הפרשנים חלוקים בשאלה האם הריגת המצרי על ידי משה היה מעשה מבורך, מגונה, או ניטרלי. חלק מהפרשנים מנסים להצדיק את התנהגותו של משה על ידי השחרת דמותו של הנוגש המצרי. כך, ויקרא רבה ואחרים מציעים שהמצרי התכוון להרוג את העברי ופעולתו של משה לא היתה רצח אלא הצלת חיים. בדומה, פילון ומקורות בחז"ל מייחסים פשעים נוספים לאיש המצרי, כגון רצח וניאוף, למרות שאינם מוזכרים בפשט הסיפור. מצד שני, רבי עזריה פיגו ורד"צ הופמן מתמקדים לא במצרי עצמו אלא במצב החברתי במצרים באותה התקופה. הם מציעים שתחת מלכות רודנית ומושחתת כל כך, חוקי חברה מקובלים לא היו בתוקף, ולמשה לא הייתה אפשרות אחרת מלבד לקיחת החוק לידיים.
פרשנים אחרים תופסים את מעשיו של המצרי על פי פשט הפסוקים, ובמקום להכפיש את המצרי, הם מציעים שמשה לא נתכוון להרוג את המצרי. גישה אחרונה מסיקה שאכן ניתן להאשים את משה על מעשיו.
המניעים לגישות השונות הם גם מילוי פערים טקסטואלים וגם שיקולים פילוסופיים ופולמוסיים. ייתכן שהרצון להגן על משה מפני הביקורת הנוצרית הוא שהוביל לניסיון להצדיק את מעשיו. אפשר שהחשש מפני הצבת משה כמודל של אקטביזם לוחמני או, לחילופין, הרצון לעורר את הקוראים לפעולה הם שהשפיעו על פרשנים אחרים.
לבסוף, ייתכן שהגישות השונות להבנת המקרה מושפעות מהתפיסה הכללית של משה. האם הוא היה מנהיג מושלם או שגם לו היו חסרונות? האם דמותו עוברת תהליך של שינוי במהלך חייו?
בניתוח מעשיו של משה והערכתם, הפרשנים המקראיים מציעים שלוש קטגוריות עיקריות המשתרעות על רוב אפשרויות ההבנה.1
מעשה ראוי להערכה
פעולתו של משה הייתה הולמת וראויה לשבח2 מכיוון שהמצרי סיכן את חיי העברי אותו היכה, או בגלל שהיה אשם בחטאים נוספים.
הצלת חיים
האיש המצרי התכוון לרצוח את האיש העברי, וכל עוברי האורח היו מחוייבים להציל את העברי, גם במחיר חייו של הנוגש מצרי.
משמעות "מַכֶּה" – הקורם והכתב והקבלה מביאים הוכחות שהמילה "מַכֶּה" מעידה לפעמים על הכאה במטרה להרוג.
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה" – אם משה נדרש להציל את חייו של האיש העברי, לא ברור למה עצר תחילה והסתכל סביבו לוודא שאין אנשים באזור. מכאן, ויקרא רבה ושמות רבה מפרשים מחדש ומסבירים שמשמעות מילים אלו היא שמשה ראה בנבואה את עברו של המצרי6 וכן את תכנוניו לעתיד.7 הכתב והקבלה מציע פירוש פשוט יותר ומסביר שמשה הסתכל סביב בתדהמה על כך שהישראלים שבאזור לא מגינים ולא מצילים על בן עמם.
"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – גם כאן, גישה זו נמנעת מלהציג את משה כדמות מתגנבת, הבודקת את הסביבה לראות שאין עדים.8 לפיכך, ויקרא רבה ושמות רבה מציינים מספר דעות המפרשים את המילים האלו לומר שאחרים לא היו מסוגלים להתערב.9 לחילופין, הכתב והקבלה מסבירים שמשה ראה שבני ישראל שנחכו באירוע לא היו מעוניינים להתערב.10
סיפור רקע – ויקרא רבה ושמות רבה מקשרים ומאחדים בין ה"אִישׁ מִצְרִי" כאן לבין "אִישׁ מִצְרִי" המוזכר בויקרא כ"ד:י' שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל הנענש בסקילה.11 בהתבסס על קישור זה הם בונים רקע לסיפור, ומציעים שהעברי גילה שהמצרי שכב עם אישתו,12 וכתוצאה מכך המצרי רצה לרצוח אותו כדי שהדבר לא יתגלה. אך לחילופין ניתן להציע שאכזריותו של המצרי היתה ההתנהגות האופיינית כלפי עבדים במזרח הקרוב הקדום.13 ראו פילון להלן.
עונש מוות
המצרי ביצע פשעים בגינם היה ראוי לעונש מוות, ומשה היה רשאי לקחת את החוק לידיים. קיימות מספר וריאציות לגישה זו:
סיפור רקע – פילון מבקש להציג את ההתרחשות לרקע ניסיונות חוזרים ונשנים של משה להקל על סבלם של העבדים העברים15, ניסיונות שהכעיסו את הנושה המצרי וגרמו לו לרצוח רבים מבני ישראל. אך יש לציין שאין איזכור לכך בטקסט המקראי.
ראוי להערכה – פילון מציין שהיה ראוי להרוג נוגש כה אכזרי.16
לקחת את החוק לידיים – פילון לא מתייחס ישיריות לעניין זה, אך הוא מבין שמשה רק ניצל את זכויותיו כנסיך מצרים ו"כיורש העתידי של מלכות אבותיו". מעניין לציין, שעל פי פילון, פרעה לא כעס על הריגת המצרי, אלא על כך שמשה "נכדו" עזר לאויבי ממלכתו.17
סיפור רקע – המקורות מזהים את ה"אִישׁ מִצְרִי" כאותו "אִישׁ מִצְרִי" מויקרא כ"ד:י'19 שבנו מהאישה הישראלית הוא המקלל. מוטיב המצרי השוכב עם אשת הישראלי מופיע גם בויקרא רבה המצויין לעיל, אך שם המצרי מנסה להסתיר את מעשיו על ידי הריגת הישראלי, ומשה מנסה למנוע רצח זה. בניגוד לכך, המקורות כאן אינם מציינים ניסיון רצח אלא משה מבקש להרוג את המצרי על הניאוף בעצמו (חזקוני מציין זאת במפורש).20
יחסים בהסכמה או באונס – בויקרא רבה, המצרי מפתה את אשת העברי אחרי שהיא מתחילה איתו, ובאופן דומה מפורש בשכל טוב "והשמיעה לו לרצון". לעומת זאת, במדרש תנחומא, בשמות רבה, ובפירוש רש"י היא לא רצתה לשכב איתו והמעשה התרחש על ידי מרמה מתוך כך שחשבה שהיא מקיימת יחסי אישות עם בעלה.21 לקח טוב וחיזקוני מתייחסים למקרה כאונס באופן מפורש, בהתאמה לתיאור בדברי הימים למשה רבינו.22
משמעות המילה "מַכֶּה" – על פי גישות אלו משמעות המילה "מַכֶּה" אינה בהכרח כוונה להרוג ומתייחסת בפשטות להכאה.
חבלה ונזקי גוף כלולים באיסור גניבה שבמצוות בני נח – ר"ן מציע שלפי הבנה זו החוק ועונשו היו חלים גם במקרה שגוי מכה גוי אחר. הוא סובר שדרך פרשנית זו מקבלת חיזוק מסיפורינו בו משה הורג את המצרי לאחר שמכה את האיש העברי, וכל זה לפני מתן תורה, ומעמדו של הישראלי זהה למעמד כל בני נח.
הכאת יהודי אסורה מכיוון שהוא מקבל מצוות נוספות,26 והחבלה בו גורמת לחילול שם ה'27 – זוהי האפשרות המועדפת על ר"ן. לפיכך, גם לפני סיני, לישראלי סטטוס מיוחד מתוקף המצוות הנוספות שהעם כבר קיבל, ומכאן ההצדקה לכך שמשה הורג את האיש המצרי.
אכיפה שמימית או יישום אנושי – בעוד הבבלי מציין שגוי המכה יהודי ראוי למיתה, אין פירוט לגבי אדם הרשאי והמוסמך לאכוף חוק זה.
שיפוטי או חוץ-שיפוטי – בעוד רשב"א וספר הניצחון המובא לעיל מתייחסים לחוק הכתוב, רד"צ הופמן טוען שהפרת זכויות האדם במצרים היתה כל כך נפוצה, שנורמות חוקיות לא חלו שם.33 להערכתו, רק הריגת המצרי היתה מונעת את החמרת התנהגותו האלימה כלפי העברי, ועל כן משה נדרש לפעול בדרך בה פעל.
משמעות המילה "מַכֶּה" – על פי מקורות אלו המילה "מַכֶּה" היא במשמעות פשוטה של הכאה ולא בהכרח כוונה להרוג.
"וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – ר' עזריה פיגו ורד"צ הופמן מסבירים שמשה הביט סביב וראה שאין ישראלי נוסף באזור שיבוא לעזרתו.34 בניגוד למפרשים אלו, נצי"ב מפרש את המבט כחיפוש אחר סמכות מצרית שתתערב, אך משה הבין שכולם שונאים את הישראלים ואין אדם שיפעל בעדם.
מעשה לא מכוון
מעשיו של משה היו בעייתיות, אבל יש להבין שהם היו בלא כוונה תחילה (שוגג).
איך זה היה לא מכוון? ר' סעדיה סובר שלמשה לא הייתה כוונה להרוג את המצרי, ומיתתו הייתה בשגגה.36 לעומתו, האר"י אומר שלמרות שמשה התכוון להרוג את המצרי, הוא עדיין נחשב כשוגג מכיוון שחשב שהוא צווה לעשות זאת. נראה כי הגישה השניה היא גם התפיסה על פי דברים רבה37 ושל הזוהר.
משמעות המילה "מַכֶּה" והמילה "וַיַּךְ" – על פי ר' סעדיה, משמעות השורש הכה בשני המקרים היא להרביץ, ואינה מעידה על כוונה להרוג.38
"וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" – לפי גישה זו לא ברור מדוע משה הסתכל לצדדים.39
הערכת לקיחת החוק לידיים – גישתו של ר' סעדיה נמנעת מהאשמת משה בהרג לא מוצדק וכן פוטרת אותו מהבעייתיות בלקיחת החוק לידיים. אך על פי פירוש דברים רבה, הזוהר, והאר"י עולה שבעקבות מעשיו, נדרש משה למידה מסויימת של תשובה או כפרה.
משכנו של יתרו שימש עיר מקלט למשה – יתרון גישה זו בכך שהיא עונה על השאלה מדוע משה נדרש לצאת לגלות עד שגואל דמו של המצרי נפטר (ראו שמות ד׳:י״ט). בנוסף לכך, ייתכן שעל פי החוק המצרי, למשכנו של יתרו היה מעין חסינות, ולכוחותיו של פרעה לא היתה הסמכות להיכנס.40
ראוי לגינוי
משה פעל במזיד וכן שגה במעשיו, וייתכן שכתוצאה מכך הוא נענש.
משה נענש – בעוד בתורה אין עונש או אפילו נזיפה במשה על הריגת המצרי, במדרש פטירת משה 43 המתאר באופן ציורי את הדיאלוג בין משה לבין הקב"ה לפני מותו, ניתן למצוא טענת אשמה בדברי הקב"ה וכן רמיזה לכך שבעקבות חטא זה משה צריך למות. לחילופין, ניתן להסביר שבגלותו למדין ריצה משה את עונשו.44
מה היה חטאו של משה? במקורות אלו ישנה עמימות בשאלה אם הביקורת על משה נובעת מהשפיטה המוטעית שלו והעוולה שנעשתה (כלומר, המצרי לא היה צריך למות – ראו ר"י בכור שור) או שהביקורת היא על לקיחת החוק לידיים (כלומר, משה חרג מסמכותו כאשר שפט בעצמו את המצרי).
גילו של משה – על פי הכתוב משה הורג את המצרי קצת אחרי הגעה לגיל בגרות, ור' מנחם ציוני מייחס את קוצר רוחו לגילו הצעיר יחסית. אך התורה לא מגדירה באופן מפורש נקודת זמן מדוייקת להתרחשות האירועים, וחלק מהפרשנים מציירים את משה כמבוגר בהרבה. ראוכרונולוגיה של שמות ב'-ד' למנעד האפשרויות הרחב.
רגשות שלטו בו – ר"י בכור שור מסביר שמעשיו של משה נבעו מתוך הכעס שהתעורר בעקבות חמלתו לעמו, ולא מתוך חוש קפדני של חוק וסדר.45 למקרים נוספים בהם משה מגיב בכעס, ראו דמותו של משה.46
