.</fn>&#160;שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל. מוטיב המצרי השוכב עם אשת הישראלי מופיע גם בויקרא רבה המצויין לעיל, אך שם המצרי מנסה להסתיר את מעשיו על ידי הריגת הישראלי, ומשה מנסה למנוע רצח זה. בניגוד לכך, המקורות כאן אינם מציינים ניסיון רצח אלא משה מבקש להרוג את המצרי על הניאוף בעצמו (חיזקוני מציין זאת מפורשות).<fn>שמות רבה מאחד בין שתי האפשרויות, ומציין מראי מקומות המוחיכים שגם על רצח וגם על ניאוף קיים עונש מוות.</fn></point>
+
<point><b>סיפור רקע</b> – מקורות אלו מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" כאותו "אִישׁ מִצְרִי" מויקרא כ"ד:י'<fn>ראו בהערה לעיל שהמונח "אִישׁ מִצְרִי" מופיע רק בשני מקומות נוספים בתורה.</fn>&#160;שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל. מוטיב המצרי השוכב עם אשת הישראלי מופיע גם בויקרא רבה המצויין לעיל, אך שם, המצרי מנסה להסתיר את מעשיו על ידי הריגת הישראלי, ומשה מנסה למנוע רצח זה. בניגוד לכך, המקורות כאן אינם מציינים ניסיון רצח, אלא שמשה הרג את המצרי על מעשה הניאוף עצמו (חזקוני מציין זאת במפורש).<fn>שמות רבה מאחד בין שתי האפשרויות, ומציין לפסוקים המוכיחים שגם על רצח וגם על ניאוף קיים עונש מוות.</fn></point>
−
<point><b>יחסים בהסכמה או באונס</b> – בויקרא רבה, המצרי מפתה את אשת העברי אחרי שהיא מתחילה איתו, ובאופן דומה מפורש בשכל טוב "והשמיעה לו לרצון". לעומת זאת, במדרש תנחומא, בשמות רבה, ובפירוש רש"י היא לא רצתה לשכב איתו והמעשה התרחש על ידי מרמה מתוך כך שחשבה שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה.<fn>The point of departure in Vayikra Rabbah is the pericope of the blasphemer, and the goal is to show how he was conceived in sin. Thus Vayikra Rabbah indicates the culpability of both parents. In contrast, the goal of Tanchuma Shemot and Shemot Rabbah is to maximize the sins of specifically the Egyptian, and thereby vindicate Moshe.</fn>&#160;לקח טוב וחיזקוני מתייחסים למקרה כאונס באופן מפורש, בהתאמה לתיאור בדברי הימים למשה רבינו.<fn>בהתאם לשיטתם, ויקרא רבה ל"ב:ה' מקשר בין שם האישה - שלומית, לכך שהיא מפטפטת עם גברים (אמירת שלום) ואילו תנחומא ושמות רבה מקשרים את שמה ליופיה ("שלימה מכל מום").</fn></point>
+
<point><b>יחסים בהסכמה או באונס</b> – בויקרא רבה, המצרי מפתה את אשת העברי לאחר שהיא פלרטטה איתו, ובאופן דומה מפורש בשכל טוב הכותב "והשמיעה לו לרצון". לעומת זאת, במדרש תנחומא, בשמות רבה, ובפירוש רש"י, היא לא רצתה לשכב איתו והמעשה התרחש על ידי מרמה מתוך כך שחשבה שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה.<fn>נקודת המוצא בויקרא רבה היא סיפור המקלל, והמטרה היא להראות כיצד הוא נולד מתוך חטאי הוריו. כך ויקרא רבה מפנה אצבע מאשימה כלפי שני ההורים. בניגוד לכך, המטרה של תנחומא שמות ושל שמות רבה הם למקסם את חטאיו של המצרי ספיציפית ובכך להצדיק ולתמוך במעשיו של משה.<br/>בהתאם לעמדותיהם, ויקרא רבה ל"ב:ה' מקשר בין שם האישה – שלומית, לכך שהיא מפטפטת עם גברים (אמירת שלום), ואילו תנחומא ושמות רבה מקשרים את שמה ליופיה ("שלימה מכל מום").</fn>&#160;לקח טוב וחזקוני סבורים במפורש שהמקרה היה מעשה של אונס, ובהתאם לתיאור בדברי הימים למשה רבינו.</point>
−
<point><b>Meaning of "מַכֶּה"</b> – על פי גישות אלו משמעות המילה "מַכֶּה" אינה בהכרח כוונה להרוג ומתייחסת בפשטות להכאה.</point>
+
<point><b>משמעות המילה&#160;"מַכֶּה"</b> – לפי גישות אלה, משמעות המילה "מַכֶּה" אינה בהכרח כוונה להרוג, אלא היא מתייחסת בפשטות להכאה.</point>
−
<point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – חיזקוני מבין את תפקידו של משה כשופט האחראי על אכיפת מצוות בני נח.<fn>ראו רשב"א המובא להלן.</fn>&#160;לחילופין, ייתכן שמקורות אלו סוברים כמו דעת <multilink><a href="AvotDRN20" data-aht="source">אבות דרבי נתן</a><a href="AvotDRN20" data-aht="source">אבות דר׳ נתן נוסח א׳ פרק כ׳</a><a href="Avot DeRabbi Natan" data-aht="parshan">אודות אבות דרבי נתן</a></multilink>&#160;שמשה נהג מתוך התייעצות שמיימית לאחר קבלת נבואה.<fn>ראו את&#160;<multilink><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">שמות רבה</a><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">א׳:כ״ח-כ״ט</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">אודות שמות רבה</a></multilink>&#160;וכן את&#160;<multilink><a href="MidrashTehillim24-7" data-aht="source">מדרש תהלים</a><a href="MidrashTehillim24-7" data-aht="source">מדרש תהילים כ״ד:ז׳</a><a href="Midrash Tehillim" data-aht="parshan">אודות מדרש תהלים</a></multilink>&#160;שגם מציינים שמשה התייעץ עם מלאכים.</fn></point>
+
<point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – חזקוני מבין את תפקידו של משה כשופט שהיה אחראי על אכיפת מצוות בני נח.<fn>השוו לרשב"א המובא להלן.</fn> לחילופין, ייתכן שמקורות אלו סוברים כמו עמדת <multilink><a href="AvotDRN20" data-aht="source">אבות דרבי נתן</a><a href="AvotDRN20" data-aht="source">אבות דר׳ נתן נוסח א׳ פרק כ׳</a><a href="Avot DeRabbi Natan" data-aht="parshan">אודות אבות דרבי נתן</a></multilink>&#160;שמשה נהג מתוך התייעצות שמיימית לאחר קבלת נבואה.<fn>ראו את&#160;<multilink><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">שמות רבה</a><a href="ShemotRabbah1-28" data-aht="source">א׳:כ״ח-כ״ט</a><a href="Shemot Rabbah" data-aht="parshan">אודות שמות רבה</a></multilink>&#160;וכן את&#160;<multilink><a href="MidrashTehillim24-7" data-aht="source">מדרש תהלים</a><a href="MidrashTehillim24-7" data-aht="source">מדרש תהילים כ״ד:ז׳</a><a href="Midrash Tehillim" data-aht="parshan">אודות מדרש תהלים</a></multilink>&#160;שגם מציינים שמשה התייעץ עם פמליא של מעלה.</fn></point>
−
<point><b>מניעים פולמוסיים</b> – <multilink><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הנצחון</a><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הניצחון מ״ח</a><a href="R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen" data-aht="parshan">אודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן</a></multilink>&#160;מציע שהדגשת מעשיו האכזריים של המצרי בגישה זו, נעשית מתוך החשש לעניין פולמוסי ומתוך ניסיון להגן על דרכו של משה.<fn>בעוד הוא מציע את זה ביחס לשיטתו של רש"י, ייתכן שמדרשים מוקדמים יותר חשו בצורך הזה גם מכיוון שתאולוגים נוצרים החל מאוגסטין (See Contra Faustum, Book XXII, #70) היו ביקורתיים כלפי פעולותיו של משה.</fn></point>
+
<point><b>מניעים פולמוסיים</b> – <multilink><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הנצחון</a><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הניצחון מ״ח</a><a href="R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen" data-aht="parshan">אודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן</a></multilink>&#160;מרמז שאחד מן המניעים להדגשת מעשיו האכזריים של המצרי הוא פולמוס עם גויים וניסיון להגן על דמותו והתנהגותו של משה.<fn>בעוד הוא מציע את זה ביחס לשיטתו של רש"י, ייתכן שמדרשים מוקדמים יותר חשו בצורך הזה גם מכיוון שתאולוגים נוצרים החל מאוגוסטינוס (ראו Contra Faustum, XXII, #70) היו ביקורתיים כלפי פעולותיו של משה.</fn></point>
 
</subopinion>
 
</subopinion>
 
<subopinion name="הכאת איש עברי">
 
<subopinion name="הכאת איש עברי">
 
הכאת איש עברי
 
הכאת איש עברי
 
<p>המצרי היה ראוי לעונש מוות על הכאת האיש העברי.</p>
 
<p>המצרי היה ראוי לעונש מוות על הכאת האיש העברי.</p>
−
<mekorot><multilink><a href="Sanhedrin58b" data-aht="source">בבלי סנהדרין</a><a href="Sanhedrin58b" data-aht="source">סנהדרין נ״ח:</a><a href="Talmud Bavli" data-aht="parshan">אודות הבבלי</a></multilink>, <multilink><a href="RashbaResponsa367" data-aht="source">רשב״א</a><a href="RashbaResponsa367" data-aht="source">שו״ת הרשב״א החדשות (מכתב יד) סימן שסז</a><a href="R. Shelomo b. Aderet" data-aht="parshan">About Rashba</a></multilink>, <multilink><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הנצחון</a><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הניצחון מ״ח</a><a href="R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen" data-aht="parshan">אודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן</a></multilink></mekorot>
+
<mekorot>ר' חנינא ב<multilink><a href="Sanhedrin58b" data-aht="source">בבלי סנהדרין</a><a href="Sanhedrin58b" data-aht="source">סנהדרין נ״ח:</a><a href="Talmud Bavli" data-aht="parshan">אודות הבבלי</a></multilink>, <multilink><a href="RashbaResponsa367" data-aht="source">רשב״א</a><a href="RashbaResponsa367" data-aht="source">שו״ת הרשב״א החדשות (מכתב יד) סימן שסז</a><a href="R. Shelomo b. Aderet" data-aht="parshan">About Rashba</a></multilink>, <multilink><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הנצחון</a><a href="SeferHaNitzachon48" data-aht="source">ספר הניצחון מ״ח</a><a href="R. Yom-Tov Lipmann-Muhlhausen" data-aht="parshan">אודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן</a></multilink></mekorot>
 
<point><b>מקור האיסור והיקף החלת העונש</b> – <multilink><a href="RanSanhedrin58b" data-aht="source">ר״ן</a><a href="RanSanhedrin58b" data-aht="source">חידושי הר״ן סנהדרין נ״ח:</a><a href="R. Nissim Gerondi (Ran)" data-aht="parshan">אודות ר' נסים גירונדי</a></multilink>&#160;מציע שתי הבנות אפשריות לפסיקת הבבלי:
 
<point><b>מקור האיסור והיקף החלת העונש</b> – <multilink><a href="RanSanhedrin58b" data-aht="source">ר״ן</a><a href="RanSanhedrin58b" data-aht="source">חידושי הר״ן סנהדרין נ״ח:</a><a href="R. Nissim Gerondi (Ran)" data-aht="parshan">אודות ר' נסים גירונדי</a></multilink>&#160;מציע שתי הבנות אפשריות לפסיקת הבבלי:
 
<ul>
 
<ul>
−
<li>חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו היו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מסיפורינו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי, וכל זה לפני מתן תורה, ומעמדו של הישראלי זהה למעמד כל בני נח.</li>
+
<li>חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מן הסיפור שלנו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי. לדעת הר"ן, משום שזה אירע לפני מתן תורה, מעמדו של הישראלי היה זהה למעמד כל בן נח אחר.</li>
−
<li>הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מקבל מצוות נוספות,<fn>Thus, the prohibition would be separate from the seven cardinal Noachide laws and, in contrast to them, it would be applicable only when the victim is a Jew.</fn>&#160;והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'<fn>The notion of the desecration of God's name can be derived from the Bavli's juxtaposition of the two statements of R. Chanina. It is not explicitly stated by the Ran.</fn> – זוהי האפשרות המועדפת על הר"ן. לפיכך, גם לפני סיני, לישראלי סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.</li>
+
<li>הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מחוייב במצוות נוספות,<fn>מכאן שמדובר באיסור נפרד משבע מצוות בני נח, ובניגוד אליהם, הוא רלוונטי רק כאשר הקורבן הינו יהודי.</fn>&#160;והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'<fn>את הרעיון שיש כאן חילול שם ה' ניתן ללמוד מהסמיכות&#160;בבבלי בין שתי המימרות של ר' חנינא. ר"ן אינו מציין זאת מפורשות.</fn> – זוהי האפשרות המועדפת על ר"ן. לפיכך, גם לפני מעמד הר סיני, לבני ישראל היה סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.</li>
 
</ul></point>
 
</ul></point>
−
<point><b>אכיפה שמימית או יישום אנושי</b> – בעוד הבבלי מציין שגוי המכה יהודי ראוי למיתה, אין&#160;פירוט לגבי אדם הרשאי והמוסמך לאכוף חוק זה.
+
<point><b>אכיפה שמימית או יישום אנושי</b> – בעוד הבבלי מציין שגוי המכה יהודי ראוי למיתה, הוא אינו מפרט מי האדם הרשאי והמוסמך לאכוף חוק זה.
 
<ul>
 
<ul>
−
<li><multilink><a href="RambamMelakhim10-6" data-aht="source">רמב״ם</a><a href="RambamMelakhim10-6" data-aht="source">הל׳ מלכים י׳:ו׳</a><a href="RambamChovel5-3" data-aht="source">חובל ומזיק ה׳:ג׳</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink><fn>מאירי סנהדרין נ"ח: הולך בעקבות הרמב"ם</fn>&#160;סובר שזהו חוק הנאכף בידי שמים<fn>רמב"ם&#160;<multilink><a href="TeshuvotRambam149" data-aht="source">בתשובותיו</a><a href="TeshuvotRambam149" data-aht="source">שו״ת הרמב״ם קמ״ט</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink>&#160;מסיק פסיקה מקבילה מהשימוש של הסוגיה בלשון "חייב מיתה"&#160;במקום במילה "נהרג".</fn>&#160;ולא על ידי מערכת המשפט.<fn>As the Rambam himself (like the Bavli) cites the case of Moshe and must account for Moshe's actions, R. Yehuda Rosanes in his Parashat Derakhim (#10) and <multilink><a href="MalbimShemot2-12" data-aht="source">מלבי״ם</a><a href="MalbimShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Meir Leibush Weiser (Malbim)" data-aht="parshan">אודות ר' מאיר ליבוש וייזר</a></multilink> explain that Moshe was acting as God's representative rather than in a judicial capacity. They support their contention from the various Midrashim that Moshe prophetically confirmed that the Egyptian would not sire any deserving descendants, that he consulted with the Heavenly court, and that he killed the Egyptian by uttering God's name (all of these would not apply in capital punishment implemented through a human judiciary). See Avot DeRabbi Natan and the other Rabbinic sources cited above.</fn></li>
+
<li><multilink><a href="RambamMelakhim10-6" data-aht="source">רמב״ם</a><a href="RambamMelakhim10-6" data-aht="source">הל׳ מלכים י׳:ו׳</a><a href="RambamChovel5-3" data-aht="source">חובל ומזיק ה׳:ג׳</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink><fn>מאירי סנהדרין נ"ח: הולך בעקבות הרמב"ם.</fn>&#160;סובר שזהו חוק הנאכף בידי שמים<fn>רמב"ם&#160;<multilink><a href="TeshuvotRambam149" data-aht="source">בתשובותיו</a><a href="TeshuvotRambam149" data-aht="source">שו״ת הרמב״ם קמ״ט</a><a href="R. Moshe b. Maimon (Rambam, Maimonides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן מיימון</a></multilink>&#160;מסיק פסיקה מקבילה מהשימוש של הסוגיה התלמודית בלשון "חייב מיתה"&#160;במקום במילה "נהרג".</fn>&#160;ולא על ידי מערכת המשפט.<fn>מכיוון שהרמב"ם בעצמו (כמו הבבלי) מציין את המקרה של משה ונדרש הסבר למעשיו, ר' יהודה רוזאניס בספרו פרשת דרכים י' וכן&#160;<multilink><a href="MalbimShemot2-12" data-aht="source">מלבי״ם</a><a href="MalbimShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. Meir Leibush Weiser (Malbim)" data-aht="parshan">אודות ר' מאיר ליבוש וייזר</a></multilink>&#160;מסבירים שמשה נהג כשלוחו של ה' ולא כשופט עלי אדמות. הם מביאים ראיה לטענתם מהמדרשים השונים בהם משה ווידא על ידי נבואה שלמצרי אין צאצאים ראויים, התייעץ עם בית הדין השמיימי, והרג את המצרי על ידי אמירת שם ה' (כל אלו אינם מיושמים במקרה של עונש מוות הנקבע בתהליכי משפט אנושי). ראו אבות דרבי נתן ומקורות רבניים נוספים המצוטטים לעיל.</fn></li>
−
<li>רשב"א לעומתו מוכיח ממשה שעונש מוות מוצא לפועל על ידי בתי הדין.</li>
+
<li>רשב"א לעומתו מוכיח ממעשיו של משה שעונש המוות מוצא לפועל על ידי בתי הדין.</li>
 
</ul></point>
 
</ul></point>
−
<point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – רשב"א מבין שמשה פעל מתוך סמכותו כשופט,<fn>ראו בהשווה לתגובת בני ישראל בשמות ב':י"ד "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ".</fn>&#160;בעוד נושאי הכלים לרמב"ם סוברים שמשה הוא הרחבה או שלוכה של בית הדין השמימי.<fn>ראו פרשת דרכים ומלבי"ם ומקורות נוספים המצוטטים בהערה שלעיל.</fn></point>
+
<point><b>לקיחת החוק לידיים</b> – רשב"א מבין שמשה פעל מתוך סמכותו כשופט,<fn>השוו&#160;לתגובת בני ישראל בשמות ב':י"ד: "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ".</fn>&#160;בעוד שמפרשי משנה תורה לרמב"ם סוברים שמשה פעל כשלוחה של בית הדין השמימי.<fn>ראו פרשת דרכים, מלבי"ם, ומקורות נוספים המצוטטים בהערה שלעיל.</fn></point>
−
<point><b>משמעות המילה&#160;"מַכֶּה"</b> – על פי מקורות אלו המילה "מַכֶּה" היא במשמעות פשוטה הכאה ולא בהכרח כוונה להרוג.</point>
+
<point><b>משמעות המילה&#160;"מַכֶּה"</b> – לפי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.</point>
 
</subopinion>
 
</subopinion>
 
</opinion>
 
</opinion>
 
<opinion>חוקי הג'ונגל
 
<opinion>חוקי הג'ונגל
−
<p>מעשיו של משה היו בהתאם לנסיבות החריגות ולא היו מבוססות על תקדים משפטי.</p>
+
<p>מעשיו של משה היו בהתאם לנסיבות החריגות במצרים ולא היו מבוססות על תקדים משפטי.</p>
 
<mekorot><multilink><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source">ר׳ עזריה פיגו</a><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source">ר׳ עזריה פיג׳ו, בינה לעתים דרוש כ״ה</a><a href="R. Azariah Figo" data-aht="parshan">אודות ר' עזריה פיגו</a></multilink>, <multilink><a href="NetzivShemot2-11" data-aht="source">נצי״ב</a><a href="NetzivShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Naftali Tzvi Yehuda Berlin (Netziv)" data-aht="parshan">אודות ר' נפתלי צבי יהודה ברלין</a></multilink>, <multilink><a href="RDZHoffmannShemot2-12" data-aht="source">ר׳ דוד צבי הופמן</a><a href="RDZHoffmannShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. David Zvi Hoffmann" data-aht="parshan">אודות ר' דוד צבי הופמן</a></multilink></mekorot>
 
<mekorot><multilink><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source">ר׳ עזריה פיגו</a><a href="BinahLaIttim25" data-aht="source">ר׳ עזריה פיג׳ו, בינה לעתים דרוש כ״ה</a><a href="R. Azariah Figo" data-aht="parshan">אודות ר' עזריה פיגו</a></multilink>, <multilink><a href="NetzivShemot2-11" data-aht="source">נצי״ב</a><a href="NetzivShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Naftali Tzvi Yehuda Berlin (Netziv)" data-aht="parshan">אודות ר' נפתלי צבי יהודה ברלין</a></multilink>, <multilink><a href="RDZHoffmannShemot2-12" data-aht="source">ר׳ דוד צבי הופמן</a><a href="RDZHoffmannShemot2-12" data-aht="source">שמות ב׳:י״ב</a><a href="R. David Zvi Hoffmann" data-aht="parshan">אודות ר' דוד צבי הופמן</a></multilink></mekorot>
−
<point><b>Judicial or extra-judicial</b> – While the Rashba and Sefer HaNitzachon above appeal to the letter of the law, R. D"Z Hoffmann argues that the trampling of human rights in Egypt was so massive that legal norms did not apply.<fn>Thus, he neither cites the Bavli above nor suggests that Moshe was acting in the capacity of a judge, and he dismisses the need for the position of HaKetav VeHaKabbalah that the Israelite's life was in imminent danger.</fn> In his estimation, any measure short of killing the Egyptian would not have prevented him from intensifying his abusive behavior in the future, and this is what obligated Moshe to act in the way he did.</point>
+
<point><b>שיפוטי או חוץ-שיפוטי</b> – בעוד רשב"א וספר הניצחון המובאים לעיל מתייחסים לחוק הכתוב, רד"צ הופמן טוען שהפרת זכויות האדם במצרים היתה כל כך נפוצה, שנורמות חוקיות לא חלו שם בכלל.<fn>לפיכך, הוא אינו מצטט את הבבלי המובא לעיל או מציע שמשה נהג בתפקיד השופט, וכן הוא דוחה את הצורך בעמדת הכתב והקבלה הטוען שחיי העבד העברי היו בסכנה מיידית.</fn> להערכתו,&#160;רק הריגת המצרי היתה מונעת לעתיד את הסלמת התנהגותו האלימה כלפי העברי, ועל כן משה נדרש לפעול בדרך בה פעל.</point>
−
<point><b>Meaning of "מַכֶּה"</b> – According to these sources "מַכֶּה" can mean simply beating and does not necessarily imply an intent to kill.</point>
+
<point><b>משמעות המילה "מַכֶּה"</b> – על פי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.<fn>ראו בדומה <multilink><a href="RashbamShemot2-11" data-aht="source">רשב״ם</a><a href="RashbamShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ד</a><a href="R. Shemuel b. Meir (Rashbam)" data-aht="parshan">אודות ר' שמואל בן מאיר</a></multilink>.&#160; רשב"ם מציין שהאיש העברי שהכה את רעהו יוצר הקבלה בין פעולתו שלו (הכאה שאינה מסכנת חיים) לזו של הנוגש המצרי.</fn></point>
−
<point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – R. Azariah Figo and R. D"Z Hoffmann explain that Moshe looked around and saw that no other Israelite was coming to the rescue.<fn>R. Azariah Figo elaborates on this callousness, and contrasts it with the impudence of the Hebrew on the following day. His interpretation is paraphrased by R. Barukh Yashar in his edited collection ספר בינה לעתים על התורה (p. 75):
+
<point><b>"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – ר' עזריה פיגו ורד"צ הופמן מסבירים שמשה הביט סביב וראה שאין ישראלי נוסף באיזור שיבוא לעזרתו.<fn>ר' עזריה פיגו מרחיב על בסיס רמיזה זו, ומשווה ומנגיד בין זה לבין חוצפתו של העברי ביום למחרת. פרפרזה של פירושו מובאת בספרו של ר' ברוך ישר, ספר בינה לעתים על התורה (עמ' 75): "<b>ויאמר לרשע למה תכה רעך</b> – למה לא ידעת להרים יד על שונאך המצרי, ועל אחיך אתה כן מרים יד?... כל עם נורמלי אוהב את אחיו ושונא את מציקו, לא כן עמי האומלל, שונא הוא את אחיו ומגיב על הריגת המצרי."
−
<p>"<b>ויאמר לרשע למה תכה רעך</b> – למה לא ידעת להרים יד על שונאך המצרי, ועל אחיך אתה כן מרים יד?... כל עם נורמלי אוהב את אחיו ושונא את מציקו, לא כן עמי האומלל, שונא הוא את אחיו ומגיב על הריגת המצרי."<br/>R. Figo adds that this behavior explains the need for such a lengthy exile in Egypt. Cf. Shemot Rabbah 1:30.</p></fn> The Netziv, in contrast, interprets that Moshe searched in vain for an Egyptian authority to intervene, but realized that they all hated the Israelites and would not act.</point>
+
<p>ר' פיגו מוסיף שהתנהגות זו מסבירה מדוע היה צריך גלות ארוכה במצרים. השוו לשמות רבה א':ל'.</p></fn>&#160;בניגוד למפרשים אלו, נצי"ב מפרש את המבט כחיפוש אחר סמכות מצרית שתתערב, אך משה הבין שכולם שונאים את הישראלים ואין אדם שיפעל בעדם.</point>
 
</opinion>
 
</opinion>
 
</category>
 
</category>
−
<category name="Unintentional">
+
<category name="מעשה לא מכוון">
−
Unintentional
+
מעשה לא מכוון
−
<p>Moshe's action was problematic, but it was considered to be unintentional (שוגג).</p>
+
<p>מעשיו של משה היו בעייתיות, אבל יש להבין שהם נעשו בשוגג ובלא כוונה תחילה.</p>
−
<mekorot><multilink><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source">דברים רבה (וילנא)</a><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source">ב׳:כ״ט</a><a href="DevarimRabbahLiebermanVaetchanan" data-aht="source">דברים רבה (ליברמן) ואתחנן (עמ׳ 59)</a><a href="Devarim Rabbah" data-aht="parshan">אודות דברים רבה (וילנא)</a></multilink>,<fn>See also <multilink><a href="TanchumaBuberVaetchanan4" data-aht="source">תנחומא (בובר)</a><a href="TanchumaBuberVaetchanan4" data-aht="source">ואתחנן הוספה ד׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink> and the Midrash found in Ginzei Schechter Vol. I p. 113.</fn> <multilink><a href="RasagMishlei17-19" data-aht="source">רס"ג</a><a href="RasagMishlei17-19" data-aht="source">פירוש רס״ג משלי י״ז:י״ט</a><a href="R. Saadia Gaon" data-aht="parshan">אודות ר' סעדיה גאון</a></multilink>, <multilink><a href="ZoharMishpatim" data-aht="source">זוהר</a><a href="ZoharMishpatim" data-aht="source">פרשת משפטים דף קי״ד:</a><a href="Zohar" data-aht="parshan">אודות הזוהר</a></multilink>, <multilink><a href="ShelahVaetchanan" data-aht="source">ר׳ יצחק לוריא (האר״י)</a><a href="ShelahVaetchanan" data-aht="source">מובא בשל״ה פרשת ואתחנן, תורה אור, ה׳</a><a href="R. Yitzchak Luria (HaAri)" data-aht="parshan">אודות ר׳ יצחק לוריא</a></multilink></mekorot>
+
<mekorot><multilink><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source">דברים רבה (וילנא)</a><a href="DevarimRabbah2-29" data-aht="source">ב׳:כ״ט</a><a href="DevarimRabbahLiebermanVaetchanan" data-aht="source">דברים רבה (ליברמן) ואתחנן (עמ׳ 59)</a><a href="Devarim Rabbah" data-aht="parshan">אודות דברים רבה (וילנא)</a></multilink>,<fn>ראו גם&#160;<multilink><a href="TanchumaBuberVaetchanan4" data-aht="source">תנחומא (בובר)</a><a href="TanchumaBuberVaetchanan4" data-aht="source">ואתחנן הוספה ד׳</a><a href="Tanchuma" data-aht="parshan">אודות התנחומא</a></multilink><span class="aht-chrome-space"> והמדרש המובא בגנזי שכטר חלק א'</span> עמוד 113.</fn> <multilink><a href="RasagMishlei17-19" data-aht="source">רס"ג</a><a href="RasagMishlei17-19" data-aht="source">פירוש רס״ג משלי י״ז:י״ט</a><a href="R. Saadia Gaon" data-aht="parshan">אודות ר' סעדיה גאון</a></multilink>, <multilink><a href="ZoharMishpatim" data-aht="source">זוהר</a><a href="ZoharMishpatim" data-aht="source">פרשת משפטים דף קי״ד:</a><a href="Zohar" data-aht="parshan">אודות הזוהר</a></multilink>, <multilink><a href="ShelahVaetchanan" data-aht="source">ר׳ יצחק לוריא (האר״י)</a><a href="ShelahVaetchanan" data-aht="source">מובא בשל״ה פרשת ואתחנן, תורה אור, ה׳</a><a href="R. Yitzchak Luria (HaAri)" data-aht="parshan">אודות ר׳ יצחק לוריא</a></multilink></mekorot>
−
<point><b>How was it unintentional?</b> R. Saadia appears to maintain that Moshe had absolutely no intent to kill, and the Egyptian's death was completely inadvertent.<fn>This is how R. Kapach understands R. Saadia, both here and in his Tafsir Shemot 2:12. [Interestingly, some Islamic theologians interpret the Quran's account (28:2:15-16) of the story in similar fashion.] However, it is possible that the unintended consequence to which R. Saadia refers was not the death of the Egyptian, but rather the subsequent tale bearing of the Hebrew.</fn> In contrast, the Ari says that although Moshe intended to kill the Egyptian, he was considered to be שוגג because he thought he was commanded to do so.&#160; This latter approach seems to also be how Devarim Rabbah<fn>Both the Vilna and Lieberman versions of Devarim Rabbah link Moshe's killing of the Egyptian and subsequent fleeing to Midyan to his establishing of the Cities of Refuge for the unintentional killer. The Lieberman version is slightly more explicit in stating that Moshe himself fled to a city of refuge: "ויך את המצרי, וכיון שהרגו ברח לעיר מקלט שנא' ויברח משה מפני פרעה". While this would seemingly indicate that Moshe's killing of the Egyptian was unintentional, the Lieberman version also describes how Moshe consulted with the angels before acting, which implies that his action was premeditated. Thus, the Midrash is either conflating contradictory aggadic motifs or maintaining that Moshe qualified to flee to a city of refuge because of the extenuating circumstances for the murder. The possibility also exists that Moshe was simply following Egyptian law which allowed sanctuary even for intentional murderers (see below regarding Yitro's priestly estate), but it is unlikely that this is the understanding of Devarim Rabbah.</fn> and the Zohar understood the story.</point>
+
<point><b>איך זה היה לא מכוון?</b> ר' סעדיה סובר שלמשה לא הייתה כוונה להרוג את המצרי, ומיתתו הייתה בשגגה.<fn>כך ר' קפאח מפרש את דברי ר' סעדיה, גם כאן וגם בתפסיר לשמות ב':י"ב. [מעניין לציין שיש גם תיאולוגים מוסלמים המסבירים את תיאור הסיפור בקוראן (כ"ח:ב':ט"ו-ט"ז) בצורה דומה.] עם זאת, ייתכן שהתוצאה הבלתי מכוונת אליה התייחס ר' סעדיה לא הייתה מות המצרי כי אם הסיפור שסיפר העברי בעקבות המעשה.</fn> לעומתו, האר"י אומר שלמרות שמשה התכוון להרוג את המצרי, הוא עדיין נחשב כשוגג מכיוון שחשב שהוא נצטווה לעשות זאת. נראה כי הגישה השניה היא גם&#160;התפיסה על פי&#160;דברים רבה<fn>גם בנוסח המובא בדברים רבה (וילנא) וגם בזה המופיע בבדברים רבה (ליברמן), המדרש מנסה לקשר בין הריגת המצרי ובריחתו למדין לבין קביעת ערי מקלט לרוצח בשגגה. המדרש במהדורת ליברמן מציין בצורה מפורשת יותר שמשה בעצמו ברח לעיר מקלט: "ויך את המצרי, וכיון שהרגו ברח לעיר מקלט שנא' ויברח משה מפני פרעה". בעוד ייתכן שזו אינדיקציה לכך שמשה הרג את המצרי בשוגג, המדרש בגרסת ליברמן מוסיף ומתאר כיצד משה התייעץ עם המלאכים לפני שהחל במעשיו, דבר המצביע דווקא על תכנון מראש של מעשים אלו. מכאן יוצא שהמדרש מצרף מוטיבים אגדיים סותרים או מחדש עמדה שמשה יכל לברוח לעיר מקלט בגלל הנסיבות המיוחדות של הרצח. ייתכן גם שמשה נהג על פי החוק המצרי המאפשר מקלט גם לרוצחים במזיד (ראו להלן פירוט אודות אחוזת הכהונה של יתרו), אך אין זה סביר שזו ההנחה העומדת מאחורי גישת דברים רבה.</fn>&#160;ושל ספר הזוהר.</point>
−
<point><b>Meaning of "מַכֶּה" and "וַיַּךְ"</b> – According to R. Saadia, the root הכה means to strike in the cases of both the Egyptian and Moshe, and does not imply any intent to kill.<fn>Cf. HaKetav VeHaKabbalah who explains both "מַכֶּה" and "וַיַּךְ" as deathblows.</fn></point>
+
<point><b>משמעות המילה "מַכֶּה" והמילה "וַיַּךְ"</b> – על פי ר' סעדיה, משמעות השורש "הכה" בשני המקרים היא להרביץ, ואינה מעידה על כוונה להרוג.<fn>השוו לפירוש הכתב והקבלה המסביר שהמילים "מַכֶּה" וכן "וַיַּךְ" מתארות מכות מוות.</fn></point>
−
<point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – It is unclear why Moshe would have looked to all sides.<fn>See the note above for the inconsistency created by the Lieberman version of Devarim Rabbah's attempt to explain Moshe's action.</fn></point>
+
<point><b>"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ"</b> – לפי גישה זו לא ברור מדוע משה הסתכל לצדדים.<fn>ראו את ההערה לעיל המצביעה על חוסר העקביות&#160;בניסיון להסביר את מעשיו של משה כפי שעולה במהדורת ליברמן של דברים רבה.</fn></point>
−
<point><b>Vigilantism and its evaluation</b> – R. Saadia's approach avoids both the problem of an unjustified killing as well as the issue of Moshe taking the law into his own hands. From Devarim Rabbah, the Zohar, and the Ari, though, it seems that Moshe's action required some degree of repentance or atonement.</point>
+
<point><b>הערכת לקיחת החוק לידיים</b> – גישתו של ר' סעדיה נמנעת מהאשמת משה בהרג לא מוצדק וכן פוטרת אותו מהבעייתיות בלקיחת החוק לידיים. אך על פי פירוש דברים רבה, הזוהר, והאר"י עולה שבעקבות מעשיו, נדרש משה למידה מסויימת של תשובה או כפרה.</point>
−
<point><b>Yitro's priestly estate as Moshe's city of refuge</b> – One advantage of this approach is that it explains the need for Moshe to remain in exile until the avengers of the Egyptian's blood had died (see <a href="Shemot4-19" data-aht="source">שמות ד׳:י״ט</a>). It is also possible that according to Egyptian law, Yitro's priestly estate was off limits even to Paroh's forces.<fn>Under Egyptian law, though, the priestly estate could have provided asylum even for an intentional murderer. For more, see the discussion of R. Dan's position in <a href="Yitro – Religious Identity" data-aht="page">Yitro's Religious Identity</a>.</fn></point>
+
<point><b>משכנו של יתרו שימש עיר מקלט למשה</b> – יתרון גישה זו בכך שהיא עונה על השאלה מדוע משה נדרש לברוח ולגלות עד שגואל דמו של המצרי נפטר (ראו&#160;<a href="Shemot4-19" data-aht="source">שמות ד׳:י״ט</a>). בנוסף לכך, ייתכן שעל פי החוק המצרי, לאחוזתו של יתרו "כהן מדין" הייתה מעין חסינות, ולאנשיו של פרעה לא היתה הסמכות להיכנס לשם לאסור את משה.<fn>אולם על פי החוק המצרי משכן הכהן שימש עיר מקלט גם לרוצח במזיד. להרחבה, ראו את הדיון לגבי עמדתו של ר' דן בנושא <a href="Yitro – Religious Identity" data-aht="page">זהותו הדתית של יתרו</a>.</fn></point>
 
</category>
 
</category>
−
<category name="Blameworthy">
+
<category name="ראוי לגינוי">
−
Blameworthy
+
ראוי לגינוי
−
<p>Moshe's action was both intentional and wrong, and he may have been punished as a result.</p>
+
<p>משה פעל במזיד&#160;וכן טעה במעשיו, וייתכן שכתוצאה מכך הוא נענש.</p>
−
<mekorot><multilink><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source">מדרש פטירת משה</a><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source">[מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 363)]</a><a href="Midrash Petirat Moshe" data-aht="parshan">אודות מדרש פטירת משה</a></multilink>,<fn>See also the similar Midrash cited in the <a href="EshkolHaKofer83" data-aht="source">Eshkol HaKofer of R. Yehuda Hadasi the Karaite</a>.</fn> אולי <multilink><a href="RYBSShemot2-11" data-aht="source">ר׳ יוסף בכור שור</a><a href="RYBSShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א,י״ד-ט״ו</a><a href="R. Yosef Bekhor Shor" data-aht="parshan">אודות ר' יוסף בכור שור</a></multilink>,<fn>R"Y Bekhor Shor has the Hebrew whom Moshe encounters on the second day presenting the argument that the Egyptian taskmaster was merely carrying out the king's command. However, it is very possible that R"Y Bekhor Shor himself felt Moshe's action was justified.</fn> <multilink><a href="TziyoniShemot2-11" data-aht="source">ר׳ מנחם ציוני</a><a href="TziyoniShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Menachem Tziyoni" data-aht="parshan">אודות ר' מנחם ציוני</a></multilink></mekorot>
+
<mekorot><multilink><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source">מדרש פטירת משה</a><a href="MidrashPetiratMoshe" data-aht="source">[מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 363)]</a><a href="Midrash Petirat Moshe" data-aht="parshan">אודות מדרש פטירת משה</a></multilink>,<fn>ראו גם את המדרש הדומה המובא ב<a href="EshkolHaKofer83" data-aht="source">אשכל הכופר פ״ג (עמ׳ 36) לר׳ יהודה הדסי הקראי</a>.</fn> אולי <multilink><a href="RYBSShemot2-11" data-aht="source">ר׳ יוסף בכור שור</a><a href="RYBSShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א,י״ד-ט״ו</a><a href="R. Yosef Bekhor Shor" data-aht="parshan">אודות ר' יוסף בכור שור</a></multilink>,<fn>ר"י בכור שור מציג נרטיב בו העברי שמשה פגש ביום השני טען שהנוגש המצרי פעל מתוקף ציווי המלך ולא על דעת עצמו (ולכן לא היה ראוי להורגו). אך ייתכן שר"י בכור שור בעצמו סבר שמעשיו של משה היו מוצדקים.</fn> <multilink><a href="TziyoniShemot2-11" data-aht="source">ר׳ מנחם ציוני</a><a href="TziyoniShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א-י״ב</a><a href="R. Menachem Tziyoni" data-aht="parshan">אודות ר' מנחם ציוני</a></multilink></mekorot>
−
<point><b>Moshe punished</b> – While the Torah does not state that Moshe was punished or even rebuked for taking the life of the Egyptian, the picturesque account of Moshe's dialogue with Hashem before his death found in Midrash Petirat Moshe<fn>And in the similar account preserved in the Karaite work Eshkol HaKofer.</fn> places such an argument in God's mouth and implies that this was the reason Moshe needed to die. Alternatively, Moshe's exile to Midyan may have served as a punishment for Moshe's action.<fn>See also <a href="$">Can Prophets Sin</a>.</fn></point>
+
<point><b>משה נענש</b> – בעוד שהתורה אינה מזכירה שמשה קיבל עונש או אפילו נזיפה על הריגת המצרי, במדרש פטירת משה<fn>השוו גם לתיאור הדומה שהשתמר בקובץ&#160;הקראי אשכול הכופר.</fn> המתאר באופן ציורי את הדיאלוג בין משה לבין הקב"ה לפני מותו, ניתן למצוא טענת אשמה בדברי הקב"ה אל משה וכן רמיזה לכך שבעקבות חטא זה משה היה צריך למות. לחילופין, ניתן להסביר שבגלותו למדין ריצה משה את עונשו.<fn>ראו גם&#160;<a href="$">האם נביא יכול לחטוא</a>.</fn></point>
−
<point><b>What was Moshe's sin?</b> These sources leave some ambiguity as to whether the criticism of Moshe is due to a miscarriage of justice (i.e. the Egyptian did not deserve to die – see R"Y Bekhor Shor) or because of vigilante justice (i.e. Moshe should not have taken it upon himself to serve as judge and jury).</point>
+
<point><b>מה היה חטאו של משה?</b> במקורות אלו ישנה עמימות בשאלה אם הביקורת על משה נובעת מהשפיטה המוטעית שלו והעוולה שנעשתה (כלומר, המצרי לא היה צריך למות&#160;– ראו ר"י בכור שור) או שהביקורת היא על לקיחת החוק לידיים (כלומר, משה חרג מסמכותו כאשר שפט בעצמו את המצרי).</point>
−
<point><b>Moshe's age</b> – The Torah implies that the incident happened shortly after Moshe had reached the age of adulthood, and R. Menachem Tziyoni attributes Moshe's impetuosity to his relative youth. However, the Torah does not provide a precise chronological time frame for the episode, and some commentators depict Moshe as much older. See <a href="SHE$">Chronology of Shemot 2-4</a> for the wide range of possibilities.</point>
+
<point><b>גילו של משה</b> – על פי הכתוב, משה הורג את המצרי קצת אחרי הגעה לגיל בגרות, ור' מנחם ציוני מייחס את קוצר רוחו לגילו הצעיר יחסית. אך התורה לא מגדירה באופן מפורש נקודת זמן מדוייקת להתרחשות האירועים, וחלק מהפרשנים מציירים את משה כמבוגר בהרבה. ראו <a href="SHE$">כרונולוגיה של שמות ב'-ד'</a>&#160;למנעד האפשרויות הרחב.</point>
−
<point><b>Emotions overcame him</b> – R"Y Bekhor Shor attributes Moshe's actions to his anger boiling over out of mercy for his brethren, rather than to a strict sense of law and order.<fn>Cf. <multilink><a href="RambanShemot2-11" data-aht="source">רמב״ן</a><a href="RambanShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="R. Moshe b. Nachman (Ramban, Nachmanides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן נחמן</a></multilink>.</fn> For additional cases where Moshe displays anger, see <a href="Moshe" data-aht="page">Moshe's Character</a>.<fn>See also the fascinating legend cited in the Tiferet Yisrael Kiddushin 4:77, and see <a href="http://leimanlibrary.com/texts_of_publications/50.%20Rabbi%20Israel%20Lipschutz%20The%20Portrait%20of%20Moses.pdf">Prof. S. Leiman</a>, "Rabbi Israel Lipschutz: The Portrait of Moses," Tradition 24 (1989):91-98.</fn></point>
+
<point><b>רגשות שלטו בו</b> – ר"י בכור שור מסביר שמעשיו של משה נבעו מתוך הכעס שהתעורר בעקבות חמלתו לעמו, ולא מתוך חוש קפדני של חוק וסדר.<fn><span class="aht-text">השוו </span><multilink><a href="RambanShemot2-11" data-aht="source">רמב״ן</a><a href="RambanShemot2-11" data-aht="source">שמות ב׳:י״א</a><a href="R. Moshe b. Nachman (Ramban, Nachmanides)" data-aht="parshan">אודות ר' משה בן נחמן</a></multilink>.</fn>&#160;למקרים נוספים בהם משה מגיב בכעס, ראו <a href="Moshe" data-aht="page">דמותו של משה</a>.<fn>ראו גם את האגדה המרתקת המצוטטת בתפארת ישראל קידושין ד':ע"ז, וכן את&#160;<a href="http://leimanlibrary.com/texts_of_publications/50.%20Rabbi%20Israel%20Lipschutz%20The%20Portrait%20of%20Moses.pdf">Prof. S. Leiman</a>, "Rabbi Israel Lipschutz: The Portrait of Moses", Tradition 24 (1989): 91-98.</fn></point>
 
</category>
 
</category>
 
</approaches>
 
</approaches>
 
</page>
 
</page>
 
</aht-xml>
 
</aht-xml>

Latest revision as of 02:24, 10 November 2019

הריגת משה את המצרי

גישות פרשניות

סקירה

הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא הצלת חיים. בדומה, פילון ומקורות בחז"ל מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.

פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים, ובמקום להכפיש את המצרי, הם מציעים שמשה לא נתכוון להרוג את המצרי. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.

המניעים לגישות השונות הם גם מילוי פערים טקסטואלים וגם שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהרצון להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להצדיק את מעשיו. אפשר שהחשש מפני הצבת משה כמודל של אקטביזם לוחמני או, לחילופין, הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.  

לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך של שינוי במהלך חייו?

בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.1

מעשה ראוי להערכה

פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח2 מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה או בגלל שהמצרי היה אשם בחטאים נוספים.

הצלת חיים

האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.

מקורות:ויקרא רבהל״ב:ד׳אודות ויקרא רבה, שמות רבהא׳:כ״ח-כ״טאודות שמות רבה,3 דברי הימים למשה רבנודברי הימים למשה רבינו [מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 358)]אודות דברי הימים למשה רבנו,4 הכורםשמות ב׳:י״אאודות נפתלי הרץ הומברג, הכתב והקבלהשמות ב׳:י״א-י״באודות ר' יעקב מקלנבורג5
משמעות "מַכֶּה" – הכורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות מקראיות שלפעמים מובן המילה "מַכֶּה" הוא הכאה במטרה להרוג.
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה" – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבה ושמות רבה מפרשים את המלים האלה באופן מחדש ומסבירים שמשמעותם היא שמשה ראה במראה נבואה את פעולותיו של המצרי בעבר6 וכן מה שהיה צפוי המצרי לעשות בעתיד.7 הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים על בן עמם.
"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.8 לפיכך, ויקרא רבה ושמות רבה מציגים מספר דעות המפרשים את המילים האלה כאומרות שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.9 לעומת זה, הכתב והקבלה מסביר שמשה ראה שבני ישראל שנוכחו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.10
סיפור רקע – ויקרא רבה ושמות רבה מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" בסיפור זה כאותו "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שהיה בועלה של "אשה ישראלית" ואביו של המקלל שנסקל.11 בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי נאף עם אשתו,12 וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים בתקופה זו.13 השוו פילון להלן.

עונש מוות

המצרי ביצע פשעים בגינם היה ראוי לעונש מוות, ומשה היה רשאי לקחת את החוק לידיים. קיימות מספר וריאציות לגישה זו:

רצח

הנוגש המצרי רצח ישראלים קודם המקרה שלפנינו.

מקורות:פילוןעל חיי משה א׳:ח׳אודות פילון14
סיפור רקע – פילון מציע שהרקע לאירוע היה ניסיונות חוזרים ונשנים של משה להקל על סבלם של העבדים העברים,15 ניסיונות שהכעיסו את הנוגש המצרי וגרמו לו לרצוח רבים מבני ישראל. אולם, יש לציין שאין איזכור לכך בטקסט המקראי.
ראוי להערכה – פילון מצהיר שהיה מעשה הגון וראוי להרוג נוגש כה אכזרי.16
לקיחת החוק לידיים – פילון לא מתייחס ישירות לעניין זה, אך הוא מבין שמשה רק ניצל את זכויותיו כנסיך מצרים ו"כיורש העתידי של מלכות סבו (פרעה)". מעניין לציין, שעל פי פילון, פרעה לא כעס על הריגת המצרי, אלא על כך שמשה "נכדו" עזר לאויבי ממלכתו.17
ניאוף

המצרי נאף עם אשת איש העברי המוכה.

מקורות:תנחומאשמות ט׳אודות התנחומא, רש״ישמות ב׳:י״א-י״באודות ר' שלמה יצחקי, לקח טובשמות ב׳:י״באודות ר' טוביה בן אליעזר, שכל טובשמות ב׳:י״אאודות ר' מנחם בן שלמה, חזקונישמות ב׳:י״באודות ר' חזקיה בן מנוח18
סיפור רקע – מקורות אלו מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" כאותו "אִישׁ מִצְרִי" מויקרא כ"ד:י'19 שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל. מוטיב המצרי השוכב עם אשת הישראלי מופיע גם בויקרא רבה המצויין לעיל, אך שם, המצרי מנסה להסתיר את מעשיו על ידי הריגת הישראלי, ומשה מנסה למנוע רצח זה. בניגוד לכך, המקורות כאן אינם מציינים ניסיון רצח, אלא שמשה הרג את המצרי על מעשה הניאוף עצמו (חזקוני מציין זאת במפורש).20
יחסים בהסכמה או באונס – בויקרא רבה, המצרי מפתה את אשת העברי לאחר שהיא פלרטטה איתו, ובאופן דומה מפורש בשכל טוב הכותב "והשמיעה לו לרצון". לעומת זאת, במדרש תנחומא, בשמות רבה, ובפירוש רש"י, היא לא רצתה לשכב איתו והמעשה התרחש על ידי מרמה מתוך כך שחשבה שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה.21 לקח טוב וחזקוני סבורים במפורש שהמקרה היה מעשה של אונס, ובהתאם לתיאור בדברי הימים למשה רבינו.
משמעות המילה "מַכֶּה" – לפי גישות אלה, משמעות המילה "מַכֶּה" אינה בהכרח כוונה להרוג, אלא היא מתייחסת בפשטות להכאה.
לקיחת החוק לידיים – חזקוני מבין את תפקידו של משה כשופט שהיה אחראי על אכיפת מצוות בני נח.22 לחילופין, ייתכן שמקורות אלו סוברים כמו עמדת אבות דרבי נתןאבות דר׳ נתן נוסח א׳ פרק כ׳אודות אבות דרבי נתן שמשה נהג מתוך התייעצות שמיימית לאחר קבלת נבואה.23
מניעים פולמוסיים – ספר הנצחוןספר הניצחון מ״חאודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן מרמז שאחד מן המניעים להדגשת מעשיו האכזריים של המצרי הוא פולמוס עם גויים וניסיון להגן על דמותו והתנהגותו של משה.24
הכאת איש עברי

המצרי היה ראוי לעונש מוות על הכאת האיש העברי.

מקורות:ר' חנינא בבבלי סנהדריןסנהדרין נ״ח:אודות הבבלי, רשב״אשו״ת הרשב״א החדשות (מכתב יד) סימן שסזAbout Rashba, ספר הנצחוןספר הניצחון מ״חאודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן
מקור האיסור והיקף החלת העונש – ר״ןחידושי הר״ן סנהדרין נ״ח:אודות ר' נסים גירונדי מציע שתי הבנות אפשריות לפסיקת הבבלי:
  • חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מן הסיפור שלנו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי. לדעת הר"ן, משום שזה אירע לפני מתן תורה, מעמדו של הישראלי היה זהה למעמד כל בן נח אחר.
  • הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מחוייב במצוות נוספות,25 והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'26 – זוהי האפשרות המועדפת על ר"ן. לפיכך, גם לפני מעמד הר סיני, לבני ישראל היה סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.
אכיפה שמימית או יישום אנושי – בעוד הבבלי מציין שגוי המכה יהודי ראוי למיתה, הוא אינו מפרט מי האדם הרשאי והמוסמך לאכוף חוק זה.
לקיחת החוק לידיים – רשב"א מבין שמשה פעל מתוך סמכותו כשופט,30 בעוד שמפרשי משנה תורה לרמב"ם סוברים שמשה פעל כשלוחה של בית הדין השמימי.31
משמעות המילה "מַכֶּה" – לפי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.

חוקי הג'ונגל

מעשיו של משה היו בהתאם לנסיבות החריגות במצרים ולא היו מבוססות על תקדים משפטי.

מקורות:ר׳ עזריה פיגור׳ עזריה פיג׳ו, בינה לעתים דרוש כ״האודות ר' עזריה פיגו, נצי״בשמות ב׳:י״א-י״באודות ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ר׳ דוד צבי הופמןשמות ב׳:י״באודות ר' דוד צבי הופמן
שיפוטי או חוץ-שיפוטי – בעוד רשב"א וספר הניצחון המובאים לעיל מתייחסים לחוק הכתוב, רד"צ הופמן טוען שהפרת זכויות האדם במצרים היתה כל כך נפוצה, שנורמות חוקיות לא חלו שם בכלל.32 להערכתו, רק הריגת המצרי היתה מונעת לעתיד את הסלמת התנהגותו האלימה כלפי העברי, ועל כן משה נדרש לפעול בדרך בה פעל.
משמעות המילה "מַכֶּה" – על פי מקורות אלו, למילה "מַכֶּה" יש רק את המשמעות הפשוטה של הכאה והיא אינה בהכרח כוללת כוונה להרוג.33
"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – ר' עזריה פיגו ורד"צ הופמן מסבירים שמשה הביט סביב וראה שאין ישראלי נוסף באיזור שיבוא לעזרתו.34 בניגוד למפרשים אלו, נצי"ב מפרש את המבט כחיפוש אחר סמכות מצרית שתתערב, אך משה הבין שכולם שונאים את הישראלים ואין אדם שיפעל בעדם.

מעשה לא מכוון

מעשיו של משה היו בעייתיות, אבל יש להבין שהם נעשו בשוגג ובלא כוונה תחילה.

מקורות:דברים רבה (וילנא)ב׳:כ״טדברים רבה (ליברמן) ואתחנן (עמ׳ 59)אודות דברים רבה (וילנא),35 רס"גפירוש רס״ג משלי י״ז:י״טאודות ר' סעדיה גאון, זוהרפרשת משפטים דף קי״ד:אודות הזוהר, ר׳ יצחק לוריא (האר״י)מובא בשל״ה פרשת ואתחנן, תורה אור, ה׳אודות ר׳ יצחק לוריא
איך זה היה לא מכוון? ר' סעדיה סובר שלמשה לא הייתה כוונה להרוג את המצרי, ומיתתו הייתה בשגגה.36 לעומתו, האר"י אומר שלמרות שמשה התכוון להרוג את המצרי, הוא עדיין נחשב כשוגג מכיוון שחשב שהוא נצטווה לעשות זאת. נראה כי הגישה השניה היא גם התפיסה על פי דברים רבה37 ושל ספר הזוהר.
משמעות המילה "מַכֶּה" והמילה "וַיַּךְ" – על פי ר' סעדיה, משמעות השורש "הכה" בשני המקרים היא להרביץ, ואינה מעידה על כוונה להרוג.38
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – לפי גישה זו לא ברור מדוע משה הסתכל לצדדים.39
הערכת לקיחת החוק לידיים – גישתו של ר' סעדיה נמנעת מהאשמת משה בהרג לא מוצדק וכן פוטרת אותו מהבעייתיות בלקיחת החוק לידיים. אך על פי פירוש דברים רבה, הזוהר, והאר"י עולה שבעקבות מעשיו, נדרש משה למידה מסויימת של תשובה או כפרה.
משכנו של יתרו שימש עיר מקלט למשה – יתרון גישה זו בכך שהיא עונה על השאלה מדוע משה נדרש לברוח ולגלות עד שגואל דמו של המצרי נפטר (ראו שמות ד׳:י״ט). בנוסף לכך, ייתכן שעל פי החוק המצרי, לאחוזתו של יתרו "כהן מדין" הייתה מעין חסינות, ולאנשיו של פרעה לא היתה הסמכות להיכנס לשם לאסור את משה.40

ראוי לגינוי

משה פעל במזיד וכן טעה במעשיו, וייתכן שכתוצאה מכך הוא נענש.

מקורות:מדרש פטירת משה[מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 363)]אודות מדרש פטירת משה,41 אולי ר׳ יוסף בכור שורשמות ב׳:י״א,י״ד-ט״ואודות ר' יוסף בכור שור,42 ר׳ מנחם ציונישמות ב׳:י״א-י״באודות ר' מנחם ציוני
משה נענש – בעוד שהתורה אינה מזכירה שמשה קיבל עונש או אפילו נזיפה על הריגת המצרי, במדרש פטירת משה43 המתאר באופן ציורי את הדיאלוג בין משה לבין הקב"ה לפני מותו, ניתן למצוא טענת אשמה בדברי הקב"ה אל משה וכן רמיזה לכך שבעקבות חטא זה משה היה צריך למות. לחילופין, ניתן להסביר שבגלותו למדין ריצה משה את עונשו.44
מה היה חטאו של משה? במקורות אלו ישנה עמימות בשאלה אם הביקורת על משה נובעת מהשפיטה המוטעית שלו והעוולה שנעשתה (כלומר, המצרי לא היה צריך למות – ראו ר"י בכור שור) או שהביקורת היא על לקיחת החוק לידיים (כלומר, משה חרג מסמכותו כאשר שפט בעצמו את המצרי).
גילו של משה – על פי הכתוב, משה הורג את המצרי קצת אחרי הגעה לגיל בגרות, ור' מנחם ציוני מייחס את קוצר רוחו לגילו הצעיר יחסית. אך התורה לא מגדירה באופן מפורש נקודת זמן מדוייקת להתרחשות האירועים, וחלק מהפרשנים מציירים את משה כמבוגר בהרבה. ראו כרונולוגיה של שמות ב'-ד' למנעד האפשרויות הרחב.
רגשות שלטו בו – ר"י בכור שור מסביר שמעשיו של משה נבעו מתוך הכעס שהתעורר בעקבות חמלתו לעמו, ולא מתוך חוש קפדני של חוק וסדר.45 למקרים נוספים בהם משה מגיב בכעס, ראו דמותו של משה.46
Retrieved from "http://alhatorah.org/w/index.php?title=Moshe%27s_Killing_of_the_Egyptian/2/he&oldid=62992&useskin=vector"