Moshe/5

EN/HEע/E

Moshe

Sources

Shemot 4:10-11שמות ד׳:י׳-י״א

(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. (יא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'.

Shemot 6:12שמות ו׳:י״ב

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

Shemot 6:30שמות ו׳:ל׳

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

Shemot 16:20שמות ט״ז:כ׳

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה.

Vayikra 10:16ויקרא י׳:ט״ז

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר.

Bemidbar 12:1–8במדבר י״ב:י׳-ח׳

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. (ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'. (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ד) וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. (ה) וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. (ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

Bemidbar 31:14במדבר ל״א:י״ד

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.

Devarim 34:7דברים ל״ד:ז׳

וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

Devarim 34:10דברים ל״ד:י׳

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

Sifra Shemini 2:12ספרא שמיני ב׳:י״ב

א"ר יהודה חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות אחר מיתתו הריני כמשיב על דבריו ומי גרם לו שהקפיד אלא (שבועה) [שטעה].

Sifre Bemidbar 157ספרי במדבר קנ״ז

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. ר' אלעזר בן עזריה אומר בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר מהו אומר מדוע לא אכלתם את החטאת" וגו' (וי' י':י"ז). כיוצא בו אתה אומר "ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" מהו אומר "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים" (במ' כ':י"א) אף כאן אתה אומר "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה" מהו אומר "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה". משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות ויש אומרים משה נתן לו רשות לאלעזר הכהן לדבר שכשיפטר משה מן העולם לא יהיו אומרים לו בחיי משה רבך לא הייתה מדבר עכשיו מה אתה מדבר. ר' יאשיה אומר שהיה אומר דבר בשם אומרו כענין שנאמר "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב':כ"ב)

Bavli Pesachim 66bבבלי פסחים ס״ו:

ר"ל אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה דכתיב "ויקצוף משה על פקודי החיל" וגו' (במ' ל"א:י"ד) וכתיב "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה" וגו' (במ' ל"א:כ"א) מכלל דמשה איעלם מיניה אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע דכתיב "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך" וגו' (מל"ב ג':י"ד) וכתיב "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" וגו' (מל"ב ג':ט"ו).

Vayikra Rabbah 13:1ויקרא רבה י״ג:א׳

מיד "ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן" (וי' י':ט"ז). וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו. אמ' רבי הונא בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו. ואילו הן בשבת ובכלי מתכות ובאונן. בשבת מנ', "ויותירו אנשים ממנו עד בקר ויקצף עליהם משה" (שמ' ט"ז:כ'), וכיון שכעס שכח מלומר להן הלכות שבת. מה אמ' להן "אכלוהו היום כי שבת היום לה'" (שמ' ט"ז:כ"ה). ובכלי מתכות מנ', "ויקצף משה על פקודי החיל" (במ' ל"א:י"ד), וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו, שכח מלומר להן הלכות כלי מתכות, וכיון שלא אמ' אמ' אלעזר הכהן תחתיו, "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" (במ' ל"א:כ"א). אמ' להן למשה ר' צוה ואתי לא צוה. באונן מנ', "ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן" (וי' י':ט"ז), וכיון שכעס שכח מלומר להן שהאונן אסור מלאכל בקדשים.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 30:11-15ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות ל׳:י״א

זה שאמר כי תשא אין כוונתו מניין של בחירה; כלומר, בעת שיחפוץ המלך או הנשיא. אבל רוצה לומר מניין חובה, שנצטוו עליו, שבכל שנה יתנו מחצית השקל ובאמצעותו יוודע מניינם. ביאור זה, אע"פ שאינו מפורש בתורה, מצאנוהו מפורש במקרא בפרשת יהוידע. לפי שיהואש אמר לכהנים "צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל כסף לחזק את בית אלהיכם מדי שנה בשנה". אפשר היה לומר כי ייתכן שמגבית זו היתה דבר שיהואש התנדב בו. אבל כאשר נזף בהם, כשגילו קוצר יש בקיבוץ הכסף, כאמרו "מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה'" ידענו שכסף זה הוא אשר ציווה בו משה והוא בכל שנה ושנה. וכדי שלא נחשוב גם כן שהוא ציווה בעת של בחירה אמר בדבר המעשה ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר (שם כד ט) ונתאחר העניין. וידענו שהוא שנתנוהו במדבר והתקינו ממנו את האדנים כמו שנבאר. ואילו היה בחירה מהיכן היו עושים את האדנים? ואין מנוס מזה... ולא יהיה בהם נגף - אם לא יתנו מחצית השקל. ויש לנו לומר: לא מפני שדרך כל מניין בלא מתן כסף גורם לכך. אלא שזניחת מתן הכסף לצורכי המקדש הוא הגורם. כמו שאמר על אנשים ויסבו פניהם ממשכן ה' ויתנו עורף גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו וכו' (דהי"ב כט ו-ז). אח"כ סיפר מה שבא עליהם על זאת: והנה נפלו אבותינו בחרב ובנינו ובנותינו ונשינו בשבי על זאת (שם כט ט). ואם נכנס ניסן ולא נתנו כסף כפורים יפול בהם נגף, בין שמנה אותם מנהיגם ובין שלא מנה אותם. ואם מנה אותם מנהיגם שלא בניסן, לא יפול בהם נגף, בין ששקלו מחצית השקל בין שלא שקלו. המעשה אין הוא אלא על מניין של ציווי בזמנו, כוונתי לניסן, אבל לא על מניין של בחירה. ואם יאמר האומר הרי ראינו שדויד אומר הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי (דהי"א כא יז), וזה מלמד שהמגפה באה בכל עת שמונים את העם אלא אם כן שקלו שקלם. על זה נאמר זוהי סברה של דוד שדימה כי החטא הוא בגלל המניין ואין הדבר כך, אבל הוא לסיבה שלא כאן המקום לפרשה והיא עזרתם לאבשלום... והנביא שלא במקום שליחות רשאי לסבור מה שאינו כסברתו. כמו שסבר שמואל ואמר נגד ה' משיחו (שמ"א טז ו). וכמו שסבר נתן ואמר לדויד כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך (שמ"ב ז ג) ולפני זה מה שאמר משה לבני גד ולבני ראובן ולמה תניאון את לב בני ישראל (במדבר לב ז). ומה שאמר ונתת אותו על עבודת אהל מועד כוונתו לקרבנות תמידין ומוספין. כמו שאמרו בני ראובן ובני גד לעבוד את עבודת ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו (יהושע כב כז) וכל חובות הציבור הנספחות לתמיד ומוסף מעין העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, את כל אלו קונים ממחצית השקל כמו שאמרו האבות בימי עזרא והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות והחדשים ולקדשים ולחטאות לכפר על כל ישראל וכל מלאכת בית אלהינו (נחמיה י לג-לד). משותפת לראיות היא השאלה כיצד התירו העם להפחית במחצית השקל ולהעמידה על שלישית השקל. על כך נאמר שיש מהם שלא הפחיתו אבל הוסיפו. וזה לפי שכשעלו העם בימי בית שני לא התקבצו עמם זולתי ארבעים וששה אלף ושלש מאות וששים כמאמר הכתוב כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים (שם ז סו). והקרבנות נשארו כמות שהיו לפי שש מאות אלף לא פחתו כלום. וחישבו העם עם עזרא כמה יספיק לו בעד הצרכים ומצאו חמש דאנק משקל הקודש, והוסיפו שלישית על מחצית השקל למען יושלמו ההוצאות על הצרכים. תשובתנו זאת יוצאת מלשון דבריהם, לפי שהכתוב אומר והעמדנו עלינו מצוות (שם י לג). ואם הכוונה לעיקר כסף הכפורים הרי הוא חובה המוטלת עליהם, ואין צורך שיחייב אותו וזהו פירוש על עבודה אהל מועד (ל טז).

Critique of the Writings of R. Saadia Gaon by R. Mubashir HaLevi p. 109השגות ר׳ מבשר הלוי על רס״ג עמ׳ 109

אמר מבשר: כשם שאי אפשר שידמה הנביא דמיון שוא בענין השליחות ואם יטעה בענין השליחות לא יניחו רבון העולמים בטעותו, אלא יבאר לו רצונו בדבר ההוא כך אי אפשר שישגה בענין מצוה ויניחו השם במשוגתו.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 2:3אבן עזרא שמות פירוש שני ב׳:ג׳

ויוכבד עשתה זאת, כי אמרה אל אראה במות הילד. אולי אחותו התנבאה לעשות כן. ומחשבות השם עמקו, ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו העליונה בדרך מלכות והרגילות, ולא תהיה נפשו שפלה רגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה, כי הרג המצרי בעבור שהוא עושה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנם המים שדלו. ועוד דבר אחר: כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו בנעוריו, לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם.

Ramban Shemot 2:11רמב״ן שמות ב׳:י״א

ויגדל משה ויצא אל אחיו – שגדל והיה לאיש. כי מתחלה אמר: ויגדל הילד (שמות ב׳:י׳) – שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן, כי לפני מלכים יתיצב, ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת. וטעם ויצא אל אחיו – כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם, ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ.

Ramban Bemidbar 16:21רמב״ן במדבר ט״ז:כ״א

הבדלו מתוך העדה הזאת – יש לשאול, אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו איך יאמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. וכתב רבינו חננאל הבדלו מתוך העדה הזאת, עדת קרח ולא עדת בני ישראל, ויאמרו אלהי הרוחות לכל בשר וגו', מיד הודיע הקדוש ברוך הוא למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות אבל עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו זה שאמרתי "הבדלו" העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך. הזכיר להם "העלו מסביב", אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו, אלו דבריו. ואינם נכונים, כי לא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם שלשה אנשים "הבדלו מתוך העדה" כי אינם עדה. ואין ישראל בתוכם, ואהרן עם עדת מקריבי הקטורת היה בתוכם בבואם. ועוד כי "הבדלו" רמז למשה ואהרן בלבד, כמו הרומו (להלן יז י). וכן ואכלה אותם כרגע, רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע. וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה. אבל הטעם, כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם, וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה (פסוק יט). והנה נתחייבו כליה שהיו מהרהרים אחרי רבם, והם כמהרהרים אחרי השכינה ומוותרים על נבואת נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים. ומשה ואהרן למדו עליהם זכות, שלא חטא במעשה אלא קרח, והוא הגורם והוא המפתה אותם, וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים. וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד (ש"ב כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב ב). כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשם וענשו בזה שוה הוא. ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (ש"ב כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה"י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה, שנאמר (ש"ב ז ו ז) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים. הרי יאשים הכתוב, כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית, רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך, ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום. וטעם ויקהל עליהם קרח [את כל העדה] – את גדולי העם הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד, או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה. ולא הזכיר "העם" כמו בעגל ובמרגלים, כי אילו היו כל ישראל היה אומר "ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול". וכל זה שהזכרתי על הבכורים (לעיל פסוקים א ה) הוא על דרך רבותינו (זבחים קיב ב) שאומרים כי העבודה היתה לבכורות. אבל על דרך הפשט, היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד, ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש, והיה קרח טוען על הבחירה הזאת, ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים.

Ralbag Vayikra 10:20רלב״ג ויקרא י׳:כ׳

וישמע משה וייטב בעיניו – רוצה לומר, שכבר ראה שמה שנעשה היה נעשה בדין. והנה הורה זה על רוב זריזות משה לקיים מצות ה' יתעלה, עד שזריזותו מנע ממנו ההתישבות על ענין זאת המצוה שבאתהו מאת ה' יתעלה באופן שיעמוד על ענינה אם היא נוהגת בקודשי שעה לבד, או תנהג גם כן בקודשי הדורות. עם שעוצם התבודדות שׂכל משה במושכלות היה מונע אותו מהשים מחשבתו באלו העניינים המעשיים הזמניים באופן שלם; הלא תראה שזה הענין היה מונע אותו מלסדר דבריו עם בני אדם באופן ראוי, ולזה היה אהרן לו למליץ, כמו שנזכר בפרשת ואלה שמות.

Ralbag Vayikra Toalot 10רלב״ג ויקרא תועלות י׳

התועלת התשיעי הוא בדעות, והוא ללמדנו עוצם התבודדות שׂכל משה בשכליות, אשר בעבורו הגיע לזאת המדרגה הנפלאה שנתיחד בה מבין שאר הנביאים, עד שכבר טעה במה שכעס עליו על אלעזר ועל איתמר, עם היותו מקור אלו הדינין אשר בתורה בשפע השופע עליו מה' יתעלה; אך היה זה למיעוט השתמשותו באלו הפעולות, עד שגם דיבורו החיצוני לא היה יכול לסדרו באופן ראוי, כמו שנזכר בפרשת ואלה שמות. עם שהוֹרָנו בזה על רוב דקדוקו להתנהג במצות התורה, ולזה כעס תכף על מה שנראה לו בתחילת מחשבתו שיש בו נטייה ממצות ה' יתעלה, ולא נמנע מזה מפני מה שחל עליהם מזה המקרה הרע אשר מתו בו נדב ואביהוא; כאילו יאמר שאין להם מזה הצד התנצלות בזה, כי יחוייב להם ההתנהג במצות ה' יתעלה באופן שלא תמנעם מזה טרדת מחשבתם במה שחל עליהם מהרע, כי לכבוד ה' יתעלה יתחייבו לישב דעתם ולהסיר ממחשבתם זה הענין, באופן שיוכלו למלאות מצות ה' יתעלה בזאת העבודה הנכבדת.

Derashot HaRan 11דרשות הר״ן י״א

אבל יש כאן שאלה, שלאחר קריעת ים סוף מצינו כתוב (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואם כן נראה שקודם זה לא היתה אמונתם שלמה עליהם. ויש לומר בזה, שתיכף שעשה משה האותות, האמינו בו אמונה גמורה, כמו שאמר ויאמן העם. כי לא האמינו בו יותר בקריעת ים סוף, ממה שהאמינו בו בכל האותות שעשה במצרים, שכולם היו יוצאים מטבעו של עולם ומנהגו. אבל הדבר הזה מבאר הרבה ספיקות גדולות ונופלות בענין יציאת מצרים. והוא, שמתחילה כשעשה האותות, האמינו בו אמונה שלמה, אבל לאחר מכאן, ראו בעיניהם דברים של תימה, שצריכין להתבאר. ראשונה, שאחר אשר פקד ה' את בני ישראל, ורצה להצילם מיד מצרים, ולהנחילם את הארץ, וצוה למשה שיאמר אל זקני ישראל כמו שאמר (שמות ג טז-יז) לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' פקוד פקדתי אתכם וגו' ואומר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש וגו', מאי טעמא לגנוב דעתו של פרעה כלל, שיאמרו לו (שם יח) אלהי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים, והנה זה דרך העבדים שאין ידם תקיפה, שרוצים לברוח, ומתנכלים על אדוניהם לברוח, ולמה משה ואהרן שהיו שלוחי ה', לא יאמרו אל פרעה ביד רמה, שהגיע קיצם של ישראל ליגאל, ושלא ישתעבד בהם עוד, היד ה' תקצר מהכניע לבו של פרעה להודות הדבר גם כי יאמרו אליו בפירוש, הלא אם לא יספיקו בזה עשר מכות, יוסיף עוד עליהם כהנה. וזה באמת ענין, שראוי שיספקו ממנו ישראל בשלמותו של משה, ואף על פי שהאמינו בו במשה בתחילה על פי האותות כמו שאמר ויאמן העם, שהיה להם לספק אם הוא שליח השם יתברך כמו שאמרנו, למה ירא מהגיד לפרעה הדבר כמו שהוא. וזה באמת ענין סתום צריך להתבאר. ואפילו אם נדחוק בזה, ונאמר שעשה כן כדי להראות קושי ערפו של פרעה, שגם בדבר הקל ימאן לשמוע בדבר השם יתברך, עדין נשאר לנו מקום ספק גדול, באמרו (שמות יא ב) דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו' כלי כסף וכלי זהב. וזה באמת יראה ענין זר או תמוה מאד, שאף על פי שאנשי מצרים היו חייבים להם שכרן שנשתעבדו בהם כמו שאמרו בסנהדרין (צא א), לא היו ראוים לבא עליהם בעקבה ובדרכים של אנשי רמיה. שאפילו לא היתה ידם תקיפה עליהם, לא היה ראוי לעשות כן, וכל שכן אחר שיד ה' יתברך תקיפה וחזקה עליהם, למה הוצרכו לעשות כן, כי אם לומר תנו לנו שכרינו שנשתעבדתם בנו כך וכך ממון. והרי אמרו חכמינו ז"ל (ב"ק כז ב) אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שלא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל. וכל אלו הדברים מתמיהין בעצמם, וראוי שיפול ספק מצידן לישראל בנבואתו של משה. אבל היתר אלו שני הקשרים, הוא דבר אחד, שמדרכי השם יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל (שונאתו) [שונאיו] בדינו ולקחת נקמתו מהם... וה' יתברך כיוון ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל, כמאמר יתרו (שמות יח יא) עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם, ורצה להביאם בענין שהם בבחירתם יכנסו במים וימותו שמה. ואילו הודיע משה לפרעה הענין בתחילה, שהגיע קיצם להגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המצוה, ולא היה רודף אחריהם עוד, כי למה ירדפם אחרי שבעודם ברשותו פטרם ושלחם מאתו, [לפיכך] לא רצה השם יתברך שיאמר משה לפרעה הענין כאשר הוא, אבל שיאמר שהם הולכים דרך שלשת ימים לזבוח, שכאשר יגידו לו אחר כך כי ברח העם, יחשוב פרעה מה שחשב, וכן היה ראוי אליו לחשוב שכל מה שעשה משה רבינו עליו השלום לא בא מאת השם יתברך, אבל נעשה בעקבה וברמיה, כי לולא כן, למה יגנוב לבבו לאמר שאינם הולכים רק לזבוח. ולזאת הסיבה עצמה צוה וישאלו איש מאת רעהו, שעם היות שממונם היה מותר להם, ויכולין לקחתו, צוה שיבאו בעקבה, שאף על פי שיהיה זה לישראל דבר זר, וזה אמרו (שמות יא ב) דבר נא באזני העם, ואין נא אלא לשון בקשה (סנהדרין פט ב), והוא כאומר ידעתי שהם אנשי חיל שלא יחפצו במרמות ותוך, עם כל זה תחלה פניהם בשמי שיעשו ככה, ולא ישאלו למה. וכאשר הוגד למלך מצרים ולעמו שישראל בורחים, אין ספק שחשדום באנשי דמים ומרמה, שאם לא כן למה יתנכלו אליהם בדברים האלה, וכל זה הניעם בלי ספק לרדפם. שאילו אמר משה תחילה שישלחם ולא ירדפם עוד, ושיתנו להם שכרם גם כן, אין ספק שאחרי היות כן, לא היו זזים ממקומם. וכונת כל אלו הדברים, היתה נעלמת מישראל, ואולי גם ממשה. ולסיבת כל זה היה ראוי שיספקו ישראל בשליחותו של משה, אף על פי שהאמינו בו בתחילה. והוא שרמז ואמר (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו', כלומר אז הכירו שכל מה שהיו מופלאים ממנו תחילה ומסתפקים בו, לא היה, רק לסבב שמצריים עצמם יכנסו בים. ולזאת הסיבה בעצמה הוא שכתוב בקריעת ים סוף (שם כא) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וגו', ואין ספק כי הרוח הזה לא היה מספיק לקרוע את הים, אבל רצה השם יתברך להטעות פרעה, שיחשוב שהפעל ההוא היה טבעי לא נס, שאלולי היה חושב כן, לא היה רודף אחריהם. ואין להפליא, איך היה מדרכי ה' יתברך להטעותו בזה, שהוא הטעהו ביותר מזה, כשצוה שיחנו ישראל לפני פי החירות (שם ב), כדי שיאמרו יראתם תבעה עלבונם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא על הכתוב שם). והנה הותרו בזה ספיקות רבות, שראוי לכל משכיל שיספקו. והעולה מכל מה שכתבנו, הוא שמתחילה האמינו ישראל במשה על פי האותות, ואם כן כבר ידענו הדרך אשר ראוי שיאמן בו הנביא. ולזה הספיק אליו באמרו (דברים יח טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני, כלומר שנתאמת נבואתו כאשר נתאמתה נבואתי. ומה שכתב בקריעת ים סוף (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, הוא מה שהותרו מהם הספקות, ונתבררו להם המבוכות שנפלו באמצע, כי דרכי ה' נשגבים מאד, אשר אם יאמר החכם לדעת, לא יוכל למצוא. והנה אנו רואים בגאולה זו של מצרים, שבאותה עת בעצמו שהיתה הגאולה ובה היו רואים עצמם נגאלים, ועם כל זה היו רואים פעלים ומעשים שהם סיבת גאולתם, ואף על פי כן היו נלאים לעמוד על סיבתם עד שגילה ה' יתברך ענינם. כל שכן אנחנו, שראוי שנהיה סכלים יותר בגאולה עתידה. מפני זה כתב הרמב"ם ז"ל (מלכים י"ב:ב') שלא יודעו הדברים ההם איך יהיו עד שיהיו.

R. Yosef Albo, Sefer HaIkkarim 4:25ר׳ יוסף אלבו, ספר העיקרים ד׳:כ״ה

ותשובת דבר זה הוא שהשב מיראה הוא על שני פנים, יש שב מיראת העונש המוטל עליו, כעבד שהוא מתחנן לפני אדוניו בעוד שמלקה אותו, וכשיקל האדון מעליו שבט אפו ישוב למרוד בו כאשר בתחלה, כמו שהיה הענין בפרעה, שבהיות המכה עליו היה אומר ה' הצדיק וגו' (שמות ט' כ"ז), וכשהיתה הרוחה חזר להכביד את לבו כבתחלה, וזה בלי ספק היה מורה שהתשובה הראשונה היתה על צד ההכרח מאימות מות נפלו עליו וגו' ושלא היה פעל בחיריי, ועל כן אין ראוי שתחשב לו לתשובה כלל. ויש מי שהוא שב מפני פחד השם וענשיו ואף בשעת הרוחה פחד אלהים לנגד עיניו והוא ירא וחרד מאימת יסוריו, בהיותו מאמין שכל הדברים באים מהשם יתברך על צד הגמול והעונש, ולא ייחס הדברים אל הטבע והמקרה כמו שעשה פרעה שבסור המכה מעליו היה חוזר לקלקולו הראשון, ואף אחר מכת בכורות כשחשב שישראל נבוכים בארץ תלה כל האותות והמופתים שראה במקרה, ועל כן נתחזק לרדוף אחרי בני ישראל, ונתאמת שתשובתו הראשונה היתה באונס ומחמת המכות ולא בחיריית. ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב שהשם יתברך מחזק לב הרשעים או מקשה ערפם ומונע מהם דרכי התשובה, וזה שהרשע בבא עליו המכה הוא מתחסד ושב אל השם מיראת עונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה חטאתי הפעם ה' הצדיק וגו', ובעבור שזה הפעל דומה לאונס ואינו בחיריי, הנה השם יתברך מחזק את לבו כשנותן לו צד או צדדין לתלות בהן המכה ולומר שבאה במקרה ולא על צד ההשגחה האלהית, וזה כדי שיסור מלבו המורך שקנה מחמת המכה וישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח, ואז יבחן אם היתה תשובתו בחיריית, ומאשר בחירת פרעה כשסר מעליו עול המכה היתה לרע, אמר השם יתברך אני הכבדתי את לבו, כלומר כשהסירותי מלבו המורך שקנה מחמת המכה, וישאר על טבעו ובחירתו, והוא לרוע בחירתו בקש עלות ותואנות לתלות בהן ענין המכות ולומר שהיו במקרה. ועל זה אמר הכתוב ואם תלכו עמי קרי, כלומר שתיחסו דברים אל המקרה, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי וגו', ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים, לא שהשם יתברך ימנע מן האדם טוב בחירתו חלילה, אמר הכתוב כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה, אלא שהשם יתברך משאירו על בחירתו בלבד מבלי מכריח מחוץ, והוא בוחר דרך לעצמו, וכן היה ענין סיחון שאמר עליו הכתוב כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו, וזה כי לפי שסיחון נתחייב לשם מחמת רשעו אלא שהיה מתירא מפני פחד ה' להתגרות בישראל, הביא הקדוש ברוך הוא עצות מרחוק להסיר מלבו המורך שקנה מצד המופתים ששמע שנעשו לישראל, כדי להשאירו על בחירתו בלבד. וזה כשצוה למשה שישלח מלאכים אל מלך אדום לאמר לו נעברה נא בארצך, וכשלא אבה אבל יצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה (במדבר כ' י"ז), צוה השם לנטות מעליו, וכשראה זה סיחון, חשב מחשבות להתעולל עלילות ברשע ולומר שהצלחת ישראל לא היתה בהשגחה מהשם יתברך, אחר שראה אותם נוטים מעל מלך אדום ומעל מלך מואב כמו שבאר יפתח, ואז אמר בלבו לא נופל אנכי מאלו, ולזה נתחזק לבו ויצא לקראתם למלחמה, ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו, ואלו לא שלח מלאכים אל מלך אדום לא היה סיחון מתחזק לצאת למלחמה לקראתם מפני פחד ה', והיו צריכים זמן רב לכבוש את כל ארצו, וזה היה ענין קושי הלב שכתוב עליו כי הקשה ה' וגו', למען תתו בידך. ועל דרך זה יתישב למה נכתב בתורה פרשת וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום (במדבר כ' י"ט), שלפי הנראה יש בה מהקלון לישראל מה שלא יעלם, שלפי מה שאמר ישראל אוכל בכסף תשבירני וגו' חשב מלך אדום שהיו חסרים לחם ומים עד שהיו אומרים לו שיתנו לו כסף בעבור המים, ועל כן שאל מהם ממון גם בעד המעבר, עד שהוצרך ישראל לומר ואם מימיך נשתה אני ומקני וגו' (במדבר כ' כ'), כלומר שקנית המים לא היה הכרחי להם ואם ישתו מהם יתנו מכרם, אבל לא אתן דבר בעבור שברגלי אעבורה, רוצה לומר בעד המעבר, ועל כן אמר מלך אדום לא תעבור ויצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, ואז צוה השם יתברך לנטות מעליו, והיו משה וכל ישראל תמהין מזה, עד שכאשר צוה השם יתברך לשלוח מלאכים אל סיחון מלך חשבון ויצא לקראתם למלחמה ונלחמו עמו והכוהו, אז הבינו מחשבות השם יתברך כי עמקו, ושכל מה שצוה לשלוח מלאכים אל מלך אדום ואל מלך מואב ולנטות מעליהם, היה כדי לחזק לב סיחון כדי שיצא למלחמה ויכוהו ישראל ויירשו את ארצו בזמן מועט ולהראות רוע בחירתו.

Seforno Bemidbar 16:22,24,26ספורנו במדבר ט״ז:כ״ב,כ״ד,כ״ו

(כב) האיש אחד יחטא – שהוא עשה שנקהלה עלינו העדה כאמרו ויקהל עליהם קרח את כל העדה. (כד) דבר אל העדה לאמר העלו מסביב – פירש שמה שאמר הבדלו מתוך העדה לא אמר אלא על עדת קרח. (כו) פן תספו – שאינכם ראוים להנצל אם תהיו עמהם כשילקו.