EN/HEע/E

Collective Punishment

Sources

Bereshit 6:5-7בראשית ו':ה'-ז'

(ה) וַיַּרְא י"י כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכׇל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כׇּל הַיּוֹם. (ו) וַיִּנָּחֶם י"י כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ. (ז) וַיֹּאמֶר י"י אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם.

Bereshit 18:16-33בראשית י"ח:ט"ז-ל"ג

(טז) וַיָּקֻמוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיַּשְׁקִפוּ עַל פְּנֵי סְדֹם וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם. (יז) וַי"י אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה. (יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ. (יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ י"י לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא י"י עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. (כ) וַיֹּאמֶר י"י זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד. (כא) אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה. (כב) וַיִּפְנוּ מִשָּׁם הָאֲנָשִׁים וַיֵּלְכוּ סְדֹמָה וְאַבְרָהָם עוֹדֶנּוּ עֹמֵד לִפְנֵי י"י. (כג) וַיִּגַּשׁ אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע. (כד) אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ. (כה) חָלִלָה לְּךָ מֵעֲשֹׂת כַּדָּבָר הַזֶּה לְהָמִית צַדִּיק עִם רָשָׁע וְהָיָה כַצַּדִּיק כָּרָשָׁע חָלִלָה לָּךְ הֲשֹׁפֵט כׇּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט. (כו) וַיֹּאמֶר י"י אִם אֶמְצָא בִסְדֹם חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר וְנָשָׂאתִי לְכׇל הַמָּקוֹם בַּעֲבוּרָם. (כז) וַיַּעַן אַבְרָהָם וַיֹּאמַר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר. (כח) אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כׇּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה. (כט) וַיֹּסֶף עוֹד לְדַבֵּר אֵלָיו וַיֹּאמַר אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם אַרְבָּעִים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה בַּעֲבוּר הָאַרְבָּעִים. (ל) וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבֵּרָה אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם שְׁלֹשִׁים וַיֹּאמֶר לֹא אֶעֱשֶׂה אִם אֶמְצָא שָׁם שְׁלֹשִׁים. (לא) וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָא הוֹאַלְתִּי לְדַבֵּר אֶל אֲדֹנָי אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֶשְׂרִים וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֶשְׂרִים. (לב) וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַאדֹנָי וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה. (לג) וַיֵּלֶךְ י"י כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְדַבֵּר אֶל אַבְרָהָם וְאַבְרָהָם שָׁב לִמְקֹמוֹ.

Bereshit 34:1-2בראשית ל"ד:א'-ב'

(א) וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. (ב) וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ.

Bereshit 34:25-31בראשית ל"ד:כ"ה-ל"א

(כה) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח וַיַּהַרְגוּ כׇּל זָכָר. (כו) וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ. (כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם. (כח) אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ. (כט) וְאֶת כׇּל חֵילָם וְאֶת כׇּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ וַיָּבֹזּוּ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת. (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי. (לא) וַיֹּאמְרוּ הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ.

Shemot 12:29-30שמות י"ב:כ"ט-ל'

(כט) וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַי"י הִכָּה כׇל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשְּׁבִי אֲשֶׁר בְּבֵית הַבּוֹר וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. (ל) וַיָּקׇם פַּרְעֹה לַיְלָה הוּא וְכׇל עֲבָדָיו וְכׇל מִצְרַיִם וַתְּהִי צְעָקָה גְדֹלָה בְּמִצְרָיִם כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת.

Shemot 17:14-16שמות י"ז:י"ד-ט"ז

(יד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה כְּתֹב זֹאת זִכָּרוֹן בַּסֵּפֶר וְשִׂים בְּאׇזְנֵי יְהוֹשֻׁעַ כִּי מָחֹה אֶמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. (טו) וַיִּבֶן מֹשֶׁה מִזְבֵּחַ וַיִּקְרָא שְׁמוֹ י"י נִסִּי. (טז) וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַי"י בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.

Shemot 23:27-33שמות כ"ג:כ"ז-ל"ג

(כז) אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ וְהַמֹּתִי אֶת כׇּל הָעָם אֲשֶׁר תָּבֹא בָּהֶם וְנָתַתִּי אֶת כׇּל אֹיְבֶיךָ אֵלֶיךָ עֹרֶף. (כח) וְשָׁלַחְתִּי אֶת הַצִּרְעָה לְפָנֶיךָ וְגֵרְשָׁה אֶת הַחִוִּי אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַחִתִּי מִלְּפָנֶיךָ. (כט) לֹא אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ בְּשָׁנָה אֶחָת פֶּן תִּהְיֶה הָאָרֶץ שְׁמָמָה וְרַבָּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה. (ל) מְעַט מְעַט אֲגָרְשֶׁנּוּ מִפָּנֶיךָ עַד אֲשֶׁר תִּפְרֶה וְנָחַלְתָּ אֶת הָאָרֶץ. (לא) וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ. (לב) לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. (לג) לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ.

Shemot 32:27-35שמות ל"ב:כ"ז-ל"ה

(כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה מִלְאוּ יֶדְכֶם הַיּוֹם לַי"י כִּי אִישׁ בִּבְנוֹ וּבְאָחִיו וְלָתֵת עֲלֵיכֶם הַיּוֹם בְּרָכָה. (ל) וַיְהִי מִמׇּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל י"י אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם. (לא) וַיָּשׇׁב מֹשֶׁה אֶל י"י וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב. (לב) וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ. (לג) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה מִי אֲשֶׁר חָטָא לִי אֶמְחֶנּוּ מִסִּפְרִי. (לד) וְעַתָּה לֵךְ נְחֵה אֶת הָעָם אֶל אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי לָךְ הִנֵּה מַלְאָכִי יֵלֵךְ לְפָנֶיךָ וּבְיוֹם פׇּקְדִי וּפָקַדְתִּי עֲלֵהֶם חַטָּאתָם. (לה) וַיִּגֹּף י"י אֶת הָעָם עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן.

Bemidbar 14:26-37במדבר י"ד:כ"ו-ל"ז

(כו) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי. (כח) אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם י"י אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאׇזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם. (כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכׇל פְּקֻדֵיכֶם לְכׇל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי. (ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. (לא) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ. (לב) וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה. (לג) וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר. (לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֺנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי. (לה) אֲנִי י"י דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכׇל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ. (לו) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ [וַיַּלִּינוּ] (וילונו) עָלָיו אֶת כׇּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ. (לז) וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי י"י.

Bemidbar 16:20-26במדבר ט"ז:כ'-כ"ו

(כ) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. (כא) הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע. (כב) וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכׇל בָּשָׂר הָאִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא וְעַל כׇּל הָעֵדָה תִּקְצֹף. (כג) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם. (כה) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכׇל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכׇל חַטֹּאתָם.

Bemidbar 25:1-9במדבר כ"ה:א'-ט'

(א) וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב. (ב) וַתִּקְרֶאןָ לָעָם לְזִבְחֵי אֱלֹהֵיהֶן וַיֹּאכַל הָעָם וַיִּשְׁתַּחֲווּ לֵאלֹהֵיהֶן. (ג) וַיִּצָּמֶד יִשְׂרָאֵל לְבַעַל פְּעוֹר וַיִּחַר אַף י"י בְּיִשְׂרָאֵל. (ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה קַח אֶת כׇּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אוֹתָם לַי"י נֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ וְיָשֹׁב חֲרוֹן אַף י"י מִיִּשְׂרָאֵל. (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו הַנִּצְמָדִים לְבַעַל פְּעוֹר. (ו) וְהִנֵּה אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל בָּא וַיַּקְרֵב אֶל אֶחָיו אֶת הַמִּדְיָנִית לְעֵינֵי מֹשֶׁה וּלְעֵינֵי כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהֵמָּה בֹכִים פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד. (ז) וַיַּרְא פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן וַיָּקׇם מִתּוֹךְ הָעֵדָה וַיִּקַּח רֹמַח בְּיָדוֹ. (ח) וַיָּבֹא אַחַר אִישׁ יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֻּבָּה וַיִּדְקֹר אֶת שְׁנֵיהֶם אֵת אִישׁ יִשְׂרָאֵל וְאֶת הָאִשָּׁה אֶל קֳבָתָהּ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (ט) וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים בַּמַּגֵּפָה אַרְבָּעָה וְעֶשְׂרִים אָלֶף.

Devarim 13:13-19דברים י"ג:י"ג-י"ט

(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. (יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. (טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. (טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר [הַהִיא] (הַהִוא) לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. (יז) וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כׇּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַי"י אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד. (יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב י"י מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. (יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל י"י אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כׇּל מִצְוֺתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי י"י אֱלֹהֶיךָ.

Devarim 20:10-18דברים כ':י'-י"ח

(י) כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם. (יא) וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כׇּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ. (יב) וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. (יג) וּנְתָנָהּ י"י אֱלֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כׇּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. (יד) רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כׇּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן י"י אֱלֹהֶיךָ לָךְ. (טו) כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכׇל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה. (טז) רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כׇּל נְשָׁמָה. (יז) כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ י"י אֱלֹהֶיךָ. (יח) לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַי"י אֱלֹהֵיכֶם.

Devarim 25:17-19דברים כ"ה:י"ז-י"ט

(יז) זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. (יח) אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כׇּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. (יט) וְהָיָה בְּהָנִיחַ י"י אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכׇּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.

Devarim 29:28דברים כ"ט:כ"ח

The secret things belong unto the Lord our God; but the things that are revealed belong unto us and to our children for ever, that we may do all the words of this law.

הַנִּסְתָּרֹת לַי"י אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָׄנׄוּׄ וּׄלְׄבָׄנֵׄיׄנׄוּׄ עַׄד עוֹלָם לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

Yehoshua 7:1-6, 10-13יהושע ז':א'-ו', י'-י"ג

(א) וַיִּמְעֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מַעַל בַּחֵרֶם וַיִּקַּח עָכָן בֶּן כַּרְמִי בֶן זַבְדִּי בֶן זֶרַח לְמַטֵּה יְהוּדָה מִן הַחֵרֶם וַיִּחַר אַף י"י בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ אֲנָשִׁים מִירִיחוֹ הָעַי אֲשֶׁר עִם בֵּית אָוֶן מִקֶּדֶם לְבֵית אֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לֵאמֹר עֲלוּ וְרַגְּלוּ אֶת הָאָרֶץ וַיַּעֲלוּ הָאֲנָשִׁים וַיְרַגְּלוּ אֶת הָעָי. (ג) וַיָּשֻׁבוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַל יַעַל כׇּל הָעָם כְּאַלְפַּיִם אִישׁ אוֹ כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ יַעֲלוּ וְיַכּוּ אֶת הָעָי אַל תְּיַגַּע שָׁמָּה אֶת כׇּל הָעָם כִּי מְעַט הֵמָּה. (ד) וַיַּעֲלוּ מִן הָעָם שָׁמָּה כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וַיָּנֻסוּ לִפְנֵי אַנְשֵׁי הָעָי. (ה) וַיַּכּוּ מֵהֶם אַנְשֵׁי הָעַי כִּשְׁלֹשִׁים וְשִׁשָּׁה אִישׁ וַיִּרְדְּפוּם לִפְנֵי הַשַּׁעַר עַד הַשְּׁבָרִים וַיַּכּוּם בַּמּוֹרָד וַיִּמַּס לְבַב הָעָם וַיְהִי לְמָיִם. (ו) וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו אַרְצָה לִפְנֵי אֲרוֹן י"י עַד הָעֶרֶב הוּא וְזִקְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עָפָר עַל רֹאשָׁם... (י) וַיֹּאמֶר י"י אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ. (יא) חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם. (יב) וְלֹא יֻכְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם עֹרֶף יִפְנוּ לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם כִּי הָיוּ לְחֵרֶם לֹא אוֹסִיף לִהְיוֹת עִמָּכֶם אִם לֹא תַשְׁמִידוּ הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם. (יג) קֻם קַדֵּשׁ אֶת הָעָם וְאָמַרְתָּ הִתְקַדְּשׁוּ לְמָחָר כִּי כֹה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל חֵרֶם בְּקִרְבְּךָ יִשְׂרָאֵל לֹא תוּכַל לָקוּם לִפְנֵי אֹיְבֶיךָ עַד הֲסִירְכֶם הַחֵרֶם מִקִּרְבְּכֶם.

Yehoshua 7:24-26יהושע ז':כ"ד-כ"ו

(כד) וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת עָכָן בֶּן זֶרַח וְאֶת הַכֶּסֶף וְאֶת הָאַדֶּרֶת וְאֶת לְשׁוֹן הַזָּהָב וְאֶת בָּנָיו וְאֶת בְּנֹתָיו וְאֶת שׁוֹרוֹ וְאֶת חֲמֹרוֹ וְאֶת צֹאנוֹ וְאֶת אׇהֳלוֹ וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לוֹ וְכׇל יִשְׂרָאֵל עִמּוֹ וַיַּעֲלוּ אֹתָם עֵמֶק עָכוֹר. (כה) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכׇּרְךָ י"י בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כׇל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים. (כו) וַיָּקִימוּ עָלָיו גַּל אֲבָנִים גָּדוֹל עַד הַיּוֹם הַזֶּה וַיָּשׇׁב י"י מֵחֲרוֹן אַפּוֹ עַל כֵּן קָרָא שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא עֵמֶק עָכוֹר עַד הַיּוֹם הַזֶּה.

Shofetim 8:4-17שופטים ח':ד'-י"ז

(ד) וַיָּבֹא גִדְעוֹן הַיַּרְדֵּנָה עֹבֵר הוּא וּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת הָאִישׁ אֲשֶׁר אִתּוֹ עֲיֵפִים וְרֹדְפִים. (ה) וַיֹּאמֶר לְאַנְשֵׁי סֻכּוֹת תְּנוּ נָא כִּכְּרוֹת לֶחֶם לָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלָי כִּי עֲיֵפִים הֵם וְאָנֹכִי רֹדֵף אַחֲרֵי זֶבַח וְצַלְמֻנָּע מַלְכֵי מִדְיָן. (ו) וַיֹּאמֶר שָׂרֵי סֻכּוֹת הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לִצְבָאֲךָ לָחֶם. (ז) וַיֹּאמֶר גִּדְעוֹן לָכֵן בְּתֵת י"י אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע בְּיָדִי וְדַשְׁתִּי אֶת בְּשַׂרְכֶם אֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים. (ח) וַיַּעַל מִשָּׁם פְּנוּאֵל וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כָּזֹאת וַיַּעֲנוּ אוֹתוֹ אַנְשֵׁי פְנוּאֵל כַּאֲשֶׁר עָנוּ אַנְשֵׁי סֻכּוֹת. (ט) וַיֹּאמֶר גַּם לְאַנְשֵׁי פְנוּאֵל לֵאמֹר בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם אֶתֹּץ אֶת הַמִּגְדָּל הַזֶּה. (י) וְזֶבַח וְצַלְמֻנָּע בַּקַּרְקֹר וּמַחֲנֵיהֶם עִמָּם כַּחֲמֵשֶׁת עָשָׂר אֶלֶף כֹּל הַנּוֹתָרִים מִכֹּל מַחֲנֵה בְנֵי קֶדֶם וְהַנֹּפְלִים מֵאָה וְעֶשְׂרִים אֶלֶף אִישׁ שֹׁלֵף חָרֶב. (יא) וַיַּעַל גִּדְעוֹן דֶּרֶךְ הַשְּׁכוּנֵי בָאֳהָלִים מִקֶּדֶם לְנֹבַח וְיׇגְבְּהָה וַיַּךְ אֶת הַמַּחֲנֶה וְהַמַּחֲנֶה הָיָה בֶטַח. (יב) וַיָּנֻסוּ זֶבַח וְצַלְמֻנָּע וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וַיִּלְכֹּד אֶת שְׁנֵי מַלְכֵי מִדְיָן אֶת זֶבַח וְאֶת צַלְמֻנָּע וְכׇל הַמַּחֲנֶה הֶחֱרִיד. (יג) וַיָּשׇׁב גִּדְעוֹן בֶּן יוֹאָשׁ מִן הַמִּלְחָמָה מִלְמַעֲלֵה הֶחָרֶס. (יד) וַיִּלְכׇּד נַעַר מֵאַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיִּשְׁאָלֵהוּ וַיִּכְתֹּב אֵלָיו אֶת שָׂרֵי סֻכּוֹת וְאֶת זְקֵנֶיהָ שִׁבְעִים וְשִׁבְעָה אִישׁ. (טו) וַיָּבֹא אֶל אַנְשֵׁי סֻכּוֹת וַיֹּאמֶר הִנֵּה זֶבַח וְצַלְמֻנָּע אֲשֶׁר חֵרַפְתֶּם אוֹתִי לֵאמֹר הֲכַף זֶבַח וְצַלְמֻנָּע עַתָּה בְּיָדֶךָ כִּי נִתֵּן לַאֲנָשֶׁיךָ הַיְּעֵפִים לָחֶם. (טז) וַיִּקַּח אֶת זִקְנֵי הָעִיר וְאֶת קוֹצֵי הַמִּדְבָּר וְאֶת הַבַּרְקֳנִים וַיֹּדַע בָּהֶם אֵת אַנְשֵׁי סֻכּוֹת. (יז) וְאֶת מִגְדַּל פְּנוּאֵל נָתָץ וַיַּהֲרֹג אֶת אַנְשֵׁי הָעִיר.

Shemuel II 21:1-2שמואל ב' כ"א:א'-ב'

(א) וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי י"י וַיֹּאמֶר י"י אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים. (ב) וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה.

Shemuel II 24:1, 10-24שמואל ב' כ"ד:א', י'-כ"ד

(א) וַיֹּסֶף אַף י"י לַחֲרוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיָּסֶת אֶת דָּוִד בָּהֶם לֵאמֹר לֵךְ מְנֵה אֶת יִשְׂרָאֵל וְאֶת יְהוּדָה... (י) וַיַּךְ לֵב דָּוִד אֹתוֹ אַחֲרֵי כֵן סָפַר אֶת הָעָם וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל י"י חָטָאתִי מְאֹד אֲשֶׁר עָשִׂיתִי וְעַתָּה י"י הַעֲבֶר נָא אֶת עֲוֺן עַבְדְּךָ כִּי נִסְכַּלְתִּי מְאֹד. (יא) וַיָּקׇם דָּוִד בַּבֹּקֶר וּדְבַר י"י הָיָה אֶל גָּד הַנָּבִיא חֹזֵה דָוִד לֵאמֹר. (יב) הָלוֹךְ וְדִבַּרְתָּ אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר י"י שָׁלֹשׁ אָנֹכִי נוֹטֵל עָלֶיךָ בְּחַר לְךָ אַחַת מֵהֶם וְאֶעֱשֶׂה לָּךְ. (יג) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד וַיַּגֶּד לוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ הֲתָבוֹא לְךָ שֶׁבַע שָׁנִים רָעָב בְּאַרְצֶךָ אִם שְׁלֹשָׁה חֳדָשִׁים נֻסְךָ לִפְנֵי צָרֶיךָ וְהוּא רֹדְפֶךָ וְאִם הֱיוֹת שְׁלֹשֶׁת יָמִים דֶּבֶר בְּאַרְצֶךָ עַתָּה דַּע וּרְאֵה מָה אָשִׁיב שֹׁלְחִי דָּבָר. (יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל גָּד צַר לִי מְאֹד נִפְּלָה נָּא בְיַד י"י כִּי רַבִּים רַחֲמָו וּבְיַד אָדָם אַל אֶפֹּלָה. (טו) וַיִּתֵּן י"י דֶּבֶר בְּיִשְׂרָאֵל מֵהַבֹּקֶר וְעַד עֵת מוֹעֵד וַיָּמׇת מִן הָעָם מִדָּן וְעַד בְּאֵר שֶׁבַע שִׁבְעִים אֶלֶף אִישׁ. (טז) וַיִּשְׁלַח יָדוֹ הַמַּלְאָךְ יְרוּשָׁלַ‍ִם לְשַׁחֲתָהּ וַיִּנָּחֶם י"י אֶל הָרָעָה וַיֹּאמֶר לַמַּלְאָךְ הַמַּשְׁחִית בָּעָם רַב עַתָּה הֶרֶף יָדֶךָ וּמַלְאַךְ י"י הָיָה עִם גֹּרֶן [הָאֲרַוְנָה] (האורנה) הַיְבֻסִי. (יז) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל י"י בִּרְאֹתוֹ אֶת הַמַּלְאָךְ הַמַּכֶּה בָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָנֹכִי חָטָאתִי וְאָנֹכִי הֶעֱוֵיתִי וְאֵלֶּה הַצֹּאן מֶה עָשׂוּ תְּהִי נָא יָדְךָ בִּי וּבְבֵית אָבִי. (יח) וַיָּבֹא גָד אֶל דָּוִד בַּיּוֹם הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ עֲלֵה הָקֵם לַי"י מִזְבֵּחַ בְּגֹרֶן [אֲרַוְנָה] (ארניה) הַיְבֻסִי. (יט) וַיַּעַל דָּוִד כִּדְבַר גָּד כַּאֲשֶׁר צִוָּה י"י. (כ) וַיַּשְׁקֵף אֲרַוְנָה וַיַּרְא אֶת הַמֶּלֶךְ וְאֶת עֲבָדָיו עֹבְרִים עָלָיו וַיֵּצֵא אֲרַוְנָה וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ אַפָּיו אָרְצָה. (כא) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה מַדּוּעַ בָּא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אֶל עַבְדּוֹ וַיֹּאמֶר דָּוִד לִקְנוֹת מֵעִמְּךָ אֶת הַגֹּרֶן לִבְנוֹת מִזְבֵּחַ לַי"י וְתֵעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל הָעָם. (כב) וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל דָּוִד יִקַּח וְיַעַל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב [בְּעֵינָיו] (בְּעֵינָו) רְאֵה הַבָּקָר לָעֹלָה וְהַמֹּרִגִּים וּכְלֵי הַבָּקָר לָעֵצִים. (כג) הַכֹּל נָתַן אֲרַוְנָה הַמֶּלֶךְ לַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר אֲרַוְנָה אֶל הַמֶּלֶךְ י"י אֱלֹהֶיךָ יִרְצֶךָ. (כד) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אֲרַוְנָה לֹא כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר וְלֹא אַעֲלֶה לַי"י אֱלֹהַי עֹלוֹת חִנָּם וַיִּקֶן דָּוִד אֶת הַגֹּרֶן וְאֶת הַבָּקָר בְּכֶסֶף שְׁקָלִים חֲמִשִּׁים. (כה) וַיִּבֶן שָׁם דָּוִד מִזְבֵּחַ לַי"י וַיַּעַל עֹלוֹת וּשְׁלָמִים וַיֵּעָתֵר י"י לָאָרֶץ וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה מֵעַל יִשְׂרָאֵל.

Qumran Scroll 4Q252 Fragments 1,3-5 Column 3מגילת קומראן 4Q252 קטעים א',ג'-ה' טור ג' (עם שחזור ברזלי)

העיר הזאת [                                                         עשרה] צדיקים אנוכ[י] לא [אשחית את כל העיר                והרשע]ים לבדם יחרמו ואם לוא ימצא שם [עשרה צדיקים והחרמתי כל] הנמצא בה ושלליה וטפיה ושאר [בהמתה                                   והיתה תל] עולם וישלח

Bavli Shabbat 54b-55aבבלי שבת נ"ד:-נ"ה.

פרתו של רבי אלעזר בן עזריה: וחדא פרה הויא ליה והא אמר רב ואמרי לה אמר רב יהודה אמר רב תריסר אלפי עגלי הוה מעשר רבי אלעזר בן עזריה מעדריה כל שתא ושתא תנא לא שלו היתה אלא של שכינתו היתה ומתוך שלא מיחה בה נקראת על שמו רב ורבי חנינא ור' יוחנן ורב חביבא מתנו בכוליה דסדר מועד כל כי האי זוגא חלופי רבי יוחנן ומעייל רבי יונתן כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה נתפס על אנשי ביתו באנשי עירו נתפס על אנשי עירו בכל העולם כולו נתפס על כל העולם כולו אמר רב פפא והני דבי ריש גלותא נתפסו על כולי עלמא כי הא דאמר רבי חנינא מאי דכתיב {ישעיה ג-יד} ה' במשפט יבא עם זקני עמו ושריו אם שרים חטאו זקנים מה חטאו אלא אימא על זקנים שלא מיחו בשרים... דא"ר אחא בר' חנינא מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה דכתיב {יחזקאל ט-ד} ויאמר ה' אליו עבור בתוך העיר בתוך ירושלים והתוית תיו על מצחות האנשים הנאנחים והנאנקים על כל התועבות הנעשות בתוכה וגו' א"ל הקב"ה לגבריאל לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו שלא ישלטו בהם מלאכי חבלה ועל מצחם של רשעים תיו של דם כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה אמרה מדת הדין לפני הקב"ה רבש"ע מה נשתנו אלו מאלו אמר לה הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים אמרה לפניו רבש"ע היה בידם למחות ולא מיחו אמר לה גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם (אמר) לפניו רבש"ע אם לפניך גלוי להם מי גלוי והיינו דכתיב {יחזקאל ט-ו} זקן בחור ובתולה טף ונשים תהרגו למשחית ועל כל איש אשר עליו התיו אל תגשו וממקדשי תחלו וכתיב ויחלו באנשים הזקנים אשר לפני הבית תני רב יוסף אל תקרי מקדשי אלא מקודשי אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו...

Bavli Yoma 66bבבלי יומא ס"ו:

שאלה אשה חכמה את ר' אליעזר מאחר שמעשה העגל שוין מפני מה אין מיתתן שוה אמר לה אין חכמה לאשה אלא בפלך וכן הוא אומר {שמות לה-כה} וכל אשה חכמת לב בידיה טוו איתמר רב ולוי חד אמר זיבח וקיטר בסייף גפף ונישק במיתה שמח בלבבו בהדרוקן וחד אמר עדים והתראה בסייף עדים בלא התראה במיתה לא עדים ולא התראה בהדרוקן

Bavli Sanhedrin 108aבבלי סנהדרין ק"ח.

כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ א"ר יוחנן מלמד שהרביעו בהמה על חיה וחיה על בהמה והכל על אדם ואדם על הכל א"ר אבא בר כהנא וכולם חזרו חוץ מתושלמי.

Bereshit Rabbah 28:6בראשית רבה כ"ח:ו'

רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי פִּנְחָס, רַבִּי יוּדָן אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁמָּסַר אֶת בְּנוֹ לְפַדְגוֹג וְהוֹצִיאוֹ לְתַרְבּוּת רָעָה, כָּעַס הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַהֲרָגוֹ, אָמַר הַמֶּלֶךְ כְּלוּם הוֹצִיא אֶת בְּנִי לְתַרְבּוּת רָעָה אֶלָּא זֶה, בְּנִי אָבֵד הוּא וְזֶה קַיָּם, לְפִיכָךְ מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמַיִם. רַבִּי פִּינְחָס אָמַר מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה מַשִֹּׂיא אֶת בְּנוֹ וְעָשָׂה לוֹ חֻפָּה, סִיְדָהּ וְכִיְרָהּ וְצִיְרָהּ, כָּעַס הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ וַהֲרָגוֹ, מֶה עָשָׂה נִכְנַס לְתוֹךְ הַחֻפָּה הִתְחִיל לְשַׁבֵּר אֶת הַקַּנְקַנִּים מַפְקִיעַ בַּחִצָּאוֹת וּמְקָרֵעַ בַּכִּילָיוֹת, אָמַר הַמֶּלֶךְ כְּלוּם עָשִׂיתִי זוֹ אֶלָּא בִּשְׁבִיל בְּנִי, בְּנִי אָבֵד וְזוֹ קַיֶּמֶת, לְפִיכָךְ (בראשית ו, ז): מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (צפניה א, ב ג): אָסֹף אָסֵף כֹּל מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה נְאֻם ה', אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם וְהַמַּכְשֵׁלוֹת אֶת הָרְשָׁעִים, הֵם הִכְשִׁילוּ אֶת הָרְשָׁעִים, כַּד הֲוָה צָיֵד עוֹפָא וַאֲמַר לֵיהּ זִיל וְאִשְׁתַּמֵּן וְאָתֵי, וְהוּא אָזֵל וּמִשְׁתַּמֵּן וְאָתֵי.

Bereshit Rabbah 28:8בראשית רבה כ"ח:ח'

רַבִּי עֲזַרְיָה בְּשֵׁם רַבִּי יְהוּדָה בַּר סִימוֹן אָמַר, הַכֹּל קִלְקְלוּ מַעֲשֵׂיהֶן בְּדוֹר הַמַּבּוּל, הַכֶּלֶב הָיָה הוֹלֵךְ אֵצֶל הַזְּאֵב, וְהַתַּרְנְגוֹל הָיָה מְהַלֵּךְ אֵצֶל הַטַּוָּס, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ו, יב): כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר, הִשְׁחִית כָּל אָדָם אֵין כְּתִיב, אֶלָּא כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר. רַבִּי לוּלְיָאנִי בַּר טַבְרִין בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר אַף הָאָרֶץ זִנְּתָה, הָיוּ זָרְעִין לָהּ חִטִּין וְהִיא מַפְּקָא זוּנִין, אִילֵּין זוּנַיָּא רָבֵה מִן דָּרָא דְּמַבּוּלָא אִינּוּן.

Bemidbar Rabbah 20:23במדבר רבה כ':כ"ג

וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה קַח אֶת כָּל רָאשֵׁי הָעָם וְהוֹקַע אֹתָם, רַבִּי יוּדָן אָמַר רָאשֵׁי הָעָם תָּלָה עַל שֶׁלֹא מִיחוּ בִּבְנֵי אָדָם. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר לֹא תָּלָה רָאשֵׁי הָעָם, אֶלָּא אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה הוֹשֵׁב לָהֶן רָאשֵׁי סַנְהֶדְרִיּוֹת וְיִהְיוּ דָּנִים כָּל מִי שֶׁהָלַךְ לִפְעוֹר. אָמַר, מִי מוֹדִיעָן, אָמַר לוֹ אֲנִי מְפַרְסְמָן, כָּל מִי שֶׁטָּעָה הֶעָנָן סָר מֵעָלָיו וְהַשֶּׁמֶשׁ זוֹרַחַת עָלָיו בְּתוֹךְ הַקָּהָל, וְיִהְיוּ הַכֹּל יוֹדְעִין מִי שֶׁטָּעָה וְיִתְלוּ אוֹתוֹ, תֵּדַע לְךָ שֶׁהוּא כֵּן (במדבר כה, ה): וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל שֹׁפְטֵי יִשְׂרָאֵל הִרְגוּ אִישׁ אֲנָשָׁיו וגו'.

Tanchuma Noach 5תנחומא נח ה'

אָמַר רַב אַחֲוָה בַּר רַב זְעִירָא, אַף בְּנֵי נֹחַ שֶׁנִּכְנְסוּ בַתֵּבָה וְהַבְּהֵמָה וְהַחַיָּה וְהָעוֹפוֹת, כֻּלָּן צַדִּיקִים הָיוּ, לְפִי שֶׁדּוֹר הַמַּבּוּל הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ כְּתִיב בָּהֶן, שֶׁהִרְבִּיעוּ בְּהֵמָה עַל חַיָּה וְחַיָּה עַל בְּהֵמָה וְהַכֹּל עַל אָדָם וְאָדָם עַל הַכֹּל, לְפִיכָךְ כְּתִיב בָּהֶן, הִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ. וּמִנַּיִן שֶׁמִּמַּעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית נִצְטַוּוּ הַבְּהֵמוֹת וְהַחַיּוֹת וָרֶמֶשׂ שֶׁלֹּא לְהִדָּבֵק עִם שֶׁאֵינוֹ מִינוֹ, דִּכְתִיב: וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת חַיַּת הָאָרֶץ לְמִינָהּ וְגוֹ' (בראשית א, כה). אָמַר לָהֶן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: כָּל מִין וָמִין יִדְבַּק בְּמִינוֹ, וְשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ אָסוּר.

Tanchuma Korach 7תנחומא קרח ז'

כֵּיוָן שֶׁנִּתְכַּנְּסוּ וּבָאוּ עִמּוֹ, מִיָּד, וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר, הִבָּדְלוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת וְגוֹ', וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ, אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת וְגוֹ'. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁמָּרְדוּ עָלָיו בְּנֵי הַמְּדִינָה וְעָמְדוּ וְקִלְּלוּ אֶת הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶת שְׁלוּחָיו, אִם הֵם עֲשָׂרָה אוֹ עֶשְׂרִים מֵהֶם, מְשַׁלֵּחַ לְשָׁם לִגְיוֹנוֹתָיו וְעוֹשֶׂה מִמֶּנּוּ אַנְדְּרוֹלוֹמֻסְיָא וּמְסַיֵּף הַטּוֹבִים עִם הָרָעִים, לְפִי שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר בָּהֶם מִי מָרַד וּמִי לֹא מָרַד, מִי כִּבֵּד אֶת הַמֶּלֶךְ וּמִי קִלְּלוֹ. אֲבָל אַתָּה, יוֹדֵעַ מַחְשְׁבוֹתָיו שֶׁל כָּל אָדָם וּמַה שֶּׁבַּלְּבָבוֹת וְהַכְּלָיוֹת יוֹעֲצוֹת, וְיִצְרֵי בְּרִיּוֹתֶיךָ אַתָּה מֵבִין, וְאַתָּה יוֹדֵעַ מִי חָטָא וּמִי לֹא חָטָא, מִי מָרַד וּמִי לֹא מָרַד, אַתָּה יוֹדֵעַ רוּחַ שֶׁל כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן. לְכָךְ נֶאֱמַר: אֵל אֱלֹהֵי הָרוּחוֹת לְכָל בָּשָׂר וְגוֹ'. אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, יָפֶה אָמַרְתָּ, אֲנִי מוֹדִיעַ אֶת הַדָּבָר מִי חָטָא וּמִי לֹא חָטָא.

Tanchuma (Buber) Noach 18תנחומא (בובר) נח י"ח

ולמה נאבדה הבהמה עמה, שנאמר מאדם עד בהמה (בראשית ז כג), שאף הבהמה קלקלה מעשיה, והיתה הולכת על מין שאינו שלה, הסוס על החמור, הארי על השור, הנחש על הצב, שנאמר וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה [כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ] (בראשית ו יב), כל אדם אינו אומר, אלא כל בשר, אפילו הבהמה והחיה והעוף, לפיכך נמחו עמהן. אמר ר' פנחס הכהן בר חמא כשם שלא נכנסו לתבה אלא צדיקים, כך הבהמה והחיה והעוף שהיו עמהם היו צדיקים, שנאמר למשפחותיהם (בראשית ח יט), וכי יש לבהמה משפחה, אלא אותה הבהמה שלא נדבקה במין אחר נכנסה לתבה, לפיכך יחסם הקדוש ברוך הוא, ומה בהמה וחיה ועוף שאינן כלום נתיחסו, נח ובניו אינו דין שיתיחסו, מיד יחסם הקדוש ברוך הוא (ממה שכתוב) [מנין ממה שקרינו] בענין ויהיו בני נח היוצאים מן התבה וגו'.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 6ר' סעדיה גאון פירוש בראשית ו'

ובענין וימחה ה' את האדם אשר וגו' – יש שואלים ואומרים: אם האדם חטא בהמה ועופות מה חטאו? ומוסיפים לשאול, וגם מקדימים {את השאלה הזאת}: ותנוקות מה חטאו? ויש אנשים שעלתה על לבם הסברה הרחוקה שלפני המבול לא ברא אלוהים יתעלה תינוקות. וזאת היא טענה שאין לקיימה אלא במופת מוכיח שאנשים במספר רב יבואו על נשותיהם במשך שנים רבות ולא יעברו אותן. מופת זה הוא יותר גדול ממופתים רבים אחרים, ואין להאמין בקיומו אלא בראיה ברורה. נוסף לזה, הרי אי אפשר לטעון שהבהמות לא נבראו, כי כתוב במקרא {שכן נבראו}. אבל נאמר ובאלהים ניעזר: ידענו שאפשר, על פי השכל, שיביא ה' יסורים על איש או על אנשים רבים, בלי עוון מצידם, כדי להגיעם על ידי כך לאושר ונעימות, וכל מי שאנו רואים אותו מתייסר ביסורים או מת בלא חטא ידענו בוודאות שאלוהים יגמלהו טובה על כך בעולם הבא, ודבר זה קורה לפי רצונו של הבורא, הוא מזמין לגמול כזה את מי שהוא רוצה, ולא מזמין עליו את מי שאינו רוצה. ואחת הסבות שראינו בנתינת גמול זה היא, שאם הגדולים מתחייבים מיתה על עוונותיהם, אז {אלוהים} ממית אף: את הקטנים, והבהמות עמם, ומפצה אותם בגמול רב או מעט. ויש שהוא מוסיף עליהם גם את הצמחים, אף על פי שלגבי דידם אין גמול. אבל הוא {משחיתם} כדי להטיל פחד בלב מי שישמע על הקורות אותם ועל חורבן הארץ – מאנשים ובהמות עד צמחים, והפחד הוא שיכשיר אותם לעבודת אלוהים. וכך הוא דן את אלה {האנשים} על פי הדין לשם עונש, ואת אלה {התינוקות והבהמות והצמחים} לשם מוסר לאנשים השונים.

R. Saadia Gaon Commentary Bereshit 18ר' סעדיה גאון פירוש בראשית י"ח

ויתכן שנתכוון לומר, אלמלי נתקיים רצונו של נמרוד לשרפו, כי אז היה לאפר, ואלמלי הרגו אמרפל, כי אז היה לעפר. אמר: אולי יש רצונו בזה, אם יודיע לנו...לא חשב המקום... הודיענו שלא היו צדיקים בסדום, ולו היו, היה מציל אותם... (כה) ונאמר מהו ענין אומרו, חלילה... הפרשה... שיתבשר. ואמר: חלילה לך, ב' פעמים — חלילה לך לעשות כזאת בסדום, וחלילה לך לעשות כזאת במקום אחר. וג. חלילה חסרות יו"ד: שתיים כאן, והשלישית: 'חללה לאל מרשע", לאמור: שאין בו אף שמץ של רשע, ואפילו לא כיו"ד שהיא הקטנה שבאותיות. ופירוש זה הוא רק בדרך השערה בלבד. ואמר כדבר הזה כי נתכוון לעושק, ולכל מה שדומה לו ומסתעף ממנו. ולא אמר הדבר הזה כי זה היה מראה רק על עניין אחד בלבד. ואמר: להמית צדיק עם רשע בדברי ה' (ב)הרצאת אברהם (י). ואמר: והיה כצדיק כרשע דהיינו: אחרים יעשו את זה כזה, וינזרו מעבודת אלהים, כאותם האומרים: 'הכל כאשר לכל', ואינם יודעים שהנביא קרא לזה הדבר: 'מלא רעה והוללות בלבם' והם אומרים גם כן: השופט כל הארץ {לא יעשה משפט} – משום שידו על העליונה, והם חסרי דעת גם בזה, וכמו שביארנו שבעה עניינים בפרשת 'האף שונא משפט יחבוש' (כו) ואמר אלהים, אם אמצא בסדום, כלומר, אם יהיו גלויים, אבל הנסתרים לא {יצילו}. וזה כעין מה שאמר: שוטטו בחוצות ירושלים 'בתוך העיר' כמו 'ברחובותיה'.

R. Saadia Gaon Commentary Shemot 30:11-15ר' סעדיה גאון פירוש שמות ל':י"א-ט"ו

ואם יאמר האומר הרי ראינו שדויד אומר הלא אני אמרתי למנות בעם ואני הוא אשר חטאתי... על זה נאמר זוהי סברה של דוד שדימה כי החטא הוא בגלל המניין ואין הדבר כך, אבל הוא לסיבה שלא כאן המקום לפרשה והיא עזרתם לאבשלום... והנביא, שלא במקום שליחות רשאי לסבור מה שאינו כסברתו, כמו שסבר שמואל ואמר נגד ה' משיחו, וכמו שסבר נתן ואמר לדויד כל אשר בלבבך לך עשה כי ה' עמך, ולפני זה מה שאמר משה לבני גד ולבני ראובן ולמה תניאון את לב בני ישראל.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeot 8ר' סעדיה גאון האמונות והדעות ח'

ולכן ירחמך ה' מאמינים אנחנו שהוא נתן לשעבודינו שני זמנים, האחד מהם זמן התשובה והשני זמן הקץ, ואיזה מהן שיקדם נהיה ראוים לישועה, אם עשינו תשובה לא יביט לקץ אלא יהיה כמו שנאמר בתורה והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו' ושבת עד ה' אלהיך וגו' ושב ה' אלהיך את שבותך וגו' ושאר עשרת הפסוקים, ואם לא עשינו נשאר עד זמן הקץ, ויהיו אם כן מקצתינו נענשים ומקצתינו בנסיון, כפי שהדבר ידוע בבוא כל מכה כללית באחד הזמנים כגון רעב וחרב ודבר שיהיו מקצת בני אדם בה ענושים ומקצתם בנסיון, ואפילו המבול לא יבצר שלא היה בהם נערים וטף בנסיון ועתיד לגמול להם, וכמו שאין לנו ספק שאבותינו במצרים היו בהם צדיקים רבים ועמדו בנסיון עד שנשלם אותו הקץ, ולכן אל יאמר אדם אלו היה בכם צדיק הייתם נושעים, כי אדונינו ועטרותינו משה ואהרן ומרים כבר היו בשעבוד יותר על שמונים שנה עד שנשלם הקץ, וכמוהם רבים מן הצדיקים.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeot 9ר' סעדיה גאון האמונות והדעות ט'

ומזה עוד שהצדיק  צוה להרוג טף המדינים, והשמיד טף דור המבול, ואנחנו רואים תמיד שהוא מיסר את הטף ואף ממיתם, אם כן חיובי שיהא אחר המות מצב שיגיעו בו לגמול מסויים חלף יסוריהם ועל הדרך שבארנו.

Rashi Bereshit 6:7רש"י בראשית ו':ז'

מאדם ועד בהמה – FROM MAN, TO BEAST — These also corrupted their way.

מאדם עד בהמה וג' – אף הם השחיתו דרכם.

Rashi Bereshit 6:12רש"י בראשית ו':י"ב

כי השחית כל בשר FOR ALL FLESH HAD CORRUPTED – even cattle, beasts and fowl did not consort with their own species.

כי השחית כל בשר – אפילו בהמה וחיה ועופות נזקקים לשאינן מינן.

Rashi Bereshit 19:4רש"י בראשית י"ט:ד'

כל העם מקצה ALL THE PEOPLE FROM EVERY QUARTER – from one end of the city to the other end, and no-one protested, for there was not even one righteous person amongst them (Genesis Rabbah 50).

כל העם מקצה – מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מוחה בידם, שאפילו צדיק אחד אין בהם.

Rashi Shemot 11:5רש"י שמות י"א:ה'

עד בכור השבי UNTO THE FIRSTBORN OF THE CAPTIVE (these words are used in 12:29 instead of עד בכור השפחה "unto the firstborn of the handmaid" in this verse) — Why were the captives smitten, for they had not enslaved the Israelites? In order that these might not say that their god had claimed satisfaction for the humiliation imposed upon them and had brought this punishment upon the Egyptians. מבכור פרעה עד בכור השפחה FROM THE FIRSTBORN OF PHARAOH UNTO THE FIRSTBORN OF THE HANDMAID – All who were of less importance than the firstborn of Pharaoh and of more importance than the firstborn of the handmaid are included in this description. And why were the sons of the handmaids stricken? Because they, too, treated them (the Israelites) as slaves and rejoiced at their misery. וכל בכור בהמה AND ALL THE FIRSTBORN OF BEASTS – because they worshipped these as gods. When the Holy One, blessed be He, exacts punishment from a nation, He punishes their gods at the same time (cf. Mekhilta on 12:29).

עד בכור השבי (שמות י"ב:כ"ט) – למה לקו השבוים, כדי שלא יאמרו יראתם תבעה עלבונם והביאה פורענות על מצרים. עד בכור השפחה – כל הפחותים מבכו' פרעה, וחשובים מבכור השפחה היו בכלל. ולמה לקו בני השפחות שאף הם היו משתעבדים בהם ושמחים בצרתם. וכל בכור בהמה – לפי שהיו עובדין לה, כשהקב"ה נפרע מן האומה נפרע מאלהיה.

Rashi Shemot 12:29רש"י שמות י"ב:כ"ט

עד בכור השבי UNTO THE FIRSTBORN OF THE CAPTIVE – because they rejoiced at the misfortune of the Israelites; and a further reason why they were slain is that they should not say, — if they remained alive — it was our god who brought punishment upon our oppressors, the Egyptians (Mekhilta) The firstborn of the handmaid, threatened with death in 40:5 but not mentioned here as having been slain, is included in those stated here to have been slain since i.e.umerates here (i.e. the terms used here are intended to include everyone) from the most important amongst all of them to the least important, and the firstborn of the handmaid as belonging to the Egyptian people, is certainly more important than the firstborn of the captive (cf. Rashi on 11:6).

עד בכור השבי – שהיו שמחין לאידן של ישראל, ועוד שלא יאמרו יראתינו הביאה את הפורענות. ובכור השפחה חשוב מבכור השבי.

Rashi Shemot 32:35רש"י שמות ל"ב:ל"ה

ויגף ה' את העם AND THE LORD PLAGUED THE POEPLE – This was death inflicted by the heavenly Judge on those to whose offence there had been witnesses but no legal caution (cf. Rashi on v. 20).

ויג(ו)ף את העם – מיתה בידי שמים לעדים בלא התראה.

Rashi Bemidbar 16:22רש"י במדבר ט"ז:כ"ב

אל אלהי הרוחות O GOD, THE GOD OF THE SPIRITS [OF ALL FLESH] – i.e., "[O God] who knowest the thoughts of every man". Thy nature is not like that of human beings: an earthly king against whom part of his country commits an offence, does not know who the sinner is, and therefore when he becomes angry he exacts punishment from all of them. But Thou — before Thee all human thoughts lie open and Thou knowest who is the sinner (Tanchuma). האיש אחד means, THE ONE MAN IS THE SINNER, and על כל העדה תקצוף YOU ARE ANGRY WITH ALL THE CONGREGATION?! Whereupon the Holy One, blessed be He, replied, "You have spoken well; I know and shall make known who has sinned and who has not sinned" (Tanchuma).

אלהי הרוחות – יודע מחשבות, אין מדתך כמדת בשר ודם, מלך בשר ודם שסרחה עליו מקצת מדינה אינו יודע מי החוטא, לפיכך כשהוא כועס נפרע מכולם, אבל אתה לפניך גלויות כל מחשבות ויודע מי החוטא. האיש אחד – הוא החוטא, ואתה על כל העדה תקצוף.

Rashi Devarim 29:28רש"י דברים כ"ט:כ"ח

הנסתרת לה' אלהינו THE SECRET THINGS BELONG UNTO THE LORD OUR GOD – And if you say, "But what can we do? Thou threatenest the many (the whole community) with punishment because of the sinful thoughts of one individual, as it is said, (v. 17): "Lest there should be among you a man, [or a woman or a family … whose heart turneth away this day from the Lord …]", and afterwards it states, (v. 21) "And they will see the plagues of that land". But surely no man can know the secret thoughts of his fellow! Now, I reply: I do not threaten to punish you because of secret thoughts for these belong to the Lord our God and He will exact punishment from that individual; but those things which are revealed belong to us and to our children that we may put away the evil from our midst; and if we do not execute judgment upon them, the whole community will be punished. — There are dots on the words לנו ולבננו to suggest that even for the revealed sins (those committed openly), He did not punish the community until they had crossed the Jordan — from the moment when they took upon themselves the oath on Mount Gerizim and Mount Ebal and had thus become responsible for one another (Sota 37b; cf. Sanhedrin 43b).

הנסתרות לה' אלהינו – ואם תאמרו מה בידינו לעשות אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד שנאמר פן יש בכם איש וגו' ואח"כ וראו את מכות הארץ ההיא והלא אין אדם יודע מטמונותיו של חבירו אין אני מעניש אתכם על הנסתרות שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד אבל הנגלות לנו ולבנינו לבער הרע מקרבנו ואם לא נעשה דין בהם יענוש את הרבים. נקוד על לנו ולבנינו לדרוש שאף על הנגלות לא ענש את הרבים עד שעברו את הירדן משקבלו עליהם את השבועה בהר גרזים ובהר עיבל ונעשו ערבים זה לזה.

Rashbam Bereshit 19:4רשב"ם בראשית י"ט:ד'

Kol ALL THE PEOPLE TO THE LAST MAN: This is written to let it be known that not even one of the ten [righteous men] of whom Abraham spoke (in 18.32) could be found among them.

כל העם מקצה – להודיע שאפילו אחד מן העשרה שאמר אברהם (בראשית י"ח:ל"ב) לא נמצא בהם.

Ibn Ezra Bereshit First Commentary 18:21אבן עזרא בראשית פירוש ראשון י"ח:כ"א

ויש אומ' הכצעקתה הבאה אלי – אם כן עשו, אעשה בהם כלה. ואם לא {אדעה} – ארחם אותם, וכן יפרשו וידע אלהים (שמות ב':כ"ה). ועל דעתי שיהיה פירושו ואראה אם עשו כולם כרעה הזאת, ואם לא אדעה האמת שהכל ידע כל חלק על דרך כל, ולא על דרך חלק. והעד כי הפירוש הזה אמת, שאמר אברהם האף (בראשית י"ח:כ"ג) ואם הוא סוד גדול. ונפתח ה"א האף ואם הוא לתימה, בעבור האל"ף שהוא מהגרון, שמשפטו בלשון הקודש להרחיב אשר לפניו [ואחריו].

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 32:1אבן עזרא שמות פירוש שני ל"ב:א'

וחשבו מעטים מישראל שהיתה ע"ז, והביאו זבחים והשתחוו ומחשבת בלבם שאמרו אלה אלהיך ישראל. ואל תתמה בעבור שהכתוב אומר כי שחת עמך סרו מהר (שמות ל"ב:ז'-ח'), כי לא כתוב כל עמך. והנה לא לא מעל בחרם רק עכן ובניו, והנה כתוב חטא ישראל וגם עברו את בריתי... וגם גנבו וגם כחשו וגם שמו בכליהם (יהושע ז':י"א). והנה כל עובדי העגל שאמרו אלה אלהיך ישראל, או במחשבותם, לא היו רק שלשת אלפים. והנה הם חצי עשירית עשירית המחנה. והכלל, כי לא נעשה כהוגן עד שנחשב לפתאים שהיה ע"ז.

R. Yosef Bekhor Shor Bereshit 6:9-13ר' יוסף בכור שור בראשית ו':ט'-י"ג

(ט) אלה תולדות נח – תולדותיו ומאורעיו. שבמאורעות נמי שייך לומר לשון תולדות, {כמו} כי לא תדע מה ילד יום (משלי כ"ז:א'). נח איש צדיק – ולכך ניצל. תמים היה בדורותיו – שלא היה באותם הדורות איש לבד הוא. (יב) והנה נשחתה – שלא היו עומדים על שורת הדין, אלא כל הגדול מחבירו בלעו וחמסו וגזלו בתו אשתו וממונו וכל אשר לו. ולא היו הולכים דרך ישר, לבד נח לבדו, כי לקחו כולם דרך גדוליהם. (יג) והנני משחיתם את הארץ – הם השחיתו את דרכם, ואני אשחית אותם. את הארץ – שאשחית עמהם בהמות והחיות והעופות והאילנות והעשבים וכל אשר בארץ, לפי שהיא מלאה חמס, והכל נברא בשבילם.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 14:29ר' יוסף בכור שור במדבר י"ד:כ"ט

אשר הלינותם עלי – שגרמתם להתלונן עלי, ולכך נגזרה גזירה על בני עשרים, שהם בני מלחמה, ולא רצו להלחם. וכן אמרו רבותינו (בבלי ב"ב קכ"א:): לא נגזרה גזירה על יותר מבן ששים, ולא על פחות מבן עשרים, שאינם ראוים להלחם.

R. Yosef Bekhor Shor Bemidbar 16:19-22ר' יוסף בכור שור במדבר ט"ז:י"ט-כ"ב

(יט) ויקהל עליהם קרח את כל העדה – כי כולם באו לראות מה יעלה בדינו. וירא כבוד ה' – שבא לדבר אל משה ואהרון. (כב) ויפלו על פניהם – נשתטחו לפני השכינה. אל אלהי הרוחות – לבות ורוחות בני אדם ודעתם. אין תימה על מלך בשר ודם שסרחה עליו מדינה אם פורע מכולם, שאינו מבחין בין אהבו לשנאו. אבל אתה מלך מלכי המלכים, אתה יודע מי פשע ומי לא פשע, אם כן למה תקצוף על כולם. האיש אחד יחטא – כי היו סבורים שהקב"ה מדבר על כל העדה.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 29:28ר' יוסף בכור שור דברים כ"ט:כ"ח

הנסתרות לה' אלהינו – לפי שכתוב: והבדילו ה' לרעה (דברים כ"ט:כ'), ואחר כך: ואמר הדור האחרון (דברים כ"ט:כ"א), דמשמע: כל הארץ לוקה על ידי איש אחד או אשה אחת או שבט אחד או משפחה אחת, אמר לך הכתוב: אם נסתרות הן מה שעושה איש ואשה – לה' אלהינו הוא, והוא יפרע לעושי הרעה כרעתו, ולא יענשו ישראל עליו, אלא הוא ימות ברשעו. והנגלות לנו ולבנינו – שאם יעשו העבירה בגלוי, אז העונש עלינו ועל בנינו, אם לא נתבע ונבער הרע מקרבינו. ורבותינו אמרו (בבלי סנהדרין מ"ג:): למה נקוד על "לנו ולבנינו" ועל ע' שב"עד", לומר שלא ענש על הנסתרות עד שעברו את הירדן. דהכי משמע קרא: הנסתרות לה' אלהינו – שאין מכיר בהם אלא ה' אלהינו, והנגלות לנו ולבנינו – כלומר: הכל עלינו. ואיכא לפרש נמי כדפרישית לעיל: שאין לנו בנסתרות כלום, ונקד על "לנו ולבנינו" ועל ע' שב"עד" שהם י"א אותיות, ללמדינו שיש חילוק בנסתרות. פעמים שהוא כפירוש שיני, שישראל נענשים על הנסתרות משעברו, והאי דלא עשה הנקודות על ה' אלהינו משום שהיה נראה כמ{ו}חק את השם. ולפיכך לא נענשו על ד' חרמות שעבר עכן במדבר, שהודה עליהם (ירושלמי סנהדרין ו':ג'), שאמר: כזאת וכזאת עשיתי (יהושע ז':כ'), אבל על אותו שעבר ביריחו משעברו – נענש{ו}, וכגון שהיה להם לדקדק שלא יקח אדם משלל העיר כלל, או שהיה {להם} שלא להחרים, שהם פשעו קצת. אבל אם לא פשעו כלל, ח"ו לא יענשו לעולם. ור' נחמיה אמר (בבלי סנהדרין מ"ג:): לא יענשו על הנסתרות לעולם מפני דקדוק מעט כזה, ולא נענשו אלא מפני שידעו בניו ובני ביתו. והנקודה על לנו ולבנינו דווקא, ואנגלות חילוק, שלא נענשו על הנגלות עד שעברו. ונקודה של ע' משמע עברה לדברי ר' נחמיה, לומר: דיש חילוק בין קודם עברה {ו}לאחר עברה.

Rambam Hilchot Avoda Zarah 4:6רמב"ם הלכות עבודה זרה ד':ו'

והיאך דין עיר הנדחת, בזמן שתהיה ראויה להעשות עיר הנדחת, בית דין הגדול שולחין ודורשין וחוקרין עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים אחר כך שולחים להם שני תלמידי חכמים להזהירם ולהחזירם אם חזרו ועשו תשובה מוטב ואם יעמדו באולתן בית דין מצוין לכל ישראל לעלות עליהן לצבא והן צרין עליהם ועורכין עמהן מלחמה עד שתבקע העיר כשתבקע מיד מרבין להם בתי דינין ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישין אותו, נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר העיר ניצול, נמצאו רובה מעלין אותן לבית דין הגדול וגומרין שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף, ומכין את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב, ובין שהודחה כולה בין שהודחה רובה סוקלין את מדיחיה ומקבצין כל שללה אל תוך רחובה, אין לה רחוב עושין לה רחוב, היה רחובה חוצה לה בונין חומה חוץ ממנו עד שיכנס לתוכה שנאמר אל תוך רחובה, והורגין כל נפש חיה אשר בה ושורפין את כל שללה עם המדינה באש, ושריפתה מצות עשה שנאמר ושרפת באש את כל העיר ואת כל שללה.

Iggerot HaRamah 12אגרות הרמ"ה לחכמי לוניל, כתאב אלרסאיל י"ב

ובהלכות ע"ז (רמב"ם פ"ד ה"ו) בענין אנשי עיר הנדחת קאמר כשתבקע העיר מיד מרבין להם בתי דינין ודנין אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד ע"ז אחר שהתרו בו מפרישים אותו, אם נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלים אותם ושאר כל העיר ניצל, נמצאו רובה מעלין אותם לבית דין הגדול וגומרים שם דינם והורגין כל אלו שעבדו בסייף ומכין כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כלה ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף ואת כל הנשים שלעובדים לפי חרב. והאי מימרא דידיה תמיהא לן מכמה אנפי. חדא דקי"ל כר' יוחנן דאמר (קי"ב ע"א) דנים וסוקלים ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף. והא דאמרינן לבסוף אלא מרבים להם בתי דינים ומעיינין (בדיינהו) [בדינייהו] ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרינן ליה לדינייהו וקטלינן להו לטעמיה דריש לקיש קאמרינן. דקא סלקא דעתין דהאי דאמר ריש לקיש מרבין להם בתי דינין למגמריה דינייהו לאלתר קא אמרינן. ואקשינן עליה איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך, ומפרקינן דריש לקיש לא קאמר דגמרינן ליה לדינייהו מיד אלא דמעיינינן בדינייהו ואי משתכחי עובדין רובה מסקינן להו לב"ד הגדול וכוי. אבל לרבי יוחנן לא קשיא מידי. דכי קא ממעט מרובין קא ממעט והני לרבי יוחנן יחידים נינהו דהא קמא קמא דמטי לידן גמרינן ליה לדיניה כיחיד דאכתי הנך בחזקת כשרים נינהו אבל ההוא חד דמשלים לרוב מודה ר' יוחנן דמסקינן ליה לבית דין הגדול וקטלי ליה התם. וליכא למימר דגמרא הוא דמסיק ליה הכי דלא כר' יוחנן דהא קיימא לן (יבמות ל"ו ע"א) דריש לקיש ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן לבד מהנהו תלת. ועוד תמיהא לי דקאמר מכין את כל הטף ואת כל הנשים לפי חרב, הני נשים היכי דמו. אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו ואי לא עבדי ע"ז אמאי נהרגין. טוביה חטא וזיגוד מינגד. השתא לבושי נשים צדקניות קאמרינן (סנהדרין שם) דפלטין משום דהוו להו כי גופייהו נשים גופייהו מיבעיא. ותו דקאמר מכין את כל הטף. וחלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב. ובהדיא אמרינן בפרק ארבע מיתות (ס"א ע"ב) כי יסיתך וגו' והוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן התם הא לכל דבריהם זה וזה שוים. וש"מ דכי היכי דיחידים טפם פלט מרובין נמי טפם פלט. ותו דהא דוכתא דבעינן איתויי חומרין דעיר הנדחת טפי מיחידים לא קא מייתי אלא דממונם אבד. ואם איתא נשים וטף הוה עדיף ליה לאיתויי. ואי משום דכתיב החרם אותה ואת כל אשר בה, הא גבי בן סורר ומורה דלא ממעיט קרא קטן וכי איבעיא לן בגמרא (ס"ח ע"ב) קטן מנא לן דפטור אתמהינן היכי אשכחן דחייב רחמנא קטן דהכא ליבעי קרא למיפטריה.

Iggerot HaRamah 26-27תשובת רבינו אהרן ב"ר משולם מלוניל לרמ"ה, כתאב אלרסאיל כ"ו-כ"ז

ואשר כתבת בענין אנשי עיר הנדחת דתמיהא לך מה שכתב רבינו הרב (רמב"ם) ופסק מרבין להם בתי דינים ודנים אותם וכתבת דקי"ל כר' יוחנן דאמר (קי"ב ע"א) דנין וסוקלין. דע באמת כי התבוננו בכל ספרינו ולא נמצא כתוב ולא נזכר שם ר' יוחנן בכולה שמעתתא אלא עולא הוא דמקשי ליה לרב יהודה דאמר דנין וחובשין אם כן נמצאת מענה את דינן אלא דנין וסוקלין וריש לקיש פליג עלייהו ואמר מרבין להם בתי דינים ומקשי ליה מהא דאמרינן איש ואשה אתה מוציא לשעריך וכוי ומתרץ לה אליבא דר"ל, וקא סבר רבינו הרב כיון דשקיל וטרי בגמרא ומסיק לה אליבא דריש לקיש ש"מ הילכתא כוותיה. ומסתבר טעמיה. ואשר תמהת עוד על דבריו דקאמר מכין כל נפש אדם טף ונשים לפי חרב, וקשיא לך "הני נשים היכי דמיין אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו אי לא עבדי ע"ז אמאי נהרגין טוביא חטא וזיגוד מינגד", בדבר הזה דבריך נכונים ושאלתך כשאלת הראשונים. אבל י"ל לדברי רבינו הרב כיון דסבירא ליה הקטנים בני רשעי ישראל נהרגין כל שכן נשי העובדים שהודחו עמם. דכל מקום שאמרה תורה וצותה להרוג הטף צותה להרוג את הנשים. כמו שראינו בעדת קרח ובאנשי יבש גלעד (סוף שופטים). וי"ל לעולם דעבדו הני נשי עבודה זרה ולאו היינו אנשי עיר הנדחת דאילו אנשי עיר הנדחת צריכים שידיחום שני אנשים ולא נשים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד, ואילו הנשים אעפ"י שלא היה להם התראה או שהודחו מעצמן הורגין אותן לפי חרב מפני שהם היו עיקר לסייע ידי עוברי עבירה והן הנה היו סבה לאנשים הנדחין. כי מי גרם לאנשים שישבו בעיר, חברת הנשים. וכיון שהודחו עמהם נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה. וכן נמי אמרינן גבי נכסי צדיקים שבתוכה שהם אובדים ומי גרם לצדיקים שידורו בתוכה נכסיהם לפיכך יאבדו. ומי יודע אולי יש אתו ברייתא דמסייעא ליה בטעמא ומעינינו נעלמה וכהנה רבות עמו. ואשר הגדלת להפליא על דברי רבינו הרב דקאמר מכין את הטף לפי חרב והשתוממו מחשבותיך ונבהלו רעיוניך ונפלא הדבר בעיניך, באמרך "חלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב". למה תש[ת]ומם ותשתאה. פקח עיניך וראה בעדת קרח אשר ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם חיים שאולה. והתבונן באנשי יבש גלעד שבשביל האנשים שחטאו אשר לא באו אל ה' המצפה הכו הטף והנשים ואם אנשים חטאו טף ונשים מה חטאו. וכן בשאול כתיב (ש"ב כ"א) ינתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'. ואם שאול חטא בניו הבאים אחריו מה חטאו. אלא חומר הוא שהחמיר הקב"ה בעבודה זרה ושבועה וחילול ה' להחרים ולהשמיד הכל למען ישמעו ויראו הנשארים, כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו. וכן מצאנו בבן סורר ומורה נדון על שם סופו. ועוד בר מן דין ומן דין הלא נמצא כתוב בספרי דבי רב (פי ראה) הכה תכה את יושבי העיר וגו' מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים, כלומר שהורגים אותם דדריש את ריבויא. ואע"פ שיש ספרים שכתבו בהם מכאן אמרו מקיימין את הטפלים, דמשמע דדייק יושבי, אולי בספרו של רבינו הרב נמצא כתוב כדבריו. ועוד דהא אשכחן בהדיא בברייתות של סנהדרין בפרק בתרא (ה"א) פלוגתא דר' אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר קטני בני רשעי ישראל נהרגין ור"ע סבר אין נהרגין. ואולי נראה בעיני רבינו הרב לפסוק כר' אליעזר משום דקאי רבי שמעון כוותיה דסתם ספרי רבי שמעון (פ"ו ע"א). ומי יודע אולי נמצא אתו משען ועזר מן הירושלמי או ממקום אחר או מן הברייתות הנסתרות ממנו והנגלות לו. ובאמת כי כל חכם לב ומשכיל איש דעת יש לו לירוא מפניו ולדונו לזכות בכל כחו וענינו ודינו. דכל רז לא אניס ליה ואפילו היה מקשה עליו מהלכות ברורות, כל שכן המקשה עליו מסברות. ואשר הקשית על דברי רבינו הרב דאמר מכין את הטף לפי חרב ממאי דאמרינן בפרק ארבע מיתות ב"ד הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן הא לכל דבריהם זה וזה שוין, וקא דייקת מינה מה יחידים טפם פלט אף מרובים טפם פלט. זאת היא קושייתך משום דסבירא לך דהאי כל דווקא הוא. ותסברה דלכל דבריהם קתני דוקא הוא והא איכא תו ארבעה דברים בין יחיד לרבים דרבים צריכים שידיחום אנשים שנים ומאותה העיר ומאותו השבט מה שאין כן ביחיד הניסת. אלמא כל לאו דווקא וכן קושייתך לאו דווקא.

Iggerot HaRamah 49תשובת הרמ"ה לרבינו אהרן ב"ר משולם מלוניל, כתאב אלרסאיל מ"ט

ובענין אנשי עיר הנדחת אשר כתב גבירי ואדירי כי התבוננו גבירי ואדירי בכל ספריהם ולא מצאו שם שמו של רבי יוחנן בכל השמועה. תמהתי מאד איך נפל דבר גדול כזה מספריכם, כי האמנם לא בסתר דברתי במקום ארץ חשך, והנה כל הספרים אשר לנו חדשים גם ישנים הנשארים מימות הגאונים וכלים מכלים שונים. לא נפל שמו של ר' יוחנן מאחד מהם. ומקצתם שהיו באוצרותיו של אדוננו הנגיד ה"ר שמואל הנגיד רי"ת והיו אחריו לפני הרב רבינו יוסף הלוי אבן מיגאש, גם הם נמצא בהם כדברי. והנני כותב נוסח השמועה כאשר היא להיותה מצויה לכל איש אשר מלאו לבו לקרבה אל המלאכה לעשות אותה. היכי עבדינן אמר רב יהודה דנין וחובשין אמר ליה עולא א"כ נמצאת מענה את דינן אלא אמר עולא דנין וסוקלין ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף איתמר ר' יוחנן אמר דנין וסוקלין ורבי שמעון בן לקיש אמר מרבין להן בתי דינין איני והא אמר רב חמא בר יוסף א"ר אושעיא והוצאת וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כלה לשעריך אלא מרבין להם בתי דינין ומעיינין בדינייהו ומסקינן להו לב"ד הגדול וגמרינן להו לדינייהו וקטלינן להו. עד כה סוף השמועה. וספרים שנפל שמו של ר יוחנן מהם טעות סופר גרמה להם. והדין נותן לתלות את הטעות בחסר ולא ביתר לפי שדרך הטועה והשוכח לחסר ולא להוסיף. וכתבת בענין נשי עיר הנדחת דקשיא לי הני נשי דמחייבי היכי דמו אי דעבדי ע"ז היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו אי דלא עבדי עבודה זרה אמאי נהרגין טוביה חטא וזיגוד מינגד. ובעי מר לתרוצי "לדברי רבינו הרב כיון דסבירא ליה דקטנים בני רשיעי ישראל נהרגין כדאמרינן לקמן כל שכן נשי העובדים שהודחו עמם דכל מקום שצוה הכתוב להרוג את הטף צוה להרוג את הנשים כמו שמצינו בעדת קרח ובאנשי יבש גלעד". והא ודאי תמיהא טובא. דאטו מעשה דקרח ומעשה דאנשי יבש גלעד לדורות כתיבי. הוראת שעה היתה וליכא למילף מינה לדורות. ובכמה דוכתי (פסחים פ"ב ע"ב, יומא ס"ט ע"ב, יבמות ל"ה ע"א, כתובות ט"ו ע"א-ע"ב, סנהדרין ע"ח ע"ב פי ע"ב, ע"ז כ"ד ע"ב, הוריות ו' ע"א, זבחים ק"ח ע"ב קי"ט ע"ב, מנחות נ' ע"א-ע"ב, תמורה ט"ו ע"ב, פרה פ"ז מ"ו) פרקינן הוראת שעה היתה. וכל שכן דמעדת קרח ליכא למילף כלל, דמיתה בידי שמים שאני. והרי אמרו חכמים (שבת ל"ב ע"ב) בעון נדרים בניו ובנותיו של אדם מתים כשהם קטנים. ואי כדקאמר מר, ניקום ונילף מינה למיעבד בה מעשה. והוא הדין נמי גבי מעשה דאנשי יבש גלעד ומעשה גבעונים גזרת שעה היתה. שכן ב"ד מכין ועונשים שלא מן התורה ולא לעבור על דברי תורה אלא לעשות סייג לתורה ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת והביאוהו לב"ד וסקלוהו לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך (סנהדרין מ"ו ע"א) ואי הויא מילתא כדקאמר מר ניקום ונילף מינה לדורות. ומאי דקאמר מר ויש לומר לעולם דעבדו הני נשי ע"ז ולאו היינו אנשי עיר הנדחת גופייהו כלומר שאין דנין אותן כדין אנשי עיר הנדחת דאילו אנשי עיר הנדחת צריכים שידיחום שני אנשים ולא נשים וצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד ואלו הנשים אעפ"י שלא היו להן התראה או שהודחו מעצמן הורגין אותן לפי חרב מפני שהן היו עיקר לסייע ידי עוברי עברה והן הנה היו סבה לאנשים הנדחים כי מי גרם לאנשים שישבו בעיר חברת הנשים וכיון שהודחו עמהן נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה וכן נמי אמרינן גבי נכסי צדיקים שבתוכה שהן אובדין דמי גרם לצדיקים שידורו שם נכסיהם לפיכך יאבדו. הני נינהו מילי דמר. ולא ידענא מנא ליה למר לשוויי חילוק בין אשה לאיש לכל עונשין שבתורה. והא כתיב איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (פסחים מ"ג ע"א). ועוד דאי לאו האי קרא הוה יכלינן לחיובינהו לנשים בחיובא דגברי, ואלא מר קא בעי לאחמורי עליהו טפי. ותו דהא לא שנא אנשים העובדים ולא שנא נשים העובדות כלהו בכלל יושבי העיר נינהו ומהתם הוא דאתיא לן וכי כתיבא התראה והדחת שני אנשים איושבי העיר כתיבא דכתיב יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את יושבי עירם לאמר ודרשינן בגמרא לאמר מלמד שצריכין שני עדים והתראה לכל אחד ואחד. דאלמא כולהו יושבי העיר בעו שני עדים והתראה. ודקאמר מר טעמא מפני שהן היו עיקר לסייע ידי עוברי עבירה. בשלמא אי הוה לן ראיה לפלוגי בין אנשים לנשים הוה איכא למימר טעמא כדקאמר מר אלא מאחר דלא פליג רחמנא בינייהו היכי ניקום אנן וניפלוג מהאי טעמא לחיובי נשים פטורות. ודקאמר מר נמי וכיון שהודחו עמהם נהרגות דבכלל יושבי העיר הנה. אטו יושבי העיר מי לא כתיבא בהו התראה כדברירנא. ואי לא כתיבא איושבי העיר היכא כתיבא. ודקא מדמי לה מר נמי לנכסי צדיקים שבתוכה, לא דמי כלל דשאני בני דעה דחס רחמנא עלייהו. וכתב גבירי ויקירי ואשר הגדלת להפליא על דברי רבינו הרב דקאמר מכין את הטף לפי חרב באמרך חלילה לאל מרשע וכי היכן מצינו קטן חייב שזה חייב, והשיב גבירי ויקירי למה תשתומם ותשתאה פקח עיניך וראה בעדת קרח אשר ירדו הם ונשיהם ובניהם הנסמכים עמהם וטפם חיים שאולה והתבונן באנשי יבש גלעד שבשביל האנשים שחטאו שלא באו אל ה' המצפה הכו הטף והנשים ואם אנשים חטאו טף ונשים מה חטאו וכן בשאול כתיב יותן לנו שבעה אנשים מבניו ואם שאול חטא בניו הבאים אחריו מה חטאו אלא חומר הוא שהחמיר השי"ת בעבודה זרה ושבועה וחילול השם להחרים ולהשמיד הכל למען ישמעו ויראו הנשארים כי יש לך אדם שבנו קטן חביב עליו מגופו וכן מצינו בבן סורר ומורה נדון על שם סופו. עד הנה דבריך. וכבר ברירנא דהנך כולהו גזרת שעה הוו וליכא למילף מנייהו לדורות. וכתבת ועוד בר מן דין ומן דין הלא נמצא כתוב בספרי דבי רב הכה תכה את יושבי העיר ההיא מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלים דדריש את ריבויא ואע"פ שיש ספרים שכתוב בהן מקיימין את הטפלים דמשמע דדייק יושבי אולי בספרו של רבינו הרב נמצא כדבריו, ועוד הא אשכחן בהדיא בברייתא דסנהדרין בפרק בתרא בפלוגתא דרבי אליעזר ורבי עקיבא דרבי אליעזר סבר קטנים בני רשיעי ישראל נהרגין ור' עקיבא סבר אין נהרגין ואולי נראה בעיני רבינו הרב לפסוק כר' אליעזר משום דקאי ר' שמעון כוותיה דסתם ספרי ר' שמעון. עד כה דבריך. וגם אמנה אם יש ספרים שכתוב בהן מכאן אמרו אין מקיימין את הטפלים י"ל שנמצא בספרו של הרב כתוב כן אפילו הכי איכא לאקשויי עלה כדבעינן למימר קמן. ותמיהא לי מאי סייעתיא דמר מברייתא דסנהדרין ואדרבה מהתם איכא למילף דקטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין דקיימא לן (סדר תנאים ואמוראים סט"ו) דרבי אליעזר ורבי עקיבא הלכה כרבי עקיבא. ומהתם נמי איכא למשמע דמקיימין את הטפלים גרסי' בספרי דבי רב, דהא קי"ל (פ"ו ע"א) סתם מתני' ר' מאיר סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא ר' יהודה סתם ספרי ר' שמעון וכולהו אליבא דר' עקיבא, ואי אמרת אין מקיימין קתני קשיא דר"ע אדר"ע, ואע"ג דאיכא למימר תרי תנאי אליבא דר"ע, הא ודאי שינויא דחיקא הוא, ואפילו כי לא הוה איכא נוסחי דאית בהו מקיימין, וכל שכן השתא דאיכא נוסחי דאית בהו מקיימין. ותו דאפילו תימא אין מקיימין גרסי ותרי תנאי אליבא דר"ע, מסתברא כמאן דקתני בתוספתא אליבא דר"ע קטנים בני רשעי ישראל אין נהרגין, דסוגיין כותיה בפרק ארבע מיתות דקא דייקי' התם הא לכל דבריהם זה וזה שוין כדברירנא באגרתא קמייתא וכדבעינן למימר קמן. ותו מדמתמהינן בריש פרקא דבן סורר ומורה היכא אשכחן דחייב רחמנא קטן דהכא ליבעי קרא למפטריה, ואם איתא אמאי לא פרכינן ולא והא איכא אנשי עיר הנדחת. ותו דאפילו לר אליעזר דאמר נהרגין ליכא למילף מינה לנשים כלל, דאיכא למימר קטנים הוא דנהרגים משום דכי גופא דאבוהון דמו וכנכסיה דמו דהא לא תליא קורבא דידהו במילתא אחריתי אבל נשים דלא תליא קורבא דידהו אלא באישות ואי בעי מגרש לה ואזלא לה קורבא דידהו מיד לא מתקטלי. ואשר הקשיתי באגרתי הראשונה על דברי הרב מההיא דאמרי' בפרק ארבע מיתות הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד ודייקינן התם הא לכל דבריהם זה וזה שוין, וקא מקשי מר "ותסברה דלכל דבריהם דקתני דוקא הוא והא איכא תו ארבעה דברים בין יחיד לרבים דרבים צריכים שידיחום שני אנשים ומאותה העיר ומאותו שבט משא"כ ביחיד הניסת אלמא כל לאו דוקא". ותמיהא לי מילתיה דמר טובא. אדמקשי מר לדידי ליקשי ליה גמרא דפרק ארבע מיתות דקא מותיב אביי מינה תיובתא ולא פרכינן ליה ותסברה דכללא הוא והא איכא ארבעה דברים. אלא מאי אית לך למימר כי קא מפליג בין יחיד לרבים במילתא דאפיק רחמנא יחיד מכלל רבים או רבים מכלל יחיד ואלו הנך ארבעה דברים מאי קולא אית בהו אי לימא דגבי רבים לא מיחייב בההיא מילתא גופה דמחייב בה יחיד עד דאיכא הנך ארבעה דברים ומי איכא כי האי גוונא הא ודאי כי ליכא הנך ארבעה דברים כי דינא דיחידים דיינינן להו. וכי תימא היינו קולא דכי איכא הנך ארבעה דברים מיפטרי מחיוב חמור דיחידים מאי היא דמעיקרא בסקילה והשתא בסייף, הא קתני לה בהדיא וחומרא נמי ליכא אלא לענין ממון דמעיקרא ממונן אבד וההיא נמי (ד)הא קתני לה בהדיא, לדידי נמי לא קשיא כי קא מפליג יחידים למרובים להחמיר או להקל אבל הנך ארבעה דברים לית בהו לא קולא ולא חומרא אלא לענין הנך מילי דתאני להו התם בהדיא ואמטול הכי לא מצי למיתנייהו. אבל לטעמיה דמר ודאי קשיא ולית נגר בר נגרא דיפריקינה.

Iggerot HaRamah 66תשובת הר"ש משאנץ לרמ"ה, כתאב אלרסאיל ס"ו

עוד כתב הרב בהלכות ע"ז בענין אנשי עיר הנדחת כשתבקע העיר מיד מרבים להם בתי דינין ודנין אותם. כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד ע"ז אחר שהתרו בו מפרישין אותו. אם נמצאו כל העובדים מיעוטה סוקלין אותן ושאר כל העיר ניצל. נמצאו רובה מעלין אותן לב"ד הגדול שבירושלם וגומרים שם דינם והורגים כל אלו (שעברו) [שעבדו] בסייף ומכין כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה. ואם נמצאו העובדים רובה מכין את כל הטף ואת כל הנשים שלעובדים לפי חרב. ע"כ לשונו. ונקט שיטתו כריש לקיש ודלא כרבי יוחנן לפי הספרים שבספרד דגרסי בשילהי חלק (קי"ב ע"א) איתמר רבי יוחנן אמר דנין וסוקלין פי' ואחד משלים לרוב ומיתתו בסייף כעולא וריש לקיש אמר מרבין להן בתי דינין. ואעפ"י ששיטת הרב כריש לקיש אין לחוש מהא דקי"ל (יבמות ל"ו ע"א) כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש בכל דוכתא בר מתלת. דהני מילי בדברים הנוהגים בזמן הזה ולא בהלכתא למשיחא, ושיטתיה דתלמודא בפרק חלק כריש לקיש. ומה שכתב הרב דמכין נשים שלעובדין לפי חרב, בנשים שהודחו עמהם קאמר ולא בצדקניות. דצדקניות ודאי ניצולות הן ולבושיהן כדמוכח בפרק חלק (שם). ולא בא הרב אלא לומר דנשי הרשעים שהודחו בסייף ונשי הצדיקים שהודחו כיחידים דאמו ובסקילה. ומה שכתב הרב דהורגין כמו כן את הטף, פלוגתא דרבי אליעזר ור"ע היא בתוספתא דסנהדרין פרק בתרא (ה"א) והכי מיתניא קטני בני רשעי עיר הנדחת שהודחו עמה אין נהרגין ר' אליעזר אומר נהרגין אמר לו רבי עקיבא ומה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך והרבך אם לרחם על הגדולים הרי כבר נאמר הכה תכה את יושבי העיר אם לרחם על בהמתם הרי כבר נאמר החרם אותה ואת בהמתה אלא מה אני מקיים ונתן לך רחמים ורחמך אלו קטנים שבתוכה. ולא יפה כיון הרב שכתב שיטתו כרבי אליעזר, דקי"ל (שבת ק"ל ע"ב) ר"א שמותי הוא. ואפילו ר' אליעזר לא קאמר אלא בקטנים בני דעת ופקחים שהודחו גם כן בעדים והתראה דזימנין דמענשי אעבירות עצמן כדאשכחן בשלהי יוצא דופן (נדה מ"ו ע"א) אי מופלא סמוך לאיש דאוריתא דאמר רב הונא הקדיש ואכל לוקה. ואשכחן נמי בפ ארבע מיתות (נ"ב ע"ב נ"ד ע"א) גבי אשת איש ואשת אב וזכור ובהמה איש פרט לקטן, ולמפטריה אתא קרא דכל עריות שבתורה מומתים על ביאת בן תשע כדתנן במס' נדה (מ"ה ע"א). ובריש ערכין (ג' ע"א) נמי גבי ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ממעט נמי קטן. דאצטריך קרא למעוטי קטן בכל הני אע"ג דאשכחן בריש בן סורר ומורה (ס"ח ע"ב) דמקשי תלמודא היכא אשכחן דענש הכתוב דהכא ליבעי קרא למפטריה, לא מתמה אלא אהא דקא בעי תלמודא התם קטן מנא לן דפטור ואין רגילות לשאול כן בשאר מקומות אלא אי משכח דרשא מייתי לה. ומה שכתוב בספרי דבי רב הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב מכאן אמרו חכמים אין מקיימין את הטפלים ויש כתוב בהן מכאן אמרו מקיימין את הטפלים, בכל מלכותינו אין כתוב לא זה ולא זה. ואין ראוי לגרסו כלל, דמאן דגריס מקיימין הא בתוספתא דריש ליה מדכתיב ונתן לך רחמים ורחמך, ומאן דגריס אין מקיימין אם כן הוה ליה דלא כרבי עקיבא וקיימא לן (פ"ו ע"א) דסתם מתניתין רבי מאיר סתם תוספתא רבי נחמיה סתם ספרא רבי יהודה סתם ספרי רבי שמעון וכולהו אליבא דרבי עקיבא, ומצינו שהתלמוד מקפיד על זה בשילהי השוכר את האומנין (ב"מ פ"ב ע"א) דפריך אם כן הויא לה מתניתין דלא כרבי עקיבא. אלא מחוורתא דלא כרבי אליעזר. ועוד אשכחן סתם התלמוד בפ' ארבע מיתות (ס"א ע"ב) הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד יחיד מכלל רבים להחמיר על עצמו ולהקל על ממונו רבים מכלל יחיד להקל על עצמם ולהחמיר על ממונן, הא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו שמעינן מינה דאין חלוקים זה מזה בטפלים. דאע"ג דעל כרחין חלוקין נמי שזה בעשרים ושלשה וזה בשבעים ואחד וזה במדיחים מאותה העיר ומאותו השבט וזה בלא מדיחים, לא איירי אלא במידי דחיוב ועונש דהאי מיחייב והאי מיפטר לגמרי. ודברים הללו ברורים יתד היא שלא תמוט. ועוד אשכחן סתם התלמוד בפ' ארבע מיתות (ס"א ע"ב) הוציא הכתוב יחיד מכלל רבים ורבים מכלל יחיד יחיד מכלל רבים להחמיר על עצמו ולהקל על ממונו רבים מכלל יחיד להקל על עצמם ולהחמיר על ממונן, הא מילתא הוא דשאני אבל בכל מילי כי הדדי נינהו שמעינן מינה דאין חלוקים זה מזה בטפלים. דאע"ג דעל כרחין חלוקין נמי שזה בעשרים ושלשה וזה בשבעים ואחד וזה במדיחים מאותה העיר ומאותו השבט וזה בלא מדיחים, לא איירי אלא במידי דחיוב ועונש דהאי מיחייב והאי מיפטר לגמרי. ודברים הללו ברורים יתד היא שלא תמוט.

Radak Bereshit 6:7רד"ק בראשית ו':ז'

'ויאמר ה, God either said this to Himself, or to Noach. אמחה את האדם אשר בראתי, the prefix ה before the word אדם is meant to tell us that God did not mean to wipe out the human species, אדם, but only האדם, seeing that some humans were allowed to survive. In supplying a rationale why the means used to wipe out all these people was the water, Rabbi Berechyah in Bereshit Rabbah 28,2 describes God as saying to Himself, that seeing He had made man out of earth, the only element (of the four that man is made of) which could neutralise earth is water. The words מאדם עד בהמה, included the free roaming beasts on earth, חיה, whereas the word רמש refers to the small creatures as we explained already on 1,25-26. Why were all these creatures wiped out also? What had they done to deserve this? They had only been created for the sake of man. If there was no purpose for man on earth, neither was there a purpose for all of these living creatures. Furthermore, seeing that the waters would cover the habitat of all these creatures they would die unless saved by a special miracle. The concern of God for all those creatures does not extend to each of them individually, but only to the survival of each of their species. God ensured that the species would survive by commanding Noach to take them into the ark with him, or at least to accept all those that came to the ark voluntarily, in pairs. If you were to ask why the deluge had to cover the entire surface of the earth and not only the areas inhabited by man, if God had done this, man could have escaped to uninhabited regions and survived thus foiling God’s plan. This is why even the highest mountains had to be covered by the waters to prevent anyone from escaping to the mountain peaks. Some of our sages (Sanhedrin 108) claim that the animals had become corrupt, copying man’s corrupt ways, so that they too deserved to die in their own right. They had become guilty of mating with species not their own, thus frustrating God’s plan that each species remain pure. Other sages (on the same folio) agree with the first opinion we offered, i.e. that in the absence of man on earth there was no purpose in the earth being populated by animals.

ויאמר ה' – אמר בלבו או אמר אל נח. אמחה את האדם אשר בראתי – את האדם ולא כל אדם שהרי נשאר נח ובניו. ובב"ר (כ"ח) למה במים? אמר ר' ברכיה כלום בראתי את האדם אלא מן העפר מי ממחה את העפר הלא המים. מאדם עד בהמה – ובכלל בהמה חיה, ורמש הם קטני החיים כמו שפירשנו. ולמה נמחו הבהמות והחיות והרמש והעופות? לפי שכולם נבראו בשביל האדם ואם אין אדם מה צורך להם, ועוד כיון שהיו המים על פני האדמה לא היו יכולים להנצל הבהמות והחיות והעופות אם לא על ידי מופת, ואין השגחת האל עליהם אלא על המין, והמין לא נמחה, שהרי צוה לנח על קיומו. ואם תאמר למה היה המבול על פני כל הארץ, יהיה במקום מושב בני אדם? אם כן היו בני אדם נסים מפני המים למקום שלא היו בו המים, לפיכך כסה גם ההרים כדי שלא יעלו בני אדם על ההרים הרמים להנצל שם. ויש מרבותינו שאמרו (ב"ר כ"ח) כי גם החיות הבהמות והעופות קלקלו מין בשאינו מינו והאל ברא אותם כל אחד למינו והנה עשו כנגד מעשה האל, ומהם אמרו כטעם הראשון שכתבנו, אמר הקב"ה כלום בראתי בהמה וחיה אלא בשביל האדם, ואם אין אדם בהמה למה.

Radak Bereshit 18:23-25רד"ק בראשית י"ח:כ"ג-כ"ה

(23) ויגש, the term גישה, ויגש, when used with a place, מקום, invariably refers to the subject משפט, judgment. Avraham enquired how it was possible that the entire population of a city should deserve extinction. Surely, there had to be some righteous people, and why would they have to share the fate of the wicked? Onkelos understands the word האף as a reference to God’s anger, wrath, as if Avraham asked if because God was angry the innocent would suffer the fallout of that anger and be punished for the sins of the wicked. (24) ?אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר, the words בתוך העיר must be understood as referring exclusively to the city of Sodom, not including its satellites. We know this from God’s reply in which He spelled out: in verse 24 “if I find in Sodom 50 righteous men inside the city, etc.” Avraham’s argument could have been that if there would be 50 righteous men in the city of Sodom, it was most likely that also the satellite towns would harbour among their populations some righteous people. Alternately, Avraham may have asked that if there would be a total of 50 good men scattered in the various towns, this should be enough to allow all the cities to escape destruction at this time. God might then have mentioned Sodom as an example of all of the cities in the valley, saying that 50 people would suffice for God’s forgiveness at this time. He singled out Sodom because Lot, Avraham’s kin, lived in that particular city. Avraham tested the number of righteous men that would be the rock bottom minimum for God to suspend all or part of the destruction He had planned. האף תספה ולא תשא למקום, he did not mention the people in the place but referred to the place itself. Avraham could not reasonably expect God to forgive the sinners, but he felt that the place could be saved. If the guilty would be wiped out the righteous would at least be able to continue living in that town, and would not have to migrate to a new location. Avraham concentrated on the word כלה, “total destruction,” of which God had spoken. The prophet Ezekiel in Ezekiel 22,30 and already in chapter 21, elaborates further on how the impending destruction which overtook Jerusalem in his time could have been stopped. Not only would there have to have been interlocutors such as Avraham, but the sins of the city would have had to be in the main minor sins, i.e. not violence, the sin which provokes God’s wrath the most, as we know from the generation of the deluge already. Not only that, but in order for the righteous to be able to save their townsfolk from disaster they must be absolutely righteous, not only barely have more merits than debits in God’s ledger of their conduct. In Jeremiah’s time there were righteous people. These were withdrawn, did not mix with the wicked, and did not dare go out into the streets to admonish their countrymen, as they were afraid for their own lives and were not prepared to risk their lives in order to urge their fellow Jews to do penitence. Our author quotes Jeremiah 5,1, Psalms 94,15, 69,12, as well as Ezekiel 14,14 and 14,16 to support his case. (25) חלילה לך, such a procedure must not occur as it would hurt Your image among mankind if You would be perceived as killing both the wicked and the righteous. כצדיק כרשע, using two letters כ in succession to describe a comparison. It is as if the Torah had written: “this is like this and this is also like this.” The syntax is intended to abbreviate the sentence. You find similar examples in Genesis 44,18 and in Isaiah 24,2. השופט כל הארץ, if You will subject the entire earth to judgment, You cannot very well single out only this location for Your judgment; if however, You will wipe out the righteous together with the wicked this would not be justice. Therefore, please let me know why You plan to destroy just this region totally?

(כג) ויגש – אינו נגישת מקום אלא שנגש למשפט ושאל בדבר המשפט לפני האל היאך חייבים כליה כמו שאמר עשו כלה. האף תספה צדיק עם רשע – אמר הגם זה ממשפט הרשעים שתכלה עמהם הצדיקים השוכנים עמהם, ואונקלס תרגם האף ענין אף וחימה. ר"ל אם מפני הכעס שאתה כועס על הרשעים תכלה הצדיקים עמהם. (כד) אולי יש חמשים צדיקים בתוך העיר – ויש לפרש בתוך העיר בתוך סדום כמו שהיה המענה אם אמצא בסדם, ואם בסדום שהיא גדולה ימצאו חמשים צדיקים אי אפשר שלא ימצאו צדיקים גם כן בשאר הערים, או יהיה פירושו בתוך כל עיר ועיר מערי המלוכה, ויסלח לכל המקום לכל העיר ובנותיה, והמענה אם אמצא בסדום והוא הדין לכל אחת מהערים האחרות, אלא זכר סדם לפי שסדם היא אם לכלם, ולפי שהיה לוט בתוכה ידע כי לב אברהם עליה יותר מן השאר בעבור לוט, ושני הפירושים יוצאים לענין אחד. וזכר חמשים לפי שהוא חצי המעלה השניה במספר ובא לו עד עשרה שהיא המעלה הראשונה ואין לפחות למטה ממנו. ולא תשא למקום – לא אמר לאנשי המקום כי הרשעים דין הוא שילקו איש איש לפי עונו, אבל להשחית המקום כמו שאמר כלה, דין הוא אם יש חמשים צדיקים בתוך העיר שישא למקום ולא ישחיתנו מכל וכל, כי בדור המבול לא היה אלא נח בכל הדור ההוא שהיה צדיק לפיכך נשחת כל הארץ והוא נצל, אבל אם יש חמשים צדיקים בתוך העיר שישא למקום ויכלו הרשעים והיישוב יתקיים באותם הצדיקים אחר כלות הרשעים ומה שאמר ואבקש מהם איש גודר גדר ועמד בפרץ לפני בעד הארץ לבלתי שחתה (יחזקאל כ"ב) אותה השחתה אינה השחתה גמורה לעשותה כלה אלא להשחית יושביה ממנה והישוב ישאר, ועד שיהיה אותו האיש צדיק גמור כמו שאמר גודר גדר ועומד בפרץ שיהיה בו כח להציל על האחרים מרוב צדקתו ומחזירם למוטב כאשר יוכל ובלבד שלא יהיה החמס גובר באותו המקום כי עם רוב החמס לא יעמוד הישוב, אבל אם שאר עונות גוברים אינו דין האל להשחית המקום אלא לשפוט הרשעים בחרב וברעב או להגלותם מן הארץ ובזה ילקו מעט הצדיקים בכלל רוב הרשעים, כמו שאמר והכרתי ממך צדיק ורשע (יחזקאל כ"א) ואומר כי עד צדק ישוב משפט (תהלים צ"ד) ואומר נתנו את נבלת עבדיך וגו' (תהלים ע"ט), ומה שאמר ובקשו ברחובותיה איש אם יש מבקש אמונה ואסלח לה (ירמיה ה') היו בהם צדיקים בעצמם, אבל להשיב אחרים מעון ושילכו בחוצות וברחובות להשיבם מעון לא היו בהם, כי היו יראים לנפשותם פן יהרגו, ולא היו מוסרים נפשם כדי להשיב הפושעים אם כן אין כח בצדקתם לסלוח לעיר בעבורם, אלא מהם ילכו עם הרשעים ומהם ינצלו לעצמם הכל לפי צדקתם כמו שאמר והיו שלשה האנשים האלה בתוכם נח דניאל ואיוב (יחזקאל י"ד:ט"ו) המה בצדקתם ינצלו נפשם, ואומר ואם בנים ובנות יצילו (שם). (כה) חלילה לך – נמנע הוא הדבר אצל כבודך להמית צדיק עם רשע. כצדיק כרשע – צדיק עם רשע, בהתחבר שני כפי"ן הדמיון הוא לקצר הענין, ר"ל זה כזה וזה כזה, וכן כמוך כפרעה (מ"ד י"ט) כעם ככהן (ישעיה כ"ד). השופט כל הארץ – ואם כל הארץ אתה שופט ותעמידנה במשפט לא תעשה משפט במקום ממנה, זה לא יתכן, ואם תמית הצדיק עם הרשע זה לא יהיה משפט, אם כן תודיע למה תעשה כלה בארץ הזאת.

Radak Yehoshua 7:5רד"ק יהושע ז':ה'

כשלשים וששה איש – אמרו רז"ל: זכות אברהם אבינו עמדה להם שם, שהרי היו חייבין על החרם ולא הכו מהם אנשי העי כי אם שלשים וששה איש, אלא זכר להם הקב"ה זכות אברהם שבנה שם מזבח, שנאמר: בית אל מים והעי מקדם ויבן שם מזבח לה'. וכ"ף כשלשים, כ"ף השיעור. ויש מרז"ל שאמרו: שהיא כ"ף הדמיון, כי לא היו שלשים וששה אלא יאיר בן מנשה הכו, ששקול כשלשים וששה איש והוא רובה של סנהדרין. ויש דרש: כי הקב"ה אמר ליהושע אתה תנחיל כשתהיה עמהם, אבל כאן שלא היה עמהם נכשלו ואחר שהכתוב אומר הטעם, כי בעבור העון של החרם נכשלו אין לנו לבקש טעם אחר.

Radak Shemuel II 24:1רד"ק שמואל ב' כ"ד:א'

ויוסף אף ה' – לא ידענו זה החרון למה היה, אם היה רע בישראל דוד היה מבער אותו, אולי היה בישראל עוברי עבירה בסתר. ומה שאמר: ויוסף, כי דבר אבשלום חרון אף היה מה' על ישראל, אף על פי שהיה הדבר ההוא לעונש דוד שברח מפני בנו וששכב עם נשיו וג"כ נענשו ישראל שנגפו בעת ההוא כ' אלף ביום אחד, א"כ הדבר ההוא היתה סבה מאת ה' לחרות בישראל על מעשים רעים שהיה בסתר בהם, וכן עתה הוסיף אף ה' לחרות בישראל על נסתרות שהיו ביניהם, כי אילו היו גלויות לא הניחם דוד ולפי שלא היו גלויות, הענישם האל על ידי סבה כי כל משפטיו צדק ואמת והסית את דוד ונתן בלבו שימנה אותם. או אמר: ויוסף על הרעב שהיה שלש שנים ואעפ"י שנגלה אותו העון חרון אף היה, על כל ישראל ועתה הוסיף לחרות בהם והסית את דוד שימנה אותם וכבר היה דבר זה נודע בישראל מן התורה, כי אם ימנו את ישראל שלא יתנו איש כופר נפשו שיהיה בהם נגף ואפילו ימנה אותם לצורך, וצוה דוד את יואב שימנה אותם והיה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר, לפי שידע שיחסרו. וכן אמר בדברי הימים: למה יהיה לאשמה לישראל, ואף על פי שיקח מהם כסף או שום דבר, כיון שימנה אותם שלא לצורך יחסרו, כמו שפירש למעלה בפסוק ויפקדם בטלאים. ואמרו רבותינו ז"ל: כל זמן שנמנו ישראל לצורך - לא חסרו, שלא לצורך – חסרו כמו בימי דוד, לפיכך היה קשה בעיני יואב לעשות זה הדבר, עד שחזק דבר המלך אל יואב ועל שרי החיל. ומה שאמר: ויסת את דוד בהם – כלומר ששם בלבו למנותם. ומה שאמר לאמר לך מנה את ישראל – היה בלב דוד שיאמר לאחד משריו לך מנה את ישראל, לא שהאל אמר לו בנבואה לך מנה, שאם כן איך אמר דוד חטאתי מאד? ואם האל אמר לו, מה חטא? אלא ששם בלבו למנותם בעבור עון ישראל ודוד לא ידע כי מה' הוא. ותרגם יונתן: וגרי ית דוד בהון, והיצר שהיה בלבו למנותם הוא השטן שנאמר בדברי הימים.

Radak Yechezkel 14:16רד"ק יחזקאל י"ד:ט"ז

שלשת, אם בנים ואם בנות יצילו – קטנים וקטנות, כמו או בן יגח או בת יגח, כלומר אפילו הקטנים שהם בלא חטא לא יצילו, כי הם ילקו בעון אבותם ואפילו בני הצדיקים הקטנים ימותו, כמו שאמר הם לבדם ינצלו, כי די להם שיצילו עצמם כי היה להם עון שהיה דרים בין רשעים.

Radak Yechezkel 21:2,8רד"ק יחזקאל כ"א:ב',ח'

(ב) והנבא אל יער השדה נגב – קרא ירושלם יער השדה דרך משל כמו היער שיש בו עצים טובים ורעים, כן בירושלם צדיקים ורשעים ונספו הצדיקים שהיו מעטים בעון הרשעים שהיו רבים נספו בכללם, כמו שאמר: כי עד צדק ישוב משפט. וכן אמר המלאך ללוט: פן תספה בעון העיר. ותירגם יונתן: שים פניך - קביל נבואה, ותרגם: והטף – ואליף, ואמר: תימנה – דרום, נגב כפל הענין במלות שונות לחזק, כמנהג הנבואות בכל מקום. (ח) והכרתי ממך צדיק ורשע – כמו שכתבנו למעלה, כי הצדיקים נספים בעון הרשעים וכן אמר: נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים. ורב סעדיה פירש: צדיק לבעל ורשע לבעל, כי מי שעובדו תמיד ובכל לב נקרא אצלם צדיק ומי שאינו עובדו תמיד נקרא אצלם רשע ושניהם רשעים אצל הקב"ה. וכן מדבר עם יעקב מטוב ועד רע טוב היה אצל לבן, אם היה גוזל מיעקב רכושו ולא היה הורגו ורע אם היה הורגו, ושניהם רעים אצל יעקב. ותירגם יונתן: ואגלי מינך זכאך בדיל לשיצאה חייבך.

Radak Tehillim 79רד"ק תהלים ע"ט

נתנו את נבלת עבדיך - כתב אדוני אבי ז"ל, והלא כתוב בירמיה (ירמיהו ה':א'): שוטטו בחוצות ירושלים וראו נא ודעו ובקשו ברחובותיה אם תמצאו איש אם יש עשה משפט מבקש אמונה ואסלח לה, ואיך אמר עבדיך וחסידיך. ופירש, כי היו בהם עובדי האל וחסידיו, שהרי דניאל חנניה מישאל ועזריה היו מן הגולים מירושלם שהיו חסידים ועובדי האל, וכמוהם כן היו אחרים, אלא שהיו נחבאים בבתים ולא היו יכולים לְהֵרָאוֹת בחוצות וברחובות, והחסידים שהיו בירושלם מהם ניצלו מן המיתה וגלו, ומהם לא ניצלו, הכל לפי הדין הנתון מאת האל יתברך. ורבותינו ז"ל פירשו, עבדיך, כי המיתה מכפרת לנהרגים וכיון שנהרגו קרי להו עבדיך. לחיתו ארץ, כמו: לחית הארץ, הוי"ו נוספת. וכן: וחיתו ארץ למינה (בראשית א':כ"ד), בנו צפור (במדבר כ"ג:י"ח), בנו בעור (במדבר כ"ד:ג').

Ramban Shemot 32:35רמב"ן שמות ל"ב:ל"ה

ויגוף ה' את העם – לא ספר הכתוב כמה היו המתים במגפה, כאשר ספר הנהרגים ביד בני לוי, וכאשר פירש במגפה של דבר קרח (במדבר יז יד), ושל בעל פעור (שם כה ט). אולי לא מתו במגפה אחת, אבל נגפם ה' למות בלא עתם, כענין שכתוב כי אם ה' יגפנו או יומו יבא (ש"א כו י). ואולי לא חשש למנותם, כי כן לא מנה המתים בתבערה (במדבר יא א) ובקברות התאוה, שנאמר (שם יא לג) ויך ה' בעם מכה רבה מאד. אבל הנופלים על יד בני לוי פרט לכבודם, לומר שהרגו רבים בעם ולא פחדו מהם כי על ה' בטחו. ואמר על אשר עשו את העגל –: שלא היו מן המשתחוים לו והזובחים לו, אבל היו מן העושים אותו, כלומר מן הנקהלים על אהרן והמביאים לו הזהב ובעבור שאמר שנענשו על מעשה העגל, לא על עבודתו, והם לא עשאוהו, פירש אשר עשה להם אהרן במצותם. ואונקלוס תרגם על דאשתעבדו לעגלא דעבד אהרן, ירצה לומר כי המגפפים והמנשקים וחפצים בו הם שהיו במגפה, ואונקלוס לא יתן בתרגומו מעשה אחד לשנים. וכן כל אשר עושים שם הוא היה עושה (בראשית לט כב) תרגם וכל דעבדין תמן על מימריה הוה מתעבד: והמגפה – הזאת היתה אחרי שהרג משה העובדים והתפלל עליהם, ואמר ואם אין מחני נא, כי בעבור שהיה מוסר נפשו עליהם רחם עליהם הקב"ה, ואמר לו להעלותם אל הארץ ושישלח עמהם מלאך, ורצה לנכות להם מן העון הגדול כדי שיהיו ראוים לזה, ושלח המגפה הזאת בהם, או שגזר עליהם כן והחל הנגף:

Ramban Bemidbar 16:21רמב"ן במדבר ט"ז:כ"א

הבדלו מתוך העדה הזאת – ... אבל הטעם כי מתחלה היה לב העם אחרי משה ואהרן וכאשר לקחו קרח ועדתו איש מחתתו וישימו עליהם קטרת ועמדו פתח אהל מועד עם משה ואהרן אז קרא קרח לכל העדה ואמר להם כי בכבוד כולם הוא מקנא וייטב הדבר בעיניהם ונקהלו כלם לראות אולי יישר בעיני האלהים ותשוב העבודה לבכוריהם וזה טעם ויקהל עליהם קרח את כל העדה (פסוק יט) והנה נתחייבו כליה שהיו מהרהרים אחרי רבם והם כמהרהרים אחרי השכינה ומוותרים על נבואת נביא בלבם וחייבין מיתה בידי שמים ומשה ואהרן למדו עליהם זכות שלא חטא במעשה אלא קרח והוא הגורם והוא המפתה אותם וראוי הוא שימות לבדו לפרסם ולהודיע ענשו לרבים. וזו דרך מבקשי רחמים שיקלו החטא מעל העם ונותנין אותו על היחיד הגורם מפני שהוא חייב על כל פנים וכן אמר דוד (שמואל ב כד יז) הנה אנכי חטאתי ואנכי העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך בי ובבית אבי והיה העונש ההוא על העם גם בחטאם שהיה להם לתת השקלים מעצמם אם העונש ההוא על זה כדברי רבותינו (ברכות סב) כי לא צוה אותם המלך שלא יתנו השקלים כי הוא לדעת המנין בלבד היה חפץ וענשם וענשו בזה שוה הוא ועוד כי מלבד המנין היה עונש על העם מתחלת דבר כדכתיב (שמואל ב כד א) ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם וכתב שם רש"י לא ידעתי על מה ואני אומר בדרך סברא שהיה עונש על ישראל בהתאחר בנין בית הבחירה שהיה הארון הולך מאהל אל אהל כגר בארץ ואין השבטים מתעוררים לאמר נדרוש את ה' ונבנה הבית לשמו כענין שנאמר (דברים יב ה) לשכנו תדרשו ובאת שמה עד שנתעורר דוד לדבר מימים רבים ולזמן ארוך שנאמר (ש"ב ז א ב) ויהי כי ישב המלך בביתו וה' הניח לו מסביב מכל אויביו ויאמר המלך אל נתן הנביא אנכי יושב בבית ארזים וארון האלהים יושב בתוך היריעה והנה דוד מנעו השם יתברך מפני שאמר (דברי הימים א כב ח) כי דמים רבים שפכת ארצה לפני ונתאחר עוד הבנין עד מלוך שלמה ואלו היו ישראל חפצים בדבר ונתעוררו בו מתחלה היה נעשה בימי אחד מהשופטים או בימי שאול או גם בימי דוד כי אם שבטי ישראל היו מתעוררים בדבר לא היה הוא הבונה אבל ישראל הם היו הבונים אבל כאשר העם לא השגיחו ודוד הוא המשגיח והמתעורר והוא אשר הכין הכל היה הוא הבונה והוא איש משפט ומחזיק במדת הדין ולא הוכשר בבית הרחמים ועל כן נתאחר הבנין כל ימי דוד בפשיעת ישראל ועל כן היה הקצף עליהם ועל כן היה המקום אשר יבחר ה' לשום שמו שם נודע בענשם ובמגפתם והכתוב ירמוז כל זה שנאמר (ש"ב ז ו ז) כי לא ישבתי בבית למיום העלותי את בני ישראל ממצרים ועד היום הזה ואהיה מתהלך וגו' בכל אשר התהלכתי בכל בני ישראל הדבר דברתי את אחד שבטי ישראל אשר צויתי לרעות את עמי את ישראל לאמר למה לא בניתם לי בית ארזים הרי יאשים הכתוב כי השכינה מתהלכת בכל ישראל מאהל אל אהל וממשכן אל משכן ולא היה אחד בכל שופטי ישראל הרועים אותם מתעורר בדבר ואמר הכתוב עוד כי גם השם רחק מהם ולא דבר לאחד מכולם לבנות הבית רק עתה שנתעוררת הטיבות כי היה עם לבבך ואצוה עתה לבנותו על יד שלמה בנך שיהיה איש שלום.

Tosafot HaShalem Bereshit 34:31תוספות השלם בראשית ל"ד:ל"א

הכזונה - מקשים העולם מה תירצו בני יעקב לאביהם כשאמר להם עכרתם אותי וגו' והם אמרו הכזונה יעשה וגו', וי"ל דרך העיון מתחילה אמר יעקב: אם עשה נבלה מה בכך? אז אמרו לו: ודאי אם לא שכב אצלה כ"א שכם לבדו, ניחא אבל כולם שכבו אצלה שרצו להיות נימולים, זהו שאמר הכתוב "אשר טמאו אחותם".

R. Yosef ibn Kaspi Gevia HaKesef 20ר' יוסף אבן כספי גביע הכסף כ'

ואולם חרם עכן, מדעתי היה עכן שר צבא, כי היה משבט יהודה, והוא היה הראש לאותן שלשת אלפי איש. והוא כי ידע בעצמו עברו החרם, הכה לבו אותו בהיותו במלחמה, היה ופחד ממכשול העון ההוא, ונסו. ובנוסו נסו בני מחניהו, ונגפו לפני אנשי העי. ואין הכרח, גם לא מן הראוי, שיכתוב הכל בספר.

Ralbag Bereshit Beur HaParashah 7:1-4רלב"ג בראשית ביאור הפרשה ז':א'-ד'

(א) והנה שבעת ימים קודם בוא המבול ציוהו ה' יתעלה שיכנס בתיבה הוא וביתו, ולא זולתם עימם, לפי שנח לבדו נמצא צדיק בדור ההוא, ושאר האנשים היו כולם מחוייבים כליה, לרוע מעשיהם; וזה לאות שאם היה צדיק זולתו היה ניצל עימו. (ב-ד) וציוהו שיכניס עימו מאישי מיני הבעלי חיים המספר הנזכר במה שקדם. ואולי עשה זה כי כשיראו זה הדור ההוא אולי יִכָּנַע לבבם וישובו אל ה' יתעלה וירחמם, כי לא חפץ ה' במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה, והם לא נכנעו אבל החזיקו בדרכם הרעה.

Ralbag Vayikra 20:4-5רלב"ג ויקרא כ':ד'-ה'

ואמרה התורה שאם יעלימו עם הארץ את עיניהם לבלתי הָמִית זה החוטא שנתחייב מיתה בבית דין, הנה ישים ה' יתעלה פניו באיש ההוא ובמשפחתו, רוצה לומר הנמשכים אחריו, כי מן השקר שיֵעָנשו משפחתו על חטאו; ולזה אמר: 'והכרתי אֹתו ואת כל הזֹנים אחריו לזנות אחרי המֹלך מקרב עמם' - מגיד שהזונים אחריו הם הנענשים בזה, לא הבלתי־זונים אחריו.

Ralbag Bemidbar 16:30-32רלב"ג במדבר ט"ז:ל'-ל"ב

וזה ממה שיורה שכל זה היה להם על צד העונש מה' יתעלה, כי החוטאים לבד מתו, לא זולתם. והיותר נפלא שבכל זה, שבמקום בעינו שנבקעה הארץ עשה ה' יתעלה שהשאיר ממנה המקום שהיו בו בני קרח, כי הם לא מתו, כמו שיבוא בפרשת פינחס. והיה זה כן מפני שלא היו נמשכים לעצת אביהם. והנה אמרו רבותינו ז"ל שמקום נתבצר להם בגיהנם. והנה מה שאמר: 'ואת כל האדם אשר לקרח' (פסוק לב), רוצה לומר בני ביתו הנמשכים לעצתו.

Ralbag Bemidbar Toalot 16:20-32רלב"ג במדבר תועלות ט"ז:ו'-ח'

התועלת הששי הוא בדעות, והוא להודיע ענין נפלא בדבר ההשגחה האלהית, והוא שהעם המתאחד והיו לאגודה אחת שדבקה בהם ההשגחה הפרטית מה' יתעלה, יִקְרֶה להם כשיחטא איש אחד מהם - או אנשים מעטי־המספר - שיִזוקו כולם כשתסור ההשגחה מהם, וזה דבר ראוי. והמשל, שאם היה מלך אחד אוהב שר אחד, והיה השר ההוא נלחם עם אדון־מה, והבטיחוֹ המלך לעוזרו במלחמתו, ונקשר עם השר ההוא בחילו איש אחד שנוא לזה המלך, הנה יסור עזר המלך ההוא מזה השר בעבור האיש ההוא שהוא שנואו. ולזאת הסיבה תמצא שעכן לבדו מעל מעל בחרם, ועל כל העדה היה קצף. ולזאת הסיבה תמצא בזה המקום שבעבור חטא קרח היה ה' יתעלה רוצה לכלות ישראל, לולא תפילת משה ואהרן. התועלת השביעי הוא בדעות, והוא להודיע כי תפלת הנביא הדבק בה' יתעלה תסיר הרע מזולתו כשיקשה בעיניו זה, כי בעבור השגחת ה' יתעלה בו ישמרהו מזה הצער שיצטער אם ישיג הרע לאיש ההוא או לאנשים ההם. ולזה תמצא שתכף שהתפללו משה ואהרן על ישראל שב חרון אף ה' יתעלה מהם. התועלת השמיני הוא בדעות, והוא להודיע שה' יתעלה משגיח ומנהיג נפשות כל אחד מהאנשים, ואין השגחתו נתלית בכללות המין לבד כמו שחשב הפילוסוף. וזהו מה שאמר: 'אל אלהי הרוחֹת לכל בשר' (טז, כב); והיה הרצון בזה: הנה אתה ה' יתעלה אשר השגחתך באיש ואיש בפרט, מצד רוחו ושכלו, היתכן שבעבור הכללות וההשתתפות ישיג רע לכל העדה בעבור חטא איש אחד? ולפי שהיה בלתי אפשר זולת זה, כמו שקדם, אם לא יסור ההשתתפות וההתאחדות מאלו החַטָּאִים עִם ישראל, לקח ה' יתעלה עצה בזה בשיסתלקו ישראל מסביב משכן אלו האנשים, ויסור מפני זה השתתפותם והתאחדותם עמהם; עם שזה יהיה סיבה שלא יפותו להימשך לעצתם הרעה.

Ralbag Devarim 13:16רלב"ג דברים י"ג:ט"ז

ואם נמצאו העובדים רובה של עיר דנין אותה כעיר הנדחת. ואם לא, הרי הן יחידים, ונדונין העובדים בסקילה, כדין עובד עבודה זרה, והשאר פטורין. ואם היו רובה של עיר, מעלין אותה לבית דין הגדול כדי שיגמרו הדין בפניהם, ואחר זה מכין את העובדים וטפם ונשיהם לפי חרב, שנאמר הכה תכה את יֹשבי העיר ההִוא [לפי חרב]. וזה כולל כל נפש אדם אשר בה. ומצילין הצדיקים אשר בה וטפם ונשיהם, רוצה לומר אלו שלא עבדו עבודה זרה אחר ההתראה.

Ralbag Yehoshua 7:1רלב"ג יהושע ז':א'

וספר שכבר מעלו בני ישראל מעל בחרם וביאר שזה המעל היה שכבר לקח עכן מן החרם מזה החטא חרון אף על בני ישראל עם שמתו מהם שלשים וששה איש לפני יושבי העיר וכבר יספק מספק ויאמר איך יתכן בזה בחק המשפט האלהי לענוש על חטא עכן בני ישרא' וכבר צותה התורה שלא ימותו האנשים כי אם איש על חטאו ימות וזה הספק בעינו יפול במה שזכרה התורה פוקד עון אבות על בנים ועוד שכבר זכדו ירמיה ויחזקאל שכבר יגיע עת שלא יאמר עוד אבות יאכלו בוסר ושיני בנים תקהינה וזה סותר למה שזכרה התורה מזה בחק השם יתברך ולא יתכן שנאמר שעד העת ההיא יהיה נוהג השם יתברך לענוש הבנים על חטא אבותם ואחר כך ישנה מנהגו כי זה מבואר בביטול ובהיות הענין כן יהיה העיון בזה מי יתן ואדע ונאמר שכבר יותר זה הספק בשנאמר שהשם בלתי פוקד עון אבות על בנים בעצם כי זה יהיה עול אבל אפשר מזולת עול שימשך במקרה עונש מה לבנים בחט' האבות כי כמו זה לא יהיה בו עול כלל והמשל אם חטא אדם למלכות וענשהו בדין לאבוד ממונו הנה יגיע מזה עונש לבניו שיהיו עניים ולא יירשו דבר מנכסי אביהם שיהיו עתידין לירשם ובכמו זה אמר הנביא אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו וזה שלולי חטא היינו שרויים על אדמתינו אחרי הנקותינו מחטא ימשך ממנו שנגלה מעל אדמתינו אלו היינו שם ובזה האופן יקרא שהשם יתברך פוקד עון אבות על בנים לא בעצמות וכבר יקרא באופן אח' שישיב עונש מה לבנים על חטא אבותם וזה אמנם יהיה כשחטאו האבות והיו הבנים אוחזין מעשה אבותיהם בידיה' וזה שאם היו הם המתחילים בזאת התכונה הפחותה היה מספיק במוסרם עונש יותר קטן ממה שיצטרך במוסרם כשהיו אבותיהם בזאת התכונה הפחותה כי אז שבה אליהן קנין חזק ולא יוסרו אלא בשישיגם עונש גדול על זה ולזה יקרא ענשם יותר גדול מפני חטא האבות ולזאת הסב' תמצא גם כן שיעדה התורה כאשר יעברו ישראל על המצות ייסרם השם יתברך שבע על חטאתיהם וצותה עם זה לשופטים שלא יכו הרשע כי אם כדי רשעתו במספר אלא בענין בן סורר ומורה שישפטו אותו למיתה בעבור כי שער' באחריתו יהיה נבל ויהיה סבת זה כי הש"י לא יביא אלו הייסורין על צד העונש שאם היה הענין כן היה זה העונש עול בחק הש"י ר"ל שיעניש החוטא יותר מן הראוי לפי מריו אבל יביא אותם על צד התוכחה והשגחה ואין זה עול אבל הוא חנינה והטבע המשל שאם רצה אדם לפרש בים עם שיירה מה והיה סוף השיירה ההיא לטבוע בים הנה אם יביא עליו הש"י ייסורים ימנעוהו מלכת בשיירה ההיא לא יהיה זה עונש אבל הטבה וחנינה וכן אם נסתבך אדם בעבירות סבוך מה והיה מפני זה מוכן להמשך אחריהן אם ישלח לו הש"י ייסורין יוסר בהם בהמשך אחר הרע שנשקע בו הנה הוא מבואר כי יהיה לו הטבה וחנינה ובכאן הותר זה הספק שיקרה במה שאמרה התורה שבע על חטאתיכם ומה שאמר השם יתברך פוקד עון אבות על בנים, ואמנם מה שנשאר מן הספק הוא מה שנזכר מענין עכן שחטא ונענשו על חטאו רבים זולתו והוא שחטא לא השיגהו עונש מהשם יתברך בענין ההוא וכבר באו בתורה ספורים דומים לזה ונאמר בהיתר זה הספק שהחיל והקבוץ המתאחד יתכן שיקרה בו זה בזולת עול וזה שכאשר היה החיל בכללו באופן שיהיה מושגח מהשם יתברך השגחה שלימה לא יתכן שתאונה אליו רעה וכאשר חטא אחד מבני החיל תשוב כחיל באופן שתסור ההשגחה האלהית ממנו מצד שהוא כלו מתאחד ולזה יהיה משולח ונעזב למקרים ולזאת הסבה קרה שמתו אלו השלשים וששה איש עם היותם בלתי חוטאים בזה ולא מת עכן כי לא יקרה רע מצד העדר ההשגחה האלהית תכף למי הוא ראוי שיבואהו רע ולפי שעכן לא שם עצמו במקום הסכנה לא מת מפני העדר ההשגחה ממנו ואותם האנשים ששמו עצמם במקום סכנה מתו מהם הראויים מות לפי מערכתם אולם שינזק קבוץ המתאחד בחטא האיש האחד הוא מבואר וזה כי הקבוץ ההוא הוא כמו איש אחד והאיש ממנו הוא כמו אבר מאיברי איש ההוא וכמו שכשיחלה אבר מה מאברי האדם יזוק בו האדם ההוא בכללו כן כשיחטא איש אחד מהקבוץ ההוא ינזק בו כלל הקבוץ ובכאן הותרו כל הספקות ולזה תמצא שכאשר צוה השם יתב' ליהושע שיביא העונש הראוי על חטא לא הסכים שיענש על יד יהושע זולת החוטא וכבר יחזק מה שאמרנו שלא השיגם על זה מהעונש כי אם סור ההשגחה האלהית מה שאמר ולא אוסיף להיות עמכם אם לא תשמידו החרם מקרבכם ויחס החטא לכל ישראל באמרו חטא ישראל מפני שזה הקבוץ היה מתאחד והנה צוה השם יתברך שיחקרו מי היה החוטא בגורל ויחס משפט הגורל לשם יתברך כאמרו בחיק יוטל את הגורל ומה' כל משפטו וידמה שהית' הטלת זה הגורל לפני ה' כמו הענין בהטלת הגורל על חלוקת הארץ כמו שנזכר בזה הספר, והנה הסכמנו שיהיה זה הענין על פי הגורל לפי שהוא דעת רז"ל ויראה שהוא האמת בעצמו שאם היה זה על פי נביא או שהיו נשאלים באורים ותומים לא היו צריכין לזה אבל יתבאר להם האיש בעצמו שעשה זה, והנה יפול ספק מה בענין הגורל איך יתכן שנאמר בו כי מה' כל משפטו והנה ענין משפטו הוא בקרי אלא שהיתר זה הספק לא יקשה עם מה שהשרשנו וביארנו בספר מ"י כי בענינים אשר בקרי סדור והגבלה ואולם בזה המקום לא יהיה זה הספק רושם כי כבר היתה הטלתו ע"י נביא לפני ה' כמו שזכרנו ועם כל זה הנה ראוי שנשתד' בהיתרו מצד שאר הגורלות.

Ralbag Yehoshua 5-8 Toelet 11רלב"ג יהושע ה'-ח' תועלת י"א

הי"א הוא במדות והוא שהוא ראוי לכל כלל מתאחד למנוע קצת האנשים לקצת מחטוא לשם יתברך כי כבר ינזקו הכלל בחטא היחיד הלא תראה כי עכן מעל בחרם ועל כל העדה היה קצף ולזאת הסבה צותה התורה הוכח תוכיח את עמיתך.

Ralbag Shemuel II 24:1רלב"ג שמואל ב' כ"ד:א'

וזכר אחר זה שכבר הוסיף אף ה' לחרות בישראל מלבד מה שחרה אפו על דבר הגבעונים שהיה רעב שנה אחר שנה ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה. ראוי שתדע שראוי שיובן מזה שאין הש"י הוא המסית את דוד למנות אותם שאם היה זה כן לא היה אשם לדוד על זה ואיך ענשהו א"כ הש"י בזה העונש הנפלא האלהי אלא שנ' שזאת ההסתה מיוחסת לש"י באופן כולל לפי שהוא הסבה בכל מה שיתחדש על הצד שאמר ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלהים ואפשר שנאמר עוד כי היה גם כן הש"י סבה מה בזאת ההסתה וזה כי להשגחתו על דוד היה הש"י מסיר מדוד זאת התשוקה לולי כעסו על ישראל, והנראה בעיני שהיה אמרו ויסת את דוד חסר והרצון בו ויסת לבו את דוד כאמרו ותכל דוד שהוא חסר וענינו ותכל נפש דוד והנה החטא היה בזה המספר לפי מה שאחשוב כי זה יורה על שדוד היה שם בשר זרועו בבטחו על רוב העם ולא היה ראוי שיבטח כי אם בשם יתברך לבדו ועוד כי התורה צותה שבפקוד אותם יתנו איש כפר נפשו למנות מה שיתנו לו ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם כמו שבארנו בפרשת כי תשא.

Ralbag Toalot Shemuel II 24 Toelet 16רלב"ג שמואל ב' כ"ד תועלת ט"ז

התועלת הששה עשר הוא להודיע כי ממוקשי עם יקרה שיעשה המלך דבר בלתי ראוי, להיות כלי להדיח הרעה עליהם. וזהו אמרו ויוסף אף ה' לחרות בישראל ויסת את דוד בהם לאמר לך מנה את ישראל ואת יהודה.  הנה כמו שימלוך אדם חנף ממוקשי עם כן יקרה ממוקשי עם למנהיג הטוב שגגה מה, היה נשמר ממנה מהשם יתברך לולא חטא העם. הלא תראה כי דוד לא עשה זה במרד ובמעל, כי תכף שהרגיש שחטא השיגתהו החרטה ובקש מהשם יתברך המחילה.

Akeidat Yitzchak Bemidbar #78 Question 10עקדת יצחק במדבר שער ע"ח, ספק י'

העשירי, באומרו האיש אחד יחטא ועל כל העדה וגו'. ומה תמיהה זו, והלא בעגל לא חטאו כלם, ונאמר (שמות לב, י) הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. וכן בשטים היה חרון אף ה' בישראל בכלל, ובעכן נאמר (יהושע כב, כ) והוא איש אחד לא גוע בעונו, כי נאמר בו (שם ז, יא) חטא ישראל וגם עברו את בריתי, ועל כלם היה קצף. וכבר חוייב זה מקשר הכללות היותו על יחס כללות האדם עם חלקיו, כי החולה באחד מאיבריו יאמר על כלו שהוא חולה, כמו שיבא בפ' השטים, וגם דברנו מזה בשער ארבעה ושבעים.

Akeidat Yitzchak Bemidbar #78עקדת יצחק במדבר שער ע"ח

ויקהל עליהם קרח וגו'. אמר כי בלילה ההוא נשתדל קרח להפוך לב כל העדה אל רוע כוונתו בדברים אשר זכרנו בהקדמה ודומיהם, רק שנראה כבוד ה' על כל העדה והיה מורא שמים עליהם ויהיו כמחרישים. וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר, הבדלו מתוך העדה וגו'. מה נמלצו דברי הרמב"ן ז"ל במה שתפס על רבי חננאל ז"ל שכתב בפירוש פרשה זו שלא הבין משה בראשונה כוונת הנאמר לו במאמר הבדלו וגו', וחשב כי כל העדה היה אומר. ולזה אמר האיש אחד יחטא וגו', ולבסוף ביאר לו כי לא אמר רק על משכן קרח דתן ואבירם. ואמר וחלילה שלא יבין משה נבואתו ויטעה בה אבל הטעם וכו'. והוא דעת נכון באמת, שלא להתיר לתלות שום ספק במה שיגיע לו מהש"י, וכל שכן שאם כדברי הר"ח ז"ל כבר טעה משה בשני דברים אלו שנאמרו לו, כי באומרו הבדלו היתה הכוונה שיבדלו כל העדה, והוא הבין על שניהם לבדם, ובמאמר מתוך העדה היתה הכוונה לעדת קרח והם הבינו מעדת ישראל, והוא מגונה שיאמר זה על שום נביא, כל שכן על רבן של נביאים שאי אפשר שיפול במה שיגיע אליו מהנבואה שום ספק, כמו שכתבנו בשער ששה ושבעים. וכבר זכרנו כזה על מה שכתב הרלב"ג ז"ל אצל ויגד משה את דברי העם אל ה' (שמות יט, ט). אמנם במה שכתב הרמב"ן ז"ל שלא היה ראוי לומר על קרח דתן ואבירם שהיו שלשה אנשים הבדלו מתוך העדה, כי אינן עדה ואינן ישראל בתוכן, אינני רואה את דבריו, כי קרח דתן ואבירם ואנשי ביתם ועצתם רבים היו, וראוי לקרותם עדה, כמו שאמר הכתוב ואת כל האדם אשר לקרח ואת כל הרכוש. ולשון המשנה (אבות פרק ה משנה יז) קרח ועדתו. ולשון המקרא הוא (להלן כו, י) במות העדה באכול האש וגו'. כי באמת על הבלועים והשרופים אמר כן. והמשורר צווח ואומר תפתח ארץ ותבלע דתן ותכס על עדת אבירם (תהלים קו, יז), גם שכבר יחלש פירושו שפירש על כל העדה נאמר לו תחלה מה שכתבנו בספיקות. והנכון שמתחלה על עדת קרח דתן ואבירם אמר להם שהיו שניהם יושבים בתוכם ומדברים עמהם דברי תוכחותם, ואף על פי שדתן ואבירם לבדם הלכו להם כנזכר, ואמר שיבדלו מהם ויצאו מתוכם, שהוא ירצה לכלות אותם כרגע, והם הבינו הכוונה יפה יפה. אמנם ממה שאמר להם הבדלו מתוך העדה, ולא צוה אותם שיאמרו לכל ישראל שיבדלו מהם, ראו שהש"י אינו מקפיד על זולתם שיספו בחטאתם, כי אם עליהם והנלוים אליהם על הרוב, וכבר חוייב להגיע מזה נזק גדול אל כלל העם אשר המה בתוכם, ולזה נפלו על פניהם ויתפללו ויאמרו אל אלהי הרוחות לכל בשר האיש אחד הוא החוטא והמחטיא לעדתו, ובשביל זה יצא קצף על כל העם, עד שלא תקפיד שיבדלו מהם כמונו ויספו עמהם, ואז שמע אלהים תפלתם ונתיחד הדבור למשה כמנהג, שנאמר וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל העדה לאמור העלו מסביב למשכן קרח דתן ואבירם, הליצו בעדם והועילה להם תפלתם. אמנם בענין התפלה והתמיהה שאמר האיש אחד יחטא וגו' יראה שכוונו היטב. וזה, כי כאשר המדה לקצוף על הכלל בחטא היחיד, כעכן וזולתו, הנה יהיה זה כאשר יהיה האחד ההוא נכלל בכללם ונקשר בקבוצם, כי אז לא יאמר שחטא האיש ההוא לבדו, אלא שחטא הכלל, כמו שלא נאמר שחלה ראשו או רגלו של פלוני או ידו, אלא שחלה פלוני. אמנם כאשר החוטא ההוא פירש עצמו מן הצבור, וכבר לקח עצמו לצד אחד לחלוק עליהם ולקנטרם, הנה כבר יצא מכללם, ולא יאמר עוד עליו שהחטא ההוא יהיה כללי, שהוא כאבר הפורש מן החי, שאין לו עוד שום קשר עם גופו. והיתה הכוונה עצומה מאד, האיש אחד יחטא מבלי שיהיה לו שום קשר ושתוף עם הכלל, כמו שהיה ענינו של קרח שלקח עצמו ונפרש מכל העדה לחלוק עליהם, ועל כל העדה תקצוף, עם היותם כגוף אחר שאין להם הקשר בו. ולזה באה התשובה נכונה, כי כמו שהם פירשו עצמן מהכלל במחשבתם, כן ינזרו הכלל מהם ויסתלקו מסביבותם בפועל, עד שיהיו החוטאים כציצין הפורשין מהגוף להפסד, וכלל הגוף ימלט. וזה טעם מה שנהגו בתי דינין שבישראל לנדות ולהרחיק כל מאן דלא ציית דינא מכללם, כדי שלא יחשבו כלם כאיש אחד ויתפס הכלל בשבילו. והוא מה שנהגו לומר בזה ושלום על ישראל מבלעדיו, כי החוט המקשר את הכלל ומעמידן לגוף אחד שהוא השלום המתווך ביניהם, כמו שכתבנו בברכת כהנים שער ארבעה ושבעים, שהוא יעמוד בריא וקיים בכל ישראל, זולת האיש ההוא שהוציאוהו והניחוהו מחוץ, שלא יאחז בו ולא יתקשר עמו עד שיקבלו נזק בעבורו. וכל זה ענין נכון מאד ומסכים לענינם מעניני הכללות אשר במקומות אחרים שכבר רמזנו אותם.

Abarbanel Shemot 32אברבנאל שמות ל"ב

וכאשר משה דן את העגל ואת העובדים אותו ראה שנית לבקש מהאל ית' סליחה וכפרה לכל העם שהיו אשמים מהם במחשבה רעה עם שלא הוציאוה לפעל ובשאלתם טלסאם להוריד כח הככבים עליהם ומהם על שלא מיחו בידי החוטאים. ומפני זה אמר אל העם אל תחשבו שכבר נתכפר לכם עון העגל ומעשהו בשלשת אלפי איש שנהרגו כי אתם חטאתם חטאה גדולה. ומה שמץ דבר בערכה הוא העונש שנעשה עליה ולכן צריך שאעלה אל ה' בראש ההר להתפלל בעדכם אולי אכפרה בתפלתי בעד חטאתכם ואמר להם זה כדי שלא יספקו בהתמהמהו בהר כאשר עשו בראשונה. וזכר כאן בקוצר ענין כי לא ביאר שישב בהר מ' יום ומ' לילה ושלא אכל ולא שתה. אבל זכר בקוצר ענין תפלתו שאמר אנה חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלהי זהב ר"ל הם בכוונתם באמת חטאו חטאה גדולה. אבל מה שעשו בפעל כלו היה הבל ורעות רוח כי לא עבדו לשמש או לירח או לכל צבא השמים אבל עשו להם אלהי זהב וכל רוח אין בקרבו. וזה ענין התול ושטות באלהות. ואמרו ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא וגו' כתבו המפרשים שנכפל שם התנאי כאלו אמר אם תשא חטאתם מוטב. ואם אין מחני נא. ולפי זה הפירוש יהיה מחני נא מספרך שלא יזכר שם משה עוד בתורתו ולא דבר משליחותו ולא מנפלאותיו כי כיון שהעם כלה יהיו מעשה משה כלי'. ונראה לי שאין חסרון בכתוב הזה כלל אבל ענינו שמשה רבינו קץ בחייו ובהנהגתו לעם וכמ"ש במקום אחר הרגני נא הרוג ואל אראה ברעתי. ולכן בקש במקום הזה ואמר בין אם תשא חטאתם ואם אין ר"ל שלא תשא חטאתם בין להא ובין להא מחני נא מספרך כלומר שימיתהו וימחהו מספר החיים שכתוב בו לפניו ית' כל הכתוב לחיים כי לא יחפוץ לחיות עוד על פני האדמה. והנה משה בקש זה מפני שהשם אמר לו שיכלה את ישראל כרגע ויעשה אותו לגוי גדול ולכן אמר לפניו עתה איני חפץ בכך כי בין שתשא חטאתם או לא תשא אין לי חפץ בחיים. והשם השיבו מי אשר חטא לי אמחנו מספרי כלומר איך אעשה הרעה הגדולה הזאת שלא אמחה את הפושעים מספרי כאשר בקשת ממני ואמחה אותך צדיק יסוד עולם ואפשר שרמז בזה לאהרן שלא היה מוחה אותו מספרו עם היות שחטא במה שעשה ואיך ימחה את משה שלא חטא והיה סוף הדברים אבל איני רוצה למחות את ישראל ולא את אהרן וכ"ש שלא אמחה אותך ולכן לך נחה את העם אל אשר דברתי לך והוא לארץ כנען שנתתי להם ירושה ולא תירא ולא תפחד מהאויבים. הנה מלאכי ילך לפניך לשמרך בדרך. גם יתכן לפרש מי אשר חטא לי אמחנו מספרי שאמר ית' למשה כשבקש שימיתוהו איך תאמר שאמחה את שמך בהיותך זך וישר בלי עון. ומי היה האיש בעולם אשר חטא לי שאמחנו מספרי בהחלט באמת לא ענשתי לשום אדם אלא למטה מעונו ואיך א"כ אמחה מי שכל יגיעיו לא ימצאו לו עון אשר חטא כלה מדברותיך ועתה שעשיתי כדבריך ושבתי מחרון אפי לך נחה את העם. ואמנם לענין הסליחה והכפרה אשר שאלת בעדם. הנה ביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם ר"ל עונש כללי לאומה לא אעשה אבל לפרטים אשר חטאו מי אשר חטא אמחנו מספרי ויבוא זה ביום פקדי שאז אפקוד על הפרטים חטאתם ויום פוקדו היה עון המרגלים שהיה גלוי וצפוי לפניו יתברך שיפקוד עליהם את חטאתם ולא על בניהם. ואמנם אמרו ויגוף ה' את העם חשבו המפרשים שכאן על מעשה העגל נגפו ולא מצאנו כאן זכר למגפתם ולא נזכר במשנה תורה שנגפו בחורב ולכן יותר נכון לפרש שעל המגפה שנגפו בעון המרגלים נאמר וכמ"ש שם אכנו בדבר ואורישנו כי הודיע הכתוב כאן שכמו שיעד יתברך וביום פקדי ופקדתי כן היה הנה ביום הפקודה ההיא נגף ה' את העם על אשר עשו את העגל. ואמר עוד אשר עשה אהרן. להגיד שהם עשו לאהרן שיעשה אותו ולכך ייוחס אליהם שהם עשוהו כי אהרן לא עשה דבר אלא באונס והכרח מהם. הנה התבאר שהיתה התפלה הזאת למשה זולת מה שהתפלל קודם רדתו מן ההר כי אותה היתה על חרון אף שלא יכלם וזאת התפלה היתה שישא ויסלח חטאתם לגמרי. ומזה התבאר למה אמר לך נחה את העם אם היה עדין החטא בלתי נסלח. והותרה בזה השאלה הי'

Abarbanel Bemidbar 16אברבנאל במדבר ט"ז

ולפי שמשה היה מבדיל בין קרח ועדתו והבכורות ובין דתן ואבירם וקרח לא היה חפץ בזה. לכן כאשר באו עם המחתות להקטיר קטרת ויעמדו פתח אהל מועד אצל המזבח בחשבם שיכנסו לאהל מועד להקטיר קטורת על מזבח הזהב הקהיל עליהם קרח את כל העדה כדי שיעזרוהו במחלוקתו ולא יהיה בו הוא לבדו. וגם כדי שיראו הכל שהיה כלם כהני ה' ומקריבי הקטורת במקדשו וכאשר ראה הקדוש ברוך הוא כל קהל ישראל שמה ושלא היה אחד מהם מוחה בידו ולא מוכיח בשער קרח ועדתו כאלו היו כלם חפצים בדבר אמר למשה ולאהרן מה לכם בנסיון הזה הבדלו מתוך העדה הזאת עדת בני ישראל ואכלה אותם כרגע ולא תצטרכו לנסיון אחר פרטי ולא היה זה עול בחק היושר האלהי אלא משפט וצדק למי שיש לו למחות ואינו מוחה הוא נתפש באותו עון. ולכך היו כל ישראל היושבים שם חייבים מיתה כקרח ועדתו לפי שהיו נקהלים לראות הפשע ההיא ובלתי מוחים בו. ומשה שהתפלל שאע"פ שנקהלו שמה לא היה דעתם כן. וכי הוא יתברך אלהי הרוחות בוחן לבות וכליות. ואם לא היה בהם רוע אמונה אלא שנתקבצו לראות אותו נסיון ומעשה ה' כי נורא הוא. האם ראוי בעבור איש שחטא והוא קרח שיקצוף השם על כל העדה לכלותם ומפני זה השיבו יתברך כיון שאתה רוצה להצילם דבר אל העדה העלו מסביב למשכן קרח רוצה לומר אף על פי שהיה קרח פתח אהל מועד הנה ביתו הנשים והרכוש היו אצל אהלי דתן ואבירם. ולכן עשה התראה שיעלו ויבדלו משם כי אם לא יעלו ויסתלקו משם דע לך שימותו כמותם כמוהם והתרה משה אצל היושבים אצל קרח ועדתו ואז הלך משה אל דתן ואבירם ולא היתה הליכתו שמה להנאותם ולא להשיבם למוטב כפירש"י (שם) אלא לתת הגזרה והפסק דין לפניהם. וכן היה שבפניהם דבר אל העדה סורו נא מעל אהלי האנשים האלה ואל תגעו וגומר. רוצה לומר שיתרחקו מהם ושלא יקחו דבר מכל אשר באהליהם להצילם כי חרם הוא.

Abarbanel Bemidbar 25:1אברבנאל במדבר כ"ה:א'

ויחר אף ה' בישראל להשמידם במגפה. ואמנם אמר השם למשה קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש המתרגם פירשו שיקח את כל ראשי העם אותם שחטאו והיו חייבים בדבר ההוא ויתלה אותם על עץ בפרהסיא. וחכמי הקראים אמרו קח את כל ראשי העם שיקח עמו הראשים כדי לעשות משפט בנצמדים. ופרשו והוקע אותם מוסב לנצמדים. והטעם שיחפור בארץ ויכניסם שם עד חצי גופם וכן היו המוקעים בני רצפה. והנכון בעיני הוא שהאל יתברך בראותו הפשע הגדול הזה שנעשה בישראל בפרהסיא וששרי העם ושוטריו לא היו מוחים בדבר ולא מוכיחי' ומענישי' את החטאים בנפשותם. אמר למשה ראוי הוא לעשות על זה משפט גדול לא לבד לנצמדים לבעל פעור אבל על כל שרי ישראל שנעשה בתוכם ולעיניהם ואין איש שם על לב. וכאלו בדרך עצה אמר למשה אם תרצה להציל את ישראל מן הכליה המוחלטת קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש רוצה לומר שיתקע את החרב בבטנם ויהרגם בפרסום כמו שהם חטאו בפרסום. וכאשר תעשה זה בשרים ישוב חרון אף ה' מישראל ולא יעניש ויכלה את כל העדה כרגע. וכאשר הבין משה כוונת השם לא היה לו להרוג את ראשי העם להיותם נצמדים לבעל פעור אלא מפני שלא עשו משפט בחטאי' ובמורדים אמר אל הראשים ההם הרגו איש אנשיו ממשפחתו ויתר משרתיו הנצמדים לבעל פעור ולא תהיו עוד מתרשלים בדבר המשפט פן עליכם יהיה הזעם. הנה התבאר שמרע"ה לא עבר על הצווי האלהי.

Abarbanel Devarim 4:15-24אברבנאל דברים ד':ט"ו-כ"ד

רוצה לומר שהמזל עושה הוראתו בישראל כמו שעושה בשאר האומות כי היה פועל המזל פועל בכלם כפועל היסודות כפי טבעם אם לא תבטלהו ההשגחה האלהית. ולכן נראה צדיקי עולם הוכו במכת המזל והצליחו בהוראתו עד שהיו שאול ודוד מכללם. וזה היה גם כן דעת רבי אלעזר בן פדת ודעת רבא בבני חיי ומזוני ושאר החכמי'. ובזה לא יהיה מקום לתלונת צדיק ורע לו רשע וטוב לו. יען וביען היה הכל כפי המזל. ולא הגיע זכות המקבל לבטל ההוראה ההיא. או שלא רצה הוא להתפלל עליו כדי שלא יראה עולמו בחייו ולא יאכל פרי מצותיו בהאי עלמא. אבל יהיה שמור לו לעולם הבא לאור באור החיים כרבי אלעזר. זהו מה שראיתי לכתוב פה בדרוש העמוק הזה והותר הספק הי"א אשר העירותי והוא דרך ישר בעיני מסכים אל האמת מכל צד ולאמונת התורה האלהית ושרשיה.

Sforno Bereshit 18:21ספורנו בראשית י"ח:כ"א

אֵרְדָה נָּא – אֵרֵד לְסוֹף תַּכְלִית רִשְׁעָם, שֶׁהוּא מוּכָן לָצֵאת מֵרָעָה אֶל רָעָה, כְּעִנְיַן "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (לעיל יא, ז) כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ – אַרְאֶה זֶה בְּפֹעַל בְּהִתְגַּלּוֹת לִבָּם שֶׁיִּתְקוֹמְמוּ עַל לוט הַמִּתְנַדֵּב, וְיֵדְעוּ כָּל בָאֵי הָעוֹלָם כִּי לֹא אֶל חִנָּם הָיָה הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל. עָשׂוּ כָּלָה – עָשׂוּ כֻּלָּם, שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם מוֹחֶה, כְּמוֹ "כָלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ" (שמות יא, א), שֶׁעִנְיָנוֹ כֻּלְּכֶם, וְגַם זֶה נוֹדַע בִּשְׁלִיחוּת הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "כָּל הָעָם מִקָּצֶה" (להלן יט, ד) וְאֵין מַכְלִים.

Sforno Bereshit 18:21ספורנו בראשית י"ח:כ"א

אֵרְדָה נָּא – אֵרֵד לְסוֹף תַּכְלִית רִשְׁעָם, שֶׁהוּא מוּכָן לָצֵאת מֵרָעָה אֶל רָעָה, כְּעִנְיַן "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם" (לעיל יא, ז) כְּמוֹ שֶׁהִתְבָּאֵר לְמַעְלָה. וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ – אַרְאֶה זֶה בְּפֹעַל בְּהִתְגַּלּוֹת לִבָּם שֶׁיִּתְקוֹמְמוּ עַל לוט הַמִּתְנַדֵּב, וְיֵדְעוּ כָּל בָאֵי הָעוֹלָם כִּי לֹא אֶל חִנָּם הָיָה הָעֹנֶשׁ הַגָּדוֹל. עָשׂוּ כָּלָה – עָשׂוּ כֻּלָּם, שֶׁאֵין בֵּינֵיהֶם מוֹחֶה, כְּמוֹ "כָלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ" (שמות יא, א), שֶׁעִנְיָנוֹ כֻּלְּכֶם, וְגַם זֶה נוֹדַע בִּשְׁלִיחוּת הַמַּלְאָכִים, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ "כָּל הָעָם מִקָּצֶה" (להלן יט, ד) וְאֵין מַכְלִים.

Sforno Shemot 23:21ספורנו שמות כ"ג:כ"א

השמר מפניו, not to offend his dignity. The word is used in a sense similar to Joshua 5,9 (the angel speaking) “remove your shoe from your foot!” ושמע בקולו, to follow in his footsteps, the reverse of what the Israelites had done (as reported) in Deuteronomy 1,28 when they were willing to listen and to follow the 10 spies who had declared that it was impossible to attain their objective, i.e. the conquest of the land of Canaan. אל תמר בו כי לא ישא לפשעכם, if even a single individual will sin, the punishment will include his fellow Jews. This is precisely what happened when Achan had stolen from the loot of Jericho and, because his sin had been covered up, Israel lost the first battle of Ai. (Joshua refers to this as a warning in Joshua 22,20. He reminds the people that Achan was not the only one punished for this sin but that God vented His anger at the entire nation.) כי שמי בקרבו, and God does not have the power (right) to waive the honour which His angel is entitled to.

הִשָּׁמֵר מִפָּנָיו – שֶׁלֹּא לְחַלֵּל כְּבוֹדוֹ, כְּעִנְיַן "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ" הָאָמוּר בִּיהוֹשֻׁעַ (ה':ט"ו). וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ – לָצֵאת בְּעִקְּבוֹתָיו, הֵפֶךְ מַה שֶּׁאָמְרוּ "אָנָה אֲנַחְנוּ עֹלִים" (דברים א':כ"ח). אַל תַּמֵּר בּוֹ כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם – אִם אִישׁ אֶחָד יֶחֱטָא יִלְקוּ הָרַבִּים, כְּמוֹ שֶׁהָיָה הָעִנְיָן בְּעָכָן, כְּאָמְרוֹ "הֲלוֹא עָכָן בֶּן זֶרַח מָעַל בַּחֵרֶם וְעַל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל הָיָה קָצֶף, וְהוּא אִישׁ אֶחָד לֹא גָוַע בַּעֲוֹנוֹ" (יהושע כ"ב:כ'). כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ – וְאֵין לְאֵל יָדוֹ לִמְחֹל עַל כְּבוֹדִי.

Sforno Shemot 32:35ספורנו שמות ל"ב:ל"ה

עַל אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשָׂה אַהֲרֹן – בְּהַסְכָּמָתָם הוֹצִיא לַפֹּעַל מִי שֶׁעָשָׂה לְעֵגֶל מַסֵּכָה, אוֹתוֹ הַדָּבָר אֲשֶׁר עָשָׂה בוֹ מַעֲשֶׂה אַהֲרֹן, בְּצַיְּרוֹ וּבְהַשְׁלִיכוֹ בָאֵשׁ, כְּמוֹ שֶׁהֵעִיד בְּאָמְרוֹ "וַיֵּצֵא הָעֵגֶל הַזֶּה" (פסוק כד).

Keli Yekar Devarim 28:15כלי יקר דברים כ"ח:ט"ו

והיה אם לא תשמע וגו' – כל הקללות הללו נאמרו בלשון יחיד ואותן שבפר' בחקותי נאמרו כולם בלשון רבים ואם לא תשמעו וגו' כי גם באלו יש הרבה מכות אל הכלל כמו והיו שמיך אשר על ראשך נחושת. וכן יולך ה' אותך ואת מלכך וגו'. והרבה זולתם, ומאי טעמא היו אותן שבתורת כהנים מ"ט ואלו כפולות במספר צ"ח הלא דבר הוא. והטעם אל זה הוא, לפי שאותן שבתורת כהנים נאמרו קודם הערבות אשר קבלו עליהם ישראל בשבועת הר גריזים והר עיבל וע"כ באו במספר מ"ט, לפי שנ' שערי בינה נבראו בעולם וכולם נמסרו למשה חסר א' (נדרים לח) מזה אתה למד שהדבר אפשרי למין האנושי להכנס תוך חדר היכל החכמה והבינה ע"י מ"ט שערים הפתוחים לפניו והם שערי צדק אשר לפני ה' צדיקים יבואו בו להבין מתוכם בינה ודעת את ה'. והחוטא אשר נכנסה בו רוח שטות ולבו טח מהבין וראה מ"ט שערי בינה פתוחים לפניו והוא לא נכנס בשום אחת מהם ע"כ ילקה במספר מ"ט, וקודם הערבות נאמר ואם לא תשמעו בלשון רבים לומר דווקא שאם כולם סג יחדיו נאלחו אז הם ראוין לאותן מכות כוללות אבל הצדיק אשר בתוכם הוא את נפשו ימלט, אבל כאן אחר הערבות כל אחד יסבול עונו ועון חבירו על כן באו במספר צ"ח כפול כנגד עונו ועון חבירו, ונאמר והיה אם לא תשמע. בלשון יחיד והמכות כלליות לומר לך שאפילו יחיד החוטא מסבב קללה אל הכלל, כמ"ש (דברים כט.יז–כא) פן יש בכם איש או אשה וכו', וכתיב וראו את מכות הארץ. ש"מ שרבים ישאו עון היחיד כמו שהיה במעשה של עכן (יהושע ז.) לכך נאמר ואם לא תשמע. שאפילו יחיד שלא ישמע גורם מכות לרבים והם המכות הכלליות הנזכרים בפרשה. ד"א לפי שנאמר ולא נתן לכם אלהים לב לדעת וגו' עד היום הזה – וכתיב (משלי בג–ד) כי אם לבינה תקרא לתבונה תתן קולך, אם תבקשנה ככסף וכמטמונים תחפשנה. ודרשו בזה מ"ט מונים שני פעמים דהיינו מ"ט פנים טהור מ"ט פנים טמא (כמנין ודגלו ירושלמי סנהדרין פרק ד' הל.ב) ולא יכול האדם לבא לידי חקירה זו כי אם מתוך בינת הלב המשכיל במ"ט שערי בינה, שהרי הקדים לומר כי אם לבינה תקרא. כי הבינה כפל מן החכמה כי הנבון מבין דבר מתוך דבר, והכתוב אומר שלא היה להם לב לדעת דהיינו הבינה עד היום לפיכך דווקא ביום הזה נתיעדו צ"ח קללות על שלא דרשו התורה בשני פעמים מ"ט, אבל אותן שבתורת כהנים נאמרו קודם שנעשו בני בינה להבין דבר מתוך דבר דהיינו מ"ט מתוך מ"ט, על כן לא באו כי אם במספר מ"ט כי היה להם להבין לפחות המושכלות ראשונות הבאים במספר מ"ט לכל הפחות.

Keli Yekar Devarim 29:9כלי יקר דברים כ"ט:ט'

אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם – פירש"י החשוב חשוב קודם ואח"כ כל ישראל, ראשיכם שבטיכם כמו לשבטיכם ומ"מ הלמד חסירה ולא לחנם, גם מה ראה משה לסדרם על זה האופן במצב זה יותר מבכל שאר קהילות כשהקהילם. והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע"י העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה ע"כ כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, ע"כ ראה להביאם במסורת ברית של הערבות ע"י שבועת הר גריזים והר עיבל כי הערבות סבה גדולה להשיב רבים מעון פן יהיה נתפס עליו, כי כל ערב הרואה שהלוה מפזר ממונו אזי הוא מוכיחו מיראה פן יצטרך לשלם בעבורו, כך בזמן שישראל ערבים זה בעד זה אזי כל מי שיש בידו להוכיח בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל הוא מחזירו למוטב ואם העלם יעלם עיניו ממנו הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו וחטא הרבים תלוי בו, אבל מי שאין בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעון זולתו דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה ואדעתא דהכי לא נכנסו בברית הערבות, ואם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעון הדור הנסתר כמו שקרה בחטא של עכן זהו לפי שקודם זה לא הטילו מוראם על הכלל והעלימו עיניהם מסוררים ואחרי לא יועילו הלכו (ירמיה בח). לומר שלא תועיל להם התוכחה, עד אשר בסבה זו כל חוטא ורב מרי נותן ברכת שלום לעצמו בחשבו כי הותרה הרצועה של מרדות וע"כ הוא עושה עבירות חבילות חבילות לפעמים בגלוי לפעמים בסתר, אבל אם היו הגדולים תמיד מיסרים האנשים הפושעים אז היו יראים לעשות אפילו בצנעה פן יודע הדבר ואם כן דין הוא שבכל חטא ואשמה יד הסגנים במעל ראשונה כי כל סבה קודם למסובב. וע"כ נאמר (יחזקאל ט.ו) וממקדשי תחלו – ודרשו רז"ל (שבת נה) ממקודשי וכן דרשו (ב"ק ס.) פסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שאין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א מן הצדיקים כו', וטעמו של דבר לפי שבידם שבט מושלים להשיב רבים מעון ורפו ידיהם מלחזק ידים רפות בתורה וברכים כושלות באמונה. וע"כ אמרו רז"ל (ר"ה ח:) מלך נכנס לדין קודם לציבור כו', כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו להטיל מורא שמים על הבריות כי בידו שבט ומחוקק לשום משטרו בארץ. וכן אמרו רז"ל (תנחומא אמור כב) בערב ר"ה הגדולים יצאו לקראתו תחילה ואח"כ יצאו הבינונים כו', ואחר כך כל ישראל ביום כיפורים, לפי שכל החשוב חשוב יותר מזולתו הוא נכנס לדין תחילה והוא קודם ליתן את הדין יען כי אשמת העם תלויה בראשיהם. על כן סדרם משה במסורת הברית הזה על זה האופן, כי מצד שיכנסו בערבות אז יהיו הגדולים לעולם קודמין ליתן את הדין מן מי שתחתיהם, והקדים הראשים ראשיכם שבטיכם כי הראשים קודמים אל הזקנים בכ"מ כי לעולם יותר נשמעים אל מי שמכריחם על העשיה בחזקת היד ושבט מוסר ירחיקנה ביותר ממה שמוכיח בדבור לבד כמ"ש (משלי כטיט) בדברים לא יוסר עבד ונאמר (שם כו.ג) ושבט לגו כסילים. אע"פ שתחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (שם יז.י) מ"מ אצל הכסילים לא כך היא המדה, וכמו כן היו בישראל תמיד שבט ומחוקק כמ"ש (בראשית מט.י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שבט אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט, ומחוקק, אלו נשיאי א"י המלמדין תורה ברבים כי זהו שררת המלכות ושררת הסנהדרין זה בשבט ואלו ברוח שפתותיהם, ולפי שהחוטא ורב מרי ביותר נשמע אל הרודה בשבט ממה שהוא נשמע אל המוכיחו בפה כי אמר אך דבר שפתים הוא ע"כ המלך קודם לכולם ליתן את הדין על אשמת העם, ע"כ אמר גם כאן שראשיכם המה בראש ערבים קבלנים בעד כל העם. ונתן טעם לדבר, לפי שראשיכם היינו שבטיכם המה בעצמם שבט הנוגש בכם כד"א (ישעיה יה) הוי אשור שבט אפי. קרא לאשור שבט כך קרא לראשים שבט לומר כי המה בעצמם שבטיכם ובידם להוכיח יותר מן הזקנים על כן הם קודמים ליכנס בערבות. ואחריהם כל ישרי לב זקני ישראל מחוקקים אשר ברוח שפתותיהם ימיתו רשע וגם המה יש להם שוטרים הרודין בעם אמנם לא כמו הראשים כי הראשים יש להם יותר ממשלה מן הזקנים, ואח"כ כל איש פרטי מישראל קודם לנשים וטף כי הנשים והטף נשמעים אל הגברים וכן הגר משועבד ג"כ אל כל איש פרטי מישראל.

Melekhet Machshevet Bemidbar 16:19מלאכת מחשבת במדבר ט"ז:י"ט

יש לתמוה מדוע אמר וירא כבוד ה' אל כל העדה ולקמן וילונו כל עדת וגו' נאמר וירא כבוד ה' ולא אמר אל כל העדה? ועוד יפלא איך ידין הי"ת כל ישראל למיתה בעון איש אחד וכשאמר לו משה האיש אחד יחטא וגו' נראה שה' ניחם על הרעה ומעיקרא מאי סבר ה' שיקצוף על כלם באין משפט?! וכבר העמיקו בזה המפרשים. ועל כלם יקשה שהי"ת או משה יטעה בדין ובעונש ישראל? ואם טעה משה מדוע ה' דבר אליו דברים יטעה משה במשמועותם ולא פירש לו כהוגן? ועוד מה שאמר וכל ישראל נסו לקולם למה נצטרכו לנוס אם כבר נעלו מסביב למשכן קרח? ונראה בעיני ביישוב הגמגומים. שמעולם לא חשב ה' להמית כל ישראל בעון קרח ועדתו והראיה וירא כבוד ה' אל כל העדה ואלו נתתם דינם למיתה לא נראה כבוד ה' אל כלם. הלא תראה בסרחון שאחר מיתת קרח (לקמן י"ז) כי שם קצף ה' על כל ישראל ויצא הקצף מלפני ה' לכלותם במגפה לא כתיב אלא וירא כבוד ה' ירצה שלא נראה אלא לכשרים. ולא אל כל העדה. ואין להביא ראיה ממרגלים שכתוב שמה (לעיל י"ד) וכבוד ה' נראה באהל מועד אל כל בני ישראל וכתוב (שם) אכנו בדבר ואורישנו כי מעולם לא נגמר הדין לכלותם לא בעון המרגלים ולא בעון העגל. כי תראה שהי"ת נמלך במשה ושאל לו רשות כדי שיתפלל עליהם וימחול לעונם מה שלא היה במקום הזה שנאמר הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע בלי שישאל ממנו כפעם בפעם. וזה הטעם שמשה לא אזר חיל להתפלל לה' ולהתחנן מלפניו על עמו כי ידע שכבר נגזרה גזירה לולי שקם בפרן ויתן הקטרת ויכפר על העם. הנה אם כן מה שאמר ה' הבדלו מתוך העדה הזאת על עדת קרח אמר שהחליט דינם למיתה ולא על עדת ישראל. ומרע"ה רצה גם עליהם להתנצל וטענתו שאיש אחד חטא ר"ל קרח החולק על הכהונה אבל עדתו היו ראויים לכפרה שאולי אין פשע בלבם. ואולי מחניפים אותו במה שנקהלו אחריו ואין לבם ופיהם שוים עמו. אמנם הי"ת בוחן כליות ראה שגם המה כל עדת קרח במרד ובמעל ושגם הם ראויים לעונש ורצה להודיע גם אל משה כדי שיראה בעיניו ולבבו יבין כי נתחייבו גם המה במשפט.

R. S.R. Hirsch Shemot 32:35רש״ר הירש שמות ל״ב:ל״ה

אשר עשו וגו׳ – עיין פירוש לעיל פסוק א. על פי הגמרא ביומא (סו:) האנשים שמתו במגפה היו אלה שנטלו חלק בפרהסיה בעבודת העגל, אולם לא היו חייבים מיתה בידי אדם, היינו ביד הלויים, משום שחטאו בעדים בלא התראה, או שעבדו לעגל רק בגיפוף ונישוק. ומאחר שהשתתפותם בעבודת העגל הייתה בפרהסיה, הרי מיתתם הפתאומית גילתה את יד ה׳ דיין האמת, ואת קרבת אהבת ה׳ המרפאת את תחלואי גוף האומה.

R. S.R. Hirsch Bemidbar 25:4רש״ר הירש במדבר כ״ה:ד׳

ויאמר וגו׳ – דיני העונשים של תורת ה׳ מבוססים כליל על תהליך של תביעה. אין לבית הדין כל זכות או רשות לפעול על דעת עצמו, אם אין כאן תובע. אולם לא ממנים תובע ציבורי להגיש את התביעה לבית הדין; אלא האומה כולה – כל אנשיה העצמאיים – פועלים כתובע מטעם התורה. כאשר אדם עומד לעבור עבירה, צריכים שני אנשים להתרות בו על האיסור ועל עונשו. ואם למרות התראתם הוא עובר את העבירה, הם חייבים להביא את העבריין לבית הדין, ולתבוע בשם התורה שיקבל את העונש המגיע לו. במעשה הזה, לא היו עדים שהביאו את העבריינים לבית דין; לפיכך לא היה כוח ביד הדיינים לדון את הדין. אולם עצם המצב הזה עורר את חרון אף ה׳; שכן בבגידה גלויה ונרחבת זו, לא היו אנשים שקמו להתרות בחוטאים, לתפוס אותם לאחר המעשה, ולהביאם לבית דין כדי למנוע את התפשטות הרע. מצב זה הפך כל צופה מן הצד בחוסר מעש – למסייע לדבר עבירה, וכך נעשתה האומה כולה אחראית למה שקרה. משום כך אומר הכתוב: ״ויחר אף ה׳ בישראל״, ומטעם זה נתן ה׳ למשה את הרשות ואת החובה לדון על פי הוראת שעה.

Malbim Bemidbar 16:22מלבי"ם במדבר ט"ז:כ"ב

ויאמרו אל אלהי הרוחות – משה השיב הרי לא חטאו במעשה ומדוע יכלה אותם, שאם מפני שלא מיחו בידם מלהקטיר קטורת זרה הרי עשו זה עפ"י צווי של משה, ועם מפני שהיה להם איזה הרהור וספק במחשבה, הלא אתה אלהי הרוחות וידעת ציורי הרוח ומחשבותיו, וידעת שעדיין לא אבדה האמונה מכליותיהם, ואם מפני הערבות שכל ישראל ערבים זה בזה, זה מצד הבשר י"ל קשר זל"ז לא מצד הרוח והנשמה שמצד זה בן לא ישא בעון האב, וכמ"ש ביחזקאל (יח) הן כל הנפשות לי הנה וכו' הנפש החוטאת היא תמות וכמו שפרשתי שם שמצד הנפשות אין שורת הדין נותן שישא בן בעון אביו וכ"ש איש בעון חברו, ואתה אלהי הרוחות ואין לך לענוש רק החוטאים לבד והאיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצוף.

Malbim Yehoshua 7:1מלבי"ם יהושע ז':א'

(א) השאלות (א) עכן לקח מן החרם ואיך מעלו בני ישראל מעל? האיש אחד יחטא ועל כל עדת ישראל יקצוף?: וימעלו. מודיע, א] כי כל ישראל קשורים כגוף אחד, עד שכל איש ואיש מהם יחוסו אל הכלל כיחוס אבר אחד מן הגויה אל הגויה, וכמו שע"י חולי או הפסד אבר אחד יתהוה חולי או מום בגוף כולו, כן במה שלקח עכן מן החרם נחשב כאילו מעל העם כולו, וז"ש וימעלו בני ישראל ויקח עכן. ב] שיש הבדל בין העונש הבא בפועל ובין העונש הבא ע"י סילוק השגחה, שעת יעניש ה' בפועל לא יעניש את הבלתי חוטא בעבור החוטא, כמו שהיה אח"כ שנסקל עכן לבדו, לא כן העונש המסובב במקרה ע"י שיסלק ה' את השגחתו, זה יחול על הכלל כולו, שבהיות ביניהם חוטאים יסתיר ה' פניו מהם כולם, כמ"ש (לקמן כב, כ) הלא עכן מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף, וכולם עלולים למקרה ופגע עד שלפעמים יוכה הבלתי חוטא כשהיה במקום סכנה והחוטא שלא נמצא שם לא נפגע, כמ"ש (שם) והוא איש אחד לא גוע בעוונו. וז"ש ויחר אף ה' בבני ישראל, ר"ל שסלק השגחתו מהם, וכן פי' מהרי"א.

Malbim Mishlei Beur HaInyan 11:21מלבי"ם משלי ביאור הענין י"א:כ"א

יד ליד לא ינקה רע, אומר עונשי ה' ישיגו את הרע ע"י השגחה פרטית שלא ע"י אמצעי רק הוא בעצמו מעניש אותו בידו. עד שבא העונש יד ליד כנותן מידו ליד המקבל שלא ע"י שליח, כי לפעמים יצא הדבר מיד הנותן ליד המקבל ע"י אמצעיים שלוחי הטבע, ויצייר בזה א' שלא יגיע העונש אל הרע עצמו, כגון אם שעתו מצלחת ומזלו עומד לו, וכן יצויר שישיג הרע זרע צדיקים שלא חטאו, כמו שכתוב הלא עכן מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש אחד לא גוע בעונו, כי היה העונש על ידי הסתרת פנים, אבל אם בא מיד ה' ליד הרע, אז לא ינקה הרע, וגם זרע צדיקים נמלט, לא כן אם בא העונש ע"י שליח שכיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, ולא לבד שימלט הצדיק כי גם זרעו נמלט מן הרע ההשגחיי, כמ"ש ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפכה

Netziv Bereshit 6:9נצי"ב בראשית ו':ט'

את האלהים התהלך נח – ולא שהיה טוב המזג בטבעו וא"כ אע"ג שמכ"מ ראוי היה לקבל שכרו בעוה"ז. מכ"מ אינו אלא להגן עליו בדרך הטבע. אבל לא במקום סכנה ושיש ריתחא בעולם כמו בשעת המבול. אבל נח הי' טוב לבריות בהתגברות על טבעו ורק לשם ה' שידע כי כך הוא רצונו ית' ומש"ה כדאי היה להיות ניצול בהשגחה פרטית אפי' בעת השטף כאשר יבואר עוד זה הכלל להלן ט' כ"ו-כ"ז בברכת שם ויפת.

Netziv Shemot 11:4נצי"ב שמות י"א:ד'

אני יוצא – אני עובר או אני יורד מיבעי. אלא יש בזה כונה שניה ללמדנו על אופן הנגף דלפי הידוע היה ע"י משחית לחבל. והכי פשוט בלשון חז"ל כיון שניתן רשות למשחית כו'. וא"כ קשה. שהרי מבואר במש"כ ועברתי בארץ מצרים וגו' אני ולא מלאך ולא שרף כידוע. וכבר עמדו הראשונים ז"ל ע"ז. אבל הענין הוא כמו מלך שמרדה בו מדינה וכשכבשה והכניעה והוחלט אצלו להמית המורדים. אולם ידוע שלא מרדו בו פחותי ערך אשר דבר אין להם בהליכות המדינה. ולמה זה ימיתם בחנם. ואם ישלח חילו להרוג המורדים לבד. איך יבחנו מי זה שהיה מתברך למרוד ומי הוא שפל בנפשו ואין לו דעת ע"ז ע"כ התחכם לצוות לאמר. הנה המלך בכבודו יבא אל המדינה ומי זה שר ונגיד יצא לקראתו לכבדו ולכפר פניו. ואז ידעו שרי המלך ואנשי חילו להרוג את כל היוצאים. ומי שאין בלבו התנשאות למרידה אינו חושב ביציאתו לקראת המלך שיהא לכבודו ורצונו וגם א"צ לכפר פניו לכן אינו יוצא נמצא ההורגים המה מחבלים ולא המלך. אבל מה גרם לדבר אור פני מלך בכבודו. ואם היה משלח איזה שר לא היו יוצאים לקראתו אלא גדולי המדינה כערכו ולא מי שגדול ממנו ולא היה נהרג. כך יש לדעת דכמו כל כחות הקדושה מתפעלים וניזונים באור פני מלך מלכי המלכים הקב"ה. כך כל כחות הטומאה אין מקור חיותם בא אלא ממקור עליון ית'. ולזה ההוראה באו שני שעירי יוה"כ א' לשם וא' לעזאזל שניהם שוין במצותן. אע"ג שזה לקדושה וזה להיפך. ללמדנו שמקור חיות כל הנברא ממקור אחד יוצאים אלא שזה מתפשט לסטרא דקדושה וזה יורד ומתפשט לסטרא דטומאה. וא"כ בגלוי שכינה במקומם הכל מתפעלים ויוצאים לקראת מלך חיים ית'. וכאשר עבר ה' בא"מ יצאו כל כחות הרוחנים בטומאה למצוא שפע חזון כח הרוחני שלו. וכאשר חל עליהם שפע התגלות ה' והם אינם ראוים לכך. ע"כ ניזוקו ע"י מחבלים כטבע הקדושה בשעה שהיא למשא על המורגש משום שאינו ראוי לכך אפילו מי שהוא מסטרא דקדושה כמו משה רבינו בשעה שנפגש מהתגלות כבודו ית' והוא לא הכין עצמו לכך כמש"כ לעיל ד' כ"ד. וע' מש"כ להלן כ"ג י"א בנו"א. כש"כ אנשי מצרים. נמצא העברת ה' בעצמו ובכבודו ית' שהיה שלא בטבע. הוא הגורם הטבעי שימותו כל הנרגשים בהתגלות זו. ובזה עלה שימותו כל בכורי מצרים וכל ראש שבהם אפילו הוא מאומה אחרת כמש"כ להלן י"ב כ"ט. ואם היה התגלות כבוד קדושת מלאך או שרף לא היה מתפעל לקראתו כל כחות אלא מי שהוא כערכו בכח הטומאה כי זה נגד זה עשה האלהים. הא מיהא נרמז בלשון אני יוצא. כונה כפולה. היינו התגלות כבודו ית'. ואני היינו ישיות שלי שיש בכל דבר יוצא לקראתי.

Netziv Shemot 12:29נצי"ב שמות י"ב:כ"ט

עד בכור השבי – הוא מאומה אחרת ולהודיע כי המיתה לא היה בתורת עונש דא"כ לא היה מת השבוי. אלא העברה הוא בתורת עונש וממילא מי שהשיג בפנימית התפעלות מהעברת קדושה ניזוק. עד שאפילו בכורי ישראל ראויים היו להיות ניזק לולי חמלת ה' עליהם ובשביל זה נתקדש כל בכור כאשר יבואר. אבל בכורי כל אומה נפגעו בטבע הענין. והוסיף המקרא להודיע אשר בבית הבור – שהוא למטה מעשרה כסתם בור בב"ק פ"ה מ"ה. ומזה המקרא למדו חז"ל דסתם בור עשרה טפחים דזהו עיקר הרבותא כאן. ומכ"מ לא היה מועיל מחיצה כזו לגבי העברת ה' בכבודו ובעצמו כ"י. והוי כדאי'. ברכות דכ"ו א' דבס"ת דקדוש יותר לא מהני מחיצה עשרה. אלא בית בפ"ע. ומכש"כ קדושת כבודו ית'. והנ – לעיל במאמר משה לפרעה אמר עד בכור השפחה וגו' דזה הוא נוגע לפרעה. משא"כ בכור השבי מה איכפת לפרעה. אבל הכא בספור הענין להודיע פעולת ההעברה וכדי להגיע מזה לקדושת בכורי ישראל נצרך לפרש יותר בכור השבי.

Netziv Shemot 32:26נצי"ב שמות ל"ב:כ"ו

מ' לה' אלי – אין הכוונה מי הוא שלא עבד עבודת כוכבים. שהרי רוב ישראל לא עבדו עבודת כוכבים. אלא מי יודע בעצמו שהוא אך לה' למסור נפשו וכל אשר לו לאהבת ה' וכבודו. כעין שאמרו ברבה ר"פ מטות על הא דכתיב ואותו תעבוד שאתה מפנה עצמך לתורה ולעסוק במצות ואין לך עבודה אחרת. פי' שאינו עובד את עצמו כלל. רק הוא מופרש לה'. ונדרש משה לשאלה זו משום דאע"ג דשלוחי מצוה אינם ניזוקין. אינו אלא במקום שלא שכיחא הזיקא כידוע. וא"כ לא היה משה יכול להכניס את ההורגים בסכנה עצומה כזה. מש"ה חקר מי לה' אלי דזה הכלל דשכיחא הזיקא שאני אינו אלא מי שעושה מצוה כטבע האדם לקוות שכר וגמול אם בעוה"ז אם בעוה"ב אבל מי שהוא מופרש לה' בלי שום רצון עצמו כלל. אינו ראוי לפחד משום דבר אפילו מהזיקא דשכיחא . וכן כאן כשרצה משה לעשות זה האופן לצורך השעה חקר מי הוא שיודע בעצמו שהוא אך לה' אז יכול לבטוח בו שלא יצא מכשול מדבר המסוכן הלז.

Netziv Bemidbar 14:35נצי"ב במדבר י"ד:ל"ה

אני ה' דברתי וגו' – עד כה היתה הגזירה להעדה המלינים ולכל הפקודים. אמנם עוד היו כמה מסנהדרין שלא היו באמת מלינים ולא החטיאו את הרבים וגם לא היו בכלל הפקודים וא"כ לא היו בכלל הגזירה. בכ"ז בעידן ריתחא ענשינן אפי' על חטא קל. ע"כ הוסיף הקב"ה אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הנועדים עלי. במדבר הזה יתמו – יכלה כח חכמתם ושררותם. ושם ימותו – לגמרי. בשביל שהיו עכ"פ בכלל הנועדים עלי. ולא הכירו בכח חכמתם כמה שוגים המה.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 18:23-26ר' ד"צ הופמן בראשית י"ח:כ"ג-כ"ו

במובן זה יש להבין את תפילתו של אברהם אבינו. לכאורה הוא מדבר על הצדק הא-לוהי, אבל לאמיתו של דבר הוא פונה אל חסדו ית'. ראיה לכך הם דבריו – "האף תספה ולא תשא למקום" וגו'. שכן, אם ה' יחוס על העיר משום חמישים הצדיקים אשר בה, ודאי שיהא זה מעשה של חסד ורחמים. אולם, לכאורה יש בדבריו של אברהם משום סתירה באשר הוא מבקש תחילה לחוס על הצדיקים בלבד – "האף תספה צדיק עם רשע", סמוך לכך הוא מבקש לחוס על כל העיר כולה – "ולא תשא למקום", ולבסוף שוב נראה שאיננו רוצה אלא למנוע כלית הצדיק יחד עם הרשע. תשובתו של ר"ו היידנהיים נראית דחוקה ביותר. ברם, האמת היא שאברהם מכיר בשתי אפשרויות בלבד – השמדת העיר כולה על הצדיקים שבה, או הצלתה, על כל יושביה, בזכותם. אין אברהם מביא בחשבון הצלת הצדיקים בלבד, כפי שאמנם נעשה ללוט, שכן בצדק הוא רואה בדברי הא-להים "זעקת סדם ועמרה" וגו' לא הענשת חייבים מסויימים, כי אם משפט כל העיר כולה. ידע אברהם שיש והצדק דורש המתת הצדיק בגלל הרשע, וכפי שמתבאר מן הכתוב (שמות כ':ה') "פקד עון אבות על בנים" וגו'. לכן אין אברהם אומר אלא "חללה לך... להמית צדיק עם רשע", שכן כזאת, להמיתם יחד ללא כל הבחנה – ודאי הא-להים לא יעשה. כזה יקרה רק בעת השמדה כללית; השווה "פן תספו בכל חטאתם" (במדבר ט"ז:כ"ו). משום שהצדק יכול איפוא להביא לידי השמדת העיר כולה, הוא מנסח את דבריו בצורת שאלה שיש עמה בקשה – "האף תספה" וגו', וכן הלאה "התשחית בחמשה" וגו'.

R. D"Z Hoffmann Bereshit 19:29ר' ד"צ הופמן בראשית י"ט:כ"ט

ויזכר א-להים וגו' – מן התיאור דלעיל נתקבל אולי הרושם שלוט בזכות עצמו ניצל, ואילו מכאן משמע, שרק בזכות אברהם היתה לו הצלה. ונראה שיש להבין את ענין הצלת לוט כך: ודאי שלוט לא מושחת היה כמו אנשי סדום, ואילו היה נמצא במקום אחר, גם לא היה ראוי לעונש חמור כל כך. אולם, להינצל בדרך נסית מתוך סדום שנידונה לכליה, לכך לא היו זכויות בידו. הרי במפורש אמר הא-להים אל אברהם – "לא אשחית בעבור העשרה", כלומר רק אם יימצאו לפחות עשרה צדיקים, לא תישחת העיר. משמע שצדיקים במספר קטן מזה, מכיוון שאין בכוחם להציל את בני עירם – יושמדו הם יחד עם הרשעים. וכך גם אומרים המלאכים אל לוט – "פן תספה בעון העיר". ואכן קורה, וכבר קרה לעתים קרובות למדי, שהצדיק נאסף עם שכניו הרשעים, בעוונם של הללו. הצלתו "מתוך ההפכה" אינה באה לו איפוא ללוט אלא בגין זכותו של אברהם דודו ובגין תפילתו של זה.

R. D"Z Hoffmann Shemot 20:5ר' ד"צ הופמן שמות כ':ה'

...אך דומה שעוד יותר פשוט נבין את פסוקנו, אם נתבונן בכמה מאמרי חז"ל המבוססים גם על מקראות. נראה תחילה את המשפט 'צדיק נתפש בעוון הדור'. ההיסטוריה מלמדת אותנו שכאשר מתנהלת פעולת עונשין על מדינה שלימה או עיר שלימה, כי אז אובדים גם צדיקים בודדים. בדרך כלל אנו אומרים במקרים כאלה, שהצדיק נדון לסבול בגלל הרשעים, אך למעשה אין זה כך. אין זה אלא משפט הרשעים – לא רק שהם עצמם אובדים, כי אם גם כל סביבתם כולה אובדת יחד עמהם, כדי לשמש דוגמה מרתיעה. הצדיק האובד בהזדמנות זו לא נענש אפוא, שהרי הוא מגיע לעולם טוב יותר ויקבל שם שכר על מעשיו הטובים. אך בשביל דורו זה עונש – 'צדיק מת – לדורו מת'. עוד מלמדים אותנו חכמינו ז"ל – 'רשע וטוב לו – רשע בן צדיק, רשע ורע לו – רשע בן רשע' ובמקביל לזה: 'צדיק וטוב לו – צדיק בן צדיק, צדיק ורע לו – צדיק בן רשע' (ברכות ז'.) וגם זה מוצא אישורו בהיסטוריה, כל אימת שישראל חטאו, זכר הוא ית' בריתו עם אבות האומה – לדוד הבטיח ה' את המלוכה לזרעו אחריו אשר אמנם ייענשו אם יחטאו, אבל לא כבית שאול. לעומת זאת נתבשר ירבעם מראש על אבדן בניו אחריו וכן נעשה לו לאחאב וכן נענשו צאצאי בניו של עלי הכהן בעוון אבותם. את כל אלה אפשר להבין רק אם מניחים כי אמנם הצאצאים נענשים רק בשל עוונותיהם שלהם, אך אופן העונשים קשור איכשהו עם עוון האבות, שהרי יש שני סוגי עונש מן השמים – כזה הפוגע באדם הבודד בלבד ולא בשום אחר, (אף לו) [אך לא] בשאר בשרו הקרוב ביותר, כגון העונשים בעולם האמת או עונש על חטא שהחוטא מרצה אותו הרחק מקרוביו בארץ רחוקה ובלתי נודעת. לעומת זה העונש הפוגע לא רק באדם הבודד כי אם גם – ועוד יותר – בקרוביו. כאשר ילד מת להוריו ח"ו, כאשר עלם נקרע מתוך חוג קרוביו וידידיו באביב ימיו, כאשר ראש המשפחה סובל בקרב אוהביו ממחלה ממארת, או כאשר אב צריך לראות שבבית בניו שוררים רעב ומצוקה, בכל המקרים הללו נענש הנפגע במישרין מן העונש פחות משנפגעים בו הסובבים אותו. והוא הדין באשר למקרה ההפוך, כאשר מתמזל מזלו של אב והוא רואה בניו, שלישיו ורביעיו בעושר ובאושר סביבו, הרי אז הוא שמח הרבה יותר מאלה שחיים בתנאים הללו. והנה כאשר ה' אומר 'פוקד עון אבות על בנים' וגו' הרי שיש להשוות אמירה זו עם אמירתו ית' 'וביום פקדי ופקדתי עליהם חטאתם' ולהבהיר, שכאשר הוא ית' נאלץ לגזור עונש על בנים, הוא יעשה זאת באופן שגם ההורים, הסבים והוריהם ייענשו יחד עמהם, וכפי שנאמר בתהלים (ק"ט:י') 'ונוע ינועו בניו ושאלו', ומכיוון שאכן 'אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא הרי שאך רגיל הוא, שצדיק בן רשע יסבול בעלמא הדין סבל שממנו יסבלו קרוביו עוד יותר ממנו. אבל לעומת זאת מביא הקב"ה על בניהם של צדיקים רק עונשים שבהם נפגעים הם עצמם, ולא אבותיהם הצדיקים, ובכך הוא מיטיב עמהם כדי לתת שכר לאבותיהם. כך הבטיח ה' לדוד מלך ישראל שהמלכות תישאר לנצח בידי זרעו אחריו כדי ליתן לו בזה שכר טוב, וכאשר הללו יחטאו, כי 'ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עוונם' הם ייענשו בעונשים אשר לא יפגעו בדוד, ואילו נלקחה המלכות מידיהם הרי נענש בזה גם דוד, שכן יהיה זה משום בזיון לשמו ולביתו, ואכן בהבטחת אלהים לדוד מלכות לנצח היה משום השכר הטוב ביותר לו, כשם שהיה קשה ביותר בשביל עלי לדעת, שבניו יידחו מן הכהונה הגדולה. בקיצור, עונשי שמים הם אמצעי-חינוך בשביל האנושות, והוא ית' מתקין את העונשים כפי שנראים לו מתאימים ביותר למילוי תפקידם זה.

Hoil Moshe Yehoshua 7:24הואיל משה יהושע ז':כ"ד

ואת בניו ואת בנותיו – דעת המפרשים שהעלום עמהם לראות במיתת אביהם, ומביאים סמך ממה שכתוב אחריו וירגמו אותו, מלבד שהתורה צותה לא יומתו אבות על בנים. ולענ"ד הסמך מכנוי "אותו" איננו סמך, כי עכן ראש המשפחה ומדבר עליו פעם בל' יחיד ופעם בל' רבים, שהרי אחר שכתב וישרפו אותם ויסקלו אותם חזר וכתב ויקימו עליו. ונוח לי לומר שהוראת שעה היתה שימיתו גם בניו עמו, שכן כתוב למעלה (ט"ו) ישרף באש אותו ואת כל אשר לו, אולי גם ידם עם ידו, והל"ו איש שנהרגו במלחמה אולי ידעו בדבר ולא הגידו כששאל להם יהושע אחר המלחמה אם לקחו מן החרם ואם ידעו בשום אדם שלקח ממנה, והזהירם שאם לא יגידו יקבלו ענשם (וכן כתוב פסוק י"א וגם כחשו), מלפרש שללא דבר התאכזרו בבני משפחתו להכריחם לראות במיתת אביהם. וצווי כזה לא בא בשום מקום.

R. D"Z Hoffmann Devarim 13:16ר' ד"צ הופמן דברים י"ג:ט"ז

ואת כל אשר בה – משמע מגדול ועד קטן. אבל בספרי מצינו כי אבא חנן אומר כי הקטנים אינם נהרגים "לא יומתו אבות על בנים" (כד טז) בעיר הנידחת הכתוב מדבר. אבל לדברי חכמים (בספרי) ולדברי רבי אליעזר (בתוספתא סנהדרין פרק יד) גם הקטנים נהרגים. וכן פוסק הרמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ד הלכה ו. אך במגדל עוז מעיר כי רבינו מאיר הלוי תמה על הוראה זו. בעל מגדל עוז מסכים לפסק הרמב"ם, ומביא כי חכמי לוניל השיבו ובין השאר הוכיחו ממעשה קורח ומחרם יושבי יבש גלעד שגם הקטנים בכלל החרם, ואכן גם פשוטו של מקרא משמע כן. אין שום מקום לשאלה מפני מה נתחייבו הקטנים מיתה. כלל ישראל מייצג במקרה זה את הקדוש ברוך הוא. העיר נתחייבה להאבד מן העולם כמו סדום ועמורה. ישראל שהם עם ה' נצטוו להוציא לפועל את פסק הדין. כדוגמת המבול והפיכת סדום ועמורה, שנאבד שם הכל ואפילו הקטנים, כן הוא הדבר גם בעיר הנדחת. אין לנו רשות להתחכם על גזירותיו של הקדוש ברוך הוא. לפי ההשקפה היהודית מיתת הקטנים אינה אלא עונש בעד ההורים. אמנם בדרך כלל אין הקטנים נהרגים בעון אבותיהם, מפני שאין להעניש את האבות בעונש חמור כל כך, אבל במקרה מיוחד כזה, שהחטא התפשט בממדים כאלה, אין לתמוה על חומר הדין.