EN/HEע/E

Moshe's Speech Impediment

Sources

Shemot 4:10-11שמות ד׳:י׳-י״א

(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. (יא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'.

Shemot 6:12שמות ו׳:י״ב

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

Shemot 6:30שמות ו׳:ל׳

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

Yeshayahu 28:11ישעיהו כ״ח:י״א

כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה.

Yeshayahu 33:19ישעיהו ל״ג:י״ט

אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה.

Yirmeyahu 1:6ירמיהו א׳:ו׳

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי.

Yechezkel 3:4-6יחזקאל ג׳:ד׳-ו׳

(ד) וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם. (ה) כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. (ו) לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ.

Iyyov 6:3איוב ו׳:ג׳

For now it would be heavier than the sand of the seas; therefore are my words broken.

כִּי עַתָּה מֵחוֹל יַמִּים יִכְבָּד עַל כֵּן דְּבָרַי לָעוּ.

Ezekiel the Tragedian cited by Eusebius 9:29יחזקאל הטראגיקן

I am not eloquent, O Lord, but slow of speech my tongue, and weak my stammering voice, to utter words of mine before the king.

Septuagint Shemot 4:10תרגום השבעים שמות ד׳:י׳

I am weak-voiced and slow-tongued.

Septuagint Shemot 6:12תרגום השבעים שמות ו׳:י״ב

… Now, I am without eloquence.

Septuagint Shemot 6:30תרגום השבעים שמות ו׳:ל׳

… I am weak-voiced …

Josephus Antiquities 2:9:7יוספוס קדמוניות היהודים ב׳:ט׳:ז׳

Thermuthis therefore perceiving him to be so remarkable a child, adopted him for her son, having no child of her own. And when one time had carried Moses to her father, she showed him to him, and said she thought to make him her successor, if it should please God she should have no legitimate child of her own; and to him, "I have brought up a child who is of a divine form, and of a generous mind; and as I have received him from the bounty of the river, in , I thought proper to adopt him my son, and the heir of thy kingdom." And she had said this, she put the infant into her father's hands: so he took him, and hugged him to his breast; and on his daughter's account, in a pleasant way, put his diadem upon his head; but Moses threw it down to the ground, and, in a puerile mood, he wreathed it round, and trod upon his feet, which seemed to bring along with evil presage concerning the kingdom of Egypt. But when the sacred scribe saw this, (he was the person who foretold that his nativity would the dominion of that kingdom low,) he made a violent attempt to kill him; and crying out in a frightful manner, he said, "This, O king! this child is he of whom God foretold, that if we kill him we shall be in no danger; he himself affords an attestation to the prediction of the same thing, by his trampling upon thy government, and treading upon thy diadem. Take him, therefore, out of the way, and deliver the Egyptians from the fear they are in about him; and deprive the Hebrews of the hope they have of being encouraged by him." But Thermuthis prevented him, and snatched the child away. And the king was not hasty to slay him, God himself, whose providence protected Moses, inclining the king to spare him. He was, therefore, educated with great care. So the Hebrews depended on him, and were of good hopes great things would be done by him; but the Egyptians were suspicious of what would follow such his education. Yet because, if Moses had been slain, there was no one, either akin or adopted, that had any oracle on his side for pretending to the crown of Egypt, and likely to be of greater advantage to them, they abstained from killing him.

Vayikra Rabbah 11:6ויקרא רבה י״א:ו׳

אמר רב שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים הה"ד (שמות ד) גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך הרי ששה ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח.

Tanchuma Devarim 2תנחומא דברים ב׳

אלה הדברים אשר דבר משה וגו' אמרו ישראל אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ועכשיו אתה מדבר כל כך, א"ר יצחק אם אתה חייך שנה את התורה והתרפא משה כבר למד את כל התורה, במדבר בערבה מול סוף, זשה"כ "אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם" (ישעיה ל"ה:ו') בא וראה כשאמר הקב"ה למשה לך ואשלחך אל פרעה א"ל משה בייא אתה מעביר עלי לא איש דברים אנכי, א"ל שבעים לשון עומדין בפלטרין של פרעה שאם יבא אדם אחד ממקום אחר מדברים עמו בלשונו ואני הולך בשליחותך והם בודקין אותי לומר שאני שלוחו של מקום וגלוי לפניהם שא"י להשיח עמהם אין שוחקין עלי לומר ראו שליח של מי שברא העולם ואת כל הלשונות אינו יודע לשמוע ולהשיב הוי בייא לא איש דברים אנכי, "הן אני ערל שפתים" (שמ' ו':ל') א"ל הקב"ה והרי אדם הראשון שלא למדו בריה מנין היה יודע שבעים לשון שנאמר "ויקרא להם שמות" (בר' ב':כ'), שם לכל הבהמה אין כתיב כאן אלא שמות, ואתה אומר לא איש דברים אנכי, בסוף ארבעים שנה שיצאו ישראל ממצרים התחיל מפרש התורה בשבעים לשון, באר את התורה הזאת, הפה שאמר לא איש דברים אנכי אמר אלה הדברים, והנביא צווח ואמר אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, למה כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה, לכך נאמר אלה הדברים.

Devarim Rabbah (Vilna) 1:1דברים רבה (וילנא) א׳:א׳

אלה הדברים… אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון מנין שכן כתיב "מרפא לשון עץ חיים" (משלי ט"ו:ד') ואין עץ חיים אלא תורה שנא' "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג':י"ח), ולשונה של תורה מתיר את הלשון תדע לך לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים, ומה הוא שבחן שהן מרפאין את הלשון שנא' "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה" וגו' (יחזקאל מ"ז:י"ב), מנין שהיא רפואה של לשון שנא' "והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה" (יחזקאל מ"ז:י"ב), רבי יוחנן ורבי יהושע ב"ל חד אמר לתרפיון וחד אמר כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה שכך כתיב מזה ומזה ואין מזה ומזה אלא תורה שנאמר "מזה ומזה הם כתובים" (שמ' ל"ב:ט"ו), ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו "לא איש דברים אנכי" (שמ' ד':י'), כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה.

Devarim Rabbah (Lieberman) Devarim (pp.4-5)דברים רבה (ליברמן) (עמ׳ 5-4)

אלה הדברים… אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון מנין שכן כתיב "מרפא לשון עץ חיים" (משלי ט"ו:ד') ואין עץ חיים אלא תורה שנא' "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג':י"ח), ולשונה של תורה מתיר את הלשון תדע לך לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים, ומה הוא שבחן שהן מרפאין את הלשון שנא' "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה" וגו' (יחזקאל מ"ז:י"ב), מנין שהיא רפואה של לשון שנא' "והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה" (יחזקאל מ"ז:י"ב), רבי יוחנן ורבי יהושע ב"ל חד אמר לתרפיון וחד אמר כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה שכך כתיב מזה ומזה ואין מזה ומזה אלא תורה שנאמר "מזה ומזה הם כתובים" (שמ' ל"ב:ט"ו), ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו "לא איש דברים אנכי" (שמ' ד':י'), כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה.

Shemot Rabbah 1:26שמות רבה א׳:כ״ו

ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן – היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה היו הכל מוציאין אותו ומתאוים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עיניו מעליו. והיה פרעה נוטלו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול. וכן הקב"ה אומר לחירם: ואוצא אש מתוכך היא אכלתך (יחזקאל כח), וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה, שנאמר: שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעפיה (ישעיהו כז). והיו חרטומי פרעה יושבין ואומרים: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנה בראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול המלכות ממך. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהן. אמר להם: הנער הזה אין לו דעת, אלא בחנו והביאו לפניו בקערה אחת זהוב וגחלת. אם יושיט ידו לגחלת - אין בו דעת ואין עליו משפט מות; ואם יושיט ידו לזהוב - יש בו דעתו והרגו אותו. מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל ודחה את ידו ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון.

Shemot Rabbah 3:15שמות רבה ג׳:ט״ו

ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם, אמר לו אם אין אתה איש דברים אל תחוש הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים תהיה כמו כן אלא לעשות בך נס אני חפץ בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך, הה"ד ואנכי אהיה עם פיך, מהו והורתיך, רבי אבהו אמר מורה אני דברי לתוך פיך כמו חץ, כד"א (שמות יט) או ירה יירה, ר' סימון אומר בורא אני אותך בריה חדשה כמד"א (שמות ב) ותהר האשה.

Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu [Otzar HaMidrashim (Eisenstein) p.358]דברי הימים למשה רבינו [אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמ׳ 358]

בשנה השלישית ללדתו ופרעה יושב על השלחן לאכול והגבירה יושבת בימינו ובתיה בתו משמאלו ושריו ועבדיו יושבים לפניו והנער יושב עם בתיה בת פרעה, ויושט הנער את ידו ויקח העטרה מעל ראש המלך וישם אותה על ראשו, ויבהל המלך והשרים על הדבר הזה ויתמהו איש אל רעהו, ויען בלעם הקוסם אחד משרי המלך ויועציו ויאמר, זכור אדוני המלך החלום אשר חלמת ואשר פתר לך עבדך, הלא תדע כי העלם הזה מילדי העברים הוא ורוח אלהים בו ומחכמתו עשה זאת, וזה הוא שיחריב את מצרים, ועתה יצוה המלך מהרה ויסירו את ראשו. וייטב הדבר בעיני המלך ואוהביו, וישלח הש"י מלאך גבריאל ונדמה להם כאחד משרי המלך ואוהביו ויאמר לא אדוני המלך, לא טוב הדבר להמית נפש דם נקי כי אין לנער דעת, ועתה צוה ויביאו אבן יקרה (אודם) לפניו וגחלת אש ואם יושיט ידו ויקח האבן יקרה בידוע שהוא בן דעת ובן מות הוא ונעשה בו משפט, ואם יושיט ידו ויקח הגחלת בידוע שאין בו דעת ופטור. ויענו כל חכמיו ויאמרו טוב הדבר, ויביאו לפניו האבן טובה והגחלת, ויושט הנער את ידו ליקח את האבן והמלאך דחף ידו ולקח הגחלת ויביאה לפניו ויגע בשפתיו ובקצת הלשון ונעשה כבד פה וכבד לשון, ועל זה ניצל.

Rasag Tafsir Shemot 6:12,30רס״ג תפסיר שמות ו׳:י״ב,ל׳

ערל שפתים – "אלת'ג' אלפם".

R. Chananel (cited by Bachya Shemot 4:10)ר׳ חננאל (מובא בר׳ בחיי שמות ד׳:י׳)

וכתב רבינו חננאל: מה שהזכיר שני דברים: כבד פה וכבד לשון, יורה כי משה רבינו לא היה צח הדבור באותיות זשרס"ץ שהן אותיות השינים, זהו שאמר: כי כבד פה, גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת, ועל זה אמר: וכבד לשון.

Rashi Shemot 4:10רש״י שמות ד׳:י׳

גם מתמול וגו' NEITHER FROM YESTERDAY [NOR FROM BEFORE YESTERDAY] – This teaches us that for an entire period of seven days God had been endeavouring to persuade Moses at the thornbush to go on his mission, for the terms מתמול and שלשום and מאז דברך imply three days, and the three-fold גם which is mentioned here point to three extensions of the period, making six in all, and therefore he had now reached the seventh day when he further said to him, (Exodus v. 13) "Send, I pray thee, by the hand of him whom Thou wilt send" — until God became angry with him (Exodus v. 14), and he accepted the mission (cf. Leviticus Rabbah 11, and Seder Olam ch. 5). All this reluctance was because he was unwilling to assume any dignity that would make him superior to his brother Aaron who was older than he and was also a prophet, as it is said (I Samuel 2:27) that the man of God spoke to Eli, the high-priest, in God's name, "Surely I revealed myself unto the house of thy father when they were in Egypt" — thy father means Aaron. Similary in : (Ezekiel 20:5, 7) "And I made myself known unto them in the land of Egypt … and I said unto them, "cast ye away every man the detestable things of hi.e.es", and that prophecy was spoken to Aaron (cf. Tanchuma, Exodus Rabbah 3 and ברייתא דל"ב מדות). כבד פה SLOW OF SPEECH (lit. heavy of mouth) – I speak heavily (with difficulty); old French balbus. (English = stammerer).

גם מתמול וגו' – למדנו שבשבעת ימים הקב"ה מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו. מתמול שלשם, מאז דברך – הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הן הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עד שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו וכל זה שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה שנאמר לעלי הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים (שמואל א ב':כ"ז), והוא אהרן וכן ביחזק' והודע' להם בארץ מצרים, ואומר להם איש גילולי עיניו השליכו (יחזקאל כ':ה'-ז'), אותה נבואה לאהרן נאמר'. כבד פה – בכבידות אני מדבר, בלשון לעז בלבא.

Rashi Shemot 6:12רש״י שמות ו׳:י״ב

ואיך ישמעני פרעה HOW THAN SHALL PHARAOH HEAR ME? – This is one of the ten inferences from minor to major which are found in the Bible (Bereishit Rabbah 92). ערל שפתים OF UNCIRCUMCISED LIPS – It really means obstructed as regards the lips. So, too, in respect to all forms derived from ערל I say that they signify obstructed. E.g. (Jeremiah 6:10) "thei.e.r is עֲרֵלָה — stopped up so that it will not hear; (Jeremiah 9:25) "עַרְלִי in heart" — their hearts are closed so that they will not understand; (Habakkuk 2:16) "Drink thou, also וְהֵעָרֵל" — and become thou closed up (in thy senses) through intoxication caused by the cup of curse mentioned in that passage; the foreskin (ערלה) of the flesh is so called because the membrum is closed up and covered by it; (Leviticus 19:23) וערלתם ערלתו signifies, make for it (the tree) a closure (אוטם) and cover by means of an inhibition that will prove a barrier against eating it; (ib.) "Three years shall it be to you as ערלים" — it shall be closed up and covered and barred so that it many not be eaten.

ערל שפתים – אטום שפתים, וכן כל לשון ערלה אומר אני שהוא אוטם, ערלה אזנם (ירמיהו ו':י'), אטומה משמוע, ערלי לב (ירמיהו ט':כ"ה), אטומי מהבין, שתה גם אתה והערל (חבקוק ב':ט"ז), והאטם, אנטומיץ, משכרות כוס הקללה. ערלת בשר, שהגיד אטום ומכוסה ומובדל בה. וערלתם ערלתו (ויקרא י"ט:כ"ג), עשו לו אוטם וכיסוי איסור שיבדיל בפני אכילתו, שלש שנים יהיה לכם ערלים, אטום ומכוסה ומובדל מלאוכלו.

Lekach Tov Shemot 4:10לקח טוב שמות ד׳:י׳

כי כבד פה וכבד לשון – שלא היה לו צחות לשון לדבר בלשון פלטין כאהרן. דברי אגדה, וי"א כשהיה קטן הביאתו בת פרעה לאביה, והיה פרעה מחבקו ומנשקו, נטל משה עטרה מעל ראשו וזרקה לארץ, אמרו חרטומי מצרים, אין זה אלא סימן מורד במלכות, אמרו יביאו זהב פרוים וגחלים לוחשות, אם יטול הגחלים בידוע שאין ממש במעשיו, ואם יטול הזהב בידוע שבן דעת הוא, כיון שבא ליטול הזהב בא מלאך ודחק ידו על הגחלים, נטלן וזרקן לתוך פיו, לפיכך נהיה כבד פה.

Lekach Tov Shemot 4:14לקח טוב שמות ד׳:י״ד

ד"א כי כבד פה – אמר לפניו רבש"ע כמה ימים אתה מדבר עמי, ועדיין אני כבד פה וכבד לשון, אמר לו הקב"ה מי שם פה לאדם, מעתה לא אעשה אותך בריה חדשה, אלא לך והור(ו)[י]תיך אשר תדבר.

Rashbam Shemot 4:10רשב״ם שמות ד׳:י׳

כי כבד פה וכבד לשון אנכי: "I am not an expert in speaking the Egyptian language fluently, for I ran away from there when I was young and now I am eighty years old." So we find also in Ezekiel that such a phrase [as כבד לשון] is used to describe someone who does not speak the language of the realm well. It is written there (3:4 6): "Then He said to me, `Mortal, go to the house of Israel and repeat My very words to them. For you are sent not to a people of unintelligible speech and difficult language (כבדי לשון) .... Not to many peoples of unintelligible speech and difficult language (כבדי לשון), whose talk you cannot understand ...'." Could one imagine that a prophet whom God singled out, face to face and who received the Torah in his hands directly from God's hand used to stutter?! This [legend, about Moses stuttering,] is not to be found in the words of the tanna'im or the 'amora'im and no attention should be paid to apochryphal works.

כי כבד פה וכבד לשון אנכי – איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים. וכן מצינו ביחזקאל שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן, דכתיב: ויאמר אלי בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת {ב}דבריי אליהם, כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל, לא אל עמים {רבים} עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם וגו' (יחזקאל ג':ד'-ו'). וכי איפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו. ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים החיצונים.

Rashbam Shemot 4:14רשב״ם שמות ד׳:י״ד

כי דבר ידבר הוא HE, I KNOW, SPEAKS READILY: He grew up there and he has good fluency in the Egyptian language.

כי דבר ידבר הוא – הוא נתגדל שם ויש לו חיתוך לשון מצרים.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 4:10אבן עזרא שמות פירוש שני ד׳:י׳

איש דברים – יודע לדבר צחות, שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם, או שיכבדו על פיו אותיות ידועות. ומנהג העברים, כאשר ירצו להשוות שני דברים או ג' יוסיפו מלת גם בתחלה. כמו משול בנו גם אתה גם בנך גם בן בנך (שופטים ח':כ"ב). וטעם שלשם – כי לא יאמר תמול, כי יום ליום הזה שהוא מדבר בו. והנה יהיה שלשום שעבר לשם הזה. והמ"ם כדרך לשון רבים, בעבור היום ואתמול, ואעפ"י שאין השי"ן קמוצה כמשפט, או המ"ם נוסף באחרונה כאשר הוא נוסף בראשונה. ויהי כמשלש חדשים (בראשית ל"ח:כ"ד). גם מאז דברך – מעת דברך, כמו מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (שמות ה':כ"ג), כי לא סר כובד לשונו, רק נשאר כאשר היה. והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון, כי הוא אומר שני דברים, כבד פה וכבד לשון. ועוד נלמד מתשובת השם מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם, שאיננו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד שהיה כבד פה, כי לא יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 4:10אבן עזרא שמות פירוש ראשון ד׳:י׳

לא איש דברים – לא אוכל לדבר צחות, כי ראוי לדבר לפני מלך בצחות, [גם מתמול גם משלשם] – וכן הייתי מיום היותי. גם מאז דברך – זה לנו האות כי כל הנבואה הזאת לא היתה ביום אחד. כבד פה – בתולדת. וכבד לשון – בלשון מצרים, בעבור שיש לו שנים רבות שלא דבר בה.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 4:16אבן עזרא שמות פירוש ראשון ד׳:ט״ז

ודבר הוא לך אל העם – מזה הפסוק נלמוד, כי לא דבר משה עם ישראל רק על יד אהרן. ויתכן כאשר מת שהיה במקומו אלעזר בנו.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 6:12אבן עזרא שמות פירוש ראשון ו׳:י״ב

יש אומרים כי השם אמר למשה ואנכי אהיה עם פיך (שמות ד':ט"ו) וסר כובד לשונו. ואין פירושו כן, כי אם בשעת הצורך. או יורה פיו שלא ידבר באותיות קשות על לשונו. והעד, שאמר אחר כן ואני ערל שפתים (שמות ו':י"ב), וטעמו כמו כבד, וכן כי ערלה אזנם (ירמיהו ו':י').

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 4:10-11ר׳ יוסף בכור שור שמות ד׳:י׳-י״א

(י) לא איש דברים אנכי – ולא אוכל לומר שליחותך. גם מתמול גם משלשום – כלומר: מעולם מום זה, ואינו מום עובר, כי מום קבוע. כי מאז דברך לא נתרפאתי. ולא אוכל לדבר כי כבד פה וכבד לשון אנכי – ומה יועילו לי אותות. (יא) מי שם פה לאדם – כלומר: אם הייתי רוצה, היית מדבר יפה. אבל איני רוצה, שזהו כבודי שאדם שאין לו לא פה ולא לשון יעשה שליחותי, וישלים חפצי, ויעשה על ידו דבר גדול כזה. [ומשום ר' יוסף קרא שמעתי: כך אמר לו הקב"ה למשה: מי שם פה לאדם – כלומר: הפה חדשה אני בורא, לא אוכל לתקן את שלך? אני אתקננה כשארצה. ומשום ר' עובדיה זצ"ל שמעתי: וכי לא הייתי יודע שאתה כבד פה, והלא אני עשיתי, ומה לך להזכיר לי. וראשון שלי. או מי ישום אלם – כנגד מי שם פה לאדם. או חרש {או פקח או עור – פקח} כנגד {חרש ועור} פקח שייך בין גבי עין, בין גבי אוזן, {עין דכתיב: ונפקחו עיניכם (בראשית ג':ה'), אוזן דכתיב} – פקוח אזניים ולא ישמע (ישעיהו מ"ב:כ'). שמעתי מרבי יצחק הגר. הגה"ה.]

R. Avraham b. HaRambam Shemot 4:10ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות ד׳:י׳

גם מאז דברך אל עבדך – כלומר "אע"פ שדבקה בי השלמות הפנימית מהשפעתך וטובתך לא נסתלק ממני מונע זה אלא נשאר על מצבו הטבעי". ומאמרו גם מתמול רמז שמונע זה טבעי הוא לא ארעי בדי שיצפה אל הפסקתו. ומאמרו כי כבד פה וכבד לשון הוא הסבר למה שאמר בתחלה לא איש דברים אנכי בי יש שיהיה מיעוט הדיבור בסבת קוצר הרוח וחולשה מלבאר בגלוי את (ההרגש) שבפנים ויש שיהיה בסבת העדר כשרונם של כלי הדיבור מלבאר והודיע (משה) ע"ה שהסבה (בו) אינה חולשה פנימית אלא העדר כשרון הכלים והוא ע"ה לא היה לו חיתוך הדיבור לחלק אותיות הגרון והשיניים והשפתים וביוצא בהם אלא שבמעמד הנבואה ביאר (את כל ה) בקיצורו הרגיל בלשון בני אדם "כבד לשון וכבד פה".

R. Avraham b. HaRambam Shemot 7:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות ז׳:א׳

ודעת רוב החכמים ז"ל וזולתם מן הראשונים שהשליח ע"ה נסתלק ממנו מעצור לשונו ור' סעדיה ז"ל סבר כי זה (היה) ממצרים (ואילך) מפני הראיה מדיבורו כמה דיבורים בלתי תרגומו של אהרן ואמר (ר' סעדיה) כי זה מכלל האותות והמופתים שנראה בהם גדולתו לעיני המצרים וישראל ופרעה, ואבי אבא ז"ל ביאר בפירושו שקצת החכמים ז"ל העלו מצחות לשונו שנתפרסם בה שנסתלק (ממנו) כובד לשונו ע"ה בעת יציאתם ממצרים וקצתם סברו כי זה (היה) בשעת מעמד הר סיני. ובן עזרא ז"ל נראה (לו) ממאמר כי זה (= כובד הלשון) היה בו תמיד ואהרן היה מתורגמנו בכל מאמר במקום שכתוב כן בפירוש ובמקום שקיצר (מלהזכיר כן).

Ramban Shemot 4:10רמב״ן שמות ד׳:י׳

גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך – למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב"ה ומפתה משה ללכת בשליחותו. מתמול ומשלשום ומאז דברך, הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין, הרי ששה, והיה עומד ביום השביעי. לשון רש"י. ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד פה, אף כי עתה כי אני זקן. וגם מאז דברך היום אל עבדך, כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו. והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר, שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה. ובאלה שמות רבה (ג':כ') אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ. ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (שמ' ד':י"ב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (שמ"ר א':כ"ו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי. גם אפשר שיהיה רמז "מויחר אף ה' במשה" שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 4:10רלב״ג שמות ביאור המילות ד׳:י׳

(י-יב) כי כבד פה וכבד לשון אנכי – רוצה לומר שהיה כבד פה — באופן שלא היה יכול להוציא הדיבור מפיו כי אם בקושי כמנהג העלגים; והיה כבד לשון — שהיה לוֹאֶה - כשהיה רוצה לדבר - לסדר דבריו באופן נאות, כי לא היה איש דברים; ולזה היה לו מהקושי העצום כשיוכרח לדבר לפני פרעה לשתי אלו הסיבות. והנה אמר לו ה' יתעלה על מה שאמר שהוא כבד פה - שהוא יהיה עם פיו — על דרך שאר המופתים — בעת שידבר לפני פרעה, באופן שלא יהיה אז כבד פה; ועל מה שאמר שהוא כבד לשון - אמר אליו ה' יתעלה שהוא יורנו אשר ידבר. והנה אפשר — והוא הנכון — שיהיה הרצון בכבד פה וכבד לשון כפל הענין במלות שונות; והרצון בזה, שכבר יִכְבַּד עליו לסדר דבריו באופן נאות. ואחשוב שתהיה הסיבה בזה - רוב התבודדותו בענינים האלהיים, ולזה אמר: גם מאז דברך אל עבדך, כי מן העת ההיא התחיל להיות בו כובד הלשון, לחשקו להשיג ה' יתעלה תמיד מפני מה שנגלה לו מעוצם מדרגתו.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 4:10רלב״ג שמות ביאור הפרשה ד׳:י׳

ויאמר משה אל ה' בי ה', הנה עם כל זה לא יאות לי לעשות זה השליחות, כי לא איש דברים אנכי, גם מתמול שלא היתה לי זאת ההשגה הנפלאה באמיתת מציאותך, כל שכן עתה שיִמְנַע אותי עוצם התבודדותי בהשגתך מלהפריד הדבקות הזה באופן שאוכל להשתדל לסדר דברי עם בני ישראל ועם פרעה כהוגן; גם לא הייתי איש דברים משלשום שלא היתה לי השגה שלימה בך כהשגה אשר היתה לי תמול; גם לא הייתי איש דברים מעת התחלת לדבר עם עבדך, שהיה קודם שלשום, כי מן העת ההיא נקשרה נפשי בך באופן שלא יכולתי להתיר הקשר הזה בְּדרך שיִשְׁלַם לי סידור הדברים כהוגן בדַבְּרִי עם בני אדם.

Ralbag Shemot Toalot 4:18רלב״ג שמות תועלות ד׳:י״ח

התועלת השמונה עשר הוא בדעות, והוא מה שלמדנו מזה הסיפור, שמה שמצאנוהו מיוחד במשה שתהיה הנבואה מגעת לו בהקיץ - היה לחוזק התבודדות שכלו מבין שאר הכוחות הנפשיות להיות עם ה' יתעלה תמיד, עד שמן העת שהתחיל לדבר עמו היה מתבודד תמיד בהשגתו יתעלה לפי היכולת, עד שלא היה יכול להפריד ההתבודדות הזה בְּדרך שיִּשְׁלַם לו ההשתדלות לסדר דבריו כראוי בדַבְּרוֹ עם האנשים, כי הוא היה שוגה באהבתו תמיד. ולזה היתה מגעת לו הנבואה בהקיץ ובכל עת שירצה, כמו שביארנו בשני מספר מלחמות ה'.

Ralbag Shemot Beur HaParashah 6:9רלב״ג שמות ביאור הפרשה ו׳:ט׳

והנה דיבר משה אלו הדברים אל בני ישראל בזולת אמצעות אהרן, ולא האמינו ישראל לדברי משה, מפני קוצר רוח משה להתבונן בסידור דבריו כראוי כדי שיְיַפֶּה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באוזניהם — והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות האלהיות כמו שקדם; ומפני העבודה הקשה שנתחדשה להם אחר שדיבר משה אל פרעה במַלְאֲכוּת ה' יתעלה, שהביאה אותם גם כן אל שלא יאמינו לדבריו.

Ralbag Shemot Toalot 18רלב״ג שמות תועלות י״ח

(יג) התועלת האחד עשר הוא במידות, והוא שראוי למנהיג השלם שינהיג המונהגים ממנו בתכלית מה שאפשר מהטוב והשלמות, ולא יעלים עיניו מהנהגתם. הלא תראה כי משה ע"ה, שהיה בתכלית מהדבקות בה' יתעלה עד שלא היה יכול להפנות מחשבתו בזולתו — וזה היה סיבה שבדַבְּרוֹ עם בני אדם לא היה יכול לסדר דבריו באופן ראוי — הנה עם כל זה לא רצה לקצר בהנהגת ישראל, אבל היה משתדל לשפוט בין איש ובין רעהו לפי משפטי התורה, להסיר הקטטות והמריבות מביניהם אף על פי שהיה לו בזה לֵאוּת נפלא.

Ralbag Vayikra 10:20רלב״ג ויקרא י׳:כ׳

וישמע משה וייטב בעיניו – רוצה לומר, שכבר ראה שמה שנעשה היה נעשה בדין. והנה הורה זה על רוב זריזות משה לקיים מצות ה' יתעלה, עד שזריזותו מנע ממנו ההתישבות על ענין זאת המצוה שבאתהו מאת ה' יתעלה באופן שיעמוד על ענינה אם היא נוהגת בקודשי שעה לבד, או תנהג גם כן בקודשי הדורות. עם שעוצם התבודדות שׂכל משה במושכלות היה מונע אותו מהשים מחשבתו באלו העניינים המעשיים הזמניים באופן שלם; הלא תראה שזה הענין היה מונע אותו מלסדר דבריו עם בני אדם באופן ראוי, ולזה היה אהרן לו למליץ, כמו שנזכר בפרשת ואלה שמות.

Ralbag Vayikra Toalot 10:9רלב״ג ויקרא תועלות י׳:ט׳

התועלת התשיעי הוא בדעות, והוא ללמדנו עוצם התבודדות שׂכל משה בשכליות, אשר בעבורו הגיע לזאת המדרגה הנפלאה שנתיחד בה מבין שאר הנביאים, עד שכבר טעה במה שכעס עליו על אלעזר ועל איתמר, עם היותו מקור אלו הדינין אשר בתורה בשפע השופע עליו מה' יתעלה; אך היה זה למיעוט השתמשותו באלו הפעולות, עד שגם דיבורו החיצוני לא היה יכול לסדרו באופן ראוי, כמו שנזכר בפרשת ואלה שמות. עם שהוֹרָנו בזה על רוב דקדוקו להתנהג במצות התורה, ולזה כעס תכף על מה שנראה לו בתחילת מחשבתו שיש בו נטייה ממצות ה' יתעלה, ולא נמנע מזה מפני מה שחל עליהם מזה המקרה הרע אשר מתו בו נדב ואביהוא; כאילו יאמר שאין להם מזה הצד התנצלות בזה, כי יחוייב להם ההתנהג במצות ה' יתעלה באופן שלא תמנעם מזה טרדת מחשבתם במה שחל עליהם מהרע, כי לכבוד ה' יתעלה יתחייבו לישב דעתם ולהסיר ממחשבתם זה הענין, באופן שיוכלו למלאות מצות ה' יתעלה בזאת העבודה הנכבדת.

Derashot HaRan 5דרשות הר״ן ה׳

והנה יש כאן שאלה, היות משה אדון הנביאים ערל שפתים (שמות ו ל), עד שהוצרך אהרן אחיו להיות מתורגמנו (שם ז א - ב). ואין להשיב כי מאשר היה טבעו כך הניחו על ענינו ולא רצה לשנות טבעו למעט, שהרי כל ענין משה היה למעלה מן הטבע, כי מן הנמנע הוא שיעלה אדם למדרגה שעלה בה על דרך המנהג הטבעי, כאמרו (דברים לד י) ולא קם נביא עוד וכו', הודיענו כי נבואת משה רבינו הוא למעלה מן הטבע, ושהשלימו השם יתברך בענין נסיי, איננו אפשרי שישיגנו האדם כפי המנהג הטבעי, שאם היה כן איך אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, והשם יתברך לא ימנע טוב מבעליו לבלתי ישיג האדם המעלה שהיא אפשרית, אבל ענין הפסוק הוא להודיע כי ענין משה עליו השלום הוא מכח הנסים והנפלאות, יצא מגדר הענינים הטבעיים, שעם היות שחול רוח הנבואה על האדם הוא ענין אפשרי כפי המנהג הטבעי, אמנם כאשר תחול בו ישקעו כוחות גופו עד שיתבטלו פעולותיו. אבל חול הנבואה עליו והוא ער עומד על רגליו שלם בכוחותיו כאשר ידבר איש אל רעהו, הוא נמנע בחוק הטבע, והמשיג זה כמעט שישיג היותו איש ושכל נבדל כאחד. ואחר שנשתנה טבעו על הענין הזה, יותר קל היה לשומו צח הדיבור. ומשה רבנו עליו השלום נפלא מזה, איך היה שאחר שנבחר לנביא לא הוסר כובד לשונו, והוא אמרו (שמות ד י) לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך. ואין ספק כי אמרו גם מאז דברך אל עבדך הוא כמתמיה על זה. ולא השיבו השם יתברך בזה, רק (שם יא) מי שם פה לאדם, ולפי הנראה אין התשובה על ענין (הטבע) [התימה] כלל. וראינו עוד לרבותינו ז"ל מרחיקים מאד שיהיה למשה מום גופני, אמרו בפרק המקנא (סוטה יב ב) והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה (שמות ב ו), קרי ליה ילד וקרי ליה נער, הוא ילד וקולו כנער, אמר ליה רבי נחמיה אם כן עשיתו למשה בעל מום. ולמה לא תמהו על המבואר בפסוק היותו כבד פה. והתשובה על זה כי מהיות התורה וקיבולה הדבר היותר גדול שאפשר שיהיה במין האנושי, ראוי לעם שיקבלו אותה, שינתנו להם הוראות חזקות שהתורה היא אמיתית, ושיוסר כל ספק מאותן ההוראות ומהענין ההוא בכללו שאינו בא כי אם בכח אלהי, ועל זה נמשך יציאת מצרים כולו. כי רצה השם יתברך שיתחדשו האותות בגאולה ההיא שהיא בלי ספק התחלת התורה, למען ידעו כל ישראל שהנמנעות בחק הטבע אינם נמנעות בחק השם יתברך, כי זאת הפינה היותר גדולה בדת, ומי שיכפור בה יכפור הדת בכללו ויבטל גמול ועונש לגמרי. ובהיות זה קוטב התורה אשר עליו תיסוב, רצה [ש]זה (ש)יתפרסם בארץ מצרים, לפי (שיהא) [שהיא] ארץ החרטומים והמכשפים, ומה שיבחן שם שהוא דבר נמנע בחק הטבע, וכי לא תספיק בו חכמת הכישוף אשר היא סעיף מסעיפי החכמה הטבעית, ראוי שנאמין שנעשה בכח אלהי בלי ספק, ושהנמנע בחק הטבע אינו נמנע בחק השם יתברך. ואילו נתחדשו האותות המופתים בארץ נעדרת החכמה היה נשאר ספק בפינה הזאת עדיין, כי אולי יחשבו האנשים כי כל האותות נתחדשו בחכמת הכישוף, ושהם כולם אפשריים בחק הטבע. וזהו ענין נרמז לרבותינו ז"ל במסכת מנחות (פה א) בפרק כל קרבנות הצבור אמרי ליה יוחני וממרא וכו', כאשר כתוב בדרוש החדש הזה (דרוש ג). ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, היה לצחות דברו כמו (שאמר) [שיאמר] על מי שהוא צח הדיבור שימשיך ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון, שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו, ולזה הוסר בהשגחה, לא היה דבר נופל במקרה.

Sforno Shemot 4:10ספורנו שמות ד׳:י׳

לא איש דברים אנכי – בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך, גם מתמול – בהיותי גר בארץ נכריה, גם משלשם – בהיותי בבית פרעה, גם מאז דברך אל עבדך – אף על פי שהיתה נפשי הדברית אז באור פני המלך לא קנתה לשון למודים, כי כבד פה וכבד לשון אנכי – וזה קרה לי, כי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי "לדעת לעות את יעף דבר" (ישעיהו נ':ד').

Shadal Shemot 4:10שד״ל שמות ד׳:י׳

לא איש דברים אנכי וגו' – כבר התקומם רשב"ם נגד הסברה שמשה היה עלג ואמר: "ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים החיצונים" והוא אומר שלא היה משה בקי בלשון מצרים; וגם זה באמת לא יתכן, אחר שנתגדל במצרים ובבית המלך; והראב"ע קיים שהיה עלג ופירש "והוריתיך אשר תדבר" שישים בפיו מלות שאין בהם האותיות הכבדות עליו, אם כן יראה נא לנו הראב"ע, מה הן האותיות שאינן נמצאות בפרשיות שאמר משה באזני כל העם, מלבד שזה גידוף כלפי מעלה, שיבחר ה' לעשות שליח לתת תורה לעמו אדם שיצטרך לבחור המלות שיוכל לבטא אותן. והאמת כי לא היה משה איש דברים, בעל כח הדיבור מרחיב פה ומאריך לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים למה שכתוב עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במ' י"ב:ג'), וזה דומה בצד מה למאמר ירמיה "הנה לא ידעתי דבר" (ירמיה א':ו'), אלא שירמיה היה יכול להוסיף "כי נער אנכי", ומשה היה זקן, ויותר היה ענין קשה עליו, אחר כמה שנים שהיה רועה את הצאן, ללכת לפני מלך גדול ולריב עמו, והנה ה' השיבו "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם" וגו' כלומר הלא בידי להסיר ממך כבדות לשונך, "ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר", אשים הדברים בפיך עד שתהיה איש דברים בשיעור הראוי, ולא יחסר לך כח הדיבור; אבל השנוי הזה לא היה במשה ברגע ההוא פתאום, אלא מעט מעט כי לא יהיה שנוי גשמי אלא רוחני בכחות הנפש וגבורת הלב, ע"כ לא הרגיש אז משה באותה שעה שום שנוי בעצמו, וע"כ חזר ואמר שלח נא ביד תשלח. והנה לנו עוד ראיה על מעוט אומץ לבו באותה שעה ממה שאמר לו ה' "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (ד':י"ט). ואם היה משה עלג לא ימלט שה' רפאו או לא רפאו, ואם רפאו היה משה מרגיש בעצמו השנוי הזה מיד ולא היה מסרב עוד, ואם לא רפאו יהיה מאמר מי שם פה לאדם מאמר שחוק והיתול ח"ו; ויש מפרשים ידעתי שאתה עלג, כי אני בכוונה עשיתיך עלג ואעפ"כ אני מצוך ללכת; ומי לא יראה שאין זו תשובה הגונה לפייסו שילך כי הלא יאמר משה בלבו, אם רצונו שאלך בשליחותו, ירפא תחילה את מומי. גם מה שאמור למטה הלא אהרן אחיך הלוי, נראה ברור שטעמו ידעתי כי לא יסרב כמוך אבל יקבל עליו לדבר; ואם היתה הכוונה הלא אהרן איננו עלג כמוך והוא ידבר, היל"ל הוא ידבר בלא מילת ידעתי.

Shadal Shemot 6:12שד״ל שמות ו׳:י״ב

ערל שפתים – אטום (רש"י), ונקרא ערלה כל דבר המכסה דבר אחר ומעכבו מלפעול פעולתו, וכאן הוא דרך משל כמו כבד פה וכבד לשון, כי משה לא היה לא זה ולא זה, רק לא היה איש דברים, וחשב כי לא יוכל להטות אליו לבב המלך בזולת רוב דברים.