EN/HEע/E

Nature of the Asham

Sources

Bereshit 42:21בראשית מ״ב:כ״א

They said one to another, “We are certainly guilty concerning our brother, in that we saw the distress of his soul, when he begged us, and we would not listen. Therefore this distress has come upon us.”

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת.

Vayikra 4:13ויקרא ד׳:י״ג

“‘If the whole congregation of Israel sins, and the thing is hidden from the eyes of the assembly, and they have done any of the things which Hashem has commanded not to be done, and are guilty;

וְאִם כׇּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל וְעָשׂוּ אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְאָשֵׁמוּ.

Vayikra 4:22ויקרא ד׳:כ״ב

“‘When a ruler sins, and unwittingly does any one of all the things which Hashem his God has commanded not to be done, and is guilty;

אֲשֶׁר נָשִׂיא יֶחֱטָא וְעָשָׂה אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֱלֹהָיו אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה בִּשְׁגָגָה וְאָשֵׁם.

Vayikra 5:5ויקרא ה׳:ה׳

It shall be, when he is guilty of one of these, he shall confess that in which he has sinned:

וְהָיָה כִי יֶאְשַׁם לְאַחַת מֵאֵלֶּה וְהִתְוַדָּה אֲשֶׁר חָטָא עָלֶיהָ.

Vayikra 5:14-26ויקרא ה׳:י״ד-כ״ו

(14) Hashem spoke to Moses, saying, (15) “If anyone commits a trespass, and sins unwittingly, in the holy things of Hashem; then he shall bring his trespass offering to Hashem, a ram without blemish from the flock, according to your estimation in silver by shekels, after the shekel of the sanctuary, for a trespass offering. (16) He shall make restitution for that which he has done wrong in the holy thing, and shall add a fifth part to it, and give it to the priest; and the priest shall make atonement for him with the ram of the trespass offering, and he will be forgiven. (17) “If anyone sins, and does any of the things which Hashem has commanded not to be done; though he didn’t know it, yet he is guilty, and shall bear his iniquity. (18) He shall bring a ram without blemish from of the flock, according to your estimation, for a trespass offering, to the priest; and the priest shall make atonement for him concerning the thing in which he sinned and didn’t know it, and he will be forgiven. (19) It is a trespass offering. He is certainly guilty before Hashem.” (20) Hashem spoke to Moses, saying, (21) “If anyone sins, and commits a trespass against Hashem, and deals falsely with his neighbor in a matter of deposit, or of bargain, or of robbery, or has oppressed his neighbor, (22) or has found that which was lost, and dealt falsely therein, and swearing to a lie; in any of all these things that a man does, sinning therein; (23) then it shall be, if he has sinned, and is guilty, he shall restore that which he took by robbery, or the thing which he has gotten by oppression, or the deposit which was committed to him, or the lost thing which he found, (24) or any thing about which he has sworn falsely; he shall restore it even in full, and shall add a fifth part more to it. To him to whom it belongs he shall give it, in the day of his being found guilty. (25) He shall bring his trespass offering to Hashem, a ram without blemish from the flock, according to your estimation, for a trespass offering, to the priest. (26) The priest shall make atonement for him before Hashem, and he will be forgiven concerning whatever he does to become guilty.”

(יד) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (טו) נֶפֶשׁ כִּי תִמְעֹל מַעַל וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה מִקׇּדְשֵׁי י״י וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי״י אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְאָשָׁם. (טז) וְאֵת אֲשֶׁר חָטָא מִן הַקֹּדֶשׁ יְשַׁלֵּם וְאֶת חֲמִישִׁתוֹ יוֹסֵף עָלָיו וְנָתַן אֹתוֹ לַכֹּהֵן וְהַכֹּהֵן יְכַפֵּר עָלָיו בְּאֵיל הָאָשָׁם וְנִסְלַח לוֹ. (יז) וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכׇּל מִצְוֺת י״י אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֺנוֹ. (יח) וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ. (יט) אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַי״י. (כ) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כא) נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּי״י וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן אוֹ בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל אוֹ עָשַׁק אֶת עֲמִיתוֹ. (כב) אוֹ מָצָא אֲבֵדָה וְכִחֶשׁ בָּהּ וְנִשְׁבַּע עַל שָׁקֶר עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה הָאָדָם לַחֲטֹא בָהֵנָּה. (כג) וְהָיָה כִּי יֶחֱטָא וְאָשֵׁם וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל אוֹ אֶת הָעֹשֶׁק אֲשֶׁר עָשָׁק אוֹ אֶת הַפִּקָּדוֹן אֲשֶׁר הׇפְקַד אִתּוֹ אוֹ אֶת הָאֲבֵדָה אֲשֶׁר מָצָא. (כד) אוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִשָּׁבַע עָלָיו לַשֶּׁקֶר וְשִׁלַּם אֹתוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִשִׁתָיו יֹסֵף עָלָיו לַאֲשֶׁר הוּא לוֹ יִתְּנֶנּוּ בְּיוֹם אַשְׁמָתוֹ. (כה) וְאֶת אֲשָׁמוֹ יָבִיא לַי״י אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן. (כו) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י וְנִסְלַח לוֹ עַל אַחַת מִכֹּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לְאַשְׁמָה בָהּ.

Vayikra 7:1-7ויקרא ז׳:א׳-ז׳

(1) “‘This is the law of the trespass offering. It is most holy. (2) In the place where they kill the burnt offering, he shall kill the trespass offering; and its blood he shall sprinkle around on the altar. (3) He shall offer all of its fat: the fat tail, and the fat that covers the innards, (4) and the two kidneys, and the fat that is on them, which is by the loins, and the cover on the liver, with the kidneys, shall he take away; (5) and the priest shall burn them on the altar for an offering made by fire to Hashem: it is a trespass offering. (6) Every male among the priests may eat of it. It shall be eaten in a holy place. It is most holy. (7) “‘As is the sin offering, so is the trespass offering; there is one law for them. The priest who makes atonement with them shall have it.

(א) וְזֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא. (ב) בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחֲטוּ אֶת הָעֹלָה יִשְׁחֲטוּ אֶת הָאָשָׁם וְאֶת דָּמוֹ יִזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (ג) וְאֵת כׇּל חֶלְבּוֹ יַקְרִיב מִמֶּנּוּ אֵת הָאַלְיָה וְאֶת הַחֵלֶב הַמְכַסֶּה אֶת הַקֶּרֶב. (ד) וְאֵת שְׁתֵּי הַכְּלָיֹת וְאֶת הַחֵלֶב אֲשֶׁר עֲלֵיהֶן אֲשֶׁר עַל הַכְּסָלִים וְאֶת הַיֹּתֶרֶת עַל הַכָּבֵד עַל הַכְּלָיֹת יְסִירֶנָּה. (ה) וְהִקְטִיר אֹתָם הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה אִשֶּׁה לַי״י אָשָׁם הוּא. (ו) כׇּל זָכָר בַּכֹּהֲנִים יֹאכְלֶנּוּ בְּמָקוֹם קָדוֹשׁ יֵאָכֵל קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא. (ז) כַּחַטָּאת כָּאָשָׁם תּוֹרָה אַחַת לָהֶם הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ לוֹ יִהְיֶה.

Vayikra 14:10-20ויקרא י״ד:י׳-כ׳

(10) “On the eighth day he shall take two male lambs without blemish, and one ewe lamb a year old without blemish, and three tenths of an ephah of fine flour for a meal offering, mingled with oil, and one log of oil. (11) The priest who cleanses him shall set the man who is to be cleansed, and those things, before Hashem, at the door of the Tent of Meeting. (12) “The priest shall take one of the male lambs, and offer him for a trespass offering, with the log of oil, and wave them for a wave offering before Hashem. (13) He shall kill the male lamb in the place where they kill the sin offering and the burnt offering, in the place of the sanctuary; for as the sin offering is the priest’s, so is the trespass offering. It is most holy. (14) The priest shall take some of the blood of the trespass offering, and the priest shall put it on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot. (15) The priest shall take some of the log of oil, and pour it into the palm of his own left hand. (16) The priest shall dip his right finger in the oil that is in his left hand, and shall sprinkle some of the oil with his finger seven times before Hashem. (17) The priest shall put some of the rest of the oil that is in his hand on the tip of the right ear of him who is to be cleansed, and on the thumb of his right hand, and on the big toe of his right foot, upon the blood of the trespass offering. (18) The rest of the oil that is in the priest’s hand he shall put on the head of him who is to be cleansed, and the priest shall make atonement for him before Hashem. (19) “The priest shall offer the sin offering, and make atonement for him who is to be cleansed because of his uncleanness: and afterward he shall kill the burnt offering; (20) and the priest shall offer the burnt offering and the meal offering on the altar. The priest shall make atonement for him, and he shall be clean.

(י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִקַּח שְׁנֵי כְבָשִׂים תְּמִימִם וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה וּשְׁלֹשָׁה עֶשְׂרֹנִים סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְלֹג אֶחָד שָׁמֶן. (יא) וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר אֵת הָאִישׁ הַמִּטַּהֵר וְאֹתָם לִפְנֵי י״י פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יב) וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד וְהִקְרִיב אֹתוֹ לְאָשָׁם וְאֶת לֹג הַשָּׁמֶן וְהֵנִיף אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי י״י. (יג) וְשָׁחַט אֶת הַכֶּבֶשׂ בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִשְׁחַט אֶת הַחַטָּאת וְאֶת הָעֹלָה בִּמְקוֹם הַקֹּדֶשׁ כִּי כַּחַטָּאת הָאָשָׁם הוּא לַכֹּהֵן קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא. (יד) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִדַּם הָאָשָׁם וְנָתַן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית. (טו) וְלָקַח הַכֹּהֵן מִלֹּג הַשָּׁמֶן וְיָצַק עַל כַּף הַכֹּהֵן הַשְּׂמָאלִית. (טז) וְטָבַל הַכֹּהֵן אֶת אֶצְבָּעוֹ הַיְמָנִית מִן הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ הַשְּׂמָאלִית וְהִזָּה מִן הַשֶּׁמֶן בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים לִפְנֵי י״י. (יז) וּמִיֶּתֶר הַשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּפּוֹ יִתֵּן הַכֹּהֵן עַל תְּנוּךְ אֹזֶן הַמִּטַּהֵר הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן יָדוֹ הַיְמָנִית וְעַל בֹּהֶן רַגְלוֹ הַיְמָנִית עַל דַּם הָאָשָׁם. (יח) וְהַנּוֹתָר בַּשֶּׁמֶן אֲשֶׁר עַל כַּף הַכֹּהֵן יִתֵּן עַל רֹאשׁ הַמִּטַּהֵר וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן לִפְנֵי י״י. (יט) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת הַחַטָּאת וְכִפֶּר עַל הַמִּטַּהֵר מִטֻּמְאָתוֹ וְאַחַר יִשְׁחַט אֶת הָעֹלָה. (כ) וְהֶעֱלָה הַכֹּהֵן אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה הַמִּזְבֵּחָה וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן וְטָהֵר.

Vayikra 19:20-22ויקרא י״ט:כ׳-כ״ב

(20) “‘If a man lies carnally with a woman who is a slave girl, pledged to be married to another man, and not ransomed, or given her freedom; they shall be punished. They shall not be put to death, because she was not free. (21) He shall bring his trespass offering to Hashem, to the door of the Tent of Meeting, even a ram for a trespass offering. (22) The priest shall make atonement for him with the ram of the trespass offering before Hashem for his sin which he has committed: and the sin which he has committed shall be forgiven him.

(כ) וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהׇפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה. (כא) וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַי״י אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. (כב) וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי י״י עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא.

Vayikra 27:2-7ויקרא כ״ז:ב׳-ז׳

(2) “Speak to the children of Israel, and say to them, ‘When a man makes a vow, the persons shall be for Hashem by your valuation. (3) Your valuation shall be of a male from twenty years old even to sixty years old, even your valuation shall be fifty shekels of silver, after the shekel of the sanctuary. (4) If it is a female, then your valuation shall be thirty shekels. (5) If the person is from five years old even to twenty years old, then your valuation shall be for a male twenty shekels, and for a female ten shekels. (6) If the person is from a month old even to five years old, then your valuation shall be for a male five shekels of silver, and for a female your valuation shall be three shekels of silver. (7) If the person is from sixty years old and upward; if it is a male, then your valuation shall be fifteen shekels, and for a female ten shekels.

(ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ כִּי יַפְלִא נֶדֶר בְּעֶרְכְּךָ נְפָשֹׁת לַי״י. (ג) וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְעַד בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשִּׁים שֶׁקֶל כֶּסֶף בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. (ד) וְאִם נְקֵבָה הִוא וְהָיָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשִׁים שָׁקֶל. (ה) וְאִם מִבֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְעַד בֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר עֶשְׂרִים שְׁקָלִים וְלַנְּקֵבָה עֲשֶׂרֶת שְׁקָלִים. (ו) וְאִם מִבֶּן חֹדֶשׁ וְעַד בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים וְהָיָה עֶרְכְּךָ הַזָּכָר חֲמִשָּׁה שְׁקָלִים כָּסֶף וְלַנְּקֵבָה עֶרְכְּךָ שְׁלֹשֶׁת שְׁקָלִים כָּסֶף. (ז) וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה אִם זָכָר וְהָיָה עֶרְכְּךָ חֲמִשָּׁה עָשָׂר שָׁקֶל וְלַנְּקֵבָה עֲשָׂרָה שְׁקָלִים.

Bemidbar 5:7-8במדבר ה׳:ז׳-ח׳

(7) then he shall confess his sin which he has done, and he shall make restitution for his guilt in full, and add to it the fifth part of it, and give it to him in respect of whom he has been guilty. (8) But if the man has no kinsman to whom restitution may be made for the guilt, the restitution for guilt which is made to Hashem shall be the priest’s; besides the ram of the atonement, by which atonement shall be made for him.

(ז) וְהִתְוַדּוּ אֶת חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ. (ח) וְאִם אֵין לָאִישׁ גֹּאֵל לְהָשִׁיב הָאָשָׁם אֵלָיו הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַי״י לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו.

Bemidbar 6:9-12במדבר ו׳:ט׳-י״ב

(9) “‘If any man dies very suddenly beside him, and he defiles the head of his separation; then he shall shave his head in the day of his cleansing. On the seventh day he shall shave it. (10) On the eighth day he shall bring two turtledoves or two young pigeons to the priest, to the door of the Tent of Meeting. (11) The priest shall offer one for a sin offering, and the other for a burnt offering, and make atonement for him, because he sinned by reason of the dead, and shall make his head holy that same day. (12) He shall separate to Hashem the days of his separation, and shall bring a male lamb a year old for a trespass offering; but the former days shall be void, because his separation was defiled.

(ט) וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טׇהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ. (י) וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (יא) וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא. (יב) וְהִזִּיר לַי״י אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ.

Shemuel I 6:3-8שמואל א ו׳:ג׳-ח׳

(3) And they said: 'If ye send away the ark of the God of Israel, send it not empty; but in any wise return Him a guilt-offering; then ye shall be healed, and it shall be known to you why His hand is not removed from you.' (4) Then said they: 'What shall be the guilt-offering which we shall return to Him?' And they said: 'Five golden emerods, and five golden mice, according to the number of the lords of the Philistines; for one plague was on you all, and on your lords. (5) Wherefore ye shall make images of your emerods, and images of your mice that mar the land; and ye shall give glory unto the God of Israel; peradventure He will lighten His hand from off you, and from off your gods, and from off your land. (6) Wherefore then do ye harden your hearts, as the Egyptians and Pharaoh hardened their hearts? when He had wrought among them, did they not let the people go, and they departed? (7) Now therefore take and prepare you a new cart, and two milch kine, on which there hath come no yoke, and tie the kine to the cart, and bring their calves home from them. (8) And take the ark of the Lord, and lay it upon the cart; and put the jewels of gold, which ye return Him for a guilt-offering, in a coffer by the side thereof; and send it away, that it may go.

(ג) וַיֹּאמְרוּ אִם מְשַׁלְּחִים אֶת אֲרוֹן אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אַל תְּשַׁלְּחוּ אֹתוֹ רֵיקָם כִּי הָשֵׁב תָּשִׁיבוּ לוֹ אָשָׁם אָז תֵּרָפְאוּ וְנוֹדַע לָכֶם לָמָּה לֹא תָסוּר יָדוֹ מִכֶּם. (ד) וַיֹּאמְרוּ מָה הָאָשָׁם אֲשֶׁר נָשִׁיב לוֹ וַיֹּאמְרוּ מִסְפַּר סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים חֲמִשָּׁה [טְחֹרֵי] (עפלי) זָהָב וַחֲמִשָּׁה עַכְבְּרֵי זָהָב כִּי מַגֵּפָה אַחַת לְכֻלָּם וּלְסַרְנֵיכֶם. (ה) וַעֲשִׂיתֶם צַלְמֵי [טְחֹרֵיכֶם] (עפליכם) וְצַלְמֵי עַכְבְּרֵיכֶם הַמַּשְׁחִיתִם אֶת הָאָרֶץ וּנְתַתֶּם לֵאלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כָּבוֹד אוּלַי יָקֵל אֶת יָדוֹ מֵעֲלֵיכֶם וּמֵעַל אֱלֹהֵיכֶם וּמֵעַל אַרְצְכֶם. (ו) וְלָמָּה תְכַבְּדוּ אֶת לְבַבְכֶם כַּאֲשֶׁר כִּבְּדוּ מִצְרַיִם וּפַרְעֹה אֶת לִבָּם הֲלוֹא כַּאֲשֶׁר הִתְעַלֵּל בָּהֶם וַיְשַׁלְּחוּם וַיֵּלֵכוּ. (ז) וְעַתָּה קְחוּ וַעֲשׂוּ עֲגָלָה חֲדָשָׁה אֶחָת וּשְׁתֵּי פָרוֹת עָלוֹת אֲשֶׁר לֹא עָלָה עֲלֵיהֶם עֹל וַאֲסַרְתֶּם אֶת הַפָּרוֹת בָּעֲגָלָה וַהֲשֵׁיבֹתֶם בְּנֵיהֶם מֵאַחֲרֵיהֶם הַבָּיְתָה. (ח) וּלְקַחְתֶּם אֶת אֲרוֹן י״י וּנְתַתֶּם אֹתוֹ אֶל הָעֲגָלָה וְאֵת כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר הֲשֵׁבֹתֶם לוֹ אָשָׁם תָּשִׂימוּ בָאַרְגַּז מִצִּדּוֹ וְשִׁלַּחְתֶּם אֹתוֹ וְהָלָךְ.

Yeshayahu 24:6ישעיהו כ״ד:ו׳

Therefore hath a curse devoured the earth, And they that dwell therein are found guilty; Therefore the inhabitants of the earth waste away, And men are left few.

עַל כֵּן אָלָה אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ יֹשְׁבֵי בָהּ עַל כֵּן חָרוּ יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר.

Yechezkel 22:4יחזקאל כ״ב:ד׳

thou art become guilty in thy blood that thou hast shed, and art defiled in thine idols which thou hast made; and thou hast caused thy days to draw near, and art come even unto thy years; therefore have I made thee a reproach unto the nations, and a mocking to all the countries!

בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכׇל הָאֲרָצוֹת.

Hoshea 5:15הושע ה׳:ט״ו

I will go and return to My place, Till they acknowledge their guilt, and seek My face; In their trouble they will seek Me earnestly:

אֵלֵךְ אָשׁוּבָה אֶל מְקוֹמִי עַד אֲשֶׁר יֶאְשְׁמוּ וּבִקְשׁוּ פָנָי בַּצַּר לָהֶם יְשַׁחֲרֻנְנִי.

Hoshea 14:1הושע י״ד:א׳

Samaria shall bear her guilt, For she hath rebelled against her God; They shall fall by the sword; Their infants snail be dashed in pieces, And their women with child shall be ripped up.

תֶּאְשַׁם שֹׁמְרוֹן כִּי מָרְתָה בֵּאלֹהֶיהָ בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ עֹלְלֵיהֶם יְרֻטָּשׁוּ וְהָרִיּוֹתָיו יְבֻקָּעוּ.

Yoel 1:18יואל א׳:י״ח

How do the beasts groan! The herds of cattle are perplexed, Because they have no pasture; Yea, the flocks of sheep are made desolate.

מַה נֶּאֶנְחָה בְהֵמָה נָבֹכוּ עֶדְרֵי בָקָר כִּי אֵין מִרְעֶה לָהֶם גַּם עֶדְרֵי הַצֹּאן נֶאְשָׁמוּ.

Tehillim 5:11תהלים ה׳:י״א

Hold them guilty, O God, Let them fall by their own counsels; Cast them down in the multitude of their transgressions; For they have rebelled against Thee.

הַאֲשִׁימֵם אֱלֹהִים יִפְּלוּ מִמֹּעֲצוֹתֵיהֶם בְּרֹב פִּשְׁעֵיהֶם הַדִּיחֵמוֹ כִּי מָרוּ בָךְ.

Tehillim 34:22-23תהלים ל״ד:כ״ב-כ״ג

(22) Evil shall kill the wicked; And they that hate the righteous shall be held guilty. (23) The Lord redeemeth the soul of His servants; And none of them that take refuge in Him shall be desolate.

(כב) תְּמוֹתֵת רָשָׁע רָעָה וְשֹׂנְאֵי צַדִּיק יֶאְשָׁמוּ. (כג) פֹּדֶה י״י נֶפֶשׁ עֲבָדָיו וְלֹא יֶאְשְׁמוּ כׇּל הַחֹסִים בּוֹ.

Tehillim 69:6תהלים ס״ט:ו׳

O God, Thou knowest my folly; And my trespasses are not hid from Thee.

אֱלֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ.

Ezra 9:6עזרא ט׳:ו׳

and I said: 'O my God, I am ashamed and blush to lift up my face to Thee, my God; for our iniquities are increased over our head, and our guiltiness is grown up unto the heavens.

וָאֹמְרָה אֱלֹהַי בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ כִּי עֲוֺנֹתֵינוּ רָבוּ לְמַעְלָה רֹּאשׁ וְאַשְׁמָתֵנוּ גָדְלָה עַד לַשָּׁמָיִם.

Divrei HaYamim II 26:16-19דברי הימים ב כ״ו:ט״ז-י״ט

(16) But when he was strong, his heart was lifted up so that he did corruptly, and he trespassed against the Lord his God; for he went into the temple of the Lord to burn incense upon the altar of incense. (17) And Azariah the priest went in after him, and with him fourscore priests of the Lord, that were valiant men; (18) and they withstood Uzziah the king, and said unto him: 'It pertaineth not unto thee, Uzziah, to burn incense unto the Lord, but to the priests the sons of Aaron that are consecrated it pertaineth to burn incense; go out of the sanctuary; for thou hast trespassed; neither shall it be for thy honour from the Lord God.' (19) Then Uzziah was wroth; and he had a censer in his hand to burn incense; and while he was wroth with the priests, the leprosy broke forth in his forehead before the priests in the house of the Lord, beside the altar of incense.

(טז) וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּי״י אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל י״י לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (יז) וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַי״י שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. (יח) וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַי״י כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵי״י אֱלֹהִים. (יט) וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית י״י מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת.

Rashi Vayikra 5:23רש״י ויקרא ה׳:כ״ג

יחטא ואשם‎‎ כי‎ means when he comes to a recognition of himself (recognises his duty) to repent of his sin and makes up his mind to confess that he has sinned and has incurred guilt).

כי יחטא ואשם – כשיכיר בעצמו לשוב בתשובה, ולדעת ולהודות כי חטא ואשם.

Ibn Ezra Vayikra 1:4אבן עזרא ויקרא א׳:ד׳

He will place his hand [singular] It seems from a literal interpretation of the verse that he places a single hand (for we cannot assume that the scapegoat [16:21] resembles the other offerings, insofar as there Scripture specifically mentions how many hands are to be placed). However, the Exegetes, upon whom we rely, have determined that all laying on of hands involves both hands [Yoma 36a]. The animal which atones for an emergent impulse is called a burnt offering [literally: an arising]. Similarly, the animals brought to atone for sin and guilt are called sin-offerings and guilt-offerings, respectively. it will be accepted he will obtain God's good will. to atone for him to release him from the punishment due him.

וסמך ידו – היה נראה מהפשט, שידו האחת יסמוך, כי דרך השעיר המשתלח איננה כדרך כל הקרבן, על כן שנה הכתוב (ויקרא ט״ז:כ״א). רק כאשר מצאנו המעתיקים שהעתיקו שכל סמיכה בשתי ידים (בבלי מנחות צ״ג:), סמכנו עליהם. והגוף הקרב לכפר על העולה על הרוח, יקרא: עולה. גם כן הקרב בעבור חטאת ואשם, יקרא: חטאת ואשם. ונרצה לו לכפר עליו – יפק רצון מהשם. לכפר – להיות כופר עונש שיש עליו.

Ibn Ezra Vayikra 5:15-26אבן עזרא ויקרא ה׳:ט״ו-כ״ו

(15) an offense [Hebrew: ma'al] something that was concealed from him (from the word "covering" [Hebrew: m'il]), here denoting a desecration of the articles consecrated to God. He must bring a ram that is worth shekels — the use of the plural means at least two shekels. (16) In the case when he originally sinned unknowingly, and only afterward found out, he must pay for whatever consecrated thing he desecrated, plus one-fifth. (17) if someone should sin by violating one of the prohibitions, but did not know that what he did was forbidden, he must bring a ram. According to the majority opinion, this is the adjustable guilt-offering; and it applies when someone does not know whether or not he did the forbidden act. The sin-offering applies when he originally did not know that something was forbidden, and found out after his sin. Thus the sin-offering applies as long as he did not know that something was prohibited, until the point when he knew. The guilt-offering applies: 1) when he originally knew that something was forbidden, and then forgot, and afterward remembered again; 2) in the case of the adjustable guilt-offering. (19) he has incurred guilt before God and that explains why it is called a guilt-offering (21) a breach of faith in God by doing something wrong to his fellow man a loan [literally: an extension of strength] In making someone a partner, one places one's strength at his disposal. robbed by force (as in, "he snatched the spear" [II Samuel 23:21]) oppressed surreptitiously. his fellowman [Hebrew: 'amito] his neighbor, probably so called because they are generally facing [Hebrew: b'umato] one another. The word thereby contains an extra heh. (22) and swore falsely i.e., or swore falsely, regarding money that someone wishes to collect from Him. (24) This interpretation is borne out by the phrase or whatever he swore falsely about. The principal denotes either the thing itself, or its equivalent in value. fifths Use of the plural implies at least two, so two fifths must be added. Later I shall explain this in greater detail [comment on Numbers 5:7]. on the day of his guilt i.e., he brings the ram on the day that he repents of his guilt. (25) of value like the guilt-offering specified earlier [:15]; but he adds two fifths because his guilt was intentional (however, there is a single opinion to the effect that this guilt-offering is also adjustable). being guilty Scripture makes a noun out of a verb in the qal form, instead of using the infinitive.

(טו) תמעל מעל – דבר שנתכסה עליו, מגזרת: מעיל. והטעם: כי החטא הוא בקדשי השם. יביא איל – שהוא שוה כסף שקלים, ומיעוט רבים שנים. (טז) וישלם אשר חטא מן הקדש עם תוספת חמישית. וזהו אשם – בשגגה בתחלה, ואחר כך ידע. (יז) ואם נפש כי תחטא ועשה אחת ממצות לא תעשה ולא ידע – אם הוא אסור, יביא איל. ודעת רבים: שזה אשם תלוי – לא ידע אם עשהו, אם לא עשהו. והחטאת – שבתחלה לא ידע ואחר כך ידע. והנה החטאת – שלא ידע שהוא אסור עד שהודע. והאשם – ידע שהוא אסור, ושכח, ואחר כן נזכר, או אשם תלוי. (יט) אשם אשם לי״י – הוא פירוש אשם הוא. (כא) ומעלה מעל בה׳ – ועבר על מצות לא תעשה מדבר שהוא בינו ובין אדם. או בתשומת יד – [בפתח גדול תחת המ״ם, כמו: בתרומת הקדשים (ויקרא כ״ב:י״ב), והטעם:] שותפות ששם ידו עמו. או בגזל – בחזקה, כמו: ויגזול את החנית (דברי הימים א י״א:כ״ג). עשק את עמיתו – בסתר. ופירוש עמיתו – רעהו, ויתכן שהוא כעומתו. (כב) ה״א בהנה – נוסף [בעבור שהוא מלעיל.] ונשבע על שקר – פירושו: או נשבע על ממון שיבקש אדם ממנו. והעד: או מכל אשר ישבע עליו לשקר (ויקרא ה׳:כ״ד). (כד) בראשו – בעצמו. או: מה שהוא שוה. וחמשתיו – מיעוט רבים שנים, והנה הם שני חמישיות, ועוד אפרשנו (ראב״ע במדבר ה׳:ז׳). ביום אשמתו – טעמו: ביום שובו מאשמתו. (כה) ויביא איל בערכך – כראשון (ראב״ע ויקרא ה׳:ט״ו). והוסיף חומשין בעבור שזה האשם הוא בזדון. ודברי יחיד שגם זה אשם תלוי. (כו) לאשמה בה – שם מבנין הקל תחת שם הפועל.

Ibn Ezra Shemot First Commentary 12:11אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״ב:י״א

פסח הוא – יש שמות במצות, [נקראו על שם המאורע,] כאשר יקרא הבא על האשם: אשם. וזה המועד נקרא פסח, בעבור שפסח השם על בתי ישראל. ופירוש פסח, על דעת רבים, כמו: חמל, וכן: פסוח והמליט (ישעיהו ל״א:ה׳).

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 5ר׳ יוסף בכור שור ויקרא ה׳

(א-יג) שבועת העדות (ויקרא ה׳:א׳), והנכנס למקדש טמא, והאוכל קדש בטומאה (ויקרא ה׳:ב׳-ג׳), ושבועת ביטוי (ויקרא ה׳:ד׳) – בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה׳:ו׳-ז׳), לפי שאינו נהנה מן החטא כל כך חס רחמנא עליה. דמה הנאה יש לו כשכובש עדותו ונשבע לשקר, וכן הנכנס למקדש טמא, והאוכל קודש בטומאה, מה הנאה יש לו שאוכלו בטומאה, וכן שבועת ביטוי, מה הנאה יש לו שנשבע שלא יאכל ואכל, ולפיכך מביאים כדי השגת ידם. אבל האוכל חלב ודם, והאוכל ביום הכפורים, והעושה מלאכה בשבת, והמפטם, והסך, והבא על הערוה – שנהנים, וכל שכן של עבודה זרה, שפושט ידו בעיקר – בקרבן קבוע. (יד-כו) והנהנה מן ההקדש (ויקרא ה׳:י״ד-ט״ז) דאיכא תרתי: שפשט ידו בשל הקדש ונהנה, אשם בכסף שקלים, והמכחש בעמיתו בפקדון (ויקרא ה׳:כ׳-כ״ו), דאיכא תרתי: שנהנה, ונשבע לשקר – כמו כן אשם בכסף שקלים. ואשם תלוי (ויקרא ה׳:י״ז-י״ט), לפי שבני אדם מקילין להביא עצמן לידי הספק ומורין היתר לעצמן, החמיר עליהן הכתוב להביא אשם בכסף שקלים, כדי שיזהרו בעצמן. (כד) מכל אשר ישבע עליו – להביא תשומת יד, דלא אדכרוה בפסוק של מעלה. ורבותינו פירשו (בבלי ב״מ מ״ח.) למה לא אהדריה בהדיא. (סיום) חסלת ויקרא.

Moreh Nevukhim 3:46מורה נבוכים ג׳:מ״ו

THE precepts of the eleventh class are enumerated in the Section on Divine Service (Sefer ‘abodah) and the Section on Sacrifices (Sefer ha-ḳorbanot). We have described their use in general terms (chap. xxxii.). I will now proceed to give the reason of each precept separately. Scripture tells us, according to the Version of Onkelos, that the Egyptians worshipped Aries, and therefore abstained from killing sheep, and held shepherds in contempt. Comp. "Behold we shall sacrifice the abomination of the Egyptians," etc. (Exod. 8:26); "For every shepherd is an abomination to the Egyptians" (Gen. 46:34). Some sects among the Sabeans worshipped demons, and imagined that these assumed the form of goats, and called them therefore "goats" [se‘irim]. This worship was widespread. Comp. "And they shall no more offer their sacrifices unto demons, after whom they have gone a whoring" (Lev. 17:7). For this reason those sects abstained from eating goats' flesh. Most idolaters objected to killing cattle, holding this species of animals in great estimation. Therefore the people of Hodu [Indians] up to this day do not slaughter cattle even in those countries where other animals are slaughtered. In order to eradicate these false principles, the Law commands us to offer sacrifices only of these three kinds: "Ye shall bring your offering of the cattle [viz.], of the herd and of the flock" (Lev. 1:2). Thus the very act which is considered by the heathen as the greatest crime, is the means of approaching God, and obtaining His pardon for our sins. In this manner, evil principles, the diseases of the human soul, are cured by other principles which are diametrically opposite. This is also the reason why we were commanded to kill a lamb on Passover, and to sprinkle the blood thereof outside on the gates. We had to free ourselves of evil doctrines and to proclaim the opposite, viz., that the very act which was then considered as being the cause of death would be the cause of deliverance from death. Comp. "And the Lord will pass over the door, and will not suffer the destroyer to come unto your houses to suite you" (Exod. 12:23). Thus they were rewarded for performing openly a service every part of which was objected to by the idolaters. To the above reason for the exclusive selection of the three kinds of animals for sacrifices, we may add the following, namely, that these species are animals which can be got very easily, contrary to the practice of idolaters that sacrifice lions, bears, and wild beasts, as is stated in the book Tomtom. As, however, many could not afford to offer a beast, the Law commanded that birds also should be sacrificed, but only of those species which are found abundantly in Palestine, are suitable, and can easily be obtained, namely, turtledoves and pigeons. Those who are too poor to offer a bird, may bring bread of any of the kinds then in use: baked in the oven, baked in a pan, or in a frying-pan. If the baking of the bread is too much trouble for a person, he may bring flour. All this concerns only those who desire to sacrifice; for we are distinctly told that the omission of the sacrificial service on our part will not be reckoned to us a sin: "If thou shalt forbear to vow, it shall be no sin in thee" (Deut. 23:22). The idolaters did not offer any other bread but leavened, and chose sweet things for their sacrifices, which they seasoned with honey, as is fully described in the books which I named before: but salt is not mentioned in any of their sacrifices. Our Law therefore forbade us to offer leaven or honey, and commanded us to have salt in every sacrifice: "With all thine offerings thou shalt offer salt" (Lev. 2:13). It is further ordained that the offerings must all be perfect and in the best condition, in order that no one should slight the offering or treat with contempt that which is offered to God's name: "Offer it now unto thy governor; will he be pleased with thee?" (Mal. 1:8). This is the reason why no animal could be brought that was not yet seven days old (Lev. 22:26); it is imperfect and contemptible, like an untimely birth. Because of their degraded character it was prohibited to bring "the hire of a harlot and the price of a dog" (Deut. 23:18) into the Sanctuary. In order to bring the offering in the beat condition, we choose the old of the turtle-doves and the young of the pigeons, the old pigeons being less agreeable. The oblation must likewise be mingled with oil, and must be of fine flour (Lev. 2:1), for in this condition it is good and pleasant. Frankincense is prescribed (ibid.) because its fumes are good in places filled with the odour of burnt flesh. The burnt-offering was flayed (Lev. 1:16), and its inwards and legs, although they were entirely burnt, had to be previously washed (ibid. ver. 9), in order that due respect should be shown to the sacrifice, and it should not appear despicable and contemptible. This object is constantly kept in view, and is often taught, "Ye say, The table of the Lord is polluted; and the fruit thereof, even his meat, is contemptible" (Mal. 1:12). For the same reason no body uncircumcised, or unclean (Lev. 22:4), was allowed to partake of any offering; nor could any offering be eaten that had become unclean (Lev. 7:19), or was left till after a certain time (ibid. 7:15-17), or concerning which an illegal intention had been conceived; and it had also to be consumed in a particular place. Of the burnt-offering, which is entirely devoted to God, nothing at all was eaten. Those sacrifices which are brought for a sin, viz., sin-offering and guilt-offering, must be eaten within the court of the Sanctuary (‘azarah), and only on the day of their slaughtering and the night following, whilst peace-offerings, which are next in sanctity, being sacrifices of the second degree, may be eaten in the whole of Jerusalem, on the day they have been offered and on the following day, but not later. After that time the sacrifices would become spoiled, and be unfit for food. In order that we may respect the sacrifices and all that is devoted to the name of God, we are told that whosoever takes part of a holy thing for common use has committed a trespass, must bring a sin-offering, and restore what he has taken with an addition of the fifth part of its value, although he may have committed the trespass in ignorance. For the same reason animals reserved for holy purposes must not be employed in work; nor is the shearing of such animals permitted (Deut. 15:19). The law concerning the change of a sacrifice must be considered as a preventive; for if it were permitted to substitute a good animal for a bad one, people would substitute a bad animal for a good one, and say that it was better than the original; it was therefore the rule that, if any such change had taken place, both the "original sacrifice and the exchange thereof should be holy" (Lev. 27:9). When a person redeems a thing devoted by him to the Sanctuary, he must likewise add one-fifth (Lev. 27:13, 15); the reason for this is plain. Man is usually selfish, and is naturally inclined to keep and save his property. He would therefore not take the necessary trouble in the interest of the Sanctuary: he would not expose his property sufficiently to the sight of the valuer, and its true value would not be fixed. Therefore the owner had to add one-fifth, whilst a stranger paid only the exact value. These rules were laid down in order that people should not despise that with which the name of God is connected, and which serves as a means of approaching God. The oblation of the priest was entirely burnt (Lev. 6:16), because the priest offered up his oblation by himself, and if he were to offer it, and at the same time to eat it, it would appear as if he had not performed any service. For nothing was offered upon the altar of the ordinary oblations of any person except the frankincense and a handful of the flour or cake; and if, in addition to the fact that the offering was small, he who offered it were himself to eat it, nothing of a sacrificial service would be noticed. It is therefore entirely burnt (Lev. 6:16). The reason of the particular laws concerning the Passover lamb is clear. It was eaten roasted by fire (Exod. 12:8-9) in one house, and without breaking the bones thereof (ibid. ver. 46). In the same way as the Israelites were commanded to eat unleavened bread, because they could prepare it hastily, so they were commanded, for the sake of haste, to roast the lamb, because there was not sufficient time to boil it, or to prepare other food; even the delay caused by breaking the bones and to extract their marrow was prohibited the one principle is laid down for all these rules, "Ye shall eat it in haste" (Exod. 12:11). But when haste is necessary the bones cannot be broken, nor parts of it sent from house to house; for the company could not wait with their meal till he returned. Such things would lead to laxity and delay, whilst the object of these rules was to make a show of the hurry and haste, in order that none should be too late to leave Egypt with the main body of the people, and be thus exposed to the attacks and the evil [designs of the enemy]. These temporary commandments were then made permanent, in order that we may remember what was done in those days. "And thou shalt keep this ordinance in his season from year to year" (Exod. 13:10). Each Passover lamb was only eaten by those who had previously agreed to consume it together, in order that people should be anxious to procure it, and should not rely on friends, relations, or on chance, without themselves taking any trouble about it before Passover. The reason of the prohibition that the uncircumcised should not eat of it (Exod. 12:48) is explained by our Sages as follows:--The Israelites neglected circumcision during their long stay in Egypt, in order to make themselves appear like the Egyptians. When God gave them the commandment of the Passover, and ordered that no one should kill the Passover lamb unless he, his sons, and all the male persons in his household were circumcised, that only "then he could come near and keep it" (ibid. 12:48), all performed this commandment, and the number of the circumcised being large the blood of the Passover and that of the circumcision flowed together. The Prophet Ezekiel (xvi. 6), referring to this event, says, "When I saw thee sprinkled with thine own blood I said unto thee, Live because of thy [two kinds of ] blood, "i.e., because of the blood of the Passover and that of the circumcision. Although blood was very unclean in the eyes of the Sabeans, they nevertheless partook of it, because they thought it was the food of the spirits; by eating it man has something in common with the spirits, which join him and tell him future events, according to the notion which people generally have of spirits. There were, however, people who objected to eating blood, as a thing naturally disliked by man; they killed a beast, received the blood in a vessel or in a pot, and ate of the flesh of that beast, whilst sitting round the blood. They imagined that in this manner the spirits would come to partake of the blood which was their food, whilst the idolaters were eating the flesh: that love, brotherhood, and friendship with the spirits were established, because they dined with the latter at one place and at the same time; that the spirits would appear to them in dreams, inform them of coming events, and be favourable to them. Such ideas people liked and accepted in those days; they were general, and their correctness was not doubted by any one of the common people. The Law, which is perfect in the eyes of those who know it, and seeks to cure mankind of these lasting diseases, forbade the eating of blood, and emphasized the prohibition exactly in the same terms as it emphasizes idolatry: "I will set my face against that soul that eateth blood" (Lev. 17:10). The same language is employed in reference to him "who giveth of his seed unto Molech"; "then I will set my face against that man" (ibid. 20:5). There is, besides idolatry and eating blood, no other sin in reference to which these words are used. For the eating of blood leads to a kind of idolatry, to the worship of spirits. Our Law declared the blood as pure, and made it the means of purifying other objects by its touch. "And thou shalt take of the blood . . . and sprinkle it upon Aaron, and upon his garments, and upon his sons, and upon the garments of his sons with him. And he shall be hallowed, and his garments, and his sons," etc. (Exod. 29:21). Furthermore, the blood was sprinkled upon the altar, and in the whole service it was insisted upon pouring it out, and not upon collecting it. Comp. "And he shall pour out all the blood at the bottom of the altar" (Lev. 4:18); "And the blood of thy sacrifices shall be poured out upon the altar of the Lord thy God" (Deut. 12:27). Also the blood of those beasts that were killed for common use, and not for sacrifices, must be poured out, "Thou shalt pour it upon the earth as water" (ibid. ver. 24). We are not allowed to gather and have a meal round the blood, "You shall not eat round the blood" (Lev. 19:26). As the Israelites were inclined to continue their rebellious conduct, to follow the doctrines in which they had been brought up, and which were then general, and to assemble round the blood in order to eat there and to meet the spirits, God forbade the Israelites to eat ordinary meat during their stay in the wilderness: they could only partake of the meat of peace-offerings. The reason of this precept is distinctly stated, viz., that the blood shall be poured out upon the altar, and the people do not assemble round about. Comp. "To the end that the children of Israel may bring their sacrifices, which they offer in the open field, even that they may bring them unto the Lord. . . . And the priest shall sprinkle the blood upon the altar, . . . and they shall no more offer their sacrifices unto the spirits" (Lev. 17:5-7). Now there remained to provide for the slaughtering of the beasts of the field and birds, because those beasts were never sacrificed, and birds did never serve as peace-offerings (Lev. iii.). The commandment was therefore given that whenever a beast or a bird that may be eaten is killed, the blood thereof must be covered with earth (Lev. 17:13), in order that the people should not assemble round the blood for the purpose of eating there. The object was thus fully gained to break the connexion between these fools and their spirits. This belief flourished about the time of our Teacher Moses. People were attracted and misled by it. We find it in the Song of Moses (Deut. xxxii.): "They sacrificed unto spirits, not to God" (ibid. 17). According to the explanation of our Sages, the words lo eloha imply the following idea: They have not only not left off worshipping things in existence; they even worship imaginary things. This is expressed in Sifri as follows: "It is not enough for them to worship the sun, the moon, the stars; they even worship their babuah. The word babuah signifies "shadow." Let us now return to our subject. The prohibition of slaughtering cattle for common use applied only to the wilderness, because as regards the "spirits" it was then the general belief that they dwelt in deserts, that there they spoke and were visible, whilst in towns and in cultivated land they did not appear. In accordance with this belief those inhabitants of a town who wanted to perform any of those stupid practices, left the town and went to woods and waste places. The use of cattle for common food was therefore allowed when the Israelites entered Palestine. Besides, there were great hopes that the disease would become weakened, and the followers of the doctrines would decrease. Furthermore, it was almost impossible that every one who wanted to eat meat should come to Jerusalem. For these reasons the above restriction was limited to the stay of the Israelites in the wilderness. The greater the sin which a person had committed, the lower was the species from which the sin-offering was brought. The offering for worshipping idols in ignorance was only a she-goat, whilst for other sins an ordinary person brought either a ewe-lamb or a she-goat (Lev. 4:27-35), the females bring, as a rule, in every species, inferior to the males. There is no greater sin than idolatry, and also no inferior species than a she-goat. The offering of a king for sins committed ignorantly was a he-goat (ibid. vers. 22-26), as a mark of distinction. The high priest and the Synhedrion, who only gave a wrong decision in ignorance, but have not actually committed a sin, brought a bull for their sin-offering (ibid. ver. 3-21), or a he-goat, when the decision referred to idolatry (Num. 15:27-26). The sins for which guilt-offerings were brought were not as bad as transgressions that required a sin-offering. The guilt-offering was therefore a ram, or a lamb, so that the species as well as the sex were superior in this latter case, for the guilt-offering was a male sheep. For the same reason we see the burnt-offering, which was entirely burnt upon the altar, was selected from the superior sex; for only male animals were admitted as burnt-offerings. It is in accordance with the same principle that luxury and incense were absent from the oblations of a sinner (Lev. v.11), and of a sotah, i.e., a woman suspected of adultery (Num. 5:15). In these cases the oil and the frankincense were not added: this luxury was absent, because the persons that brought the oblation were not good and proper in their deeds, and they are, as it were, to be reminded by their offerings that they ought to repent; as if they were told, "Your offering is without any ornamental addition on account of the wickedness of your deeds." As the sotah acted more disgracefully than any person who sins in ignorance, her offering consisted of the lowest kind, viz., of barley flour (ibid.). Thus the reasons of all these particular laws are well connected, and show that the precepts are wonderful in their significance. Our Sages say that the offering for the eighth day of dedication was "a calf, a young bullock, for a sin-offering" (Lev. 11:2), in order to atone for the sin of the Israelites in making a golden calf. The sin-offering, which was brought on the Day of Atonement (ibid. 16:3), was likewise explained as being an atonement for that sin. From this argument of our Sages I deduce that he-goats were always brought as sin-offerings, by individual persons and also by the whole congregation, viz., on the Festivals, New-moon, Day of Atonement, and for idolatry, because most of the transgressions and sins of the Israelites were sacrifices to spirits (se‘irim, lit., goats), as is clearly stated, "They shall no more offer their sacrifices unto spirits" (Lev. 17:7). Our Sages, however, explained the fact that goats were always the sin-offerings of the congregation, as an allusion to the sin of the whole congregation of Israel: for in the account of the selling of the pious Joseph we read, "And they killed a kid of the goats" (Gen. 37:31). Do not consider this as a weak argument; for it is the object of all these ceremonies to impress on the mind of every sinner and transgressor the necessity of continually remembering and mentioning his sins. Thus the Psalmist says, "And my sin is ever before me" (Ps. 51:3). The above-mentioned sin-offerings further show us that when we commit a sin, we, our children, and the children of our children, require atonement for that sin by some kind of service analogous to the sin committed. If a person has sinned in respect to property he must liberally spend his property in the service of God; if he indulged in sinful bodily enjoyments he must weary his body and trouble it by a service of privation and fasting, and rising early before daybreak. If he went astray in respect to his moral conduct he must oppose his failings by keeping to the opposite extreme, as we have pointed out in Mishneh-torah Hilkot De‘ot (chap. ii.) et passim. If his intellectual faculties have been concerned in the sin, if he has believed something false on account of the insufficiency of his intellect, and his neglect of research and proper study, he must remedy his fault by turning his thoughts entirely away from worldly affairs, and directing them exclusively to intellectual exercise, and by carefully reflecting on that which ought to form the subject of his belief. Comp. "And my heart hath been secretly enticed, but my hand touched my mouth" (Job 31:27). These words express figuratively the lesson that we should pause and stop at that which appears doubtful, as has been pointed out by us in the beginning of this treatise. The same we notice in the case of Aaron. He had his share in the sin of the golden calf, and therefore a bullock and a calf were brought by him and his successors as an offering. Similarly, the sin connected with a kid of goats was atoned for by a kid of goats. When this theory has been well established in the minds of the people, they must certainly be led by it to consider disobedience to God as a disgraceful thing. Every one will then be careful that he should not sin, and require a protracted and burdensome atonement; he will be afraid he might not be able to complete it, and will therefore altogether abstain from sinning, and avoid it. This object [of the laws under discussion] is very clear, and note it likewise. I will here call your attention to a very remarkable thing, although it does not seem at first thought to belong to our subject. It is only the goat brought on New-moon as a sin-offering that the law calls "a sin-offering unto the Lord" (Num. 28:15). The sin-offerings brought on the three festivals (ibid. vers. 22, 30; 29:5, 11, etc.) are not called so, nor are any other sin-offerings. The reason thereof is, according to my opinion, undoubtedly this: The additional offerings brought by the congregation at certain periods were all burnt-offerings; only "one kid of goats to make an atonement" was offered on every one of these exceptional days. The latter was eaten [by the priests], whilst the burnt-offerings were entirely consumed by fire, and are called "an offering made by fire unto the Lord." The phrases "a sin-offering unto the Lord" and "a peace-offering unto the Lord" do not occur in the law, because these were eaten by man; but even those sin-offerings that were entirely burnt (Lev. 4:12, 21) cannot be called "an offering made by fire unto the Lord," as will be explained in the course of this chapter. It is therefore impossible that the goats which are eaten [by the priests], and are not entirely burnt, should be called "sin-offerings unto the Lord." But as it was found that the kid offered on New-moon might be mistaken as an offering brought to the moon, in the manner of the Egyptians, who sacrificed to the moon on the days of New-moon, it was distinctly stated that this goat is offered in obedience to God's command, and not in honour of the moon. This fear did not apply to the sin-offerings on the Festivals, nor to any other sin-offering, because they were not offered on the days of New-moon, or on any other day marked out by Nature, but on such days as were selected by the Divine Will. Not so the days of New-moon: they are not fixed by the Law [but by Nature]. On the New-moon the idolaters sacrificed to the moon, in the same manner as they sacrificed to the sun when it rose and set in certain particular degrees. This is described in the works [mentioned above]. On this account the extraordinary phrase "A sin-offering unto the Lord" is exceptionally introduced in reference to the goat brought on New-moon, in order to remove the idolatrous ideas that were still lingering in the sorely diseased hearts. Note this exception likewise. A sin-offering which is brought in the hope to atone for one or more great sins, as, e.g., the sin-offering [of the Synhedrion or the high-priest] for a sin committed in ignorance, and the like, are not burnt upon the altar, but without the camp; upon the altar only the burnt-offering, and the like, are burnt, wherefore it was called the altar of the burnt-offering. The burning of the holocaust, and of every "memorial," is called "a sweet savour unto the Lord"; and so it undoubtedly is, since it serves to remove idolatrous doctrines from our hearts, as we have shown. But the burning of these sin-offerings is a symbol that the sin [for which the offering is brought] is utterly removed and destroyed, like the body that is being burnt; of the sinful seed no trace shall remain, as no trace is left of the sin-offering, which is entirely destroyed by fire: the smoke thereof is not "a sweet savour unto the Lord," but, on the contrary, a smoke despised and abhorred. For this reason the burning took place without the camp. Similarly we notice that the oblations of a sotah is called "an offering of memorial, bringing iniquity to remembrance" (Num. 5:15); it is not a pleasing thing [to the Lord]. The goat [of the Day of Atonement] that was sent [into the wilderness] (Lev. 16:20, seq.) served as an atonement for all serious transgressions more than any other sin-offering of the congregation. As it thus seemed to carry off all sins, it was not accepted as an ordinary sacrifice to be slaughtered, burnt, or even brought near the Sanctuary; it was removed as far as possible, and sent forth into a waste, uncultivated, uninhabited land. There is no doubt that sins cannot be carried like a burden, and taken off the shoulder of one being to be laid on that of another being. But these ceremonies are of a symbolic character, and serve to impress men with a certain idea, and to induce them to repent; as if to say, we have freed ourselves of our previous deeds, have cast them behind our backs, and removed them from us as far as possible. As regards the offering of wine (Num. 15:5, seq.), I am at a loss to find a reason why God commanded it, since idolaters brought wine as an offering. But though I am unable to give a reason, another person suggested the following one: Meat is the best nourishment for the appetitive faculty, the source of which is the liver; wine supports best the vital faculty, whose centre is the heart: music is most agreeable to the psychic faculty, the source of which is in the brain. Each one of our faculties approaches God with that which it likes best. Thus the sacrifice consists of meat, wine, and music. The use of keeping festivals is plain. Man derives benefit from such assemblies: the emotions produced renew the attachment to religion; they lead to friendly and social intercourse among the people. This is especially the object of the commandment to gather the people together on the Feast of Tabernacles, as is plainly stated: "that they may hear, and that they may learn and fear the Lord" (Deut. 31:12). The same is the object of the rule that the money for the second tithe must be spent by all in one place (ibid. 14:22-26), as we have explained (chap. xxxix. p. 184). The fruit of trees in their fourth year, and the tithe of the cattle, had to be brought to Jerusalem. There would therefore be in Jerusalem the meat of the tithes, the wine of the fruit of the fourth year, and the money of the second tithe. Plenty of food would always be found there. Nothing of the above things could be sold; nothing could be set aside for another year; the Law orders that they should be brought "year by year" (Deut. 14:22); the owner was thus compelled to spend part of them in charity. As regards the Festivals it is especially enjoined: "And thou shalt rejoice in thy feast, thou, and thy son, and thy daughter, and thy man-servant, and thy maid-servant, and the Levite, the stranger, and the fatherless, and the widow" (ibid. 16:14). We have thus explained the reason of every law belonging to this class, and even many details of the laws.

ה׳מצוות׳ אשר כלל אותם הכלל העשתי עשר הם אשר ספרנום בשאר ״ספר עבודה וב״ספר קרבנות״. וכבר זכרנו תועלתם בכלל; ועתה אתחיל לתת טעם כל אחת ואחת לפי השגתי: ואומר כבר אמרה ה׳תורה׳ כפי מה שפרש אונקלוס שהמצרים היו עובדים מזל טלה ומפני זה היו אוסרים לשחוט הצאן והיו מואסים רועי צאן - אמר ״הן נזבח את תועבת מצרים״ ואמר ״כי תועבת מצרים כל רועה צאן״. וכן היו כיתות מן הצאבה עובדים לשדים והיו חושבים שהם ישובו בצורת העזים - ולזה היו קוראים לשדים ׳שעירים׳ - וכבר התפשט הדעת הזה מאד בימי ׳משה רבינו׳ ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳״. ולזה היו אוסרים הכיתות ההם גם כן אכילת העיזים; אכל שחיטת הבקר כמעט שהיו מואסים אותו רוב ׳עובדי עבודה זרה׳ וכולם היו מגדילים זה המין מאד. ולזה תמצא אנשי הודו עד היום לא ישחטו הבקר כלל ואפילו בארצות אשר ישחטו שאר ׳מיני בעלי חיים. ובעבור שימחה זכר אלו הדעות אשר אינם אמיתיות צוינו להקריב אלו השלושה מינים לבד מן הבהמה ״מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם״ עד שיהיה המעשה אשר חשבוהו תכלית המרי בו יתקרבו אל האלוה ובמעשה ההוא יכופרו העוונות. וכן מרפאים הדעות הרעות אשר הם חליי הנפש האנושית בהפך אשר בקצה האחר. ומפני זאת הכונה בעצמה צוינו לשחוט ׳כבש הפסח׳ ולהזות דמו ב׳מצרים׳ על השערים מחוץ - לנקות עצמנו מן הדעות ההם ולפרסם שכנגדם ולהביא להאמין שהמעשה אשר תחשבו בו שהוא סיבה ממיתה הוא המציל מן המות ״ופסח יי על הפתח ולא יתן המשחית לבוא אל בתיכם לנגוף״ - גמול פרסום העבודה בעשות כל מה שהיו מרחיקים אותו ׳עובדי עבודה זרה׳. זהו הטעם בבחירת השלושה מינים האלה לבד לקרבן - מחובר אל היות אלו השלושה מינים גם כן נמצאים מאד ולא כמעשה ׳עובדי עבודה זרה׳ שהיו מקריבים האריות והדובים והבהמות המדבריות - כמו שזכר בטומטום: ומפני שרוב בני האדם לא היו יכולים להקריב ׳בהמה׳ צוה להקריב קרבן גם כן ממין העוף מן הנמצא בארץ ישראל יותר ומן הנאה והקל למצאו - והם ׳תורים ובני יונה׳. ומי שלא תמצא ידו די העוף יקריב לחם עשוי באי זה מין שיהיה ממעשה הלחם המפורסם בזמנים ההם אם ׳מאפה תנור׳ או ׳מאפה מחבת׳ או ׳מאפה מרחשת׳; ומי שיכבד עליו הלחם האפוי יקריב סולת - וזה כולו למי שירצה. ואחר כן באר לנו שזה המין מן העבודה - רצוני לומר הקרבנות - אם לא נעשהו כלל אין חטא עלינו כלל - אמר ״כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא״: ומפני ש׳עובדי עבודה זרה׳ לא היו מקריבים לחם אלא שאור והיו בוחרים להקריב הענינים המתוקים ומלחלחים קרבניהם בדבש - כמו שהוא מפורסם בספרים אשר סיפרתי לך; וכן לא תמצא בדבר מקרבנותם מלח - מפני זה הזהיר האלוה מהקריב ״כל שאור וכל דבש״ וציוה בהתמדת המלח ״על כל קרבנך תקריב מלח״: וציוה להיות הקרבנות כולם ׳תמימים׳ על הטוב שבעניניהם - שלא יבוא להקל ב׳קרבן׳ ולבזות במה שיקריבו לשמו ית׳ - כמו שאמר ״הקריבהו נא לפחתך - הירצך או הישא פניך?״ - ולזה הטעם גם כן הזהיר מהקריב מה שלא ישלמו לו שבעת ימים להיותו חסר במינו והיותו נמאס מפני שהוא כנפל. - והוא הטעם באיסור ׳אתנן זונה ומחיר כלב׳ לפחיתות שניהם. - והוא הטעם בהקרבת הגדול מן התורים ואפרוחי יונים כי זהו הטוב שבהם מפני שהגדול שביונים אין בו ערבות. - והוא הטעם בהיות ה׳מנחות׳ בלולות בשמן ומן הסולת כי זה - השלם והערב. ונבחרה הלבונה לטוב ריח עשנה במקומות אשר בהם ריח הבשר הנשרף: ומפני הגדלת ה׳קרבן׳ ושלא יהיה נמאס ונבזה ציוה להפשיט ה׳עולה׳ ולרחוץ הקרב והכרעים אף על פי שכולם נשרפים. ותמצא זאת הכונה ישמרה תמיד ויזהיר ממנה ״באמרכם שולחן יי מגואל הוא וניבו נבזה אכלו״. - והוא הטעם גם כן שלא יאכל ה׳קרבן׳ ׳ערל׳ ולא ׳טמא׳; ולא יאכל אחר שנטמא ולא יאכל ׳לאחר זמנו׳ ולא כשיחשב עליו מחשבה רעה; ושיאכל במקום מיוחד. אבל ה׳עולה׳ שהיא כולה לה׳ לא תאכל כלל. ומה שיקריב בשביל החטא - והוא ה׳חטאת׳ וה׳אשם׳ - יאכל ׳בעזרה׳ וביום שחיטתו ולילו לבד. אבל ה׳שלמים׳ אשר הם למטה מהם - והם ׳קדשים קלים׳ - יאכלו בכל ירושלים לבד ויאכלו ממחרת היום לא אחר כך - מפני שאחר כך יקבלו זהמה ויפסדו: ומפני הגדלת ה׳קרבן׳ וכל מה שהוא מיוחד לשמו ית׳ חייב עלינו שכל מי ש׳נהנה מן ההקדש׳ ׳מעל׳ וצריך ׳כפרה ותוספת חומש׳ אף על פי שהוא ׳שוגג׳: וכן אין מותרת ׳עבודה בקדשים׳ ולא ׳גיזתם׳ מפני הגדלת ה׳קרבן׳. - ועל צד הסיג חויב דין ה׳תמורה׳ כי אילו היה מותר להמר הרע בטוב היה ממר הטוב ברע ויאמר שזה יותר טוב - על כן נגזר בו ״והיה הוא ותמורתו יהיה קודש״ אבל מה שצוונו בו מהיות הפודה דבר מ׳קדשיו׳ ׳מוסיף חומש׳ - טעמו מבואר כי ״אדם קרוב אצל עצמו״ וטבעו לעולם לנטות אל הכלות ולחוס על ממונות ולא היה מדקדק בדמי ה׳קודש׳ ולא היה מראה אותו בכל הצריך עד שיעמוד על אמיתת דמיו - על כן חיבו להוסיף עד שימכר לזולתו בשויו; כל זה - כדי שלא יבזוהו מה שנקרא בשמו ית׳ ומה שיתקרב אליו בו: אבל טעם שרפת ׳מנחת כהן׳ - מפני שכל ׳כהן׳ יש לו להקריב קרבנו בעצמו ויהיה אם כן מביא ׳מנחה׳ ואוכל אותה הוא בעצמו וכאילו לא עשה דבר כי כל ׳מנחת יחיד׳ לא היה קרב ממנה אלא ׳לבונתה וקומץ׳ ולא די מיעוט זה ה׳קרבן׳ אלא שיאכלנו מי שהביאו ולא יראה אם כן עבודה כלל - מפני זה היא נשרפת: אמנם החוקים המיוחדים ב׳פסח׳ והוא שיאכל ׳צלי אש׳ לבד ו׳בבית אחד׳ ״ועצם לא תשברו בו״ - כל אלו טעמם מבואר כי כמו שהמצה מפני החיפזון כן הצלי מפני החיפזון - שלא היה שם פנאי לעשות תבשיל ולתקן מאכלים; ואפילו להתאחר לשבור עצמותיו ולהוציא מה שבהם נאסר - כי כבר זכר עיקר הענין בכל אלה והוא אמרו ״ואכלתם אותו בחפזון״ ואין עם החפזון פנאי לשבר עצמות ולא לשלוח ממנו מבית לבית ולהמתין השליח עד שישוב - שאלו כולם מעשי ההתרשלות והפנאי. והכונה היתה - להאות החפזון והמהירות כדי שלא יתאחר אחד מהם ולא יוכל לצאת עם המון העם ויוכלו להזיקו ולהתנכל לו. וצוה לעשות הענינים ההם לנצח לזכרון איך היה הענין - כמו שאמר ״ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה״. - אבל היותו ״אינו נאכל אלא למנוייו״ הוא - לזרז ללקחו ושלא ישען כל אחד על קרובו ועל אוהבו ועל מי שנזדמן ולא ירגיש בו מתחלת הזמן - ואמנם היותו אסור ל׳ערלים׳ כבר בארוהו ה׳חכמים ז״ל׳ שאמרו הם בטלו ׳מצות מילה׳ כשארך עמדם במצרים להדמות למצריים וכאשר צווה במצות ה׳פסח׳ והותנה בו שלא ישחט אלא אחר ׳מילת עצמו ובניו ובני ביתו׳ ואז ״יקרב לעשותו״ - מלו כולם והיה ׳דם מילה׳ מתערב ב׳דם הפסח׳ לרוב הנמולים - כמו שזכרו; ואל זה רמז באמרו ״׳מתבוססת בדמיך׳ - דם הפסח ודם המילה״: ודע - כי הדם היה טמא מאד בעיני הצאבה ועם זה היו אוכלים אותו מפני שהיו חושבים שהוא מזו השדים וכשאכל אותו מי שאכלו כבר השתתף עם השדים. ויבואוהו ויודיעוהו העתידות כמו שידמו ההמון ממעשי השדים. והיו שם אנשים שהיה קשה בעיניהם אכילת הדם כי הוא דבר שימאסהו טבע האדם והיו שוחטים בהמה ומקבלים דמה בכלי או בחפירה ואוכלים בשר השחיטה ההיא סביב דמה - והיו מדמים במעשה ההוא שהשדים יאכלו הדם אשר הוא מזונם והם יאכלו הבשר; ובזה תהיה האהבה והאחוה והרעות להם בעבור שאכלו כולם על שולחן אחד ובמושב אחד - ויבואו להם השדים ההם לפי מחשבתם בחלום ויגידו להם העתידות ויועילו להם. אלו כולם דעות שהיו נמשכים אחריהם בזמנים ההם ובוחרים אותם והיו מפורסמות לא היה ספק לאחד מן ההמון באמיתתם. ובאה התורה השלמה ליודעיה - להסיר אלו החליים הנאמנים ואסרה אכילת הדם; ועשתה חיזוק באיסורו כמו שעשתה ב׳עבודה זרה׳ בשוה - אמר ית׳ ״ונתתי פני בנפש האוכלת את הדם וגו׳״ - כמו שאמר ב׳נותן מזרעו למולך׳ ״ונתתי את פני בנפש ההיא וגו׳״. ולא בא זה הלשון ב׳מצוה׳ שלישית מלבד ׳עבודה זרה׳ ו׳אכילת דם׳ - שאכילתו היתה מביאה למין ממיני ׳עבודה זרה׳ והיא עבודת השדים. וטיהרה הדם ושמה אותו מטהר מי שיגע בו ״והזית על אהרן ועל בגדיו וגו׳ וקדש הוא ובגדיו״. וצותה להזותו על ה׳מזבח׳ ושמה העבודה כולה - לשפכו שם לא לאספו - ואמר ״ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר״; ושם ישפך - כמו שאמר ״ואת כל הדם ישפוך״ ואמר ״ודם זבחיך ישפך על מזבח יי אלוקיך״. וציוה לשפוך דם כל בהמה שתשחט אף על פי שאינה ׳קרבן׳ - אמר ״על הארץ תשפכנו כמים״. ואחר כן הזהיר מלהתקבץ סביבו ולאכול שם ואמר ״לא תאכלו על הדם״. וכאשר התמיד מרים ונמשכו אחרי המפורסם אשר גדלו עליו מהתחבר אל השדים באכלם סביב הדם ציוה ית׳ שלא יאכל ׳בשר תאוה׳ ב׳מדבר׳ כלל אבל יהיה הכל ׳שלמים׳; ובאר לנו סיבתו כדי שישפך הדם על המזבח ולא יתקבצו סביבו - ואמר ״למען אשר יביאו בני ישראל וגו׳ ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו׳״. אבל נשאר ענין ׳החיה׳ וה׳עוף מפני שלא יבוא ׳קרבן׳ מ׳חיה׳ כלל ולא יקרב ׳עוף׳ ׳שלמים׳; וציוה ית׳ אחר זה שכל ׳חיה ועוף׳ שמותר לאכלם כשישחט יכוסה דמו בעפר - עד שלא יתקבצו עליו לאכול סביביו. ונשלמה הכונה ׳להפר האחוה׳ בין מי שאחזם שד באמת ובין שדיהם: ודע שזמן זאת האמונה היה קרוב לימי משה רבינו והיו בני אדם נמשכים אחריה מאד ונסתים בה - תמצא זה כתוב ב״שירת האזינו״ ״יזבחו לשדים לא אלוה אלוקים לא ידעום וגו׳״; וכבר בארו ה׳חכמים׳ ענין אמרו ׳לא אלוקי׳ - אמרו שהם לא פסקו מעבודת דברים נמצאים עד שעבדו דמיונות - לשון ״ספרי״ ״לא דין שהם עובדים חמה ולבנה כוכבים ומזלות אלא שעבדו בבואה שלהם״ - ו׳בבואה׳ הוא שם הצל: ונשוב אל מה שאנחנו בו. - דע שלא נאסר ׳בשר תאוה׳ אלא ב׳מדבר׳ לבד. כי מן הדעות ההם המפורסמות - שהשדים שוכנים במדברות ושם ידברו ויראו ואמנם במדינות ובישוב אינם נראים - עד שמי שירצה מאנשי המדינות לעשות דבר מאלו השגעונות יצא מן המדינה ליערות ולמקומות שאינם מיושבים. ולזה הותר ׳בשר תאוה׳ אחר שנכנסו לארץ. ועוד שתגבורת החלי ההוא תמעט בלא ספק וימעטו הנמשכים אחר הדעות ההם גם כן. ועוד שהיה כבד מאד קרוב לנמנע ויבוא כל מי שירצה לאכול ׳בשר בהמה׳ ל׳ירושלים׳ ומפני אלו הטעמים לא אסר ׳בשר תאוה׳ אלא ב׳מדבר׳: ודע שכל מה שהיה החטא יותר גדול היה קרבנו ממין פחות יותר. ומפני זה היה ׳שגגת עבודה זרה׳ ׳שעירה׳ לבד ושאר ׳חטאת יחיד׳ - ׳כשבה׳ או ׳שעירה׳ כי הנקבה היא פחותה מן הזכר מן כל מין - ואין חטא יותר גדול מ׳עבודה זרה׳ ואין חלק מין יותר פחות מ׳שעירה׳. ולהגדיל מעלת המלך היה ׳קרבן שגגתו׳ - ׳שעיר׳. אבל ׳כהן גדול׳ ו׳צבור׳ - אין ׳שגגתם׳ מעשה חמור אך היא הוראה; ומפני זה הובדל ׳קרבנם׳ ב׳פרים׳ וב׳עבודה זרה׳ - ב׳שעירים׳. - וכאשר היו החטאים שמקריבים בעבורם ׳אשם׳ למטה מן החטאים שמקריבים בעבורם ׳חטאת׳ היה ׳קרבן אשם׳ - ׳איל או כבש מן הצאן׳ עלה מינו וחלק מינו בהיותו זכר מן הצאן. - הלא תראה ה׳עולה׳ מפני שהיא כולה כליל עלה חלק מינה ולא תהיה אלא זכר. ולפי זאת הכונה חיסר הנוי והריח הטוב מ׳מנחת חוטא ומנחת שוטה׳ מפני שהיא גם כן לחשד ׳חטא׳; והזהיר מהקריבה ב׳שמן ולבונה׳ - חיסר ממנה זה הנוי להיות מביאה בלתי טוב ונאה במעשיו וכאילו יעירהו זה לתשובה ושיאמר לו לגנות מעשיך היה קרבנך יותר חסר מכולם. וה׳שוטה׳ שמעשיה יותר מגונים מן ה׳שוגג׳ היה קרבנה מחומר יותר פחות שהוא ׳קמח שעורים׳. כבר נמשכו טעמי אלו החלקים כולם על סדר ועניינם נפלא מאד: וכבר זכרו ה׳חכמים׳ טעם היות ה׳קרבן ביום השמיני של מלואים׳ - ״עגל בן בקר לחטאת״ - ׳לכפר על מעשה העגל׳. וכן ׳חטאתו של יום הכפורים׳ - ״פר בן בקר לחטאת״ - ׳לכפר על מעשה העגל׳. ולפי זה הענין אשר זכרוהו יראה לי - שהטעם בהיות ה׳חטאות׳ כולם ׳ליחיד ולציבור׳ ׳שעירים׳ - רצוני לומר ׳שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים ושעירי יום הכיפורים ושעירי עבודה זרה - סיבת כל אלו אצלי היות רוב מרים וחטאתם אז בהקריבם ל׳שעירים׳ - כמו שבאר הכתוב ״ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זונים אחריהם״. אבל ה׳חכמים ז״ל׳ שמו טעם היות ׳כפרת צבור׳ לעולם ב׳שעירים׳ - בעבור שחטא ׳עדת ישראל׳ כולה היה ב׳שעיר׳ עיזים - רמז למכירת ׳יוסף הצדיק׳ שנאמר בענינו ״וישחטו שעיר עיזים וגו׳״. ולא יהיה זה הטעם חלוש בעיניך כי כונת כל אלו הפעולות - לישב בנפש כל חוטא וכל איש מרי שצריך לזכור ולהזכיר חטאו תמיד - כמו שאמר ״וחטאתי נגדי תמיד״; ושצריך כפרה על החטא ההוא הוא וזרעו וזרע זרעו בעבודה שתהיה ממין המרי ההוא - ארצה בזה שאם יהיה המרי בממון - יפזר ממונו בעבודה; ואם יהיה המרי בהנאות גופו - ייגע גופו ויטריחהו בעבודת העינוי והצום ולקום בלילות; ואם יהיה המרי במדה מן המדות - יעמוד כנגדה בהפך המדה ההיא - כמו שבארנו ב״הלכות דעות״ וזולתם; ואם יהיה המרי בעיון - רצוני לומר שיאמין דעת בלתי אמיתי לקוצר יד שכלו והתרשלו מן החקירה וההתיחד לעיון - יעמוד כנגדו בפנות מחשבתו מכל דבר בעניני העולם רק במושכל לבד ודקדק במה שצריך שיאמן באמת - כאמרו ״ויפת בסתר ליבי ותשק ידי לפי״ - והוא משל על ההפסק והעמידה אצל הספק - כמו שבארנו בתחילת זה המאמר. כמו שתראה מה שנעשה בארהן כאשר נכשל ב׳מעשה העגל׳ - היה קרבנו וקרבן כל מי שקם מזרעו תחתיו - ׳פר ועגל׳; וכאשר היה המרי ב׳שעיר עיזים׳ היתה העבודה ב׳שעיר עיזים׳. - וכאשר יתישבו אלו הענינים בנפש - יהיה מביא בלא ספק להיות המרי קשה בעיני האדם ויזהר ממנו - עד שלא יכשל אדם בו ויצטרך לכפרה ארוכה וטורח ואפשר שלא תשלם הכפרה - וישמר האדם בעבור זה מן החטא מתחילת הענין ויברח ממנו - וזאת תועלת מבוארת מאד. והעלה בידך זאת הכונה גם כן: והנה ראיתי להעירך הנה על כענין נפלא מאד ואף על פי שפשוטו יראה שאינו מענין המאמר - והוא אמרו ב׳שעיר חטאת ראש חודש׳ לבד ״חטאת ליי״ - מה שלא נאמר ב׳שעירי הרגלים׳ כולם ולא בזולתם מן ה׳חטאות׳. וטעמו מבואר אצלי מאד והוא שאלו ה׳קרבנות׳ אשר יקריבום ה׳ציבור׳ לפרקים - רצוני לומר ה׳מוספים׳ - הם כולם ׳עולות׳; ובכל יום ויום מהם ׳שעיר עיזים לחטאת׳ - והוא היה נאכל אבל ה׳עולות׳ כולם נשרפות ולזה באר בהם ״אשה ליי״ ולא אמר ׳חטאת ליי׳ ולא ׳שלמים ליי׳ מפני שהיו נאכלים - עד שה׳חטאות׳ שהיו נשרפות לא היו ראויים שיאמר בהם ׳אשה ליי׳ - כמו שאבאר טעמו בזה הפרק ולזה לא יצויר שיאמר ב׳שעירים׳ ׳חטאת ליי׳. בהיותם נאכלים לא נשרפים כולם. וכאשר חשש שידמו ב׳שעיר ראש חודש׳ שהוא קרבן ללבנה כמו שהיו עושים המצריים מהקריב ללבנה בראשי החדשים באר בו שזה - למצות האלוה לא ללבנה. ואין לחוש זה החשש ב׳שעירי הרגלים׳ ולא בזולתם אחר שהימים ההם אינם ראשי חדשים ואין להם סימן טבעי יבדילם אבל התורה נתנה אותם בהסכמה; אבל ראשי החדשים של לבנה אינם מהנחת התורה והאומות היו מקריבים בהם לירח כמו שהיו מקריבים לשמש בעת זריחתו ובעת בואו במעלות ידועות. - כמו שהתפרסם בספרים ההם. ומפני זה חידש הלשון בזה ה׳שעיר׳ ונאמר בו ׳ליי׳ להסיר המחשבות ההם הנתלות בלבבות ההם החולים חליים נאמנים. - ודע זאת הפליאה גם כן: ודע שכל ׳חטאת׳ שיאמן בו שהוא מכפר חטאים גדולים או חטא גדול כמו ׳חטאת העלם׳ וכיוצא בו הם נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳ לא על ה׳מזבח׳ - כי לא ישרף על ה׳מזבח׳ אלא ה׳עולה׳ והדומה לה; ומפני זה נקרא ״מזבח העולה״ כי שרפת ה׳עולה׳ - ׳ריח ניחוח׳; וכן כל ׳אזכרה׳ - ׳ריח ניחוח׳ וכן הוא בלא ספק - מפני שהוא להסיר דעות ׳עבודה זרה׳ - כמו שבארנו. אמנם שרפת אלו ה׳חטאות׳ הכונה בהם - שזה החטא כבר נמחה זכרו ונעדר כמו שנעדר זה הגוף הנשרף ולא נשאר מן המעשה ההוא זכר כמו שלא נשאר לזה ה׳חטאת׳ זכר אבל אבד בשרפה; ואין עשנם ׳ריח ניחוח ליי׳ אבל הפכו - רצוני לומר עשן נמאס ונתעב - ומפני זה נשרפים כולם ׳מחוץ למחנה׳. הלא תראה ׳מנחת שוטה׳ - מה נאמר בה? ״מנחת זכרון מזכרת עון״ - לא שהיא דבר מרצה: וכאשר היה ׳שעיר המשתלח׳ - לכפרת חטאים גדולים כולם עד שאין ׳חטאת ציבור׳ שיכפר מה שהוא מכפר וכאילו הוא נושא כל החטאים - מפני זה לא נרצה לזביחה ולא לשריפה ולא להקרבה כלל אלא הרחיקו תכלית ההרחקה ויושלך ל׳ארץ גזרה׳ - רצוני לומר שאין בה ישוב. ואין ספק לאדם שהחטאים אינם משאות שיעתקו מגב איש אחד לגב איש אחר אבל אלו המעשים כולם משלים להביא מורא בנפש עד שתתפעל לתשובה - כלומר שכל מה שקדם ממעשינו נקינו מהם והשלכנום אחרי גוינו והרחקנום תכלית ההרחקה: אבל הקרבת היין אני נבוך בו עד היום איך ציוה להקריבו וכבר היו ׳עובדי עבודה זרה׳ מקריבים אותו? ולא נראה לי בו טעם אבל זולתי נתן לי בו טעם שאמר כי הטוב שבדברים לכח התאוה אשר מבועה הכבד הוא הבשר; והטוב שבדברים לכח החיוני אשר מבועו הלב הוא היין; וכן הכח אשר מבועו המוח והוא הנפשי - יערב לו הניגון בכלים; ומפני זה התקרב כל כח אל האלוה בנאהב שבדברים לו והיה הקרבן הבשר והיין ושמע קול - רצוני לומר השיר: וטעם תועלת החג הוא ידוע - למה שיגיע לאדם מן הקיבוץ ההוא מהתחדש התורה בהפעלות ההוא והתאהב בני אדם וחברם קצתם אל קצתם; וכל שכן ׳מצות הקהל׳ אשר טעמה מפורש ״למען ישמעו וגו׳״. וכן ׳דמי מעשר שני׳ - להוציאם שם - כמו שבארנו. וכן ׳נטע רבעי׳ ו׳מעשה בהמה׳ יהיה שם אם כן בשר ה׳מעשר׳ ויין ׳נטע רבעי׳ ו׳מעות מעשר שני׳ כדי להרבות המזונות שם. ולא הותר למכור דבר מאלו ולא לאחרו מזמן לזמן אלא המו שאמר ית׳ ״שנה בשנה וגו׳״. - ועל כרחו יעשה בהם צדקה. וכבר הזהיר על הצדקה במועדים ואמר ״ושמחת בחגך אתה ובנך ובתך וגו׳ והגר והיתום והאלמנה״ - הנה זכרנו טעם פרטי זה הכלל וחלקים רבים מהם:

Ramban Vayikra 1:9רמב״ן ויקרא א׳:ט׳

עולה – לשם עולה. אשה – כשישחטנו יהא שוחט לשם האש, וכל אשה לשון אש. ניחוח – נחת רוח לפני, שאמרתי ונעשה רצוני. לשון רש״י. ולא פירש הרב מהו לשם האש. ובגמרא (בבלי זבחים מ״ו) אמרו: לאפוקי כבבא דלא, ופירשו בו שישחטנו על מנת להעלותו על גבי אש בוערת במערכה, לא להעלות על גבי גחלים עוממות שמתכבות והולכות. ולי נראה שצריך לכוין שתאכלנו האש לגמרי לא שיצלה שם מעט. והוא מלשונם בבן סורר ומורה (בבלי סנהדרין ע׳): כבשר כיבא דאכלי גנבי, ובמסכת ערובין (בבלי עירובין כ״ט): ונכביב וניכול. ויש גורסים שם (בבלי זבחים מ״ו): לאפוקי גבבא דלא, שיתכוין להעלותו על גבי אש של עצים, כדכתיב: על העצים אשר על האש (ויקרא א׳:ח׳), ולא יחשוב להעלותו על גבי אש של קש ושל גבבא, כענין ששנינו (בבלי שבת ל״ו): כירה שהסיקוה בקש ובגבבא. והנה בכתוב הזה טעם הקרבנות שהם אשה ריח ניחוח לי״י. ואמר הרב במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ״ו) כי טעם הקרבנות בעבור שהמצרים והכשדים אשר היו ישראל גרים ותושבים בארצם מעולם היו עובדים לבקר ולצאן, כי המצרים עובדים לטלה והכשדים עובדים לשדים אשר יראו להם בדמות שעירים, ואנשי הודו עד היום לא ישחטו בקר לעולם. בעבור כן צוה לשחוט אלה השלשה מינין לשם הנכבד, כדי שיודע כי הדבר שהיו חושבים כי הם בתכלית העבירה הוא אשר יקריבו לבורא, ובו יתכפרו העונות, כי כן יתרפאו האמונות הרעות שהם מדוי הנפש. כי כל מדוה וכל חולי לא יתרפא כי אם בהפכו. אלה דבריו, ובהם האריך, והנה הם דברי הבאי, ירפאו שבר גדול וקושיא רבה, על נקלה יעשו שולחן י״י מגואל, שאיננו רק להוציא מלבן של רשעים וטפשי עולם, והכתוב אמר כי הם לחם אשה לריח ניחוח. וגם כי לפי שטותם של מצרים לא תתרפא מחלתם בזה, אבל תוסיף מכאוב, כי מחשבת הרשעים הנזכרים לעבוד למזל טלה ומזל שור שיש להם כח בהם כפי מחשבתם, ולכן לא יאכלו אותם לכבוד כחם ויסודם, אבל אם יזבחו אותם לשם הנכבד זה כבוד להם ומעלה, והם עצמם כך הם נוהגים, כמו שאמר: ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים (ויקרא י״ז:ז׳), ועושי העגל זבחו לו. והרב מזכיר שהיו מקריבים ללבנה בכל ראשי חדשיהם ולשמש בעלותה במזלות הידועים להם בספריהם. ויותר תתרפא המחלה באכלינו מהם לשובע, שהוא אסור להם ומגונה בעיניהם ולא יעשו כן לעולם. והנה נח בצאתו מן התיבה עם שלשת בניו, אין בעולם כשדי או מצרי, הקריב קרבן, וייטב בעיני י״י, ואמר בו: וירח י״י את ריח הניחוח (בראשית ח׳:כ״א), וממנו אמר אל לבו: לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם (בראשית ח׳:כ״א). והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן, וישע י״י אל הבל ואל מנחתו (בראשית ד׳:ד׳), ולא היה עדיין בעולם שמץ עבודה זרה כלל. ובלעם אמר: את שבעת המזבחות ערכתי ואעל פר ואיל במזבח (במדבר כ״ג:ד׳), ואין דעתו עתה לשלול ממנו אמונות רעות ולא נצטוה בכך, אבל עשה כן לקרבה אל האלהים כדי שיחול עליו הדבור. ולשון הקרבנות: את קרבני לחמי לאשי ריח ניחוחי (במדבר כ״ח:ב׳), וחלילה שלא יהא בהם שום תועלת ורצון רק שוללות עבודה זרה מדעת השוטים. ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם: כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה, שיהא דמו תחת דמו נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו. והמנות – להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו, וקרבן התמיד – בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה. ועל דרך האמת: יש בקרבנות סוד נעלם תכנס בו ממה שאמרו רבותינו בספרי (ספרי במדבר כ״ח:ח׳) ובסוף מנחות (בבלי מנחות ק״י): אמר שמעון בן עזאי בא וראה מה כתיב בפ׳ הקרבנות, שלא נאמר בהם לא אל ולא אלהיך ולא אלהים ולא שדי ולא צבאות, אלא יו״ד ה״א שם המיוחד, שלא ליתן פתחון פה לבעל הדין לחלוק. ושמא תאמר לאכילה הוא צריך, תלמוד לומר: אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה (תהלים נ׳:י״ב), לא אמרתי לכם זבחו אלא כדי שיאמר ויעשה רצוני. ובתחלת תורת כהנים (ספרא ויקרא א׳:ב׳): רבי יוסי אומר: כל מקום שנאמר קרבן אמור ביו״ד ה״א, שלא ליתן פתחון פה למינים לרדות. אלו דבריהם ז״ל. ואמת כי בפרשת הקרבנות לא נאמר לא אל ולא אלהים, אבל מצאנו: והעלית עליו עולות לי״י אלהיך (דברים כ״ז:ו׳), וכתיב: לחם אלהיהם הם מקריבים (ויקרא כ״א:ו׳), וקדשתו כי את לחם אלהיך הוא מקריב (ויקרא כ״א:ח׳), וכתוב במזמור הנזכר: זבח לאלהים תודה (תהלים נ׳:י״ד), ועוד כתוב: כי מעלו אבותינו ועשו הרע בעיני י״י אלהינו גם סגרו דלתות האולם ויכבו את הנרות וקטרת לא הקטירו ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב כ״ט:ו׳-ז׳). אבל הענין כלו מבואר בתורה, שנאמר: את קרבני לחמי לאשי (במדבר כ״ח:ב׳), ואמר: לחם אשה (ויקרא ג׳:י״א) – שהם לחם לאשה, וממנו לאשים, ואשה – לשון אש. ואמר ר׳ אברהם: אשה – שם התואר, וטעמו: קרבן אש. והוא תואר למלת הכל. ובמנחה שאמר: והקטיר הכהן את אזכרתה אשה ריח ניחוח לי״י (ויקרא ב׳:ב׳) יהיה תואר לקומץ. ואינו כן, אבל אשה שם, כמו: אש, ועולה אשה – כמו: עולת אש ריח ניחוח לי״י, וכן כלם. כי טעמם כמו: לחם אשה (ויקרא ג׳:י״א), אבל לא אמר אש ואמר אשה כמשמעו, כאשר הראה אותך בהר במתן תורה. והנה הקרבן במדת הדין והזביחה לשם י״י לבדו, שלא יתכוין לדבר אחר בעולם רק לשם י״י לבדו. וזה טעם: עולה הוא, אשה הוא, ולכך אמר הכתוב: כי את אשי י״י לחם אלהיהם הם מקריבים והיו קדש (ויקרא כ״א:ו׳), כי לאישי י״י קרבן אלהיהם, ולכך אמרו שלא הזכיר בצואות של קרבנות לא אל ולא אלהים אלא אשה ריח נחוח לי״י, כי הכונה לי״י לבדו תהיה, לא יכוין המקריב ולא יעלה במחשבתו רק לשם המיוחד. והוא מאמר החכמים (בבלי סנהדרין ס׳) ריקן כל העבודות כלן לשם המיוחד. ובתורת כהנים (ספרא ויקרא א׳:ט׳): לי״י – לשם מי שעשה את העולם. והוא מה שאמר המזמור: זבח לאלהים תודה ושלם לעליון נדריך (תהלים נ׳:י״ד), כי י״י עליון נורא מלך גדול על כל הארץ (תהלים מ״ז:ג׳). ואין נודרין אלא לשמו המיוחד, והוא מה שאמר: אלהים אלהיך אנכי לא על זבחיך אוכיחך (תהלים נ׳:ז׳-ח׳), כאשר אמר: אנכי י״י אלהיך (שמות כ׳:ב׳), וזה טעם המזמור כולו שאמר: אל אלהים י״י דבר ויקרא ארץ וגו׳ (תהלים נ׳:א׳) – שהזכיר שם מלא על עולם מלא, והזכיר בהם הקרבנות, והוא שנאמר: יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר (ישעיהו ס׳:ז׳) – לאמר שיהיו הקרבנות על הרצון שהוא מזבחו ובית תפארתו, יפאר בעלותם לריח ניחוח. והנה ניחוח מן: נחה רוח אליהו על אלישע (מלכים ב ב׳:ט״ו), ותנח עליהם הרוח (במדבר י״א:כ״ו). וכל קרבן לשון קריבה ואחדות, ולכך אמר: ועולה לא העלו בקדש לאלהי ישראל (דברי הימים ב׳ כ״ט:ז׳), כי העולה בקדש תהיה לאלהי ישראל. והמלאך למד למנוח ענין הקרבנות, אמר: אם תעצרני לא אוכל בלחמך (שופטים י״ג:ט״ז) – שאם יעשה לו לחם לא יקבל ממנו כי הוא פגול וזבח תועבה לשם, אבל אם תעשה עולה לי״י לבדו תעלנה (שופטים י״ג:ט״ז) ותהיה לרצון על אשה י״י, ואז עלה בלהב המזבח. והנה הענין מפורש ומבואר וי״י הטוב יכפר בעד.

Ramban Vayikra 3:1רמב״ן ויקרא ג׳:א׳

ואם זבח שלמים קרבנו וגו׳ אם זכר אם נקבה – הטעם בעולה שיהיה זכר, ובשלמים שיהיו אם זכר אם נקבה, ובחטאת שתהיה נקבה, דבר ברור הוא, כי העולה כשמה, והשלמים מלשון: וכל חפצי ישלים (ישעיהו מ״ד:כ״ח), אבנים שלימות (דברים כ״ז:ו׳), והחטאת לכפר פניו במנחה ההולכת לפניו. וכבר כתבתי זה (רמב״ן בראשית מ״ו:א׳). והאשם זכר בעבור כי החטאת בחייבי כריתות שתשוב הנפש אל האלהים אשר נתנה, והאשם לא יבא על חיוב כרת, וכאלו הוא לריח ניחוח כעולה. ושעיר הנשיא בעבור כי הוא המולך אשר לו המשפט, והלוחם מלחמות השם, ועל חרבו יחיה, כדרך שעירי עבודה זרה.

Ramban Vayikra 5:15רמב״ן ויקרא ה׳:ט״ו

והביא את אשמו לי״י – נקרא הקרבן הזה אשם, כמו שאמר בשקל הקדש: לאשם, אבל: והביא את אשמו לי״י, האמור למעלה בקרבן עולה ויורד (ויקרא ה׳:ו׳) טעמו: והביא את קרבנו לי״י, כי הקרבן ההוא חטאת הוא, כמו שאמר: כשבה או שעירת עזים לחטאת (ויקרא ה׳:ו׳). ולא נתברר מה טעם יהיה שם הקרבן האחד חטאת ושם האחד אשם, וכולן יבאו על חטא. ולא נוכל לומר בעבור שהחטאת נקבה, כי יש חטאת זכר שעירים ופרים, ואין לומר שיהא מפני חומר החטא, כי הנה המצורע מביא שני קרבנות שם האחד חטאת והשני אשם. והנראה בעיני כי שם אשם מורה על דבר גדול אשר הענשו יתחייב להיות שמם ואבד בו, מלשון: האשימם אלהים (תהלים ה׳:י״א), ויאשמו נאות מדבר, וכן: תאשם שומרון כי מרתה באלהיה (הושע י״ד:א׳), וכן: אשמים אנחנו (בראשית מ״ב:כ״א) – נענשים. וחטאת מורה על דבר נטה בו מן הדרך, מלשון: אל השערה ולא יחטיא (שופטים כ׳:ט״ז). והנה אשם גזלות ואשם שפחה חרופה בעבור שהם באים אף על המזיד יקרא קרבנם אשם. וכן אשם הנזיר. אבל אשם מעילות אף על פי שהוא בשוגג בעבור שהוא בקדשי י״י יקרא הקרבן אשם, כי החטא הגדול יתחייב להיותו אשם בו, כאשר יקרא מעילה. וענין המצורע, בעבור שהמצורע חשוב כמת, והנה הוא כבר שמם ואבד, ויקרא קרבנו הראשון אשם, שיגין עליו מן האשמה אשר הוא שמם בה, והשני חטאת שהוא מכפר שגגותיו. וטעם אשם תלוי מפני שבעליו סבור שאין עליו עונש כי לא נודע שחטא, מפני זה החמיר עליו הכתוב בספקו יותר מודאו, והצריכו איל בכסף שקלים, ואלו נודע חטאו היה מביא חטאת בת דנקא, וקראו אשם לאמר שהוא בשני סלעים כאשמות החמורים לרמוז לו שאם יהיה נקל בעיניו ולא יביא כפרתו שמם יהיה בעונו. וזה טעם: אשם הוא אשום אשם לי״י (ויקרא ה׳:י״ט) – יאמר כי הקרבן הזה אף על פי שהוא בא על הספק, אשם הוא, כי אשום אשם לי״י היודע כל תעלומות, ואם אולי חטא לו יענישנו. וכן מה שאמר למעלה: והביא את אשמו (ויקרא ה׳:ו׳) בעבור כי מן הנזכרים מזידין, כגון שבועת העדות, יזכיר בו אשם והוא חטאת. ועל דרך האמת עוד: הקרבן הבא נקבה על חטא יקרא חטאת, והזכר יקרא אשם, השעירים והפרים יקראו גם כן חטאת בעבור שהם לחטאת.

Sefer HaChinukh 127ספר החינוך קכ״ז

The commandment of the addition of a fifth for one who eats from the consecrated or misappropriates it: That one who benefits from the consecrated (see Sefer HaMitzvot LaRambam, Mitzvot Ase 118) pay - it is one whether it is the consecrated [foods] of the altar or the consecrated things of the [Temple], and even lower level consecrated [foods] or if he eats the consecrated inadvertently, meaning the priestly tithe - all that he eats or benefits from it, with the addition of a fifth. And he [also] brings a sacrifice for his inadvertent transgression - a ram of two sela or more - and this is what is called the guilt-offering of misappropriations - and it is one of five definite guilt-offerings. [The source of adding the fifth is] as it is stated (Leviticus 5:15), "A soul that misappropriates a misappropriation, etc. he shall bring his guilt-offering, etc." And it is stated (Leviticus 5:16), "And that which he has sinned from the consecrated he shall pay, and its fifth shall he add to it." It is from the roots of the commandment [that it is to put trepidation and awe upon every person about approaching holy things. And we have already written above (Sefer HaChinukh 95, 101) [about] the benefit for people of awe and aggrandizement of the holy. From the laws of the commandment is that which our Rabbis, may their memory be blessed, said (Kiddushin 54b) [regarding] one who misappropriates after someone misappropriates: if the first was inadvertent, the latter is exempt - since the consecrated already became desanctified once the first became liable for payment and a sacrifice. But if the first was volitional - which is not in the category of a sacrifice - the latter is in the category of misappropriation. And there is only misappropriation after misappropriation of the consecrated with a beast or ministering vessels alone (Meilah 19b). And one who takes a coin [of minimal value] from the consecrated in order that it be his does not misappropriate until he spends it on his wants. If he gives it to his fellow, he has misappropriated, and his fellow has not misappropriated - as there is only misappropriation after misappropriation with a beast or vessels alone, as we said. And the laws of misappropriation are whether with the consecrated for the altar or the consecrated of the [Temple] upkeep. And the measure of misappropriation is [the value of] a small coin (Meilah 18a). There is no misappropriation for those things that have become permissible to eat among the sacrifices - such as meat of the sin-offering and guilt-offering after the sprinkling of their blood; or the two breads after the sprinkling of the blood of the two lambs. Even if a commoner ate from one of these and similar to them - since they are permissible for some people to benefit from, anyone who benefits from them has not misappropriated. And even if they became disqualified and forbidden to eat - since there was a time that they were permitted, one is not [any longer] liable for misappropriation for them. If he is in doubt if he misappropriated or did not misappropriate, he is exempted from the payments and from the sacrifice. The payment of the principal and the bringing of the guilt-offering impede the atonement, but not the fifth; as it is stated about the ram of the guilt offering (Leviticus 5:16), "and he shall be forgiven" - the ram and the guilt-offering impede, but the fifth does not impede [it]. And once the one who adds has added the fifth, if he benefited from the fifth, he adds a fifth to [the] fifth; since it is considered like the beginning of the consecrated things. And the fifth is one of four [parts] of the principal, [such that] it and its fifth are five. And the rest of its details are elucidated in Meilah and Temurah. And [it] is practiced at the time of the [Temple] by males and females. And one who transgresses it and ate or benefited [the value of] a small coin from the consecrated by the execution of an act volitionally is lashed and only pays what he lessened from the consecrated, since volitional transgression does not have the addition of a fifth. And the warning of misappropriation to administer lashes upon him is from that which is written (Deuteronomy 12:17), "You may not eat in your gates," and as we will write with God's help in the Order of Reeh. [But if] he misappropriated inadvertently he pays that which he benefited from, adds a fifth and brings a sacrifice, as we have written.

מצות תוספת חמש לאוכל מן ההקדש או מועל בו – לשלם כל הנהנה מן ההקדש (עי, סהמ״צ עשה קיח), אחד קדשי מזבח ואחד קדשי הבית ואף בחרמי כהנים וכן בקדשים קלים, או אוכל קדש בשגגה, כלומר התרומה, כל מה שאכל או נהנה ממנו בתוספת חמש, ויביא קרבן על שגגתו איל בשני סלעים או יותר, והוא הנקרא אשם מעילות, והוא אחד מחמש אשמות ודאות הידועים, שנאמר (ויקרא ה׳:ט״ו) נפש כי תמעול מעל וגו׳, והביא את אשמו וגו׳. ונאמר (שם טז) ואת אשר חטא מן הקדש ישלם ואת חמישתו יוסף עליו. משרשי המצוה. לתת אימה ויראה על כל אדם מהתקרב בעניני הקדש. וכבר כתבנו למעלה (מצוה צ״ה-ק״א) תועלת היראה וההגדלה בקדש אל בני אדם. מדיני המצוה. מה שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (קידושין נד ב) שהמועל אחר המועל אם הראשון בשגגה האחרון פטור, לפי שכבר נתחלל ההקדש אחר שהראשון נתחיב בתשלומין ובקרבן. ואם הראשון במזיד שאינו בתורת קרבן האחרון בתורת מעילה. ואין (מעילה יט ב) מועל אחר מועל במקדשים אלא בבהמה וכלי שרת בלבד. והנוטל פרוטה מן ההקדש על מנת שהיא שלו לא מעל, עד שיוציאנה בחפציו. נתנה לחברו הוא מעל וחברו לא מעל, שאין מועל אחר מועל אלא בבהמה וכלים כמו שאמרנו. ודיני המעילה בין בקדשי מזבח בין בקדשי בדק הבית. ושעור (שם יח א) מעילה בשוה פרוטה. דברים שהתרו באכילה מן הקרבנות, כגון בשר חטאת ואשם אחר זריקת דמן או שתי הלחם אחר זריקת דם שני הכבשים, אין בהן מעילה, אפילו אכל הזר מאלו וכיוצא באלו, הואיל והן מתרין למקצת בני אדם להנות בהן, כל הנהנה מהן לא מעל, ואפילו נפסלו ונאסרו באכילה הואיל והיתה להם שעת התר, אין חיבין עליהן מעילה. נסתפק לו אם מעל או לא מעל, פטור מתשלומין וקרבן. ותשלומי הקרן והבאת הקרבן מעכבין הכפרה ולא החמש, שנאמר באיל האשם ונסלח לו, איל ואשם מעכבין ואין החמש מעכב. ואחר שהוסיף המוסיף החמש אם נהנה בחמש, אחר כך מוסיף חמש על חמש, דכתחלת הקדש הוא חשוב. והחמש הוא אחד מארבעה על הקרן עד שיהא הוא וחמשו חמשה. ויתר פרטיה מבארים במעילה ובתמורה. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ואכל או נהנה בעשית מעשה מן ההקדש בשוה פרוטה במזיד לוקה ומשלם מה שחסר מן ההקדש הקרן לבד, כי המזיד אינו בתוספת חמש. ואזהרה של מעילה להלקותו מדכתיב (דברים י״ב:י״ז) לא תוכל לאכל בשעריך, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר ראה. מעל בשגגה משלם מה שנהנה ומוסיף חמש ומביא קרבן כמו שכתבנו.

Sefer HaChinukh 128ספר החינוך קכ״ח

The commandment of the sacrifice of an undetermined guilt-offering: That one who is in doubt if he sinned one of the big sins for which a man is liable excision when he does it volitionally and a fixed sin-offering when inadvertent, bring a sacrifice (Keritot 25a). And the doubt emerges for him in this way: As you might say, by way of an archetype, that there were two pieces in front of him - one of forbidden fat and one of permissible fat - and he ate one of them and the other got lost. And [so] he worries to himself as he does not know if he ate the one of forbidden fat or the one of permissible fat. This sacrifice that is brought upon this doubt is called an undetermined guilt-offering. And the word undetermined (talui) is said about anything about which it is fitting that a matter come afterwards that reveals about it that which was not known previously. For example, if [one] knows that the sinner ate forbidden fat - behold, it is revealed that the first [sacrifice] was not sufficient for him and he needs to still bring another sacrifice that is called a fixed sin-offering to complete his atonement; but if one knows about him that he ate what was permissible - behold it is revealed that the first was sufficient and he does not need to bring another sacrifice after it. This is the explanation of its being undetermined. And the command for this sacrifice is from that which it is written (Leviticus 5:17-18), "And if a soul sins and does one of all of the commandments of the Lord which you shall not do and he does not know, but he is guilty and he shall bear his iniquity. And he shall bring an unblemished ram from the flock, according to your assessment for a guilt-offering to the priest, and the priest shall atone for his inadvertent transgression which he transgressed and did not know" - meaning to say, about his not knowing if he transgressed inadvertently or [not]. And the Sages called this matter, "not known." It is from the roots of the commandment that a man should be careful, fear sin and analyze his deeds with a proper analysis that he not stumble in the matter of a sin. And hence the Torah required him to bring a sacrifice when he was not careful [enough] in his deeds to the point that this doubt would not have come up. And the proof that this only comes to atone for his laziness is that behold it does not uproot [it for] him, to atone for the sin at all. [Rather,] when the sin is made known to him, he immediately needs a complete sacrifice; [just] as he would have been liable if he had not offered the first one. From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Keritot 18a) that there is never a liability for this sacrifice until there is an established prohibition there. For example, that there be two pieces in front of him and one of them is certainly forbidden fat - as behold there is an established prohibition here, and he ate one of them. And so [too,] if he ate a certain forbidden fat, but he is in doubt if there was a whole kazayit or not (Keritot 17a) - this too is an established prohibition. But if there was one [piece] in front of him and it is a doubt if it was forbidden fat or permitted fat, and he ate it - he is exempted from the sacrifice, as there is no established prohibition here; as lest there is no prohibition here at all. And from this reason they said that one who has sexual relations with a woman the divorce of which is in doubt is liable for a sacrifice; as behold there is an established prohibition here, such that we evaluate her according to [that which is] established about her. But one who has sexual relations with a woman the marriage of which is in doubt is exempted from a sacrifice, as there is no established prohibition here; and behold it is like one piece with a doubt if it is forbidden fat or permitted fat, such that he is exempted from a sacrifice (Ketuvot 22b), as we have said. And the rest of its details are elucidated in Keritot (see Mishneh Torah, Laws of Offerings for Unintentional Transgressions 8). And [it] is practiced at the time of the [Temple] by males and females. And one who transgresses it and does not offer this sacrifice if a doubt happens to him that makes him liable for it has violated a positive commandment.

מצות קרבן אשם תלוי – להקריב קרבן מי שנסתפק לו אם חטא בחטא מהחטאים הגדולים שאדם מתחייב בעשותו אותם בזדון כרת ובשגגה חטאת קבועה (כריתות כה א). ויתחדש עליו הספק בענין זה, כמו שתאמר על דרך משל שהיו לפניו שתי חתיכות אחת חלב ואחת שומן כשר, ואכל אחת מהן ונאבדה האחרת ודואג בנפשו שאינו יודע אם של חלב אכל או של שומן, זה הקרבן הבא על הספק הזה נקרא אשם תלוי. ומלת תלוי נאמרת על כל דבר שראוי לבא אחריו ענין שיגלה בו מה שלא נודע בו מקדם, כגון שאם יודע אל החוטא שחלב אכל, הרי נגלה לו שהראשון לא הספיק לו וצריך להביא עוד קרבן אחר הנקרא חטאת קבועה לתשלום כפרתו. ואם נודע אליו שההתר אכל, הרי נגלה לו שהראשון הספיק לו ואינו צריך עוד לקרבן אחר אחריו. זהו פרוש תליתו. וצווי קרבן זה מדכתיב (ויקרא י״ז:י״ח) ואם נפש כי תחטא ועשתה אחת מכל מצות יי אשר לא תעשינה ולא ידע ואשם ונשא עונו והביא איל תמים מן הצאן בערכך לאשם אל הכהן וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע. כלומר על היותו לא ידע אם שגג או לא שגג. וזה הענין יקראו אותו חכמים לא הודע. משרשי המצוה. שיהיה האדם זהיר וירא חטא ויעין בכל מעשיו עיון טוב לבל יכשל בדבר עבירה. ועל כן הצריכתו התורה להביא קרבן כשלא נזהר יפה במעשיו עד כדי שלא יולד עליו ספק זה. והראיה שאיננו בא רק לכפר על עצלותו בכך, שהרי אינו משתרש אליו לכפר על החטא כלל כשיודע אליו החטא מיד צריך לקרבן שלם כמו שהיה חיב אם לא הקריב הראשון. מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (כריתות יח א) שאין חיוב קרבן זה לעולם עד שיהא שם אסור קבוע, כגון שיהיו לפניו שתי חתיכות ובודאי אחת מהן חלב, שהרי יש כאן אסור קבוע, ואכל אחת מהן. וכן נמי אם אכל בודאי חלב, אבל הוא מספק אם היה כזית שלם או לא, (שם יז א) גם זה הוא אסור קבוע. אבל היתה לפניו אחת וספק אם היתה חלב או שומן ואכלה, פטור מן הקרבן, שאין כאן אסור קבוע דשמא אין כאן אסור כלל. ומן הטעם הזה אמרו (כתובות כב ב) שהבא על ספק מגורשת חיב בקרבן, שהרי יש כאן אסור קבוע שנעמידנה בקביעותה שתהיה נשואה. אבל הבא על ספק מקדשת, פטור מן הקרבן, שאין כאן אסור קבוע והרי זה כחתיכה אחת וספק אם הוא חלב או שומן שפטור מקרבן כמו שאמרנו. ויתר פרטיה מבארים בכריתות [הלכות שגגות פרק ח׳]. ונוהגת בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריב קרבן זה אם אירע לו ספק המחיב בו בטל עשה.

Sefer HaChinukh 129ספר החינוך קכ״ט

The commandment of a definite guilt-offering: To offer a sacrifice for well-known sins - that we will explain. And this sacrifice is called a definite guilt-offering. And it is a sacrifice of a ram that needs to be worth two sela (Keritot 22b). And there are some of these sins for which this sacrifice comes, that are whether he sinned inadvertently or whether volitionally; and there are some for which it only comes specifically for the inadvertent, but not for the volitional. And one of these sins is one that illegally has money of a Jew in his hand, from the worth of a small coin and up - for example, he robs him or steals from him, or [money] that remained in his hand from a deposit that was deposited with him or because of a loan or a partnership. The principle of the matter is that [in a case] if he were to admit to him, he would be liable to pay by law, and the robbed or oppressed - or his inheritor or one that comes by his authority - sues him for it, but he denies it and swears falsely about it; when he repents and regrets his sin and returns the 'loot that is in his hand,' he is liable to bring this sacrifice that we said for his sin, besides the fifth that he is obligated to add on the principle and to give to the robbed, as it is stated (Leviticus 5:21), "A soul that sinned and misappropriated a misappropriation from God and denies his kinsman, etc." And Rabbi Akiva says, "What do we learn to say [from] 'a misappropriation from God?' Because any lender and borrower act only with witnesses, [therefore] when he denies, he only denies the witnesses; but one who borrows without witnesses and denies it, he denies the Third Party among them" - the Divine Presence - "That is why it states, 'and misappropriated a misappropriation from God and denies his kinsman, etc.'" (Sifra, Vayikra Dibbura d'Chovah, Chapter 22:4). And it is written after it (Leviticus 5 23-25), "And it shall be when he sins and is guilty" - meaning to say that he will repent, such that he takes responsibility for his own guilt - "and return the theft, etc. and he shall pay it from its principle, and a fifth shall he add upon it, etc. And he shall bring his guilt-offering to the Lord, a ram, etc." And this is what is called the guilt-offering of thefts; and this is from those that come whether for the inadvertent or for the volitional. And in this section, there are no guilt-offerings mentioned besides this one that we said. But in the section above, there is a definite guilt-offering mentioned, similar to this, that is also called a definite guilt-offering; and it is (called) the guilt-offering of misappropriations - meaning to say, [for] one who misappropriates and derives benefit from the consecrated things. And therefore, the expression, meilah is applied to it, which is something very bad. And one who extends his hand to derive benefit from the money of the Heavens is similar to giving over (the property of others). And this guilt-offering comes only for the inadvertent, and as we wrote above in its place (Sefer HaChinukh 127). And the Torah further also obligated this sacrifice of the definite guilt-offering - and it is a ram of two sela - for a nazirite that became impure - and as we will write, with God's help, in the Order of Nasso (Sefer HaChinukh 277). And this is also whether he became impure volitionally or indavertently. And the Torah further also obligated this sacrifice for a metsora when he is purified from his tsaraat - and as we will write with God's help in the Order of Zot Tehiyeh Torat Hametsora (Sefer HaChinukh 177). And there is no need to explain inadvertent and volitional about this, as the notion of inadvertent and volitional is not relevant here. And the Torah further also obligated this sacrifice for one who has sexual relations with a designated maidservant; and as it is written in the Order of Kedoshim Tehiyu, as it is stated (Leviticus 19:20-21), "If a man lays with a woman, etc. and she is a maidservant designated (charufah) for a man, but has not been redeemed with redemption, etc. there shall be an investigation, etc. And he shall bring his guilt-offering[, etc.] a ram of guilt." And this is from those that come whether for inadvertent transgression or volitional (Keritot 9a). It comes out that with all of them, there are five definite guilt-offerings. And so did the Sages, may their memory be blessed, count in the Mishnah, such that they said (Mishnah Zevachim 5:5), "These are the guilt-offerings: 1) The guilt-offering of thefts; 2) the guilt-offering of misappropriations; 3) the guilt-offering of the designated maidservant; 4) the guilt-offering of the nazirite; 5) the guilt offering of the metsora." And [regarding] the undetermined guilt-offering which is counted there, its name is upon it [to show] that it is not from the group of definite guilt-offerings. And from these five, three of them come whether they are inadvertent or volitional - and they are the guilt-offering of thefts, the guilt-offering of the designated maidservant and the guilt-offering of the nazirite; and one of them only comes for inadvertent transgression and not for volitional transgression - and that is the guilt-offering of misappropriations; and [for] the fifth - which is the guilt offering of the metsora - the expression, inadvertent and volitional, is not relevant, as we said. And since the designated maidservant 'has come to our hand, let us say a thing about her.' And even though it is not from this Order - since it is not from the tally of the commandments, I have no [other] place to speak about it besides here. The understanding of charufah is, designated, meaning to say, betrothed. And they said in the Gemara at the beginning of the first chapter of Kiddushin 6a, that so [was it] in Yehudah, that they would call a betrothed woman, a charufah. And the verse is speaking about a Canaanite (gentile) maidservant that is half a maidservant and half a free woman. And this is that which is written about her, "but has not been redeemed with redemption" - meaning to say she is redeemed but not redeemed: for example, she paid her master half of her money. And she is betrothed (to an Israelite slave or) to another Israelite (see Mishneh Torah, Laws of Forbidden Intercourse 3:13). About this is it stated that if another man has sexual relations with her - whether inadvertently or volitionally - he is liable to bring this sacrifice that is called a guilt-offering, and it is a ram that is worth two sela or more. And because of this, the atonement of a sacrifice is enough for the one that has sexual relations with her - since her betrothal is not full betrothal as if she had been a free woman. As with a betrothed free woman, the one who has sexual relations with her is liable for the death penalty. But with this one, her betrothal is not full because of the half of her that is still in the category of being a maidservant; and therefore it is enough with the atonement of a sacrifice for the one that stumbles with her. The Torah was also lenient with her sexual relations to exempt one with a sacrifice even when volitional - which is not the way of other volitional transgressions, to exempt them with a sacrifice - since a woman maidservant, even though she is half redeemed, is light in the eyes of every man; and [so] stumbling is very easy with her, since the masses do not not think of her sexual relations to be a great sin. And hence their iniquity is removed and their sin is atoned with the sacrifice. And similar to that which they, may their memory be blessed, said about other matters (Sanhedrin 106b), we can say here, "The Merciful One wants the heart." And nonetheless the maidservant is liable for lashes, as we cannot say about her that she is light in her [own] eyes - and that because of that, she did not guard herself from licentiousness. But still, she also is not liable for lashes unless she has intercourse in the regular fashion, is an adult and volitional. And about her is it said, "there shall be an investigation (bikoret tehiyeh)" - as our Rabbis, may their memory be blessed, expounded (Keritot 22a), "bikrai tehe (she shall be with verses)," meaning to say with lashes. And they, may their memory be blessed, said (Keritot 22a), "She is lashed, and not he." And because of this did the Scripture express the lashes with this language of 'reading' - since they would read verses of rebuke over the one lashed while they were still lashing him, so that he understand and take instruction. And [these verses] are "And the Lord will make wondrous, etc." (Deuteronomy 28:59). It is from the the roots of the commandment [that] a person not think that even though the matter of the prohibition of robbery is rectified by a positive commandment, as it is stated (Leviticus 5:23), "and return the theft" - that each one should go and rob what he wants from his fellow and imagine in his heart to say that when he has it and he return the theft, his iniquity will be atoned and he will be purified from it; and behold, it will be as if he never did it. And this would be an opening for sinners. Hence the Torah made known that even with the repayment with the addition of a fifth, he [still] needs a sacrifice for atonement, for his having sinned. And I have already written above (Sefer HaChinukh 123) about this matter, that nonetheless, it does not save him from having transgressed the will of his Creator. And it is a pity on his head that He transgressed the will of the Master of the Heavens, [even if] he sacrificed several [fat] sheep (peace-offerings) for burnt-offerings. And there I also wrote that the sacrifice and the principle impede the atonement, but the fifth does not impede [it]. The laws of the commandment - for example, in which manner he would be obligated for this oath such that he be liable for this guilt-offering, and in which manner he would be exempt from it; in which way he would be liable for many guilt-offerings according to the number of the obligation of oaths, and in which way he would only be liable one guilt-offering; and the rest of its details - are elucidated in Keritot and in Shevuot (see Mishneh Torah, Laws of Offerings for Unintentional Transgressions 9). And the commandment of the liability for this sacrifice is practiced at the time of the [Temple] by males and females. And [regarding] one who transgresses it and does not offer [it] - even though he has returned his theft - his sin will not be atoned. However, we can suppose that his punishment will not be so strong as it would have been, had he not returned the money. And the parable for this is about one who struck his fellow and became liable for a penalty to the king; and [then] he appeased the one struck, [such that] the only thing that remained upon him was the claim of the king.

מצות קרבן אשם ודאי – להקריב קרבן על חטאים ידועים כמו שנפרש אותם, וזה הקרבן נקרא אשם ודאי, והוא קרבן של איל שצריך להיות שוה שתי סלעים (כריתות כב ב). ויש מן החטאים אלו שקרבן זה בא עליהן בין חטא בהן בשוגג בין במזיד, ויש שאינו בא אלא בשוגג דוקא ולא במזיד. ואחד מחטאים אלה הוא מי שיש בידו ממון ישראל משוה פרוטה ולמעלה שלא כדין, כגון שגזלו או גנבו או נשאר בידו מפקדון שהופקד לו או נשאר בידו מחמת הלואה או שתפות. כללו של דבר, כל שאלו הודה לו ויהיה חיב לשלם בדין, ותבעו ממנו הנגזל או העשוק או יורשו או הבא מכחם וכפר בו ונשבע עליו לשקר, והיה כי ישוב ונחם על חטאו וישיב החמס אשר בכפיו, חיב להביא קרבן זה שאמרנו על חטאתו, מלבד החמש שחיב להוסיף על הקרן ולתתו לנגזל, שנאמר (ויקרא ה׳:כ״א) נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו׳. ואמר רבי עקיבא (ספרא ויקרא כב ד) מה תלמוד לומר מעל ביי? לפי שכל המלוה והלוה אינו עושה אלא בעדים, וכשהוא מכחש אינו מכחש אלא בעדים, אבל המלוה שלא בעדים ומכחש בו [מכחש ב] שלישי שביניהם, שכינה, לכך נאמר ומעלה מעל ביי וכחש בעמיתו וגו׳. וכתיב בתריה (שם ה׳:כ״ג-כ״ה) והיה כי יחטא ואשם, כלומר שיעשה תשובה שיחזיק עצמו באשם, והשיב את הגזלה וגו׳, ושלם אתו בראשו וחמשתיו יסף עליו וגו׳, ואת אשמו יביא לה׳ איל וגו׳, וזהו הנקרא אשם גזלות, וזהו מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד. ובזאת הפרשה לא נזכר מן האשמות כי אם זה שאמרנו, אבל בפרשה של מעלה הזכר אשם ודאי שהוא מעין זה שנקרא גם כן אשם ודאי והוא (הנקרא) אשם מעילות, כלומר מי שמעל ונהנה מן ההקדשות, ולפיכך נופל בו לשון מעילה לפי שהוא דבר רע מאד וכעין מסירה, מי שפושט ידו להנות בממון שמים. וזה האשם אינו בא כי אם על השוגג, וכמו שכתבנו למעלה במקומו (מצור קכז). ועוד חיבה התורה גם כן קרבן זה של אשם ודאי, והוא איל משתי סלעים, לנזיר שנטמא וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר נשא (מצוה שעז), וזה גם כן יהיה בין נטמא במזיד או בשוגג. ועוד חיבה התורה גם כן בקרבן זה למצרע כשיטהר מצרעתו, וכמו שנכתב בעזרת השם בסדר זאת תהיה תורת המצורע (מצוה קעז), ואין לפרש בזה שוגג ומזיד, שאין נופל כאן ענין שגגה וזדון. ועוד חיבה תורה גם כן בקרבן זה מי שבא על שפחה חרופה, וכמו שכתוב בסדר קדושים תהיו שנאמר (ויקרא יט כ כא) ואיש כי ישכב את אשה וגו׳, והיא שפחה נחרפת לאיש והפדה לא נפדתה וגו׳, בקרת תהיה וגו׳, והביא את אשמו איל אשם (ויקרא יט כ כא). וזה מן הבאים בין על שוגג בין על מזיד (כריתות ט א). נמצאו בין כלם האשמות ודאות חמשה. וכן מנו אותן חכמים זכרונם לברכה במשנה שאמרו (זבחים פ״ה מ״ה) אלו הן אשמות: א. אשם גזלות. ב. אשם מעילות. ג. אשם שפחה חרופה, ד. אשם נזיר. ה. אשם מצרע. ואשם תלוי הנמנה שם, שמו עליו, שאינו ממין האשמות ודאות. ומאלו החמשה, שלשה מהן באין בין על שוגג בין על מזיד, והן אשם גזלות, אשם שפחה חרופה, אשם נזיר. ואחד מהן אינו בא אלא על שוגג ולא על מזיד והוא אשם מעילות. והחמישי שהוא אשם מצרע, אין נופל בו לשון שגגה וזדון כמו שאמרנו. ושפחה חרופה הואיל ואתא לידן נימא בה מלתא, ואף על פי שאינה בסדר זה, לפי שאינה מחשבון המצות אין לי מקום לדבר בה כי אם כאן. פרוש חרופה מיעדת, כלומר מקדשת. ואמרו בגמרא בריש פרק ראשון בקדושין (ו א) שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ובשפחה כנענית הכתוב מדבר שהיא חציה שפחה וחציה בת חורין, וזהו שכתוב בה והפדה לא נפדתה, כלומר, פדויה ואינה פדויה, וכגון שפרעה לאדוניה חצי דמיה ונתקדשה (לעבד עברי או) לישראל אחר (עי׳ רמב״ם איסורי ביאה פ״ג הי״ג), בזו נאמר שאם בא עליה אדם אחר, בין בשוגג בין במזיד, שחיב להביא קרבן זה שהוא נקרא אשם, והוא איל שוה משתי סלעים ולמעלה. ומפני זה מספיק קרבן כפרה למי שבא עליה לפי שאין קדושיה קדושין גמורים כמו אם היתה בת חורין, שאלו בבת חורין מקדשת חיוב מיתה יש למי שבא עליה, אבל בזו אין קדושיה גמורין מחמת חצי שפחות שבה עדין ולפיכך מספיק קרבן לכפרה אל הנכשל בה. גם הקילה התורה בביאתה לפטור בקרבן גם המזיד מה שאין דרך בשאר זדונות לפטרן בקרבן, לפי שהאשה השפחה אף על פי שחציה פדויה קלה היא בעיני כל אדם, והכשלון קרוב מאד עליה לפי שאין לב ההמון חושב באתה לחטא גדול, ועל כן יוסר עונם, וחטאתם יכופר עם הקרבן. וכעין מה שאמרו זכרונם לברכה (סנהדרין קו ב) בעניינים אחרים, אפשר לנו לומר בזה, רחמנא לבא בעי. ומכל מקום השפחה חייבת מלקות, שאין לומר בה שתהיה קלה בעיניה ושמפני כן לא השגיחה בעצמה לזנות. ומיהו גם היא לא תתחיב מלקות אלא כשנבעלה כדרכה, והיא גדולה ומזידה, ועליה נאמר בקרת תהיה (ויקרא י״ט:כ׳) כמו שדרשו (כריתות יא א) רבותינו זכרונם לברכה בקראי תהא, כלומר במלקות. ואמרו זכרונם לברכה (שם) היא לוקה ולא הוא. ומפני כן הוציא הכתוב המלקות בלשון זה של קריה לפי שהיו קוראים על הלוקה פסוקים של תוכחה בעוד שהיו מלקין אותו כדי שישמע ויקח מוסר, והם (דברים כ״ח:נ״ט) והפלא יי וכו׳. משרשי המצוה. לבל יחשב אדם שאף על פי שענין אסור גזלת הממון ניתק לעשה, שנאמר עליו (ויקרא ה׳:כ״ג) והשיב את הגזלה, שילך כל אחד ויגזל מחבירו מה שירצה וידמה בלבבו לאמר לכשיהיה לו וישיב גזלתו יכפר עונו ויטהר ממנו, והרי הוא כאלו לא עשאו מעולם ויהיה זה פתח לעוברי עבירה, לכן הודיעה התורה שאף עם ההשבה בתוספת חמש צריך קרבן לכפרה על שחטא. וכבר כתבתי למעלה (מצוה קכג) בענין זה כי מכל מקום לא ניצל זה שעבר על רצון בוראו, וחבל על רישיה דעבר על רעוא דמריה שמיא ולא יקריב כמה אמרין (שלמים) [שמינין] לעלתא. ושם כתבתי גם כן שהקרבן והקרן מעכבין את הכפרה ואין החמש מעכב. דיני המצוה. כגון באיזה ענין יתחיב בשבועה זו שיהיה חיב עליה אשם זה, ובאי זה ענין יהיה פטור ממנו, ועל אי זה דרך יתחיב אשמות הרבה כמנין חיוב השבועות ועל אי זה לא יתחיב אלא אשם אחד, ויתר פרטיה מבארים בכריתות ובשבועות (לו ב) [הלכות שגגות פ״ט] ונוהגת מצות חיוב קרבן זה בזמן הבית בזכרים ונקבות. והעובר עליה ולא הקריבו, אף על פי שהשיב גזלו, לא נתכפר חטאו. ואולם יש להאמין שאין ענשו חזק כמו שהיה אלו לא השיב הממון. והמשל על זה מי שהכה חברו ונתחיב קנס למלך ונתפיס עם המכה ולא נשארה עליו רק תביעת המלך.

Ralbag Vayikra 1:4רלב״ג ויקרא א׳:ד׳

וסמך ידו על ראש העֹלה – מפני שזאת הסמיכה היא כלי־מה לכפר עליו מה שדרך העולה לכפר, הנה יתודה בעת הסמיכה אותן העוונות. והנה למדנו זה ממה שאמר בפרשת אחרי מות: ׳וסמך אהרן את שתי ידָו על ראש השעיר החי והתודה עליו את כל עונֹת בני ישראל וגו׳⁠ ⁠׳ (ויקרא טז, כא). ולזאת הסיבה היתה הסמיכה, להורות שהוא כאילו סילק מעליו אותן העוונות והעתיק אותם על ראש הבעל־חיים ההוא, כדי שיתיישב בלבו שכבר נתכפרו לו אותם החטאים; ובזה תועלת מבואר, שאם לא יחשוב האדם שיתכפרו לו עוונותיו בשובו אל ה׳ יתעלה, הנה מי שחטא חטאים עצומים יחשוב כי כאשר אבד אבד, ויוסיף לחטוא תמיד, לחושבו שאין לו תועלת בשובו לה׳ יתעלה שלא יאבד בסיבת העוונות שחטא בהם. וזהו התועלת הכולל בענין הקרבנות הבאים על החטאים; והם לא יכפרו מזולת התשובה. ויתבאר עוד גם כן שהסמיכה לא תנהג בעולת נדבה לבד, אבל תנהג גם כן בעולת חובה כי היא יותר ראויה בזה, להיותה באה על חטא־מה. ובכלל, הנה מצאנו הסמיכה נוהגת בקרבנות הבאים על החטא, כמו שיתבאר במה שיבוא. וזאת הסמיכה היתה לצד המערב, רוצה לומר שפני הסומך היו לצד המערב, שהרי מצאנו זה מבואר בענין הסמיכה במקום אחר בזאת הפרשה, אמר בפר העלם דבר של ציבור: ׳וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני ה׳⁠ ⁠׳ (ויקרא ד, טו). ולמדנו גם כן מהסמיכה שקדם זכרה שהסמיכה היא בשתי ידים, ועל ראש הבעל־חיים ההוא, לא על איבר זולתו, כאילו בכל כוחו העתיק ממנו אלו העוונות ושׂמם על ראש הבעל־חיים ההוא. ולפי שהכוונה בסמיכה היא זאת הכוונה, למדנו שבעל הקרבן בעצמו יחוייב שיסמוך ידיו על ראש קרבנו, לא בנו ולא אשתו ולא שלוחו. וכבר ביארנו זה עוד ממה שנזכר בפרשת ואתה תצוה: ׳וסמך אהרן ובניו את ידיהם על ראש הפר׳ (שמות כט, י), כמו שביארנו שם.

Ralbag Vayikra 5:16רלב״ג ויקרא ה׳:ט״ז

ואת אשר חטא מן הקֹדש ישלם – רוצה לומר מה שנהנה ממנו. ואת חמישִׁתו יוסף עליו ונתן אֹתו לכהן – רוצה לומר מה שישלם מאשר חטא מן הקודש, עם החמישית שיוסיף עליו, יתן לכהן. ולפי שהחמישית יֵאָמֵר על הדבר שיוסיף בו רביעיתו, כי הוא וחומשו הם חמישה, הנה מי שנהנה מהקודש ארבעה סלעים משלם חמישה, כי חמישה סלעים מוסיפין חמישיתם על ארבעה סלעים. ואמנם זכר תחילה ׳ואת אשר חטא מן הקֹדש ישלם׳, להורות כי הקרן מעכב הכפרה, לא החומש. וראוי שיהיו התשלומין קודם הבאת האשם, כי איך יתכפר החטא בעוד שהוא מחזיק בו? ולזה אמר אחר התשלומין: והכהן יכפר עליו באיל האשם. וראוי שתדע כי ״אשם״ נקרא בזה המקום מה שהוא מחזיק בו שלא כדין; אמר בפרשת נשא בגזל הגר: ׳והשיב את אשמו בראשו וחמישִתו יֹסֵף עליו׳ (במדבר ה, ז), ומזה יתבאר — ממה שאמר באיל האשם – שכבר אפשר שיִקְרַב האיל אַחַר שילום הקרן שהוא האשם, ולזה ייחס האיל אל האשם, כי האשם מעכב הכפרה, לא החומש. והנה יִשוו בזה הדין הכהן המשיח והנשיא וההדיוט, כי התורה לא חילקה ביניהם בזה. (ד-כא) {ביאור בענין היחס בין החיובים על השבועות השונות} וראוי שנעיין מה הסיבה שבשבועת ביטוי לא יתכפר בקרבן כי אם על השגגה, ובשבועת העדות ובשבועת הפקדון יתכפר בקרבן על זדונה; ולמה יביאו בשבועת העדות קרבן על שגגתה, ובשבועת הפקדון יפטר על שגגתה. ונֹאמר שהוא מבואר שאין ההבדל באלו העבירות מצד השבועה, כי הם מסכימות בזה; ולזה הוא מבואר שההבדל הוא ביניהם מפני הנושא אשר בו השבועה. והנה יֵראה ששבועת ביטוי תהיה על הרוב במה שיזרז האדם לעבוד ה׳ יתעלה, ולהתרחק ממה שיבלבל עבודתו — וזה נקרא בתורה ״שבועת איסר״ או ״שבועת ביטוי״ — ולזה תמצא בפרט אחד שזכרה התורה מזה בנדרי איסר, שהוא בעבור זאת הכוונה, והוא הנזירות; כי היין הוא סיבה חזקה, כשיתמידו בו, להרחיק האדם מעבודת ה׳ יתעלה. ואמנם שבועת העדות ושבועת הפקדון הם בממון. ולפי שעבודת ה׳ יתעלה היא יותר נכבדת מאסיפת הקנינים, היה הענין בשבועת ביטוי יותר חמור מהענין בשבועת העדות ושבועת הפקדון; ולזה לא יתכפר על זדונה בקרבן, כמו הענין באלו, אבל יתחייבו על זדונה מלקות שהוא עונש בגוף החוטא, לא בממונו. והוא מבואר שמרי מי שיעבור על שבועת העדות יותר עצום ממרי מי שיעבור על שבועת הפקדון; וזה, כי העובר על שבועת העדות לא יביאהו לזה הנאת ממון, רוצה לומר שאינו נהנה ממון בהשבעו על שקר והיותו כובש עדותו. ואמנם העובר על שבועת הפקדון, הנה יביאהו לזה הנאת ממון, כדי שישאר הממון ההוא בידו. ולזה הוא מבואר שמרי העובר על שבועת העדות הוא יותר עצום; ולזה יתחייב על השגגה בו קרבן, מה שאין כן בשגגת שבועת הפקדון. ולזה גם כן יתחייב על שבועת העדות חטאת בלתי קבועה, ועל שבועת הפקדון לא יתחייב כי אם אשם; כי החטאת בא על עבירה יותר חמורה מהאשם. וזה יתבאר מהעבירות שחייבין על שגגתן חטאת, שכבר יתחייבו על ספק שגגתן אשם; וזה ממה שיורה שהחטאת בא על עבירה יותר חמורה מהאשם. וזה יתבאר ביאור יותר שלם כשניתן הסיבה למה נעשים הקרבנות באופן אשר צותה התורה.

Ralbag Vayikra 5:26רלב״ג ויקרא ה׳:כ״ו

וכפר עליו הכהן לפני ה׳ – רוצה לומר שיקריבהו הכהן על מזבח העולה, כמשפט האשם. לאשמה בה – ענינו כענין ׳לחטֹא בהנה׳ (פסוק כב), כי כוונת ה׳אשם׳ וה׳חטא׳ היא אחת; ויֵאָמֵר כל אחד מהם על מה שנהנה האדם או יעכב בידו מזולתו שלא כדין; אמר בגזל הגר על קרן הגזילה: ׳אשם׳ (במדבר ה, ז), ואמר בפרשת מעילה: ׳אשר חטא מן הקֹדש׳ (ה, טז). והנה נלמד מאומרו ׳לאשמה בה׳, ׳לחטא בהנה׳, שאם היה הממון ההוא פחות משוה פרוטה - לא יתחייב עליו אשם ולא תוספת חומש. וזה יתבאר מהשרשים הכוללים, כי פחות משוה פרוטה אינו נערך בין בני האדם כלל, כי אין שם כסף יהיה מחירו. ובכאן נשלם הביאור בזאת הפרשה. {ביאור סדר הקרבנות בפרשת ויקרא} וראוי שלא יֵעָלֵם ממנו למה זָכַר הקרבנות בזאת הפרשה בזה הסידור אשר בא בו, כי ראוי שיהיה זה לסיבה. והנה נִתֵּן הסיבה בזה לפי מה שאפשר לנו. ונאמר, כי מפני שהיו קצת הקרבנות מכוונים בעצמם, כמו העולה, וקצתם על הכוונה השנית, והם הקרבנות הבאים לכפרה, כמו שביארנו במה שקדם; הנה הקדימה התורה לזכור הקרבנות המכוונים בעצמם, ואופן עשייתם, רוצה לומר העולה (פרק א׳); עם שהיא עם זה מכפרת על העונות הקלים. ולמדנו שהיא מכפרת מֵאומרו: ׳ונרצה לו לכפר עליו׳ (א, ד). ולא נוכל לומר שתכפר על החטאים העצומים, שהרי מצינו שכבר יביאו עליהם חטאת קבועה, או קרבן עולה ויורד, או אשם, לפי מה שנתבאר בזאת הפרשה. עם שכבר נמצא בחטאים ובדברים שיהיה בהם חטאת ועולה, שהחטאת היה קודם; וזה לאות כי לכפרת אותו החטא יצטרך החטאת יותר; ואולם תבוא העולה אחר זה, להורות שכבר נתקרב החוטא לה׳ יתעלה בהקרבת החטאת. ולזה תמצא בקצת המקומות שיהיה אחר־זה הקרבת השלמים. והנה זכר מיני העולה על סדרם, בגדול החל ובקטון כילה. וזה, שהוא הקדים תחילה הבָּקָר, לפי שהוא היותר חשוב, ואחר כן הכבשים, ואחר כן העזים, ואחר כן התורים, ואחר כן בני היונה. ולפי שזכר העולה, שהיא באה בנדר ונדבה, השלים המאמר בקרבנות הבאים בנדר ונדבה (פרק ב׳). וזכר תחילה מה שהוא מהם קודש קודשים, והיא מנחת הסולת; והיא עם זה למטה מקרבן העוף, כי הבעל־חיים הוא יותר נכבד מהצמח, וכל שכן שהוא יותר נכבד מפרי הצמח. והנה מצאנו גם כן בקרבן עולה ויורד שבא זֵכר מנחת הסולת אַחַר זֵכר קרבן העוף. והקדים תחילה מנחת הסולת בזולת אפייה, כי הסולת הוא קודם לכל מה שיֵעשה ממנו; ואחר כן הקדים מאפה תנור לכל מיני האפייה, כי הוא היותר נהוג והיותר נבחר; ולזאת הסיבה בעינה הקדים הנאפה על המחבת לנאפה על המרחשת, כי הנאפה על המחבת יותר מתיחס למאפה תנור מהנאפה על המרחשת, וזה מבואר ממה שביארנו בזה. ואחר שזכר מנחת החיטים זכר מנחת השעורים, כי החיטים הם יותר נבחרים מהשעורים. ואחר שהשלים זֵכר קודשי הקודשים הבאים בנדר ונדבה, זָכַר קודשים קלים הבאים בנדר ונדבה, והם השלמים (פרק ג׳). וזכר מיניהם על הסדר הראוי, בגדול החל ובקטון כילה; רוצה לומר שהוא זכר תחילה הבקר, ואחר כן הצאן, ואחר כן העז. ואחר שהשלים זכר הקרבנות הבאים בנדר ונדבה, בא לזכור הקרבנות הבאים לכפרה (פרק ד׳). והֵחֵל מהיותר קשה, והוא הקרבן הבא על שגגת קצת העבירות שחייבין על זדונן כרת, והוא קרבן חטאת קבועה (ד׳:ג׳-כ״א). והקדים לזכור תחילה מה שבא ממנו על שגגת ההוראה עם זדון המעשה, כמו הענין בפר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור, לפי שזה החטא הוא יותר עצום משגגת המעשה לבד. וזה יתבאר מִפָּנִים: מהם שהחטא בשגגת ההוראה הוא מביא אל החטאים רבים, כי ההוראה היא סיבת המעשים, מה שאין כן בשגגת המעשה. ומהם כי שגגת ההוראה תהיה סיבה אל שיחטא האדם ההוא - וזולתו ממי שיתנהג על פי הוראתו - פעמים רבות. ואמנם שגגת המעשה יחטא בה החוטא ההוא, לא זולתו, אם לא היה זה במקרה; גם לא יקרה בו ההתמדה בזה החטא; וזה מבואר ברוב מיני שגגת המעשה. ומהם כי החוטאים בשגגת ההוראה הם הנכבדים שבאנשים, ולזה יהיה החטא יותר עצום, כי הוא מבואר שהחטא האחד יהיה יותר עצום כל מה שיהיה החוטא יותר נכבד. ומזה המקום יתבאר — מענין סידור מה שבא בזאת הפרשה — שחטא כהן משיח הנזכר בזה המקום הוא בשגגת ההוראה עם זדון המעשה, כמו הענין בפר העלם דבר של ציבור. והנה הקדים הכהן המשיח, להיותו יותר נכבד. והנה לא הוגבל לאלו הנכבדים קרבן בשגגת המעשה, ולא על לא הודע לו, כי למעלתם הם זריזים ושומרים עצמם מהספק, ולזה לא יקרה להם כמו החטא הזה בזולת שגגת ההוראה. ואחר כן זכר מה שבא ממנו על שגגת המעשה (ד׳:כ״ב-ל״ה); וזכר תחילה קרבן הנשיא, למעלתו ורוממותו על שאר האנשים; עם שכבר יתכן יותר שיִלמדו ממנו האנשים לעשות זה החטא, מפני היותם מונהגים ממנו. ואחר שזכר העבירות שיביאו עליהם חטאת קבועה, זכר העבירות שיביאו עליהם חטאת בלתי קבועה (ה׳:א׳-י״ג), והם גם כן מהחטאים העצומים, והם: שבועת העדות, כשיעברו עליה בזדון או בשגגה; והוא מבואר שהעבירה על השבועה היא מהעבירות הגדולות, לפי שכל עבירות שבתורה כתוב בהן ׳ונקה׳ (שמות לד, ז; במדבר יד, יח) וכאן ׳לא ינקה׳ (שמות כ, ו; דברים ה, י); כבר ביארנו הסיבה בזה בפרשת וישמע יתרו; ומנה עוד עימה שגגת טומאת מקדש וקודשיו, שחייבין על זדונן כרת, כמו שיתבאר, ושגגת שבועת ביטוי. והנה הבדילה התורה טומאת מקדש וקודשיו מבין שאר מצות לא תעשה שחייבין על זדונן כרת, לפי שרוב ענין הטומאות הוא על הכוונה השנית; ועוד, כי כבר יִקשה מאד להִשמר מאלו הטומאות; ולזה היה מן הראוי - לפי מה שאחשוב - שתקל התורה באלו, רוצה לומר שיביאו עליהם חטאת בלתי קבועה. וזה אמנם יהיה כשהיתה שם ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בינתים. ואמנם כשלא היה בזה התואר, סודרו שם קרבנות אחרים לכפר עליהם, כמו שיתבאר בפרשת אחרי מות. ואחר כן זכר קרבן הנהנה מקודשי ה׳ בשגגה (ה׳:י״ד-כ״ו), כי היא מהעבירות החמורות, ואם היא למטה מהקודמות. ואחר כן זכר קרבן מי שנסתפק לו אם חטא בשגגת מעשה בעבירות שחייבין על שגגתן קרבן חטאת קבועה; וזה בלי ספק הוא למטה מהעבירות הקודמות. ואחר כן זכר קרבן מי שכפר ממון לחבירו ונשבע בו על שקר במזיד.

Ralbag Vayikra Toalot 5:15רלב״ג ויקרא תועלות ה׳:ט״ו

(יד-טז) התועלת העשרים ואחד הוא במצוות, והוא מה שצוה להקריב קרבן אשם, מי שנהנה בשגגה מקדשי ה׳, והם קודשי מזבח וקודשי בדק הבית, ושישלם קרן וחומש. שנאמר: ׳נפש כי תמעֹל מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה׳⁠ ⁠׳ (ה, טו). והנה התועלת המגיע מזה הקרבן כבר זכרנוהו במה שקדם. ואולם הסיבה בהוספת החומש הוא, לפי דעתי, שמי שיחשוק קנין דבר־מה יתכן שיתן יותר מדמיו כמו חמישיתו; וכדי שלא יהנה בסיבת חטאו צוה להוסיף חומש. ולזאת הסיבה היה שיעור האונאה במקח וממכר עד שתות, כי יאמרו החכמים בין מכור וקנה שליש; והנה חומש ושתות הם בזה האופן שליש. והנה שורשי זאת המצוה הם אחד עשר: השורש הראשון הוא שמי שנהנה מקודשי ה׳ בשוה פרוטה בשגגה, חייב להביא קרבן מעילה, ומשלם מה שנהנה בתוספת חומש מלבר שהוא רביע מלגאו. וקודשי מזבח וקודשי בדק הבית מצטרפין זה עם זה להשלים זה השיעור, אם היה זה בהעלם אחד, ואפילו לזמן מרובה; ואפילו נהנה קצת והֶהֱנָה קצת, שאני קורא ׳וחטאה בשגגה׳ (ה, טו) במהנה כנהנה. כבר נתבאר זה בחמישי ממעילה וברביעי ממציעא. והאוכל מִדָּבָר שמועלין בו בחמישה תמחויין, אף על פי שהם מזֶבח אחד ובהעלם אחד, חייב אשם על כל תמחוי ותמחוי, שבכל אחד מהם אני קורא ׳ואת אשר חטא מן הקֹדש ישלם׳ (ה, טז). כבר נתבאר זה בשלישי מכריתות. השורש השני הוא שקודשים קלים אינם נקראים ׳קדשי ה׳⁠ ⁠׳ אלא מה שהיה מהם למזבח אַחַר שקרבו מתיריו, רוצה לומר שנזרק הדם; שנאמר: ׳והקריב מזבח השלמים אשה לה׳⁠ ⁠׳ (ג, ג) אַחַר שזכר זריקת הדם, למדנו שעד שנזרק הדם לא יִקָּרֵא דבר ממנו ׳אשה לה׳⁠ ⁠׳. ואולם קודשי קודשים, כגון עולה וחטאת ואשם ומנחה, הם בהפך זה, כי הם בכללם ׳קדשי ה׳⁠ ⁠׳ עד שיזכו הכהנים בחלקם משולחן גבוה אַחַר שקרבו המתירין; ולזה אמר: ׳והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו קדש קדשים מאשי ה׳⁠ ⁠׳ (ב, י) - למדנו שלא זכו בזה אהרן ובניו עד שתהיה נותרת, ושהמנחה בכללה נקראת ׳אשה ה׳⁠ ⁠׳. ולא ימעלו בקודשים קלים, גם באימורים, כי אם אַחַר שיקרבו מתיריהן. ואולם בקודשי הקודשים ימעלו בכל חלק מהם משהוקדשו עד שיוּתר לכהנים חלקם, כי אז לא ימעלו בחלק הכהנים כי אינם נקראים קודשי ה׳. ואף על פי שנפסלו אחר זה, כיון שהיה להם שעת היתר. וכן אם היתה להם שעה ראויה להתיר, כי בכמו אלו הדברים נחשב העומד להתיר כניתר, כמו שהתבאר בשורשים הכוללים. ואולם קודשי בדק הבית הם בכללם קודשי ה׳. ומה שהיה מהקודשים לה׳, אין מועלין בו אחר שנגמרה המלאכה בו. רוצה לומר שמה שנשרף מהם, כיון ששב אפר ויצא לבית הדשן - אין מועלין בו. וכן הענין בפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים בבית הדשן, רוצה לומר שמועלין בהם עד שתגמר שריפתן שם. וכן הנסכים מועלין בהם עד שירדו לשיתין, כי אז נגמרה מלאכתן. ולזאת הסיבה אין מעילה בקודשי מזבח שמתו, ולא בחטאות אשר דינם שימותו ולא יקרבו, כגון חטאת שמתו בעליה וכיוצא בה, ולא בתורים שלא הגיע זמנם, ובני יונה שעבר זמנם, לפי שאין ראויים לפדיון. אך קודשים בעלי מומין שראויים לפדיון - הם עדיין נקראים קודשי ה׳ עד שיפדו. כבר נתבאר זה בראשון ובשני ובשלישי ממעילה. וראוי שתדע שאין מועלין בדם הקודשים היוצא מהם בעת השחיטה או אחריה, כי אינו מגוף הקודשים, כמו שאין מועלין בפרש הקודשים; ואינו גם כן מיוחד להיות ממנו אשה לה׳, אבל היה מיוחד לכפר. ואולם דם היוצא מהם בחייהם - מועלין בו, לפי שהוא כגופם, כי הוא ראוי אז לזון האיברים באופן שישוב חלק מבעל נפש. כבר נתבאר זה בשלישי ממעילה ובחמישי מיומא. וכן העצמות והגידים והקרנים והטלפים שפירשו, אפילו מקרבן עולה שהוא כולו כליל, לאחר זריקת דמים, אין מועלין בהם. ואולם אם פירשו קודם זריקת דמים - מועלין בהם, כי הם עדיין נקראים קודשי ה׳. כבר נתבאר זה בתשיעי מזבחים. וראוי שתדע שחֲלֵב קודשי מזבח וביציהם - אין מועלין בהם, כי אינם מגוף הקודשים, ואין בהם צד מזבח. ואולם חֲלֵב קודשי בדק הבית וביציהם - מועלין בהם, כי הם קודשי ה׳. וכן הענין אם הוקדשו דמי בהמה ועוף למזבח לנסכים, כי יש בדמים צד מזבח. ואולם אם הוקדשו דמיהם לשלמים אין בהם מעילה כי אין מעילה בשלמים כי אם באימורין אחר שקרבו המתירין. כבר נתבאר זה בראשון ובשלישי ממעילה. השורש השלישי הוא שמה שהוא מקודשי ה׳ בהקש אל זה האיש החוטא בשגגה, כמו הענין במי שנדר ואמר ככר זה עלי כקרבן, יש בו מעילה אם נהנה בו האיש ההוא. כבר נתבאר זה ברביעי מנדרים. השורש הרביעי הוא שהמועל בפחות משוה פרוטה בשוגג, או במזיד - חייב לשלם את הקרן, והוא פטור מחומש וקרבן. כבר נזכר זה בספרא. השורש החמישי הוא שקודשי מזבח של גוים - אין בהם מעילה מן התורה, שנאמר בקודשי מזבח: ׳דבר אל בני ישראל׳. ואולם בקודשי בדק הבית של גוים יש מעילה. כבר נתבאר זה ברביעי מזבחים ובראשון מתמורה. השורש הששי הוא שאין מעילה אלא בתלוש מן הקרקע, לא בקרקע של הקדש אם לא תלש ממנו דבר ונהנה בו. והיה זה כן, כי התורה אמרה: ׳וחטאה בשגגה וגו׳ ואת אשר חטא מן הקֹדש ישלם וגו׳⁠ ⁠׳ (ה, טו-טז), ולא יִמָּצֵא דבר בקרקעות כשיהנו בו יִכלה, כי אם במִטַּלטל, כמו הענין בפירות וכלים. אבל מועלין בגידולי הקדש, כגון עשבי שדה של הקדש ופירות אילן של הקדש, או אם הקדיש למזבח מה שאינו ראוי לו. אבל אם הקדיש שובך ונתמלא יונים - אין מועלים ביונים, שהרי אינן גידולי הקדש. כבר נתבאר זה בשלישי וברביעי ובחמישי ממעילה. השורש השביעי הוא שהדבר של הקדש שיהנו בו בזולת פגם, כמו המשתמש בכלי זהב של הקדש, כיון שנהנה בו בשוה פרוטה מעל. והדבר שיפגם כשיהנו בו, כגון בגדים וכלי ברזל והדומה להם, אין בהם מעילה עד שיהנה בשוה פרוטה ויפגום בשוה פרוטה באותה ההנאה בעצמה שנהנה בה. שנאמר: ׳ואת אשר חטא מן הקֹדש ישלם׳ (ה, טז), ולא יִקָּרֵא חטא הזיקו להקדש; וזה מבואר בנפשו; ולזה ראוי שיהיה ההנאה והתשלומין מן הפגם. כבר נתבאר זה בחמישי ממעילה. השורש השמיני הוא שהמועל בקודשים שאין בהם קדושת הגוף בשגגה, כגון קודשי מזבח שנפל בהם מום, שהרי הם עומדים לפדיון, או בקודשי בדק הבית - כבר נתחלל ההקדש, רוצה לומר שיצא לחולין. ולזה לא יהיה בו מועל אחר מועל. ואולם אם היה זה במזיד - לא נתחלל ההקדש, כי אין ההקדש מתחלל בזה האופן. וכן אם נשתמשו בו בזולת שיוציאוהו לחולין, כאילו תאמר שנשתמשו בקרדום של הקדש זה אחר זה, וכן יהיה בקודשי מזבח שאין בהם מום, רוצה לומר שכבר יהיה בהם מועל אחר מועל. וזה מבואר מאד. כבר נתבאר זה בחמישי ממעילה. השורש התשיעי הוא ששלוחו של אדם כמותו בענין המעילה. וזה, כי זה החטא הוא מבואר שהכוונה בו שנשתמש בו ונהנה בו כאילו היה חולין; והוא מבואר שההשתמשות וההנאה אשר יהנה האדם בקניניו הוא אם שיאכלם או ישתמש בהם או ישאילם או יתנם; והרבה פעמים יהיה זה על יד השליח; וזה מבואר בנפשו. ולזה הוא מבואר שאם עשה השליח שליחותו - המשלח מעל, אם לא ידע שהוא הקדש עד שיצא לחולין. ואם ידע זה קודם צאת הדבר לחולין, הנה אינו החוטא בשגגה בזה, ויתחייב השליח, כי הוא השוגג. כבר נתבאר זה בששי ממעילה. השורש העשירי הוא שמי שנתחייב קרבן מעילה מביא איל בשתי סלעים, ומקריבו אשם ומתכפר לו. אך צריך שישלם תחילה הקרן בתוספת חומש, שנאמר: ׳ואת אשר חטא מן הקֹדש ישלם וגו׳ והכהן יכפר עליו באיל האשם׳ (ה, טז) - איל ואשם מעכבין, ואין חומש מעכב. ואם הביא מעילתו ולא הביא אשמו - לא יצא ידי קרבן, כי איך יכופר לו והוא מחזיק בחטא? כבר נזכר זה בספרא. השורש האחד עשר הוא שאין חייבין על לא הודע של חיוב קרבן אשם אשם תלוי, כי התורה לא חייבה זה אלא על לא הודע של קרבן חטאת. כבר נתבאר זה בחמישי מכריתות. ולזה יחוייב שיודע לו חטאו תחילה ואחר כן יקריב אשמו; ואם עשה הפך זה לא יצא ידי קרבן.

Sforno Vayikra 1:4ספורנו ויקרא א׳:ד׳

ונרצה לו לכפר עליו, “God will be in a mood to forgive such a person.” Seeing that there are so many different kinds of sin, some of which are merely sinful thoughts, not involving sinful deeds, it is appropriate to ask God’s forgiveness also for such sinful thoughts. This is best accomplished as a by product of the voluntary burnt offering called עולה by the Torah, an offering of which the priests only receive the skin and hair of the animal. The burning of the fat parts of the animal or the parallel fistful of flour and oil of the gift offering מנחה, which is burnt on the altar, are the instruments that bring about this atonement for sinful thoughts. Obtaining forgiveness for sinful deeds (all of them committed inadvertently, of course) other parts of the bodies of the offerings presented as חטאת or אשם, “sin offering or guilt offering,” are required. Peace offerings, שלמים, on the other hand, are viewed (based on Tzefaniah 3,9) as if the owner joins, becomes a partner with the angels, he and they serving their Lord jointly.

ויסמוך את ידו על קרבנו כמתנפל ומתפלל שיהיה עונו על ראש הקרבן, כענין בשעיר המשתלח, ובזה יוציא לאיזה פועל של הכנעה את מחשבת התשובה אשר בלבו ״ונרצה לו לכפר עליו״ (ויקרא א׳:ד׳). ובהיות מיני החטא קצתם במחשבת הלב בלבד וקצתם גם במעשה הנה לכפרת הרהור הלב יאות אותו החלק אשר יעלה בלהב המזבח, והם העולה ואימורי הקרבנות ואזכרת המנחות. ולכפרת המעשה יאותו חלקי הקרבן הניתן לכהנים, וזה שתמורת איברי החוטא שהתעסקו בפעולת הרע ינתן חלק לאיברי עובדי האל המתעסקים בעבודתו, כאמרו ״ואותה נתן לכם לשאת את עון העדה, לכפר עליהם״ (ויקרא י׳:י״ז). וכן אמרו ז״ל ש׳הכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים׳ (פסחים נ״ט:). ובהיות הפועל הרע הראוי להתכפר בקרבן קצתו עם כובד עון כמו חייבי כריתות וקצתו קל מזה אבל עם איזה חלול בקדש, הנה לחלק הראשון יאות החטאת, לחטא את הנפש שנטמאה בחיוב כרת, כאמרו ״ונכרתה הנפש ההיא״ (שמות יב, טו ועוד). ולחלק השני יאות האשם, להעביר חלול אשר אשם לו, וזה בהכנעת הקרבן עם התשובה, ותורה אחת להם. אמנם קרבן השלמים הוא כמשתף הבעלים עם משרתי האל לעבדו שכם אחד.

Sforno Vayikra 5ספורנו ויקרא ה׳

(17) ואשם ונשא עונו, our sages have a tradition that the Torah here speaks of an asham taluy, a guilt offering offered while the exact nature of the guilt is unclear. The person offering it is not even sure that he is guilty of an offence. Considering this state of affairs the Torah writes ונשא עוונו, he carries (the burden) of his guilt. The guilt is not spelled out precisely as it is not yet known. He may not actually have committed a sin, but this does not mean that he is free from guilt as had he been careful he would never have been in the predicament of not knowing if he had committed the specific sin he is afraid he might have committed. (19) אשם הוא; even though sometimes this offering is brought when no offence has in fact been committed, the party bringing such an offering is not guilty of bringing secular meat into the holy precincts, for it is after all a קרבן, an approved offering. Even if the party concerned had not been guilty of the offence he thought he might have been guilty of, 'אשום אשם לה, he is certainly guilty before God for being careless enough for the doubt about his specific guilt in this instance to arise. (23) והשיב את הגזלה..ואת אשמו יביא, the sacrifice does not achieve atonement until the guilty party has first satisfied the demands on him by the injured party.

(יז) ואשם ונשא עונו – כבר קבלו ז״ל שזה מדבר באשם תלוי, שאינו יודע אם חטא ואם לאו. ועל זה אמר ״ונשא עונו״ כפי הראוי לו: אם חטא בשוגג, או לא נפל בחטא אבל היה עונו שלא נזהר עד שנפל בספק, וכפי עונו ישא העונש. (יט) אשם הוא – אף על פי שלפעמים יובא זה הקרבן והוא לא נכשל באותו החטא, לא יחשוב החושב שמכניס בזה חולין לעזרה, כי אמנם הוא קרבן ״אשם״ על כל פנים, אף על פי שלא נכשל באותו החטא שנפל בו הספק, והטעם הוא כי אשם אשם לה׳, כשלא נזהר בדבר עד שנפל בספק. (כג-כה) והשיב את הגזלה ואת אשמו יביא – שאין הקרבן מכפר אלא אם כן פייס את הניזק קודם הבאת הקרבן כאמרם ז״ל ״הביא את אשמו עד שלא הביא גזלו לא יצא״ (בבא קמא ק״י.).

Sforno Vayikra 7:1-7ספורנו ויקרא ז׳:א׳-ז׳

(1-7) there is a common denominator between the chatat and the asham sacrifice. While the former atones for inadvertently committed sins for which the karet penalty would be in place if the sin had been committed deliberately, the asham, although not atoning for this kind of sin, does have a similar place in the pyramid of offerings, seeing the sin it atones for involves careless behaviour vis a vis matters that are holy, something that one needs to be more than usually careful about. Symbolically speaking, i.e. as to their “Torah,” they have much in common, תורה אחת.

(א-ז) וזאת תורת האשם – ושהאשם, אף על פי שאינו על חטא חייבי כריתות כמו החטאת, הנה להיות חטאו מעילה בקדש ״תורה אחת להם״ (פסוק ז׳).

Sforno Vayikra 14:12ספורנו ויקרא י״ד:י״ב

והקריב אותו לאשם. It has already been explained in 7,1 as well as in my commentary on Leviticus 1,2 that the guilt offering, אשם in the main applies to inadvertent sins committed involving misuse of sacred matters, or misuse of the sacred domain of the Temple, such as unauthorised persons entering it, or ritually unclean persons entering it, etc. Just as in the case of the sin offering, חטאת, if that sin had been committed deliberately it would have resulted in the karet penalty, and if not atoned for through teshuvah would have resulted in the guilty person’s eternally being cut off from the collective soul of the Jewish people. Our sages in Erchin 15 and 16 have already stated that the principal sins for which a person is afflicted with the נגע צרעת, are bad-mouthing people and haughtiness, both of which are perceived by the sages as direct trespass against God’s Holiness. Even though badmouthing is generally perpetrated in secret not affording the victim a chance to defend himself against the accusation and character assassination, the prophet Isaiah 29,15 views it as the perpetrators saying “who sees us, who takes note of us?” In other words, the prophet considers the “secrecy” as worse than the sin itself, as it suggests that God is unable to see it, and therefore represents a gross insult directed at God. Concerning arrogant, haughty behaviour. We read in Psalms 101,5 “He who slanders his friend in secret I will destroy; I cannot endure the haughty and proud man.” God is portrayed as if the sinner is “trying to steal part of God’s “clothing.” God declares that such people cannot co-exist with Him in the same universe. (Sotah 5). We have evidence in our scriptures (Chronicles II 26, 16-19) that King Uzziah’s arrogance was punished with tzoraat for his haughtiness, as this sin was considered a trespass against God Himself.

והקריב אותו לאשם – כבר התבאר שענין האשם הוא על מעל בקדש, כמו החטאת על חיוב כרת. וכבר אמרו שהצרעת היא על לשון הרע ועל גסות הרוח, ששניהם מעילה בקדש. כי אמנם לשון הרע עיקרו בסתר, כמעמיק מה׳ לסתיר עצה, כאמרם: העובר עבירה בסתר, כאלו דוחק רגלי שכינה (חגיגה ט״ז.). ועל המתגאה נאמר ״גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל״ (תהלים ק״א:ה׳). אמר הקדוש ברוך הוא זה גונב מלבושי, אין אני והוא יכולים לעמוד בעולם אחד. וכבר ספר הכתוב על עזיהו באמרו ״וכחזקתו גבה לבו עד להשחית, וימעל בה׳ אלהיו... והצרעת זרחה במצחו״ (דברי הימים ב כ״ו:ט״ז-י״ט).

Sforno Vayikra 19:20ספורנו ויקרא י״ט:כ׳

It is a fact that most of the statutes listed appear to forbid only things which appear opposed to what we are familiar with as “laws of nature.” The prominent exception to this is the legislation involving the שפחה הנחרפת לאיש. Surely, the fact that the male partner does not become subject to the penalty of 39 strokes whereas the female partner does, appears hard to understand and to reconcile with what logic dictates. Furthermore, the fact that the male partner in the sin is required to offer a guilt offering, איל אשם, although he committed the sin knowingly, seems completely at variance with what we know about the function of such offerings. Nonetheless, the Torah herself provides a partial answer to this unusual legislation by writing כי לא חופשה, his sin is viewed as somewhat less serious seeing that she had not been legally capable of entering a binding marriage, the requisite financial token signifying her betrothal to the man being legally meaningless as she could not “own” anything, still being enslaved to one of her former masters. His principal sin consists of desecrating the institution of marriage, a Divine institution, hence a desecration of God’s name when ignored. Engaging in sexual intercourse with a woman who is still partially a slave is a form of practicing promiscuity. The scenario described by the Torah denigrates in the first instance the dignity of the active partner, the male, not that of the passive partner the female. It is most likely, that she, the “passive” partner had seduced him and is therefore deserving of the penalty decreed for her by the Torah. The deliberate nature of the sin, as far as the male is concerned, is the fact that he knowingly demeaned himself. This makes it akin to an inadvertent sin, qualifying for the guilt offering decreed.

כי לא חפשה – כלומר החטא נקל בזה שלא תפשו קדושי המארס, ועיקר החטא אינו אלא שחלל את קדש ה׳ לבעול חצי שפחה. ובהיות הפועל הזה נגד כבוד האיש הפועל לא נגד כבוד האשה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראויה ללקות. והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו, הוא קרוב לשוגג, ומקריב אשם על חלול הקדש.

Shadal Vayikra 5:15-25שד״ל ויקרא ה׳:ט״ו-כ״ה

(טו) בערכך – אין הכ״ף לכנוי אלא כך הוא משקל השם הזה בלמ״ד הפעל כפולה, ולמטה (י״ח וכ״ה) בערכך לאשם כפירש״י בערך האמור למעלה באשם. והנה בשלשה האשמות קבע הערכך לחומר הענין, כי הם זלזול כלפי מעלה, אם שאכל קדש או שלא ידע אחת מתורות ה׳ או שנשבע לשקר, לכך החמיר שיהיה שוויו שני שקלים (אח״מ {=אברהם חי מיינסטער}) לא לבד שלא יהיה (כמו הקודם) עולה ויורד לפי עשרו ועניו, אלא שיהיה תמיד איל גדול. שקלים – אולי הקריאה שְקָלַיִם. מה שכתב רש״י אין מעילה אלא שינוי, והוא מתורת כהנים {ויקרא פרשתא י״א} ענינו כמו שקור, וכן {יבמות ס״ה:} מותר לשנות מפני השלום ענינו לשקר, כי כל מְשַקֵר מְשַנה הדבר ממה שהוא, והאשה המועלת בבעלה {במדבר ה׳:י״ב} היא משקרת ועושה עצמה כאוהבת אותו והיא אוהבת זולתו. (יז) ולא ידע ואשם – לדעת רז״ל {כריתות פרק ד׳ משנה א׳} זה אשם תלוי שהוא מסופק ואינו יודע אם חטא או לא חטא, והקשה אח״ם {=אברהם חי מיינסטער} כי אין זה משמעות מליצת כי תחטא ועשתה וגו׳, ומליצת על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע; והוא אומר כי למעלה (כל סימן ד׳ {ויקרא ד׳}) מדבר בשגגת מעשה (שלא ידע שזה חֵלֶב ושאשה זו נדה) (ignorantia facti), וכאן מדבר בהעלם האיסור (ignorantia juris), ומביא סיוע ממליצת על שגגתו אשר שגג והוא לא ידע. ואולי לכך נתכוון ראב״ע באמרו ולא ידע; אם הוא אסור, אך יתר הדבור הוא סתום ומבולבל, ואין לעמוד על אמתת מחשבתו. {ונשא עונו – אם לא יביא אשמו.} (כא) עשק – עיין למטה י״ט י״ג. ומעלה מעל בה׳ – הכוונה על הנשבע לשקר. או בתשומת יד – דבק עם תחטא ומעלה מעל, לא עם וכחש, ותשומת יד כמו שליחות יד (שמות כ״ב:י׳). (כה) ואת אשמו – הקרבן הוא מלבד השבת הגזלה, והנה איננו מכפר על חטא שבין אדם לחברו, אלא על מה שבין אדם למקום.

R. S.R. Hirsch Vayikra 5:26רש״ר הירש ויקרא ה׳:כ״ו

ונסלח לו – עיין הערות לפסוק ו. הפרק נפתח ב״שמיעת קול״, ״טומאת מקדש וקודשיו״, ו״שבועת ביטוי״. הללו נתייחדו מכלל יתר המצוות ונקבע להן קרבן מיוחד – קרבן עולה ויורד, לכן הן יוצרות קבוצה מיוחדת. וכשם שהפרק נפתח בשלוש מצוות, כך הוא מסתיים עתה בשלוש מצוות: ״מעילה״, ״ספק״, ו״שבועת הפיקדון״. גם הללו נתייחדו מכלל יתר המצוות ונקבע להן קרבן מיוחד – קרבן אשם; וכשם שהן מתכפרות באותו קרבן, כך על כרחך קשורות הן זו לזו במהותן הפנימית. הצד השווה בשלוש מצוות אלו הוא שהחוטא מראה שלא איכפת לו אם רכושו ופעולותיו הם על פי הדין אם לאו. אם אדם מועל בשוגג – על ידי שימוש בקודש, או על ידי הוצאתו לרשות אחרת – הדבר מראה שלא הבחין כראוי בין קודש לחול שברשותו; חפצי הקודש וחפצי החול לא הובדלו אלה מאלה. אכן, החובה לשמור על קדושתם של חפצי הקודש הייתה צריכה לעוררו לעשות הבדלה מדויקת ומדוקדקת יותר. מעילה היא התעשרות ללא נתינת דעת, על חשבון המקדש. ואף אם השאיל קודש או נתנו במתנה, הרי העשיר את עצמו על חשבון המקדש, שכן השתמש בחפצי קודש כאילו הם שלו. ה״ספק״ המחייב אותנו אשם תלוי, מראה על אותו הלך-רוח של חוסר-איכפתיות; שכן היינו חסרי זהירות בנוגע למצוות חמורות שעונשן כרת – וחוסר הזהירות בולט במיוחד במקרה של ״חתיכה אחת בין שתי חתיכות״ (״איקבע איסורא״). עצם קיומו של הספק מוכיח שהייתה חסרה לנו המידה הראויה של הקפדה ודקדוק, שכן לא הבדלנו כראוי בין היתר לאיסור כדי להתרחק מן החטא. אפשרנו להיתר ולאיסור להיות מונחים זה בצד זה, במקום שבו לא היה ניתן להבחין ביניהם; עשינו מלאכה בין השמשות, בגבול שבו האסור והמותר פוגשים זה את זה. הדבר מראה שלא סידרנו כראוי את חיינו – בזמן ובמקום – באופן שידינו לא תבואנה לחטוא. הנופל בספק של אשם תלוי מעשיר עצמו שלא מדעת, במחיר עבירה על הדת. העובר על ״שבועת הפיקדון״ – ומתחייב אשם גזילה – מעשיר עצמו על חשבון חברו ובז לה׳ במעשהו. עתה ברור גם, מדוע פרשות אשם מעילה ואשם תלוי (פסוקים טו–יט) כלולות בדיבור אחד של ה׳ (פסוק יד), ואילו פרשת אשם גזילה (פסוקים כא–כו) באה בדיבור ה׳ בפני עצמו (פסוק כ). שכן שני הראשונים נובעים מתוך רשלנות ראויה לעונש, בהפרדת הקודש מן החול, והמותר מן האסור. אולם העבריין שהתחייב אשם גזילה, העשיר עצמו במזיד באמצעים אסורים. מושג זה של התעשרות עולה בקנה אחד עם ההלכה שנזכרה קודם לכן, שאדם חייב אשם גזילה רק אם כפר בשבועה בתביעת ממון; שכן אם הודה מעצמו בתביעה זו, היה חייב בתשלומים. אך אם כפר בשבועה בתביעה על קנס, אינו חייב אשם גזילה; שכן אם הודה מעצמו בקנס, היה נפטר מלשלם. נמצא ששבועת הפיקדון אינה שבועת שקר גרידא; אילו הייתה כך הייתה נכללת בשבועת ביטוי. אלא היא התעשרות באמצעות שבועת שקר. ובדומה לכך מצאנו ש״פגם ולא נהנה״ אין בו משום מעילה. כאשר אנו משווים את העבירות המחייבות קרבן עולה ויורד עם העבירות המחייבות קרבן אשם, מוצאים אנו צד שווה בין שתי הקבוצות. שכן הערכים הנשמרים שם בתחום ה״ידיעה״ (עיין פירוש פסוק יג), הם הם הערכים הנשמרים כאן בתחום ה״רשות״ – הווי אומר, תחום שליטת האדם או ענייני טובת עצמו. ההקבלה בין מעילה בקודשי ה׳ לטומאת מקדש וקודשיו מובנת מאליה, וכן גם ההקבלה בין שבועת הפיקדון לשמיעת קול; אך ישנה גם הקבלה בסיסית בין הספק של אשם תלוי לבין שבועת ביטוי. ונבאר את דברינו: הקרבן הבא על טומאת מקדש וקודשיו פונה אל הכרת היהודי: אדם חייב לשמור על עקרון המקדש וקודשיו, כיאות לאמת שיצאה מפי ה׳; אסור לו לעוות אמת זאת בתפיסות מוטעות הבאות מכוח טומאה. כמו כן, גם אשם מעילה שומר על קודשי ה׳; אל יסיגו את גבולם ללא שימת לב, בתוך התחום שנמסר לשליטתנו. מי שחוטא בשמיעת קול, חוטא מטעמים אנוכיים; ובאמצעות קרבנו הוא לומד שעליו להעמיד את הכרתו בשירות זכויות חברו. כמו כן בשבועת הפיקדון, לומד החוטא דרך קרבנו, שכל תחום שליטת האדם וענייני טובת עצמו מוגבל על ידי זכויותיהם של האחרים. הקרבן על שבועת ביטוי תובע אמת במחשבה ובמעשה – אפילו בדבר הרשות, בדברים שאינם נוגעים לענייני שום אדם. אשם תלוי אף הוא תובע בהירות המביאה לידי הבדלה בזמן ובמקום. בהירות זו נצרכת בכל תחום הנכסים והאמצעים החיוניים לפעילויות האדם. ניתן לומר אפוא, שקבוצת קרבן עולה ויורד מעמידה את האישיות בפני ערכים נצחיים שיצאו מפי ה׳: משפט, חירות מוסרית ואמת. והם הם אותם הערכים שקבוצת קרבן האשם שומרת עליהם – בתחום שליטת האדם וענייני טובת עצמו. הקרבנות הקשורים לעניין, באים אף הם בהתאם להבחנה הזאת. החטאת מתייחסת אל האישיות, אשר שקעה בשכחה ובחוסר זהירות. הקרבן משיב את האישיות אל מעמדה במרומי ייעודה המוסרי. האשם, כהוראת שמו, מתייחס אל תחום שליטת האדם וענייני טובת עצמו, שהוא תחום העומד בסכנת שממה מחמת חטאו. הקרבן מראה לאדם את התנאים היחידים שבהם יוכל לקוות להצליח ולפרוח בתחום זה. האדם מבקש להתקדם בתחום שליטתו וענייני טובת עצמו, אך חושב רק על טובתו שלו ומתייחס באי-איכפתיות לדרישות המקדש או התורה; אשר על כן אינו מבדיל כראוי בין קודש לחול, ובין האסור לבין המותר. כתוצאה מכך מתעשר האדם באופן נטול מחשבה על חשבון המקדש; נופל בחוסר איכפתיות גמור לתוך מצב שבו עלול הוא לעבור על התורה תוך כדי דאגתו לעצמו או תוך שהוא נוקט בפעולה; או שהוא מתעשר ברכוש שאינו שלו ולאחר מכן דוחה את התביעה לתשלומים על ידי שעבוד לגלגני (באמצעות שבועה) של כל רכושו לעונשי שמים. ״והיה כי יחטא ואשם״. עכשיו הוא סטה והתרחק מאש התורה, והוא מוצא את עצמו על סף השממה. שהרי מעל בפרוטה מהקדש או גזל פרוטה מחברו, ובעשותו כן בז לה׳, או שהתייחס בחוסר איכפתיות אל מצוות ה׳ והניח את קיומן ביד המקרה. עתה הוא יודע שהתנהגות כזאת מערערת את עצם קיומו של כל עושר. עליו להתקרב עתה אל ה׳ בקרבן אשם, שעל ידו הוא מבטא את ההכרה הזאת ומקבל על עצמו לחיות על פיה. בקרבן זה הוא מציג עצמו כ״איל״. הערנו קודם לכן (פירוש, שמות כט, א), שהאיל, בזכות כוחו, מנהיג את יתר הצאן. הוא מייצג את האדם העשיר שזכה בקניינים ובכוח. הקשר בין אשמות אלה לבין נכסי בעל הקרבן, מודגש במיוחד בהלכה של ״בערכך״ – לקרבנות אלה נקבע ערך לא פחות משתי כסף. הלכה כזו לא נאמרה בשום קרבן חוץ מהאשם. אשם הוא קודשי קודשים כחטאת וכעולה, ושחיטתו גם היא בצפון. מעשי קרבן האשם דומים בחלקם למעשי העולה ובחלקם למעשי החטאת. עבודות הדם של האשם דומות לאלה של העולה – כגון זריקת שתי מתנות שהן ארבע למטה – אך נוהגות בו הקטרת אימורים ואכילת בשר לכהנים כבחטאת. על אף שהאשם בא לכפר על מצוות לא תעשה, אין בו את מתנות החטאת על קרנות המזבח – הרומזות על דבקות בגבהים נשגבים; אלא יש בו זריקה של עולה, הרומזת לשאיפה להתקדם ולהתעלות. שכן תפקידו של אדם בתחום הרכוש החומרי הוא להתקדם בהתמדה ובחריצות; ואכן, סמל החומריות במקדש – שולחן עצי שיטים (עיין פירוש, שמות כה, כג) – מסמל התקדמות והצלחה מתמדת. הטועה בתחום המיוצג על ידי האיל, בשאיפתו לצבור עושר ולקדם את ענייניו, לא ימצא כפרה בעמידה במקומו ובהחזקה במצבו, אלא על ידי התקדמות נלהבת – שיש בה גם עלייה אל פסגת ייעודו המוסרי. לפיכך דמו של איל האשם בזריקה כמו דם העולה. אך דווקא משום כך, נוהגות הקטרת אימורים ואכילת בשר לכהנים באשם, כמו בחטאת. שכן החוטא צריך לשים אל לבו את הדבר הבא: אם התקדמותו החומרית היא גם עלייה מוסרית אל פיסגת המזבח, הרי שאז ״החלב והכליות״ שלו – מטרותיו ושאיפותיו החומריות – תהיינה ״לחם אשה לריח ניחוח לה׳⁠ ⁠״; גם הן תהיינה ראויות להרבות קדושה ונחת רוח לה׳, עלי אדמות. ואף הנאתו מיגיע כפיו להשיג עושר תהיה צורה של עבודת ה׳ בקדושה מעין כהונה – כפי שבא לידי ביטוי באכילת בשר איל האשם לכהנים. אדם המועל בהקדש, יש ספק אם בתחום רכושו ופעולותיו פעל כדין, הוא אף לועג לה׳ ומחזיק בדבר שאינו שלו. בכך הוא מראה שענייניו החומריים עומדים בניגוד: לנכסים האידיאליים של המקדש, לקיום המעשי של התורה, ולמשפט החברתי שיצא מפי ה׳ והנובע מהשוויון בין אדם לחברו (״עמיתו״ [עיין פירוש להלן יט, טו,יז]). בדרך זו לא יצליח אדם זה לשמור על ענייניו החומריים. אדרבה, בהפנותו עורף לדרישות התורה, ובנתקו את השאיפות החומריות מהערכים המוסריים, הביא רק ״שממה״ לעולמו החומרי. הצלחת שאיפותיו החומריות תלויה בהכנעתן לאידיאלים מוסריים. אשר על כן, עליו להתקרב עתה אל המקדש כ״איל שווה שתי כסף״. כ״איל שווה שתי כסף״ הוא צריך להכניע עצמו ״בצפון״, צד החומריות (״שחיטה״), ולהתקבל אל תחום המקדש (״קבלה״). המקדש יכוון אותו להתעלות ולהתקדם כ״איל שווה שתי כסף״; ה״חלב וכליות״ שלו יוקרבו על גבי המזבח, ו״בשרו״ ייאכל לכהנים במקדש. מכאן הוא ילמד את הדבר הבא: גם ״איל שווה שתי כסף״, אדם בעל עושר הרודף אחר העושר, חייב לעמוד בתוך המקדש. התקדמותו החומרית צריכה להיות עלייה מוסרית בלבד לפסגות המזבח. מטרותיו ושאיפותיו החומריות יוקרבו על מזבח עשיית רצון ה׳. הנאתו מיגיע כפיו תהיה בעצמה אופן של עבודת ה׳ בקדושה מעין כהונה. רק אז יינצלו ענייניו החומריים משממה, וברכת ה׳ תשרה במעשיו. באשם מעילה ובאשם גזילה, יש להקדים את תשלומי הקרן להקרבת האשם. חיוב אחר הקשור לכפרה הוא להוסיף חומש על הקרן ולשלם סכום זה למקדש או לנגזל (ואם מת, ליורשיו). מצאנו תשלום חומש כזה גם בזר שאכל תרומה (להלן כב, יד) ובפדיון מעשר שני או הקדש על ידי הבעלים (להלן כז, יג,כז,לא). בכל חמשת המקרים האלה קיים צד שווה: פגענו בתחום קדוש (גם ממון חברינו קרוי קדוש, משנשבענו או שהשביעונו בשם ה׳). הרבינו את נכסינו על חשבון הקדש; פרענו את הקרן; ועתה מזכיר לנו החומש, שבמקום לפגוע בהקדש או בעמיתנו, היה עלינו להרבות את נכסיהם ואף לתת להם משלנו. גם פדיון הקדש על ידי בעלים דומה לפגיעה כזו. שכן המשיב לעצמו חפץ שהקדיש, עלול לבוא לידי הרעיון המשובש, שההקדש שאליו הקדיש את החפץ, אינו ראוי לחפץ זה. כאשר הותר לנו לפדות את החפץ ולהשיבו לרשותנו, עלינו להוציא מהלב כל מחשבה שתערער את כבודו של הקדש, ולשם כך אנו מוסיפים חומש. ואולי עלינו לראות את החומש כמעשר כפול; הדבר יכול להסביר את עניין ״חומש מלבר״, שבפועל הוא רביע. הרעיון שכל רכושנו משועבד למימוש המושגים המיוצגים במקדש, מתבטא בדרך כלל בנתינת מעשר. נתינת מעשר זה מציינת שאיננו משתמשים באף ״עשר״ – היינו, באף סכום שלם – אלא אם כן קידמנו תחילה את מטרות המקדש. כך הוא במעשר ראשון, במעשר שני, במעשר עני ובמעשר בהמה. איננו קוראים לתשע ״שלנו״ אלא אם כן מסרנו כנגדם אחד להקדש (השווה פירוש, בראשית יד, כ). כאן בנידון דידן, מכפרים על פגיעה בתחום ההקדש; לפיכך הביטוי למחויבותנו להקדש הוא כפול. איננו קוראים לשמונה ״שלנו״ אלא אם כן מסרנו כנגדם שניים להקדש – הווי אומר ״חומש מלבר״. הרעיון המתבטא כאן הוא: לא רק שעלינו להימנע מנטילת ממון של הקדש או של רעינו בכדי להרוויח על חשבונם; אלא אדרבה, גם אם סכום זה היה שלנו בדין, לא היינו קוראים לו ״שלנו״, אלא אם כן מסרנו להם תחילה דבר משלנו. נתבונן עתה בשתי הלכות אופייניות שיש קשר הדדי ביניהן: א. מעילה בשוגג בחפץ של הקדש מוציאה אותו לחולין, ואילו במזיד החפץ אינו מתחלל אלא נשאר בקדושתו: ״הקדש בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל״ (עיין קידושין נה.). ב. הכתוב מחמיר בספק יותר מבוודאי: אשם תלוי, הבא לכפר על עבירה בספק, נקבע שוויו לא פחות משתי כסף; ואילו לחטאת, המכפרת על עבירה ודאית, לא נקבע כל שווי (תורת כהנים לפסוק יז; זבחים מח.). המקדש אינו ירא מפני העבירה – הוא ירא מפני חוסר איכפתיות! זוהי המחשבה המתבטאת בהלכה של ״הקדש בשוגג מתחלל במזיד אינו מתחלל״. שכן המקדש נעלה לאין ערוך ממזימות בעלי עבירה, ולעולם לא יוכלו לגרוע מקדושתו. ואכן, עצם התנגדותם למקדש מעידה על קדושתו. אך שגגה הבאה כתוצאה מחוסר איכפתיות, שגגה שהיא חוסר תשומת לב מתוך חסרון מחשבה לקדושת המקדש ולדרישותיו המוצדקות מהתנהגותנו – אלה הם הדברים המערערים את קדושת המקדש. שכן רק הכרתם של המכירים במקדש תיתן לו שלטון וממשלה בכל תחומי החיים. וכן גם בשמירת המצוות – הספק שמא נעשתה עבירה, חמור יותר מן הוודאי. כמה רבה היא אי-איכפתיותו של אדם, המבלבל בין חפצים, אנשים וזמנים – בלי לחשוש כלל לדרישות ההלכה – עד כדי כך שמתעורר מצב המביא לידי ספק אשם תלוי (כריתות יז.–:). לדעת רובם המכריע של רבותינו, ״ספק מדאורייתא, מדאורייתא לחומרא״; הווי אומר שלא רק ספק המחייב אשם תלוי (כגון ספק חתיכה משתי חתיכות ב״איקבע איסורא״), אלא גם שאר ספקות (כגון חתיכה אחת ספק חלב ספק שומן) אסורים מדאורייתא. אולם לדעת הרמב״ם (עיין הלכות טומאת מת ט, יב), ספק שאינו מחייב אשם תלוי (״לא איתחזק איסורא״) אינו אסור מדאורייתא, ואנו נוהגים בו חומרא רק מדרבנן. אך גם לפי שיטה זו, החיוב להתרחק מכל אפשרות של עבירה – הווי אומר, להתרחק אף מספק – נכלל במצוות ״ובכל אשר אמרתי אליכם תשמרו״ (שמות כג, יג; עיין פירוש שם). שכן התורה הפקידה בידינו את מצוותיה, וציוותה עלינו להקפיד בשמירתן. התורה דורשת מאתנו שנשמור את צעדינו ונעשה סייג לתורה. ואכן זאת למדים אנו מפרשת אשם תלוי: אם עושים אנו את מעשינו בחוסר זהירות ובאקראי – עד שמתעורר ספק אם עשינו כדין – הרי שאנו כבר ״נושאים עוון״ ומעמידים את כל תחום התעסקותנו בסכנת ״שממה״. מכאן נוכל ללמוד את חיוב ההקפדה, לחשב היטב את כל מעשינו, עד שנעמוד הרחק מן העבירה ומכל דבר המביא אליה. החיוב הזה נובע מחומר המצוות, וכן מהדאגה לטובת עצמנו. חובת הזהירות במעשינו מובעת אולי בדברי אליפז: ״וְיָדַעְתָּ כִּי-שָׁלוֹם אָהֳלֶךָ וּפָקַדְתָּ נָוְךָ וְלֹא תֶחֱטָא״ (איוב ה, כד), הווי אומר: ״אם רצונך לדעת שהכל בסדר בביתך, אם כן שים לב על ביתך שלא תבוא לידי חטא״.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 5:17ר׳ דוד צבי הופמן ויקרא ה׳:י״ז

(יז-יט) ואם נפש כי תחטא וגו׳ – הכתוב ״ועשתה אחת מכל מצות וגו׳⁠ ⁠״ מכוון אל פרק ד, פסוק כז ומלמד כי כאן, כמו גם לעיל, כוללת הפיסקה ״מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, עבירות שזדונן בכרת. אולם מה ההבדל בין המקרה כאן, שהחוטא מביא אשם, ובין המקרה שלעיל, שהחוטא מביא חטאת? העובדה שלעיל כתוב ״בשגגה״, מה שחסר כאן, אינה יכולה לבסס את ההבדל, מכיון שגם כאן בפסוק יח כתוב ״על שגגתו אשר שגג״, שממנו יוצא שמדובר על שוגג. לפיכך אין ההבדל אלא בזה, שבמקרה דלעיל נודע לו חטאו, ״הודע אליו חטאתו״ (ד׳:כ״ח) או ״והוא ידע ואשם״ ה׳:ג׳,ד׳), ואילו כאן הכתוב מדבר על נפש שלא נודע לה אשמה: ״ולא ידע ואשם״. ואם כאן מדובר על מקרה כזה, קשה מאוד להבין, איך תוכל התורה לומר: ״ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, מאחר שהדבר גופו עודנו מוטל בספק. על השאלה הזאת משיב ר׳ שמעון, שכאן מדובר על מקרה, שהחוטא אינו יודע איזה חטא היה. למשל, היו לפניו חלב ונותר ואכל אחד מהם ואינו יודע איזה מהם אכל. או שבת ויום הכפורים חלו זה אחר זה ועשה באחד מהם מלאכה ואינו יודע באיזה משני הימים. ר׳ יהודה אומר, כי במקרים כאלה, לפי דעת ר׳ אליעזר, יש להביא חטאת ולפי דעת ר׳ יהושע אין להביא קרבן כלל. אך באמת מדובר כאן לפי דעת ר״י על מקרה שעושה מעשה ומסופק אם עבר עבירה בכלל, למשל, הוא מפקפק אם אכל חלב או שומן או אם עשה מלאכה בשבת או בחול. מה שנאמר על מקרים כאלה ״ועשתה אחת מכל מצות ה׳ אשר לא תעשינה״, מפרש, כנראה, ר׳ יהודה בכך, כי גם מעשה אשר מסופקים בו אם הוא מותר או אסור, נחשב לאסור מן התורה עפ״י ה׳; לכן, מי שאכל דבר שאפשר שהוא חלב, עשה מעשה שחלה עליו ההגדרה ״מצות ה׳ אשר לא תעשינה״. לפי התלמוד מודה ר׳ שמעון, כי במקרה דלעיל יש להביא אשם; אלא שהפסוק דיבר בעיקר על אופיו של החטא ולפי זה ביטא את הדין (השוה כריתות י״ט.-:). אשם זה נקרא בפי חז״ל ״אשם תלוי״, משום שמכפר רק באופן זמני (״תולה״) עד שיוודע לו החטא ואז צריך להביא חטאת. ביאור זה של המשנה ותו״כ הוא היחידי שאינו נכנס לפשט דחוק. לפיו משמש חוק זה של האשם השלמה לחוק החטאת. מכיון שכל חוטא הוא גם אשם – כפי שנוכחנו לעיל – ורק בחטאת ישלם את חובו, בא כאן הדין, שבמקרים שהתנאי המוקדם שבו תלויה הבאת החטאת, היינו ״הודע אליו״, איננו קיים, אבל יש ברצון החוטא לשלם את חובו לה׳, יש לו להביא אשם. ואם נצרף לזה את דעתו של ר׳ אליעזר, שלפיה יכול כל אחד להביא יום־יום אשם תלוי בנדבה, ״מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום״ (כריתות כ״ה.), אפשר לחשוב כי אשם תלוי שימש לחסידים, שלא היו בטוחים שהם נקיים לגמרי לפני ה׳, אמצעי להחלץ מחששות לבם. כך הביא בבא בן בוטא, לפי המסופר במשנה, בכל יום, חוץ ממחרתו של יום הכפורים, אשם תלוי. קרבן זה נקרא ״אשם חסידים״ (השוה כריתות, שם). הדעה הזאת נתקבלה להלכה בטור אורח חיים סימן א, וביורה דעה סימן ה, בניגוד להרמב״ם הל׳ מעשה קרבנות יד, ח והל׳ שחיטה ב, יח. לעומת זאת חיוו כל המבארים שאינם הולכים בעקבות חז״ל כל אחד דעה שונה משל חבריו. כך למשל, סובר איוולד (.Alterth עמוד 65), כי האשם הנזכר הובא על חטא, שנודע בראשונה רק לו לבדו, בלי שהיה צורך שאחרים ידרשו ממנו כפרה זו. לדעתו יש לקרוא ״והוא ידע״ במקום ״ולא ידע״, והפשט הוא לפי זה, נודע לו מעצמו, בניגוד ל״או הודע אליו״, כלומר נודע לו ע״י אחרים. נגד סברה זו יש להשיב: א) התיקון ״והוא ידע״ במקום ״ולא ידע״ מעיד על עצמו שהוא תיקון שרירותי ואסור, כי הלא גם בפסוק יח כתוב ״והוא לא ידע״; ב) ״או הודע אליו״ אין בכלל פירושו שאחרים הודיעו לו אלא, להפך, נודע לו מעצמו, כמו שכתוב בתו״כ: ״ולא שיודיעוהו אחרים״ (ראה לעיל עמוד קלד); ג) לפי זה היה נחוץ לכלול את הקרבנות על שלושת המקרים שבפרק ה׳, א׳-ד׳ בקרבנות האשמות, כי גם שם נאמר ״והוא ידע״ (כפי שבאמת דורש איוולד), וזה, כפי שבררנו, טעות גמורה. פירושים אחרים, כגון זה של קורץ (״הקרבנות שבתורה״), שמוסיף למלות ״ולא ידע״ את מלת ״המצוה״ וסובר כי את קרבן האשם יש להביא על חטא שעשה מתוך אי ידיעתו את המצוות, או זה של ווינר שאינו נוגע במלות ״ולא ידע״ ומודה שהיא מכוונת לאי-ידיעה בשעת מעשה החטא, אבל מוסיף שאחר־כך הודה בחטאו ושזה נודע לו – כל אלה הפירושים מכניסים בלי ספק לתוך הפסוקים דברים שאינם כלולים בהם. בערכך לאשם – אחרי ״בערכך״ יש להשלים ״כסף שקלים״, כמו לעיל. והוא לא ידע – בא ללמד, כי כוחו של האשם לכפר הוא יפה רק כל אימת שלא נודע לו חטאו, אך משנודע לו שעבר על איסור שזדונו בכרת, הריהו מחויב להביא חטאת. הפסוק הבא ״אשם הוא וגו׳⁠ ⁠״ – משמש לתורת כהנים מקום להסיק ממנו כמה הלכות. לפי הפשט הפשוט מודגש כאן כי באשם זה נפרע החוב לה׳. אשם – משמעו בעצם שמם, חרב, כמו ״ויאשמו מזבחותיכם״ (יחזקאל ו׳:ו׳), ובמובן מצומצם יותר: סבול, היענש, כמו ״ושונאי צדיק יאשמו״, ״ולא יאשמו כל וגו׳⁠ ⁠״, (תהלים לד, כב־כג), ״תאשם שמרון״ (הושע י״ד:א׳), ומכאן גם תשלום הקנס, כפי שכתוב אחרי-כן בפסוק כד: ״ביום אשמתו״ = ביום תשלום חובו, וכך גם כאן: ״אשם אשם לה׳⁠ ⁠״ = הוא שלם את חובו לה׳. הפסוק הזה בסוף אותו הקרבן, אשר לפי שעה בא במקום חטאת, מבהיר לנו במלות מדויקות את ההבדל בין קרבן האשם לקרבן החטאת. כל חוטא חוטא בשני פנים. חוטא, ראשית לעצמו, לנפשו הוא, שנפגעה בטהרתה על ידי החטא ומורחקת מקרבת אלהים שבו מקורה ושלהיות קרובה אליו הוא יעודה. וזה אמור בעיקר בחטאים שזדונם מרחיק את האדם מן האושר שלעתיד לבוא, שפוסלים את הנפש מלהתקרב אל ה׳, וגורמים לה עונש כרת. חוטאים מסוג זה מחויבים להביא קרבן, שמטרתו בעיקר ״לחטאת״, כלומר לטיהור. חטאות הובאו בכלל על־ידי טמאים, כמו היולדת, המצורע, הזב והזבה, והרי הפרה אדומה (במדבר יט), שתפקידה היה לטהר טמאי מתים, קרויה ״חטאת״ (במדבר י״ט:ט׳). על הצפורים ששימשו לטהר בית שנראה בו נגע, נאמר (בויקרא י״ד:מ״ט) כי הובאו ״לחטא את הבית״. לפי זה משמשת כל ״חטאת״ למעשה טיהור. והחיטוי הוא לא רק טיהור הנפש אלא גם טיהור המזבח או המקדש. כל חוטא מטמא את המקדש שבו שוכן ה׳ בתוך בני ישראל, את זאת מביעים חז״ל בלשון: ״גורם לשכינה שתסתלק מישראל״, וגם התורה עצמה אומרת את זאת בפירוש, שנאמר בויקרא כ, ג: ״והכרתי אתו מקרב עמו כי מזרעו נתן למלך למען טמא את מקדשי״. כאן נאמר על מעשה שענשו כרת שהוא מטמא את המקדש. כך נאמר גם בחטאת יום הכפורים: ״וכפר על הקדש מטמאות בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם וכן יעשה לאהל מועד השוכן אתם בתוך טמאותם״ (ויקרא ט״ז:ט״ז). וכך נאמר שם על המזבח (פסוק יט): ״והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו מטמאת בני ישראל״, פסוקים אלו מלמדים אותנו, שהחטאים מטמאים את המקדש ואת המזבח, ומרחיקים מהם בבחינה מסוימת את השכינה, ושזריקות הדם מטהרות אותם ומחזירות את השכינה. מתנות הדם בקרבן החטאת, צויינו כמטהרות את המזבח גם בפר המילואים שהובא בחינוך המזבח (ויקרא ח׳:ט״ו): ״ויתן על קרנות המזבח סביב באצבעו ויחטא את המזבח״. את הדם של קרבנות הכהן הגדול והעדה כולה היו צריכים להביא לתוך המקדש משום שעל-ידי חטאיהם של אלה נטמא גם הקודש, ואילו שגגתו של יחיד לא דרשה אלא חיטוי המזבח. חוץ מזה יוצא, כי יעודן של מתנות־הדם היה להשיב לחוטא את קרבת אלהים על-ידי טיהור של נפשו וגם של המזבח שנטמא על-ידו. אך מלבד החטא כלפי נפשו, חוטא העבריין גם נגד ה׳ ומתחייב חוץ מענשו השלילי, הרחקתו ממחיצת השכינה, עוד עונש במובן חיובי, היינו נהיה לאשם לפני ה׳, ונושא עון. גם החובה הזאת תיפרע על־ידי החטאת. תשלום זה נעשה על־ידי הקטרת אימורים ואכילת כהנים. בהקטרת החלבים נרמז ״אשה ריח ניחח לה׳⁠ ⁠״, היינו מסירת הכוחות לאלהים, כעין תשלום עבור הכוח שמנעו מה׳. בענין אכילת בשר החטאת על־ידי הכהנים נאמר בהדיא: ״ואתה נתן לכם לשאת את עון העדה וגו׳ לפני ה׳⁠ ⁠״ (ויקרא י, יז), וגם חז״ל אמרו: ״כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים״. המקריב היה עמוס עוון (״נושא עונו״); ומתוך שהכהנים אכלו את חטאתו נשאו מעליו את חטאו (״נושאים את העון״). הם שאפו להיות למופת לעם ולהיטיבו, כדי שעל־ידי זה ייפרע חוב ויסולק. בזה היו ל״נושא עון״ במובנו של הפסוק ״נושא עון ועובר על פשע״ (מיכה ז׳:י״ח). אולם ״וכל חטאת אשר יובא מדמה אל אהל מועד וגו׳ לא תאכל באש תשרף״ (ו׳:כ״ג); אך אם חדר החטא אל תוך המקדש שזקוק לכפרה, אין בכוחם של הכהנים לעצור בעד הרעה על־ידי דוגמתם, ואולי גם להם עצמם חלק בחטא, לכך צריך לעשות פעולה סמלית אחרת באותו בשר הקרבן המייצג את החטא, היינו צריך להוציא אותו מחוץ למחנה ולשרפו שם. אולם קרבן חטאת אפשר להביא רק אם עבר בוודאות על עבירה שכפרתה דורשת חטאת וודאית; רק במקרים כאלה הרשתה וציותה התורה להפעיל את החיטוי, היינו מתנות דם חטאת, ואילו במקרים אחרים היה זה חילול המזבח, ״הבאת חולין לעזרה״. במקרים שאי־אפשר להביא חטאת, נדרש להביא אשם כדי לסלק את האשם כלפי ה׳. לפי זה ברור, כי על־ידי חטאים שכפרתם דורשת חטאת, מקפחים, אמנם, גם את זכותו של המקום, אך חטאה של נפש אדם כלפי עצמה גוברת, ועל כן הקרבן הוא בראש וראשונה חטאת, ואגב אורחא הוא גם אשם, היינו תשלום חוב לה׳. אבל יש חטאים אחרים שהם במידה גדולה יותר עבירות כלפי ה׳ וקיפוח זכויותיו מאשר חטא כלפי עצמו. במקרים אלה צריך הקרבן לשמש בעיקר תשלום האשם לה׳, ורק אגב אורחא גם כפרה לנפש, כפי שהעולה באה לכפר על עבירות אחרות (ראה לעיל עמוד צ). לכן נדרש תמיד אשם במקרים כאלה, שבהם זכויות ה׳ מקופחות במישרין או בעקיפין על־ידי עבירות שבין אדם לחברו, חוץ ממקרה אחד של אשם תלוי, שמביאים אותו בתורת נדבה במקום חטאת. באופן הבהיר ביותר מתחוור לנו ענין זה מתוך פרשת ההשלמה לדין אשם גזלות, בספר במדבר ה׳:ה׳-ח׳. שם נאמר, כי אם אדם מועל בחברו, ״והשיב את אשמו בראשו״, הוא ישיב את חובו לפי הקרן שלו ״ונתן לאשר אשם לו״, ויחזיר לזה שמעל בו. ״ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, האשם המושב לה׳ לכהן״, שייך החוב המוחזר לה׳, אשר נתן אותו לכהן; ״מלבד איל הכפורים״, את החוב הזה ישלם, מלבד איל הכפורים, אשר גם הוא חוב המוחזר לה׳. כאן אנחנו רואים להדיא, שאין כוונת ״אשם״ אלא תשלום חוב בשביל זכויות מקופחות. ובזה ניתן הסבר על כוונת אשם מעילות (ויקרא ה׳:י״ד-ט״ז), אשם גזילות (ה׳:כ׳-כ״ו), אשם שפחה חרופה (י״ט:כ׳-כ״ב). ערך הקיפוח הגלוי הזה צריך להיות שני שקלים. הנזיר הפיר את נדרו לה׳ והתחייב לתשלום חובו. הוא חייב לקיים מחדש את נדרו וחוץ מזה להביא קרבן אשם (במדבר ו, יב). המצורע חטא לחברו (לשון הרע), לפי ביאור חכמינו, ולכן עליו להביא קרבן אשם (ויקרא יד, יב). אך בשני המקרים האחרונים, שבהם מעילתם אינה גלויה, לא דרוש שערכה יהיה שני שקלים. אולם, אשם תלוי שבא במקום חטאת, נוהגות בו החומרות של האשם וערכו צריך להיות שני שקלים. החטאים, שדין עולה ויורד נוהג בהם, הם, קודם-כל, שבועת שקר, שבועת עדות ושבועת ביטוי (ה, א, ד). הן מקבילות לשבועות הפקדון (ה, כא ואילך). באלה העיקר הוא קיפוח הזכות, ומשום כך קרבנם אשם; בקודמים עיקר החטא הוא בגידת הנפש בה׳ ע״י חילול השם, שדורשת כפרה; אותו היחס יש בין מעילה (ה׳:ט״ו) ובין טומאת מקדש וקדשיו (ה, ב ואילך). בשלושת מקרים אלה החטא הוא קצת קל יותר, אין ענשו כרת (בדבר טומאת מקדש השוה רמב״ן לפרק ה, ז). ולכן גם החטאת שמביאים קלה יותר, – על ההבדל בין חטאת לאשם השוה הנגסטנברג, Beitr. III עמ׳ 214 ואילך; ווינר Realworterb ערך Schuldopfer (שם נזכרו 12 דעות שונות); ריהם בכה״ע Stud. u. Krit. שנת 1854; רינק, שם, 1855, ומחברים אחרים שנזכרו על־ידי קייל ודילמאן. יוסיפוס בספרו קדמוניות חלק שלישי, ט, יג אומר: ״מי שחטא מתוך אי־ידיעה, הביא כבש ועז נקבה שהם בגיל שוה וכו׳. אך מי שחטא ונודע לו חטאו ואין איש יכול להוכיח על פניו חטאתו, מביא איל לקרבן״. מתוך דברים אלה אפשר היה להסיק, כי ההבדל בין החטאת ובין האשם הוא בזה, כי הראשון הובא על חטאים בלא יודעים, ואילו האחרונים הובאו על חטאים שביודעים. את פרשת הקרבנות קיצר יוסיפוס מאד בספרו. הוא בעצמו מרמז כי בדעתו להאריך על הנושא הזה בספר מיוחד. לפי זה, נראה, כי יוסיפוס שם לנגד עיניו רק אשם גזילות (ויקרא ה׳:כ׳-כ״ו ובמדבר ה׳:ה׳-י׳). בענין אשם תלוי ואשם מעילות אי־אפשר היה לו להגיד שהובאו על חטאים שנודעו, שהרי בזה האחרון נאמר ״בשגגה״ (ה׳:ט״ו), ובראשון כתוב בהדיא ״על שגגתו אשר שגג״ (ה׳:י״ח). וכמו שיוסיפוס מדבר רק על אשם גזילות, כך מוצאים אנחנו שפילון (de vict. 247 M) גם הוא מדבר על שני מקרים. בראשונה הוא מדבר על המקרה שבפרק ה׳:י״ד-ט״ז, ואחר כך על זה שבפרק ה, כ-כו: _______.