Moshe's Killing of the Egyptian/2/he

הריגת משה את המצרי

גישות פרשניות

תרגום זה עדיין לא עבר ביקורת עורך

סקירה

הפרשנים חולקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי בעצם היה מתכוון להרוג את העברי ומעשה משה לא היה רצח אלא פיקוח נפש. בדומה, פילון ומדרשים רבניים מייחסים פשעים נוספים למצרי כגון רצח וניאוף למרות שאינם מוזכרים בסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים בתקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת חוץ מלקחת את החוק בידיים.

פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים ובמקום להכפיש את המצרי הם מציעים שמשה לא הרג את המצרי במכוון. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.

הגישות השונות מונעות על ידי פערים טקסטואלים, וכן מתוך שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהצורך להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להגן על מעשיו ולהצדיקם. ייתכן שהניסיון לבנות מודל של אקטביזם לוחמני או לחילופין הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.  

לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך ומשתנה במהלך חייו?

בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.¹

מוצדק / ראוי להערכה

פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח² מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה, או בגלל שהיה אשם בחטאים נוספים.

הצלת חיים

האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.

מקורות:ויקרא רבהל״ב:ד׳אודות ויקרא רבה, שמות רבהא׳:כ״ח-כ״טאודות שמות רבה,³ דברי הימים למשה רבנודברי הימים למשה רבינו [מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 358)]אודות דברי הימים למשה רבנו,⁴ הכורםשמות ב׳:י״אאודות נפתלי הרץ הומברג, הכתב והקבלהשמות ב׳:י״א-י״באודות ר' יעקב מקלנבורג⁵

משמעות "מַכֶּה" – הקורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות שהמילה "מַכֶּה" מעידה לפעמים על הכאה במטרה להרוג.

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה" – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבא ושמות רבא מפרשים מחדש ומסבירים שמשמעות מילים אלו היא שמשה ראה בנבואה את עברו של המצרי⁶ וכן את תכנוניו לעתיד.⁷ הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים ולא מצילים על בן עמם.

"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.⁸ לפיכך, ויקרא רבא ושמות רבה מציינים מספר דעות המפרשים את המילים האלו לומר שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.⁹ לחילופין, הכתב והקבלה מסבירים שמשה ראה שבני ישראל שנחכו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.¹⁰

סיפור רקע – ויקרא רבא ושמות רבא מקשרים ומאחדים בין ה"אִישׁ מִצְרִי" כאן לבין "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל הנענש בסקילה.¹¹ בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי שכב עם אישתו,¹² וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. אך לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים במזרח הקרוב הקדום.¹³ ראו פילון להלן.

עונש מוות

המצרי ביצע פשעים בגינם היה ראוי לעונש מוות, ומשה היה רשאי לקחת את החוק לידיים. קיימות מספר וריאציות לגישה זו:

רצח

הנוגש המצרי רצח ישראלים לפני המקרה שלפנינו.

מקורות:פילוןעל חיי משה א׳:ח׳אודות פילון¹⁴

סיפור רקע – Philo attempts to place the episode in a context in which Moshe's persistent efforts to alleviate the suffering of the Israelite slaves¹⁵ had infuriated the Egyptian taskmaster and caused him to murder many of the Israelites. However, there is no hint of this in the Biblical text.

Worthy of praise – Philo notes that it was a pious action to kill such a savage taskmaster.¹⁶

Taking the law into one's own hands – Philo does not address this issue explicitly, but he may believe that Moshe was simply exercising his rights as the Egyptian crown prince and "future inheritor of his grandfather's kingdom". Interestingly, according to Philo, even Paroh was angered not by the killing of the Egyptian per se, but rather because his "grandson" Moshe was helping his enemies.¹⁷

Adultery

The Egyptian had committed adultery with the Hebrew's wife.

מקורות:תנחומאשמות ט׳אודות התנחומא, רש״ישמות ב׳:י״א-י״באודות ר' שלמה יצחקי, לקח טובשמות ב׳:י״באודות ר' טוביה בן אליעזר, שכל טובשמות ב׳:י״אאודות ר' מנחם בן שלמה, חזקונישמות ב׳:י״באודות ר' חזקיה בן מנוח¹⁸

Backdrop – These sources identify the "אִישׁ מִצְרִי" with the "אִישׁ מִצְרִי" from Vayikra 24:10¹⁹ whose union with an Israelite woman produced the blasphemer. This motif of the Egyptian committing adultery with the Hebrew's wife is found already in Vayikra Rabbah above, but there the Egyptian attempts to cover up his actions by killing the Israelite, and it is to prevent this murder that Moshe kills the Egyptian. In contrast, the sources here make no mention of attempted murder, and apparently have Moshe killing the Egyptian because of the adultery (this is explicit in Chizkuni).²⁰

Consensual relations or rape – In Vayikra Rabbah, the Egyptian seduces the Hebrew's wife after she flirts with him, and this is most explicit in Seikhel Tov "והשמיעה לו לרצון". According to Tanchuma, Shemot Rabbah, and Rashi, though, the act is against her will, as the Egyptian fooled her into thinking she was engaging in intercourse with her husband.²¹ Lekach Tov and Chizkuni refer to the act as outright rape, and this matches the description in Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu.²²

Meaning of "מַכֶּה" – According to these sources "מַכֶּה" can mean simply beating and does not necessarily imply an intent to kill.

Taking the law into one's own hands – Chizkuni appears to view Moshe as a judge responsible for enforcing the Noachide laws.²³ Alternatively, these sources may hold like אבות דרבי נתןאבות דר׳ נתן נוסח א׳ פרק כ׳אודות אבות דרבי נתן that Moshe acted in due process by consulting with the heavenly courts.²⁴

Polemical motivations – ספר הנצחוןספר הניצחון מ״חאודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן suggests that the amplification of the Egyptian's evil deeds according to this approach is prompted by polemical concerns and an attempt to defend Moshe's conduct.²⁵

Striking an Israelite

The Egyptian deserved death simply for beating the Hebrew.

מקורות:בבלי סנהדריןסנהדרין נ״ח:אודות הבבלי, רשב״אשו״ת הרשב״א החדשות (מכתב יד) סימן שסזAbout Rashba, ספר הנצחוןספר הניצחון מ״חאודות ר' יום טוב ליפמן מילהויזן

Nature of the prohibition and the scope of its application – The ר״ןחידושי הר״ן סנהדרין נ״ח:אודות ר' נסים גירונדי discusses two possible understandings of the Bavli's ruling:

• Personal injury is included in the general Noachide prohibition of stealing – The Ran notes that according to this possibility, the law would apply even in a case where a non-Jew struck another non-Jew. He also suggests that this reading could find support from Moshe's killing of the Egyptian, as since this event transpired before the giving of the Torah, the beaten Israelite had merely the same status as any other Noachide.
• Striking a Jew is prohibited because he is the recipient of additional Divine commandments,²⁶ and thus smiting him causes a desecration of God's name²⁷ – This is the Ran's preferred option. Accordingly, even prior to Sinai, the Israelites possessed a special status by virtue of the extra commandments which they had already received, and this is why Moshe was justified in killing the Egyptian.

Heavenly or human implementation – While the Bavli states that a non-Jew who strikes a Jew is deserving of death, it does not indicate who is authorized to enforce this penalty.

• רמב״םהל׳ מלכים י׳:ו׳חובל ומזיק ה׳:ג׳אודות ר' משה בן מיימון²⁸ maintains that this is a Divinely executed punishment²⁹ and not one carried out by the judicial system,³⁰
• Rashba proves from the case of Moshe that the death penalty is in fact meted out by the courts.

Taking the law into one's own hands – The Rashba views Moshe as acting in the capacity of a judge,³¹ while commentators on the Rambam view Moshe as an extension of the Divine court.³²

Meaning of "מַכֶּה" – According to these sources "מַכֶּה" can mean simply beating and does not necessarily imply an intent to kill.

Law of the Jungle

Moshe's action was due to the extraordinary circumstances and not based on a strict legal precedent.

מקורות:ר׳ עזריה פיגור׳ עזריה פיג׳ו, בינה לעתים דרוש כ״האודות ר' עזריה פיגו, נצי״בשמות ב׳:י״א-י״באודות ר' נפתלי צבי יהודה ברלין, ר׳ דוד צבי הופמןשמות ב׳:י״באודות ר' דוד צבי הופמן

Judicial or extra-judicial – While the Rashba and Sefer HaNitzachon above appeal to the letter of the law, R. D"Z Hoffmann argues that the trampling of human rights in Egypt was so massive that legal norms did not apply.³³ In his estimation, any measure short of killing the Egyptian would not have prevented him from intensifying his abusive behavior in the future, and this is what obligated Moshe to act in the way he did.

Meaning of "מַכֶּה" – According to these sources "מַכֶּה" can mean simply beating and does not necessarily imply an intent to kill.

"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – R. Azariah Figo and R. D"Z Hoffmann explain that Moshe looked around and saw that no other Israelite was coming to the rescue.³⁴ The Netziv, in contrast, interprets that Moshe searched in vain for an Egyptian authority to intervene, but realized that they all hated the Israelites and would not act.

Unintentional

Moshe's action was problematic, but it was considered to be unintentional (שוגג).

מקורות:דברים רבה (וילנא)ב׳:כ״טדברים רבה (ליברמן) ואתחנן (עמ׳ 59)אודות דברים רבה (וילנא),³⁵ רס"גפירוש רס״ג משלי י״ז:י״טאודות ר' סעדיה גאון, זוהרפרשת משפטים דף קי״ד:אודות הזוהר, ר׳ יצחק לוריא (האר״י)מובא בשל״ה פרשת ואתחנן, תורה אור, ה׳אודות ר׳ יצחק לוריא

How was it unintentional? R. Saadia appears to maintain that Moshe had absolutely no intent to kill, and the Egyptian's death was completely inadvertent.³⁶ In contrast, the Ari says that although Moshe intended to kill the Egyptian, he was considered to be שוגג because he thought he was commanded to do so.  This latter approach seems to also be how Devarim Rabbah³⁷ and the Zohar understood the story.

Meaning of "מַכֶּה" and "וַיַּךְ" – According to R. Saadia, the root הכה means to strike in the cases of both the Egyptian and Moshe, and does not imply any intent to kill.³⁸

"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – It is unclear why Moshe would have looked to all sides.³⁹

Vigilantism and its evaluation – R. Saadia's approach avoids both the problem of an unjustified killing as well as the issue of Moshe taking the law into his own hands. From Devarim Rabbah, the Zohar, and the Ari, though, it seems that Moshe's action required some degree of repentance or atonement.

Yitro's priestly estate as Moshe's city of refuge – One advantage of this approach is that it explains the need for Moshe to remain in exile until the avengers of the Egyptian's blood had died (see שמות ד׳:י״ט). It is also possible that according to Egyptian law, Yitro's priestly estate was off limits even to Paroh's forces.⁴⁰

Blameworthy

Moshe's action was both intentional and wrong, and he may have been punished as a result.

מקורות:מדרש פטירת משה[מובא באוצר המדרשים (אייזנשטיין עמ׳ 363)]אודות מדרש פטירת משה,⁴¹ אולי ר׳ יוסף בכור שורשמות ב׳:י״א,י״ד-ט״ואודות ר' יוסף בכור שור,⁴² ר׳ מנחם ציונישמות ב׳:י״א-י״באודות ר' מנחם ציוני

Moshe punished – While the Torah does not state that Moshe was punished or even rebuked for taking the life of the Egyptian, the picturesque account of Moshe's dialogue with Hashem before his death found in Midrash Petirat Moshe⁴³ places such an argument in God's mouth and implies that this was the reason Moshe needed to die. Alternatively, Moshe's exile to Midyan may have served as a punishment for Moshe's action.⁴⁴

What was Moshe's sin? These sources leave some ambiguity as to whether the criticism of Moshe is due to a miscarriage of justice (i.e. the Egyptian did not deserve to die – see R"Y Bekhor Shor) or because of vigilante justice (i.e. Moshe should not have taken it upon himself to serve as judge and jury).

Moshe's age – The Torah implies that the incident happened shortly after Moshe had reached the age of adulthood, and R. Menachem Tziyoni attributes Moshe's impetuosity to his relative youth. However, the Torah does not provide a precise chronological time frame for the episode, and some commentators depict Moshe as much older. See Chronology of Shemot 2-4 for the wide range of possibilities.

Emotions overcame him – R"Y Bekhor Shor attributes Moshe's actions to his anger boiling over out of mercy for his brethren, rather than to a strict sense of law and order.⁴⁵ For additional cases where Moshe displays anger, see Moshe's Character.⁴⁶

¹ For a comprehensive survey of this spectrum and the philosophical underpinnings of the various positions, see A. Sagi in his book יהדות: בין דת למוסר (תשנ"ח): 182-198, and in an earlier article "'He Slew the Egyptian and Hid Him in the Sand': Jewish Tradition and the Moral Element," HUCA 67 (1996): 55-76.

² ראו פילון להלן המתאר אותו כמעשה דתי. למקורות נוספים המדגישים את האומץ של משה את הקרבתו, ראו מכילתא דרבי ישמעאל שמותדרבי ישמעאל בשלח, מסכתא דשירה א׳אודות מכילתא דרבי ישמעאל שמות, תנחומאשופטים ה׳אודות התנחומא, ואת מורה נבוכיםמורה נבוכים ב׳:מ״האודות ר' משה בן מיימון. לעומת זאת, מקורות רבניים רבים המצדיקים את משה, זהירים הרבה יותר בשבחו. ראו א. שנאן, ‏"בין קידוש השם למיתת בית דין: עמדות שונות בספרות היהודית הקדומה כלפי סיפור משה והמצרי", בתוך: קדושת החיים וחירוף הנפש, בעריכת י' גפני וא' רביצקי, (ירושלים תשנ"ב): 67-68, הטוען שמאוחר יותר מקורות רבניים נמנעו מלהציג את פועלו של משה כמודל לחיקוי. הוא מציע שבעקבות כישלון מרד בר כוכבא, היתה זהירות כללית מתוצאות אקטביזם לוחמני, ונטייה לשמור על פרופיל נמוך.

³ Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah also develop the motif of the Egyptian having committed adultery with the Hebrew man's wife - see below for a comparison of the various sources which present this motif.

⁴ Cf. Yalkut Shimoni Shemot 166.

⁵ ארטפנוס(מובא באבסביוס)אודות ארטפנוס omits the story of Moshe killing the Egyptian taskmaster, but does record Moshe's slaying of Chanethothes (the Egyptian king's officer) in self-defense. [יוספוסקדמוניות היהודים ב׳:י״א:א׳אודות יוספוס, like Artapanus, also makes no mention of Moshe killing the Egyptian taskmaster, and both have Moshe fleeing Egypt because of the Egyptians' envy. Shinan (in his article cited in the note above) argues that Jewish-Hellenistic writers "censored" the story out of their discomfort with its implications. However, the story does appear in Jubilees, Ezekiel the Tragedian, and is mentioned by Eusebius (9:29) as having been extant in the account of Demetrius the Chronographer.]

⁶ See below for the Midrashic discussion of what the Egyptian had previously done to the Hebrew's wife.

⁷ Even without prophecy, though, Moshe could have seen that the Egyptian was raining deathblows upon the Hebrew.

⁸ If the Israelite's life was truly in danger, this should not have been Moshe's first concern.

⁹ See R. Ze'ev Einhorn in his commentaries (פירוש מהרז"ו) to Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah and Cassuto who note the possible allusion to our verse in ישעיהו נ״ט:ט״ו-ט״ז וס"ג:ה', and the connection to Hillel's saying in Avot 2:5 "במקום שאין איש/אנשים השתדל להיות איש". It is not clear, however, why Moshe was willing to act only if there was no other capable person.

¹⁰ ראו ר' עזריה פיגו להלן.

¹¹ בנוסף למקורות אלו, המונח "אִישׁ מִצְרִי" מופיע בתורה רק בבראשית ל"ט:א' ובשמות ב':י"ט. ראו Midrash למקומות נוספים בהם המדרש מחבר ומאחד בין דמויות.

¹² See below for further analysis of this motif.

¹³ התורה מחוקקת כנגד התנהגות זו בשמות כ"א.

¹⁴ ראו פרקי דרבי אליעזר(היגר) מ״זאודות פרקי דרבי אליעזר המציין שהמצרי רצח איש משבט דן which states that an Egyptian taskmaster murdered an Israelite man from the tribe of Dan and slept with his wife and that the blasphemer was the progeny of this union. This account parallels the story found in Vayikra Rabbah and Shemot Rabbah above, leading some to suggest that according to Pirkei DeRabbi Eliezer the taskmaster from Shemot 2 actually killed the Hebrew. However, Pirkei DeRabbi Eliezer itself explicitly states (earlier in Chapter 47) that the Hebrew in the Shemot 2 incident was a Kehatite (based on the word "מֵאֶחָיו").

¹⁵ See Shemot Rabbah 1:27-28 for a similar account of Moshe's efforts.

¹⁶ See note above regarding other sources which laud Moshe's conduct.

¹⁷ Cf. R"Y Bekhor Shor Shemot 2:15 who disagrees.

¹⁸ Chizkuni notes that while a warning (התראה) is generally needed before punishment can be administered, it is not required for non-Jews (as per the precedent of Bereshit 20:3).

¹⁹ See the note above that the term "אִישׁ מִצְרִי" appears in only two other places in the Torah.

²⁰ Shemot Rabbah combines both possibilities, citing prooftexts that each of murder and adultery warrant the death penalty.

²¹ The point of departure in Vayikra Rabbah is the pericope of the blasphemer, and the goal is to show how he was conceived in sin. Thus Vayikra Rabbah indicates the culpability of both parents. In contrast, the goal of Tanchuma Shemot and Shemot Rabbah is to maximize the sins of specifically the Egyptian, and thereby vindicate Moshe.

²² In accordance with their positions, Vayikra Rabbah 32:5 links the woman's name שלומית to her chatting with men (saying שלום), while Tanchuma and Shemot Rabbah connect it to her beauty ("שלימה מכל מום").

²³ Cf. Rashba cited below.

²⁴ See שמות רבהא׳:כ״ח-כ״טאודות שמות רבה and מדרש תהליםמדרש תהילים כ״ד:ז׳אודות מדרש תהלים who also speak of Moshe consulting with angels.

²⁵ While he suggests this with regard to Rashi's position, it is possible that earlier Midrashim felt such a need as well, as many Christian theologians beginning with Augustine (see Contra Faustum, Book XXII, #70) were critical of Moshe's actions.

²⁶ Thus, the prohibition would be separate from the seven cardinal Noachide laws and, in contrast to them, it would be applicable only when the victim is a Jew.

²⁷ The notion of the desecration of God's name can be derived from the Bavli's juxtaposition of the two statements of R. Chanina. It is not explicitly stated by the Ran.

²⁸ Meiri Sanhedrin 58b follows in Rambam's footsteps.

²⁹ Rambam in a responsumשו״ת הרמב״ם קמ״טאודות ר' משה בן מיימון deduces a parallel ruling from the Talmud's use of the language "חייב מיתה" rather than "נהרג".

³⁰ As the Rambam himself (like the Bavli) cites the case of Moshe and must account for Moshe's actions, R. Yehuda Rosanes in his Parashat Derakhim (#10) and מלבי״םשמות ב׳:י״באודות ר' מאיר ליבוש וייזר explain that Moshe was acting as God's representative rather than in a judicial capacity. They support their contention from the various Midrashim that Moshe prophetically confirmed that the Egyptian would not sire any deserving descendants, that he consulted with the Heavenly court, and that he killed the Egyptian by uttering God's name (all of these would not apply in capital punishment implemented through a human judiciary). See Avot DeRabbi Natan and the other Rabbinic sources cited above.

³¹ Cf. the Israelites reaction in Shemot 2:14 "מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ".

³² See Parashat Derakhim and Malbim and additional sources cited in the note above.

³³ Thus, he neither cites the Bavli above nor suggests that Moshe was acting in the capacity of a judge, and he dismisses the need for the position of HaKetav VeHaKabbalah that the Israelite's life was in imminent danger.

³⁴ R. Azariah Figo elaborates on this callousness, and contrasts it with the impudence of the Hebrew on the following day. His interpretation is paraphrased by R. Barukh Yashar in his edited collection ספר בינה לעתים על התורה (p. 75):

"ויאמר לרשע למה תכה רעך – למה לא ידעת להרים יד על שונאך המצרי, ועל אחיך אתה כן מרים יד?... כל עם נורמלי אוהב את אחיו ושונא את מציקו, לא כן עמי האומלל, שונא הוא את אחיו ומגיב על הריגת המצרי."
R. Figo adds that this behavior explains the need for such a lengthy exile in Egypt. Cf. Shemot Rabbah 1:30.

³⁵ See also תנחומא (בובר)ואתחנן הוספה ד׳אודות התנחומא and the Midrash found in Ginzei Schechter Vol. I p. 113.

³⁶ This is how R. Kapach understands R. Saadia, both here and in his Tafsir Shemot 2:12. [Interestingly, some Islamic theologians interpret the Quran's account (28:2:15-16) of the story in similar fashion.] However, it is possible that the unintended consequence to which R. Saadia refers was not the death of the Egyptian, but rather the subsequent tale bearing of the Hebrew.

³⁷ Both the Vilna and Lieberman versions of Devarim Rabbah link Moshe's killing of the Egyptian and subsequent fleeing to Midyan to his establishing of the Cities of Refuge for the unintentional killer. The Lieberman version is slightly more explicit in stating that Moshe himself fled to a city of refuge: "ויך את המצרי, וכיון שהרגו ברח לעיר מקלט שנא' ויברח משה מפני פרעה". While this would seemingly indicate that Moshe's killing of the Egyptian was unintentional, the Lieberman version also describes how Moshe consulted with the angels before acting, which implies that his action was premeditated. Thus, the Midrash is either conflating contradictory aggadic motifs or maintaining that Moshe qualified to flee to a city of refuge because of the extenuating circumstances for the murder. The possibility also exists that Moshe was simply following Egyptian law which allowed sanctuary even for intentional murderers (see below regarding Yitro's priestly estate), but it is unlikely that this is the understanding of Devarim Rabbah.

³⁸ Cf. HaKetav VeHaKabbalah who explains both "מַכֶּה" and "וַיַּךְ" as deathblows.

³⁹ See the note above for the inconsistency created by the Lieberman version of Devarim Rabbah's attempt to explain Moshe's action.

⁴⁰ Under Egyptian law, though, the priestly estate could have provided asylum even for an intentional murderer. For more, see the discussion of R. Dan's position in Yitro's Religious Identity.

⁴¹ See also the similar Midrash cited in the Eshkol HaKofer of R. Yehuda Hadasi the Karaite.

⁴² R"Y Bekhor Shor has the Hebrew whom Moshe encounters on the second day presenting the argument that the Egyptian taskmaster was merely carrying out the king's command. However, it is very possible that R"Y Bekhor Shor himself felt Moshe's action was justified.

⁴³ And in the similar account preserved in the Karaite work Eshkol HaKofer.

⁴⁴ See also Can Prophets Sin.

⁴⁵ Cf. רמב״ןשמות ב׳:י״אאודות ר' משה בן נחמן.

⁴⁶ See also the fascinating legend cited in the Tiferet Yisrael Kiddushin 4:77, and see Prof. S. Leiman, "Rabbi Israel Lipschutz: The Portrait of Moses," Tradition 24 (1989):91-98.