EN/HEע/E

Moshe's Misstep and Mei Merivah

Sources

Shemot 17:1-7שמות י״ז:א׳-ז׳

(1) All the congregation of the children of Israel traveled from the wilderness of Sin, by their journeys, according to Hashem’s commandment, and encamped in Rephidim; but there was no water for the people to drink. (2) Therefore the people quarreled with Moses, and said, “Give us water to drink.” Moses said to them, “Why do you quarrel with me? Why do you test Hashem?” (3) The people were thirsty for water there; and the people murmured against Moses, and said, “Why have you brought us up out of Egypt, to kill us, our children, and our livestock with thirst?” (4) Moses cried to Hashem, saying, “What shall I do with these people? They are almost ready to stone me.” (5) Hashem said to Moses, “Walk on before the people, and take the elders of Israel with you, and take the rod in your hand with which you struck the Nile, and go. (6) Behold, I will stand before you there on the rock in Horeb. You shall strike the rock, and water will come out of it, that the people may drink.” Moses did so in the sight of the elders of Israel. (7) He called the name of the place Massah, and Meribah, because the children of Israel quarreled, and because they tested Hashem, saying, “Is Hashem among us, or not?”

(א) וַיִּסְעוּ כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר סִין לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי י״י וַיַּחֲנוּ בִּרְפִידִים וְאֵין מַיִם לִשְׁתֹּת הָעָם. (ב) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ תְּנוּ לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה וַיֹּאמֶר לָהֶם מֹשֶׁה מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת י״י. (ג) וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם וַיָּלֶן הָעָם עַל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה הֶעֱלִיתָנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָמִית אֹתִי וְאֶת בָּנַי וְאֶת מִקְנַי בַּצָּמָא. (ד) וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל י״י לֵאמֹר מָה אֶעֱשֶׂה לָעָם הַזֶּה עוֹד מְעַט וּסְקָלֻנִי. (ה) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת י״י לֵאמֹר הֲיֵשׁ י״י בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן.

Bemidbar 20:1-13במדבר כ׳:א׳-י״ג

(1) The children of Israel, even the whole congregation, came into the wilderness of Zin in the first month: and the people stayed in Kadesh; and Miriam died there, and was buried there. (2) There was no water for the congregation: and they assembled themselves together against Moses and against Aaron. (3) The people strove with Moses, and spoke, saying, “We wish that we had died when our brothers died before Hashem! (4) Why have you brought the assembly of Hashem into this wilderness, that we should die there, we and our animals? (5) Why have you made us to come up out of Egypt, to bring us in to this evil place? It is no place of seed, or of figs, or of vines, or of pomegranates; neither is there any water to drink.” (6) Moses and Aaron went from the presence of the assembly to the door of the Tent of Meeting, and fell on their faces: and the glory of Hashem appeared to them. (7) Hashem spoke to Moses, saying, (8) “Take the rod, and assemble the congregation, you, and Aaron your brother, and speak to the rock before their eyes, that it give forth its water; and you shall bring forth to them water out of the rock; so you shall give the congregation and their livestock drink.” (9) Moses took the rod from before Hashem, as he commanded him. (10) Moses and Aaron gathered the assembly together before the rock, and he said to them, “Hear now, you rebels; shall we bring you water out of this rock for you?” (11) Moses lifted up his hand, and struck the rock with his rod twice: and water came forth abundantly, and the congregation drank, and their livestock. (12) Hashem said to Moses and Aaron, “Because you didn’t believe in me, to sanctify me in the eyes of the children of Israel, therefore you shall not bring this assembly into the land which I have given them.” (13) These are the waters of Meribah; because the children of Israel strove with Hashem, and he was sanctified in them.

(א) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כׇּל הָעֵדָה מִדְבַּר צִן בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַיֵּשֶׁב הָעָם בְּקָדֵשׁ וַתָּמׇת שָׁם מִרְיָם וַתִּקָּבֵר שָׁם. (ב) וְלֹא הָיָה מַיִם לָעֵדָה וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן. (ג) וַיָּרֶב הָעָם עִם מֹשֶׁה וַיֹּאמְרוּ לֵאמֹר וְלוּ גָוַעְנוּ בִּגְוַע אַחֵינוּ לִפְנֵי י״י. (ד) וְלָמָה הֲבֵאתֶם אֶת קְהַל י״י אֶל הַמִּדְבָּר הַזֶּה לָמוּת שָׁם אֲנַחְנוּ וּבְעִירֵנוּ. (ה) וְלָמָה הֶעֱלִיתֻנוּ מִמִּצְרַיִם לְהָבִיא אֹתָנוּ אֶל הַמָּקוֹם הָרָע הַזֶּה לֹא מְקוֹם זֶרַע וּתְאֵנָה וְגֶפֶן וְרִמּוֹן וּמַיִם אַיִן לִשְׁתּוֹת. (ו) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֵּרָא כְבוֹד י״י אֲלֵיהֶם. (ז) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ח) קַח אֶת הַמַּטֶּה וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ וְדִבַּרְתֶּם אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע וְהִשְׁקִיתָ אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם. (ט) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי י״י כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ. (י) וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם. (יא) וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם. (יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם. (יג) הֵמָּה מֵי מְרִיבָה אֲשֶׁר רָבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת י״י וַיִּקָּדֵשׁ בָּם.

Bemidbar 20:23-24במדבר כ׳:כ״ג-כ״ד

(23) Hashem spoke to Moses and Aaron in Mount Hor, by the border of the land of Edom, saying, (24) “Aaron shall be gathered to his people; for he shall not enter into the land which I have given to the children of Israel, because you rebelled against my word at the waters of Meribah.

(כג) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּהֹר הָהָר עַל גְּבוּל אֶרֶץ אֱדוֹם לֵאמֹר. (כד) יֵאָסֵף אַהֲרֹן אֶל עַמָּיו כִּי לֹא יָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל עַל אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי לְמֵי מְרִיבָה.

Bemidbar 27:12-14במדבר כ״ז:י״ב-י״ד

(12) Hashem said to Moses, “Go up into this mountain of Abarim, and see the land which I have given to the children of Israel. (13) When you have seen it, you also shall be gathered to your people, as Aaron your brother was gathered; (14) because you rebelled against my word in the wilderness of Zin, in the strife of the congregation, to sanctify me at the waters before their eyes.” These are the waters of Meribah of Kadesh in the wilderness of Zin.

(יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (יג) וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל עַמֶּיךָ גַּם אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ. (יד) כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן.

Devarim 1:34-37דברים א׳:ל״ד-ל״ז

(34) Hashem heard the voice of your words, and was angry, and swore, saying, (35) “Surely not one of these men of this evil generation shall see the good land, which I swore to give to your fathers, (36) except Caleb the son of Jephunneh: he shall see it; and to him will I give the land that he has trodden on, and to his children, because he has wholly followed Hashem.” (37) Also Hashem was angry with me for your sakes, saying, “You also shall not go in there:

(לד) וַיִּשְׁמַע י״י אֶת קוֹל דִּבְרֵיכֶם וַיִּקְצֹף וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר. (לה) אִם יִרְאֶה אִישׁ בָּאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה הַדּוֹר הָרָע הַזֶּה אֵת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָתֵת לַאֲבֹתֵיכֶם. (לו) זוּלָתִי כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הוּא יִרְאֶנָּה וְלוֹ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרַךְ בָּהּ וּלְבָנָיו יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי י״י. (לז) גַּם בִּי הִתְאַנַּף י״י בִּגְלַלְכֶם לֵאמֹר גַּם אַתָּה לֹא תָבֹא שָׁם.

Devarim 3:23-26דברים ג׳:כ״ג-כ״ו

(23) I begged Hashem at that time, saying, (24) “Lord Hashem, you have begun to show your servant your greatness, and your strong hand: for what god is there in heaven or in earth, that can do according to your works, and according to your mighty acts? (25) Please let me go over and see the good land that is beyond the Jordan, that goodly mountain, and Lebanon.” (26) But Hashem was angry with me for your sakes, and didn’t listen to me; and Hashem said to me, “Let it suffice you; speak no more to me of this matter.

(כג) וָאֶתְחַנַּן אֶל י״י בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר. (כד) אֲדֹנָי יֱ־הֹוִה אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גׇּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ. (כה) אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן. (כו) וַיִּתְעַבֵּר י״י בִּי לְמַעַנְכֶם וְלֹא שָׁמַע אֵלָי וַיֹּאמֶר י״י אֵלַי רַב לָךְ אַל תּוֹסֶף דַּבֵּר אֵלַי עוֹד בַּדָּבָר הַזֶּה.

Devarim 4:21-22דברים ד׳:כ״א-כ״ב

(21) Furthermore Hashem was angry with me for your sakes, and swore that I should not go over the Jordan, and that I should not go in to that good land, which Hashem your God gives you for an inheritance: (22) but I must die in this land, I must not go over the Jordan; but you shall go over, and possess that good land.

(כא) וַי״י הִתְאַנַּף בִּי עַל דִּבְרֵיכֶם וַיִּשָּׁבַע לְבִלְתִּי עׇבְרִי אֶת הַיַּרְדֵּן וּלְבִלְתִּי בֹא אֶל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה. (כב) כִּי אָנֹכִי מֵת בָּאָרֶץ הַזֹּאת אֵינֶנִּי עֹבֵר אֶת הַיַּרְדֵּן וְאַתֶּם עֹבְרִים וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה הַזֹּאת.

Devarim 32:48-52דברים ל״ב:מ״ח-נ״ב

(48) Hashem spoke to Moses that same day, saying, (49) “Go up into this mountain of Abarim, to Mount Nebo, which is in the land of Moab, that is over against Jericho; and see the land of Canaan, which I give to the children of Israel for a possession; (50) and die on the mountain where you go up, and be gathered to your people, as Aaron your brother died on Mount Hor, and was gathered to his people: (51) because you trespassed against me in the midst of the children of Israel at the waters of Meribah of Kadesh, in the wilderness of Zin; because you didn’t sanctify me in the midst of the children of Israel. (52) For you shall see the land before you; but you shall not go there into the land which I give the children of Israel.”

(מח) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה לֵאמֹר. (מט) עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה הַר נְבוֹ אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרֵחוֹ וּרְאֵה אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה. (נ) וּמֻת בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ כַּאֲשֶׁר מֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. (נא) עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר צִן עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (נב) כִּי מִנֶּגֶד תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

Devarim 33:8דברים ל״ג:ח׳

Of Levi he said, “Your Thummim and your Urim are with your godly one, whom you proved at Massah, with whom you strove at the waters of Meribah;

וּלְלֵוִי אָמַר תֻּמֶּיךָ וְאוּרֶיךָ לְאִישׁ חֲסִידֶךָ אֲשֶׁר נִסִּיתוֹ בְּמַסָּה תְּרִיבֵהוּ עַל מֵי מְרִיבָה.

Tehillim 106:32-33תהלים ק״ו:ל״ב-ל״ג

(32) They angered Him also at the waters of Meribah, And it went ill with Moses because of them; (33) For they embittered his spirit, And he spoke rashly with his lips.

(לב) וַיַּקְצִיפוּ עַל מֵי מְרִיבָה וַיֵּרַע לְמֹשֶׁה בַּעֲבוּרָם. (לג) כִּי הִמְרוּ אֶת רוּחוֹ וַיְבַטֵּא בִּשְׂפָתָיו.

Sifre Bemidbar 157ספרי במדבר קנ״ז

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. ר' אלעזר בן עזריה אומר בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר מהו אומר מדוע לא אכלתם את החטאת וגו' (ויקרא י יז). כיוצא בו אתה אומר ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים מהו אומר וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים (במדבר כ יא) אף כאן אתה אומר ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה מהו אומר ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה. משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Bemidbar 20:7-13תרגום ירושלמי (יונתן) במדבר כ׳:ז׳-י״ג

(7) And the Lord spake with Mosheh, saying: (8) Take the rod of the miracles, and gather the congregation, thou, and Aharon thy brother, and both of you adjure the rock, by the Great and manifested Name, while they look on, and it shall give forth its waters: but if it refuse to bring forth, smite thou it once, with the rod that is in thy hand, and thou wilt bring out water for them from the rock, that the congregation and their cattle may drink. (9) And Mosheh took the rod of the miracles from before the Lord, as He had commanded him. (10) And Mosheh and Aharon gathered the congregation together before the rock. And Mosheh said to them, Hear now, rebels: is it possible for us to bring forth waier for you from this rock? (11) And Mosheh lifted up his hand, and with his rod struck the rock two times: at the first time it dropped blood; but at the second time there came forth a multitude of waters. And the congregation and their cattle drank. (12) But the Lord spake to Mosheh and Aharon with the oath, Because ye have not believed in My Word, to sanctify Me in the sight of the children of Israel, therefore you shall not bring this congregation into the land that I will give them. (13) These are the Waters of Contention, where the sons of Israel contended before the Lord on account of the well that had been hidden; and He was sanctified in them, in Mosheh and Aharon, when (the waters) were given to them.

(ז) ומליל ייי עם משה למימר. (ח) סב ית חטר ניסיא וכנוש ית כנישתא אנת ואהרן אחוך ותומון תריכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא כד הינון חמיין ויתן מוהי ואין יסרב לאפוקי מחי אנת לחודך ביה בחוטרא דבידך ותהנפק להון מיא מן כיפא ותשקי ית כנישתא וית בעיריהון. (ט) ודבר משה ית חטר ניסיא מן קדם ייי היכמה דפקדיה. (י) וכנישו משה ואהרן ית קהלא לקדם כיפא ואמר להון משה שמעו כדון סורבניא המן כיפא הדין איפשר לן להנפקא לכון מיא. (יא) וזקף משה ית ידיה ומחא ית כיפא בחטריה תרתין זמנין בזימנא קמאה אטיפת אדמא ובזימנא תניינא נפקו מיין סגיאין ואשתיאת כנישתא ובעיריהון. (יב) ואמר ייי למשה ולאהרן בשבועתא חולף דלא הימנתון במימרי לקדשותי למיחמיהון דבני ישראל בגין כן לא תהנעלון ית קהלא הדין לארעא די אתין להון. (יג) הינון מי מצותא דנצו בני ישראל קדם ייי על עיסק בירא דאיתגנזת ואתקדש בהון במשה ואהרן כד אתיהבת להום.

Pesikta DeRav Kahana Shim'u 14:5פסיקתא דרב כהנא שמעו י״ד:ה׳

כת' כה אמר ה' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי וילכו אחרי ההבל ויהבלו (ירמיה ב). א"ר יצחק זהו שמניח ספר תורה ויצא, עליו הכת' אומ' מה מצאו אבותיכם בי עול כי רחקו מעלי (ירמיהו ב'). אמ' הק' לישר' בניי, אבותיכם לא מצאו בי עול ואתם מצאתם בי עול... משה לא מצא בי עול ואתם מצאתם בי עול. למה היה משה דומה, למלך שמסר את בנו לפידגוגו א' לו אל תהי קורא לבני מורה. מה הוא דין לישנא מורה, א"ר ראובן בהדין לישנא יוונים צווחים לשטיא מורוס. פעם אחת היקניטו וקרא אתו מורה, אמ' לו המלך, כל עצמי הייתי מצוה אותך ואו' לך אל תהי קורא לבני מורה ואת קורא לבני מורה, לית עסקיה דערים מהלך עם שטי. כך כת' וידבר ה' אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל (שמות ו), מה צום, אמר להם אל תהו קוראין לבני מורים, וכיון שהיקניטו על מי מריבה אמר להם משה שמעו נא המורים (במדבר כ), א' להם הקדוש ברוך הוא כל עצמי הייתי מצוה אתכם ואומ' לכם אל תהו קורין לבני מורים ואתם קורין לבניי מורים, לית עסקיה דערים מהלך עם שטי, לכן לא תביא אין כת' אלא לכן לא תביאו (במדבר כ), לא את ולא אחוך ולא אחותך עלין לארעא דישר'.

Tanchuma Chukkat 9תנחומא חוקת ט

וידבר ה' אל משה קח את המטה וגו' והשקית את העדה ואת בעירם – מכאן שהקב"ה חס על ממונם של ישראל. ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, מלמד שכל א' וא' רואה א"ע עומד על פני הסלע, וכה"א (ויקרא ח) ואת כל העדה הקהל אל פתח אהל מועד וכן כשעברו את הירדן נכנסו כל ישראל בין שני בדי הארון שנא' (יהושע ג) ויאמר יהושע אל כל בני ישראל גשו הנה ושמעו את דברי ה' אלהיכם, וכתיב (יהושע ח') וכל ישראל עומדין מזה ומזה לארון אף כאן כל ישראל עומדין ורואין נסין שבסלע. התחילו לומר יודע משה חוק הסלע הזה אם הוא מבקש יוציא לנו מים מזו. נמצא היה משה עומד בספק אם שומע להם נמצא מבטל דברי המקום. והקב"ה לוכד חכמים בערמה (משלי י), לפי שהיה משה משמר עצמו כל אותן מ' שנה שלא להקפיד כנגדם שהוא מתירא מן השבועה שנשבע הקדוש ברוך הוא אם יראה איש באנשים האלה וגו' (דברים א). אמרו לו והרי סלע כשם שאתה רוצה להוציא מסלע זו תוציא מזו, צווח עליהם שמעו נא המורים המן הסלע. מה הוא המורים שוטין הרבה יש בו המורים סרבנים המורים שוטין שכן בכרכי הים קורין לשוטין מורים. וי"א המורים שמורים את מלמדיהן, המורים חצים שנא' (שמואל א לא) וימצאהו המורים אנשים בקשת. וירם משה את ידו ויך – הכה פעם א' התחיל הסלע נוטף מים מועטים הוא שנאמר (תהלים עח) הן הכה צור ויזובו מים כזב שנוטף טיפים. א"ל בן עמרם הללו המים ליונקי שדים או לגמולי חלב? מיד הקפיד כנגדן והכהו פעמים שנאמר ויך את הסלע במטהו פעמים ויצאו מים רבים ושטפו כל מה שהיה נתון כנגדן שנאמר (תהלים עח) ונחלים ישטופו. ואעפ"כ לא עשה משה אלא מן הסלע שאמר ליה הקדוש ברוך הוא. ומנין שאף על אותו סלע שאמרו ישראל עליו וכל סלע וצרור שהיו באותו מקום היו מוצאין מים? שנאמר(תהלים עח) יבקע צורים במדבר. משה כבר היה בידו את שלו ששתקו ולא אמרו שירה לכן נתפשו.

Tanchuma Chukkat 10תנחומא חקת י׳

ויאמר ה' אל משה ואל אהרן יען לא האמנתם בי – למה נענש אהרן? מלה"ד לבעל חוב שבא ליטול גרנו של לוה נטל שלו ושל שכנו, א"ל הלוה אם אני חייב שכני עני מה חטא, אף כך אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא רבש"ע אני הקפדתי אהרן מה חטא? לפיכך הכתוב מקלסו שנאמר (דברים לג) וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך. יען לא האמנתם בי – וכי לא אמר משה דבר קשה מזה שאמר הצאן ובקש ישחט להם וגו' (במדבר יא) אף שם אינה אמנה והיא גדולה מזו ומפני מה לא נגזר עליו שם מיתה? מלה"ד למלך שהיה לו אוהב והיה מגיס בינו לבין המלך בדברים קשים ולא היה המלך מקפיד עליו, לימים עמד המלך והגיס במעמד לגיונותיו, גזר עליו מיתה. אף כאן א"ל הקדוש ברוך הוא למשה הראשון שעשית ביני לבינך לא הקפדתי עכשיו כנגד הרבים אי אפשר שנאמר להקדישני לעיני בני ישראל, זש"ה יש הבל אשר נעשה על הארץ אשר יש צדיקים אשר מגיע אליהם כמעשה הרשעים (קהלת ח). את מוצא כשקלל הקדוש ברוך הוא את הנחש ואמר ליה ארור אתה (בראשית ג) לא הניחו לטעון כלום, שהיה לו לנחש לומר לפני הקדוש ברוך הוא אתה אמרת לאדם לא תאכל ואני אמרתי לו אכול דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין למה אתה מקללני, ולא הניחו לטעון כלום. ומשה היה לו לומר אני לא עברתי על דבריך למה אני מת. יען לא האמנתם בי לכן לא תביאו את הקהל – מלה"ד לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה שלא יאמר אף אני קלקלתי, הביאו פגין שבידה ותלו עליה והכריזו ואמרו זו קלקלה ולקתה וזו אכלה פגי שביעית ולקתה, אף כך אמר משה רבש"ע הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור הרע הזה שהכעיסוך שנאמר (תהלים עח) כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון עכשיו יאמרו הדורות אף אני שוה להם יכתב עלי על מה נענשתי, לפיכך כתיב יען לא האמנתם בי להקדשיני לכן לא תביאו. אמר הקדוש ברוך הוא למשה משה באיזה פנים אתה מבקש לבוא לארץ, מלה"ד לרועה אחד שיצא לרעות צאנו של מלך ונשבית הצאן בקש הרועה ליכנס לפלטרין של מלך, א"ל המלך יאמרו שאתה השבית הצאן, אף כך א"ל הקדוש ברוך הוא למשה שבחך הוא שהוצאת ששים רבוא וקברתם במדבר ואתה מכניס דור אחר, עכשיו יאמרו אין למתי המדבר חלק לעוה"ב, אלא תהיה בצרן ותבא עמהם שנא' (דברים לג) ויתא ראשי עם וגו'. לכך נאמר לא תביאו את הקהל הזה שיצא עמך.

Yalkut Shimoni #763ילקוט שמעוני תשס״ג

ויקהילו משה ואהרן את הקהל, למעלה כתיב ויקהלו על משה ועל אהרן ולמה כנסום, אלא משה ואהרן מהלכין וכל ישראל אחריהן והיו ישראל רואין אבן והיו עומדין ומקיפין אותה ואין דור שאין בו ליצנין והיו הנקרבין אומרים אין אתם יודעין שבן עמרם רועה של יתרו היה ורועים פקחים במים והוא מבקש למשכנו להיכן שיש בו מים ולומר לנו הרי הוצאתי לכם מים ולטעות אותנו אלו כן יוציא לנו מן האבן הזו או מזו לזו והקב"ה כך צוהו מכל סלע שרוצים הוצא להם מים, ומשה הפך פניו סבור שישראל אחריו והיו אותם עשויין כתות על האבנים אמר להם בואו עמי שאוציא לכם מים אמרו ליה מזה אנו מבקשין אם מן הסלע הזה אי אתה מוציא אף מן אחרת אין אנו מבקשים ונתכרכמו פניו כנגדן ונשבע שאינו מוציא להם מים אלא מאותה שהוא מבקש, אמר רבי יהודה ברבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי משה הכה את הסלע וכל הצורים שבמדבר נבקעו והיו מוציאין מים שנאמר יבקע צורים במדבר לאגרדמים שיצא לשער את המדות מצא את החיצונים נועלים נטל את הראשון והכהו ושמעו כולן ופתחו מאליהן, אל פני הסלע מכאן שמועט מחזיק את המרובה.

Midrash Aggadah Bemidbar 20:12מדרש אגדה במדבר כ׳:י״ב

יען לא האמנתם בי וגו'. אני אמרתי לכם שתדברו אל הסלע בשמי והיא תתן מימיה, ואם הייתם עושים כך הייתי מקודש לעיני בני ישראל ויראו מפני, שיאמרו ומה הסלע עשה דברו אנו על אחת כמה וכמה, ולפי שלא עשיתם כן, לכן לא תביאו את הקהל הזה.

Rashi Bemidbar 20:11-12רש״י במדבר כ׳:י״א-י״ב

(11) פעמים [HE SMOTE THE ROCK] TWICE, because at the first attempt it did not bring forth more than a few drops, for God had not bidden him smite it, but He had said, (v. 8) "and ye shall speak to the rock". They had, indeed, spoken, but to a different rock (not that which God had intended) and it had not given forth water. They said, "Perhaps it is necessary to smite it as on the former occasion when it says, (Exodus 17:6) ‘and ye shall smite the rock', and just that rock intended by God happened to be there and they smote it [but without full effect, and so they smote it a second time] (cf. Tanchuma). (12) יען לא האמנתם בי BECAUSE YE BELIEVED ME NOT – Scripture discloses the fact that but for this sin alone, they would have entered the land of Canaan, in order that people should not say of them, "Even as the sin of the generation of the Wilderness (a term used of those who left Egypt) on whom it was decreed that they should not enter the Land was the sin of Moses and Aaron" (cf. Rashi on Numbers 27:13). But was not the doubting question (cf. Rashi on Numbers 11:22), "shall the sheep and oxen be slaughtered for them?" a more grievous lack of faith in God than this? But because that had been said in private (no Israelites being present and therefore it could have no evil influence upon them), Scripture (God) spared him (and did not make his lack of faith public by pronouncing punishment for it), but here, where all Israel were standing by, Scripture does not spare him because of the Hallowing of the Divine Name (cf. Tanchuma). להקדישני TO SANCTIFY ME – For had you spoken to the rock and it had brought forth water I would have been sanctified before the whole congregation, for they would have said: What is the case with this rock which cannot speak and cannot hear and needs no maintenance? It fulfils the bidding of the Omnipresent God! How much more should we do so? לכן לא תביאו THEREFORE YE SHALL NOT BRING – The expression ("therefore") is used by way of an oath, just as (I Samuel 3:14), "Therefore I have sworn to the house of Eli". Here He was quick to take an oath in order that they should not pray at length about it (that He should withdraw the decree).

(יא) פעמים – לפי שבראשונה לא הוציא אלא טפים, לפי שלא צוה המקום להכותו אלא ודברתם אל הסלע והם דברו לסלע אחר ולא הוציא אמרו שמא צריך הוא להכות כבראשנה שנאמר: והכית בצור (שמות י"ז:ו'), ונזדמן להם אותו סלע והכוהו. (יב) להקדישני – שאילו דברתם אל הסלע והוציא הייתי מקודש לעיני העדה ואומרים מה סלע זה שאינו מדבר ושומע ואינו צריך לפרנסה, מקיים דברו של מקום, קל וחומר אנו. לכן לא תביאו – בשבועה, נשבע בקפיצה כדי שלא ירבו בתפילה על כך. [לכן נשבעתי לבית עלי (שמואל א ג':י"ד).] יען לא האמנתם – גילה הקב"ה שאילולי מפני זה חטא בלבד היו נכנסין לארץ, כדי שלא יאמרו עליהם כעון שאר דור המדבר שנגזר עליהם שלא יכנסו כך היה עון משה ואהרן. והלא הצאן ובקר ישחט להם (במדבר י"א:כ"ב) קשה מזו, אלא לפי שבסתר חיסך עליו הכתוב וכאן שבמעמד כל ישראל לא חיסך עליו הכתוב מפני קידוש השם.

Rashbam Bemidbar 20:8-12רשב״ם במדבר כ׳:ח׳-י״ב

(8) קח את המטה TAKE THE STAFF: From before the Pact. ודברתם אל הסלע SPEAK TO THE ROCK [TO YIELD ITS WATERS]: The reason that God commanded [them] to take the staff was not because He wanted them [to use the staff in order] to hit the rock, as he had done in Rephidim, where it says (Ex. 17:6), "Strike the rock and water will issue from it." Rather He told them to take the staff in order to serve as a visual reminder of their stubborn rebelliousness, as it is written: [the staff was] (17:25), "to be kept as a lesson to the rebels." But it is through speech – talking to the rock – [that they were] to get the rock to yield its waters. [That is the meaning of] YOU SHALL BRING OUT WATER FROM THE ROCK – i.e. by talked to the rock. (10) ויאמר להם שמעו נא המורים HE SAID TO THEM, "LISTEN YOU REBELS: [for you are rebels,] just as this staff with the almonds on it proves, for it is (17:25) ‘to be kept as a lesson to the rebels’ SHALL WE GET WATER FOR YOU OUT OF THIS ROCK?" At the time when he lifted up his hand with the staff [to show it to the people,] HE HIT THE ROCK with it TWICE. Then, in anger and rage, he said to them, "Did you think that we would get water out of this rock for you?" [An alternate explanation:] Moses said those words because he had doubts. He was mistaken about the meaning of what God had said to him (vs. 8), "take the staff," [because] he did not trust that by talking to the rock he would succeed in getting water from it. Rather he thought that [he would have to] hit [the rock] with his staff, as he had done in Rephidim (Ex. 17:6). As for the fact that God had said to him (vs. 8), "Talk [to the rock]," he thought that talking to the rock meant hitting it. That is why he hit the rock twice – just like [a person who is acting] in anger and rage – for he was in doubt, and he reasoned, "If the rock gives forth water [after I hit it,] well and good. If not, I will talk to the rock afterwards." God supported Moses’ actions after the fact, [allowing] the water to flow from the rock when he hit it. Nevertheless, Moses was punished [for his error], for God is very strict with righteous people. That is the meaning of what God said (vs. 12), "Because you did not trust Me enough to make Me holy [before the people of Israel]," by speaking to the rock. For God is very strict with righteous people, even for [departing from expected behavior] by a hair’s breadth. Because I, the interpreter, know that Moses, our rabbi, could not have transgressed God’s word except inadvertently, that is why I have to interpret this way – that Moses, our teacher, was mistaken.

(ח) קח את המטה – מלפני העדות. ודברתם אל הסלע – לא צוה הקב"ה לקחת את המטה להכות בו הסלע כמו שעשה ברפידים, שכת' שם והכיתם בצור ויצאו ממנו מים (שמות י"ז:ו'). אלא המטה צוה לקחת להראות בו קשי מרי שלהם, כדכתיב: למשמרת לאות לבני מרי (במדבר י"ז:כ"ה). אפס בדבור ידבר אל הסלע לתת מימיו. והוצאת להם מים – על ידי דבורך עם הסלע. (י) ויאמר להם שמעו נא המורים – כמו שהמטה הזה שיש בו שקדים מוכיח שהוא למשמרת לאות לבני מרי. המן הסלע הזה נוציא לכם מים – בשעת הרמת ידו במטה ויך בו את הסלע פעמים, אז אמר להם דרך כעס וחימה: סבורים אתם שמן הסלע הזה נוציא לכם מים? ומספק אמר משה כן, שטעה במה שאמר לו הקב"ה קח את המטה (במדבר כ':ח'), ולא האמין שבדבורו עם הסלע יוציא ממנו מים, אלא בהכאת המטה כמו שעשה ברפידים. ומה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ודברתם, היה סבור שזו היא {דבור} הסלע בהכאה במטה, ולכך הכה פעמים בסלע כעין חימה וכעס, ומספק אם יוציא מים הרי טוב ואם אין אדבר אל הסלע אחרי כן. (יא-יב) והקב"ה הסכים על ידי משה לצאת על ידי הכאתו, ואעפ"י כן נענש, שהקב"ה מדקדק עם הצדיקים. וזהו שאמר הקב"ה: יען לא האמנתם בי להקדישני – על ידי דיבוריכם אל הסלע, לפי שהוא מדקדק עם הצדיקים אפילו כחוט השערה. ולפי שידעתי אני המפרש שמשה רבינו לא היה כי אם שוגג לעבור על דברי הקב"ה, לפיכך אני זקוק לפרש כי משה רבינו טעה כמו שפרשתי.

Ibn Ezra Bemidbar 20:8אבן עזרא במדבר כ׳:ח׳

קח את המטה – יש בכאן פירושים רבים. יש בדברי יחיד, בעבור שאמר משה לישראל שמעו נא המורים, והם בני אברהם יצחק ויעקב. ואילו היה כן, למה אמר עוד ממרים הייתם עם י"י (דברים ט':ז'). ואחרים אמרו, כי מלת ודברתם אל הסלע – כמו והכיתם, וכמוהו ותדבר את כל זרע המלוכה (דברי הימים ב כ"ב:י'). ואין זה נכון, כי המלה מגזרת דבר, או מן ידבר עמים תחתנו (תהלים מ"ז:ד'). והנה פי' ותדבר – (דברי הימים ב כ"ב:י'), כמו ותאבד, וכן בספר השני. והנה יהיה פירוש ודברתם, ואבדתם את הסלע. ועוד, אם כן הפירוש, למה נענש משה. גם השיבו, בעבור שהכה פעמים, אם כן למה נענש אהרן. ויאמר ר' משה הכהן הספרדי ז"ל, כי יש אותות נעשות בדבור, ויש בפועל, ויש בפועל ודבור, כמו מלח אלישע. והשם צוה שיקח המטה להכות בסלע כמשפט הצור, והוסיף מלת ודברתם להוציא המים במכה ובדבור. ובעבור שהכעיסוהו ישראל, אמר להם המן הסלע הזה. והיתה דעתו, כי אין יכולת בנו להוציא מהסלע מים, כי אם בכח השם. והנה לא פירש דבורו היטב, וחשבו אנשים בלבם, כי דבורו, שלא יוכל השם להוציא מים מן הסלע. וזה טעם אשר לא קדשתם (דברים ל"ב:נ"א). והביא ראיה מדברי המשורר שאמר, כי המרו את רוחו ויבטא בשפתיו (תהלים ק"ו:ל"ג). והנה החטא היה בבטואו, לא במכה. גם זה איננו נכון, כי משה אמר זה, ולמה נענש אהרן. ועוד, כי אין במעשה זכר דבור, והראייה שהביא איננה ראייה, כי אין פירוש כי המרו את רוחו (תהלים ק"ו:ל"ג), כי אם אל השם. כי כן כתוב והמה מרו ועצבו את רוח קדשו (ישעיהו ס"ג:י'), וזה פירוש ויקציפו על מי מריבה (תהלים ק"ו:ל"ב), והטעם שהקציפו לשם, וכן כתוב המה מי מריבה (במדבר כ':י"ג). וירע למשה בעבורם, כי המרו את רוח השם, ויגזור על משה שלא יכנס לארץ. ואחרים אמרו, כי הדבור אל הסלע מכה היא, שאיננו שומע, כי אם במטה. אם כן למה נענש משה. ואחרים אמרו, בעבור שלא אמרו שירה, כמו עלי באר ענו לה (במדבר כ"א:י"ז). וזה טעם אשר לא קדשתם (דברים ל"ב:נ"א). והאחרים אמרו, כי השם צוה שידברו, והם לא דברו, רק הכה משה, על כן נענשו שניהם, ונאמר להם מעלתם (דברים ל"ב:נ"א), מריתם (במדבר כ':כ"ד), לא האמנתם (במדבר כ':י"ב), לא קדשתם (דברים ל"ב:נ"א). ואנשי שקול הדעת אמרו, שלא יתכן שיהיה שליח השם ימיר דברו. ואם הוא המיר, איך נאמין בתורתו. גם אלה לא דברו נכונה, כי אילו היה מחליף במצוה, מיד היה נענש. כי הנה נענש על דבר שאיננו מצוה לעולם, ולא תורה לישראל, ולא נעשה בזדון רק בשגגה, בעבור שהכעיסוהו ישראל, וכן אמר, גם בי התאנף י"י בגללכם (דברים א':ל"ז). ואחרים אמרו, כי ישראל אמרו שיוציא מסלע אחר. וראייתם, המן הסלע הזה. ומשה פחד להחליף דבור השם. ובעבור שלא האמין להוציא מים מן הסלע שאמרו, על כן נענש. וזה טעם לא האמנתם בי (במדבר כ':י"ב). גם זה הפירוש איננו נכון, כי הכתוב אמר מריתם את פי (במדבר כ':כ"ד), והנה לא מרו. והפרוש הנכון בעיני אגלנו ברמיזות. דע כי כאשר ידע החלק את הכל, ידבק בכל, ויחדש בכל אותות ומופתים. ואמת, כי השם אמר למשה ולאהרן ודברתם, ולא דברו בעבור מריבת העם עם משה. והנה החלק חלק. והנה הכה הסלע, ולא יצאו מים עד שהכהו פעם שנית. והנה לא קדשו השם, ומרו, ועברו בשגגה. גם יוכל המפרש לפרש ויבטא בשפתיו על משה, כי על כן נענש, כי לא היה ראוי שידבר דבר עד שימלא שליחות השם. גם יהיה דרש קדמונינו ז"ל, כי היה החטא בעבור שאמר שמעו נא המורים (במדבר כ':י"ב), ורמזו זה הסוד הידוע. אל הסלע – להודעתיך אות הנמצא סמוך למחנה. ונתן מימיו – בעבור מימיו, טעו רבים ואמרו, כי זה הסלע הוא הצור. ואלה עורי לב לא ידעו כי הצור הוא בחורב, וזה הסלע היה בקצה ארץ אדום, כי בקדש היה. גם יתכן לפרש מימיו – המים שאתן בו.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 20:8-12ר׳ יוסף בכור שור במדבר כ׳:ח׳-י״ב

(ח) קח את המטה – להכות בסלע. לפי הנראה לי: זהו מעשה שבויהי בשלח דכתיב ביה: והכית בצור ויצאו (שמות י"ז:ו'), אלא שלשם (שמות ט"ז-י"ז) מספר איך פירנס הקב"ה את ישראל במן ושליו ומים במדבר, ואחר כך כתב כל אחד במקומו. ותדע שאחד הוא זה המעשה ואותו, דהתם כתיב: ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שמות י"ז:ז'), ובזאת הברכה הוא אומר על זה המעשה שהקפיד הקב"ה על משה ואהרן: אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה (דברים ל"ג:ח'), אלמא דמעשה אחד הוא. ואף בכאן כתיב: הם מי מריבת {קדש} מדבר צין (במדבר כ"ז:י"ד), והתם נמי כתיב: ויסעו {כל עדת בני ישראל} ממדבר סין (שמות י"ז:א'). ומה שלא פירש כאן פירש שם, שאמר לו הקב"ה להכות בצור. וכן דרך פרשיות הרבה שסותם דבריו במקום אחד ומפרש במקום אחר, כגון פרשת מרגלים, דכתיב במשנה תורה שאמרו ישראל: נשלחה אנשים (דברים א':כ"ב), ובשלח לך (במדבר י"ג) לא פירש, וכן הרבה. ודברתם אל הסלע – אל פני הסלע תדברו אל ישראל, לעיניהם – דבר שיהא נראה ונגלה לעיניהם, שתאמרו שאני נותן להם מים. כמו שאמור במן: הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות ט"ז:ד'), וכמו שאמור בשליו: התקדשו למחר ואכלתם בשר (במדבר י"א:י"ח), כמו כן תאמרו: שאני נותן להם מים, שבזאת יתקדש שמי, וידעו כי מאתי יבאו להם מים. (י) כשבאו לפני הסלע אמר להם משה: שמעו נא המורים – כמו בית מרי המה (יחזקאל ב':ה'). לפי שלא היו שואלים כהוגן, כי היה להם להתפלל לפני הקב"ה שיתן להם מים, ולומר למשה: התפלל בעד עבדיך אל ה' אלהינו ולא נמות. והם היו שואלים על דרך מריבה ותלונות, לאמר: כי הבאתם אותנו אל המדבר הזה, והיו כפויים טובה שהקב"ה הוציאם מעבודת פרך, והם מחזיקים הדבר לרעה, ולכך קוראם משה: המורים. המן הסלע הזה נוציא לכם מים – כלומר: למה תריבו אלינו, וכי היינו יכולים להוציא לכם מן הסלע הזה מים, אל הקב"ה היה לכם להתפלל שהוא כל יכול. אי נמי: הכי קאמר, ההייתם סבורים שמן הסלע הזה נוציא לכם מים. (יא) והכה ב' פעמים ויצאו מים, ואמרו ישראל: מקרה הוא, שאף הוא לא היה סבור שיצאו משם מים, דאמר: המן הסלע הזה נוציא לכם מים – משמע שאינו סבור שיצאו. אבל מקרה הוא, דהרבה סלעים שנובעים מים מהם. ולכך הקפיד הקב"ה. והיה לו לפרש דבריו, עד שידעו אל נכון שהקב"ה נתן להם מים. (יב) וזהו שאמר: יען לא האמנתם בי להקדישני – שאמרתי: ודברתם אל הסלע לעיניהם, שממני באו להם המים, ולא דקדקתם בלשונכם. ולכך לא באו המים בהכאה ראשונה, אולי יתן לב לפרש יפה.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 1:37ר׳ יוסף בכור שור דברים א׳:ל״ז

בגללכם – לפי שאתם מקטני אמנה, והיה לי לפרש בפירוש שאוציא מים מן הסלע, ואמרתי: המן הסלע הזה נוציא לכם מים (במדבר כ':י'), ואמרתם: לא היה סבור שיצא משם מים ומקרה הוא, ולכך הקפיד הקב"ה. ואילו פירשתם דברי כמו שהייתי רוצה לומר: וכי סבורים הייתם שיעשה לכם הקב"ה נס כזה, שנוציא לכם מן הסלע הזה מים, כמו שיעשה. אי נמי: וכי אנו יכולים להוציא מים מן הסלעים לא במצות הקב"ה, לא היה מקפיד. ובשביל שלא פירשתי כהוגן, הקפיד הקב"ה, והיינו בגללכם.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 32:51ר׳ יוסף בכור שור דברים ל״ב:נ״א

על אשר מעלתם בי – שלא פירשתם לבני ישראל כי אני נותן להם המים, אלא אמרתם: {המן} הסלע הזה נוציא לכם מים (במדבר כ':י') – משמע דדבר זה אינו יכול להיות. וכשבאו המים סברו מקרה הוא, ולא הקדשתם אותי, ולכך הוצרכת להכות שני פעמים, כי המים היו מתעכבות, על אשר לא דברתם כהוגן. אבל מה שהכה לא נענש, שהקב"ה צוה לו להכות, דכתיב: והכית בצור (שמות י"ז:ו'). כי אני אומר כי מעשה אחד הוא כדמוכח בקראי, כמו שפירשתי (ר"י בכור שור במדבר כ':ח'). והכי מסתברא, דאי כבוד המקום בלא הכאה, מאי שנא הכא שצוה שלא להכות, ומאי שנא התם שציוה להכות.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 33:8ר׳ יוסף בכור שור דברים ל״ג:ח׳

אשר ניסיתו במסה תריבהו על מי מריבה – שלא נמצא בו עון אחר אלא אותו של אותו סלע, שלא פירשו דבריהם. וכאן מוכיח כדברי (ר"י בכור שור במדבר כ':ח', דברים ל"ב:נ"א), שאותו דויהי בשלח (שמות י"ז:ו') הוא הסלע שנכשל בו משה ואהרון, דהתם כתיב: ויקרא שם המקום מסה ומריבה (שמות י"ז:ז'), והכא כתיב: אשר נסיתו במסה תריבהו על מי מריבה. והתם כתיב: והכית בצור (שמות י"ז:ו'), ולפיכך אני אומר: שלא הקפיד הקב"ה אלא על שלא פירשו דבריהם. ועוד: כדברי האומר דעל שהכה הקפיד, אהרן לא הכה. אבל לפרש היה עליו כמו על משה.

Rambam Shemoneh Perakim Chapter 4רמב״ם שמונה פרקים פרק ד׳

ואתה יודע, כי אדון הראשונים והאחרונים, משה רבנו, כבר אמר לו יתעלה: (במדבר כ, יב) "יען לא האמנתם בי", (במדבר כ, כד) "על אשר מריתם", (דברים לב, נא) "על אשר לא קדשתם" - כל זה. וחטאו, עליו השלום, היה, שנטה אל אחד משני הקצוות במעלה ממעלות המידות, והיא הסבלנות, כאשר נטה אל הכעס, באומרו: (במדבר כ, י) "שמעו נא המורים". דקדק ה' עליו שיהיה איש כמוהו כועס בפני קהל ישראל, במקום שאין ראוי בו הכעס. וכגון זה בחוק האיש ההוא חלול השם, לפי שתנועותיו כולן ודיבוריו נלקחים למופת, ומקווים להגיע בהם להצלחת העולם הזה והעולם הבא, ואיך ייראה ממנו הכעס, והוא מפעולות הרע, כמו שבארנו, ולא יבוא אלא מתכונות רעות מתכונות הנפש? ואמנם אומרו בזה: (במדבר כז, יד) "מריתם פי" - הרי הוא כמו שנבאר. וזה, שהוא לא היה מדבר עם אנשים המוניים, ולא עם מי שאין להם מעלה, אלא עם אנשים שהקטנה שבנשיהם היתה כמו יחזקאל בן בוזי, כמו שזכרו החכמים, וכל מה שיעשה או יאמר - יבחנוהו. וכאשר ראוהו שכעס, אמרו שהוא עליו השלום אינו מי שיש לו פחיתות מידה, ואלמלא ידע שה' קצף עלינו בבקשת המים, ושאנו הכעסנוהו יתעלה - לא היה כועס. ולא מצאנו בדברי ה' יתעלה אליו בזה הענין לא כעס ולא קצף, אלא אמר: (במדבר כ, ח) "קח את המטה וכו' והשקית את העדה ואת בעירם". וכבר יצאנו מכוונת הפרק, אבל התרנו ספק מספקות התורה, שהרבה נאמר בו, והרבה יישאל: איזה חטא חטא? וערוך מה שאמרנוהו אנחנו אל מה שנאמר בו, והאמת תורה דרכה.

Chizkuni Bemidbar 20:8,10,11חזקוני במדבר כ׳:ח׳,י׳,י״א

(ח) קח את המטה זה המטה של אהרן דהא כתיב כאן ויקח משה את המטה מלפני ה' וזהו מקלו של אהרן כדכתיב בפרשת קרח השב את מטה אהרן לפני העדות למשמרת לאות לבני מרי, ועוד דמקלו של אהרן היה אות לבני מרי והיינו דאמר משה שמעו נא המורים וכבר טעה משה שאמר לו הקדוש ברוך הוא קח את המטה סבר משה להכות בסלע והקב"ה לא אמר קח את המטה אלא לפי שלא היה לאות לבני מרי. ודברתם אל הסלע הוא שנקרא בארה של מרים וזבין הימנו מים והיה מתגלגל אחר ישראל והוא הסלע שבו הכה משה שלא היה רוצה להזיב מימיו בשבילו בשביל שמתה מרים וחזר בזכות משה ואהרן כמו שפירשו רבותינו בתענית שנא' ודברתם אל הסלע. י"מ ענין זה הוא הענין שנאמר בפרשת בשלח ולאו מילתא הוא שהרי מעשה הצור היה בחורב ומעשה הסלע הזה היה בקדש בקצה ארץ אדום. ונתן מימיו י"מ יתן טיפין על ידי דבור. והוצאת להם מים רבים ע"י הכאה במטה ולכך צוה לו הקדוש ברוך הוא לקחת את המטה ומתוך בהלותו לא נזכר לדבר תחלה הואיל ובכל ענין היה לו להכותו ועוד כי הסלע הלך בין הסלעים. (י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים ישראל סברו כמשמעו, כלומר איך יוכל להיות שסלע זה יוציא לכם מים ומשה רצה לומר ההייתם סבורים שמן הסלע הזה נוציא לכם מים כמו שנעשה, ולכך הקפיד הקדוש ברוך הוא, שהיה לו לפרש דבריו שידעו הכל בפירוש שהקב"ה נותן להם מים והוא לא דקדק בלשונו. (יא) ויך את הסלע במטהו פעמים המליצה שפרש"י קצרה היא, והכי קאמר, לפי שבמכה ראשונה לא הוציא אלא טפין לפי שלא צוה הקדוש ברוך הוא להכותו אלא ודברתם אל הסלע כשראו שלא הוציא אלא טיפין כסבורים היו שלא היה אותו שנצטוו עליו והרגישו בעצמן שלא היה להם להכות אלא לדבר והלכו ודברו אל סלע אחר וחשבו עליו שהוא אותו שנצטוו ולא הוציא מימיו אמרו שמא צריך הוא להכותו כבראשונה כשיצאו ישראל ממצרים שנאמר והכית בצור ונזדמן להם אותו סלע שנצטוו עליו והכהו פעם שניה.

Ramban Bemidbar 20:8רמב״ן במדבר כ׳:ח׳

(ח) החטא במשה ואהרן במי מריבה אינו מתפרסם בכתוב. ורש"י פירש (בפסוקים יא יב) מפני שצוה אותם ודברתם אל הסלע - ולא אמר והכיתם, שאלו דברו היה הקדוש ברוך הוא מתקדש לעיני כל העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו שומע ואינו מדבר מקיים דברו של הקדוש ברוך הוא אנו על אחת כמה וכמה. ודברי אגדה הם, אבל לא נתחוורו, כי מאחר שצוה קח את המטה יש במשמע שיכה בו, ואלו היה רצונו בדבור בלבד מה המטה הזה בידו. וכן במכות מצרים שאמר (שמות ז טו) והמטה אשר נהפך לנחש תקח בידך, והוא להכות בו, ולפעמים יאמר נטה את ידך, ורצונו לומר להכות במטה, כי הכתוב יקצר בדבר הנשמע. ואין הנס גדול בדבור יותר מההכאה, כי הכל שוה אצל הסלע. ועוד למה אמר בזה (דברים לב נא) מעלתם בי. והצוואה בדבור אל הסלע הזה הוא מה שנזכר במעשה, צוה שיאמרו והיא שומעת כי השם יוציא מים מן הסלע הזה, כדרך כי היא שמעה את כל אמרי ה' (יהושע כד כז), וכן עשו כמו שאמר (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע ויאמר להם וגו', והנה הסלע שומעת באמרו כן לכולן. וטענות רבות למפרשים בחטא הזה, כבר סתר בו ר"א דברים רבים מהם. והסוד שרמז בו גם הוא אינו נכון, כי אם משה אבד כוונתו בעבור מריבת העם ולא דבר אל הסלע, ולכן לא יצאו מים בפעם הראשונה, וחזר והכהו פעם שניה בכוונה הדבקה בכל ויצאו המים, הנה חטאו בפעם הראשונה, אבל אינו ראוי שיאמר בזה "לא האמנתם בי להקדישני" (פסוק יב), כי אין כאן חסרון אמונה כלל. וה"ר רבי משה (סוף פ"ד משמנה פרקים) סבר בו סברא, ואמר כי משה רבינו ע"ה חטאו הוא שנטה לצד הרגזנות באמרו שמעו נא המורים, דקדק עליו הש"י שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שמתנועותיו כלם ומדבריו היו למדין והיו מקוין להגיע בהם אל הצלחות העולם הזה והעולם הבא, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא תבא כי אם מתכונה רעה מתכונות הנפש. אבל אמרו בו "מריתם פי" (להלן כז יד) הוא כמו שאבאר, שהוא לא היה מדבר עם סכלים ולא עם מי שאין לו מעלה אבל אשה קטנה שבנשיהם היתה כיחזקאל בן בוזי כמו שזכרו החכמים (מכילתא שירה ג), וכל מה שיאמר או יעשה יבחנוהו, וכאשר ראוהו שכעס אמרו שהוא עליו השלום אין בו פחיתות מדה ולולי שהיה יודע שהשם כעס עלינו בבקשת המים ושאנחנו הכעסנו אותו יתברך לא היה כועס, ואנחנו לא מצאנו לשם יתעלה שכעס בדברו אליו בזה הענין, אבל אמר (פסוק ח) קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו והוצאת להם מים מן הסלע והשקית את העדה ואת בעירם. והנה התרנו ספק מספקי התורה שנאמרו בו דברים רבים ונשאל פעמים רבים אי זה חטא חטא, וראה מה שנאמר בו ומה שאמרנו בו אנחנו, והאמת יורה דרכו. אלו דבריו ז"ל. והוסיף הבל על הבלים. שהכתוב אמר "מריתם פי" שעברו על דברו, ואמר "לא האמנתם בי" שלא האמינו בו, אין העונש בעבור שכעס. ויותר היה ראוי שיהיה העונש על משה כשקצף על פקודי החיל (להלן לא יד) בחנם. והכתוב לא ספר כלל שכעס, כי "שמעו נא המורים" תוכחת, כדרך ממרים הייתם עם ה' (דברים ט כד). ועוד כי אהרן לא כעס מימיו, כי בשלום ובמישור הלך מעודו. ועוד שאי אפשר שלא היה כעס גדול מאת השם עליהם בעשותם מריבה עם משה. ובכל הנסיונות במדבר חטאם הגדול כשיאמרו "למה העליתנו ממצרים", שירצו להיות עבדים לשונאיהם בעבודת פרך מלהיות עם האלהים כבן העובד את אביו, וכן אמר הכתוב (לעיל יא כ) יען כי מאסתם את ה' אשר בקרבכם ותבכו לפניו לאמר למה זה יצאנו ממצרים. ובפעם הראשונה אמרו פחות מזה, למה זה העליתנו ממצרים להמית אותי ואת בני ואת מקני בצמא (שמות יז ג), והיה עליהם קצף גדול ואשמה רבה כמו שאמר ויקרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל וגו'. ובכאן כתוב מפורש (פסוק יג) המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה', ומה פשע גדול מזה הוי רב את יוצרו. ומשה אמר (דברים א לז) גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר, אם כן הם חטאו וגרמו כל הרעה הזאת, ולדברי הרב אין להם בכל המעשה הזה חטא ופשע כלל. ומה שאמר לא מצינו בה' יתברך שכעס, אבל אמר קח את המטה וגו'. דע כי כאשר צריכים במחיתם דבר, אף על פי שמתלוננים וחוטאים בו, והוא רחום יכפר עון ולא יעיר כל חמתו ולא יזכירנו ויתן להם שאלתם. וכן במים הראשונים אמר בנחת רוח (שמות יז ה) עבור לפני העם וגו', אף על פי שהיה שם מסה ומריבה שהזהיר ממנה ולדורות (דברים ו טז). וכן במן, הנני ממטיר לכם לחם מן השמים (שמות טז ד), בדרך אהבה וחבה, אלא שאמר בסוף בדבור השני (שם פסוק יב) שמעתי את תלונות, הודיע להם חטאם בלבד. אבל כאשר יתלוננו חנם, ישפוך עליהם חמת אפו. ובכאן עוד רמז לקצף גדול וחיוב מגפה, שנאמר (פסוק ו) וירא כבוד ה' אליהם, שרומז אל הקהל הנזכר, והוא מראה יד ה' ההווה במגפות, כאשר תראה במרגלים (לעיל יד י) וביום קרח (לעיל טז יט) וממחרת (לעיל יז ז). והתימה על הרב, שהרי מקרא מלא הוא (תהלים קו לב) ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, וימנה הכתוב החטא הזה עם הנסיונות הגדולים שנסו את ה' במדבר. והקרוב מן הדברים שנאמרו בזה, והוא טוב לדחות השואל, הם דברי רבינו חננאל שכתב כי החטא הוא אמרם (פסוק י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים, וראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים, כדרך שאמרו (שמות טז ח) בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו', וכן בכל הנסים יודיעום כי ה' יעשה עמהם להפליא, ואולי חשבו העם כי משה ואהרן בחכמתם הוציאו להם מים מן הסלע הזה, וזהו לא קדשתם אותי (דברים לב נא). ומעשה הראשון בצור אמר (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, ושבעים הזקנים רואים עמוד הענן עומד על הצור והנס מתפרסם כי מעשה ה' הגדול הוא, אבל בכאן לא ראו דבר וטעו במאמר משה ואהרן. ויתכן שיאמר בזה "מעלתם בי" (דברים לב נא), כי הנהנה מן ההקדש נקרא מעילה. וכן "מריתם פי" (להלן כז יד), שהוא צוה ודברתם אל הסלע לעיניהם, והטעם שאתקדש לעיניהם, או שניתם דברי, מן ותמר את משפטי (יחזקאל ה ו), כי לא צויתי שתאמרו ככה. ויהיה "לא האמנתם בי" (פסוק יב) יוצא אל בני ישראל, או הוא לשון חזוק, לא התחזקתם להקדישני לעיניהם, מן ואמנה על המשוררים (נחמיה יא כג), היתד התקועה במקום נאמן (ישעיה כב כה). והאמת כי הענין סוד גדול מסתרי התורה. כי בראשונה אמר לו (שמות יז ו) הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב והכית בצור, יאמר כי שמי הגדול על הצור בחורב שהוא כבוד ה' האש האוכלת בראש ההר, ובעבור כן לא הכה אלא פעם אחת ויצאו מים רבים, אבל בכאן לא פירש לו כן, והסכימו שניהם להכות בצור פעמים והנה זה חטא, ועל כן אמר "לא האמנתם בי", לשום אמונה בשמי, ובאמונה יעשה הנס. ונאמר "מריתם פי", כי מרו את רוח קדשו הנקרא בכל מקום "פי ה'", ולכך אמר "מעלתם בי", ואין מעילה אלא שיקור. והנה החטא מוזכר מפורש בכתוב, וכן אמר המשורר (תהלים קיד ז ח) מלפני אלוה יעקב ההופכי הצור אגם מים. וכן תוכל להתבונן זה בתפלת משה שאמר (דברים ג כד) ה' אלהים אתה החלות, כי התחנן לשם הנכבד שימחול לו. ועל דעת רבותינו (ספרי) שמזכירין לו הכעס, יתכן שהכה בצור ויצאו טיפים במיעוט כוונתו על הכעס, ותמהו אל הדבר, והסכימו שניהם להכות פעם שניה על הצור כאשר הזכרתי, והוא החטא על שניהם. ועל דעתי טעם ודברתם אל הסלע - כמו על הסלע, וכן כה אמר ה' צבאות אל העמודים ועל הים ועל המכונות בבלה יובאו (ירמיה כז יט כב). יצוה שיאמרו לעיני העדה בהיותם נקהלים כלם שהשם יוציא להם מים מן הסלע, וכן עשה. ואל יקשה עליך ודברתם אל הסלע לעיניהם, כי טעמו כמו לפניהם, שישמעו כלם, וכן ויאמר חנניה לעיני כל העם לאמר כה אמר ה' ככה אשבר את על נבוכדנאצר מלך בבל וגו' (שם כח יא), וכן רבים. או טעם "לעיניהם" בכאן, שיהיה הדבור בהיותם נקהלים שם והסלע לעיניהם, כמו שאמר בעשייה (פסוק י) ויקהילו משה ואהרן את הקהל אל פני הסלע, כי כאשר נקהלו שם וראו הסלע פנים בפנים אמרו המן הסלע הזה נוציא לכם מים, כמו שהזכירו חכמים (מכילתא בשלח ו) שלא יאמרו מעינות היו שם. ויתכן שהוא כמסורס, הקהל את העדה אל הסלע ודברתם לעיניהם ונתן מימיו.

Ramban Bemidbar 20:10רמב״ן במדבר כ׳:י׳

(י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים - חלילה חלילה שיהיה התימה למניעות, כי משה רבינו הנאמן בכל בית ה' לא יפלא ממנו כל דבר מה', והוא וכל ישראל עמו ראו גדולות ונפלאות מזו, ואף כי הוא אשר נעשה כן על ידו פעם אחרת בצור בחורב. ואמרו המפרשים שיש תמיהות מתקיימות, כמו הנגלה נגליתי (ש"א ב כז), הרואה אתה (ש"ב טו כז), התשפוט (יחזקאל כב ב), המן העץ אשר צויתיך (בראשית ג יא). אבל ר"א כתב המן הסלע יש לנו כח להוציא לכם ממנו מים. ירצה לפרש, שאמר להם שמעו נא המורים בה' האומרים ולמה הבאתם את קהל ה' אל המקום הרע הזה, המן החלמיש הזה יהיה לנו כח בטבע שנוציא אנחנו ממנו מים, רק תכירו כי מאת ה' הוא כי הוא אשר הוציא אתכם ממצרים והביא אתכם אל המקום הזה והוא אשר יפרנס אתכם בו, וזה כטעם שאמר להן במן (שמות טז ו) וידעתם כי ה' הוציא אתכם מארץ מצרים. ולפי דעתי הה"א הזו לשאלה, המן הסלע הזה נוציא לכם מים אם לא, כי הכתוב פעם יפרש בשאלה הן ולאו, היש בה עץ אם אין (לעיל יג כ), התשמור מצותיו אם לא (דברים ח ב), ופעם יזכיר הן לבדו, הזה אחיכם הקטן (בראשית מג כט), הידעתם את לבן בן נחור (שם כט ה), האבכה בחדש החמישי הנזר (זכריה ז ג). אבל היתה השאלה הזאת להם שאלת הנסיון, אמר שמעו נא המורים מה תחשבון על ה' המן הסלע הזה החזק נוציא לכם מים היהיה הדבר הזה אם לא, הפליג במרים והגיד כי הם קטני אמנה, וכאשר יריבו אליו הוא מפני מחשבתם שלא יעשה השם עמהם להפליא, כענין שנאמר (תהלים עח יח - כ) וינסו אל בלבבם, היוכל אל לערוך שולחן במדבר, הגם לחם יוכל תת. וכך אמרו (אבות ה ד) עשר נסיונות נסו אבותינו להקב"ה במדבר. וכמו השאלה במחשבת הנשאל במקומות רבים, ההשב אשיב את בנך (בראשית כד ה), אם רצונך כן, הנלך אל רמות גלעד אם אחדל (דהי"ב יח ה), אם עצתך כן, אף כאן, אם מחשבתכם שנוציא לכם מים מזה. וכן דעתי בהנגלה נגליתי, הראית כי נכנע אחאב מלפני (מ"א כא כט), המן העץ אשר צויתיך, התשפוט, כי כלם שאלות, אבל ענינם לשאול בדבר מפורסם שיודה בו הנשאל על כרחו. אם נגליתי לבית אביך ובחרתי בכם אם ידעתם זה ולמה תבעטו בזבחי ובמנחתי, הלה' תגמלו זאת הגמולה. וכן אם מן העץ אשר צויתיך אכלת ותבוש ותחבא, או למה תתחבא. ובדרך הזה האחרים. אבל הרואה אתה, שאלה גמורה בדבר המסופק, אם יועץ אתה תשוב אל העיר, כלשון רואה אני את דברי אדמון (כתובות קח ב קט א), וכבר פירשתי בסדר בראשית (א ד).

Avvat Nefesh, Commentary on Ibn Ezra Bemidbar 20:8אוות נפש, פירוש על ראב״ע במדבר כ׳:ח׳ (מוגה ע״פ ציטוט חלקי בפירוש שד״ל)

ואחר אשר פירשתי דעת אבן עזרא בשגגת חטא משה ואהרן ע"ה, נבאר דעתנו בו כי כל מה שפירשו המפרשים אינו מספיק, כבודם מונח במקומו, לפי הנראה לנו. ותחילה נבאר הספקות והסתירות הנראות בפירוש כל אחד מהם. כי בעברי על זה הסיפור נתתי לבי לדרוש ולתור, מה פשעם ומה חטאתם ועל מה נענשו הגדולים האלה, ועיינתי במה שפירשו בו המפרשים ולא ראיתי בו פירוש מספיק לפי הענין ולפי לשון הפרשה. כי לפי הר"ם אשר פירש כי החטא היה בעבור הראותו מדת הכעס באמרו שמעו נא המורים, אשר לא היתה אז ראויה במקום ההוא, יקשה למה נענש אהרן, כי משה לבדו אמר. גם יקשה זה עליו אמרו: יען לא האמנתם בי, זה מיעוט אמונה וחסרון קדושה, אם כעס עליהם בהקהלם לריב על המים, אחר אשר ראו עיניהם המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר עשה להם השם זה ארבעים שנה במדבר? כי אם ביקשו מים בנחת ושובה ואמרו למשה התפלל בעד עבדיך על המים, בלא קצף ובלא מריבה, היתה השאלה נכונה וראויה, אחר הצטרכם אליהם, כי זה מהדברים ההכרחיים לבני האדם, וכל שכן למחנה גדול כזה. אך אמנם משה ע"ה לא כעס עליהם על השאלה, אך כעס עליהם על איכות ענינה, ר"ל בהקהלם דרך מרי ושקשרו לריב עמו כדרך המורדים במלכם. ולכן אומר אני כי בדין כעס עליהם להוכיחם ולהשיבם מדרכיהם הרעה... ונאמר כי הנביא הוא בעל הבריאה השלימה אשר הכוונה אליו במציאות השפל, הוא מִכת המחוייב, יעשה פעולות הראויות, וישיב המענים הדוחים, לפי המקומות והענינים, ויגער ויכהה, ויבטיח ויקדים בגמולים טובים או בהפכם, או בהשגת המבוקש או בבלתי השגתו, הכל לפי הראוי, לפי הכתות והדעות, או לפי המבוקש שימשוך ממנו קדושת ה', בהראות פעולה נראית בגזרתו, ולא יתרשל וימתין להשיב לפי הענין ההוא, ויבטח בשם לקיים מאמרו, אחר שהוא מן הראוי למען ספר שמו, כי כן מצאנו במשה ע"ה שאמר לפרעה התפאר עלי וגו' (שמות ח':ה'), בלי הקדמת נבואת השם אליו בזה, אבל בטח בהשם שלא יביישהו, כמו שאמר אבן עזרא, אחר שהתשובה ראויה לפי המבוקש להתפרסם יכולת השם בעולם השפל, שהיו כופרים בו פרעה ועבדיו. וכן עשה ג"כ בהקבץ קרח וכל עדתו לחלוק על הכהונה, ענה תיכף בקר ויודע ה' את אשר לו (במדבר ט"ז:ה'), וכל הנמשך אחריו, ולא נתרשל להשיב עד בוא דבר השם, אחר שהענין והמקום היה גורם וגוזר התשובה, וגזר והגביל זמן מדעתו שיוכיח בו השם למי תיאות הכהונה ומי בחר עליה, בוטח כי יהיה כגזרתו. ועל כן התלוננו כל עדת ישראל ממחרת על משה ואהרן, ואמרו אתם המתם את עם ה' (במדבר י"ז:ו'), ר"ל אתם מדעתכם הגבלתם זמן ההוכחה על ששבט לוי נבחר ואהרן כהן גדול, ובעבור קריבותכם אל ה', ובעבור שלא נספק בתורה הנתונה על ידיכם שמע השם לקולכם והמית החולקים עליכם, אבל אין זה מופת חותך שנבחר שבט לוי, ולא אהרן. וזהו שאמר השם יתעלה (במדבר י"ז:י"ז) דבר אל בני ישראל וקח מהם מטה מטה לבית אב, והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל וכו', כי כאשר פרח מטה אהרן לבית לוי, היה מופת שהשבט נבחר, ואהרן נבחר לכהן גדול, שהוא היה הראוי שבכל השבט. כי נראה כי עתה לא הריבו עמו רק על חילוף הבכורות שהיו מקריבים קודם שנבחר שבט לוי, ואל זה רמז באמרו כי כל העדה כולם קדושים, ר"ל עדת הבכורות, כמו שפירש אבן עזרא. וכן מצאנו בשמואל הרמתי כשנקבצו ישראל לשאול להם מלך, אשר לא היתה השאלה ההיא ראויה, כאשר היה להם מנהיג נכבד ונביא השם, כי אם בניו לא הלכו בדרכיו, אשר מנם שופטים עליהם, [היה להם] לשאול שישפטם הוא עצמו כבראשונה, או שימנה אחרים יראי אלק' אנשי אמת, והדבר הקשה יביאון אליו, וזהו שחרה בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך, ואמר השם יתעלה אליו שמע בקול העם כי לא אותך מאסו וכו' (שמואל א' ח':ו-ז) ר"ל אחר שמיניתי להם דבר טוב ונאמן, והם שאלו להם מלך, לא הדבר מאסו, רק הממנה מאסו. ושמואל הזהירם על זה פעמיים ושלוש, ר"ל שלא ישאלו להם מלך, כאשר תמצא בעת פירסום בחירת שאול במצפה, אמר להם (שמואל א' י':י"ט) ואתם היום מאסתם את השם אלקיכם. וישראל חשבו להתנצל מזה אחרי שמצאו בתורה שום תשים עליך מלך, בלי הגבלת זמן, חשבו שיהיה הרשות נתונה להם להקימו כשירצו ויהיה להם לב אחד להקימו, מבלי הבטה לפרנס הדור אם הוא ראוי אם לא, ולכן החזיקו בטעותם, וזהו שאמר להם שמואל בחדשו המלוכה בגלגל ותאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו (שמואל א' ח':י"ט) ולהשיבם מטעותם ולהודיע להם שחטאו ושייתנו תודה לשם וערפם לא יקשו עוד, כי כפירת העון שתי עונות, אמר להם שמואל בלי מצוות השם אליו, הלא קציר חטים היום אקרא אל השם ויתן קולות ומטר (שמואל א' י"ב:י"ז), כי אם נצטוה מהשם לומר להם זה, לא היה צריך להתפלל עליהם על הקולות והמטר, ובטח בהשם שישמע תפילתו, אחר שהיה ראוי להודיע ולפרסם להם רעתם וחטאתם אשר מאסו השם ודברו. כי אולי חשדוהו שחרה לו בעבור הסרת הגדולה מבניו, וכאשר ראו ישראל הקולות והמטר בעת הקציר, אשר לא היה משפט הארץ ההיא, כאשר הקדים להם שמואל, שבו אל השם והודו על חטאתם, באמרם (שמואל א' י"ב:י"ט): התפלל בעד עבדיך וכו' כי יספנו על כל חטאתינו רעה וכו'. וכן אליהו בהר הכרמל, בהתפקר הדור ההוא לעבודת הבעל וכיחשו בהשם, אמר להם (מלכים א' י"ח:כ"א,כ"ג,כ"ד) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, ויתנו לנו שנים פרים, והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים, ועשה כל הפעולות הנכבדות, ר"ל בנין המזבח, ושתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב, והתעלה סביב ללכת המים סביב למזבח, כדי שיתפרסם עוצם יכולת השם ונפלאותיו לדור הרע ההוא המסופקים ביכלתו ומציאותו ברדת האש ותאכל העולה, והמים אשר בתעלה ליחכה, והכול עשה אליהו ע"ה בלי הקדמת מאת השם אליו, אחר שהיה מן הראוי לעשות כן לפי הזמן והענין. ואחר זאת הקדמה נאמר כי כאשר נקהלו ישראל על משה ואהרן וביקשו המים אע"פ שלא ביקשו אותם בדרך נכונה, אבל בריב ומצה, היתה התשובה הראויה להם להבטיחם על שאלתם ולומר להם אל תיראו כי לא ימית אתכם ואת מקניכם בצמא, הלא כילכל אתכם במן מ' שנה, והיכה צור ויזובו מים ולא חסרתם דבר, לכן בהשם אל תמרודו. מכל מקום [היה] ראוי לגעור בהם ולכהות על המריבה, לא שירפו ידיהם ויבהלו להשיב, כי מתנאי הנביא מידת הגבורה, לא יחת ולא ישוב מפני כל. ושני הנביאים האלו אשר נשלמו במידות ובשכליות ורעו את העם מ' שנה במדבר, והם משה ואהרן, לא תמצא שהשיבו להם שום דבר בהיקהלם עליהם על דבר המים, אבל רפו ידיהם, ומן המערכה נסו והלכו אל אוהל מועד מפני הקהל, כאמרו (פסוק ו') ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אוהל מועד, ואמר אבן עזרא כדמות בורחים. ויחסו [ה]עם זה [להם] לחסרון גדול ומעוט יכולת השם יתעלה לתת להם שאלתם עד שנואשו ולא קוו אל השם עד שבאה להם הנבואה וצוו לעשות מה שעשו, ר"ל להכות הסלע. כי לולי שהיה רצון השם להכות הסלע, למה אמר קח את המטה כאלו אמר לך הך את הסלע, וכן תמצא במכת הדם שאמר קח את מטך ונטה את ידך, ר"ל שירמוז למים הרחוקים שיהפכו לדם מעת נטות ידו עליהם, אבל לא תמצא שצותו שיכה מי היאור העומדים לפניו בבאור ובשעת מעשה שאמר ויעשו משה ואהרן כאשר צוה השם, ר"ל שנטו ידיהם ורמזו אל המים הרחוקים, ואחר כן וירם במטה ויך (ויך) את המים, משה לבדו הוא שהכה את מי היאור העומדים לפניו, כי הבין אחר שצוו לקחת המטה נצטוה להכות. וכן גם כן היה היוצא מאמרו קח את המטה בדבר מי מריבה. ר"ל שמכלל צוואת לקיחתו יוצא צואת הכאתו. וכהתמהמה משה ואהרן לעשות מכל זה, ר"ל לכתם ונפילתם על פניהם והתפללם והגלות דבר השם אליהם, ארך זמן ונואשו ישראל ויפרדו איש מעל אחיו, ועמדו נבהלים ובאפס תקוה, ולא היה זה קדוש השם ונצטרכו להקהילם ולומר להם דבר השם כאמרו ויקהילו משה ואהרן את הקהל. וזהו שאמר להם השם יען לא האמנתם בי, ר"ל לא נשענתם בי ולא נתחזקתם בי להבטיח ישראל על שאלתם להראות קדושת בעולם כמו וחליים רעים ונאמנים, תמוש היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כ"ב:כ"ה), ר"ל חזק. אבל הלכתם ונסתרתם אל אהל מועד כאלו עצה אבדה מכם ואין עזרתכם בכם, ולכן לא נקדשתי על ידיכם וזהו להקדישני במים לעיניכם. על כן הושוו שניהם במרי והיה ענשם מדה כנגד מדה, ר"ל כי כאשר לא נהגו בזה ההנהגה נאותית נענשו שלא יהיו עוד מנהיגים, וזהו אמרו לכן לא תביאו. וע"ז נאמר על אשר מעלתם בי, ר"ל כי המעל ההוא שעשו מה שאין ראוי לעשות, או שלא עשו מה שראוי לעשות. אמנם אמרו על אשר מריתם את פי, אשר יראה ממנו שלא קיימו דברי השם, פירושו כן לפי המשך הביאור, ונאמר שאנחנו נצטווינו ללכת בדרכי השם כאמרו והלכת בדרכיו, ומדרכי השם הוויכוחים והטענות הראויות והנאותות לפי הענינים והזמנים וכל שכן בדברים שגלוי בהם קדושת השם כאמרו לכו נא ונווכחה, א"כ הם השלמים ע"ה שלא עשו זה במקום הראוי מרו דבר השם בשגגה. או נוכל לומר כי ויאמר, וכבר נאמר קודם אמ' קח את המטה, או נוכל לומר כי אמרו "פי", דברי ורצוני, כי רצונו הוא דברו, וכאלו אמר מריתם את רצוני שהיה מרצונו שישובו תשובה נצחית הראויה לפי השאילה ולא עשו. ואמנם השתדל השם תחלה לומר להם מה שיעשו למלאות שאילת ישראל וטרפם שיודיעם חטאם וענשם כדי לפרסם יכלתו וגבורתו לישראל ולא יתחלל שמו עליהם עוד. ואחר כן כהה בם והודיעם חטאם וגזר דינם. או נוכל לומר כי ויאמר השם יען לא האמנתם בי, ר"ל וכבר אמר ונאמר קודם אמרו קח את המטה. זהו הנראה לנו בשגגת חטא משה ואהרן, לא שהם חטאו במה שנצטוו לעשות, ר"ל שהכו בלא מצות השם, כי ר"ל המן הסלע הזה נוציא לכם מים. לולי דבר השם ומצותו אלינו אנחנו באים במצותו אליו. וע"כ נצטוה בלקיחת המטה כמו שבארנו. או נוכל לומר כי אמרו ודברתם אל הסלע, ר"ל על הסלע, כמו ויך את הפלישתי אל מצחו, וימליכהו אל הגשורי ואל הגעלדי, שר"ל על, וכן רבים. ור"ל ודברת אל העם בהיותכם על הסלע, וזהו אמרו לעיניהם, ר"ל שישמעו שהדבור אינו מיוחס לחוש הראות, רק לחוש השמע. ובעבור שהחמשה החושים מתחברים במקום אחד יכנו זה כזה, וכל העם רואים את הקולות, ראו דבר השם, ראה ריח בני. וכן עשו כאמרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים. ולפי זאת הכוונה סרו כל הספיקות הנופלות בשאר הפירושים לפי הנראה לנו.

R. Bachya Bemidbar 20:8רבינו בחיי במדבר כ׳:ח׳

ודע כי רבו הדעות בפרשה הזאת ונחלקו המפרשים ז"ל בחטאו של משה מה היה. דעת רש"י ז"ל כי משה רבינו ע"ה לא נצטוה בהכאה רק שידבר אל הסלע שיוציא מים בשמו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: "ודברתם אל הסלע", ומה שצוה עליו לקחת המטה לא בשביל ההכאה שהרי מצינו כל האותות שהיה משה עושה מטה האלהים בידו, כענין שכתוב: (שמות ד, יז) "ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות". אבל החטא היה במלת "ויך" שהכה את הסלע ולא דברו כמו שנצטוו: "ודברתם אל הסלע", ועל כן חל העונש בשניהם כי שניהם הסכימו בהכאה ולא דברו, ובזה היו מחלישין כח הנס שהיה ראוי הסלע להוציא מים במצותו של הקדוש ברוך הוא בדבור בלבד, ואלו נעשה כן היה השם מתקדש שהיו אומרים: ומה סלע זה שאינו יודע ואינו שומע מקיים דברי השם, ק"ו אנו. אבל כשנעשה ע"י הכאה היה פתחון פה אצל מחוסרי אמנה לומר שהיה ענין נעשה בדרך חכמה ותחבולה ולא על דרך נס, ועל זה אמר: "יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל", כי עם הדבור בלבד היו מקדשים שם שמים. ודעת הרמב"ם ז"ל (שמונה פרקים פרק ד) כי החטא למשה במלת "המורים" שכעס עליהם באמרו כן, ומשבא לכלל כעס בא לכלל חטא, והקב"ה דקדק עליו שיהיה אדם גדול כמוהו כועס לפני עדת בני ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכל כיוצא בזה בדין האיש ההוא חלול השם, מפני שתנועותיו כלן אל הצלחת העוה"ז והעוה"ב, ואיך יראה עליו הכעס והוא מן הפעולות הרעות ולא יבא כי אם מתכונה רעה בנפש, ועל זה אמר: "מריתם את פי", כי היו ישראל חכמים גדולים, אשה קטנה שבהם היתה כיחזקאל בן בוזי, וכאשר ראוהו שכעס והוא ע"ה אין בו פחיתות מדה חשבו: כי הש"י כעס עליהם בבקשת המים, ולולא זה לא היה משה כועס, ואנחנו לא מצאנו בזה כעס להש"י, עכ"ל ז"ל. ודעת רבינו חננאל כי החטא היה במלת "נוציא", כי כשאמרו: "נוציא לכם מים", בלשון מדברים בעדם, ולא אמרו "יוציא" תלו הגדולה בעצמן, וחשבו קצת ישראל שכיון שנגלה הש"י על הצור בחורב וכאן לא נגלה, כי משה ואהרן עשו כן בחכמתן שהוציאו מים מן הסלע ולא מאת ה' היתה זאת, וזהו שאמר: "להקדישני" שאתקדש לעיניהם, ויהיה "לא האמנתם בי" לשון יוצא אל בני ישראל. והנה הכתובים יסבלו במקצת דעת הרבנים האדירים האלה, אבל אין ענין הפרשה מתישב על הלב בפירוש אחד מהם, כי נכון היה פירוש רש"י ז"ל אלו היה הדבור בלבד נס ולא כן ההכאה, אבל בודאי ההכאה נס גדול כמו הדבור אצל הסלע הכל שוה, וכיון שאמר לו השם יתעלה: "קח את המטה", לא לחנם רק להכאה. גם דברי הרמב"ם ז"ל שאמר על עצמו שהתיר בזה קשר אחד מספקות התורה היו נכונים אלו מצינו כעס למשה, כי "שמעו נא המורים" היה תוכחה ולא כעס, ואהרן שנענש גם הוא לא כעס מעולם כי מדתו היתה מדת השלום. גם לפירוש רבינו חננאל ז"ל, אלו אמר הכתוב "מן הסלע הזה נוציא" דרך פשיטות היו תולין הגדולה בעצמן והיה פירוש נכון וברור, אבל בדרך התימה אמרו כן: המן הסלע הזה יש לנו כח שנוציא לכם מים, אלא שהקב"ה יפליא לעשות עמכם בדרך הנס. ועם כל זה הוא מתישב על הלב יותר מכלן. וע"ד הקבלה: החטא היה במלת "פעמים" ועם זה נסתלקו כל הקושיות ונתרו כל הקשרים. ובאור הענין בסודו, כי השם המיוחד שירד על הר סיני הוא שנגלה בחורב על הצור שהוא מקום לה' משכנות לאביר יעקב, וכתיב: (שמות לג, כא) "הנה מקום אתי ונצבת על הצור", וכן כתיב בחורב: (שמות יז, ו) "הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב", וצוה לו בהכאה, שנאמר: (שמות יז, ו) "והכית בצור", ובאור "הנני", הנה אני, כי מדת "אני" במקומות רבים הוא השם המיוחד, ומפני שכל ישראל היו רואים בעיניהם כבוד ה' והיו יודעים בזה כי שם השם המיוחד, על כן לא הכה אלא פעם אחת אבל כאן בצור של קדש לא פירש לו כן ולא נגלה להם כבוד ה' כאשר נגלה להם שם, אלא שנצטוה לקחת המטה להכות הסלע לעיניהם, ועל כן הסכימו שניהם להכות "פעמים" כנגד הצור והשם, שחשבו שהשכינה עמהם בכעס וצריך להמשיך הכח והרצון מן הברכה העליונה מלפני ולפנים, והנה הם לא חטאו במחשבתם בזה כלל אבל חטאם היה מצד שלא נתקדש השם לעיני בני ישראל, וזהו: (דברים ג, כו) "ויתעבר ה' בי למענכם", וכתיב: (דברים א, לז) "גם בי התאנף ה' בגללכם", וחשבו ישראל שמא הוא תשש כחו, וזהו החטא כי היה מעוט אמונה באלהים, והיה ראוי להאמין בו, ומזה אמר: "לא האמנתם בי", לא שמתם אמונה בשמי, הוא האלהים אשר נקרא שם, הוא (תהלים קיד, ז) "אלוה יעקב ההפכי הצור אגם מים", וזהו לשון "מריתם פי", הוא הנקרא בכל מקום: (שמות יז, א) "פי ה'", וכן אמרו במדרש: (איכה רבתי א, סא) (איכה א, יח) "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי", פיהו ופי סרסורו. והוא משל הסרסור והאדריכל שהזכירו רז"ל בבריאת עולם. ובמקום אחר הזכיר: (דברים לב) "מעלתם בי", כלומר כפרתם בי בשמי, והנה החטא מבואר ומפורש בכתובים, כי מתוך מה שהכתוב מאשים אותם בלשונות אלו: "לא האמנתם בי", "מריתם בי", "מעלתם בי", אנו מבינים במה היתה החטא הזה להם שלא חטאו אלא שגרמו. וכן דרשו: "מעלתם בי", גרמתם שלא נתקדש השם. ויורה על זה לשון משה בתחנתו כשהיה מרצהו שאמר לו: (דברים ג, כד) "אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורתך". ויש לך להתעורר כי כשם שמצינו בתחלת נבואתו של משה בסנה שנעשו שם אותות ראוין למדת הדין כענין המטה שנעשה נחש, וידו מצורעת, והמים דם, כן אמרו חכמי האמת בכאן כי בתחלה הטיף הצור דם, והוא שדרשו: (שמו"ר ג, יט) (תהילים עח, כ) "הן הכה צור ויזובו מים", ואין זיבה אלא דם, שנאמר: (ויקרא טו, כה) "כי יזוב זוב דמה". ולא מצינו בנבואת משה רמז זה, אבל בדברי הקבלה שהם נביאים וכתובים. דוד אמר: "הן הכה צור ויזובו מים", (ישעיה מח, כא) "מים מצור הזיל למו ויבקע צור ויזובו מים", וזה בלשון: (תהלים קיד, ח) "ההפכי הצור אגם מים", כלומר מדם למים. ולפי שחטאו בצור, היא הארץ שבפסוק בראשית, לפיכך היה עונשן שלא יכנסו לארץ מדה כנגד מדה.

R. Bachya Bemidbar 20:13רבינו בחיי במדבר כ׳:י״ג

ויקדש בם. במשה ואהרן. מדותיו של הקדוש ברוך הוא מדה כנגד מדה, הם גרמו שלא נתקדש לפיכך: "ויקדש בם", נתקדש עליהם שמו של הקדוש ברוך הוא, כענין שכתוב: (ויקרא ו, ג) "בקרובי אקדש". וחטא זה התחיל על ידי ישראל ובשגגה במשה ואהרן, ועל זה אמר הכתוב: (תהילים קו, לב) "ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם", משל למה הדבר דומה: לשתי נשים שלוקות בב"ד אחת קלקלה ואחת אכלה פגי שביעית, אמרה להם אותה שאכלה פגי שביעית: בבקשה מכם הודיעו לבריות על מה אני לוקה, שלא יאמרו אף אני קלקלתי, הביאו עמה פגה שביעית ולקתה. כך אמר משה: רבש"ע הרי גזרת עלי למות במדבר עם הדור שהכעיסוך, שנאמר: (תהלים עח, מ) "כמה ימרוהו במדבר יעציבוהו בישימון", כתוב עלי על מה נענשתי. וידוע שאלמלא חטא הצור היו נכנסין לארץ, שהרי שבט לוי אינו בכלל גזרת המדבר, שכן כתוב: (במדבר יד, כט) "וכל פקודיכם לכל מספרכם", ושבט לוי לא נמנה בכלל ישראל רק בפני עצמו.

Ralbag Bemidbar 20:8-11רלב״ג במדבר כ׳:ח׳-י״א

(ח) קח את המטה – ידוע שאין הצואה בלקיחת המטה ראיה שירצה ה' יתעלה שיכה במטה; הלא תראה אומרו 'ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האֹתֹת' (שמות ד, יז), וכבר היו בו רבים בזולת הכאה. ועוד, כי במכת הברד זכר בביאור שלקח משה המטה בידו ולא הכה בו. ולזה הוא מבואר שלא היה מחוייב מזה המאמר שיהיה רצון ה' יתעלה שיכה משה במטהו על הסלע. ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו – הנה זה המאמר יסבול שתי כוונות, מפני שיתוף מלת 'אל': האחת היא שידברו אל הסלע ויאמרו לו שיוציא מימיו, מזולת שיכו בו; והשנית היא שידברו בעבור הסלע, כטעם 'אמרי לי אחי הוא' (בראשית כ, יג). ובזאת הכוונה השנית הבינו משה ואהרן זה המאמר, ומפני שציוה ה' יתעלה לקחת המטה הבינו שיהיה הרצון בזה שיכה בו משה את הסלע, כי הוא צֻוָּה בלקיחת המטה; ומשה ואהרן צֻוו בדיבור אל הסלע. ואולם רצון ה' יתעלה היה בזה הכוונה הראשונה שזכרנו בו, כדי להישיר ישראל יותר להאמין בו בדרך שיהיו ראויים לירושת הארץ בַּשלם שבַּפָּנִים; כי בהכאה במטה היה אפשר שיפול בלבם קצת ספק, ויחשבו כי אולי היה מִטבע זה המטה שיבקע הסלע בהכותו בו, כמו שזכרו רבותינו ז"ל. ולזה אמר: 'יען לא האמנתם בי להקדישני' (פסוק יב). ולפי שחסרון אמונת ישראל בה' יתעלה היתה סיבה אל שציוה ה' יתעלה לדבר אל הסלע, כדי שיתפרסם להם עוצם גבורת ה' יתעלה, הנה אם כן יתאמת שהם היו סיבה לכעוס ה' יתעלה במשה ואהרן; ולזה סיפר משה בפרשת אלה הדברים: 'גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבֹא שם' (דברים א, לז), ואמר בפרשת ואתחנן: 'וה' התאנף בי על דבריכם וישבע לבלתי עברי את הירדן' (דברים ד, כא). ואפשר עוד שהיתה הכוונה בזה כי הם היו סיבה לכעוס משה עליהם, והכעס היה סיבה אל שנעלמה ממשה כוונת ה' יתעלה במה שציוהו באומרו: 'ודברתם אל הסלע... ונתן מימיו'. ואפשר שכבר נתחברה לזה סיבה אחרת, והיא כי מפני שישראל לא היו באופן מן המעלה והחשיבות שיהיו ראויים שתנתן להם הארץ על יד משה רבינו, היה רצון ה' יתעלה שלא יביא אותם משה אל הארץ. וזהו אומרו בפרשת ואתחנן: 'ויתעבר ה' בי למענכם ולא שמע אלי וגו'' (דברים ג, כו). ואולם היה זה על צד העונש לישראל, כי לוּ היה זה על יד משה היה מכלה אותם האומות כרגע, לעוצם דבקותו בה' יתעלה, ולחריצותו להיטיב לישראל; ולזה תראה שכבר כילה במעט זמן אנשי הארץ אשר נתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי; ואמנם יהושע בן נון לא היה כוחו יפה כל כך, ונתעצל במלחמות ההם, כמו שנתבאר בספר יהושע, ולזה נשארו מהאומות ההם מה שהיה סיבה למכשול ישראל בתועבותיהם, ולהביא עליהם רעות גדולות, כמו שנתבאר בספר שופטים, כי ה' יתעלה השאירם לבעבור נסות בם את ישראל. (י) המן הסלע הזה נוציא לכם מים – רוצה לומר שלא יתכן זה אם לא מצד פלא יחדשהו ה' יתעלה. (יא) ויך את הסלע במטהו פעמים – יִדמה שבפעם הראשונה לא יצאו ממנו מים, לפי שכבר עבר על מצות ה' יתעלה, ואחר זה התפלל משה לה' יתעלה, והכה שנית ויצאו ממנו מים רבים, כדי שלא יתבייש משה, ולא יתחלל השם הנכבד; שלולא זה אולי היו אומרים כי מבלתי יכולת ה' יתעלה לתת להם מים קרה זה, לא בסיבת עֲבֹר משה על דברי ה' יתעלה; ולזה שמע ה' יתעלה לקולו אף על פי שלא היה זה הנרצה ממנו. ובכמו זה אמר: 'מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים' (ישעיהו מד, כו); וכזה תמצא שאמר משה לפרעה: 'התפאר עלי למתי אעתיר לך' (שמות ח, ה), להשענו שה' יתעלה יקיים דברו.

Ralbag Bemidbar Toalot 20:5-9רלב״ג במדבר תועלות כ׳:ה׳-ט׳

התועלת החמישי הוא להודיע שראוי להרחיק מידת הכעס. הלא תראה כי הכעס היה סיבה אל שלא עמד משה רבינו, עם עוצם מעלתו, על כוונת ה' יתעלה במה שציוהו ואמר: 'ודברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו' (כ, ח), ונמשך מזה מהרע לישראל מה שכבר זכרנו בביאור זאת הפרשה. התועלת הששי הוא להודיע שראוי לאדם שיתישב מאד בכוונת הדברים אשר צֻוָּה בעשייתם מאת מי שהוא מחוייב לעשות מצותו, כי כשלא יתיישב בכוונתם אולי יעשה מה שלא יגיע בו התועלת המכוון בַּפּועל ההוא. הלא תראה כי משה רבינו עליו השלום, עם עוצם מעלתו, הנה כשלא נתיישב על כוונת המאמר שהגיע לו מה' יתעלה קרה לו שהחטיא כוונתו. התועלת השביעי הוא להודיע כי חֵטא העם היתה סיבה שלא יביא אותם משה אל הארץ, כמו שביארנו בביאור דברי זאת הפרשה. ולזה לא ירשו הארץ באופן מהשלמות שהיו יורשים אותה אם היה הפועַל נעשה על יד משה. הלא תראה עוצם ההבדל בין מלחמות משה ובין מלחמות יהושע, כי משה במעט מן הזמן שחיה אחר אהרן כבש כל הארץ שהיתה לשני שבטים וחצי, ויהושע עשה מלחמה ימים רבים ולא כבש הארץ, אך חילקהּ קודם שכבשהּ. התועלת השמיני הוא להודיע עוצם מעלת משה, שאף על פי שלא עשה הדבר כמו שציוהו ה' יתעלה, שמע ה' יתעלה לקולו להוציא מים רבים מהסלע. התועלת התשיעי הוא להודיע שהחטא הקטן לגדול הוא נחשב לגדול. הלא תראה איך נענשו משה ואהרן על זה החטא הקטן אשר לא היה למרות פי ה', אבל להִמָּשך למצותו לפי מה שהבינו מדברי ה' יתעלה. ולזה אמר שכבר נקדש ה' יתעלה בם, על דרך אומרו 'בקרֹבי אקדש' (ויקרא י, ג).

Ralbag Yehoshua Toalot 5:3רלב״ג יהושע תועלות ה׳:ג׳

התועלת השלישי הוא: להודיע שסבת בלתי עבור משה את הירדן היתה חטא העם. וזה למדנו בעבור שני דברים מזה הספור: האחד הוא, שבזה המקום שהתבאר בו שלא הסכים השם יתברך שיעבור משה הירדן, ולזה נתן הסבה במה שצוה יהושע שיעבור את הירדן היות משה מת, תמצא שקרא אותו השם יתברך עבדו, וזה ממה שיורה כי לא היה זה לו בחטאו. ולזה אמר במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם וגו' (דברים א':ל"ז). ואם יקשה בעיניך מה שבארה התורה, שזה היה על אשר מרו את פי ה' לבלתי הקדישו בענין מי מריבה (במדבר ב':י"ד), נאמר לך, שזה לא יסתור מה שאמר גם בי התאנף ה' בגללכם, וזה כי אולי היה נמשך לישראל מזאת ההקדשה מהתועלת באמונה בשם יתברך מה שיהיו ראויים בו אל שתגיע להם ירושת הארץ בשלם שבפנים על יד משה. והשנית, שכבר התבאר במה שיבא שכבר נתעצל יהושע בירושת הארץ, ושזה היה סבה מאת השם יתברך למען נסות בם את ישראל השומרים הם את דרך ה' (שופטים ב':כ"ב), והוא מבואר, שאם היה זה עושה על יד משה, היה משה משתדל בזה בחריצות יותר. הלא תראה מה עשה לסיחון ולעוג שלא השאיר להם שריד במעט מהזמן.

R. Yosef ibn Kaspi Bemidbar 20:8-10ר׳ יוסף אבן כספי במדבר כ׳:ח׳-י׳

(ח) קח את המטה והקהל את העדה – בזה יש פרושים לאין מספר אין אחד מהם נכון אצלי, רק פרוש א"ע עם מה שאוסיף בו מעט, ואין חפץ לזכור רק הנאות, ואומר כי מבואר כי השם ית' לא כעס עתה בהלינם על המים כי הוא דבר הכרחי, ואע"פ שסעיפי דבריהם אינם הגונים, אין אדם נתפס על צערו, הלא תראה בי בתחלת צאתם נלונו על הלחם ועל הבשר והתקצפו במלכם, ולא חרה אף השם כלל, אך אמר להפק רצונם, וגם על המים בדבר הצור, ואם קצתם היה להם מעט מים לא כעס השם, כי לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, אבל כעס בשנה השנית כי נלונו על הבשר (י':י"א), כי שב להם המניעה ממנו למנהג חזק וטבע שני, ואחרי זאת מבואר שלא היה ראוי למשה לומר (י) שמעו נא המרים – וענין זה המאורע היה, כי השם צוהו להוציא להם מים מאחד הסלעים הנמצאים כאשר בחרו השם, כמו שבחר הצור, כענין הנזכר בפרשת בשלח, ושם צוה שיכהו ופה לא צוהו רק שידבר. ואע"פ שצוהו בלקיחת המטה, כי היה זה כדי שילך דרך קצין ומושל, בעבור שבאו אל אהל מועד מפני הקהל כדמות בורחים. ואין לשאול על השם למה צוה שם שיכה ופה שידבר, כי הכל כרצונו ית', ואין לתמוה על אמרו שם ויצאו ממנו מים ופה מימיו, כי הכל אחד בטעם, כי המים היוצאים ממנו הם מימיו לא מסלע אחר. ואמרו פה המן הסלע הזה נוציא לכם מים – אינו שיהיה נמנע, אבל שהוא אפשר רחוק אבל יעשה, וכן היקח מגבור מלקוח (ישעיהו מ"ט:כ"ד), וככר קדם לנו זה בספר הסוד. והנה בעבור שכעס משה עליהם עד שהוציא מפיו [מלים] בלתי ראוי במקום הזה, רצוני אמרו שמעו נא המורים, הפך כונת השם שהוא נותן להם המים בשמחה, דרך ישמח י"י במעשיו (תהלים ק"ד:ל"א), ורחמיו על כל מעשיו (שם קמ"ה:ט'), חטא מעצמו מצד מה. ושכח ענינו עד שהיה שכלו בכח, מצד מה שהפנה שכלו אל הכעס והעסק בכבד הכעסני, עד שהכה הסלע, ולא די זה החטא רק פעמָים – שמורה יותר קוצר יד השם ית', לכן אמר השם להם יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל. כי לא ציום רק שידברו והם הכו ופעמים.

R. Yosef ibn Kaspi Devarim 1:37ר׳ יוסף אבן כספי דברים א׳:ל״ז

גם בי התאנף וכו' – יש לשאול הלא זה ההתאנף היה בסוף הארבעים על מי מריבה, ועתה הדברים התחלת הארבעים, ויותר נפלא מזה, כי במלחמת עמלק אמר השם למשה ושים באזני יהושע (שמות י"ז:י"ד), כי אז רמז לו שהוא יעשה מלחמות כנען. התשובה אין בכל זה טענה ופליאה לחכמי ההגיון כי ידוע שהסבות מהם בעצם, ומהם במקרה, ולדבר אחד סבות רבות מצדדים שונים, ולא אפרש עוד, אמנם מה שרמז השם במלחמות עמלק, יהיה ההתר במה שנאמר הכל צפוי והרשות נתונה (משנה אבות ג':י"ט).

R. Yosef ibn Kaspi Devarim 3:26ר׳ יוסף אבן כספי דברים ג׳:כ״ו

ויתעבר י"י בי למענכם – זה רומז למה שקדם זכרו (א':ל"ז) גם בי התאנף י"י בגללכם, שזה היה בתחלת הארבעים בעת שליחות המרגלים, כי בעבור הסבה ההיא, חייב ההכרח שיסַבו המדבר ארבעים שנה, ובזה כלו ימי משה הקצובים. וספר זה כי עדיין קיים רצונו ית' הקדום, ולא שמע אליו אף באחרית התחנות בסוף הארבעים להאריך עוד ימיו, אבל אמר לו עתה כלה מדברותיך, אל תוסף דבר אלי עוד, כי אין בזה רפואה.

R. Yosef Albo Sefer HaIkkarim 4:22ר׳ יוסף אלבו, ספר העיקרים ד׳:כ״ב

וראוי שנבאר הטעם למה היה גזר דין של משה גזר דין שיש עמו שבועה עד שלא נתקבלה עליו תפלתו כלל, שלפי מה שאמרו רבותינו ז"ל שעיקר החטא במי מריבה היה על שאמר שמעו נא המורים (במדבר כ' י'), לפי שזלזל בכבודן של ישראל, ולמדו כאן שהמזלזל בכבודן של רבים הוא כמו מחלל את השם, קשה מאד שיהיה החטא הזה בלתי ניתן לכפרה, עם שמצינו משה במשנה תורה חזר ואמר להם ממרים הייתם עם ה' (דברים ט' ז'), ואם עיקר ענשו היה על מה שאמר להם שמעו נא המורים, איך חזר לומר להם כך. הרבה נבוכו המפרשים בבאור החטא במי מריבה, עד שהרמב"ם ז"ל נדחק בזה ואמר שהחטא היה הכעס שכעס משה על חנם על ישראל, שלא מצינו שכעס השם יתברך עליהם, שלא יכעס ה' על שישאלו דבר המצטרך אליהם כמים והמן, והנה היה בזה חלול השם יתברך לפי דעתו, שיחשבו הרואים שהשם יתברך כעס עליהם על ששאלו המים עם היותם הכרחיים להם, שאם לא כן לא היה כועס משה עליהם על לא דבר, שהכעס מדה פחותה ולא תמצא באדון הנביאים מדה פחותה כזאת על לא דבר חלילה, ויבואו לחשוב על ה' תועה שכעס על לא דבר, זהו תורף דבריו בזה, והם רחוקים מהדעת. וכבר סתר הרמב"ן ז"ל זה הדעת בפירוש התורה, אלא שראה מדבריו גם הוא שהוא מסכים עם הרמב"ם ז"ל שלא היה החטא על שלא דברו אל הסלע, וזה אם מפני שאין הסלע בעל שכל שיבואהו צווי מהשם יתברך, ואם מפני שאחר שנאמר למשה קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגו' (במדבר כ' ח'), יראה שהיה צריך להכות בצור אחר שצווה לקחת את המטה, שאם לא כן למה היה צריך להזכיר המטה, וזו אינו ראיה, שהרי נאמר לו בחורב ומטך אשר הכית בו וגו' (שמות י"ז ה'), ואף על פי כן הוצרך לומר לו אחר כן והכית בצור, ואף כאן היה ראוי שיאמר לו והכית בצור אם היה דעתו שיכה אותו כמו שאמר בפעם הראשון, ולקיחת המטה אינו ראיה שיצטרך להכות, שאין המטה פועל הוצאת המים מכח ההכאה, שאין מדרך מטה המכה בסלע שיבקענו ויוציא מים בכח ההכאה אלא בדרך נס, שבהיות המטה נמצא אצל הסלע יוצאים המים כמו שיגזור השם, כמו שנאמר למשה בתחלת נבואתו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד' י"ז), הנה באר בפירוש שהקנהו סגולה שיעשו באמצעותו האותות כפי מה שיגזור השם יתברך ויצוה על ידי משה, וראיה לדבר שהרי במכת הברד נאמר למשה נטה את ידך על השמים ויהי ברד (שמות ט' כ"ב), ואחר כך כתוב ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה, ולא היה הברד מתחדש בהכאת המטה באויר, אלא שבהיותו נמצא ביד משה אצל האויר היה מתחדש באויר אות הברד ברצון השם יתברך, ואף כאן אין לקיחת המטה ראיה להצטרך להכות בו. גם הטענה הראשונה שאמרו שהשם יתברך לא יצוה אלא לבעל שכל ואין הסלע בעל שכל שיבואהו צווי מהשם יתברך לתת מימיו, וזהו דעת הרמב"ם ז"ל כמו שנראה בפרק כ"ה מפרקי משה, אינה ראיה, שהחומר לא יתפעל מעצמו אלא ממניע יניעהו ויכינהו לקבל הצורה, וכשיצוה השם על החומר שיקבל צורה מה או שישתנה שנוי מה, כאמרו תוצא הארץ נפש חיה וגו' (בראשית א' כ'), ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו' (בראשית א' כ"ד), וכיוצא בו, אין הצווי ההוא אל החומר אלא אל המניע שיכין החומר לקבל הצורה ההיא או השנוי ההוא שהשם גוזר, והנה הצווי שהוא אל המניע הוא אל בעל שכל בלי ספק. ומה שיראה לי בזה הוא שהחטא במי מריבה היה על שלא דברו אל הסלע כפשט הכתוב, ויורה על זה לשון הכתוב שאמר על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ' כ"ד), ולא יפול זה הלשון על אמרם שמעו נא המורים ולא על היותו כועס אלא על שעברו על הצווי, ואולם עיקר החטא שעליו באה השבועה היה על שהיה בענין ההוא מעוט אמנה, כמו שאמר הכתוב יען לא האמנתם בי וגו' (במדבר כ' י"ב), לכן לא תביאו. ובאור זה הוא על זה הדרך, שעקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים, כמו שאמר משה רבינו אחר התפלה שסדר במזמור תפלה למשה איש האלהים, אמר שהיושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי הנה הוא מבטיח אותו בעבור השם יתברך שיצילהו מפח יקוש ומן הדבר ומן הפגעים הטבעיים, עד שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין. ונמצא זה בקצת החסידים כמו שאמרו על רבי חנינא בן דוסא שהניח רגלו על חור הערוד ונשכו הערוד ומת הערוד, הפך מה שהיה ראוי מדרך הטבע להיות, ואמר לתלמידיו בני לא ערוד ממית אלא חטא ממית, נמצא שהצדיקים משתנה הטבע על פי דבורם, אמרו על רבי חנינא שאמר מי שאמר לשמן והדליק יאמר לחומץ וידליק, והיה כן, ודברים אחרים כאלה. וכן אמרו על רבינו פנחס בן יאיר במסכת חולין, שנחלק הנהר במאמרו פעמים הרבה, עם שאין הנהר בעל שכל, ונחלק למקיימי מצוה ולהולכים עמהם, וכן בנחום איש גם זו ושאר החסידים שנזכרו במסכת תענית, עצמו מספר הנסים שהיו נעשין על ידם בדבורם הקל, מזולת שיביאם בזה נבואה או דבור או צווי מהשם יתברך, וכן אמר אליפז לאיוב ותגזר אמר ויקם לך, שיראה שזה דבר מוסכם מהנביאים והמדברים ברוח הקודש כאליפז שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו, וכל שכן על פי הנביאים שהיו הנסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם, אמר אליהו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ועוד אמר ואם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך, והיה כן. וכן אלישע אמר כעת מחר סאה סולת וגו', והיה כן, וכן ויצף הברזל, ושאר הנסים שנעשו על ידו מבלי שיקדם לו נבואה או צווי השם יתברך על זה, וכן שאר הנביאים, ומשה עצמו אמר אם כמות כל האדם וגו', ואם בריאה יברא ה' וגו', ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה וגו', ולא נמצא שצווהו השם יתברך על כך. וכן אמר ישעיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. ומי שיספק שהשם יתברך לא ישלים רצון הנביא או הצדיק או החסיד הראוי לכך, הנה הוא כמטיל ספק בתורה ובשרש משרשיה, וכל שכן במקום שיש בו קדוש ה', שראוי ומחוייב לפרסם שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה, ומי שיראה הנביא שראוי שיעשו על ידו נסים בלתי עושה אותם להצלת אומה אחת או כלל אחד, הנה הוא בלתי ספק גורם להטיל ספק באמונה, שהרואה יחשוב שאין האמת כמו שהכתוב מיעד בתורה במקומות הרבה שהטבע הוא נכנע ומשועבד למקיימי מצות התורה, ויבואו להטיל ספק בתורה. וכל שכן כשיראו הנביא עצמו שנתנה תורה על ידו שאינו נשען על האמונה הזאת לגזור אומר ולדבר דבר כנגד הטבע לשנותו ממנהגו או לחדש אות או מופת, עם היות הנביא ההוא ממי שראוי שיעשו על ידו נסים יותר מעל ידי זולתו, וזה בלי ספק גורם לחלול השם ולהטיל ספק באמונה, וכאלו הנביא עצמו הוא מסופק אם הדבר אמת שישתנה הטבע על פי דברו כמו שתיעד התורה, ועל זה נאמר יען לא האמנתם בי וגו', כי כששאלו המים, אלו היה משה ואהרן גוזרין שיבקע הצור ויזובו מים, היה השם יתברך בלי ספק מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, והיה השם יתברך נקדש בזה לעיני כל העם. ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד, כמו שפירש החכם רבי אברהם אבן עזרא ז"ל, כאלו אין להם עצה מה לעשות, והיה זה בלי ספק חלול השם וגורם מעוט אמונה בו ובתורה לרואים, ולפיכך אמר לא האמנתם בי, שאלו הייתם מאמינים הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידכם, שיראו הכל שאני מקים דברי עבדי ועצת מלאכי אשלים. והם עליהם השלום אף על פי שעשו זה לרוב ענותנותם, שלא היו רוצים ליטול עטרה לעצמן מבלי מצות ה', מכל מקום נחשב להם לעון ולמעוט אמונה מפני חלול השם שנמשך מזה כמו שבארנו. ולזה תמצא יהושע כשנצטרך לכמו זה הדבר לא המתין ליטול רשות מהשם ולימלך בשכינה, אבל נשען על השם שיעשה רצונו ומעצמו אמר שמש בגבעון דום וגו', כמו שהעיד הכתוב, אז ידבר יהושע לה' לאמר ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וגו', וקיים השם דברו עד שהעיד הכתוב עליו שלא היה דבר גדול כמוהו אפילו בימי משה שיאמר משה מעצמו ויתקיים דבר גדול כזה, ואמר ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו', כלומר שיקיים השם דבר גדול כזה שיגזור האיש מעצמו, וזהו חטא מעוט האמונה שייחס הכתוב למשה ולאהרן על שלא עשו דבר מעצמן בזולת רשות השם, וגם אחר שנאמר להם ודברתם אל הסלע והם לא דברו אלא שהכו, חטאו גם כן בשעברו פי השם, שאלו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנים קצת מה שחטאו, ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא. וסבת החטא היה בעבור שחשבו שכמו שבחורב יצאו המים על ידי הכאה גם בפעם הזאת לא יצאו אלא על ידי הכאה, וה' צבאות לא כן יעץ, שבפעם הראשונה עדין לא נתנה התורה ולא היה הטבע משועבד לישראל כל כך, אבל עכשיו בשנת הארבעים ראויים היו שיעשה להם נס ושיכנע הטבע מפניהם בדבורו של משה בלבד, ובעבור זה היה בכאן מרי על שלא דברו אל הסלע כמו שנצטוו, ומעוט אמונה וחלול השם על שלא גזרו מעצמן על הסלע שיתן מימיו בזולת צווי השם יתברך, וכן תמצא שבפרשת האזינו כשאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים (דברים ל"ב מ"ט), והאסף אל עמך (דברים ל"ב נ'), יזכיר הכתוב השני דברים, על אשר מעלתם בי ועל אשר לא קדשתם אותי, לרמוז על שני מיני החטא הללו. ולפי שהיה בחטא מעוט האמונה וחלול השם כמו שבארנו, לא נתן לכפרה, כמו שאמרו במסכת יומא, אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביסורין למרק אלא מיתה ממרקת, ועל כן היה גזר דין שיש עמו שבועה, ולכך לא הועילה תפלתו ולא תשובתו של משה בחטא הזה, והסתכל במה שבארנו בזה הפרק והבינהו שהוא יותר נכון מכל מה שנאמר בו, והשם יתברך ברחמיו יצילנו משגיאה, אמן.

R. Avraham Bibago, Derekh HaEmunah 2:6ר׳ אברהם ביבאגו, דרך האמונה ב׳:ו׳

השער השישי – ואחרי אשר טבע הדברים הביאני לזה, הנה אני רוצה לבאר דרוש נפלא השגיחו בו הקודמים, והוא בבארי אם משה רבינו חטא או לא חטא. כי הנה הוא מפורסם באומה ובפי מה שיורו עליו פשטי הדברים והכתובים האומרים כי בעון ההוא לא נכנס בארץ ונענש בחטא מי מריבה העונש ההוא הידוע. והוא מחלקת גדולה בין המפרשים והחכמים במהות החטא ההוא, זה או' בכה וזה אומר בכה. ואחרי הסכימם כלם באמרם שחטא, וזה ראוי למה שהכל יותר ידוע מהחלק. ואני גדלה בעיני מעלת משה רבינו וחתרתי דרך סלולה ואמיתית, ואמרתי שמשה רבינו לא חטא חטא כלל וכי הוא נקי בלי מום וסיג וחלאה, צדיק גמור מלידה ומבטן, וכי בזה תתעלה מעלת התור' השלימה אשר לעלויה צריך שנבקש כל הדברי' האפשריים וביארתי זה בה' הקדמות... ההקדמה הא' שהתורה האלהית שלימה בכל מיני השלימות, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע... ההקדמה השנית היא שכל האמונות האמתיות הן באות בתורה האלהית לא יחסר כל בה... ההקדמה השלישית שמשה רבינו היה נביא, והוא אמת שקראוהו ז"ל אב בנבואה... ההקדמה הד' שכבר איפשר שימצא איש מה בזמן מה ואנשים רבים בזמנים רבים שלא יעברו על שום דבר מהתורה האלהית... ההקדמה הה' – כי הנבואה השלמה תיוחס לנביא השלם והנבואה ההחסרה לנביא החסר, וכי כפי שלימות הנביא שלימות נבואתו. שאם היה שלם בתכלית, תהיה נבואתו שלימה בתכלית השלימות, ואם לא היה שלם בתכלית, לא תהיה נבואתו שלימה בתכלית... אחרי אשר לזה אמרו כי בדק הקב"ה ולא מצא דומה לו, ואם שיהיה הפך פסוקי התורה האומרים ודבר י"י עם משה פנים אל פנים וגו', ואמר אם יהיה נביאכם י"י במראה וגו', לא כן עבדי משה וגו', והאיש משה עניו מאד וגו', ושאלות משה רבינו אל הש"י ותשובות הש"י עליו אשר הם מורות על תכלית שלימותו. אשר אוליד מכל זה שמשה רבינו היה השלם שבנביאים ולכן נבואתו היותר שלימה שבנבואות, וכי אי אפשר שימצא נביא יותר שלם ממשה רבינו, וכמו שהעידה התורה באמרה ולא קם נביא עוד וגו' כי אמרה ולא קם כאלו תאמר ולא יקום, וזה אחרי שהתורה האלהית נצחית אם היה שיקום איש אחר יותר שלם היה הפסוק כוזב אחרי קומו כמו שנתבאר למעלה... ובזה הסכים הרב בספר שופטים, רצוני שאי אפשר שימצא שום אדם יותר שלם ממשה רבינו ושהמשיח אשר אנחנו מקוים, שלא יהיה כל כך בשלימות כמשה רבינו אבל יותר חסר ממנו. ואם הרלב"ג בפירושו לתורה חשב זולת זה כשאמר כי לעשיית אותות ומופתים לא יהיה כל כך שלם כמשה רבינו, אבל לענינים אחרים איפשר שיעדיף עליו, וההעדפות ההם אם היו שלמיות גופיים לא נקפיד מהם, אבל לשלימיות נפשיים כבר התבאר חלופו. ונתאמתו אם כן החמשה הקדמות להוליד המכוון. ואחרי זה אומר כי לא ימלט מחלוק' אם שמשה רבינו חטא או שלא חטא, יהיה חלוקה הכרחית שמשה רבינו חטא תסלק ההקדמ' הראשונ' מהחמש' הקדמות אשר אין ספק באמתתה, אם כן משה רבינו לא חטא. וביאור זה נניח שמשה רבינו חטא, אם כן הכרח הוא שנאמר היותו עובר על אי זה דבר מעניני התורה אחר שאי אפשר שימצא חטא או מצוה או אמונה שלא תהיה נכתבת בתורה, כמו שנזכר בהקדמה השנית. ואם היה שעבר על אי זה ענין ממניני התורה, הנה כבר איפשר שימצא איש אחד או רבים שלא יחטאו כלל ולא יעברו על שום דבר מעניני התור' כמו שנזכר בהקדמה הרביעית. הנה האיש ההוא יהיה יותר שלם ממשה רבינו בלי ספק, אם היה שמשה רבינו חטא, כי הבלתי חוטא הוא יותר שלם מהחוטא. ויהיה אם כן האיש ההו' נביא כמו שמשה רבינו היה נביא למה שהנבואה שלימות נמשך אל שלימות האיש. ואין לומר שכזה יהיה נביא האיש ההוא, אלא שאי' דורו או מקומו ראוי לכך, כי זה אמנם ימנע המציאות הפעל, ואני באפשרות לבדו ועליו אבנה דרושי, כי היה איפשר שימצא איש מהיותר שלם ממשה רבינו ונביא יותר שלם. ואחרי שהנבואה שלימותה נמשך לשלימות הנביא כמו שנזכר בהקדמה החמישי' הנה הנביא היותר שלם תהיה נבואתו יותר שלימה מנבואת משה רבינו. אבל נבואת משה רבינו היא התורה, אם כן תהיה נבואת האיש ההוא היותר שלם יותר שלימה מהתורה האלהית. וכבר הוכח בהקדמה הא' שהתורה האלהית שלימה בתכלית מה שאיפשר. הנה המביא אל זה הוא בטל. אמנם הביא אל זה הניחהו שמשה רבינו חטא, א"כ יבדק סותרו, והוא שמש' רבינו לא חטא כלל. א"כ מי שיכיח שמ"ר חטא הנה כבר הטיל מום בקדשי התורה אשר היא שלימה בתכלית, והוא שורש עליו תבנה האמונה... ומסכים לזה מה שאמרו ז"ל על פסוק בקש קהלת למצוא דברי חפץ, וכתיב יושר, בקש קהלת להיות כמשה רבינו. יצאת בת קול ואמרה וכתוב יושר, כבר כתו' בתורה ולא קם נביא עוד בישראל. ולשואל שישאל אם היה שמשה רבינו לא חטא איך ומה נענש ולא נכנס בארץ אשר היה אצלו כוסף ותשוקה נמרצת והאל ית' אמר לו כי לא יכנס שמה בעבור חטאו. ואם היה שמשה רבינו לא חטא מה זה אמרו גם אתה לא תבא שמה, כי היה העונש ללא סבה והפך הדין האלהי. ושנית אם היה שמשה רבינו לא חטא מה זה אמרו יען לא האמנתם בי להקדישני שנאמר למשה ולאהרן ועל אשר מעלתם בי, על אשר מריתם בי. ושלישית איך הקדמונים החכמים והמפרשים לא נפלו בזה כי כלם מסכימים היות משה רבינו חוטא בענין מי מריבה עד שנתחלפו בחטא מה הוא. אשר לתשובת זה כלו, אני אומר ראשונה שמשה רבינו לא נענש, וכי המיתה לא היתה עונש למשה ולאהרן אבל היה זה להם שלימות, כי הנביאי' ואנשי השם אצל המו[ת] יקנו שלימו' יותר גדול מהנמצ' להם בהיותם בחיים, כי יעתקו מהמציאות המוחש אל המצי' המושכל. אי לזאת אמר המשורר: יקר בעיני ה' המותה לחסידיו, כי כבוד ויקר יעשה הש"י עם חסידיו להעתיקם מעולם חסר אל עולם נעלה ומציאת נצחי. וזהו הנרא['] אצלי מה שאמר שלמה ע"ה: טוב שם משמן טוב ויום המות מיום הולדו, כי כמו שהשם יותר טוב מהעושר, למה שהשם הטוב הוא לפי השכל והנפש השלימה, והעושר הוא כפי המציאות הגשמי המוחש אשר קראו שמן טוב, כן יום המות הוא יותר טוב לבעל השם הנז' אשר הוא בעל השכל עובד אלהים מיום הלידה, כי הלידה היא למציאות הגשמי והמות למציאות הרוחני, ולזה אמר מיום הולדו ולא מיום הלידה למען ישוב אל השם הנז' ואל בעליו. והוא אמת מסכים עם המוחש, שהאדם אשר תכליתו לעלות נפשו ולהשיבה אל המקום אשר ממנו חוצבה, ימנעהו ויטרידהו הגשם החולק לעשות ולהשלים זה. וכאשר תפרד הנפש מהגוף אצל קנותה רוב המעלות והשלימיות אשר עזרוהו החושים על קנייתם, הנה אז לא תצטרך אליהם, ויהיה ההפרד מהם כמו האדם אשר הושם בכלא לעשות מלאכתו, וכאשר יצא מן הכלא יפעל בשלימות יותר, אחרי אשר הורגל שמה במלאכה ההיא. אם כן משה רבינו ואהרן, אם היה שמתו, אינו מן ההכרח שנאמ' היות זה עונש אליהם, אבל כי זהו שלימותם להעתיקם מהעולם המוחש אל עולם נצחי ומושכל כדרך השלמים והחסידים, כי המיתה היא דבר טבעי אין נסתר מחמתה, והיא לשלמים שלימות ולחסרים חסרון כי ילכו אל האבדון וגיהנם. וכמו שאמר לו ית' עלה אל הר העברים אשר הוא הר גבוה ותלול שכל נולד יעבור בו, והיא המיתה שעובר עליה תמיד כל נולד. אמנם החסידים והשלימים הלא הם בזה העולם לצורך קיום המציאו' ושתעבור ההשפעה האלהית דרכם ובאמצעותם אלינו, כי הם הקושרים המציאו' העליון הרוחני עם העולם השפל. ולזה אמר אברהם אבי' אולי ימצאון שם חמשים צדיקים ושאר המספרים שהביא באמצעותם הנשארים יהיו נושעים. וכמו שאמרו ז"ל שהב"ה רואה כשהדור פרוץ ומסלק הצדיקים שבתוכו על פסו' דודי ירד לגנו. וזהו מה שאמר הצדיק אבד ואין איש שם על לב וכו', יר' כי הצדיק שהוא במדרגה יותר שפלה מהחסיד אבד. וכמו שאמרו ז"ל אשר לדורו אבד כי בעון הדור הצדיקי' ימותו ויסתלקו מבין העם ההוא אל שלא יוכלו להגי' עליהם, ואז כשמתו הצדיקים הנזכרי' אין איש שם על לב ולא יאמרו איך ובמה היתה החטאה הזאת, שאלו הצדיקים מתים ואחרי זה אנשי חסד נאספים, נגזר מן ויאסף אל עמיו כלו, כי אלו הצדיקים יאספו וימותו כי מיתתם היא אסיפתם ושובם אל המקום אשר חוצבו ממנו שהוא עולם השכל. והשלים הסבה ואמר כי אלו נאספים, כלו' החסידים, לפי שאין מבין, כלו' כי מפני שלא שמו על לבם ולא הבינו מיתת הצדיקים, לזה אנשי חסד נאספים שהם יותר שלמים מן הצדיקים, וזה באין מבין. הנה מזה אומר שמיתת משה רבינו ואהרן היתה לעונש העם שלא יכנסו בארץ על ידי אנשים כל כך שלמים כמשה רבינו ואהרן קדוש י"י, כי אם היו נכנסין על ידו לא היו מתעצלים כל כך בכיבוש ובחילוק, והיו שמה לדור דורים ולא היו גולים ממנה לעולם. וכבר רמזו ז"ל על זה באמרם במדרש כשהיה מבקש משה רבינו להכנס לארץ, אמר לו הקב"ה: משה הכנסת בני אתה מבקש, כליון בני אתה מבקש? וכתבו הסבה כי עת שיחטאו יהיה ענשם שיגלו ממנ' ויכופר חטאתם בגלות ואז ימותו, ואם יכנסו על יד משה רבינו לא היו גולים בשום צד, ואז כשיחטאו לא יהיה צד להעניש' אלא כשימיתם ויכלם. ולזה מיתת משה רבי' ו(ה)[א]הרן היתה בעונש האומה ולא בענשם. וכבר רמז זה כאשר אמ' לכן לא תביאו, ולא אמר לכן לא תבואו. ולזה אמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, ופסוקים אחרים ואמר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את י"י. והחטא היה מהם כי הוי רב את יוצרו. ואל השאלה השנית והיא האומרת כי זה הדרוש האומר שמשה רבינו חטא הוא סותר הפסוקים וכו', אומר כי כבר קובל ונתבאר מהרב ז"ל כי כאשר נמצאו פסוקים בכתבי הקדש מתהפכים או סותרים והיה לנו מבוכה בהם לברר וללבן האמתי מהם, כי שני ההפכים לא יצדקו יחד, התחבולה בזה לבקש אם יש טענה אמתית לאחד מצדדי הפסוקים, והם אז ילקחו כפשוטם. ונשתדל לבאר הפסוקים הסותרים בפי' מה מספיק כמו שקרה בהרחקת ההגשמה, כי יש פסוקים מורים ההגשה בכתבי הקדש כאומרו יד י"י, עיני י"י, ויעל י"י, והדומים להם, וכתובים אחרים חולקים זה באומרו כי לא ראיתם כל תמונה ואמונת האחדות אשר לא התאמת בזולת הרחקת הגשמות. גם נמצאו טענות חזקות מסלקות הגשמות. אז לזה אנחנו נחזיק בפסוקים המחלקים ההגשמה להכניס הטענות עמהם, ונפרש הפסוקים המורים הגשמה בנגלה בשנאמר כי יש להם תוך עמוק או שדברה תורה כלשון בני אדם. כן בנדון שלפנינו אנחנו נמצא פסוקים יובן מהם שמשה רבינו חטא ופסוקים אחרים שלא חטא. אם הפסוקים המורים חטא והם אומרים: על אשר מריתם פי, על אשר מעלתם בי, יען לא האמנתם וכו', ואם הפסוקים המורים בהפך אומ': שישראל רבו ויקדש בם כלומר שנקדש בהם שהמית היותר גדולים מהם, ואמר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם, ואמר גם בי התאנף י"י בגללכם, ויתעבר י"י בי למענכם, שזה מורה היות החוטאי' הם לא הוא. והטענה הנז' הבנויה על שני הקדמו' מולידה שמשה רבינו לא חטא ונשתדל לפ' הפסוקים שמשה רבינו חטא. ופירוש הוא כי או' על אשר מריתם פי על אשר מעלתם בי והדומה לו, הוא נאמר על כלל האומה שמרו ועצבו את רוח קדשו ומעלו מעל בי"י, ואין זה נאמר למשה רבינו ולאהרן שהם מרו ומעלו. ודומה זה הדבור למה שאמ' עד אנא מאנתם לשמור מצותי וכו', אשר זה נאמ' על שיצאו ביום השביעי ללקוט ולא מצאו, והוא ידוע בעצמו שהיוצאים ללקוט ולא מצאו ביום השביעי לא היו משה ואהרן, כי הם היו המצוים והאומרים אל יצא איש ממקומו. וכבר קובל שהם היו דתן ואבירם. ואם כן איך נאמר למשה רבינו עד אנא (האמנתם) [מאנתם]. אבל זה נאמר על האומה בלי ספק, כן אומרים על אשר מריתם, על אשר מעלתם, הוא נאמר על האומה, כי אינו רחוק שיכניס בעבור שני אנשים לכלל האומה. ויותר נפלא מזה חטא עכן בן זמרי שלקח מהחרם, אמר הכתוב וימעלו בני ישראל בחרם, אמר עוד חטא ישראל וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם, והוא ידוע ומבואר כי עכן לבדו הוא החוטא לא יהודי אחר. ואמר שישראל חטא ומעל. גם כן החוטאים והממרים היו ישראל, כמו שאמר להם שמעו נא המורים, וכאומרו ממרים הייתם עם י"י. ואלו רבו' משה ואהרן מתו בעון האומה, אל שלא יהיה להם כל כך שלימות לקבל ההשפעה התכליתיית באמצעותם ודרכם והיה החטא אם כן מהאומה הנז', והם הממרי' והמועלים והבלתי מאמיני'. ולזה איפשר שיראה באומרו יען לא האמנתם בי להקדישני, כי יען ולבעבור קושי עורף האומה בראותם אותותי ונסי ביניהם נזכרים ונעשים, ואעפ"כ לא היה בהם מבא אל האמונה, כי בכל יום מנסים ומריבים אותי, כי זאת השאלה ששאלו היא מענין שאר הנסיונות. לכן לא יהיה להם זה הטוב הגדול שאתם תביאו אותם אל הארץ, וזה להיות עניניהם ועיונם בלתי הגו' וראוי להאמין אמונתי, ויהיה תיבת האמנת' מבנין הפעיל. אמנם איך היה הנסיון וזאת התלונה ממיעוט אמונתם כשאר התלונות, כי הם בכל תלונותיהם היו מיחסים יציאתם ממצרים ליכולת וחכמת משה רבינו ואהרן, לא ליכולת האלהי, ולזה אמרו במן מי יתן מותנו ביד י"י בארץ מצרים וכו', והשלים כי הבאתם וכו', שרצונם בו הלואי שנמות כפי הרצון האלהי הרוצה להמיתנו בארץ מצרים ושם נקבר, ואם כן אתם מה זה אשר הוצאתם אותנו וכו', מורים היות אמונתם שיציאתם היתה ממשה רבינו ואהרן, וכן גם כן בענין מי מריבה אמרו ולמה הבאתם את קהל י"י אל המדבר הזה, שיר' היות אמונתם כי יציאתם וביאתם אל המדבר היה מיכולת משה רבינו ואהרן לא זולת', וכן כל כיוצא בזה. אבל בנחשים השרפים כבר שתפו לש"י עם יכולת משה רבינו, שנא' וידבר העם באלהים ובמשה, כי דברו והאמינו שהש"י הוא פועל אותם הדברים והנסי' ההם בהם אבל שלא יוכל לפעול אותם לולא באמצע חכמת משה רבינו, וכי שניהם, רצו' משה רבינו והקב"ה, הינ['] עושין הנסים ההם. ולזה אמ' למה העליתונו ממצרים וכו', כי היתה אמונתם שעלייתם ממצרים היתה ביכולת האל וביכולת משה רבינו שניהם כאחד. ולזה הוא ית' שלח בהם הנחשים השרפים וכו' וזה למען ידעו כי היותם במדבר הנורא ההוא אשר היה מקום נחש שרף ועקרב אם היו נצולי', הנה זה היה ביכולת האלהי לבדו בבלתי שתוף יכולת אחר, ולזה הש"י שסלק השגחתו מהם אז סבב ביאת הנחשים ההם לנשכם, ואז הם הבינו האמת והאמינו כי משה רבינו לא היה לו מצא בדברים ההם כי אם באמצעות תפלתו. ולזה אמרו חטאנו כי דברנו בי"י ובך התפלל אל י"י וכו', ולזה עשה נחש נחשת שהוא מצבע הנחשים השרפים כמו שזכרו הרופאים ושם אותו על נסו להורות כי בנס ובפלא היו הולכים במדבר ובהשגת האל היו נצולים. והיה כל הנשוך היה רואה אותו ומתרפא כמו שאמרו ז"ל כל זמן שישר' מכונים לבם לאביהם שבשמים היו נצולים, כי אז מאמיני' אמונה אמתית בהשגחת המשגיח ית'. אם כן לחוסר אמונת האומה אמר יען לא האמנתם בי להקדישני וכו', ולא היה חטא כלל למשה רבי' ולאהרן ע"ה. וראה והפלא מאמר חז"ל במסכת שבת פרק במה בהמה יוצאה זו תוארו: א"ר אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלי עון. אין מיתה בלא חטא דכתיב הנפש החוטאת היא תמות ואין יסורין בלי עון דכתי' ופקדתי בשבט פשעם וגו'. מתיבי: אמרו מלאכי השרת לפני הב"ה: רבש"ע, למה קנסת מיתה על אדם הראשון? אמר להם: מצוה קטנה נתתי לו ולא היה יכול לעמוד עליה. אמרו לפניו: אם כן למה קנסת על משה ואהרן, שקיימו את התורה כולה מאלף עד תיו, מיתה? אמר להם: מקרה אחד לצדיק ולרשע, עד כאן לשון הגמרא. ואם אחרי זה המשיכו באו' אנא הא מני ר"ש בן אלעזר היא דתניא רשב"א אומר: אף משה ואהרן בחטא מתו, שנאמר ויאמר י"י אל משה יען לא האמנתם בי להקדישני שאלו האמנתם עדיין לא הגיע זמנכם ליפטר, הנה נראה מהדבור הראשון היות דעת הראשון אשר סתם בעל המאמר ולא נזכר בדרך סתם משנה, היות דעת החכם הגדול ההוא שמשה רבינו לא חטא מסכים עם כונתי דעתי. ואם היה רשב"א יחשוב בהפך, הנה יהיה דעתו דעת בעלי הפשט החשובים שמשה רבינו חטא הן בהכאת הסלע הן באו' נוציא לכם ולא אמר יוציא לכם הקב"ה כדברי רבינו חננאל. עם שאני נפלא למה לא אמרו החושבים שמשה רבינו חטא, היות חטאו על שלא קדשו את הש"י, [כמ"ש ויבא] משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד, שיורה קבלתם מהקהל פחד רעדה, אשר לא היה ראוי אליהם, אבל יבטחו בש"י, ויאמינו בו כי לא יעזוב את חסידיו, וכי הקהל לא יוכלו להזיקם, כי זה דרך מקדש את השם, ו(ל)מה שאלו לא קדשו את השם, נמנה זה להם למרי ומעל, והתחייבו מיתה. אבל זהו לפי דעת בעלי הפשט. והצד ההפכי האמת שמשה רבינו ואהרן לא חטאו כלל.

Akeidat Yitzchak #80עקדת יצחק שער פ׳

ואני שמעתי מאחד מחכמי פלוסופי עמנו ומחשוביהם (הוא ר' אברהם בן ר' שם טוב ברב"ג הובא בספרו דרך אמונה מאמר ב שער ז) שהיה מחטיא מאד האומר כי משה חטא בשום פנים, כי הוא היה רואה שאם הונח כן, שתפול התורה בכללה, וזה משפטו, יסוד מוסר אצלנו שתורתינו האלהית היא שלימה בכל מיני השלמות, עד שתכלול כל מצוה וכל מניעה שאפשר לזכות ולחטוא בהנה, עליה אין להוסיף וממנה אין לגרוע. והנה שלימותה וכללותה על זה האופן יחייבו שיהיה בטבע האפשר שיצא איש אחד אל המציאות שיקיים אותה בכללה, ושלא יחטא בה כלל, שאם היה נמנע להיות איש שלא יחטא, כבר יהיה האדם חוטא בהכרח, ואיש כזה אינו ראוי ליענש, אבל יהיה איפשר. ולא עוד אלא שחוייב היותו נמצא, שאם לא כן יהיה גם כן שלמות זאת התורה על זה האופן לריק. והנה אם נודה שמשה חטא בה, הנה כבר יקרה בטל מהנחתנו המצא זה האיש, והוא שהאיש ההוא המונח נמצא על זה התאר מהשלימות יהיה יותר שלם ממשה, ומזה חוייב שתנתן על ידו תורה יותר שלימה, כי הנבואה תוקש אל הנביא אשר תושפע עליו, וכבר שמנוה היותר שלימה שאפשר, והנמשך ממנו הוא בטל. ולזה נאמר בהקש החלוף, אם הונח שחטא, הנה אם כן לא היתה תורתו שלימה, אבל תורתו היא שלימה בלי ספק, אם כן הוא לא חטא. זו היא דרך ראיתו, והוא מסתייע מהמאמר ההוא שזכרנו ראשונה שנאמר בו שמשה ואהרן קיימו את התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו (שבת נה, א), כלומר שלא חטאו כלל. והיה משתדל לבאר הכתובים המעידים על חטאתו, בשיוסבו על כלל ישראל, כענין חטא ישראל דעכן (יהושע ז) ומאמר עד אנה מאנתם לשמור מצותי (שמות טז, כח) וכיוצא. ואמר שעונש מיתתם היה עונש לכלל ישראל לא להם כי על כן אמר לכן לא תביאו את הקהל הזה וגו', ולא אמר על כן לא תיראו וגו'. עד כאן תרף כוונתו ודבריו, כפי מה שנשארו בזכרוני. ואני הנה ראיתי שאין דבריו אלה קיימים מפני שלשה תשובות, האחד, מצד שתוף שנפל בגבולי משפטו ומופתיו שלא נזהר ממנו. והשנית, מצד דבקות הקודם בנמשך מה שהיה ענין השתוף שכבר נשתתפו בשני מיני הבטל. הבטל אצל הטבע, או הכזב אצל הנבואה שהאחד הוא מסוג המציאות וההעדר, והשנית מסוג האמת והשקר. וביאור זה, שאף על פי שיהיה אפשר לקום אחרי משה מי שלא יחטא, וכשיונח נמצא לא יקרה מהנחתו בטל אצל הטבע, מכל מקום כבר בא העדות הנבואיי שלא יצא האפשרות ההוא אל הפועל, ושהאדם היותר שלם שהיה או שיהיה הוא משה רבן של נביאים, כמו שאמר והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה (לעיל יב, ג) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגו' (דברים לד, י). ולא יתבטל בזה כח האפשרות הטבעי, כמו אם ינבא הנביא שלא תפיל אשה בשנה זו או שנתים, או שלא תולד נקבה, שודאי יתקיים דברו, בהשאיר האפשרות הטבעי במציאותו. וכשיונחו נמצאים שני הענינים ההם בזמן ההוא לא יקרה בטל אצל המציאות, אבל יקרה כזב אצל הדבור הנבואיי. וכמה נבואות באו מזה המין לכל נביא ונביא המיעד הדברים אשר ימשכו, אשר על המין הזה נאמר עתה תראה היקרך דברי וגו' (לעיל יא, כג). כי כאשר לא יקרה, יהיה הדבר היותר מצוי אצל הטבע, אבל יקרה בטל אצל המאמר האלהי. והנה הנבואה אומרת בימים ההם ובעת ההיא נאם ה' יבוקש את עון ישראל ואיננו ואת חטאת יהודה ולא תמצאנה (ירמיה נ, כ). והרי האדם הוא אפשר על החטא כמו שאמרנו. אמנם אם ימצאו החוטאים בימים ההם, הנה יהיה האפשרי אצל טבעם, אמנם יקרה הבטל אצל הנבואה, וכן בכל כיוצא בזה. לא יהיה משם עוד עול ימים [וגו'], לא יבנו ואחר ישב לא יטעו ואחר יאכל (ישעיה סה, כ-כב) ורבים כמו אלה, שבכלם נתחייב להאמין מה שתייעד הנבואה באחד מחלקי אפשרותם, בהשאיר האפשרות הטבעי על ענינו, כמו שאמרנו. והנה כאשר נבדיל בשני מיני הבטל האלו, יתבאר שתוף הענין, ועלה בידנו כי משה רבינו אף על פי שחטא, הוא היותר שלם שהעיד עליו הנבואה שיצא ושהוא עתיד לצאת אל המציאות, ולזה נתנה התורה השלמה על ידו. והפלא ממה שקבל מהמאמר ההוא שמשה ואהרן לא חטאו כלל, איך לא זכר שנאמר במשה בתחלת ענינו ויחר אף ה' במשה (שמות ד, יד) ובסוף (שם, כד) ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ואם אין שם חטא חרון אף ומיתה למה. וכן אמר כמה פעמים ויתעבר ה' וגו' (דברים ג, כו). גם בי התאנף ה' (שם א, לז). ויותר קשה מאהרון השכח מעשה העגל, שנאמר ובאהרון התאנף ה' מאד להשמידו ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההוא (שם ט, כ). והוא מבואר שהקרבנות הראשונים בשמיני למלואים היו לו ולכל ישראל לכפרת עון העגל. ועוד נאמר (לעיל יב, א) ותדבר מרים ואהרן במשה וגו' ונאמר (שם, ט) ויחר אף ה' בם וילך. והוא עצמו אמר אשר נואלנו ואשר חטאנו (שם, יא). סוף דבר, שאין עקר להנחה הזאת, וכמו שיבא. אמנם התשובה השנית, שאף גם זאת שנודה שיצא אל המציאות איש אשר לא יחטא כלל, הנה לא בעבור זה יחוייב הנמשך, והוא שיהיה הוא יותר ראוי להנתן דת על ידו, כל שכן שתהיה יותר שלמה, שמן המבואר שלא כל הראוי לנבואה ינבא, אם לא שיסכימו תנאים אחרים הכרחיים. וברוך בן נריה סופר ועד בדבר לפי הרב המורה פרק שלשה ושלשים חלק שני גם חכמינו ז"ל (סוכה כח, א) מנו בתלמידיו של הללו הזקן רבים שראוי שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, ורבים שראוי שתעמוד להם חמה כיהושע, אלא שאין הדור ראוי לכך. והנה אם כן נאמר שהיה משה רבינו היותר שלם שנמצא בזמן מהזמנים, אשר הביא הצורך וההכנה מכל הצדדים להנתן תורה מן השמים על ידו. וכבר הגידו החכמים ולא כחדו אפשרות הנותן טבע חכמה ומדע על יד איש גדול ממנו, כמו שאמר בסוף ההצלחות (ישעיה נב, יג) [ירום ונשא] ירום מאברהם ונשא ממשה וכו' (תנחומא סוף פרשת תולדות אות יד) כמו שכתבנו פירושו בשער שמנה ועשרים. וכבר דחה הראב"ע ז"ל סברת מי שאמר שלא יתכן שליח השם ממיר דברו, כמו שנראה מפירושו ז"ל (במדבר כ, ח) ואנשי שקול הדעת אמרו שלא יתכן שיהיה השליח מהשם ממיר דבר מהשם, ואם הוא ממיר איך נאמין בתורתו, גם אלה לא דברו נכונה, כי אלו היה מחליף במצוה מיד היה נענש, כי הנה נענש על דבר שאיננו מצוה לעולם ולא תורה לישראל, ולא נעשה ברצון רק בשגגה בעבור שהכעיסוהו. וכן אמר גם בי התאנף ה' בגללכם (דברים א, לז). הנה שהזכיר זה הדעת ובטלו, לפי שהשם יקבל שאף על פי שחטא הוא אמת ותורתו אמת. והשלישית כי מה שחייב מבלתי המצא איש שלא יחטא, שיהא האדם חוטא בהכרח, ושלכן אינו ראוי להענש, הנה מזה לא יקרה בטול לכלל, רק אם יקח לו המשפט החלקי לכולל. וזה, כי היות האיש, ואפילו היותר שלם שבמין, חוטא בשום דבר מהדברים שכללה אותם שלמות התורה האלהית כאשר הניח, הנה הוא מוכרח מצד טבעו, וכמו שאמר (קהלת ז, כ) כי אדם אין צדיק בארץ וגו', וכמו שאמרנו ראשונה. אמנם כאשר יהיה על זה האופן מקלות החטא, או משלמות התשובה, ודאי לא יענש ולא יקרה מזה בטול. וכמו שאמרו ז"ל (ראש השנה יז, ב) אני הוא קודם שיחטא האדם אני הוא לאחר שיחטא וישוב. אמנם מזה לא יקובל שכל חוטא לא יענש, כי אם האדם מוכרח לבלתי היותו אלהי לגמרי, לא הוכרח להיותו מעמיק בחטא ומורגל בו, וזה מבואר. והנה אחר שהמין הזה מהחטא, עם שהוא אפשרי על האדם, ימצא על המעט ועל הזרות מי שלא יחטא בו, ולא עוד אלא שבא העדות הנבואיי שלא ימצא, וכל שכן שהחטא מהמין הראשון הוא הכרחי אליו מצד טבעו. הנה מזה יתחייב היות המות הגופיי הכרחי על האדם ואי אפשר זולתו, כמו שכתב הרב המורה בהקדמה החלק השלישי, אמר עד שיהא אבדו באבדי אשר אי אפשר מבלעדיו, רמז אל זה הענין מהמות והכרחיותו אשר עליו נאמר (בראשית ב, יז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והנה אל זה הענין הנכבד והמעולה כוונו חז"ל (שבת נה, ב) במאמר ההוא שזכרנו ראשונה, שאמרו ששאלו מלאכי השרת להקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון. וזה, כי המחשבות העיוניות המשרתות את פני השכל, כמו שאמרנו למעלה, הם חוקרים מפאת השכל ושואלין ודורשין בו, והיו רואים בתחלת עיונם כי אחר שצורת האדם היא שכלית אצולה מטבע העליונים הקיימים, יראה שהיה מהראוי שתגבר טבעה על טבע החמר הכרוך עמה, עד שיתקיים הוא בקיומה לעד, כי יד השלם על העליונה, ועולה עמה ואינו יורד. ולזה אמר למה קנסת מיתה על אדם הראשון, כי ראו שהמיתה אינה מן הדין, אבל היא ענין קנס שלא כראוי. והיתה התשובה, הן אמת שהחלק השכלי העליון מטבעו שיגבר על החלק החמרי להחיותו עמו, אבל שזה יהיה כאשר לא יטה כלל אל החמר ולא יפסקו פעולותיו הראויות לו בעצם ותמיד מצד מה שהוא שכל. אמנם בנטות אל החמר בעניניו או במקצתם, הנה אז יחלש כחו ולא יתחזק להחיות זולתו ודי לו שיחיה את עצמו. והוא מה שאמר (שם) מצוה קטנה צויתיו ולא יכול לעמוד בה, כי לא די שאדם וכל תולדותיו הם הכרחיים על המין הראשון מהחטא שאמרנו, אבל מדרכם לחטוא באחת מהמצות האנושיות אשר הם אפשריים לעמוד עליהם שהוא המין השני מהחטא. ואחר שהשכל הנתן באדם הוא נוטה כל זה השיעור מטבעו המלאכיי, הנה נתחייבה לו המות הגופיי מן הדין ולא היה קנס בו, חזר השואל ואמר משה ואהרן שקיימו את התורה כלה מאל"ף ועד תי"ו למה נגזרה עליהם מיתה. ראה שלא אמר שלא חטאו, כמו שאמר החכם הנזכר, שכבר נתבאר שחטאו אף במין השני מהחטא, אלא שהיה ענינם בדברים קלים שנתנו למחילה, ואשר הם כן כבר יאמר שקיימו את התורה כלה, שהחוטא ושב בתשובה שלימה כבר קיים התורה, ואם לא היה על זה האופן הרי חסר מצות התשובה ולא קיים התורה כלה. ואם כן היה נראה לו שבאנשים האלה וכיוצא בהם הנה השכל שב לאיתנו, והיה ראוי שחלקם הגופיי יתקיים עמהם ולא יגזור המיתה עליו. וחזרה התשובה (שם) מקרה אחד לצדיק ולרשע (קהלת ט, ב), שעם היות שקיימו התורה כלה ונחשב להם כאלו לא חטאו בזה המין מהחטא כלל, עם כל זה מהמין הראשון מהחטא אי אפשר להם שלא יחטאו, אפילו היותר שלמים והיותר צדיקים שבמין האדם. ואחר שהנטייה מהטבע המלאכיי היא הכרחית להם, כמו שביארנו ראשונה, הנה כח השכל לא יגבר להחיות החלק הגופיי עמו לבד אבל ישאר על טבעו. והוא אומרו מקרה אחד לצדיק ולרשע, כי אף על פי שלא יהיה האדם רשע במין החטאים אשר אפשר לעמוד עליהם במה שהוא אדם, אבל הוא היותר צדיק שאפשר, כבר יהיה החטא המשולח הכרח בו, עד שיהיה בעבור זה מקרה המות משותף לצדיק ולרשע, כי היותר צדיק שאפשר נחשב לרשע לענין זה החטא, אחר שהוא הכרחי אליו. והוי יודע, דאפילו למאן דאמר (שבת נה, ב) יש מיתה בלא חטא, אין הכוונה בלא חטא כלל, שהרי מקרא מלא הוא (קהלת ז, כ) אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. (מצאתי בגליון עיין שם בתוספות ד"ה ארבעה, כדלקמן). וגם עטיו של נחש שאמרו שם שמתו בו קצת, הרי הוא עון אשר חטא שנאמר עליו (בראשית ב, יז) כי ביום אכלך ממנו מות תמות, אלא על כרחך הכוונה שיש מיתה בלא חטא משפט מות לפי דיני ארבע מיתות שבתורה, ובהא קא מפלגי, דרבי אמי ותנא דארבעה מתו בעטיו של נחש סברי משה ואהרן חייבי מיתה הוו מדין תורה, כמי שעובר על דברי נבואתו, שנאמר יען לא האמנתם בי להקדישני לעיני בני ישראל לכן לא תביאו את הקהל הזה אל הארץ אשר נתתי להם, כדאיתא התם (שבת שם). ותנא דמלאכי השרת סברי דלא מחייבי מיתה כהאי גוונא, אלא כמו שאמר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ, ג) וכהני דמתו בעטיו של נחש (שבת שם), ולהכי מותיב בה לרבי אמי, אבל לכולי עלמא אין אדם ניצול מהחטא על שני הפנים שאמרנו. ותמהני מזה החכם שתפש זה המאמר להסתייע בו, ולא העביר עיניו באותה סוגיא שנתבאר ממנה שמשה ואהרן בחטא מתו, ומסקא דיש מיתה בלא חטא, ושכבר נמצאו צדיקים ארבעה שלא מתו אלא מעטיו של נחש. ואם כן האנשים ההמה הרי היו צדיקים וטובים מהם, ותיובתא דידיה תיובתא למה לא נתנה תורה על ידם. אלא האמת הגמור הוא מה שאמרנו, ולכן המיתה הגופיית היא הכרחית על כל נוצר, אמנם הנפשיית טוב לפני האלהים ימלט ממנה. ועל כל פנים האנשים האלה אף על פי שחטאו, הנה לא יצאו ולא היו עתידין לצאת כמותן אל המציאות בזמן וענין שיוסכמו שם שאר הסבות לתת תורה לעם ה', כמו שנתבאר, והרי נתבאר זה משלשת הרועים אחים גם יחד במה שמתו בנשיקה (בבא בתרא יז, א) שהוא ענין אחד נפלא באיכות ההפרדה. וזה כי לעוצם שלמותם והפרדתם בעוד בחיים חייתם היתה תשוקת נפשם נפלאה להקשר ולהדבק עם האלהים אשר נתנה, עד כי בהפלגת זה הכוסף יצא רוח נשמתם בנשיקה ובאהבה רבה ועזב את הגוף ומת. וזה ענין שנתבאר בהם מאד, בהיות מיתתם על ידי מצוה יאסף אהרן אל עמיו וגו'. וכל אותו הענין שכבר נראה היה המות ברשותם לעשות אותה כעושה המלאכה היותר נקלה שבידו. וכן במשה עלה אל הר העברים וגו', והאסף אל עמיך כאשר מת אהרן אחיך וגו' (דברים לב, מט נ). והוא מה שאמרו חכמינו ז"ל (בבא בתרא שם) שביארו ענין הנשיקה הזאת מאומרו בהם על פי ה' (דברים לד, ה), כלומר שהיה בידם לעשות על ידי צואה. וכן במרים שנאמר ותמת שם, גזירה שוה וימת שם משה וגו' (שם). ועליהם נאמר (תהלים יז, יד) ממתים ידך ה' וגו' חלקם בחיים. אמנם במדרגתו של משה רבינו אצל אליהו זכור לטוב ובהפרש אשר ביניהם לענין הסתלקתם מן העולם ידובר בו יפה במקום פטירתו שער מאה וחמש בע"ה.

Abarbanel Bemidbar 20, Questions 1-4, 6-7אברבנאל במדבר כ׳ שאלות א׳-ד׳, ו׳-ז׳

וראוי להעיר ולשאול בפסוקים אלו וענינם שאלות: השאלה הא' למה נגזר על משה ועל אהרן שלא יבואו אל הארץ כי בין שיהיה חטאם שהכו את הסלע או במה שגדפו את ישראל לאמר שמעו נא המורים או על שאר הדברי' כפי הדעות בחטאם אין ראוי שעונש כזה יענשו שני שרי צבאות ישראל אלא לסבה גדולה ולא לענין קל כמו שהיה ענין מי מריבה כפי כל אחד מהדעת שנאמרו בו. וגדול מזה היה שבירת הלוחות ומאמר הצאן ובקר ישחט להם כמו שארז"ל. השאלה הב' הנה ממדותיו של הקדוש ברוך הוא לתת עונש מדה כנגד מדה כפי החטא ומתיחס אליו וכמ"ש (תהלים ס"ג י"ג) ולך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו בהיות העונש מתיחס לחטא יכירו וידעו בני אדם שהוא בהשגחה ומשפט אלהי. והוא בענין מי מריבה אין העונש הניתן אל משה ואהרן מתיחס כי מה היחס שיש אל הכאת הסלע או דבורו עם ההעברה אל הארץ או לדבריו וכעסו והפרד דבקותו עם שלא יבא שמה. השאלה הג' הנה אם משה הכה צור או דבר לעם ונתכעס שלא כראוי נקבל שהיה ראוי שינתן לו עונש אבל אהרן למה יומת מה עשה כי הוא לא הכה אלא משה והוא לא אמר שמעו נא המורים אלא משה שאהרן לא היה צריך באותו מעשה ולמה שתפו הקדוש ברוך הוא עם משה ובכלל למה נענש אהרן בעבור מה שעשה משה. השאלה הד' במה שנאמר במשנה תורה גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבא שמה ואמר וה' התאנף בי על דבריכם כאלו היה עונש משה על ענין המרגלים ואינו כן כי הוא בחטאו מת בענין מי מריבה. גם שלא נאמר כזה באהרן שהתאנף על דבריהם כמו שנאמר במשה ואם מתו שניהם בעון אחד איך יהיו הדברים בהם מתחלפים. השאלה הו' למה זה נשתנה ענין הוצאת המים מן הסלע שנזכ' כאן ממה שנזכר בסדר בשלח מהוצאת המים מן הצור בחורב שנשתנו שניהם בדברים. הא' ששם צוה עבור לפני העם וקח אתך מזקני ישראל וכאן לא דבר בזקנים כלל. הב' ששם צוה והכית בצור ויצאו ממנו מים וכאן אמר ודברתם אל הסלע ונתן מימיו. הג' ששם קראו צור ואמר הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב וכאן קראו סלע ולא אמר שיעמוד לפניו. הד' ששם קרא שם המקום מסה ומריבה על ריב בני ישראל ועל נסותם את ה'. וכאן קראו מריבה בלבד ולא מסה ולא שם נסיון. השאלה הז' למה באו בפרשה הזאת ושאר המקומות שנזכר שם זה הענין ד' לשונות מהם בלשון מחייב מריתם פי. מעלתם בי. ושנים בלשון שולל לא קדשתם לא האמנתם. ואיך אפשר לומר שאדון הנביאים מרה ומעל ולא האמין ולא קדש את השם הנכבד.

Abarbanel Bemidbar 20אברבנאל במדבר כ׳

והנני מודיעך הדעות אשר ראיתי בדרוש הזה עד היום מחכמי המפרשים והמחברים ומה שיקשה לדעת דעת מהם. ואומר שהדעת הא' הוא ממדרש אגדה והביאו רש"י בפירושו שהיה מפני שהשם צוה אותם ודברתם אל הסלע ולא אמר והכיתם והם הכוהו ולא דברו שאם דברו לו היה הקדוש ברוך הוא מתקדש לעיני העדה ואומרים ומה סלע זה שאינו מדבר ואינו שומע מקים דברו של הקדוש ברוך הוא ק"ו אנחנו. והנה הרמב"ן הקשה כנגד הדעת הזה ואמר כי מאחר שאמר לו יתב' קח את המטה יש במשמעו שיכה בו שאם היה רצונו יתברך שידבר בלבד מה ענין המטה בידו, ועוד שאין הנס גדול בדבור מן ההכאה כי שניהם שוים בהמנעות אצל הסלע, ועוד שאיך יאמר על זה מעלתם בי. והדעת הב' הוא לחז"ל גם כן שאמרו שהיה החטא כשהקלו בכבודם של ישר' ואמרו להם שמעו נא המורים ולמדו מכאן שהמזלזל בכבוד הצבור כאלו מחלל את השם וכבר הקשה על זה הדעת שמצינו שמרע"ה במשנה תורה אמר להם יותר מהזלזול הזה שאמר ממרים הייתם עם ה' מיום דעתי אתכ'. ואם חטא בזה איך שנה באולתו. והדעת הג' הוא לרב הגדול המימוני שכתב שהיה חטאו של משה במה שכעס בחנם על ישראל והכעס בחק כסילים ינוח, והוא מדה מגונה כל שכן באדון הנביאים כי יחשבו הרואים שהיה האל יתברך כועס עליהם ולא היה הדבר כן כי הוא יתברך לא כעס עליהם בשאלם הדברים ההכרחיים כמים וכמן, וכבר הקשה הרמב"ן גם על הדעת הזה שהכתוב אומר מריתם פי לא האמנתם בי מורה שהיה עונש על מעוט אמונה לא על הכעס. ויותר היה ראוי שיחשב לו עון כאשר קצף משה על פקודי החיל בחנם כ"ש שהכתוב לא יעיד שכעס משה ואמנם מאמר שמעו נא המורים תוכחה היתה על דרך ממרים הייתם עם ה' לא כעס וקצף. והדעת הד' הביא הרמב"ן משמו של רבינו חננאל והוא נמשך אחריו שהיה החטא אמרם נוציא לכם מים והיה ראוי שיאמרו יוציא ה' לכם מים כמ"ש בתת ה' לכם בערב בשר לאכול. וגם הדעת הזה מבואר הנפילה הוא כי כבר פירשתי שאמרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים הוא בתמיה וה"א המן הסלע הוא ה"א התימה כמו הרצחת וגם ירשת הנגלה נגליתי להגיד שלא היה אפשר להוציא המים משם בכחם כי אם בכח אלהי וע"ד הפלא והנה הרמב"ן עצמו מפרש הפסוק כן אחר זה. והדעת הה' הוא שהיה החטא בשהכה במטהו פעמים כי אלו הכה פעם אחת לא היה בו חטא ויקשה על הדעת הזה כמו שכ' הראב"ע ענין אהרן שלא הכה אפילו פעם אחת כי משה היה המכה ועכ"ז נענש אהרן. והדעת הו' אמרו אנשים שהיה חטא משה ואהרן שלא אמרו שירה על יציאת המי' מן הסלע וישראל אמרו שירה וע"כ נענשו משה ואהרן שלא יבואו אל הארץ בחברת ישראל. ואלה אמרו שאז ישיר ישראל ובאר חפרוה שרים היה על זה הסלע בפע' הזאת. אבל אין הדבר כן כי כמה מסעות מקדש אשר במדבר צין עד בארות שבו היה ענין המים והשירה וכמו שאפרש במקומו. והדעת הז' הוא מאנשים אחרים שסברו כמו שכתב הראב"ע שישראל אמרו שיוציאו המים מסלע אחר וראיתם המן הסלע הזה נוציא לכם מים ומשה פחד מלהחליף דבר השם בסלע אשר אמר לו ובעבור שלא הוציא' מהסלע ששאלו ממנו ע"כ נענשו וז"ש לא האמנתם ולא קדשת'. וגם זה הפי' אינו נכון כי הכתוב אומר מרית' פי ואם עשו מה שצוה לא מרו את פי השם. והדעת הח' הוא דעת הראב"ע עצמו וענינו שמשה בכעסו הפסוק הדבקות שהיה לו בשם אשר בו יעשה האותות והמופתים והדעת הזה קבץ משאר הדעות כי הוא אומר שמרע"ה מתוך הכעס כדברי הרמב"ם חטא כשלא דבר והכה כדעת הראשון ושלא יצאו מי' בהכאה הראשונה והוצרך להכות שנית כדברי הדעת הה' כי כן עשה הר"ן שחבר דעת משאר הדעות. והדעת הט' הביא בעל ספר העקרים שהיה החטא לפי שהם מעצמם לא דברו אל הסלע שיתן מימיו כי בהיות הנביא בשם ה' גוזר על דברים הטבעיים שישתנו ויגזור אומר ויקם לו יתגדל ויתקדש שם האלהים וכמו שעשה אליהו באמרו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. וכן באמרו אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים וגומר ושזה היה חטאו של משה שלא מלאו לבו לקדש שם שמי' בפרהסיא. ומשם למד יהושע באמרו שמש בגבעון דום. והנה גם זה בלתי נכון כי הנה בצור בחורב שרבו העם עמו לא עשה משה דבר מזה והשם צוהו מה יעשה. וגם כאן בא אליו הדבור מה יעשה ואיך יחשב לו אם כן לעון. והדעת הי' ראיתי בדברי אחד מחכמי הדור והוא שמשה לא חטא ואם נמצאו פסוקים מורים על חטאו כך נמצאו פסוקים מורים שלא היה בחטאו העונש שנאמר ויתעבר ה' בי למענכם ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם. והשכל מורה שאיש שלם כמוהו לא יהיה חוטא חלילה. ובהכרח ראוי שנפרש הפסוקים המורים על חטאו כי כן דרך הכתובים המכחישים זה את זה, ונאמר מה שאמר הכתוב מעלתם מריתם לא האמנתם לא קדשתם הם ממין מה שנאמר בעכן ומעלו בני ישראל ונאמר שם חטא ישראל ומבואר שלא חטא אלא עכן בלבד וכלל האומה בזה על דרך העברה ואין בכלל מה שבפרט. וכל שכן שלא מהקושי שבהיות ישראל חטאים ומורדים יוכללו עמהם משה ואהרן אף ע"פ שלא חטאו והכתוב אומר המה מי מריבה אשר רבו בני ישראל את ה' הוי רב את יוצרו ויחס למשה זה בהיותו בתוכם אף ע"פ שהוא לא חטא וכן תמצא במן שאמר יתברך למשה עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי וכלל משה ואהרן במאמר ההוא אף על פי שלא חטאו בו כי כן דרך הלשון לדבר. ואמנם עונש משה ומיתתו היה בעון דורו שלא היו ראויים להכנס לארץ על ידו ולכך אמר לכן לא תביאו את העם הזה אל הארץ ולא אמר לא תבואו כי היה העונש הזה לישראל לא למשה ולאהרן וזה אמרו ויקדש בם כמ"ש נורא אלהים ממקדשיך וגו' כי מבואר הוא שאם היו ישראל נכנסים לארץ על ידי משה ואהרן לא היו מתעצלים כל כך בכבושה וחלוקה ולא היו מניחים את האויבים בארץ וכבר נמצאו לחז"ל דברים מורים על הדעת הזה אמרו במסכת שבת פרק במה בהמה. שאלו מלאכי השרת להקב"ה מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון אמר הקדוש ברוך הוא מצוה קלה צויתיו ולא יכול לעמוד עליה. אמרו אם כן משה ואהרן שקיימו כל התורה למה גזרת עליהם מיתה אמר להם מקרה אחד לצדיק ולרשע ע"כ. והוא מורה שמשה אדונינו לא חטא אבל היה שלם ותורתו שלימה. והדעת הזה גם כן אינו נכון כי הוא מכחיש את הפסוקים שבסדר הזה במיתת אהרן ושבסדר פנחס. ובסוף סדר האזינו ביארה התורה שמשה ואהרן לא נכנסו לארץ מפני מה שחטאו במי מריבת קדש ולא היה זה עונש לישראל אלא להם. הראיתיך בעיניך כל הדעות וכמה רחוקים מן האמת ולבך תשית לדעתי: ודעתי בזה שמשה ואהרן שניהם נענשו בעבור עונות שעשו אם אהרן בעון העגל. ואם משה אדונינו ענין המרגלים, לא שהיה אהרן מעובדי העגל ולא שהיה משה מדור המרגלים חלילה להם מרשע. אבל אהרן כמו שהתבאר במקומו שלא בכוונה רעה עשה את העגל ועם היות כוונתו לעכב את העם ולהנהיגם בנחת עד בא משה הנה נמשך ממנו מה שנמשך. ולפי שהעם לקחו מיד השם ככל חטאתם מהם מתו במגפה ומהם ע"י חרב ולא באו אל הארץ אשר אמר ה' לתת להם הנה היה אהרן בזה סבה מה לכן היה מהמשפט האלהי שכמו שאהרן סבב באנשים ההמה שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ שהוא גם כן ימות במדבר ולא יכנס לארץ. האמנם לפי שלא היה אהרן מעובדי העגל כשאר האנשים הפושעים לכן לא נענש עמהם והאריך אפו אליו, ונכלל במה שאמר למשה ועתה לך נחה את העם וגו' וביום פקדי ופקדתי, ולרמוז לזה נאמר שם בסוף הספור ויגוף ה' את העם אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן כלומר ואמנם אהרן ענשו שמור לו לשעתו. ואמנם חטא משה היה כי כאשר שאלו ישראל לשלוח מרגלים לא שאלו אלא וישיבו אותנו דבר את הדרך אשר נעלה בה ואת הערים אשר נבא אליהם, והשם יתברך כשצוה על שליחותם לא אמר אלא ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן והנה משה אדונינו הוסיף מעצמו בשליחות מה שישראל לא שאלו עליהם, והקב"ה לא צוה בם, והם שיראו את העם היושב בארץ החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב ומה הערים הבמחנים אם במבצרים, והשאלות ההמה שהוסיף משה לשאול מאתם אין ספק שהיו לכוונה טובה לשידעו ישראל כי עז העם והערים גדולות ובצורות בשמים כדי שיכירו וידעו כי הגדיל ה' לעשות עמהם חסד להורישם מפניהם, וכמו שאמר משה במשנה תורה שמע ישראל אתה עובר היום את הירדן לבא לרשת גוים גדולי' ועצומים ממך ערים גדולות ובצורות בשמים עם גדול ורם בני ענקים וגו' וידעת היום השבות אל לבבך כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא ישמידם והוא יכניעם לפניך וגו'. אבל נמשך מזה מה שנמשך שבתשובת השאלות האלו אמרו המרגלים עז העם והערים בצורות באופן שהמסו את לב העם ודברו בה' ובמשה, ומפני זה נגזרה עליהם גזרה שלא יכנסו לארץ וימותו כלם במדבר, ולפי שמרע"ה היה סבה למקרה כזה לכן היה מהצדק האלהי שגם הוא שסבב שימותו הדור במדבר ולא יכנסו לא יבא שמה כי שגגת למוד עולה זדון. ומפני ישראל חטאו על זה במזיד ומרע"ה חטא בשוגג ובכונה טובה חס הקדוש ברוך הוא על כבודו ולא הביא גזרתו בתוך גזרת העם והאריך אליו אפו כמו שהאריך לאהרן במעשה העגל וכאשר בקדש ובמדבר צין התלוננו ישראל על המים ובדברי תלונתם העירו פעמים הרבה על היות משה ואהרן סבה למיתת העם במדבר ובעבורם לא נכנסו לארץ כמו שאמרו ולמה הבאתם את קהל ה' אל המדבר הזה למות שם אנחנו ובעירנו ומשה ואהרן התעצבו בשמעם הרמז ההוא, וצוה השם למשה שהוא ואהרן יקהילו את הקהל אל הסלע ושידברו ויעשו הפועל אשר זכר ובהיות שמרע"ה עבר על דברי השם ומרה את פיו כי הוא צוה אותו שידבר אל הסלע ומשה הכה אותו ולא דבר ראה יתברך להעניש שניהם שהיו שמה לא בעבור החטא הזה מהכאת הסלע אלא מפני עונותיהם הקודמים והיו אם כן מי מריבת קדש כלי אמצעי בדבר הזה ולא סבה עצמות. וקרה להם לפניו ית' כמו שפעמים רבות יקרה לאדם עם בנו האהוב אצלו שאם חטא לו יעלים את פשעו מפני כבודו ואחר כך בסבה קטנה ילקה אותו מכה רבה, ואם ישאלו ממנו למה עשית כך על דבר קטן כזה והוא ישיב לא בעבור זה עשיתי אלא מפני עונות ראשונו' שעשה והארכתי לו העונש עד עתה, וכן העונש הזה לא היה למשה ולאהרן על מי מריבה לבד כי העונש היה בעצם ואמת על מה שעשו קודם לזה וכדי לכסות עליהם ולחוס על כבודם תלה ענשם עד מי מריבה על אשר מרו דברי השם כמו שנזכר בדעת הראשון כי הוא הישר והיותר מתישב מכל הדעות אשר זכרתי, והקושיות שהעיר עליו הרמב"ן אינו כלום כי המטה לא יורה על ההכא' בהכרח. והעד לזה שבחורב נאמר לו ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך והלכת. ועכ"ז הוצרך יתברך לצוותו והכית בצור, לפי שלקיחת המטה היה כדי שבפניו יעשה הניסים, אבל לא היה שיבקע את הצור ויוציא מים בכח הכאתו אלא בדרך נס וכן נאמר לו בתחלת נבואתו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות, כלומר שיעשה באמצעותו האותות שיגזור השם, ומפני זה במכת הברד נאמר ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ולא נתחדש אז הברד מהכאת משה במטה בדבר מה, וכן היה הענין כאן, ואמנם מה שהקשה עוד הרב שלא היה הסלע בעל שכל שיבואהו צווי הש' לתת מימיו, אינו טענה כי הצווי יהיה אל נותן הצורות שישפיע באותו חומר סלעיי צורת המים פתאום, הנה אם כן מכל העשרה דעות אשר זכרתי אין אחד מהם יותר מתישב כפי הפסוקים כדעת הראשון ההוא, אבל ישארו בחזקת ספק השאלות אשר שאלתי בפרשה הזאת על עון משה וענשו על כן אמרתי שלא מתו משה ואהרן בעבור מה שחטאו במי מריבה ממה שהכה ולא דבר אלא מפני סבות אחרות עצמות הכרחיות שהיו להם רוצה לומר אהרן על העגל ומשה בעבור עניני המרגלים, ומפני כבודם לא נזכרו ענשיהם באותם הספורים ונתלו בענין מי מריבה, וכבר התבאר בטבעיות שהסבות יש מהן מקדימות ומהם מגועות, והמקדימות הם הסבות העצמיות והמגיעות יוציאו לפועל מה שמחייבות המקדימות כן היה לאהרן מעשה העגל סבה מקדמת, ולמשה מה ששאל למרגלים, ואמנם ענין מי מריבה היו לשניהם סבה מגיעה כי בהיותם מוכנים לאותו עונש מפני העונות הקודמים נענשו בענין מי מריבה והוא הוציא ענשם לפעל, וכזה עצמו אחז"ל באצילי בני ישראל במעמד הר סיני חטאו ונתחייבו כליה והאריך להם הקדוש ב"ה עד שנשרפו בתבערה. והנה יורה על אמתת הדעת הזה י"ב דברים, הא' מאשר עונש כזה לא היה אפשר להנתן לשני שרי צבאות ישראל אלא לסבה גדולה חזקה לא ענין קל כמי מריבה, הב' מאשר היתה מיתת אהרן ראשונה כמו שהיה חטאו בעשיית העגל ראשונה ומיתת משה אחרונה כמו שהיתה שליחות המרגלים אחר העגל, הג' מאשר היה העונש הזה שימותו במדבר ולא יכנסו לארץ מתיחס מדה כנגד מדה להם הם סבבו את העם שימותו במדבר לכן גם הם ימותו בו, והותרו בזה שתי השאלות הראשונות ששאלתי בפרשה, הד' שמפני זה בא הדבור לאהרן ג"כ עם משה אע"פי שלא היה צריך בענין ההוא כי אהרן לא דבר ולא הכה אבל נקרא שמה כדי לשתפ' שניהם יחד בעונש המיתה כי הנה כשהכה משה את הצור בחורב לא נשתתף עמו אהרן באותו דבר, הה' שבעבור זה לא התפללו משה ואהרן להשיב את הגזרה ולא עשו התנצלות בעד ההכאה אשר הכו או בעד הדברים אשר דברו, לפי שהיו יודעים שמפני עונותיהם הקודמים נגזרה הגזרה הזאת והותרו בזה השאלות הג' והה', הו' שלכן אמר ויתאנף ה' בי למענכם, וה' התאנף בי על דבריכם, ואם היה החטא הכאת הסלע לא היה אומר כן כי על מה שעשה או על מה שדבר התאנף לא בעבורם, ולכן לא נאמר כזה באהרן לפי שהוא חטא בעצם בעשיית העגל עם היות כוונתו לטובה לא לרעה והותרה השאלה הד'. והז' מאשר לא זכר משה בספוריו במשנ' תורה ענין מי מריבה כלל לפי שאותו חטא היה כפי הנראה לא כפי האמת ולכן זכר בעונות העם ותרעומותיהם ובתבערה ובמסה ובקברות התאוה ולא זכר ענין מי מריבה, השמיני והוא מופת חותך בדבר הזה והוא שלכן נזכר עונש משה וגזרתו בתוך גזרת עונש המרגלים שנ' בסדר אלה הדברים גם בי התאנף ה' וזה כי בתחלה אמר ויקצוף וישבע לאמר אם יראה איש וגומר זולתי כלב בן יפונה וגומר ואחר כך אמר גם בי התאנף ה' והמשיך עוד הספור בזה באמרו וטפכם אשר אמרת' וכיון שנזכר עונש משה בכלל עונש אותו הדור וגזרתו אין ספק שהיה ממינו ונמשך ממנו, והרמב"ן נתחבט בספק הזה וכתב שנזכר שם עונש משה כדי לזכור יחד עונש כל הנמנעים מעבור את הארץ עם היותם בסבות מתחלפות ואינו כן שלדבריו היה ראוי שם גם כן להזכיר מיתת אהרן וענשו ולמה יכניס בתוך גזרת המרגלים מה שלא היה ממנה, ואמנם מיתת אהרן וענשו תמצאהו בסדר והיה עקב בתוך ספור העגל יען הוא היה סבת מיתתו וכמו שאפרש שם בע"ה ולזה לא נזכרה מיתת שניהם ולא ענשם יחד כמו שנזכר ענין מי מריבה יחד, אבל בספור המרגלים שהוצרך משה במשנה תורה לזכרו ראשונה לסבה שהתבאר במקומו נזכר שם עון משה וענשו לפי שנמשך מענין המרגלים, ובספור העגל נזכר עונש אהרן לפי שהיה בעבורו. הט' שלזה אמר במשה ובאהרן האסף אל עמך ויאסף על עמיו שרמז בעמיו אשר מתו במדבר בסבתם, הי' שלכן נענש אהרן אף על פי שלא חטא בדבר מי מריבה ממה שיחשב עון למשה לא בהכאת הסלע ולא בשמעו נא המורים ולא בדבר משאר הדעות שזכרתי, אבל נשתתף בעונש הזה מפני העונות הקודמים כמו שזכרתי, הי"א שבעבור זה כשגזר יתברך על דור המדבר שלא יבואו אל ארץ לא הוציא מהגזרה כי אם יהושע וכלב אך משה ואהרן לא הוציא לפי שהיה גזור לפניו שהם לא יבואו שמה, אמנם אלעזר לא נכלל בזה לפי שכבר מתו אחיו נדב ואביהו ואם ימותו אלעזר ואהרן היתה הכהונה מבוטלת, ואמנם פנחס ידעת שלא היה בן עשרים בעת הגזרה וכמו שיתבאר זה בפרשת פנחס אצל מנין השבטים, הי"ב מאמר המשורר ויקציפו על מי מריבה וירע למשה בעבורם כי לא אמר שחטא בו משה אבל אמר שהרע לו בעבורם כי המרו את רוחו רוצה לומר ישראל מרה את רוח השם ורצונו, ולא זכר אהרן לפי שהוא חטא בעצם בענין העגל עם היותו לכוונה טובה. הי"ג מה שאמרו בפר"ק דסוטה כשדרש רבי שמלאי מפני מה נתאוה משה להכנס לארץ ההיא הביא בדרשתו, לכן אחלק לו לרבים ושם נאמר ואת פושעים נמנה שנמנה עם מתי המדבר רוצה לומר מפני אותו ענין שמתו הם עם היותו ע"ה שוגג והם מזידים, הנה התבאר אמתת הדרוש הזה.

Sforno Bemidbar 20:8ספורנו במדבר כ׳:ח׳

(ח) קח את המטה... ודברתם אל הסלע. כבר רבו הדעות בענין חטא מי מריבה והיה ספק אצל רבים במה חטאו משה ואהרן שנכתב עליהם לא האמנתם מעלתם (דברים לב, נא) ומריתם ואם היתה כונת האל יתברך שידברו בלבד אל הסלע מה ענין ללקיחת המטה ואם היה החטא על שהכה משה את הסלע שלא במצות שולחו במה חטא אהרן. אמנם כשנתבונן בענין המריבה ראוי שנחשוב שתהיה מצות האל בזה על אופן שיכירו רשעת מריבתם והתודו את חטאתם ושבו ורפא למו כי לא יחפוץ במות המת ובכן נבין שבזה החטיאו משה ואהרן את כונת האל יתברך ועל זה הענישם. אמנם המריבה עם משה היתה באמרם שהיתה הנהגתו בלתי שלמה במה שהביא אותם אל אותו החלק הרע מהמדבר ועל האל יתברך היתה מריבתם באמרם שהוציאם מארץ נושבת טובה אל ארץ מדבר ולהודיעם את רשעם בזה התחייב שיהיה הנס מודיע שהשליח היה מנהיג בשלמות ושהמשלח היטיב בשליחותו ולא הרע כלל. ובהיות מיני הנסים המסופרים בכתבי הקדש על אחד מג' פנים. הא' הוא נס נסתר כמו ירידת המטר וההמלט מן החלאים ומן הצרות. וזה המין מן הנסים ישיגוהו הצדיקים בתפלתם כענין ויתפלל אברהם אל האלהים וירפא אלהים את אבימלך (בראשית ב, יז) וכן ויתפלל משה בעד העם (להלן כא, ז) והב' הוא נס נגלה לא יוכל הטבע לעשותו באותו האופן אבל יעשהו אחר תנועות רבות במשך זמן. וזה המין מן הנסים יעשהו האל יתברך על ידי עבדיו עם הקדמת איזו תנועה מסודרת מאתו כענין השליכהו ארצה (שמות ד, ה) הרם את מטך (שם יד, טז) והכית בצור (שם יז, ו) ירה ויור (מלכים - ב יג, יז) וזולתם. והג' הוא מין מן הנסים שלא יוכל הטבע לעשותו בשום אופן. וזה המין יעשה האל יתעלה על ידי עבדיו בדבור בלבד שהיא פעולה שכלית ויותר נכבדת משאר תנועותיו הגשמיות כמו שהיה הענין בפתיחת פי הארץ כאמרו ויהי ככלותו לדבר וכו' ותבקע האדמה וכן בענין עמידת השמש ליהושע נאמר אז ידבר יהושע (יהושע י, יב). והנה בענין זאת המריבה היה מן ההכרח להעביר את רעת תלונות ישראל שיהיה הנס הנעשה מבאר מעלת המלך המשלח ודרכי טובו ומבאר גם כן מעלת השליח וטובו ושהוא מוכן אל שייטיב המלך על ידו לעמו. ותתבאר מעלת המשלח במין הג' מן הנסים אשר לא יוכל הטבע כלל עליו בשום אופן ובשום זמן ותתבאר מעלת השליח במין הב' מן הנסים הנעשה בתנועת השליח הראוי לזה. ובכן צוה האל יתברך שיהפך הסלע למים כאמרו "ונתן מימיו" כלומר שיהיו המים מן הסלע לא נמשכים ממקום אחר אליו וזה היה נמנע זולתי בהיותו נהפך מצורת סלע אל צורת מים כאשר העיד אחר כך באמרו המוציא לך מים מצור החלמיש (דברים ח, טו) כי אם היו המים מובאים ממקום אחר שם בנס לא יהיה הבדל בין צור חלמיש לזולתו. וזה המין מן הנסים לא יוכל עשוהו הטבע בשום אופן ולא בשום זמן וצוה שזה יהיה על ידי דבור עבדיו כאמרו ודברתם אל הסלע למען יכירו ישראל שהיה זה הנס מן המין הג' כאמור לא שיהיו מים נגרים שם ממקום אחר ובזה ידעו גודל וטוב המשלח וישיבו אל לבם שאף על פי שהוציאם ממצרים אל המדבר אין בזה רעה כלל בהיותו עמהם אחר שיש בידו לשים מדבר לאגם מים וזולת זה ממה שלא יוכל הטבע עליו ושאם הוא כאן הכל כאן כאמרו המדבר הייתי לישראל (ירמיהו ב, לא) וצוה עם זה שאחר שיהפך הסלע למים יוציא משה אותם המים להם במטהו לשבטיהם כאמרו במחוקק במשענותם (להלן כא, יח) ולזה המין מן הנסים אמר קח את המטה וכו' והוצאת להם מים מן הסלע וכו'. והנה משה ואהרן הסכימו לעשות המין הב' מן הנסים ולהגיר המים אל הסלע ממקום אחר כמו שעשו ברפידים כאמרו והכית בצור ויצאו ממנו מים, כי לא בטחו שיקיים האל יתברך את דברו לעשות לישראל המין הג' מן הנסים בחשבם את ישראל אז ממרים מאד עד שיהיו בלתי ראוים אליו ושינחם ה' על הטובה. ובכן עשו את דרך מין הב' מן הנסים במטה אשר בו הודיע מעלת השליח ולא עשו את דרך המין הג' אשר בו יודיעו לישראל מעלת המשלח וטובו ולזה נכתב עליהם לא האמנתם בי שהרצון בו לא בטחתם בי שאעשה מה שאמרתי ומעלתם בי (דברים לב, נא) שחיללתם כבודי ולא הראיתם למריבים את סכלותם ומריתם פי בשלא שמרתם מצותי.

Minchah Belulah Bemidbar 20:12מנחה בלולה במדבר כ׳:י״ב

ואני אומר אחרי בקשת המחילה מכל המפרשים, שחטא משה מפורסם בפסוק ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אוהל מועד, כי תמורת שהיה להם להוכיח את ישראל ולעמוד בפרץ באמור להם מדוע תריבו את ה', הידו תקצר, וכאלה רבות, נסתרו אל פתח אוהל מועד כמו בורחים; ובאלה יתיישבו כל הפסוקים, כי אילו עמדו בפרץ היה שם שמים מתקדש; ולפי דעת כל המפרשים יהיה קשה, מה היה חטא אהרן, ועל פי דרכנו יהיה מתורץ הכל.

Biur Bemidbar 20:12ביאור במדבר כ׳:י״ב

א"ה, אחרי אשר רבו הדעות במשפט המריבה הזאת ומה חטא הקדושים הללו, אגיד אף אני את הנראה לע"ד כפי פשטות הכתובים: מקדושת השם יתעלה שחסידיו ועבדיו יהיו גבורי כח, מתאמצים על כל רגשות הטבע והמיית הנפש, עושים את רצונו באין פחד ובהלה, באין עצב ואין כעס, יקרה להם ממקרי התולדות מה שיקרה, כל עת שהם בעבודת השם יתעלה לא יראו בהמיר ארץ ומלואה, וכן אמר משה לאהרן בקרבי אקדש ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י':ג'), שע"י זה תקדש השם ברבים, ותראה את כבודו על פני כל העם כשאתה רואה בניך מתים ואינך זז מעבדות השם כרגע, וכן נאמר לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת כי עם קדוש אתה לה' אלהיך (דברים י"ד:א') כי זהו קדושת השם שלא יתאבלו עבדיו יותר מדאי במות להם מת, או אם יקרה אותם מקרה ופגע אחר, וכן צוה על הכהנים הקרובים אליו יותר מבני ישראל למעט באבלם על מת. והנה ראינו שמשה ואהרן פחדו את הנקהלים וברחו מפניהם אל פתח אהל מועד ושם נפלו על פניהם, כי חלף כחם, עד אשר נגלה כבוד השם ואמר שישוב להקהיל את העדה, לכן אמר להם יען לא היתה אמונתכם בי חזקה כל כך להראות קדושתי וכבודי לעיני בני ישראל, לעמוד על מעמדכם בתוך הנקהלים עליכם, בלי פחד ומורך הלב, ויעשה ההמון מה שיעשה, ועבדי ה' לא יראו מהמונם ושאונם, ולא יזוזו ממצבם, הנה אינכם מוכנים לצאת ולבא לפני הקהל הזה, הלחם להם מלחמות גדולות ונוראות, ולסבול טרחם ומשאם, כי צריך לזה איש גבור חיל מושל ברוחו ולבו כלב האריה, לא יחת מפני כל, והנה במקום אחר אמר אשר מעלתם בי, ע"ד שאמרו רז"ל הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, כי בעדך אל הקדושים ההם הקצור בקדושת השם למעילה יחשב, ואשרי מי שיחשוב לו ה' עון כזה.

Shadal Bemidbar 20:12שד״ל במדבר כ׳:י״ב

יען כי לא האמנתם בי: משה רבנו חטא חטא אחד, והמפרשים העמיסו עליו שלושה עשר חטאים ויותר, כי כל אחד מהם בדה מלבו עון חדש, כי הנה דון יצחק אברבנאל הביא עשר דעות והוסיף עוד אחת מדעתו, והרשב"ן במגן אבות דף ע"ה הוסיף דעת אחרת, ורמבמ"ן הוסיף עוד אחרת, ואולי עוד כמה דעות אחרות נכתבו, ואני לא ידעתין; אשר על כן כל ימי נמנעתי מהעמיק החקירה בדבר הזה, מיראה שמא מתוך חקירותי יצא לי פירוש חדש, ונמצאתי גם אני מוסיף עון חדש על משה רבנו. והנה לשעבר נחה שקטה דעתי בדעת רמבמ"ן שהיה החטא במה שפחדו מהקהל וברחו מפניהם אל אוהל מועד, ובפרט כי מצאתי כמחשבתו כן חשבו שלושה חכמים אחרים, האחד ר' אברהם ביבאגו בספרו דרך אמונה (מאמר ב' סוף שער ו') שכתב וז"ל: עם שאני נפלא למה לא אמרו החושבים שמשה רבנו חטא (אמר שד"ל: דעת החכם הזה הוא כי משה רבנו ע"ה לא חטא, והיא הדעת העשירית שהביא דון יצחק, גם בעל העקדה הביא דבריו וסתר אותם, ועכשו המחבר מדבר לדעת האומרים שמשה חטא, והוא תמה למה לא אמרו) היות חטאו על שלא קידשו את הש"י, (כמו שכתוב ויבא) משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אוהל מועד, שיורה קבלתם מהקהל פחד ורעדה, אשר לא היה ראוי אליהם, אבל יבטחו בש"י, ויאמינו בו כי לא יעזוב את חסידיו, וכי הקהל לא יכול להזיקם, כי זה דרך מקדש את השם, ומה שלא קידשו את השם, נמנה זה להם למרי ומעל, והתחייבו מיתה עכ"ל. והשני הוא בעל מנחה בלולה,וז"ל: ואני אומר אחרי בקשת המחילה מכל המפרשים, שחטא משה מפורסם בפסוק ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אוהל מועד, כי תמורת שהיה להם להוכיח את ישראל ולעמוד בפרץ באמור להם מדוע תריבו את ה', הידו תקצר, וכאלה רבות, נסתרו אל פתח אוהל מועד כמו בורחים; ובאלה יתיישבו כל הפסוקים, כי אילו עמדו בפרץ היה שם שמים מתקדש; ולפי דעת כל המפרשים יהיה קשה, מה היה חטא אהרן, ועל פי דרכנו יהיה מתורץ הכל עכ"ל. והשלישי הוא קדמון מהנזכרים, הוא בעל ס' אַות נפש (לא אות נפש, כקריאת וואלפיוס ודע ראססי), והוא פירוש על הראב"ע על התורה, ויש מיחסים אותו לרלב"ג, והוא שיבוש, והוא נמצא בכ"י ביד ידידי החכם כמ"ר יוסף אלמנצי הי"ו, ולא נזכר בו שם המחבר, וההקדמה מתחלת במילות: אות נפש שואף רוח ורודף קדים. –והנה המחבר הזה כשהגיע לפרשת חקת יצא ממחיצתו שאינה אלא לבאר דברי הראב"ע, והרחיב פה והאריך לשון עד שלושה דפים לפרש חטא משה ואהרן, ולהיות הס' יקר המציאות מאד, ראיתי להודיע טיבו לרבים, וזה לשונו: ואחר אשר פירשתי דעת אבן עזרא בשגגת חטא משה ואהרן ע"ה, נבאר דעתנו בו כי כל מה שפירשו המפרשים אינו מספיק, כבודם מונח במקומו, לפי הנראה לנו. ותחילה נבאר הספקות והסתירות הנראות בפירוש כל אחד מהם, כי בעברי על זה הסיפור נתתי לבי לדרוש ולתור, מה פשעם ומה חטאתם ועל מה נענשו הגדולים האלה, ועיינתי במה שפירשו בו המפרשים ולא ראיתי בו פירוש מספיק לפי הענין ולפי לשון הפרשה. כי לפי הר"ם אשר פירש כי החט (אמר שד"ל: כן הוא בכ"י, ולא רציתי להגיה, כי כן מצאתי בהרבה ספרים כ"י, והיה זה כדי להבדיל חטא, שם העצם מן חטא,פועל) היה בעבור הראותו מידת הכעס באמרו שמעו נא המורים, אשר לא היתה אז ראויה במקום ההוא, יקשה למה נענש אהרן, כי משה לבדו אמר; גם יקשה עליו אמרו יען לא האמנתם בי, (וכי) זה מיעוט אמונה וחסרון קדושה, אם כעס עליהם בהיקהלם לריב על המים, אחר אשר ראו עיניהם המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר עשה להם ה' זה ארבעים שנה במדבר? כי אם ביקשו מים בנחת ויישוב ואמרו למשה התפלל בעד עבדיך על המים, בלא קצף ובלא מריבה, היתה השאלה נכונה וראויה, אחר הצטרכם אליהם, כי זה מהדברים ההכרחיים לבני האדם וכל שכן למחנה גדול כזה? אך אמנם משה ע"ה לא כעס עליהם על השאלה, אך כעס עליהם על איכות ענינה, ר"ל בהיקהלם דרך מרי ושקשרו לריב עמו כדרך המורדים במלכם. ולכן אומר אני כי בדין כעס עליהם להוכיחם ולהשיבם מדרכם הרעה. ועוד הוא מאריך בקושיות על הרמב"ם ושאר המפרשים, ואח"כ הוא מבאר דעתו ואומר, ונאמר כי הנביא הוא בעל הבריאה השלמה אשר הכוונה אליו במציאות השפל, והוא מִכת המחוייב, יעשה פעולות הראויות, וישיב המענים הדוחים, לפי המקומות והענינים, ויגער ויכהה, ויבטיח ויקדים בגמולים טובים או בהפכם, או בהשגת המבוקש או בבלתי השגתו, הכל לפי הראוי, לפי הכתות והדעות, או לפי המבוקש שי ימשך ממנו קדושת ה', בהראות פעולה נראית בגזרתו, ולא יתרשל וימתין להשיב לפי הענין ההוא, ויבטח בה' לקיים מאמרו, אחר שהוא מן הראוי למען ספר שמו, כי כן מצאנו במשה ע"ה שאמר לפרעה התפאר עלי וגו' (שמות ח' ה'), בלי הקדמת נבואת ה' אליו בזה, אבל בטח שלא יביישהו, כמו שאמר אבן עזרא, אחר שהתשובה ראויה לפי המבוקש להתפרסם יכולת ה' בעולם השפל, שהיו כופרים בו פרעה ועבדיו. וכן עשה ג"כ בהיקבץ קרח וכל עדתו לחלוק על הכהונה, ענה תיכף בקר ויודע ה' את אשר לו (למעלה ט"ז ה'), וכל הנמשך אחריו, ולא נתרשל להשיב עד בוא דבר ה', אחר שהענין והמקום היו גורם וגוזר התשובה, וגזר והגביל זמן מדעתו שיוכיח בו ה' למי תיאות הכהונה ומי בחר עליה, בוטח כי יהיה כגזרתו. ועל כן התלוננו כל עדת ישראל ממחרת על משה ואהרן, ואמרו אתם המתם את עם ה' (למעלה י"ז ו'), ר"ל אתם מדעתכם הגבלתם זמן ההוכחה על ששבט לוי נבחר ואהרן כהן גדול, ובעבור קריבותכם אל ה', ובעבור שלא נספק בתורה הנתונה על ידיכם שמע ה' לקולכם והמית החולקים עליכם, אבל אין זה מופת חותך שנבחר שבט לוי, ולא אהרן. וזהו שאמר ה' יתעלה (שם שם י"ז) דבר אל בני ישראל וקח מהם מטה מטה לבית אב, והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל וכו', כי כאשר פרח מטה אהרן לבית לוי, היה מופת שהשבט נבחר, ואהרן נבחר לכהן גדול, שהוא היה הראוי שבכל השבט; כי נראה כי עתה לא הריבו עמו רק על חילוף הבכורות שהיו מקריבים קודם שנבחר שבט לוי, ואל זה רמז באמרו כי כל העדה כולם קדושים, ר"ל עדת הבכורות, כמו שפירש אבן עזרא. וכן מצאנו בשמואל הרמתי כשנקבצו ישראל לשאול להם מלך, אשר לא היתה השאלה ההיא ראויה, כאשר היה להם מנהיג נכבד ונביא ה', כי אם בניו לא הלכו בדרכיו, אשר מינה שופטים עליהם, (היה להם) לשאול שישפטם הוא עצמו כבראשונה, או שימנה אחרים יראי אלהים אנשי אמת, והדבר הקשה יביאון אליו, וזהו שחרה בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך, ואמר ה' יתעלה אליו שמע בקול העם כי לא אותך מאסו וכו' (שמואל א' ח' ו-ז) ר"ל אחר שמיניתי להם דבר טוב ונאמן, והם שאלו להם מלך, לא הדבר מאסו, רק הממנה מאסו; ושמואל הזהירם על זה פעמיים ושלוש, ר"ל שלא ישאלו להם מלך, כאשר תמצא בעת פירסום בחירת שאול במצפה, אמר להם (שם י' י"ט) ואתם היום מאסתם את ה' אלהיכם, וישראל חשבו להתנצל מזה אחרי שמצאו בתורה שום תשים עליך מלך, בלי הגבלת זמן, חשבו שיהיה הרשות נתונה להם להקימו כשירצו ויהיה להם לב אחד להקימו, מבלי הבטה לפרנס הדור אם הוא ראוי אם לא, ולכן החזיקו בטעותם, וזהו שאמר להם שמואל בחדשו המלוכה בגלגל ותאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו (שם ח' י"ט) ולהשיבם מטעותם ולהודיע להם שחטאו ושייתנו תודה לה' וערפם לא יקשו עוד, כי כפירת העון שתי עונות, אמר להם שמואל בלי מצוות ה' אליו, הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר (שם י"ב י"ז), כי אם נצטוה מה' לומר להם זה, לא היה צריך להתפלל על הקולות והמטר, ובטח בה' שישמע תפילתו, אחר שהיה ראוי להודיע ולפרסם להם רעתם וחטאתם אשר מאסו ה' ודברו, כי אולי חשדוהו שחרה לו בעבור הסרת הגדולה מבניו, וכאשר ראו ישראל הקולות והמטר בעת הקציר, אשר לא היה משפט הארץ ההיא, כאשר הקדים להם שמואל, שבו אל ה' והודו על חטאתם, באמרם (שם שם י"ט): התפלל בעד עבדיך וכו' כי יספנו על כל חטאתינו רעה וכו'. וכן אליה בהר הכרמל, בהתפקר הדור ההוא לעבודת הבעל וכיחשו בה', אמר להם (מ"א י"ח כ"א, כ"ג, כ"ד) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, ויתנו לנו שניים פרים, והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים, ועשה כל הפעולות הנכבדות, ר"ל בנין המזבח, ושתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב, והתעלה סביב ללכת המים סביב למזבח, כדי שיתפרסם עוצם יכולת ה' ונפלאותיו לדור הרע ההוא המסופקים ביכלתו ומציאותו ברדת האש ותאכל העולה, והמים אשר בתעלה ליחכה, והכול עשה אליהו ע"ה בלי הקדמת צוואת ה' אליו, אחר שהיה מן הראוי לעשות כן לפי הזמן והענין. ואחר זאת הקדמה נאמר כי כאשר נקהלו ישראל על משה ואהרן וביקשו המים אע"פ שלא ביקשו אותם בדרך נכונה, אבל בריב ומצה, היתה התשובה הראויה להם להבטיחם על שאלתם ולומר להם אל תיראו כי לא ימית אתכם ואת מקניכם בצמא, הלא כילכל אתכם במן מ' שנה, והיכה צור ויזובו מים ולא חסרתם דבר, לכן בה' אל תמרודו. מכל מקום (היה) ראוי לגעור בהם ולכהות על המריבה, לא שירפו ידיהם ויבהלו להשיב, כי מתנאי הנביא מידת הגבורה, לא יחת ולא ישוב מפני כול. ושני הנביאים האלו אשר נשלמו במידות ובשכליות ורעו את העם מ' שנה במדבר, והם משה ואהרן, לא תמצא שהשיבו להם שום דבר בהיקהלם עליהם על דבר המים, אבל רפו ידיהם, ומן המערכה נסו והלכו אל אוהל מועד מפני הקהל, כאמרו (פסוק ו') ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אוהל מועד, ואמר אבן עזרא כדמות בורחים. עד כאן לשון בעל אות נפש, ועוד האריך. ואמנם אע"פ שהסכימו לפירוש זה ארבעה חכמים מזמנים שונים ומארצות רחוקות, בלי שידע אחד מהם מחשבת חברו, ואע"פ שגם אני בפירוש הזה בחרתי במשך ט"ו שנים ושיבחתיו לתלמידי, מכל מקום הנני רואה עתה כי אין משמעות הכתובים מסכמת עם הפירוש הזה; כי הנה ה' לא הוכיחם כלל על אשר פחדו ועל אשר לא דיברו, והנה העיקר חסר מן הספר, ובפרט מילות על אשר מריתם את פי (למטה בפסוק כ"ד) לא יתיישבו כלל לפי הדעת הזאת, אלא בדוחק גדול, ואמיתת משמעותן אינה אלא שהיה שם צווי שלא קיימוהו, לא שחסרה להם הגבורה הראויה להם. גם מילות ויבא משה ואהרן מפני הקהל, אין שום הכרח שהכוונה לומר שהלכו כדמות בורחים (כדברי ראב"ע), כי "וינוסו" אין כתוב כאן, ומילת מפניהם אין ענינה אלא שהתרחקו מהיות לפניהם, על דרך ויסע עמוד הענן מפניהם (שמות י"ד י"ט). והרב החכם בעל ס' באר שבע, בספרו על התורה הנקרא צדה לדרך, הביא דברי בעל מנחה בלולה (בלי להזכיר שמו על הקלקלה), וכתב עליהם: ואני אומר שכל המפרשים לא רצו לפרש כן, כי הוא פירוש משובש, שאינו כדי לדבר הימנו כלל, שהרי מקרא מלא כתוב על אשר מריתם את פי, שעבר על דברו, ולפי פירושו לא עברו על דברו, אלא שלא הוכיחו את ישראל. ועוד האריך. גם בעל הרכסים לבקעה דחה פירוש רמבמ"ן. והנני רואה עתה כי משמעות הכתובים אינו אלא כפירוש רש"י וכל הקדמונים, שהיה ציווי ה' ית' שי דברו אל הסלע ממש, וכמו שכתב בעל העקדה שהיה להם לומר אל הסלע: כה אמר ה', הסלע, תנה מימיך וישתה העם הזה, וכיוצא בדברים האלה, כאשר ידבר איש על רעהו בעל דעת כמוהו. הלא כה עשה אח"כ יהושע, שאמר (יהושע י' י"ב) שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. הן אמת כי (כדברי הרמב"ן) אין הנס גדול בדיבור מבהכאה, כי הכול שווה אצל הסלע, אבל מכל מקום לעיני ההמון הדיבור אל הסלע היה מתמיה יותר, והיה שם שמים מתקדש יותר. ומה שאמר הרמב"ן כי מאחר שציוה: קח את המטה, יש במשמע שיכה בו, איננו נכון, כי אחר שאמר לו ה': ודברתם אל הסלע, ולא: והכיתם, היה להם לדבר ולא להכות, אלא שבשעת הדיבור היה להם לנטות ידם במטה על הסלע, בריחוק מקום ובלי לנגוע בו. והנה חטאת משה ואהרן היתה מרי (ככתוב להלן כ"ד), כי לא עשו כאשר ציום ה'; ונקראת ג"כ מעילה (דברים ל"ב נ"א) שענינו חסרון נאמנות, כי לא נאמנו עמו, כשלא דיקדקו לשמור דברו לעשות ממש כאשר ציום; וכאן נקראה חסרון אמונה (לא האמנתם בי) לא שהם לא האמינו באלהים, ושחשבו שיוכל להוציא מים מן הסלע בהכאה ולא יוכל להוציאם בדיבור (כי זה דבר שאין הדעת סובלתו); ולא שחשבו שאפילו בהכאה לא יצאו, וכמו שיוכל המתעקש להבין ממאמרם: המן הסלע הזה נוציא לכם מים, כי אמנם אם לא האמינו שיצאו המים, למה הקהילו את הקהל אל פני הסלע? הלא אין ספק כי באמרם: המן הסלע הזה וגו' לא היתה הכוונה אלא לומר: הייתכן בדרך הטבע שמן הסלע הזה יצאו מים? לא! ועתה התיצבו וראו את אשר יעשה ה', כי הוא יוציא לכם מים מצור חלמיש, ולא היה בזה חסרון אמונה כלל. אבל מאמר יען לא האמנתם בי להקדישני ענינו: יען לא קידשתם אותי (לדבר אל הסלע, שדבר מתמיה כזה היה גורם קידוש ה' גדול מאוד בעיני ההמון), כאילו לא האמנתם בי (שאוכל לעשות כדבר הזה, להוציא מים בדיבור). והרי זה דרך מליצה נהוג הרבה. והוא הנקרא metonymia, (החלפת מילה אחת באחרת מתוך סמיכות המושגים או לשם קיצור), ודוגמתו כל משנאי אהבו מות (משלי ח' ל"ו), אין הכוונה שהם ממש אוהבים רעת עצמם, כי זה בלתי אפשר, אבל שמע שהם כאילו היו אוהבים רעת עצמם; וכן חושך שבטו שונא בנו (שם י"ג כ"ד), והלא אינו חושך שבטו אלא להיותו אוהב את בנו, אבל הנמשך ממעשיו הוא כאילו היה שונאו, כי הוא גורם לו שיהיה נער משולח ובעל מידות רעות; וכן וימאסו בארץ חמדה (תהלים ק"ו כ"ד), והם לא מאסו בה, כי גם המרגלים אמרו טובה הארץ מאד מאד, רק פחדו מגבורת היושבים בה, ואמרו (למעלה י"ד ג) ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזאת לנפול בחרב. והיותר קרוב לעניננו הוא מה שאמר שמואל לשאול (שמואל ב' ט"ו כ"ו) כי מאסתה את דבר ה', והוא באמת לא מאס את דבר ה', אבל מרה את דברו מחמלתו על אגג ועל מיטב הצאן והבקר. אבל איך היה ומהיכן נמשך הדבר הגדול והנורא הזה שקדושי ישראל משה ואהרן חטאו ומרו את פי ה', נראין הדברים שהכעס הוא שגרם להם, ובפרט כי נצטווה לקחת בידו המטה, שהיה בו פרח וציץ ושקדים והונח לפני ה' למשמרת לאות לבני מרי, ובהיותו בידו נצטייר בלבו מרי העם הזה, שכמה פעמים התלוננו על ה', לפיכך במקום שהיה לו לדבר אל הסלע, דיבר אל העם ואמר להם שמעו נא המורים, וכמו שפירש הרשב"ם: שמעו נא המורים, כמו שהמטה הזה שיש בו שקדים מוכיח שהוא למשמרת לאות לבני מרי. והנה הכעס הוא שגרם לו למרות את פי ה', אך לא על הכעס נענש (כדעת הרמב"ם), אלא על שלא דיבר אל הסלע. וכן אמר ר' אלעזר בן עזריה בספרי פרשת מטות (פיסקא ק') (והביאו רש"י למטה מ"א כ"א), בשלשה מקומות בא (משה) לכלל כעס ובא לכלל טעות.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 20:3-5רש״ר הירש במדבר כ׳:ג׳-ה׳

(ג) וירב העם – אותו ״עם״ שנאמר עליו בפסוק א: ״וישב העם בקדש״. כאשר הגיעו לקדש, שמחו על שחזרו לארץ נושבת, ואז פתאום אירע להם מחסור מים, דבר שלא סבלו ממנו בכל מסעותיהם במדבר. הם חשו שמשה ואהרן בגדו בהם – ורימו אותם! לפיכך ״וירב העם עם משה״. ולו גוענו וגו׳ – ״גוויעה״ היא מוות טבעי ללא ייסורים (עיין פירוש, בראשית ו, יז). כל מתי המדבר, שנגזר עליהם שלא ייכנסו לארץ, מתו ב״גוויעה״. כולם מתו ״לפני ה׳״; השגחת ושמירת ה׳ לא עזבו אותם עד נשימתם האחרונה. מיתתם הייתה בדרך הטבעית של מות כל האדם ולא נגרמה על ידי אסון יוצא דופן כלשהו – ואילו אנחנו נמות בצמא! (ד) ולמה הבאתם – אין זה רצון ה׳; אלא אתם הבאתם את זה, ובכך בגדתם ב״קהל ה׳״. ה׳ רוצה לקיים אותנו, הוא רוצה לחיותנו ולהכניסנו לארץ המובטחת לנו; שכן אנו קהל אנשים השייך לה׳, והוא רוצה לשומרנו בחיים למען עתיד מאושר. אולם אתם הבאתם את כל הקהל הזה אל המדבר הזה למות שם, אנחנו ובעירנו בייסורים גדולים. ובעירנו – הכתוב משתמש כאן בשם ״בעיר״, שהוא כינוי לבהמות הנתונות תחת שליטת דחפיהם הטבעיים (עיין פירוש, שמות כב, ד). כאן הבהמות קרויות כך מתוך התייחסות לצורך הדחוף לשתות. זוהי תלונתם: היה לכם להימנע מלעשות זאת, אם לא למעננו הרי למען בעירנו; היה לכם לחוס על היצורים האומללים שלא חטאו! (ה) ולמה העליתנו וגו׳ – תקופת המסעות במדבר שנגזרה עלינו הגיעה לסיומה. אנו צריכים כבר להיכנס לארץ זבת חלב ודבש שהובטחה לנו, אשר בעונת אביב זו אמורה להיות מבהיקה מזיו הפריחה ולבלוב האילנות. מה רב הניגוד למקום בו נמצאים אנו עתה, שאין בו אפילו מים לשתות עבורנו! זה אינו רצון ה׳; זהו מעשה ידיכם.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 20:8-9רש״ר הירש במדבר כ׳:ח׳-ט׳

(ח-ט) קח את המטה וגו׳ – לא מצאנו את המטה שביד משה מאז הניצחון על עמלק (שמות יז, ט). כפי שעולה מפסוק ט, המטה היה ״לפני ה׳״, הווי אומר שהוא הופקד במקדש, לצד ארון העדות. מטה האלוקים ביד משה ציין את משה כשליח ה׳. כל אימת שמשה נענע מטה אלוקים זה, כל פעם שהטהו או הכה בו לפני מאורע שניתנה עליו התראה מראש, הורה הדבר שהמאורע העומד להתרחש יבוא כתוצאה מהתערבות מידית ישירה של ה׳. העם האשימו את משה ואהרן שהם בגדו בשליחותם האלוקית. לא ייתכן שהיה זה על פי רצון ה׳, כך טענו, שהם יובאו אל מקום חסר־מים זה; אלא משה ואהרן בזדון לבם הביאו את העם אל המקום הזה כדי להביא עליהם אסון. לא יעלה על הדעת שה׳ רוצה שימותו במדבר. ״קח את המטה״, אומר ה׳ אל משה, והראה להם שאתה עדיין שלוחי, ושמעולם לא חדלת, אף לרגע אחד, מלעמוד לשירותי. והקהל את העדה – בכוח שליחותך האלוקית כפי שהיא באה לידי ביטוי במטה אשר בידך, הקהל את ״עדת העתיד״ הזאת. ״ודברתם אל הסלע לעיניהם״: אל תשתמש במטה; אלא דברו אל הסלע ״לעיניהם״ – במעמד כל העם – וצוו על הסלע לתת את ״מימיו״, המים שכבר טמונים בתוכו. אילו היה על משה להכות בסלע – כמו בשמות (יז, ו) – היה נוצר רושם כאילו המים יוצאים כתוצאה ממעשה חדש של ה׳ שבא בעטיה של סערת העם. אך זהו בדיוק הרושם שלא צריך שיווצר. אלא העם צריך להגיע לידי הבנה, שלא משה ואהרן אלא ה׳ הוא שהביאם אל המקום הזה; ומאחר שה׳ הביאם אל המקום הזה, ועננו הנחה אותם לחנות שם, הרי שלא היה כל צורך בסערת רוחם, שנועדה לעורר את התערבות ה׳. אלא המים הנדרשים כבר ניתנו על ידי ה׳ במקום שאליו הוא כיוון אותם. די היה בדיבור אחד ממשה ואהרן אל הסלע כדי שיוציא את מימיו, שכבר היו מוכנים ומזומנים להם, ״ונתן מימיו״. ובהתאם לכך, ״והוצאת וגו׳ והשקית״ וגו׳: צורכם לא ימולא על ידי נס חדש שיעשה ה׳, אלא על ידי דיבור גרידא שיצא מפיך. דרך זו של הוצאת מים מן הסלע תביא את העם לידי הכרה בעוול הגדול שעשו למשה ולאהרן. שכן הם האשימו את משה ואהרן בכך שהביאו אותם למקום חסר מים זה בניגוד לרצון ה׳, וטענה זו תופרך עתה. שונה הדבר אם המים פורצים החוצה רק לאחר הכאת המטה בסלע. מצב כזה מותיר עדיין מקום לסברתם שמשה ואהרן הביאו אותם אל מדבר צין מדעת עצמם, שהצדק היה עמם במרדם, ושרק מרד זה ומצוקתם עוררו את ה׳ לרחם עליהם ולעשות להם נס. אילו התרחש הנס כפי שה׳ צווה, היה העם לומד שתחת הנהגת ה׳ ביכולתם לגרש מלבם את כל הדאגות; הם יכולים להיות סמוכים ובטוחים שיקבלו את העזרה הנכונה בזמן הנכון – גם ללא מטה משה. את הפירוש הבא שמעתי מהמנוח חכם ברנייס נ״ע: זה עתה הגיעו בני ישראל אל גבול הארץ המובטחת להם, וציפה להם עידן חדש. הנסים הגלויים של המדבר, יוחלפו מכאן ואילך בהנהגה בלתי נראית של ה׳ אך קרובה לא פחות, על ידי נסים נסתרים. נס זה (פסוק ח) נועד להיות המעבר ל[מצב חדש] זה של הנהגה, והיה אמור ללמד כך: מטהו של משה במדבר יוחלף בדברו של משה, מעתה ועד עולם. המסעות במדבר החלו בנס מרה, אשר הראה לישראל – לפי הבנתם העמוקה של חז״ל – שדבר מן התורה די בו להמתיק את כל המים המרים (עיין פירוש, שמות טו, כה). המסעות במדבר נסתיימו – ועתיד חדש נפתח לישראל – בנס המתואר כאן, שהיה אמור להראות שדבר משה די בו להוציא מים חיים מן הסלע (השווה גם פירוש להלן כז, יד).

R. S.R. Hirsch Bemidbar 20:10-11רש״ר הירש במדבר כ׳:י׳-י״א

(י-יא) ויקהלו וגו׳ ויאמר וגו׳ וירם וגו׳ – האם יכולים אנו להרשות לעצמנו לחקור מהם הדחפים שהיה בכוחם להשפיע על רגשותיו של אדם כמשה, עבד ה׳, אשר ה׳ בעצמו אמר עליו ״בכל ביתי נאמן הוא״ (לעיל יב, ז)? מה יכול היה להסיח את דעתו, אפילו רגע אחד מחייו, מלקיים את שליחותו כראוי? השערתנו היא כדלהלן: משה הוציא את המטה מן המקדש, שם היה מונח קרוב לארבעים שנה, לקח אותו בידו על פי ציווי ה׳, ובסמל זה של שליחותו האלוקית הקהיל את העם. כך הוא עמד שוב לפני העם – לאחר קרוב לארבעים שנה – ומטה האלוקים בידו. בתחילת שליחותו, ארבעים שנה קודם לכן, הוא נזקק למטה זה כדי לאמת את שליחותו בפני העם (עיין שמות ד, א–יז). ועתה כאב לו לחשוב, שאחר כל מה שעשה במשך אותן ארבעים שנה, עדיין לא זכה באמון עַמו ובכך שיבטחו בו. במר רגשותיו אלה שכח מה שנצטווה לעשות, ובמקום לדבר בנחת אל הסלע, הוכיח בכעס את העם. נסער כולו הוא הכה בסלע – ״וירם וגו׳ ויך וגו׳ פעמים״ – ואז פרצו מתוכו מים רבים והרוו את צמאון העם ובהמתם. וזאת התוכחה שאמר להם: ״שמעו נא המרים״ וגו׳. המרים – כבר ביארנו (פירוש, בראשית כו, לד–לה) שמשורש ״מרה״ מתקבל ״מוֹרָה״, תער, המתנגש בשֵׂעָר ומסירו בזווית ישרה. נמצא שמשמעותו הבסיסית של ״מרה״ היא: ללכת בכיוון הנגדי, ולבסוף להתנגש בדבר. מילה שנגזרה מתפיסה דומה (בלשון הגרמנית) היא ״ווידרהאריג״ [עקשן, באופן מילולי: ״הפוך השֵׂעָר״]. ״מרה״ מתייחסת בעיקר למעשים, ומציינת סירוב לשמוע בקול הזולת [מרי], באופן חיובי או שלילי; אך היא באה גם במובן יותר כללי, שבו היא מציינת התנהגות או מצב העומד בניגוד מוחלט למשאלות ולציפיות. כך נאמר על מצב של מסכנות, שבו נמנעים מן האדם כל משאלותיו: ״עֳנִי יִשְׂרָאֵל מֹרֶה״ (מלכים ב׳ יד, כו). איוב מתאר את תלונתו כ״מרי״: ״גַם־הַיּוֹם מְרִי שִׂחִי״ (איוב כג, ב); הוא לא היה יכול לנסח את תלונתו בהתאם לרצון לחבריו, משום ש״יָדִי כָּבְדָה עַל־אַנְחָתִי״, הצרה שפקדה אותו הייתה חזקה מדי מכדי לבטאה באנחותיו. ״אֲדֹנָ־י יֱדֹוִד פָּתַח־לִי אֹזֶן וְאָנֹכִי לֹא מָרִיתִי״ (ישעיהו נ, ה): ה׳ פתח את אזנו של ישעיהו, והוא לא אטם את אזנו מלשמוע תורה מפי ה׳. האוטם אזנו מלשמוע תורה קרוי ״מורה״. גם כאן, ״המרים״ אין פירושו שהם מסרבים לשמוע בקול זולתם, שכן באירוע זה לא הראו למעשה שום אי־ציות. אלא תוכחת משה היא שהם קשי עורף, ושהתנהגותם הכללית מנוגדת למה שניתן בצדק לדרוש מהם. בייחוד טענת משה היא, שהם לא מטים אוזן ללקחים שיש ללמוד מהמאורעות החשובים שעברו עליהם. על פי זה נוכל להבין את המשמעויות השונות – ה״שיטין הרבה״, כמאמר המדרש (בבמדבר רבה יט, ט) – שחז״ל מצאו בלשון ״המרים״: סרבנים [אי־ציות], שוטים [חוסר הבנה], מלמדים את מלמדיהם [התנשאות], מורי חצים [מחלוקת]. שכן ״המרים״ אינו מציין אי־ציות במובן המצומצם של המילה, אלא הוא מורה על קשי־עורף כללי. המן הסלע הזה נוציא לכם מים – לדעתנו, יש להבין שאלה זו באופן הבא: האם אנו נוציא לכם מים מן הסלע הזה? אתם העליתם כלפינו את ההאשמה שאנו הבאנו אתכם ״אל המדבר הזה״, ״אל המקום הרע הזה״, שבו ״מים אין לשתות״. ניחא, אך אם בדיבור אחד גרידא שיצא מפינו, ייתן לכם סלע זה עצמו שאתם עומדים עתה לפניו את המים שאתם צריכים, האם אז תחדלו מלהיות ״מרים״? האם אז תבינו סוף סוף שבכל מקום שהלכתם, לא אנחנו אלא ה׳ הוא זה שהנהיג אתכם שמה? במילים אלה, לא סר עדיין משה מדרך שליחותו. בתוכנן, היו מילים אלה הכנה ראויה למה שהיה צריך להתרחש ״לעיניהם״ כדי ללמדם דעת. אך ההתרגשות שבה נאמרו הדברים הביאה אותו להרים את המטה ולהכות בסלע – וזו הייתה הסטייה מהדרך.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 20:12רש״ר הירש במדבר כ׳:י״ב

יען לא האמנתם בי להקדישני – אם איננו טועים בכל גישתנו עד כה, הרי שהתרגשותו של משה נבעה מהתחושה המרה שעבודת חייו הייתה ללא הועיל. כל מה שעשה למען העם היה לשווא, משום שיחסם כלפיו היה עדיין כשל מורים קשי־עורף, שלא מטים אוזן לשמוע ולא ניתן לשנות את דעתם. מצד אחד, התרגשות זו מהווה ראיה שמשה איפשר לאישיותו העצמית לבוא לידי ביטוי, דבר שאינו ראוי לאדם כמשה; שכן אישיות השליח חייבת להידחות בפני ההכרה בשליחותו. זהו אולי הקשה שבנסיונות: לא לאבד אף פעם את הסבלנות, אלא לייחל לה׳ ולחכות לו באורך רוח. מאידך, התרגשותו של משה מעידה על ספק – אף אם רק לרגע חולף – בנוגע להצלחתה הסופית של השליחות האלוקית; לרגע, משה מסתפק אם העם יקבל על עצמו את ייעודו. האם כל זה אינו מהווה ירידה לרגע באמונה? שכן הבוטח אין לו לירא; הוא מחזיק בעוז בה׳, אף אם המצב קשה ומנוגד. אף אם שליחותו נכשלת, הוא אינו מטיל ספק בעצמו או בייעודו – וזהו המבחן האמיתי של אמונתו. שליח ה׳ נדרש לשוות את ה׳ לנגדו תמיד, שכן אין דבר שיעצור בעד ה׳ מלקיים את רצונו המוחלט; כל אשר חפץ יעשה. הכרה זו צריכה להיות תמיד אצל השליח, ושום דבר שיארע לו לא יפיל את רוחו. כמלאכים מקדשי שם ה׳, עליו לכסות עיניו ורגליו, ולעשות את עבודת ה׳ אך ורק בכוח כנפי שליחותו. האם מילוי דרישה זו אינו מהווה קידוש השם בקרב העם אשר שליחות זו מופנית אליו? לפיכך, האם טענת ״לא האמנתם בי להקדישני״ אינה נוקבת ויורדת ללב לבה של מכשלת משה? האם אינה מגדירה את מהותה הפנימית של ההתרגשות חסרת־הסבלנות של משה? אך מי יאזור עוז להשלים את הקשר שלא נתפרש בכתוב שבין החטא (״יען״) לעונשו (״לכן״)? ומי יעז להגדיר את חלקו של אהרן בחטא זה, שבעטיו הוא נמצא ראוי לאותו עונש? מכל מקום, העובדה נותרת בעינה בכל משמעותה הגורלית: בגלל רגע אחד קטן וכה קל להבנה של חולשה באמונה, קיבלו מנהיגי האומה, העומדים על גבול הארץ המובטחת לבני ישראל, עונש הדומה לזה שנגזר על דור המדבר מחמת חוסר אמונתם המתמיד. קברי המנהיגים לצד קברי העם מעידים עדות נצחית על צדק מלכות שמים, אשר במאזניה אפילו המשגה הקל שבקלים של אנשים הקרובים אל ה׳, המקודשים בעבודת ה׳ שלהם, שקול כחטאים החמורים ביותר של בני תמותה רגילים. ממשלת ה׳ משלימה את מלאכתה עלי אדמות ללא עזרתם של משה ואהרן, ובכך היא מתגלה בכל קדושת גדולתה המוחלטת. השגת מטרותיה אינה תלויה בשום גורם חיצוני, ואפילו משה ואהרן אינם הכרחיים לכך. וכך אנו מוצאים באחד ממזמורי השירה הלאומית של ישראל שנכתב בתקופה מאוחרת יותר (תהילים צט): המשורר שר על קדושת ה׳, והוא מתאר את רוממות מלכות ה׳, אשר לפניה כל לבב ירעד וכל אדם יאמן עצמו בכובד ראש לשלוט על מעשיו בהקפדה יתירה [״ה׳ מָלָךְ יִרְגְּזוּ עַמִּים״]. הוא מזכיר את הכרובים המגינים על תורת ה׳, וכך אומר בשירתו: ״ישֵׁב כְּרוּבִים תָּנוּט הָאָרֶץ״ – בעת שה׳ מכונן כיסאו על הכרובים, הארץ מזדעזעת בגלל כל דרכיה הקודמות. ״יוֹדוּ שִׁמְךָ גָּדוֹל וְנוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא״ – כל המודים לשמו מכירים ויודעים שה׳ גדול ונורא, הוא קדוש! ״וְעֹז מֶלֶךְ מִשְׁפָּט אָהֵב, אַתָּה כּוֹנַנְתָּ מֵישָׁרִים, מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקֹב אַתָּה עָשִׂיתָ״ – גבורת ה׳ אוהבת משפט, והוא חפץ לכונן בתוכנו את מידת היושר, המיוסדת על צדקה ומשפט. ״רוֹמְמוּ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לַהֲדֹם רַגְלָיו קָדוֹשׁ הוּא״ – משום שה׳ הוא קדוש, אנו מחויבים להקדיש את כל עצמנו למקדש תורתו. לאחר מכן מורה המשורר באצבעו על משה ואהרן, ומבקש מאתנו להתבונן בכך שמשה ואהרן היו הגדולים שבכהניו ושמואל היה בין קוראי שמו [״משֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ״]; הם קראו לה׳ לעזור לזולתם והיו בטוחים שיענם [״קֹרִאים אֶל ה׳ וְהוּא יַעֲנֵם״]. ״בְּעַמּוּד עָנָן יְדַבֵּר אֲלֵיהֶם שָׁמְרוּ עֵדֹתָיו וְחֹק נָתַן לָמוֹ״ – ה׳ דיבר אליהם מתוך עמוד ענן, והם שמרו את עדותיו וחוקיו אשר נתן להם. ״ה׳ אֱלֹקֵינוּ אַתָּה עֲנִיתָם אֵל נֹשֵׂא הָיִיתָ לָהֶם״ – בתחנוניהם למען אחרים, ה׳ האזין להם והיה אל מוחל וסולח; ״וְנֹקֵם עַל עֲלִילוֹתָם״ – אך לגבי כישלונות עצמם לא נהג כלל בסליחה: ״רוֹמְמוּ ה׳ אֱלֹקֵינוּ וְהִשְׁתַּחֲווּ לְהַר קָדְשׁוֹ כִּי־קָדוֹשׁ ה׳ אֱלֹקֵינוּ״ (השווה פירוש שם).

Netziv Bemidbar 20:5העמק דבר במדבר כ׳:ה׳

לא מקום זרע ותאנה וגו'. הפלא הנה זה ארבעים שנה הולכים במדבר הגדול וסבלו בלי שום תרעומות. והבינו כי לא זהו תכלית נסיעתם עד בואם אל ארץ נושבת. ולמה זה התרעמו עתה. אבל ראוי לדעת דבשנה האחרונה היה סוף הליכות הנסיי בהנהגה נפלאה ההולך לימין משה זרוע תפארת ה'. ועתה היו עומדים ליכנס לא"י ולהתנהג בהליכות הטבע תחת השגחת ה'. ע"כ התנהג הקב"ה עמם בשנה זו בדרך הממוצע. וכמו אומנת ילד היונק העומד להגמל מחלב. כבר איזה משך לפני הגמלו מרגלת את הילד מעט מעט באכילת לחם. ומכל מקום לעת הצורך מניקתו עד שהוא נגמל לגמרי. כי קשה להחליף סדר החיים בפעם א'. כך החל המקום ית' להפרישם מן הנס ולהעמידם על הליכות עולם הטבע וללמדם איך יעשו בעת יהיה השגחה לענוש אותם ולמנוע טוב וגשמי השנה ולא יהי עוד כח משה אשר בבקשתו לבד נעשה הכל. והנה כשנפסק המים מן הבאר הבינו ישראל שזהו שלא בתורת עונש על איזה דבר. אלא כדי להרגילם לחיים טבעים. והרי ההכרחי למים ימצאו בקדש. וגדולי הדור שאין דרכם בכך להטריח אחר צרכי הגוף בדרכים כאלה. תהיה השגחה פרטית שלא ישיגו צמאון וכמש"כ בס' שמות ט"ו י"ב ובפ' י"ז ע"ש. ואין זה נס נגלה אלא השגחה נסתרת על יראיו. ומשום הכי המן לא נפסק שהרי א"א לחיות בלי מאכל אף לגדולי הדור. זה היה הבנת העם. וכאשר באמת לא מצא להם מים שבקדש לכל העם ובעירם. התרעמו למה הבאתם את קהל ה' המה גדולי הדור שיכולים לחיות באופן נשגב ממנו שלא ירגישו צמאון. אבל אנחנו שאין אנו כדאים להשגחה זו. אלא בטבע פשוטה ואין מקום להסתפק במים שבקדש לנו ובעירנו ונמות בצמאון. ועוד התרעמו ולמה העליתנו מצרים להביא אותנו אל המקום הרע הזה. מתחלה לא היה לכם להוציא אותנו בדרך אשר לפני בואם לא"י לא נמצא מה לאכול אחר שיכלה ענינים נסיים. ואמרו בלשון ולמה העליתנו. היינו שנהיה בדוקא אנשי מעלה הראוים להשגחה פרטית. ומש"ה היה הריב עם משה ביחוד כמש"כ בספר שמות שם.

Netziv Bemidbar 20:6,8העמק דבר במדבר כ׳:ו׳, ח׳

(ו) ויפלו על פניהם. התפללו לדעת מה לעשות. (ח) קח את המטה. המטה הידוע של משה ומזה שאמר ליקח מבואר שלא היה עוד ביד משה בתמידות. [והא דכתיב גם בספר שמות י"ז במעשה דבאר הראשון ומטך אשר הכית בו את היאור קח בידך. שוברו בצדו אשר הכית בו וגו' ודרשו חז"ל בסנהדרין דף צ"ט שאהרן הכה. וביארנו שם שהיה משה אהרן יע"ש] והכי מבואר בסמוך ויקח משה את המטה מלפני ה'. והטעם הוא משום שטבע המטה היה מסוגל לעשות בו נסים נגלים ומש"ה היה מכונה האותות זה המטה ע"ש פעולתו התמידית. וכבר ביארנו שבשנת הארבעים נפסק כמעט חיי הנסיי. ע"כ כאשר צוה ה' לעשות נס אם יוצרך כאשר יבואר לפנינו צוהו ליקח את המטה.... ודברתם אל הסלע. אין הכונה שידברו עם הסלע ויצוו אותו ליתן מים שהרי אין הסלע בר שמיעה. וכבר פי' בת"י ותומין תריכון ית כיפא בשמא רבא ומפרשא. היינו בשם המפורש. אבל בילמדנו והובא בי"ש פירוש ודברתם דבר הלכה א' או פרק א' יע"ש. ואנחנו נוסיף לבאר שבאמת מי הבאר שהיה עד כה נהיו לטבע כדאיתא במסכת פסחים שהבאר הוא מעשרה דברים שנבראו בע"ש. ומי שאמר והיה העולם גזר על העבים ליתן מים ועל הנילוס שישתפך בשעתו הוא ית' גזר אל אותו סלע שיהיה באר מהלכת. והרי גם היום בארה ש"מ נראה כעדות הגמ' פ' ב"מ (דף ל"ה). וחכמים התרים את התבל מעידים שיש עוד היום במדבר סלע מוציא מים אלא שלא בשפע כ"כ. ועתה כשנפסק הסלע מליתן מים לא היה משום שכלה הליכות הנס. אלא הוא כמו שעוצר הקב"ה מי מטר בשביל עון הדור. וידוע מנהג ישראל בעת עצירת גשמים מתאספים ברבים למקום א' אף שלא בבית המקדש מקום קרבנות וגלוי שכינה וראש העם אומר דברים כבושים ואח"כ מתפללים בצבור כמבואר במס' תענית. ורצה הקב"ה אשר משה ואהרן ילמדו את העם היאך יעשו לדורות בא"י ויאמינו שגם בלי כח ועוז של משה אפשר לפעול בתפלת רבים. ע"כ צוה ה' להקהל עדה אל סלע ושם היה השכינה באותה שעה ושמה יגיד משה ואהרן דבר הלכה ומוסר. וגם דבר הלכה מועיל לתפלה כדאי' בתענית פ"ב והיחידים חוזרים ומתענין מאן נינהו יחידים צורבא מרבנן. ובמסכת ע"ז דף ג' איתא הלומד תורה בלילה חוט ש"ח שוך עליו ביום. שנאמר יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי ומפרש המקרא תועלת אותו חסד תפלה לאל חיי. שהתפלה מקובלת. והיה הרצון שידברו משה ואהרן דבר הלכה ותוכחה ואח"כ יתפללו בצבור לצד הסלע. ובזה ונתן מימיו. לא יהיה בזה חדשות אל מימיו הרגילים ונעשה לטבע יתן. וצוה עוד. והוצאת להם מים מן הסלע. ולכאורה הוא אך כפל לשון ח"ו. וגם השנוי מלשון מימיו למים לא דבר ריק הוא. וגם השנוי ודברתם היינו משה ואהרן והוצאת הוא משה לבדו. אלא הוא אופן אחר. שאמר הקב"ה אולי לא יעלה השעה לתורה ותפלה כראוי. וא"כ לא יגיע הטבע ליתן מימיו. מכ"מ לא יעזור באת ישראל בלי מים כלל אלא יעשה נס כדרכו. וע"ז צוהו ליקח את המטה. אבל הודיעו שבזה האופן לא יהיה עוד מימיו שהיו צלולים ורבים אלא יהיה מים וכן היה באמת שלא היו מים טובים כשהיה. תדע שהרי גם אחר כן צעקו כי אין לחם ואין מים כמבואר להלן כ"א ה'. אלא ע"כ אותם המים לא היו ראוים כ"כ לשותות אנשים וגם לא היו מרובים כאשר יבואר. ולא היה רק לרוות צמאון אותה שעה ולבהמה. ובאשר ידע הקב"ה מראש שיתקלקל הדבר ולא יצליח משה בזה הדרך של תפלת רבים. ע"כ הגיד מראש אחרית הדבר שיקח את המטה.

Netziv Bemidbar 20:11-12העמק דבר במדבר כ׳:י״א-י״ב

(יא) במטהו פעמים. ביארו חז"ל ברבה שבפעם הראשונה יצא מעט מים. ובשניה יצאו מים רבים. והנראה דבאמת נשאר מאז טבע הסלע שיהיו מימיו מועטים כאשר כן הוא עד היום. וגם כי לא נצרכו עוד לשפע רב משום שהיו סמוך לישוב כמש"כ. ורק בזו הפעם שעמדו כל הקהל היה השעה נותנת שיצאו מים לרוב. מש"ה היו שתי הכאות. ואח"כ נשאר על כח הכאה ראשונה. (יב) יען לא האמנתם בי. אלו השתמשו בתורה ובתפלה. היה גם אהרן מתפל וכמו שאמר ה' ודברתם אל הסלע ועתה כאשר לא נעשה כן הלא גם אהרן בכלל החטא וע"ג שאהרן לא בא לכעס מכ"מ נתרשלו ידיו במקום משה. וע"ע להלן כ"ד. להקדישני לעיני בני ישראל. אלו היו עומדים משה ואהרן בתפלה היה נקרא בזה ונקדשתי בתוך בני ישראל שהוא אמירה דבר שבקדושה ברבים כדאיתא במגילה כ"ג. והיו ישראל מאמינים במעלת תפלה ושאני קדוש בתוכם. ועתה לא האמנתם את ישראל בזה. לכן לא תביאו וגו'. לא היה העונש שימותו במדבר שא"כ לא היה משה מתפלל להחל שבועת ה' אלא הגזירה היה מדה במדה. שבשביל שלא הראו לישראל הדרך להתנהג בא"י בעת עצירת גשמים וכדומה ע"כ. לא תביאו וגו'. ובמ"א כתיב על אשר מעלתם בי מעילה הוא שנוי בדבר ה' כמש"כ בספר ויקרא כ"ו מ'. והכונה כאן שעשה משה נס ושנוי בהליכות הטבע בעת שלא היה הרצון בכך וזה נקרא מעילה כמו שנענש רבא בעת שעשה נס שלא ברצון ה' כדאיתא בתענית פ"ג והיה נזוף מחמת זה כדאי' בחולין דף קל"ג א.

Hoil Moshe Bemidbar 20:10הואיל משה במדבר כ׳:י׳

אבל דעתי נוטה לומר שמשה לא חטא כלל וכלל וזו היתה גם דעת מהר"ר משה הלוי ערערייך ומהח"ר יצ"ק); והדעה שאין מיתה בלא חטא ולא יסורין בלא עון היתה מפורסמת באומה בימים ההם (כמו שכתבתי למעלה י"ט ו') וצריכה חיזוק, ומשה ואהרן מתו בבוא עתם כדרך כל הארץ, אבל אם ב"י היו רואים מות משה בלי חטא, ומות אהרן אחר שנסלח לו עון העגל, היו אומרים שיש מיתה בלא חטא, לפיכך חשב להם האל דבר זה לפשע גם כי דבר רֵק הוא, כי הלא היה להם לחשוב שאם היו צריכים לדיבור בלבד למה יקחו המטה מלפני ה' הוא מטה אהרן הגומל שקדים אחר מעשה קרח? וגם מאחר שפעם אחרת הוציא מים בהכאה היה צריך להזהיר שלא כפעם הראשונה הפעם הזאת ועתה די בדיבור! וא"ת לפי דבריך מדוע היה צריך להכות הסלע במטה אהרן ולא בשל משה? תשובתי להזכיר את העם בראותם אותו עם השקדים שעליו מה אירע לקרח ולמתלוננים עמו, ושבפעם הזאת (ראשונה לדור שני) האל מעלים אזנו מתרעומתם ומוציא להם מים גם כי לא התחננו אליו והתחילו לריב מיד, אבל יזהרו פעם אחרת כי לא תהיה כזאת, וכן היה שבסבבם ארץ אדום וקצרה נפשם ודברו באלהים ובמשה שלח בהם הנחשים. ופירוש לא האמנתם בי, הוא כפי דברי שד"ל הנכוחים פעלתם באופן שלהמון נראה כאלו לא האמנתם, ונחשב להם לעון מה שלא דקדקו לעשות ממש כדבר ה' בלי תוספת ומגרעת גם כי כמה פעמים עשו מדעתם (כקטרת אהרן במגפה על דבר קרח), או נטו במקצת מצווי האל (כמו בקרבת האצילים אל כבוד האל בהר סיני, סוף פר' משפטים) והסכים האל על ידם; והתורה ציירה האל כבעל רצון וכעס, פעמים פניו שוחקות ועובר על פשע, ופעמים פניו זועפות וקוצף ומעניש, להשפיל האל עד דעת אנשי הדור ההוא השפל בדעותיו, ולרוממם מעט מעט עד השמים, כי כן דרך המגביהי לשבת ורוצה להביא עדיו איש יושב בשפל, משפיל עצמו לתמוך בידו ולנשאו עם רום מלבו.