Difference between revisions of "Mystery at the Malon/2/he"
Jump to navigation
Jump to search
m |
|||
| Line 22: | Line 22: | ||
<point><b>מי היה במקום הלינה?</b> לגישה זו, המשפחה כולה היתה במלון, כולל משה, ציפורה, ושני בניהם.</point> | <point><b>מי היה במקום הלינה?</b> לגישה זו, המשפחה כולה היתה במלון, כולל משה, ציפורה, ושני בניהם.</point> | ||
<point><b>"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'‏"</b> – רוב הפרשנים האלו מציעים שה' שלח מלאך כדי לבצע את ההריגה.<fn>לעיתים קרובות שליח מכונה על שם שולחו. למקרים נוספים בהם ה' מתייחס אולי למלאך, ראה ראב"ע להלן וראה כאן.</fn> ר' שמעון בן גמליאל לוקח צעד נוסף קדימה ומזהה את המלאך בתור השטן.<fn>כך הוא מצוטט בבבלי (גם בנוסחים המודפסים וגם בכתבי היד); במכילתא דרבי ישמעאל ובירושלמי (וראה גם את הגלוס במרווחים של הבבלי המודפס) הוא אומר בפשטות "מלאך" (השווה LXX ואונקלוס). ראה גם ניאופיטי, תרגום פסבדו-יונתן, וקטעים מתרגומי המקרא מהגניזה שמתייחסים ל"מלאך חבלה" בניגוד לשמות רבה שמדבר על "מלאך של רחמים". ר' יהודה בן ביזנא בבבלי זוקף את האירוע לכוחות ההרס של "אף וחימה". ראה גם <multilink><a href="Aggadah4-24" data-aht="source">מדרש אגדה (בובר)</a><a href="Aggadah4-24" data-aht="source">שמות ד':כ"ד</a><a href="Aggadah18-3" data-aht="source">שמות י"ח:ג'</a><a href="Midrash Aggadah (Buber)" data-aht="parshan">אודות מדרש אגדה (בובר)</a></multilink> שמדבר על אוריאל בדמות נחש, ומדרש ויושע שיש בו "שטן" בצורת נחש.</fn> הניסוח הקדום והקיצוני ביותר של עמדה זו נמצאת ב<multilink><a href="Jubilees48" data-aht="source">ספר היובלים</a><a href="Jubilees48" data-aht="source">מ"ח:א'-ה'</a><a href="Jubilees" data-aht="parshan">אודות Jubilees</a></multilink> שמציע שמשטמה (דמות שטנית) ניסתה להרוג את משה בכדי למנוע ממנו להעניש את המצרים.<fn>לשיטת ספר היובלים, אפשרי שמשה לא עשה אף חטא -ראה להלן. נראה שספר היובלים מונע מהקושי שבהחלטת ה' עצמו להרוג את שלוחו. אולם, פתרון זה יוצר בעיה נפרדת של כיצד משטמה יכולה לפעול כנגד רצון ה', ואיך המעשה של ציפורה הועיל. למקרים נוספים בהם ספר היובלים עושה ניסיון לעקוף קשיים באמצעות ייחוס אירועים מתמיהים למשטמה, ראה <a href="Hardened Hearts" data-aht="page">הקשיית לבבות</a> ו<a href="Commentators:Jubilees" data-aht="page">על ספר היובלים</a>.</fn> רלב"ג, לעומת זאת, אומר שהפסוק מתייחס רק למחלה אנושה.</point> | <point><b>"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'‏"</b> – רוב הפרשנים האלו מציעים שה' שלח מלאך כדי לבצע את ההריגה.<fn>לעיתים קרובות שליח מכונה על שם שולחו. למקרים נוספים בהם ה' מתייחס אולי למלאך, ראה ראב"ע להלן וראה כאן.</fn> ר' שמעון בן גמליאל לוקח צעד נוסף קדימה ומזהה את המלאך בתור השטן.<fn>כך הוא מצוטט בבבלי (גם בנוסחים המודפסים וגם בכתבי היד); במכילתא דרבי ישמעאל ובירושלמי (וראה גם את הגלוס במרווחים של הבבלי המודפס) הוא אומר בפשטות "מלאך" (השווה LXX ואונקלוס). ראה גם ניאופיטי, תרגום פסבדו-יונתן, וקטעים מתרגומי המקרא מהגניזה שמתייחסים ל"מלאך חבלה" בניגוד לשמות רבה שמדבר על "מלאך של רחמים". ר' יהודה בן ביזנא בבבלי זוקף את האירוע לכוחות ההרס של "אף וחימה". ראה גם <multilink><a href="Aggadah4-24" data-aht="source">מדרש אגדה (בובר)</a><a href="Aggadah4-24" data-aht="source">שמות ד':כ"ד</a><a href="Aggadah18-3" data-aht="source">שמות י"ח:ג'</a><a href="Midrash Aggadah (Buber)" data-aht="parshan">אודות מדרש אגדה (בובר)</a></multilink> שמדבר על אוריאל בדמות נחש, ומדרש ויושע שיש בו "שטן" בצורת נחש.</fn> הניסוח הקדום והקיצוני ביותר של עמדה זו נמצאת ב<multilink><a href="Jubilees48" data-aht="source">ספר היובלים</a><a href="Jubilees48" data-aht="source">מ"ח:א'-ה'</a><a href="Jubilees" data-aht="parshan">אודות Jubilees</a></multilink> שמציע שמשטמה (דמות שטנית) ניסתה להרוג את משה בכדי למנוע ממנו להעניש את המצרים.<fn>לשיטת ספר היובלים, אפשרי שמשה לא עשה אף חטא -ראה להלן. נראה שספר היובלים מונע מהקושי שבהחלטת ה' עצמו להרוג את שלוחו. אולם, פתרון זה יוצר בעיה נפרדת של כיצד משטמה יכולה לפעול כנגד רצון ה', ואיך המעשה של ציפורה הועיל. למקרים נוספים בהם ספר היובלים עושה ניסיון לעקוף קשיים באמצעות ייחוס אירועים מתמיהים למשטמה, ראה <a href="Hardened Hearts" data-aht="page">הקשיית לבבות</a> ו<a href="Commentators:Jubilees" data-aht="page">על ספר היובלים</a>.</fn> רלב"ג, לעומת זאת, אומר שהפסוק מתייחס רק למחלה אנושה.</point> | ||
| − | <point><b>"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – מי כמעט מת?</b> רוב המפרשים מניחים כי משה הוא זה שהיה בסכנה, כנראה מכיוון שהוא זה שחטא.<fn>דבר זה גם יסביר למה זוהי ציפורה ולא משה שמבצעת את המילה.</fn> ר' שמעון בן גמליאל, לעומת זאת, לא מסכים וטוען שהתינוק הוא זה שהיה בסכנה והוא זה שאליו התייחסו במילים " | + | <point><b>"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – מי כמעט מת?</b> רוב המפרשים מניחים כי משה הוא זה שהיה בסכנה, כנראה מכיוון שהוא זה שחטא.<fn>דבר זה גם יסביר למה זוהי ציפורה ולא משה שמבצעת את המילה.</fn> ר' שמעון בן גמליאל, לעומת זאת, לא מסכים וטוען שהתינוק הוא זה שהיה בסכנה והוא זה שאליו התייחסו במילים "חֲתַן דָּמִים".<fn>לא כולם מסכימים כיצד יש להבין את הביטוי הזה, או כל כך שהוא מתייחס לתינוק. ראה עוד הסברים להלן.</fn> סביר שר' שמעון בן גמליאל גם מונע מהבעיה מדוע ה' ינסה להרוג את שלוחו מייד אחרי ששלח אותו למשימה.<fn>ראה ר' שמואל בן חופני גאון, מצוטט על ידי <multilink><a href="IbnEzraShemotLong4-23" data-aht="source">ראב"ע</a><a href="IbnEzraShemotLong4-23" data-aht="source">הפירוש הארוך שמות ד':כ"ד</a><a href="R. Avraham ibn Ezra" data-aht="parshan">אודות ר' אברהם אבן עזרא</a></multilink> שאומר בפירוש: "חלילה להיות השם מבקש להמית משה שהולך בשליחותו להוציא עמו, רק בקש להמית אליעזר".</fn></point> |
<point><b>עונש לא מידתי?</b> אחד הקשיים בגישה זו הוא שהעונש הפוטנציאלי נראה לא מידתי ביחס לפשע.<fn>רלב"ג משיב שה' ציפה ממשה ליותר, מכיוון שמאוחר יותר הוא ישמש דוגמא לעם כולו. ראה גם את ה<multilink><a href="ToledotYitzchakShemot4-24" data-aht="source">תולדות יצחק</a><a href="ToledotYitzchakShemot4-24" data-aht="source">שמות ד':כ"ד-כ"ה</a><a href="R. Yitzchak Karo" data-aht="parshan">אודות ר' יצחק קארו</a></multilink>, שאחרי ניתוח ארוך שעושה ניסיון להבין את ההיגיון מאחורי פעולותיהם גם של ה' וגם של משה, הוא מסכם: "סוף סוף החטא קטן מאד ואם כן למה בקש המיתו, יספיק עונש קטן, ועוד שאין עונש מי שלא מל בנו אפילו שיהיה במזיד אלא כרת, וגם זה לו עצמו כשהגדיל ולא לאב". הוא משיב (בדומה לרלב"ג) שה' מדקדק יותר בשפיטת צדיקים.</fn></point> | <point><b>עונש לא מידתי?</b> אחד הקשיים בגישה זו הוא שהעונש הפוטנציאלי נראה לא מידתי ביחס לפשע.<fn>רלב"ג משיב שה' ציפה ממשה ליותר, מכיוון שמאוחר יותר הוא ישמש דוגמא לעם כולו. ראה גם את ה<multilink><a href="ToledotYitzchakShemot4-24" data-aht="source">תולדות יצחק</a><a href="ToledotYitzchakShemot4-24" data-aht="source">שמות ד':כ"ד-כ"ה</a><a href="R. Yitzchak Karo" data-aht="parshan">אודות ר' יצחק קארו</a></multilink>, שאחרי ניתוח ארוך שעושה ניסיון להבין את ההיגיון מאחורי פעולותיהם גם של ה' וגם של משה, הוא מסכם: "סוף סוף החטא קטן מאד ואם כן למה בקש המיתו, יספיק עונש קטן, ועוד שאין עונש מי שלא מל בנו אפילו שיהיה במזיד אלא כרת, וגם זה לו עצמו כשהגדיל ולא לאב". הוא משיב (בדומה לרלב"ג) שה' מדקדק יותר בשפיטת צדיקים.</fn></point> | ||
<point><b>מילה היא הפתרון</b> – מכיוון שהיעדר המילה היא הבעיה, זו גם הדרך הברורה מאליה לתקן את המצב.</point> | <point><b>מילה היא הפתרון</b> – מכיוון שהיעדר המילה היא הבעיה, זו גם הדרך הברורה מאליה לתקן את המצב.</point> | ||
| Line 60: | Line 60: | ||
<point><b>ביסוס מקראי</b> – אחד החסרונות המרכזיים בגישה זו הוא שאין כל איזכור להסכם כזה בספר שמות. אף על פי כן, ישנם מספר רמזים אפשריים שאולי שימשו את המדרשים כעדות מקראית לקיומו של הסכם כזה. אלה כוללים:<br/> | <point><b>ביסוס מקראי</b> – אחד החסרונות המרכזיים בגישה זו הוא שאין כל איזכור להסכם כזה בספר שמות. אף על פי כן, ישנם מספר רמזים אפשריים שאולי שימשו את המדרשים כעדות מקראית לקיומו של הסכם כזה. אלה כוללים:<br/> | ||
<ul> | <ul> | ||
| − | <li>ר' אלעזר המודעי מעיר שהנימוק המקראי לשמו של גרשום (" | + | <li>ר' אלעזר המודעי מעיר שהנימוק המקראי לשמו של גרשום ("גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה") מרמז על להיות "נכרי לה'".</li> |
| − | <li>ר' אלעזר המודעי מבין את " | + | <li>ר' אלעזר המודעי מבין את "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ" בשמות ב':כ"א כלשון השבעה.</li> |
<li>זיהוים של חז"ל את הכהן האלילי בשופטים י"ח:כ' כנכדו של משה.</li> | <li>זיהוים של חז"ל את הכהן האלילי בשופטים י"ח:כ' כנכדו של משה.</li> | ||
</ul></point> | </ul></point> | ||
| − | <point><b>הקשר</b> – ייתכן שהקרבה של פסוקים כ"ג-כ"ד לסיפורינו השפיעה על התפתחותו של המוטיב המדרשי המקורי. יכול להיות שהוא הבין את הדיבור הישיר בגוף שני של " | + | <point><b>הקשר</b> – ייתכן שהקרבה של פסוקים כ"ג-כ"ד לסיפורינו השפיעה על התפתחותו של המוטיב המדרשי המקורי. יכול להיות שהוא הבין את הדיבור הישיר בגוף שני של "וָאֹמַר אֵלֶיךָ" בפסוק כ"ג כה' שפונה למשה (ולא לפרעה, שאיננו נוכח), ואומר "אמרתי אליך, משה, שלח את הבן שלך ויעבדני (כלומר, למול אותו), אך מאנת לשלחו; לכן הנה אנכי הרג את בנך בכרך". לפי זה, "בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" יתייחס לבנו הבכור של משה, גרשום.</point> |
<point><b>איזה בן לא נימול ומדוע לא?</b><ul> | <point><b>איזה בן לא נימול ומדוע לא?</b><ul> | ||
| − | <li>גרשום – ר' אלעזר המודעי במכילתא דרבי ישמעאל, תרגום פסבדו-יונתן. הבחירה של ר' אלעזר המודעי בגרשום דווקא ולא באליעזר נראית מונעת מהנימוק המקראי לשני השמות. בנוסף, אליעזר עוד לא הוזכר בפירוש, וההקשר של " | + | <li>גרשום – ר' אלעזר המודעי במכילתא דרבי ישמעאל, תרגום פסבדו-יונתן. הבחירה של ר' אלעזר המודעי בגרשום דווקא ולא באליעזר נראית מונעת מהנימוק המקראי לשני השמות. בנוסף, אליעזר עוד לא הוזכר בפירוש, וההקשר של "בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" אולי מטה את כף המאזניים לצד גרשום.</li> |
<li>אליעזר – מדרש אגדה ומדרש ויושע. הבחירה שלהם באליעזר מסבירה מדוע משה נענש רק במלון, ולא כבר בזמן הולדתו של גרשום.</li> | <li>אליעזר – מדרש אגדה ומדרש ויושע. הבחירה שלהם באליעזר מסבירה מדוע משה נענש רק במלון, ולא כבר בזמן הולדתו של גרשום.</li> | ||
</ul></point> | </ul></point> | ||
<point><b>מי היה נוכח במלון?</b> אם הבן היה אליעזר, אז משה ומשפחתו כולה היתה נוכחת. אולם, אם הבן היה גרשום, אפשרי שאליעזר עוד לא נולד.</point> | <point><b>מי היה נוכח במלון?</b> אם הבן היה אליעזר, אז משה ומשפחתו כולה היתה נוכחת. אולם, אם הבן היה גרשום, אפשרי שאליעזר עוד לא נולד.</point> | ||
<point><b>"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'‏"</b> – רוב המקורות האלה מציעים שה' שלח מלאך לתקוף את משה. מדרש ויושע הולך צעד נוסף קדימה ומזהה את המלאך בתור "השטן" בדמות נחש.</point> | <point><b>"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'‏"</b> – רוב המקורות האלה מציעים שה' שלח מלאך לתקוף את משה. מדרש ויושע הולך צעד נוסף קדימה ומזהה את המלאך בתור "השטן" בדמות נחש.</point> | ||
| − | <point><b>"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – מי כמעט מת?</b> רוב המקורות האלה מחזיקים בדעה שמשה היה בסכנה, כנראה כי הוא זה שחטא. למרות זאת, אם " | + | <point><b>"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – מי כמעט מת?</b> רוב המקורות האלה מחזיקים בדעה שמשה היה בסכנה, כנראה כי הוא זה שחטא. למרות זאת, אם "הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" מכוון למשה, זהו בנו של משה שנמצא בסכנה.</point> |
<point><b>מילה היא הפתרון</b> – מכיוון שאי-ביצוע המילה הוא הבעיה, המילה היא הדרך הברורה מאליה לתקן את המצב.</point> | <point><b>מילה היא הפתרון</b> – מכיוון שאי-ביצוע המילה הוא הבעיה, המילה היא הדרך הברורה מאליה לתקן את המצב.</point> | ||
<point><b>מדוע ציפורה ולא משה?</b> אם משה הוא זה שהותקף, הוא לא היה יכול לבצע את ברית המילה.  ואם הבן הוא זה שהיה קרוב למיתה, אפשר שציפורה ביצעה את המילה בגלל שהיא או אביה היו אלו שסירבו בהתחלה למילתו.</point> | <point><b>מדוע ציפורה ולא משה?</b> אם משה הוא זה שהותקף, הוא לא היה יכול לבצע את ברית המילה.  ואם הבן הוא זה שהיה קרוב למיתה, אפשר שציפורה ביצעה את המילה בגלל שהיא או אביה היו אלו שסירבו בהתחלה למילתו.</point> | ||
| − | <point><b>איך ציפורה ידעה מהו הפתרון?</b> אם " | + | <point><b>איך ציפורה ידעה מהו הפתרון?</b> אם "וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי..." בפסוק כ"ג מכוון למשה, ה' אמר בפירוש מה סיכן את חייו של משה. לחילופין, מדרש ויושע מאמץ את המוטיב של ר' יהודה בן ביזנא שמשה נבלע עד למקום המילה, ולכן ציפורה יכלה לנחש את הגורם לבעיה.</point> |
<point><b>"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – רגליו של מי?</b> תרגום פסבדו-יונתן מבין שציפורה מציעה את הערלה לרגלי המלאך כקרבן כפרה. מאידך, מדרש ויושע אינו יכול להסביר זאת כרגלי השטן-נחש, כיוון שלנחש אין רגליים. לכן, הוא מתאר את ציפורה מזה דם על רגלי משה, אולי בתור הגנה.</point> | <point><b>"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – רגליו של מי?</b> תרגום פסבדו-יונתן מבין שציפורה מציעה את הערלה לרגלי המלאך כקרבן כפרה. מאידך, מדרש ויושע אינו יכול להסביר זאת כרגלי השטן-נחש, כיוון שלנחש אין רגליים. לכן, הוא מתאר את ציפורה מזה דם על רגלי משה, אולי בתור הגנה.</point> | ||
<point><b>"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת"</b> – תרגום פסבדו-יונתן אומר שציפורה התכוונה בדבריה למשה, כיוון שהוא היה זה שנמצא בסכנה.</point> | <point><b>"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת"</b> – תרגום פסבדו-יונתן אומר שציפורה התכוונה בדבריה למשה, כיוון שהוא היה זה שנמצא בסכנה.</point> | ||
| Line 84: | Line 84: | ||
<point><b>חטאו של משה</b> – פרשנים אלה מציעים שתי עבירות אפשריות שהיוו את העיכוב:<br/> | <point><b>חטאו של משה</b> – פרשנים אלה מציעים שתי עבירות אפשריות שהיוו את העיכוב:<br/> | ||
<ul> | <ul> | ||
| − | <li>חנייה במלון – מדרש ילמדנו ומדרש אגדה (בובר) אומרים שמשה השתהה בכך שעצר במלון. סביר שגישה זו מבינה את " | + | <li>חנייה במלון – מדרש ילמדנו ומדרש אגדה (בובר) אומרים שמשה השתהה בכך שעצר במלון. סביר שגישה זו מבינה את "בַּמָּלוֹן" בתור אכסניית אורחים ממש ולא סתם מקום שבו משה הקים את אהלו ללילה.</li> |
<li>הבאת משפחתו יחד איתו למצרים – רשב"ם וצרור המור מציעים שהעובדה שמשה לקח את משפחתו גרמה לעיכוב מיותר.</li> | <li>הבאת משפחתו יחד איתו למצרים – רשב"ם וצרור המור מציעים שהעובדה שמשה לקח את משפחתו גרמה לעיכוב מיותר.</li> | ||
</ul></point> | </ul></point> | ||
| Line 101: | Line 101: | ||
<point><b>"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – רגליו של מי?</b><ul> | <point><b>"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – רגליו של מי?</b><ul> | ||
<li>משה – רשב"ם אומר שציפורה נגעה בערלה לרגלי משה כדרך לרצות את המלאך.</li> | <li>משה – רשב"ם אומר שציפורה נגעה בערלה לרגלי משה כדרך לרצות את המלאך.</li> | ||
| − | <li>הבן – ר' יוסף קמחי מחזיק בדעה ש" | + | <li>הבן – ר' יוסף קמחי מחזיק בדעה ש"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" מתאר את פעולת המילה עצמה, כאשר "לְרַגְלָיו" הוא כינוי בלשון נקיה לאיבר הזכרות.</li> |
</ul></point> | </ul></point> | ||
| − | <point><b>"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת"</b> – לדעת רשב"ם, ציפורה התכוונה שמשה ניצל בגלל המילה. צרור המור, לעומת זאת, מחזיק בדעה שמשה לא היה שם ולכן מבין את " | + | <point><b>"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת"</b> – לדעת רשב"ם, ציפורה התכוונה שמשה ניצל בגלל המילה. צרור המור, לעומת זאת, מחזיק בדעה שמשה לא היה שם ולכן מבין את "חֲתַן" בתור הבן שאתו שיחקה ציפורה.</point> |
| − | <point><b>הקשר</b> – ר' יוסף קמחי מציע שפסוק כ"ג הוא חלק בלתי נפרד מסיפורינו. ה' מורה למשה לצוות את פרעה לשחרר את "בנו" (בני ישראל) לחפשי ואז ה' פונה למשה ואומר לו "סירבת למלא את שליחותי להוציא אותם, ולכן, אהרוג את בנך (של משה) | + | <point><b>הקשר</b> – ר' יוסף קמחי מציע שפסוק כ"ג הוא חלק בלתי נפרד מסיפורינו. ה' מורה למשה לצוות את פרעה לשחרר את "בנו" (בני ישראל) לחפשי ואז ה' פונה למשה ואומר לו "סירבת למלא את שליחותי להוציא אותם, ולכן, אהרוג את בנך (של משה) הבכור". המילים "בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ", לדעתו, מתייחסים לבנו הבכור, גרשום. ר' אברהם אבן דאוד מאמץ גישה דומה, וטוען שהפסוק באמת כוון לפרעה, אך היה רלוונטי גם למשה מכיוון שהוא גרם לעיכוב בגאולה של העם ממצרים.</point> |
<point><b>"אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ"</b> – לדעת צרור המור, לאחר המילה, ציפורה חזרה עם ילדיה לביתו של אביה.</point> | <point><b>"אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ"</b> – לדעת צרור המור, לאחר המילה, ציפורה חזרה עם ילדיה לביתו של אביה.</point> | ||
</opinion> | </opinion> | ||
Version as of 15:07, 29 December 2014
תעלומת סיפור המלון
גישות פרשניות
סקירה
בנסיונותיהם להבין את האירוע במלון, פרשנים מוצאים עצמם במבוכה. מצד אחד, נראה שהפסוק אומר שה' ביקש להמית את משה או את בנו, ומשתמע מכך שנעשה חטא חמור כלשהו. מצד שני, המקרא מכיל מעט מאוד רמזים המעידים על עבירה כזו, ולייחס מעשה נורא למשה היה הופך אותו לבלתי ראוי להיות שליח ה'. הפרשן נותר, אם כן, במלכוד, כאשר ככל שמחפים יותר על פעולותיו של משה, אלה של ה' נראים צודקים פחות, וכן להיפך.הגישה הרווחת ביותר מציעה שמשה אכן נענש על חטא כלשהו. מקורות תנאיים, שנקודת מוצאם היא מברית המילה שבמסקנת הסיפור, מציעים שמשה כנראה התרשל במילת בנו. חלק עושים מאמץ לצמצם את אשמתו של משה בכך שהם מסבירים שהיתה רק התעכבות קלה כתוצאה מהמסע, ור' סעדיה גאון אפילו מסיר את כל האחריות ממשה בכך שהוא מניח שהוא לא היה נוכח במשך המאורע כולו. בניגוד לכך, ר' אלעזר המודעי מנסה למצוא עבירה מתאימה יותר לתגובה הקשה של ה', והוא מציע שמשה חתם הסכם עם יתרו שאחד מבניו לעולם לא יהיה נימול.
אחרים מסתכלים במקום זאת על ההקשר הרחב יותר של סיפורנו, ומציעים שתגובה א-לוהית חמורה כל כך היא כנראה תוצאה של בעיתיות בשליחות הלאומית של משה שגרמה להשלכות הרבה יותר נרחבות. פרשנים אלה צריכים להסביר מדוע ברית המילה שאינה קשורה לכאורה הצליחה להשקיט את רוגזו של ה'. רשב"ם מסביר שמשה התמהמה בביצוע משימתו, וברית המילה היתה קרבן כפרה על כך. ראב"ע רואה את העובדה שמשה צירף את משפחתו למסע, לא כחטא, אלא כטעות טקטית שהיתה עלולה לגרום להורדת מורל העם. תגובת ה' היתה אם כן מכוונת רק לתיקון הטעות הזו ולוודא שהמשפחה נותרה מאחור. לבסוף, אבן כספי מציע שלא היה שום חטא או אפילו טעות מצדו של משה; אלא שחרדתו הגדולה של משה מאימת משימתו גרמה לו לחלות אנושות.
אחרים מסתכלים במקום זאת על ההקשר הרחב יותר של סיפורנו, ומציעים שתגובה א-לוהית חמורה כל כך היא כנראה תוצאה של בעיתיות בשליחות הלאומית של משה שגרמה להשלכות הרבה יותר נרחבות. פרשנים אלה צריכים להסביר מדוע ברית המילה שאינה קשורה לכאורה הצליחה להשקיט את רוגזו של ה'. רשב"ם מסביר שמשה התמהמה בביצוע משימתו, וברית המילה היתה קרבן כפרה על כך. ראב"ע רואה את העובדה שמשה צירף את משפחתו למסע, לא כחטא, אלא כטעות טקטית שהיתה עלולה לגרום להורדת מורל העם. תגובת ה' היתה אם כן מכוונת רק לתיקון הטעות הזו ולוודא שהמשפחה נותרה מאחור. לבסוף, אבן כספי מציע שלא היה שום חטא או אפילו טעות מצדו של משה; אלא שחרדתו הגדולה של משה מאימת משימתו גרמה לו לחלות אנושות.
בהערכת פעולותיו של משה ותגובותיו של הקב"ה בפרשה זו, מציעים הפרשנים ספקטרום של גישות. אלה מתחלקות לשלוש קטגוריות מרכזיות:
חטא ועונשו
משה או ציפורה חטאו והיו ראויים לעונש. פרשנים אלה מציעים אפשרויות שונות לגבי אופי ההתנהגות הפסולה:
בן שלא נימול
משה או ציפורה חטאו בכך שלא מלו את אחד מבניהם. המניע הברור לגישה זו היא שהמילה היא מה שמונע את האסון.1 הוריאציות של עמדה זו חולקות ביחס לשאלה מדוע לא התבצעה המילה עד כה:
משה התעכב בגלל המסע
זו אולי הקריאה הפשוטה ביותר של הטקסט מכיוון שהיא דורשת את המספר הקטן ביותר של הנחות נוספות. אולם, היא נתקלת בקשיים בהצדקת חומרת העונש.
מקורות:ר' יהושע בן קרחה, רבי, ר' יוסי, ור' שמעון בן גמליאל במשנה נדרים, מכילתא דרבי ישמעאל, ירושלמי נדרים ובבלי נדרים, שמות רבה, רש"י, רלב"ג, ספורנו
חטאו של משה – רבי במכילתא דרבי ישמעאל ור' יהושע בן קרחה בבבלי אומרים שמשה לא נזהר כמו שצריך או התרשל בביצוע מצוות מילה. ר' יוסי2 מנסה לצמצם את העבירה, ומציע שחטאו היחיד של משה היה שהתעסק בסידורי לינה לפני שמל את בנו.3
איזה בן לא נימול ומדוע לא? שמות רבה ורש"י מזהים את הבן שלא נימול עם אליעזר שזה עתה נולד.4 אילו היה זה גרשום, ההתעכבות של משה היתה פחות מובנת, ואפשר היה לצפות מה' להעניש את משה מוקדם יותר ולא לחכות עד שישלח אותו למשימתו במצרים.
מי היה במקום הלינה? לגישה זו, המשפחה כולה היתה במלון, כולל משה, ציפורה, ושני בניהם.
"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'" – רוב הפרשנים האלו מציעים שה' שלח מלאך כדי לבצע את ההריגה.5 ר' שמעון בן גמליאל לוקח צעד נוסף קדימה ומזהה את המלאך בתור השטן.6 הניסוח הקדום והקיצוני ביותר של עמדה זו נמצאת בספר היובלים שמציע שמשטמה (דמות שטנית) ניסתה להרוג את משה בכדי למנוע ממנו להעניש את המצרים.7 רלב"ג, לעומת זאת, אומר שהפסוק מתייחס רק למחלה אנושה.
"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – מי כמעט מת? רוב המפרשים מניחים כי משה הוא זה שהיה בסכנה, כנראה מכיוון שהוא זה שחטא.8 ר' שמעון בן גמליאל, לעומת זאת, לא מסכים וטוען שהתינוק הוא זה שהיה בסכנה והוא זה שאליו התייחסו במילים "חֲתַן דָּמִים".9 סביר שר' שמעון בן גמליאל גם מונע מהבעיה מדוע ה' ינסה להרוג את שלוחו מייד אחרי ששלח אותו למשימה.10
עונש לא מידתי? אחד הקשיים בגישה זו הוא שהעונש הפוטנציאלי נראה לא מידתי ביחס לפשע.11
מילה היא הפתרון – מכיוון שהיעדר המילה היא הבעיה, זו גם הדרך הברורה מאליה לתקן את המצב.
מדוע ציפורה ולא משה? הפרשנים שמחזיקים בדעה שמשה היה בסכנה ומשותק יכולים אם כן להסביר מדוע ציפורה הוצרכה לבצע את המילה.
איך ציפורה ידעה מהו הפתרון? ר' יהודה בן ביזנא בבבלי ובשמות רבה מסביר שמשה נבלע עד למקום המילה,12 וכך ציפורה הבינה את הגורם לבעיה.13
"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – רגליו של מי? הירושלמי מביא שלוש דעות – רגליו של משה, המלאך, או הבן. רש"י בוחר בעמדה שהיו אלה רגלי משה,14 בעוד שרלב"ג מאמץ את הדעה שהיו אלה רגלי הבן.15
"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת" – ר' שמעון בן גמליאל מניח שביטוי זה מתייחס לתינוק המדמם,16 בעוד ששמות רבה וספורנו אומרים שהוא מתייחס למשה, שניצל על ידי דם הערלה.17 רש"י מאחד את האפשרויות בכך שהוא מציע שציפורה למעשה מדברת אל התינוק, אך אומרת שכמעט גרם לחתנה – בעלה – להיהרג.18
הקשר – אחד החסרונות של גישה זו היא שאין קשר ברור בין הפרשה הזו לפסוקים שקודמים לה.
"אחר שלוחיה" – שמות רבה ורש"י חושבים שבשלב הראשון ציפורה היתה בדרך חזרה למצרים עם משה, ורק לאחר מכן חזרה למדין. ספורנו, לעומת זאת, מציע שהמאורע במלון התרחש בזמן שמשה ליווה את משפחתו חזרה ליתרו במדין. לניתוח נוסף, ראה מתי ציפורה חזרה למדין.
ציפורה התעכבה בגלל המסע
משה לא היה נוכח במלון, וציפורה נשאה באחריות מלאה למאורע כולו. גם עמדה זו אינה מסבירה את הצורך בעונש כל כך דרמטי.
האם משה חטא? גישה זו נמנעת מלייחס חטא או אשמה כלשהי למשה.
"אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" ומי היה נוכח במקום הלינה? ר' סעדיה מסביר שבשלב כלשהו לאחר היציאה למצרים, משה החליט לשלוח את ציפורה יחד עם ילדיהם חזרה לביתם במדין בזמן שהוא המשיך לבדו לכיוון מצרים. לניתוח נוסף, ראה מתי ציפורה חזרה למדיין. לכן, רק ציפורה ובניה היו נוכחים במלון.
הקשר – לדעת ר' סעדיה, שמות ד':כ' משמש כפתיחה כפולה, שמספרת לקורא לאיזה כיוון הלכו משה וציפורה, כל אחד לחוד. המקרא אז ממשיך בצורת מסך מפוצל, ראשית הוא מספר על הנבואה שהתקבלה על ידי משה בזמן שיצא למשימתו, ולאחר מכן מתייחס לאירוע שקרה בו זמנית לציפורה במלון.
איזה בן לא נימול ומדוע לא? אליעזר שזה עתה נולד הוא הבן הערל. לדעת ר' סעדיה, ציפורה היתה רשלנית או שחשבה שזה יכול לחכות עד שתחזור לביתה.
"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'" – ר' סעדיה ור' חננאל מסבירים שניהם שהיה זה מלאך, כאשר ר' חננאל מציע כמו המדרש לעיל שהמלאך היה בדמות נחש ובלע את התינוק עד למקום המילה.
"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – מי כמעט מת? מכיוון שמשה לא נוכח, זה יכול להיות רק בנו (אליעזר) שנמצא בסכנה. דעה זו אם כן מתחמקת מהשאלה מדוע שה' יסכן את שליחו.
עונש לא מידתי? קשה להבין מדוע ה' ירצה להרוג את בנו של משה, רק משום שמילתו התעכבה במקצת.
מילה היא הפתרון – מכיוון שעיכוב המילה היה הגורם לבעיה, מובן שביצוע המילה היה הפתרון.
מדוע ציפורה ולא משה? בנקל ניתן להבין למה ציפורה מלה את בנה, שהרי משה לא היה נוכח. אכן, זו נקודת המוצא של ר' חננאל.
איך ציפורה ידעה מהו הפתרון? לפי רס"ג, ציפורה קיבלה "השפעה א-לוהית". ר' חננאל, מאידך, המעבד את המדרש שנחש בלע את התינוק עד מקום המילה, זה היווה סימן ברור למהות הבעיה.
"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – רגליו של מי? גישה זו יכולה לטעון שמדובר ברגלי התינוק, אך ייתכן שרס"ג מפרש שציפורה הגישה את הערלה לפני המלאך.
"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת" – ר' סעדיה ור' חננאל מפרשים שדברי ציפורה מוסבים על התינוק שכמעט מת.
ברית עם יתרו שלא למול
כדי שיוכל לשאת את ציפורה, משה ערך הסכם קדם-נישואי הזוי עם יתרו שאחד מבניו יהיה מיועד לעבודה זרה.
חטאו של משה ועונש מידתי – באמצעות נתינת רקע רחב יותר לאי-ביצוע המילה והעצמה של השלכותיו הבעייתיות, גישה זו הופכת את חומרת העונש הפוטנציאלי למובנת יותר.
כיצד היה יכול משה לעשות כזה הסכם? ראב"ע שולל את הגישה הזאת כולה, בטענה שזה בלתי אפשרי שמשה רבינו היה מסכים לתנאים כאלה "ונביא לא יעשה כן. אף כי נביא הנביאים". אחרים חולקים, בניסיון להגן על או לפחות להבין את מעשיו של משה:
- מדרש ויושע אומר שלמעשה, למשה לא היתה כלל כוונה לקיים את הצד שלו בהסכם. לכן, ברגע שאליעזר נולד, הוא עזב למצרים, בתכנון למול את הילד שם.19
- אפשרי שלמשה, שמצא מקלט מפרעה בביתו של יתרו, לא היתה ברירה אלא לקבל את התנאים שהציב יתרו או למצוא את עצמו שוב במנוסה.20
- יש לשקול גם את האפשרות שבשלב זה של סיפורינו, מכיוון שמשה גדל בארמון פרעה, זהותו היהודית של משה לא היתה מפותחת לגמרי, ולא היו לו נקיפות מצפון בקבלת הבקשה של יתרו. להרחבה, ראה דמותו של משה.
ביסוס מקראי – אחד החסרונות המרכזיים בגישה זו הוא שאין כל איזכור להסכם כזה בספר שמות. אף על פי כן, ישנם מספר רמזים אפשריים שאולי שימשו את המדרשים כעדות מקראית לקיומו של הסכם כזה. אלה כוללים:
- ר' אלעזר המודעי מעיר שהנימוק המקראי לשמו של גרשום ("גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה") מרמז על להיות "נכרי לה'".
- ר' אלעזר המודעי מבין את "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ" בשמות ב':כ"א כלשון השבעה.
- זיהוים של חז"ל את הכהן האלילי בשופטים י"ח:כ' כנכדו של משה.
הקשר – ייתכן שהקרבה של פסוקים כ"ג-כ"ד לסיפורינו השפיעה על התפתחותו של המוטיב המדרשי המקורי. יכול להיות שהוא הבין את הדיבור הישיר בגוף שני של "וָאֹמַר אֵלֶיךָ" בפסוק כ"ג כה' שפונה למשה (ולא לפרעה, שאיננו נוכח), ואומר "אמרתי אליך, משה, שלח את הבן שלך ויעבדני (כלומר, למול אותו), אך מאנת לשלחו; לכן הנה אנכי הרג את בנך בכרך". לפי זה, "בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" יתייחס לבנו הבכור של משה, גרשום.
איזה בן לא נימול ומדוע לא?
- גרשום – ר' אלעזר המודעי במכילתא דרבי ישמעאל, תרגום פסבדו-יונתן. הבחירה של ר' אלעזר המודעי בגרשום דווקא ולא באליעזר נראית מונעת מהנימוק המקראי לשני השמות. בנוסף, אליעזר עוד לא הוזכר בפירוש, וההקשר של "בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" אולי מטה את כף המאזניים לצד גרשום.
- אליעזר – מדרש אגדה ומדרש ויושע. הבחירה שלהם באליעזר מסבירה מדוע משה נענש רק במלון, ולא כבר בזמן הולדתו של גרשום.
מי היה נוכח במלון? אם הבן היה אליעזר, אז משה ומשפחתו כולה היתה נוכחת. אולם, אם הבן היה גרשום, אפשרי שאליעזר עוד לא נולד.
"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'" – רוב המקורות האלה מציעים שה' שלח מלאך לתקוף את משה. מדרש ויושע הולך צעד נוסף קדימה ומזהה את המלאך בתור "השטן" בדמות נחש.
"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – מי כמעט מת? רוב המקורות האלה מחזיקים בדעה שמשה היה בסכנה, כנראה כי הוא זה שחטא. למרות זאת, אם "הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ" מכוון למשה, זהו בנו של משה שנמצא בסכנה.
מילה היא הפתרון – מכיוון שאי-ביצוע המילה הוא הבעיה, המילה היא הדרך הברורה מאליה לתקן את המצב.
מדוע ציפורה ולא משה? אם משה הוא זה שהותקף, הוא לא היה יכול לבצע את ברית המילה. ואם הבן הוא זה שהיה קרוב למיתה, אפשר שציפורה ביצעה את המילה בגלל שהיא או אביה היו אלו שסירבו בהתחלה למילתו.
איך ציפורה ידעה מהו הפתרון? אם "וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי..." בפסוק כ"ג מכוון למשה, ה' אמר בפירוש מה סיכן את חייו של משה. לחילופין, מדרש ויושע מאמץ את המוטיב של ר' יהודה בן ביזנא שמשה נבלע עד למקום המילה, ולכן ציפורה יכלה לנחש את הגורם לבעיה.
"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – רגליו של מי? תרגום פסבדו-יונתן מבין שציפורה מציעה את הערלה לרגלי המלאך כקרבן כפרה. מאידך, מדרש ויושע אינו יכול להסביר זאת כרגלי השטן-נחש, כיוון שלנחש אין רגליים. לכן, הוא מתאר את ציפורה מזה דם על רגלי משה, אולי בתור הגנה.
"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת" – תרגום פסבדו-יונתן אומר שציפורה התכוונה בדבריה למשה, כיוון שהוא היה זה שנמצא בסכנה.
שליחות שהתעכבה
משה התמהמה בביצוע שליחותו לגאול את בני ישראל. על גישה זו להסביר איך מילת בנו של משה תיקנה את המצב.
חטאו של משה – פרשנים אלה מציעים שתי עבירות אפשריות שהיוו את העיכוב:
- חנייה במלון – מדרש ילמדנו ומדרש אגדה (בובר) אומרים שמשה השתהה בכך שעצר במלון. סביר שגישה זו מבינה את "בַּמָּלוֹן" בתור אכסניית אורחים ממש ולא סתם מקום שבו משה הקים את אהלו ללילה.
- הבאת משפחתו יחד איתו למצרים – רשב"ם וצרור המור מציעים שהעובדה שמשה לקח את משפחתו גרמה לעיכוב מיותר.
עונש מידתי – ה' הגיב בחומרה בגלל שלמעשה (או לחוסר המעש) של משה היו תוצאות שנגעו לעם כולו. ההתקפה של ה' נועדה להעביר מסר למשה לבצע את שליחותו במועדה.
כיצד ברית המילה עזרה? גישה זו נתקלת בקושי רב בהבנת התפקיד של ברית המילה:
- לשיטת רשב"ם, ברית המילה תפקדה כסוג כלשהו של קרבן לרצות את המלאך שניסה להרוג את משה.
- ר' אברהם אבן דאוד אומר שלהקזת דם יכולה להיות השפעה אסטרולוגית ולהציל אנשים שנמצאים בסכנת חיים.
- צרור המור, מאידך גיסא, מחזיק בדעה שמשה תיקן את טעותו בכך שמיהר לכיוון מצרים והשאיר את ציפורה עם בניהם במלון. לשיטתו, הסיפור של המילה לא קשור בכלל לא לחטא ולא לעונש.
- לחילופין, ההשתהות של משה היתה סימן לחוסר ההזדהות שלו עם אחיו העבריים; ביצוע המילה הראה באופן פעיל את הקשר שלו לעמו.
"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – מי כמעט מת? לשיטת רוב המקורות האלה, זעמו של ה' היה מכוון כלפי משה, מכיוון שהיה זה חטאו. אולם, ר' יוסף קמחי טוען שה' בא להרוג את גרשום.
איזה בן לא נימול ומדוע לא? רוב הפרשנים האלה כנראה סוברים שאליעזר היה הבן שלא נימול. ר' יוסף קמחי, לעומת זאת, משלב את הגישה הזו עם המדרש לעיל, ומציע שנערך הסכם עם ציפורה ומשפחתה לא למול את גרשום.
מדוע ציפורה ולא משה? אלה שסוברים שמשה היה בסכנה יכולים לומר שהוא היה משותק. ר"י קמחי אומר שציפורה פיצתה על כך שקודם לכן לא איפשרה את מילת הבן הזה. לדעת צרור המור, ברגע שמשה נהיה מודע לכעסו של ה', הוא מיהר למצרים, והשאיר את ציפורה מאחור למול את בנם.
איך ציפורה ידעה מהו הפתרון? לדעת ר' יוסף קמחי, משה אמר לה שהגורם לסכנה הוא שגרשום ערל. צרור המור, שאומר שמשה לא היה נוכח, מן הסתם היה סובר בפשטות שהתינוק היה בן שמונה ימים.
"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – רגליו של מי?
- משה – רשב"ם אומר שציפורה נגעה בערלה לרגלי משה כדרך לרצות את המלאך.
- הבן – ר' יוסף קמחי מחזיק בדעה ש"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" מתאר את פעולת המילה עצמה, כאשר "לְרַגְלָיו" הוא כינוי בלשון נקיה לאיבר הזכרות.
"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת" – לדעת רשב"ם, ציפורה התכוונה שמשה ניצל בגלל המילה. צרור המור, לעומת זאת, מחזיק בדעה שמשה לא היה שם ולכן מבין את "חֲתַן" בתור הבן שאתו שיחקה ציפורה.
הקשר – ר' יוסף קמחי מציע שפסוק כ"ג הוא חלק בלתי נפרד מסיפורינו. ה' מורה למשה לצוות את פרעה לשחרר את "בנו" (בני ישראל) לחפשי ואז ה' פונה למשה ואומר לו "סירבת למלא את שליחותי להוציא אותם, ולכן, אהרוג את בנך (של משה) הבכור". המילים "בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ", לדעתו, מתייחסים לבנו הבכור, גרשום. ר' אברהם אבן דאוד מאמץ גישה דומה, וטוען שהפסוק באמת כוון לפרעה, אך היה רלוונטי גם למשה מכיוון שהוא גרם לעיכוב בגאולה של העם ממצרים.
"אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" – לדעת צרור המור, לאחר המילה, ציפורה חזרה עם ילדיה לביתו של אביה.
טעות בשיפוט ופעולה מתקנת
משה טעה בכך שתיכנן להביא את משפחתו למצרים, ומילת בנו של משה מנעה את יישומה המלא של תכניתו.
טעותו של משה – פרשנים אלה מציעים שתי תוצאות שליליות אפשריות שהיו מתרחשות אילו אשתו של משה וילדיו היו מגיעים למצרים:
- ראב"ע ור' יוסף קמחי מציעים שזה היה יכול להנמיך את המורל של בני ישראל במצרים בכך שזה היה גורם להם להאמין שמשה מגיע רק בכדי לחיות עם משפחתו במצרים והגאולה איננה ממשמשת ובאה.
- שד"ל טוען שה' חשש שציפורה וגרשום יניאו את משה מביצוע שליחותו המסוכנת מתוך דאגתם שפרעה יהרוג אותו.
תגובה מידתית – מעשהו של משה היה טעות בשיקול יותר מאשר חטא ממש, ותגובת ה' נועדה להיות אזהרה מתקנת יותר מאשר עונש.
מילה היא הפתרון – ראב"ע ושד"ל מסבירים שבאמצעות התזכורת למשה על הצורך למול את בנו, ה' סידר שציפורה תיאלץ להישאר מאחור עם הילדים ולא תלווה את משה למצרים.ראב"ע ושד"ל מסבירים שבאמצעות התזכורת למשה על הצורך למול את בנו, ה' סידר שציפורה תיאלץ להישאר מאחור עם הילדים ולא תלווה את משה למצרים.
"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'" – ראב"ע אומר שה' שלח מלאך. לדעת שד"ל, לעומת זאת, זה רק מצביע על כך שה' גרם למחלה.
"וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – מי כמעט מת? ראב"ע אומר שזה בהכרח היה משה, מכיוון שאחרת הוא זה שהיה מבצע את המילה. הוא ממשיך לטעון שאם הבן היה חולה, לא היו מלים אותו כי לעשות זאת היה מגדיל את הכאב והסכנה. לעומת זאת, ר' יוסף קמחי ושד"ל טוענים שזה היה בנו של משה גרשום שנהיה חולה.
איזה בן לא נימול ומדוע לא? ראב"ע מניח שאליעזר היה הבן שלא נימול, מכיוון שהוא זה שאך נולד. ר' יוסף קמחי, לעומת זאת, משלב את הגישה הזו עם המדרש לעיל, ומציע שנערך הסכם עם ציפורה ומשפחתה לא למול את גרשום. שד"ל מחזיק בדעה הבעייתית משהו שלמרות שגרשום היה הבן שחייו היו בסכנה, אליעזר היה זה שלא נימול.
מדוע ציפורה ולא משה? ראב"ע סובר שמשה היה משותק בעקבות מחלה, בעוד שר"י קמחי ושד"ל אומרים שציפורה תיקנה את הטעות שעשתה בכך שלא איפשרה למול את הבן הזה.
איך ציפורה ידעה מהו הפתרון? ראב"ע, ר"י קמחי ושד"ל מסבירים כולם שמשה אמר לה שהמילה תתקן את המצב.
"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – רגליו של מי? ראב"ע אומר שציפורה מרחה את הדם על רגליו של משה בתור קמיע הגנה, בדומה לתפקיד ששיחק דם הפסח על המשקוף והמזוזות בשמות י"ב. שד"ל גם כן אומר שהיו אלה רגלי משה.
"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת" – ראב"ע אומר שתינוקות שזה עתה נימולו מכונים "חֲתַן". בניגוד, שד"ל מסביר שה"חֲתַן" הוא משה.
"אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" – לשיטת ראב"ע ושד"ל, ציפורה חוזרת למדיין לאחר מאורע זה.
השלכות טבעיות
לא היה חטא או עונש. חווית סף המוות היתה פשוט תוצאה טבעית של הנסיבות בהם מצא משה את עצמו.
חרדה
החרדה של משה ממחויבותו להתעמת עם פרעה ולהתרות בו על מותו המתקרב של בנו גרמה למשה עצמו לחלות אנושות.
מקורות:ר' יוסף אבן כספי
הקשר – ההקשר מתחבר באופן מהותי לסיפורינו. הציווי של ה' למשה לדבר עם פרעה שמופיע בפסוקים אלה הוא מה שגרם לדאגתו ולמחלתו של משה.
"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – הפסוק הזה צריך להיקרא כמטאפורה, מכיוון שלשיטת אבן כספי ה' לא ניסה להרוג את משה באופן פעיל.
מדוע בנו של משה היה ערל? אבן כספי טוען שהבן כבר היה נימול, וציפורה רק הטיפה עוד דם. הוא מוצא סיוע בצורת הריבוי של המילה "לַמּוּלֹת" (בביטוי "חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת"), שמשתמע ממנה שזו היתה מילה שנייה.
הקזת דם הינה הפתרון – ציפורה ביצעה הטפת דם מכיוון שהיא האמינה שהדם מתפקד כסגולה להרגעת עצבים.
מדוע ציפורה ולא משה? מכיוון שמשה היה נתון בחרדה עזה, ציפורה לקחה יוזמה וניסתה להרגיעו.
"וַתַּגַּע לְרַגְלָיו" – רגליו של מי? אבן כספי מסביר שציפורה טפטפה דם על רגלי משה או כי כך היה המנהג או כדי שמשה לא יראה ויחשוב שמעשיה הם רק "טפשות נשים".
"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת" – ציפורה חששה לאבד את בעלה וקראה אליו שהוא "חֲתַן דָּמִים". כאשר ניצל, היא שינתה את אמרתה כדי להפוך אותה לחיובית יותר בכך שהוסיפה "לַמּוּלֹת".
"אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ" – אבן כספי מחזיק בדעה שציפורה והמשפחה הגיעו יחד עם משה למצרים וחזרו למדין רק לאחר זמן. אבן כספי טוען שהבאת המשפחה על ידי משה נעשתה באישור אלוקי, ונתנה לבני ישראל העלאה נחוצה במורל, באמצעות חיזוק בטחונם במנהיגותו של משה ואמונתם שהגאולה ממשמשת ובאה.
לא מוכן לנבואה
מכיוון שמשה היה טרוד בסידורי לינה ובמשפחתו, הוא לא היה במצב מתאים כאשר הרוח הנבואית האלוקית באה עליו, וזה גרם לחוויה הקרובה למוות.
מקורות:אברבנאל
"וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן" – בדומה לרבות מהגישות לעיל, אברבנאל מסביר שמילים אלה מזהות את העיסוק בסידורי לינה בתור הגורם לבעיות שהתפתחו.
"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" – אברבנאל מסביר שב"וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה'" הכוונה שמשה קיבל נבואה. הכוונה במילים "וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ" אינה שה' רצה להרוג את משה, אלא שחוסר המוכנות שלו לקבל נבואה הובילה אותו למצב של מוות קרוב.
מילה היא הפתרון – ציפורה לא ידעה מה הגורם למחלתו של משה, אך הניחה שזה או מכיוון שלא מל את בנו או מכיוון שטעה בהבאת משפחתו יחד אתו למצרים. לכן היא פעלה לתיקון שניהם, ראשית במילת בנה ולאחר מכן בכך שחזרה למדין.
"חֲתַן דָּמִים / לַמּוּלֹת" – ציפורה כינתה את משה "חֲתַן דָּמִים", בעלה שכמעט מת. בהתחלה היא האשימה את עצמה (לי=בגללי) אחר כאשר ראתה את ההשפעות של המילה היא אמרה שמשה הוא חתן דמים "לַמּוּלֹת" בעקבות מעשה המילה.
איזה בן לא נימול ומדוע לא? אברבנאל מסביר שאליעזר נולד מייד לפני שעזבו למצרים. מכיוון שמשה לא רצה לדחות את שליחותו, הוא עזב מיד אך עיכב את המילה בגלל הסכנות שנשקפו מהדרך.
מדוע ציפורה ולא משה? מכיוון שמשה היה חולה מידי כדי לפעול, ציפורה לקחה את היוזמה.
