Moshe/5

EN/HEע/E

Moshe

Sources

Shemot 4:10-11שמות ד׳:י׳-י״א

(י) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל ה' בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. (יא) וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי ה'.

Shemot 6:12שמות ו׳:י״ב

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

Shemot 6:30שמות ו׳:ל׳

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.

Shemot 16:20שמות ט״ז:כ׳

וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה וַיּוֹתִרוּ אֲנָשִׁים מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וַיָּרֻם תּוֹלָעִים וַיִּבְאַשׁ וַיִּקְצֹף עֲלֵהֶם מֹשֶׁה.

Vayikra 10:16ויקרא י׳:ט״ז

וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה וְהִנֵּה שֹׂרָף וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם לֵאמֹר.

Bemidbar 12:1–8במדבר י״ב:י׳-ח׳

(א) וַתְּדַבֵּר מִרְיָם וְאַהֲרֹן בְּמֹשֶׁה עַל אֹדוֹת הָאִשָּׁה הַכֻּשִׁית אֲשֶׁר לָקָח כִּי אִשָּׁה כֻשִׁית לָקָח. (ב) וַיֹּאמְרוּ הֲרַק אַךְ בְּמֹשֶׁה דִּבֶּר ה' הֲלֹא גַּם בָּנוּ דִבֵּר וַיִּשְׁמַע ה'. (ג) וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (ד) וַיֹּאמֶר ה' פִּתְאֹם אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל מִרְיָם צְאוּ שְׁלָשְׁתְּכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וַיֵּצְאוּ שְׁלָשְׁתָּם. (ה) וַיֵּרֶד ה' בְּעַמּוּד עָנָן וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וּמִרְיָם וַיֵּצְאוּ שְׁנֵיהֶם. (ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם ה' בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

Bemidbar 31:14במדבר ל״א:י״ד

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.

Devarim 34:7דברים ל״ד:ז׳

וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.

Devarim 34:10דברים ל״ד:י׳

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.

Devarim 34:10-12דברים ל״ד:י׳-י״ב

(10) There has not arisen a prophet since in Israel like Moses, whom Hashem knew face to face, (11) in all the signs and the wonders, which Hashem sent him to do in the land of Egypt, to Pharaoh, and to all his servants, and to all his land, (12) and in all the mighty hand, and in all the great terror, which Moses worked in the sight of all Israel.

(י) וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ י״י פָּנִים אֶל פָּנִים. (יא) לְכׇל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ י״י לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכׇל עֲבָדָיו וּלְכׇל אַרְצוֹ. (יב) וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כׇּל יִשְׂרָאֵל.

Sifra Shemini 2:12ספרא שמיני ב׳:י״ב

א"ר יהודה חנניה בן יהודה היה דורש כל ימיו קשה הקפדה שגרמה לו למשה לטעות אחר מיתתו הריני כמשיב על דבריו ומי גרם לו שהקפיד אלא (שבועה) [שטעה].

Sifre Bemidbar 157ספרי במדבר קנ״ז

ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות. ר' אלעזר בן עזריה אומר בשלשה מקומות בא משה לכלל כעס ובא לכלל טעות. כיוצא בו אתה אומר "ויקצוף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן הנותרים לאמר מהו אומר מדוע לא אכלתם את החטאת" וגו' (וי' י':י"ז). כיוצא בו אתה אומר "ויאמר להם שמעו נא המורים המן הסלע הזה נוציא לכם מים" מהו אומר "וירם משה את ידו ויך את הסלע במטהו פעמים" (במ' כ':י"א) אף כאן אתה אומר "ויקצוף משה על פקודי החיל שרי האלפים ושרי המאות הבאים מצבא המלחמה" מהו אומר "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה". משה רבינו לפי שבא לכלל כעס בא לכלל טעות ויש אומרים משה נתן לו רשות לאלעזר הכהן לדבר שכשיפטר משה מן העולם לא יהיו אומרים לו בחיי משה רבך לא הייתה מדבר עכשיו מה אתה מדבר. ר' יאשיה אומר שהיה אומר דבר בשם אומרו כענין שנאמר "ותאמר אסתר למלך בשם מרדכי" (אסתר ב':כ"ב)

Bavli Pesachim 66bבבלי פסחים ס״ו:

ר"ל אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה דכתיב "ויקצוף משה על פקודי החיל" וגו' (במ' ל"א:י"ד) וכתיב "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה' את משה" וגו' (במ' ל"א:כ"א) מכלל דמשה איעלם מיניה אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע דכתיב "לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך" וגו' (מל"ב ג':י"ד) וכתיב "ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה'" וגו' (מל"ב ג':ט"ו).

Vayikra Rabbah 13:1ויקרא רבה י״ג:א׳

מיד "ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן" (וי' י':ט"ז). וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו. אמ' רבי הונא בשלשה מקומות כעס משה ונתעלמה הלכה ממנו. ואילו הן בשבת ובכלי מתכות ובאונן. בשבת מנ', "ויותירו אנשים ממנו עד בקר ויקצף עליהם משה" (שמ' ט"ז:כ'), וכיון שכעס שכח מלומר להן הלכות שבת. מה אמ' להן "אכלוהו היום כי שבת היום לה'" (שמ' ט"ז:כ"ה). ובכלי מתכות מנ', "ויקצף משה על פקודי החיל" (במ' ל"א:י"ד), וכיון שכעס נתעלמה הלכה ממנו, שכח מלומר להן הלכות כלי מתכות, וכיון שלא אמ' אמ' אלעזר הכהן תחתיו, "ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא" (במ' ל"א:כ"א). אמ' להן למשה ר' צוה ואתי לא צוה. באונן מנ', "ויקצף על אלעזר ועל איתמר בני אהרן" (וי' י':ט"ז), וכיון שכעס שכח מלומר להן שהאונן אסור מלאכל בקדשים.

Shemot Rabbah 1:26שמות רבה א׳:כ״ו

וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד. עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה חֹדֶשׁ הֱנִיקַתְהוּ, וְאַתָּה אוֹמֵר: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד, אֶלָּא שֶׁהָיָה גָּדֵל שֶׁלֹא כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ. וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וגו׳. הָיְתָה בַת פַּרְעֹה מְנַשֶּׁקֶת וּמְחַבֶּקֶת וּמְחַבֶּבֶת אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא בְּנָהּ, וְלֹא הָיְתָה מוֹצִיאַתּוּ מִפַּלְטֵרִין שֶׁל מֶלֶךְ, וּלְפִי שֶׁהָיָה יָפֶה הַכֹּל מִתְאַוִּים לִרְאוֹתוֹ, מִי שֶׁהָיָה רוֹאֵהוּ לֹא הָיָה מַעֲבִיר עַצְמוֹ מֵעָלָיו. וְהָיָה פַּרְעֹה מְנַשְׁקוֹ וּמְחַבְּקוֹ, וְהוּא נוֹטֵל כִּתְרוֹ שֶׁל פַּרְעֹה וּמְשִׂימוֹ עַל רֹאשׁוֹ, כְּמוֹ שֶׁעָתִיד לַעֲשׂוֹת לוֹ כְּשֶׁהָיָה גָּדוֹל. וְכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לְחִירָם (יחזקאל כח, יח): וָאוֹצִא אֵשׁ מִתּוֹכְךָ הִיא וגו׳. וְכֵן בַּת פַּרְעֹה מְגַדֶּלֶת מִי שֶׁעָתִיד לִפָּרַע מֵאָבִיהָ. וְאַף מֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ שֶׁעָתִיד לִפָּרַע מֵאֱדוֹם יוֹשֵׁב עִמָּהֶם בַּמְּדִינָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה כז, י): שָׁם יִרְעֶה עֵגֶל וְשָׁם יִרְבָּץ וגו׳. וְהָיוּ שָׁם יוֹשְׁבִין חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם, וְאָמְרוּ, מִתְיָרְאִין אָנוּ מִזֶּה שֶׁנּוֹטֵל כִּתְרְךָ וְנוֹתְנוֹ עַל רֹאשׁוֹ, שֶׁלֹא יִהְיֶה זֶה אוֹתוֹ שֶׁאָנוּ אוֹמְרִים שֶׁעָתִיד לִטֹּל מַלְכוּת מִמְּךָ. מֵהֶם אוֹמְרִים לְהָרְגוֹ, מֵהֶם אוֹמְרִים לְשָׂרְפוֹ, וְהָיָה יִתְרוֹ יוֹשֵׁב בֵּינֵיהֶן וְאוֹמֵר לָהֶם, הַנַּעַר הַזֶּה אֵין בּוֹ דַּעַת, אֶלָּא בַּחֲנוּ אוֹתוֹ, וְהָבִיאוּ לְפָנָיו בִּקְעָרָה זָהָב וְגַחֶלֶת, אִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַזָּהָב יֵשׁ בּוֹ דַּעַת וְהִרְגוּ אוֹתוֹ, וְאִם יוֹשִׁיט יָדוֹ לַגַּחֶלֶת אֵין בּוֹ דַּעַת וְאֵין עָלָיו מִשְׁפַּט מָוֶת. מִיָּד הֵבִיאוּ לְפָנָיו וְשָׁלַח יָדוֹ לִקַּח הַזָּהָב, וּבָא גַּבְרִיאֵל וְדָחָה אֶת יָדוֹ וְתָפַשׂ אֶת הַגַּחֶלֶת וְהִכְנִיס יָדוֹ עִם הַגַּחֶלֶת לְתוֹךְ פִּיו וְנִכְוָה לְשׁוֹנוֹ, וּמִמֶּנּוּ נַעֲשָׂה (שמות ד, י): כְּבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 30:11-15ר׳ סעדיה גאון פירוש שמות ל׳:י״א

זה שאמר כי תשא אין כוונתו מניין של בחירה; כלומר, בעת שיחפוץ המלך או הנשיא. אבל רוצה לומר מניין חובה, שנצטוו עליו, שבכל שנה יתנו מחצית השקל ובאמצעותו יוודע מניינם. ביאור זה, אע"פ שאינו מפורש בתורה, מצאנוהו מפורש במקרא בפרשת יהוידע. לפי שיהואש אמר לכהנים "צאו לערי יהודה וקבצו מכל ישראל כסף לחזק את בית אלהיכם מדי שנה בשנה". אפשר היה לומר כי ייתכן שמגבית זו היתה דבר שיהואש התנדב בו. אבל כאשר נזף בהם, כשגילו קוצר יש בקיבוץ הכסף, כאמרו "מדוע לא דרשת על הלויים להביא מיהודה ומירושלים את משאת משה עבד ה'" ידענו שכסף זה הוא אשר ציווה בו משה והוא בכל שנה ושנה. וכדי שלא נחשוב גם כן שהוא ציווה בעת של בחירה אמר בדבר המעשה ויתנו קול ביהודה ובירושלים להביא לה' משאת משה עבד האלהים על ישראל במדבר (שם כד ט) ונתאחר העניין. וידענו שהוא שנתנוהו במדבר והתקינו ממנו את האדנים כמו שנבאר. ואילו היה בחירה מהיכן היו עושים את האדנים? ואין מנוס מזה... ולא יהיה בהם נגף - אם לא יתנו מחצית השקל. ויש לנו לומר: לא מפני שדרך כל מניין בלא מתן כסף גורם לכך. אלא שזניחת מתן הכסף לצורכי המקדש הוא הגורם. כמו שאמר על אנשים ויסבו פניהם ממשכן ה' ויתנו עורף גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטורת לא הקטירו וכו' (דהי"ב כט ו-ז). אח"כ סיפר מה שבא עליהם על זאת: והנה נפלו אבותינו בחרב ובנינו ובנותינו ונשינו בשבי על זאת (שם כט ט). ואם נכנס ניסן ולא נתנו כסף כפורים יפול בהם נגף, בין שמנה אותם מנהיגם ובין שלא מנה אותם. ואם מנה אותם מנהיגם שלא בניסן, לא יפול בהם נגף, בין ששקלו מחצית השקל בין שלא שקלו. המעשה אין הוא אלא על מניין של ציווי בזמנו, כוונתי לניסן, אבל לא על מניין של בחירה. ואם יאמר האומר הרי ראינו שדויד אומר הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי (דהי"א כא יז), וזה מלמד שהמגפה באה בכל עת שמונים את העם אלא אם כן שקלו שקלם. על זה נאמר זוהי סברה של דוד שדימה כי החטא הוא בגלל המניין ואין הדבר כך, אבל הוא לסיבה שלא כאן המקום לפרשה והיא עזרתם לאבשלום... והנביא שלא במקום שליחות רשאי לסבור מה שאינו כסברתו. כמו שסבר שמואל ואמר נגד ה' משיחו (שמ"א טז ו). וכמו שסבר נתן ואמר לדויד כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך (שמ"ב ז ג) ולפני זה מה שאמר משה לבני גד ולבני ראובן ולמה תניאון את לב בני ישראל (במדבר לב ז). ומה שאמר ונתת אותו על עבודת אהל מועד כוונתו לקרבנות תמידין ומוספין. כמו שאמרו בני ראובן ובני גד לעבוד את עבודת ה' לפניו בעולותינו ובזבחינו ובשלמינו (יהושע כב כז) וכל חובות הציבור הנספחות לתמיד ומוסף מעין העומר ושתי הלחם ולחם הפנים, את כל אלו קונים ממחצית השקל כמו שאמרו האבות בימי עזרא והעמדנו עלינו מצוות לתת עלינו שלישית השקל בשנה לעבודת בית אלהינו ללחם המערכת ומנחת התמיד ולעולת התמיד השבתות והחדשים ולקדשים ולחטאות לכפר על כל ישראל וכל מלאכת בית אלהינו (נחמיה י לג-לד). משותפת לראיות היא השאלה כיצד התירו העם להפחית במחצית השקל ולהעמידה על שלישית השקל. על כך נאמר שיש מהם שלא הפחיתו אבל הוסיפו. וזה לפי שכשעלו העם בימי בית שני לא התקבצו עמם זולתי ארבעים וששה אלף ושלש מאות וששים כמאמר הכתוב כל הקהל כאחד ארבע רבוא אלפים שלש מאות וששים (שם ז סו). והקרבנות נשארו כמות שהיו לפי שש מאות אלף לא פחתו כלום. וחישבו העם עם עזרא כמה יספיק לו בעד הצרכים ומצאו חמש דאנק משקל הקודש, והוסיפו שלישית על מחצית השקל למען יושלמו ההוצאות על הצרכים. תשובתנו זאת יוצאת מלשון דבריהם, לפי שהכתוב אומר והעמדנו עלינו מצוות (שם י לג). ואם הכוונה לעיקר כסף הכפורים הרי הוא חובה המוטלת עליהם, ואין צורך שיחייב אותו וזהו פירוש על עבודה אהל מועד (ל טז).

Critique of the Writings of R. Saadia Gaon by R. Mubashir HaLevi p. 109השגות ר׳ מבשר הלוי על רס״ג עמ׳ 109

אמר מבשר: כשם שאי אפשר שידמה הנביא דמיון שוא בענין השליחות ואם יטעה בענין השליחות לא יניחו רבון העולמים בטעותו, אלא יבאר לו רצונו בדבר ההוא כך אי אפשר שישגה בענין מצוה ויניחו השם במשוגתו.

Rashi Shemot 2:1-3רש״י שמות ב׳:א׳-ג׳

(1) ויקח את בת לוי AND HE HAD TAKEN TO WIFE A DAUGHTER OF LEVI – He had lived apart from her in consequence of Pharaoh's decree that the children should, on their birth, be drowned. Now he took her back and entered into a second marriage with her, and she also physically became young again. For really she was then 130 years old — for she was born "between the walls" when they were about to enter Egypt (cf. Rashi on Genesis 46:15) and they (the Israelites) remained there 210 years, and when they left Egypt Moses was 80 years old; consequently when she became pregnant with him she was 130 years old — and yet Scripture calls her בת לוי a young daughter of Levi (Sota 12a; Bava Batra 119b). (2) כי טוב הוא THAT HE WAS GOODLY – When he was born the whole house became filled with light (Sotah 12a). (3) ולא יכלה עוד הצפינו AND SHE COULD NO LONGER CONCEAL HIM, because the Egyptians calculated the period from when he (Amram) took her back. She, however, bore him after a term of six months and one day – for a woman who gives birth to a child in the seventh month may do so in incomplete months (i.e. the seventh month of pregnancy may not be completed) (Niddah 38b) — and they (the Egyptians) made enquiry regarding her at the end of nine months (the normal term of pregnancy, but in this case three months after the child's birth; therefore "she could no longer conceal him"). גמא PAPER-REED – In the language of the Mishna it is called גמי (Shabbat 78a), and in old French junc. It is a flexible substance that offers resistance to the pressure of both soft and hard things (Sotah 12a). בחמר ובזפת – with pitch (זפת) outside, but with slime (חמר) inside, in order that that righteous child might not smell the disagreeable odour of the pitch (Sotah 12a). ותשם בסוף AND SHE PUT IT IN THE FLAGS – It (סוף) has the same meaning as אגם. old French rosel. Another example of the word is (Isaiah 19:6) "And reeds and flags (סוף) shall wither".

(א) ויקח את בת לוי – פרוש היה ממנה מפני גזירת פרעה, וחזר והחזירה, ועשה בה ליקוחין שניים. ואף היא נהפכה להיות נערה, ובת מאה ושלשים שנה הייתה, שנולדה בבואו למצרים בין החומות, ומאתים ועשר נשתהו שם, וכשיצאו היה משה בן שמונים שנה, כשנתעברה ממנו היתה בת מאה ושלשים, וקורא אותה: את בת לוי. (ב) כי טוב הוא – כשנולד, נתמלא כל הבית כולו אורה. (ג) ולא יכלה עוד הצפינו – שמנו לה המצריים מיום שהחזירה, והיא ילדתו לששה חדשים ויום אחד, שהיולדת לשבעה יולדת למקוטעים, והם בדקו אחריו לסוף תשעה.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 2:2אבן עזרא שמות פירוש ראשון ב׳:ב׳

ידענו כי אהרן גדול ממשה בשנים, ולא הזכירו הכתוב, כי לא אירע לו כלום כאשר אירע למשה בנעוריו. וכמוהו על בת שבע, שאמר הכתוב: {וי}קרא {את} שמו ידידיה (שמואל ב י״ב:כ״ה), והוא שלמה, וכבר נולדו לה קודם שלמה: שמוע ושובב ונתן (דברי הימים א ג׳:ה׳). כי טוב הוא – שהיה יפה מראה. שלשה ירחים – יש אומרים: כי בחדש השביעי מתחילת ההריון נולד. גם זה דרש, כי לא יוכלו המצרים לדעת מתי הרתה האשה.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 12:40אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ב:מ׳

ומושב בני ישראל – תירגמו הזקנים (בבלי מגילה ט׳.): אשר ישבו במצרים ובשאר ארצות. ויש אומרים: כי ארץ כנען בימים ההם תחת יד מלך מצרים היתה, והם צריכין ראיה. והגאון אמר: כי פירושו עד סוף שלשים שנה וארבע מאות שנה, והם החשבון מיום צאת אברהם מחרן או מאור כשדים. ואנחנו נדע באמת: כי לא עמדו ישראל במצרים מיום רדת יעקב עד צאתם זה המספר. וזה לנו האות: כי הנה קהת מיורדי מצרים היה, ואם חשבנו שהיה בן חדש, ויהי אחיו מררי בן אם אחרת, ונאמר: כי הוליד קהת את עמרם בשנת מותו, גם כן עמרם עם משה. והנה חיי קהת שלש ושלשים ומאת שנה (שמות ו׳:י״ח), ושני עמרם מאה ושבע ושלשים (שמות ו׳:כ׳), ומשה בן שמונים שנה (שמות ז׳:ז׳), והנה חסרו שמונים. וכאשר הסתכלנו במקרא נמצא כאלה רבות. והנה אמר הנביא: ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים (ישעיהו ז׳:ח׳), וזה היה במלכות אחז. ונאמר: כי בתחלת מלכותו היתה הנבואה הזאת, וכל מלכות אחז שש עשרה (מלכים ב ט״ז:ב׳), ובשנת שש לחזקיה גלתה שומרון (מלכים ב י״ח:י׳). ותחלת החשבון היה מיום הרעש (עמוס א׳:א׳). ובספר מלכים ובדברי הימים כאלה רבים. ולא ארצה להאריך, כי הייתי מביא ראיות מהכתוב, כי מה שהעתיקו לנו חכמינו (בראשית רבה צ״א:ב׳) שגלות מצרים היתה מאתים ועשר שנים, כן הוא. ודי לנו העתקתם, כי היא הראייה הגמורה. ותוספת שלשים שנה על קץ אברהם, מיום צאתו מארצו. וכן הפירוש שאמר השם לאברהם: ארבע מאות שנה (בראשית ט״ו:י״ג) – עד סוף ארבע מאות מהיום, וזה הפירוש של הגאון, נכון הוא. גם הוא אמר אין לנו צורך עמו שנאמר כי אברהם ויצחק נקראו בני ישראל.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 2:3אבן עזרא שמות פירוש שני ב׳:ג׳

ויוכבד עשתה זאת, כי אמרה אל אראה במות הילד. אולי אחותו התנבאה לעשות כן. ומחשבות השם עמקו, ומי יוכל לעמוד בסודו, ולו לבדו נתכנו עלילות. אולי סבב השם זה שיגדל משה בבית המלכות להיות נפשו העליונה בדרך מלכות והרגילות, ולא תהיה נפשו שפלה רגילה להיות בבית עבדים. הלא תראה, כי הרג המצרי בעבור שהוא עושה חמס. והושיע בנות מדין מהרועים, בעבור שהיו עושים חמס להשקות צאנם המים שדלו. ועוד דבר אחר: כי אלו היה גדל בין אחיו ויכירוהו בנעוריו, לא היו יראים ממנו, כי יחשבוהו כאחד מהם.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 34:12ר׳ יוסף בכור שור דברים ל״ד:י״ב

אשר עשה משה לעיני כל ישראל – שאר נביאים מתנבאים ליחידים, כמו שעשה אליהו, שאמר לאשה: הקמח לא תכלה (מלכים א י״ז:י״ד). וכן אלישע שאמר: שאלי {לך} כלים ויצקת {על כל הכלים} ושלמי את נשייך, ואת ובנייך תחיי בנותר (מלכים ב ד׳:ג׳-ז׳). אבל כל מעשיו של משה לצורך כל ישראל, ולדורות הבאים, ובמעמד כל ישראל, ולעיניהם.

Moreh Nevukhim 2:35מורה נבוכים ב׳:ל״ה

I HAVE already described the four points in which the prophecy of Moses our Teacher was distinguished from that of other prophets, in books accessible to every one, in the Commentary on the Mishnah (Sanhedrin 10:1) and in Mishneh-torah (S. Madd‘a I. 7:6); I have also adduced evidence for my explanation, and shown the correctness thereof. I need not repeat the subject here, nor is it included in the theme of this work. For I must tell you that whatever I say here of prophecy refers exclusively to the form of the prophecy of all prophets before and after Moses. But as to the prophecy of Moses I will not discuss it in this work with one single word, whether directly or indirectly, because, in my opinion, the term prophet is applied to Moses and other men homonymously. A similar distinction, I think, must be made between the miracles wrought by Moses and those wrought by other prophets, for his signs are not of the same class as the miracles of other prophets. That his prophecy was distinguished from that of all his predecessors is proved by the passage, "And I appeared to Abraham, etc., but by my name, the Lord, I was not known unto them" (Exod. 6:3). We thus learn that his prophetic perception was different from that of the Patriarchs, and excelled it; a fortiori it must have excelled that of other prophets before Moses. As to the distinction of Moses' prophecy from that of succeeding prophets, it is stated as a fact, "And there arose not a prophet since in Israel like unto Moses, whom the Lord knew face to face" (Deut. 34:10). It is thus clear that his prophetic perception was above that of later prophets in Israel, who are "a kingdom of priests and a holy nation," and "in whose midst is the Lord"; much more is it above that of prophets among other nations. The general distinction between the wonders of Moses and those of other prophets is this: The wonders wrought by prophets, or for them, are witnessed by a few individuals, e.g., the wonders wrought by Elijah and Elisha; the king of Israel is therefore surprised, and asked Gehazi to describe to him the miracles wrought by Elisha: "Tell me, I pray thee, all the great things that Elisha hath done. And it came to pass as he was telling, etc. And Gehazi said: 'My lord, O king, this is the woman, and this is her son, whom Elisha restored to life'" (2 Kings 8:4, 5). The same is the case with the signs of every other prophet, except Moses our Teacher. Scripture, therefore, declares that no prophet will ever, like Moses, do signs publicly in the presence of friend and enemy, of his followers and his opponents; this is the meaning of the words: "And there arose not a prophet since in Israel like unto Moses, etc., in all the signs and the wonders, etc., in the sight of all Israel." Two things are here mentioned together; namely, that there will not arise a prophet that will perceive as Moses perceived, or a prophet that will do as he did; then it is pointed out that the signs were made in the presence of Pharaoh, all his servants and all his land, the opponents of Moses, and also in the presence of all the Israelites, his followers. Comp. "In the sight of all Israel." This is a distinction not possessed by any prophet before Moses; nor, as is correctly foretold, will it ever be possessed by another prophet. We must not be misled by the account that the light of the sun stood still certain hours for Joshua, when "he said in the sight of Israel," etc. (Josh. 10:12); for it is not said there "in the sight of all Israel," as is said in reference to Moses. So also the miracle of Elijah, at Mount Carmel, was witnessed only by a few people. When I said above that the sun stood still certain hours, I explain the words "ka-jom tamim" to mean "the longest possible day," because tamim means "perfect," and indicates that that day appeared to the people at Gibeon as their longest day in the summer. Your mind must comprehend the distinction of the prophecy and the wonders of Moses, and understand that his greatness in prophetic perception was the same as his power of producing miracles. If you further assume that we are unable fully to comprehend the nature of this greatness, you will understand that when I speak, in the chapters which follow this, on prophecy and the different classes of prophets, I only refer to the prophets which have not attained the high degree that Moses attained. This is what I desired to explain in this chapter.

כבר בארתי לבני האדם כולם הארבעה הבדלים אשר נבדלה בהם נבואת ׳משה רבנו׳ מנבואת שאר הנביאים והבאתי ראיה על זה וגיליתיו בפרוש ה׳משנה׳ ו׳במשנה תורה׳ ואין צורך להשיבו ואינו מענין המאמר: ואשר אודיעך אותו - כי כל דבר שאומר אותו בנבואה בפרקי זה המאמר אמנם הוא בצורת נבואת כל הנביאים אשר לפני משה ואשר יבואו אחריו אמנם נבואת ׳משה רבנו׳ לא אדבר בה באלו הפרקים אפילו מלה אחת לא בבאור ולא ברמיזה. והוא ששם ׳נביא׳ אמנם יאמר אצלי על משה ועל זולתו בסיפוק. וכן הענין אצלי עוד בנפלאותיו ונפלאות זולתו כי אותותיו אינם מכת נפלאות שאר הנביאים: אמנם ראית התורה על היות נבואתו נבדלת מכל מי שקדמו היא אמרו ״וארא אל אברהם וגו׳ ושמי יי לא נודעתי להם״ - הנה כבר הודיענו שהשגתו אינה כהשגת ה׳אבות׳ אבל יותר גדולה - כל שכן השגת זולתם ממי שקדם. ואמנם הבדלה מנבואת כל מי שיתאחר הוא אמרו על צד ההגדה ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו יי פנים אל פנים״ - הנה כבר התבאר שהשגתו נבדלת מהשגת כל מי שיתאחר אחריו ב׳ישראל׳ אשר הם ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ ״ובתוכם יי״ - וכל שכן בשאר האומות. ואמנם הבדל מופתיו על הכלל ממופתי כל נביא על הכלל - כי כל הנפלאות אשר עשאום הנביאים או נעשו להם הגידו בהם יחידים מבני אדם כאותות אליהו ואלישע. והלא תראה ׳מלך ישראל׳ תמה מהם וישאל גחזי שיגידם לו כמו שאמר ״ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע; ויהי הוא מספר וגו׳ ויאמר גחזי אדוני המלך זאת - האשה וזה - בנה אשר החיה אלישע״ - וכן אותות כל נביא זולת ׳משה רבנו׳. ולזה הגידה התורה עליו גם כן שלא יקום נביא לעולם שיעשה אותות בפרהסיא לעיני הנאות לו והחולק עליו כמו שעשה משה - והוא אמרו ״ולא קם נביא עוד וגו׳ לכל האותות והמופתים וגו׳ לעיני כל ישראל״ - שהוא קשר הנה שני הענינים יחד שלא יקום מי שישיג כהשגתו ולא מי שיעשה כמעשיו; ואחר כן באר שהאותות ההם היו ״לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו״ החולקים עליו והיו גם כן בפני ׳כל ישראל׳ הנמשכים אחריו ׳לעיני כל ישראל׳ וזה - דבר לא נמצא לנביא לפניו; וכבר קדמה הגדתו הצודקת שלא יהיה זה לזולתו: ולא יטעך מה שבא מעמידת אור השמש ליהושע השעות ההם ״ויאמר לעיני ישראל״ - כי לא יאמר ׳כל ישראל׳ כמו שבא במשה. וכן אליהו ב׳הר הכרמל׳ בפני אנשים מועטים. (ואמנם אמרתי ׳השעות ההם׳ מפני שיראה לי באמרו ״כיום תמים״ שהוא - כיום הגדול שיהיה; כי ׳תמים׳ - שלם כאילו אמר שהיום ההוא היה אצלם בגבעון כגדול שבימי הבקיץ שם): ואחר שתבדיל לי בשכלך נבואת משה ומופתיו - שהפלגת ההשגה ההיא כהפלגת הפעולות ההם - ותאמין שזאת - מדרגה נקצר להשיגה על אמיתתה תשמע מאמרי באלו הפרקים כולם בנבואה ובמדרגות הנביאים בה - כל זה אחר זאת המדרגה. וזה היה ענין הפרק:

Ramban Shemot 2:11רמב״ן שמות ב׳:י״א

ויגדל משה ויצא אל אחיו – שגדל והיה לאיש. כי מתחלה אמר: ויגדל הילד (שמות ב׳:י׳) – שגדל עד שלא היה צריך לגמלה אותו, ואז הביאתהו לבת פרעה ויהי לה לבן, כי לפני מלכים יתיצב, ואחרי כן גדל ויהי לאיש דעת. וטעם ויצא אל אחיו – כי הגידו לו אשר הוא יהודי, והיה חפץ לראותם בעבור שהם אחיו. והנה נסתכל בסבלותם ועמלם, ולא יכול לסבול ולכן הרג המצרי המכה הנלחץ.

Ramban Bemidbar 16:21רמב״ן במדבר ט״ז:כ״א

הבדלו מתוך העדה הזאת – יש לשאול, אם ישראל לא חטאו ולא מרדו ברבם למה היה הקצף עליהם לאמר ואכלה אותם כרגע, ואם גם הם מרדו כקרח וכעדתו איך יאמרו משה ואהרן האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. וכתב רבינו חננאל הבדלו מתוך העדה הזאת, עדת קרח ולא עדת בני ישראל, ויאמרו אלהי הרוחות לכל בשר וגו', מיד הודיע הקדוש ברוך הוא למשה כי לא כל עדת בני ישראל בקש לכלות אבל עדת קרח בלבד, לפיכך פירש לו זה שאמרתי "הבדלו" העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם הוא שאמרתי לך. הזכיר להם "העלו מסביב", אולי כשיראו קרח ועדתו ישובו, אלו דבריו. ואינם נכונים, כי לא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם שלשה אנשים "הבדלו מתוך העדה" כי אינם עדה. ואין ישראל בתוכם, ואהרן עם עדת מקריבי הקטורת היה בתוכם בבואם. ועוד כי "הבדלו" רמז למשה ואהרן בלבד, כמו הרומו (להלן יז י). וכן ואכלה אותם כרגע, רמז למגפה שתכלה עם רב ועצום כרגע. וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה. אבל הטעם, כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן, וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן, אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא, וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם, וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה (פסוק יט). והנה נתחייבו כליה שהיו מהרהרים אחרי רבם, והם כמהרהרים אחרי השכינה ומוותרים על נבואת נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים. ומשה ואהרן למדו עליהם זכות, שלא חטא במעשה אלא קרח, והוא הגורם והוא המפתה אותם, וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים. וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם, מפני שהוא חייב על כל פנים. וכן אמר דוד (ש"ב כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי. והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם, שהיה להם לתת השקלים מעצמם, אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב ב). כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים, כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ, וענשם וענשו בזה שוה הוא. ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר, כדכתיב (ש"ב כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם. וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה. ואני אומר בדרך סברא, שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה, שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו, כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה, עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך, שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה. והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דה"י א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני, ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה. ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול, או גם בימי דוד, כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים. אבל כאשר העם לא השגיחו, ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה, והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים, ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל, ועל כן היה הקצף עליהם. ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם. והכתוב ירמוז כל זה, שנאמר (ש"ב ז ו ז) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים. הרי יאשים הכתוב, כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר. ואמר הכתוב עוד, כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית, רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך, ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום. וטעם ויקהל עליהם קרח [את כל העדה] – את גדולי העם הנועדים תמיד אל פתח אהל מועד, או בכורי כל ישראל הראויים לעבודה. ולא הזכיר "העם" כמו בעגל ובמרגלים, כי אילו היו כל ישראל היה אומר "ואכלה אותם כרגע ואעשה אותך לגוי גדול". וכל זה שהזכרתי על הבכורים (לעיל פסוקים א ה) הוא על דרך רבותינו (זבחים קיב ב) שאומרים כי העבודה היתה לבכורות. אבל על דרך הפשט, היו כל ישראל תחלה ראויים לעבודת הקרבנות כי כן הוא הדין לעולם בבמות יחיד, ונבחר אהרן לעבודת המשכן והמקדש, והיה קרח טוען על הבחירה הזאת, ורוצה להחזיר העבודות לכל ישראל כי כל העדה כולם קדושים.

Ramban Devarim 34:10-12רמב״ן דברים ל״ד:י׳-י״ב

(י) אשר ידעו י״י פנים אל פנים – שהיה לבו גס בו ומדבר אליו בכל שעה ושעה שירצה, כענין שנאמר: ועתה אעלה אל י״י (שמות ל״ב:ל׳), עמדו ואשמעה מה יצוה י״י לכם (במדבר ט׳:ח׳). לשון רש״י. ואיננו נכון, כי היה אומר: אשר ידע את השם פנים אל פנים. אבל הוא מלשון: ואדעך בשם (שמות ל״ג:י״ז), ואתה אמרת ידעתיך בשם (שמות ל״ג:י״ב). יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר גדלו השם להיות אליו פנים אל פנים בדבור. וכן: מה אדם ותדעהו (תהלים קמ״ד:ג׳) – שתעשה לו כבוד לשום דעתך עליו, כמו: מה אנוש כי תגדלנו (איוב ז׳:י״ז). ויתכן כי בעבור ששני אנשים המתראים פנים אל פנים נודעים זה לזה בראיה ההיא, אמר: ידעו י״י פנים אל פנים, כי לא רצה להזכיר שידעו משה כן לכבוד של מעלה. ואל תתמה במה שאמר בשבח משה: אשר ידעו י״י פנים אל פנים, ואמר: ודבר י״י אל משה פנים אל פנים (שמות ל״ג:י״א), ובכל ישראל נאמר גם כן: פנים בפנים דבר י״י עמכם (דברים ה׳:ד׳), כי שם באר: מתוך האש, לומר ששמעו קולו מתוך האש בלבד, ולא ראו הפנים, וכן פירש: ועל הארץ הראך את אשו הגדולה ודבריו שמעת מתוך האש (דברים ד׳:ל״ו). ועל דרך האמת: שידעו השם פנים אל פנים – לדבקה בו בעת שתבוא הרוח במשה רבינו, וכן היה בעת מתן תורה. אבל לא השיגו הם אלא לקול מתוך האש. והנה באר שכל נבואותיו של משה כיום מתן תורה, ושאר הנביאים היתה עליהם יד י״י. והבן זה. (יא-יב) וטעם לכל האתת – דבק עם: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה (דברים ל״ד:י׳) לכל האותות. או יאמר שידעו השם פנים אל פנים באותות ובמופתים שכולם נעשו בשמו הגדול, כמו שאמר: ויוציאך בפניו בכחו הגדול. וכבר פירשתי (רמב״ן דברים י״ג:ב׳) כי האותות הם הדברים שהזהיר בהם בתחלה, כמו: למחר יהיה האות הזה (שמות ח׳:י״ט), ויאמר על כל הדבר שיקדים הנביא לאמר כן יבוא ויאתה לעתיד. והמופתים הם הדברים שיעשו בשנוי התולדות, כמו המטה אשר נהפך לנחש (שמות ז׳:ט׳). והנה גם לשאר הנביאים נעשו אותות ומופתים כאליהו ואלישע שעשו מופתים רבים, אבל ההפלגה למשה רבינו בהם. אמרו במדרש כל הנביאים כולם היו עושים נסים על ידי תפלה, כחמה ליהושע, ובן הצרפית, ועצירת גשמים לאליהו, ובן השונמית לאלישע, אבל משה מיד היה עושה. ואין המדרש הזה ברור. והרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ב׳:ל״ה) כי ההפלגה למשה רבינו הוא מה שאמר: לפרעה לכל עבדיו ולכל ארצו, ולעיני כל ישראל – כי היו לעיני החולקים עליו והמסכימים עמו, אבל שאר הנביאים יעשו אותם ליחידים מבני אדם, כענין שנאמר: ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע (מלכים ב ח׳:ד׳). ואיננו נכון בעיני, כי עצירת הגשמים לאליהו העצירה והביאה נתפרסמו מאד, וגם היה בגזרה ממנו: חי י״י אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי (מלכים א י״ז:א׳). [ובהמשך ענין שלש השנים נתגלה מאד ובגוים נשמע, וכתיב: אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח אדני וגו׳. וסוף הענין ההוא מגולה ומפורסם לחולקים עליו ולמסכימים עמו במעמד אחד, דכתיב: שלח קבץ אלי את כל ישראל אל הר הכרמל ואת נביאי הבעל ארבע מאות וגו׳ (מלכים א י״ז:י״ט).] וכן עמידת השמש ליהושע היה באמת לעיני כל ישראל, וראו אותה כל מלכי כנען הנלחמים בו והנשארים. ורבותינו (בבלי ע״ז כ״ה) יזכירו כן שראו אותם מסוף העולם ועד סופו, והכתוב מפליג בו מאד: ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע י״י בקול איש (יהושע י׳:י״ד). ובקריעת הירדן ובקריעת ים סוף לא נעשה ליחידים רק לכל ישראל. וכתוב בה עוד: ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי הכנעני אשר הוביש י״י את מי הירדן (יהושע ה׳:א׳). אבל לפי פשוטו של מקרא הכל קשור ומחובר. יאמר שלא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו השם פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ביד חזקה ומורא גדול כמשה. ואם עשו מקצת מהם לא הגיעו לרובם, ולא למעלה הגדולה שבהם, כי לא היה כיום סיני לפניו ואחריו. וכן לא הגיעו אותות הנביאים לזמן הגדול אשר הגיע הוא עליו השלום, כי אות המן תמידי ארבעים שנה, ועמוד האש והענן גם הבאר והשלו על דעת רבותינו (בבלי תענית ט׳), ולכתם המדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון אשר אין מים ולא חסרו דבר. ועל דרך האמת: יאמר כי אותותיו ומופתיו של משה היו פנים אל פנים כמו שפירשתי (רמב״ן דברים ל״ד:י׳). (יב) ולכל היד החזקה – קריעת ים סוף שנאמר בו: וירא ישראל את היד הגדולה (שמות י״ד:ל״א). ולכל המורא הגדול – מעמד הר סיני, שנאמר בו: לבעבור תהיה יראתו על פניכם (שמות כ׳:ט״ז). ולפיכך הזכיר באלו שנעשו לעיני כל ישראל, שכבר הזכיר כל הנעשה לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו. ובספרי (ספרי דברים ל״ד:י״ב) ולכל היד החזקה – זו מכת בכורות, שנאמר בו: כי ביד חזקה ישלחם (שמות ו׳:א׳). ולכל המורא הגדול – זו קריעת ים סוף. ד״א ולכל המורא הגדול – זו מתן תורה. ועל דרך האמת: היד החזקה – זו מדת הדין, כלשון: היתה עלי יד י״י (יחזקאל ל״ז:א׳), וכן: כי יד י״י עשתה זאת (ישעיהו מ״א:כ׳). ולכן יאמרו במשפט: כי יצאה בי יד י״י (רות א׳:י״ג). והמורא הגדול – מדת הרחמים, כענין שכתוב: אותו תקדישו והוא מוראכם (ישעיהו ח׳:י״ג). ולזה מתכוונים בספרי במכת בכורות ובקריעת ים סוף, כי כתוב בם: לעשות לך שם תפארת (ישעיהו ס״ג:י״ד). וטעם: אשר עשה משה – שהכין והראה זה לעיני כל העם, כלשון: ואת הנפש אשר עשו בחרן (בראשית י״ב:ה׳), וימהר לעשות אותו (בראשית י״ח:ז׳), לעשות את יום השבת (דברים ה׳:י״ד). כי משה לא עשה היד החזקה והמורא הגדול, רק הכין אותם, ובעבורו נעשו לעיני כל ישראל.

R. Bachya Shemot 4:10ר׳ בחיי שמות ד׳:י׳

Rabbeinu Chananel writes that the fact that Moses mentioned two facets of his handicap separately, i.e. כבד פה and כבד לשון is proof that he had difficulty enunciating the letters ז-ש-ר-ס-ץ all of which require one's teeth. Furthermore he mentioned the word כבד לשון to indicate that he also had difficulty with the letters involving the tongue, i.e. ק-ט-ל-נ-ת.

וכתב רבינו חננאל מה שהזכיר שני דברים כבד פה וכבד לשון יורה כי משה רבינו לא היה צח הדבור באותיות זשרס״ץ שהן אותיות השינים זהו שאמר כי כבד פה גם לא באותיות הלשון שהם אותיות דטלנ״ת וע״ז אמר וכבד לשון.

Ralbag Vayikra 10:20רלב״ג ויקרא י׳:כ׳

וישמע משה וייטב בעיניו – רוצה לומר, שכבר ראה שמה שנעשה היה נעשה בדין. והנה הורה זה על רוב זריזות משה לקיים מצות ה' יתעלה, עד שזריזותו מנע ממנו ההתישבות על ענין זאת המצוה שבאתהו מאת ה' יתעלה באופן שיעמוד על ענינה אם היא נוהגת בקודשי שעה לבד, או תנהג גם כן בקודשי הדורות. עם שעוצם התבודדות שׂכל משה במושכלות היה מונע אותו מהשים מחשבתו באלו העניינים המעשיים הזמניים באופן שלם; הלא תראה שזה הענין היה מונע אותו מלסדר דבריו עם בני אדם באופן ראוי, ולזה היה אהרן לו למליץ, כמו שנזכר בפרשת ואלה שמות.

Ralbag Devarim 34:10-12רלב״ג דברים ל״ד:י׳-י״ב

(י) ולא קם נביא עוד בישראל כמשה – ידוע כי מדברי התורה שלא קם נביא תורה ולא יקום זולת משה כי שום נביא לא יאמן לחדש בה או לגרוע באופן שישימהו תורה נוהגת לדורות כל שכן שלא יאמן לשנותה ולהמירה באחרת וזה כלו מבואר ממה שקדם ולזה לא זכר כאן זה ההבדל נפלא שיש בין נבואת משה ובין נבואת זולתו אבל זכר מה שהובדל בו משה מכל נביא שיקום להתנבא בישראל ומזה יתבאר שהוא אפשר שיקום נביא כמהו להתנבא בישראל ובשאר האומות לאלו העניינים שזכר אחר זה ואם לא היה הענין כן היה אמרו בישראל תנאי לבטלה והנה זה הנביא שיתנבא בישראל ובשאר האומות הוא מלך המשיח כמו שזכרנו בפרשת בלעם והוא מי שאמר עליו הנביא והריחו ביראת י״י לא למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח ועל ידי מופתיו ונפלאותיו יהפוך השם יתעלה אל העמים שפה ברורה לקרוא כלם בשם י״י ולעבדו שכם אחד כמו שלקח השם יתעלה את ישראל לעבודתו במופתים ונפלאות העצומות שהראה להם במצרים ועל הים ובמדבר והנה אחשוב שהמופת היותר נפלא שיעשה הוא תחיית המתים והוא יגלה ויראה בקצות הארץ ולזה יאמינו בו כל הגוים כי השם הוא האלהים ויאמרו ששקר נחלו אבותינו ואין בה מועיל והנה ההבדלים שזכר בזה המקום בין נבואת משה ובין נבואת זולתו ממי שהם נביאים בישראל לבד הם שלש. הראשון שהשם ידעו פנים אל פנים ולזה היתה נבואתו בהקיץ כי הוא משפע השכל לשכל לבד ולזה לא הוצרך בה התבודדות לדמיון כמו שיצטרך זה לשאר הנביאים שתבא להם הנבואה במראה או בחלום וזהו אמרו אם יהיה נביאכם י״י במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. (יא-יב) והשני שלא נתפשטו אותותיהם ומופתיהם בכלל אומה גדולה במקום רחב מאד מהארץ כמו העניין באותות והמופתים שיעשו מהשם יתעלה על יד משה שנעשו לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו כמו שנתבאר בספר ואלה שמות. ואולם שאר הנביאים כשנתחדש מהם מופת אחד לכלל גדול מהאומה לא היה במקום רחב מהארץ כי ענין מות סנחריב דרך משל באופן הנפלא ההוא הנזכר בספר מלכים ובספר ישעיה היה בחלק קטן מהארץ ואולם משה הרבה אותות ומופתים אשר נתפשטו לכל העם ההוא בכל ארץ מצרים למדנו כי מצד הנביא יהיה מבא מה בגודל המופתים. והשלישי הוא שלא התמידו אותותיהם ומופתיהם לעיני כל ישראל כמו העניין במשה שהתמיד ירידת המן ארבעים שנה ועניין עמוד הענן ועמוד האש ודבור השם יתעלה עמו שהיה תמיד בעמוד ענן לעיני כל ישראל ובכלל רבו מלספור המופתים הנפלאים שעשה משה לעיני כל ישראל הנה משה נבדל מאלו העניינים משאר הנביאים באיכות ובכמות ולזה אמר לכל האותות והמופתים ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה והנה אחשוב שיהיה הרצון באותות מה שהמכוון בהמצאתו הוא להאמין בדברי הנביא כמו הפכת המטה לנחש וההפך מי היאור לדם וכאשר היו עם זה חוץ מהטבע כמו העניין באלו נקראים אותות ומופתים כי מצד מה שהם לסימן הם אותות ומצד מה שהם חוץ מהטבע הם מופתים וזה כי האותות יהיו אותות אף על פי שלא יהיה בהם דבר חוץ מהטבע כמו שנתבאר מהאותות שנתן שמואל לשאול לאמת שהוא יהיה מלך על ישראל. והיד החזקה הוא מה שהראה השם יתעלה חוזק ידו לעשות אשר יחפוץ כמו הענין בקריעת ים סוף שהיתה כלי לעבור ישראל בים ואל טביעת פרעה וחילו בים ובירידת המן ארבעים שנה ובשאר מה שדומה לזה מהנפלאות העצומות. והמורא הגדול. הם הנפלאות שעשה השם יתעלה כדי שייראו מלפניו. ובכאן נשלם הביאור במה שצריך בזאת הפרשה.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 2:1-2רלב״ג שמות ביאור המילות ב׳:א׳-ב׳

חלק ב: וילך איש מבית לוי וגו׳ (ב, א) עד ויהי בימים הרבים ההם (ב, כג) ביאור המלות וקצת דברי זה הסיפור (א) ויקח את בת לוי – היא יוכבד, כמו שהתבאר בפרשת פנחס (במדבר כו, נח-נט), וזה האיש שנשא אותה הוא עמרם בן אחיה, כמו שנתבאר שם. והנה הרחקנו שתהיה לידת יוכבד בין החומות בהִכָּנֵס יעקב למצרים, שאם היה הדבר כן היה זה הפלא יותר עצום מהפלא שנעשה לשרה ולא שתקה התורה מלזכור זה בביאור, עם היות ממנהגה לפרסם ענין הפלאים. וזה, שהם כשיצאו ממצרים נשלמו ארבע מאות ושלושים שנה מעת נבואת בין הבתרים שהיתה אצל היות אברהם בן שמונים וחמש שנים, כמו שזכרנו בפרשת לך לך. והנה לפי זה החשבון תהיה יוכבד בת מאה וארבעים וחמש שנים כשנולד משה, וכשילדה אהרן היתה בת מאה וארבעים ושתים שנה, וזה כולו בתכלית הזרות. והנה אפשר שנולדה יוכבד ללוי בסוף ימיו, ושהיו ימי לוי כמו חמשים שנה בהכנסם למצרים, ולזה תהיה נולדת יוכבד כמו שמונים ושבע שנה אחר בואם למצרים, ותהיה יוכבד לפי זה החשבון כמו בת חמשים ושמונה שנה כאשר ילדה את משה, וזה איננו זר. ואפשר עם זה שכבר הגיעה לאברהם זאת הנבואה, אשר שׂמנו ממנה התחלת החשבון, קודם ענין הגר זמן־מה בלתי רחב מעשר שנים . וראוי שתדע כי מה שאמרו רבותינו ז״ל שנולדה בין החומות, אמרוהו דרך דרש, להועיל להמון וליסד בלבם עוצם יכולת ה׳ יתעלה לעשות הפלאים. (ב) ותרא אֹתו כי טוב הוא – יתכן שהיה יפה תואר וגדול הגוף יותר מן החוק; ואפשר שכבר ידעה יוכבד בנבואה שהוא יהיה מושיע ישראל ולזה השתדלה בהצלתו.

Ralbag Vayikra Toalot 10רלב״ג ויקרא תועלות י׳

התועלת התשיעי הוא בדעות, והוא ללמדנו עוצם התבודדות שׂכל משה בשכליות, אשר בעבורו הגיע לזאת המדרגה הנפלאה שנתיחד בה מבין שאר הנביאים, עד שכבר טעה במה שכעס עליו על אלעזר ועל איתמר, עם היותו מקור אלו הדינין אשר בתורה בשפע השופע עליו מה' יתעלה; אך היה זה למיעוט השתמשותו באלו הפעולות, עד שגם דיבורו החיצוני לא היה יכול לסדרו באופן ראוי, כמו שנזכר בפרשת ואלה שמות. עם שהוֹרָנו בזה על רוב דקדוקו להתנהג במצות התורה, ולזה כעס תכף על מה שנראה לו בתחילת מחשבתו שיש בו נטייה ממצות ה' יתעלה, ולא נמנע מזה מפני מה שחל עליהם מזה המקרה הרע אשר מתו בו נדב ואביהוא; כאילו יאמר שאין להם מזה הצד התנצלות בזה, כי יחוייב להם ההתנהג במצות ה' יתעלה באופן שלא תמנעם מזה טרדת מחשבתם במה שחל עליהם מהרע, כי לכבוד ה' יתעלה יתחייבו לישב דעתם ולהסיר ממחשבתם זה הענין, באופן שיוכלו למלאות מצות ה' יתעלה בזאת העבודה הנכבדת.

Derashot HaRan 11דרשות הר״ן י״א

אבל יש כאן שאלה, שלאחר קריעת ים סוף מצינו כתוב (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, ואם כן נראה שקודם זה לא היתה אמונתם שלמה עליהם. ויש לומר בזה, שתיכף שעשה משה האותות, האמינו בו אמונה גמורה, כמו שאמר ויאמן העם. כי לא האמינו בו יותר בקריעת ים סוף, ממה שהאמינו בו בכל האותות שעשה במצרים, שכולם היו יוצאים מטבעו של עולם ומנהגו. אבל הדבר הזה מבאר הרבה ספיקות גדולות ונופלות בענין יציאת מצרים. והוא, שמתחילה כשעשה האותות, האמינו בו אמונה שלמה, אבל לאחר מכאן, ראו בעיניהם דברים של תימה, שצריכין להתבאר. ראשונה, שאחר אשר פקד ה' את בני ישראל, ורצה להצילם מיד מצרים, ולהנחילם את הארץ, וצוה למשה שיאמר אל זקני ישראל כמו שאמר (שמות ג טז-יז) לך ואספת את זקני ישראל ואמרת אליהם וגו' פקוד פקדתי אתכם וגו' ואומר אעלה אתכם מעני מצרים וגו' אל ארץ זבת חלב ודבש וגו', מאי טעמא לגנוב דעתו של פרעה כלל, שיאמרו לו (שם יח) אלהי העברים נקרא עלינו ועתה נלכה נא דרך שלשת ימים, והנה זה דרך העבדים שאין ידם תקיפה, שרוצים לברוח, ומתנכלים על אדוניהם לברוח, ולמה משה ואהרן שהיו שלוחי ה', לא יאמרו אל פרעה ביד רמה, שהגיע קיצם של ישראל ליגאל, ושלא ישתעבד בהם עוד, היד ה' תקצר מהכניע לבו של פרעה להודות הדבר גם כי יאמרו אליו בפירוש, הלא אם לא יספיקו בזה עשר מכות, יוסיף עוד עליהם כהנה. וזה באמת ענין, שראוי שיספקו ממנו ישראל בשלמותו של משה, ואף על פי שהאמינו בו במשה בתחילה על פי האותות כמו שאמר ויאמן העם, שהיה להם לספק אם הוא שליח השם יתברך כמו שאמרנו, למה ירא מהגיד לפרעה הדבר כמו שהוא. וזה באמת ענין סתום צריך להתבאר. ואפילו אם נדחוק בזה, ונאמר שעשה כן כדי להראות קושי ערפו של פרעה, שגם בדבר הקל ימאן לשמוע בדבר השם יתברך, עדין נשאר לנו מקום ספק גדול, באמרו (שמות יא ב) דבר נא באזני העם וישאלו איש מאת רעהו וגו' כלי כסף וכלי זהב. וזה באמת יראה ענין זר או תמוה מאד, שאף על פי שאנשי מצרים היו חייבים להם שכרן שנשתעבדו בהם כמו שאמרו בסנהדרין (צא א), לא היו ראוים לבא עליהם בעקבה ובדרכים של אנשי רמיה. שאפילו לא היתה ידם תקיפה עליהם, לא היה ראוי לעשות כן, וכל שכן אחר שיד ה' יתברך תקיפה וחזקה עליהם, למה הוצרכו לעשות כן, כי אם לומר תנו לנו שכרינו שנשתעבדתם בנו כך וכך ממון. והרי אמרו חכמינו ז"ל (ב"ק כז ב) אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות שלא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל. וכל אלו הדברים מתמיהין בעצמם, וראוי שיפול ספק מצידן לישראל בנבואתו של משה. אבל היתר אלו שני הקשרים, הוא דבר אחד, שמדרכי השם יתברך הוא להביא עצות מרחוק להפיל (שונאתו) [שונאיו] בדינו ולקחת נקמתו מהם... וה' יתברך כיוון ורצה לדון כל המצריים בדבר אשר זדו על ישראל, כמאמר יתרו (שמות יח יא) עתה ידעתי כי גדול ה' וגו' כי בדבר אשר זדו עליהם, ורצה להביאם בענין שהם בבחירתם יכנסו במים וימותו שמה. ואילו הודיע משה לפרעה הענין בתחילה, שהגיע קיצם להגאל, אין ספק שהיה מסכים בכך מתוקף המצוה, ולא היה רודף אחריהם עוד, כי למה ירדפם אחרי שבעודם ברשותו פטרם ושלחם מאתו, [לפיכך] לא רצה השם יתברך שיאמר משה לפרעה הענין כאשר הוא, אבל שיאמר שהם הולכים דרך שלשת ימים לזבוח, שכאשר יגידו לו אחר כך כי ברח העם, יחשוב פרעה מה שחשב, וכן היה ראוי אליו לחשוב שכל מה שעשה משה רבינו עליו השלום לא בא מאת השם יתברך, אבל נעשה בעקבה וברמיה, כי לולא כן, למה יגנוב לבבו לאמר שאינם הולכים רק לזבוח. ולזאת הסיבה עצמה צוה וישאלו איש מאת רעהו, שעם היות שממונם היה מותר להם, ויכולין לקחתו, צוה שיבאו בעקבה, שאף על פי שיהיה זה לישראל דבר זר, וזה אמרו (שמות יא ב) דבר נא באזני העם, ואין נא אלא לשון בקשה (סנהדרין פט ב), והוא כאומר ידעתי שהם אנשי חיל שלא יחפצו במרמות ותוך, עם כל זה תחלה פניהם בשמי שיעשו ככה, ולא ישאלו למה. וכאשר הוגד למלך מצרים ולעמו שישראל בורחים, אין ספק שחשדום באנשי דמים ומרמה, שאם לא כן למה יתנכלו אליהם בדברים האלה, וכל זה הניעם בלי ספק לרדפם. שאילו אמר משה תחילה שישלחם ולא ירדפם עוד, ושיתנו להם שכרם גם כן, אין ספק שאחרי היות כן, לא היו זזים ממקומם. וכונת כל אלו הדברים, היתה נעלמת מישראל, ואולי גם ממשה. ולסיבת כל זה היה ראוי שיספקו ישראל בשליחותו של משה, אף על פי שהאמינו בו בתחילה. והוא שרמז ואמר (שמות יד לא) וירא ישראל את היד הגדולה וגו', כלומר אז הכירו שכל מה שהיו מופלאים ממנו תחילה ומסתפקים בו, לא היה, רק לסבב שמצריים עצמם יכנסו בים. ולזאת הסיבה בעצמה הוא שכתוב בקריעת ים סוף (שם כא) ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וגו', ואין ספק כי הרוח הזה לא היה מספיק לקרוע את הים, אבל רצה השם יתברך להטעות פרעה, שיחשוב שהפעל ההוא היה טבעי לא נס, שאלולי היה חושב כן, לא היה רודף אחריהם. ואין להפליא, איך היה מדרכי ה' יתברך להטעותו בזה, שהוא הטעהו ביותר מזה, כשצוה שיחנו ישראל לפני פי החירות (שם ב), כדי שיאמרו יראתם תבעה עלבונם כמו שאמרו רבותינו ז"ל (מכילתא על הכתוב שם). והנה הותרו בזה ספיקות רבות, שראוי לכל משכיל שיספקו. והעולה מכל מה שכתבנו, הוא שמתחילה האמינו ישראל במשה על פי האותות, ואם כן כבר ידענו הדרך אשר ראוי שיאמן בו הנביא. ולזה הספיק אליו באמרו (דברים יח טו) נביא מקרבך מאחיך כמוני, כלומר שנתאמת נבואתו כאשר נתאמתה נבואתי. ומה שכתב בקריעת ים סוף (שמות יד לא) ויאמינו בה' ובמשה עבדו, הוא מה שהותרו מהם הספקות, ונתבררו להם המבוכות שנפלו באמצע, כי דרכי ה' נשגבים מאד, אשר אם יאמר החכם לדעת, לא יוכל למצוא. והנה אנו רואים בגאולה זו של מצרים, שבאותה עת בעצמו שהיתה הגאולה ובה היו רואים עצמם נגאלים, ועם כל זה היו רואים פעלים ומעשים שהם סיבת גאולתם, ואף על פי כן היו נלאים לעמוד על סיבתם עד שגילה ה' יתברך ענינם. כל שכן אנחנו, שראוי שנהיה סכלים יותר בגאולה עתידה. מפני זה כתב הרמב"ם ז"ל (מלכים י"ב:ב') שלא יודעו הדברים ההם איך יהיו עד שיהיו.

R. Yosef Albo, Sefer HaIkkarim 4:25ר׳ יוסף אלבו, ספר העיקרים ד׳:כ״ה

ותשובת דבר זה הוא שהשב מיראה הוא על שני פנים, יש שב מיראת העונש המוטל עליו, כעבד שהוא מתחנן לפני אדוניו בעוד שמלקה אותו, וכשיקל האדון מעליו שבט אפו ישוב למרוד בו כאשר בתחלה, כמו שהיה הענין בפרעה, שבהיות המכה עליו היה אומר ה' הצדיק וגו' (שמות ט' כ"ז), וכשהיתה הרוחה חזר להכביד את לבו כבתחלה, וזה בלי ספק היה מורה שהתשובה הראשונה היתה על צד ההכרח מאימות מות נפלו עליו וגו' ושלא היה פעל בחיריי, ועל כן אין ראוי שתחשב לו לתשובה כלל. ויש מי שהוא שב מפני פחד השם וענשיו ואף בשעת הרוחה פחד אלהים לנגד עיניו והוא ירא וחרד מאימת יסוריו, בהיותו מאמין שכל הדברים באים מהשם יתברך על צד הגמול והעונש, ולא ייחס הדברים אל הטבע והמקרה כמו שעשה פרעה שבסור המכה מעליו היה חוזר לקלקולו הראשון, ואף אחר מכת בכורות כשחשב שישראל נבוכים בארץ תלה כל האותות והמופתים שראה במקרה, ועל כן נתחזק לרדוף אחרי בני ישראל, ונתאמת שתשובתו הראשונה היתה באונס ומחמת המכות ולא בחיריית. ועל זה הדרך יתפרש מה שנמצא בכתוב שהשם יתברך מחזק לב הרשעים או מקשה ערפם ומונע מהם דרכי התשובה, וזה שהרשע בבא עליו המכה הוא מתחסד ושב אל השם מיראת עונש המוטל עליו, כמו שאמר פרעה חטאתי הפעם ה' הצדיק וגו', ובעבור שזה הפעל דומה לאונס ואינו בחיריי, הנה השם יתברך מחזק את לבו כשנותן לו צד או צדדין לתלות בהן המכה ולומר שבאה במקרה ולא על צד ההשגחה האלהית, וזה כדי שיסור מלבו המורך שקנה מחמת המכה וישאר על טבעו ובחירתו מבלי מכריח, ואז יבחן אם היתה תשובתו בחיריית, ומאשר בחירת פרעה כשסר מעליו עול המכה היתה לרע, אמר השם יתברך אני הכבדתי את לבו, כלומר כשהסירותי מלבו המורך שקנה מחמת המכה, וישאר על טבעו ובחירתו, והוא לרוע בחירתו בקש עלות ותואנות לתלות בהן ענין המכות ולומר שהיו במקרה. ועל זה אמר הכתוב ואם תלכו עמי קרי, כלומר שתיחסו דברים אל המקרה, והלכתי אף אני עמכם בחמת קרי וגו', ובזה הצד ננעלים שערי התשובה בפני הרשעים, לא שהשם יתברך ימנע מן האדם טוב בחירתו חלילה, אמר הכתוב כי לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה, אלא שהשם יתברך משאירו על בחירתו בלבד מבלי מכריח מחוץ, והוא בוחר דרך לעצמו, וכן היה ענין סיחון שאמר עליו הכתוב כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו, וזה כי לפי שסיחון נתחייב לשם מחמת רשעו אלא שהיה מתירא מפני פחד ה' להתגרות בישראל, הביא הקדוש ברוך הוא עצות מרחוק להסיר מלבו המורך שקנה מצד המופתים ששמע שנעשו לישראל, כדי להשאירו על בחירתו בלבד. וזה כשצוה למשה שישלח מלאכים אל מלך אדום לאמר לו נעברה נא בארצך, וכשלא אבה אבל יצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה (במדבר כ' י"ז), צוה השם לנטות מעליו, וכשראה זה סיחון, חשב מחשבות להתעולל עלילות ברשע ולומר שהצלחת ישראל לא היתה בהשגחה מהשם יתברך, אחר שראה אותם נוטים מעל מלך אדום ומעל מלך מואב כמו שבאר יפתח, ואז אמר בלבו לא נופל אנכי מאלו, ולזה נתחזק לבו ויצא לקראתם למלחמה, ויכהו ישראל לפי חרב ויירש את ארצו, ואלו לא שלח מלאכים אל מלך אדום לא היה סיחון מתחזק לצאת למלחמה לקראתם מפני פחד ה', והיו צריכים זמן רב לכבוש את כל ארצו, וזה היה ענין קושי הלב שכתוב עליו כי הקשה ה' וגו', למען תתו בידך. ועל דרך זה יתישב למה נכתב בתורה פרשת וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום (במדבר כ' י"ט), שלפי הנראה יש בה מהקלון לישראל מה שלא יעלם, שלפי מה שאמר ישראל אוכל בכסף תשבירני וגו' חשב מלך אדום שהיו חסרים לחם ומים עד שהיו אומרים לו שיתנו לו כסף בעבור המים, ועל כן שאל מהם ממון גם בעד המעבר, עד שהוצרך ישראל לומר ואם מימיך נשתה אני ומקני וגו' (במדבר כ' כ'), כלומר שקנית המים לא היה הכרחי להם ואם ישתו מהם יתנו מכרם, אבל לא אתן דבר בעבור שברגלי אעבורה, רוצה לומר בעד המעבר, ועל כן אמר מלך אדום לא תעבור ויצא לקראת ישראל בעם כבד וביד חזקה, ואז צוה השם יתברך לנטות מעליו, והיו משה וכל ישראל תמהין מזה, עד שכאשר צוה השם יתברך לשלוח מלאכים אל סיחון מלך חשבון ויצא לקראתם למלחמה ונלחמו עמו והכוהו, אז הבינו מחשבות השם יתברך כי עמקו, ושכל מה שצוה לשלוח מלאכים אל מלך אדום ואל מלך מואב ולנטות מעליהם, היה כדי לחזק לב סיחון כדי שיצא למלחמה ויכוהו ישראל ויירשו את ארצו בזמן מועט ולהראות רוע בחירתו.

Abarbanel Bemidbar 16אברבנאל במדבר ט״ז

השאלה הי״ג: במאמר השם הבדלו מתוך העדה ואכלה אותם כרגע כי איך חשב השם יתברך לעשות כזאת בהיות עול גמור וכמו שהשיבו מרע״ה האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף. והראב״ע פירש שלא היתה כוונתו לכלות אלא קרח ועדתו ושמשה לא הבין הכוונה האלהית ולכך השיבו כן והוא זר מאד:

Abarbanel Devarim 34:11אברבנאל דברים ל״ד:י״א

לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה׳ לעשות בארץ מצרים וגו׳. עד סוף הפרשה קיימו וקבלו חכמי המחברים הקדמה אחת מושלמת והיא שהאותות והמופתים שעשו הנביאים הם משיגים עצמיים בנבואתם ושלכן יתחייב שתהיה מדרגת הנביא בנבואתו כמדרגתו והביאם לזה מאמר התורה באלה הפסוקים ולא קם נביא עוד וגו׳ לכל האותות והמופתים וגו׳ ושזה מורה שהיתה נבואת מרע״ה על כל שאר הנביאים כמדרגת נבואתו וכמעלת נפלאותיו וההקדמה הזאת עם פי׳ הכתוב הזה במשה קבל הרב המורה בפ׳ ל״ה חלק ב׳ וכן קבלו אותה כל הנמשכים והבאים אחריו הרלב״ג והרבי חסדאי ושאר כל המפרשים בספריהם ומאשר מצאו בנביאים אחרים נפלאות כפי מעלת נושאם גדולים מהנפלאות שעשה משה רבינו עליו השלום כאלו תאמר עמידת השמש ליהושע ותחיית בן הצרפית לאליהו ובן השונמית לאלישע והסרת צל המעלות ע״י ישעיהו הוצרך הרב המורה והרלב״ג לגלות פנים בהם שלא כהלכה ולעשות פירושים בכתובים האלה לשלול שלא היה נס יהושע כי אם במהירות המלחמה לא בשתפסוק תנועת הגלגל וכן בהשבת הצל שלא היה הנס כי אם בצל עצמו מפני תנועת הגוון וגם בתחיית בן הצרפית והשונמית חשב שלא היה ענינם מיתה החלטית כי אם חולי השתוק שפעמים יתרפא וכמו שתראה מדבריו בפ׳ מ״ב חלק א׳ בשתוף חי רחמנא ליצלן מהדעות האלה ואני לא נקראתי במקום הזה להשיבך על דבריהם באותם הנסים וכבר כתבתי על זה בפירושי לספר יהושע ולספר מלכים ואין לי צורך בכאן כי אם לפרש פסוקי התורה ואומר שהרב המורה כתב שהיתה המעלה בנפלאות משה ממ״ש הכתוב לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו החולקים עליו ולכל בני ישראל המסכימים עמו אבל שאר הנביאים שעשו מופתים ליחידים מבני אדם כענין מה שאמר (מלכים ב׳ ח׳ ד׳) מלך ישראל לגחזי ספרה נא לי את הגדולות אשר עשה אלישע וכבר הקשה עליו הרמב״ן ממופתי אליהו בעצירת הגשמים ובהורדת האש על הבמה שהיו דברים מפורסמים מאד כי היה בגזרה ממנו חי ה׳ אם יהיה השנים האלה טל ומטר כ״א לפי דברי ובהמשך הענין כל אותו הזמן נתפרסם הדבר ובגוים נשמע כמ״ש אם יש גוי וממלכה אשר לא שלח וגומר וענין הר כרמל היה מפורסם מאד לעיני החולקים עליו נביאי הבעל ארבע מאות ונ׳ ונביאי האשרה ד׳ מאות איש ונגד כל ישראל וכן שמש בגבעון דום הוא לעיני כל ישראל. וחז״ל אמרו שראו אותו מסוף העולם ועד סופו והכתוב מפליג בו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה׳ בקול איש וגו׳ וקריעת הירדן נעשה לכל ישראל לא ליחידים בלבד וכתוב בה ויהי כשמוע כל מלכי האמורי אשר בעבר הירדן ימה וכל מלכי כנען אשר הוביש ה׳ את מי הירדן וגומר וזה כלו ממה שיורה שדעת הרב המורה הזה בלתי מתאמת בכתובים והרב נחמני כתב בפירושם שהמקרא כלו קשור ומחובר יאמר שלא קם עוד נביא בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים ולעשות אותות ומופתים ויד חזקה ומורא גדול כמשה ואם עשו קצת מהם לא הגיעו לרובם ולא למעלה הגדולה שבהם כי לא היה כיום סיני לפניו ולאחריו וכן לא הגיעו אותות שאר הנביאים לזמן הגדול שהגיעו מופתי משה כי אותות המן התמיד מ׳ שנה ועמוד האש והענן והשלו על דעת חז״ל ולכתם במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצמאון ולא חסרו דבר ופי׳ לכל היד החזקה על קריעת ים סוף ולכל המורא הגדול על מעמד הר סיני שנ׳ ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו׳ ולפיכך הזכיר באלו אשר עשה משה לעיני כל ישראל ועם היות דבריו אמת הנה דעתו זה בלתי מספיק בהתר הספק כי על כל פנים לא יכחיש הרב שלא העמיד משה חמה ברקיע ולא החיה את המתים שהם נסים יותר עליונים בערך נושאיהם והרלב״ג הרכיב הדברים ואמר שנתעלו מופתי משה על מופתי שאר הנביאים ברבויים ובאיכותם ובהמשכותם ותמידותם ובהודאת הכת המנגדת ואמנם במופתים שיראו גדולים מהם כחוש החכם בהם כמו שזכרתי ואלו דברים רחוקים ממני מאד ודעתי בזה כי הוא היסוד אשר עליו בנו דעתם זהו בלתי אמת ואין לו העמדה לפי שמעלת כל נביא היא כפי מדרגתו בנבואה לא כפי הנסים אשר יעשו מימיו אחרי בחינתו כי הנסים שיעשו אותם הנביאים הם כפי צורך השעה ופעמים יהיה אדם מנבאה ובמדה יותר עליונה ולא יעשה נסים לפי שלא הביא הצורך לעשותם ונביא למטה ממנו יעשה נסים הרבה לפי שבימיו היה צורך אליהם הלא תראה אברהם אבינו ע״ה שהיה כחו גדול בנבואה ועשה נסים מועטים ואלישע עשה נסים הרבה ואולי היה במדרגת הנבואה למטה ממדרתו וגם הוא עשה נסים הרבה מאליהו רבו ולא היה שוה אליו במדרגת הנבואה וענינו ומראותיו ולקיחתו יוכיחו והנה הרב עצמו כתב בספר המדע בהלכות יסודי תורה פ״ח כמו שזכרתי למעלה מזה בבחינת הנביא ז״ל מרע״ה לא האמינו בו ישראל מפני האותות שהמאמין ע״פ האותות יש בלבו דופי שאפשר שיעשה האות בלהט ובכשוף אלא כל האותות שעשה במדבר לפי הצורך עשאן הוצרך להשקיע המצריים קרע לנו את הים והצלילן בתוכו הוצרכו למזון הוריד להם את המן צמאו למים בקע להם את האבן כפרו בו עדת קרח בלעה אותם הארץ וגו׳ הנה הסכים למה שאמרתי שהיו המופתים כפי צורך השעה ולא כפי מדרגת הנבואה ומפני זה תמצא נביאים רבים שעשו נסים מועטים או לא עשו נסים כלל כיצחק ויעקב שלא מצינו בכל אחד מהם כי אם נס אחד ונתן הנביא וגד החוזה ואחיה השילוני ויהוא בן חנני ועזריה בן עודד ושמעיה והושע ויואל ועמוס ועובדיה וירמיה ויחזקאל ומיכה ונחום וחבקוק וצפניה וחגי זכריה ומלאכי ונביאים אחרים היו לישראל שלא נזכר בכתוב שעשו נס כלל האם נאמר שאינם נביאים אבל הענין כמו שאמרתי שאין הנפלאות משיג עצמו בנבואה כי הם מעשים כפי הצורך ולכן אינו מן התימה שיהושע העמיד חמה ברקיע כפשוטו של כתוב שהוא האמת ואליהו ואלישע החיו את המתים בהחלט וכן שאר הנביאים עשו נסים מופלאים ולא עשה מרע״ה אותם הנסים ואין זה גרעון בחקו לפי שלא נמנע מהם לחסרון דבקותו ולמיעוט מדרגתו בנבואה כי אם שלא בא הצורך לעשות כמותם כי אין המופתים משיגים עצמיים בנבואה לשיהיה ענינם כענינה אבל הם כפי צורך השעה ואם בימי משה לא נלחמו ישראל באויביהם בערב סמוך לחשיכה ולא נצטרכו למאורות מהו הביטול שימשך מאמרנו שלא העמיד משה חמה ברקיע וכן בתחיית המתים אם היה שלא מתו באכסניותו של משה איך יחיים האם יעשה המופתים ההם בלי הכרח וצורך כלל כדי להגדיל נבואתו כ״ש שכבר כתבו חז״ל בפסיקתא שמשה ג״כ העמיד השמש ברקיע עם היות שלא זכרתו התורה והנה מצאנו מכת החשך ולכל בני ישראל היה אור במושבותם ולא עוד אלא שקבלו ז״ל שכל מקום שהיה יהודי נכנס עמו ואיך יצוייר הפלא הזה אם לא שהיה השמש מאיר לישראל ולא היה מאיר למצרים ע״ד האומר לחרס ולא יזרח ובעד ככבים יחתום ויהיה זה א״כ ממין עמידת השמש ברקיע או שהיה עובר בו נצוץ השמש למצריים והיה אור לישראל ולא יצוייר נס גדול מזה גם מכת בכורות ומכת הדבר במקנה מצרים וממקנה ישראל לא מת א׳ ואם נתחדש שמה באויר עפוש ממית המקנה כולו או כל בכור במצרים איך היה שבכורות ישראל ומקניהם לא מתו האם לא היתה תחיית המתים או דבר מטבעה ומינה ולהעיד על אמתת כל זה אמרה תורה ולא קם נביא עוד וגו׳ לכל האותות המופתים וגומר ואין פירושו שתהיה מעלתו כמעלת המופתים ההם שאם היתה הכונה כן היה לו לומר ככל האותות והמופתים לא לכל האותות בלמ״ד אבל בא להודיע בזה דרוש נכבד והוא שענין הנביאים אצל האותות והמופתים הוא על אחד משני פנים: הא׳ הוא שיעשה הנביא האות והמופת מכח התפעלותו אם מהכעס והקנאה ואם מהמיית הרחמים שיתעורר הנביא או לגזור על הנובע לעשות מופת וזה אינו אליו ביחוד במה שהוא נביא כ״א במה שהוא חסיד וקדוש לאלהיו ולכן היו עושין הנביאים המופתים ההם על ידי תפלה ותחנונים ומזה המין היו מופתי אליהו ואלישע ושמואל ויהושע וזולתם שלא עשו אותם מדרך נבואתם במצות הש״י אבל היו הם בעצמם מתעוררים לעשות מפאת חסידותם ע״י תפלה ותחנונים להש״י: והמין הב׳ מהמופתים הוא שיעשה אותם הנביא בדבר ה׳ ומצותו והוא המיוחד לנביא במה שהוא נביא ומזה המין היה רוב מופתי משה אדונינו ומענו ממופתי שאר הנביאים ועל זה אמר המשורר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו ר״ל שמשה ואהרן הם הנגשים אל ה׳ במדרגת הדבקות העליון אשר לא יצטרכו במעשיהם לתפלה ותחנונים אמנם שמואל היה מקוראי שמו כלומר מהמין האחר מהנביאים שיעשו פעולותיהם על ידי תפלה ותחנה כמו שהיה במצפה שנאמר ואתפלל בעדכם אל ה׳ ובגלגל הלא קציר חטים היום אקרא אל ה׳ וכאלה רבים עמו לכך נאמר ושמואל בקוראי שמו כי הוא היה ראש למתפללים על הנפלאות ואין ספק שבעשותם המופתים בזה האופן היה אצלם יראה וחשש אולי לא יקיים הש״י את דבריהם כמו שתמצא באליהו בהר הכרמל שהוצרך להתחזק בתפלתו אל האלהים שיענהו באש שנאמר ה׳ אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגומר ענני ה׳ ענני וגומר וגם בבן הצרפית נאמר ויקרא אל ה׳ ויאמר ה׳ אלהי הגם על האלמנה וגומר ויתמודד על הילד ג׳ פעמים ויקרא ויאמר אל ה׳ ויאמר ה׳ אלהי תשב נא את נפש הילד הזה אל קרבו וכן אלישע בבן השונמית ויתפלל אל ה׳ וגו׳ וכל זה מורה שהיה בלבם צער על קיום הדברים ההם אבל הש״י רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע וכמאמר הנביא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים אמנם המופתים הנעשים ע״י מרע״ה לפי שקדמה לו ידיעה מהש״י עליהם והיה עושה אותם במצותו לא הוצרך לתפלה ותחנונים עליהם ולא היה אצלו שום ספק בקיומם והוצאתם לפועל לפי שהיה מגיע אליו הדבור על כל מכה ומכה בהיותו במצרים כמו שמבואר בכתובים האמנם התפלל בקצת העתים לא לעשות מופת כ״א להסיר המכה כמ״ש ויצעק משה אל ה׳ ע״ד הצפרדעים ובברד ויפרוש כפיו אל ה׳ ויחדלו שהיה זה תפלה לשם ית׳ שישוב מחרון אפו באותה המכה ויסיר אותה כי היתה הסרת המכה דבר נסיי במציאותה וכן מצינו במרה ויצעק משה אל ה׳ ויורהו ה׳ עץ עשה תפלה לה׳ שיצילהו מהעם ויתן צרכם. ואמנם בענין קרח שאמר אם כמות כל האדם ימותון כבר קדמתהו ההודעה האלהית כמו שאמר בזאת תדעון כי ה׳ שלחני וגו׳ והנה ענין יהושע ומופתיו ע״י תפלה היה והוא אמרו אז ידבר יהושע וגומר שמש בגבעון דום. שאינו גזרה אבל תפלה שידום ולכן אמר הכתוב עליו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה׳ בקול איש ר״ל שישדד ה׳ מערכות השמים לתפילת נביא שיתפלל עליו בעצמו. או שלא מלאהו לבו לבקש דבר נפלא אשר כזה אמנם על הדרך האחר שישולח נביא מאת ה׳ לעשות דבר כבר קדמו שנוי מעשה בראשית בימי נח בענין המבול ודברים אחרים יותר זרים הנה התבאר מזה שגם במשה נמצאו מהמופתים ע״י תפלה אבל על המעט ורוב פליאותיו היו במצות הש״י ושאר הנביאים רוב מופתיהם או כלם היו מתעוררים אליהם מעצמם ונעשים על ידי תפלה: ואמנם מב׳ המינים מהמופתים מי הוא היותר משובח אם מה שיעשה על ידי תפלה או מה שיעשה במאמר ה׳ וצוויו מבואר הוא שהמין הא׳ הוא היותר משובח לאין שיעור לפי שהא׳ הוא פעל אנושי מקדוש אלהים שיתפלל אל הש״י ויעשה נס בעבורו כי הוא העושה נפלאות גדולות לבדו כמו שעשה לחנניה מישאל ועזריה כשנשלכו לכבשן האש ולדניאל בגובא די אריותא: אמנם המין הב׳ והוא פועל אלהי ושלמות הנביא ומדרגתו תלויה כשילווהו ההנהגה והדבקות האלהי בכל עניניו ולזה היו מופתי משה אדונינו במצרי׳ נכבדים מכל שאר המופתים לפי שהיו נעשי׳ ע״פ השם ומצותו הפרטית ומפני שהיו כל המופתים המיוחדים למרע״ה מהמין הזה אמר לו השם על הים מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו כי מאחר שהיה שרביטו של מלך בידו ודבר ה׳ אתו בכל מה שהיה עתיד להיות לא היה צריך לתפילה ולזה נתיחד מכל שאר הנביאי׳ בשהיה מטה האלהים בידו מה שלא נמצא בנביא אחר להיותו מורה שכל אשר הוא עושה היה במצותו של מלך כנאמן ביתו וזה כלו גלה הכתוב באמרו לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה׳ לעשות בארץ מצרים ר״ל שהיתה מעלת מדרגתו בשידעו ה׳ פנים אל פנים התודעות עליון מבלי אמצעי לא בלבד בדברי׳ האלהיי׳ כמו במעמד הר סיני אבל גם כן לענין האותות והמופתים שנעשו במצרים לפי ההכרח וצורך השעה ידעו ה׳ פנים אל פנים כי הוא שלחו לעשותם ואף על פי שהיתה ארץ מצרים מלאה גלולים בלתי מופת להדבק בה השפע האלהי כמו שאמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי הנה בחמלת ה׳ על משה נתיחד אליו הדבור האלהי שמה כשהיה שולחו לעשות האותות והמופתים אשר שלחו לעשות לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו וזה היה תכלית המעלה והדבקות וכמו שאמר אשר שלחו ה׳ לעשות בארץ מצרים תדע ותשכיל שאם לא עשה משה רבינו ע״ה מופתים אחרים לא היה זה לקוטן מעלתו כי אם שלא שלחו ה׳ לעשות אותם כי הוא ע״ה לא עשה דבר מעצמו כאליהו ואלישע ויהושע כ״א מה ששלחו ה׳ לעשות ואמרו עוד ולכל היד החזקה וגומר הוא להעיד שכבר היו במופתי משה אחרים שכפי נושאם היו גדולי המעלה מעמידת השמש שהעמיד יהושע ברקיע ומתחיית המתים שעשו אליהו ואלישע וזה היה בדבקות השכינה בעם כי אם היה הנס בגרם השמימיי׳ יותר גדול משאר הנסים למעלת נושאו הנה דבקות השכינה האלהית בקרב ישראל היה נס יותר עצום כפי הנושא לא תראה מה שאמרו בבבא בתרא פרק יש נוחלין גם סוכה דף כ״ח פ׳ תלמידי׳ היו לו להלל הזקן ל׳ מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמרע״ה ול׳ מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע שהעידו בזה היות דבקות השכינה מעלה יותר עליונה מעמידת השמש ברקיע לאין תכלית כמו שהיתה מעלת משה גדולה ממעלת יהושע ועל זה אמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל והסתכל שלא אמר ביד החזקה ובמורא הגדול אשר שלחו ה׳ כמו שאמר במופתי מצרים אבל אמר אשר עשה משה ולא אמרו במופתי מצרים. וידוע שאלו ואלו שלחו ה׳ לעשותם כי לא מלבו ושכלו עשה משה כמות זה כן זה ולמה אם כן הבדיל ביניהם באמרו במופתי מצרים אשר שלחו ה׳ ובמופתי המדבר אמר אשר עשה משה אבל היה ענינו כמו שאמרתי שמופתי מצרים שלחו ה׳ לעשותם כפי צורך השעה אבל דבקות השכינה בעם אחרי מעשה העגל ושלא ילך המלאך עמהם לא שלחו ה׳ את משה לעשותו כי הוא ית׳ אמר לשלוח מלאך לפניה׳ שנא׳ כי לא אעלה בקרבך ומשה הפציר בדבר עד שחזר השם משליחו׳ המלאך והלכה שכינתו עמהם וכמ״ש לו על זה נגד כל עמך אעשה נפלאות וגומ׳ וכאלו גזר השם גזרה ובא משה ובטלה ועל הפליאה העצומה אמרה תורה באמת ולכל היד החזקה וגומ׳ להגיד שמשה בכחו עשה שיהיה המורא גדול ההוא לעיני כל ישראל וכבר דרשו חז״ל ובמורא גדול זה גלוי שכינה ויהי אם כן פירוש הכתוב שעשה משה שהשכינה האלהית תהיה מגולה ונראית לעיני כל ישראל כי זהו מה שעשה משה מעצמו ועליו נאמר וכבוד ה׳ מלא את המשכן והיו כל ישראל רואין כמ״ש והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן וגו׳ וראה כל העם את עמוד הענן וגו׳ ודבר ה׳ פא״פ וגו׳ שהיו כל ישראל רואים כבוד השכינה חונה על האהל ומדבר עם משה כאשר ידבר איש אל רעהו שזו היא באמת המדרגה היותר עליונה שזכה אליה ילוד אשה אשרי ואשריו שלכך זכה ואפשר עוד לפרש ולכל היד החזקה על מעמד הר סיני וכן דרשו אותו בספרי והמורה גדול יפורש על אותו דבקות השכינה בעם אחרי העגל ויאמר הכתוב וכל היד החזקה שהיא הנבואה שבאה לישראל על הר סיני כי הנבואה תקרא יד ה׳ וזהו עשה משה לפי שבזכותו ובאמצעות מדרגתו שם העם לאותה מעלה וכן לכל המורא הגדול שהוא הליכת השכינה עמהם אחרי מעשה העגל שעשאו משה ג״כ בתפלתו הנה יתבארו כתבי הקדש האלה על בורים והותר הספק הי״ו ואמנם בהתר הספק הי״ז האחרון אין צורך ברוב דברים כי מכח מה שדברתי עד הנה יותר הספק ההוא מעיקרו: גם נוכל לומר עוד שהנסים אשר עשו שאר הנביאים דוגמת נסי משה לא היו שוים במעלתם כי הנה נס קריעת ים סוף לא ישתוה אליו נס קריעת הירדן כי היה ים סוף עמוק מהירדן לאין ערך עד שיעקב אמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה בים סוף נטבעו המצרים באותה שעה עצמה שהיו ישראל הולכים ביבשה וכמו שארז״ל י׳ נסים נעשו על הים ועם זה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ולא היה דבר מזה בבקיעת הירדן וכן ישיבת משה בהר מ׳ יום ומ׳ לילה. ובא בנקרת הצור וראה הכבוד לחם לא אכל ומים לא שתה אין ראוי שיחשוב אדם שתגיע מעלת אליהו למדרגתו כי הנה משה עמד בהר ארבעים יום ומ׳ לילה נח ועמד בהתבודדותו ונכנס בנקרת הצור במאמר הש״י ובמצותו כמ״ש ונצבת על הצור והיה זה ביום המעמד הנבחר בהיות השכינה שורה שמה אמנם אליהו לא עמד באותו ההר כי אם לילה אחת כי המ׳ יום שנזכרו בו היו במסעות הדרך מעת שדבר אליו המלאך קום אכול כי רב ממך הדרך עד שובו ונכנס במערה מדעתו ולא במצות ה׳ ולא היה שמה אז כבוד ה׳ ושכינתו ובמקום שצוה ה׳ את משה שיבא ויתיצב באותו מקום צוה אליהו שיצא משם כי לא היה הוא הגון וראוי לאותו מקום והוא אמרו מה לך פה אליהו צא ועמדת בהר וכמו שפירשתי שם גם אין ראוי לחשוב שאמרו באליהו וילך בכח האכילה ההיא שוה למה שנאמר במשה לחם לא אכל ומים לא שתה כי יש הפרש עצום בין שני המאמרי׳ האלה לפי שבמשה נאמר בשלילה מוחלטת לחם לא אכל ומים לא שתה אבל באליהו לא שלל ממנו המשקה כי הכתוב אמר וילך בכח האכילה ההיא ולא בכח המשקה ההוא לפי שבאותן הימים לא נעדר ממנו משקה ולכן נמצא שאמר לו המלאך קום אכול ולא אמר שתה להיות שם לחם ומים לפי שהמשקה לא נעדר ממנו כמו שנעדר ממשה שנאמר בו בביאור ומים לא שתה וגם באכילה במשה נאמר בהחלט לחם לא אכל ולא נאמר כן באליהו כי לא שלל ממנו האכילה כל אותו הזמן כמו ששללו ממשה אבל אמר וילך בכח האכילה ההיא וענינו אצלי שאליהו היה זקן וחלש לבו נפל בקרבו ואימות מות נפלו עליו וביום הראשון שהלך במדבר ענה הדרך כחו וישאל את נפשו למות ולכן היה בלתי אפשר כפי חלשתו שיתמיד להלוך עוד לרגלו כל כך מהדרך מ׳ יום ומ׳ לילה אף על פי שיאכל וישתה ומפני זה הוצרך ית׳ להאכילו לחם אבירים אותה עוגת רצפים וצפחת מים שהיה לחם מן השמים והמים ממעייני הישועה כי היה זה דבר אלהי לא טבעי להוליד בו אמיץ רב באופן שיעלה אבר כנשרים להתמיד דרכו לאכלו ולסבול ענוי הדרך ועמלו המתחייב לו מפני חולשת זקנתו ותוגותיו וזהו שאמר וילך בכח האכילה ההיא כי לא אמר שלא אכל אחר כן כי אם שקנה מאותו המאכל שנתן לו המלאך כח מופלג בו ירוץ ולא ייעף מה שלא היה עושה אם לא היה אוכל אותו המזון האלהי אע״פ שהיה אוכל המאכל הטבעי הנהוג כי כמה מהאנשי׳ יאכלו וישתו כמנהגם ולא יוכלו ללכת ברגליהם דרך רב כ״ש הזקנים ומפני זה הודיענו הכתוב שקנה אליהו מאותו מאכל כח ואומץ רב שהלך לרגלו מ׳ יום ומ׳ לילה מבלי הפסק וזה לא ישלול היותו אוכל באותו זמן מאכלו הטבעי כמנהגו כי עם היות הליכתו במדבר הנה כבר ימצאו במקומות ממנו מאכל ומים לעוברים ואמנם ירידת הענן והכבוד במשכן שנאמר כמוהו בבית אשר בנה שלמה לא היתה ג״כ מדרגת הנס שוה כי הנה במשה נאמר כי ענן השם על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל ובבית שלמה נזכר הענן אבל לא האש גם כי הענן היה במשכן בתוך המשכן. ועל המשכן מבית ומחוץ כמ״ש וכבוד ה׳ מלא את המשכן. אמנם בבית שלמה נאמר והענן מלא חת בית ה׳ אבל לא היה על הבית גם שבמשה נאמר שבהיות הענן מלא את המשכן ויקרא אל משה וידבר ה׳ אליו כי היה משה נכנס לפני ולפנים ושומע את הקול מתוך הענן מה שלא היה כן בבית שבנה שלמה וכן כשתחפש בשאר הנסים שעשו הנביאים דוגמת נסי משה תדע ותשכיל גודל ההפרש שביניהם אבל שאר הנסים שעשו שאר הנביאים שלא עשה משה כבר זכרתי שהיו מפאת הצורך ואם בימי משה לא נצטרכו לו אינו מהבטל שלא יעשה משה אותם ואמנם עליית אליהו בסערה השמים אף שנבין אותה כפשוטה שעלה בגרמי׳ השמימיים יותר נפלא הוא מה שנאמר במשה שעלה בחייו אל האלהים המניע והבורא את השמים. כ״ש שכבר אז״ל בפ״ק דסוטה שלא עלה אליהו לשמים אלא למטה מעשר וכפי קבלתם ז״ל נשאו רוח סערה והניחו בג״ע אשר בארץ. אמנם משה נגנז בבטן הארץ כמה שנגנז ארון האלהים ושל״ה והמנורה ושאר כלי המקדש שעשה משה ולא גזר השם שישאם רוח סערה אבל נגנזו כמו שנגנז גוף משה: סוף דבר שכאשר תחפש בנסי אדונינו משה תראם שעשה מהם ביסוד הארץ כמכת הכנים. ופתיחת פי האדמה לבלע עדת קרח. ומהם ביסוד המים כדם. וצפרדעים. וקריאת ים סוף. ומהם ביסוד האויר כברד. והחשך. ורוח ים. ורוח קדים עזה. וזולתם. ומהם ביסוד האש כסנה. ועמוד האש. והאש שירדה מן השמים אל המזבח וזולתם. ומהם בדברים המתילדים באויר כעמוד הענן. וכמן. וכברקים. וכקול השופר. ומהם בדוממים כצור חורב. והסלע. ומי מריבה. והלוחות. ומהם שהיו במתכות בנחש הנחשת. ומהם בצומח כסנה איננו אוכל. ומטה אהרן שפרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים. ומהם בבעלי חיים אם השח כצפרדעים. והדגה אשר ביאור מתה. ואם במעופף כארבה. וכשליו. ואם בשרצים כנחשים השרפים. שנשכו את העם ואם בהולך על ד׳ כערוב ויד ה׳ שהיתה בסוסים ובחמורים ואם במין האדם כמכת בכורות. וטביעת המצרים. ועונש המתאונני׳ והמתאוים בשר. וצרעת מרים וזולתם ומהם שהיו בכוכבים ובמזלות. כי הנה ביציאת מצרים נאמר ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים ואמרו חז״ל בשמות רבה שמזל טלה לקה. ומהם שהיו בשכלים הנבדלים כי הנה נראה אליו מלאך ה׳ בלבת אש ועל מעמד הר סיני נאמר ואתא מרבבות קדש. וגם עשה נסים בשכינת האלהים שנראת על הר סיני והשרות השכינה וגם אחרי עון העגל וגם הקב״ה עצמו אם בדברו לישראל פנים אל פנים בהר סיני. ולמשה פעמים רבות ואם שקבר אותו בגיא הנה א״כ כללו נפלאותיו כל מדרגות שנמצאים למיניהם איש לא נעדר. ג״כ בעצמו עשה משה נסים הרבה כהצלתו ממימי היאור ועמידתו בהר ארבעים יום וארבעים לילה שלש פעמים לחם לא אכל ומים לא שתה וקירון פניו וראייתו הארץ ומיתתו וקבורתו. וזה כלו ממה שיוכיח שכאשר נתעלה אדונינו זה במדרגת נבואתו על כל שאר הנביאים שהיו לפניו ולאחריו ככה נתעלתה ג״כ מדרגתו במעשה הנסים והנפלאות. וצדקו א״כ דברי התורה באמת שאמרה לא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה׳ לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל: ובזה נשלם מה שראיתי לבאר מלאכת ה׳ את פי׳ ספר אלה הדברים והיתה השלמתו בעיר מנופל״י אשר במחוז הפולי״א מלכות נא״פולי אשר נסתרתי שם מפני חמת המציק כי יגורתי מפני האף והחמה צרת האויבים הצרפתים הנלחמים בכל הארץ והיה זה ביום כ׳ לחדש שבט שנת רנ״ו שמים כי עשר ה׳ מהאלף הששי כפי חשבוננו האמתי מיצירת העולם והתהלה לאל המרומם ע״כ ברכה ותהלה:

Seforno Bemidbar 14:13,20ספורנו במדבר י״ד:י״ג,כ׳

(13) ושמעו מצרים, Moses thought that when God had said: “I will smite them with pestilence” that He had in mind to strike all of them immediately, simultaneously. He therefore felt impelled to question what would this do to God’s great name? Surely, he argued, the Egyptians would ascribe this to God’s impotence in making good on His promise to this people, 'מבלתי יכולת ה' להביא את העם וגו, they would claim that God’s power did not include dealing with the Canaanites. Seeing that the Egyptians are aware of the effort You expended in liberating them from slavery in Egypt, and they are further aware that You have made the seat of Your residence on earth in their Tabernacle, the mere thought that You would now kill them on account of a sin would never occur to them (20) סלחתי כדברך. As you said when I mentioned smiting them all with pestilence. Even when I said this, I had not intended to smite them all simultaneously; I had intended to let them all die, little by little, in the desert, preventing them from crossing to the land of Canaan.

(יג-טז) ושמעו מצרים – חשב משה שכשאמר האל יתברך ״אכנו בדבר״ (פסוק י״ב) יהיה הרצון להכות תיכף את כולם, והתעורר לשאול מה יעשה לשמו הגדול. ואמר הנה ישמעו מצרים תיכף שהרגת את אלה פתאום, ויאמרו שעשית מבלתי יכולת בידך על יושבי הארץ הזאת. וזה כי אמנם ראו כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו, ועם זה שמעו כי אתה ה׳ בקרב העם הזה, ולא יחשבו שתהיה תקלתם בשביל שעזבת אותם בעונם אשר עין בעין נראה, שכבר נראה בעין עין השגחתך עליהם אתה ה׳, ועננך עומד עליהם –בהווה, כאמרו: ״כי ענן ה׳ על המשכן יומם, ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל בכל מסעיהם״ (שמות מ׳:ל״ח). (כ) סלחתי כדברך – כשאמרתי ״אכנו בדבר״ (פסוק י״ב), כבר סלחתי בזה האופן שאתה אומר, כי לא היתה הכוונה שאמית את כולם יחדיו, אבל שאמית את כולם מעט מעט במדבר, ולא יכנס איש מהם לארץ.

Seforno Bemidbar 16:22,24,26ספורנו במדבר ט״ז:כ״ב,כ״ד,כ״ו

(כב) האיש אחד יחטא – שהוא עשה שנקהלה עלינו העדה כאמרו ויקהל עליהם קרח את כל העדה. (כד) דבר אל העדה לאמר העלו מסביב – פירש שמה שאמר הבדלו מתוך העדה לא אמר אלא על עדת קרח. (כו) פן תספו – שאינכם ראוים להנצל אם תהיו עמהם כשילקו.

Seforno Devarim 34:11-12ספורנו דברים ל״ד:י״א-י״ב

(11) לכל האותות, the occasion when Moses experienced this type of communication from God described as פנים אל פנים occurred when he was called upon to perform the many supernatural miracles in Egypt. Clearly, his experience at the burning bush had not been of that calibre. Otherwise, why would the Torah have told us that he was afraid to look at the spectacle? (Exodus 3,6) This had been the very opposite of what God told Miriam and Aaron about his quality of prophecy in Numbers 12,8 i.e. that Moses can look without hesitation at visual images God shows him. (12) ולכל היד, and when God demonstrated His power over immanent parts of the universe such as the Sea of Reeds, when He split it, or the earth when He made it open a crevice to swallow Korach and his cohorts, or when the manna descended from heaven on a regular basis. ולכל המורא הגדול, the revelation at Mount Sinai; אשר עשה משה לעיני כל בני ישראל, when they were afraid and stood at a distance, whereas Moses approached the mountain which was wrapped in a dark cloud, while it was flaming. During such experiences Moses had acquired the status of a prophet with whom God communicates פנים אל פנים At that time God also endowed Moses with a kind of awesomeness when He made his forehead emit rays of light. לעיני כל ישראל, compare Exodus 34,30 when even Aaron recoiled when he saw Moses.

(יא) לכל האתת – וזאת הידיעה בו ׳פנים בפנים׳ הגיעתהו כאשר ״שלחו ה׳ לעשות אותות ומופתים במצרים״. כי אמנם המראה שנגלית עליו בסנה לא היתה באופן זה, כאמרו ״כי ירא מהביט אל האלהים״ (שמות ג׳:ו׳), על היפך ״ותמונת ה׳ יביט״ (במדבר י״ב:ח׳). (יב) ולכל היד – שפעל האל על ידו בבלתי נפסדים לשנות טבעם, כענין בקיעת הים, ופתיחת פי הארץ, והורדת המן מן השמים, וזולתם. ולכל המורא הגדול – של מתן תורה. אשר עשה משה לעיני כל ישראל – כשיראו ועמדו מרחוק במתן תורה, ומשה נגש אל הערפל (שמות כ׳:י״ח), כי אז קנה המדרגה העליונה בנבואת ״פנים אל פנים״, ועשה את משה אז נורא בקרני הוד. לעיני כל ישראל – כאמרו ״וירא אהרן וכל בני ישראל את משה כי קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו״ (שמות ל״ד:ל׳).

Shadal Devarim 34:10-12שד״ל דברים ל״ד:י׳-י״ב

(12) _

(י) אשר ידעו ה׳ – הבדילו מכל האדם (כטעם מה אדם ותדעהו {תהלים קמ״ד:ג׳}, ידעתיך בשם {שמות ל״ג:י״ב}) ע״י שדבר עמו פנים אל פנים. אשר ידעו ה׳ – הוא מאמר מוסגר, והטעם ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, לכל האותות והמופתים ולכל היד החזקה. (יב) ולכל היד וכו׳ – מלת כל נאמרת בבחינה על המספר, והנה אע״פ שיהושע העמיד השמש, הנה לא רבו על ידו המופתים כמו על יד משה, וכן הדבר בשאר הנביאים כלם.