EN/HEע/E

Overview – Sefer Bereshit

Sources

Bereshit 2:4בראשית ב׳:ד׳

This is the history of the heavens and the earth when they were created, on the day that Hashem, God, made the earth and the heavens.

אֵלֶּה תוֹלְדוֹת הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ בְּהִבָּרְאָם בְּיוֹם עֲשׂוֹת י״י אֱלֹהִים אֶרֶץ וְשָׁמָיִם.

Bereshit 5:1-3בראשית ה׳:א׳-ג׳

(1) This is the book of the generations of Adam. On the day that God created man, He made him in God’s likeness. (2) He created them male and female, and blessed them, and called their name “Adam,” on the day when they were created. (3) Adam lived one hundred thirty years, and fathered a son in his own likeness, after his image, and named him Seth.

(א) זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם בְּיוֹם בְּרֹא אֱלֹהִים אָדָם בִּדְמוּת אֱלֹהִים עָשָׂה אֹתוֹ. (ב) זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם בְּיוֹם הִבָּרְאָם. (ג) וַיְחִי אָדָם שְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שֵׁת.

Bereshit 6:9-10בראשית ו׳:ט׳-י׳

(9) This is the history of the generations of Noah. Noah was a righteous man, blameless among the people of his time. Noah walked with God. (10) Noah fathered three sons: Shem, Ham, and Japheth.

(ט) אֵלֶּה תּוֹלְדֹת נֹחַ נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו אֶת הָאֱלֹהִים הִתְהַלֶּךְ נֹחַ. (י) וַיּוֹלֶד נֹחַ שְׁלֹשָׁה בָנִים אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת.

Bereshit 10:1בראשית י׳:א׳

Now this is the history of the generations of the sons of Noah and of Shem, Ham, and Japheth. Sons were born to them after the flood.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת בְּנֵי נֹחַ שֵׁם חָם וָיָפֶת וַיִּוָּלְדוּ לָהֶם בָּנִים אַחַר הַמַּבּוּל.

Bereshit 11:10בראשית י״א:י׳

This is the history of the generations of Shem. Shem was one hundred years old and fathered Arpachshad two years after the flood.

אֵלֶּה תּוֹלְדֹת שֵׁם שֵׁם בֶּן מְאַת שָׁנָה וַיּוֹלֶד אֶת אַרְפַּכְשָׁד שְׁנָתַיִם אַחַר הַמַּבּוּל.

Bereshit 11:27בראשית י״א:כ״ז

Now this is the history of the generations of Terah. Terah fathered Abram, Nahor, and Haran. Haran fathered Lot.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת תֶּרַח תֶּרַח הוֹלִיד אֶת אַבְרָם אֶת נָחוֹר וְאֶת הָרָן וְהָרָן הוֹלִיד אֶת לוֹט.

Bereshit 25:12בראשית כ״ה:י״ב

Now this is the history of the generations of Ishmael, Abraham’s son, whom Hagar the Egyptian, Sarah’s handmaid, bore to Abraham.

וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר הַמִּצְרִית שִׁפְחַת שָׂרָה לְאַבְרָהָם.

Bereshit 25:19בראשית כ״ה:י״ט

This is the history of the generations of Isaac, Abraham’s son. Abraham fathered Isaac.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק.

Bereshit 36:1בראשית ל״ו:א׳

Now this is the history of the generations of Esau that is, Edom.

וְאֵלֶּה תֹּלְדוֹת עֵשָׂו הוּא אֱדוֹם.

Bereshit 37:2בראשית ל״ז:ב׳

This is the history of the generations of Jacob. Joseph, being seventeen years old, was feeding the flock with his brothers. He was a boy with the sons of Bilhah and Zilpah, his father’s wives. Joseph brought an evil report of them to their father.

אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם.

Tanchuma Lekh Lekha 9תנחומא לך לך ט׳

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין, סִימָן נָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם, שֶׁכָּל מַה שֶּׁאֵרַע לוֹ אֵרַע לְבָנָיו. כֵּיצַד? בָּחַר בְּאַבְרָהָם מִכָּל בֵּית אָבִיו, שֶׁנֶּאֱמַר: אַתָּה הוּא ה׳ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְׁמוֹ אַבְרָהָם (נחמיה ט, ז). וּבָחַר בְּבָנָיו מִשִּׁבְעִים אֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה׳ אֱלֹהֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה׳ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (דברים יד, ב). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר לֶךְ לְךָ, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר אַעֲלֶה אֶתְכֶם מֵעֳנִי מִצְרַיִם אֶל אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִיזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ (שמות ג, יז). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַאֲבָרְכֶךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה וַאֲבָרְכָה מְבָרְכֶךָ. וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: יְבָרֶכְךָ ה׳. לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל, וּלְבָנָיו נֶאֱמַר: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל (דברים ד, ח). אַבְרָהָם כְּתִיב בּוֹ: אֶחָד הָיָה אַבְרָהָם (יחזקאל לג, כד). וְיִשְׂרָאֵל: וּמִי כְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (דה״א יז, כא). לְאַבְרָהָם נֶאֱמַר: וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ. וּלְבָנָיו כֵּיוָן שֶׁשָּׁבוּ לְמִצְרַיִם, וְהָרָעָב כָּבֵד בָּאָרֶץ (בראשית מג, א). אַבְרָהָם עַל יְדֵי הָרָעָב יָרַד לְמִצְרָיִם, וְאַף בָּנָיו עַל יְדֵי הָרָעָב יָרְדוּ לְמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּרְדוּ אֲחֵי יוֹסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם (בראשית מב, ג). אַבְרָהָם כְּשֶׁיָּרַד נִזְדַּוְּגוּ לוֹ הַמִּצְרִים, וַיִּרְאוּ הַמִּצְרִים אֶת הָאִשָּׁה כִּי יָפָה הִיא מְאֹד (בראשית יב, יד). אַף לְבָנָיו, הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ (שמות א, י). אַבְרָהָם נִזְדַּוְּגוּ לוֹ אַרְבָּעָה מְלָכִים, אַף לְיִשְׂראֵל עֲתִידִין כָּל הַמְּלָכִים לְהִתְרַגֵּשׁ עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: לָמָּה רָגְשׁוּ גוֹיִם וּלְאֻמִּים יֶהְגּוּ רִיק (תהלים ב, א). וְאוֹמֵר: יִתְיַצְּבוּ מַלְכֵי אֶרֶץ וְרוֹזְנִים נוֹסְדוּ יָחַד עַל ה׳ וְעַל מְשִׁיחוֹ (תהלים ב, ב). מָה אַבְרָהָם יָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְנִלְחַם בְּשׂוֹנְאָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: מִי הֵעִיר מִמִזְרָח צֶדֶק יִקְרָאֵהוּ לְרַגְלוֹ יִתֵּן לְפָנָיו גּוֹיִם וּמְלָכִים יַרְדְּ יִתֵּם כֶּעָפָר חַרְבּוֹ כְּקַשׁ נִדָּף קַשְׁתּוֹ (ישעיה מא, ב), אַף כָּךְ עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲשׂוֹת לְבָנָיו, שֶׁנֶּאֱמַר: וְיָצָא ה׳ וְנִלְחַם בַּגּוֹיִם הָהֵם כְּיוֹם הִלָּחֲמוֹ בְּיוֹם קְרָב (זכריה יד, ג).

Tanchuma Vayetze 12תנחומא ויצא י״ב

רָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים. לָמָּה גָנְבָה אוֹתָם. כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהוּ אוֹמְרִים לְלָבָן שֶׁיַּעֲקֹב בּוֹרֵחַ עִם נָשָׁיו וּבָנָיו וְצֹאנוֹ... וְעוֹד, כְּדֵי לַעֲקֹב עֲבוֹדָה זָרָה מִבֵּית אָבִיהָ נִתְכַּוְּנָה, לְפִיכָךְ לֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם. וּכְתִיב: וַתִּגְנֹב רָחֵל.

Tanchuma (Buber) Bereshit 11תנחומא (בובר) פרשת בראשית י״א

R. Isaac said: It was only necessary to write the Torah from < the words > (in Exod. 12:2): THIS MONTH SHALL BE FOR YOU.28I.e., from where the actual commandments begin. Cf. Mekhilta de Rabbi Ishmael, which does in fact begin here. Why did he write from < the words > (in Gen. 1:1): IN THE BEGINNING? To make known his mighty power. Thus it is stated (in Ps. 111:6): HE HAS DECLARED TO HIS PEOPLE THE POWER OF HIS WORKS IN GIVING THEM THE HERITAGE OF THE GENTILES. Resh Laqish said: A word, as it were, came from the mouth of the Holy One (according to Ps. 33:6): BY THE WORD OF THE LORD WERE THE HEAVENS MADE. It is also written (in Gen. 1:1-27) < that > by it he CREATED. < This account was > simply for exacting retribution from the wicked who destroy the world, which was created with toil and wearisome labor, and to give a good recompense to the righteous who preserve the world, which was created by the word of the LORD. Ergo (in Gen. 1:1): IN THE BEGINNING GOD CREATED < THE HEAVENS >….29Cf. Avot 5:1. R. Aha said: When the Holy One spoke to the heavens that they should be created, they went on expanding. If he had not said: Enough, they would have gone on expanding out until the dead arose.30See below, 3:25; 10:12, 17. IN THE BEGINNING GOD CREATED THE HEAVENS: These are heavens. From what was the < earth > created? From a lump of snow, as stated (in Job 37:6): FOR TO THE SNOW HE SAYS: BECOME EARTH. So the Holy One blessed them, and they became fruitful and multiplied. David said (in Ps. 134:3): MAY THE LORD WHO MADE HEAVEN AND EARTH BLESS YOU FROM ZION.

אמר ר׳ יצחק לא היה צריך לכתוב את התורה אלא מהחדש הזה לכם, ולמה כתב מבראשית, להודיע כח גבורתו, שנאמר כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קיא ו). אמר ריש לקיש כביכול דבר היה מפי הקב״ה, בדבר ה׳ שמים נעשו (שם ל״ג:ו׳), וכתיב בו ברא, אלא ליפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעמל ביגיעה, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בדבר ה׳, הוי (אומר) בראשית ברא אלהים. אמר ר׳ אחא דיבר הקב״ה לשמים שיבראו והיו נמתחין והולכין, שאלמלא שאמר להם די, היו נמתחין והולכין עד שיחיו המתים. בראשית ברא אלהים את השמים, שמים הללו מהיכן נבראת, מגוש של שלג, שנאמר כי לשלג יאמר הוי ארץ (איוב ל״ז:ו׳), וברכם הקב״ה והיו פרים ורבים, אמר דוד יברכך ה׳ מציון עושה שמים וארץ (תהלים קלד ג).

Rashi Bereshit 1:1רש״י בראשית א׳:א׳

בראשית IN THE BEGINNING – Rabbi Isaac said: The Torah which is the Law book of Israel should have commenced with the verse (Exodus 12:2) "This month shall be unto you the first of the months" which is the first commandment given to Israel. What is the reason, then, that it commences with the account of the Creation? Because of the thought expressed in the text (Psalms 111:6) "He declared to His people the strength of His works (i.e. He gave an account of the work of Creation), in order that He might give them the heritage of the nations." For should the peoples of the world say to Israel, "You are robbers, because you took by force the lands of the seven nations of Canaan", Israel may reply to them, "All the earth belongs to the Holy One, blessed be He; He created it and gave it to whom He pleased. When He willed He gave it to them, and when He willed He took it from them and gave it to us" (Yalkut Shimoni Exodus 12:2). בראשית ברא IN THE BEGINNING GOD CREATED – This verse calls aloud for explanation in the manner that our Rabbis explained it: God created the world for the sake of the Torah which is called (Proverbs 8:22) "The beginning (ראשית) of His (God's) way", and for the sake of Israel who are called (Jeremiah 2:3) "The beginning (ראשית) of His (God's) increase". If, however, you wish to explain it in its plain sense, explain it thus: At the beginning of the Creation of heaven and earth when the earth was without form and void and there was darkness, God said, "Let there be light". The text does not intend to point out the order of the acts of Creation — to state that these (heaven and earth) were created first; for if it intended to point this out, it should have written 'בראשונה ברא את השמים וגו "At first God created etc." And for this reason: Because, wherever the word ראשית occurs in Scripture, it is in the construct state. E.g., (Jeremiah 26:1) "In the beginning of (בראשית) the reign of Jehoiakim"; (Genesis 10:10) "The beginning of (ראשית) his kingdom"; (Deuteronomy 18:4) "The first fruit of (ראשית) thy corn." Similarly here you must translate בראשית ברא אלהים as though it read בראשית ברוא, at the beginning of God's creating. A similar grammatical construction (of a noun in construct followed by a verb) is: (Hosea 1:2) תחלת דבר ה' בהושע, which is as much as to say, "At the beginning of God's speaking through Hosea, the Lord said to Hosea." Should you, however, insist that it does actually intend to point out that these (heaven and earth) were created first, and that the meaning is, "At the beginning of everything He created these, admitting therefore that the word בראשית is in the construct state and explaining the omission of a word signifying "everything" by saying that you have texts which are elliptical, omitting a word, as for example (Job 3:10) "Because it shut not up the doors of my mother's womb" where it does not explicitly explain who it was that closed the womb; and (Isaiah 8:4) "He shall take away the spoil of Samaria" without explaining who shall take it away; and (Amos 6:12) "Doth he plough with oxen," and it does not explicitly state, "Doth a man plough with oxen"; (Isaiah 46:10) "Declaring from the beginning the end," and it does not explicitly state, "Declaring from the beginning of a thing the end of a thing' — if it is so (that you assert that this verse intends to point out that heaven and earth were created first), you should be astonished at yourself, because as a matter of fact the waters were created before heaven and earth, for, lo, it is written, (v. 2) "The Spirit of God was hovering on the face of the waters," and Scripture had not yet disclosed when the creation of the waters took place — consequently you must learn from this that the creation of the waters preceded that of the earth. And a further proof that the heavens and earth were not the first thing created is that the heavens were created from fire (אש) and water (מים), from which it follows that fire and water were in existence before the heavens. Therefore you must needs admit that the text teaches nothing about the earlier or later sequence of the acts of Creation. ברא אלהים GOD [AS JUDGE] CREATED – It does not state 'ברא ה "The Lord (the Merciful One) created, because at first God intended to create it (the world) to be placed under the attribute (rule) of strict justice, but He realised that the world could not thus endure and therefore gave precedence to Divine Mercy allying it with Divine Justice. It is to this that what is written in (Genesis 2:4) alludes — "In the day that the Lord God made earth and heaven".

בראשית ברא – אמר ר׳ יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחדש הזה לכם (שמות י״ב:ב׳) שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל, ומה טעם פתח בבראשית, משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים (תהלים קי״א:ו׳), שאם יאמרו אומות העולם לסטים אתם שכבשתם ארצות שבעה גוים, והם אומרים להם כל הארץ של הקב״ה היא, הוא בראה והוא נתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו.

Rashbam Bereshit 1:1רשב״ם בראשית א׳:א׳

Bereshit AT THE BEGINNING OF GOD’S CREATION: Let the wise understand that all of our rabbis' words and midrashic explanations are honest and true. So it is written in tractate Shabbat (63a), "I was eighteen years old [and I had studied the entire Talmud] and I had never realized that a verse never departs from its plain meaning." The essence of halakhic and midrashic exegesis is derived from superfluous language in Scripture or from linguistic anomalies. The plain meaning of the verse is written in such a way that one is [additionally] able to learn from it the essence of the midrashic explanation. For example, it is written (Gen. 2.4), "Such is the story of heaven and earth behibbare'am – as they were created." The rabbis (BR 12.9) interpreted [that last word] midrashically to mean, "be'avraham – through [the merit of] Abraham [they were created]." [They did this] because of the superfluous language of the verse, for the word behibbare'am did not have to be written at all. Now I shall elucidate the interpretations of earlier exegetes to this verse (Gen. 1.1) so as to explain to people why I do not choose to interpret as they did. Some interpret the verse to mean, "ba-rishonah – the first things that God created were heaven and earth." This is impossible to say because water [too] was already created, as it is written (verse 2), "And a wind from God was sweeping over the water." Furthermore, the text does not say ba-rishonah, [a context form] but rather bereshit, a construct form, as in the phrase (Gen. 10.10) "The mainstays of (reshit) his kingdom were Babylon." Some explain this verse as being similar to the phrase (Hos. 1.2), "The outset of God's speaking (tehillat dibber) to Hosea." In other words, they see the verse as meaning, "At the outset of God's creation of heaven and earth" – i.e. before God had created heaven and earth – then, "The earth was unformed and void with darkness over the surface of the deep and a wind from God sweeping over the waters." According to this interpretation, then, water was created first. This interpretation is also folly. The text should not have read, "The earth was unformed and void," for the earth was not yet created. How can the text mention the earth even before the creation of the water, which preceded the earth? The following is the true plain meaning of our text, which follows the Scriptural pattern of regularly anticipating and explaining some matter which, though unnecessary to the immediate context, serves the purpose of elucidating some matter to be mentioned further on, in another passage. For example, when the text writes (Gen. 9.18), "Shem, Ham and Japheth," why does it then proceed to write, "Ham being the father of Canaan"? It is because it is written below (Gen.9.25), "Cursed be Canaan." Had we not known before who Canaan was, we would not have understood why Noah cursed him. [Another example is,] "Reuben lay with Bilhah, his father's concubine, and Israel found out" (Gen. 35.22). Why does the text write at this point that "Israel found out" when it is not written at this point that Israel said anything about it to Reuben? However, later on Israel's death bed he would say (Gen. 49.4), "Hasty as water, you shall excel no longer, for you mounted your father's bed ...." Accordingly the text anticipates and writes that "Israel found out," so that one would not be surprised when reading that Israel, towards the end of his life, chastised Reuben. Similarly, [this type of anticipatory style can be found] in many places. This entire section, concerning the six days of creation, was also written by Moses for anticipatory purposes, so as to explain to the reader what God said when he gave the Torah (Ex. 20.8-11), "Remember the Sabbath day and keep it holy ... for in six days the LORD made heaven and earth and sea, and all that is in them, and he rested on the seventh day." For this reason it is written (Gen. 1.31), "There was evening and there was morning, the sixth (hashishi) day," a reference to that same sixth day, the end of the creation process, of which God spoke when he gave the Torah. That is why Moses related [this entire chapter about creation] to Israel – in order to inform them that what God said was true. [In other words, Moses said,] "Do you think that this world has forever existed in the way that you now see it, filled with all good things? That is not the case. Rather, bereshit bara' 'elohim – i.e. at the beginning of the creation of the heaven and the earth, when the uppermost heavens and the earth had already been created for some undetermined length of time – then,

אך זה הוא עיקר פשוטו, לפי דרך המקראות שרגיל להקדים ולפרש דבר שאין צריך בשביל דבר הנזכר לפניו במקום אחר, כדכתיב: שם חם ויפת, וכת׳: וחם הוא אבי כנען (בראשית ט׳:י״ח), אלא מפני שכתוב לפניו: ארור כנען (בראשית ט׳:כ״ה), ואילו לא פורש תחילה מי כנען לא היינו יודעין למה קיללו נח. וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל (בראשית ל״ה:כ״ב), למה נכתב כאן: וישמע ישראל, והלא לא נכתב כאן שדיבר יעקב מאומה על ראובן. אלא לפי שבשעת פטירתו אמר: פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה (בראשית מ״ט:ד׳), לפיכך הקדים: וישמע ישראל, שלא תתמה בראותך שהוכיחו על כך בסוף ימיו, וכן בכמה מקומות. גם כל הפרשה הזאת של מלאכת ששה ימים הקדימו משה רבינו לפרש לך מה שאמר הקב״ה בשעת מתן תורה: זכור את יום השבת לקדשו {וגו׳} כי ששת ימים עשה י״י את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי (שמות כ׳:ז׳-י׳). וזהו שכתוב: ויהי ערב ויהי בקר יום הששי (בראשית א׳:ל״א) – אותו ששי שהוא גמר ששה ימים שאמר הקב״ה במתן תורה. לכך אמר להם משה לישראל, להודיעם כי דברי הקב״ה אמת: וכי אתם סבורים שהעולם הזה כל הימים בנוי כמו שאתם רואים אותו עכשיו מלא כל טוב. לא היה כן, אלא: בראשית ברא אלהים וג׳ – כלומר: בתחילת בריאת שמים וארץ, כלומר: בעת שנבראו כבר שמים העליונים והארץ, הן זמן מרובה הן זמן מועט, אז:

Ibn Ezra Bereshit Third Commentary 35:2-4אבן עזרא בראשית פירוש שלישי ל״ה:ב׳-ד׳

(ב) על כן: ויאמר יעקב לביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם – כי עד עתה לא אמר להם זה. והנה רחל גנבה את התרפים אשר לאביה כי על תורת אביהם היו כולם, הנשים והבנים. וככה כת׳ שם: אלהי אברהם ואלהי נחור ישפטו בינינו אלהי אביהם (בראשית ל״א:נ״ג). והטהרו – שתרחצו עצמכם, בעבור כי עד עתה עבדתם אלהי הנכר. על כן: והחליפו שמלותיכם – כעניין: והסירה את שמלת שביה (דברים כ״א:י״ג). כי העובד עבודה זרה כל מלבושיו וכל תכשיטיו טמאים, ואסורים אפילו בהנאה. (ד) על כן נתנו לו הנזמים ויעקב טמנם.

Radak Bereshit 9:20רד״ק בראשית ט׳:כ׳

ויחל נח איש האדמה, we had already pointed out in 5,29 that Noach was a farmer and excelled in this vocation. Now, after the deluge, he acquired additional expertise in combining different strains of grapes and making wine out of the grapes. Up until this time people had used grapes only as a fruit to eat, and had not learned how to make intoxicating wine. When the Torah writes ויחל ויטע, this means that he began by planting grapes and ended by making wine. The expression ויחל is usually associated with the first stage תחלה, in a process requiring several stages. Alternately, the word ויחל is used in the same sense as in Samuel I 14,35 החל לבנות מזבח, “it was the first altar which he (Saul) established” Or, the meaning of the word ויחל may be similar to Joshua 3,7 אחל גדלך, “I will establish your greatness.” and similar to Genesis 10,8 הוא החל להיות גבור, “he was the first to become a hero, a warrior.” Or, the word simply means “he began with this work of farming, as part of which he planted a vineyard.” The line may simply mean that Noach began to plant a vineyard, What leads to all these explanations is the repetition of two verbs in close succession ויחל ...ויטע, without the Torah telling us what Noach had done. We have such a construction in Genesis 28,10 ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה, “Yaakov left Beer Shevah heading towards Charan,” where we are also forced to understand the second verb וילך as meaning ללכת, to go. This story has to be understood as portraying two separate subjects. First we have to remember that Canaan, Cham’s son and his offspring were a cursed tribe, cursed by Noach, that is. We observe throughout the Book of Genesis how careful our ancestors were not to intermarry with members of such a cursed part of mankind. Avraham not only went out of his way to forbid Eliezer to take a wife from such people for his son Yitzchok (Genesis 24,3) but Yitzchok and Rivkah both warned Yaakov against such liaisons (Genesis 28,1). The Torah introduces a story showing how Canaan was even worse than his father Cham, so that the Torah makes a point of calling Cham “the father of Canaan,”<tn>although he was the youngest of his four sons. (10,6) God had foreseen already that the offspring of Canaan would be totally corrupt, depraved. This is why He had encouraged Noach to curse his own grandson. (compare our comment on verse 8 on the wording of God’s address to Noach) Seeing that Noach was a prophet, his curse came true. Another aspect of this story is to warn anyone drinking wine not to overindulge, as this will impair the functioning of his brain, that which separates him from the animals. Solomon in Proverbs 23,2 is extremely critical of people who drink to excess. Also the prophets, (Isaiah 5,22; 28,1, and Amos 6,6) are very outspoken about the detrimental effects of drinking too much intoxicating wine. If the first human being ever to drink wine, i.e. Noach, became so drunk that he was unaware that he had disrobed himself, this serves as a warning to all of his descendants to be very careful in the manner in which the treat such intoxicating drink.</tn>

ויחל נח איש האדמה – כמו שכתבנו בפרשה ראשונה, כי נח התעסק בעבודת האדמה והתחכם בה, ועתה אחר המבול התחכם עוד לנטוע הגפנים רבים יחד ולעשות מן הענבים יין, כי עד הנה לא היו שותים יין אלא אוכלים הענבים כשאר הפירות: ונח היה תחלה לנוטעי כרם, ומה שאמר ויחל ויטע, פי׳ ויחל לטעת ויטע, כי על התכונה המקור דבק עם לשון תחלה, כמו (שמואל א י״ד) ״אותו החל לבנות המזבח״ ״אחל תת פחדך״ (דברים ב׳:כ״ה) ״הוא החל להיות גבור בארץ״ (דברי הימים א א׳:י׳) או פרושו, החל בעבודה הזאת ונטע כרם כמו ויחל ליטע, ״ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה״ (בראשית כ״ח:י׳) ללכת לחרן והלך. והיה הספור הזה לשני הענינים, האחד למה כנען וזרעו היו מקוללים כמו שראינו שהיו האבות מואסים ומרחקים מאד מלהתחתן עמהם, כמו שצוה אברהם את עבדו, ויצחק ורבקה את יעקב, וסיפר בזה כי חם היה רע באחרונה, כי מתחלה היה הדבור עמו כמו שאמר ואל בניו כמו שפירשנו, וכנען בנו רע ממנו, לפיכך אמר אבי כנען. וראה האל כי זרע כנען עתיד להיות רע, ונתן בפי נח לקללו כי נביא היה ונתקיימו קללתו. ועוד היה הספור הזה להזהיר על משתה היין ושלא לשגות בו, כי הוא מפסיד הדעת, כי אם ישתהו חי וישתכר ממנו ינגב המוח מבלבול המחשבה ויבוא לידי שגעון, וכמה הפליג שלמה בגנותו (משלי כ״ג) וכן הנביאים, לפיכך בא ספור ממנו בתורה לספר בגנותו, כי הראשון ששתה ממנו נשתכר בו ונשתבשה דעתו עד שנתגלה ערותו והוא לא ידע.

Radak Bereshit 16:6רד״ק בראשית ט״ז:ו׳

ויאמר ... שפחתך בידך, Avram meant that in spite of Hagar sleeping with him, i.e. being accorded wifely privileges from his side, she remained Sarai's slave and as such Sarai could determine how to treat her. He made it clear that his own dignity was not to be a consideration in Sarai's treatment of Hagar. ותענה שרי, Sarai overburdened her with work, and made her perform the work in an intolerably harsh manner. It is even possible that the word ותענה includes physical as well as verbal abuse of Hagar by Sarai. The Torah testifies that Sarai did not act piously toward her, Although Avram had given her a free hand when he said "do to her as appears fit in your eyes," from a moral point of view she should have treated Hagar in a manner befitting her status as a wife or legal companion of Avram. From the point of view of practicing human kindness, Although Avram had given her a free hand when he said "do to her as appears fit in your eyes," from a moral point of view she should have treated Hagar in a manner befitting her status as a wife or legal companion of Avram. From the point of view of practicing human kindness, חסידות, she should have treated a subordinate with all possible consideration. The scholar Ibn Gabirol said "how beautiful is the attribute of practicing forgiveness in circumstances when this is possible!" Sarai's actions as reported were not pleasing in the eyes of the Lord. This is reflected in the words of the angel to Hagar (verse 11) כי שמע ה' אל עניך, "for the Lord has listened to the oppression you have endured." This is why the angel gave her a blessing as compensation for the harsh treatment she had suffered. Avram did not prevent Sarai from acting as she did, even though it was displeasing in his eyes, because he was concerned primarily with eyes, because he was concerned primarily with preserving his relations with Sarai. The reason why this whole story is preserved for all future generations in our chapter is to teach moral-ethical lessons, and to warn us not to indulge in injustice.

שפחתך בידך – אף על פי ששכבה בחיקי שפחתיך היא כבתחלה ויש לך רשות עליה לרדותה אם תעשה אליך דבר שלא כהוגן כי היא שפחתך ורשותה בידך ולא תקבל ממני כמו שתקבול ממך, והנני מוחל לך כבודי. ותענה שרי – עשתה עמה יותר מדאי ועבדה בה בפרך, אפשר שהיתה מכה אותה ומקללת אותה ולא היתה יכולה לסבול וברחה מפניה. ולא נהגה שרה בזה למדת מוסר ולא למדת חסידות, לא מוסר כי אף על פי שאברהם מוחל לה על כבודו, ואמר לה ״עשי לה הטוב בעיניך״ היה ראוי לה למשוך את ידה לכבודו ולא לענותה; ולא מדת חסידות ונפש טובה כי אין ראויה לאדם לעשות כל יכלתו במה שתחת ידו, ואמר החכם מה נאוה המחילה בעת היכולת, ומה שעשתה שרי לא היה טוב בעיני האל, כמו שאמר המלאך אל הגר ״כי שמע י״י אל עניך״ (בראשית ט״ז:י״א) והשיב לה ברכה תחת עניה. ואברם לא מנע שרי מלענותה, אף על פי שהיה רע בעיניו, משום שלום בית. וכן זה הספור נכתוב בתורה לקנות אדם ממנו המדות טובות ולהרחיק הרעות.

Radak Bereshit 18:3רד״ק בראשית י״ח:ג׳

ויאמר אדוני, our sages (Shevuot 35) are of two minds as to the meaning of the word A-donay in this verse. Some say it is sacred, an attribute of God; others hold that it is profane. If it is the latter, Avraham would have addressed the biggest one of these men. He would have used his own intelligence in making this choice. According to Rashi in the Talmud quoted, Avraham chose the middle angel, (man) as the one whom he addressed as their leader. We know that the angels are not all on the same level. We also know from the descriptions in the Book of Daniel that the senior angels may give instructions to their junior companions. (Daniel 8,16) Even though these men had come to him in the guise of men, human beings, seeing that Avraham had prepared water for them to wash their feet, he addressed the leader in the plural mode, -with the vowel kametz instead of in the singular mode with the vowel chirik as an expression of special honour. We find something parallel in Judges 6,15 when Gideon asked the (lone) angel ”my lord(s), (adonay) how can I help the people of Israel?” He had not been aware at that time that he was addressing an angel. The sages who hold that the word a-donay here is sacred, explain that Avraham used the plural mode because he was addressing God Who had visited him, asking Him to wait until he had been able to perform the duty of being a good host to these travelers who had suddenly appeared at the entrance of his tent. The lesson to be derived from this is that the merit of welcoming guests and making them feel at home is even greater than the merit of welcoming God into one’s house. אל נא תעבר מעל עבדך, the word נא is a kind of plea, Avraham begging these strangers not to pass him by without stopping to take some refreshment. The reason why this whole incident has been recorded in the Torah is to teach people how to relate to fellow human beings with charity and love. It is an act of loving kindness to welcome guests into one’s home in order to honour them and to look after their personal requirements, such as letting them wash up and stay overnight.

ויאמר אדני – מחלוקת בין רז״ל יש אומרים שזה אדני חול (שבועות ל״ה) ויש אומרים שהוא קדש, ואם הוא חול אמר לגדול שבהם, כפי מה שנראה לו בשכלו מתוך המראה, כי ידוע כי יש במלאכי׳ אחד גדול במעלת השכל מחבירו עד שהאחד על חבירו, ובזה יפול בהם המנין והגדול מצוה למי שלמטה ממנו במעלה כמו שאמר במראת דניאל ויקרא ויאמר גבריאל הבן להלז את המראה (דניאל ח׳:ט״ז). ואף על פי שבאו לו כאנשים שהרי הכין להם מאכל במראה ואמר יקח נא מעט מים וגו׳ (בראשית י״ח:ד׳) אמר לאחד אדני בקמץ ולא אמר אדני בחירק כמנהג ליחיד, אמר כן לגדל ולרוממות. והנה מצאנו גם כן בגדעון שאמר, אדני במה אושיע את ישראל (שופטים ו׳:ט״ו) בקמץ ועדיין לא ידע שהוא מלאך. והאומרים מרז״ל כי הוא קדש פירשו כי לי״י אמר אשר נגלה אליו ואמר לו שלא יעבור מעליו ושימתין לו עד שיכניס האורחים, ולמדו מזה כי גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה. אל נא תעבר – נא ענין בקשה ותחנה, כמו בבקשה ממך לא תעבר לתטה דרכיך מעלי אתה וחביריך עד שתסעדו אצלי, ונכתב כל הספור הזה כדי שילמוד אדם להתנהג עם הבריות בצדקה ובחסד, וגמילת חסד הוא להכניס אדם אורחים בביתו ולכבדם ולעשות להם צרכיהם ברחיצת הרגלים ובמשתה ובמטה אם ילינו בביתו.

Radak Bereshit 19:3רד״ק בראשית י״ט:ג׳

ויפצר בם מאד, he spoke to them intently on the subject, urging them to accept his invitation, until eventually, they did come to his house. Onkelos writes ותקיף בהם, that he actually took hold of these men until they concurred to spend the night with him. ויעש להם משתה, seeing it was night he did not have time to slaughter an animal in their honour, but he prepared something at short notice, served them drinks, and unleavened bread which can be prepared at short notice. It is good manners to prepare something at short notice for guests who arrived unexpectedly. The guest arriving at such a time is usually tired and does not care to wait until an elaborate meal can be prepared in his honour. The story has been recorded for all times in order to teach us how to serve unexpected guests arriving at night. ויאכלו. If the whole sequence is a vision which Lot did not actually experience, the meaning of the word ויאכלו must be understood literally; if the Torah describes actual events, the word means that Lot had the impression as if the angels ate and drank his food. The food and drink, which are composed of different components, simply dissolved into their basic ingredients so that they were not visible as such. This, of course, would occur miraculously.

ויפצר בם מאוד – הרבה להם דברים ותחנות עד שנטו אליו ובאו עמו אל ביתו ואונקלס תרגם ותקיף בהון כלומר החזיק בם עד שסרו אליו אל ביתו ויעש להם משתה – לפי שהיה לילה לא היה לו פנאי לזבוח ולתקן מאכלים אלא עשה להם משתה ואפה להם מצות שלא ימתינו עד שיתחמץ הבצק ומה שיכול לתקן במהרה תקן, וזהו מדרך ארץ להכין לאורח הבא מה שיוכל להכין במהרה כי הוא עיף וצריך לאכול ולשתות לפיכך נכתב הספור הזה. ויאכלו – אם במראה כמשמעו, ואם בהקיץ ובמורגש נדמה לו שאכלו ושתו, ששב המאכל והמשתה המורכב פשוט, כל דבר ליסודו הראשון, וזהו כמעשה נס.

Radak Bereshit 24:64רד״ק בראשית כ״ד:ס״ד

ותשא, she thought that possibly the man approaching might be Yitzchok; this is why she asked the servant, to find out if her assumption was correct. ותפול מעל הגמל, when she saw him and Eliezer told her that this was Yitzchok, she lowered herself from the camel, fell on the ground, covered her face with her veil and remounted and rode on. This story teaches us that when a woman has achieved the status of being betrothed it befits her to cover her face until such time as she is a properly married woman.

ותפול מעל הגמל – כיון שראתה אותו ואמר לה העבד שהוא יצחק השמיטה עצמה מעל הגמל ונפלה לארץ ולקחה צעיפה וכסתה בו פניה ואחר כן עמדה. ובספור הזה למדה תורה דרך ארץ צניעות, שראוי לאשה לבוש מארוסתה ושלא תתראה אליו עד שתנשא לו.

Radak Bereshit 25:10רד״ק בראשית כ״ה:י׳

השדה, every time the burial in this cave is mentioned in the Torah the fact that Avraham had purchased the cave and the field is mentioned also. It is to pay tribute to the love for God by Avraham, who in spite of God’s promises of owning the entire land, had been unable to bury even his own wife in that land until had had purchased a burial plot for her. Avraham never for a moment queried God about this problem he had been forced to cope with. מאת בני חת, we have explained this on 23,20. קבר אברהם ושרה אשתו, compare what we wrote on 24,55.

השדה אשר קנה – בכל מקום שזכר הקבורה בזה המערה זכר המקנה להודיע חבתו של אברהם שלא מצא מקום לקבורה עד שקנה אותו ואעפ״כ לא הרהר אחר האל שאמר לו כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה (בראשית י״ג:ט״ו). קבר אברהם ושרה – כבר כתבנו כי זכר הפעולה על הדבק בו.

Ramban Bereshit 1:1רמב״ן בראשית א׳:א׳

בראשית ברא אלהים – אמר רבי יצחק: לא היה צריך להתחיל התורה אלא מ״החדש הזה לכם״ (שמות י״ב:ב׳), שהיא מצווה ראשונה שנצטוו בה ישראל. ומה טעם פתח בבראשית? שאם יאמרו אומות העולם: ״ליסטים אתם, שכבשתם לכם ארצות שבעה גוים״, הם אומרים להם: ״כל הארץ של הקב״ה היא, ונתנה לאשר ישר בעיניו; וברצונו נתנה להם, וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו״. וזו אגדה בלשון שכתבה רבינו שלמה בפירושיו. ויש לשאול בה, כי צורך גדול הוא להתחיל התורה ב״בראשית ברא אלהים״, כי הוא שורש האמונה; ושאינו מאמין בזה וחושב שהעולם קדמון, הוא כופר בעיקר ואין לו תורה כלל. והתשובה, מפני שמעשה בראשית – סוד עמוק, אינו מובן מן המקראות, ולא יוודע על בוריו אלא מפי הקבלה עד משה רבינו מפי הגבורה, ויודעיו חייבין להסתיר אותו. לכך אמר רבי יצחק שאין להתחלת התורה צורך ב״בראשית ברא״, והסיפור במה שנברא ביום ראשון ומה נעשה ביום שני ושאר הימים, והאריכות ביצירת אדם וחוה, וחטאם ועונשם, וסיפור גן עדן וגירוש אדם ממנו, כי כל זה לא יובן בינה שלימה מן הכתובים. וכל שכן ספור דור המבול והפלגה, שאין הצורך בהם גדול. ויספיק לאנשי התורה בלעדי הכתובים האלה, ויאמינו בכלל בנזכר להם בעשרת הדברות (שמות כ׳:י׳): ״כי ששת ימים עשה י״י את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי״, ותישאר הידיעה ליחידים שבהם הלכה למשה מסיני, עם התורה שבעל פה. ונתן רבי יצחק טעם לזה, כי התחילה התורה ב״בראשית ברא אלהים״ וסיפור כל עניין היצירה עד בריאת אדם, ושהמשילו במעשה ידיו וכל שת תחת רגליו, וגן עדן – שהוא מבחר המקומות הנבראים בעולם הזה – נעשה מכון לשבתו, עד שגירש אותו חטאו משם. ואנשי דור המבול, בחטאם גורשו מן העולם כולו, והצדיק בהם לבדו נמלט, הוא ובניו. וזרעם, חטאם גרם להם להפיצם במקומות ולזרותם בארצות, ותפשו להם המקומות למשפחותם בגוייהם כפי שנזדמן להם. אם כן ראוי הוא, כאשר יוסיף הגוי לחטוא, שיאבד ממקומו ויבוא גוי אחר לרשת את ארצו, כי כן הוא משפט האלהים בארץ מעולם. וכל שכן עם המסופר בכתוב כי כנען מקולל ונמכר לעבד עולם, ואינו ראוי שיירש מבחר מקומות היישוב, אבל יירשוה עבדי י״י זרע אוהבו, כעניין שכתוב (תהלים ק״ה:מ״ד): ״ויתן להם ארצות גוים ועמל לאמים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורתיו ינצרו״. כלומר, שגירש משם מורדיו, והשכין בו עובדיו, שיידעו כי בעבודתו ינחלוה, ואם יחטאו לו – תקיא אותם הארץ כאשר קאה את הגוי אשר לפניהם. ואשר יבאר הפירוש שכתבתי, לשונם בבראשית רבה (בראשית רבה א׳) שאמרוה שם בלשון הזה: רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי פתח, ״כח מעשיו הגיד לעמו״ (תהלים קי״א:ו׳). מה טעם גילה להם הקב״ה לישראל מה שנברא ביום ראשון ומה שנברא ביום שני? מפני ז׳ אומות, שלא יהיו מונין את ישראל ואומרים להם: הלא אומה של בזיזות אתם. וישראל משיבין להם: ואתם הלא בזוזה היא בידכם, הלא ״כפתרים היצאים מכפתור השמידם וישבו תחתם״ (דברים ב׳:כ״ג). העולם ומלואו של הקב״ה הוא, כשרצה – נתנו לכם; כשרצה – נטלו מכם ונתנו לנו. הדא הוא דכתיב (תהלים קי״א:ו׳), ״לתת להם נחלת גוים״ – ״כח מעשיו הגיד לעמו״: בשביל לתת להם נחלת גוים, הגיד להם את בראשית. וכבר בא להם ממקום אחר עוד העניין שהזכרתי. בתעלומות מעשה בראשית, אמרו רבותינו ז״ל: ״כח מעשיו הגיד לעמו״, להגיד כוח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר; לפיכך סתם לך הכתוב בראשית ברא אלהים. אם כן נתבאר מה שאמרנו בזה.

Ramban Bereshit 12:6רמב״ן בראשית י״ב:ו׳

ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם – אומר לך כלל תבין אותו בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב והוא ענין גדול הזכירוהו רבותינו בדרך קצרה ואמרו (תנחומא ט׳) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת וכולם באים ללמד על העתיד כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו׳ (ירמיהו נא ס״ג:ס״ד) וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מלכים ב י״ג:ט״ז-י״ז) ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לי״י וחץ תשועה בארם ונאמר שם (פסוק י״ט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם ולפיכך החזיק הקב״ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו והבן זה ואני מתחיל לפרש הענינים בפרט בפסוקים בעזרת השם.

Ramban Bereshit 12:9-10רמב״ן בראשית י״ב:ט׳-י׳

(ט) הנגבה – כתב רבינו שלמה ללכת לדרומה של ארץ ישראל והוא בחלק של בני יהודה שנטלו בדרומה של ארץ ישראל וכן לעתיד לבא בבניו שנאמר (שופטים א׳:ב׳) יהודה יעלה בתחלה. (י) ויהי רעב בארץ – הנה אברהם ירד למצרים מפני הרעב לגור שם להחיות נפשו בימי הבצורת והמצרים עשקו אותו חנם לקחת את אשתו והקב״ה נקם נקמתם בנגעים גדולים והוציאו משם במקנה בכסף ובזהב וגם צוה עליו פרעה אנשים לשלחם ורמז אליו כי בניו ירדו מצרים מפני הרעב לגור שם בארץ והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים כאשר אמר (שמות א׳:כ״ב) וכל הבת תחיון והקב״ה ינקום נקמתם בנגעים גדולים עד שיוציאם בכסף וזהב וצאן ובקר מקנה כבד מאד והחזיקו בהם לשלחם מן הארץ לא נפל דבר מכל מאורע האב שלא יהיה בבנים והענין הזה פרשוהו בבראשית רבה (בראשית רבה ח׳:ו׳) רבי פנחס בשם רבי אושעיא אמר אמר הקב״ה לאברהם צא וכבוש את הדרך לפני בניך ואתה מוצא כל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו באברהם כתוב ויהי רעב בארץ בישראל כתיב (בראשית מ״ה:ו׳) כי זה שנתים הרעב בקרב הארץ ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עון מפני פחדו פן יהרגוהו והיה לו לבטוח בשם שיציל אותו ואת אשתו ואת כל אשר לו כי יש באלהים כח לעזור ולהציל גם יציאתו מן הארץ שנצטווה עליה בתחילה מפני הרעב עון אשר חטא כי האלהים ברעב יפדנו ממות ועל המעשה הזה נגזר על זרעו הגלות בארץ מצרים ביד פרעה במקום המשפט שמה הרשע והחטא.

Ramban Bereshit 14:1רמב״ן בראשית י״ד:א׳

ויהי בימי אמרפל מלך שנער – המעשה הזה אירע לאברהם להורות כי ארבע מלכיות תעמודנה למשול בעולם ובסוף יתגברו בניו עליהם ויפלו כלם בידם וישיבו כל שבותם ורכושם והיה הראשון מהם מלך בבל כי כן העתיד כדכתיב (דניאל ב׳:ל״ח) אנת הוא רישא די דהבא ואולי ״אלסר״ שם עיר במדי או בפרס ו ״עילם״ בעיר ההיא המלך מלך יון הוא המלך הראשון ומשם נתפשט מלכותו כשנצח דריוש וכבר הזכירו זה רבותינו (ע״ז י׳) רבי יוסי אומר שש שנים מלכו בעילם ואחר כך נתפשטה מלכותם בכל העולם כולו ו״מלך גוים״ המלך על עמים שונים אשר שמוהו עליהם לראש ולקצין רמז למלך רומי אשר המלך על עיר מקובצת מעמים רבים כיתים ואדום ויתר גוים וכך אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה מ״ב:ב׳) אמר רבי אבין כשם שפתח בארבע מלכיות כך אינו חותם אלא בארבע מלכיות וכו׳ ושם עוד (בראשית רבה מ״ב:ד׳ בשינוי לשון) ויהי בימי אמרפל מלך שנער זו בבל אריוך מלך אלסר זו מדי כדרלעומר מלך עילם זו יון ותדעל מלך גוים זו מלכות אדום שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם.

Ramban Bereshit 15:9רמב״ן בראשית ט״ו:ט׳

עגלה משולשת ועז משולשת – פירש רבי אברהם בת שלש שנים אבל אונקלוס אמר (והוא הנכון כי רמז לו) [שלש וכן הדבר כי בת שלש לא תקרא עגלה כמו ששנינו (משנה פרה א׳:א׳) וחכמים אומרים עגלה בת שתים פרה בת שלש ורמז] כי שלשה קרבנות מהן יקריבו לפניו זרעו העולה והחטאת והשלמים כי האשם כחטאת הוא אין ביניהם לבד השם. ויתכן שיהיה טעם ״משולשת״ שיביא אותן רצופות ויהיה כל מין לבד וכן כי משולשות הנה (יחזקאל מ״ב:ו׳) שהיו הלשכות העליונות והתיכונות והתחתונות.

Ramban Bereshit 15:12רמב״ן בראשית ט״ו:י״ב

והנה אימה חשכה גדולה נופלת – דרשו בו רמז לשעבוד ארבע גליות כי מצא הנביא בנפשו אימה ואחר כך בא בחשכה ואחר כך גדלה החשכה ואחר כך הרגיש כאלו היא נופלת עליו כמשא כבד תכבד ממנו אמרו (בראשית רבה מ״ד:י״ז) אימה זו בבל חשכה זו מדי שהחשיכה עיניהם של ישראל בצום ובתענית גדולה זו מלכות אנטיוכס נופלת עליו זו אדום והיה הענין הזה לאברהם כי כשהקב״ה כרת עמו ברית לתת הארץ לזרעו לאחזת עולם אמר לו כמשייר במתנתו שארבע גליות ישתעבדו בבניו וימשלו בארצם וזה בעל מנת אם יחטאו לפניו ואחרי כן הודיעו בבאור גלות אחרת שיגלו תחלה שהוא גלות מצרים שכבר נענש בו כאשר פירשתי (בראשית י״ב:י׳).

Ramban Bereshit 16:6רמב״ן בראשית ט״ז:ו׳

ותענה שרי ותברח מפניה – חטאה אמנו בענוי הזה וגם אברהם בהניחו לעשות כן ושמע י״י אל עניה ונתן לה בן שיהא פרא אדם לענות זרע אברהם ושרה בכל מיני הענוי.

Ramban Bereshit 26:1רמב״ן בראשית כ״ו:א׳

מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם – אולי לא היה רעב בעולם עד ימי אברהם (פרקי דר׳ אליעזר כ״ו) ועל כן ימנה הכתוב ממנו כי מה צורך להזכיר זה. והנכון בעיני כי זה להגיד כי היו זוכרים אותו הרעב הראשון ומספרים עליו שבעבורו ירד אברהם למצרים ושם עשה לו השם כבוד גדול ולכן היה יצחק חפץ ללכת בדרך אבותיו לירד שם עד שנאמר לו אל תרד מצרימה וטעם המניעה אמרו רבותינו (בראשית רבה ס״ד:ג׳) אתה עולה תמימה ואין חוצה לארץ כדי לך ולדעתי נכלל עוד בענין רמיזה בעתיד כי גלות אברהם אל מצרים מפני הרעב רמז שיגלו בניו שם ולכתו אל אבימלך לא היה גלות כי שם היה יושב ברצונו אבל ירידתו של יצחק שם מפני הרעב ירמוז לגלות כי גלה ממקומו בעל כרחו והלך אל ארץ אחרת והנה היה גלותו ממקומו אל ארץ פלשתים שהיא ארץ מגורי אביו וירמוז לגלות בבל שהוא מקום מגורי אבותם שהיו באור כשדים ודע כי הגלות הנזכר ירמוז למעשה יצחק כאשר לא לקחו אשתו ולא היה לו שם רק הגלות והפחד ומתחילה אמר הנוגע באיש הזה ובאשתו מות יומת ולימים חזר בו ואמר לך מעמנו ואחרי כן חזרו אליו בברית וכן גלות בבל גלו שם מפני זלעפות רעב ומעת היותם שם לא עבדום ולא ענו אותם אבל היו גדוליהם שרים במלכות ואחרי כן אמרו מי בכם מכל עמו יהי אלהיו עמו ויעל (עזרא א׳:ג׳) והזהירו עליהם שרי עבר הנהר והפחות ואחרי כן בטלו הבנין והות בטלא עד זמן ועידן אחרי כן חזרו ונתנו רשות בבנין והזהירו ואמרו די להון מהקרבין ניחוחין לאלה שמיא ומצלין לחיי מלכא ובנוהי (שם ו׳:י׳). אל אבימלך מלך פלשתים – לא נודע אם הוא אבימלך אשר היה בימי אברהם או שכל מלך פלשתים בעת ההיא יקרא כן כי גם בימי דוד יקרא אבימלך ודעת אונקלוס שהיה בנו וטעם וילך יצחק אל אבימלך כי היה בדעתו לרדת מצרימה והלך אל אבימלך בעל ברית אביו אולי ייטיב עמו בימי הבצורת ולא יצטרך לירד למצרים והנה אבימלך מפני בריתו של אברהם לא נגע בו ולא בביתו כלל אבל אנשי המקום המה בקשו ממנו דרך שאלה על אשתו והוא אמר אחותי היא ואף על פי כן לא נגע בה המלך ולא איש מאנשיו כי היו נזכרים בענין אברהם ולכך אמר כמעט שכב ״אחד העם״ יאמר אני לא נגעתי בה ונשמרתי ממנה אבל קרוב היה שיכשל בה אחד מאנשי הארץ והיית מביא עלינו אשם כאשר היה עלינו חטא בענין אביך.

Ramban Bereshit 26:20רמב״ן בראשית כ״ו:כ׳

ויקרא שם הבאר עשק – יספר הכתוב ויאריך בענין הבארות ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק והוא ואביו עשו אותם בשוה אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו כי בא להודיע דבר עתיד כי ״באר מים חיים״ ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק ולכן הזכיר באר מים חיים כמו שאמר (ירמיהו י״ז:י״ג) מקור מים חיים את י״י וקרא הראשון עשק ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה מלחמות עד שהחריבוהו והשני קרא שמה שטנה שם קשה מן הראשון והוא הבית השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד׳:ו׳) ובמלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה והשלישי קרא רחובות הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה והאל ירחיב את גבולנו כמו שנאמר (דברים י״ט:ח׳) ואם ירחיב י״י אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו׳ שהוא לעתיד וכתיב בבית השלישי (יחזקאל מ״א:ז׳) ורחבה ונסבה למעלה למעלה ופרינו בארץ שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.

Ramban Bereshit 28:12רמב״ן בראשית כ״ח:י״ב

והנה סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו – הראהו בחלום הנבואה כי כל הנעשה בארץ נעשה על ידי המלאכים והכל בגזרת עליון עליהם כי מלאכי אלהים אשר שלח י״י להתהלך בארץ לא יעשו קטנה או גדולה עד שובם להתיצב על אדון כל הארץ לאמר לפניו התהלכנו בארץ והנה יושבת בשלוה או מלאה חרב ודם והוא יצוה עליהם לשוב לרדת בארץ ולעשות דברו והראהו כי הוא יתברך נצב על הסלם ומבטיחו ליעקב בהבטחה גדולה להודיע שהוא לא יהיה ביד המלאכים אבל יהיה חלק י״י ויהיה עמו תמיד כמו שאמר והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך כי מעלתו גדולה משאר הצדיקים שנאמר בהם (תהלים צ״א:י״א) כי מלאכיו יצוה לך לשמרך בכל דרכיך ועל דעת רבי אליעזר הגדול (פרקי דר׳ אליעזר ל״ה) היתה זאת המראה כענין בין הבתרים לאברם כי הראהו ממשלת ארבע מלכיות ומעלתם וירידתם וזה טעם ״מלאכי אלהים״ כמו שנאמר בדניאל (י כ׳:י״ג) שר מלכות יון ושר מלכות פרס והבטיחו כי הוא יתעלה יהיה עמו בכל אשר ילך ביניהם וישמרנו ויצילנו מידם אמרו (פרקי דר׳ אליעזר ל״ה) הראה לו הקב״ה ארבע מלכיות מושלן ואבדן הראהו שר מלכות בבל עולה שבעים עוקים ויורד והראהו שר מלכות מדי עולה חמישים ושנים עוקים ויורד והראהו שר מלכות יון עולה מאה ושמונים עוקים ויורד והראהו שר מלכות אדום עולה ואינו יורד אמר לו יעקב אך אל שאול תורד (ישעיהו י״ד:ט״ו) אמר לו הקב״ה אם תגביה כנשר וגו׳ (עובדיה א׳:ד׳).

Ramban Bereshit 29:2רמב״ן בראשית כ״ט:ב׳

וירא והנה באר בשדה והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה – יאריך הכתוב בספור הזה להודיענו כי קווי י״י יחליפו כח ויראתו תתן עוז כי הנה יעקב אבינו בא מן הדרך והוא עיף ויגל לבדו האבן אשר היו צריכים אליה כל הרועים ושלשה עדרי צאן אשר להם רועים רבים ושומרים כלם רובצים עליה אינם יכולים להניעה כלל ולרבותינו בבראשית רבה (בראשית רבה ע׳:ח׳) גם בזה להם סוד רמז לעתיד כי נזדמן לו ככה שנכנס בדרך הבאר ולא נאספו כל העדרים רק שלשה מהם ובא בזמן שהאבן על פי הבאר והעדרים שומרים לה וכל הענין המסופר כאן להודיעו שיצליח בדרך הזה ויצא ממנו זרע זוכה לרמז הזה כי הבאר ירמוז לבית המקדש וג׳ עדרי צאן עולי שלשה רגלים כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים שמשם היו שואבין רוח הקדש או שירמוז כי מציון תצא תורה (ישעיהו ב׳:ג׳) שנמשלה למים (ב״ק י״ז) ודבר י״י מירושלם ונאספו שמה כל העדרים באים מלבא חמת עד נחל מצרים (מלכים א ח׳:ס״ה) וגללו את האבן והשקו שמשם היו שואבין רוח הקודש והשיבו את האבן מונח לרגל הבא.

Ramban Bereshit 32:4רמב״ן בראשית ל״ב:ד׳

אל עשו אחיו ארצה שעיר – בעבור היות נגב ארץ ישראל על ידי אדום ואביו יושב בארץ הנגב יש לו לעבור דרך אדום או קרוב משם על כן פחד אולי ישמע עשו והקדים לשלוח אליו מלאכים לארצו וכבר תפסוהו החכמים על זה אמרו בבראשית רבה (בראשית רבה ע״ה:ג׳) מחזיק באזני כלב וגו׳ (משלי כ״ו:י״ז) אמר לו הקב״ה לדרכו היה מהלך והיית משלח אצלו ואומר לו כה אמר עבדך יעקב. ועל דעתי: גם זה ירמוז כי אנחנו התחלנו נפילתנו ביד אדום כי מלכי בית שני באו בברית עם הרומיים (ספר החשמונאים א׳:ח׳) ומהם שבאו ברומה (כך כותב רבינו בויקרא כ״ו:ט״ז) והיא היתה סבת נפילתם בידם וזה מוזכר בדברי רבותינו ומפורסם בספרים (יוסיפון פרק ס״ה).

Yalkut Shimoni Torah 187ילקוט שמעוני תורה קפ״ז

החודש הזה לכם אמר ר׳ יצחק לא היה צריך להתחיל התורה אלא מהחודש הזה לכם ולמה התחיל מבראשית משום כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גוים.

Ralbag Bereshit Toalot 14:14רלב״ג בראשית תועלות י״ד:י״ד

(יד-טז) התועלת השני הוא במידות, והוא שאין ראוי לאדם שיעלים עיניו מאנשי משפחתו, ואף על פי שאינם מתנהגים עימו במנהג הראוי, אבל ראוי שיהיה לעֵזֶר ולהועיל להם בחזקת היד, כי בזה יגיע לאדם העֵזֶר הראוי מקרוביו, ויִשְׁלַם בזה הקיבוץ המדיני. הלא תראה שאברם התגבר כנגד הארבעה מלכים ומחניהם — עם היותם גיבורים מאד — להציל לוט בן אחיו ורכושו, ואף על פי שלא התנהג עימו לוט באופן הראוי כמו שקדם.

Sforno Bereshit Introductionספורנו בראשית הקדמה

וְסִפֵּר רִאשׁוֹנָה. כִּי הוּא יִתְבָּרַךְ בָּרָא ״אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ כִּדְמוּתוֹ״, לְמַעַן יִבְחַר לְהִדָּמוֹת לְיוֹצְרוֹ כְּפִי הָאֶפְשָׁר, כִּי בָּזֶה יֻשְׁלַם וְיִהְיֶה פָּעֳלוֹ שָׁלֵם וְנִכְבָּד מִכָּל פֹּעַל זוּלָתוֹ, כָּרָאוּי לוֹ יִתְבָּרַךְ הַמְּרוֹמָם עַל כָּל זוּלָתוֹ. וְהוּא רַחוּם בְּחֶמְלָתוֹ נָתַן לְאָדָם דֵּי מַחְסוֹרוֹ שֶׁלֹּא בְּצַעַר, וַיַּנִּיחֵהוּ בְּגַן עֵדֶן, עַד שֶׁהֵרַע מַעֲשָׂיו וְקִלְקֵל אֶת פַּרְנָסָתוֹ, שֶׁגֵּרְשׁוֹ הָאֵל יִתְבָּרַךְ מִשָּׁם לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה, וְלִטְרֹחַ כַּמָּה טְרָחוֹת עַד שֶׁלֹּא אָכַל פַּת. וְסִפֵּר שֵׁנִית. כִּי בְּכָל זֹאת לֹא אָבָה ה׳ הַשְׁחִיתוֹ, וְהָיוּ פֵּרוֹת הָאָרֶץ נְאוֹתִים וּמַסְפִּיקִים לִמְזוֹנוֹ וּלְהַחֲיוֹתוֹ, קָרוֹב לְאֶלֶף שָׁנִים, עַד כִּי רַבָּה רָעַת דּוֹרוֹתָיו, וְנִגְמַר דִּינָם לְהַשְׁחִית אֶת הָאָרֶץ, וּבְכֵן נִשְׁחַת מֶזֶג הַיְסוֹדוֹת, וְהַמֻּרְכָּבִים מֵהֶם מֵהַצְּמָחִים וּמִבַּעֲלֵי חַיִּים, וְלֹא הִסְפִּיק עוֹד מְזוֹן הַפֵּרוֹת לְחַיֵּי הָאָדָם כְּבָרִאשׁוֹנָה. וְסִפֵּר שְׁלִישִׁית. כִּי עִם כָּל זֹאת חָמַל עַל שְׁאֵרִיתָם, וְהִתִּיר לָהֶם בְּשַׂר כָּל בַּעַל חַי זוּלָתָם (בראשית ט׳:ב׳-ג׳), וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם, בְּתֵת אֵימָתָם עַל כָל חַיַּת הָאָרֶץ, וְעִם זֶה הָיוּ יְמֵי חַיֵּיהֶם מַגִּיעִים לְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה, עַד אֲשֶׁר נוֹסְדוּ יַחַד לִקְרֹא כֻּלָּם בְּשֵׁם אֵיזֶה אֵל נֵכָר נִבְחָר אָז אֶצְלָם, וְלָתֵת צַלְמוֹ בְּמִגְדָּל, אֵלָיו גּוֹיִים יִדְרֹשׁוּ, וְלֹא יִזָּכֵר שֵׁם הָאֵל יִתְבָּרַךְ עוֹד בֵּינֵיהֶם, וּבְכֵן הֱפִיצָם, וְלֹא חָצוּ יְמֵיהֶם, כִּי תֵּכֶף הִתְמַעֲטוּ חַיֵּי הָאָדָם וְהָיוּ כְּמוֹ מָאתַיִם שָׁנָה, וּמֵאָז הָיוּ הָלוֹךְ וְחָסוֹר. וּבְכֵן סִפֵּר כִּי בְּסוּר תִּקְוַת תְּשׁוּבַת הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי בִּכְלָלוֹ, כַּאֲשֶׁר כּוֹנֵן לְהַשְׁחִית כָּל תִּקּוּן אֱלֹהִי פַּעֲמַיִם שָׁלוֹשׁ, הִפְלָה ה׳ חָסִיד לוֹ מִכָּל הַמִּין, וּבָחַר בְּאַבְרָהָם וְזַרְעוֹ לְהַשִּׂיג בָּם הַתַּכְלִית הַמְכֻוָּן אֶצְלוֹ מִנִּי שִׂים אָדָם עֲלֵי אָרֶץ, כַּאֲשֶׁר הִתְבָּאֵר, וְהַחוּט הַמְּשֻׁלָּשׁ בְּאַבְרָהָם וְנִינוֹ וְנֶכְדּוֹ אֲשֶׁר מִלֵּא כְּבוֹדוֹ אֶת כָּל הָאָרֶץ בְּקָרְאָם בִּשְׁמוֹ, מָצָא חֵן בְּעֵינָיו לִכְרוֹת לָהֶם בְּרִית לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹהִים וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם לְחַיֵּי עוֹלָם, וְלָתֵת מָקוֹם לְזַרְעָם כַּאֲשֶׁר יִהְיוּ לְגוֹי מַסְפִּיק לְקִבּוּץ מְדִינִי, וּבוֹ יִהְיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדוֹ, לְעָבְדוֹ שֶׁכֶם אֶחָד. וּמֵרֹב שְׁלֵמוּת שְׁלֹשָׁה אֵלֶּה הָיוּ פְּעֻלּוֹתֵיהֶם הַמְסֻפָּרוֹת בַּתּוֹרָה מַסְפִּיקוֹת לְהוֹרוֹת לְדוֹרוֹת עִקְּרֵי הַקּוֹרוֹת עִם אֵיזֶה עֵזֶר לִמְצִיאוּתָם. כְּעִנְיַן תְּנוּעַת הַמַּטֶּה בְּמוֹפְתֵי מִצְרַיִם, וּכְעִנְיַן ״יְרֵה וַיּוֹר״ (מלכים ב י״ג:י״ז) בְּעִנְיַן אֱלִישָׁע. וּבְכֵן הָיוּ עִנְיְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאָז יָצְאוּ מִמִּצְרַיִם עַד בִּנְיַן בַּיִת רִאשׁוֹן, אֲשֶׁר בִּזְמַן זֶה בָּנוּ אַרְבָּעָה מִזְבְּחוֹת, וְהֵם: מִשְׁכָּן בַּמִּדְבָּר, וְשִׁילֹה, וְנֹב, וְגִבְעוֹן, כְּמוֹ עִנְיְנֵי אַבְרָהָם מֵאָז שֶׁיָּצָא מֵאוּר כַּשְׂדִּים אֶל אֶרֶץ כְּנַעַן שֶׁשָּׁם בָּנָה ד׳ מִזְבְּחוֹת. וְעִנְיְנֵי בַּיִת רִאשׁוֹן הָיוּ כְּעִנְיְנֵי יִצְחָק אֲשֶׁר בָּנָה מִזְבֵּחַ אֶחָד בִּלְבַד. וְעִנְיְנֵי בַּיִת שֵׁנִי וְגָלוּתֵנוּ וְהַגְּאֻלָּה הָעֲתִידָה, אֲשֶׁר בָּזֶה הַזְּמַן נִבְנָה בַּיִת שֵׁנִי וְיִבָּנֶה הֶעָתִיד בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, הֵם כְּעִנְיְנֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ אֲשֶׁר בָּנָה שְׁנֵי מִזְבְּחוֹת, וְרָאָה טוֹב בְּאַחֲרִית אַחֲרֵי הַיֵּאוּשׁ, וּבָזֶה סִיֵּם אֶת סִפְרוֹ הָרִאשׁוֹן.

Shadal Bereshit 1:1שד״ל בראשית א׳:א׳

The wise understand that the intent of the Torah is not to teach of the natural sciences, but that the Torah was given only to direct humankind on the path of righteousness and justice, and to establish belief in the Unity and Providence of God in their hearts, for not to the scholars alone was the Torah given, but to the entire people. Just as the concepts of Providence and reward and punishment are not explained (and properly not explained) in the Torah in a philosophical manner, but are treated in human terms ("And the Lord was angry with them," "And His heart grieved," and many other such expressions), so the story of the Creation is not told (and properly not told) in the Torah in a philosophical manner – for as the Rabbis said, to impress upon flesh and blood the power of the Creation is impossible. Therefore it is not proper for the Torah scholar to force the Scriptures from their literal meaning to make them conform with the natural sciences, nor is it proper for the critic to deny the Divine origin of the Torah if he finds things in its stories which do not conform with scientific research. Both scholar and critic ought instead to examine the inner nature of the human mind, and the different learning approaches which nature takes when it speaks to each mind: to a child in its way, to a youth in another way, to an aged man in another, to the strong in a special way, to the weak in a special way, to the rich in one way, to the poor in another. So with all groups of human beings nature speaks to their minds in a way particularly befitting them, and nature never reveals to any of them the naked truth without some veil or garb. And so the blessed Giver of the Torah (for the God Who created nature and the God Who gave us the Torah is one God), when He speaks to human beings, must speak according to their level and not according to His. Now God wanted to proclaim to humankind the unity of the world and the unity of the human race, for error in these two matters caused many evils in ancient times. Without knowledge of the world's unity it followed that people believed in private gods with limitations and imperfections, and that people would do evil deeds in order to gain their favor (see my comment in Yitro [Exodus 20:3] on "You shall not have other gods"). Without knowledge of the unity of the human race it followed that one people would hate and despise another, and that physical force, not justice and righteousness, would rule among them. These two cardinal principles – the unity of the world and the unity of the human race – are the overall purpose in the story of the Creation. Other parts of the Book contain still other purposes which will be explained.

יבינו המשכילים כי המכוון בתורה אינו הודעת החכמות הטבעיות, ולא ניתנה התורה אלא להיישיר בני אדם בדרך צדקה ומשפט, ולקיים בלבם אמונת היחוד וההשגחה, כי לא לחכמים לבדם ניתנה תורה, אלא לכל העם; וכמו שענין ההשגחה והגמול לא נתבאר (ולא היה ראוי שיתבאר) בתורה בדרך פילוסופי, אבל דברה תורה עליו כלשון בני אדם (וחרה אף ה׳ בכם {דברים ז׳:ד׳}, ויתעצב אל לבו {בראשית ו׳:ו׳}, ורבות כאלה), כן ענין הבריאה איננו מסופר (ולא היה ראוי שיסופר) בתורה בדרך פילוסופי, וכמו שאמרו רז״ל להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר. לפיכך אין ראוי לתורני להוציא הכתובים ממשמעותם כדי להסכימם עם החכמות הטבעיות, גם אין ראוי לחוקר שיכחיש בתורה מן השמים, אם ימצא בספוריה דברים בלתי מסכימים עם המחקר הטבעי; אבל זה וזה ראוי להם שיתבוננו בפנימיות לבב בני אדם, ובדרכי החכמה שהטבע נוהג בהם בדברו בלבו של כל אחד ואחד, לנער על פי דרכו, ולבחור בדרך אחר, ולזקן בדרך אחר, ולחזק בדרך מיוחד, ולחלש בדרך מיוחד, ולעשיר בדרך אחד, ולעני בדרך אחר, וכן לכל כתות בני אדם הטבע מדבר בלבם בדרך פרטי הראוי לאנשי הכת ההיא, ולא יגלה הטבע לשום אחת מהכתות האמת ערומה בלא מסוה ובלא לבוש; כן נותן התורה ית׳ (כי האל אשר ברא את הטבע והאל אשר נתן לנו את התורה, אל אחד הוא) בדברו עם בני אדם הוצרך לדבר כפי מדרגתם ולא כפי מדרגתו ית׳. והנה רצה ה׳ להודיע לבני אדם אחדות העולם ואחדות המין האנושי; כי הטעות בשני הענינים האלה גרמה בימי קדם רעות גדולות, כי מהעדר ידיעת אחדות העולם נמשך שהיו בני אדם מאמינים מציאות אלהים פרטיים בעלי חסרון ומדות גרועות, והיו עושים מעשים רעים כדי להיות לרצון לפניהם (עיין מה שכתבתי בפרשת יתרו {שמות כ׳:ב׳} בפסוק לא יהיה לך), ומהעדר ידיעת אחדות המין האנושי נמשך שהיו בני אומה אחת שונאים ומואסים בני אומה אחרת, והיו נוהגים עמהם בכח הזרוע, ולא במשפט ובצדקה; ושני העקרים האלה (אחדות העולם ואחדות המין האנושי) הם המכוון הכללי בספור מעשה בראשית, ופרטי הספר כוללים עוד כוונות אחרות כאשר יתבאר.

Shadal Bereshit 22:1שד״ל בראשית כ״ב:א׳

והאלהים נסה את אברהם – יודע היה הקב״ה שאין אברהם נסוג אחור משמור מצותיו לכל אשר יצוהו, וצוהו על העקידה כדי שיקבל שכר על המעשה הנורא הזה, כי אין שכר העובד במחשבה בלבד כשכר העובד בפועל – זאת דעת רמב״ן ור׳ יוסף אלבו (עקרים, מאמר ד׳ פי״ג), ואין ספק כי מלבד השכר הצפון, הנה המעשה עצמו, שבו קרא עצמו ירא אלהים באמת ולא חשך את בנו יחידו ממנו, ומוצא הדבר כי בנו לא מת, כל זה גרם לאברהם שמחה וששון מתוק לנפש אין ערוך אליו. ודעת רמבמ״ן כי הכוונה בנסיון לחזק ולאמץ את לב המנוסה במדה מן המדות עד שתשוב קנין ותכונה בנפשו, כי החלק המעשיי לא יושלם בידיעת המדות הטובות והבנתם בלבד, כי אם בהוסיף עליהם התמדת הפעולות הנמשכות מהם וההרגל בהם, עד שתתחזק המדה בלב העושה וכו׳. ולפי דעתי הואיל ובחר ה׳ באברהם למען יהיה אב לעם סגולה מאמיני היחוד, והואיל ושאר העמים עובדי אלילים גם את בניהם ואת בנותיהם היו שורפים באש לאלהיהם, והואיל ומעשים כאלה תועבה הם לפניו ית׳ ולא היה בדעתו לצוות לעמו שיעשו כאלה, אבל בהפך צוה לבלתי עשות אחת מהנה, הנה ראה ה׳ כי העדר הקרבנות ההם יהיה נחשב לגנות ומום גדול לתורתו ולמחזיקים בה, כי יאמרו הגוים לישראל איה אהבתכם לאלהיכם? וגם ישראל עצמם אולי תהיה דתם נְמִבְזָה בעיניהם מפני החסרון הזה. לפיכך הקדים וניסה את אברהם (אשר כבר ידע את לבבו וידע שיעמוד בנסיון), למען יכירו וידעו גם ישראל וגם האומות כי עבדי ה׳ הנאמנים לו לא יכבד עליהם לעשות גם זה וגם יותר מזה (כאשר הוא זביחת בן יחיד הנולד לזקוני אביו ואמו) אם היה ה׳ שואל מעמם לעשותו, אלא שאלהי אמת לא יחפוץ בקרבנות כאלה ותעב יתעבם. והנסיון הזה אשר הוא כבוד האמונה ותפארת המאמינים בחר ה׳ לעשותו באברהם אב המאמינים, כדי שלא תישאר אמונת האמת בחזקת פחיתות ובחסרון הודה והדרה אפילו דור אחד. ונמצא לאחד הקדמונים, סנכוניאנטון, זכרון למעשה זה, אמנם מעורב בשבושים הרבה, וזה לשונו בלשון רומי: ‪Cronus ergo, quem Phoenices Israelem vocant, regioni cum imperitaret, atque ex indigena Nympha Anobret dicta, filium unigenitum haberet, quem propterea Ichud vocabant (יָחִיד), quomodo unigenitus etiam num a Phoenicibus appellatur, cum regioni maxima ex bello imminerent pericula, regio habitu filium ornatum in ara, quam erexerat, mactavit. ולדעת Bruns כי אברהם עלה בדעתו להקריב בנו לאלהיו, מפני שראה הכנענים זובחים את בניהם ואת בנותיהם. ודעת De-Vette כי כל הספור משל להודיע כמה חבתו של אברהם אבינו לאלהיו. ודעת Eichhorn כי הצווי היה בחלום, ואולי כן הוא, אבל היה חלום של נבואה מאת ה׳.