EN/HEע/E

Requirements for Prophecy

Sources

Bemidbar 11:23-29במדבר י״א:כ״ג-כ״ט

(23) And the Lord said unto Moses: 'Is the Lord'S hand waxed short? now shalt thou see whether My word shall come to pass unto thee or not.' (24) And Moses went out, and told the people the words of the Lord; and he gathered seventy men of the elders of the people, and set them round about the Tent. (25) And the Lord came down in the cloud, and spoke unto him, and took of the spirit that was upon him, and put it upon the seventy elders; and it came to pass, that, when the spirit rested upon them, they prophesied, but they did so no more. (26) But there remained two men in the camp, the name of the one was Eldad, and the name of the other Medad; and the spirit rested upon them; and they were of them that were recorded, but had not gone out unto the Tent; and they prophesied in the camp. (27) And there ran a young man, and told Moses, and said: 'Eldad and Medad are prophesying in the camp.' (28) And Joshua the son of Nun, the minister of Moses from his youth up, answered and said: 'My lord Moses, shut them in.' (29) And Moses said unto him: 'Art thou jealous for my sake? would that all the Lord'S people were prophets, that the Lord would put His spirit upon them! '

(כג) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הֲיַד י"י תִּקְצָר עַתָּה תִרְאֶה הֲיִקְרְךָ דְבָרִי אִם לֹא. (כד) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי י"י וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. (כה) וַיֵּרֶד י"י בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. (כו) וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. (כז) וַיָּרׇץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. (כח) וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. (כט) וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כׇּל עַם י"י נְבִיאִים כִּי יִתֵּן י"י אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם.

Bemidbar 12:6-8במדבר י"ב:ו'-ח'

(6) And He said: 'Hear now My words: if there be a prophet among you, I the Lord do make Myself known unto him in a vision, I do speak with him in a dream. (7) My servant Moses is not so; he is trusted in all My house; (8) with him do I speak mouth to mouth, even manifestly, and not in dark speeches; and the similitude of the Lord doth he behold; wherefore then were ye not afraid to speak against My servant, against Moses?'

(ו) וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ נָא דְבָרָי אִם יִהְיֶה נְבִיאֲכֶם י"י בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. (ז) לֹא כֵן עַבְדִּי מֹשֶׁה בְּכׇל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא. (ח) פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ וּמַרְאֶה וְלֹא בְחִידֹת וּתְמֻנַת י"י יַבִּיט וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה.

Devarim 13:2-6דברים י״ג:ב׳-ו׳

(2) If there arise in the midst of thee a prophet, or a dreamer of dreams — and he give thee a sign or a wonder, (3) and the sign or the wonder come to pass, whereof he spoke unto thee — saying: 'Let us go after other gods, which thou hast not known, and let us serve them'; (4) thou shalt not hearken unto the words of that prophet, or unto that dreamer of dreams; for the Lord your God putteth you to proof, to know whether ye dolove the Lord your God with all your heart and with all your soul. (5) After the Lord your God shall ye walk, and Him shall ye fear, and His commandments shall ye keep, and unto His voice shall ye hearken, and Him shall ye serve, and unto Him shall ye cleave. (6) And that prophet, or that dreamer of dreams, shall be put to death; because he hath spoken perversion against the Lord your God, who brought you out of the land of Egypt, and redeemed thee out of the house of bondage, to draw thee aside out of the way which the Lord thy God commanded thee to walk in. So shalt thou put away the evil from the midst of thee.

(ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת. (ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנׇעׇבְדֵם. (ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה י"י אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת י"י אֱלֹהֵיכֶם בְּכׇל לְבַבְכֶם וּבְכׇל נַפְשְׁכֶם. (ה) אַחֲרֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֺתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן. (ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל י"י אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ י"י אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

Devarim 18:15-22דברים י"ח:ט"ו-כ"ב

(15) A prophet will the Lord thy God raise up unto thee, from the midst of thee, of thy brethren, like unto me; unto him ye shall hearken; (16) according to all that thou didst desire of the Lord thy God in Horeb in the day of the assembly, saying: 'Let me not hear again the voice of the Lord my God, neither let me see this great fire any more, that I die not.' (17) And the Lord said unto me: 'They have well said that which they have spoken. (18) I will raise them up a prophet from among their brethren, like unto thee; and I will put My words in his mouth, and he shall speak unto them all that I shall command him. (19) And it shall come to pass, that whosoever will not hearken unto My words which he shall speak in My name, I will require it of him. (20) But the prophet, that shall speak a word presumptuously in My name, which I have not commanded him to speak, or that shall speak in the name of other gods, that same prophet shall die.' (21) And if thou say in thy heart: 'How shall we know the word which the Lord hath not spoken?' (22) When a prophet speaketh in the name of the Lord, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the Lord hath not spoken; the prophet hath spoken it presumptuously, thou shalt not be afraid of him.

(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ י"י אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. (טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם י"י אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל י"י אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת. (יז) וַיֹּאמֶר י"י אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ. (יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. (יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. (כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. (כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י. (כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם י"י וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

Devarim 34:10דברים ל"ד:י'

And there hath not arisen a prophet since in Israel like unto Moses, whom the Lord knew face to face;

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ י"י פָּנִים אֶל פָּנִים.

Shemuel I 3:1,7שמואל א' ג':א',ז'

(1) And the child Samuel ministered unto the Lord before Eli. And the word of the Lord was precious in those days; there was no frequent vision. (7) Now Samuel did not yet know the Lord, neither was the word of the Lord yet revealed unto him.

(א) וְהַנַּעַר שְׁמוּאֵל מְשָׁרֵת אֶת י"י לִפְנֵי עֵלִי וּדְבַר י"י הָיָה יָקָר בַּיָּמִים הָהֵם אֵין חָזוֹן נִפְרָץ. (ז) וּשְׁמוּאֵל טֶרֶם יָדַע אֶת י"י וְטֶרֶם יִגָּלֶה אֵלָיו דְּבַר י"י.

Shemuel I 10:5-11שמואל א' י':ה'-י"א

(5) After that thou shalt come to the hill of God, where is the garrison of the Philistines; and it shall come to pass, when thou art come thither to the city, that thou shalt meet a band of prophets coming down from the high place with a psaltery, and a timbrel, and a pipe, and a harp, before them; and they will be prophesying. (6) And the spirit of the Lord will come mightily upon thee, and thou shalt prophesy with them, and shalt be turned into another man. (7) And let it be, when these signs are come unto thee, that thou do as thy hand shall find; for God is with thee. (8) And thou shalt go down before me to Gilgal; and, behold, I will come down unto thee, to offer burnt-offerings, and to sacrifice sacrifices of peace-offerings; seven days shalt thou tarry, till I come unto thee, and tell thee what thou shalt do.' (9) And it was so, that when he had turned his back to go from Samuel, God gave him another heart; and all those signs came to pass that day. (10) And when they came thither tothe hill, behold, a band of prophets met him; and the spirit of God came mightily upon him, and he prophesied among them. (11) And it came to pass, when all that knew him beforetime saw that, behold, he prophesied with the prophets, then the people said one to another: 'What is this that is come unto the son of Kish? Is Saul also among the prophets?'

(ה) אַחַר כֵּן תָּבוֹא גִּבְעַת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר שָׁם נְצִבֵי פְלִשְׁתִּים וִיהִי כְבֹאֲךָ שָׁם הָעִיר וּפָגַעְתָּ חֶבֶל נְבִאִים יֹרְדִים מֵהַבָּמָה וְלִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים. (ו) וְצָלְחָה עָלֶיךָ רוּחַ י"י וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר. (ז) וְהָיָה כִּי [תָבֹאנָה] (תבאינה) הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה לָךְ עֲשֵׂה לְךָ אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדֶךָ כִּי הָאֱלֹהִים עִמָּךְ. (ח) וְיָרַדְתָּ לְפָנַי הַגִּלְגָּל וְהִנֵּה אָנֹכִי יֹרֵד אֵלֶיךָ לְהַעֲלוֹת עֹלוֹת לִזְבֹּחַ זִבְחֵי שְׁלָמִים שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ וְהוֹדַעְתִּי לְךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה. (ט) וְהָיָה כְּהַפְנֹתוֹ שִׁכְמוֹ לָלֶכֶת מֵעִם שְׁמוּאֵל וַיַּהֲפׇךְ לוֹ אֱלֹהִים לֵב אַחֵר וַיָּבֹאוּ כׇּל הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה בַּיּוֹם הַהוּא. (י) וַיָּבֹאוּ שָׁם הַגִּבְעָתָה וְהִנֵּה חֶבֶל נְבִאִים לִקְרָאתוֹ וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבֵּא בְּתוֹכָם. (יא) וַיְהִי כׇּל יוֹדְעוֹ מֵאִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה עִם נְבִאִים נִבָּא וַיֹּאמֶר הָעָם אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מַה זֶּה הָיָה לְבֶן קִישׁ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִים.

Shemuel I 19:19-24שמואל א' י"ט:י"ט-כ"ד

(19) And it was told Saul, saying: 'Behold, David is at Naioth in Ramah.' (20) And Saul sent messengers to take David; and when they saw the company of the prophets prophesying, and Samuel standing as head over them, the spirit of God came upon the messengers of Saul, and they also prophesied. (21) And when it was told Saul, he sent other messengers, and they also prophesied. And Saul sent messengers again the third time, and they also prophesied. (22) Then went he also to Ramah, and came to the great cistern that is in Secu; and he asked and said: 'Where are Samuel and David?' And one said: 'Behold, they are at Naioth in Ramah.' (23) And he went thither to Naioth in Ramah; and the spirit of God came upon him also, and he went on, and prophesied, until he came to Naioth in Ramah. (24) And he also stripped off his clothes, and he also prophesied before Samuel, and lay down naked all that day and all that night. Wherefore they say: 'Is Saul also among the prophets?'

(יט) וַיֻּגַּד לְשָׁאוּל לֵאמֹר הִנֵּה דָוִד [בְּנָיוֹת] (בנוית) בָּרָמָה. (כ) וַיִּשְׁלַח שָׁאוּל מַלְאָכִים לָקַחַת אֶת דָּוִד וַיַּרְא אֶת לַהֲקַת הַנְּבִיאִים נִבְּאִים וּשְׁמוּאֵל עֹמֵד נִצָּב עֲלֵיהֶם וַתְּהִי עַל מַלְאֲכֵי שָׁאוּל רוּחַ אֱלֹהִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה. (כא) וַיַּגִּדוּ לְשָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֲחֵרִים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה וַיֹּסֶף שָׁאוּל וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים שְׁלִשִׁים וַיִּתְנַבְּאוּ גַּם הֵמָּה. (כב) וַיֵּלֶךְ גַּם הוּא הָרָמָתָה וַיָּבֹא עַד בּוֹר הַגָּדוֹל אֲשֶׁר בַּשֶּׂכוּ וַיִּשְׁאַל וַיֹּאמֶר אֵיפֹה שְׁמוּאֵל וְדָוִד וַיֹּאמֶר הִנֵּה [בְּנָיוֹת] (בנוית) בָּרָמָה. (כג) וַיֵּלֶךְ שָׁם אֶל [נָיוֹת] (נוית) בָּרָמָה וַתְּהִי עָלָיו גַּם הוּא רוּחַ אֱלֹהִים וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וַיִּתְנַבֵּא עַד בֹּאוֹ [בְּנָיוֹת] (בנוית) בָּרָמָה. (כד) וַיִּפְשַׁט גַּם הוּא בְּגָדָיו וַיִּתְנַבֵּא גַם הוּא לִפְנֵי שְׁמוּאֵל וַיִּפֹּל עָרֹם כׇּל הַיּוֹם הַהוּא וְכׇל הַלָּיְלָה עַל כֵּן יֹאמְרוּ הֲגַם שָׁאוּל בַּנְּבִיאִם.

Melakhim I 20:35-37מלכים א' כ׳:ל״ה-ל״ז

(35) And a certain man of the sons of the prophets said unto his fellow by the word of the Lord: 'Smite me, I pray thee.' And the man refused to smite him. (36) Then said he unto him: 'Because thou hast not heartened to the voice of the Lord, behold, as soon as thou art departed from me, a lion shall slay thee.' And as soon as he was departed from him, a lion found him; and slew him. (37) Then he found another man, and said: 'Smite me, I pray thee.' And the man smote him, smiting and wounding him.

(לה) וְאִישׁ אֶחָד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים אָמַר אֶל רֵעֵהוּ בִּדְבַר י"י הַכֵּינִי נָא וַיְמָאֵן הָאִישׁ לְהַכֹּתוֹ. (לו) וַיֹּאמֶר לוֹ יַעַן אֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל י"י הִנְּךָ הוֹלֵךְ מֵאִתִּי וְהִכְּךָ הָאַרְיֵה וַיֵּלֶךְ מֵאֶצְלוֹ וַיִּמְצָאֵהוּ הָאַרְיֵה וַיַּכֵּהוּ. (לז) וַיִּמְצָא אִישׁ אַחֵר וַיֹּאמֶר הַכֵּינִי נָא וַיַּכֵּהוּ הָאִישׁ הַכֵּה וּפָצֹעַ.

Melakhim II 3:14-15מלכים ב' ג':י"ד-ט"ו

(14) And Elisha said: 'As the Lord of hosts liveth, before whom I stand, surely, were it not that I regard the presence of Jehoshaphat the king of Judah, I would not look toward thee, nor see thee. (15) But now bring me a minstrel.' And it came to pass, when the minstrel played, that the hand of the Lord came upon him.

(יד) וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע חַי י"י צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי לוּלֵי פְּנֵי יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲנִי נֹשֵׂא אִם אַבִּיט אֵלֶיךָ וְאִם אֶרְאֶךָּ. (טו) וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד י"י.

Yirmeyahu 1:4-5ירמיהו א':ד'-ה'

(4) And the word of the Lord came unto me, saying: (5) Before I formed thee in the belly I knew thee, And before thou camest forth out of the womb I sanctified thee; I have appointed thee a prophet unto the nations.

(ד) וַיְהִי דְבַר י"י אֵלַי לֵאמֹר. (ה) בְּטֶרֶם [אֶצָּרְךָ] (אצורך) בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ.

Yoel 3:1-2יואל ג׳:א׳-ב׳

(1) And it shall come to pass afterward, That I will pour out My spirit upon all flesh; And your sons and your daughters shall prophesy, Your old men shall dream dreams, Your young men shall see visions; (2) And also upon the servants and upon the handmaids In those days will I pour out My spirit.

(א) וְהָיָה אַחֲרֵי כֵן אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי עַל כׇּל בָּשָׂר וְנִבְּאוּ בְּנֵיכֶם וּבְנוֹתֵיכֶם זִקְנֵיכֶם חֲלֹמוֹת יַחֲלֹמוּן בַּחוּרֵיכֶם חֶזְיֹנוֹת יִרְאוּ. (ב) וְגַם עַל הָעֲבָדִים וְעַל הַשְּׁפָחוֹת בַּיָּמִים הָהֵמָּה אֶשְׁפּוֹךְ אֶת רוּחִי.

Amos 7:12-15עמוס ז':י"ב-ט"ו

(12) Also Amaziah said unto Amos: 'O thou seer, go, flee thee away into the land of Judah, and there eat bread, and prophesy there; (13) but prophesy not again any more at Beth-el, for it is the king's sanctuary, and it is a royal house.' (14) Then answered Amos, and said to Amaziah: 'I was no prophet, neither was I a prophet's son; but I was a herdman, and a dresser of sycomore-trees; (15) and the Lord took me from following the flock, and the Lord said unto me: Go, prophesy unto My people Israel.

(יב) וַיֹּאמֶר אֲמַצְיָה אֶל עָמוֹס חֹזֶה לֵךְ בְּרַח לְךָ אֶל אֶרֶץ יְהוּדָה וֶאֱכׇל שָׁם לֶחֶם וְשָׁם תִּנָּבֵא. (יג) וּבֵית אֵל לֹא תוֹסִיף עוֹד לְהִנָּבֵא כִּי מִקְדַּשׁ מֶלֶךְ הוּא וּבֵית מַמְלָכָה הוּא. (יד) וַיַּעַן עָמוֹס וַיֹּאמֶר אֶל אֲמַצְיָה לֹא נָבִיא אָנֹכִי וְלֹא בֶן נָבִיא אָנֹכִי כִּי בוֹקֵר אָנֹכִי וּבוֹלֵס שִׁקְמִים. (טו) וַיִּקָּחֵנִי י"י מֵאַחֲרֵי הַצֹּאן וַיֹּאמֶר אֵלַי י"י לֵךְ הִנָּבֵא אֶל עַמִּי יִשְׂרָאֵל.

Zekharyah 4:1-5זכריה ד':א'-ה'

(1) And the angel that spoke with me returned, and waked me, as a man that is wakened out of his sleep. (2) And he said unto me: 'What seest thou?' And I said: 'I have seen, and behold a candlestick all of gold, with a bowl upon the top of it, and its seven lamps thereon; there are seven pipes, yea, seven, to the lamps, which are upon the top thereof; (3) and two olive-trees by it, one upon the right side of the bowl, and the other upon the left side thereof.' (4) And I answered and spoke to the angel that spoke with me, saying: 'What are these, my lord?' (5) Then the angel that spoke with me answered and said unto me: 'Knowest thou not what these are? And I said: 'No, my lord.'

(א) וַיָּשׇׁב הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיְעִירֵנִי כְּאִישׁ אֲשֶׁר יֵעוֹר מִשְּׁנָתוֹ. (ב) וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה [וָאֹמַר] (ויאמר) רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ. (ג) וּשְׁנַיִם זֵיתִים עָלֶיהָ אֶחָד מִימִין הַגֻּלָּה וְאֶחָד עַל שְׂמֹאלָהּ. (ד) וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי. (ה) וַיַּעַן הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי וַיֹּאמֶר אֵלַי הֲלוֹא יָדַעְתָּ מָה הֵמָּה אֵלֶּה וָאֹמַר לֹא אֲדֹנִי.

Tosefta Sotah 13:4תוספתא סוטה י״ג:ד׳

[משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי פסקה רוח הקדש מישראל ואעפ״כ היו משמיעין להם על בת קול מעשה שנכנסו חכמים לעלית בן גוריא ביריחו יצתה בת קול ואמרה להן יש כאן אדם ביניכם שראוי לרוה״ק אלא שאין דורו זכאי לכך נתנו עיניהם בהלל הזקן בשעת מיתתו היו אומרים אי עניו אי חסיד תלמידו של עזרא].

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12:1מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ב:א'

If you would contend: But the Lord did speak with the prophets outside the land, (I would answer:) Though He spoke with them outside the land, He did so only in the merit of the fathers. As it is written (Jeremiah 31:15-17) "Thus said the Lord: A voice is heard in Ramah … Thus said the Lord: Keep your voice from weeping, and all your eyes from tears … And there is hope for your future, says the Lord, etc." And even though He spoke with them outside the land in the merit of the fathers, He did so only in a clean place, one of water. As it is written (Daniel 10:4) "And I was by the stream Ulai," (Ibid. 10:4) "and I was by the great river, the Tigris," (Ezekiel 1:3) "The word of the Lord came to Ezekiel … by the river Kevar." Some say: He spoke with him in the land, (and then) He spoke with him outside the land, it being written (literally) "the word of the Lord was, was." (The first) "was" — in the land; (the second,) outside the land. R. Elazar b. Tzaddok says: It is written (Ibid. 3:22) "Arise, go out to the plain" — whence it is derived that the plain is kasher (for prophecy). Know that the Shechinah is not revealed outside the land. For it is written (Jonah 1:3) "And Jonah rose to flee to Tarshish, etc." Now can one flee from the Lord? Is it not written (Psalms 139:7-10) "Where can I flee from Your presence … If I ascend to heaven, You are there, etc. If I take wing with the dawn, there, too, Your hand will lead me," (Zechariah 4:10) "the eyes of the Lord range the entire land," (Mishlei 15:3) "The eyes of the Lord see the bad and the good," (Amos 9:2) "though they dig into Sheol, though they hide in the top of the Carmel, though they go into captivity (Job 34:22) "There is no darkness nor shadow of death, etc." Rather, Jonah's intent was: I will go outside the land, where the Shechinah does not repose and reveal itself. For the gentiles are close to repentance — so that they not make Israel (who do not repent) liable (by invidious contrast). An analogy: The bondsman of a Cohein flees from his master, saying: I will go to the cemetery, a place where my master cannot come after me. His master: I have (messengers) like you. Thus, Jonah said: I will go outside the land, a place where the Shechinah is not revealed. For the gentiles are close to repentance, (this, so as not to render Israel liable by invidious contrast.) The Holy One responds: I have many messengers like you, viz. (Jonah 1:4) "Then the Lord cast a great wind on the sea, etc." We find there to have been three (kinds of) prophets. One claimed the honor of the Father and the father of the son; another, the honor of the Father, but not the honor of the son; another, the honor of the son, but not the honor of the Father. Jeremiah claimed the honor of the Father and the honor of the son, viz. (Eichah 3:42) "We have offended and rebelled" (the honor of the Father); "You have not forgiven" (the honor of the son). Therefore, his prophecy was "doubled," (Jeremiah 36:33) "… and many other words were added to them" (the prophecies of Jeremiah). Eliyahu claimed the honor of the Father, but not the honor of the son, viz. (I Kings 19:10) "I have been very jealous for the Lord, the God of hosts, etc." And what is stated in this regard? (Ibid. 15-16) "And the Lord said to him: Go, return on your way to the desert of Damascus … And Yehu the son of Nimshi shall you anoint to be king over Israel, and Elisha the son of Shafat … shall you anoint to be a prophet in your place." What is the intent of this? He does not desire your prophecy (because you do not claim the honor of Israel). Jonah claimed the honor of the son, but not the honor of the Father. What is stated in that regard? (Jonah 1:3) "And the word of the Lord came to Jonah a second time, saying." What is the intent of this? We will speak with him a second time, but not a third, (for he did not claim the honor of the Lord). R. Yochanan said: Jonah went (on that voyage) only to cast himself into the sea, as it is written (Jonah 1:12) "And he said to them: Lift me up and cast me into the sea." All this do you find with Moses and the (other) prophets, that they gave their lives for Israel. What is written of Moses? (Exodus 32:32) "And now, if You forgive their sin — and if not, blot me out of Your book which You have written." (Numbers 11:15) "If thus You do with me, kill me if I have found favor in Your eyes and let me not look upon my evil" (i.e., the destruction of Israel). What is written of David? (II Samuel 24:17) "Behold, I have sinned and I have been corrupt. But these sheep, what have they done? Let Your hand be in me and in the house of my father." In all places you find that Moses and the (other) prophets gave their lives for Israel... R. Akiva says (Exodus 12:1) "saying": Go and say to them that it is in their merit that He speaks to me (Moses). And thus do we find, that in all the thirty-eight years that He was angry with Israel (i.e., from the episode of the spies and on), He did not speak with him, viz. (Devarim 1:16-17) And it was, when all the men of war (those from the age of twenty) had finished dying from the midst of the people, that the Lord spoke to me, saying." R. Shimon b. Azzai said: I do not come to detract from my master's words, but to add to them, viz.: Not to Moses alone did He speak in the merit of Israel, but to all of the prophets, viz. (Ezekiel 3:15) "And I sat there seven days, mute (i.e., without prophecy) among them," (Ibid. 16-17) "And it was at the end of seven days (of being among them) that the word of the Lord (i.e., prophecy) came to me, saying." (Likewise, after the people had asked for Divine guidance), (Jeremiah 42:7) "And the word of the Lord came to Jeremiah, etc." And thus do you find with Baruch the soon of Neriah, who complained before the Lord, (Ibid. 45:3) "You (Baruch) say: Woe unto me, the Lord has added grief to my pain!" (You say:) Why am I different from all the disciples of the prophets? Joshua served Moses and the spirit of the Lord reposed upon him. Elisha served Eliyahu and the spirit of the Lord reposed upon him. Why am I different? (Ibid.) "I wearied myself with groanings but I did not find rest," "rest" being prophecy, as in (Numbers 11:21) "And the spirit rested upon them … and they prophesied in the camp," (II Kings 2:15) "And the spirit of Eliyahu has rested on Elisha," (Isaiah 11:2) "And the spirit of the Lord will rest upon him." Come and see how the Lord answered him (Jeremiah 45:4-5) "Thus said the Lord. What I have built I am going to destroy, and what I have planted I am going to uproot, and you are seeking 'great things' for yourself?", "great things" being prophecy, as in (II Kings 8:4) "Tell me, now, of all the 'great things' that Elisha (the prophet) has wrought," and (Jeremiah 33:3) "Call Me and I will tell you (Jeremiah the prophet) 'great things' and in forms that you have not known," (God) saying to Baruch the son of Neriah, as it were: If there is no vineyard, there is no (need of a) fence; if there is no flock, there is no shepherd. Why? (Jeremiah 45:5) "For I am going to bring evil upon all flesh. And shall I render your soul (i.e., your prophetic soul) as spoil unto you wherever you go?" — whence we see that the prophets prophesy only in the merit of Israel.

אם תאמר דן אני את הנביאים, שנדבר עימהם בחוצה לארץ, אע"פ שנדבר עימהם בחוצה לארץ, לא נדבר עימהם אלא בזכות אבות, שנאמר: כה אמר ה' קול ברמה נשמע וגו' כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה ויש תקוה לאחריתך נאם ה' וגו', ואע"פ שנדבר עימהם בחוצה לארץ ובזכות אבות, לא נדבר עימהם אלא במקום טהור של מים, שנאמר: ואני הייתי על אובל אולי. ואני הייתי על הנהר הגדול הוא חדקל. ואומר: היה היה דבר ה' וגו'. ויש אומרים: נדבר עמו בארץ ונדבר עמו בחוצה לארץ, שנאמר: היה היה דבר ה', היה שנדבר עמו בארץ היה שנדבר עמו חוצה לארץ. ר' אלעזר בן ברוק אומר: הרי הוא אומר: קום צא אל הבקעה, מגיד שהבקעה כשרה. תדע שאין השכינה נגלית בחוצה לארץ, שנאמר: ויקם יונה לברוח תרשישה וגו' וכי מלפני ה' הוא בורח והלא כבר נאמר: אנא אלך מרוחך וגו' אם אסק שמים שם אתה וגו' אשא כנפי שחר גם שם ידך תנחני וגו' עיני ה' משוטטות בכל הארץ. בכל מקום עיני ה' צופות רעים וטובים אם יחתרו בשאול. אם יחבאו בראש הכרמל. אם ילכו בשבי אין חשך ואין צלמות, אלא אמר יונה: אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית, שהגוים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל. משל לעבד כהן שברח מרבו, אמר: אלך לבית הקברות מקום שאין רבו יכול לבא אחרי. אמר לו רבו: יש לי כיוצא בך. כך אמר יונה: אלך לי בחוצה לארץ, מקום שאין השכינה נגלית, שהגוים קרובים לתשובה הן, שלא לחייב את ישראל. אמר לו הקב"ה: יש לי שלוחין כיוצא בך, שנאמר: וה' הטיל רוח גדולה אל הים. נמצאת אתה אומר שלשה נביאים הם אחד: תבע כבוד האב וכבוד הבן ואחד תבע כבוד האב ולא כבוד הבן. ואחד תבע כבוד הבן ולא כבוד האב. ירמיה תבע כבוד האב וכבוד הבן. שנאמר: נחנו פשענו ומרינו לכך נכפלה נבואתו, שנאמר: ועוד יוסיף עליהם דברים. אליהו תבע כבוד האב ולא כבוד הבן, שנאמר: קנא קנאתי לה' צבאות וגו'. ומה נאמר: ויאמר לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו' ואת יהו בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט תמשח לנביא תחתיךשאין תלמוד לומר לנביא תחתיך, אלא שאי איפשי בנבואתך. יונה תבע כבוד הבן ולא כבוד האב, שנאמר: ויהי דבר ה' אל יונה שנית לאמר, שנית נדבר עמו ולא שלישית. ר' יונתן אומר: לא הלך יונה אלא לאבד עצמו בים, שנאמר: ויאמר אליהם שאוני הטילוני אל הים. וכן תמצא, האבות והנביאים היו נותנין עצמם על ישראל. במשה מה הוא אומר? ועתה אם תשא חטאתם ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת). (אם ככה את עושה לי הרגני נא הרוג). אם מצאתי חן בעיניך ואל אראה ברעתי. בדוד מהו אומר? אנכי חטאתי ואני העויתי ואלה הצאן מה עשו תהי נא ידך כו' וגו' הא בכל מקום אתה מוצא האבות והנביאים נתנו נפשם על ישראל... ר' עקיבא אומר: לאמר – צא ואמור להם שבזכותם היה מדבר עמי, שכל ל"ח שנה שהיה כועס על ישראל, לא היה מדבר עמו, שנאמר: ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות ויאמר ה' אלי לאמר אמר ר' שמעון בן עזאי: איני כמשיב על דברי ר' אלא כמוסיף על דבריו, ולא עם משה בלבד היה מדבר בזכות ישראל, אלא עם הנביאים כלם לא דבר אלא בזכות ישראל, שנאמר: ואשב שבעת ימים משמים בתוכם. וכתיב: ויהי מקצה שבעת ימים ויהי דבר ה' וגו' ויהי דבר ה' אל ירמיהו וגו' וכן אתה מוצא בברוך בן נריה, שהיה מתרעם לפני המקום אמרת אוי נא לי כי יסף ה' יגון על מכאובי נשתניתי אני מתלמידי הנביאים. יהושע שמש משה ושרתה עליו רוח הקדש, אלישע שמש אליהו ושרתה עליו רוח הקדש, מה נשתניתי אני מכל תלמידי הנביאים? יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי וגו' ואין מנוחה אלא נבואה, שנאמר: ותנח עליהם הרוח נחה רוח ה' על אליהו ועל אלישע. ונחה עליו רוח ה'. צא וראה מה המקום משיבו: כה תאמר אליו כה אמר ה' הנה אשר בנית אני הורס ואתה תבקש לך גדולות ואין גדולות אלא נבואה, שנאמר: ספרה נא לי את כל הגדולות וגו' קרא אלי ואענך ואגידה לך גדולות ובצורו' ולא ידעתם. ברוך בן נריה, אם אין כרם אין סייג, אם אין צאן אין רועה. מפני מה? כי הנני מביא רעה אל כל בשר ונתתי נפשך לשלל אל המקום אשר תלך שם הא בכל מקום אתה מוצא שאין הנביאים מתנבאים אלא בזכות של ישראל.

Sifre Devarim 18:14ספרי דברים י"ח:י"ד

נביא מקרבך מאחיך כמוני יקים לך ה' אלוהיך – מקרבך – ולא בחוצה לארץ. מאחיך – ולא מאחרים. יקים לך – ולא לגוים. ומה אני מקיים: נביא לגוים נתתיך? (ירמיה א). בנוהגים מנהג גוים.

Sifre Devarim 34:10ספרי דברים ל"ד:י'

"And there shall not arise in Israel again a prophet such as Moses": But among the nations, there did arise. And who was he? Bilam the son of Beor. But there is a difference between the prophecy of Moses and the prophecy of Bilam. Moses did not know who was speaking to him, and Bilam did know, viz. (Bamidbar 24:16) "The speech of the hearer (Bilam) of the words of the Almighty." Moses did not know when He would speak to him until He did so. Bilam did know, viz. "and the knower of the knowledge of the Most High." Moses did not speak with Him unless he was standing, viz. (Devarim 5:28) "And you, here, stand with Me." And Bilam spoke with Him when he was fallen, viz. (Bamidbar 24:4) "The vision of the Almighty shall he see, fallen and his eyes uncovered." To whom may he be compared? To the king's cook, who knows the expenses of the royal table.

ולא קם נביא בישראל כמשה – אבל באומות קם, ואיזה? [זה] בלעם בן בעור, אלא יש הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם. משה לא היה יודע מי מדבר עמו, ובלעם היה יודע מי מדבר עמו, שנאמר: נאם שומע אמרי אל ויודע דעת עליון (במדבר כד) משה לא היה יודע מי מדבר עמו עד שנדבר עמו. ובלעם היה יודע אימתי היה מדבר, שנאמר: וידע דעת עליון (שם). משה לא היה מדבר עמו עד שהוא עומד, שנאמר: ואתה פה עמוד עמדי (דברים ז'). ובלעם היה מדבר עמו כשהוא נופל, שנאמר: מחזה שדי יחזה נופל וגלוי עינים (במדבר כד). משל למה הדבר דומה? לטבחו של מלך ויודע כמה הוצאות יוצאות למלך על שולחנו.

Seder Olam Rabbah 21סדר עולם רבה כ״א

בלעם ואביו ואיוב מארץ עוץ ואליפז התימני ובלדד השוחי וצופר הנעמתי ואליהו בן ברכאל הבוזי אלו הנביאים שנתנבאו לאומות עד שלא נתנה התורה לישראל אבל משנתנה תורה לישראל פסקה רוח הקדש מן האומות וכן במשה הוא אומר (שמות ל״ג) ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך מנין שעשה הקב״ה רצונו שנאמר (שם ל״ד) הנה אנכי כורת ברית וגו׳. באותה שעה פסקה רוה״ק מן האומות.

Yerushalmi Sukkah 5:1ירושלמי סוכה ה':א'

א"ר יונה יונה בן אמיתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרת עליו רוח הקודש ללמדך שאין רוח הקדש שורה אלא על לב שמח מ"ט (מלכים ב ג) והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח אלהים.

Bavli Berakhot 7aבבלי ברכות ז'.

וא"ר יוחנן משום ר' יוסי שלשה דברים בקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו בקש שתשרה שכינה על ישראל ונתן לו שנאמר {שמות ל"ג:ט"ז} הלוא בלכתך עמנו בקש שלא תשרה שכינה על עובדי כוכבים ונתן לו שנאמר {שמות ל"ג:ט"ז} ונפלינו אני ועמך.

Bavli Shabbat 92aבבלי שבת צ"ב.

דילמא משה שאני דאמר מר אין השכינה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה.

Bavli Pesachim 66bבבלי פסחים ס״ו:

אמר רב יהודה אמר רב כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו מהלל דאמר מר התחיל מקנטרן בדברים וקאמר להו הלכה זו שמעתי ושכחתי אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מדבורה דכתיב {שופטים ה׳:ז׳} חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל וגו׳ וכתיב {שופטים ה׳:י״ב} עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר וגו׳ ר״ל אמר כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ממשה דכתיב {במדבר ל״א:י״ד} ויקצוף משה על פקודי החיל וגו׳ וכתיב {במדבר ל״א:כ״א} ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה זאת חוקת התורה אשר צוה ה׳ את משה וגו׳ מכלל דמשה איעלם מיניה אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מאלישע דכתיב {מלכים ב ג׳:י״ד} לולי פני יהושפט מלך יהודה אני נושא אם אביט אליך ואם אראך וגו׳ וכתיב {מלכים ב ג׳:ט״ו} ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳ וגו׳ אמר רבי מני בר פטיש כל שכועס אפילו פוסקין עליו גדולה מן השמים מורידין אותו מנלן מאליאב שנאמר {שמואל א י״ז:כ״ח} ויחר אף אליאב בדוד ויאמר למה [זה] ירדת ועל מי נטשת מעט הצאן ההנה במדבר אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך כי למען ראות המלחמה ירדת וכי אזל שמואל לממשחינהו בכלהו כתיב {שמואל א ט״ז:ח׳} לא בזה בחר ה׳ ובאליאב כתיב {שמואל א ט״ז:ז׳} ויאמר ה׳ אל שמואל אל תביט אל מראהו ואל גבה קומתו כי מאסתיהו מכלל דהוה רחים ליה עד האידנא.

Bavli Nedarim 38aבבלי נדרים ל"ח.

אמר ר' יוחנן אין הקב"ה משרה שכינתו אלא על גבור ועשיר וחכם ועניו וכולן ממשה גבור דכתיב {שמות מ':י"ט} ויפרוש את האהל על המשכן ואמר מר משה רבינו פרסו וכתיב {שמות כ"ו:ט"ז} עשר אמות ארך הקרש וגו' אימא דאריך וקטין אלא מן הדין קרא דכתיב {דברים ט':י"ז} ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם מעל שתי ידי ואשברם ותניא הלוחות ארכן ששה ורחבן ששה ועביין שלשה עשיר פסל לך פסולתן שלך יהא חכם רב ושמואל דאמרי תרוייהו חמשים שערי בינה נבראו בעולם וכולם נתנו למשה חסר אחת שנאמר {תהילים ח':ו'} ותחסרהו מעט מאלהים עניו דכתיב {במדבר י"ב:ג'} והאיש משה עניו מאד אמר ר' יוחנן כל הנביאים עשירים היו מנלן ממשה ומשמואל מעמוס ומיונה משה דכתיב {במדבר ט"ז:ט"ו} לא חמור אחד מהם נשאתי אי בלא אגרא לאפוקי מאן דשקל בלא אגרא אלא דאפי' באגרא דילמא משום דעני הוה אלא מן פסל לך פסולתן יהא שלך שמואל דכתיב {שמואל א י"ב:ג'} הנני ענו בי נגד ה' ונגד משיחו את שור מי לקחתי וחמור מי לקחתי אי בחנם לאפוקי מאן דשקל בחנם אלא דאפילו בשכר דלמא דעני הוה אלא מהכא {שמואל א ז':י"ז} ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ואמר רבא כל מקום שהלך ביתו עמו אמר רבא גדול מה שנאמר בשמואל יותר משנאמר במשה דאילו במשה רבינו כתיב לא חמור אחד מהם נשאתי דאפי' בשכר ואילו גבי שמואל אפי' ברצון לא שכרו דכתיב {שמואל א י"ב:ד'} ויאמרו לא עשקתנו ולא רצותנו וגו' עמוס דכתיב {עמוס ז':י"ד} ויען עמוס ויאמר אל אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנכי ובולס שקמים כדמתרגם רב יוסף ארי מרי גיתי אנא ושקמין לי בשפלתא וגו' יונה דכתיב {יונה א':ג'} ויתן שכרה וירד בה וא"ר יוחנן שנתן שכרה של ספינה כולה אמר ר' רומנוס שכרה של ספינה הויא ד' אלפים דינרי דהבא וא"ר יוחנן בתחלה היה משה למד תורה ומשכחה עד שניתנה לו במתנה שנאמ' {שמות ל"א:י"ח} ויתן אל משה ככלתו לדבר אתו.

Bavli Sotah 48bבבלי סוטה מ"ח:

מאן נביאים הראשונים אמר רב הונא זה דוד ושמואל ושלמה רב נחמן אמר בימי דוד זימנין סליק וזימנין לא סליק שהרי שאל צדוק ועלתה לו שאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר {שמואל ב ט"ו:כ"ד} ויעל אביתר מתיב רבה בר שמואל {דברי הימים ב כ"ו:ה'} ויהי לדרוש אלהים כל ימי זכריה המבין בראות אלהים מאי לאו באורים ותומים לא בנביאים ת"ש משחרב בהמ"ק ראשון בטלו ערי מגרש ופסקו אורים ותומים ופסק מלך מבית דוד ואם לחשך אדם לומר {עזרא ב':ס"ג} {נחמיה ז':ס"ה} ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים [אמור לו] כאדם שאומר לחבירו עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד אלא אמר רב נחמן בר יצחק מאן נביאים הראשונים לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי דאחרונים נינהו דת"ר משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל ואע"פ כן היו משתמשים בבת קול שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך נתנו עיניהם בהלל הזקן וכשמת הספידוהו הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן יש בכם אדם א' שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאין לכך נתנו עיניהם בשמואל הקטן וכשמת הספידוהו הי עניו הי חסיד תלמידו של הלל ואף הוא אמר בשעת מיתתו שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא ושאר עמא לביזא ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא ואף על ר' יהודה בן בבא בקשו לומר הי חסיד הי עניו אלא שנטרפה שעה שאין מספידין על הרוגי מלכות.

Bavli Bava Batra 12bבבלי בבא בתרא י״ב:

א"ר יוחנן מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות לשוטים מאי היא כי הא דמר בר רב אשי דהוה קאי ברסתקא דמחוזא שמעיה לההוא שוטה דקאמר ריש מתיבתא דמליך במתא מחסיא טביומי חתים אמר מאן חתים טביומי ברבנן אנא שמע מינה לדידי קיימא לי שעתא קם אתא אדאתא אימנו רבנן לאותביה לרב אחא מדפתי ברישא כיון דשמעי דאתא שדור זוגא דרבנן לגביה לאימלוכי ביה עכביה הדר שדור זוגא דרבנן אחרינא עכביה גביה עד דמלו בי עשרה כיון דמלו בי עשרה פתח הוא ותנא ודרש לפי שאין פותחין בכלה פחות מעשרה קרי רב אחא אנפשיה כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו וכל המטיבין לו לא במהרה מריעין לו תנוקת מאי היא כי הא דבת רב חסדא הוה יתבה בכנפיה דאבוה הוו יתבי קמיה רבא ורמי בר חמא אמר לה מאן מינייהו בעית אמרה ליה תרוייהו אמר רבא ואנא בתרא.

Bavli Bava Batra 12aבבלי בבא בתרא י״ב.

אמר רבי אבדימי דמן חיפה מיום שחרב בית המקדש ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לחכמים אטו חכם לאו נביא הוא הכי קאמר אע״פ שניטלה מן הנביאים מן החכמים לא ניטלה אמר אמימר וחכם עדיף מנביא שנאמר {תהילים צ׳:י״ב} ונביא לבב חכמה מי נתלה במי הוי אומר קטן נתלה בגדול.

Bavli Sanhedrin 39bבבלי סנהדרין ל"ט:

א"ר יצחק מפני מה זכה עובדיהו לנביאות מפני שהחביא מאה נביאים במערה שנאמר {מלכים א י"ח:ד'} ויהי בהכרית איזבל את נביאי ה' ויקח עובדיהו מאה נביאים ויחביאם חמשים איש במערה וגו' מאי שנא חמשים איש א"ר אלעזר מיעקב למד שנאמר {בראשית ל"ב:ט'} והיה המחנה הנשאר לפליטה רבי אבהו אמר לפי שאין מערה מחזקת יותר מחמשים {עובדיה א':א'} חזון עובדיהו כה אמר ה' אלהים לאדום וגו' מאי שנא עובדיה לאדום אמר רבי יצחק אמר הקדוש ברוך הוא יבא עובדיהו הדר בין שני רשעים ולא למד ממעשיהם וינבא על עשו הרשע שדר בין שני צדיקים ולא למד ממעשיהם אמר אפרים מקשאה תלמידו של רבי מאיר משום רבי מאיר עובדיה גר אדומי היה והיינו דאמרי אינשי מיניה וביה אבא ניזיל ביה נרגא.

Bereshit Rabbah 91:6בראשית רבה צ״א:ו׳

דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וְכִי בְּמִצְרַיִם הָיָה יַעֲקֹב שֶׁרָאָה תְּבוּאָה בְּמִצְרַיִם, שֶׁאָמַר הַכָּתוּב וַיַּרְא יַעֲקֹב כִּי יֶשׁ שֶׁבֶר בְּמִצְרָיִם, וַהֲלוֹא אָמַר לְבָנָיו (בראשית מב, ב): וַיֹּאמֶר הִנֵּה שָׁמַעְתִּי, אֶלָּא מִיּוֹם שֶׁנִּגְנַב יוֹסֵף נִסְתַּלְּקָה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מִמֶּנּוּ וְרוֹאֶה וְאֵינוֹ רוֹאֶה, וְשׁוֹמֵעַ וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ.

Vayikra Rabbah 1:12ויקרא רבה א':י"ב

אָמַר רַבִּי יִצְחָק עַד שֶׁלֹּא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיְתָה נְבוּאָה מְצוּיָה בְּאֻמּוֹת הָעוֹלָם, מִשֶּׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן נִסְתַּלְּקָה מִבֵּינֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שיר השירים ג, ד): אֲחַזְתִּיו וְלֹא אַרְפֶּנּוּ, אָמְרוּ לוֹ הֲרֵי בִּלְעָם מִתְנַבֵּא, אָמַר לָהֶן לְטוֹבָתָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל נִתְנַבֵּא, (במדבר כג, י): מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב, (במדבר כג, כא): לֹא הִבִּיט אָוֶן בְּיַעֲקֹב, (במדבר כג, כג): כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב, (במדבר כד, ה): מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, (במדבר כד, יז): דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב, (במדבר כד, יט): וְיֵרְדְּ מִיַּעֲקֹב.

Bemidbar Rabbah 10:5במדבר רבה י׳:ה׳

מָנוֹחַ, לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ מָנוֹחַ, שֶׁזָּכָה לְדַבֵּר עִמּוֹ מַלְאָךְ, וְהַנְּבוּאָה נִקְרֵאת מְנוּחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה נא, נט): וּשְׂרָיָה שַׂר מְנוּחָה, מְלַמֵּד שֶׁזָּכָה בָּרוּךְ בֶּן נֵרִיָּה לְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כְּמָה דְתֵימָא (ישעיה יא, ב): וְנָחָה עָלָיו רוּחַ ה׳.

Tanchuma Balak 1תנחומא בלק א'

וַיַּרְא בָּלָק. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט (דברים לב, ד). כִּי לֹא הֵנִיחַ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם פִּתְחוֹן פֶּה לֶעָתִיד לָבֹא לוֹמַר, שֶׁאַתָּה רִחַקְתָּנוּ וְלֹא נָתַתָּ לָנוּ כְּמוֹ שֶׁנָּתַתָּ לְיִשְׂרָאֵל בָּעוֹלָם. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כְּשֵׁם שֶׁהֶעֱמִיד מְלָכִים חֲכָמִים וּנְבִיאִים לְיִשְׂרָאֵל, כָּךְ הֶעֱמִיד לְאֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְנִבְדְּקוּ מַלְכֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל עִם מַלְכֵיהֶם וּנְבִיאֵיהֶם וְחַכְמֵיהֶם שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם. הֶעֱמִיד שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ. וְכֵן עָשָׂה לִנְבוּכַדְנֶצַּר, שֶׁנֶּאֱמַר: וְגַם אֶת חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לוֹ לְעָבְדוֹ (ירמיה כז, ו). זֶה בָּנָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וְאָמַר כַּמָּה רְנָנוֹת וְתַחֲנוּנִים, וְזֶה הֶחְרִיבוּ וְחֵרֵף וְגִדֵּף, וְאָמַר, אֶעֱלֶה עַל בָּמֳתֵי עָב אֶדַּמֶּה לָעֶלְיוֹן (ישעיה יד, יד). נָתַן לְדָוִד עֹשֶׁר, לָקַח הַבַּיִת לִשְׁמוֹ. נָתַן לְהָמָן עֹשֶׁר, לָקַח אֻמָּה שְׁלֵמָה לְטָבְחָהּ. וְכָל גְּדֻלָּה שֶׁנָּטְלוּ יִשְׂרָאֵל, אַתְּ מוֹצֵא שֶׁנָּטְלוּ הָאֻמּוֹת כַּיּוֹצֵא בָּהּ. הֶעֱמִיד מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל שֶׁהָיָה מְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. הֶעֱמִיד לָהֶם בִּלְעָם, מְדַבֵּר עִמּוֹ כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצֶה. רְאֵה מַה בֵּין נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל לִנְבִיאֵי הָאֻמּוֹת. נְבִיאֵי יִשְׂרָאֵל מַזְהִירִין אֶת הָאֻמּוֹת עַל הָעֲבֵרוֹת. וְכֵן הוּא אוֹמֵר, נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ. וּנְבִיאִים שֶׁהֶעֱמִיד מִן הָאֻמּוֹת, נוֹתְנִים פִּרְצָה לְאַבֵּד אֶת הַבְּרִיּוֹת מִן הָעוֹלָם הַבָּא. וְלֹא עוֹד אֶלָּא כָּל הַנְּבִיאִים הָיוּ בְּמִדַּת רַחֲמִים עַל יִשְׂרָאֵל וְעַל אֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁכֵּן יְשַׁעְיָה אוֹמֵר, עַל כֵּן מֵעַי לְמוֹאָב כְּכִנּוֹר יֶהֱמוּ וְגוֹ' (ישעיה טז, יא). וְכֵן יְחֶזְקֵאל אוֹמֵר, בֶּן אָדָם שָׂא עַל צוֹר קִינָה (יחזקאל כז, ב). וּנְבִיאֵי אֻמּוֹת הָעוֹלָם, הָיוּ בְּמִדַּת אַכְזְרִיּוּת, שֶׁזֶּה עָמַד לַעֲקֹר אֻמָּה שְׁלֵמָה חִנָּם עַל לֹא דָּבָר. לְכָךְ נִכְתְּבָה פָּרָשַׁת בִּלְעָם, לְהוֹדִיעַ לָמָּה סִלֵּק הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מֵאֻמּוֹת הָעוֹלָם, שֶׁזֶּה עָמַד מֵהֶם, וּרְאֵה מֶה עָשָׂה.

Aggadat Bereshit 70:3אגדת בראשית ע׳:ג׳

עשרים ושתים שנה עשה יוסף חוץ מאביו ונסתלקה רוח הקודש מיעקב ובניו ולא היה רחוק מהם אלא שלשת ימים ולא היו יודעין שבמצרים היה וקודם כך נביאים גדולים היו יעקב ובניו רצונך לידע כיון שאמר להם יוסף את החלומות מה אמרו לו הבא נבא אני ואמך ואחיך (בראשית לז י׳) וכשנמכר לא היה יודעין היכן הוא האומר לחרס וגומר ולמה כך אלא כדי שלא יהיו הנביאים מתגאין מתשש להן הקדוש ברוך הוא כחן ומראה להן שאינן כלום וכן את מוצא משה גדול הנביאים על שאמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי (דברים א יז) אמר לו הקב״ה אתה יכול ליפתור דבר קשה חייך אני מראה לך כיון שהגיע לפניו עסקן של בנות צלפחד התחיל מקשה לפניו ולא היה יודע מה לומר אלא ויקרב משה את משפטן לפני ה׳ (במדבר כז ה) אמר לו הקדוש ברוך הוא משה לא היית אומר והדבר אשר יקשה מכם וגו׳ אמר לו הרי מה שהנשים יודעות אין אתה יודע שנאמר כן בנות צלפחד דוברות וגו׳ (שם שם ז) הנשים דנו דין יפה ממך. אף שמואל שהיה שקול כמשה על שאמר לשאול אנכי הרואה (ש״א ט יט) אמר לו הקב״ה מחר אני מראה אם אתה הרואה שנאמר מלא קרנך שמן וגו׳ (ש״א טז א) כיון שהלך מיד וירא את אליאב וגו׳ (שם שם ו) אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה הוא שאמרת אנכי הרואה הרי לא ראית שנאמר אל תביט אל מראהו וגו׳ (שם שם ז) למה האומר לחרס וגומר (איוב ט ז). אף אלישע אדם גדול היה את מוצא שכל הניסים שעשה אליהו אלישע עשה כפלים שנאמר ויהי נא פי שנים ברוחך אלי (מ״ב כ ט) ובא לו שעה ולא ידע כלום אימתי כשראה השונמית באת אצלו אמר לגחזי רוץ נא לקראתה וגומר (שם ד כו) ולא ידע שמת הילד בסוף הרגיש ואמר לגחזי הרפה לה כי נפשה מרה לה וה׳ העלים ממני ולא הגיד לי (שם שם כז). הרי למדת שהכל מן הקב״ה אם ביקש ראו בני אדם ואם ביקש שמעו דכתיב אוזן שומעת ועין רואה ה׳ עשה גם שניהם (משלי כ יב) לכך נאמר האומר לחרס וגו׳.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 3:3ר' סעדיה גאון האמונות והדעות ג':ג'

וכיון שאמרתי זה הכלל בשני חלקי המצות, והם השכליות והשמעיות, ראוי שאבאר מה היה הצורך ‏לשלוחים ולנביאים. כי שמעתי כי יש אנשים שאומרים כי אין לבני אדם צורך לנביאים, וששכליהם ‏מספיקים להם להישירם במה שיש בהם מן הטוב ומן הרע. ושבתי אל מבחן האמת וראיתי בו, שאם ‏היה הדבר כמו שאמרו, הבורא יודע בו יותר מהם ולא היה שולח שלוחים, כי איננו פועל מה שאין לו ‏ענין. ואחר כך הסתכלתי בענין, ומצאתי צורך הברואים אל השלוחים צורך גדול, לא מפני המצות ‏השמעיות בלבד, להודיע אותם, אך מפני המצות השכליות, כי המעשה בהם לא ישלם כי אם ‏בשלוחים, שיעמידו בני אדם עליהם.

R. Saadia Gaon HaEmunot VeHaDeiot 3:5ר' סעדיה גאון האמונות והדעות ג׳:ה׳

ואם ישאל עוד היאך נבחר יונה לשליחותו וברח ממנה, והרי אין החכם בוחר מי שימרהו? אני אומר: כבר עיינתי בספר יונה, ולא מצאתי מקרא האומר בפירוש, שלא מסר את השליחות הראשונה, אם כי גם לא מצאתי שמסרה. אלא, שאני מחייב להיות בדעה שכן, כאורח כל הנביאים, ולפי שאין החכם בוחר לשליחותו, מי שלא ימסור אותה. וכבר מצאנוהו אומר תמיד: וידבר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל, ואינו מפורש שאמרה, זולתי במקצתן מפרש 'וידבר משה כן'. אלא, ברח יונה מן האפשרות שישלחנו שנית. שנראה לו שהראשונה הייתה אזהרה, והשניה איום ויעוד, וחשש לאיים עליהם במאומה, פן ישובו ויתבטל האיום וייחסו לו שקר, לפיכך יצא מן הארץ אשר הבטיחם הבורא, שהנבואה שורה בה. וזה מפורש בסוף, אמרו: אנא ה', הלא זה דברי עד היותי על אדמתי, על כן קדמתי לברוח תרשישה, ולא היה עליו חטא, כי לא אמר לו ה' 'הנני שולח אותך שנית'. אלא דבר זה עלה על דעתו, וניסה למנוע מה שעלול להיות או שלא להיות, והחזירו ה' אל הארץ הנבחרת בהכרח, עד שניבא אותו ושלחו ועשה כחכמתו.

R. Shemuel b. Chofni Gaon Devarim 1:1-17ר' שמואל בן חפני גאון דברים א׳:א׳-י״ז

והעיקר בכל הדברים שאת מציאותם אנו מקיימים אצל הנביאים, וברוב הדברים שאותם אנו שוללים מן הנביאים, הוא שהאל יתעלה, בחר בהם מכל בריותיו וברר אותם מכל עבדיו לשלוח אותם אל המחויבים במצוותיו, ככתוב ודברתי אל הנביאים ואנכי חזון הרביתי וביד הנביאים אדמה וגו'.  ולא שלח אותם אליהם אלא למען ידעו מהם את הטוב להם מבחינת הדת.  ואילו היו הנביאים ממסתירי השליחות ומהמשקרים בה, כי אז היה הוא יתעלה, יודע את זה, ולא היה בוחר בהם לשליחותו משני טעמים:  א. מפני שהשליחות היתה ללא תועלת אילו ידע שלא ימסרו אותה.  ב. אלה שהצלחתם תלויה בקיום המצוות השמעיות, לא היו מגיעים לידיעתן על ידי הנביאים, אם זו היתה כוונתם.  נמצאת למד שאלהים ידע בהם שיביאו את שליחותו ולא יסתירוה ולא ישקרו בה... ואין ממנהגו של האלהים להודיע לעובדיו את הנחוץ לטובתם על ידי שליח שהם סולדים ממנו, רחוקים מציית לו וקרובים לסרב לו.

Kuzari 1:87כוזרי א׳:פ״ז

אָמַר הֶחָבֵר: הַשַּׁבָּת מֻזְהָר עָלָיו מִזֶּה וּמִבְּרִיאַת הָעוֹלָם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְרֵאשִׁית וּמִמַּה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְזָכְרוֹ, וְהוּא שֶׁהָעָם, עִם מַה שֶּׁהֶאֱמִינוּ בְמַה שֶּׁבָּא בּוֹ משֶׁה אַחַר הַמּוֹפְתִים הָאֵלֶּה, נִשְׁאַר בְּנַפְשׁוֹתָם סָפֵק, אֵיךְ יְדַבֵּר הָאֱלֹהִים עִם הָאָדָם, כְּדֵי שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַתְחָלַת הַתּוֹרָה מֵעֵצָה וּמַחֲשָׁבָה מִחֲמַת אָדָם וְאַחַר יְחַבְּרֵהוּ עֵזֶר וְאֹמֶץ מֵאֵת הָאֲלֹהִים, מִפְּנֵי שֶׁהָיָה רָחוֹק הַדִּבּוּר בְּעֵינֵיהֶם מִזּוּלַת אָדָם, בַּעֲבוּר שֶׁהַדִּבּוּר גַּשְׁמִי. וְרָצָה יְיָ לְהָסִיר הַסָּפֵק הַזֶה מִלִּבּוֹתָם וְצִוָּה אוֹתָם לְהִתְקַדֵּשׁ הַקְּדֻשָּׁה הַצְּפוּנָה וְהַגְּלוּיָה, וְשָׂם הַדָּבָר הַנָּחוּץ בָּהּ: פְּרִישׁוּת מִן הַנָּשִׁים וְהַזִּמּוּן לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים. וְהִתְקַדֵּשׁ הָעָם, וְנִזְדַּמֵּן לְמַדְרֵגַת הַנְּבוּאָה, אַף לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי הָאֱלֹהִים פָּנִים בְּפָנִים. וְהָיָה זֶה אַחַר שְׁלשָׁה יָמִים בְּהַקְדָּמוֹת אוֹתוֹת גְּדוֹלוֹת מִקּוֹלוֹת וּבְרָקִים וּרְעָמִים וְאֵשׁ שֶׁסָּבְבָה אֶת הַר סִינָי, וְנִשְׁאֲרָה הָאֵשׁ הַהִיא אַרְבָּעִים יוֹם רוֹאִין אוֹתָה הָעָם, וְרוֹאִין אֶת משֶׁה בָא בְתוֹכָה וְיוֹצֵא מִמֶּנָּה, וְשָׁמַע הָעָם דִּבּוּר צַח בַּעֲשֶׂרֶת דְּבָרִים, הֵם אֻמּוֹת הַתּוֹרוֹת וְשָׁרְשֵׁיהֶן. אֶחָד מֵהֶם מִצְוַת שַׁבָּת, וּכְבָר קָדְמָה מִצְוָתוֹ עִם הוֹרָדַת הַמָּן. וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים לֹא קִבְּלָם הֶהָמוֹן מֵאֲנָשִׁים יְחִידִים וְלּא מִנָּבִיא, כִּי אִם מֵאֵת הָאֱלֹהִים נִתָּנוּ, אֲבָל לֹא הָיָה בָהֶם כֹּחַ כְּמשֶׁה לִרְאוֹת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַהוּא. וְהֶאֱמִינוּ הָעָם מִן הַיּוֹם הַהוּא, כִּי משֶׁה מְדֻבָּר בּוֹ בְּדִבּוּר הַתְחָלָתוֹ מֵאֵת הַבּוֹרֵא, לֹא קָדְמָה לְמשֶׁה בוֹ מַחֲשָׁבָה וְלֹא עֵצָה, – שֶׁלֹּא תִהְיֶה הַנְּבוּאָה, כַּאֲשֶׁר חָשְׁבוּ הַפִּילוֹסוֹפִים מִנֶּפֶשׁ יִזְדַּכְּכוּ מַחְשְׁבוֹתֶיהָ וְתִדְבַּק בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל, הַנִּקְרָא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ אוֹ בְּגַבְרִיאֵל וְיַשְׂכִּילֵהוּ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְדַּמֶּה לוֹ בָעֵת הַהִיא בַּחֲלוֹם אוֹ בֵּין שֵׁנָה וְקִיצָה שֶׁאִישׁ מְדַבֵּר עִמּוֹ וְשׁוֹמֵעַ דְּבָרָיו בְּנַפְשׁוֹ לֹא בְאָזְנָיו, וְרוֹאֶה אוֹתוֹ בְמַחֲשַׁבְתּוֹ לֹא בְעֵינָיו, וְאָז יֹאמַר כִּי הַבּוֹרֵא דִבֶּר-בּוֹ. וְסָרוּ אֵלֶּה הַסְּבָרוֹת בַּמַּעֲמָד הַגָּדוֹל הַהוּא.

Kuzari 1:95כוזרי א':צ"ה

אָמַר הֶחָבֵר: הַרְפֵּה לִי מְעַט, עַד שֶׁאֲבָאֵר אֶצְלְךָ גְדֻלַּת הָעָם, וְדַי לִי לְעֵד, שֶׁהַשֵּׁם בְּחָרָם לְעָם וּלְאֻמָּה מִבֵּין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, וְחוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל הֲמוֹנָם עַד שֶׁהִגִּיעוּ כֻלָּם אֶל מַעֲלַת הַדִּבּוּר. וְעָבַר הָעִנְיָן אֶל נְשֵׁיהֶם וְהָיוּ מֵהֶן נְבִיאוֹת, אַחַר שֶׁלֹּא הָיָה חָל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כִּי אִם בִּיחִידִים מִבְּנֵי אָדָם אַחַר אָדָם הָרִאשׁוֹן, כִּי אָדָם הָיָה שָׁלֵם מִבִּלְתִּי תְּנָאי, כִּי אֵין טְעָנָה בִּשְׁלֵמוּת מַעֲשֶׂה, מֵעוֹשֶׂה חָכָם יָכוֹל, מֵחֹמֶר בְּחָרוֹ לַצּוּרָה אֲשֶׁר חָפֵץ בָּהּ, וְלֹא מָנַע מוֹנֵעַ מִמֶּזֶג שִׁכְבַת זֶרַע הָאָב וְלֹא מִדַּם הָאֵם וְלֹא מֵהַמְּזוֹנוֹת וְהַהַנְהָגָה בִשְׁנֵי הַגִּדּוּל וְהַיַּנְקוּת וְהִתְחַלְּפוּת הָאַוִּיר וְהַמַּיִם וְהָאָרֶץ, כִּי יְצָרוֹ כְמַגִּיעַ לְתַכְלִית יְמֵי הַבַּחֲרוּת הַשָּׁלֵם בִּיצִירוֹתָיו וּבְמִדּוֹתָיו, וְהוּא אֲשֶׁר קִבֵּל הַנֶּפֶשׁ עַל תֻּמָּהּ, וְהַשֵּׂכֶל עַל תַּכְלִית מַה שֶּׁבִּיכֹלֶת הָאֱנוֹשִׁי, וְהַכֹּחַ הָאֱלֹהִי אַחַר הַשֵּׂכֶל, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּעֲלָה אֲשֶׁר בָּהּ יִדְבַּק בֵּאלֹהִים וּבְרוּחֲנִיִּים, וְיֵדַע הָאֲמִתּוֹת מִבְּלִי לִמּוּד, אֲבָל בְּמַחֲשָׁבָה קַלָּה, וּכְבָר נִקְרָא אֶצְלֵנוּ בֶּן-אֱלֹהִים, וְכָל הַדּוֹמִים לוֹ מִזַּרְעוֹ – בְּנֵי אֱלֹהִים. וְהוֹלִיד בָּנִים רַבִּים וְלֹא הָיָה מֵהֶם רָאוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם אֶלָּא הֶבֶל, כִּי הוּא הָיָה דוֹמֶה לוֹ. וְכַאֲשֶׁר הֲרָגוֹ קַיִן אָחִיו מִפְּנֵי קִנְאָתוֹ בוֹ עַל הַמַּעֲלָה הַזֹּאת, נָתַן לוֹ תַחְתָּיו שֵׁת, וְהָיָה דוֹמֶה לְאָדָם, וְהָיָה סְגֻלָּה וָלֵב וְזוּלָתוֹ כִקְלִיפָּה. וּסְגֻלַּת שֵׁת אֱנוֹשׁ. וְכֵן הִגִּיעַ הָעִנְיָן עַד נֹחַ: בִּיחִידִים הָיוּ לְבָבוֹת, דּוֹמִים לְאָדָם וְנִקְרָאִים בְּנֵי אֱלֹהִים, שְׁלֵמִים בִּבְרִיאָתָם וּבְמִדּוֹתָם וּבַאֲרִיכוּת הַיָּמִים וּבְחָכְמוֹת וּבִיכֹלֶת, וּבִימֵיהֶם אָנוּ מוֹנִים מֵאָדָם וְעַד נֹחַ וְכֵן מִנֹּחַ וְעַד אַבְרָהָם. וְאֶפְשָׁר שֶׁהָיָה מֵהֶם מִי שֶׁלֹּא דָבַק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְתֶרַח, אֲבָל אַבְרָהָם בְּנוֹ הָיָה תַּלְמִיד לַאֲבִי אָבִיו עֵבֶר, וְעוֹד – שֶׁהִשִּׂיג נֹחַ בְּעַצְמוֹ. וְהָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי דָבֵק בָּהֶם מֵאֲבוֹת אֲבוֹתָם אֶל בְּנֵי בָנִים. וְאַבְרָהָם סְגֻלַּת עֵבֶר וְתַלְמִידוֹ וְעַל כֵּן נִקְרָא עִבְרִי, וְעֵבֶר הָיָה סְגֻלַּת שֵׁם וְשֵׁם הָיָה סְגֻלַּת נֹחַ, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יוֹרֵשׁ הָאַקְלִימִים הַשָּׁוִים אֲשֶׁר אֶמְצָעִיתָם וְחֶמְדָּתָם אֶרֶץ כְּנַעַן אַדְמַת הַנְּבוּאָה, וַיֵּצֵא יֶפֶת אֶל צָפוֹן וְחָם אֶל דָּרוֹם. וּסְגֻלַּת אַבְרָהָם מִכָּל בָּנָיו – יִצְחָק, וְהִרְחִיק כָּל בָּנָיו מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת הַמְסֻגֶּלֶת כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה מְיֻחֶדֶת לְיִצְחָק, וּסְגֻלַּת יִצְחָק – יַעֲקֹב, וְנִדְחָה עֵשָׂו אָחִיו מִפְּנֵי שֶׁזָּכָה יַעֲקֹב בָּאָרֶץ הַהִיא, וּבְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה, כֻּלָּם רְאוּיִים לָעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לָהֶם הַמָּקוֹם הַהוּא הַמְיֻחָד בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְזֶה הָיָה תְחִלַּת חוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי עַל קָהָל, אַחֲרֵי אֲשֶׁר לֹא הָיָה נִמְצָא כִּי אִם בִּיחִידִים. וַיִּשְׁמְרֵם הָאֱלֹהִים וַיַּפְרֵם וַיַּרְבֵּם וַיְגַדְּלַם בְּמִצְרַיִם, כַּאֲשֶׁר יְגֻדַּל הָאִילָן אֲשֶׁר שָׁרְשׁוֹ טוֹב, עַד שֶׁהוֹצִיא פְּרִי שָׁלֵם דּוֹמֶה לַפְּרִי הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נִטַּע מִמֶּנּוּ, רְצוֹנִי לוֹמַר: אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְיוֹסֵף וְאֶחָיו, וְהָיָה מִן הַפְּרִי משֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם, וּכְמוֹ בְּצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וּכְמוֹ רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת וְשִׁבְעִים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ רְאוּיִים לִנְבוּאָה מַתְמֶדֶת, וְכִיהוֹשֻׁעַ וְכָלֵב וְחוּר וְזוּלָתָם רַבִּים. וְאָז הָיוּ רְאוּיִים לְהֵרָאוֹת הָאוֹר עֲלֵיהֶם וְהַהַשְׁגָּחָה הַהִיא הָרִבּוֹנִית, וְאִם הָיוּ בֵינֵיהֶם מַמְרִים הָיוּ נִגְעָלִים, אַךְ הֵם בְּלִי סָפֵק סְגֻלָּה, כַּאֲשֶׁר הֵם בְּתוֹלַדְתָּם וְטִבְעָם מִן הַסְּגֻלָּה וַיּוֹלִידוּ מִי שֶּהָיָה סְגֻלָּה וְנִזְהָרִים בְּאָב הַמַּמְרֶה בַּעֲבוּר מַה שֶּׁיִּתְעָרֵב בּוֹ מִן הַסְּגֻלָּה אֲשֶׁר תֵּרָאֶה בִּבְנוֹ אוֹ בְּבֶן בְּנוֹ כְּפִי מַה שֶּׁתִּזְדַּכֵּךְ הַטִּפָּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ בְּתֶרַח וְזוּלָתוֹ מִמִּי שֶׁלֹּא נִדְבַּק בּוֹ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אַךְ בְּשֹׁרֶשׁ תּוֹלַדְתּוֹ שֶׁיּוֹלִיד סְגֻלָּה, מַה שֶּׁלֹּא הָיָה כֵן בְּתוֹלֶדֶת כָּל הַנּוֹלַד מֵחָם וָיָפֶת. וְנִרְאֶה כָזֶה בָּעִנְיָן הַטִּבְעִי, כִּי כַמָּה יֵשׁ מִבְּנֵי הָאָדָם שֶׁאֵינוֹ דוֹמֶה לָאָב כְּלָל אַךְ הוּא דוֹמֶה לַאֲבִי אָבִיו?! וְאֵין סָפֵק כִּי הַטֶּבַע הַהוּא וְהַדִּמְיוֹן הַהוּא הָיָה צָפוּן בָּאָב וְאַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִרְאָה לַהַרְגָּשָׁה, כַּאֲשֶׁר הָיָה צָפוּן טֶבַע עֵבֶר בְּבָנָיו עַד שֶׁנִּרְאָה בְאַבְרָהָם.

Kuzari 1:103כוזרי א':ק"ג

אָמַר הֶחָבֵר: וַהֲלֹא הָיָה יוֹתֵר טוֹב שֶׁיִּהְיוּ הַחַיִּים כֻּלָּם מְדַבְּרִים. אִם כֵּן כְּבָר שָׁכַחְתָּ מַה שֶּׁקָּדַם בְּהֶמְשֵׁךְ זֶרַע אָדָם, וְהֵיאַךְ חָל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי בָּאִישׁ, שֶׁהָיָה לֵב הָאַחִים וּסְגֻלַּת הָאָב, מְקַבֵּל לָאוֹר הַהוּא, וזוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה אֵינֶנּוּ מְקַבֵּל אוֹתוֹ, עַד שֶׁבָּאוּ בְנֵי יַעֲקֹב כֻּלָּם סְגֻלָּה וָלֵב, נִבְדָּלִים מִבְּנֵי אָדָם בְּעִנְיָנִים מְיֻחָדִים אֱלֹהִיִּים, שָׂמִים אוֹתָם כְּאִלּוּ הֵם מִין אַחֵר מַלְאֲכוּתִי, מְבַקְשִׁים כֻּלָּם מַעֲלַת הַנְּבוּאָה וְרֻבָּם מַגִּיעִים אֵלֶיהָ, וּמִי שֶׁלֹּא יַגִּיעַ אֵלֶיהָ, קָרוֹב לָהּ בַּמַּעֲשִׂים הַנִּרְצִים וְהַקְּדֻשָּׁה וְהַטָּהֳרָה וּפְגִיעַת הַנְּבִיאִים. וְדַע, כִּי כָל אֲשֶׁר יִפְגַּע נָבִיא בְעֵת פָּגְעוֹ אוֹתוֹ וְשָׁמְעוֹ דְבָרָיו הָאֱלֹהִיִּים, מִתְחַדֶּשֶׁת לוֹ רוּחֲנִיּוּת וְנִפְרָד מִסּוּגוֹ בְזַכּוּת הַנֶּפֶשׁ וְהִשְׁתּוֹקְקָהּ אֶל הַמַּדְרֵגוֹת הָהֵם וְהִדָּבְקוֹ בָעֲנָוָה וּבַטָּהֳרָה. זֹאת תִּהְיֶה אֶצְלָם הָרְאָיָה הַנִּרְאֵית וְהָאוֹת הַבָּהִיר בִּגְמוּל הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הַמְבֻקָּשׁ מִמֶּנּוּ אֵינֶנּוּ, אֶלָּא שֶׁתָּשׁוּב נֶפֶשׁ הָאָדָם אֱלֹהִית, תִּפָּרִד מֵחוּשָׁיו וְתִרְאֶה הָעוֹלָם הַהוּא הָעֶלְיוֹן וְתֵהָנֶה בִרְאִיַּת הָאוֹר הַמַּלְאֲכוּתִי וּשְׁמִיעַת הַדִּבּוּר הָאֱלֹהִי, כִּי הַנֶּפֶשׁ הַהִיא תִהְיֶה בְטוּחָה מִן הַמָּוֶת כְּשֶׁיִּכְלוּ כֵלֶיהָ הַגּוּפִיִּים. וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא תּוֹרָה שֶׁמַּגִּיעִים בִּידִיעָתָהּ וּמַעֲשֶׂיהָ אֶל הַמַּדְרֵגָה הַזֹּאת בַּמָּקוֹם אֲשֶֹר צִוְּתָה וְעִם הָעִנְיָנִים אֲשֶׁר צִוְּתָה בָהֶם, הִיא מִבְּלִי סָפֵק הַתּוֹרָה שֶׁמֻּבְטָח בָּהּ לְהַשְׁאִיר הַנְּפָשׁוֹת אַחַר כְּלוֹת הַגּוּפוֹת.

Kuzari 1:115כוזרי א':קט"ו

אָמַר הֶחָבֵר: מָצָאתָ מְקוֹם חֶרְפָּתִי מֶלֶךְ כּוּזָר. כֶּן-הוּא, אִלּוּ הָיָה רֻבֵּנוּ מְקַבֵּל הַדַּלּוּת כְּנִיעָה לֵאלֹהִים וּבַעֲבוּר תּוֹרָתוֹ, לֹא הָיָה מַנִּיחֵנוּ הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כָּל הַזְּמָן הָאָרֹךְ הַזֶּה. אֲבָל הַמְעַט מִמֶּנּוּ עַל הַדַּעַת הַזֹּאת, וְיֵשׁ שָׂכָר לָרֹב – מִפְּנֵי שֶׁהוּא נוֹשֵׂא עֹל הַגָּלוּת בֵּין הֶכְרֵחַ וְרָצוֹן, כִּי אִלּוּ הָיָה רוֹצֶה הָיָה חָבֵר לַנּוֹגֵשׂ אוֹתוֹ – בְּמִלָּה שֶׁיֹּאמַר בְּלִי טֹרַח, וּכְמוֹ זֶה אֵינֶנּוּ אָבֵד אֵצֶל הַשּׁוֹפֵט הַצַּדִּיק, וְאִלּוּ הָיִינוּ סוֹבְלִים הַגָּלוּת הַזֶּה וְהַדַּלּוּת לְשֵׁם הָאֱלֹהִים כָּרָאוּי, הָיִינוּ לִפְאֵר הַדּוֹר שֶׁאָנוּ מְצַפִּים עִם הַמָּשִׁיחַ וְהָיִינוּ מְקָרְבִים עֵת הַיְשׁוּעָה הָעֲתִידָה שֶׁאָנוּ מְיַחֲלִים אוֹתָה. וַאֲנַחְנוּ – אֵין אֲנַחְנוּ מַשְׁוִים עִם נַפְשׁוֹתֵינוּ כָּל הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ בְמִלָּה בִּלְבַד, אֲבָל בְּמַעֲשִׂים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם טֹרַח עַל הַנֶּפֶשׁ, מִטָּהֳרָה וְלִמּוּד וּמִילָה וּמַעֲשִׂים תּוֹרִיִּים רַבִּים וְשֶׁיִּנְהַג בְּמִנְהָגֵינוּ, וּמִתְּנַאי הַמִּילָה וְסִבּוֹתֶיהָ שֶׁיִּזְכֹּר תָּמִיד כִּי הִיא אוֹת אֱלֹהִית, שָׂמָהּ הָאֱלֹהִים בְּאֵבֶר הַתַּאֲוָה הַגּוֹבֶרֶת, לִגְבֹּר עָלֶיהָ וְלֹא יִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהּ אֶלָּא כָּרָאוּי, בְּהַנָּחַת הַזֶּרַע בַּמָּקוֹם הָרָאוּי וּבָעֵת שֶׁרָאוּי וְכַאֲשֶׁר רָאוּי, – אוּלַי יִהְיֶה זֶרַע מַצְלִיח, יִצְלַח לְקִבּוּל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי. וּמִי שֶׁדָּבַק בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה יִהְיֶה לוֹ וּלְזַרְעוֹ חֵלֶק גָּדוֹל מִן הַקִּרְבָה אֶל הָאֵל יִתְבָּרָךְ. וְעִם כָּל זֶה לֹא יִשְׁתַּוֶּה הַגֵּר הַנִּכְנָס בְּתוֹרָתֵנוּ עִם הָאֶזְרָח, כִּי הָאֶזְרָחִים לְבַדָּם הֵם רְאוּיִים לַנְּבוּאָה, וְזוּלָתָם, – תַּכְלִית עִנְיָנָם שֶׁיְּקַבְּלוּ מֵהֶם וְשֶׁיִּהְיוּ חֲכָמִים וַחֲסִידִים אַךְ לֹא נְבִיאִים...

Kuzari 2:11-14כוזרי ב':י"א-י"ד

(יא) אָמַר הַכּוּזָרִי: אֵינֶנִּי שׁוֹמֵעַ עַל הַשּׁוֹכְנִים בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל יִתְרוֹן עַל שְׁאָר אַנְשֵׁי הָעוֹלָם. (יב) אָמַר הֶחָבֵר: כֵּן הַרְכֶם זֶה שֶׁאַתֶּם אוֹמְרִים, שֶׁמַּצְלִיחַ בּוֹ הַכֶּרֶם, אִלּוּ לֹא הָיוּ נוֹטְעִים בּוֹ הַגְּפָנִים וְעוֹבְדִים הָעֲבוֹדָה הָרְאוּיָה לָהֶם, לֹא הָיָה עוֹשֶׂה עֲנָבִים. וְהַמַּעֲלָה הַמְיֻחֶדֶת הָרִאשׁוֹנָה הִיא לָעָם שֶׁהוּא סְגֻלָּה וָלֵב כַּאֲשֶׁר זָכַרְתִּי, וְיֵשׁ לָאָרֶץ עֵזֶר בָּזֶה עִם הַמַּעֲשִׂים וְהַתּוֹרוֹת הַתְּלוּיוֹת בָּהּ אֲשֶׁר הֵם כָּעֲבוֹדָה לַכֶּרֶם, אֲבָל לֹא יִתָּכֵן לַסְּגֻלָּה הַזֹּאת לְהַגִּיעַ אֶל הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מִבַּלְעֲדֵי הַמָּקוֹם הַזֶּה, כַּאֲשֶׁר לֹא יִתָּכֵן שֶׁיַּצְלִיחַ הַכֶּרֶם בְּבִלְעֲדֵי הָהָר הַזֶּה. (יג) אָמַר הַכּוּזָרִי: וְאֵיךְ הוּא זֶה? וּכְבָר נִבְּאוּ מֵאָדָם הָרִאשׁוֹן וְעַד מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ אַחֶרֶת: אַבְרָהָם בְּאוּר כַּשְׂדִּים, וְאַחַר כֵּן יְחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בְּבָבֶל. וְיִרְמְיָה בְּמִצְרָיִם. (יד) אָמַר הֶחָבֵר: כָּל מִי שֶׁנִּתְנַבֵּא לֹא נִתְנַבֵּא כִּי אִם בָּהּ אוֹ בַעֲבוּרָהּ. הִנֵּה נִתְנַבֵּא אַבְרָהָם כְּדֵי שֶׁיַעֲבֹר בָּהּ, וִיחֶזְקֵאל וְדָנִיֵּאל בַּעֲבוּרָה, וּכְבָר הָיוּ נִמְצָאִים בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְרָאוּ בוֹ הַשְּׁכִינָה אֲשֶׁר בְּהִמָּצְאָהּ הָיָה מַגִּיעַ לִנְבוּאָה כָּל הַמּוּכָן לָהּ מֵהַסְּגֻלָּה. אֲבָל אָדָם הָרִאשׁוֹן – הִיא הָיְתָה אַדְמָתוֹ וּבָה מֵת כַּאֲשֶׁר קִבַּלְנוּ, כִּי בַמְּעָרָה אַרְבָּעָה זוּגוֹת: אָדָם וְחַוָּה אַבְרָהָם וְשָׂרָה יִצְחָק וְרִבְקָה יַעֲקֹב וְלֵאָה, וְהִיא הָאָרֶץ הַנִּקְרֵאת: לִפְנֵי ה', הַנֶּאֱמַר עָלֶיהָ: תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ, וְעָלֶיהָ נָפְלָה הַקִּנְאָה וְהַחֶמְדָּה בֵּין הֶבֶל וְקַיִן בַּתְּחִלָּה כְּשֶׁרָצוּ לָדַעַת, אֵיזֶה מֵהֶם הָרָצוּי לִהְיוֹת בִּמְקוֹם אָדָם וּסְגֻלָּתוֹ וְלִבּוֹ, לִנְחֹל אֶת הָאָרֶץ וּלְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְיִהְיֶה זוּלָתוֹ כַקְּלִפָּה, וְאֵרַע מַה שֶּׁאֵרַע מֵהֲרִיגַת הֶבֶל וְנִשְׁאַר הַמַּלְכוּת עֲרִירִי וְנֶאֱמַר: וַיֵּצֵא קַיִן מִלִּפְנֵי ה', רְצוֹנוֹ לוֹמַר: מֵהָאָרֶץ הַזֹּאת שֶׁבָּהּ הָיוּ. וְכֵן נֶאֱמַר בְּיוֹנָה: וַיָּקָם יוֹנָה לִבְרֹחַ תַּרְשִׁישָׁה מִלִּפְנֵי ה', לֹא בָרַח כִּי אִם מִמְּקוֹם הַנְּבוּאָה, וְהֵשִׁיב אוֹתוֹ הָאֱלֹהִים אֵלֶיהָ מִמְּעֵי הַדָּגָה וְנִבָּא בָהּ. וְכַאֲשֶׁר נוֹלַד שֵׁת בִּדְמוּת אָדָם כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ, הָיָה בִמְקוֹם הֶבֶל, כְּמוֹׁ שֶׁאָמַר: כִּי שָׁת לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר תַּחַת הֶבֶל, וְהָיָה רָאוּי שֶׁיִּקָּרֵא בֶּן אֱלֹהִים כְּאָדָם, וְזָכָה לָאָרֶץ הַהִיא שֶׁהִיא מַדְרֵגָה לְמַטָּה מִגַּן עֵדֶן, וְעָלֶיהָ נִתְקַנְּאוּ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל וְנִדְחָה יִשְׁמָעֵאל כִּקְלִפָּה, אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ: הִנֵּה בֵּרַכְתִּי אוֹתוֹ וְהִפְרֵיתִי אוֹתוֹ וגו' בַּטּוֹבָה הָעוֹלָמִית, וְנֶאֱמַר אַחַר כֵּן: וְאֶת בְּרִיתִי אָקִים אֶת יִצְחָק, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הִדָּבְקוֹ בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי וְהַטּוֹבָה בָּעוֹלָם הַבָּא, וְאֵין לְיִשְׁמָעֵאל בְּרִית וְלֹא לְעֵשָׂו וְאִם הִצְלִיחוּ. וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת נָפְלָה הַקִּנְאָה בֵין יַעֲקֹב וְעֵשָׂו בַּבְּכוֹרָה וּבַבְּרָכָה, עַד שֶׁנִּדְחָה עֵשָׂו עִם חֶזְקָתוּ מִפְּנֵי יַעֲקֹב עִם חֻלְשָׁתוֹ. וּנְבוּאַת יִרְמְיָה בְמִצְרַיִם, בָּהּ וּבַעֲבוּרָהּ, וְכֵן נְבוּאַת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּמִרְיָם; וְאָמְנָם סִינַי וָּפאָרן כֻּלָּם מִגְּבוּל אֶרֶץ כְּנַעַן מִפְּנֵי שֶׁהֵם מִן יַם-סוּף, כְּמוֹ שֶׁאָמַר יִתְבָּרָךְ: וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם-סוּף וְעַד-יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד-הַנָּהָר, וּמִדְבָּר הוּא מִדְבָּר פָּארָן, וְהוּא הַנֶּאֱמַר בּוֹ: הַמִּדְבָּר הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, זֶה הוּא גְבוּלָה הַדְּרוֹמִי. וְהַנָּהָר הוּא נְהַר פְּרָת גְּבוּלָהּ הַצְּפוֹנִי. וּבָהֶם הַמִּזְבְּחוֹת שֶׁהָיוּ לָאָבוֹת אֲשֶׁר נַעֲנוּ בָהֶם בָּאֵשׁ הָעֶלְיוֹנָה וְהָאוֹר הָאֱלֹהִי. וּכְבָר הָיְתָה עֲקֵדַת יִצְחָק אָבִינוּ בְהֵר שֶׁלֹא הָיָה בוֹ יִשּׁוּב הוּא הַר הַמּוֹרִיָּה, וְנִתְגַּלָּה הַדָּבָר בִּימֵי דַוִד כְּשֶׁהָיָה מְיֻשָּׁב, כִּי הוּא הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד הַמּוּכָן לַשְּׁכִינָה, וַאֲרַוְנָה הַיְבוּסִי עוֹבֵד וְחוֹרֵשׁ בּוֹ, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: וַיִקְרָא אַבְרָהָם שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא ה' יִרְאֶה. וּבֵאֵר בְּדִבְרֵי הַיָּמִים כִּי בֵית הַמִּקְדָשׁ בָּנוּי בְּהַר הַמּוֹרִיָּה, וְשָׁם מִבְּלִי סָפֵק הַמְּקוֹמוֹת שֶׁרְאוּיִים לְהִקָּרֵא שַׁעֲרֵי הַשָּׁמַיִם. הֲלֹא תִרְאֶה יַעֲקֹב אָבִינוּ, שֶׁלֹא תָלָה הַמַּרְאוֹת אֲשֶׁר רָאָה לֹא בִזְכוּת נַפְשׁוֹ וְלֹא בֶאֱמוּנָתוֹ וּבֹר לְבָבוֹ, אֲבָל תָּלָה אוֹתָם בַּמָּקוֹם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: וַיִּירָא וַיֹּאמַר מַה-נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה, וְעָלָיו אָמַר קֹדֶם לָזֶה: וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם, רְצוֹנוֹ לוֹמַר: הַמָּקוֹם הַמְיֻחָד. וַהֲלֹא תִרְאֶה כִּי הָעְתַּק אַבְרָהָם מִאַרְצוֹ כַּאֲשֶׁר הִצְלִיחַ וְהָיָה רָאוּי לְהִדָּבֵק בָּעִנְיָן הָאֱלֹהִי, וְהָיָה לֵב הַסְּגֻלָּה הַהִיא, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר בּוֹ תִגָּמֵר הַשְׁלָמָתוֹ, כַּאֲשֶׁר יִמְצָא עוֹבֵד הָאֲדָמָה אִילָן "שֶׁפִּרְיוֹ טוֹב" בַּמִּדְבָּר וּמַעְתִּיקוֹ אֶל אֲדָמָה נֶעֱבֶדֶת, מִטִּבְעָהּ שֶׁיַצְלִיחַ בָּהּ הַשֹּׁרֶש הַהוּא, וּמְגַדְלוֹ שָׁם, וְיָשׁוּב פַּרְדֵּסִי אַחֵר שֶׁהָיָה מִדְבָּרִי וְיִרְבֶּה אַחֵר שֶׁלֹא הָיָה נִמְצָא אֶלָּא בְעֵת שֶׁיִזְדַּמֵּן וּבַמָּקוֹם שֶׁיִּזְדַּמֵּן. וְכֵן שָׁבָה הַנְּבוּאָה בְזַרְעוֹ בְאֶרֶץ כְּנַעַן, רַבּוּ אֲנָשֶׁיהָ כָּל יְמֵי עָמְדָם בְּאֶרֶץ כְּנַעַן, עִם הָעִנְיָנִים הָעוֹזְרִים מֵהַטְּהָרוֹת וְהָעֲבוֹדוֹת והַקָּרְבָּנוֹת, כָּל שֶׁכֵּן בְּהִמָּצֵא הַשְּׁכִינָה. וְהָעִנְיָן הָאֱלֹהִי כְּמוֹ צוֹפֶה לְמִי שֶׁרָאוּי לְהִדָּבֵק בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה לוֹ לֵאלֹהִים – כְּמוֹ הַנְּבִיאִים וְהַחֲסִידִים, כַּאֲשֶׁר הַשֵּׂכֶל צוֹפֶה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ טְבָעָיו וְנִשְׁתַּוּוּ נַפְשׁוֹ וּמִדּוֹתָיו שֶׁיָחוּל בּוֹ עַל הַשְּׁלֵמוּת – כַּפִּילוֹסוֹפִים, וּכְמוֹ שֶׁהַנֶּפֶשׁ צוֹפָה לְמִי שֶׁנִּשְׁלְמוּ כֹּחוֹתָיו הַטִּבְעִיִּים הַשְׁלָמָה מְזֻמֶּנֶת לְמַעֲלָה יְתֵרָה, וְתָחוּל בּוֹ – כְּבַעֲלֵי חַיִּים, וּכְמוֹ שֶׁהַטֶּבַע צוֹפֶה לַמֶּזֶג הַשָּׁוֶה בְאֵיכֻיּוֹתָיו, שֶׁיָּחוּל בּוֹ וְיִּהְיֶה צֶמַח.

Kuzari 2:24כוזרי ב׳:כ״ד

אָמַר הֶחָבֵר: הוֹבַשְׁתַּנִי מֶלֶךְ כּוּזָר, וְהֶעָוֹן הַזֶּה הוּא אֲשֶׁר מְנָעָנוּ מֵהַשְׁלָמַת מַה שֶּׁיְּעָדָנוּ בוֹ הָאֱלֹהִים בְּבַיִת שֵׁנִי, כְּמָה שֶׁאָמַר: ״רָנִּי וְשִׂמְחִי בַּת-צִיּוֹן״, כִּי כְבָר הָיָה הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי מְזֻמָּן לָחוּל כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה אִלּוּ הָיוּ מַסְכִּימִים כֻּלָּם לָשׁוּב בְּנֶפֶשׁ חֲפֵצָה, אֲבָל שָׁבוּ מִקְצָתָם וְנִשְׁאֲרוּ רֻבָּם וּגְדוֹלֵיהֶם בְּבָבֶל, רוֹצִים בַּגָּלוּת וּבָעֲבוֹדָה- שֶׁלֹּא יִפָּרְדוּ מִמִּשְׁכְּנוֹתֵיהֶם וְעִנְיָנֵיהֶם. וְשֶׁמָּא עַל זֶה אָמַר שְׁלֹמֹה: ״אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר״, כִּנָּה הַגָּלוּת בְּשֵׁנָה וְהַלֵּב הָעֵר הַתְמָדַת הַנְּבוּאָה בֵינֵיהֶם. ״קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק״, קְרִיאַת הָאֱלֹהִים לָשׁוּב. ״ שֶׁרֹאשִׁי נִמְלָא-טָל״ עַל הַשְּׁכִינָה שֶׁיָּצְאָה מִצִּלְלֵי הַמִּקְדָּשׁ, וּמַה שֶּׁאָמַר: ״פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי״, עַל עַצְלוּתָם לָשׁוּב. ״דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן-הַחוֹר״, עַל עֶזְרָא שֶׁהָיָה פוֹצֵר בָּהֶם וּנְחֶמְיָה וְהַנְּבִיאִים, עַד שֶׁהוֹדוּ קְצָתָם לָשׁוּב הוֹדָאָה בִלְתִּי גְמוּרָה, וְנָתַן לָהֶם כְּמַצְפּוּן לִבָּם, וּבָאוּ הָעִנְיָנִים מְקֻצָּרִים מִפְּנֵי קִצּוּרָם, כִּי הָעִנְיָן הָאֱלֹהִי אֵינֶנּוּ חָל עַל הָאִישׁ אֶלָּא כְּפִי הִזְדַּמְּנוּתוֹ לוֹ, אִם מְעַט – מְעָט וְאִם הַרְבֵּה – הַרְבֵּה.

Rambam Commentary on the Mishna Sanhedrin 10:1רמב"ם פירוש המשנה סנהדרין י':א'

היסוד הששי הנבואה והוא שידע אדם שזה מין האדם ימצא בהם בעלי טבעים ממדות מעולות מאד ושלימות גדולה ונפשותיהן נכונות עד שהן מקבלות צורת השכל אחר כן ידבק אותו השכל האנושי בשכל הפועל ונאצל ממנו עליו אצילות נכבד ואלה הם הנביאים וזו היא הנבואה וזהו ענינה וביאור יסוד זה על בוריו יארך מאד ואין כונתנו להביא מופת על כל יסוד מהם וביאור מציאות השגתו לפי שזה הוא כלל החכמה כלם אבל אזכרה דרך ספור בלבד ומקראי התורה מעידים על נבואת נביאים הרבה. היסוד השביעי נבואת משה רבינו ע"ה והוא שנאמין כי הוא אביהם של כל הנביאים אשר היו מלפניו ואשר קמו מאחריו כלם הם תחתיו במעלה והוא היה הנבחר מכל מין האדם אשר השיג מידיעתו יתברך יותר מכל מה שהשיג או ישיג שום אדם שנמצא או שימצא וכי הוא ע"ה הגיע התעלותו מן האנושות עד המעלה המלאכותית ונכלל במעלת המלאכים לא נשאר מסך שלא קרעו ונכנס ממנו ולא מנעו מונע גופני ולא נתערב לו שום חסרון בין רב למעט ונתבטלו ממנו הכחות הדמיונות והחושיות והשגותיו ונבדל כח המתעורר המשתוקק ונשאר שכל בלבד ועל הענין הזה נאמר עליו שהיה מדבר עם הש"י בלא אמצעיות מן המלאכים... ואחזור לכוונת זה היסוד השביעי ואומר שנבואת משה רבינו ע"ה נבדלת מנבואת כל הנביאים בארבעה דברים. הראשון כי איזה נביא שהיה לא דבר לו הש"י אלא על ידי אמצעי ומשה בלא אמצעי שנאמר פה אל פה אדבר בו. והענין השני כי כל נביא לא תבא לו הנבואה אלא כשהוא ישן כמו שאמר במקומות בחלום הלילה בחזיון לילה ורבים מענין זה או ביום אחר שתפול תרדמה על האדם בענין שנתבטלו ממנו כל הרגשותיו ונשאר מחשבתו פנויה כענין חלום וענין זה נקרא מחזה ומראה ועליו נאמר במראות אלהים ומשה יבא אליו הדבור ביום והוא עומד בין שני הכרובים כמו שיעידו הש"י ונועדתי לך שם ואמר הש"י אם יהיה נביאכם וגו' לא כן עבדי משה פה אל פה אדבר בו וגו'. הענין השלישי כי הנביא כשתבא אליו הנבואה ואע"פ שהוא במראה וע"י מלאך יחלשו כחותיו ויתקלקל בניינו ויגיע לו מורא גדול מאד כמעט שתצא רוחו ממנו כמו שאמר בדניאל [יוד] כשדבר גבריאל עמו במראה אמר ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח ואומר ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה ואומר במראה נהפכו עלי צירי ומשה ע"ה לא היה כן אבל יבא אליו הדבור ולא ישיגוהו רתת ורעדה בשום פנים כמו שנאמר (שמות לג) ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו כלומר כמו שלא יארע לאדם חרדה מדבור חבירו כן היה הוא משה ע"ה לא היה חרד מן הדבור ואע"פ שהוא היה פנים בפנים וזה לחוזק דבקותו בשכל כמו שזכרנו: והענין הרביעי כי כל הנביאים לא תנוח עליהם רוח הנבואה ברצונם אלא ברצון הש"י שהרי יעמוד הנביא ימים או שנים לא תבא לו הנבואה ויבקש מן הבורא הש"י שיודיע לו הדבר בנבואה ויעמוד עד שינבא או אחר ימים או אחר חדשים או שלא יודיעו בשום פנים וכבר היו מהם כתות שהיו מכינין עצמן ומזככין מחשבותם כמו שעשה אלישע כמו שכתוב (מלכים ב ג) עתה קחו לי מנגן ובאה לו הנבואה ואינו מן ההכרחי שינבא בעת שיכין לזה ומשה רבינו ע"ה בכל עת שירצה אומר(במדבר ט) עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם ונאמר (ויקרא טז) דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש אמרו חז"ל כ) אהרן בבל יבא ואין משה בבל יבא.

Rambam Shemonah Perakim 7רמב"ם שמונה פרקים ז'

והכוונה בזה הענין, מה שאומר לך. והוא, שאנו כבר בארנו בפרק השני, כי המעלות מהן מעלות שכליות ומהן מעלות מידות. וכן הפחיתויות מהן פחיתויות שכליות, כסכלות, והטפשות, וקשי ההבנה; ומהן פחיתויות מידות, כרוב התאוה, והגאוה, והכעס, והקנאה, והעזות, ואהבת הממון, ומה שדומה להן, והן רבות מאד. וכבר זכרנו החוק בידיעתן בפרק הרביעי. ואלו הפחיתויות בכללן, הן המחיצות המבדילות בין האדם ובין ה' יתעלה. אמר הנביא, מבאר זה: "כי אם עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם". יאמר, כי חטאינו, והן אלו הרעות, כמו שזכרנו, הן המחיצות המבדילות בינינו ובינו יתעלה. ודע, כי כל נביא לא יתנבא אלא אחר שייקנו לו המעלות השכליות כולן, ורוב מעלות המידות והחזקות שבהן, והוא אומרם: "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר". אמנם 'חכם' הוא כולל המעלות השכליות בלא ספק. ו'עשיר' היא ממעלות המידות, רצוני לומר: ההסתפקות, לפי שהם יקראו המסתפק בחלקו 'עשיר', והוא אומרם בגדר העשיר: "אי זה הוא עשיר? השמח בחלקו", כלומר שהוא מסתפק במה שהמציא לו הזמן, ואינו מצטער על מה שלא המציא לו. וכן 'גיבור' היא גם כן ממעלות המידות, רצוני לומר, שהוא ינהיג כוחותיו לפי הדעת, כמו שבארנו בפרק החמישי, והוא אומרם: "אי זה הוא גבור? הכובש את יצרו". ואין מתנאי הנביא שיהיו לו מעלות המידות כולן, עד שלא תחסרהו פחיתות כלל, שהרי שלמה נביא, כעדות הכתוב: (מלכים א' ג, ה) "בגבעון נראה ה'" וכו', ומצאנו לו בפרוש פחיתות מידות, והיא רוב התאוה, וזה בריבוי הנשים, וזו מפעולות תכונת רוב התאוה. ואמר, מבואר: "הלא על אלה חטא שלמה" וכו'. וכן דוד, עליו השלום נביא, אמר: (שמואל ב' כג, ג) "לי דיבר צור ישראל", ומצאנוהו בעל אכזריות. ואף על פי שהשתמש בה בגוים ובהריגת הכופרים, והיה רחמן לישראל, אבל באר בדברי הימים שה' לא מצאו ראוי לבנין בית המקדש, לרוב מה שהרג, ואמר לו: (דברי הימים א' כב, ח) "לא (אתה) תבנה בית לשמי, כי דמים רבים שפכת". ומצאנו לאליהו, זכור לטוב, מידת הכעס; ואף על פי שהשתמש בה כלפי הכופרים, ועליהם היה כועס, אבל בארו החכמים שה' הרחיקו, ואמר לו: לא יצלח לבני אדם מי שיש לו קינוי כשעור שיש לך, שהוא ימיתם. וכן מצאנו ששמואל פחד משאול, ויעקב נתיירא מפגישת עשו. ואלו המידות וכיוצא בהן הן מחיצות הנביאים, עליהם השלום. ומי שהיו לו מהם שתי מידות או שלוש בלתי ממוצעות, כמו שבארנו בפרק הרביעי, נאמר בו שהוא רואה את ה' מאחורי שתי מחיצות או שלוש. ואל תרחיק היות חסרון קצת המידות ממעט במדרגת הנבואה, לפי שמצאנו מקצת פחיתויות המידות ימנעו הנבואה לגמרי. ככעס, אמרו: "כל הכועס, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו", והביאו ראיה מאלישע, אשר נסתלקה ממנו הנבואה כאשר כעס, עד שהסיר כעסו, והוא אומרו: (מלכים ב' ג, טו) "ועתה קחו לי מנגן" וכו'. וכדאגה והיגון, לפי שיעקב אבינו, כל ימי אבלו על יוסף נסתלקה ממנו רוח הקודש, עד שבושר בחייו, אמר: (בראשית מה, כז) "ותחי רוח יעקב אביהם", ואמר התרגום, המפרש העניינים המקובלים ממשה רבנו: "ושרת רוח נבואה על יעקב אבוהון". ולשון החכמים: "אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך דבר שמחה". וכאשר ידע משה רבנו, שלא נשארה לו מחיצה שלא קרעה, ושכבר נשלמו בו מעלות המידות כולן והמעלות השכליות כולן ביקש להשיג ה' על אמיתת מציאותו, הואיל ולא נשאר מונע, ואמר: (שמות לג, יח) "הראני נא את כבודך". והודיעו, יתעלה, שאי אפשר לו זה בהיותו שכל מצוי לחומר, רצוני לומר: באשר הוא אדם, והוא אומרו: (שמות לג, כ) "כי לא יראני האדם וחי". הנה לא נשארה בינו ובין השגת ה' על אמיתת מציאותו אלא מחיצה אחת בהירה, והוא השכל האנושי הבלתי נבדל. והשפיע עליו, יתעלה, ונתן לו מן ההשגה אחר שאלתו יותר ממה שהיה אצלו קודם שאלתו, והודיעו כי התכלית לא תתכן לו והוא בעל גשם. וכינה אמיתת ההשגה בראיית פנים, כי האדם, אם יראה פני חברו תיקנה לו בנפשו צורה שלא יתבלבל בה עם זולתו; אבל אם יראה אחוריו אף על פי שיבחינו בזאת הראיה, אבל לפעמים יסופק עליו, ולפעמים יתבלבל לו עם זולתו. כן השגתו יתעלה על האמת, היא, שיקנה מאמיתת מציאותו בנפש מה שלא ישתתף במציאות ההיא זולתו מן הנמצאות, עד שימצא בנפשו את מציאותו חקוקה, נפרדת ממה שימצא בנפשו ממציאות שאר הנמצאות. ואי אפשר להשגת האדם זה השיעור מן ההשגה, אבל הוא, עליו השלום, השיג למטה מזה מעט, והוא אשר כינה אותו: (שמות לג, כג) "וראית את אחורי". ואני עתיד להשלים זה הענין בספר הנבואה.

Rambam Hilkhot Yesodei HaTorah 7:1-7רמב"ם הלכות יסודי התורה ז':א'-ז'

(א) מִיסוֹדֵי הַדָּת לֵידַע שֶׁהָאֵל מְנַבֵּא אֶת בְּנֵי הָאָדָם. וְאֵין הַנְּבוּאָה חָלָה אֶלָּא עַל חָכָם גָּדוֹל בַּחָכְמָה, גִּבּוֹר בְּמִדּוֹתָיו, וְלֹא יְהֵא יִצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו בְּדָבָר בָּעוֹלָם אֶלָּא הוּא מִתְגַּבֵּר בְּדַעְתּוֹ עַל יִצְרוֹ תָּמִיד. וְהוּא בַּעַל דֵּעָה רְחָבָה נְכוֹנָה עַד מְאֹד. אָדָם שֶׁהוּא מְמֻלָּא בְּכָל הַמִּדּוֹת הָאֵלּוּ שָׁלֵם בְּגוּפוֹ, כְּשֶׁיִּכָּנֵס לַפַּרְדֵּס וְיִמָּשֵׁךְ בְּאוֹתָן הָעִנְיָנִים הַגְּדוֹלִים הָרְחוֹקִים, וְתִהְיֶה לוֹ דֵּעָה נְכוֹנָה לְהָבִין וּלְהַשִּׂיג וְהוּא מִתְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ וּפוֹרֵשׁ מִדַּרְכֵי כְּלַל הָעָם הַהוֹלְכִים בְּמַחֲשַׁכֵּי הַזְּמַן, וְהוֹלֵךְ וּמְזָרֵז עַצְמוֹ וּמְלַמֵּד נַפְשׁוֹ שֶׁלֹּא תִּהְיֶה לוֹ מַחֲשָׁבָה כְּלָל בְּאֶחָד מִדְּבָרִים בְּטֵלִים וְלֹא מֵהַבְלֵי הַזְּמַן וְתַחְבּוּלוֹתָיו, אֶלָּא דַּעְתּוֹ פְּנוּיָה תָּמִיד לְמַעְלָה קְשׁוּרָה תַּחַת הַכִּסֵּא לְהָבִין בְּאוֹתָן הַצּוּרוֹת הַקְּדוֹשׁוֹת הַטְּהוֹרוֹת, וּמִסְתַּכֵּל בְּחָכְמָתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כֻּלָּהּ מִצּוּרָה רִאשׁוֹנָה עַד טַבּוּר הָאָרֶץ וְיוֹדֵעַ מֵהֶן גָּדְלוֹ, מִיָּד רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שׁוֹרָה עָלָיו. וּבְעֵת שֶׁתָּנוּחַ עָלָיו הָרוּחַ תִּתְעָרֵב נַפְשׁוֹ בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים הַנִּקְרָאִים אִישִׁים וְיֵהָפֵךְ לְאִישׁ אַחֵר וְיָבִין בְּדַעְתּוֹ שֶׁאֵינוֹ כְּמוֹת שֶׁהָיָה אֶלָּא שֶׁנִּתְעַלָּה עַל מַעֲלַת שְׁאָר בְּנֵי אָדָם הַחֲכָמִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּשָׁאוּל (שמואל א י':ו') וְהִתְנַבִּיתָ עִמָּם וְנֶהְפַּכְתָּ לְאִישׁ אַחֵר: (ב) הַנְּבִיאִים מַעֲלוֹת מַעֲלוֹת הֵן. כְּמוֹ שֶׁיֵּשׁ בַּחָכְמָה חָכָם גָּדוֹל מֵחֲבֵרוֹ כָּךְ בַּנְּבוּאָה נָבִיא גָּדוֹל מִנָּבִיא. וְכֻלָּן אֵין רוֹאִין מַרְאֵה הַנְּבוּאָה אֶלָּא בַּחֲלוֹם בְּחֶזְיוֹן לַיְלָה. אוֹ בַּיּוֹם אַחַר שֶׁתִּפּל עֲלֵיהֶן תַּרְדֵּמָה כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב:ו') בַּמַּרְאָה אֵלָיו אֶתְוַדָּע בַּחֲלוֹם אֲדַבֶּר בּוֹ. וְכֻלָּן כְּשֶׁמִּתְנַבְּאִים אֵיבְרֵיהֶן מִזְדַּעְזְעִין וְכֹחַ הַגּוּף כָּשֵׁל וְעֶשְׁתּוֹנוֹתֵיהֶם מִתְטָרְפוֹת וְתִשָּׁאֵר הַדַּעַת פְּנוּיָה לְהָבִין מַה שֶּׁתִּרְאֶה. כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַבְרָהָם (בראשית ט"ו:י"ב) וְהִנֵּה אֵימָה חֲשֵׁכָה גְדלָה נֹפֶלֶת עָלָיו. וּכְמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר בְּדָנִיֵּאל (דניאל י':ח') וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ: (ג) הַדְּבָרִים שֶׁמּוֹדִיעִים לַנָּבִיא בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה דֶּרֶךְ מָשָׁל מוֹדִיעִין לוֹ וּמִיָּד יֵחָקֵק בְּלִבּוֹ פִּתְרוֹן הַמָּשָׁל בְּמַרְאֵה הַנְּבוּאָה וְיֵדַע מָה הוּא. כְּמוֹ הַסֻּלָּם שֶׁרָאָה יַעֲקֹב אָבִינוּ וּמַלְאָכִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים בּוֹ וְהוּא הָיָה מָשָׁל לְמַלְכֻיּוֹת וְשִׁעְבּוּדָן. וּכְמוֹ הַחַיּוֹת שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהַסִּיר נָפוּחַ וּמַקֵּל שָׁקֵד שֶׁרָאָה יִרְמְיָה וְהַמְּגִלָּה שֶׁרָאָה יְחֶזְקֵאל וְהָאֵיפָה שֶׁרָאָה זְכַרְיָה. וְכֵן שְׁאָר הַנְּבִיאִים. מֵהֶם אוֹמְרִים הַמָּשָׁל וּפִתְרוֹנוֹ כְּמוֹ אֵלּוּ. וְיֵשׁ שֶׁהֵן אוֹמְרִים הַפִּתְרוֹן בִּלְבַד. וּפְעָמִים אוֹמְרִים הַמָּשָׁל בִּלְבַד בְּלֹא פִּתְרוֹן כְּמִקְצָת דִּבְרֵי יְחֶזְקֵאל וּזְכַרְיָה וְכֻלָּן בְּמָשָׁל וְדֶרֶךְ חִידָה הֵם מִתְנַבְּאִים: (ד) כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִין בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ אֶלָּא מְכַוְּנִים דַּעְתָּם וְיוֹשְׁבִים שְׂמֵחִים וְטוֹבֵי לֵב וּמִתְבּוֹדְדִים. שֶׁאֵין הַנְּבוּאָה שׁוֹרָה לֹא מִתּוֹךְ עַצְבוּת וְלֹא מִתּוֹךְ עַצְלוּת אֶלָּא מִתּוֹךְ שִׂמְחָה. לְפִיכָךְ בְּנֵי הַנְּבִיאִים לִפְנֵיהֶם נֵבֶל וְתֹף וְחָלִיל וְכִנּוֹר וְהֵם מְבַקְּשִׁים הַנְּבוּאָה. וְזֶהוּ שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י':ה') וְהֵמָּה מִתְנַבְּאִים כְּלוֹמַר מְהַלְּכִין בְּדֶרֶךְ הַנְּבוּאָה עַד שֶׁיִּנָּבְאוּ כְּמוֹ שֶׁאַתָּה אוֹמֵר פְּלוֹנִי מִתְגַּדֵּל: (ה) אֵלּוּ שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁין לְהִתְנַבֵּא הֵם הַנִּקְרָאִים בְּנֵי הַנְּבִיאִים. וְאַף עַל פִּי שֶׁמְּכַוְּנִים דַּעְתָּם אֶפְשָׁר שֶׁתִּשְׁרֶה שְׁכִינָה עֲלֵיהֶן וְאֶפְשָׁר שֶׁלֹּא תִּשְׁרֶה: (ו) כָּל הַדְּבָרִים שֶׁאָמַרְנוּ הֵם דֶּרֶךְ נְבוּאָה לְכָל הַנְּבִיאִים הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים חוּץ מִמּשֶׁה רַבֵּנוּ רַבָּן שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים. וּמַה הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין נְבוּאַת משֶׁה לִשְׁאָר כָּל הַנְּבִיאִים. שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים בַּחֲלוֹם אוֹ בְּמַרְאֶה וּמשֶׁה רַבֵּנוּ מִתְנַבֵּא וְהוּא עֵר וְעוֹמֵד שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ז':פ"ט) וּבְבֹא משֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו. כָּל הַנְּבִיאִים עַל יְדֵי מַלְאָךְ. לְפִיכָךְ רוֹאִים מַה שֶּׁהֵם רוֹאִים בְּמָשָׁל וְחִידָה. משֶׁה רַבֵּנוּ לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר י"ב:ח') פֶּה אֶל פֶּה אֲדַבֶּר בּוֹ. וְנֶאֱמַר (שמות ל"ג:י"א) וּדְבַר ה' אֶל משֶׁה פָּנִים אֶל פָּנִים. וְנֶאֱמַר (במדבר י"ב:ח') וּתְמֻנַת ה' יַבִּיט כְּלוֹמַר שֶׁאֵין שָׁם מָשָׁל אֶלָּא רוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ בְּלֹא חִידָה וּבְלֹא מָשָׁל. הוּא שֶׁהַתּוֹרָה מְעִידָה עָלָיו (במדבר י"ב:ח') בְּמַרְאֶה וְלֹא בְּחִידוֹת שֶׁאֵינוֹ מִתְנַבֵּא בְּחִידָה אֶלָּא בְּמַרְאֶה שֶׁרוֹאֶה הַדָּבָר עַל בֻּרְיוֹ. כָּל הַנְּבִיאִים יְרֵאִים וְנִבְהָלִים וּמִתְמוֹגְגִין וּמשֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן הוּא, שֶׁהַכָּתוּב אוֹמֵר (שמות ל"ג:י"א) כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ, כְּלוֹמַר כְּמוֹ שֶׁאֵין אָדָם נִבְהָל לִשְׁמֹעַ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ כָּךְ הָיָה כֹּחַ בְּדַעְתּוֹ שֶׁל משֶׁה רַבֵּנוּ לְהָבִין דִּבְרֵי הַנְּבוּאָה וְהוּא עוֹמֵד עַל עָמְדוֹ שָׁלֵם. כָּל הַנְּבִיאִים אֵין מִתְנַבְּאִים בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצוּ. משֶׁה רַבֵּנוּ אֵינוֹ כֵן אֶלָּא כָּל זְמַן שֶׁיַּחְפֹּץ רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לוֹבַשְׁתּוֹ וּנְבוּאָה שׁוֹרָה עָלָיו וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְכַוֵּן דַּעְתּוֹ וּלְהִזְדַּמֵּן לָהּ שֶׁהֲרֵי הוּא מְכֻוָּן וּמְזֻמָּן וְעוֹמֵד כְּמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת. לְפִיכָךְ מִתְנַבֵּא בְּכָל עֵת שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט':ח') עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם. וּבָזֶה הִבְטִיחוֹ הָאֵל שֶׁנֶּאֱמַר (גמרא יבמות ס"ב:א') לֵךְ אֱמֹר לָהֶם שׁוּבוּ לָכֶם לְאָהֳלֵיכֶם וְאַתָּה פֹּה עֲמֹד עִמָּדִי. הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הַנְּבִיאִים כְּשֶׁהַנְּבוּאָה מִסְתַּלֶּקֶת מֵהֶם חוֹזְרִים לְאָהֳלָם שֶׁהוּא צָרְכֵי הַגּוּף כֻּלָּם כִּשְׁאָר הָעָם. לְפִיכָךְ אֵין פּוֹרְשִׁין מִנְּשׁוֹתֵיהֶם. וּמשֶׁה רַבֵּנוּ לֹא חָזַר לְאָהֳלוֹ הָרִאשׁוֹן לְפִיכָךְ פֵּרַשׁ מִן הָאִשָּׁה לְעוֹלָם וּמִן הַדּוֹמֶה לוֹ וְנִקְשְׁרָה דַּעְתּוֹ לְצוּר הָעוֹלָמִים וְלֹא נִסְתַּלֵּק מֵעָלָיו הַהוֹד לְעוֹלָם וְקָרַן עוֹר פָּנָיו וְנִתְקַדֵּשׁ כְּמַלְאָכִים: (ז) הַנָּבִיא אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה נְבוּאָתוֹ לְעַצְמוֹ בִּלְבַד לְהַרְחִיב לִבּוֹ וּלְהוֹסִיף דַּעְתּוֹ עַד שֶׁיֵּדַע מַה שֶּׁלֹּא הָיָה יוֹדֵעַ מֵאוֹתָן הַדְּבָרִים הַגְּדוֹלִים. וְאֶפְשָׁר שֶׁיְּשֻׁלַּח לְעַם מֵעַמֵּי הָאָרֶץ אוֹ לְאַנְשֵׁי עִיר אוֹ מַמְלָכָה לְכוֹנֵן אוֹתָם וּלְהוֹדִיעָם מַה יַּעֲשׂוּ אוֹ לְמָנְעָם מִמַּעֲשִׂים הָרָעִים שֶׁבִּידֵיהֶם. וּכְשֶׁמְּשַׁלְּחִים אוֹתוֹ נוֹתְנִין לוֹ אוֹת וּמוֹפֵת כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הָעָם שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ בֶּאֱמֶת. וְלֹא כָּל הָעוֹשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת מַאֲמִינִים לוֹ שֶׁהוּא נָבִיא. אֶלָּא אָדָם שֶׁהָיִינוּ יוֹדְעִים בּוֹ מִתְּחִלָּתוֹ שֶׁהוּא רָאוּי לִנְבוּאָה בְּחָכְמָתוֹ וּבְמַעֲשָׂיו שֶׁנִּתְעַלָּה בָּהֶן עַל כָּל בְּנֵי גִּילוֹ וְהָיָה מְהַלֵּךְ בְּדַרְכֵי הַנְּבוּאָה בִּקְדֻשָּׁתָהּ וּבִפְרִישׁוּתָהּ וְאַחַר כָּךְ בָּא וְעָשָׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאָמַר שֶׁהָאֵל שְׁלָחוֹ מִצְוָה לִשְׁמֹעַ מִמֶּנּוּ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י"ח:ט"ו) אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן. וְאֶפְשָׁר שֶׁיַּעֲשֶׂה אוֹת וּמוֹפֵת וְאֵינוֹ נָבִיא. וְזֶה הָאוֹת יֵשׁ לוֹ דְּבָרִים בְּגוֹ. וְאַף עַל פִּי כֵן מִצְוָה לִשְׁמוֹעַ לוֹ הוֹאִיל וְאָדָם גָּדוֹל וְחָכָם וְרָאוּי לִנְבוּאָה [הוּא] מַעֲמִידִים אוֹתוֹ עַל חֶזְקָתוֹ. שֶׁבְּכָךְ נִצְטַוֵּינוּ כְּמוֹ שֶׁנִּצְטַוֵּינוּ לַחְתֹּךְ אֶת הַדִּין עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים כְּשֵׁרִים וְאַף עַל פִּי שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁהֵעִידוּ בְּשֶׁקֶר הוֹאִיל וּכְשֵׁרִים הֵם אֶצְלֵנוּ מַעֲמִידִין אוֹתָן עַל כַּשְׁרוּתָן. וּבַדְּבָרִים הָאֵלּוּ וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן נֶאֱמַר (דברים כ"ט:כ"ח) הַנִּסְתָּרֹת לַה' אֱלֹהֵינוּ וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ. וְנֶאֱמַר (שמואל א ט"ז:ז') כִּי הָאָדָם יִרְאֶה לַעֵינַיִם וַה' יִרְאֶה לַלֵּבָב:

Rambam Moreh Nevukhim 2:32רמב"ם מורה נבוכים ב':ל"ב

דעותיהם של האנשים על אודות הנבואה הן כדעותיהם על אודות קדמות העולם או חידושו. כוונתי בכך שכשם שמי שברורה להם מציאות האלוה יש להם שלוש דעות בדבר קדמות העולם או חידושו, כפי שביארנו, כן גם הדעות בדבר הנבואה הן שלוש. לא אתעכב כאן על אפיקורוס, כי הוא לא האמין במציאות האלוה, קל וחומר שלא האמין בנבואה. כוונתי להזכיר רק את דעותיהם של מי שמאמינים באלוה. הדעה הראשונה היא דעת המון הבורים מבין המאמינים בנבואה, ואף מקצת פשוטי (בני) תורתנו מחזיקים בה, והיא שהאל יתעלה בוחר את מי שהוא חפץ מבני-אדם, מנבא אותו ושולח אותו, ואין הבדל בעיניהם אם אותו פרט מלומד או בור, בא-בימים או עוּל-ימים. אולם גם הם מתנים שיהיו בו טוּב כלשהו ומידות מתוקנות. כי האנשים לא הרחיקו לומר שיש שהאל מנבא אדם רע, אלא אם כן הוא מחזיר אותו בראשונה למוטב, לפי דעה זאת. הדעה השנייה היא דעת הפילוסופים, והיא שהנבואה היא שלמות כלשהי בטבע האדם. שלמות זאת אינה מושׂגת לשום אדם אלא אחרי תרגול המוציא את מה שיש בכוח מין (האדם) אל הפֹּעַל אם אין מונעת זאת מניעה מזגית או איזושהי סיבה חיצונית, כדין כל שלמות העשויה להימצא במין כלשהו, כי לא ייתכן שתימצא שלמות זאת עד תכליתה וסופה בכל פרט מפרטי אותו מין, אלא רק בפרט אחד. שלמות זאת זקוקה בהכרח למוציא כדי שתימצא. לכן אי-אפשר מבלעדי מוציא. על-פי דעה זאת אי-אפשר שיתנבא בור, ולא שאדם ישכב בערב, והוא אינו נביא, ויקום בבוקר נביא כמוצא מציאה. אלא הדבר הוא כך שהאדם המעולה השלם בשׂכלו ובמידותיו, כאשר כוחו המדמה בשׂיא השלמות, והוא עשׂה את ההכנות אשר עוד תשמע על אודותיהן, יתנבא בהכרח, כי שלמות זאת טבועה בנו. על-פי דעה זאת לא ייתכן שיהיה אדם הראוי לנבואה, ושהתכונן לה ולא יתנבא, אלא במידה שאפשר שאדם בריא במזגו ייזון ממזון משובח ולא יִוָּלֵד ממזון זה דם טוב, וכיוצא בזה. הדעה השלישית שהיא דעת תורתנו ויסוד לשיטתנו, היא ממש כמו הדעה הפילוסופית הזאת, למעט דבר אחד והוא שאנו מאמינים שיש שהראוי לנבואה, המתכונן לה, לא יתנבא וזה על-פי חֵפץ אלוהי. בעינַי זה דומה לנסים כולם ונוהג כמנהגם, כי הדבר הטבעי הוא שכּל מי שראוי מטבע-בריאתו ומתאמן על-פי חינוכו והוראתו עתיד להינבא, והמנוּע מזאת הוא כמי שמנוע מהנעת ידו כירבעם (מלכים א, י"ג:ד') או מנוע מלראות כצבאו של מלך ארם שעה שפנה אל אלישע (מלכים ב, ו':י"ח). עיקר האמונה שלנו, שההתכוננות ושלמות המידות והשׂכל הכרחיים (בא לביטוי) בדבריהם (של חז"ל): אין הנבואה שורה אלא על חכם גִבור ועשיר. כבר ביארנו זאת בפירוש המשנה ובחיבור הגדול והסברנו שבני הנביאים עוסקים תמיד בהתכוננות. מסיפורו של ברוך בן נריה לומד אתה שיש שהמתכונן מנוע ואינו מתנבא. כי הוא הלך אחרי ירמיה, והוא אימן אותו, לימדו והכינו. והיה נוטע בנפשו את הציפייה שיתנבא ונמצא מנוּע, כמו שאמר: יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי (ירמיהו מ"ה:ג'); ונאמר לו באמצעות ירמיה: כה תאמר אליו כה אמר ה' [הנה אשר בניתי אני הֹרס, ואת אשר נטעתי אני נֹתש...] ואתה תבקש לך גדֹלות אל תבקש (שם, שם, ד-ה). היה מקום להגיד שזאת אמירה מפורשת שביחס לברוך הנבואה היא גדולות. וכן היו אומרים שדברו גם נביאיה לא מצאו חזון מה' (איכה ב':ט') הוא מפאת היותם בגלות, כפי שנבהיר. אולם מוצאים אנו לשונות רבים, מהם לשונות שבספרים ומהם דברי חכמים, אשר כולם נוקטים בעקביות בעיקר זה, והוא שהאל מנבא את מי שהוא חפץ כאשר הוא חפץ, אבל את השלם המעולה בתכלית. אך לא ייתכן לדעתנו שיְנַבֵּא את אחד הבורים מקרב המוני העם, אלא במידה שאפשר שהוא יְנַבֵּא חמור או צפרדע. העיקר שלנו הוא שיש הכרח בתרגול ושלמות, ואז תהיה האפשרות שיכולת האלוה נאחזת בה. אל יַטעה אותך דברו בטרם אצָרך בבטן ידעתיך ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיהו א':ה'), כי זה מצבו של כל נביא: הכרחית לו ההכנה הטבעית בשורש טבע-בריאתו, כפי שיובהר. אשר לדברו נער אנכי (שם, א':ו'), הרי יודע אתה שהלשון העברית קראה ליוסף הצדיק "נער" בהיותו בן שלושים שנה (בראשית מ"א, יב ומו-), וקראה ליהושע "נער" בהיותו קרוב לשישים שנה, שנאמר בשעת מעשֹה העגל: ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימוש [מתוך האהל] (שמות ל"ג:י"א). משה רבנו היה אז בן שמונים ואחת וכל שנות חייו מאה ועשׂרים (דברים ל"ד:ז'). יהושע חי אחריו ארבעה-עשׂרה שנה. משך חיי יהושע היה מאה ועשר שנים. התברר אפוא שיהושע היה אז לפחות בן חמישים ושבע שנים וקרא אותו נער. וגם אל יטעה אותך מה שנאמר בהבטחות בדברו: אשפוך את רוחי על כל בשֹר ונִבאו בניכם ובנֹתיכם (יואל ג':א'). כי הוא פירש זאת והודיע מה תהיה אותה נבואה: זקניכם חלֹמות יחלֹמון, בחוריכם חזיֹנות יראו (שם), כי כל המודיע על נסתרות, אם מצד ידעונות וּמִשְעָר או מצד חזון אמת, נקרא גם כן נביא ולכן קרויים נביאי הבעל ונביאי האשרה (מלכים א, י"ח:י"ט) נביאים. הלא רואה אתה את דברו יתעלה כי יקום בקרבך נביא או חֹלם חלום (דברים י"ג:ב'). במעמד הר סיני, אף-על-פי שהכול ראו את האש הגדולה ושמעו את הקולות המבעיתים והמחרידים על דרך הנס, לא הגיעו למדרגת נבואה אלא מי שהיו ראויים, וגם זאת בדרגות (שונות של נבואה). הלא רואה אתה את דברו יתעלה: עלה אל ה' אתה ואהרֹן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישֹראל (שמות כ"ד:א'). הוא, עליו השלום, היה במדרגה העליונה, כמה שנאמר: ונִגש משה לבדו אל ה' והם לא יִגָּשוּ (שם, שם, ב). אהרן נמוך ממנו. נדב ואביהוא נמוכים מאהרן. ושבעים זקנים נמוכים מנדב ואביהוא. ושאר האנשים נמוכים מאלה בהתאם לשלמויותיהם. לשון החכמים ז"ל: משה מחיצה בפני עצמה ואהרן מחיצה בפני עצמה.

Rambam Moreh Nevukhim 2:36רמב"ם מורה נבוכים ב':ל"ו

דע שאמיתת הנבואה ומהותה היא שפע השופע מן האל יתעלה ויתהלל באמצעות השׂכל הפועל, תחילה על הכוח המדבר, ואחרי-כן על הכוח המדמה. זאת היא דרגתו העליונה של האדם ותכלית השלמות האפשרית שתיתכן שתימצא למינו. מצב זה הוא תכלית השלמות של הכוח המדמה. זה דבר אשר בשום אופן אינו אפשרי בכל אדם. אין זה דבר אשר אדם מגיע אליו על-ידי שלמות במדעים העיוניים ושיפור המידות עד שתהיינה כולן טובות ויפות ככל האפשר, מבלי שתתווסף לכך שלמות הכוח המדמה באופן המרבי האפשרי מטבע ומלידה. יודע אתה ששלמותם של כוחות גופניים אלה, אשר הכוח המדמה הוא אחד מהם, היא תולדה של המזג הטוב ביותר שאפשר שיהיה לאיבר הנושׂא אותו כוח, לשיעור הטוב ביותר שייתכן שיהיה לו, ולחומר הזך ביותר שעשׂוי להיות לו. זה דבר שאי-אפשר לתקן את ליקוייו או להשלים את חסרונו באמצעות ההנהגה בשום אופן, כי האיבר אשר מזגו רע בטבעו מלידה, מרב ההנהגה המאזנת לו הוא להשאיר אותו בבריאות כלשהי, ולא להביאו למעולות שבתכונותיו. אך אם מומו הוא מצד שיעורו או תנוחתו או העצם שלו, כלומר, עצם החומר שממנו הוא מורכב, אין לו תחבולה. אתה יודע את כל זאת ואין תועלת להאריך בהבהרתו. כמו כן יודע אתה את פעולות הכוח המדמה הזה, שהן שמירת המוחשוֹת, הרכבתן והחיקוי אשר בטבעו, ושהגדולה והנעלה שבפעולותיו תהיה דווקא כאשר החושים נחים ושובתים מפעולותיהם. אזי שופע עליו שפע כלשהו בהתאם להכנתו. שפע זה הוא הסיבה לחלומות האמת. הוא עצמו סיבה לנבואה. השוני הוא רק ביותר ופחות, לא במין. יודע אתה את תכיפות אמירתם חלום אחד משִשים בנבואה, ואין משווים שיעורו של דבר אל מה שאיננו ממינו: לא ניתָן להגיד: "שלמותו של האדם כפולה פי כך וכך משלמותו של הסוס". הם חזרו על רעיון זה בבראשית רבה ואמרו: נובלת נבואה חלום. זאת היא השוואה מופלאה, כי הנובלת היא הפרי בעינו ובעצמו, אלא שהוא נפל לפני שהגיע לשלמות וטרם זמנו. כך פעולת הכוח המדמה בשעת התרדמה היא פעולתו בשעת הנבואה, אלא שיש בו אי-ספיקה, והוא לא הגיע אל תכליתו. ולמה נלמדך מדבריהם ז"ל ונניח את לשונות התורה: אם יהיה נביאכם ה' במראָה אליו אֶתְוַדָּע בחלום אדבר בו (במדבר י"ב:ו'). הרי שהודיע לנו יתעלה את אמיתת הנבואה ומהותה ומסר לנו שהיא שלמות הבאה בחלום או במראה. מַרְאֶה גזור מרָאֹה, והוא שתהיה לכוח המדמה שלמות הפעולה עד כדי שהוא יראה את הדבר כאילו הוא בחוץ, והדבר שהתחלתו היתה בו יהיה כאילו בא לו מדרך התחושה החיצונית. בשני חלקים אלה, במראה או בחלום, נכללו דרגות הנבואה כולן, כפי שיוסבר. ידוע שדבר שאדם עסוק בו מאוד, שוקד עליו ומשתוקק לו בשעה שהוא ער וחושיו פועלים, הוא אשר יעסוק בו הכוח המדמה בשעת השינה שעה שהשׂכל שופע עליו בהתאם להכנתו. מיותר להביא דוגמאות לעניין זה ולהרבות בו דברים; שהרי זה דבר ברור שכּל אחד יודע אותו. זה דומה להשׂגת החושים ששום אדם בריא בטבעו-שמלידה לא יחלוק עליה. אחרי הקדמות אלה דע לך שכאשר עצם מוחו של אחד מבני-האדם יהיה משורש טבע-בריאתו בשׂיא איזונו בזוך חומרו ומזגו המיוחד בכל חלק מחלקיו, ובשיעורו ותנוחתו, ולא תמנענה אותו מניעות מזגיות בעטיו של איבר אחר; ואותו אדם למד וקנה חוכמה עד שיצא מן הכוח אל הפֹּעַל, ונעשׂו לו שׂכל אנושי שלם ומושלם ותכונות אנושיות טהורות ומאוזנות, וכל השתוקקויותיו היו לדעת את סודות המציאות הזאת ולהכיר את סיבותיה, ומחשבתו פונה תמיד אל דברים נעלים, וכל עניינו להכיר את האל וללמוד לקח ממעשׂיו ומה ראוי להאמין באשר לזאת; ובטלו מחשבותיו על עניינים בהמיים ותשוקתו אליהם, כוונתי להעדפת הנאת האכילה, השתייה, המשגל ובכלל חוש המישוש, אשר ביאר אריסטו במידות ואמר שהחוש הזה הוא חרפה לנו. ומה יפה מה שאמר! ומה נכון הוא שהוא חרפה! כי הוא לנו מבחינת מה שאנו בעלי-חיים ולא יותר, ככל הבהמות. אין בו דבר מעניין האנושיות. שאר ההנאות החושיות כמו הריח, השמיעה והראייה - הרי אף-על-פי שהן גופניות יש בהן בזמן כלשהו הנאה לאדם באשר הוא אדם, כפי שהסביר זאת אריסטו. נמשכנו לדבר על מה שאינו המטרה, אך הדברים נחוצים, כי מחשבותיהם של רוב המצטיינים מבין אנשי החוכמה טרודות בתאוותיו של חוש זה, והם משתוקקים אליו. עם זאת הם מתפלאים כיצד אין הם מתנבאים, אם הנבואה היא ממה שבטבע. כמו כן חייב אותו אדם שתבטל מחשבתו על השׂררות הלא-אמיתיות ותבטל תשוקתו אליהן, כוונתי לרצונו שישתלט או שיעריצוהו פשוטי-העם וימשכם לכבדו ולציית לו לשם כך בלבד. אלא עליו לראות את בני-האדם כולם כפי מצביהם שבהם הם נמצאים בלי ספק, או כבני צאן או כחיות טרף, אשר השלם המתבודד לא יחשוב עליהם - כאשר הוא חושב עליהם - אלא כיצד להינצל מפגיעתם של המזיקים שביניהם, אם אירע לו שיתוף עמהם, או שהוא מבקש להפיק תועלת שניתן להפיק מהם, אם הוכרח לכך לצורך מצרכיו ההכרחיים. אדם אשר זה תיאורו - אין ספק שכאשר יפעל כוחו המדמה, אשר הוא שלם ביותר, וישפע עליו (שפע) מן השׂכל בהתאם לשלמותו העיונית - הוא לא ישׂיג אלא דברים אלוהיים מופלאים מאוד, ולא יראה ולא ירגיש אלא את האל ומלאכיו, ולא תהיה לו ידיעה אלא בדברים שהם דעות אמיתיות והנהגות כלליות לתיקון בני-האדם אלה עם אלה. ידוע שבשלושת העניינים שכללנו - והם שלמות הכוח המדבר על-ידי הלימוד, שלמות הכוח המדמה מטבע-בריאתו, ושלמות האופי על-ידי ביטול המחשבה על כל ההנאות הגופניות וסילוק התשוקה לשבחים למיניהם מתוך בורות ורוע - שונים השלמים זה מזה שוני-בדרגה גדול מאוד. בהתאם לשוני-בדרגה בכל אחד משלושת העניינים יהיה השוני-בדרגה בין הנביאים כולם. יודע אתה שכּל כוח גופני יקהה, ייחלש וייתרופף לעתים, ויהיה תקין בפעם אחרת. והנה הכוח המדמה הזה הוא כוח גופני בלי ספק. לכן מוצא אתה שנבואתם של הנביאים בטלה בשעת היגון או הכעס או כיוצא בהם. יודע אתה את דבריהם: אין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות, ושליעקב אבינו לא באה התגלות במשך כל ימי יגונו, מכיוון שכוחו המדמה היה טרוד באובדן יוסף, ולמשה עליו השלום לא באה התגלות כפי שהיתה נוהגת לבוא לו לפני משבר המרגלים עד אשר כלה דור המדבר כולו, מכיוון שקשה עליו עניינם בשל גודל פשעם. זאת אף-על-פי שלכוח המדמה לא היה מקום בנבואתו, עליו השלום, אלא שֶפַע השׂכל (שָפַע) עליו בלי תיווכו, כמו שהזכרנו כמה פעמים שהוא לא התנבא במשלים כשאר הנביאים. זה עוד יוסבר ואין זאת מטרת הפרק. כמו כן תמצא שכמה נביאים התנבאו זמן-מה, ולאחר-מכן הסתלקה מהם הנבואה. היא לא נמשכה בשל מאורע שאירע. זאת היא ללא ספק הסיבה העצמוּתית והמיידית להסתלקות הנבואה בזמן הגלות. איזו עצלות או עצבות עשׂויה להיות לאדם במצב קשה יותר מהיותו עבד קנוי ומשועבד לבורים העבריינים המצרפים הֶעְדֵּר שׂכל אמיתי עם שלמות התאוות הבהמיות. [בניך ובנֹתיך נתֻנים לעם אחר ועיניך רֹאות וכלות אליהם כל היום], ואין לאל ידך (דברים כ"ח:ל"ב). בזאת הוא איים עלינו ולכך הוא התכוון באומרו ישוטטו לבקש את דבר ה' ולא ימצאו (עמוס ח':י"ב). וכן אמר: מלכה ושֹריה בגוים אין תורה גם נביאיה לא מצאו חזון מה' (איכה ב':ט'). זה נכון וטעמו ברור, כי הכלי שֻתַּק. וזאת גם הסיבה לחזרת הנבואה אלינו לימות המשיח מהרה יגלה, כאשר הבטיח.

Ramban Devarim 13:2רמב"ן דברים י״ג:ב׳

כי יקום בקרבך נביא או חלם חלום – יקראנו הכתוב ״נביא״ על פי עצמו, שיאמר הוא ״השם דיבר עמי בהקיץ ואני נביאו שלוח לכם שתעשו כן״. וייתכן שירמוז הכתוב למה שהוא אמת, כי בנפשות בקצת האנשים כח נבואיי ידעו בו עתידות, לא ידע האיש מאין יבא בו, אבל יתבודד ותבא בו רוח לאמר ״ככה יהיה לעתיד לבא בדבר פלוני״. ויקראו לו הפילוסופים ״כהין״, ולא ידעו סיבת הענין, אך הדבר נתאמת לעיני רואים. אולי הנפש, בהתבודדה, תדבק בשכל הנבדל ותתכוין בו. והאיש הזה יקרא ״נביא״ כי מתנבא הוא, ועל כן יבוא האות והמופת אשר יאמר אליך.

Yalkut Shimoni Nakh 994ילקוט שמעוני נ"ך תתקצ"ד

כי אתא לקמיה דר' יוחנן א"ל לאו היינו טעמא אי סליקו כלהו נמי בימי עזרא לא שריא שכינה במקדש שני דכתיב יפת אלקים ליפת וישכן באהלי שם [אע"פ שיפת אלקים ליפת] אין השכינה שורה אלא באהלי שם.

R. Yosef ibn Kaspi Tirat Kesef p. 4ר' יוסף אבן כספי טירת כסף מאמר א' פרק א' (עמ' 4)

ולכן מי שיבין כלל תורתינו הקדושה יאמין שמרע"ה אשר היה אדון הנביאים קבלה מעם השם ית' או מן השמים שהכל אחד, ולא יסופק להיות משה מגיע לנקודה האחרונה משלימות שכל מין האדם, שזאת הנקודה הוא תכלית השלימות האחרון משלימות הנבואה ובהיותו ע"ה בזאת הנקודה מסר לו השם ית' שהוא השכל הגמור תורתו הקדושה, ולא נמלט מזה איש, לא פסוק ולא מלה כי המעשה כמו שאמרנו יורה על העושה כמו שאמר החכם: כתב אדם עד נאמן לשכלו, לכן היתה תורתנו עדות נאמנה שהשם נתנה לנו כמ"ש: עדות ה' נאמנה מחכימת פתי (תהלים י"ט:ח'), רוצה, שהתורה היא עדות נאמנה לשם ית', כלומר, תורה על שלימתו ושהוא מאתו יתברך ויתעלה.

R. Yosef ibn Kaspi Tirat Kesef pp. 25-27ר' יוסף אבן כספי טירת כסף מאמר א' פרקים י"ז-י"ח (עמ' 25-27)

והנה מלשון ההגדה שזכר המפרש הטוב אבן קמחי ז"ל אין ראיה, כי לא תורה ההגדה ההוא שהנבואה תמנע מהראוי לה, אמנם נראה לי שעניין ברוך לא היה כלל על עניין הנבואה, רק כאשר שמע ברוך בכתבו הדברים מפי ירמיה, הגלות והטלטול שנגזר על ישראל והאומות, התאונן לירמיה רבו על קשי זמנו, שאף בהיות ישראל על אדמתם לא שקטו ולא נחו, אבל היו הוא ורבו וסיעתו נזופים ודחופים שידוע, לכן השיבו: הנך רואה ושומע מפי שהגלות נגזר על כל הארצות אשר סביבותינו, ואתה היום נכסף נכספת לשלום ולמנוחה, שהוא גדולות וכ"ש בעת הזאת, הנה אל תבקש גדולות כאלה, כי גזרת הכל בזה תשנה גזרת החלק, אבל זאת החנינה יעשה לנו השם על כל זולתנו, כי תהיה לנו נפשנו לשלל, וכן היה באמת בחורבן ירושלים על ידי נבוכדנצר... הנה פרשנו זה המאמר הספורי כפי מה שיראה לנו מפשוטו, ואם היה שעל כל פנים מחויב שיהיה זה הספור בעניין הנבואה, הנה יהיה טוב בעיני לפרש אמרו: ואתה תבקש לך גדולות (ירמיה מ"ה ה'), הגדולות והשררות שזכר המורה, שזאת התכונה תמנע הנבואה אף מן השלם, יתר השלמיות, ואינו נמנע שברוך אע"פ שהיה חכם גדול תמצא בו זאת התכונה אולי בתחלת היצירה, וירמיה היה מוכיחו עליה, ואיך שיהיה לא אמצא מקום להשיג דעת המורה ז"ל, רק כי סוף דבריו יחוייב שיהיה, כי אחר שאמר ז"ל שהיא דעת תורתנו שאני מאמין בזה בקבלה ממנו ע"ה... ולכן אומר כי מה שכתב המורה — בפתיחת ספרו — מהמין השני ממשלי הנבואה, שאין מלה שבו לעניין מוסף כמו שמבואר במקומו, הוא עניין שאין בו ספק אצלי לפי מה שאזכר לך, וזה תחלה שרואה אני בנביאים עצמם בעשותם המשלים ויספרו אחריהם פירושם, שהם לא יפרשו כל מלות המשל, כמו שמבואר זה במשל הכרם שעשה ישעיה ובמשל שעשה יחזקאל, ועוד דומה לזה פתרון יוסף לחלומות השרים ולחלום פרעה, כי פותר החלום כמפרש המשל, ועוד דומה לזה דבר השם עצמו, שפעמים נראה, שיגיד המשל לנביאו, ואחר יפרש לו המשל ההוא, ולא יפרש לו כל מלות המשל, כמו שעשה לירמיה במקל שקד (ירמיה ב' ד') ורבים כן, ודי בכ"ז ראיות למה שהניח המורה שאינו מחוייב בכל משל, שיהיו כל מלותיו לעניין הכרחי מיוחד בהוראה מיוחדת, ואין זה מותר אחר שהוא לצורך, אם ליפות הספור וסדר הדברים בו, או להפליג להסתיר העניין המכוון, כן אנחנו בפרשנו ספורי התורה ובתתנו טעם לספור וספור, אל יוחיל אדם לשמוע ממנו בכל מקום טעם לכל מלה ומלה, אבל ניתן טעם לכלל הספור בענינו המיוחד, ופעמים נודיע בעניין מה שאינו מכוון לעצמו, אך להצעה לעניין הבא אחריו שהוא מכוון לעצמו, ומה שהוא הצעה אינו מותר, כי אין כל המצות כמו שהקדמנו במדרגה אחת מן התכלית, ופעמים שההצעה עם היותה הצעה הוא מועיל מצד עצמו, וזה נעשה כפי בחירתנו, לא שיתבע זה אדם ממנו בדין... ואמנם לפי דעתי אין טעם לאחת מהגבלותיו אלה, אבל זה נמשך לתכונת המדבר כי האנשים אם נביאים אם זולתם יש להם תכונות נבדלות מצד אריכות הדיבור או קצורו וזולת זה ממינים רבים, כמו שזכר המורה קצת אלו העניינים (פכ"ט משני), ואולי יחזקאל להתנבאו בבבל נמשך לאריכות דברים, חלוף מנהג ירושלים כמו שאמרו ז"ל ואין אלו הענינים זרים אצלנו, כי גם אנחנו בארצנו זאת רואים אלו ההבדלים באנשים קצתם לקצתם.

Ralbag Devarim 34:12רלב"ג דברים ל״ד:י״ב

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה [וגו׳] – ידוע (כי) מדברי התורה שלא קם נביא תורה, ולא יקום, זולת משה, כי שום נביא לא יאמן לחדש בה או לגרוע באופן שישימהו תורה נוהגת לדורות, כל שכן שלא יאמן לשנותה ולהמירה באחרת; וזה כלו מבואר ממה שקדם; ולזה לא זכר (כאן)[בכאן] זה ההבדל הנפלא שיש בין נבואת משה ובין נבואת זולתו, אבל זכר מה שהובדל (בו) משה מכל נביא שיקום להתנבא בישראל. ומזה (יתבאר)[התבאר] שהוא אפשר שיקום (נביא) כמוהו להתנבא בישראל ובשאר האומות לאלו העניינים שזכר אחר זה, ואם לא (היה) הענין כן היה אמרו בישראל תנאי לבטלה. והנה זה הנביא שיתנבא בישראל ובשאר האומות הוא מלך המשיח, כמו (שזכרנו)[שאמרנו / שבארנו] בפרשת בלעם, והוא מי שאמר עליו הנביא והריחו ביראת ה׳, (לא)[ולא] למראה עיניו ישפוט ולא למשמע אזניו יוכיח, ועל ידי מופתיו ונפלאותיו יהפוך השם (יתעלה) אל (העמים)[עמים] שפה ברורה לקרוא כלם בשם ה׳ ולעבדו שכם אחד, כמו שלקח השם יתעלה את ישראל לעבודתו במופתים (ונפלאות)[והנפלאות] העצומות שהראה להם במצרים ועל הים ובמדבר. והנה אחשוב שהמופת היותר נפלא שיעשה הוא תחיית המתים, והוא יגלה ויראה בקצות הארץ, ולזה יאמינו (בו)[אז] כל הגוים כי השם הוא האלהים, ויאמרו ששקר נחלו אבותינו [הבל] ואין בם מועיל. והנה ההבדלים שזכר בזה המקום בין נבואת משה ובין נבואת זולתו ממי שהם נביאים בישראל לבד הם שלשה: הראשון [הוא] שהשם [יתעלה] ידעו פנים אל פנים, ולזה היתה נבואתו בהקיץ, כי היא משפע (השכל)[שכל] לשכל לבד, ולזה לא הוצרך בה התבודדות לדמיון כמו שיצטרך זה לשאר הנביאים שתבא להם הנבואה במראה (או בחלום)[ובחלום]. וזהו אמרו אם יהיה נביאכם ה׳ במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו.

Ralbag Melakhim II 3:15רלב"ג מלכים ב' ג':ט"ו

ועתה קחו לי מנגן – ידוע כי הכעס מונע ההתבודדות לשכל בעת הגעת הנבואה מפני טרדת המחשבות אשר יהיה בהם הכעס ולפי שכעס מאד אלישע על יהורם מפני שדבק בחטאת ירבעם הוצרך לדבר יסיר כעסו וירחיב לבו ואז שרתה עליו רוח הקדש.

Ralbag Bereshit Beur HaMilot 22:11רלב"ג בראשית ביאור המילות כ״ב:י״א

ויקרא אליו מלאך ה׳ מן השמים – הנה לגודל מעלת אברהם בנבואה בָּאַתְהוּ הנבואה בהקיץ, ולהציל בנו מהמוות. וזה לאות שכבר היה זובח בנו בשמחה לכבוד ה׳ יתעלה, שאם היה דואג על זה הפועַל - לא יתכן שתבואהו הנבואה, כל שכן שתבוא לו בהקיץ, כי היגון והצער הוא ממה שימְנע הגעת הנבואה, ולזה אמר אלישע ׳ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳׳ (מל״ב ג, טו).

Ralbag Milchamot HaShem 2:6רלב"ג מלחמות השם ב׳:ו׳

ואולם הספק הששי יותר לפי מה שאומר. וזה שאף על פי שהפועל אחד בעינו באלו ההודעות, הנה יתכן שיהיה זה החילוף מצד מדרגת המקבל, וזה יהיה לאחת משתי סיבות, או לשתיהן יחד. אם מפני שהשכל ההיולני האחד יוכן לקבל ההשגה בשלמות, והוא אשר תגיע לו ידיעת הדבר בבאור, והאחר לא יהיה לו כח על שיקבל זאת ההשגה בשלמות, ולזה לא יהיה מגיע לו מה שמגיע אלא בחידה ומשל. וזה כי החידה והמשל כבר ימצאו להם כוונות רבות, ומפני זה תהיה בהכרח הידיעה המגעת בזה האופן ידיעה חסרה. והנה הענין בזה כמו הענין במי שהיה טוב הראות עם מי שהיה חלוש הראות בהשיגם מראה אחד, שהאחד ישיגהו לפי מה שהוא, והאחר ישיג ממנו סוגו לבד, רצוני שהוא ישיג שהוא אדום או ירוק, אבל לא ישיג באיזה מדרגה הוא מן האודם או מן הירקות. וכן הענין בזאת ההודעה, שמי שיקבל זה השפע בשלמות ישיג הסדור אשר לזה האיש או לזה העם במה שהוא איזה איש או איזה עם הזדמן שיהיה סדורו זה הסדור, ומי שיקבלהו באופן חסר ישיג סוג זה הסדור בלבד, ויבא המראה ויחקה הסוג ההוא במה שיצדק על כל אחד מהמינים אשר תחת הסוג ההוא, וזה החקוי הוא החידה והמשל. ובזה גם כן יהיו מדרגות, ר"ל שכל מה שהיתה החידה והמשל יותר עמוקה היתה ההשגה יותר חסרה, כי היא משותפת לדברים יותר. וידמה שלזאת הסבה יהיה החילוף אשר בין הנביאים עליהם השלום בזה הענין. וזה שהמקבל זה השפע בהם הוא השכל, כמו שיתבאר אחר זה, ומי שהיה שכלו בתכלית השלמות היה מדרכו שיקבל זאת ההשגה באופן יותר שלם. וזהו שנאמר במשה רבנו עליו השלום שלא היתה השגתו בחידות, ואולם שאר הנביאים עליהם השלום היה רוב מה שהגיע להם מגיע בחידות ומשלים. וזה גם כן במדרגות, לפי מדרגתם בנבואה ולפי מדרגת הנבואה המגעת להם, וזה שלנביא האחד בעינו היתה מגעת ההודעה פעם באופן יותר שלם מפעם. והנה היתה בהתחלת נבואת משה רבנו עליו השלום בחידה, להיות מדרך השלמות המגיעות לאדם שיגיעו תחלה באופן חסר, ואחר יגיעו באופן יותר שלם. או יהיה זה מפני שלמויות המדרגה וחסרונה, לא מפני חסרון ההשגה ושלמותה. וזה כי כשיהיה המדמה מוכן בשלמות לחקות מה שהגיע מההשגה לשכל ההיולאני, יחקה הסדור ההוא בעינו. וכשלא היה מוכן לזה בשלמות, לא יחקה הסדור ההוא בעינו, אבל יחקה מה שידמהו, וזהו ענין המשל. וזה אמנם יהיה כשיהיה המקבל להשגה זאת השכל ההיולאני, כמו הענין בנבואה, כמו שיתבאר... ואולם הספק השביעי יותר לפי מה שאומר. וזה שההודעה אשר במושכלות כבר תגיע אל הרוב בהקיץ, לפי שהשכל ההיולאני יצטרך, כשיוכן לקבל זה השפע מהשכל הפועל, אל שיעור מהחוש והדמיון, וזה בשיעמיד הדמיון הצורות הדמיוניות הצריכות לה בהעמדת מושכל מושכל. ולפי שהעמדת אלו הצורות הדמיוניות לא יהיה כי אם בהשתדלות, אם לא היה זה במקרה, וההשתדלות בהעמדתם לא יתכן שיהיה כי אם בהקיץ, הנה מן ההכרח היה שלא תגיע הידיעה בהקדמות הראשונות על הרוב כי אם בהקיץ. ואולם המושכלות השניות הוא מבואר שהשכל ההיולאני צריך בהם אל שיעמיד ההקדמות הראשונות אשר מהם תגיע לו הידיעה במושכלות ההם, וזאת ההעמדה לא תהיה על הרוב כי אם בהשתדלות, וזה שההשתדלות לא יתכן שיהיה בעת השינה, כי אז לא ימצא לכחות הנפשיות בחירה במה שיעשוהו. ואולם זאת ההודעה השנית היא על הרוב בשינה, לפי שהיא צריכה אל התבודדות השכל מן הדמיון או שניהם מבין שאר הכחות הנפשיות המשיגות, וזה יהיה על הרוב בעת השינה, לפי שבעת היקיצה יהיו טרודים החושים בפעולותיהם. והנה תמצא לפעמים זאת ההודעה בהקיץ לאחת משלש סיבות. אם מפני שלמות כח המקבל, אם מפני קלות הכנע שאר הכחות הנפשיות המשיגות אל הכח המקבל, אם מפני חולשת ההשגה. וזה כי כאשר היה הכח המקבל זה השפע שלם, יספיק לו למקבל זה השפע ההתבודדות החלוש אשר יהיה לו בהקיץ. וכאשר יכנעו בקלות שאר הכחות המשיגות אל הכח המקבל כשרצה להתבודד מבין שאר הכחות הנפשיות, הנה ישלם ההתבודדות בהקיץ, ולא ימנעוהו מזה טרדת החושים. וזה שכבר יתכן שלא ישתמשו החושים בפעולותיהם, עם היות האדם מקיץ, כשהיה טרוד כח אחד מהכחות המשיגות בפעולתו, והיו נכנעים שאר הכחות המשיגות לכח ההוא ולזה תמצא קצת האנשים, שכאשר השתמשה מחשבתם בפעולתה והיו טרודים בפעולה ההיא, יצעקו לפניהם ולא ישמעו, והם מקיצים, וכבר קרה לנו כמו זה פעמים רבות בחקרנו בענינים העמוקים. וכאשר היתה ההשגה חלושה יספיק בה ההתבודדות החלוש אשר יהיה בהקיץ. וידמה שלשתי סיבות הראשונות היתה מגעת הנבואה בהקיץ למשה רבנו עליו השלום, ר"ל שהכח המקבל היה בו שלם בתכלית השלמות, ולזה הגיע למדרגה מהנבואה למעלה מהמדרגות אשר לשאר הנביאים כולם, כמו שהעידה עליו התורה ולא קם נביא עוד בישראל כמשה וגומר. והיו שאר כחותיו המשיגות נכנעות בקלות לכח הנפשי המקבל, ולזה היה מתנבא בכל עת שהיה רוצה, כאמרו עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. ולקלות הכנע שאר כחותיו המשיגות לכח הנפשי המקבל לא היה מגיע לו רתת וחרדה בבא אליו הנבואה, מפני ההתבודדות אשר לזה הכח אז, כמו הענין בשאר הנביאים עליהם השלום, שהם לקושי השמע שאר הכחות המשיגות אל הכח הנפשי המקבל בהם, יכבד ההתבודדות על שאר הכחות המשיגות, ויקרה מזה להם רתת וחרדה. וידמה שיהיו קצת האנשים רואים חלומות צודקים בהקיץ לחולשת ההשגה, וכבר נבאר זה בפרק הבא אחר זה. ואולם הספק השמיני הנה ידמה שיהיה היתרו ממה שיקשה, וכל שכן עם מה שהתפרסם מענין הנבואה שהיא צריכה לשלמות השכל, ולזה היו הנביאים תלמידים לומדים בפניהם החכמות, עד שיוכן שכלם אל קבול שפע הנבואה. ונאמר כי מפני שהידיעה אשר תגיע לנערים ולפתאים באלו הדברים היא אם מסוג הקסם, אם מסוג החלום, והידיעה אשר נמצאה נמשכת לשלמות השכל ההיולאני בלי ספק היא הנבואה. ראוי שנחקור אם הנבואה והקסם והחלום הם מסוג אחד, אם לאו. וזה שאם היו מסוג אחד, הנה יהיה התר זה הספק נמנע. ואם לא היו מסוג אחד, לא יהיה בכאן ספק מזה הצד, וזה שלא ימנע היות סיבות הדברים המתחלפים מתהפכות. ונאמר שכבר תובדל הנבואה מהקסם והחלום בדברים: מהם, שהנבואה היא שלמות מגעת בהתלמדות, ולזה היו לנביאים תלמידים, והיו מתנבאים, ר"ל שהיו דורכים אל שתגיע להם הנבואה, ואין הענין כן בחלום ובקסם. ומהם, שמתנאי הנביא שיהיה חכם, וזה מפורסם מענין הנבואה, ואין הענין כן בחלום ובקסם, אבל כבר ימצאו לפעמים לפתאים ולנערים יותר ממה שימצאו להרבה מן המשכילים מהם. ומהם, שכל מה שיודיעהו הנביא הוא צודק, רצוני שהסדור אשר לאלו הדברים מצד הגרמים השמימיים הוא כפי מה שיודיעו אותם, עם היותם אפשריים מצד הבחירה, ולזה יאמר שהרע אשר יעד בו הנביא לא יחויב בואו, לפי שכבר יתכן שימלט האיש ההוא או המקום ההוא או העם ההוא ממנו מצד הבחירה אשר הושמה כלי לזה במה שקדם. ואולם הטור אשר ייעד בו הנביא יבא בלי ספק, ר"ל הטוב המסודר מפאת הגרמים השמימיים, לפי שהשכל האנושי אשר ממנו התחלת הבחירה הוא נמצא באדם להגיע אל הטוב, וזאת היתה הכונה במציאות זה הבחירה, ולזה לא יתכן שתהיה ההגעה מאתו אל הרע במה שהוא ראוי שיגיע טוב מצד סדור הגרמים השמימיים, אבל ישתדל בסיבות העוזרות אל הגעת הטוב ההוא אשר יודיעהו הנביא. וכבר יתבאר זה באופן שלם במאמר הששי מזה הספר בגזרת השם יתברך. ואולם הקסם והחלום ימצא בהם הכזב הרבה, וזה מבואר מן החוש. ומהם, שהנביא כשיודיע אלו הדברים יישיר האדם או העם אשר יודיע לו זה אל ההצלחה האנושית, כשיאמר לו שיסור מדרכו הרעה וישוב אל ה' יתברך ויסור ממנו הרע ההוא, עד שרוב ההודעות אשר יודיע לאנשים הם להגיעם אל ההצלחה האנושית, ואין הענין כן בקסם והחלום.

Ralbag Milchamot HaShem 2:8רלב"ג מלחמות השם ב׳:ח׳

וזה כי מי שהיה יותר שלם השכל ויותר קל ההתבודדות היה יותר שלם בנבואה, ולפי התחלף שני אלו הדברים בפחות ויתר תתחלפנה מדרגות הנבואה. והנה תיוחד ההודעה בענינים לקצת האנשים המקבלים זאת ההשפעה בענינים זולת ענינים, לפי טבע האיש המקבל ההודעה, שכאשר תטה מחשבתו יותר תגיע לו ההודעה יותר. וזה משותף לקוסם ולנביא, ולזה תמצא קצת הקוסמים יודיע סוג מה מהמקרים ביחוד מבין זולתם. והמשל שאשר תטה מחשבתו בענין הזווג לאיש ולאשה אם בטבע אם במנהג, תיוחד הודעתו באלו הדברים, כמו שהתפרסם מענין הקוסמות. ומי שתטה מחשבתו לבד בהצלחת השכל, תיוחד באלו הדברים אשר בהם תהיה הצלחת השכל ובענינים המישירים אליה מצד מה שהם מישירים אליה. וידמה במשה רבנו עליו השלום שבו השתתפו שלשת הסיבות האלו אשר זכרנו, רצוני שהיה שלם השכל מאד, וקל ההתבודדות, והיתה מחשבתו נוטה בהצלחת השכל לבד, ולזה נתיחדה נבואתו מבין שאר הנביאים עליהם השלום.  והנה התחבר שלשת הסיבות האלו בתכלית מה שאפשר באיש אחד קשה מאד, ולזה העידה התורה שלא קם נביא כמהו בישראל.

R. Chasdai Crescas Ohr Hashem 2:4:3ר' חסדאי קרשקש אור ה' ב':ד':ג'

ואמנם השני, הנתלה ביתרון נבואת משה על כל שאר הנביאים.  הנה, ואם היה שנודה שלא יצא מהמנהג הטבעי, למה שהשלמות האנושי, ואם היה שאין לו גבול נגבל בו, שכל אשר יוסיף בעבודת הש"י, יתוסף השלמות; הפך מה שדמו קצת מחכמינו, למה שדמו שהשלמות נתלה בשכל לבד, וקבלו שלשכל האנושי גבול, ויתחיב מזה, שלשלמות האנושי גבול; אבל האמת בעצמו, שאין לשלמות גבול, אבל יתוסף אל מה שיתוסף תמיד, כמו שיתבאר במאמר השלישי בגזרת הצור; ואמנם לא ימצא השלמות בלתי מגבל בפעל... והשלמות הזה היה אצל משה.  מבלתי שתכריח ידיעתו המנעות השגת השלמות ההוא בזולתו, אבל נשאר אפשר.  אלא שידע שלא יצא לפעל הגבול ההוא משלמות בזולתו, כמו שהתבאר זה... ואמנם יראה, שדעת רז"ל, שעם היות הנבואה בכלל, דבר בלתי יוצא מהמנהג הטבעי, הנה מדרגת משה רבנו ע"ה בה, היה דבר יוצא מהמנהג הטבעי, והיה על צד המופת כשאר המופתים.  וזה, לקבע בנפשותינו שלמות התורה ונצחותה, ושאין ראוי לשמע לנביא זולתו בבטולה.  ולזה מה שדרשו:  "בישראל הוא דלא קם, אבל באמות העולם קם, ומנו בלעם".  הורו בזה, שנבואת בלעם היה שלא על המנהג הטבעי.  למה שהשגת הנבואה צריך הכנות והשלמות, היה חסר מהם אותו הרשע ההוא; ולזה כנה אותו הכתוב בקוסם; אלא שבהיותו אצל בלק נתנבא על דרך נס ופלא.  וזה להשגחה על ישראל, שלא יקללם... ואם הספק הראשון במשיג השני, הנתלה בתכלית המופת שנעשה בפתיחת פה האתון.  אחשב, שהיה להקנות לנו דעת צודק, ולפרסם הרשע ההוא, פן ירום לבבו ויתהלל להיותו נביא לשלמותו.  ולזה נרמז לו, שהשגתו היתה על צד הנס והפלא, שלא היה בחקו, כמו שלא היה בחק האתון לדבר, ולזכות בדין עליו.

R. Chasdai Crescas Ohr Hashem 2:4:4ר' חסדאי קרשקש אור ה' ב':ד':ד'

ואומר למה שהתבאר בגדר הנבואה היותה שפע שופע מהאל יתברך על האדם, הנה הוא מבואר שהמוכן אל השלמות הזה הוא הדבק בו והמתבודד תמי׳ בעבודתו.  ולזה אם יתבאר שבאמצעות התורה והמצות יושג הקשר והדבקות בו יתברך שהוא תכלית השלמות במין האנושי, הוא מבואר שהדרך הנכון אשר תושג בו המדרגה הזאת הוא בהשגת התכלית הזה שהוא העבודה והאהבה האמתית. אמנם בכלל הששי יתבאר תכלית הבאור היות הדבקות והקשה הזה תכלית התכליות כלם אשר יושג באמצעות התורה, ולזה הוא מבואר שכל אשר יתחזק הקשר והאהבה יהיה יותר מוכן אל ההשגה הזאת, וכאשר יתמיד בקשר הזה ויפליג ההתבודדות באהבתו אין ספק שיושפע עליו השפע האלהי אם לא יעיקהו מעיק. וכבר התנו ז״ל ואמרו אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר. הנה החכמה הוא תנאי עצמי לנביא כי חכמת התורה היא המביאה אל התכלית הזה בעצם ובזולתה לא יושג התכלי׳ כמו שרמזו חז"ל באמרם לא עם הארץ חסיד. ואמנם למה שהנביא יותר מוכן להישיר זולתו ולזה הוא נושא את נפשו. וכמו שהתבאר בפרק הב׳ התנו שיהיה גבור להיות אמיץ לבו להוכיח לזולתו. והתנו גם כן עשיר שלא יחסר לו דבר באופן שיצטרך להטריד נפשו בצרכי מחיתו ושיהי' שמח בחלקו כמו שבארה המשנה כי הנבהל להון ישוטט מחשבתו בהבליו, ויפריד הקשר ויחליש הדבקות.  ולזה כאשר יתבודד החכם באהבתו ויסכימו בו התנאים וישלמו ההכנות כאשר לא יעיק מעיק מחוץ, אין ספק בשיושפע עליו רוח נבואי. והנה לפי מה שבא בקבלה מתנאי השפע הזה הוא המקום כמו שיבא עוד בכלל הששי בגזירת המקום ברוך הוא. ואולם דעת הפלוסופים בזה במאמרם שהאיש החשוב בשכלו ובמדותיו כאשר היה כחו המדמה שלם ויוכן בהכנות הצריכות אין ספק בשיתנבא, והיה א״כ האיש המוכן להתנבאות אי אפשר שלא יתנבא.  והנה הרב קיים דעתם אלא שהוסיף שכאשר יוכן לנבואה, יעבור שלא יתנבא ברצון האל יתברך.  והוא אצלי כדמות הנפלאות, וזה שכאשר נקח דעת הפלוסופים ישאר הפלא איך היה שלא נמצא בכל זה הזמן אשר הועתקו אלינו קורותיו מי שהגיע לזאת המדרגה אחר נתינת התורה אלא מהאומה הנבחרת, והנה חכמת היונים והכשדים מפורסמת מאד.  ולזה יחס מניעת ההשגה מהם לפלא, ואמנם עדיין יפלא איך הפלא הזה בכלם, רוצה לומר בחכמי הגוים. אבל כאשר נניח הדעת האמתי כמו שהנחנוה לא יהיה מקום לפלא הזה. כי העבודה האמתית והאהבה שבאמצעותה תושג זאת המדרגה, תשלם בעצם התורה והמצות, עם שהוא רחוק מאד שנניח שמי שיצליח לנבואה ויהיה מוכן לה יחדש השם יתברך אות למנוע הטוב מבעליו. והנה אשר נאמר לברוך בן נריה ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש, אינו עניין לזה כמו שאמר הרב שהנבואה בחק ברוך בן נריה גדולות. אבל המוכן לנבואה ולא יעיק לו מעיק מחוץ, א״א שלא יתנבא כל שלא יסתבך בטרדות הזמן וזולתו אשר בעבורם נמנעת הנבואה בגלות הזה, כמאמר רז״ל אין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך שמחה, שנאמר והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד י"י.

Sefer HaIkkarim 3:8ספר העיקרים ג׳:ח׳

השפע האלהי הזה שאמרנו שהוא הכרחי שימצא כדי שעל ידו יודעו הדברים הנרצים אצל השם יתברך מהבלתי נרצים, איננו בחק האדם שישיג השפע ההוא מעצמו מזולת רצון אלהי, כי אין זה מדרך הטבע שתחול רוח השכל הנבדל מחומר על הדבר החמרי, ובעבור זה היו כל הקדמונים מרחיקים שיחול רוח אלהים על האדם ויתנבא בכח עליון ויגיד העתידות, ולזה היו האומות הקודמות עושים צורות והקטרות ותפלות לכוכבים להוריד רוחניות איזה כוכב על צורה מה, כדי שעל ידה יחול רוח הכוכב ההוא שהוא נשוא בגשם הכוכב על האדם שהוא גשמי, ויגיד העתידות בכח רוח הכוכב ההוא השופע על האיש ההוא, וזה ענין הקסם... ואמר עם ה׳ אלהיך לבאר כי עיקר מציאות הנבואה בנביאים הוא לזה התכלית בלבד, כלומר להזהיר על קיום התורה ועל עבודת השם ועשיית הדברים הנרצים לו יתברך להיות האדם תמים עם השם ולא להגדת העתידות, כמו שיתבאר זה בפרק י״ב מזה המאמר.  אלא שגם זה היה נמצא בנביאים על הכוונה השנית להורות על אמתת נבואתם כדי שיאמנו דבריהם, ולזה תמצא כל הנביאים מזהירים תמיד על שמירת התורה ועשיית מצותיה, כי זאת היתה עיקר הכונה האלהית להשפיע שפע אלהי על הנביאים, כדי שעל ידם יגיע האדם אל שלמותו האנושי בהיותו עושה הדברים הנרצים אצל האל, לא להודיע על ידם העתידות כמו שהוא הענין בקוסמים, כי הגדת העתידות הנמצא בהם היא על ידי מעשים שעושין לחזק הכח הדמיוני ומצד הטבע לא מצד הרוח האלהי כאשר הוא בנביאים. אלא אם נאמר שהנבואה גם כן ענין דמיוני יגיע אל הכח המדמה, כמו שדמו קצת חכמינו הנמשכים אחר הפילוסוף, שענין הנבואה הוא דבר טבעי נמשך אל הכח המדמה בלבד כמו החלומות, עד שאמרו שהוא כדמות הנפלאות שלא יתנבא האדם בהיותו חכם ומוכן לנבואה, כלומר בהיות כחם הדמיוני מוכן לזה. והדבר הזה יכחישהו החוש והשכל, אם החוש כי מעולם לא נמצאה נבואה בשום אדם מן הפילוסופים עם היותם חכמים בידיעה המחקרית, ונמצא מזה הרבה יותר באומה הישראלית, וזה ממה שיורה שאין זה דבר טבעי נמשך לידיעה המחקרית, שאם היה כן למה היה נמנע הטוב הזה משאר האומות לבלתי השפע שפע נבואיי על השלמים מהם אם בידיעה המחקרית ואם בהכנת הכח המדמה אחר היות הדבר טבעי אליו, אלא שבלי ספק ענין הנבואה הוא שפע שופע ברצון אלהי על הכח הדברי אם באמצעות הכח המדמה ואם בזולתו כמו שיתבאר. ואם השכל למה שהקוסמים ועובדי הצלמים ובעלי אוב וידעוני והעושים פעולות זולת אלו לחזק הכח הדמיוני להגיד העתידות, אי אפשר להם להגביל הדברים הנרצים אצל השם יתברך לפי שאין להם דרך לדעת זה, כי הוא דבר למעלה מן הטבע ומרוח הטומאה ומכחות הגלגלים שכל פעולותיהם נמשכים מהם, ובעבור זה אי אפשר להם שיצדקו תמיד בהגדתם העתידות. וזה משני צדדים, אם מצד שהכח המדמה מדרכו שיכזב בהכרח לפי שאין כל מדומה אפשר, כמו שנודע זה למי שידע טבע הכח ההוא, ואם מצד שהשם יתברך יכול לשדד כח המערכת ולסדר הפך הנגזר מהם, ולזה יכזבו החוזים בכוכבים בהכרח... ויתבאר מכל זה כי הדברים הנרצים אצל השם יתברך אי אפשר שיודעו כולם משום צד אם לא ברצון אלהי בשפע מיוחד מושפע ממנו לדבר הזה בלבד, ולזה היה גדר הנבואה לפי זה הדרך שהוא שפע שופע מהשם יתברך על הכח הדברי אשר באדם, אם באמצעות הכח המדמה ואם בזולתו, מודיע לו על ידי מלאך או בזולתו דברים או ענינים אין בטבע האדם שידעם מעצמו. וזה אם להישרתו ואם להישרת זולתו אל מול ההצלחה, כדי להגיע האנשים אל התכלית האנושי.

Sefer HaIkkarim 3:9ספר העיקרים ג׳:ט׳

וראוי שישאל שואל, אחר שהיתה הנבואה מפועל אחד בעצמו שהוא השם יתברך ותכליתה תכלית אחד בעצמו שהוא הישרת האנשים אל ההצלחה, למה זה יתחלפו דברי הנביאים זה מזה בענין אחד בעצמו ומראות הנבואה זו מזו, עד שיראה נביא אחד את השם בתמונה אחת ונביא אחר בתמונה אחרת. ונאמר כי אין חלוף ושנוי המראות הנראות לנביאים זו מזו ושנוי דבריהם זה מזה מה שיחייב שלא תהיה הנבואה מפועל אחד בעצמו, או ממה שיחייב שנוי בחק הפועל או בחק התכלית, כי מן הפועל האחד בעצמו כבר ימשכו פעולות מתחלפות כפי הכנת המקבלים... ובא להורות כי השפע הנבואיי באיזו מדרגה שיהיה הוא שופע מאת השם יתברך כמו שאמרנו בגדר הנבואה, ואף על פי כן הוא מתחלף כפי הכנת המקבלים וכפי האמצעיים שעל ידם תגיע בו הנבואה, ולפי זה אין להפלא אם נביא אחד יאמר שראה את השם יושב על כסא רם ונשא, ואחד יאמר שראהו כזקן לבושיה כתלג חור ושער ראשיה כעמר נקא, ואחד ראהו כאיש מלחמה, ואחד מעוטף כשליח צבור. וגם האמצעיים שהם המלאכים השלוחים אל הנביאים, נביא אחד יאמר שראה המלאך גויתו כתרשיש ופניו כמראה בזק, ואחר ראהו כאיש לבוש הבדים, ואחר יראה במרכבה סוסים אדומים שרוקים ולבנים, וכל זה יתחלף מן השני פנים שאמרנו, רצוני לומר אם מצד המקבל ואם מצד האמצעי.

Sefer HaIkkarim 3:10ספר העיקרים ג׳:י׳

ובכולם לא יחול השפע האלהי הנבואיי אף אם יהיה האיש מוכן אלא ברצון אלהי, עד שפעמים יעמוד הנביא זמן רב אחר שבאה לו הנבואה שלא יתנבא, ופעמים יצטרך לעשות איזו הכנה טבעית כדי שתגיעהו הנבואה, כאלישע שאמר ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה׳. ויש מי שלא יעמוד על המדרגות הללו אבל יעלה למדרגה יותר גדולה מאלו שאין מבוא לכח המדמה בה כלל, ולא יראה ולא ידמה שום צורה, ומבלי ראית מלאך ולא תמונה לנגד עיניו ישמע קול מדבר אליו תודיעהו ענינים כלליים לאומה או לאומות והנהגה או הנהגות למין האנושי או לקצתם במה שיושג השלמות האנושי, וזה בזולת מראה ולא מחזה אבל בהיותו ער ביום, וכן בכל עת שיכונן מחשבתו וישער בשאלה תבואהו מיד התשובה בהקיץ ולא לעתים רחוקות אבל בכל עת שירצה, והמדרגה הזאת כשיגיע אליה האדם אין ראוי שיקרא אדם אלא מלאך, ואין אצלנו מי שהגיע למדרגה הזאת אלא משה רבינו עליו השלום, שנבדלה נבואתו מכל שאר הנביאים בארבעה הבדלים שמנה הרמב״ם ז״ל בפירוש פרק הלק. והם הארבע מדרגות שמנינו בנבואה והן שנרמזו בכתוב שאמר ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו, כי אחר שאמר פנים אל פנים ירמוז שלא היתה נבואתו על ידי מלאך ולא שום אמצעי כמדרגה השלישית. ובאמרו כאשר ידבר איש ירמוז שלא היתה במראות הלילה או בתרדמה נופלת עליו כמדרגה השנית, אבל משה היה עומד ער ושומע הקול מדבר אליו, ולא היה מגיע לו רתת ולא צער כמדרגה הראשונה, אבל כאשר ידבר איש אל רעהו בלי שום צער, ובכל עת שירצה לבא אל אהל מועד היה שומע הקול מדבר אליו, אמר הכתוב ובבוא משה אל אהל מועד וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת מבין שני הכרובים, וכן העיד הכתוב שאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה׳ לכם, ומיד באה אליו התשובה על זה, איש איש כי יהיה טמא לנפש וגו׳, וכן בבנות צלפחד, ויקרב משה את משפטן לפני ה׳, ובאתהו התשובה, כן בנות צלפחד דוברות.

Sefer HaIkkarim 3:11ספר העיקרים ג׳:י״א

הנבואה תחול על האדם על ההדרגות שכתבנו כשלא יהיה שם נביא יהיה כלי להגעת הנבואה על הבלתי מוכן, אבל כשיהיה שם נביא כבר תגיע הנבואה על הבלתי מוכן בזולת אלו ההדרגות, וזה דבר נתאמת מציאותו בשעת מתן תורה שהגיעו כל ישראל טפשיהם עם חכמיהם למעלת הנבואה, אמר הכתוב את הדברים האלה דבר ה׳ אל כל קהלכם בהר מתוך האש. ולא למעלת הנבואה בלבד אבל למדרגת פנים בפנים שהיא המדרגה האחרונה ממדרגות הנבואה שאי אפשר שיגיע האדם אליה אלא בחסד אלהי, והיא היתה מדרגת משה רבנו עליו השלום, אמר הכתוב עליו ודבר ה׳ אל משה פנים אל פנים, ונאמר גם כן במדרגת כל ישראל בשעת מתן תורה, פנים בפנים דבר ה׳ עמכם בהר מתוך האש. והוא מבואר כי שש מאות אלף רגלי שיצאו ממצרים מורגלים בעבודה קשה בחומר ובלבנים לא היו ראויין למדרגה גדולה כזו, ואף על פי כן הגיעו אליה באמצעות משה רבנו עליו השלום, אמר השם אליו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם בדברי עמך, כלומר אני רוצה לבא אליך ולהגלות לך במדרגה גדולה שהיא מדרגת פנים בפנים, אף על פי שאתה בעובי ועכירות החומר הנקרא עב הענן ואינך ראוי אליה, וכל זה אני עושה בעבור ישמע העם בדברי עמך, וזו היא המדרגה היותר גבוהה שאפשר, והוא שישמע אדם בהקיץ קול מדבר אליו בזולת ראית שום תמונה, אמר הכתוב קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים. והגיעו אליה בחסד אלהי ובאמצעות משה, וזה כדי שיסתלק מלבם הספק שהיו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם, שעל זה היו תמהין אחר מתן תורה ואומרים כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים, שיראה שישראל היו מסופקין באפשרות הגעת הנבואה אל האדם עד היום ההוא, אבל משה לא היה תמה על הגעת הנבואה לאיש אחד אלא על הגעתה לעם בכללו, ועל כן אמר השמע עם קול וגו׳, ואחר המעמד ההוא הודו באפשרות הגעתה, אמר הכתוב היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי, שיראה שבאותו מעמד הוסר מלבם הספק הזה. וכן הגיעה הנבואה מאליהו לאלישע בזולת אלו ההדרגות, כי לא היה בכל בני הנביאים מי שלא קדם לשרת את אליהו וללמוד ממנו קודם שיבא אלישע לשרת את אליהו, שהרי כשרצה השם לקחת את אליהו נאמר לו בחורב ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך, ובאמצעות אליהו הגיע למדרגה גדולה יותר מכולם. וכן יהושע הגיע למדרגה שהגיע באמצעות משה, עד שאמרו רבותינו ז״ל בבאור הענין הזה פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, כלומר יהושע מצד עצמו לא היה ראוי שיגיע למדרגה שהגיע אליה אלא באמצעות משה הוא שהשיג מה שהשיג, ולזה היה משה במדרגת החמה שחולקת האור לירח ויהושע במדרגת הלבנה שמקבלת אור מהשמש ואין לה אור מעצמה, ולזה אמרו אוי לה לאותה בושה אוי לה לאותה כלימה, כי לא היה ראוי יהושע לנבואה מעצמו אלא מצד משה רבנו עליו השלום. ועל זה הדרך היה חול הנבואה באמצעות משה על השבעים זקנים אף על פי שלא היו ראוים אליה מצד עצמם, אמר הכתוב וירדתי ודברתי עמך שם ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, כלומר אף על פי שלא היו ראויין לכך מצד עצמם. ולזה תמצא כי כשאמר יהושע אל משה אלדד ומידד מתנבאים במחנה, השיב משה המקנא אתה לי, כלומר אין ראוי לך לקנא בזה כלל בעבורי כי הנבואה הזאת כולה חלה עליהם מצד רוחי ובאמצעותי, ומי יתן כל עם ה׳ יהיו נביאים מצד עצמם וראויים לנבואה בזולתי, כי יתן ה׳ את רוחו עליהם ולא באמצעותי אלא שהם מצד עצמם יהיו ראויים לחול עליהם הרוח האלהי מבלתי אמצעי. וענין צורך האמצעי בדבר הזה הוא על זה הדרך, כי כמו שמהכאת ניצוץ השמש בגוף זך בהיר כמראה המלוטשת יתהפך הניצוץ על מקום חשוך, ויאיר המקום ההוא על ידי ההתהפכות ההוא מה שלא היה מאיר קודם זה, כך השפע האלהי כשירד על הנביא השלם יתהפך ממנו על הבלתי ראוי, ויהיה זה סבה אל שיחול הרוח הנבואיי על הבלתי שלם או בלתי מוכן לכך ויתנבא, ואף בזה ההתהפכות יהיה הרוח שיחול על היותר מוכן גדול ממה שיחול על מי שאינו מוכן. ולפי דעתי שזאת היתה הסבה שתמצא הנבואה באומת ישראל מזולתה מן האומות ובארץ ישראל מזולתה מן הארצות, וזה כי מצד הארון והלוחות שהיתה השכינה שורה עליו היה מתהפך הרוח האלהי כדמות ניצוץ השמש המתהפך, והיה שורה הרוח הנבואיי על האיש שתמצא בו הכנה מה בדמיון מה שהוא בארון, והוא האיש שימצאו בו דעות התורה הכתובים בלוחות הברית באמת, כמו שהיה זה בנבואת שמואל שהיה שוכב בחדרו שהיה לו ובאה אליו קול הנבואה מעל הכפרת אשר על הארון שהיה אז שם בשילה, והוא עצמו לא היה יודע מי הקורא, שלא היה משער בעצמו היותו ראוי לנבואה שישמע קול בעת היקיצה במראה הנבואה, ולזה היה קם ממטתו ללכת אל עלי עד שעלי הבין זה מעצמו, כמו שאמר הכתוב ויבן עלי כי ה׳ קורא לנער. ואולם זה השפע הבא על זה הדרך בזולת נביא שיהיה אמצעי צריך הכנה במקבל, כלומר שיהיה מעצמו מוכן קצת. כי לא יחול השפע האלהי הזה אלא בהיות המקבל במדרגה ידועה מן ההכנה, וכפי הכנתו תהיה מדרגת השפע שיחול עליו. ואבל הנבואה המגעת באמצעות נביא תגיע אפילו על מי שאינו ראוי לנבואה, כמו שהגיעה לישראל בשעת מתן תורה, או על מי שאינו מוכן אליה, כמו שהגיעה לאהרן ומרים באמצעות משה אף על פי שלא היו מוכנים אליה באותה שעה, ובעבור זה קרא השם אל משה עם אהרן ומרים כדי שיחול באמצעות משה הרוח הנבואיי עליהם, כי אף על פי שהיו ראויים לנבואה לא היו מוכנים אליה באותה שעה. והבן זה כי הוא דבר נבוכו בו הרבה מן החכמים למה קרא השם את משה עם אהרן ומרים. וראוי שתדע שהמצא הנבואה על ידי נביא על הבלתי ראוי או בלתי מוכן, לא יספיק להשפיע מן המקבל ההוא על זולתו אלא בהמצא הארון והלוחות באומה, וגם כן אחר שנעדר הארון לא היה אפשר שתמצא הנבואה אפילו על יד נביא על הבלתי מוכן. ולזה לא הגיעה הנבואה לברוך בן נריה באמצעות ירמיה, לפי שלא היה מוכן אליה וכבר נגנז הארון, והגיעה לחגי זכריה ומלאכי, לפי שראו את ירמיה ויחזקאל והיו מוכנים אליה יותר מברוך. ואולם לא הגיעה מהם לזולתם, לפי שלא היו בזמן הארון ולא היה השפע שהגיע להם מספיק שיעבור מהם לזולתם אחר שלא היה שם ארון. וראיה לדבר כי בבית שני היו חסידים ואנשי מעשה וראויים לנבואה יותר מבבית ראשון, ואף על פי כן לא היה שם נבואה לפי שלא היה שם ארון. ומה שהגיעה הנבואה ליחזקאל בחוצה לארץ, לפי שכבר הגיעה אליו בארץ ישראל, אמרו רבותינו ז״ל היה היה דבר ה׳ אל יחזקאל בן בוזי הכהן בארץ כשדים על נהר כבר מאי היה שכבר היה.

Sefer HaIkkarim 3:12ספר העיקרים ג׳:י״ב

עקר מציאות הנבואה במין האדם אינה כדי להגיד העתידות ולסדר ענינים פרטיים אישיים כמו שיודע זה על ידי הקוסמים והחוזים בכוכבים, אבל כדי להגיע האומה בכללה או המין אל השלמות האנושי. וזה דבר בארוהו רבותינו ז״ל בפרק אין עומדין במסכת ברכות, אמרו ויאמר ה׳ אל משה לך רד כי שחת עמך, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה רד מגדולתך, כלום נתתי לך גדולה אלא בשביל ישראל, עכשיו שישראל חטאו אתה למה לי, הנה בארו בפירוש כי הגיע משה אל המדרגה ההיא לא היה אלא בשביל ישראל כדי שיקבלו התורה ויקיימוה. וכן אמרו בתורת כהנים, כתיב אלה המצות אשר צוה ה׳ את משה אל בני ישראל, זכות ישראל גרמה לו. ובעבור זה אמרו קצת החכמים שהתחלת הגעת הנבואה למשה לא היה על ההדרגות שכתבנו בפרק י׳, אבל היה ענין נסיי חל עליו פתאום ברצון אלהי עם היותו בלתי מוכן ולא ראוי אל המדרגה הגדולה ההיא, כדי להגיע המין האנושי או האומה בכללה אל התכלית האנושי, ולזה אמר לו השם עכשיו שישראל חטאו אתה למה לי, כלומר אם אין התכלית הזה מגיע אין צורך בהגעת הנבואה לנביא, ולזה תמצא כי כשאמרו רבותינו ז״ל במסכת נדרים אין הנבואה שורה אלא על חכם גבור ועשיר ובעל קומה, הוכיחו אותו ממשה, כי למה שהגעת הנבואה לנביא אינו אלא להשלמת האומה, ראוי שימצאו בו התארים שנמצאו במשה שהיתה נבואתו לזה התכלית, ולזה היה אחד מהם בעל קומה כדי שיהיה מקובל ומהודר בעיני האומה, ואם לא ימצאו לנביא אלו התארים שהם לתועלת האומה אין תועלת בהגעת הנבואה אליו.

Abarbanel Shemot 19:8אברבנאל שמות י"ט:ח'

וראוי אם כן שנחקור למה זה רצה הקדוש ברוך הוא לתת הדברות האלה מפיו בלי אמצעי ולישראל כלו שהיה עם רב בלתי מוכן כמ"ש (שם ה' כ"ו) כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים וגו' ולמה לא נאמרו עשרת הדברות כשאר דברי התורה והמצות למשה רבינו שהיה ציר נאמן לשולחיו. וכבר נוכל לרשום בזה חמש סבות ותכליות עצמיות... התכלית השלישי הוא שרצה הקדוש ברוך הוא להשרישם בשורש אחד תורני אמתי. והוא שהפלוסופים חשבו שהיתה הנבואה דבר טבעי ושתבא לאדם בהיותו מוכן ושלם במדות ובדעות העיוניות. והיה מהנמנעות אצלם שילין האדם בלתי נביא וישכים נביא. והנה הי"ת רצה להראות שאין הדבר כן. אבל שכל אשר יחפוץ יעשה ושהנבואה באמת היא דבר נסיי נמצאת בפלא ושברצות השם ינבא הבלתי מוכן בעיוניות אף שיהיה בחכמות איש בער לא ידע או נוקד בנוקדים מתקוע. והנה הורה זה במה שהגיע את כל עם ישראל למדרגת נבואתו ושישמעו דבריו וקולו ומפני זה התמיה אדון הנביאים באמרו את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם כי לקהל הרב ההוא היה פלא עצום הגיעם לנבואה. ואמר באמור ה' אלי הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי רוצה לומר שאעפ"י שיהיה עם גם ישמעו הדבור האלהי. ואמר (דברים ה' ל"ג) כי שאל נא לימים ראשונים וגו' הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו השמע עם קול אלהים חיים מדבר וגו' שהיה הפלא הגדול ההוא היות העם הגס והחומרי ובלתי מוכן זוכה לזה והוא התכלית הג'. והתכלית הד' הוא שהאל יתברך רצה לתת בעם ישראל הכנה נפלאת וסגולה עליונה להמצא בהם ובזרעם מעלת הנבואה ולחול השפע האלהי הנבואיי באנשים על דרך הפלא. וכדי שיהיו מוכנים למעלה ההיא ראה לדבר עמהם בפעם הזאת באופן נפלא כדי שההפעלות הגדול אשר יקבלו שם יכינם מאד לשהם וכל זרעם יהיו ראויים לקבל אותו השפע. כי כמו שבישיב' מרע"ה בהר מ' יום ומ' לילה נשאר תמיד מוכן ומדובק והיה מפני זה מנבא בכל שעה שירצה כמו שהוכיחו ז"ל מאמרו עמדו ואשמעה ככה מפני ההפעלות הנפלא שקבלו ישראל באותו מעמד נשארו הם ובניהם עד אלף דור מוכנים לקבל השפע הנבואיי. ולזה כיון ג"כ באמרו וגם בך יאמינו לעולם ודרשו חז"ל (רש"י שמות ח' ט') וגם בך גם לנביאים שיבואו אחריך. ואולי שלזה גם כן אמר לבעבור נסות אתכם בא האלהים רוצה לומר להרגיל אתכם בקבול הנבואה כדי שתהיו מוכנים אליה תמיד וכבר זכרתי למעלה מה שאמרו חז"ל במכילתא מאותה שעה זכו ישראל להעמיד מהם נביאים. ובאלה שמות רבה (פ' כ"ח) כל מה שהנביאים עתידים להתנבאות בכל דור ודור קבלו אותו בהר סיני וכו'.