Moshe's Speech Impediment/5

EN/HEע/E

Moshe's Speech Impediment – "כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי"

Sources

Shemot 4:10-11שמות ד':י'-י"א

(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. (יא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'.

Shemot 6:12שמות ו':י"ב

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

Shemot 6:30שמות ו':ל'

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

Yeshayahu 28:11ישעיהו כ"ח:י"א

כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה.

Yeshayahu 33:19ישעיהו ל"ג:י"ט

אֶת עַם נוֹעָז לֹא תִרְאֶה עַם עִמְקֵי שָׂפָה מִשְּׁמוֹעַ נִלְעַג לָשׁוֹן אֵין בִּינָה.

Yirmeyahu 1:6ירמיהו א':ו'

וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי ה' הִנֵּה לֹא יָדַעְתִּי דַבֵּר כִּי נַעַר אָנֹכִי.

Yechezkel 3:4-6יחזקאל ג':ד'-ו'

(ד) וַיֹּאמֶר אֵלָי בֶּן אָדָם לֶךְ בֹּא אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל וְדִבַּרְתָּ בִדְבָרַי אֲלֵיהֶם. (ה) כִּי לֹא אֶל עַם עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אַתָּה שָׁלוּחַ אֶל בֵּית יִשְׂרָאֵל. (ו) לֹא אֶל עַמִּים רַבִּים עִמְקֵי שָׂפָה וְכִבְדֵי לָשׁוֹן אֲשֶׁר לֹא תִשְׁמַע דִּבְרֵיהֶם אִם לֹא אֲלֵיהֶם שְׁלַחְתִּיךָ הֵמָּה יִשְׁמְעוּ אֵלֶיךָ.

Ezekiel the Tragedian cited by Eusebius 9:29יחזקאל הטראגיקן

I am not eloquent, O Lord, but slow of speech my tongue, and weak my stammering voice, to utter words of mine before the king.

Septuagint Shemot 4:10תרגום השבעים שמות ד':י'

I am weak-voiced and slow-tongued.

Septuagint Shemot 6:12תרגום השבעים שמות ו':י"ב

… Now, I am without eloquence.

Septuagint Shemot 6:30תרגום השבעים שמות ו':ל'

… I am weak-voiced …

Josephus Antiquities 2:9:7יוספוס קדמוניות היהודים ב':ט':ז'

Thermuthis therefore perceiving him to be so remarkable a child, adopted him for her son, having no child of her own. And when one time had carried Moses to her father, she showed him to him, and said she thought to make him her successor, if it should please God she should have no legitimate child of her own; and to him, "I have brought up a child who is of a divine form, and of a generous mind; and as I have received him from the bounty of the river, in , I thought proper to adopt him my son, and the heir of thy kingdom." And she had said this, she put the infant into her father's hands: so he took him, and hugged him to his breast; and on his daughter's account, in a pleasant way, put his diadem upon his head; but Moses threw it down to the ground, and, in a puerile mood, he wreathed it round, and trod upon his feet, which seemed to bring along with evil presage concerning the kingdom of Egypt. But when the sacred scribe saw this, (he was the person who foretold that his nativity would the dominion of that kingdom low,) he made a violent attempt to kill him; and crying out in a frightful manner, he said, "This, O king! this child is he of whom God foretold, that if we kill him we shall be in no danger; he himself affords an attestation to the prediction of the same thing, by his trampling upon thy government, and treading upon thy diadem. Take him, therefore, out of the way, and deliver the Egyptians from the fear they are in about him; and deprive the Hebrews of the hope they have of being encouraged by him." But Thermuthis prevented him, and snatched the child away. And the king was not hasty to slay him, God himself, whose providence protected Moses, inclining the king to spare him. He was, therefore, educated with great care. So the Hebrews depended on him, and were of good hopes great things would be done by him; but the Egyptians were suspicious of what would follow such his education. Yet because, if Moses had been slain, there was no one, either akin or adopted, that had any oracle on his side for pretending to the crown of Egypt, and likely to be of greater advantage to them, they abstained from killing him.

Vayikra Rabbah 11:6ויקרא רבה י"א:ו'

אמר רב שמואל בר נחמן כל שבעת ימי הסנה היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה שילך בשליחותו למצרים הה"ד (שמות ד) גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך הרי ששה ובשביעי אמר לו שלח נא ביד תשלח.

Tanchuma Devarim 2תנחומא דברים ב'

אלה הדברים אשר דבר משה וגו' אמרו ישראל אתמול אמרת לא איש דברים אנכי ועכשיו אתה מדבר כל כך, א"ר יצחק אם אתה חייך שנה את התורה והתרפא משה כבר למד את כל התורה, במדבר בערבה מול סוף, זשה"כ "אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם" (ישעיה ל"ה:ו') בא וראה כשאמר הקב"ה למשה לך ואשלחך אל פרעה א"ל משה בייא אתה מעביר עלי לא איש דברים אנכי, א"ל שבעים לשון עומדין בפלטרין של פרעה שאם יבא אדם אחד ממקום אחר מדברים עמו בלשונו ואני הולך בשליחותך והם בודקין אותי לומר שאני שלוחו של מקום וגלוי לפניהם שא"י להשיח עמהם אין שוחקין עלי לומר ראו שליח של מי שברא העולם ואת כל הלשונות אינו יודע לשמוע ולהשיב הוי בייא לא איש דברים אנכי, "הן אני ערל שפתים" (שמ' ו':ל') א"ל הקב"ה והרי אדם הראשון שלא למדו בריה מנין היה יודע שבעים לשון שנאמר "ויקרא להם שמות" (בר' ב':כ'), שם לכל הבהמה אין כתיב כאן אלא שמות, ואתה אומר לא איש דברים אנכי, בסוף ארבעים שנה שיצאו ישראל ממצרים התחיל מפרש התורה בשבעים לשון, באר את התורה הזאת, הפה שאמר לא איש דברים אנכי אמר אלה הדברים, והנביא צווח ואמר אז ידלג כאיל פסח ותרון לשון אלם, למה כי נבקעו במדבר מים ונחלים בערבה, לכך נאמר אלה הדברים.

Devarim Rabbah (Vilna) 1:1דברים רבה (וילנא) א':א'

אלה הדברים… אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון מנין שכן כתיב "מרפא לשון עץ חיים" (משלי ט"ו:ד') ואין עץ חיים אלא תורה שנא' "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג':י"ח), ולשונה של תורה מתיר את הלשון תדע לך לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים, ומה הוא שבחן שהן מרפאין את הלשון שנא' "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה" וגו' (יחזקאל מ"ז:י"ב), מנין שהיא רפואה של לשון שנא' "והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה" (יחזקאל מ"ז:י"ב), רבי יוחנן ורבי יהושע ב"ל חד אמר לתרפיון וחד אמר כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה שכך כתיב מזה ומזה ואין מזה ומזה אלא תורה שנאמר "מזה ומזה הם כתובים" (שמ' ל"ב:ט"ו), ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו "לא איש דברים אנכי" (שמ' ד':י'), כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה.

Devarim Rabbah (Lieberman) Devarim (pp.4-5)דברים רבה (ליברמן) (עמ' 5-4)

אלה הדברים… אמר הקב"ה ראה לשונה של תורה מה חביבה שמרפא את הלשון מנין שכן כתיב "מרפא לשון עץ חיים" (משלי ט"ו:ד') ואין עץ חיים אלא תורה שנא' "עץ חיים היא למחזיקים בה" (משלי ג':י"ח), ולשונה של תורה מתיר את הלשון תדע לך לעתיד לבוא הקב"ה מעלה מגן עדן אילנות של תורה משובחים, ומה הוא שבחן שהן מרפאין את הלשון שנא' "ועל הנחל יעלה על שפתו מזה ומזה" וגו' (יחזקאל מ"ז:י"ב), מנין שהיא רפואה של לשון שנא' "והיה פריו למאכל ועליהו לתרופה" (יחזקאל מ"ז:י"ב), רבי יוחנן ורבי יהושע ב"ל חד אמר לתרפיון וחד אמר כל שהוא אלם ולועט הימנו לשונו מתרפא ומצחצחה מיד בדברי תורה שכך כתיב מזה ומזה ואין מזה ומזה אלא תורה שנאמר "מזה ומזה הם כתובים" (שמ' ל"ב:ט"ו), ר"ל אמר מה לנו ללמוד ממקום אחר נלמוד ממקומו הרי משה עד שלא זכה לתורה כתיב בו "לא איש דברים אנכי" (שמ' ד':י'), כיון שזכה לתורה נתרפא לשונו והתחיל לדבר דברים מנין ממה שקרינו בענין אלה הדברים אשר דבר משה.

Shemot Rabbah 1:26שמות רבה א':כ"ו

ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן – היתה בת פרעה מנשקת ומחבקת אותו כאילו הוא בנה ולא היתה מוציאתו מפלטרין של מלך, ולפי שהיה יפה היו הכל מוציאין אותו ומתאוים לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עיניו מעליו. והיה פרעה נוטלו ומחבקו והוא נוטל כתרו של פרעה מעל ראשו ונותנו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול. וכן הקב"ה אומר לחירם: ואוצא אש מתוכך היא אכלתך (יחזקאל כח), וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה ואף מלך המשיח, שעתיד ליפרע מאדום, יושב עמהם במדינה, שנאמר: שם ירעה עגל ושם ירבץ וכלה סעפיה (ישעיהו כז). והיו חרטומי פרעה יושבין ואומרים: מתיראין אנו מזה שנוטל כתרך ונותנה בראשו, שלא יהא זה אותו שאנו אומרים שעתיד ליטול המלכות ממך. מהם אומרים להורגו, מהם אומרים לשורפו. והיה יתרו יושב ביניהן. אמר להם: הנער הזה אין לו דעת, אלא בחנו והביאו לפניו בקערה אחת זהוב וגחלת. אם יושיט ידו לגחלת - אין בו דעת ואין עליו משפט מות; ואם יושיט ידו לזהוב - יש בו דעתו והרגו אותו. מיד הביאו לפניו זהוב וגחלת ושלח משה ידו ליקח הזהוב. בא גבריאל ודחה את ידו ותפש ידו בגחלת והכניס ידו לתוך פיו עם הגחלת ונכוה לשונו וממנו נעשה כבד פה וכבד לשון.

Shemot Rabbah 3:15שמות רבה ג':ט"ו

ויאמר ה' אליו מי שם פה לאדם, אמר לו אם אין אתה איש דברים אל תחוש הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם אני חפצתי שתהיה איש דברים תהיה כמו כן אלא לעשות בך נס אני חפץ בעת שתדבר שיהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך, הה"ד ואנכי אהיה עם פיך, מהו והורתיך, רבי אבהו אמר מורה אני דברי לתוך פיך כמו חץ, כד"א (שמות יט) או ירה יירה, ר' סימון אומר בורא אני אותך בריה חדשה כמד"א (שמות ב) ותהר האשה.

Divrei HaYamim LeMoshe Rabbeinu [Otzar HaMidrashim (Eisenstein) p.358]דברי הימים למשה רבינו [אוצר המדרשים (אייזנשטיין) עמ' 358]

בשנה השלישית ללדתו ופרעה יושב על השלחן לאכול והגבירה יושבת בימינו ובתיה בתו משמאלו ושריו ועבדיו יושבים לפניו והנער יושב עם בתיה בת פרעה, ויושט הנער את ידו ויקח העטרה מעל ראש המלך וישם אותה על ראשו, ויבהל המלך והשרים על הדבר הזה ויתמהו איש אל רעהו, ויען בלעם הקוסם אחד משרי המלך ויועציו ויאמר, זכור אדוני המלך החלום אשר חלמת ואשר פתר לך עבדך, הלא תדע כי העלם הזה מילדי העברים הוא ורוח אלהים בו ומחכמתו עשה זאת, וזה הוא שיחריב את מצרים, ועתה יצוה המלך מהרה ויסירו את ראשו. וייטב הדבר בעיני המלך ואוהביו, וישלח הש"י מלאך גבריאל ונדמה להם כאחד משרי המלך ואוהביו ויאמר לא אדוני המלך, לא טוב הדבר להמית נפש דם נקי כי אין לנער דעת, ועתה צוה ויביאו אבן יקרה (אודם) לפניו וגחלת אש ואם יושיט ידו ויקח האבן יקרה בידוע שהוא בן דעת ובן מות הוא ונעשה בו משפט, ואם יושיט ידו ויקח הגחלת בידוע שאין בו דעת ופטור. ויענו כל חכמיו ויאמרו טוב הדבר, ויביאו לפניו האבן טובה והגחלת, ויושט הנער את ידו ליקח את האבן והמלאך דחף ידו ולקח הגחלת ויביאה לפניו ויגע בשפתיו ובקצת הלשון ונעשה כבד פה וכבד לשון, ועל זה ניצל.

Rasag Tafsir Shemot 6:12,30רס"ג תפסיר שמות ו':י"ב,ל'

ערל שפתים – "אלת'ג' אלפם".

R. Chananel (cited by Bachya Shemot 4:10)ר' חננאל (מובא בר' בחיי שמות ד':י')

וכתב רבינו חננאל: מה שהזכיר שני דברים: כבד פה וכבד לשון, יורה כי משה רבינו לא היה צח הדבור באותיות זשרס"ץ שהן אותיות השינים, זהו שאמר: כי כבד פה, גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ"ת, ועל זה אמר: וכבד לשון.

Rashi Shemot 4:10רש"י שמות ד':י'

גם מתמול וגו' - למדנו שכל שבעה ימים היה הקדוש ברוך הוא מפתה את משה בסנה לילך בשליחותו מתמול שלשום מאז דברך הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין הם, הרי ששה, והוא היה עומד ביום השביעי כשאמר לו זאת עוד (להלן פסוק יג) שלח נא ביד תשלח, עד שחרה בו וקבל עליו. וכל זה, שלא היה רוצה ליטול גדולה על אהרן אחיו שהיה גדול הימנו ונביא היה, שנאמר (שמואל א ב כז) הנגלה נגליתי אל בית אביך בהיותם במצרים, הוא אהרן. וכן ביחזקאל (כ ה) ואודע להם בארץ מצרים וגו', (שם ז) ואומר אליהם איש שקוצי עיניו השליכו, ואותה נבואה לאהרן נאמרה. כבד פה – בכבידות אני מדבר ובלשון לע"ז בלב"א.

Rashi Shemot 6:12רש"י שמות ו':י"ב

ערל שפתים – אטום שפתים, וכן כל לשון "ערלה" אני אומר שהוא אטום: "ערלה אזנם" (ירמיה ו':י'), אטומה משמוע, "ערלי לב" (ירמיה ט':כ"ה), אטומים מהבין, "שתה גם אתה והערל" (חבקוק ב':ט"ז), והאטם, משכרות כוס הקללה, ערלת בשר, שהגיד אטום ומכוסה בה, "וערלתם ערלתו" (וי' י"ט:כ"ג), עשו לו אוטם וכיסוי איסור שיבדיל בפני אכילתו, "שלש שנים יהיה לכם ערלים" (וי' י"ט:כ"ג), אטום ומכוסה ומובדל מלאכלו.

Lekach Tov Shemot 4:10לקח טוב שמות ד':י'

כי כבד פה וכבד לשון – שלא היה לו צחות לשון לדבר בלשון פלטין כאהרן. דברי אגדה, וי"א כשהיה קטן הביאתו בת פרעה לאביה, והיה פרעה מחבקו ומנשקו, נטל משה עטרה מעל ראשו וזרקה לארץ, אמרו חרטומי מצרים, אין זה אלא סימן מורד במלכות, אמרו יביאו זהב פרוים וגחלים לוחשות, אם יטול הגחלים בידוע שאין ממש במעשיו, ואם יטול הזהב בידוע שבן דעת הוא, כיון שבא ליטול הזהב בא מלאך ודחק ידו על הגחלים, נטלן וזרקן לתוך פיו, לפיכך נהיה כבד פה.

Lekach Tov Shemot 4:14לקח טוב שמות ד':י"ד

ד"א כי כבד פה – אמר לפניו רבש"ע כמה ימים אתה מדבר עמי, ועדיין אני כבד פה וכבד לשון, אמר לו הקב"ה מי שם פה לאדם, מעתה לא אעשה אותך בריה חדשה, אלא לך והור(ו)[י]תיך אשר תדבר.

Rashbam Shemot 4:10רשב"ם שמות ד':י'

כי כבד פה וכבד לשון אנכי – איני בקי בלשון מצרים בחיתוך לשון, כי בקטנותי ברחתי משם ועתה אני בן שמונים, וכן מצינו ביחזקאל שמי שאינו בקי בלשון המלכות קרוי כן דכת' "ויאמר אלי בן אדם לך בא אל בית ישראל ודברת בדבריי אליהם, כי לא אל עם עמקי שפה וכבדי לשון אתה שלוח אל בית ישראל, לא אל עמים [רבים] עמקי שפה וכבדי לשון אשר לא תשמע דבריהם" וגו' (יהזקאל ג':ד'-ו'). וכי איפשר נביא אשר ידעו השם פנים אל פנים וקיבל תורה מידו לידו היה מגמגם בלשונו? ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים. ואין לחוש לספרים החיצונים.

Rashbam Shemot 4:14רשב"ם שמות ד':י"ד

כי דבר ידבר הוא - הוא נתגדל שם ויש לו חיתוך לשון מצרים.

Ibn Ezra Shemot Long Commentary 4:10אבן עזרא הפירוש הארוך שמות ד':י'

איש דברים – יודע לדבר צחות, שאיננו מתעכב בלשונו בדברו או מגמגם, או שיכבדו על פיו אותיות ידועות. ומנהג העברים, כאשר ירצו להשוות שני דברים או שלשה יוסיפו מלת גם בתחלה, כמו משול בנו גם אתה, גם בנך, גם בן בנך (שופ' ח, כב). וטעם שלשם, לא יאמר תמול, כי אם ליום הזה שהוא מדבר בו. והנה שלישי שעבר ליום הזה שהוא מדבר בו, והמ"ם כדרך לשון רבים, בעבור היום ואתמולו, ואעפ"י שאין השי"ן קמוצה כמשפט, או המ"ם נוסף באחרונה כאשר הוא נוסף בראשונה. ויהי כמשלש חדשים (ברא' לח, כד). גם מאז דברך מעת דברך, כמו ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (שמות ה, כג), כי לא סר כובד לשונו, רק נשאר כאשר היה. והאומר ששכח לשון מצרים איננו נכון, כי הוא אומר ב' דברים, כבד פה, וכבד לשון. ועוד, נלמוד מתשובת השם מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם, שאינו מדבר על לשון מצרים, רק ככה נולד שהיה כבד פה שלא היה יכול להוציא אותיות השפה וכל אותיות הלשון, רק קצתם היה מוציאם בכובד. וזהו טעם אנכי אהיה עם פיך והוריתיך, אמר שיורנו אשר ידבר מלות, שאין שם מאותיות הכבדות על פיו.

Ibn Ezra Shemot Short Commentary 4:10אבן עזרא הפירוש הקצר שמות ד':י'

לא איש דברים – לא אוכל לדבר צחות, כי ראוי לדבר לפני המלך בצחות, וכן הייתי מיום היותי. גם מאז דברך – זה לנו האות, כי כל הנבואה הזאת לא היתה ביום אחד. כבד פה – בתולדות. וכבד לשון – בלשון מצרים, בעבור שיש לו שנים רבות שלא דבר בה.

Ibn Ezra Shemot Short Commentary 4:16אבן עזרא הפירוש הקצר שמות ד':ט"ז

ודבר הוא לך אל העם – מזה הפסוק נלמד, כי לא דבר משה עם ישראל רק על יד אהרן. ויתכן כאשר מת, שהיה במקומו אלעזר בנו.

Ibn Ezra Shemot Short Commentary 6:12אבן עזרא הפירוש הקצר שמות ו':י"ב

יש אומרים כי השם אמר למשה "ואנכי אהיה עם פיך" (שמ' ד':ט"ו) וסר כובד לשונו, ואין פירושו כן, כי אם בשעת צורך, או יורה פיו שלא ידבר באותיות קשות על לשונו. והעד, שאמר אחר כן: "ואני ערל שפתים" (שמ' ו':ל'), וטעמו כמו כבד, וכן: "ערלה אזנם" (ירמיה ו':י').

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 4:10-11ר' יוסף בכור שור שמות ד':י'-י"א

(י) לא איש דברים אנכי – ולא אוכל לומר שליחותך. גם מתמול גם משלשום – כלומר: מעולם מום זה, ואינו מום עובר, כי מום קבוע. כי מאז דברך לא נתרפאתי, ולא אוכל לדבר כי כבד פה וכבד לשון אנכי; ומה יועילו לי אותות. (יא) מי שם פה לאדם – כלומר: אם הייתי רוצה, היית מדבר יפה; אבל איני רוצה. שזה כבודי, שאדם שאין לו לא פה ולא לשון יעשה שליחותי וישלים חפצי, ויֵעָשה על ידו דבר גדול כזה.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 4:10ר' אברהם בן הרמב"ם שמות ד':י'

גם מאז דברך אל עבדך – כלומר "אע"פ שדבקה בי השלמות הפנימית מהשפעתך וטובתך לא נסתלק ממני מונע זה אלא נשאר על מצבו הטבעי". מאמרו גם מתמול רמז שמונע זה טבעי הוא לא ארעי כדי שיצפה אל הפסקתו. ומאמרו כי כבד פה וכבד לשון הוא הסבר למה שאמר בתחלה "לא איש דברים אנכי" כי יש שיהיה מיעוט הדיבור בסבת קוצר הרוח וחולשה מלבאר בגלוי את (ההרגש) שבפנים ויש שיהיה בסבת העדר כשרונם של כלי הדיבור מלבאר והודיע (משה) ע"ה שהסבר (בו) אינה חולשה פנימית אלא העדר כשרון הכלים והוא ע"ה לא היה לו חיתוך הדיבור לחלק אותיות הגרון והשיניים השפתים וביוצא בהם אלא שבמעמד הנבואה ביאר (את כל זה) בקיצורו הרגיל בלשון בני אדם "כבד לשון וכבד פה".

R. Avraham b. HaRambam Shemot 7:1ר' אברהם בן הרמב"ם שמות ז':א'

ודעת רוב החכמים ז"ל וזולתם מן הראשונים שהשליח ע"ה נסתלק ממנו מעצור לשונו ור' סעדיה ז"ל סבר כי זה (היה) ממצרים (ואילך) מפני הראיה מדיבורו כמה דיבורים בלתי תרגומו של אהרן ואמר (ר' סעדיה) כי זה מכלל האותות והמופתים שנראה בהם גדולתו לעיני המצרים וישראל ופרעה, ואבי אבא ז"ל ביאר בפירושו שקצת החכמים ז"ל העלו מצחות לשונו שנתפרסם בה שנסתלק (ממנו) כובד לשונו ע"ה בעת יציאתם ממצרים וקצתם סברו כי זה (היה) בשעת מעמד הר סיני. ובן עזרא ז"ל נראה (לו) ממאמר כי זה (= כובד הלשון) היה בו תמיד ואהרן היה מתורגמנו בכל מאמר במקום שכתוב כן בפירוש ובמקום שקיצר (מלהזכיר כן).

Ramban Shemot 4:10רמב"ן שמות ד':י'

גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך – למדנו שכל שבעת הימים היה יושב הקב"ה ומפתה משה ללכת בשליחותו. מתמול ומשלשום ומאז דברך, הרי שלשה, ושלשה גמין רבויין, הרי ששה, והיה עומד ביום השביעי. לשון רש"י. ועל דרך הפשט יאמר כי אני כבד פה גם מתמול גם משלשום, כי מנעורי הייתי כבד פה, אף כי עתה כי אני זקן. וגם מאז דברך היום אל עבדך, כי לא הסירות כבדות פי בצוותך אותי ללכת אל פרעה לדבר בשמך, ואם כן איך אלך לפניו. והנה משה מרוב חפצו שלא ילך לא התפלל לפניו יתברך שיסיר כבדות פיו. אבל טען אחרי שלא הסירות כבדות פי מעת שדברת לי ללכת, אל תצוני שאלך, כי לא יתכן לאדון הכל לשלוח שליח ערל שפתים למלך עמים. והקב"ה כיון שלא התפלל בכך לא רצה לרפאותו, אבל אמר לו אנכי אהיה עם פיך והורתיך אשר תדבר, שיהיו דברי אשר אשים בפיך במלות נכונות שתוכל לבטא בהן יפה. ובאלה שמות רבה (ג':כ') אמרו, אמר לו אם אתה אינך איש דברים אל תחוש, הלא אני בראתי כל פיות שבעולם ואני עשיתי אלם מי שחפצתי וחרש ועור ופקח לראייה ופקח לשמיעה, ואם חפצתי שתהיה איש דברים, היית, אלא לעשות כך אני חפץ. ובעת שתדבר יהיו דבריך נכונים שאני אהיה עם פיך. הדא הוא דכתיב (שמ' ד':י"ב) ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך. ולפי זה נראה בעיני שלא רצה להסיר ממנו כובד הפה בעבור שהיה בו ממעשה הנס שספרו רבותינו (שמ"ר א':כ"ו) שאירע לו עם פרעה. והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך, ועתה כיון שלא תרצה ברפואתך ולא התפללת לפני על זה, לך אל אשר אני מצוה לך, ואנכי אהיה עם פיך ואצליח שליחותי. גם אפשר שיהיה רמז "מויחר אף ה' במשה" שלא רצה לרפאותו ושלחו על כרחו.

Ralbag Beiur HaMilot Shemot 4:10רלב"ג ביאור המילות שמות ד':י'

כי כבד פה וכבד לשון אנכי – ר"ל שהיה כבד פה, באופן שלא היה יכול להוציא מפיו הדבור כי אם בקושי, כמנהג העלגים. והיה כבד לשון שהיה לואה כשהיה רוצה לסדר דבריו באופן נאות, כי לא היה איש דברים. ולזה היה לו מהקושי העצום כשיוכרח לדבר לפני פרעה לשתי אלו הסבות. והנה אמר לו השם יתע' על מה שאמר שהוא כבד פה שהוא יהיה עם פיו, על דרך שאר המופתים, בעת שידבר לפני פרעה, באופן שלא יהיה אז כבד פה. ועל מה שאמר שהוא כבד לשון אמר אליו השם יתע' שהוא יורנו אשר ידבר. והנה אפשר, והוא הנכון, שיהיה הרצון בכבד פה וכבד לשון, כפל ענין במלות שונות. והרצון בזה שכבר יכבד עליו לסדר דבריו באופן נאות. ואחשב שתהיה הסבה בזה רוב התבודדותו בענינים האלהיים. ולזה אמר "גם מאז דברך אל עבדך" כי מן העת ההוא התחיל להיות בו כובד הלשון, לחשקו להשיג ה' יתע' תמיד, מפני מה שנגלה לו מעוצם מדרגתו.

Ralbag Beiur Divrei HaParashah Shemot 4:10רלב"ג ביאור דברי הפרשה שמות ד':י'

ויאמר משה אל ה' בי אדני – הנה עם כל זה לא יאות לי לעשות זה השליחות, כי לא איש דברים אנכי, גם מתמול גם משלשום – שלא היתה לי זאת ההשגה הנפלאה באמתת מציאותך. כ"ש עתה שימנע אותי עוצם התבודדותי בהשגתך, מלהפריד הדבקות הזה, באופן שאוכל להשתדל לסדר דברי עם בני ישראל ועם פרעה כהוגן. גם לא הייתי איש דברים משלשום שלא היתה לי השגה שלמה בך כהשגה שהיתה לי תמול. גם לא הייתי איש דברים מעת התחלת לדבר עם עבדך, שהיה קודם שלשום, כי מן העת ההיא נקשרה נפשי בך באופן שלא יכולתי להתיר הקשר הזה בדרך שישלם לי סדור הדברים כהוגן בדברי עם בני האדם.

Ralbag Shemot 3-4 Toelet 18רלב"ג שמות ג'-ד' תועלת י"ח

התועלת הי"ח הוא בדעות. והוא להודיע עוצם דבקות משה עם השם יתע'. והוא מה שלמדנו מזה הספור. שמה שמצאנוהו מיוחד במשה, שתהיה הנבואה מגעת לו בהקיץ, היה לחוזק התבודדות שכלו מבין שאר כחות הנפשיות, להיות עם ה' תמיד. עד שמן העת שהתחיל לדבר עמו היה מתבודד תמיד בהשגתו יתע', כפי היכולת. עד שלא היה יכול להפריד ההתבודדות הזה, בדרך שישלם לו ההשתדלות לסדר דבריו בדברו עם האנשים. כי הוא היה שוגה באהבתו תמיד. וזאת היתה אחת מהסבות אשר בעבורם יוחד משה שתגיע לו הנבואה בהקיץ ובכל עת שירצה, כמו שבארנו בשני ממלחמות ה'.

Ralbag Beiur Divrei HaParashah Shemot 6:9רלב"ג ביאור דברי הפרשה שמות ו':ט'

והנה דבר משה אלו הדברים אל בני ישראל בזולת אמצעות אהרן, ולא האמינו ישראל לדברי משה, מפני קוצר רוח משה להתבונן בסדור דבריו כראוי, כדי שייפה להם זה המאמר באופן שיכנסו דבריו באזניהם – והיה זה כן מפני רוב התבודדות משה בהשגות האלהיות, כמו שקדם (שמ' ד,י) – ומפני העבודה הקשה, שנתחדשה להם אחר שדבר משה אל פרעה במלאֲכוּת השם יתעלה (ראה שמ' ה), שהביאה אותם גם כן אל שלא יאמינו בדבריו.

Ralbag Shemot 18 Toelet 11רלב"ג שמות י"ח תועלת י"א

התועלת האחד עשר הוא במדות, והוא, שראוי למנהיג השלם שינהיג המונהגים ממנו בתכלית מה שאפשר מהטוב והשלמות, ולא יעלים עיניו מהנהגתם. הלא תראה כי משה רבינו עליו השלום, שהיה בתכלית מהדבקות בשם יתעלה, עד שלא היה יכול להפנות מחשבתו בזולתו, וזה היה סבה אל שבדברו עם בני אדם לא היה יכול לסדר דבריו באופן ראוי, הנה עם כל זה לא רצה לקצר בהנהגת ישראל, אבל היה משתדל לשפוט בין איש ובין רעהו לפי משפטי התורה, להסיר הקטטות והמריבות מביניהם, אעפ"י שהיה לו בזה לֵאוּת נפלא.

Ralbag Vayikra 10:20רלב"ג ויקרא י':כ'

וישמע משה וייטב בעיניו – רוצה לומר, שכבר ראה שמה שנעשה, כדין נעשה. והנה הורה על זה זריזות משה לקיים מצות השם יתעלה, עד שהעלימה ממנו זריזותו ההתישבות על זאת המצוה שבאתהו מאת השם יתעלה באופן שיעמוד על עניינה, אם היא נוהגת בקדשי שעה לבד, או תנהג גם כן בקדשי דורות. עם שרוב התבודד שכל משה במושכלות היה מונע אותו מהשיבו מחשבתו באלו העניינים המעשיים הזמניים באופן שלם. הלא תראה שזה היה מונע אותו מלסדר דבריו עם בני אדם באופן ראוי, ולזה היה אהרן לו למליץ, כמו שנזכר בסדר 'ואלה שמות' (ראה שמ' ד,י-טז).

Ralbag Shemini Toelet 9רלב"ג שמיני תועלת ט'

התועלת [התשיעי] הוא [בדעות. והוא] ללמדנו עוצם התבודדות שכל משה בשכליות, אשר בעבורו הגיע לזאת המדרגה הנפלאה, שנתיחד בזה מבין שאר הנביאים, עד שכבר טעה במה שכעס עליו על אלעזר ועל איתמר, עם היותו מקור אלו הדינין אשר בתורה בשפע השופע עליו מהשם יתעלה. אך היה זה למיעוט השתמשותו באלו הפעולות, עד שגם דבורו החיצוני לא היה יכול לסדרו באופן ראוי, כמו שנזכר בפרשת 'ואלה שמות' (שמ' ד':י'). עם שהורנו בזה לרוב דקדוקו להתנהג במצות התורה, ולזה כעס תכף על מה שנראה לו בתחלת מחשבתו שיש בו נטייה ממצות השם יתעלה, ולא נמנע מזה מפני מה שחל עליהם מזה המקרה הרע אשר מתו בו נדב ואביהוא. כאלו יאמר שאין להם מצד זה התנצלות בזה, כי יחוייב להם התנהג במצות השם יתעלה באופן שלא ימנעם מזה טרדת מחשבתם במה שחל עליהם מהרע, כי לכבוד השם יתעלה יתחייבו לישב דעתם ולהסיר ממחשבתם זה הענין, באופן שיוכלו למלאת מצות השם יתעלה בזאת העבודה הנכבדת.

Derashot HaRan 5דרשות הר"ן ה'

והנה יש כאן שאלה, היות משה אדון הנביאים ערל שפתים (שמות ו ל), עד שהוצרך אהרן אחיו להיות מתורגמנו (שם ז א - ב). ואין להשיב כי מאשר היה טבעו כך הניחו על ענינו ולא רצה לשנות טבעו למעט, שהרי כל ענין משה היה למעלה מן הטבע, כי מן הנמנע הוא שיעלה אדם למדרגה שעלה בה על דרך המנהג הטבעי, כאמרו (דברים לד י) ולא קם נביא עוד וכו', הודיענו כי נבואת משה רבינו הוא למעלה מן הטבע, ושהשלימו השם יתברך בענין נסיי, איננו אפשרי שישיגנו האדם כפי המנהג הטבעי, שאם היה כן איך אמר ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, והשם יתברך לא ימנע טוב מבעליו לבלתי ישיג האדם המעלה שהיא אפשרית, אבל ענין הפסוק הוא להודיע כי ענין משה עליו השלום הוא מכח הנסים והנפלאות, יצא מגדר הענינים הטבעיים, שעם היות שחול רוח הנבואה על האדם הוא ענין אפשרי כפי המנהג הטבעי, אמנם כאשר תחול בו ישקעו כוחות גופו עד שיתבטלו פעולותיו. אבל חול הנבואה עליו והוא ער עומד על רגליו שלם בכוחותיו כאשר ידבר איש אל רעהו, הוא נמנע בחוק הטבע, והמשיג זה כמעט שישיג היותו איש ושכל נבדל כאחד. ואחר שנשתנה טבעו על הענין הזה, יותר קל היה לשומו צח הדיבור. ומשה רבנו עליו השלום נפלא מזה, איך היה שאחר שנבחר לנביא לא הוסר כובד לשונו, והוא אמרו (שמות ד י) לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשום גם מאז דברך אל עבדך. ואין ספק כי אמרו גם מאז דברך אל עבדך הוא כמתמיה על זה. ולא השיבו השם יתברך בזה, רק (שם יא) מי שם פה לאדם, ולפי הנראה אין התשובה על ענין (הטבע) [התימה] כלל. וראינו עוד לרבותינו ז"ל מרחיקים מאד שיהיה למשה מום גופני, אמרו בפרק המקנא (סוטה יב ב) והנה נער בוכה ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה (שמות ב ו), קרי ליה ילד וקרי ליה נער, הוא ילד וקולו כנער, אמר ליה רבי נחמיה אם כן עשיתו למשה בעל מום. ולמה לא תמהו על המבואר בפסוק היותו כבד פה. והתשובה על זה כי מהיות התורה וקיבולה הדבר היותר גדול שאפשר שיהיה במין האנושי, ראוי לעם שיקבלו אותה, שינתנו להם הוראות חזקות שהתורה היא אמיתית, ושיוסר כל ספק מאותן ההוראות ומהענין ההוא בכללו שאינו בא כי אם בכח אלהי, ועל זה נמשך יציאת מצרים כולו. כי רצה השם יתברך שיתחדשו האותות בגאולה ההיא שהיא בלי ספק התחלת התורה, למען ידעו כל ישראל שהנמנעות בחק הטבע אינם נמנעות בחק השם יתברך, כי זאת הפינה היותר גדולה בדת, ומי שיכפור בה יכפור הדת בכללו ויבטל גמול ועונש לגמרי. ובהיות זה קוטב התורה אשר עליו תיסוב, רצה [ש]זה (ש)יתפרסם בארץ מצרים, לפי (שיהא) [שהיא] ארץ החרטומים והמכשפים, ומה שיבחן שם שהוא דבר נמנע בחק הטבע, וכי לא תספיק בו חכמת הכישוף אשר היא סעיף מסעיפי החכמה הטבעית, ראוי שנאמין שנעשה בכח אלהי בלי ספק, ושהנמנע בחק הטבע אינו נמנע בחק השם יתברך. ואילו נתחדשו האותות המופתים בארץ נעדרת החכמה היה נשאר ספק בפינה הזאת עדיין, כי אולי יחשבו האנשים כי כל האותות נתחדשו בחכמת הכישוף, ושהם כולם אפשריים בחק הטבע. וזהו ענין נרמז לרבותינו ז"ל במסכת מנחות (פה א) בפרק כל קרבנות הצבור אמרי ליה יוחני וממרא וכו', כאשר כתוב בדרוש החדש הזה (דרוש ג). ולזאת הסיבה נשלם משה בכל שלמות נביא, להאמין שענינו בכח אלהי, והוסר ממנו בהשגחה גמורה הדיבור הצח, יען לא יחשב שהיות ישראל וגדוליהם נמשכים אחריו, היה לצחות דברו כמו (שאמר) [שיאמר] על מי שהוא צח הדיבור שימשיך ההמון אחריו, ושהשקר ממנו יחשב אמת, והדבר בהפך למי שהוא כבד פה וכבד לשון, שהאמת לא יקובל ממנו רק לחוזק הגלותו, ולזה הוסר בהשגחה, לא היה דבר נופל במקרה.

Seforno Shemot 4:10ספורנו שמות ד':י'

לא איש דברים אנכי – בלתי מורגל במלאכת לשון למודים וסדרה לדבר לפני המלך, גם מתמול – בהיותי גר בארץ נכריה, גם משלשם – בהיותי בבית פרעה, גם מאז דברך אל עבדך – אף על פי שהיתה נפשי הדברית אז באור פני המלך לא קנתה לשון למודים, כי כבד פה וכבד לשון אנכי – וזה קרה לי, כי בהיות כלי הדבור שלי בלתי מוכנים לפיכך לא פנה לבי "לדעת לעות את יעף דבר" (ישעיהו נ':ד').

Shadal Shemot 4:10שד"ל שמות ד':י'

לא איש דברים אנכי וגו' – כבר התקומם רשב"ם נגד הסברה שמשה היה עלג ואמר: "ואין דבר זה בדברי התנאים והאמוראים, ואין לחוש לספרים החיצונים" והוא אומר שלא היה משה בקי בלשון מצרים; וגם זה באמת לא יתכן, אחר שנתגדל במצרים ובבית המלך; והראב"ע קיים שהיה עלג ופירש "והוריתיך אשר תדבר" שישים בפיו מלות שאין בהם האותיות הכבדות עליו, אם כן יראה נא לנו הראב"ע, מה הן האותיות שאינן נמצאות בפרשיות שאמר משה באזני כל העם, מלבד שזה גידוף כלפי מעלה, שיבחר ה' לעשות שליח לתת תורה לעמו אדם שיצטרך לבחור המלות שיוכל לבטא אותן. והאמת כי לא היה משה איש דברים, בעל כח הדיבור מרחיב פה ומאריך לשון בפני מי שיהיה, ולא יחת מפני כל, מסכים למה שכתוב עליו "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה" (במ' י"ב:ג'), וזה דומה בצד מה למאמר ירמיה "הנה לא ידעתי דבר" (ירמיה א':ו'), אלא שירמיה היה יכול להוסיף "כי נער אנכי", ומשה היה זקן, ויותר היה ענין קשה עליו, אחר כמה שנים שהיה רועה את הצאן, ללכת לפני מלך גדול ולריב עמו, והנה ה' השיבו "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם" וגו' כלומר הלא בידי להסיר ממך כבדות לשונך, "ועתה לך ואנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר", אשים הדברים בפיך עד שתהיה איש דברים בשיעור הראוי, ולא יחסר לך כח הדיבור; אבל השנוי הזה לא היה במשה ברגע ההוא פתאום, אלא מעט מעט כי לא יהיה שנוי גשמי אלא רוחני בכחות הנפש וגבורת הלב, ע"כ לא הרגיש אז משה באותה שעה שום שנוי בעצמו, וע"כ חזר ואמר שלח נא ביד תשלח. והנה לנו עוד ראיה על מעוט אומץ לבו באותה שעה ממה שאמר לו ה' "לך שוב מצרים כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך" (ד':י"ט). ואם היה משה עלג לא ימלט שה' רפאו או לא רפאו, ואם רפאו היה משה מרגיש בעצמו השנוי הזה מיד ולא היה מסרב עוד, ואם לא רפאו יהיה מאמר מי שם פה לאדם מאמר שחוק והיתול ח"ו; ויש מפרשים ידעתי שאתה עלג, כי אני בכוונה עשיתיך עלג ואעפ"כ אני מצוך ללכת; ומי לא יראה שאין זו תשובה הגונה לפייסו שילך כי הלא יאמר משה בלבו, אם רצונו שאלך בשליחותו, ירפא תחילה את מומי. גם מה שאמור למטה הלא אהרן אחיך הלוי, נראה ברור שטעמו ידעתי כי לא יסרב כמוך אבל יקבל עליו לדבר; ואם היתה הכוונה הלא אהרן איננו עלג כמוך והוא ידבר, היל"ל הוא ידבר בלא מילת ידעתי.

Shadal Shemot 6:12שד"ל שמות ו':י"ב

ערל שפתים – אטום (רש"י), ונקרא ערלה כל דבר המכסה דבר אחר ומעכבו מלפעול פעולתו, וכאן הוא דרך משל כמו כבד פה וכבד לשון, כי משה לא היה לא זה ולא זה, רק לא היה איש דברים, וחשב כי לא יוכל להטות אליו לבב המלך בזולת רוב דברים.