EN/HEע/E

Overview – Sefer Shemot

Sources

Shemot 24:7שמות כ״ד:ז׳

He took the book of the covenant and read it in the hearing of the people, and they said, “All that Hashem has spoken will we do, and be obedient.”

וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר י״י נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

Devarim 10:8דברים י׳:ח׳

At that time Hashem set apart the tribe of Levi, to bear the ark of the covenant of Hashem, to stand before Hashem to minister to him, and to bless in his name, to this day.

בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל י״י אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי לָשֵׂאת אֶת אֲרוֹן בְּרִית י״י לַעֲמֹד לִפְנֵי י״י לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בִּשְׁמוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Eusebius, Historia Ecclesiastica 6:25:1-2

When expounding the first Psalm, he [Origen] gives a catalogue of the sacred Scriptures of the Old Testament as follows: "It should be stated that the canonical books, as the Hebrews have handed them down, are twenty-two; corresponding with the number of their letters." Farther on he says: "The twenty-two books of the Hebrews are the following: That which is called by us Genesis, but by the Hebrews, from the beginning of the book, Bereshith, which means, 'In the beginning'; Exodus, Ve-elle-shemoth, that is, 'These are the names'; Leviticus, Vayyikra, 'And he called'; Numbers, Homesh pequdim; Deuteronomy, Elleh-hadebarim, 'These are the words'..."

Bereshit Rabbah 3:5בראשית רבה ג׳:ה׳

אָמַר רַבִּי סִימוֹן, חָמֵשׁ פְּעָמִים כְּתִיב כָּאן אוֹרָה, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה חֻמְשֵׁי תוֹרָה. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת עוֹלָמוֹ. וַיְהִי אוֹר, כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, שֶׁבּוֹ יָצְאוּ יִשְׂרָאֵל מֵאֲפֵלָה לְאוֹרָה. וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. וַיַּבְדֵּל אֱלֹהִים בֵּין הָאוֹר וּבֵין הַחשֶׁךְ, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּמִדְבַּר, שֶׁהוּא מַבְדִּיל בֵּין יוֹצְאֵי מִצְרַיִם לְבָאֵי הָאָרֶץ. וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם, כְּנֶגֶד סֵפֶר מִשְׁנֶה תּוֹרָה, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. מְתִיבִין חַבְרַיָא לְרַבִּי סִימוֹן, וַהֲלוֹא סֵפֶר וַיִּקְרָא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת, אָמַר לָהֶן אַף הוּא שָׁנָה בוֹ דָּבָר.

Bereshit Rabbah 64:8בראשית רבה ס״ד:ח׳

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר וגו׳ (בראשית כו, יח), כַּמָּה בְּאֵרוֹת חָפַר אָבִינוּ יִצְחָק בִּבְאֵר שָׁבַע, רַבִּי יְהוּדָה אָמַר אַרְבַּע, כְּנֶגֶד כֵּן נַעֲשׂוּ בָנָיו אַרְבָּעָה דְגָלִים בַּמִּדְבָּר. וְרַבָּנָן אָמְרֵי חָמֵשׁ, כְּנֶגֶד חֲמִשָּׁה סִפְרֵי תוֹרָה. (בראשית כו, כ): וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק, כְּנֶגֶד סֵפֶר בְּרֵאשִׁית, שֶׁבּוֹ נִתְעַסֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּבָרָא אֶת הָעוֹלָם. (בראשית כו, כא): וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה, כְּנֶגֶד סֵפֶר וְאֵלֶּה שְׁמוֹת, עַל שֵׁם (שמות א, יד): וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה. (בראשית כו, יט): וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם חַיִּים, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיִּקְרָא, שֶׁהוּא מָלֵא הֲלָכוֹת רַבּוֹת. (בראשית כו, לג): וַיִּקְרָא אוֹתָהּ שִׁבְעָה, כְּנֶגֶד סֵפֶר וַיְדַבֵּר, שֶׁהוּא מַשְׁלִים שִׁבְעָה סִפְרֵי תוֹרָה. וַהֲלוֹא חֲמִשָּׁה הֵן, אֶלָּא בֶּן קַפָּרָא עָבֵיד וַיְדַבֵּר תְּלָתָא סְפָרִים, מִן וַיְדַבֵּר עַד (במדבר י, לה): וַיְהִי בִּנְסֹעַ הָאָרֹן סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, מִן וַיְהִי בִּנְסֹעַ וּדְבַתְרֵיהּ סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ, וּמִן סוֹפֵיהּ דְּפִסְקָא וְעַד סוֹפֵיהּ דְּסִפְרָא סֵפֶר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. (בראשית כו, כב): וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת, כְּנֶגֶד מִשְׁנֵה תוֹרָה, עַל שֵׁם (דברים יב, כ): כִּי יַרְחִיב, (בראשית כו, כח): כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה׳ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ.

Sefer Dikdukei HaTeamim #70 (p.57)ספר דקדוקי הטעמים לר׳ אהרן בן משה בן אשר פיסקה 70 (עמ׳ 57)

ספר בראשית, ספר ראשון, והוא ספר הישרים, משנברא העולם עד שמת יוסף הצדיק, אלפים ושלש מאות ותשע שנה.ספר שני, ואלה שמות, הוא ספר יציאת מצרים, והוא ספר הברית, משמת יוסף עד השנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים עד שהוקם המשכן, מאה וארבעים שנה. ספר שלישי, ספר ויקרא, והוא ספר תורת כהנים, משהוקם המשכן באחד לחדש הראשון עד החדש השני, חדש ימים, ככתוב באחד לחדש השני בשנה השנית. ספר רביעי, וידבר, הוא ספר חמש הפקודים, מאחד לחדש השני בשנה השנית עד ארבעים שנה בעשתי עשר חדש באחד לחדש, שלשים ושמנה שנה ותשעה חדשים. ספר חמישי, אלה הדברים, והוא ספר משנה תורה, מעשתי עשר חדש באחד לחדש עד החדש הראשון בעשור לחדש, שבעים יום.

Rashi Shemot 24:7רש״י שמות כ״ד:ז׳

ספר הברית THE BOOK OF THE COVENANT – the book which we have said contained the part of the Torah from בראשית till the "Giving of the Torah" including the Commandments that were given to them at Marah (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 19:10:2; cf. Rashi on v. 4).

ספר הברית – מבראשית עד מתן תורה, ומצות שנצטוו במרה.

Rashbam Shemot 16:4רשב״ם שמות ט״ז:ד׳

ויצא THE PEOPLE SHALL GO OUT AND GATHER EACH DAY THAT DAY'S PORTION: Even if they attempt to gather more, once they arrive home they will find that they have only THAT DAY'S PORTION, as it is written (vs. 18) "When they measured it by the `omer, [he who had gathered much had no excess ...] they had gathered as much as they needed to eat." למען אנסנו THAT I MAY TEST THEM: "Since every day their eyes are turned to Me for their sustenance, as a result they will believe in Me and follow My laws." This idea is explained explicitly in the Torah portion Vehayah `eqev, on the verse (Deut. 8:3) "He subjected you to the hardship of hunger ...."

ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו – אף אם יתכוונו ללקוט הרבה לא ימצאו בבתים אלא דבר {יום} ביומו, כדכתיב: וימודו בעומר וגו׳ איש לפי אכלו לקטו. למען אנסנו – מתוך שבכל יום ויום עיניהם תלויות למזונותיהם אלי, מתוך כך יאמינו בי וילכו בתורותי, כמו שמפורש בפרשת והיה עקב: ויענך וירעיבך {וגו׳} (דברים ח׳:ג׳).

Ramban Shemot Introductionרמב״ן שמות הקדמה

השלים הכתוב ספר בראשית שהוא ספר היצירה בחידוש העולם ויצירת כל נוצר ובמקרי האבות שהם כענין יצירה לזרעם, מפני שכל מקריהם ציורי דברים לרמוז ולהודיע כל עתיד לבא להם. ואחרי שהשלים היצירה, התחיל ספר אחר בענין המעשה הבא מן הרמזים ההם. ונתייחד ספר ואלה שמות בענין הגלות הראשון הנגזר בפירוש ובגאולה ממנו ולכן חזר והתחיל בשמות יורדי מצרים ומספרם, אף על פי שכבר נכתב זה, בעבור כי ירידתם שם הוא ראשית הגלות, כי מאז הוחל. והנה הגלות איננו נשלם עד יום שובם אל מקומם ואל מעלת אבותם ישובו. וכשיצאו ממצרים, אף על פי שיצאו מבית עבדים, עדיין יחשבו גולים, כי היו בארץ לא להם, נבוכים במדבר. וכשבאו אל הר סיני ועשו המשכן ושב הקב״ה והשרה שכינתו ביניהם, אז שבו אל מעלות אבותם, שהיה סוד אלוה עלי אהליהם, והם הם המרכבה, ואז נחשבו גאולים. ולכן נשלם הספר הזה בהשלימו ענין המשכן ובהיות כבוד י״י מלא אותו תמיד.

R. S.R. Hirsch Shemot 15:25רש״ר הירש שמות ט״ו:כ״ה

ויצעק אל ה׳ וגו׳ – היציאה ממצרים וקריעת ים סוף, הוכיחו לישראל לדורי דורות את קרבתו המיוחדת של ה׳ ברגעים יוצאים מגדר הרגיל. אך רק במסעם דרך המדבר, אשר החל זה עתה, ילמדו שאדם יכול לתת את בטחונו בה׳ בכל המצבים, אף לסיפוק הצרכים היומיומיים; ושגם צרכים אנושיים קטנטנים ויומיים הם ענינה של השגחתו; ושעין ה׳ על יראיו, על כל נשימה ונשימה שבהם. כבר מתחילה הוגד להם, שמטרה רבת־חשיבות ניצבת בפניהם, אף מקודם שייכנסו לארץ המובטחת, כפי שכבר נאמר למשה: ״בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדן את האלקים על ההר הזה״ (לעיל ג, יב); שם, בקבלת התורה, ייכנסו לעבודת ה׳. והתורה הזאת – אשר דורשת שכל רגע ורגע מחיינו היומיומיים ינוצל לעבודת ה׳ – תובעת כדבר שאי אפשר בלעדיו, בטחון גמור שה׳ נמצא בכל עת ובכל מקום. התורה דורשת את הוודאות, שאם נעשה את רצונו, הוא ינחה אותנו בטוחים ומאושרים, דרך המדבריות השוממים ביותר של חיינו, וימתיק לנו את האירועים המרים עד מאד שהחיים יכולים להביא לנו. זאת הייתה ההקדמה לתורת ה׳, שעליהם ללמדה במדבר. הנסיון הראשון יהיה במרה. במשך שלושת ימים לא מצאו כל מים, והמים שמצאו לבסוף היו מרים. ואז הורה ה׳ למשה על גזיר עץ; הוא זרק אותו למים, והמים נעשו מתוקים. שָׁם, באותו המקום, על ידי אירוע זה שעבר עליהם, נוכחו לדעת שאף מאורעות החיים המרים ביותר יומתקו על ידי מצוות ה׳ הקשורות להם; ושם קבע להם ה׳ את יסודות החוק והמשפט, ולימדם שחוקיו ומשפטיו הם רפואה לכל תחלואי הגוף והחברה, ״כי אני ה׳ רפאך״. שׁם שׂם לו חק ומשפט – ברור לחלוטין ש״שימת החוק והמשפט״ [כאן] קשורה להמתקת המים המרים על ידי הוספת ה״סם״ שהורה עליו ה׳ [בחלקו הראשון של הפסוק]; ושנסיון זה בא לתת ביטוי מוחש לערכה וחשיבותה של תורת ה׳ בחיינו הארציים. על קשר זה מעידה תיבת ״שָׁם״: שם במקום ההוא נתן להם את יסודות החוק והמשפט. ומעיד עליו גם דבר ה׳ בפסוק הבא, המגלה את ערכה של התורה כהקדמת רפואה למכה לכל תחלואי הגוף. מכאן מאמר ר׳ שמעון בן יוחאי (מכילתא על פסוקנו): ״דבר מן התורה הראהו שנאמר ׳ויורהו ה׳ עץ׳, ׳ויראהו ה׳ עץ׳ אינו אומר אלא ׳ויורהו׳, כענין שנאמר ׳וַירֵנִי וַיֹאמֶר לִי׳ [משלי ד, ד] וגו׳⁠ ⁠״. המאמר הזה אינו אלא מבטא את המשמעות הברורה והממשית של מה שהתרחש במרה. חק ומשפט – ״חוקים״ הם בעיקר כללים המורים מה ראוי ומה בלתי ראוי למהות הרוחנית־גשמית של האדם; הווי אומר, הגבלות לשרירות לבו והפכפכנותו של היחיד, כגון עריות ומאכלות אסורות. ״משפטים״ הם מצוות המסדירות את הסדר החברתי. לדעת רש״י, ״חק ומשפט״ (בפסוקנו) רומזים על שבת, פרה אדומה ודינין. בהלכות פרה אדומה אנו מוצאים את החלק הבסיסי של כל החוקים, שבו תלויה החירות המוסרית; שכן פרה אדומה מכריזה בסמליותה על עקרון החירות המוסרית, שהוא עקרון הטהרה. המצוות שנלמדו במרה נמנות גם בסנהדרין (נו:), ושם נזכר כבוד אב ואם במקום פרה אדומה. תמציתו של כבוד אב ואם הוא החינוך לשמוע בקול ההורים מתוך חירות, על ידי ההשתעבדות לרצונם, שזהו החינוך לחירות מוסרית. אין צריך לומר ש״דינין״ הם עקרונות היסוד של הצדק החברתי: הווי אומר, המשפט. נותר לנו רק למצוא רמז מה בפסוקנו למצות השבת. ואולי הרמז טמון בתיבת ״שׂם״, הנחת היסוד כשלעצמה. הבסיס לכל מתן התורה – בתחום המוסרי והחברתי – הוא קבלת עול מלכות שמים; הווי אומר, שעבוד גמור של העולם – כולל האדם, עם כוחו שולט־העולם – לה׳ ולמרותו. לעקרון זה, שהאדם עומד תחת החוק והמשפט, מוקדש מוסד השבת. (לביאור נוסף בענין פרה אדומה, ראה אוסף כתבים, כרך ב עמ׳ שסט והלאה). נסהו – ״נסה״ קרוב ל״נשה״, ״נצה״, ״נצח״, אשר כולם מציינים ביסודם דרישה מאדם לתת משלו. ״נסה״ קרוב גם ל״נסע״, לנוע מתחנה אחת לחברתה. ״נסה״ פירושו ״להעמיד במבחן״, ״לבחון״, לבדוק״, ויתכן גם: ״לאמן״ (עיין גם פירושנו לבראשית כב, א). כל אימון אינו אלא נסיון לעשות דבר שעד כה לא נעשה, או שלא נעשה די הצורך. כך: ״לֹא־אוּכַל לָלֶכֶת בָּאֵלֶּה כִּי־לֹא נִסִּיתִי״ (שמואל א׳ יז, לט). בפסוקנו, ובתיאור הנדודים במדבר (להלן טז, ד), יכול להתפרש הפועל ״נסה״ במובן של ״לאמן״: ה׳ רצה לאמן את עמו בקיום תורתו, על ידי הנסיונות שהביא עליו. אולם מכיון שבפסוקנו בא ״נסהו״ לאחר ״שם שם לו״ וגו׳, ניתן לפרשו גם במובן המצוי יותר – היינו, ״להעמיד במבחן״. הנושא של ״נסהו״ יהיה ״העם״ [כינוי השם של ״נסהו״ חוזר אל הנאמר בפסוק כד], המושא יהיה ״חוק ומשפט״, והפירוש יהיה: שם נתן ה׳ לעם את עיקרי תורתו, ושם העם ניסה אותם; הווי אומר, על ידי המתקת המים המרים, למד העם את הכח הטמון בקיומו הנאמן של רצון ה׳.

R. S.R. Hirsch Shemot 16:2רש״ר הירש שמות ט״ז:ב׳

וילונו כל עדת בני ישראל וגו׳ במדבר – תחילה אנו למדים על הצורך החיוני במוסד השבת. אך זה עתה באו מאילים, מקום של שפע, אל המדבר, וכבר מיד החלו ״כל עדת בני ישראל״, כלל הציבור אשר נשא בקרבו את זרעי ייעודו הנאצל, להתרעם על משה ואהרן. זכרון נסי הגאולה והישועה במצרים ועל הים, יחד עם הנסיון הראשוני המעניין והמחכים במרה – כל אלה נעלמים בפני סכנת הרעב המאיימת עתה על נשיהם וטפם. יתכן גם שזוהי כוונת מאמר רבותינו: ״קשין מזונותיו של אדם יותר מקריעת ים סוף״ (ילקוט שמעוני, ישעיהו תעד). סכנת רעב – אמיתית או מדומה – חותרת תחת כל העקרונות, ומבטלת את כל ההחלטות הנאצלות. כל עוד האדם אינו יכול לנתק עצמו, לא מעצם האחריות להביא טרף לבני ביתו, אלא מהדאגה העזה הבאה כתוצאה מאחריות זו, הוא איננו מסוגל לקיים באופן מלא את תורת ה׳. החירות מהדאגה העזה הזאת, באה רק עם ההכרה המעמיקה, שדאגת הפרנסה העומדת בראש כל דאגות האדם, איננה מוטלת בראש ובראשונה על האדם לבדו. הוא חייב להכיר שגם עבור מטרה זו, האדם יכול וחייב לעשות רק את חלקו – הווי אומר, את מה שה׳ דורש ממנו לתרום למען השגת המטרה. ובאשר להצלחת מאמציו, עליו להניח זאת ביד ה׳, הצופה ומביט על כל בית ועל כל נפש בודדה, ורחמיו פרושׂים על כל בריותיו. האדם חייב להכיר שעמלו למען מחייתו, אינו זכות [המוענקת לו], אלא חובה [המוטלת עליו]. כל עוד לא ניטעה הכרה זו בלב האדם; וכל עוד חש האדם שהוא זה שכבול לעול השגת פרנסתו – הוא לבדו עם כוחותיו המוגבלים, אין סוף לדאגתו. דאגה זו עלולה להפוך את עולמו למדבר, אף אם הוא שוכן בלב האזור המיושב, אשר שם יש עושר רב אך גם תחרות רבה. דאגתו יכולה להביא אותו להאמין שהוא חייב להבטיח לא רק את המחר, אלא את כל עתידו, וגם את עתיד בניו, נכדיו וניניו. האמונה הזאת דוחפת אותו למרדף אינסופי וחסר רחמים אחר עושר רב יותר, ואינה מותירה לו פנאי לחשוב על כל תכלית ומטרה אחרת. משום כך, הוליך ה׳ את העם העתיד לקבל תורתו אל תוך מדבר של ממש, שלא היו בו כל אמצעים לפרנסה. שם יועמדו בפני הדאגה לצרכי היומיום שלא ניתן למלאם, ובפני עתיד שנראה חסר תקוה. ושם יווכחו הם וכל זרעם אחריהם, בהתנהגות נטולת המחשבה שאליה יכול מצב כזה – אף אם הוא זמני בלבד – להביא את האדם. כפי המשתמע מהפסוק הבא, כל בני הדור שיצא ממצרים לא היו רגילים לדאוג לפרנסתם. בזמן שהיו עבדים, היה זה מענינם של אדוניהם להשאירם חיים וחזקים, כדרך שאדם מטפל בבהמות העבודה והמשא שלו. שם במדבר, החלו כל עדת בני ישראל להלין על משה ואהרן.

R. David Zvi Hoffmann Shemot Introductionר׳ דוד צבי הופמן שמות הקדמה

מבוא כשם שספר בראשית מתחיל בתיאור בריאת העולם והמין האנושי, כך מתחיל ספר שמות בתיאור בריאתו של עם ישראל. ואכן, בצדק אפשר לכנות את הפיכתם של בני ישראל לעם, ׳בריאה׳ בידי הקב״ה, שכן חסרו עד אז אצל בני ישראל כל אותם התנאים שבכוחם להפוך ריבוי של פרטים לעם, ויש אפוא גם כאן משום בריאה חדשה. במובן מסוים מהווה ספר בראשית את המבוא לכלל חמשת חומשי התורה, ואילו עצם ספר החוקים מתחיל רק בספר שמות. אמנם, גם בתחילתו של ספר זה אין אנו מוצאים אלא סיפור היסטוריה, אלא שסיפור זה הוא יסודו של החוק התורתי, חוק אשר לא יובן בלעדי סיפור זה. ואין זה שרק מפני שלמצוות פרטיות רבות משמשות תולדות יציאת מצרים יסוד. החוק התורתי בכללו מיוסד על הקביעה, שעל-ידי גאולתו ממצרים הפך ישראל לעם ה׳, כלומר, חויב בזה להיות כרוזו של ה׳ עלי אדמות, חויב לתקן עולם במלכות ש-די. ומכאן גם פירוט היתר שבו מסופרות תולדותיה של יציאה זו, פירוט שאין דומה לו בכל כתבי הקודש, ומכאן גם ההדגשה הרבה שבה מראה, כיצד פעלה יד ה׳ במאורע זה, כיצד נעשה בו הכל על ידיו ית׳ ושום דבר לא נעשה בידי אדם, ויתרה מזו, כיצד נעשה הכול בניגוד לרצונם של בני תמותה, או לפחות – שלא ברצונם. את מרכזו של ספר שמות מהווה אותו החלק אשר ככל הנראה נקרא בתורה עצמה בשם ״ספר הברית״, דהיינו הפרקים יט-כד, שבהם מתוארים מתן התורה בהר סיני וכריתת הברית בין ה׳ וישראל. לחלק מרכזי-עיקרי זה של הספר מתוספים – לפניו תיאורי יציאת מצרים כמעין מבוא, ולאחריו – ציווי הקמת המשכן וביצועו של ציווי זה כתולדה ישירה של כריתת הברית. לפי זה כולל ספר שמות שלושה חלקים עיקריים אלה: א. שעבוד בני ישראל במצרים וגאולתם משם – א, א – טו, כא; ב. מתן תורה בסיני וכריתת הברית – יט, א – כד, יח; ג. תיאורו של אוהל מועד (הציווי והביצוע) – כה, א – לא, יז, והפרקים לה – מ. אל אלה מתוספים עוד שני פרקים, קצרים יותר, שהם בבחינת תיאור מאורעות בודדים, התוכן שבין הפרקים: טו, כב – יח, כז מספר כמה מאורעות שאירעו בתקופה שבין יציאת מצרים ומתן תורה, אילו התוכן שבין הפרקים לא, יח – לד, לה מספר, כיצד הפרו ישראל את הברית שכרתו בחורב, ואיך נתחדשה ברית זו בחסדו ית׳.

R. David Zvi Hoffmann Shemot Introductionר׳ דוד צבי הופמן שמות הקדמה

את מרכזו של ספר שמות מהווה אותו החלק אשר ככל הנראה נקרא בתורה עצמה בשם "ספר הברית", דהיינו הפרקים יט-כד, שבהם מתוארים מתן התורה בהר סיני וכריתת הברית בין ה' וישראל. לחלק מרכזי-עיקרי זה של הספר מתווספים – לפניו תיאורי יציאת מצרים כמעין מבוא, ולאחריו – ציווי הקמת המשכן וביצועו של ציווי זה כתולדה ישירה של כריתת הברית. לפי זה כולל ספר שמות שלושה חלקים עיקריים אלה:שעבוד בני ישראל במצרים וגאולתם משם – א:א – טו:כא; מתן תורה בסיני וכריתת הברית – יט:א - כד:יח; תיאורו של אוהל מועד (הציווי והביצוע) – כה:א – לא:יז, והפרקים לה–מ. אל אלה מתווספים עוד שני פרקים, קצרים יותר, שהם בבחינת תיאור מאורעות בודדים. התוכן שבין הפרקים טו:כב – יח:כז מספר כמה מאורעות שאירעו בתקופה שבין יציאת מצרים ומתן תורה, ואילו התוכן שבין הפרקים לא:יח – לד:לה מספר כיצד הפרו ישראל את הברית שכרתו בחורב, ואיך נתחדשה ברית זו בחסדו ית'.