EN/HEע/E

Prophetic Actions Without Explicit Divine Sanction

Sources

Shemot 7:9-10שמות ז׳:ט׳-י׳

(9) “When Pharaoh speaks to you, saying, ‘Perform a miracle!’ then you shall tell Aaron, ‘Take your rod, and cast it down before Pharaoh, that it become a serpent.’” (10) Moses and Aaron went in to Pharaoh, and they did so, as Hashem had commanded: and Aaron cast down his rod before Pharaoh and before his servants, and it became a serpent.

(ט) כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. (י) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעֲשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין.

Shemot 7:15-18שמות ז׳:ט״ו-י״ח

(15) Go to Pharaoh in the morning. Behold, he goes out to the water; and you shall stand by the river’s bank to meet him; and the rod which was turned to a serpent you shall take in your hand. (16) You shall tell him, ‘Hashem, the God of the Hebrews, has sent me to you, saying, “Let my people go, that they may serve me in the wilderness:” and behold, until now you haven’t listened. (17) Thus says Hashem, “In this you shall know that I am Hashem. Behold, I will strike with the rod that is in my hand on the waters which are in the river, and they shall be turned to blood. (18) The fish that are in the river shall die, and the river shall become foul; and the Egyptians shall loathe to drink water from the river.”’”

(טו) לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ. (טז) וְאָמַרְתָּ אֵלָיו י״י אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה. (יז) כֹּה אָמַר י״י בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי י״י הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. (יח) וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר.

Shemot 7:19-20שמות ז׳:י״ט-כ׳

(19) Hashem said to Moses, “Tell Aaron, ‘Take your rod, and stretch out your hand over the waters of Egypt, over their rivers, over their streams, and over their pools, and over all their ponds of water, that they may become blood; and there shall be blood throughout all the land of Egypt, both in vessels of wood and in vessels of stone.’” (20) Moses and Aaron did so, as Hashem commanded; and he lifted up the rod, and struck the waters that were in the river, in the sight of Pharaoh, and in the sight of his servants; and all the waters that were in the river were turned to blood.

(יט) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כׇּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. (כ) וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כׇּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם.

Shemot 7:26-29שמות ז׳:כ״ו-כ״ט

(26) Hashem spoke to Moses, Go in to Pharaoh, and tell him, “This is what Hashem says, ‘Let my people go, that they may serve me. (27) If you refuse to let them go, behold, I will plague all your borders with frogs: (28) and the river shall swarm with frogs, which shall go up and come into your house, and into your bedroom, and on your bed, and into the house of your servants, and on your people, and into your ovens, and into your kneading troughs: (29) and the frogs shall come up both on you, and on your people, and on all your servants.’”

(כו) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (כז) וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כׇּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. (כח) וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. (כט) וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכׇל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים.

Shemot 8:4-9שמות ח׳:ד׳-ט׳

(4) Then Pharaoh called for Moses and Aaron, and said: 'Entreat the Lord, that He take away the frogs from me, and from my people; and I will let the people go, that they may sacrifice unto the Lord.' (5) And Moses said unto Pharaoh: 'Have thou this glory over me; against what time shall I entreat for thee, and for thy servants, and for thy people, that the frogs be destroyed from thee and thy houses, and remain in the river only?' (6) And he said: 'Against to-morrow.' And he said: 'Be it according to thy word; that thou mayest know that there is none like unto the Lord our God. (7) And the frogs shall depart from thee, and from thy houses, and from thy servants, and from thy people; they shall remain in the river only.' (8) And Moses and Aaron went out from Pharaoh; and Moses cried unto the Lord concerning the frogs, which He had brought upon Pharaoh. (9) And the Lord did according to the word of Moses; and the frogs died out of the houses, out of the courts, and out of the fields.

(ד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל י"י וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַי"י. (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. (ו) וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּי"י אֱלֹהֵינוּ. (ז) וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. (ח) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל י"י עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה. (ט) וַיַּעַשׂ י"י כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת.

Shemot 8:12-13שמות ח׳:י״ב-י״ג

(12) Hashem said to Moses, “Tell Aaron, ‘Stretch out your rod, and strike the dust of the earth, that it may become lice throughout all the land of Egypt.’” (13) They did so; and Aaron stretched out his hand with his rod, and struck the dust of the earth, and there were lice on man, and on animal; all the dust of the earth became lice throughout all the land of Egypt.

(יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן נְטֵה אֶת מַטְּךָ וְהַךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וְהָיָה לְכִנִּם בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם. (יג) וַיַּעֲשׂוּ כֵן וַיֵּט אַהֲרֹן אֶת יָדוֹ בְמַטֵּהוּ וַיַּךְ אֶת עֲפַר הָאָרֶץ וַתְּהִי הַכִּנָּם בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה כׇּל עֲפַר הָאָרֶץ הָיָה כִנִּים בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 8:16-19שמות ח׳:ט״ז-י״ט

(16) Hashem said to Moses, “Rise up early in the morning, and stand before Pharaoh; behold, he comes out to the water; and tell him, ‘This is what Hashem says, “Let my people go, that they may serve me. (17) Else, if you will not let my people go, behold, I will send swarms of flies on you, and on your servants, and on your people, and into your houses: and the houses of the Egyptians shall be full of swarms of flies, and also the ground whereon they are. (18) I will set apart in that day the land of Goshen, in which my people dwell, that no swarms of flies shall be there; to the end you may know that I am Hashem in the midst of the earth. (19) I will put a division between my people and your people: by tomorrow shall this sign be.”’”

(טז) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י שַׁלַּח עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (יז) כִּי אִם אֵינְךָ מְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי הִנְנִי מַשְׁלִיחַ בְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמְּךָ וּבְבָתֶּיךָ אֶת הֶעָרֹב וּמָלְאוּ בָּתֵּי מִצְרַיִם אֶת הֶעָרֹב וְגַם הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הֵם עָלֶיהָ. (יח) וְהִפְלֵיתִי בַיּוֹם הַהוּא אֶת אֶרֶץ גֹּשֶׁן אֲשֶׁר עַמִּי עֹמֵד עָלֶיהָ לְבִלְתִּי הֱיוֹת שָׁם עָרֹב לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי י״י בְּקֶרֶב הָאָרֶץ. (יט) וְשַׂמְתִּי פְדֻת בֵּין עַמִּי וּבֵין עַמֶּךָ לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה.

Shemot 8:25-27שמות ח׳:כ״ה-כ״ז

(25) And Moses said: 'Behold, I go out from thee, and I will entreat the Lord that the swarms of flies may depart from Pharaoh, from his servants, and from his people, tomorrow; only let not Pharaoh deal deceitfully any more in not letting the people go to sacrifice to the Lord.' (26) And Moses went out from Pharaoh, and entreated the Lord. (27) And the Lord did according to the word of Moses; and He removed the swarms of flies from Pharaoh, from his servants, and from his people; there remained not one.

(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל י"י וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַי"י. (כו) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל י"י. (כז) וַיַּעַשׂ י"י כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד.

Shemot 9:1-4שמות ט׳:א׳-ד׳

(1) Then Hashem said to Moses, “Go in to Pharaoh, and tell him, ‘This is what Hashem, the God of the Hebrews, says: “Let my people go, that they may serve me. (2) For if you refuse to let them go, and hold them still, (3) behold, the hand of Hashem is on your livestock which are in the field, on the horses, on the donkeys, on the camels, on the herds, and on the flocks with a very grievous pestilence. (4) Hashem will make a distinction between the livestock of Israel and the livestock of Egypt; and nothing shall die of all that belongs to the children of Israel.”’”

(א) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (ב) כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ וְעוֹדְךָ מַחֲזִיק בָּם. (ג) הִנֵּה יַד י״י הוֹיָה בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּסּוּסִים בַּחֲמֹרִים בַּגְּמַלִּים בַּבָּקָר וּבַצֹּאן דֶּבֶר כָּבֵד מְאֹד. (ד) וְהִפְלָה י״י בֵּין מִקְנֵה יִשְׂרָאֵל וּבֵין מִקְנֵה מִצְרָיִם וְלֹא יָמוּת מִכׇּל לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל דָּבָר.

Shemot 9:11-13שמות ט׳:י״א-י״ג

(11) The magicians couldn’t stand before Moses because of the boils; for the boils were on the magicians, and on all the Egyptians. (12) Hashem hardened the heart of Pharaoh, and he didn’t listen to them, as Hashem had spoken to Moses. (13) Hashem said to Moses, “Rise up early in the morning, and stand before Pharaoh, and tell him, ‘This is what Hashem, the God of the Hebrews, says: “Let my people go, that they may serve me.

(יא) וְלֹא יָכְלוּ הַחַרְטֻמִּים לַעֲמֹד לִפְנֵי מֹשֶׁה מִפְּנֵי הַשְּׁחִין כִּי הָיָה הַשְּׁחִין בַּחַרְטֻמִּם וּבְכׇל מִצְרָיִם. (יב) וַיְחַזֵּק י״י אֶת לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י״י אֶל מֹשֶׁה. (יג) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי.

Shemot 9:13-19שמות ט׳:י״ג-י״ט

(13) Hashem said to Moses, “Rise up early in the morning, and stand before Pharaoh, and tell him, ‘This is what Hashem, the God of the Hebrews, says: “Let my people go, that they may serve me. (14) For this time I will send all my plagues against your heart, against your officials, and against your people; that you may know that there is none like me in all the earth. (15) For now I would have stretched out my hand, and struck you and your people with pestilence, and you would have been cut off from the earth; (16) but indeed for this cause I have made you stand: to show you my power, and that my name may be declared throughout all the earth; (17) as you still exalt yourself against my people, that you won’t let them go. (18) Behold, tomorrow about this time I will cause it to rain a very grievous hail, such as has not been in Egypt since the day it was founded even until now. (19) Now therefore command that all of your livestock and all that you have in the field be brought into shelter. Every man and animal that is found in the field, and isn’t brought home, the hail shall come down on them, and they shall die.”’”

(יג) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וְהִתְיַצֵּב לִפְנֵי פַרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר י״י אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. (יד) כִּי בַּפַּעַם הַזֹּאת אֲנִי שֹׁלֵחַ אֶת כׇּל מַגֵּפֹתַי אֶל לִבְּךָ וּבַעֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכׇל הָאָרֶץ. (טו) כִּי עַתָּה שָׁלַחְתִּי אֶת יָדִי וָאַךְ אוֹתְךָ וְאֶת עַמְּךָ בַּדָּבֶר וַתִּכָּחֵד מִן הָאָרֶץ. (טז) וְאוּלָם בַּעֲבוּר זֹאת הֶעֱמַדְתִּיךָ בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכׇל הָאָרֶץ. (יז) עוֹדְךָ מִסְתּוֹלֵל בְּעַמִּי לְבִלְתִּי שַׁלְּחָם. (יח) הִנְנִי מַמְטִיר כָּעֵת מָחָר בָּרָד כָּבֵד מְאֹד אֲשֶׁר לֹא הָיָה כָמֹהוּ בְּמִצְרַיִם לְמִן הַיּוֹם הִוָּסְדָה וְעַד עָתָּה. (יט) וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כׇּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כׇּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ.

Shemot 9:22-23שמות ט׳:כ״ב-כ״ג

(22) Hashem said to Moses, “Stretch out your hand toward the sky, that there may be hail in all the land of Egypt, on man, and on animal, and on every herb of the field, throughout the land of Egypt.” (23) Moses stretched out his rod toward the heavens, and Hashem sent thunder, hail, and lightning flashed down to the earth. Hashem rained hail on the land of Egypt.

(כב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי בָרָד בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם עַל הָאָדָם וְעַל הַבְּהֵמָה וְעַל כׇּל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. (כג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל הַשָּׁמַיִם וַי״י נָתַן קֹלֹת וּבָרָד וַתִּהֲלַךְ אֵשׁ אָרְצָה וַיַּמְטֵר י״י בָּרָד עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 9:29-33שמות ט׳:כ״ט-ל״ג

(29) And Moses said unto him: 'As soon as I am gone out of the city, I will spread forth my hands unto the Lord; the thunders shall cease, neither shall there be any more hail; that thou mayest know that the earth is the Lord's. (30) But as for thee and thy servants, I know that ye will not yet fear the Lord God.' — (31) And the flax and the barley were smitten; for the barley was in the ear, and the flax was in bloom. (32) But the wheat and the spelt were not smitten; for they ripen late. — (33) And Moses went out of the city from Pharaoh, and spread forth his hands unto the Lord; and the thunders and hail ceased, and the rain was not poured upon the earth.

(כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל י"י הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַי"י הָאָרֶץ. (ל) וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי י"י אֱלֹהִים. (לא) וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. (לב) וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה. (לג) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל י"י וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה.

Shemot 10:12-13שמות י׳:י״ב-י״ג

(12) Hashem said to Moses, “Stretch out your hand over the land of Egypt for the locusts, that they may come up on the land of Egypt, and eat every herb of the land, even all that the hail has left.” (13) Moses stretched out his rod over the land of Egypt, and Hashem brought an east wind on the land all that day, and all the night; and when it was morning, the east wind brought the locusts.

(יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם בָּאַרְבֶּה וְיַעַל עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיֹאכַל אֶת כׇּל עֵשֶׂב הָאָרֶץ אֵת כׇּל אֲשֶׁר הִשְׁאִיר הַבָּרָד. (יג) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת מַטֵּהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַי״י נִהַג רוּחַ קָדִים בָּאָרֶץ כׇּל הַיּוֹם הַהוּא וְכׇל הַלָּיְלָה הַבֹּקֶר הָיָה וְרוּחַ הַקָּדִים נָשָׂא אֶת הָאַרְבֶּה.

Shemot 10:21-22שמות י׳:כ״א-כ״ב

(21) Hashem said to Moses, “Stretch out your hand toward the sky, that there may be darkness over the land of Egypt, even darkness which may be felt.” (22) Moses stretched out his hand toward the sky, and there was a thick darkness in all the land of Egypt three days.

(כא) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה נְטֵה יָדְךָ עַל הַשָּׁמַיִם וִיהִי חֹשֶׁךְ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם וְיָמֵשׁ חֹשֶׁךְ. (כב) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַשָּׁמָיִם וַיְהִי חֹשֶׁךְ אֲפֵלָה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרַיִם שְׁלֹשֶׁת יָמִים.

Shemot 11:1-8שמות י״א:א׳-ח׳

(1) And the Lord said unto Moses: 'Yet one plague more will I bring upon Pharaoh, and upon Egypt; afterwards he will let you go hence; when he shall let you go, he shall surely thrust you out hence altogether. (2) Speak now in the ears of the people, and let them ask every man of his neighbour, and every woman of her neighbour, jewels of silver, and jewels of gold.' (3) And the Lord gave the people favour in the sight of the Egyptians. Moreover the man Moses was very great in the land of Egypt, in the sight of Pharaoh's servants, and in the sight of the people. (4) And Moses said: 'Thus saith the Lord: About midnight will I go out into the midst of Egypt; (5) and all the first-born in the land of Egypt shall die, from the first-born of Pharaoh that sitteth upon his throne, even unto the first-born of the maid-servant that is behind the mill; and all the first-born of cattle. (6) And there shall be a great cry throughout all the land of Egypt, such as there hath been none like it, nor shall be like it any more. (7) But against any of the children of Israel shall not a dog whet his tongue, against man or beast; that ye may know how that the Lord doth put a difference between the Egyptians and Israel. (8) And all these thy servants shall come down unto me, and bow down unto me, saying: Get thee out, and all the people that follow thee; and after that I will go out.' And he went out from Pharaoh in hot anger.

(א) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. (ב) דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. (ג) וַיִּתֵּן י"י אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם. (ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר י"י כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. (ה) וּמֵת כׇּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. (ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. (ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה י"י בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל. (ח) וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בׇּחֳרִי אָף.

Shemot 11:2שמות י״א:ב׳

Speak now in the ears of the people, and let them ask every man of his neighbor, and every woman of her neighbor, jewels of silver, and jewels of gold.”

דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב.

Shemot 14:2שמות י״ד:ב׳

“Speak to the children of Israel, that they turn back and encamp before Pihahiroth, between Migdol and the sea, before Baal Zephon. You shall encamp opposite it by the sea.

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם.

Shemot 14:13-16שמות י״ד:י״ג-ט״ז

(13) And Moses said unto the people: 'Fear ye not, stand still, and see the salvation of the Lord, which He will work for you to-day; for whereas ye have seen the Egyptians to-day, ye shall see them again no more for ever. (14) The Lord will fight for you, and ye shall hold your peace.' (15) And the Lord said unto Moses: 'Wherefore criest thou unto Me? speak unto the children of Israel, that they go forward. (16) And lift thou up thy rod, and stretch out thy hand over the sea, and divide it; and the children of Israel shall go into the midst of the sea on dry ground.

(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת י"י אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. (יד) י"י יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. (טו) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. (טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.

Shemot 14:16שמות י״ד:ט״ז

Lift up your rod, and stretch out your hand over the sea, and divide it: and the children of Israel shall go into the midst of the sea on dry ground.

וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.

Shemot 14:21-22שמות י״ד:כ״א-כ״ב

(21) Moses stretched out his hand over the sea, and Hashem caused the sea to go back by a strong east wind all the night, and made the sea dry land, and the waters were divided. (22) The children of Israel went into the midst of the sea on the dry ground, and the waters were a wall to them on their right hand, and on their left.

(כא) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיּוֹלֶךְ י״י אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כׇּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. (כב) וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם.

Shemot 14:26-27שמות י״ד:כ״ו-כ״ז

(26) Hashem said to Moses, “Stretch out your hand over the sea, that the waters may come again on the Egyptians, on their chariots, and on their horsemen.” (27) Moses stretched out his hand over the sea, and the sea returned to its strength when the morning appeared; and the Egyptians fled against it. Hashem overthrew the Egyptians in the midst of the sea.

(כו) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. (כז) וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם וַיָּשׇׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר י״י אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם.

Shemot 16:4-12שמות ט״ז:ד׳-י״ב

(4) Then said the Lord unto Moses: 'Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day's portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not. (5) And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare that which they bring in, and it shall be twice as much as they gather daily.' (6) And Moses and Aaron said unto all the children of Israel: 'At even, then ye shall know that the Lord hath brought you out from the land of Egypt; (7) and in the morning, then ye shall see the glory of the Lord; for that He hath heard your murmurings against the Lord; and what are we, that ye murmur against us?' (8) And Moses said: 'This shall be, when the Lord shall give you in the evening flesh to eat, and in the morning bread to the full; for that the Lord heareth your murmurings which ye murmur against Him; and what are we? your murmurings are not against us, but against the Lord.' (9) And Moses said unto Aaron: 'Say unto all the congregation of the children of Israel: Come near before the Lord; for He hath heard your murmurings.' (10) And it came to pass, as Aaron spoke unto the whole congregation of the children of Israel, that they looked toward the wilderness, and, behold, the glory of the Lord appeared in the cloud. (11) And the Lord spoke unto Moses, saying: (12) 'I have heard the murmurings of the children of Israel. Speak unto them, saying: At dusk ye shall eat flesh, and in the morning ye shall be filled with bread; and ye shall know that I am the Lord your God.'

(ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי י"י הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד י"י בְּשׇׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל י"י וְנַחְנוּ מָה כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלֵינוּ. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת י"י לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ י"י אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל י"י. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי י"י כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. (י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד י"י נִרְאָה בֶּעָנָן. (יא) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם.

Shemot 17:5-6שמות י״ז:ה׳-ו׳

(5) Hashem said to Moses, “Walk on before the people, and take the elders of Israel with you, and take the rod in your hand with which you struck the Nile, and go. (6) Behold, I will stand before you there on the rock in Horeb. You shall strike the rock, and water will come out of it, that the people may drink.” Moses did so in the sight of the elders of Israel.

(ה) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עֲבֹר לִפְנֵי הָעָם וְקַח אִתְּךָ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וּמַטְּךָ אֲשֶׁר הִכִּיתָ בּוֹ אֶת הַיְאֹר קַח בְּיָדְךָ וְהָלָכְתָּ. (ו) הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל הַצּוּר בְּחֹרֵב וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וְשָׁתָה הָעָם וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

Shemot 19:10-15שמות י״ט:י׳-ט״ו

(10) Hashem said to Moses, “Go to the people, and sanctify them today and tomorrow, and let them wash their garments, (11) and be ready against the third day; for on the third day Hashem will come down in the sight of all the people on Mount Sinai. (12) You shall set bounds to the people all around, saying, ‘Be careful that you don’t go up onto the mountain, or touch its border. Whoever touches the mountain shall be surely put to death. (13) No hand shall touch him, but he shall surely be stoned or shot through; whether it is animal or man, he shall not live.’ When the trumpet sounds long, they shall come up to the mountain.” (14) Moses went down from the mountain to the people, and sanctified the people; and they washed their clothes. (15) He said to the people, “Be ready by the third day. Don’t have sexual relations with a woman.”

(י) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. (יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד י״י לְעֵינֵי כׇל הָעָם עַל הַר סִינָי. (יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כׇּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת. (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר. (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם. (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה.

Shemot 24:1-2שמות כ״ד:א׳-ב׳

(1) He said to Moses, “Come up to Hashem, you, and Aaron, Nadab, and Abihu, and seventy of the elders of Israel; and worship from a distance. (2) Moses alone shall come near to Hashem, but they shall not come near, neither shall the people go up with him.”

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל י״י אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק. (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל י״י וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ.

Shemot 24:9שמות כ״ד:ט׳

Then Moses, Aaron, Nadab, Abihu, and seventy of the elders of Israel went up.

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל.

Shemot 24:12-15שמות כ״ד:י״ב-ט״ו

(12) Hashem said to Moses, “Come up to me on the mountain, and stay here, and I will give you the tables of stone with the law and the commands that I have written, that you may teach them.” (13) Moses rose up with Joshua, his servant, and Moses went up onto God’s Mountain. (14) He said to the elders, “Wait here for us, until we come again to you. Behold, Aaron and Hur are with you. Whoever is involved in a dispute can go to them.” (15) Moses went up on the mountain, and the cloud covered the mountain.

(יב) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם. (יג) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים. (יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם. (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר.

Shemot 30:11-16שמות ל׳:י״א-ט״ז

(11) Hashem spoke to Moses, saying, (12) “When you take a census of the children of Israel, according to those who are numbered among them, then each man shall give a ransom for his soul to Hashem, when you number them; that there be no plague among them when you number them. (13) They shall give this, everyone who passes over to those who are numbered, half a shekel after the shekel of the sanctuary; the shekel is twenty gerahs; half a shekel for an offering to Hashem. (14) Everyone who passes over to those who are numbered, from twenty years old and upward, shall give the offering to Hashem. (15) The rich shall not give more, and the poor shall not give less, than the half shekel, when they give the offering of Hashem, to make atonement for your souls. (16) You shall take the atonement money from the children of Israel, and shall appoint it for the service of the Tent of Meeting; that it may be a memorial for the children of Israel before Hashem, to make atonement for your souls.”

(יא) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַי״י בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. (יג) זֶה יִתְּנוּ כׇּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַי״י. (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת י״י. (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת י״י לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי י״י לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם.

Shemot 32:7שמות ל״ב:ז׳

Hashem spoke to Moses, “Go, get down; for your people, who you brought up out of the land of Egypt, have corrupted themselves!

וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

Shemot 32:15שמות ל״ב:ט״ו

Moses turned, and went down from the mountain, with the two tablets of the testimony in his hand; tablets that were written on both their sides; on the one side and on the other they were written.

וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים.

Shemot 32:26-28שמות ל״ב:כ״ו-כ״ח

(26) then Moses stood in the gate of the camp, and said: 'Whoso is on the Lord's side, let him come unto me.' And all the sons of Levi gathered themselves together unto him. (27) And he said unto them: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Put ye every man his sword upon his thigh, and go to and fro from gate to gate throughout the camp, and slay every man his brother, and every man his companion, and every man his neighbour.' (28) And the sons of Levi did according to the word of Moses; and there fell of the people that day about three thousand men.

(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי. (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

Shemot 33:5-6שמות ל״ג:ה׳-ו׳

(5) Hashem said to Moses, “Tell the children of Israel, ‘You are a stiff-necked people. If I were to go up into your midst for one moment, I would consume you. Therefore now take off your jewelry from you, that I may know what to do to you.’” (6) The children of Israel stripped themselves of their jewelry from Mount Horeb onward.

(ה) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתֶּם עַם קְשֵׁה עֹרֶף רֶגַע אֶחָד אֶעֱלֶה בְקִרְבְּךָ וְכִלִּיתִיךָ וְעַתָּה הוֹרֵד עֶדְיְךָ מֵעָלֶיךָ וְאֵדְעָה מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ. (ו) וַיִּתְנַצְּלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶדְיָם מֵהַר חוֹרֵב.

Shemot 34:1-4שמות ל״ד:א׳-ד׳

(1) Hashem said to Moses, “Chisel two stone tablets like the first: and I will write on the tablets the words that were on the first tablets, which you broke. (2) Be ready by the morning, and come up in the morning to Mount Sinai, and present yourself there to me on the top of the mountain. (3) No one shall come up with you; neither let anyone be seen throughout all the mountain; neither let the flocks nor herds feed before that mountain.” (4) He chiseled two tablets of stone like the first; and Moses rose up early in the morning, and went up to Mount Sinai, as Hashem had commanded him, and took in his hand two stone tablets.

(א) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה פְּסׇל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ. (ב) וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְעָלִיתָ בַבֹּקֶר אֶל הַר סִינַי וְנִצַּבְתָּ לִי שָׁם עַל רֹאשׁ הָהָר. (ג) וְאִישׁ לֹא יַעֲלֶה עִמָּךְ וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא בְּכׇל הָהָר גַּם הַצֹּאן וְהַבָּקָר אַל יִרְעוּ אֶל מוּל הָהָר הַהוּא. (ד) וַיִּפְסֹל שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל אֶל הַר סִינַי כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתוֹ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים.

Shemot 34:27-28שמות ל״ד:כ״ז-כ״ח

(27) Hashem said to Moses, “Write you these words: for in accordance with these words I have made a covenant with you and with Israel.” (28) He was there with Hashem forty days and forty nights; he neither ate bread, nor drank water. He wrote on the tablets the words of the covenant, the ten commandments.

(כז) וַיֹּאמֶר י״י אֶל מֹשֶׁה כְּתׇב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל. (כח) וַיְהִי שָׁם עִם י״י אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה וַיִּכְתֹּב עַל הַלֻּחֹת אֵת דִּבְרֵי הַבְּרִית עֲשֶׂרֶת הַדְּבָרִים.

Shemot 38:21-28שמות ל״ח:כ״א-כ״ח

(21) This is the amount of material used for the tabernacle, even the Tabernacle of the Testimony, as they were counted, according to the commandment of Moses, for the service of the Levites, by the hand of Ithamar, the son of Aaron the priest. (22) Bezalel the son of Uri, the son of Hur, of the tribe of Judah, made all that Hashem commanded Moses. (23) With him was Oholiab, the son of Ahisamach, of the tribe of Dan, an engraver, and a skillful workman, and an embroiderer in blue, in purple, in scarlet, and in fine linen. (24) All the gold that was used for the work in all the work of the sanctuary, even the gold of the offering, was twenty-nine talents, and seven hundred thirty shekels, after the shekel of the sanctuary. (25) The silver of those who were numbered of the congregation was one hundred talents, and one thousand seven hundred seventy-five shekels, after the shekel of the sanctuary: (26) a beka a head, that is, half a shekel, after the shekel of the sanctuary, for everyone who passed over to those who were numbered, from twenty years old and upward, for six hundred three thousand five hundred fifty men. (27) The one hundred talents of silver were for casting the sockets of the sanctuary, and the sockets of the veil; one hundred sockets for the one hundred talents, a talent for a socket. (28) Of the one thousand seven hundred seventy-five shekels he made hooks for the pillars, overlaid their capitals, and made fillets for them.

(כא) אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה עֲבֹדַת הַלְוִיִּם בְּיַד אִיתָמָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן. (כב) וּבְצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה עָשָׂה אֵת כׇּל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כג) וְאִתּוֹ אׇהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן וּבְתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ. (כד) כׇּל הַזָּהָב הֶעָשׂוּי לַמְּלָאכָה בְּכֹל מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ וַיְהִי זְהַב הַתְּנוּפָה תֵּשַׁע וְעֶשְׂרִים כִּכָּר וּשְׁבַע מֵאוֹת וּשְׁלֹשִׁים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. (כה) וְכֶסֶף פְּקוּדֵי הָעֵדָה מְאַת כִּכָּר וְאֶלֶף וּשְׁבַע מֵאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים שֶׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ. (כו) בֶּקַע לַגֻּלְגֹּלֶת מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ לְכֹל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה לְשֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים. (כז) וַיְהִי מְאַת כִּכַּר הַכֶּסֶף לָצֶקֶת אֵת אַדְנֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֵת אַדְנֵי הַפָּרֹכֶת מְאַת אֲדָנִים לִמְאַת הַכִּכָּר כִּכָּר לָאָדֶן. (כח) וְאֶת הָאֶלֶף וּשְׁבַע הַמֵּאוֹת וַחֲמִשָּׁה וְשִׁבְעִים עָשָׂה וָוִים לָעַמּוּדִים וְצִפָּה רָאשֵׁיהֶם וְחִשַּׁק אֹתָם.

Shemot 40:1-33שמות מ׳:א׳-ל״ג

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “On the first day of the first month you shall raise up the tabernacle of the Tent of Meeting. (3) You shall put the ark of the testimony in it, and you shall screen the ark with the veil. (4) You shall bring in the table, and set in order the things that are on it. You shall bring in the lampstand, and light its lamps. (5) You shall set the golden altar for incense before the ark of the testimony, and put the screen of the door to the tabernacle. (6) “You shall set the altar of burnt offering before the door of the tabernacle of the Tent of Meeting. (7) You shall set the basin between the Tent of Meeting and the altar, and shall put water therein. (8) You shall set up the court around it, and hang up the screen of the gate of the court. (9) “You shall take the anointing oil, and anoint the tabernacle, and all that is in it, and shall make it holy, and all its furniture: and it will be holy. (10) You shall anoint the altar of burnt offering, with all its vessels, and sanctify the altar: and the altar will be most holy. (11) You shall anoint the basin and its base, and sanctify it. (12) “You shall bring Aaron and his sons to the door of the Tent of Meeting, and shall wash them with water. (13) You shall put on Aaron the holy garments; and you shall anoint him, and sanctify him, that he may minister to me in the priest’s office. (14) You shall bring his sons, and put coats on them. (15) You shall anoint them, as you anointed their father, that they may minister to me in the priest’s office. Their anointing shall be to them for an everlasting priesthood throughout their generations.” (16) Moses did so. According to all that Hashem commanded him, so he did. (17) It happened in the first month in the second year, on the first day of the month, that the tabernacle was raised up. (18) Moses raised up the tabernacle, and laid its sockets, and set up its boards, and put in its bars, and raised up its pillars. (19) He spread the covering over the tent, and put the roof of the tabernacle above on it, as Hashem commanded Moses. (20) He took and put the testimony into the ark, and set the poles on the ark, and put the mercy seat above on the ark. (21) He brought the ark into the tabernacle, and set up the veil of the screen, and screened the ark of the testimony, as Hashem commanded Moses. (22) He put the table in the Tent of Meeting, on the side of the tabernacle northward, outside of the veil. (23) He set the bread in order on it before Hashem, as Hashem commanded Moses. (24) He put the lampstand in the Tent of Meeting, opposite the table, on the side of the tabernacle southward. (25) He lit the lamps before Hashem, as Hashem commanded Moses. (26) He put the golden altar in the Tent of Meeting before the veil; (27) and he burnt incense of sweet spices on it, as Hashem commanded Moses. (28) He put up the screen of the door to the tabernacle. (29) He set the altar of burnt offering at the door of the tabernacle of the Tent of Meeting, and offered on it the burnt offering and the meal offering, as Hashem commanded Moses. (30) He set the basin between the Tent of Meeting and the altar, and put water therein, with which to wash. (31) Moses, Aaron, and his sons washed their hands and their feet there. (32) When they went into the Tent of Meeting, and when they came near to the altar, they washed, as Hashem commanded Moses. (33) He raised up the court around the tabernacle and the altar, and set up the screen of the gate of the court. So Moses finished the work.

(א) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. (ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת. (ד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ. (ה) וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן. (ו) וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. (ז) וְנָתַתָּ אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁם מָיִם. (ח) וְשַׂמְתָּ אֶת הֶחָצֵר סָבִיב וְנָתַתָּ אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר. (ט) וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְהָיָה קֹדֶשׁ. (י) וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח הָעֹלָה וְאֶת כׇּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים. (יא) וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ. (יב) וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם. (יג) וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי. (יד) וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת. (טו) וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם מׇשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם. (טז) וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה י״י אֹתוֹ כֵּן עָשָׂה. (יז) וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן. (יח) וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּתֵּן אֶת אֲדָנָיו וַיָּשֶׂם אֶת קְרָשָׁיו וַיִּתֵּן אֶת בְּרִיחָיו וַיָּקֶם אֶת עַמּוּדָיו. (יט) וַיִּפְרֹשׂ אֶת הָאֹהֶל עַל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֶת מִכְסֵה הָאֹהֶל עָלָיו מִלְמָעְלָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כ) וַיִּקַּח וַיִּתֵּן אֶת הָעֵדֻת אֶל הָאָרֹן וַיָּשֶׂם אֶת הַבַּדִּים עַל הָאָרֹן וַיִּתֵּן אֶת הַכַּפֹּרֶת עַל הָאָרֹן מִלְמָעְלָה. (כא) וַיָּבֵא אֶת הָאָרֹן אֶל הַמִּשְׁכָּן וַיָּשֶׂם אֵת פָּרֹכֶת הַמָּסָךְ וַיָּסֶךְ עַל אֲרוֹן הָעֵדוּת כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כב) וַיִּתֵּן אֶת הַשֻּׁלְחָן בְּאֹהֶל מוֹעֵד עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן צָפֹנָה מִחוּץ לַפָּרֹכֶת. (כג) וַיַּעֲרֹךְ עָלָיו עֵרֶךְ לֶחֶם לִפְנֵי י״י כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כד) וַיָּשֶׂם אֶת הַמְּנֹרָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד נֹכַח הַשֻּׁלְחָן עַל יֶרֶךְ הַמִּשְׁכָּן נֶגְבָּה. (כה) וַיַּעַל הַנֵּרֹת לִפְנֵי י״י כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כו) וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת. (כז) וַיַּקְטֵר עָלָיו קְטֹרֶת סַמִּים כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (כח) וַיָּשֶׂם אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן. (כט) וְאֵת מִזְבַּח הָעֹלָה שָׂם פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעַל עָלָיו אֶת הָעֹלָה וְאֶת הַמִּנְחָה כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (ל) וַיָּשֶׂם אֶת הַכִּיֹּר בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן שָׁמָּה מַיִם לְרׇחְצָה. (לא) וְרָחֲצוּ מִמֶּנּוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. (לב) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וּבְקׇרְבָתָם אֶל הַמִּזְבֵּחַ יִרְחָצוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה י״י אֶת מֹשֶׁה. (לג) וַיָּקֶם אֶת הֶחָצֵר סָבִיב לַמִּשְׁכָּן וְלַמִּזְבֵּחַ וַיִּתֵּן אֶת מָסַךְ שַׁעַר הֶחָצֵר וַיְכַל מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה.

Bemidbar 16:1-7במדבר ט״ז:א׳-ז׳

(1) Now Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, with Dathan and Abiram, the sons of Eliab, and On, the son of Peleth, sons of Reuben, took men; (2) and they rose up in face of Moses, with certain of the children of Israel, two hundred and fifty men; they were princes of the congregation, the elect men of the assembly, men of renown; (3) and they assembled themselves together against Moses and againstAaron, and said unto them: 'Ye take too much upon you, seeing all the congregation are holy, every one of them, and the Lord is among them; wherefore then lift ye up yourselves above the assembly of the Lord?' (4) And when Moses heard it, he fell upon his face. (5) And he spoke unto Korah and unto all his company, saying: 'In the morning the Lord will show who are His, and who is holy, and will cause him to come near unto Him; even him whom He may choose will He cause to come near unto Him. (6) This do: take you censors, Korah, and all his company; (7) and put fire therein, and put incense upon them before the Lord to-morrow; and it shall be that the man whom the Lord doth choose, he shall be holy; ye take too much upon you, ye sons of Levi.'

(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם י"י וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל י"י. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. (ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כׇּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע י"י אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכׇל עֲדָתוֹ. (ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי י"י מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר י"י הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.

Bemidbar 16:23-31במדבר ט״ז:כ״ג-ל״א

(23) And the Lord spoke unto Moses, saying: (24) 'Speak unto the congregation, saying: Get you up from about the dwelling of Korah, Dathan, and Abiram.' (25) And Moses rose up and went unto Dathan and Abiram; and the elders of Israel followed him. (26) And he spoke unto the congregation, saying: 'Depart, I pray you, from the tents of these wicked men, and touch nothing of theirs, lest ye be swept away in all their sins.' (27) Sothey got them up from the dwelling of Korah, Dathan, and Abiram, on every side; and Dathan and Abiram came out, and stood at the door of their tents, with their wives, and their sons, and their little ones. (28) And Moses said: 'Hereby ye shall know that the Lord hath sent me to do all these works, and that I have not done them of mine own mind. (29) If these men die the common death of all men, and be visited after the visitation of all men, then the Lord hath not sent Me. (30) But if the Lord make a new thing, and the ground open her mouth, and swallow them up, with all that appertain unto them, and they go down alive into the pit, then ye shall understand that these men have despised the Lord.' (31) And it came to pass, as he made an end of speaking all these words, that the ground did cleave asunder that was under them.

(כג) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (כד) דַּבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר הֵעָלוּ מִסָּבִיב לְמִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם. (כה) וַיָּקׇם מֹשֶׁה וַיֵּלֶךְ אֶל דָּתָן וַאֲבִירָם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (כו) וַיְדַבֵּר אֶל הָעֵדָה לֵאמֹר סוּרוּ נָא מֵעַל אׇהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה וְאַל תִּגְּעוּ בְּכׇל אֲשֶׁר לָהֶם פֶּן תִּסָּפוּ בְּכׇל חַטֹּאתָם. (כז) וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אׇהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם. (כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי י"י שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. (כט) אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא י"י שְׁלָחָנִי. (ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא י"י וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת י"י. (לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.

Bemidbar 32:20-31במדבר ל״ב:כ׳-ל״א

(20) And Moses said unto them: 'If ye will do this thing: if ye will arm yourselves to go before the Lord to the war, (21) and every armed man of you will pass over the Jordan before the Lord, until He hath driven out His enemies from before Him, (22) and the land be subdued before the Lord, and ye return afterward; then ye shall be clear before the Lord, and before Israel, and this land shall be unto you for a possession before the Lord. (23) But if ye will not do so, behold, ye have sinned against the Lord; and know ye your sin which will find you. (24) Build you cities for your little ones, and folds for your sheep; and do that which hath proceeded out of your mouth.' (25) And the children of Gad and the children of Reuben spoke unto Moses, saying: 'Thy servants will do as my lord commandeth. (26) Our little ones, our wives, our flocks, and all our cattle, shall be there in the cities of Gilead; (27) but thy servants will pass over, every man that is armed for war, before the Lord to battle, as my lord saith.' (28) So Moses gave charge concerning them to Eleazar the priest, and to Joshua the son of Nun, and to the heads of the fathers' houses of the tribes of the children of Israel. (29) And Moses said unto them: 'If the children of Gad and the children of Reuben will pass with you over the Jordan, everyman that is armed to battle, before the Lord, and the land shall be subdued before you, then ye shall give them the land of Gilead for a possession; (30) but if they will not pass over with you armed, they shall have possessions among you in the land of Canaan.' (31) And the children of Gad and the children of Reuben answered, saying: 'As the Lord hath said unto thy servants, so will we do.

(כ) וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מֹשֶׁה אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אִם תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי י"י לַמִּלְחָמָה. (כא) וְעָבַר לָכֶם כׇּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן לִפְנֵי י"י עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו. (כב) וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי י"י וְאַחַר תָּשֻׁבוּ וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵי"י וּמִיִּשְׂרָאֵל וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי י"י. (כג) וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן הִנֵּה חֲטָאתֶם לַי"י וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם. (כד) בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ. (כה) וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל מֹשֶׁה לֵאמֹר עֲבָדֶיךָ יַעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי מְצַוֶּה. (כו) טַפֵּנוּ נָשֵׁינוּ מִקְנֵנוּ וְכׇל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד. (כז) וַעֲבָדֶיךָ יַעַבְרוּ כׇּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי י"י לַמִּלְחָמָה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי דֹּבֵר. (כח) וַיְצַו לָהֶם מֹשֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. (כט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן כׇּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי י"י וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה. (ל) וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם וְנֹאחֲזוּ בְתֹכְכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (לא) וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר י"י אֶל עֲבָדֶיךָ כֵּן נַעֲשֶׂה.

Devarim 18:18-22דברים י״ח:י״ח-כ״ב

(18) I will raise them up a prophet from among their brethren, like unto thee; and I will put My words in his mouth, and he shall speak unto them all that I shall command him. (19) And it shall come to pass, that whosoever will not hearken unto My words which he shall speak in My name, I will require it of him. (20) But the prophet, that shall speak a word presumptuously in My name, which I have not commanded him to speak, or that shall speak in the name of other gods, that same prophet shall die.' (21) And if thou say in thy heart: 'How shall we know the word which the Lord hath not spoken?' (22) When a prophet speaketh in the name of the Lord, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the Lord hath not spoken; the prophet hath spoken it presumptuously, thou shalt not be afraid of him.

(יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. (יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. (כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. (כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י. (כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם י"י וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

Yehoshua 10:12-14יהושע י׳:י״ב-י״ד

(12) Then spoke Joshua to the Lord in the day when the Lord delivered up the Amorites before the children of Israel; and he said in the sight of Israel: 'Sun, stand thou still upon Gibeon; And thou, Moon, in the valley of Aijalon.' (13) And the sun stood still, and the moon stayed, Until the nation had avenged themselves of their enemies. Is not this written in the book of Jashar? And the sun stayed in themidst of heaven, and hasted not to go down about a whole day. (14) And there was no day like that before it or after it, that the Lord hearkened unto the voice of a man; for the Lord fought for Israel.

(יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַי"י בְּיוֹם תֵּת י"י אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. (יג) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים. (יד) וְלֹא הָיָה כַּיּוֹם הַהוּא לְפָנָיו וְאַחֲרָיו לִשְׁמֹעַ י"י בְּקוֹל אִישׁ כִּי י"י נִלְחָם לְיִשְׂרָאֵל.

Shemuel I 12:16-18שמואל א׳ י״ב:ט״ז-י״ח

(16) Now therefore stand still and see this great thing, which the Lord will do before your eyes. (17) Is it not wheat harvest to-day? I will call unto the Lord, that He may send thunder and rain; and ye shall know and see that your wickedness is great, which ye have done in the sight of the Lord, in asking you a king.' (18) So Samuel called unto the Lord; and the Lord sent thunder and rain that day; and all the people greatly feared the Lord and Samuel.

(טז) גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר י"י עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. (יז) הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל י"י וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי י"י לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ. (יח) וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל י"י וַיִּתֵּן י"י קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כׇל הָעָם מְאֹד אֶת י"י וְאֶת שְׁמוּאֵל.

Shemuel II 7:1-6שמואל ב׳ ז׳:א׳-ו׳

(1) And it came to pass, when the king dwelt in his house, and the Lord had given him rest from all his enemies round about, (2) that the king said unto Nathan the prophet: 'See now, I dwell in a house of cedar, but the ark of God dwelleth within curtains.' (3) And Nathan said to the king: 'Go, do all that is in thy heart; for the Lord is with thee.' (4) And it came to pass the same night, that the word of the Lord came unto Nathan, saying: (5) 'Go and tell My servant David: Thus saith the Lord: Shalt thou build Me a house for Me to dwell in? (6) for I have not dwelt in a house since the day that I brought up the children of Israel out of Egypt, even to this day, but have walked in a tent and in a tabernacle.

(א) וַיְהִי כִּי יָשַׁב הַמֶּלֶךְ בְּבֵיתוֹ וַי"י הֵנִיחַ לוֹ מִסָּבִיב מִכׇּל אֹיְבָיו. (ב) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל נָתָן הַנָּבִיא רְאֵה נָא אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּבֵית אֲרָזִים וַאֲרוֹן הָאֱלֹהִים יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הַיְרִיעָה. (ג) וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל הַמֶּלֶךְ כֹּל אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ לֵךְ עֲשֵׂה כִּי י"י עִמָּךְ. (ד) וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיְהִי דְּבַר י"י אֶל נָתָן לֵאמֹר. (ה) לֵךְ וְאָמַרְתָּ אֶל עַבְדִּי אֶל דָּוִד כֹּה אָמַר י"י הַאַתָּה תִּבְנֶה לִּי בַיִת לְשִׁבְתִּי. (ו) כִּי לֹא יָשַׁבְתִּי בְּבַיִת לְמִיּוֹם הַעֲלֹתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם וְעַד הַיּוֹם הַזֶּה וָאֶהְיֶה מִתְהַלֵּךְ בְּאֹהֶל וּבְמִשְׁכָּן.

Melakhim I 17:1מלכים א׳ י״ז:א׳

And Elijah the Tishbite, who was of the settlers of Gilead, said unto Ahab: 'As the Lord, the God of Israel, liveth, before whom I stand, there shall not be dew nor rain these years, but according to my word.'

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי.

Melakhim I 17:10-22מלכים א׳ י״ז:י׳-כ״ב

(10) So he arose and went to Zarephath; and when he came to the gate of the city, behold, a widow was there gathering sticks; and he called to her, and said: 'Fetch me, I pray thee, a little water in a vessel, that I may drink.' (11) And as she was going to fetch it, he called to her, and said: 'Bring me, I pray thee, a morsel of bread in thy hand.' (12) And she said: 'As the Lord thy God liveth, I have not a cake, only a handful of meal in the jar, and a little oil in the cruse; and, behold, I am gathering two sticks, that I may go in and dress it for me and my son, that we may eat it, and die.' (13) And Elijah said unto her: 'Fear not; go and do as thou hast said; but make me thereof a little cake first, and bring it forth unto me, and afterward make for thee and for thy son. (14) For thus saith the Lord, the God of Israel: The jar of meal shall not be spent, neither shall the cruse of oil fail, until the day that the Lord sendeth rain upon the land.' (15) And she went and did according to the saying of Elijah; and she, and he, and her house, did eat many days. (16) The jar of meal was not spent, neither did the cruse of oil fail, according to the word of the Lord, which He spoke by Elijah. (17) And it came to pass after these things, that the son of the woman, the mistress of the house, fell sick; and his sickness was so sore, that there was no breath left in him. (18) And she said unto Elijah: 'What have I to do with thee, O thou man of God? art thou come unto me to bring my sin to remembrance, and to slay my son?' (19) And he said unto her: 'Give me thy son.' And he took him out of her bosom, and carried him up into the upper chamber, where he abode, and laid him upon his own bed. (20) And he cried unto the Lord, and said: 'O Lord my God, hast Thou also brought evil upon the widow with whom I sojourn, by slaying her son?' (21) And he stretched himself upon the child three times, and cried unto the Lord, and said: 'O Lord my God, I pray thee, let this child's soul come back into him.' (22) And the Lord hearkened unto the voice of Elijah; and the soul of the child came back into him, and he revived.

(י) וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ צָרְפַתָה וַיָּבֹא אֶל פֶּתַח הָעִיר וְהִנֵּה שָׁם אִשָּׁה אַלְמָנָה מְקֹשֶׁשֶׁת עֵצִים וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר קְחִי נָא לִי מְעַט מַיִם בַּכְּלִי וְאֶשְׁתֶּה. (יא) וַתֵּלֶךְ לָקַחַת וַיִּקְרָא אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר לִקְחִי נָא לִי פַּת לֶחֶם בְּיָדֵךְ. (יב) וַתֹּאמֶר חַי י"י אֱלֹהֶיךָ אִם יֶשׁ לִי מָעוֹג כִּי אִם מְלֹא כַף קֶמַח בַּכַּד וּמְעַט שֶׁמֶן בַּצַּפָּחַת וְהִנְנִי מְקֹשֶׁשֶׁת שְׁנַיִם עֵצִים וּבָאתִי וַעֲשִׂיתִיהוּ לִי וְלִבְנִי וַאֲכַלְנֻהוּ וָמָתְנוּ. (יג) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵלִיָּהוּ אַל תִּירְאִי בֹּאִי עֲשִׂי כִדְבָרֵךְ אַךְ עֲשִׂי לִי מִשָּׁם עֻגָה קְטַנָּה בָרִאשֹׁנָה וְהוֹצֵאת לִי וְלָךְ וְלִבְנֵךְ תַּעֲשִׂי בָּאַחֲרֹנָה. (יד) כִּי כֹה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר עַד יוֹם [תֵּת] (תתן) י"י גֶּשֶׁם עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה. (טו) וַתֵּלֶךְ וַתַּעֲשֶׂה כִּדְבַר אֵלִיָּהוּ וַתֹּאכַל [הִיא וָהוּא] (הוא והיא) וּבֵיתָהּ יָמִים. (טז) כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר י"י אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ. (יז) וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה חָלָה בֶּן הָאִשָּׁה בַּעֲלַת הַבָּיִת וַיְהִי חׇלְיוֹ חָזָק מְאֹד עַד אֲשֶׁר לֹא נוֹתְרָה בּוֹ נְשָׁמָה. (יח) וַתֹּאמֶר אֶל אֵלִיָּהוּ מַה לִּי וָלָךְ אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּאתָ אֵלַי לְהַזְכִּיר אֶת עֲוֺנִי וּלְהָמִית אֶת בְּנִי. (יט) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ תְּנִי לִי אֶת בְּנֵךְ וַיִּקָּחֵהוּ מֵחֵיקָהּ וַיַּעֲלֵהוּ אֶל הָעֲלִיָּה אֲשֶׁר הוּא יֹשֵׁב שָׁם וַיַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטָּתוֹ. (כ) וַיִּקְרָא אֶל י"י וַיֹּאמַר י"י אֱלֹהָי הֲגַם עַל הָאַלְמָנָה אֲשֶׁר אֲנִי מִתְגּוֹרֵר עִמָּהּ הֲרֵעוֹתָ לְהָמִית אֶת בְּנָהּ. (כא) וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיִּקְרָא אֶל י"י וַיֹּאמַר י"י אֱלֹהָי תָּשׇׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ. (כב) וַיִּשְׁמַע י"י בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשׇׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי.

Melakhim I 18:19-38מלכים א׳ י״ח:י״ט-ל״ח

(19) Now therefore send, and gather to me all Israel unto mount Carmel, and the prophets of Baal four hundred and fifty, and the prophets of the Asherah four hundred, that eat at Jezebel's table.' (20) And Ahab sent unto all the children of Israel, and gathered the prophets together unto mount Carmel. (21) And Elijah came near unto all the people, and said: 'How long halt ye between two opinions? if the Lord be God, follow Him; but if Baal, follow him.' And the people answered him not a word. (22) Then said Elijah unto the people: 'I, even I only, am left a prophet of the Lord; but Baal's prophets are four hundred and fifty men. (23) Let them therefore give us two bullocks; and let them choose one bullock for themselves, and cut it in pieces, and lay it on the wood, and put no fire under; and I will dress the other bullock, and lay it on the wood, and put no fire under. (24) And call ye on the name of your god, and I will call on the name of the Lord; and the God that answereth by fire, let him be God.' And all the people answered and said: 'It is well spoken.' (25) And Elijah said unto the prophets of Baal: 'Choose you one bullock for yourselves, and dress it first; forye are many; and call on the name of your god, but put no fire under.' (26) And they took the bullock which was given them, and they dressed it, and called on the name of Baal from morning even until noon, saying: 'O Baal, answer us.' But there was no voice, nor any that answered. And they danced in halting wise about the altar which was made. (27) And it came to pass at noon, that Elijah mocked them, and said: 'Cry aloud; for he is a god; either he is musing, or he is gone aside, or he is in a journey, or peradventure he sleepeth, and must be awaked.' (28) And they cried aloud, and cut themselves after their manner with swords and lances, till the blood gushed out upon them. (29) And it was so, when midday was past, that they prophesied until the time of the offering of the evening offering; but their was neither voice, nor any to answer, nor any that regarded. (30) And Elijah said unto all the people: 'Come near unto me'; and all the people came near unto him. And he repaired the altar of the Lord that was thrown down. (31) And Elijah took twelve stones, according to the number of the tribes of the sons of Jacob, unto whom the word of the Lord came, saying: 'Israel shall be thy name.' (32) And with the stones he built an altar in the name of the Lord; and he made a trench about the altar, as great as would contain two measures of seed. (33) And he put the wood in order, and cut the bullock in pieces, and laid it on the wood. (34) And he said: 'Fill four jars with water, and pour it on the burnt-offering, and on the wood.' And he said: 'Do it the second time'; and they did it the second time. And he said: 'Do it the third time'; and they did it the third time. (35) And the water ran round about the altar; and he filled the trench also with water. (36) And it came to pass at the time of the offering of the evening offering, that Elijah the prophet came near, and said: 'O Lord, the God of Abraham, of Isaac, and of Israel, let it be known this day that Thou art God in Israel, and that I am Thy servant, and that I have done all these things at Thy word. (37) Hear me, O Lord, hear me, that this people may know that Thou, Lord, art God, for Thou didst turn their heart backward.' (38) Then the fire of the Lord fell, and consumed the burnt-offering, and the wood, and the stones, and the dust, and licked up the water that was in the trench.

(יט) וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. (כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל. (כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כׇּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם י"י הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. (כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַי"י לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. (כג) וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. (כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם י"י וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר. (כה) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. (כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצׇּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. (כז) וַיְהִי בַצׇּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. (כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפׇךְ דָּם עֲלֵיהֶם. (כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצׇּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. (ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכׇל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כׇל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח י"י הֶהָרוּס. (לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר י"י אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. (לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם י"י וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. (לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים. (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. (לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם. (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר י"י אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ [וּבִדְבָרְךָ] (ובדבריך) עָשִׂיתִי אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (לז) עֲנֵנִי י"י עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה י"י הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה.

Melakhim II 1:9-15מלכים ב׳ א׳:ט׳-ט״ו

(9) Then the king sent unto him a captain of fifty with his fifty. And he went up to him; and, behold, he sat on the top of the hill. And he spoke unto him: 'O man of God, the king hath said: Come down.' (10) And Elijah answered and said to the captain of fifty: 'If I be a man of God, let fire come down from heaven, and consume thee and thy fifty.' And there came down fire from heaven, and consumed him and his fifty. (11) And again he sent unto him another captain of fifty with his fifty. And he answered and said unto him: 'O man of God, thus hath the king said: Come down quickly.' (12) And Elijah answered and said unto them: 'If I be a man of God, let fire come down from heaven, and consume thee and thy fifty.' And the fire of God came down from heaven, and consumed him and his fifty. (13) And again he sent the captain of a third fifty with his fifty. And the third captain of fifty went up, and came and fell on his knees before Elijah, and besought him, and said unto him: 'O man of God, I pray thee, let my life, and the life of these fifty thy servants, be precious in thy sight. (14) Behold, there came fire down from heaven, and consumed the two former captains of fifty with their fifties; but now let my life be precious in thy sight' (15) And the angel of the Lord said unto Elijah: 'Go down with him; be not afraid of him.' And he arose, and went down with him unto the king.

(ט) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה. (י) וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. (יא) וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה. (יב) וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. (יג) וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ. (יד) הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ. (טו) וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ י"י אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקׇם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ.

Melakhim II 2:8-12מלכים ב׳ ב׳:ח׳-י״ב

(8) And Elijah took his mantle, and wrapped it together, and smote the waters, and they were divided hither and thither, so that they two went over on dry ground. (9) And it came to pass, when they were gone over, that Elijah said unto Elisha: 'Ask what I shall do for thee, before I am taken from thee.' And Elisha said: 'I pray thee, let a double portion of thy spirit be upon me.' (10) And he said: 'Thou hast asked a hard thing; nevertheless, if thou see me when I am taken from thee, it shall be so unto thee; but if not, it shall not be so.' (11) And it came to pass, as they still went on, and talked, that, behold, there appeared a chariot of fire, and horses of fire, which parted them both assunder; and Elijah went up by a whirlwind into heaven. (12) And Elisha saw it, and he cried: 'My father, my father, the chariots of Israel and the horsemen thereof! ' And he saw him no more; and he took hold of his own clothes, and rent them in two pieces.

(ח) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ אֶת אַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלֹם וַיַּכֶּה אֶת הַמַּיִם וַיֵּחָצוּ הֵנָּה וָהֵנָּה וַיַּעַבְרוּ שְׁנֵיהֶם בֶּחָרָבָה. (ט) וַיְהִי כְעׇבְרָם וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי. (י) וַיֹּאמֶר הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל אִם תִּרְאֶה אֹתִי לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה. (יא) וַיְהִי הֵמָּה הֹלְכִים הָלוֹךְ וְדַבֵּר וְהִנֵּה רֶכֶב אֵשׁ וְסוּסֵי אֵשׁ וַיַּפְרִדוּ בֵּין שְׁנֵיהֶם וַיַּעַל אֵלִיָּהוּ בַּסְעָרָה הַשָּׁמָיִם. (יב) וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו וְלֹא רָאָהוּ עוֹד וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים.

Melakhim II 2:19-22מלכים ב׳ ב׳:י״ט-כ״ב

(19) And the men of the city said unto Elisha: 'Behold, we pray thee, the situation of this city is pleasant, as my lord seeth; but the water is bad, and the land miscarrieth. (20) And he said: 'Bring me a new cruse, and put salt therein.' And they brought it to him. (21) And he went forth unto the spring of the waters, and cast salt therein, and said: 'Thus saith the Lord: I have healed these waters; there shall not be from thence any more death or miscarrying.' (22) So the waters were healed unto this day, according to the word of Elisha which he spoke.

(יט) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. (כ) וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו. (כא) וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר י"י רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. (כב) וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר.

Melakhim II 4מלכים ב׳ ד׳

(1) Now there cried a certain woman of the wives of the sons of the prophets unto Elisha, saying: 'Thy servant my husband is dead; and thou knowest that thy servant did fear the Lord; and the creditor is come to take unto him my two children to be bondmen.' (2) And Elisha said unto her: 'What shall I do for thee? tell me; what hast thou in the house?' And she said: 'Thy handmaid hath not any thing in the house, save a pot of oil.' (3) Then he said: 'Go, borrowthee vessels abroad of all thy neighbours, even empty vessels; borrow not a few. (4) And thou shalt go in, and shut the door upon thee and upon thy sons, and pour out into all those vessels; and thou shalt set aside that which is full.' (5) So she went from him, and shut the door upon her and upon her sons; they brought the vessels to her, and she poured out. (6) And it came to pass, when the vessels were full, that she said unto her son: 'Bring me yet a vessel.' And he said unto her: 'There is not a vessel more.' And the oil stayed. (7) Then she came and told the man of God. And he said: 'Go, sell the oil, and pay thy debt, and live thou and thy sons of the rest.' (8) And it fell on a day, that Elisha passed to Shunem, where was a great woman; and she constrained him to eat bread. And so it was, that as oft as he passed by, he turned in thither to eat bread. (9) And she said unto her husband: 'Behold now, I perceive that this is a holy man of God, that passeth by us continually. (10) Let us make, I pray thee, a little chamber on the roof; and let us set for him there a bed, and a table, and a stool, and a candlestick; and it shall be, when he cometh to us, that he shall turn in thither.' (11) And it fell on a day, that he came thither, and he turned into the upper chamber and lay there. (12) And he said to Gehazi his servant: 'Call this Shunammite.' And when he had called her, she stood before him. (13) And he said unto him: 'Say now unto her: Behold, thou hast been careful for us with all this care; what is to be done for thee? wouldest thou be spoken for to the king, or to the captain of the host?' And she answered: 'I dwell among mine own people.' (14) And he said: 'What then is to be done for her?' And Gehazi answered: 'Verily she hath no son, and her husband is old.' (15) And he said: 'Call her.' And when he had called her, she stood in the door. (16) And he said: 'At this season, when the time cometh round, thou shalt embrace a son.' And she said: 'Nay, my lord, thou man of God, do not lie unto thy handmaid.' (17) And the woman conceived, and bore a son at that season, when the time came round, as Elisha had said unto her. (18) And when the child was grown, it fell on a day, that he went out to his father to the reapers. (19) And he said unto his father: 'My head, my head.' And he said to his servant: 'Carry him to his mother.' (20) And when he had taken him, and brought him to his mother, he sat on her knees till noon, and then died. (21) And she went up, and laid him on the bed of the man of God, and shut the door upon him, and went out. (22) And she called unto her husband, and said: 'Send me, I pray thee, one of the servants, and one of the asses, that I may run to the man of God, and come back.' (23) And he said: Wherefore wilt thou go to him today? it is neither new moon nor sabbath.' And she said: 'It shall be well.' (24) Then she saddled an ass, and said to her servant: 'Drive, and go forward; slacken me not the riding, except I bid thee.' (25) So she went, and came unto the man of God to mount Carmel. And it came to pass, when the man of God saw her afar off, that he said to Gehazi his servant: 'Behold, yonder is that Shunammite. (26) Run, I pray thee, now to meet her, and say unto her: Is it well with thee? is it well with thy husband? is it well with the child?' And she answered: 'It is well.' (27) And when shecame to the man of God to the hill, she caught hold of his feet. And Gehazi came near to thrust her away; but the man of God said: 'Let her alone; for her soul is bitter within her; and the Lord hath hid it from me, and hath not told Me.' (28) Then she said: 'Did I desire a son of my lord? did I not say: Do not deceive me?' (29) Then he said to Gehazi: 'Gird up thy loins, and take my staff in thy hand, and go thy way; if thou meet any man, salute him not; and if any salute thee, answer him not; and lay my staff upon the face of the child.' (30) And the mother of the child said: 'As the Lord liveth, and as thy soul liveth, I will not leave thee.' And he arose, and followed her. (31) And Gehazi passed on before them, and laid the staff upon the face of the child; but there was neither voice, nor hearing. Wherefore he returned to meet him, and told him, saying: 'The child is not awaked.' (32) And when Elisha was come into the house, behold, the child was dead, and laid upon his bed. (33) He went in therefore, and shut the door upon them twain, and prayed unto the Lord. (34) And he went up, and lay upon the child, and put his mouth upon his mouth, and his eyes upon his eyes, and his hands upon his hands; and he stretched himself upon him; and the flesh of the child waxed warm. (35) Then he returned, and walked in the house once to and fro; and went up, and stretched himself upon him; and the child sneezed seven times, and the child opened his eyes. (36) And he called Gehazi, and said: 'Call this Shunammite.' So he called her. And when she was come in unto him, he said: 'Take up thy son.' (37) Then she went in, and fell at his feet, and bowed down to the ground; and she took up her son, and went out. (38) And Elisha came again to Gilgal; and there was a dearth in the land; and the sons of the prophets were sitting before him; and he said unto his servant: 'Set on the great pot, and seethe pottage for the sons of the prophets.' (39) And one went out into the field to gather herbs, and found a wild vine, and gathered thereof wild gourds his lap full, and came and shred them into the pot of pottage; for they knew them not. (40) So they poured out for the men to eat. And it came to pass, as they were eating of the pottage, that they cried out, and said: 'O man of God, there is death in the pot.' And they could not eat thereof. (41) But he said: 'Then bring meal.' And he cast it into the pot; and he said: 'Pour out for the people, that they may eat.' And there was no harm in the pot. (42) And there came a man from Baal-shalishah, and brought the man of God bread of the first-fruits, twenty loaves of barley, and fresh ears of corn in his sack. And he said: 'Give unto the people, that they may eat.' (43) And his servant said: 'How should I set this before a hundred men?' But he said: 'Give the people, that they may eat; for thus saith the Lord: They shall eat, and shall leave thereof.' (44) So he set it before them, and they did eat, and left thereof, according to the word of the Lord.

(א) וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת י"י וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים. (ב) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ [לָךְ] (לכי) בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. (ג) וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כׇּל [שְׁכֵנָיִךְ] (שכנכי) כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי. (ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי. (ה) וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא [מוֹצָקֶת] (מיצקת). (ו) וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. (ז) וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת [נִשְׁיֵךְ] (נשיכי) וְאַתְּ [וּבָנַיִךְ] (בניכי) תִּחְיִי בַּנּוֹתָר. (ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכׇל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עׇבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. (ט) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה. (יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה. (יב) וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו. (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמׇר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כׇּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. (יד) וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן. (טו) וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח. (טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה [אַתְּ] (אתי) חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ. (יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. (יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים. (יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ. (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצׇּהֳרַיִם וַיָּמֹת. (כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא. (כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה. (כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ [אַתְּ] (אתי) [הֹלֶכֶת] (הלכתי) אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצׇר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ. (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז. (כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמׇר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהׇדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַי"י הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי. (כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי. (כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מׇתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר. (ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי י"י וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ. (לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשׇׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. (לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. (לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל י"י. (לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחׇם בְּשַׂר הַיָּלֶד. (לה) וַיָּשׇׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו. (לו) וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ. (לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא. (לח) וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. (לט) וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל סִיר הַנָּזִיד כִּי לֹא יָדָעוּ. (מ) וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאׇכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל. (מא) וַיֹּאמֶר וּקְחוּ קֶמַח וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַסִּיר וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר. (מב) וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. (מג) וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר י"י אָכֹל וְהוֹתֵר. (מד) וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר י"י.

Melakhim II 5:1-14מלכים ב ה׳:א׳-י״ד

(1) Now Naaman, captain of the host of the king of Aram, was a great man with his master, and held in esteem, because by him the Lord had given victory unto Aram; he was also a mighty man of valour, but he was a leper. (2) And the Arameans had gone out in bands, and hadbrought away captive out of the land of Israel a little maid; and she waited on Naaman's wife. (3) And she said unto her mistress: 'Would that my lord were with the prophet that is in Samaria! then would he recover him of his leprosy.' (4) And he went in, and told his lord, saying: 'Thus and thus said the maid that is of the land of Israel.' (5) And the king of Aram said: 'Go now, and I will send a letter unto the king of Israel.' And he departed, and took with him ten talents of silver, and six thousand pieces of gold, and ten changes of raiment. (6) And he brought the letter to the king of Israel, saying: 'And now when this letter is come unto thee, behold, I have sent Naaman my servant to thee, that thou mayest recover him of his leprosy.' (7) And it came to pass, when the king of Israel had read the letter, that he rent his clothes, and said: 'Am I God, to kill and to make alive, that this man doth send unto me to recover a man of his leprosy? but consider, I pray you, and see how he seeketh an occasion against me.' (8) And it was so, when Elisha the man of God heard that the king of Israel had rent his clothes, that he sent to the king, saying: 'Wherefore hast thou rent thy clothes? let him come now to me, and he shall know that there is a prophet in Israel.' (9) So Naaman came with his horses and with his chariots, and stood at the door of the house of Elisha. (10) And Elisha sent a messenger unto him, saying: 'Go and wash in the Jordan seven times, and thy flesh shall come back to thee, and thou shalt be clean.' (11) But Naaman was wroth, and went away, and said: 'Behold, I thought: He will surely come out to me, and stand, and call on the name of the Lord his God, and wave his hand over the place, and recover the leper. (12) Are not Amanah and Pharpar, the rivers of Damascus, better than all the waters of Israel? may I not wash in them, and be clean?' So he turned, and went away in a rage. (13) And his servants came near, and spoke unto him, and said: 'My father, if the prophet had bid thee do some great thing, wouldest thou not have done it? how much rather then, when he saith to thee: Wash, and be clean?' (14) Then went he down, and dipped himself seven times in the Jordan, according to the saying of the man of God; and his flesh came back like unto the flesh of a little child, and he was clean.

(א) וְנַעֲמָן שַׂר צְבָא מֶלֶךְ אֲרָם הָיָה אִישׁ גָּדוֹל לִפְנֵי אֲדֹנָיו וּנְשֻׂא פָנִים כִּי בוֹ נָתַן י״י תְּשׁוּעָה לַאֲרָם וְהָאִישׁ הָיָה גִּבּוֹר חַיִל מְצֹרָע. (ב) וַאֲרָם יָצְאוּ גְדוּדִים וַיִּשְׁבּוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל נַעֲרָה קְטַנָּה וַתְּהִי לִפְנֵי אֵשֶׁת נַעֲמָן. (ג) וַתֹּאמֶר אֶל גְּבִרְתָּהּ אַחֲלֵי אֲדֹנִי לִפְנֵי הַנָּבִיא אֲשֶׁר בְּשֹׁמְרוֹן אָז יֶאֱסֹף אֹתוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. (ד) וַיָּבֹא וַיַּגֵּד לַאדֹנָיו לֵאמֹר כָּזֹאת וְכָזֹאת דִּבְּרָה הַנַּעֲרָה אֲשֶׁר מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל. (ה) וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ אֲרָם לֶךְ בֹּא וְאֶשְׁלְחָה סֵפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח בְּיָדוֹ עֶשֶׂר כִּכְּרֵי כֶסֶף וְשֵׁשֶׁת אֲלָפִים זָהָב וְעֶשֶׂר חֲלִיפוֹת בְּגָדִים. (ו) וַיָּבֵא הַסֵּפֶר אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר וְעַתָּה כְּבוֹא הַסֵּפֶר הַזֶּה אֵלֶיךָ הִנֵּה שָׁלַחְתִּי אֵלֶיךָ אֶת נַעֲמָן עַבְדִּי וַאֲסַפְתּוֹ מִצָּרַעְתּוֹ. (ז) וַיְהִי כִּקְרֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַסֵּפֶר וַיִּקְרַע בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר הַאֱלֹהִים אָנִי לְהָמִית וּלְהַחֲיוֹת כִּי זֶה שֹׁלֵחַ אֵלַי לֶאֱסֹף אִישׁ מִצָּרַעְתּוֹ כִּי אַךְ דְּעוּ נָא וּרְאוּ כִּי מִתְאַנֶּה הוּא לִי. (ח) וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ אֱלִישָׁע אִישׁ הָאֱלֹהִים כִּי קָרַע מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁלַח אֶל הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר לָמָּה קָרַעְתָּ בְּגָדֶיךָ יָבֹא נָא אֵלַי וְיֵדַע כִּי יֵשׁ נָבִיא בְּיִשְׂרָאֵל. (ט) וַיָּבֹא נַעֲמָן בְּסוּסָו וּבְרִכְבּוֹ וַיַּעֲמֹד פֶּתַח הַבַּיִת לֶאֱלִישָׁע. (י) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו אֱלִישָׁע מַלְאָךְ לֵאמֹר הָלוֹךְ וְרָחַצְתָּ שֶׁבַע פְּעָמִים בַּיַּרְדֵּן וְיָשֹׁב בְּשָׂרְךָ לְךָ וּטְהָר. (יא) וַיִּקְצֹף נַעֲמָן וַיֵּלַךְ וַיֹּאמֶר הִנֵּה אָמַרְתִּי אֵלַי יֵצֵא יָצוֹא וְעָמַד וְקָרָא בְּשֵׁם י״י אֱלֹהָיו וְהֵנִיף יָדוֹ אֶל הַמָּקוֹם וְאָסַף הַמְּצֹרָע. (יב) הֲלֹא טוֹב [אֲמָנָה] (אבנה) וּפַרְפַּר נַהֲרוֹת דַּמֶּשֶׂק מִכֹּל מֵימֵי יִשְׂרָאֵל הֲלֹא אֶרְחַץ בָּהֶם וְטָהָרְתִּי וַיִּפֶן וַיֵּלֶךְ בְּחֵמָה. (יג) וַיִּגְּשׁוּ עֲבָדָיו וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ אָבִי דָּבָר גָּדוֹל הַנָּבִיא דִּבֶּר אֵלֶיךָ הֲלוֹא תַעֲשֶׂה וְאַף כִּי אָמַר אֵלֶיךָ רְחַץ וּטְהָר. (יד) וַיֵּרֶד וַיִּטְבֹּל בַּיַּרְדֵּן שֶׁבַע פְּעָמִים כִּדְבַר אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיָּשׇׁב בְּשָׂרוֹ כִּבְשַׂר נַעַר קָטֹן וַיִּטְהָר.

Melakhim II 5:25-27מלכים ב׳ ה׳:כ״ה-כ״ז

(25) But he went in, and stood before his master. And Elisha said unto him: 'Whence comest thou, Gehazi?' And he said: 'Thy servant went no whither.' (26) And he said unto him: 'Went not my heart [with thee], when the man turned back from his chariot to meet thee? Is it a time to receive money, and to receive garments, and oliveyards and vineyards, and sheep and oxen, and men-servants and maidservants? (27) The leprosy therefore of Naaman shall cleave unto thee, and unto thy seed for ever.' And he went out from his presence a leper as white as snow.

(כה) וְהוּא בָא וַיַּעֲמֹד אֶל אֲדֹנָיו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע [מֵאַיִן] (מאן) גֵּחֲזִי וַיֹּאמֶר לֹא הָלַךְ עַבְדְּךָ אָנֶה וָאָנָה. (כו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו לֹא לִבִּי הָלַךְ כַּאֲשֶׁר הָפַךְ אִישׁ מֵעַל מֶרְכַּבְתּוֹ לִקְרָאתֶךָ הַעֵת לָקַחַת אֶת הַכֶּסֶף וְלָקַחַת בְּגָדִים וְזֵיתִים וּכְרָמִים וְצֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחוֹת. (כז) וְצָרַעַת נַעֲמָן תִּדְבַּק בְּךָ וּבְזַרְעֲךָ לְעוֹלָם וַיֵּצֵא מִלְּפָנָיו מְצֹרָע כַּשָּׁלֶג.

Melakhim II 6:1-7מלכים ב׳ ו׳:א׳-ז׳

(1) And the sons of the prophets said unto Elisha: 'Behold now, the place where we dwell before thee is too strait for us. (2) Let us go, we pray thee, unto the Jordan, and take thence every man a beam, and let us make us a place there, where we may dwell.' And he answered: 'Go ye.' (3) And one said: 'Be content, I pray thee, and go with thy servants.' And he answered: 'I will go.' (4) So he went with them. And when they came to the Jordan, they cut down wood. (5) But as one was felling a beam, the axe-head fell into the water; and he cried, and said: 'Alas, my master! for it was borrowed.' (6) And the man of God said: 'Where fell it?' And he showed him the place. And he cut down a stick, and cast it in thither, and made the iron to swim. (7) And he said: 'Take it up to thee.' So he put out his hand, and took it.

(א) וַיֹּאמְרוּ בְנֵי הַנְּבִיאִים אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ יֹשְׁבִים שָׁם לְפָנֶיךָ צַר מִמֶּנּוּ. (ב) נֵלְכָה נָּא עַד הַיַּרְדֵּן וְנִקְחָה מִשָּׁם אִישׁ קוֹרָה אֶחָת וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שָׁם מָקוֹם לָשֶׁבֶת שָׁם וַיֹּאמֶר לֵכוּ. (ג) וַיֹּאמֶר הָאֶחָד הוֹאֶל נָא וְלֵךְ אֶת עֲבָדֶיךָ וַיֹּאמֶר אֲנִי אֵלֵךְ. (ד) וַיֵּלֶךְ אִתָּם וַיָּבֹאוּ הַיַּרְדֵּנָה וַיִּגְזְרוּ הָעֵצִים. (ה) וַיְהִי הָאֶחָד מַפִּיל הַקּוֹרָה וְאֶת הַבַּרְזֶל נָפַל אֶל הַמָּיִם וַיִּצְעַק וַיֹּאמֶר אֲהָהּ אֲדֹנִי וְהוּא שָׁאוּל. (ו) וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנָה נָפָל וַיַּרְאֵהוּ אֶת הַמָּקוֹם וַיִּקְצׇב עֵץ וַיַּשְׁלֶךְ שָׁמָּה וַיָּצֶף הַבַּרְזֶל. (ז) וַיֹּאמֶר הָרֶם לָךְ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיִּקָּחֵהוּ.

Melakhim II 6:15-18מלכים ב׳ ו׳:ט״ו-י״ח

(15) And when the servant of the man of God was risen early, and gone forth, behold, a host with horses and chariots was round about the city. And his servant said unto him: 'Alas, my master! how shall we do?' (16) And he answered: 'Fear not: for they that are with us are more than they that are with them.' (17) And Elisha prayed, and said: 'Lord, I pray Thee, open his eyes, that he may see.' And the Lord opened the eyes of the young man; and he saw; and, behold, the mountain was full of horses and chariots of fire round about Elisha. (18) And when they came down to him, Elisha prayed unto the Lord, and said: 'Smite this people, I pray Thee, with blindness.' And He smote them with blindness according to the word of Elisha.

(טו) וַיַּשְׁכֵּם מְשָׁרֵת אִישׁ הָאֱלֹהִים לָקוּם וַיֵּצֵא וְהִנֵּה חַיִל סוֹבֵב אֶת הָעִיר וְסוּס וָרָכֶב וַיֹּאמֶר נַעֲרוֹ אֵלָיו אֲהָהּ אֲדֹנִי אֵיכָה נַעֲשֶׂה. (טז) וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא כִּי רַבִּים אֲשֶׁר אִתָּנוּ מֵאֲשֶׁר אוֹתָם. (יז) וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע וַיֹּאמַר י"י פְּקַח נָא אֶת עֵינָיו וְיִרְאֶה וַיִּפְקַח י"י אֶת עֵינֵי הַנַּעַר וַיַּרְא וְהִנֵּה הָהָר מָלֵא סוּסִים וְרֶכֶב אֵשׁ סְבִיבֹת אֱלִישָׁע. (יח) וַיֵּרְדוּ אֵלָיו וַיִּתְפַּלֵּל אֱלִישָׁע אֶל י"י וַיֹּאמַר הַךְ נָא אֶת הַגּוֹי הַזֶּה בַּסַּנְוֵרִים וַיַּכֵּם בַּסַּנְוֵרִים כִּדְבַר אֱלִישָׁע.

Yeshayahu 44:25-26ישעיהו מ״ד:כ״ה-כ״ו

(25) That frustrateth the tokens of the imposters, And maketh diviners mad; That turneth wise men backward, And maketh their knowledge foolish; (26) That confirmeth the word of His servant, And performeth the counsel of His messengers; That saith of Jerusalem: 'She shall be inhabited'; And of the cities of Judah: 'They shall be built, And I will raise up the waste places thereof';

(כה) מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל. (כו) מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלַ‍ִם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחׇרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם.

Tehillim 34:16תהלים ל״ד:ט״ז

The eyes of the Lord are toward the righteous, And His ears are open unto their cry.

עֵינֵי י"י אֶל צַדִּיקִים וְאׇזְנָיו אֶל שַׁוְעָתָם.

Tehillim 91:1-3תהלים צ״א:א׳-ג׳

(1) O thou that dwellest in the covert of the Most High, And abidest in the shadow of the Almighty; (2) I will say of the Lord, who is my refuge and my fortress, My God, in whom I trust, (3) That He will deliver thee from the snare of the fowler, And from the noisome pestilence.

(א) יֹשֵׁב בְּסֵתֶר עֶלְיוֹן בְּצֵל שַׁדַּי יִתְלוֹנָן. (ב) אֹמַר לַי"י מַחְסִי וּמְצוּדָתִי אֱלֹהַי אֶבְטַח בּוֹ. (ג) כִּי הוּא יַצִּילְךָ מִפַּח יָקוּשׁ מִדֶּבֶר הַוּוֹת.

Tehillim 99:6תהלים צ״ט:ו׳

Moses and Aaron among His priests, And Samuel among them that call upon His name, Did call upon the Lord, and He answered them.

מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן בְּכֹהֲנָיו וּשְׁמוּאֵל בְּקֹרְאֵי שְׁמוֹ קֹרִאים אֶל י"י וְהוּא יַעֲנֵם.

Iyyov 22:28איוב כ״ב:כ״ח

Thou shalt also decree a thing, and it shall be established unto thee, And light shall shine upon thy ways.

וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקׇם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר.

Josephus Antiquities of the Jews 8 13:2-4יוספוס קדמוניות היהודים ח י״ג:ב׳-ד׳

(2) There was now a prophet of God Almighty, of Thesbon, a country in Gilead, that came to Ahab, and said to him, that God foretold he would not send rain nor dew in those years upon the country but when he should appear. And when he had confirmed this by an oath, he departed into the southern parts, and made his abode by a brook, out of which he had water to drink; for as for his food, ravens brought it to him every day: but when that river was dried up for want of rain, he came to Zarephath, a city not far from Sidon and Tyre, for it lay between them, and this at the command of God, for [God told him] that he should there find a woman who was a widow that should give him sustenance. So when he was not far off the city, he saw a woman that labored with her own hands, gathering of sticks: so God informed him that this was the woman who was to give him sustenance. So he came and saluted her, and desired her to bring him some water to drink; but as she was going so to do, he called to her, and would have her to bring him a loaf of bread also; whereupon she affirmed upon oath that she had at home nothing more than one handful of meal, and a little oil, and that she was going to gather some sticks, that she might knead it, and make bread for herself and her son; after which, she said, they must perish, and be consumed by the famine, for they had nothing for themselves any longer. Hereupon he said, "Go on with good courage, and hope for better things; and first of all make me a little cake, and bring it to me, for I foretell to thee that this vessel of meal and this cruse of oil shall not fail until God send rain." When the prophet had said this, she came to him, and made him the before-named cake; of which she had part for herself, and gave the rest to her son, and to the prophet also; nor did any thing of this fall until the drought ceased. Now Menander mentions this drought in his account of the acts of Ethbaal, king of the Tyrians; where he says thus: "Under him there was a want of rain from the month Hyperberetmus till the month Hyperberetmus of the year following; but when he made supplications, there came great thunders. This Ethbaal built the city Botrys in Phoenicia, and the city Auza in Libya." By these words he designed the want of rain that was in the days of Ahab, for at that time it was that Ethbaal also reigned over the Tyrians, as Menander informs us. (3) Now this woman, of whom we spake before, that sustained the prophet, when her son was fallen into a distemper till he gave up the ghost, and appeared to be dead, came to the prophet weeping, and beating her breasts with her hands, and sending out such expressions as her passions dictated to her, and complained to him that he had come to her to reproach her for her sins, and that on this account it was that her son was dead. But he bid her be of good cheer, and deliver her son to him, for that he would deliver him again to her alive. So when she had delivered her son up to him, he carried him into an upper room, where he himself lodged, and laid him down upon the bed, and cried unto God, and said, that God had not done well, in rewarding the woman who had entertained him and sustained him, by taking away her son; and he prayed that he would send again the soul of the child into him, and bring him to life again. Accordingly God took pity on the mother, and was willing to gratify the prophet, that he might not seem to have come to her to do her a mischief, and the child, beyond all expectation, came to life again. So the mother returned the prophet thanks, and said she was then clearly satisfied that God did converse with him. (4) After a little while Elijah came to king Ahab, according to God's will, to inform him that rain was coming. Now the famine had seized upon the whole country, and there was a great want of what was necessary for sustenance, insomuch that it was after the recovery of the widow's son of Sarepta, God sent not only men that wanted it, but the earth itself also, which did not produce enough for the horse and the other beasts of what was useful for them to feed on, by reason of the drought. So the king called for Obadiah, who was steward over his cattle, and said to him, that he would have him go to the fountains of water, and to the brooks, that if any herbs could be found for them, they might mow it down, and reserve it for the beasts. And when he had sent persons all over the habitable earth to discover the prophet Elijah, and they could not find him, he bade Obadiah accompany him. So it was resolved they should make a progress, and divide the ways between them; and Obadiah took one road, and the king another. Now it happened that the same time when queen Jezebel slew the prophets, that this Obadiah had hidden a hundred prophets, and had fed them with nothing but bread and water. But when Obadiah was alone, and absent from the king, the prophet Elijah met him; and Obadiah asked him who he was; and when he had learned it from him, he worshipped him. Elijah then bid him go to the king, and tell him that I am here ready to wait on him. But Obadiah replied, "What evil have I done to thee, that thou sendest me to one who seeketh to kill thee, and hath sought over all the earth for thee? Or was he so ignorant as not to know that the king had left no place untouched unto which he had not sent persons to bring him back, in order, if they could take him, to have him put to death?" For he told him he was afraid lest God should appear to him again, and he should go away into another place; and that when the king should send him for Elijah, and he should miss of him, and not be able to find him any where upon earth, he should be put to death. He desired him therefore to take care of his preservation; and told him how diligently he had provided for those of his own profession, and had saved a hundred prophets, when Jezebel slew the rest of them, and had kept them concealed, and that they had been sustained by him. But Elijah bade him fear nothing, but go to the king; and he assured him upon oath that he would certainly show himself to Ahab that very day.

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12מכילתא דרבי ישמעאל שמות י״ב

מסכתא דפסחא פרשה יב (כה) כאשר דבר – והיכן דבר? והבאתי אתכם אל הארץ וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: הוא אשר דבר ה' שבתון. והיכן דבר? והיה ביום הששי וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש וגו'. והיכן דבר? ונועדתי שמה לבני ישראל וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: פחדכם ומוראכם יתן ה' כאשר דבר. והיכן דבר? את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל הגוים וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כאשר דבר לך. והיכן דבר? כי אוריש גוים מפניך וגו' ושתי את גבולך מים סוף וגו'. כיוצא בדבר: ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך. והיכן דבר? ברוך תהיה מכל העמים. כיוצא בדבר אתה אומר: וה' האמירך היום. והיכן דבר? את ה' האמרת היום. כיוצא בדבר אתה אומר: ולתתך עליון וגו'. והיכן דבר? ונתנך ה' לראש ולא לזנב. ואומר: והייתם קדושים וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר. והיכן דבר? האזינו השמים ואדברה. כיוצא בדבר אתה אומר: ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר. והיכן דבר? ראו עתה כי אני הוא. כיוצא בדבר אומר: ואם תמאנו ומריתם וגו'. והיכן דבר? והבאתי עליכם חרב נוקמת וגו' כיוצא בדבר אתה אומר: בלע המות לנצח וגו'. והיכן דבר? אשכיר חצי מדם. כיוצא בדבר אתה אומר: וישבו איש תחת גפנו וגו'. והיכן דבר? ונתתי שלום בארץ. כיוצא בדבר אתה אומר: ולא יהיה שריד וגו'. והיכן דבר? וירד מיעקב והאביד שריד וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: וה' פקד את שרה וגו'. והיכן דבר? אבל שרה אשתך וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: ויעש ה' לשרה וגו'. והיכן דבר? ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: זאב וטלה ירעו כאחד. והיכן דבר? והשבתי חיה רעה מן הארץ. כיוצא בדבר אתה אומר: מן הגוים אשר אמר ה'. והיכן דבר? לא תתחתן בם. כיוצא בדבר אתה אומר: אז אמר שלמה ה' אמר וכו'. והיכן דבר? כי בענן אראה על הכפורת. כיוצא בדבר אתה אומר: והיו לי אמר ה'. והיכן דבר? והייתם לי סגלה. כיוצא בדבר אתה אומר: והיה כל אשר יקרא בשם וגו' והיכן דבר? וראו כל עמי הארץ. כיוצא בו: וגם מהם אקח לכהנים הלויים אמר ה'. והיכן אמר? הנסתרות לה' אלהינו וגו' אף כאן אתה אומר: והיה כי תבואו אל הארץ וגו', תלה הכתוב לעבודה הזאת מביאתן לארץ ולהלן.

Yerushalmi Taanit 2:8ירושלמי תענית ב׳:ח׳

משנה על החמישית היא אומ' מי שענה את אליהו בהר הכרמל הוא יענה אתכם וישמע בקול צעקתכם היום הזה בא"י שומע תפילה: גמרא כתיב (מלכים א יא) ויהי בעלות המנחה ויגש אליהו הנביא ויאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגו'. ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות אמר ר' שמליי דיבורא א"ל ובדברך עשיתי ובדיבורך עשיתי ענני ה' ענני ענני בזכיתי ענני בזכות תלמידי:

Yerushalmi Megillah 1:11ירושלמי מגילה א׳:י״א

אמר ר' יוסי בן חנינה אין הבהמה ניתרת אלא בנביא מה טעמא (דברים יב) השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום וגומר ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות א"ר שמלאי דבירא א"ל (מלכים א יח) ובדברך עשיתי ובדיבורך עשיתי:

Bavli Yevamot 90bבבלי יבמות צ׳:

ת"ש {דברים י"ח:ט"ו} אליו תשמעון אפילו אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו שאני התם דכתיב אליו תשמעון וליגמר מיניה מיגדר מילתא שאני.

Bavli Sanhedrin 89a-bבבלי סנהדרין פ״ט.-:

המתנבא מה שלא שמע: כגון צדקיה בן כנענה דכתיב {דברי הימים ב י"ח:י'} ויעש לו צדקיה בן כנענה קרני ברזל מאי הוה ליה למיעבד רוח נבות אטעיתיה דכתיב {מלכים א כ"ב:כ'} ויאמר ה' מי יפתה את אחאב ויעל ויפול ברמות גלעד ויצא הרוח ויעמד לפני ה' ויאמר אני אפתנו ויאמר תפתה וגם תוכל צא ועשה כן אמר רב יהודה מאי צא צא ממחיצתי מאי רוח אמר רבי יוחנן רוחו של נבות היזרעאלי הוה ליה למידק כדרבי יצחק דאמר רבי יצחק סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאין בסיגנון אחד עובדיה אמר {עובדיה א':ג'} זדון לבך השיאך ירמיה אמר {ירמיהו מ"ט:ט"ז} תפלצתך השיא אותך זדון לבך והני מדקאמרי כולהו כהדדי שמע מינה לא כלום קאמרי דילמא לא הוה ידע ליה להא דרבי יצחק יהושפט הוה התם וקאמר להו דכתיב {מלכים א כ"ב:ז'} ויאמר יהושפט האין פה נביא (עוד לה') אמר ליה הא איכא כל הני אמר ליה כך מקובלני מבית אבי אבא סיגנון אחד עולה לכמה נביאים ואין שני נביאים מתנבאים בסיגנון אחד.

Bereshit Rabbah 82:5בראשית רבה פ״ב:ה׳

רַבִּי יוּדָן וְרַבִּי אַיְּבוּ וְרַבִּי מַשְׁיָן בֶּן נַגָּרִי [נגדי] בְּשֵׁם רַבִּי יוֹחָנָן אָמְרוּ עֲתִידִין בָּנֶיךָ לֵעָשׂוֹת גּוֹי כִּקְהַל עַמִּים, מַה קְּהַל עַמִּים מַקְרִיבִים בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת, אַף בָּנֶיךָ מַקְרִיבִים בִּשְׁעַת אִסּוּר בָּמוֹת. רַבִּי חֲנִינָא מַיְתֵי לָהּ מֵהָכָא (מלכים א יח, לא): וַיִּקַּח אֵלִיּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים וגו' אֲשֶׁר הָיָה דְּבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנִּתַּן לוֹ הַשֵּׁם הַזֶּה נֶאֱמַר לוֹ (בראשית לה, יא): גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ. רַבִּי שִׂמְלָאי מַיְתֵי לָהּ מֵהָכָא (שופטים יח, כט): וַיִּקְרָא שֵׁם הָעִיר דָּן כְּשֵׁם דָּן אֲבִיהֶם אֲשֶׁר יוּלַד לְיִשְׂרָאֵל, שֶׁמִּשָּׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ הַשֵּׁם הַזֶּה נֶאֱמַר לוֹ: גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ. רַבִּי יוֹחָנָן מַיְתֵי לָהּ מֵהָכָא (דברים לג, יט): עַמִּים הַר יִקְרָאוּ שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי צֶדֶק, מִשֶּׁיַּעֲשׂוּ בָּנֶיךָ כָּעַמִּים לְהָרוֹ שֶׁל זְבוּלוּן, שָׁם יִזְבְּחוּ זִבְחֵי אִסּוּר בָּמוֹת אֵין כְּתִיב כָּאן, אֶלָּא זִבְחֵי צֶדֶק, צְדָקָה אֲנִי עוֹשֶׂה עִמָּהֶם וּמְקַבֵּל אֶת קָרְבָּנָם, אֶלָּא גּוֹי וּקְהַל גּוֹיִם יִהְיֶה מִמֶּךָּ, לְחַיֵּב עַל כָּל שֵׁבֶט וְשֵׁבֶט, דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן. וְרַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לְחַיֵּב עַל כָּל קָהָל וְקָהָל.

Vayikra Rabbah 22:9ויקרא רבה כ״ב:ט׳

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא אֵין הַבָּמָה מֻתֶּרֶת אֶלָּא עַל יְדֵי נָבִיא, מַאי טַעְמָא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, יג): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ, וְאֵלִיָּהוּ מַקְרִיב בִּשְׁעַת אִסּוּר הַבָּמוֹת, אָמַר רַבִּי שִׂמְלָאי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח, לו): וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי, בְּדִבּוּרְךָ עָשִׂיתִי. רַבִּי יוֹחָנָן בַּר מָרֵי מַיְיתֵי לֵיהּ מִן הֲדָא (יהושע ח, ל): אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ, אֵין לִי אֶלָא בַּגִּלְגָּל בְּגִבְעוֹן מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ו, כה): וַיְהִי בַּלַּיְלָה הַהוּא וַיֹּאמֶר לוֹ ה' קַח אֶת פַּר הַשּׁוֹר. אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא שִׁבְעָה עֲבֵרוֹת נַעֲשׂוּ בְּפָרוֹ שֶׁל גִּדְעוֹן, עֲצֵי אֲשֵׁרָה, וַאֲבָנִים פְּסוּלוֹת, וּמֻקְצֶה, וּפַר הַנֶּעֱבָד, וְזָר, וְלַיְלָה וּמְחֻסַּר זְמַן. וְאֵין לִי אֶלָּא גִּבְעוֹן בְּשִׁלֹה מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ז, ט): וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל טְלֵה חָלָב אֶחָד, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא שָׁלשׁ עֲבֵרוֹת נַעֲשׂוּ בָּעוֹלָה שֶׁל שְׁמוּאֵל, הִיא וְעוֹרָהּ וּמְחֻסַּר זְמַן וְלֵוִי הָיָה, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי אִין מִן הֲדָא קְרָיָא לֵית אַתְּ שָׁמַע כְּלוּם, וְאַתְיָא הֲדָא דְרַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי (שמואל א ז, יז): וּתְשֻׁבָתוֹ הָרָמָתָה כִּי שָׁם בֵּיתוֹ.

Pesikta DeRav Kahana 7:3פסיקתא דרב כהנא ז׳:ג׳

מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה וחרבותיה אקומם (ישעיה מד כו) ר' ברכיה בשם ר' לוי מי שהוא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים אין אנו יודעין שהוא אומ' לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה אלא מלאך אחד נגלה על אבינו יעקב ואמ' לו מה שמך ויאמ' יעקב ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (בראשית לב כח כט) נגלה הקב"ה על אבינו יעקב לקיים גזרתו של אותו מלאך ויאמר לו אלהים שמך יעקב וגו' (שם לה ט י) ירושלם שכל הנביאי' מתנבאי' שנבנית על אחת כמה וכמה ד"א מקים דבר עבדו (ישעיה שם) זה משה לא כן עבדי משה (במדבר יב ז) עצת מלאכיו ישלים (ישעיה שם) זה משה וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז) אמ' הב"ה למשה לך אמור להם לישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות יב יב) הלך משה ואמ' לישראל כה אמר י"י כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שם יא ד) אמ' הקב"ה כבר הבטחתי למשה ואמרתי לו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז) יהא עבדי משה כזבן אלא מה אמ' משה כחצי הלילה אף אני כחצי הלילה לפי' ויהי בחצי הלילה (שמות יב כט).

Devarim Rabbah (Vilna) 10:2דברים רבה (וילנא) י׳:ב׳

דָּבָר אַחֵר, כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁיְהֵא הַיָּם יָם, וְשֶׁתְּהֵא הַיַּבָּשָׁה יַבָּשָׁה, בָּא משֶׁה וְעָשָׂה אֶת הַיָּם יַבָּשָׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יד, כט): וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם. בָּא אֱלִישָׁע וְעָשָׂה אֶת הַיַּבָּשָׁה יָם, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים ב ג, טז יז): כֹּה אָמַר ה' עָשׂה הַנַּחַל הַזֶּה גֵּבִים וגו' וְהַנַּחַל הַהוּא יִמָּלֵא מָיִם. כָּךְ בָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הַחֹרֶף שֶׁיְהֵא חֹרֶף, וְאֶת הַקַּיִץ שֶׁיְהֵא קַיִץ, בָּא אֵלִיָּהוּ וְעָשָׂה אֶת הַחֹרֶף קַיִץ, שֶׁכֵּן כְּתִיב (מלכים א יז, א): חַי ה' אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְּבָרִי. בָּא שְׁמוּאֵל וְעָשָׂה אֶת הַקַּיִץ חֹרֶף, שֶׁכָּךְ כְּתִיב (שמואל א יב, יז): הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל ה' וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר.

Shemot Rabbah 13:4שמות רבה י״ג:ד׳

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ, גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מַה מַּכָּה יָבִיא עֲלֵיהֶן וְכָתַב משֶׁה בְּרֶמֶז, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ, זוֹ מַכַּת אַרְבֶּה, כְּמָה דְתֵימָא (יואל א, ג): עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ, וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן, כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי וגו', מַהוּ הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ, וְלֹא בִּגְבוּל בְּנֵי חָם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעיה כו, ט): כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ וגו', שֶׁבְּמַכַּת הָאַרְבֶּה הִכִּירוּ עַד הֵיכָן גְּבוּל מִצְרָיִם. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ, וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה, מַהוּ כֵן, שֶׁרָאָה אוֹתָם שֶׁהָיוּ פּוֹנִים זֶה בָּזֶה וְהָיוּ מַאֲמִינִים לִדְבָרָיו, וְיָצָא מִשָּׁם כְּדֵי שֶׁיִּטְלוּ עֵצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.

Shemot Rabbah 18:1שמות רבה י״ח:א׳

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מד, כו): מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ז): לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה, וְהֵיאַךְ קִיֵּם אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכַּת הַחשֶׁךְ הִתְחִיל פַּרְעֹה צוֹוֵחַ (שמות י, כד): לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג. אָמַר לוֹ משֶׁה חַיֶּיךָ (שמות י, כו): וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה, מַהוּ פַּרְסָה, אֲפִלּוּ בְּהֵמָה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ שֶׁל מִצְרִי וְיֵשׁ בָּה טֶלֶף אֶחָד לְיִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ מֵנִיחַ אוֹתָהּ. (שמות י, כו): כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, אַחַר שֶׁאָמַר: כִּי מִמֶּנּוּ נִקַח, חָזַר וְאָמַר (שמות י, כו): וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַעֲבֹד אֶת ה'. אָמַר לוֹ אִם אַתָּה שֶׁאַתָּה בָּשָׂר וָדָם בְּנֵי אָדָם מֵתִים אִם עוֹבְרִין עַל צִוּוּיֶךָ, וְאִם תּוֹצִיא דָּבָר מִלְּפָנֶיךָ וְתֹאמַר גְּבוּ לִי כָּךְ וְכָךְ יָכוֹל הָעוֹלָם לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, אֲבָל אָנוּ שֶׁמָּא יֹאמַר לָנוּ אֱלֹהִים הַקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁל מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים, הֱוֵי: וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע. אָמַר לוֹ פַרְעֹה, עַד מָתַי אַתָּה נִכְנַס לְכָאן (שמות י, כח): לֵךְ מֵעָלַי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי. אָמַר לוֹ משֶׁה יָפֶה דִּבַּרְתָּ (שמות י, כט): לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עֲדַיִן מִתְבַּקֵּשׁ לִי לְהוֹדִיעַ לְפַרְעֹה מַכָּה אַחַת, מִיָּד קָפַץ עָלָיו אֱלֹהִים כִּבְיָכוֹל נִכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל משֶׁה, שֶׁאָמַר לוֹ: לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, שֶׁלֹא יִמָּצֵא בַּדָּאי, וְאַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם משֶׁה בְּבֵיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה אֶלָּא אוֹתָהּ שָׁעָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, כט): כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ כַּפַּי אֶל ה', וְעַכְשָׁיו קָפַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדִבֵּר עִם משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, א): עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וגו'. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה שָׂמַח וְנִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ג): גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד. הִתְחִיל צוֹוֵחַ בְּפַרְהֶסְיָא (שמות יא, ד): כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, יָפֶה אָמַרְתָּ: אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, אֲנִי אֵינִי עוֹד בָּא אֶצְלְךָ אֶלָּא אַתָּה בָּא אֶצְלִי, וְשַׂר צָבָא הַזֶּה שֶׁעוֹמֵד עִמְּךָ וְזֶה הִפַּרְכוֹס שֶׁלְּךָ וְכָל בְּנֵי פָּלָטִין אֵלוּ שֶׁלְךָ בָּאִין אֶצְלִי עִמְּךָ וּמְבַקְּשִׁים הֵימֶנִּי וּמִשְׁתַּחֲוִים לִי שֶׁנֵּצֵא מִכָּאן, דִּכְתִיב (שמות יא, ח): וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר, לֹא רָצָה לוֹמַר וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִי, מִשּׁוּם כְּבוֹד מַלְכוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצִי הַלַּיְלָה כַּאֲשֶׁר אָמַר משֶׁה, מִיָּד וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר, לְפִיכָךְ מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, שֶׁעָשָׂה עֵצָה עִם אַבְרָהָם בִּשְׁבִיל הַדָּבָר הַזֶּה, אֵימָתַי כְּשֶׁבָּאוּ הַמְּלָכִים וְרָדַף אוֹתָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּיֶּךָּ עַד חֲצִי הַלַּיְלָה, בּוֹא וְנַחְלֹק הַלַּיְלָה אֲנִי וְאַתָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, טו): וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשָּׁעָה שָׁלְמָה הָעֵצָה, הֱוֵי: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, לְכָךְ כְּתִיב: וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים.

Shemot Rabbah 42:5שמות רבה מ״ב:ה׳

דָּבָר אַחֵר, לֶךְ רֵד, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים, וּמִנַּיִן שֶׁאָמַר לוֹ כֵּן, מִמַּה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ט): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, אֵין אָדָם אוֹמֵר פְּלוֹנִי קָשֶׁה אֶלָּא שֶׁהוּא צָרִיךְ מַרְדּוּת. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ מַהוּ לֶךְ רֵד, מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים, מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר, וְתֵדַע לְךָ שֶׁכֵּן, בּוֹא וּרְאֵה כֵּיוָן שֶׁיָּרַד משֶׁה מָה אָמַר לָהֶם (שמות לב, כו כז): וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה', וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵיכָן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאָמַר לוֹ כָּךְ לֶךְ רֵד, מַהוּ רֵד, מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים.

Bemidbar Rabbah 14:1במדבר רבה י״ד:א׳

דָּבָר אַחֵר, לִי גִלְעָד וגו', מְדַבֵּר בְּאַרְבָּעָה שֶׁהִקְרִיבוּ בְּאִסּוּר בָּמָה, לִי גִלְעָד, אָמַר הָאֱלֹהִים שֶׁלֹא יָבוֹא אָדָם וִיהַרְהֵר אַחַר אֵלִיָּהוּ שֶׁמִּגִּלְעָד שֶׁהִקְרִיב בְּאִסּוּר בָּמָּה וּבָנָה מִזְבֵּחַ בְּהַר הַכַּרְמֶל וְהִקְרִיב עָלָיו קָרְבָּן, וּבֵית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, וְהַתּוֹרָה אָסְרָה עָלָיו, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב, יג יד): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וגו' כִּי אִם בַּמָּקוֹם וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֲנִי הוּא שֶׁאָמַרְתִּי לוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יח, לו): וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי, הֱוֵי: לִי גִלְעָד.

Tanchuma (Buber) Bo 17תנחומא (בובר) בא י״ז

[יז] [ויהי בחצי הלילה]. זש"ה מקים דבר עבדו וגו' (ישעיה מד כו). ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר מהו מקים דבר עבדו, אין אנו יודעין שאומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה (שם /ישעיהו מ"ד כ"ו/), אלא מלאך אחד נגלה על יעקב אבינו, א"ל מה שמך, א"ל יעקב, לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' (בראשית לב כט). ועצת מלאכיו ישלים (ישעיה שם /מ"ד כ"ו/), נגלה הקדוש ברוך הוא על יעקב לקיים גזירתו של אותו מלאכיו ויאמר לו אלהים שמך יעקב (בראשית לה י), ירושלים שכל הנביאים מתנבאים עליה על אחת כמה וכמה. ד"א מקים דבר עבדו, זה משה, שנאמר בו לא כן עבדי משה (במדבר יב ז), ועצת מלאכיו ישלים זה משה, שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (שם /במדבר/ כ טז), אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לישראל ועברתי בארץ מצרים, הלך משה ואמר לישראל כחצות הלילה, אמר הקדוש ברוך הוא והלא כבר הבטחתי את משה ואמרתי לא כן עבדי משה, אני לא אמרתי כן ויהא עבדי משה נראה כמכזב, אלא מה משה אמר כחצות הלילה, אף אני אעשה כחצי הלילה, לקיים גזירתו של משה, הוי מקים דבר עבדו, לפיכך ויהי בחצי הלילה, מלמד שנחלק הלילה מאליו, וחלק כחוט השערה. ויהי בחצי הלילה, ר' אלעזר בן פדת אמר כל מקום שנאמר וה' הוא וסנקליטין שלו, ישב עליהם הקדוש ברוך הוא בדין וגזרו בית דין של מעלה שינגפו בכורי מצרים, לכך ויהי בחצי הלילה וגו'. אמר ריש לקיש מלמד שהיה לפני המכה מכה אחרת, כיצד כל שעה שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מכה על המצרים משלח משה ואומר לו לך אמור להן שאני מביא עליהן מכה פלונית, ובשעה שבאת מכת בכורות, אמר להן משה כחצות הלילה.

Seder Eliyahu Rabbah 4סדר אליהו רבה ד׳

אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע צדיק וחסיד אתה אלא מדת הדין מקטרג לפניך על כל באי עולם ועל כל מעשה ידיך שבראת בעולם ארד מלפניך ואעשה בהן מדת הדין אם כולם עבדו לעגל בלבב שלם ימותו כולם ביום אחד מיד ירד משה מלפני הקב"ה ויקח משה את העגל וגו' ויזר על פני המים וישק את בנ"י ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לי"י אלי וגו' ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל וגו' הרגו איש את אחיו וגו' ויפול מן העם וגו' כשלשת אלפי איש מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה' אלי ולשום איש את חרבו על ירכו ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו והוא אמר כה אמר ה' אלוקי ישראל וגו' אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו יהיו ישראל דנין (קל וחומר) ויאמרו לי לא כך למדתנו רבינו סנהדרין שהרגו נפש א' מישראל פעם אחד בשבוע נקראת מחבלנית מפני מה אתה הורג ג' אלפים ביום אחד לפיכך תלה בכבוד של מעלה ואמר כה אמר ה' אלוקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו' מה ענין של אחריו כיון שאמר בשם הקב"ה מיד ויעשו בני לוי כדבר משה חזר משה הצדיק ועמד בתפלה לפני המקום ואמר לפניו רבש"ע צדיק וחסיד אתה וכל מעשיך באמונה וכי בשביל ג' אלפים שעבדו לעגל בלבב שלם ימותו ת"ר אלף מבני כ' שנה ולמעלה מלבד בני תשעה עשר וחמש עשרה ועשר ושתים וא' וכמה גריםועבדים שנתוספו עליהם עד אין לדבר סוף מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם

Seder Eliyahu Zuta 8סדר אליהו זוטא ח׳

במדות הללו שמח הקב"ה כנגד עושה טובה וכועס הוא כנגד עושה רעה ומנין לך תדע לך שכן הוא צא ולמד מדרך ארץ כי האדם עד שלא נשא אשה ועד שלא היה לו בנים אז דעתו יפה עליו ואין לו יגון ואנחה בלבו ויש לו קורת רוח בביתו אבל לאחר שנשא אשה ויש לו בנים אז אין דעתו יפה עליו ויש לו יגון ואנחה בלבו ואין לו קורת רוח בביתו משום שבניו הם מכעיסין אותו בדרכיהם ובמעשיהם ובמעלליהם הרעים. כמו כן עשו בני אדם לפני הקב"ה למרוד כנגד עיניו כי עד שלא ברא הקב"ה את האדם על הארץ אז היתה דעתו יפה עליו כביכול אבל לאחר שברא בני אדם הכעיסו להקדוש ב"ה במעלליהם ובדרכיהם הרעים בבנים שקצרו דעת אביהם בדרכיהם ובמעלליהם הרעים אז הכניס כביכול יגון ואנחה בלבו ואין לו קורת רוח בכל העולם. תדע לך שכן הוא כי שלש מאות שנה עבדו ישראל ע"א בימי שפוט השופטים עד שמסר הקב"ה את ישראל בידי כושן רשעתים ובידי יבין מלך חצור וכן בידי שאר עכו"ם וכשחזרו ישראל ועשו תשובה מיד חזר הקב"ה וגאל את ישראל מידיהן וכן עבדו ישראל עכו"ם בין בארץ ישראל בין בחוצה לארץ וכן מדור לדור היו מוסיפין לחטוא בע"א עד שמסר הקב"ה את ישראל בידי העכו"ם שנאמר (שופטים י) ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה' ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות ואת אלקי ארם ואת אלקי צידון ואת אלקי מואב ואת אלקי בני עמון ואת אלקי פלשתים ויעזבו את ה' ולא עבדוהו ויחר אף ה' בישראל וימכרם ביד פלשתים וביד בני עמון וירעצו וירוצצו את בני ישראל. וכשחזרו ועשו תשובה מיד חזר הקב"ה וקיבל את תשובתם וגאל את ישראל מידי אותן העכו"ם שהיו מסורין בידיהן מפני שאין הקדוש ב"ה יוכל לסבול צרת ישראל אם עשו תשובה ואלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו שנאמר (שם) ויזעקו בני ישראל אל ה' לאמר חטאנו לך וכי עזבנו את אלקינו ונעבוד את הבעלים וגו' ויסירו את אלקי הנכר מקרבם ויעבדו את ה' ותקצר נפשו בעמל ישראל וכן נאצו והכעיסו ישראל את בוראם ועבדו עבודה זרה שלש מאות ותשעים שנה בימי הבית הראשון. ומנין לך תדע לך שכן הוא שהרי בודאי ד' מאות ועשר שנים ישבו ישראל בבית ראשון צא מהן עשרים שנה שלא עבדו מלכי יהודה וישראל עבודה זרה נשתיירו מהן שלש מאות ותשעים שנה שעבדו מלכי ישראל ומלכי יהודה עבודת אלילים וכל נביא ונביא שהיה מדבר עם ישראל והיה מוכיח אותן שיחזרו בתשובה לא היו רוצין בטובתו של הנביא אלא היו אומרים לו אי אפשי בנבואתך ואין אנו רוצין בנבואתך. ומנין לך תדע לך שהוא כן שהרי אחאב מלך ישראל שאל את אליהו התשבי ואמר לו כתוב בתורתך (דברים יא) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלקים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר והאדמה לא תתן את יבולה וגו' ואנו עובדים עבודה זרה ואין הגשמים נעצרים אלא בא וראה כמה טובות בא לידי שנאמר (מלכים א טז) ואחאב בן עמרי מלך על ישראל וגו' ויעש וגו' הרע בעיני ה' וגו' ויקם מזבח לבעל וגו' בימיו בנה חיאל בית האלי את יריחה באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון. מיד נתמלא אליהו חמה גדולה על אחאב ואמר לו לאחאב ריקה מאסת את מי שברא את כל העולם כולו לכבודו ואת מי שנתן התורה לכבודו חייך שאין אני דן אותך אלא מתוך דבריך שנאמר (שם יז) ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. מיד נטל אליהו את המפתח של מטר והלך לו והיה רעב גדול עד שאמר לו הקב"ה לאליהו לך הראה אל אחאב ואתנה מטר ולא עוד אלא עמד הקב"ה ודחפו לאליהו למקום שבקשו אבותיהם של ישראל רחמים על בניהם שנאמר (שם יט) וישכב ויישן תחת רותם אחד והנה זה מלאך נוגע בו ויאמר לו קום אכול ויבט והנה מראשותיו עוגת רצפים וצפחת מים ויאכל וישת וישב וישכב וישב מלאך ה' שנית ויגע בו ויאמר קום אכול כי רב ממך הדרך ויקם ויאכל וישתה וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלקים חורב ויבא שם אל המערה וילן שם והנה דבר ה' אליו ויאמר לו מה לך פה אליהו וכשאמר הקב"ה לאליהו מה לך פה אליהו היה לו לאליהו לומר לפני הקב"ה רבונו של עולם בניך הם בני בחוניך הם בני אברהם יצחק ויעקב שעשו רצונך בעולם ולא די שלא אמר כן אלא אמר קנא קנאתי לה' אלקי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל וגו'. מיד התחיל הקב"ה לדבר עם אליהו דברי תנחומין ואמר לו כשנגליתי ליתן תורה לישראל לא נגלו עמי אלא מלאכי השרת שהן רוצין בטובתן של ישראל שנאמר (שם) ויאמר צא ועמדת בהר לפני ה' והנה ה' עובר ורוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים לפני ה' לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה וגו'. מה עשה הקב"ה המתין לו לאליהו שלש שעות ועדיין הוא עומד בדבריו הראשונים ואמר עוד פעם שנית קנא קנאתי לה' אלקי צבאות וגו'. באותה שעה אמר הקב"ה לאליהו לך שוב לדרכך מדברה דמשק וגו' ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך וגו' ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך (שם) ומה שיש בדעתך אין אני אוכל לעשות.

R. Yehuda ibn Balaam Bemidbar 16:4ר׳ יהודה אבן בלעם במדבר ט״ז:ד׳

ויפל על פניו – הוסיף המתרגם 'מלתמסא ללוחי' (=בבקשו נבואה). ואין לנו צורך לסברה זו, ורק נפגע השליח בהתנגדותם בפניו והכחשתם את שליחותו, ונפל על פניו, והשרה ה' ונבא אליו במקומו וזה בנוכחותם רק באותו יום, כדי להודיעו מהענין. ומהות ההכחשה היא שעלתה במחשבת קרח ועדתו כי העדפת אהרן היא מהשליח לא מצו ה' וכי כל השבט מובחרים, מועדפים, מוכשרים כמו שקבע לו.

Rashi Shemot 11:4רש״י שמות י״א:ד׳

'ויאמר משה כה אמר ה AND MOSES SAID, THUS SAITH THE LORD – Whilst he was still standing before Pharaoh this prophecy was spoken to him, because after he left him, he did not see his face again (Shemot Rabbah 18). כחצות הלילה means, WHEN THE NIGHT IS DIVIDED (i.e., when midnight arrives). כחצות is an infinitive with prefix, of similar form to, (1 Kings 18:36) בעלות, "when went up" and (Psalms 124:3) "when their wrath was kindled (בחרות)". This is its literal meaning which fits in with the sense, for חצות is not a noun, being another form of חֵצִי (when the meaning would be about midnight I will go out etc.", for this does not fit in with the sense, since God would certainly have stated exactly when He would do this). But our Rabbis took it in this sense and explained it as meaning "about the middle of the night", and they asserted that Moses said כחצות "about midnight", which implies near to it — either just before it or just after it, and he did not say בחצות "at midnight" (as God had bidden him say) because he feared lest Pharaoh's astrologers might make a mistake as regards the time when the slaughter of the firstborn actually took place, thinking that it was a little earlier or later than midnight, and would say, in consequence of thi.e.ror, "Moses is a liar!" (cf. Berakhot 4a; Mekhilta on 12:29).

ויאמר משה כה אמר – בעומדו לפני פרעה נאמר לו, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו. כחצות הלילה – בהחלק הלילה, כחצות, כמו כעלות (מלכים א י"ט:כ"ה), ככלות (דברים ל"א:כ"ד), בחרות אפם בנו (תהלים קכ"ד:ג'), זהו פשוטו ליישבו על אופניו, שאין חצות שם דבר של חצי. ורבותינו דרשוהו כמו כחצי הלילה ואמרו שאמר משה כחצות דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו ולא אמר בחצות, שמא יטעו איצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא.

Rashi Shemot 32:27רש״י שמות ל״ב:כ״ז

כה אמר וגו' – והיכן אמר, (שמות כ"ב:י"ט) זובח לאלהים יחרם, כך שנויה במכילתא. אחיו – מאמו והוא מישראל.

Rashi Shofetim 4:6רש״י שופטים ד׳:ו׳

הלא צוה – ביד משה כי החרם תחרימם (דברים כ':י"ז), כך שנויה במכילתא ().

Rashi Shemuel I 12:17רש״י שמואל א׳ י״ב:י״ז

הלא קציר חטים היום – והגשמים סימן קללה, וקשה בעיני הקב"ה להביא פורענות חנם, אף על פי כן יש בי כח, ואקרא אל ה' ויתן קולות ומטר. ודעו וראו – כי לא הייתם צריכים לשאול מלך לזלזל בי.

Rashi Melakhim I 17:1רש״י מלכים א׳ י״ז:א׳

ויאמר אליהו התשבי – מארץ (ספרים אחרים שם העיר) ששמה תושב. חי ה' – למה סמכו כאן, אלא שהלכו אליהו ואחאב לנחם את חיאל באבלו, אמר אחאב לאליהו: אפשר שקללת התלמיד נתקיימה, וקללת משה רבינו לא נתקיימה, שנאמר (דברים י"א:י"ז): וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם, וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים, והרי כל ישראל עובדין עבודה זרה, ואין גשמים נעצרים, מיד ויאמר אליהו וגו' (ירושלמי סנהדרין י':ב').

Lekach Tov Shemot 11:1לקח טוב שמות י״א:א׳

ויאמר משה כה אמר ה'. זה הדבר אומרו משה בעמדו לפני פרעה, בשעה שאמר לו כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך, קודם שיצא היתה שם יד ה', שנאמר ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה, ואמר לו כחצות הלילה, לפיכך אמר משה רבינו [כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא, ויש לנו כיוצא בהם במקרא] כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו (שמות לב כז), ואומר כה אמר ה' כעת מחר סאה סולת בשקל (מ"ב ז א), מלמד שלפי השעה נצנצה רוח הקודש עליו.

Lekach Tov Shemot 32:27לקח טוב שמות ל״ב:כ״ז

ויאמר אלהם כה אמר ה'. לפי השעה נאמר לו, כענין כה אמר ה' כחצות הלילה (שמות יא ד), והיכן אמר אלא לפי השעה אמר לו

R. Yosef Kara Yehoshua 10:12ר׳ יוסף קרא יהושע י׳:י״ב

אז ידבר יהושע לה' – בקש רחמים לה' שתעמוד לו חמה ושמע הקב"ה לתפילתו וצוה הקב"ה לחמה לעיני כל ישראל שתעמוד לפני יהושע דכת' ויאמר לעיני (כל) ישראל שמש בגבעון דום – פתרונו המתן כמו דום לה' והתחולל לו (תהלים ל"ז:ז') וכמו דומו עד הגיענו אליכם (שמואל א י"ד:ט'). ולא יעלה בדעתך שתאמר שיהושע בעצמו יצוה לחמה שתעמוד לפניו מכמה תשובות שיש בדבר, אחת שאם כדבריך שהוא בעצמו שלט בה לצוותה שתעמוד בפניו לא היה לו למקרא לומר אז ידבר יהושע לה' אלא אז ידבר יהושע לשמש ולירח, ועוד הוא למד דבר זה מדבר הלמד מסופו, מהו אומר בסוף הענין לא היה כיום ההוא {לפניו ולאחריו} לשמע ה' בקול איש (פסוק י"ד) ואם כדבריך שהוא בעצמו הדמים את החמה היה למקרא זה לומר לא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמוע השמש בקול איש, אלא על כורחך יהושע בקש רחמים לפני הקב"ה שיעמיד את השמש לפניו עד יקם באויביו ושמע הקב"ה לקולו ואמר לשמש דום לך בפני יהושע ומן היום ההוא ואילך לא היה כיום ההוא לפניו ואחריו שישמע ה' בקול איש שיבקש איש מלפניו שישנה הקב"ה סידרי {בראשית} בשבילו והקב"ה ישמע לו כשם שעמד ליהושע ששינה סידרי בראשית בשבילו, ומפני מה שמע לו לעשות דבר גדול כזה, כי ה' נלחם לישראל, שגם הקב"ה היה רצונו בכך שהוא בכבודו ובעצמו עשה מלחמתו של ישראל. ואף רבותינו לא אמרו שישלוט יהושע בחמה לצוות עליה שתעמוד לפניו אלא על ידי תפלתו שלט בה שעמדה בפניו.

R. Yosef Kara Shemuel I 12:17ר׳ יוסף קרא שמואל א׳ י״ב:י״ז

הלא קציר חטים היום – ששרב ושמש יפה לחיטים בעת הקציר, ואני אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר – שהוא קשה לחיטים בעונת הקציר ובזאת תדעו כי רעתכם רבה שאילו זכיתם אפילו אילו הייתי מתחבט לפניו כל היום לא היה שומע לי להביא עליכם מידת פורענות.

R. Yosef Kara Melakhim I 17:1ר׳ יוסף קרא מלכים א׳ י״ז:א׳

ויאמר אליהו התשבי – עיר ששמה תשוב. חי ה' אלהי ישראל וגומר – למה סמכו כאן אלא שהלכו אליהו ואחאב לנחם את חיאל באבלו, אמר לו אחאב לאליהו איפשר שקללת התלמיד נתקיימה וקללת משה רבו לא נתקיימה שאמר וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגומר וחרה {אף} ה' בכם ועצר את השמים (דברים י"א:ט"ז-י"ז) והרי כל ישראל עובדים ע"ז ואין הגשמים נעצרין. מיד: ויאמר אליהו התשבי וגו' מתושבי גלעד – שעשה יישוב לישראל בגלעד כשחרבה בימי פילגש בגבעה עלה הוא ונתיישב בתוכה שלא להכרית עיר מישראל, פירקי דרבי אליעזר. כי אם לפי דברי – שאכריח אתכם שתסירו את אלהי הנכר מקרבכם, שכן מצינו שלא ירד מטר עד שהוריד את נביאי הבעל לנחל קישון וישחטם שם.

Attributed to R. Yosef Kara Shemuel I 12:17מיוחס לר״י קרא שמואל א׳ י״ב:י״ז

הלא קציר חטים היום – זהו סיון, ותנן יצא ניסן ולא ירדו גשמים סימן קללה לעולם. אף על פי כן אם אתפלל, ירדו גשמים. ואין דרכו של הקב"ה להביא פורענות בחנם, אלא בזאת תדעו כי רעתכם רבה – שישתנו עליכם דברי בראשית. דבר אחר: כשם שאני יכול לשנות העת בתפלתי, כך הייתי יכול להושיעכם במלחמה בתפלתי. אף על פי שאני זקן, לא היה לכם לשאול מלך בחיי. ואם תאמר: מה חטאו ששאלו מלך, והרי ג' דברים נצטוו ישראל בכניסתן לארץ, ואחת מהן להמליך עליהם מלך שנאמר תשים עליך מלך. יש להשיב: שבזה חטאו, ששאלו בימי שופט הגון כשמואל, אלא סמוך לפטירתו היה להם לבקש ממנו: תנה לנו, כדרך שעשה משה: יפקד י"י אלהי הרוחות, או היה להם לבקש אחרי מותו, ובימי שאר השופטים שלא בחרם הקב"ה, ואף הם לא בחרום. ולא היה להם לשאול בימי שמואל שטרח להן להחזירן למוטב, ולא עשה כשאר השופטים הרוחקים אותם לבא אצלם, כענין שנאמר ויעלו אליה בני ישראל למשפט. ואף על פי כן ביקשו מלך בימיו.

Rashbam Shemot 11:1רשב״ם שמות י״א:א׳

ויאמר AND THE LORD SAID TO MOSES: while he was still standing before Pharaoh, "I WILL BRING BUT ONE MORE PLAGUE ...." Then Moses answered Pharaoh (vs. 4), "THUS SAYS THE LORD, `WHEN THE NIGHT SPLITS I WILL GO FORTH ...'." כלה ONE AND ALL: כלה means "all," men, women, children and livestock.

ויאמר י"י אל משה – בעומדו לפני פרעה, עוד נגע אחד וגו'. ואחרי כן השיב משה לפרעה כה אמר י"י כחצות הלילה וגו' (שמות י"א:ד'). כלה – הכל, גברים ונשים טף ומקנה.

Rashbam Bemidbar 16:4רשב״ם במדבר ט״ז:ד׳

ויפל על פניו [MOSES HEARD] AND HE FELL ON HIS FACE: to pray. There, [while he was praying to God,] he received instructions [to say] the things that he later said to Korah.

ויפל על פניו – לתפלה, ושם נאמר לו מה שאמר לקרח.

Rashbam Bemidbar 16:28-29רשב״ם במדבר ט״ז:כ״ח-כ״ט

(28) כי לא מלבי [THE LORD SENT ME TO DO ALL OF THESE THINGS;] THEY WERE NOT OF MY OWN DEVISING: When I introduced them to the offering of incense, when I said (vs. 17), "You and Aaron, each of you take his fire pan ...," [it was at God’s suggestion]. (29) לא ה' שלחני [IF THESE MEN DIE AS OTHER MEN DO ..., then] IT WAS NOT THE LORD WHO SENT ME: Rather it was I who did it to them when I charged them to offer incense.

(כח) כי לא מלבי – שחינכתים בקטורת, כשאמרתי אתה ואהרן איש מחתתו (במדבר ט"ז:י"ז). (כט) לא י"י שלחני – אלא עשיתים מדעתי, שצויתים להקטיר קטרת.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 7:7אבן עזרא שמות פירוש שני ז׳:ז׳

ומשה – הזכיר שנות שניהם, ולא מצאנו בכל המקרא נביאים שהזכירם הכתוב שהתנבאו בזקנותם, רק אלה, כי מעלתם גדולה מכל הנביאים, ולהם לבדם היה מדבר השם בעמוד ענן (במדבר י"ב:ה'). ואל יעלה על לבך כי שמואל עמהם, בעבור בעמוד ענן ידבר אליהם (תהלים צ"ט:ז'), כי כבר פירשתיו במקומו (ראב"ע תהלים פירוש ראשון צ"ט:ז'). ולאלה לבדם נתנה התורה, והנה על ידם ינחלו הצדיקים עולם הבא, וכל הנביאים הבאים אחריהם הם נביאי תוכחות או עתידות.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 8:8-9אבן עזרא שמות פירוש שני ח׳:ח׳-ט׳

(ח) ויצא – טעם ויצעק – כי בטח על השם שלא יבישהו, כי אמר לפרעה: כדברך (שמות ח':ו') יהיה, בלא רשות השם. (ט) ויעש {י"י} כדבר משה – מעצמו.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 11:1אבן עזרא שמות פירוש שני י״א:א׳

ויאמר {י"י} – היה ראוי שתהיה דבקה בפסוק הזה פרשת ויאמר משה כה אמר י"י, והנה נכנסה פרשת עוד נגע אחד – והטעם להורות זה שאמר כה אמר י"י מתי נאמר לו. וזה נאמר לו במדין עוד הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד':כ"ג). ובבא מכת בכורים צוה בהר סיני שישאלו איש מאת רעהו. וכבר פרשתי למה כתוב שם ושאלה אשה (שמות ג':כ"ב), וכאן כתוב וישאלו {איש מאת רעהו}. והנה פירוש ויאמר י"י {אל משה} עוד נגע אחד – וכבר אמר השם אל משה, כי רבים ככה. ואמר גרש יגרש – כאשר אמר וביד חזקה יגרשם מארצו (שמות ו':א').

Ibn Ezra Shemot First Commentary 11:4אבן עזרא שמות פירוש ראשון י״א:ד׳

ויאמר משה כה אמר י"י – זאת הפרשה דבקה עם לא אוסיף עוד ראות פניך (שמות י':כ"ט). ונכנסו ביניהם הפסוקים שכבר השם הודיע את משה כי נגע אחד נשאר, וכבר הודיעו בתחילה הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד':כ"ג). גם אמר השם, כאשר אעשה הנפלאות במצרים, ובהיות ישראל קרובים לצאת, ושאלה (שמות ג':כ"ב). ולולי שנתן השם החן לא היו נותנין להם כלום. ודע כי דבר גדול היה. וצדיקים גמורים היו ישראל, שלא גלו הסוד, והוא שפרעה חשב על דברי משה דרך שלשת ימים שילכו וישובו אל מצרים. וחלילה שהנביא דבר כזב, כי לא אמר לעולם נשוב. וחכמת השם נשגבה מדעתנו. ואשר נראה לי שהיה זה הדבר בעבור שני דברים: האחד, שיתנו להם כלי כסף וזהב. ואלו ידעו שלא ישובו, לא היו נותנין. והדבר השני, שיטבע פרעה וחילו. כי אלו היו הולכין ברשותו, ואין בלבו שישובו, לא רדף אחריהם. והעד, ויגד למלך מצרים כי ברח העם (שמות י"ד:ה'). אני יוצא – על דרך שליח.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 14:12אבן עזרא שמות פירוש שני י״ד:י״ב

הלא זה הדבר – איננו מפורש, רק ידענו כי כן היה, כי איך יאמרו לו בפניו דבר שלא היה, והדבר הזה בכלל ולא שמעו אל משה (שמות ו':ט').

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 16:4אבן עזרא שמות פירוש שני ט״ז:ד׳

ויאמר... {הנני} ממטיר – כדמות מטר היורד מן השמים. ומלת לחם – מאכל, תמצא על הלחם כמשמעו, גם על הבשר, כמו לחם אשה (ויקרא ג':י"א). גם על הפרי, נשחיתה עץ בלחמו (ירמיהו י"א:י"ט). וטעם אנסנו – שיצטרך אלי בכל יום.

Ibn Ezra Vayikra 10:3אבן עזרא ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר י"י – כבר אמר לי ה' שהוא מראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם רק אתכם ידעתי (עמוס ג':ב'), וכאשר אראה בהם קדושתי אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני, [וזהו טעם ועל פני כל העם אכבד.]

Ibn Ezra Bemidbar 16:4אבן עזרא במדבר ט״ז:ד׳

ויפל על פניו – ברצונו. ויש אומ' בדרך הנבואות.

Ibn Ezra, Sefat Yeter 84אבן עזרא, שפת יתר פ״ד

ויאמר הגאון כי ישעיהו היה לשונו צח ונעים ויאמר ר' אדונים כי זאת טעות לפי שכל דברי המקרא הם דברי ה', והטעות ביד ר"א כי טעמי המלות הם נכוחות ודמיונות יחד שם השם בשמות הנביא והוא ירכיב הטעמים כפי כחו שקבל בתחלה מהשם וכפי תולדתו ומשפטו לולי שאין ספר זה מוכן לדברים כאלה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 10:2ר׳ יוסף בכור שור שמות י׳:ב׳

ולמען תספר – בארבה שייך סיפור דברים יותר משאר מכות, שארבה רגיל לבא לעולם, וכשרואין את הארבה מזכירין ארבה משונה שהיה, ואומרים: אין זה ארבה, אבל אני שמעתי על ארבה אחד שהיה בעולם שאין נראה כמותו. וכן הוא אומר ביואל על הארבה: עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם, ובניהם לדור אחר (יואל א':ג'), אלמא שדרך לספר על הארבה. וכאן נמי כתב: אשר לא ראו אבותיך (שמות י':ו'), וביואל נמי: ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם (יואל א':ב'). ובזאת ידע משה כי ארבה יביא, ואמר לפרעה הנני מביא מחר {וגו'}. שמעתי מר' עובדיה זצ"ל. ואף על פי כן, הרבה נבואות מצינו שאומרים נביאים, ואינו מפרש היכן אמר להם הקב"ה, וגם במשה כמו כן בפרשת המן (שמות ט"ז:ט"ז-ל"ב). {שיש לומר שהקב"ה אמר למשה מכת הארבה בפירוש, ולקצר סיפור הדברים לא נכתב כי אם בשליחות כדי לכתוב מה שאמרו לו עבדיו. ומה שאמר פרעה למשה. ואזהרות הקב"ה לא הוצרך לכתוב דודאי כשאמרה משה מפי הגבורה שמעה. ובמקומות אחרים שאין צורך בסיפור השליחות מזכיר המכות בדיבור הקב"ה כמו בצפרדעים ובמכות אחרות וכדי לקצר אינו אומר שהזהיר בהם משה את פרעה דודאי היה עושה מה שציוהו הקב"ה.}

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 11:1ר׳ יוסף בכור שור שמות י״א:א׳

ויאמר ה' אל משה – שם דיבר אליו מיד, ושם הזהירו על מכת בכורות, ואחר כך יצא בכעס על שאמר לו ביום ראותך פני תמות (שמות י':כ"ח).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 16:11,23ר׳ יוסף בכור שור שמות ט״ז:י״א,כ״ג

(יא) וידבר ה' אל משה – וכבר דבר ה' אל משה לעשות להם כן. (כג) הוא אשר דיבר ה' – הוא אשר הראה כי למחר יהיה שבת, וצריכין אתם לשמרו, הניחו לכם למשמרת.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 10:3ר׳ יוסף בכור שור ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' {לאמר} בקרובי אקדש – ופרוש "אשר דבר" בפרשת כהן גדול באמור אל הכהנים, שכתוב שם בכהן גדול: ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא (ויקרא כ"א:י"א), וכתיב: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום (ויקרא כ"א:י'). וזהו בקרובי אקדש, שהוא מכובד על ידי כהנים גדולים שהם "קרובי", לא ימצא בהם דרך אבילות. ובזה על פני כל העם אכבד – אהי נכבד. ואף לבני אהרן, אף על פי שהם הדיוטים, אמר כן, לפי שעתה נמשחתם תחילה הרי אתם ככהנים גדולים היום. ויש לפרש: הוא אשר דבר ה' – כלומר: זה חישב הקב"ה אנקם מאלו שהם קרובי, ואתקדש ואכבד בפני העם, שישאו קל וחומר בעצמם: ומה בקרוביו כך, באחרים על אחת כמה וכמה שיש לנו לירא. וכיון ששמע אהרון שהם קרוביו של הקב"ה שתק וקבל נחמה. ורבותינו דרשו (ספרא ויקרא י':א') שהורו הלכה בפני רבם, או שתויי יין היו (ויקרא רבה י"ב:א'), והוא אשר דבר ה', כשאמר ונקדש בכבודי (שמות כ"ט:מ"ג).

Rambam Commentary on the Mishna, Introductionרמב״ם פירוש המשנה, הקדמה

ונראה לי שכאן ראוי לי לבאר את היסוד הזה, ואין הדבר אפשרי אלא אחרי חלוקת הנביאים טועני הנבואה, ובמה תתאמת הנבואה, לפי שגם זה יסוד גדול שכבר שגו בו כל המוני העם ואף כמה מבחיריהם. והוא שהם חושבים שלא תתאמת נבואת המתנבא אלא עד שיעשה אות כאות מאותות משה רבינו וישנה הטבע בהחלט. כמו שעשה אליהו שהחיה בן אשה אלמנה או כמפורסם מאותות אלישע, וזה יסוד בלתי נכון, לפי שכל המופתים שעשה אליהו ואלישע וזולתם מהנביאים לא עשו אותם כדי לאמת נבואתם, כי כבר נתאמתה נבואתם מלפני כן, ולא עשו אותם הנפלאות אלא מפני שהוצרכו להם, ובגלל קרבתם לפני ה' יתעלה מלא רצונם כמו שהובטחו הצדיקים ותגזר אומר ויקם לך.

Tosafot Yevamot 90bתוספות יבמות צ׳:

וליגמר מיניה. וא"ת שאני התם דעל פי הדבור היה מתנבא לעבור והיכי נגמר מיניה לעבור משום תקנתא דרבנן שלא על פי הדבור ונראה דכיון דעל פי הדבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא . על פי הדבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה כדנפקא לן במגילה (דף ב:) מקראי וא"ת דאמר בפרק אלו הן הנחנקים (סנהדרין פט: ושם) היכא דמוחזק שאני דאי לא תימא הכי אברהם היכי שמע ליה יצחק בהר המוריה אליהו בהר הכרמל היכי סמכי עליה ועבדי שחוטי חוץ אלא היכא דמוחזק שאני ובאליהו למה לן משום דמוחזק הא משמע דאפילו בלא נביא שרי נמי לבית דין לעבור משום מיגדר מילתא ואר"י משום דאיתחזק בנביאות היו סומכים עליו במה שהיה מבטיח בירידת אש ושוחטים על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ותפלתו תרד אש מן השמים ויהיה מיגדר מילתא שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים וע"י כך יחזרו ישראל למוטב: כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש. פי' בפרק השולח (גיטין לג.) [וע"ע תוס' ב"ב מח:]: טעמא מאי אמור רבנן מציאת האשה לבעלה משום דלא תיהוי ליה איבה. תימה דבריש מציאת האשה (כתובות סו. ושם) דאמרי מציאתה כהעדפה על ידי הדחק דמי משמע דמציאתה תחת מזונות כמו מעשה ידיה כיון דמדמי ליה להעדפה והכא משמע טעמא דמציאה משום איבה ומיהו מצינו למימר דמעשה ידיה משום איבה הן כדאמר בפרק אע"פ (שם נח:) קסבר כי תקינו רבנן מזוני עיקר ומעשה ידיה משום איבה אבל קשיא כיון דמציאה ומעשה ידיה תרוייהו משום מזונות ואיבה מאי שנא דגבי מציאה קאמר טעמא משום איבה וגבי מעשה ידיה קאמר משום דקמתזנא הוה ליה למימר בתרוייהו חד טעמא: היתה בת ישראל נפסלה מן הכהונה פשיטא. וא"ת אמאי פשיטא והא בפרק ד' אחין (לעיל לה. ושם) איצטריך ליה למידק ממתניתין דאשת ישראל שנאנסה דפסולה מן הכהונה ואומר ר"י דהתם לא איצטריך למידק אלא משום שאף על פי שמותרת לבעלה אפי' הכי פסולה לכהונה אבל הכא כיון דאשמעינן מתני' דאסורה לבעלה מדרבנן דקתני תצא מזה ומזה פשיטא דפסולה נמי לכהונה כיון דמדרבנן נמי קרינן ביה ונטמאה:

Tosafot Sanhedrin 89bתוספות סנהדרין פ״ט:

אליהו בהר הכרמל וכו'. משמע דבשם הקב"ה היה מתנבא לעבור וכיון דמוחזק מהימנינן ביה אע"ג דלא יהיב אות ובהאשה רבה (יבמות דף צ: ושם) נפקא לן דכתיב אליו תשמעון אפי' אמר לך עבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה כגון אליהו בהר הכרמל ותימה מאי קא פריך התם וליגמר מיניה כיון דע"פ הדיבור היה מתנבא מה שייך למילף מיניה לעבור משום תקנה דרבנן שלא על פי הדיבור ועוד למה לן הכא טעמא משום דאיתחזק בנביאות הא אפילו בלא נביא שרי לב"ד לעבור משום מיגדר מילתא ויש לומר דמדקדק התם מלישנא דברייתא דקתני הכל לפי שעה דמשמע הכל מפני צורך השעה ואי על פי הדיבור למה לי צורך השעה בין לצורך בין שלא לצורך צריך לקיים צוויו של מקום אלא ודאי בנביא שעשה מדעתו קא אמרה ברייתא דמיירי קרא והא דבעי הכא איתחזק היינו משום דכי איתחזק בנביאות סומכין עליו במה שהיה מבטיח לירידת אש ושוחטין על הבטחתו קדשים בחוץ שבזכותו ובתפלתו תרד אש מהשמים ויהיה מגדר מילתא בדבר שיתקדש שמו של הקב"ה ברבים ויחזרו ישראל למוטב ומיהו בקראי משמע שעל פי הדיבור עשה דכתיב באליהו וכדברך עשיתי וגו' ופרש"י מאור הגולה בפירושו לנביאים וכדברך עשיתי שהקרבתי בשעת איסור הבמות ונראה לומר דכיון דעל פי הדיבור שרי משום צורך שעה הוא הדין שלא על פי הדיבור שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר כדאיתא בפ"ק דמגילה (דף ב:) ועוד י"ל דהא דקאמר אליהו וכדברך עשיתי לא שאמר לו הקב"ה אלא מקרא היה דורש דכתיב גוי וקהל גוים יהיה ממך ואמרינן עתידין בניך לעשות כמעשה נכרים פירוש לשחוט בחוץ ואני מסכים על ידו ולפי שהיה נביא מוחזק סמכו עליו שעליו נאמר מקרא זה:

Radak Melakhim I 17:1רד״ק מלכים א׳ י״ז:א׳

והנה גזר אליהו על המטר בקנאתו לה' על עובדי עבודת גילולים.  כתוב בתורת משה: וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר ובטח באל שיקיים את דבריו ועליו וכיוצא בו נאמר: ותגזר אומר ויקם לך כמו שאמר שמואל הנביא: אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ובעבור כי הרע מכל אשר לפניו, גזר אליהו ואמר לו: כי לא יהיה טל ומטר אולי יחזור בו והאל ארך אפים האריך אפו לו כאשר האריך לאשר לפניו. ומה שאמר: כי אם לפי דברי – עד שיראה שיחזרו מעבוד עבודת גילולים כלם או מקצתן.... כי אם לפי דברי – כתרגומו: אלהין כד אימר, כי לא בא המטר לפי דברו, כי האל אמר לו תחילה: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר, א"כ לפי דברי, ר"ל עד שאומר במצות האל.

Radak Melakhim I 18:21רד״ק מלכים א׳ י״ח:כ״א

פסחים – כמו הפיסח שהוא פיסח בשתי רגליו כי מי שפיסח רגלו אחת נוטה על הרגל אחת ומי שהוא פוסח שתי רגליו איננו יודע באיזה רגל יעמוד כן אתם פוסחים על שתי הסעיפים והם המחשבות לפיכך אמר לשון נקבות לפי שפירוש סעיפים מחשבות שאין אתם יודעים לברור בדעתכם מי האלהים אם האלהים אם הבעל וא"ת והלא הם נוטים אחרי הבעל ולא היו נוטים אחרי האלהים נאמר כי כאשר ראו כי נעצרו הגשמים בדבר אליהו שהיה נביא ה' נטה לבבם אחרי ה' אלא שנביאי הבעל היו מתעים אותם ואומרים להם שלא יניחו עבודת הבעל כי היא תיטיב להם ומפני זה היו פוסחים על שתי הסעיפים. ויונתן תרגם עד אימת אתון פליגין לתרין פלגון הלא ה' הוא אלהים פלחו קדמוהי בלחודוהי ולמא אתון טען בתר בעלא דלית ביה צרוך, והנה הנסיון שעשה אליהו אפשר שעשה אותו מלבו ובטח באל שלא ישיבנו ריקם ושיקדש שמו ברבים ומה שאמר ובדברך עשיתי כלומר אם תענני ידעו העם הזה כי לא מלבי אני עושה מה שאני עושה אלא בדברך ובמצותך שאני אומר אתה מקיים או אפשר שהאל אמר לו אף על פי שהכתוב לא ספר וזהו שאמר ובדבריך עשיתי אבל הראשון קרוב שאם האל אמר לו למה היה צריך לתפלה ויש לפרש כי הצריכו האל לתפלה אף על פי שאמר לו כמו בדבר המטר שאמרו לו האל ואתנה מטר ואף על פי כן הוצרך להתפלל והטעם כדי שידעו ישראל כי נביא אמת הוא והאל שומע תפלתו ואם היה בא שלא בתפלתו היו אומרים מקרה הוא ובדבר האש היו אומרים על ידי כשפים הוא עושה. ולא ענו העם אותו דבר – לא רצו לומר לו לא הן ולא לאו לפי שהיו מסופקים בדבר אבל כששמעו הבחינה ענו ואמרו טוב הדבר.

Radak Melakhim I 18:36רד״ק מלכים א׳ י״ח:ל״ו

בעלות המנחה – בבי"ת פירוש בשעת מנחת הערב. ובדבריך – כתיב ביו"ד וקרי בלא יו"ד והענין אחד אלא שזה יחיד וזה רבים וטעם ובדברך שלא יאמרו מדעתי עשיתי כל מה שעשיתי ומה שאני עושה בכל זמן מדברי הנסים הם דברי כשפים או קסמים ואם תענני באש שירד מן השמים ידעו כי כל מה שאני עושה ברצונך ובבטחוני בך אני עושה וידעו כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך לא כעגלים שהם עובדים ובדברי רבותינו ז"ל ובדברך עשיתי שלא יאמרו אליהו מקריב בבמה בשעת איסור הבמות ובדברך עשיתי בדבורך עשיתי.

Radak Melakhim II 4:16רד״ק מלכים ב׳ ד׳:ט״ז

ויאמר למועד הזה – אפשר שנאמר לו באותה העת בנבואה או אמר מלבו ובטח באל יתברך שיקיים דברו כמו שכתוב באדם הצדיק ותגזר אומר ויקם לך וכן כתיב בשמואל הנביא ולא הפיל מכל דבריו ארצה וכן אמר בדרש רצון יראיו יעשה עשה הקב"ה רצונו של נביא והרתה וילדה. כעת חיה – למועד הזה כעת שתהיה ראויה שתהיה יולדת לשבעה חדשים או לתשעה והיולדת תקרא חיה בדברי רז"ל והחיה תנעול את הסנדל. חובקת בן – שתטלי אותו בחיקך. אל אדוני – אמרה שני פעמים אל לחזק הדבר לבקש ממנו שלא יכזב בה שיהיה הדבר על כל פנים אחר שיחל אותה עליו ושיהיה בן של קיימא כי מה יועיל לה אם לא יהיה בן של קיימא ופי' אל תכזב בשפחתך כמו אשר לא יכזבו מימיו. ויונתן תרגם אל אדוני בבעו רבוני ותרגם אל תכזב לא יתכדיב פתגמך באמתך.

Radak Yeshayahu 44:25-26רד״ק ישעיהו מ״ד:כ״ה-כ״ו

(כה) מפר אותות בדים – וכיון שהוא אדון הכל הוא מפר ומבטל כשירצה המעשים מהחכמים שהיו בבבל שהיו כוזבים באותותם שהם אותות השמים, כמו שאמר ומאותות השמים אל תחתו, או פי' אותות שעות היום, כמו שאמר והיו לאותות, שלא הכירו הרעה שתבוא להם כמו שאמר יעמדו נא ויושיעוך הוברי שמים וגו', וקראם בדים לפי שהם כוזבים במשפט המזלות לפעמים, ובדים מן בדיך מתים יחרישו שפי' כזביך, וכן פי' קוסמים הם החוזים, כמו בלעם בן בעור הקוסם, כי חוזה בכוכבים היה, ובדים וקוסמים וחכמים הם כפל ענין במלות שונות, והחכם רבי אברהם בן עזרא פירש בדים מגזרת בדד כי יש נשמות שיש להם כח להתבודד ויגידו העתידות ולא בדרך חכמה, וקוסמים הם חכמי המזלות וחכמים הם הרואים בכבד ובכתף. (כו) מקים דבר עבדו – הוא ישעיהו ומלאכיו שאר הנביאים שנתנבאו על בנין בית שני. לירושלם – בעבור ירושלם, וכן ולערי. תושב – שישובו יושביה עליה, תושב, שרשו ישב משלא נזכר פועלו מהנוסף. וחרבותיה – טעמו על ירושלם שזכר.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 11:1ר׳ אברהם בן הרמב״ם שמות י״א:א׳

ויאמר ה' אל משה וג' – כבר נחלקו (המפרשים) בטעם פרשה זו והנכון שמאמר עוד נגע אחד כבר ביאר לו (ה') יתעלה על פי מה שיאמר עוד לפרעה וקבע לו (בו) את הזמן במאמר כה אמר ה' וג' וקיצר בזה כאן כי יפרש אותו בהצעתו אותו [לפני] פרעה כמו שקיצר מלהזכיר שהודיע (ה') יתעלה למשה את ביאת הארבה כשאמר לו בא אל פרעה כמו שקדם לך פירושו ופרט זה שפורט לו במכה זו לא פורט לו בדיבור מדין וכבר ביאר זה ר' סעדיה ז"ל ופירשו וכבר קדם גם המאמר אליו מן הר סיני כאשר נשלח ונתתי את חן העם וג' ושאלה וג' [ופירש ר' סעדיה גאון זצ"ל בפירושו הארוך ושאלה אשה "ותסתוהב" (ותבקש במתנה) נגזר מן הוא שאול לה'] ולא נקבע (לו) אז זמן (שאלה זו) כמו שנאמר לו ושלחתי את ידי ולא פורטו לו המכות אלא בזמנן ובכן בנבואה זו שכנראה באה אחר ביאת החשך נאמר לו דבר נא באזני העם כלומר זה הוא הזמן שראוי (לקיים) בו ושאלה וג' שכבר קדמה בו ידיעתך.

Chizkuni Shemot 10:3חזקוני שמות י׳:ג׳

כה אמר וגו' כמה נבואות ומצות לא נתפרש היכן אמר הקדוש ברוך הוא כגון מכת ארבה, וכגון כחצות הלילה, וכגון שימו איש חרבו על ירכו דעגל, וכגון זאת חקת התורה דפרשת פרה אדומה, וכגון זה הדבר אשר צוה ה' דפרשת נדרים, וכן הרבה שאר נביאים אמרו כמה פעמים כה אמר ה' ולא פורש היכן אמרן ב"ה ועל זה נאמר מקים דבר עבדו.

Chizkuni Shemot 11:4חזקוני שמות י״א:ד׳

ויאמר משה פרש"י: פרשה זו בעמדו לפני פרעה נאמרה לו. פירוש נאמרה לו לפרעה מפי משה וראיה לדבר דאי ס"ד נאמרה למשה מפי הקדוש ברוך הוא אמאי לא פרש"י כך גבי ויאמר ה' אל משה, אלא כן הוא שמשה אמרה לו לפרעה מדעתו כמו שאמר אזהרת מכת ארבה כדאיתא בפסיקתא ובילמדנו גבי פרשה זו. כחצת הלילה מקים דבר עבדו זה הקדוש ברוך הוא שקיים דבר משה עבדו שאמר כחצות הלילה.

Chizkuni Shemot 16:11, 23חזקוני שמות ט״ז:י״א, כ״ג

(יא) וידבר ה' אל משה וכבר בפרשה שלמעלה דבר ה' למשה לאמר להם לבנ"י כן.  (כג) הוא אשר דבר ה' שאמר למעלה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. ואת כל העדף על הראוי לשתי סעודות של שחרית וערבית של יום הששי הניחו לכם למשמרת עד הבקר של שבת גזרת מלך שלא יסריח והוא הדין לסעודת מוצאי שבת.

Chizkuni Shemot 32:27חזקוני שמות ל״ב:כ״ז

כה אמר והיכן אמר זובח לאלהים יחרם.

Chizkuni Vayikra 10:3חזקוני ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש והיכן דבר, ונועדתי שמה לבנ"י ונקדש בכבודי וגו'. ד"א היכן דבר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בם ה' בכהנים גדולים הקרבים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא יתחלל שמי ועבודתי כדכתיב והכהן הגדול מאחיו וגו' ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו, הא אם יצא חלל ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ועל פני כל העם אכבד רואה בניו מתים ומניח אבילתו בשביל עבודתי.

Chizkuni Bemidbar 16:4חזקוני במדבר ט״ז:ד׳

וישמע משה שחשדוהו שנתכוין לשום השררה על אחיו. ויפל על פניו נתבייש וכבש פניו בקרקע לתפלה ושם נאמר לו מה שאמר לקרח.

Chizkuni Bemidbar 30:2חזקוני במדבר ל׳:ב׳

זה הדבר אשר צוה ה' דבר זה לא נתפרש היכן נאמר למשה וכן כמה נבואות כגון כה אמר ה' דמכת ארבה וכגון כה אמר ה' כחצות הלילה וכגון שימו איש חרבו על ירכו דגבי עגל ועוד הרבה נביאים נתנבאו בכה אמר ה' ולא מצינו היכן נאמר ועל זה נאמר מקים דבר עבדו.

Ramban Shemot 10:2רמב״ן שמות י׳:ב׳

וטעם התעללתי – כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו, כטעם יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב':ד'). והנה – הודיע הקב"ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם בא אל פרעה, כי לא יאמר לו כלום, ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה, כי הכתוב קצר בזה וכן קצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב"ה אל משה התיצב לפני פרעה ואמרת אליו (לעיל ט':י"ג), ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל, כמו שפירשתי (שם י"ט), וסבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם, ופעם יקצר בזה ופעם בזה. ובאלה שמות רבה (י"ג:ד') ראיתי [ולמען תספר באזני בנך, הודיעו הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהם, וכתב אותה משה ברמז.] ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, זו מכת הארבה, כמה דתימר עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם וגו' (יואל א':ג').

Ramban Shemot 11:1רמב״ן שמות י״א:א׳

ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד – בעמדו לפני פרעה נאמר לו זה, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו, לשון רש"י. וכן אמרו רבותינו (שמו"ר י"ח:א') קפץ עליו האלהים, כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך שלא ימצא בדאי, ואתה מוצא שלא דבר הקב"ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה, מנין, כצאתי את העיר וגו' (לעיל ט':כ"ט), ועכשיו קפץ הקב"ה ודבר עם משה, שנאמר עוד נגע אחד וגו'. והנה – גם בזה קיצר בסיפורים, כי ה' אמר לו עוד נגע אחד אביא על פרעה, והודיעו הנגע ההוא, ואמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, וכל ענין הפרשה ההיא (פסוקים ד–ח), אבל לא רצה הכתוב להאריך באמירה שאמר השם למשה, כי די במה שספר משה לפרעה כה אמר ה', כמו שפירשתי בארבה (לעיל י':ב'), ובאו כענין הזה פרשיות רבות בתורה ובסדר הזה פרשת קדש לי כל בכור, תקצר בדבור הקב"ה למשה (לעיל י"ג:ב'), ותאריך במאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שם ג'), וגמר הפרשה כולה, והם דברי השם אל משה שאמרם לישראל בו בלשון שנצטוה. ואמר (בפסוק ב') דבר נא באזני העם, בצאתך מלפני פרעה.

Ramban Shemot 14:15רמב״ן שמות י״ד:ט״ו

מה תצעק אלי – אמר ר"א כי משה כנגד כל ישראל, שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. וא"כ למה אמר מה תצעק אלי, ראוי להם לצעק ואולי יאמר מה תניחם לצעוק דבר – להם ויסעו, כי כבר אמרתי לך ואכבדה בפרעה (פסוק ד') ורבותינו – אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל.

Ramban Shemot 16:4רמב״ן שמות ט״ז:ד׳

בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל ט יב, י יב, י"א:א') ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת (פסוק ל"ב) זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים: ועל דעת האומרים (הראב"ע) כי "לחם" כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטיר –לכם לחם – על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע – כדרך כל הארץ.

Ramban Shemot 32:27רמב״ן שמות ל״ב:כ״ז

וטעם והרגו איש את אחיו – שלא תחמלו ולא תכסו על אח וריע וקרוב. [וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל, איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (לעיל כ"ב:י"ט), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כ"ה:ד') והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו (לעיל ט"ז:ל"ב). וכבר הזכרתי (לעיל י ב, י"א:א') כיוצא בהם.]

Ramban Vayikra 9:2רמב״ן ויקרא ט׳:ב׳

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר – נצטווה משה רבינו בקרבנות הללו כמו שאמר בסוף זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ואם לא נזכר זה וכן ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת (שמות ט"ז:ל"ב) וכן אנכי האל בית אל (בראשית ל"א:י"ג) ספר יעקב זה ואם לא נזכרה האמירה לו וכבר הראיתיך בפרשיות של מצות הפסח (שמות י"א:א') כאלה רבות.

Ramban Vayikra 10:3רמב״ן ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' לאמר – היכן דיבר ונקדש בכבודי (שמות כ"ט:מ"ג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויק"ר י"ב:ב') ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי וידעו כי אני שוכן בו ורבי אברהם גם כן אמר הוא אשר דבר ה' לאמר כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג':ב') וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני ואם כן הוא דבור לא נכתב כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה כי דבר השם גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו והדבור יאמר בכל אלה דברתי אני עם לבי (קהלת א':ט"ז) חשבתי מחשבה זו וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה':ד') זה הענין על דבר הכסף (בראשית מ"ג:י"ח) וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כ"ד:נ"א) גזר וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א ט"ז:ל"ד) והנה אמר משה המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש שלא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני וטעם וידום אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב':י"ח).

Ramban Bemidbar 16:5רמב״ן במדבר ט״ז:ה׳

וטעם וידע ה' את אשר לו – לעבודת לויה ואת הקדוש לכהונה לשון רש"י ויפה פירש יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח':י"ד) והיו לי הלוים או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג':י"ג) כי לי כל בכור שלא יחליפם בלוים ואת הקדוש הם הכהנים המקודשים לעבודה כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דברי הימים א כ"ג:י"ג) כי קרח כדי לאסוף עליו העם גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פעם שנית שיודיע השם את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו מחר לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם וכתב רבינו חננאל כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח וזה טעם רב לכם בני לוי (פסוק ז') שמעו נא בני לוי (פסוק ח') אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו ע"כ וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה' ואלו היו מן השבט ההוא בלבד לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה' (להלן י"ז:ו') כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל (פסוק ב') להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד אבל טעם רב לכם בני לוי בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (פסוק ג') כי כל העדה כולם קדושים ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק ואמר שדי לו בכבוד שבטו רב לכם בני לוי וחזר ואמר שמעו נא בני לוי לקרח גדולם וזה טעם ויאמר משה אל קרח (פסוק ח') אבל כולל דבריו עם בני לוי כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ויש אומרים כי וישמע משה ויפול על פניו לדרוש את השם לדעת מה יעשה ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו' ולא נזכר זה רק בספור משה לעם וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה ופעם יעשה בהפך ולפעמים לא יזכיר האחד כלל כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם כמו שאמרו (להלן ל"ב:ל"א) את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה וכתוב ביהושע (כ"ב:ט') אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם כענין שאמר (להלן ל"ד:י"ג) זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז) אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו' ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן י"ז:י"א) קח את המחתה ושים קטרת שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (שמואל ב כ"ג:ב') רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא כאשר פירשתי ענין הבית (שמות ל"ג:י"ט) והזכרתיו פעמים רבות ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה' וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה "קטרת" כלשונו לא אמר בו "קטרת בוסמין" כמנהגו נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון וכן עשה בבני אהרן (ויקרא י':א') ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש והוא הנכון ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו "בוסמין" רק בהעשות ענינו במצוה.

Ramban Bemidbar 17:6רמב״ן במדבר י״ז:ו׳

אתם המתם את עם ה' – אמר אונקלוס אתון גרמתון דמית עמא דה' יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה' מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו ור"א אמר מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים וכן נראה שלא האמינו כי מה שאמר אחרי כן (פסוק י"ז:כ') דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו' ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י':ב') ולא היתה התלונה רק על השריפה לא על הבליעה כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ ומשה הגיד זה לישראל בשם ה' ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו והנכון בעיני שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחלופין שעשו בהם כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה' והנה יתלוננו אתם המיתם אותם שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כ"ג).

Avvat Nefesh, Commentary on Ibn Ezra Bemidbar 20:8אוות נפש, פירוש על ראב״ע במדבר כ׳:ח׳ (מוגה ע״פ ציטוט חלקי בפירוש שד״ל)

ואחר אשר פירשתי דעת אבן עזרא בשגגת חטא משה ואהרן ע"ה, נבאר דעתנו בו כי כל מה שפירשו המפרשים אינו מספיק, כבודם מונח במקומו, לפי הנראה לנו. ותחילה נבאר הספקות והסתירות הנראות בפירוש כל אחד מהם. כי בעברי על זה הסיפור נתתי לבי לדרוש ולתור, מה פשעם ומה חטאתם ועל מה נענשו הגדולים האלה, ועיינתי במה שפירשו בו המפרשים ולא ראיתי בו פירוש מספיק לפי הענין ולפי לשון הפרשה. כי לפי הר"ם אשר פירש כי החטא היה בעבור הראותו מדת הכעס באמרו שמעו נא המורים, אשר לא היתה אז ראויה במקום ההוא, יקשה למה נענש אהרן, כי משה לבדו אמר. גם יקשה זה עליו אמרו: יען לא האמנתם בי, זה מיעוט אמונה וחסרון קדושה, אם כעס עליהם בהקהלם לריב על המים, אחר אשר ראו עיניהם המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר עשה להם השם זה ארבעים שנה במדבר? כי אם ביקשו מים בנחת ושובה ואמרו למשה התפלל בעד עבדיך על המים, בלא קצף ובלא מריבה, היתה השאלה נכונה וראויה, אחר הצטרכם אליהם, כי זה מהדברים ההכרחיים לבני האדם, וכל שכן למחנה גדול כזה. אך אמנם משה ע"ה לא כעס עליהם על השאלה, אך כעס עליהם על איכות ענינה, ר"ל בהקהלם דרך מרי ושקשרו לריב עמו כדרך המורדים במלכם. ולכן אומר אני כי בדין כעס עליהם להוכיחם ולהשיבם מדרכיהם הרעה...ונאמר כי הנביא הוא בעל הבריאה השלימה אשר הכוונה אליו במציאות השפל, הוא מִכת המחוייב, יעשה פעולות הראויות, וישיב המענים הדוחים, לפי המקומות והענינים, ויגער ויכהה, ויבטיח ויקדים בגמולים טובים או בהפכם, או בהשגת המבוקש או בבלתי השגתו, הכל לפי הראוי, לפי הכתות והדעות, או לפי המבוקש שימשוך ממנו קדושת ה', בהראות פעולה נראית בגזרתו, ולא יתרשל וימתין להשיב לפי הענין ההוא, ויבטח בשם לקיים מאמרו, אחר שהוא מן הראוי למען ספר שמו, כי כן מצאנו במשה ע"ה שאמר לפרעה התפאר עלי וגו' (שמות ח':ה'), בלי הקדמת נבואת השם אליו בזה, אבל בטח בהשם שלא יביישהו, כמו שאמר אבן עזרא, אחר שהתשובה ראויה לפי המבוקש להתפרסם יכולת השם בעולם השפל, שהיו כופרים בו פרעה ועבדיו. וכן עשה ג"כ בהקבץ קרח וכל עדתו לחלוק על הכהונה, ענה תיכף בקר ויודע ה' את אשר לו (במדבר ט"ז:ה'), וכל הנמשך אחריו, ולא נתרשל להשיב עד בוא דבר השם, אחר שהענין והמקום היה גורם וגוזר התשובה, וגזר והגביל זמן מדעתו שיוכיח בו השם למי תיאות הכהונה ומי בחר עליה, בוטח כי יהיה כגזרתו. ועל כן התלוננו כל עדת ישראל ממחרת על משה ואהרן, ואמרו אתם המתם את עם ה' (במדבר י"ז:ו'), ר"ל אתם מדעתכם הגבלתם זמן ההוכחה על ששבט לוי נבחר ואהרן כהן גדול, ובעבור קריבותכם אל ה', ובעבור שלא נספק בתורה הנתונה על ידיכם שמע השם לקולכם והמית החולקים עליכם, אבל אין זה מופת חותך שנבחר שבט לוי, ולא אהרן. וזהו שאמר השם יתעלה (במדבר י"ז:י"ז) דבר אל בני ישראל וקח מהם מטה מטה לבית אב, והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל וכו', כי כאשר פרח מטה אהרן לבית לוי, היה מופת שהשבט נבחר, ואהרן נבחר לכהן גדול, שהוא היה הראוי שבכל השבט. כי נראה כי עתה לא הריבו עמו רק על חילוף הבכורות שהיו מקריבים קודם שנבחר שבט לוי, ואל זה רמז באמרו כי כל העדה כולם קדושים, ר"ל עדת הבכורות, כמו שפירש אבן עזרא. וכן מצאנו בשמואל הרמתי כשנקבצו ישראל לשאול להם מלך, אשר לא היתה השאלה ההיא ראויה, כאשר היה להם מנהיג נכבד ונביא השם, כי אם בניו לא הלכו בדרכיו, אשר מנם שופטים עליהם, [היה להם] לשאול שישפטם הוא עצמו כבראשונה, או שימנה אחרים יראי אלק' אנשי אמת, והדבר הקשה יביאון אליו, וזהו שחרה בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך, ואמר השם יתעלה אליו שמע בקול העם כי לא אותך מאסו וכו' (שמואל א' ח':ו-ז) ר"ל אחר שמיניתי להם דבר טוב ונאמן, והם שאלו להם מלך, לא הדבר מאסו, רק הממנה מאסו. ושמואל הזהירם על זה פעמיים ושלוש, ר"ל שלא ישאלו להם מלך, כאשר תמצא בעת פירסום בחירת שאול במצפה, אמר להם (שמואל א' י':י"ט) ואתם היום מאסתם את השם אלקיכם. וישראל חשבו להתנצל מזה אחרי שמצאו בתורה שום תשים עליך מלך, בלי הגבלת זמן, חשבו שיהיה הרשות נתונה להם להקימו כשירצו ויהיה להם לב אחד להקימו, מבלי הבטה לפרנס הדור אם הוא ראוי אם לא, ולכן החזיקו בטעותם, וזהו שאמר להם שמואל בחדשו המלוכה בגלגל ותאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו (שמואל א' ח':י"ט) ולהשיבם מטעותם ולהודיע להם שחטאו ושייתנו תודה לשם וערפם לא יקשו עוד, כי כפירת העון שתי עונות, אמר להם שמואל בלי מצוות השם אליו, הלא קציר חטים היום אקרא אל השם ויתן קולות ומטר (שמואל א' י"ב:י"ז), כי אם נצטוה מהשם לומר להם זה, לא היה צריך להתפלל עליהם על הקולות והמטר, ובטח בהשם שישמע תפילתו, אחר שהיה ראוי להודיע ולפרסם להם רעתם וחטאתם אשר מאסו השם ודברו. כי אולי חשדוהו שחרה לו בעבור הסרת הגדולה מבניו, וכאשר ראו ישראל הקולות והמטר בעת הקציר, אשר לא היה משפט הארץ ההיא, כאשר הקדים להם שמואל, שבו אל השם והודו על חטאתם, באמרם (שמואל א' י"ב:י"ט): התפלל בעד עבדיך וכו' כי יספנו על כל חטאתינו רעה וכו'. וכן אליהו בהר הכרמל, בהתפקר הדור ההוא לעבודת הבעל וכיחשו בהשם, אמר להם (מלכים א' י"ח:כ"א,כ"ג,כ"ד) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, ויתנו לנו שנים פרים, והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים, ועשה כל הפעולות הנכבדות, ר"ל בנין המזבח, ושתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב, והתעלה סביב ללכת המים סביב למזבח, כדי שיתפרסם עוצם יכולת השם ונפלאותיו לדור הרע ההוא המסופקים ביכלתו ומציאותו ברדת האש ותאכל העולה, והמים אשר בתעלה ליחכה, והכול עשה אליהו ע"ה בלי הקדמת מאת השם אליו, אחר שהיה מן הראוי לעשות כן לפי הזמן והענין. ואחר זאת הקדמה נאמר כי כאשר נקהלו ישראל על משה ואהרן וביקשו המים אע"פ שלא ביקשו אותם בדרך נכונה, אבל בריב ומצה, היתה התשובה הראויה להם להבטיחם על שאלתם ולומר להם אל תיראו כי לא ימית אתכם ואת מקניכם בצמא, הלא כילכל אתכם במן מ' שנה, והיכה צור ויזובו מים ולא חסרתם דבר, לכן בהשם אל תמרודו. מכל מקום [היה] ראוי לגעור בהם ולכהות על המריבה, לא שירפו ידיהם ויבהלו להשיב, כי מתנאי הנביא מידת הגבורה, לא יחת ולא ישוב מפני כל. ושני הנביאים האלו אשר נשלמו במידות ובשכליות ורעו את העם מ' שנה במדבר, והם משה ואהרן, לא תמצא שהשיבו להם שום דבר בהיקהלם עליהם על דבר המים, אבל רפו ידיהם, ומן המערכה נסו והלכו אל אוהל מועד מפני הקהל, כאמרו (פסוק ו') ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אוהל מועד, ואמר אבן עזרא כדמות בורחים. ויחסו [ה]עם זה [להם] לחסרון גדול ומעוט יכולת השם יתעלה לתת להם שאלתם עד שנואשו ולא קוו אל השם עד שבאה להם הנבואה וצוו לעשות מה שעשו, ר"ל להכות הסלע. כי לולי שהיה רצון השם להכות הסלע, למה אמר קח את המטה כאלו אמר לך הך את הסלע, וכן תמצא במכת הדם שאמר קח את מטך ונטה את ידך, ר"ל שירמוז למים הרחוקים שיהפכו לדם מעת נטות ידו עליהם, אבל לא תמצא שצותו שיכה מי היאור העומדים לפניו בבאור ובשעת מעשה שאמר ויעשו משה ואהרן כאשר צוה השם, ר"ל שנטו ידיהם ורמזו אל המים הרחוקים, ואחר כן וירם במטה ויך (ויך) את המים, משה לבדו הוא שהכה את מי היאור העומדים לפניו, כי הבין אחר שצוו לקחת המטה נצטוה להכות. וכן גם כן היה היוצא מאמרו קח את המטה בדבר מי מריבה. ר"ל שמכלל צוואת לקיחתו יוצא צואת הכאתו. וכהתמהמה משה ואהרן לעשות מכל זה, ר"ל לכתם ונפילתם על פניהם והתפללם והגלות דבר השם אליהם, ארך זמן ונואשו ישראל ויפרדו איש מעל אחיו, ועמדו נבהלים ובאפס תקוה, ולא היה זה קדוש השם ונצטרכו להקהילם ולומר להם דבר השם כאמרו ויקהילו משה ואהרן את הקהל. וזהו שאמר להם השם יען לא האמנתם בי, ר"ל לא נשענתם בי ולא נתחזקתם בי להבטיח ישראל על שאלתם להראות קדושת בעולם כמו וחליים רעים ונאמנים, תמוש היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כ"ב:כ"ה), ר"ל חזק. אבל הלכתם ונסתרתם אל אהל מועד כאלו עצה אבדה מכם ואין עזרתכם בכם, ולכן לא נקדשתי על ידיכם וזהו להקדישני במים לעיניכם. על כן הושוו שניהם במרי והיה ענשם מדה כנגד מדה, ר"ל כי כאשר לא נהגו בזה ההנהגה נאותית נענשו שלא יהיו עוד מנהיגים, וזהו אמרו לכן לא תביאו. וע"ז נאמר על אשר מעלתם בי, ר"ל כי המעל ההוא שעשו מה שאין ראוי לעשות, או שלא עשו מה שראוי לעשות. אמנם אמרו על אשר מריתם את פי, אשר יראה ממנו שלא קיימו דברי השם, פירושו כן לפי המשך הביאור, ונאמר שאנחנו נצטווינו ללכת בדרכי השם כאמרו והלכת בדרכיו, ומדרכי השם הוויכוחים והטענות הראויות והנאותות לפי הענינים והזמנים וכל שכן בדברים שגלוי בהם קדושת השם כאמרו לכו נא ונווכחה, א"כ הם השלמים ע"ה שלא עשו זה במקום הראוי מרו דבר השם בשגגה. או נוכל לומר כי ויאמר, וכבר נאמר קודם אמ' קח את המטה, או נוכל לומר כי אמרו "פי", דברי ורצוני, כי רצונו הוא דברו, וכאלו אמר מריתם את רצוני שהיה מרצונו שישובו תשובה נצחית הראויה לפי השאילה ולא עשו. ואמנם השתדל השם תחלה לומר להם מה שיעשו למלאות שאילת ישראל וטרפם שיודיעם חטאם וענשם כדי לפרסם יכלתו וגבורתו לישראל ולא יתחלל שמו עליהם עוד. ואחר כן כהה בם והודיעם חטאם וגזר דינם. או נוכל לומר כי ויאמר השם יען לא האמנתם בי, ר"ל וכבר אמר ונאמר קודם אמרו קח את המטה. זהו הנראה לנו בשגגת חטא משה ואהרן, לא שהם חטאו במה שנצטוו לעשות, ר"ל שהכו בלא מצות השם, כי ר"ל המן הסלע הזה נוציא לכם מים. לולי דבר השם ומצותו אלינו אנחנו באים במצותו אליו. וע"כ נצטוה בלקיחת המטה כמו שבארנו. או נוכל לומר כי אמרו ודברתם אל הסלע, ר"ל על הסלע, כמו ויך את הפלישתי אל מצחו, וימליכהו אל הגשורי ואל הגעלדי, שר"ל על, וכן רבים. ור"ל ודברת אל העם בהיותכם על הסלע, וזהו אמרו לעיניהם, ר"ל שישמעו שהדבור אינו מיוחס לחוש הראות, רק לחוש השמע. ובעבור שהחמשה החושים מתחברים במקום אחד יכנו זה כזה, וכל העם רואים את הקולות, ראו דבר השם, ראה ריח בני. וכן עשו כאמרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים. ולפי זאת הכוונה סרו כל הספיקות הנופלות בשאר הפירושים לפי הנראה לנו.

Yalkut Shimoni Shofetim 43ילקוט שמעוני שופטים מ״ג

הלא צוה ה' אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור, היכן צוה כי החרם תחרימם, כיוצא בו אתה אומר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר, היכן דבר? ראו עתה כי אני אני הוא, כיוצא בו אתה אומר והיה כי תבואו אל הארץ וגו' והיכן דבר? והבאתי אתכם אל הארץ, כיוצא בו אתה אומר הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש, והיכן דבר? והיה ביום הששי והכינו, כיוצא בו אתה אומר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, כיוצא בו אתה אומר פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם וגו', היכן דבר? את אימתי אשלח לפניך, כיוצא בו אתה אומר כי ירחיב ה' אלהיך וגו', והיכן דבר? כי אוריש גוים מפניך, כיוצא בו אתה אומר כי ה' אלהיך ברכך וגו', היכן דבר? ברוך תהיה מכל העמים, כיוצא בו אתה אומר וה' האמירך היום וגו', היכן דבר? את ה' האמרת היום, כיוצא בו אתה אומר ולתתך עליון על כל הגוים וגו', היכן דבר? ונתנך ה' לראש, כיוצא בו אתה אומר שמעו שמים והאזיני ארץ וגו', היכן דבר? האזינו השמים, כיוצא בו אתה אומר ואם תמאנו ומריתם וגו', היכן דבר? והבאתי עליכם, כיוצא בו אתה אומר בלע המות לנצח וגו', היכן דבר? אני אמית ואחיה, כיוצא בו אתה אומר אז תתענג על ה' והרכבתיך וגו', היכן דבר? ירכיבהו על במותי ארץ, כיוצא בו הנה באה ונהיתה וגו', היכן דבר? אשכיר חצי מדם, כיוצא בו וישבו ישראל איש תחת גפנו וגו', היכן דבר? ונתתי שלום בארץ, כיוצא בו אתה אומר לא יהיה שריד לבית עשו וגו', היכן דבר? וירד מיעקב והאביד שריד מעיר, כיוצא בו וה' פקד את שרה כאשר אמר, היכן אמר? אבל שרה אשתך, כיוצא בו ויעש ה' לשרה כאשר דבר, היכן דבר? ביום ההוא כרת ה' את אברם, כיוצא בו ומכרתי את בניכם וגו', היכן דבר? ויאמר ארור כנען, כיוצא בו וה' אמר לכם לא תוסיפון, היכן אמר? כי כאשר ראיתם את מצרים, כיוצא בו כה אמר ה' שימו איש חרבו, היכן אמר? זובח לאלהים יחרם, כיוצא בו זאב וטלה ירעו כאחד וגו', היכן דבר? והשבתי חיה רעה, כיוצא בו הגוים אשר אמר לא תבואו היכן אמר ולא תתחתן בם, כיוצא בו אז אמר שלמה וגו', היכן אמר? כי בענן אראה, כיוצא בו והיו לי אמר ה', היכן אמר? והייתם לי סגולה, כיוצא בו והיה כל אשר יקרא בשם ה' וגו', היכן דבר? וראו כל עמי הארץ, כיוצא בו וגם מהם אקח לכהנים וגו', היכן אמר? הנסתרות לה' אלהינו.

R. Yosef ibn Kaspi Melakhim I 17:1ר׳ יוסף אבן כספי מלכים א׳ י״ז:א׳

כי אם לפי דברי – הכנוי לאליהו ואין ספק שדברו יהיו מאת יי.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 11:1,9-10רלב״ג שמות ביאור המילות י״א:א׳,ט׳-י׳

(א) ויאמר ה' אל משה – וכבר אמר ה' אל משה. וזה, כי זאת הנבואה לא באתהו לפני פרעה. והנה הוא מבואר שהוא אמר לפרעה ענין זאת המכה קודם שיצא מלפניו, כי בסוף סיפורו ענין זאת המכה אמר: 'ויצא מעם פרעה בחרי אף' (ח). כלה – בשלמות, שלא ישאל מכם שתעזבו דבר. (ט) ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה וגו' – הרצון בזה שכבר אמר ה' יתעלה למשה קודם שיבוא למצרים, שלא ישמע אליו פרעה, כי הוא יסבב זה כדי שירבו מופתיו בארץ מצרים, להקנות לישראל אמונה אמיתית בה' יתעלה. ושם הודיע לו כי בסוף הענין יביא עליהם מכת בכורות. (י) והנה קיים ה' יתעלה זה הייעוד, רוצה לומר שכבר עשו משה ואהרן את כל המופתים האלה לפני פרעה ולא רצה לשלח את ישראל, כי ה' יתעלה חיזק את לבבו. והנה דברי זה הסיפור הם מבוארים עם מה שקדם לנו מהדברים בהם;

Ralbag Shemuel I 12, Toelet 23רלב״ג שמואל א׳ י״ב, תועלת כ״ג

העשרים ושלשה הוא להודיע שהשם יתעלה מקים דבר עבדו ולזה שמע לשמואל לתת קולות ומטר כשבקש זה ממנו להראות לישראל מה שהיה מן החטאה בבקשת זאת שאין פריה רק להרע כמו שאין תועלות בקולות ומטר בימי קציר חטים רק להשחית.

Ralbag Melakhim I 17:1רלב״ג מלכים א׳ י״ז:א׳

אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי – הנה מדרגת הטל בתקופת היום כמדרגת המטר בתקופות השנה כי כמו שהמטר עתו בתקופת הקרה ולזה כן הענין בטל ולזה הוא יורד אצל סוף החלק השני מהלילה והפליג אליהו בשליחות השם למנוע מהם טל ומטר בכללות כל השנים ההם אלא בעת שיאמר אליהו בשליחות הש"י כי הטל לא יעצר אפי' עם היובש.

Ralbag Melakhim I 18:32-36רלב״ג מלכים א׳ י״ח:ל״ב-ל״ו

(לב) ויעש תעלה – היא חפירה ויעש אותה כבית סאתים זרע כמו שהיה הענין בחצר המשכן שהיה כמו בית סאתים זרע, והנה להפליג המופת רצה אליהו שירבו שם המים על העולה ועל העצים והנה עשה זה אליהו מעצמו לבטחו שהש"י יעשה המופת על ידו כמו שעשה מבן הצרפית כאמרו מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים או אולי צוהו השם ית' על זה להסיר ישראל מהחטא הגדול אשר היו בו. (לו) ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה – ר"ל בשליחותך ובמצותך כי ידמה שצוהו על זה כמו שזכרנו ואע"פ שנניח שלא צוהו על זה הנה יתכן שיאמר כי בדברו עשה זה מפני שאמר לו שיראה אל אחאב ויתן מטר על פני האדמ' והיה בלתי נכון שיתן מטר על פני האדמה בעודם מחזיקים ברשעתם כי אז יסור מעצירת המטר התועלת אשר בעבורו היה והוא כדי שישובו מדרכם הרעה אבל אם היה הענין כן יאמר כי מקרה היה זה לא בסבת חטאם הנה מן ההכרח היה שיעשה תחלה מה שיהיה סבה להחזירם למוטב לפי מה שאפשר ואז יכירו כי עונותיהם הטו דבר עצירת הגשמים.

Ralbag Melakhim I Toalot 18:36רלב״ג מלכים א׳ תועלות י״ח:ל״ו

(לו-לח) העשרים וארבעה הוא בדעות והוא להודיע שהמופתים יעשה אותם הש"י על יד נביאו באמצעות התפלה וזה שרש רב התועלת כבר זכרוהו רבותינו ז"ל וכבר למדנו זה ממה שזכר בזה המקום מתפלת אליהו על בן הצרפית להחיותו ומתפלת אליהו שענהו השם יתברך באש בפני כל ישראל ומתפלתו שיבא המטר עם הפלגת היצירה שהיתה אז ובזה התבאר שלא הוגבל בעת בריאת עולם שיתחדשו אלו המופתים בעת שנתחדשו כמו שיחשבו אנשים ממה שאמרו ז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית וזה שאם הונח הענין כן יתחייבו ענינים מגונים אין המלט מהם אם תחלה יתחייב שתהיה תפלת הנביא עליהם לבטלה ואם שנית יתחייבו שיתחדשו גם כן בעת שהוגבל חדושם בזולת נביא ובזולת משתדל וכבר יחוייב זה לפי שאין לאומר שיאמר שכבר הוגבל אז גם כן שימצא אז נביא כי זה בלתי אפשר כי הנביא לא יהיה אלא בשלמיות יקנו הם רובם בבחירתו שיקנם ושלא יקנם ואם הנחנו שיחוייב אז כן שיהיה נביא הנה בטלנו טבע האפשר ויחוייב שיהיה זה האיש על כל פנים בעל שלמיות יתכן בהם שיהיה נביא ואם שלישית כי מפני שהמופתים נמצאים מתחדשים בעבור תועלות מה לפי המקרים והמשיגים הנמצאים אז לאנשים ויחוייב כשהונח חדוש אלו המופתים בעת ההיא בדרך ההכרח שיהיה חדוש אותם המקרים והמשיגים אשר בעבורם נתחדשו אלו המופתים על צד ההכרח גם כן והמשל שאם הונח הענין כן הנה מפני שמופת רדת האש מן השמים על העולה ועל העצים ועל האבנים ואכלה אותם ולחכה המים אשר בתעלה היה לתכלית שיסירו לישראל מעבודת הבעלים וישיבו אל הש"י הנה היה מחוייב לפי זאת ההנחה שיהיו אז ישראל עובדים הבעלים ויהיו א"כ מוכרחין לחטוא וזה יבטל טבע הבחירה וטבע האפשר ויפול התורה בכללה כי מהגדולות מהפנות אשר עליו נבנית הוא שלאדם בחירה ימשול בה לעשות מה שיסודר לו מהבחירה אם עבירה או מרי הכל לפניו החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע.

R. Yosef Albo Sefer HaIkkarim 4:22ר׳ יוסף אלבו, ספר העיקרים ד׳:כ״ב

וראוי שנבאר הטעם למה היה גזר דין של משה גזר דין שיש עמו שבועה עד שלא נתקבלה עליו תפלתו כלל, שלפי מה שאמרו רבותינו ז"ל שעיקר החטא במי מריבה היה על שאמר שמעו נא המורים (במדבר כ' י'), לפי שזלזל בכבודן של ישראל, ולמדו כאן שהמזלזל בכבודן של רבים הוא כמו מחלל את השם, קשה מאד שיהיה החטא הזה בלתי ניתן לכפרה, עם שמצינו משה במשנה תורה חזר ואמר להם ממרים הייתם עם ה' (דברים ט' ז'), ואם עיקר ענשו היה על מה שאמר להם שמעו נא המורים, איך חזר לומר להם כך.הרבה נבוכו המפרשים בבאור החטא במי מריבה... ומה שיראה לי בזה הוא שהחטא במי מריבה היה על שלא דברו אל הסלע כפשט הכתוב, ויורה על זה לשון הכתוב שאמר על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ' כ"ד), ולא יפול זה הלשון על אמרם שמעו נא המורים ולא על היותו כועס אלא על שעברו על הצווי, ואולם עיקר החטא שעליו באה השבועה היה על שהיה בענין ההוא מעוט אמנה, כמו שאמר הכתוב יען לא האמנתם בי וגו' (במדבר כ' י"ב), לכן לא תביאו. ובאור זה הוא על זה הדרך, שעקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים, כמו שאמר משה רבינו אחר התפלה שסדר במזמור תפלה למשה איש האלהים, אמר שהיושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי הנה הוא מבטיח אותו בעבור השם יתברך שיצילהו מפח יקוש ומן הדבר ומן הפגעים הטבעיים, עד שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין. ונמצא זה בקצת החסידים כמו שאמרו על רבי חנינא בן דוסא שהניח רגלו על חור הערוד ונשכו הערוד ומת הערוד, הפך מה שהיה ראוי מדרך הטבע להיות, ואמר לתלמידיו בני לא ערוד ממית אלא חטא ממית, נמצא שהצדיקים משתנה הטבע על פי דבורם, אמרו על רבי חנינא שאמר מי שאמר לשמן והדליק יאמר לחומץ וידליק, והיה כן, ודברים אחרים כאלה. וכן אמרו על רבינו פנחס בן יאיר במסכת חולין, שנחלק הנהר במאמרו פעמים הרבה, עם שאין הנהר בעל שכל, ונחלק למקיימי מצוה ולהולכים עמהם, וכן בנחום איש גם זו ושאר החסידים שנזכרו במסכת תענית, עצמו מספר הנסים שהיו נעשין על ידם בדבורם הקל, מזולת שיביאם בזה נבואה או דבור או צווי מהשם יתברך, וכן אמר אליפז לאיוב ותגזר אמר ויקם לך, שיראה שזה דבר מוסכם מהנביאים והמדברים ברוח הקודש כאליפז שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו, וכל שכן על פי הנביאים שהיו הנסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם, אמר אליהו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ועוד אמר ואם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך, והיה כן. וכן אלישע אמר כעת מחר סאה סולת וגו', והיה כן, וכן ויצף הברזל, ושאר הנסים שנעשו על ידו מבלי שיקדם לו נבואה או צווי השם יתברך על זה, וכן שאר הנביאים, ומשה עצמו אמר אם כמות כל האדם וגו', ואם בריאה יברא ה' וגו', ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה וגו', ולא נמצא שצווהו השם יתברך על כך. וכן אמר ישעיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים. ומי שיספק שהשם יתברך לא ישלים רצון הנביא או הצדיק או החסיד הראוי לכך, הנה הוא כמטיל ספק בתורה ובשרש משרשיה, וכל שכן במקום שיש בו קדוש ה', שראוי ומחוייב לפרסם שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה, ומי שיראה הנביא שראוי שיעשו על ידו נסים בלתי עושה אותם להצלת אומה אחת או כלל אחד, הנה הוא בלתי ספק גורם להטיל ספק באמונה, שהרואה יחשוב שאין האמת כמו שהכתוב מיעד בתורה במקומות הרבה שהטבע הוא נכנע ומשועבד למקיימי מצות התורה, ויבואו להטיל ספק בתורה. וכל שכן כשיראו הנביא עצמו שנתנה תורה על ידו שאינו נשען על האמונה הזאת לגזור אומר ולדבר דבר כנגד הטבע לשנותו ממנהגו או לחדש אות או מופת, עם היות הנביא ההוא ממי שראוי שיעשו על ידו נסים יותר מעל ידי זולתו, וזה בלי ספק גורם לחלול השם ולהטיל ספק באמונה, וכאלו הנביא עצמו הוא מסופק אם הדבר אמת שישתנה הטבע על פי דברו כמו שתיעד התורה, ועל זה נאמר יען לא האמנתם בי וגו', כי כששאלו המים, אלו היה משה ואהרן גוזרין שיבקע הצור ויזובו מים, היה השם יתברך בלי ספק מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, והיה השם יתברך נקדש בזה לעיני כל העם. ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד, כמו שפירש החכם רבי אברהם אבן עזרא ז"ל, כאלו אין להם עצה מה לעשות, והיה זה בלי ספק חלול השם וגורם מעוט אמונה בו ובתורה לרואים, ולפיכך אמר לא האמנתם בי, שאלו הייתם מאמינים הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידכם, שיראו הכל שאני מקים דברי עבדי ועצת מלאכי אשלים. והם עליהם השלום אף על פי שעשו זה לרוב ענותנותם, שלא היו רוצים ליטול עטרה לעצמן מבלי מצות ה', מכל מקום נחשב להם לעון ולמעוט אמונה מפני חלול השם שנמשך מזה כמו שבארנו. ולזה תמצא יהושע כשנצטרך לכמו זה הדבר לא המתין ליטול רשות מהשם ולימלך בשכינה, אבל נשען על השם שיעשה רצונו ומעצמו אמר שמש בגבעון דום וגו', כמו שהעיד הכתוב, אז ידבר יהושע לה' לאמר ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וגו', וקיים השם דברו עד שהעיד הכתוב עליו שלא היה דבר גדול כמוהו אפילו בימי משה שיאמר משה מעצמו ויתקיים דבר גדול כזה, ואמר ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו', כלומר שיקיים השם דבר גדול כזה שיגזור האיש מעצמו, וזהו חטא מעוט האמונה שייחס הכתוב למשה ולאהרן על שלא עשו דבר מעצמן בזולת רשות השם, וגם אחר שנאמר להם ודברתם אל הסלע והם לא דברו אלא שהכו, חטאו גם כן בשעברו פי השם, שאלו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנים קצת מה שחטאו, ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא. וסבת החטא היה בעבור שחשבו שכמו שבחורב יצאו המים על ידי הכאה גם בפעם הזאת לא יצאו אלא על ידי הכאה, וה' צבאות לא כן יעץ, שבפעם הראשונה עדין לא נתנה התורה ולא היה הטבע משועבד לישראל כל כך, אבל עכשיו בשנת הארבעים ראויים היו שיעשה להם נס ושיכנע הטבע מפניהם בדבורו של משה בלבד, ובעבור זה היה בכאן מרי על שלא דברו אל הסלע כמו שנצטוו, ומעוט אמונה וחלול השם על שלא גזרו מעצמן על הסלע שיתן מימיו בזולת צווי השם יתברך, וכן תמצא שבפרשת האזינו כשאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים (דברים ל"ב מ"ט), והאסף אל עמך (דברים ל"ב נ'), יזכיר הכתוב השני דברים, על אשר מעלתם בי ועל אשר לא קדשתם אותי, לרמוז על שני מיני החטא הללו. ולפי שהיה בחטא מעוט האמונה וחלול השם כמו שבארנו, לא נתן לכפרה, כמו שאמרו במסכת יומא, אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביסורין למרק אלא מיתה ממרקת, ועל כן היה גזר דין שיש עמו שבועה, ולכך לא הועילה תפלתו ולא תשובתו של משה בחטא הזה, והסתכל במה שבארנו בזה הפרק והבינהו שהוא יותר נכון מכל מה שנאמר בו, והשם יתברך ברחמיו יצילנו משגיאה, אמן.

R. Avraham b. Shelomo Melakhim I 17:1ר׳ אברהם בן שלמה מלכים א׳ י״ז:א׳

ובאר עוד כאן מדוע הזכיר אליהו סמוך לפסוק זה ותפלתו במיעוט ירידת המטר. וענין מתושבי גלעד, מצוותי אנשי גלעד. חי ה׳ אשר עמדתי לפניו, ענין עמדתי שירות ועבורה ויציבות, ולעוצם בטחונו ביציבות נפשו עם ראשיתה והתאחדה בנפש הכללית אשר היא נפש העולם המנהיגה אותו בהתאחדה בשכל, עד שנעשה באלו השכל והמושכל אצלו דבר אחד, גזר והחליט באמרו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. אז אמר לו ה׳ יתעלה בלשון המצב הואיל והתחברך בהתחברות זו ויציבותך לפני יציבות זו, ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור.  כלומר כאשר זרח על נפשך מן האור השכלי.  והמפרשים אמרו בענין זה, שהוא עשה זאת בחזון מאת ה' עד שאפשר לו להחליט בו, כי לא יתכן בהוכחות השכליות שיחליט האדם על ה׳ יתעלה בפני רבים והוא אינו יודע מה בחכמה. ושמא מן חיוביה זולת זה, ויהיה עליו מגרעת. ואמרו שכבר נתנבא משה ואמר ועצר את השמים ולא יהיה מטר, זה יהיה בימי אחאב שנ' אם יהיה השנים האלה טל ומטר, ולפיכך אמר אחריו ובדברן עשיתי את בל הדברים האלה. חה אמת אין בו ספק. וכן אמר משה ע״ה אם במות כל האדם ימותון אלה. ולפיכך הוסיף ר׳ סעדיה ז"ל בפרשו בתרגום וישמע משה ויפל על פניו, מלה לרמוז בה אל הענין הזה האמור, והוא אמרו עמוד לחזון. כלומר בקש שיודע לו מה יהיה סוף העם. לכן דע כל מה שאמר באותו המקום והזהר בו. וכמו שאמרו בו בעת אמרו בחצות הלילה,  באותה שעה נצנצה בו רוח הקדש ואמר דבר זה. וכן כה אמר ה׳ שימו איש חרבו על ירכו,  מלמד שלפי השעה נצנצה בו רוח הקדש ונתנבא כן. ארז״ל בדרש, ונפש רמיה תרעב, ע״י שהיו מרמין לפני הקב״ה, מהם עובדים ע״ז, ומהן עובדין להקב״ה, הוא שאליהו אומר להם מדוע אתם פוסחים על שתי הסעפים , תרעב, הרעיבן הקב״ה ברעבון בימי אליהו ונמנע הטל והמטר. ורעב שהיה בימי אליהו רעב שלבצורת היה. ורעב שהיה בימי אלישע רעב של מהומה היה, עד היות ראש חמור בשמנים כסף וגו' וכך אליהו אמר בסוף הפרשה למען ידעו כי אתה אלהים בישראל ואני עבדך ובדברך עשיתי את כל הדברים האלה. וזה אמת אין בו ספק. ואין הוא באמת סותר למה שאמרנו, כי אם היבנת מה שבארנו בענין הנבואה ובכח הנפשי ובהתכוננות הנביאים וסגולות נפשותיהם מתחלת הספר ועד כאן, תדע שאין בין זה הפירוש ובין מה שאמרנו מאומה מן ההבדל. אם הבינות אמתת המופתים והיאך מתאפשר לנביאים לעשותם.

Abarbanel Shemot 8:8אברבנאל שמות ח׳:ח׳

ואמנם אמרו ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה פירשו המפרשים שעתר והפציר בתפלה אל השם שיראה לו דרך איך ימותו כל הצפרדעים אשר שם לפרעה וגו'. ואין לשון הפסוק הזה מתישב היטב על זאת הכוונה גם שמשה ימיתם כי הש"י בכחו יעשה ההסרה כאשר עשה השימה. וראיתי מי שפירש שאחרי שהתפלל משה אל ה' כמתרעם על ענין הצפרדעים אשר שם לפרעה. רוצה לומר אחרי שהתפלל להכריתם וזה כלו חסר מן הספר. אבל הנכון בעיני בזה הוא שמשה רבינו מעצמו ומבלי צווי אלהים אמר לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ופרעה השיבו למחר. ולכן פחד משה אלו היה רצון השם יתברך שתתמיד מכת הצפרדעי' שבעה ימים כמו שהתמידה מכת הדם ושהוא מהר את הקץ שלא ברשות גבוה ומפני זה הוצרך לצעק אל ה' שיקיים דבר עבדו בזה כמו שהוא ע"ה שם דברו ונדרו לעשות לפרעה והוא אמרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה רוצה לומר על הדבור ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים והוא שיסורו למחר ויהיה על דבר כמו על הדבור והמאמר אשר שם משה לפרעה בענין הסרת הצפרדעים ושכבר יאמר לשון שימה על הדיבור והאמירה כמו שימה בפיהם. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ורבים אחרים והיתה אם כן צעקת משה כצעקת אליהו בהר הכרמל על ירידת האש על קרבנו שמפני שנכנס באותו נסיון מבלי מאמר השם הוצרך להתפלל הרבה שיסכים השם בדבר ההוא. וזכר הכתוב כאן שעשה השם כדבר משה אשר דבר לפרעה כי עצת מלאכו נאמן ביתו השלים ומתו כל הצפרדעים אשר היו בארץ מצרים בבתים ויצברו המצרים אותם חמרים חמרים להסיר מבתיהם אותם הנבלות והשליכום בשדות צבורים צבורים ותבאש הארץ ונפסד עוד מזג עפר הארץ מפני שינוי מזג האויר מסרחון הנבלות ולכן באה אחרי המכה הזאת מכת הכנים בעפר הארץ וכפי מה שפירשתי בזה יותרו שתי שאלות האחרות הו' והז'.

Abarbanel Shemot 10:29, 11:1, 4אברבנאל שמות י׳:כ״ט, י״א:א׳, ד׳

ומשה השיבו כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך כי נוצצה במשה רוח הקודש בהיותו לפני פרעה ממכת בכורות שיביא עליו מיד וידע משה שהיא האחרונה במכות מצרים ושאז יצא העם ויגאלו משם ולזה השיב לפרעה כן נכון וקיים הוא או פירוש אמת דברת מגזרת כנים אנחנו והיתה כונתו לומר אמת דברת שלא אוסיף עוד ראות פניך כי לא אצטרך אליו ולא אכבדך עוד אבל אתה תראה פני וכמו שאמר וירדו כל עבדיך אלה אלי. ואיפשר לפרש שמשה מעצמו באף ובחימה השיב זה לפרעה ושהקב"ה להצדיק דבר נביאו ועצת מלאכיו ישלים אחרי שהשיב כן היה דבר ה' אליו במקום ההוא עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים שהוא מכת בכורות אשר יזכור והודיע השם למשה שבבוא המכה אחרי כן ישלח אותם מזה רוצה לומר ממצרים ושלא יחשוב שיתן להם זמן לצאת וללכת כי הנה במהירות נמרץ וברהיטה גדולה ישלחם והוא אמרו כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה רוצה לומ' כשלחו אתכם יהיה עת כליה ולכן גרש יגרש אתכם מזה וכמו שאמר קומו צאו מתוך עמי...  והוא אמרו כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' כי הנה הפסוקים בספור המכות האלה בקצתם יספר בפרט הודעת אותם השם למשה ויקצר בספור הגדתם אל פרעה ובקצתם בהפך שיקצר הכתוב בספור הודעתם השם למשה ויאריך בהגדת משה אותם לפרעה וכן היה במכת בכורות כי בדברי השם למשה קצר הכתוב באמרו נגע אחד וגו' ואין ספק שאז הודיעו ענין המכה וקצר הכתוב מזכרונה שם אבל ספר איך הגידה משה לפרעה בכל פרטיה והגבלת זמנה וזה הוא כחצות הליל' שהוא כמו בחצות הליל'.

Abarbanel Shemot 16:9אברבנאל שמות ט״ז:ט׳

ואמר בערב בשר לאכול ולחם בבקר כנגד שתי הסעודו' שאדם אוכל בכל יום והנה משה ואהרן לא אמרו היעוד מזה בשם האל ולזה לא אמרו עליו זה דבר ה' אי זה הדבר אשר צוה ה' לאמר לכם לפי שהם מעצמם בראותם תלונת העם שהיה בבשר ובלחם ושהקב"ה בעצמו אמר שהיה רצונו להמטיר להם לחם מן השמים הם מעצמם יעדו בבשר ובלחם כפי תלונתם וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל שעשה נסיון האש מבלי מצות ה' ולכן אמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם ולא צוה על הקריאה הזאת לשישמעו דבר השם כי הדברים כלם היו למשה ומפיו היו הם שומעים. אבל צוה לקרבם שישובו בתשובה מדבר תלונתם ויתקרבו אל האלהים ולא יסורו מתחת כנפיו כי שמע את תלונותיהם וכאלו אמר בדרך עצה קרבו לפני ה' והתחננו לפניו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר רוצה לומר שלא פנו לאכילת הבשר והלחם וחדלו מדבר במצרים וסרו מתאותם אבל פנו אל המדבר ורצו ללכת בו ונחמו מדבריהם ומתאוותיהם הגשמיות וחזרו בתשובה שלימה והשליכו עליו יהבם ואז נראה להם כבוד ה' שהיה בתוך הענן לבשרם שקובלה תשובתם. הנה התבאר מזה שמה שיעדו משה ואהרן מהבשר לא יעדו עליו בשם ה' אבל משה מעצמו גזר לשכך תלונותיהם שיעשה ה' בקרב הארץ. ומפני זה הוצרך אל מאמר ה' שיהיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ולזה צוה יתברך למשה שיאמר אליהם ששמע את תלונתם ושהוא יספיק כל צורכם שאלתם ובקשתם כי בין הערבים של אותו יום עצמו רוצה לומר קודם הלילה יאכלו בשר כאשר שאלו ובבקר למחרתו ישבעו לחם כמו שגזר ואמר משה אליהם והותרו בזה השאלות הי"ב והי"ג.

Abarbanel Shemot 16אברבנאל שמות ט״ז

השאלה הי"א בדברי משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו' כי הנה יראה שאין בפסוק הזה גזרה כי לא פירש בתת ה' להם בשר ולחם בשמעו את תלונותיכ' מה יהיה אז כי אמרו ונחנו מה אינו גזרת הפסוק. השאלה הי"ב אם היה שהקב"ה אמר למשה מהלחם בלבד. הנני ממטיר לכם לחם איך הוציא מלבו ליעד בבשר אשר לא נאמר לו ממנו דבר האם נאמר שלחם כולל לבשר ולפת כדברי הראב"ע אין ראוי לקבלו כי הם בתלונותם הפרידו זה מזה באמרם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע ואיך ישיבם השם בלחם בלבד אף כי הבדיל הבשר מהלחם בזמן נתינתו ובמצותיו ואם היה הכל נכלל בלחם היה הדין בשניהם אחד.

Abarbanel Shemot 16:23אברבנאל שמות ט״ז:כ״ג

ואז השיבם אמתת הדבר באמרו הוא אשר דבר ה' רוצה לומר כבר נאמר לי זה שיהיה כן בסבת השבת כי הוא שבתון ויום מנוחה לכם וגם הוא שבת קודש לה' שגם הוא יתברך ישמרהו ולא יוריד בו את המן כבשאר הימים ולכן הזהירם שינהגו בו קדושה ולא יעשו בו שום מלאכה והוא אמרו את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו.

Abarbanel Shemot 32:27אברבנאל שמות ל״ב:כ״ז

ואז צוה משה אותם ואמר כה אמר אלהי ישראל ר"ל אל תחשבו שזה אשר אצוה אתכם הוא מפני אכזריות חמה ושטף אף על אחיכם בני ישראל. כי כה אמר ה' שהוא אלהי ישראל ולטובתם צוה זה אלי שתשימו איש חרבו על ירכו ותעברו במחנה משער לשער והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו כלומר שלא יעשו זה בחפזון. אבל במתינות הדין יעברו משער לשער וידרשו היטב מי אשר חטא בענין העגל והרגו אותם ולא תחמלו עליהם אף על פי שיהיה איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו שחטא בזה. והמה עשו כדבר משה ויפול מן העם כשלשת אלפי איש שאלה מתוך כל העם היו אשר חטאו בפרסום הנה לא נאספו אליו הבכורות רק בני לוי בלבד מסופקים איך יעשו מכת חרב והרג כזה.

Abarbanel Vayikra 9:5-6אברבנאל ויקרא ט׳:ה׳-ו׳

וזכר הכתוב שעשו בני ישראל כאשר צוה משה לאהרן לדבר אתם והקריבו קרבנותיהם ויעמדו כל העדה לפני ה' בעזרה ופניהם בקדש הקדשים. ומשה רבינו קיים מה שאמר להם אהרן והוא אמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' רוצה לומר אל תחשבו שהדברים שדבר אליכם אהרן היו מעצמו כי לא היו ממנו ולא ממני אלא מאת האלהים. וכבר כתב הרב רבי משה בר נחמן שנצטוה משה בקרבנות האלה ואם לא נזכר בכתוב ורבים כן.

Abarbanel Vayikra 10:3אברבנאל ויקרא י׳:ג׳

והנה הוקשה על המפרשים אמרו הוא אשר דבר ה' היכן דברו וכל דבריהם אינם נכונים בזה. ונראה לי שאמר זה על מה שנאמר לו בהר סיני וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' כי זו היא היתה האזהרה לענין נדב ואביהוא והדומים להם. ואפשר שגם הזהיר על זה באמרו בימי המלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו כי בו הזהירם שאם יצאו משם ללכת לקחת אש זרה מבחוץ ימותו. וכן היה ענין נדב ואביהוא וכמו שפרשתי בסוף פרשת צו.

Abarbanel Bemidbar 16:3אברבנאל במדבר ט״ז:ג׳

ואמר וישמע משה ויפול על פניו מלמד שנתבייש מאשר חשדוהו בנבואתו ושעם היות שדברו דבריהם בכלל. הנה משה שמע והבין שלשה המחלוקת שהיו מכוונים בדבריהם וזהו וישמע משה שהוא מלשון הבנה ונפל על פניו אם לדרוש את ה' לדעת מה יעשה והוא ית' צוה אותו מה יעשה או להתבודד בעצמו מה לעשות.

Abarbanel Devarim 34:10אברבנאל דברים ל״ד:י׳

ולא קם נביא עוד בישראל כמשה. הרמב"ן כתב שלא באה התורה בפסוק זה לספר מעל' נבואתו של משה על כל שאר הנביאים. כי כבר הגיד זה בב' מקומו'. הא' בפסוק וארא אל אברהם וגו' והב' בפסוק אם יהיה נביאכם ה'. אבל בא לבאר שהיתה נבואת משה כמדבר עם חבירו פנים אל פנים שמבין דבריו וכונתו באמריו ובהכרת רצונו בפניו ולכן אמרו בבלעם בעת שהיה מנבא לכבוד ישראל היה כן שעמד על דברי השם ועל רצונו וחפצו בכל העתיד לבא על ישראל וכאלו היה הוא מנבא פנים בפני' כמשה. ואעפ"כ יש הפרש בין נבואת משה לנבואת בלעם כמו שזכרו בספר וכו' וחלילה חלילה שהיה דעת חז"ל לדרוש זה בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם על הפסוק כלו מה שהבינו הרב כפי פירושו. כי אם על קצתו באמרו ולא קם נביא עוד בישראל כמשה כי ע"ז בלבד דרשו אבל באומות העול' קם ולא על מה שאמר אשר ידעו ה' פנים אל פנים. כי זה בשום צד לא יצדק על בלעם לפי שאף שידע כונת ה' לא היה מנבא פנים אל פנים שהרצון בו מהסבה הראשונה בלי אמצעי. ואף שיפרש הרב פנים אל פנים כדעת הרב המור' בחלק א' פרק ל"ז שהרצון בו מבלי משל וחידה והוא ג"כ דעת המדרש כמו שיתבאר הנה עכ"ז לא הושוו כי משה לא היה מנבא במשל. ובלעם ממשל משלים הוא וזה באמת תיובתא לרב. גם כי מאמר התור' ולא קם נביא עוד בישראל. לא בא כי אם לזכור מעלתו בנבוא' על כל הבאים אחריו. כי בפסוק וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב הבדילו מהנביאי' אשר קדמוהו בעבר ובפסוק אם יהיה נביאכ' ה' הבדילו מהנביאי' אשר היה בזמנו ההוא ובפסוק ולא קם נביא עוד בישראל כמשה הבדילו מהנביאי' אשר יבאו אחריו בזמן העתיד. ועוד שאם באנו לעשות דמיון בין משה לבלעם בענין פנים אל פנים להיות מקושר גם כן נצטרך לעשותו בשאר חלקי הפסוק לכל האותות והמופתי' אשר שלחו וגומר. ולכל היד החזקה וגו'. האם נאמר שנתדמה בלעם למשה בכל הנפלאות האלה ושעש' בהם למצרים ועל הים ועל סיני זה באמת בלתי אפשר והוא ממה שיורה שלא היתה הדרש' כי אם שלא קם נביא עוד בישראל כעשה ולא עוד. וה"ר חסדאי כתב שהית' הנבוא' בכלל דבר בלתי יוצא מהמנהג הטבעי ושמדרגת מרע"ה בה היה דבר יוצא מהטבע והיא על צד המופת והיה זה לקבוע בנפשינו שלמות התור' ונצחיותה ושאין ראוי לשמוע לנביא זולתו בבטולה ולזה דרשו בספרי בישראל לא קם אבל באומות העולם קם ומנו בלעם להורות שנבואת בלעם היתה ע"ד המופת למעלה מן הטבע כנבואת משה שהית' למעלה מן הטבע גם כן לפי שלהשגת הנבוא' צריך הכנות ושלמיות אשר היה חסר מהם בלעם הרשע ולזה כנה אותו הכתוב בקוסם. אלא שבהיותו אצל בלק נתנבא ע"ד נס ופלא. וזה להשגח' על ישראל שלא יקלל. כשיש לפעולות ולדברים רשמים בזולתם כמו שהאריך בזה בעל הכוזר במאמר א' וכדי שיתבאר גם כן לאנשי מדין מעלת ישראל והיה בו תועל' להיות לבבם ירא כדי לנצח אותם במספר מעט מישראל במהירות נפלא ולהיות הרשע הזה רחוק מאד כפי טבעו ממה שהשיג בנבוא' ויותר מרוחק ממרע"ה כפי טבעו ממה שהשיג יאמרו שבישראל לא קם מי שהשיג' מדרגתו לשינבא יוצא מהמנהג הטבעי אבל באומות העולם קם ומנו בלעם שנעשה בו נס יותר גדול להיות מנבא באותה המדרג' השפלה שהגיע אליה ע"כ. וכבר זכרתי שהנבוא' אינה דבר ממה שבטבע שלא יסכימו חז"ל על זה בשום צד כי כל הנביאים לא נבאו כי אם ע"ד הפלא ולא בדרך הטבע וע"כ לא נמצאת הנבוא' כי באם באומת ישראל וכמ"ש בקש משה שלא תשרה שכינתו על אומ' אחרת והודה לו. וגם אחרי היות' בגלות כל נביאיה לא מצאו חזון מה' ולא ימצא אדם מתפאר בנבוא' לפי שגלוי לכל העמי' שהנבוא' היא דבר ניסיי ועם זה אין מקום לדעת ר' חסדאי בהתר הספק הזה: והאמת הברור אשר כוונו ז"ל בדרש' זו יתבאר לך אחר שתרא' מאמר אחר שאמרו במדרש ז"ל במדבר רבה פ' כ' ותנחומא ריש פ' בלק ז"ל הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט לא הניח הקב"ה פתחון פה לאומו' העול' לעתי' לבא לומ' אתה ריחקתנו מה עשה הקב"ה כשם שהעמיד מלכים וחכמים ונביאים לישראל כך העמיד לאומות העולם ובדק מלכיה' וחכמיהם ונביאיהם של ישראל עם מלכיהם וחכמיהם של אומות העולם העמיד שלמ' מלך על ישראל וכן עשה נבוכדנצר זה בנה בית המקדש ואמ' כמה רננות ותחנונים וזה החריבו. וחרף וגדף ואמר אעלה על במתי עב אדמה לעליון. נתן לדוד עושר ולקח הבית לשמו נתן להמן עושר ולקח אומה לטבח'. כל גדולה שנטלו ישראל אתה מוצא שנטלו אומות העולם כיוצא בה העמיד משה לישראל העמיד בלעם לאומות העולם ראה מה בין נביאי ישראל לנביאי אומות העול' נביאי ישראל מזהירין ישראל מן העבירות שנאמר ואתה בן אדם צופה נתתיך לבני ישראל ונביא שעמד מן האומות העמיד פרצה לאבד הבריות מן העולם ולא עוד אלא שלכל הנביאי' היו במדת הרחמים על ישראל ועל האומות שכן ירמיה אומר לבי למואב כחלילי' יהמה. וכן ביחזקאל שא על צר קינה וזה אכזרי עמד לעקור אומה שלמה חנם על לא דבר. לכך נכתבה פ' בלעם להודיע למה סלק הקדוש ברוך הוא רוח הקדש מאומות עכו"ם שזה עמד מהם וראה מה עשה. ואין ספק שלא כונו חכמינו ז"ל לומר שהיה בלעם נביא בשם וגדר. וכל שכן שיהיה במדרגת משה רע"ה. וכפי ההבדלי' העצמי' והסגולות אשר זכרתי בנבואתו כי הנה הכתוב לא כנה את בלעם בשם נביא בשו' מקום. כי אם בשם קוסם. כי זה היה ענינו באמת עם היות שלצורך ישראל נבא לאות' שעה כמו שלאות' סבה בעצמ' בא הדבור גם כן לאתונו. אבל לא הגיע בלעם למעלת מראה הנבואה כנביאים האמתיים. הן אמת שהרואים הכוכבים המעוננים והקוסמי'. היו נביאים לאומות העולם להיות אליה' מגידי העתידות. וכמו שהיו נקראים נביאי הבעל והאשר' נביאים. וגם נביאי השקר אמר הנביא אל תשמעו אל דברי נביאיכם וגו' שקר הם נבאים וגו'. ולכן לא נקראו בלשונ' ז"ל נביאים סתם כי אם הנביאי' האמתיי' האלהיי' ועל השאר היו אומרים נביאי אומות העולם. והנה זכרו בישראל המלכים והחכמים שהיו מתנותיהם אלהיות ולכן התישרו כלם לעבוד' הש"י ומלכי האומות וחכמיהם היו מתנותיהם שמאליות למרות עיני כבודו. כמו שהוכיחו מענין נבוכדנצר והמן וכן בענין הנביאים שנביאי ישראל להיות אלהיים היו פרושים מן העריות ומרחמים על כל אדם מאיזה אומה שתהיה לטוב מזגם ויושר תכונותיהם ולמעלת האלהית אשר בקרבה כי טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו. והם היו הולכים בדרכיו אמנם נביאי אומות העולם היו רודפים אחר ניאוף וכבר זכר הרב המור' בחלק ב' פרק ל"ו שזה אות עצמי להבחין ולהבדיל הנביא האמתי מהזולת והיו עם זה אכזרים בטבעם לפי שנפש רשע אותה רע. כמו שהוכיחו כל זה מבלע'. הנה אם כן לא חשבו את בלעם לנביא ה' כי אם לנביא אומות קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף והיה תכלית דבריה' לכך נכתבה פרשת בלעם להודיע' למה סלק הקב"ה רוח הקדש מאומות עכו"ם ר"ל כדי שיתפרסם שחסרונם ופחיתיות' הדבקי' בהם גרמו להם להיותם מרוחקים מהנבוא' האלהית לא קצרות יד הנותן יתברך וכילותו בהשפע' חלילה כי הוא הצור תמים פעלו והחסרון הוא מצד המקבלי' כי הם המרוחקי' ואין הקב"ה מרחיק אותם זו היא אמיתת כונתם בענין בלעם. וכמסכי' לזה אמרו בספרי בישראל לא קם אבל באומות העולם קם רצו שכמו שלא קם נביא עוד בישראל כמשה גדול ורם ורב על כל שאר הנביאים. כן באומות העולם לא קם נביא כבלעם שהית' מעלתו על שאר נביאי אומות העולם. במעלת מרע"ה על נביאי ישראל. לא שיאמרו שהית' מדרגת בלעם בנבואה במדרגת אדון הנביאים חלילה להם ולפי שלא יחשוב חושב ממאמרם שהיה דמיון בין נבואת משה לנבואת בלעם לכן הוצרכו לומר עוד אלא מה הפרש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם משה לא היה יודע מה מדבר עמו בלעם היה יודע שנאמר נאם שומע אמרי אל משה לא היה יודע אימתי מדבר עמו ובלעם היה יודע אימתי מדבר עמו שנאמר ויודע דעת עליון משה לא היה מדבר עמו אלא כשהוא עומד שנאמר ואתה פה עמוד עמדי ובלעם כשהוא נופל שנאמר נופל וגלוי עינים משל לטבח של מלך שיודע כמה הוצאות בסעודה כי הנה רצו לבאר מעלת נבוא' משה אדונינו ופחיתות השגת בלעם בשלש בחינות: הא' בבחינת המשפיע שהיה במשה סבת הסבות ית' שא"א להשיג מהותו כמ"ש כי לא יראני האדם וחי והוא אמרם משה לא היה יודע מה מדבר עמו ובלעם היה יודע מה מדבר עמו אם הקסם או משפט הכוכבים ועוננותם וכמו שאחז"ל בפסיקתא שהיתה נבואתו מצד הטומאה שנאמר ויקר אלהים אל בלעם שדרשוהו מלשון קרי ולזה היה יודע מה מדבר עמו שהיה הכח ההוא מושג אצלו ואולי היה כלי או טלסם מעשה ידיו והיה יודע אותו כמו שהיה יודע האומן את פעולתו והביא ראיה מאמרו נאום שומע אמרי אל כי הוא שם לאיזה כח כמ"ש מי כמוכה באלים אלי הארץ: ההבדל השני שמרע"ה מצד שהיה תמיד מוכן לנבואה לא היה יודע מתי ידבר השם עמו כי כל היום היה ראוי והגון וראוי לשמוע הדבור כשיבואהו אבל בלעם היו צריך להתבודד בדמיונו או לעשות מלאכתו וקסמיו ולכן היה יודע מצד הזמנתו מתי תגיע אליו הידיעה ההיא וידבר עמו כזו וכזה היה יודע דעת עליון שהוא משפט הגרמים השמימיים. וההבדל הזה הוא גם כן הבדל עצמי או סגולה מסגלות נבואת משה: ההבדל הג' הוא שמשה היה מנבא מעומד וענין זה אצלי נאמר על נבואת משה בנתינת התורה שהוא בו ג"כ הבדל עצמי מפאת התכלית ונבואתו ותורתו היא עומדת לעד ונצחיית לכן אמרו שהיה מנבא מעומד לרמוז עמידת ונצחיית נבואתו ותורתו שלא תשתנה ולא תומר. אמנם בלעם היה נופל כלומר שהיתה ידיעתו והשגתו נופלת בעצמה לחסרונה ולפי שאין לה קיום על דרך מה שאמרו בבראשית רבה פרשה מ"ג נובלת הנבואה חלום והוא ענין הקסם עצמו כי הפרי האמתי המבושל העומד והקיים הוא הנבואה הנה הג' ההבדלים האלה מורים על הבדל השגת משה מהשגת בלעם במין וגם בסוג עד שהמשיל הענין בטבח היודע כמה הוצאות בסעודה. ר"ל שהיה משה כאחד השרים העליונים היושבים ראשונה במלכות מדבר עם המלך ויודע סודיו כאשר עם לבבו כפי מעלת נבואתו ובלעם היה הטבח שיודע מאכילות על שלחן המלך ואינו יודע סודיו וסתריו ולא דבר אחר כ"א אותה אכילה גסה והנה יחסו בדבריהם השגת בלעם אל הקב"ה לפי שהיא סבה ראשונ' כוללת לכל הדברי' זה פי' זה המאמר ואמיתתו: האמנם במדרש במדבר רבה פרשת נשא הביאו המאמר הזה באופן אחר אמרו שם אלא הפרש יש בין נבואתו של משה לנבואתו של בלעם ג' מדות היו ביד משה שלא היו ביד בלעם משה הי' מדבר עמו מעומד שנא' ואתה פה עמוד עמדי ועם בלעם לא הי' מדבר אלא נופל שנא' נופל וגלוי עינים משה הי' מדבר עמו פה אל פה שנא' פה אל פה אדבר בו ובבלע' נאמ' שומע אמרי אל משה הי' מדבר עמו פני' אל פנים שנא' ודבר ה' אל משה פנים אל פנים ועם בלעם לא היה מדבר כי אם במשלים שנא' וישא משלו ויאמר ג' מדות היו ביד בלעם מה שלא היו ביד משה משה לא הי' יודע מי מדבר עמו ובלעם הי' יודע מי מדבר עמו שנא' שומע אמרי אל משה לא הי' יודע אימתי מדבר עמו ובלעם הי' יודע מתי מדבר עמו שנא' ויודע דעת עליון משל לטבח של מלך שהי' יודע מה המלך מקריב על שלחנו כך הי' בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו בלעם הי' מדבר עמו בכל שעה שנא' נופל וגלוי עיני' היה משתטח על פניו ומיד הי' לו גלוי עינים על מה שהי' שואל ומשה לא הי' מדבר עמו בכל עת שירצה ר"ש אומר אף משה הי' מדבר עמו בכל עת שירצה שנא' ובבוא משה אל אהל מועד לדבר אתו מיד וישמע את הקול מדבר אליו עד כאן והמאמ' הזה הוקשה לי מאד מפנים: ראשונה במה שפירשו הנאמ' במשה שלא הי' מדבר במשל ושסותרו הוא בבלעם וישא משלו ויאמר והוא זר בכתובי' וראוי לדעת מי הביאם לזה כי פנים אינו כי אם שלילת האמצעי ובמשה מצאנו ג"כ משל הסנה ובבלעם דברי' מפורשי' מבלי משל: שנית שיעשו מדה א' במשה שהי' מדבר עמו פנים אל פנים ומדה אחרת שהי' מדבר עמו פה אל פה ויראה ששניהם דבר א' ר"ל פה אל פה ופנים אל פנים וכן ת"א ודבר ה' עם משה פנים אל פנים ומליל ה' עם משה ממלל עם ממלל ותרגם פה אל פה אדבר בו ממלל עם ממלל אמלל עמיה ואיך א"כ מנאום חז"ל בשתי מדות גם כן אמרו בבלעם שומע אמרי אל ישלול היות דבורו פה אל פה ואין השני מאמרים האלה סותרי': וג' איך אמרו שמשה לא הי' יודע מי מדבר עמו והנה לא הביאו ע"ז ראיה והנה הכתוב אומר בכל ביתי נאמן הוא ואם בלעם אמר על עצמו נאם שומע אמרי אל הנחשוב שלא יוכל משה לומר כן באמת: וד' מה שעשו במדות בלעם. אחת שהיה יודע אימתי מדבר עמו. ואחרת שהיה מדבר בכל עת שירצה. ויראה שהם מדה אחת לא שתים כי אם הוא מנבא בכל עת שירצה בידוע שהיה יודע השעה שידבר עמו שהיא כאשר ירצה ולמה זכרום לשתי מדות. וגם יקשה איך הוכיחו מפסוק ויודע דעת עליון מתי ידבר עמו כי זה לא יורה על הזמן. רק על מי מדבר עמו: חמשית למה לא הביא משל הטבח. אחרי זכרון מדות בלעם כלם. כמו שבא בספרי והביאו בתיכם בין המדה השנית והשלישית: הששית איך ידמה המשל הזה לנמשל כי הנמשל הוא אימתי מדבר עמו שענינו הזמן והמשל ענינו המספר ר"ל כמה הוצאות צריכות למלך: השביעית כפל הדברים שבאו במשל באמרו שהוא יודע מה המלך מקריב על שלחנו. ויודע כמה הוצאו' יצאו למלך על שלחנו והיה די בא' מן המאמרי' האלה: השמינית אמרו אחרי המשל. כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו וזו מדה אחרת שלא זכר עדנה לא במשה ולא בבלעם. ר"ל שידע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו. ואין זה אימתי מדבר עמו שעליו בא המשל: התשיעית איך אמרו שמשה לא היה מדבר עמו בכל עת שירצה. והוא הפך המקובל באומה שמשה היה מוכן בכל עת שנא' עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם. וגם הוא סותר למה שאמרו שמשה לא היה יודע אימתי מדבר עמו שהוא כפי האמת להיותו מוכן להנבא תמיד. וראוי שתרגיש בזה ותן חלק לשבעה וגם לשמונה ותשעת ההערות האלה אשר העירותי בו. והנה הרמב"ן ז"ל בפרשת בלק אחר שפי' מאמר ספרי כדעתו. הביא זכרון המאמר הזה ולא פירש בו דבר. אבל אמר ז"ל וראיתי הענין הזה שנוי בסגנון אחר בהגדה אשר במדבר סיני רבה ואין לי להאריך וכו'. והנה ההגדה הזאת סותרת בהחלט דברי הרב. ובלי ספק הוא הרגיש הקושי בה מאד. ומאשר לא מצא מענה נשתתק ועבר עליה בהסתר פנים: והנראה אלי בזה הוא שהם ז"ל זכרו השלש מעלות ראשונ'. או אמור הבדלים שנבדל' בהם. השגת מרע"ה בנבואתו מהשגת בלעם במלאכתו בשהם הבדלים עצמיים ביניהם כמו שהאדם נבדל מן השור בצורה עצמית. ולפי שהיה ראשית המחשבה סוף המעשה זכרו ראשונה במדות משה עמידת נבואתו וקיום תורתו ונצחיותו והוא ההבדל הראשון. והמדה הא' שזכרו ממדות משה וכמו שדרשו בפסוק ואתה פה עמוד עמדי שהעידו בו שתורת משה תהיה נצחיית כנצחיות הש"י אשר נתנה וזהו עמוד עמדי שהוא על דרך אני ה' לא שניתי ואתם בני ישראל לא כליתם כי קנו הנצחיות מטבע הנותן. אמנם בלעם היה טפל בהשגתו כמו שזכרתי. ואפש' ג"כ לשרש שהיה זה הבדל מצד המשיג שמרע"ה היה מנבא בהשתמשות החושים. ולכן היה מעומד ובלעם בעת שיבואהו השפע היה נרדם ופניו ארצה כי לא יכול לסבול לקבל השפע. והענין שמשה לא היה מנבא על ידי כח המדמה. ובלעם היה כל ענינו דמיוני. וכן זכרו ההבדל השני שהוא מצד המשפיע ר"ל היות נבואת משה. מהסבה הא' בלי אמצעי. וזהו הנרמז באמרו פה אל פה אדבר בו. אמנם בלעם היה לבד שומע אמרי אל שהוא כנוי לכח הקסם המגיד אליו העתידות או אמור אל השכל הפועל הדובר בו והסתכל אמרו פה אל פה ולא אמר פה אל אזן כי העיר על שלילת האמצעי כי כמו שמרע"ה היה מדבר בפיו מבלי אמצעי. ככה דבור הש"י אליו היה ממנו בלי אמצעי. ואל זה הדמוי אמר פה אל פה. וזכרו עוד ההבדל הג' שהוא מפאת צורת נבואת משה וזכותה שהיתה מבלי משל וחידו'. לפי שלא היה משתמש בה בכח הדמיון. אמנם בלעם היה ממשל משלים. גם כשבאהו הדבור האלהי לצורך ישראל. והנה ראו חז"ל להוכיח ענין העדר המשלים והחידות במשה מפסוק ודבר ה' אל משה פנים אל פנים לשתי סבות: האחת לפי שמצאו ג"כ בישראל פנים בפני'. וראוי שהיה בלתי הגון שישתוו בנ"י לאדון הנביאי' במדרגת המשפיע. ולכן גזרו שהכונה שם היתה על השגת הנבואה מבלי השתמשות הכח המדמה שהיה במשה. וכמו כן בישראל כשעמדו בסיני. לפי ששמעו קול מוחש לא קול מדומה: והסבה הב' שכבר דרשו מעלת המשפיע בפסוק פה אל פה. ולכן ראו שאין לדרוש באותו ענין עצמו פנים אל פנים. אבל למדו ממנו ד"א והוא צורת הנבוא' ואם מצינו במשה משל בסנה היה זה קודם השתלמו בנבואה. ואם נמצאו ג"כ בבלעם דברים מפורשי'. היה שהוא פירסם כן. אבל בהשגתו מדומים היו וכלם באו עם המשלים מעורבים בהם. הנה א"כ מאמר פה אל פה מורה על המשפיע ית'. והוא הבדל משומע אמרי אל שנא' על האמצעי או על הקסם ופנים אל פנים נאמר על זכות ההשגה. כאדם רואה את חבירו פניו אל פניו שיראהו בברור. אמנם אונקלוס שלא כוון לעצם הדרושי' בעבור שמצא בכתוב לשון דבור תרגמו בכל מקו' ממלל אם מה שנא' במשה פני' אל פנים ופה אל פה ואם מה שנ' בישראל פנים בפני' דבר ה' עמכם בהר הכל תרגם ממלל. אמנם בפסוק אשר ידעו ה' פנים אל פנים לא תרגם ממלל. כ"א אפין באפין כי לא מצא שם לשון דבור. וחז"ל בהגד' הזאת כוונו לבאר אמתת הדרוש. הנה התבאר מזה שהג' מדות שזכרו במש' היו ג' מעלות עליונו' בהם נבדל' נבואתו מהשגת בלעם מצד קיומה ונצחיות' ומצד משפיע' ומצד צורתה וזכות' ובזה גלו תכלי' המעל' והשלמות בה. אמנם ג' מדות שהיו ביד בלעם ולא היו ביד משה כאשר תתבונן בהם תמצא' חסרונו'. ולכן היו ביד בלעם והיה מרע"ה משולל ומרוחק מהם. אם ראשונה שהיה בלעם יודע מי מדבר עמו שזו כחו לאלוהו שהיה משיג ויודע אותו כמו שהוא. אמנם מרע"ה לא היה יודע ומשיג הדובר בו כי לא יראהו האדם וחי ולא נאמר שאינו יודע מי מדבר עמו כ"א על השגת מהותו. ואין זה סותר לאומרו בכל ביתי נאמן הוא ולא הביא ראיה אל זה במשה כי הוא דבר מבואר בעצמו והיא שליל' לא תצטרך אל ראיה. גם המדה הב' שהיתה ביד בלעם בהיותו יודע אימתי ידבר עמו. היא ג"כ לחסרונו. כי להיותו צריך לעיון והתבודדות דמיונו וקסמיו היה יודע מתי תגיע אליו הידיעה ההיא שהוא כאשר יעשה אותה ומשה היה משולל מזה. לפי שתמיד היה מוכן לקבל הנבואה כשירצה הש"י לדבר עמו ולצוותו והוכיחו זה בבלע' מויודע דעת עליון. מפאת היתור שאמ' זה אחרי אומרו נאם שומע אמרי אל. אבל לא נצטרך לראיה כי היתה שלילה ולפי שחז"ל בחכמת' כונו למה שפירש שהיה כל זה חסרון בבלע'. לכך עשו בו משל הטבח. כי היה בלעם אכזרי וטבח להרוג ולאבד את כל היהודי' ור"ל שלהיו' נושא מלאכ' הטבח פחות ושעל עצמו תהיה הקפתו גדולה מה שלא יהיה בדברי' העליוני' שנושאם משובח ונכבד שהטבח לא ידע ולא ישיג מהם כלל. וכבר זכר הפילוסוף שהמעט שנדע בדברי' האלהיי' הוא יותר אהוב אצלנו כפי מעלת נושאו. מהרב אשר נשכיל בדברים השכליי' החמריי'. וכבר זכרו חז"ל בענין משל הטבח הזה ב' המדו' שנזכרו בבלעם כי כנגד היותו יודע מי מדבר עמו אמרו בטבח שהיה יודע מה המלך מקריב על שלחנו כי זה היה נושא ידעתו ככה בלעם היה יודע כח הקסם וענינו כי הוא נושא מלאכתו וכנגד היות בלעם יודע אימתי מדבר עמו אמר שהטבח יודע כמה הוצאו עולי' על שלחן המלך שהם כפי הזמן. כך וכך בערב וכך וכך בשחר הנה א"כ מספר ההוצאו' והיה כפי מספר הזמנים אימתי היה אוכל. האמנם אמרו אח"כ כך היה בלעם יודע מה הקב"ה עתיד לדבר עמו אחשוב שאינו תולדת מה שזכר מהמשל אבל הוא ענין המדה הג'. וכאלו אמרו וכמו כן המדה הג' היא שבלעם היה יודע מה עתיד הקב"ה לדבר עמו. וביארו איך היה יודע זה באמר' בלעם היה מדבר עמו בכל עת שירצה לפי שהיה משתטח על פניו ומתבודד במלאכתו ומיד היה לו גלוי עינים על מה שהיה שואל. ובזה האופן היה יודע מה שעתי' לדבר עמו כי כפי השאלה כן היתה התשוב' אין הפרש בין שיהיה טהור או טמא כי תמיד הגיע לו הידיע' ההיא בדבר הנשאל כמו השואלים במשפט הככבים או שאר המלאכות שלא יצטרכו אל טהרה וקדושה כלל ויגיע להם המשפט כפי השאל'. כך היה בלע' בידיעת העתיד. ואפשר לפרש ג"כ שבא משל הטבח לבאר המד' הג' שהיא שהיה יודע מה מדבר עמו. ואמר שהיה הטבח זה. לפי שהוא היה כטבח שלא היה יודע מעניני המלך כ"א הדברי' אשר תשוטט מחשבתו בם ודמיונו עליה'. ולכן היה יודע מתי ידבר עמו ומה ידבר עמו לפי שהיה כל זה תלוי בהבנתו והתבודדותו. אמנם מרע"ה היה מוכן בכל עת והיתה כונתו בשוה לכל הידיעו' ולכן לא היה יודע מה ידבר עמו ולא מתי אבל היתה נבואתו כשירצה הש"י כי הוא יתב' הוא מדבר עמו ונותן אליו את התורה לא שישאל משה על הדברים כי השם בעצמו הוא מדבר אליו מבלתי שאלה. וזהו מה שאמרו ומשה לאו היה מדבר עמו בכל עת שירצ' לפי שהתחלת נבואת משה היתה ממנו וידיעת בלעם היתה מעצמו וזהו אמרם היה משתטח ומיד היה לו גלוי עינים על מה שהיה שואל שהוא ההתבודדות וההפעלות הדמיוני בקסם לדעת העתיד. ור"ש אמר אף משה היה מדבר עמו בכל עת שירצה ובזה אינו חולק על הדעת הראשון אבל מוסיף עליו שג"כ מצאנו שפעמים שאל משה מהשם על דברים מיוחדים והשיבו עליה' כמו שבא בענין בנות צלפחד ופסח שני. אבל שאר הדבורי' כלם היתה התחלתם מהש"י והוא המורה על מעלת נבואתו באמת הנה א"כ ג' המדות שהיו ביד משה היו מעלות עליונות והבדלים עצמיים בנבואתו. והיה בלעם נעדר מהשלמיות ההם לגמרי והשלש מדות שהיו בבלעם ולא היו ביד משה היו חסרונות ופחיתיו' בהשגת בלעם וידיעתו ולהיותם כן היה מרע"ה משולל מהם והיא באמת מליצ' יקרה שכל ששת המדות שזכרו אם הנמצאו' במשה ואם אותם ששוללו ממנו היה לו לתהלה ולשם ולתפארת. זהו פי' המאמר הזה לדעתי ואחשוב שהוא האמת ולא מצאתי בפירושו לא מן החכמי' דבר קטן או גדול. ועם מה שפירשתי בו השיבותי לכל ט' ההערו'. אם למה שדרשו פה אל פה זולתי פנים אל פנים. ואם למה שדרשו פנים אל פנים על שלילת המשל והחיד' ואם באיזו בחינה היה מדה אחת יודע מתי ידבר עמו והאחרת שהיה מנבא בכל עת שירצ'. ואם למה בא משל הטבח אחר שתי מדות הראשונות קודם הג'. ואיך ידמה המשל לנמשל. ושאין הכפל בדברי משל הטבח. לפי שהם בבחינת שתי המדות שזכר ושאמרו כך בלעם היה יודע מה מדבר עמו היא המד' הג' ושמרע"ה ברוב דבריו וכללותם לא היה שואל דבר מהשם אבל הוא היה מדבר עמו בכל עת שהיה רוצה. ושאין סותר למה שקבלו שהיה מוכן בכל עת כי עם היות הכנתו מתמדת לקבל השפע לא היתה התחלת' מעצמו ע"ה. כי אם מעצ' הקב"ה כי לא היה משה יודע מתי ידבר עמו לפי שהש"י היה מדבר עמו כרצונו ומשה לא היה שואל דבר כי אם פעם או פעמים ששאל כפי ההכרח כמ"ש ר"ש. ומזה כלו התבאר תכלית הביאור והגלוי מעלת מרע"ה בנבואה והותר הספק הט"ו: אשר ידעו ה' פנים אל פנים. במאמר הזה ראוי שנדע ג' דברים. האחד איך נאמר ביעקב. כי ראיתי אלהים פנים אל פנים אם היתה שלא הגיע לאותה מדרגה מפנים אל פנים זולתי מרע"ה. והב' אם הקב"ה אמר למשה לא תוכל לראות את פני. ופני לא יראו איך העידה התורה כאן אשר ידעו ה' פנים אל פנים. והג' איך השוה הכתוב מעלת כללות ישראל למעלת מרע"ה בנבואה נאמרו פנים בפנים דבר ה' אליכם כמו שבא בפסוק ודבר ה' אל משה פנים בפנים והנה השלם אונקלוס השיב לענין הראשון במה שתרגם ביעקב. כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ארי חזיתי מלאכא דה' אפין באפין. והורה בזה שהיה אלהים הנאמר ביעקב הוא המלאך שנראה אליו בדמות איש ויאבק עמו שכאשר ראה שהיה מלאך ה' אמר כן. והראיה ההיא אם שתהיה במראה הנבואה ע"י הכח המדמה. או שתהיה מוחשת שראה המלאך כדמות איש לא היתה מעלה דומה למעלת מרע"ה שהפנים אל פנים שנאמרו בו. הוא השגת נבואתו מהסבה הא' בלי אמצעי. ולענין הב' השיב הראב"ע במ"ש וז"ל פנים בפנים בזולת אמצעי. והטעם כאשר ישמיע המשמיע קולו לאחר. ופניו אל פניו ואם לא יראנו וגו'. ר"ל שהפנים אל פנים הנאמר במשה הוא העדר האמצעי בנבואתו ושאין זה סותר למ"ש ופני לא יראו. כי בהיותו ית' מדבר עמו מבלי אמצעי יצדק ג"כ שלא יראה פניו כי הראייה נאמרה על השגת המהות לדעת הרב המורה בח"א פרק ל"ז או על השגת התוארים העצמיים כדעת הרב חסדאי והוא הדבר שהיה נמנע בחק הנביאים וכ"ש בחק ישראל כלו. ולא נאמר במשה ולא בישראל שראו את הש"י. אבל נאמר שדבר השם עם משה פנים אל פנים. מבלי אמצעי שהשיב נבואתו אבל לא ראה אותו ולא השיגו כי כבר אפשר שידבר אדם עם חבירו וישמיעהו קולו ולא יראה פניו כך היה ענין משה את ישראל שדבר ה' עמהם והשמיעם קולו ונבואתו והם לא ראו אותו ולא השיגו עצמותו ואמנם מה שנאמר במשה אשר ידעו ה' פנים אל פנים. אינו ג"כ סותר לזה כי לא אמר שם שמשה ידע את ה' פנים אל פנים מבלי אמצעי וכבר כתבתי בפירושי לספר ישעיהו שאינו סותר לזה מה שאמר ישעיהו ואראה את ה' יושב על כסא רם וגו'. ומ"ש מיכיהו בן ימלה ואינו מענין זה המקום. ולענין הג' השיב הרב המורה בפרק ל"ז ח"א בשתוף פנים ז"ל שוידבר ה' אל משה פנים אל פנים כנוי על אמרו בענין ספור הדברים וישמע את הקול מדבר אליו. הנה כבר התבאר לך כי שמיעת הדברים מבלי אמצעו' מלאך. יכונה בפנים אל פנים ומזה הענין ופני לא יראו. אמתת מהותו כפי מה שהוא לא תושג ע"כ. וכבר יראה מדבריו שהיתה מדרגת משה שוה למדרגת העם כיון שכלן היו שומעים את הקול מבלי אמצעי. אבל הנרבוני כתב בפירושו ז"ל ירצה כי הפנים בכלל נאמרי' על שמע הקול והוא ער אם שמוע דברים מבלי חידות למשה קול נבואיי עליון. ואם קול נברא לכל ישראל ע"כ. וכונתו שהאמצעי אשר ישלול הרב הוא הכח המדמה שנבואת משה היתה מבלי כח המדמה ולכן נאמר בו פנים אל פנים ונבואת משה היתה שמיעת קול מוחש לא מדומה. ומזה הצד ר"ל שלילת האמצעי המדמה. נאמר במשה ובעם פנים בפנים. עם היות ההבדל ביניהם עצום מאד בהיות ענין משה נבואיי וענין העם מוחש גשמי מבלי נבואה. ולכן אמר והוא ער. ר"ל שלא היה מדומה כ"א ביקיצה. והרמב"ן פי' שישראל שמעו הקול ההוא מתוך האש ומשה לא. ובזה היה התחלפותם. ומה שאאמינהו אני בזה שפנים בפנים תמיד יאמר על הנבואה הבאה מהסבה הראשונה ית' מבלי אמצעי ולכן נאמר במשה וג"כ בישראל פנים בפנים מאותו צד עצמו. לפי שבמעמד הר סיני קבלו אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה מבלי אמצעי. והגיעו באותן שנים הדברות למעלת מרע"ה בהם כי עם היותם מוכנים ולא ראויים לאותה מעלה עליונה הנבואיית רצה הב"ה לזכות את ישראל בה כדי שישאר הדבר האלהי חקוק בנפשותם וזכרו לא ימיש מזרעם. ולכן הגדיל את ישראל לעשות עמהם אותו החסד המופלא וכמ"ש מתמיה על זה השמע עם קול אלהים וגו'. והוצרך ית' לעשות עמהם זה הפלא העצום מפני נצחיות התורה וקבלתה מבלי ערעור ופקפוק מנביא אחר כמו שזכר הרב המורה בספר המדע בפ"ח מהלכות יסודי תורה. הנה א"כ מה שנא' בישראל פנים בפנים הוא על הקול המוחש הנבואיי ששמעו בסיני. ולפי שמרע"ה היה שומע הקול ההוא באהל מועד מפני נתינת התורה והמצות בדבורים האלהיים עצמם כמו שזכרתי למעלה בפי'. ויראהו ה' את כל הארץ לכן מאותו הצד נאמר בו ודבר ה' אל משה פנים אל פנים. האמנם היה עוצם ההבדל בין מרע"ה ובין העם בשהעם לא שמעו הקול ההוא אלא פעם אחת ומרע"ה היה שומע אותו בכל יום ויבדלו עוד בהבדל אחר יותר אלהי והוא כי מרע"ה גם מלבד הקול היתה בשכלו נבואה עליונה מאת ה' בלי אמצעי ועליה נאמר אשר ידעו ה' פנים אל פנים שנתן לו ההתועדות האלהי מבלי אמצעי ואל זה לא זכו ישראל כלל הנה התבאר מזה שישראל זכו לשמוע פעם אחת בלב הקול המוחש האלהי במעמד הר סיני כמו שהיה משה שומע אותו באהל מועד ולהשתתפם בו נאמר ג"כ בהם פנים בפנים כמ"ש במשה והוא הנרמז באמרו הנה אנכי בא אליך בעב הענן בעבור ישמע העם וגו'. והאלהי ר"ש בן יוחאי עשה הפרש בין פנים בפנים ובין פנים אל פנים כי הנה במשה כתיב פנים אל פנים לפי שהיה הדבור פני ה' אל פני משה ולא עבר זר בתוכם אמנם בישראל לא נאמר פנים אל פנים כי אם פנים בפנים שהיו רואים הפנים האלהיים בפנים אחרים כאדם הרואה צורה אחת במראה המלוטשת ושראה הפנים אשר מחוץ באותם הפנים הנרשמים במראה:

Abarbanel Devarim 34:11אברבנאל דברים ל״ד:י״א

ולהעיד על אמתת כל זה אמרה תורה ולא קם נביא עוד וגו' לכל האותות המופתים וגומר ואין פירושו שתהיה מעלתו כמעלת המופתים ההם שאם היתה הכונה כן היה לו לומר ככל האותות והמופתים לא לכל האותות בלמ"ד אבל בא להודיע בזה דרוש נכבד והוא שענין הנביאים אצל האותות והמופתים הוא על אחד משני פנים: הא' הוא שיעשה הנביא האות והמופת מכח התפעלותו אם מהכעס והקנאה ואם מהמיית הרחמים שיתעורר הנביא או לגזור על הטבע לעשות מופת וזה אינו אליו ביחוד במה שהיא נביא כ"א במה שהוא חסיד וקדוש לאלהיו ולכן היו עושין הנביאים המופתים ההם על ידי תפלה ותחנונים ומזה המין היו מופתי אליהו ואלישע ושמואל ויהושע וזולתם שלא עשו אותם מדרך נבואתם במצות הש"י אבל היו הם בעצמם מתעוררים לעשות מפאת חסידותם ע"י תפלה ותחנונים להש"י. והמין הב' מהמופתים הוא שיעשה אותם הנביא בדבר ה' ומצותו והוא המיוחד לנביא במה שהוא נביא ומזה המין היה רוב מופתי משה אדונינו ומעט ממופתי שאר הנביאים ועל זה אמר המשורר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו ר"ל שמשה ואהרן הם הנגשים אל ה' במדרגת הדבקות העליון אשר לא יצטרכו במעשיהם לתפלה ותחנונים אמנם שמואל היה מקוראי שמו כלומר מהמין האחר מהנביאים שיעשו פעולותיהם על ידי תפלה ותחנה כמו שהיה במצפה שנאמר ואתפלל בעדכם אל ה' ובגלגל הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' וכאלה רבים עמו לכך נאמר ושמואל בקוראי שמו כי הוא היה ראש למתפללים על הנפלאות ואין ספק שבעשותם המופתים בזה האופן היה אצלם יראה וחשש אולי לא יקיים הש"י את דבריהם כמו שתמצא באליהו בהר הכרמל שהוצרך להתחזק בתפלתו אל האלהים שיענהו באש שנאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגומר ענני ה' ענני וגומר וגם בבן הצרפית נאמר ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה וגומר ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא ויאמר אל ה' ויאמר ה' אלהי תשב נא את נפש הילד הזה אל קרבו וכן אלישע בבן השונמית ויתפלל אל ה' וגו' וכל זה מורה שהיה בלבם צער על קיום הדברים ההם אבל הש"י רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע וכמאמר הנביא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים אמנם המופתים הנעשים ע"י מרע"ה לפי שקדמה לו ידיעה מהש"י עליהם והיה עושה אותם במצותו לא הוצרך לתפלה ותחנונים עליהם ולא היה אצלו שום ספק בקיומם והוצאתם לפועל לפי שהיה מגיע אליו הדבור על כל מכה ומכה בהיותו במצרים כמו שמבואר בכתובים האמנם התפלל בקצת העתים לא לעשות מופת כ"א להסיר המכה כמ"ש ויצעק משה אל ה' ע"ד הצפרדעים ובברד ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו שהיה זה תפלה לשם ית' שישוב מחרון אפו באותה המכה ויסיר אותה כי היתה הסרת המכה דבר נסיי במציאותה וכן מצינו במרה ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ עשה תפלה לה'. שיצילהו מהעם ויתן צרכם. ואמנם בענין קרח שאמר אם כמות כל האדם ימותון כבר קדמתהו ההודעה האלהית כמו שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' והנה ענין יהושע ומופתיו ע"י תפלה היה והוא אמרו אז ידבר יהושע וגומר שמש בגבעון דום. שאינו גזרה אבל תפלה שידום ולכן אמר הכתוב עליו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש ר"ל שישדד ה' מערכות השמים לתפילת נביא שיתפלל עליו בעצמו. או שלא ימלאהו לבו לבקש דבר נפלא אשר כזה אמנם על הדרך האחר שישולח נביא מאת ה' לעשות דבר כבר קדמו שנוי מעשה בראשית בימי נח בענין המבול ודברים אחרים יותר זרים הנה התבאר מזה שגם במשה נמצאו מהמופתים ע"י תפלה אבל על המעט ורוב פליאותיו היו במצות הש"י ושאר הנביאים רוב מופתיהם או כלם היו מתעוררים אליהם מעצמם ונעשים על ידי תפלה. ואמנם מב' המינים מהמופתים מי הוא היותר משובח אם מה שיעשה על ידי תפלה או מה שיעשה במאמר ה' וצוויו מבואר הוא שהמין הא' הוא היותר משובח לאין שיעור לפי שהא' הוא פעל אנושי מקדוש אלהים שיתפלל אל הש"י ויעשה נס בעבורו כי הוא העושה נפלאות גדולות לבדו כמו שעשה לחנניה מישאל ועזריה כשנשלכו לכבשן האש ולדניאל בגובא די אריותא. אמנם המין הב' והוא פועל אלהי ושלמות הנביא ומדרגתו תלויה כשילווהו ההנהגה והדבקות האלהי בכל עניניו ולזה היו מופתי משה אדונינו במצרי' נכבדים מכל שאר המופתים לפי שהיו נעשי' ע"פ השם ומצותו הפרטית ומפני שהיו כל המופתים המיוחדים למרע"ה מהמין הזה אמר לו השם על הים מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו כי מאחר שהיה שרביטו של מלך בידו ודבר ה' אתו בכל מה שהיה עתיד להיות לא היה צריך לתפילה ולזה נתיחד מכל שאר הנביאי' בשהיה מטה האלהים בידו מה שלא נמצא בנביא אחר להיותו מורה שכל אשר הוא עושה היה במצותו של מלך כנאמן ביתו וזה כלו גלה הכתוב באמרו לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים ר"ל שהיתה מעלת מדרגתו בשידעו ה' פנים אל פנים התודעות עליון מבלי אמצעי לא בלבד בדברי' האלהיי' כמו במעמד הר סיני אבל גם כן לענין האותות והמופתים שנעשו במצרים לפי ההכרח וצורך השעה ידעו ה' פנים אל פנים כי הוא שלחו לעשותם ואף על פי שהיתה ארץ מצרים מלאה גלולים בלתי מופת להדבק בה השפע האלהי כמו שאמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי הנה בחמלת ה' על משה נתיחד אליו הדבור האלהי שמה כשיהיה שולחו לעשות האותות והמופתים אשר שלחו לעשות לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו וזה היה תכלית המעלה והדבקות וכמו שאמר אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים תדע ותשכיל שאם לא עשה משה רבינו ע"ה מופתים אחרים לא היה זה לקוטן מעלתו כי אם שלא שלחו ה' לעשות אותם כי הוא ע"ה לא עשה דבר מעצמו כאליהו ואלישע ויהושע כ"א מה ששלחו ה' לעשות ואמרו עוד ולכל היד החזקה וגומר הוא להעיד שכבר היו במופתי משה אחרים שכפי נושאם היו גדולי המעלה מעמידת השמש שהעמיד יהושע ברקיע ומתחיית המתים שעשו אליהו ואלישע וזה היה בדבקות השכינה בעם כי אם היה הנס בגרם השמימיי' יותר גדול משאר הנסים למעלת נושאו הנה דבקות השכינה האלהית בקרב ישראל היה נס יותר עצום כפי הנושא לא תראה מה שאמרו בבבא בתרא פרק יש נוחלין גם סוכה דף כ"ח פ' תלמידי' היו לו להלל הזקן ל' מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמרע"ה ול' מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע שהעידו בזה היות דבקות השכינה מעלה יותר עליונה מעמידת השמש ברקיע לאין תכלית כמו שהיתה מעלת משה גדולה ממעלת יהושע ועל זה אמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל והסתכל שלא אמר ביד החזקה ובמורא הגדול אשר שלחו ה' כמו שאמר במופתי מצרים אבל אמר אשר עשה משה ולא אמרו במופתי מצרים. וידוע שאלו ואלו שלחו ה' לעשותם כי לא מלבו ושכלו עשה משה כמות זה כן זה ולמה אם כן הבדיל ביניהם באמרו במופתי מצרים אשר שלחו ה' ובמופתי המדבר אמר אשר עשה משה אבל היה ענינו כמו שאמרתי שמופתי מצרים שלחו ה' לעשותם כפי צורך השעה אבל דבקות השכינה בעם אחרי מעשה העגל ושלא ילך המלאך עמהם לא שלחו ה' את משה לעשותו כי הוא ית' אמר לשלוח מלאך לפניה' שנא' כי לא אעלה בקרבך ומשה הפציר בדבר עד שחזר השם משליחו' המלאך והלכה שכינתו עמהם וכמ"ש לו על זה נגד כל עמך אעשה נפלאות וגומ' וכאלו גזר השם גזרה ובא משה ובטלה ועל הפליאה העצומה אמרה תורה באמת ולכל היד החזקה וגומ' להגיד שמשה ככחו עשה שיהיה המורא גדול ההוא לעיני כל ישראל וכבר דרשו חז"ל ובמורא גדול זה גלוי שכינה ויהי אם כן פירוש הכתוב שעשה משה שהשכינה האלהית תהיה מגולה ונראית לעיני כל ישראל כי זהו מה שעשה משה מעצמו ועליו נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן והיו כל ישראל רואין כמ"ש והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן וגו' וראה כל העם את עמוד הענן וגו' ודבר ה' פא"פ וגו' שהיו כל ישראל רואים כבוד השכינה חונה על האהל ומדבר עם משה כאשר ידבר איש אל רעהו שזו היא באמת המדרגה היותר עליונה שזכה אליה ילוד אשה אשרי ואשריו שלכך זכה ואפשר עוד לפרש ולכל היד החזקה על מעמד הר סיני וכן דרשו אותו בספרי והמורה גדול יפורש על אותו דבקות השכינה בעם אחרי העגל ויאמר הכתוב וכל היד החזקה שהיא הנבואה שבאה לישראל על הר סיני כי הנבואה תקרא יד ה' וזהו עשה משה לפי שבזכותו ובאמצעות מדרגתו שם העם לאותה מעלה וכן לכל המורא הגדול שהוא הליכת השכינה עמהם אחרי מעשה העגל שעשאו משה ג"כ בתפלתו הנה יתבארו כתבי הקדש האלה על בורים והותר הספק הי"ו ואמנם בהתר הספק הי"ז האחרון אין צורך ברוב דברים כי מכח מה שדברתי עד הנה יותר הספק ההוא מעיקרו. גם נוכל לומר עוד שהנסים אשר עשו שאר הנביאים דוגמת נסי משה לא היו שוים במעלתם כי הנה נס קריעת ים סוף לא ישתוה אליו נס קריעת הירדן כי היה ים סוף עמוק מהירדן לאין ערך עד שיעקב אמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה בים סוף נטבעו המצרים באותה שעה עצמה שהיו ישראל הולכים ביבשה וכמו שארז"ל י' נסים נעשו על הים ועם זה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ולא היה דבר מזה בבקיעת הירדן וכן ישיבת משה בהר מ' יום ומ' לילה. ובא בנקרת הצור וראה הכבוד לחם לא אכל ומים לא שתה אין ראוי שיחשוב אדם שתגיע מעלת אליהו למדרגתו כי הנה משה עמד בהר ארבעים יום ומ' לילה נח ועמד בהתבודדותו ונכנס בנקרת הצור במאמר הש"י ובמצותו כמ"ש ונצבת על הצור והיה זה ביום המעמד הנבחר בהיות השכינה שורה שמה אמנם אליהו לא עמד באותו ההר כי אם לילה אחת כי המ' יום שנזכרו בו היו במסעות הדרך מעת שדבר אליו המלאך קום אכול כי רב ממך הדרך עד שובו ונכנס במערה מדעתו ולא במצות ה' ולא היה שמה אז כבוד ה' ושכינתו ובמקום שצוה ה' את משה שיבא ויתיצב באותו מקום צוה לאליהו שיצא משם כי לא היה הוא הגון וראוי לאותו מקום והוא אמרו מה לך פה אליהו צא ועמדת בהר וכמו שפירשתי שם גם אין ראוי לחשוב שאמרו באליהו וילך בכח האכילה ההיא שוה למה שנאמר במשה לחם לא אכל ומים לא שתה כי יש הפרש עצום בין שני המאמרי' האלה לפי שבמשה נאמר בשלילה מוחלטת לחם לא אכל ומים לא שתה אבל באליהו לא שלל ממנו המשקה כי הכתוב אמר וילך בכח האכילה ההיא ולא בכח המשקה ההוא לפי שבאותן הימים לא נעדר ממנו משקה ולכן נמצא שאמר לו המלאך קום אכול ולא אמר שתה להיות שם לחם ומים לפי שהמשקה לא נעדר ממנו כמו שנעדר ממשה שנאמר בו בביאור ומים לא שתה וגם באכילה במשה נאמר בהחלט לחם לא אכל ולא נאמר כן באליהו כי לא שלל ממנו האכילה כל אותו הזמן כמו ששללו ממשה אבל אמר וילך בכח האכילה ההיא וענינו אצלי שאליהו היה זקן וחלש לבו נפל בקרבו ואימות מות נפלו עליו וביום הראשון שהלך במדבר ענה הדרך כחו וישאל את נפשו למות ולכן היה בלתי אפשר כפי חלשתו שיתמיד להלוך עוד לרגלו כל כך מהדרך מ' יום ומ' לילה אף לחם מן השמים והמים ממעייני הישועה כי היה זה דבר אלהי לא טבעי להוליד בו אמיץ רב באופן שיעלה אבר כנשרים להתמיד דרכו לאכלו ולסבול ענוי הדרך ועמלו המתחייב לו מפני חולשת זקנתו ותוגותיו וזהו שאמר וילך בכח האכילה ההיא כי לא אמר שלא אכל אחר כן כי אם שקנה מאותו המאכל שנתן לו המלאך כח מופלג בו ירוץ ולא ייעף מה שלא היה עושה אם לא היה אוכל אותו המזון האלהי אף על פי שהיה אוכל המאכל הטבעי הנהוג כי כמה מהאנשי' יאכלו וישתו כמנהגם ולא יוכלו ללכת ברגליהם דרך רב כ"ש הזקנים ומפני זה הודיענו הכתוב שקנה אליהו מאותו מאכל כח ואומץ רב שהלך לרגלו מ' יום ומ' לילה מבלי הפסק וזה לא ישלול היותו אוכל באותו זמן מאכלו הטבעי כמנהגו כי עם היות הליכתו במדבר הנה כבר ימצאו במקומות ממנו מאכל ומים לעוברים ואמנם ירידת הענן והכבוד במשכן שנאמר כמוהו בבית אשר בנה שלמה לא היתה ג"כ מדרגת הנס שוה כי הנה במשה נאמר כי ענן השם על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל ובבית שלמה נזכר הענן אבל לא האש גם כי הענן היה במשכן בתוך המשכן. ועל המשכן מבית ומחוץ כמ"ש וכבוד ה' מלא את המשכן. אמנם בבית שלמה נאמר והענן מלא את בית ה' אבל לא היה על הבית גם שבמשה נאמר שבהיות הענן מלא את המשכן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו כי היה משה נכנס לפני ולפנים ושומע את הקול מתוך הענן מה שלא היה כן בבית שבנה שלמה וכן כשתחפש בשאר הנסים שעשו הנביאים דוגמת נסי משה תדע ותשכיל גודל ההפרש שביניהם אבל שאר הנסים שעשו שאר הנביאים שלא עשה משה כבר זכרתי שהיו מפאת הצורך ואם בימי משה לא נצטרכו לו אינו מהבטל שלא יעשה משה אותם ואמנם עליית אליהו בסערה השמים אף שנבין אותה כפשוטה שעלה בגרמי' השמימיים יותר נפלא הוא מה שנאמר במשה שעלה בחייו אל האלהים המניע והבורא את השמים. כ"ש שכבר חז"ל בפ"ק דסוטה שלא עלה אליהו לשמים אלא למטה מעשר וכפי קבלתם ז"ל נשאו רוח סערה והניחו בג"ע אשר בארץ. אמנם משה נגנז בבטן הארץ כמה שנגנז ארון האלהים ושל"ה והמנורה ושאר כלי המקדש שעשה משה ולא גזר השם שישאם רוח סערה אבל נגנזו כמו שנגנז גוף משה.

Sforno Shemot 16:6-9ספורנו שמות ט״ז:ו׳-ט׳

(6) ערב וידעתם, may it be God’s will that what He said about giving you food will be such that in the evening you will receive enough for that evening so that you will all know that He has taken you out of Egypt, totally and irrevocably. You have also exited from the political leaders of that country. True, you had been sitting near the fleshpots there, but you had never been given enough time to enjoy any of the meat in these pots. You had been treated like animals which have no fixed times when they eat. This is the meaning of the passage in Yuma 75 in which we are told that at the beginning of your history (of the enslavement) you were like hens that are only able to hastily pick at the kernels given them as food. They even had to look for it in the refuse heaps. Only after Moses, their redeemer, took over their affairs did they begin to enjoy regular meals at regular times. (7) ובוקר, in the morning you will have bread, 'וראיתם את כבוד ה, and may it be God’s will that you will see Hashem’s glory when He will set limits to various times of the day, so that you will know that your complaints addressed to Aaron and myself should really have been addressed to Him, seeing it is He who will remove the cause of these complaints. (8) ויאמר משה בתת ה' לכם, Moses said: as far as your prayer to God to give you food in the evening in a way which makes it plain that that God took you out of Egypt and not we, is that we had in mind בערב בשר לאכול, He will give you meat to eat in the evening; to eat, but not to satiate yourself on; unlike the Egyptians who are only concerned with the cravings of their bodies; therefore only בבקר לשובע only in the morning will God give you bread to satiate your body’s requirements. As to our having prayed that God would show you His glory, this referred to His answering your complaints. בשמוע ה' את תלונותיכם, concerning our prayer that you will be able to see the glory of Hashem our intention was that you will realise from His reaction that your complaints were not addressed to us, or should not have been addressed to us, but to Him. Moreover, by providing, He has demonstrated that He has heard your complaints. (9) אמור אל כל עדת, seeing that Moses knew that their prayer had been accepted, as in the case of Rabbi Chanina who claimed that while praying for the sick he could feel if God responded positively.(Berachot 34). 'קרבו לפני ה, “come close to the proximity of Hashem,” Moses referred to the pillar of cloud which traveled in front of the Israelites and represented the presence of God.

(ו) עֶרֶב וִידַעְתֶּם – יְהִי רָצוֹן שֶׁמַּה שֶּׁאָמַר לִי שֶׁיִּתֵּן לָכֶם מָזוֹן יִהְיֶה בְּאֹפֶן זֶה, שֶׁיִּתֵּן לָכֶם בָּעֶרֶב צָרְכֵי הָעֶרֶב, בְּעִנְיָן שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ הוֹצִיא אֶתְכֶם לְגַמְרֵי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי יוֹצִיאֲכֶם גַּם מִמִּנְהָגֶיהָ, שֶׁהְיִיתֶם יוֹשְׁבִים שָׁם עַל סִיר הַבָּשָׂר, בִּלְתִּי זְמַן סְעוּדָה קְבוּעָה, כַּבְּהֵמוֹת, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "בַּתְחִלָּה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין כְּתַרְנְגוֹלִים שֶׁמְּנַקְּרִים בָּאַשְׁפָּה, עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה וְקָבַע לָהֶם זְמַן סְעוּדָה" (יומא ע"ה:ב'). (ז) וּבֹקֶר – יִהְיֶה לָכֶם לֶחֶם הַבֹּקֶר. וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' – וְכֵן יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד ה' שֶׁיָּבוֹא לְהַגְבִּיל הַזְּמַנִּים, לְמַעַן תֵּדְעוּ שֶׁתְּלֻנּוֹתֵיכֶם הֵם עָלָיו וְהוּא יִהְיֶה הַנִּרְאֶה לַהֲסִירָם מֵעָלָיו. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם – אָמַר מֹשֶׁה: מַה שֶּׁהִתְפַּלַּלְנוּ שֶׁיִּתֵּן ה' לָכֶם הַמָּזוֹן בָּעֶרֶב, בְּעִנְיָן שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ הוֹצִיא אֶתְכֶם, רְצוֹנֵנוּ שֶׁיִּתֵּן לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל – וְלֹא לִשְׂבֹּעַ, כְּמִנְהַג הַמִּצְרִים אֲשֶׁר אֵין לִפְנֵיהֶם בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתָם; וְשֶׁבַּבֹּקֶר יִתֵּן לָכֶם לֶחֶם בִּלְבַד לִשְׂבֹּעַ, שֶׁיִּהְיֶה מַסְפִּיק דֵּי שָׂבְעֲכֶם. בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם – וּמַה שֶּׁהִתְפַּלַּלְנוּ שֶׁתִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד ה', רְצוֹנֵנוּ שֶׁיִּתֵּן לָכֶם אֵלֶּה בְּעִנְיָן שֶׁיַּרְאֶה לָכֶם שֶׁתְּלֻנּוֹתֵיכֶם הֵם עָלָיו, וְשֶׁהוּא שָׁמַע אֶת תְּלֻנּוֹתֵיכֶם. (ט) אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת – כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁנִּתְקַבְּלָה תְפִלָּתוֹ, כְּעִנְיַן רַבִּי חֲנִינָא כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, אוֹ יוֹתֵר מִזֶּה. קִרְבוּ לִפְנֵי ה' – הַהוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם בְּעַמּוּד עָנָן.

Sforno Shemot 16:16ספורנו שמות ט״ז:ט״ז

'זה הדבר אשר צוה ה, and in the morning you will eat bread (food) to satisfy yourselves. (compare verse 12) לקטו ממנו, everyone to his heart’s desire. Some would take more, others less but איש לפי אכלו עומר לגלגלת, מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, it would not matter how much they would collect, for when they would measure it they would find that each one had exactly one omer per family member in his tent. Every Israelite would receive (ultimately) an equal share of the heavenly food God would provide. It would satisfy him in accordance with the amount of food he was used to consume regularly. If someone was in the habit of eating relatively little, he would not now be able to change his eating habits and gorge himself. On the other hand, if someone was a glutton, receiving heavenly food would not require him to downsize his appetite.

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' – בְּאָמְרוֹ "וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם" (פסוק י"ב). לִקְטוּ מִמֶּנּוּ – כָּל אֶחָד כִּרְצוֹנוֹ, אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט. אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ – כִּי בְּכָל עִנְיָן שֶׁתִּלְקְטוּ, הֵן שֶׁתַּרְבּוּ לִלְקֹט וְהֵן שֶׁתַּמְעִיטוּ, יִהְיֶה זֶה עַל כָּל פָּנִים שֶׁיִּהְיֶה הַנִּלְקָט מָזוֹן לְכָל אֶחָד כְּפִי "אָכְלוֹ", שֶׁיַּשְׂבִּיעַ אֶת הָרָגִיל לֶאֱכֹל הַרְבֵּה, וְלֹא יִתֵּן מָזוֹן יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לְמִי שֶׁהוּא רָגִיל לֶאֱכֹל מְעַט, וְשֶׁמַּה שֶּׁיְּלֻקַּט הֵן עַל יְדֵי הַמַּרְבֶּה לִלְקֹט הֵן עַל יְדֵי הַמַּמְעִיט יְהִי "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת", לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, וְשֶׁמִּי שֶׁיִּלְקֹט בְּעַד כָּל בְּנֵי בֵיתוֹ יִלְקֹט עֹמֶר לְכָל אֶחָד, כְּמִסְפַּר כָּל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ –

Metzudat David Melakhim I 18:36מצודת דוד מלכים א׳ י״ח:ל״ו

ואני עבדך – ובהיות הנס הזה על ידי, ידעו הכל שאני עבדך נביא נאמן לה', ויאמינו בי לעולם בהנבאי להם. ובדברך וכו' – רצה לומר: מהראוי שתעשה לי הנס הזה, כי הלא כל הדברים האלה שעשיתי להגדיל הנס, הלא כל מחשבותי בעבור ישמרו דברך, ולא למעני עשיתים.

Or HaChayyim Shemot 11:1אור החיים שמות י״א:א׳

ויאמר ה' וגו' עוד נגע וגו'. פרשה זו מגדת מה שכבר אמר ה' קודם. ותמצא כי התחלת המכות נבואה ראשונה שהיתה במדין אמר לו (ג' י"ט) לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו' ונתתי את חן העם וגו' ושאלה וגו'. ונבואה ב' גם כן במדין הודיעו מכת בכורות דכתיב (ד' כ"ב) בני בכורי וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך הרי בידו מכת בכורות באחרונה. ונבואה ג' בארץ מצרים אמר אליו (ז' ד') כי סימן סוף המכות הוא כשלא ישמע להם פרעה פירוש שלא ירצה לשמוע דבריהם עוד, אשר על כן כשאמר לו אל תוסף וגו' מזה ידע כי הגיע זמן מכה האחרונה שבה יצאו וידע אותה כי היא זו מכת בכורות ששקולה כנגד כל וכו' הנאמרת אליו בסמיכות מצות ושאלה אשה משכנתה, והוא מה שאמר הכתוב ויאמר ה' עוד נגע וגו' פירוש כבר אמר ה' עוד וגו' פירוש שהוא מה שכתב בנבואות הראשונות כמו שרשמתי, ולזה אמר משה תיכף אל פרעה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו'. והגם שלא מצינו שאמר לו ה' שם פרט זה של כחצות, ילמד סתום מהמפורש כי כן היו שם הדברים אלא שקצר וממקומו אתה למד כי כן אמר אליו ה'. ומעתה לא נאמרה נבואה זו במצרים, גם לא קשה למה יצו ה' פעמים על שאלת כלים ממצרים

Shadal Shemot 8:8שד״ל שמות ח׳:ח׳

ויצעק – מפני שמכת הדם נמשכה ז' ימים ופסקה בלא תפילה, וכאן היתה הפעם הראשונה שהתפלל שתסור המכה אמר לשון צעקה המורה תפלה בכח יותר מל' העתרה הכתוב בשאר המכות (תלמידי מכ"ף), וגם (כדברי הראב"ע) מפני שכבר הבטיח לפרעה בלא רשות האל שיסורו בזמן שיקבע לו.

Shadal Shemot 11:1-2שד״ל שמות י״א:א׳-ב׳

(א) ויאמר ה' אל משה – שלשה מקראות הללו הם כמאמר מוסגר, ומאמר כחצות הלילה {פסוק ד'} הוא המשך תשובת משה שאמר {י':כ"ט} לא אוסיף עוד ראות פניך, וטעם ויאמר ה', וכבר אמר, כלומר קודם שילך משה בפעם הזאת אל פרעה הודיעו ה' מכת הבכורות; ומזה היה מה שאמר משה לפרעה: לא אוסיף עוד ראות פניך, כי ידע שיבוא פרעה אליו. כשלחו – אחרי שיתן לכם רשות לילך, לא יספיק לו זה, אבל יגרש אתכם וילחץ אתכם למהר ללכת. כלה – כולכם גברים ונשים וטף ומקנה (רשב"ם): ואין הכוונה שיגרש אותם לצמיתות, אלא לעולם היה בדעתו שיחזרו אחרי עבדם את אלהיהם. וכמו שאמר להם (שמות י"ב ל"ב): ולכו עבדו את ה' כדברכם. ועיין פירושי בבראשית ג':כ"ג. (ב) דבר נא באזני העם – כשאמר ה' למשה עוד נגע אחד אמר לו גם זה (ואעפ"י שכבר אמר לו במדין) להזכירו ולזרזו בשעת מעשה, ולמען (כדברי דון יצחק) ישאלו מהמצרים קודם בוא מכת בכורות, שאז תהיה שעת בהלה.

Shadal Shemot 14:15שד״ל שמות י״ד:ט״ו

מה תצעק אלי – לא הודיע ה' מתחלה למשה ענין קריעת ים סוף רק אמר לו סתם {פסוק ד'} ואכבדה בפרעה וגו', לפיכך כאשר ראה משה את מצרים נוסע אחריהם לא ידע איך ובמה יושיע הקב"ה לישראל ואמר לישראל התיצבו וראו כדי לחזק את לבם, ואח"כ התפלל אל ה' (רמב"ן ורמבמ"ן).

Shadal Shemot 16:4, 22שד״ל שמות ט״ז:ד׳, כ״ב

(ד) למען אנסנו – כאומר עכשו הם מתלוננים והדין עמהם כי אין להם לחם לאכול, עכשו רוצה אני למלא חסרונם, אז אראה, אם ילכו בתורתי ולא ילונו עוד, אך ישמרו מצוותי בראותם שאני מיטיב להם, או בכל זאת לא יהיה לבם נכון עמי; וכל זה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם. והנה המקרא הזה ושלאחריו הם קצור דברי ה' שאמר למשה והוא לא נצטוה להגיד כל זה לישראל מיד, אלא אמר להם ערב וידעתם וכו'. וע' למטה פסוק כ"ב. (כב) לקטו לחם משנה – יפה אמר ראב"ע שהכתוב אומר לקטו ולא אמר מצאו, א"כ בכוונה ורצון לקטו לחם משנה, א"כ משה אמר להם כן ע"פ מה שאמר לו ה' (פסוק ה') אלא שלא פירש להם ענין השבת, ע"כ באו הנשיאים ויגידו למשה כי העם עשו כדברו, ושאלוהו מה יעשו בו אחרי שכבר אמר להם איש אל יותר ממנו עד בקר, וכן כתב דון יצחק.

Shadal Vayikra 10:3שד״ל ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' – אין צורך לבקש היכן דבר, כי כמוהו ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (בראשית כ"ד נ"א), והכוונה: דע כי כך גזרה חכמתו ית' להתקדש להראות קדושתו וגדלותו בהענישו את בחיריו הקרובים אליו, וזה למען כל העם ישמעו וייראו, וידינו ק"ו בעצמם (עיין רש"י); והנני מבטל מה שכתבתי על המקרא הזה בבכורי העתים תקפ"ח עמוד קנ"ה.

Malbim Shemot 11:1מלבי״ם שמות י״א:א׳

עוד נגע אחד. כבר הודיע ה' למשה [למעלה ד' כא כב] שבכל המכות שיביא על פרעה לא ישלח את העם עד המכה האחרונה, שהיא מכת בכורות, והודיע לו עתה שבא הזמן להביא הנגע האחרונה שעל ידה ישלח אתכם מזה, כשלחו ר"ל שפרעה יתן לכם רשות ללכת למדבר לעבוד את ה', כמ"ש ולכו עבדו את ה' כדברכם, אבל אחר שישלח אתכם, אז יחזקו מצרים לגרש אתכם בהחלט שלא ע"מ לשוב, כמש"ש ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ שהוא הגרוש לגמרי, וז"ש כשלחו אז יתחדש אח"כ כי כלה גרש יגרש. שלא ע"מ לשוב, שזה א' מן ההבדלים בין שלוח ובין גרוש.

Malbim Shemot 16:12מלבי״ם שמות ט״ז:י״ב

שמעתי. מפני שה' אמר למשה הנני ממטיר לכם לחם ולא הודיעו מן השליו, כי רצון ה' היה לכלכלם רק במן שהיה מזון רוחני ומועיל להשגה וללמוד התורה לא בבשר שהוא מזון גשמי, וה' רצה שיחיו חיי הפרישות, ואכלם יהיה לשובע נפשם הרוחניית, שהיא תגבר על חמרם ולה לא יאות הבשר, ורק משה כששמע תלונתם שהזכירו גם הבשר כמ"ש בשבתנו על סיר הבשר, הוסיף שיתן להם גם בשר, וה' מקים דבר עבדו, והבטיח עתה לתת להם גם בשר שהוסיף משה מדעתו, ובאר שמה שיתן בשר הוא מפני ששמעתי את תלונות בני ישראל שרוצים גם בשר, וע"כ דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר

Malbim Shofetim 4:6מלבי״ם שופטים ד׳:ו׳

ותשלח. אחר ההכנה הזאת מזכות השופט והדור: ותאמר אליו. שידע שדבריה דברי נבואה, וז"ש הלא צוה ה'.

Malbim Melakhim I 17:1מלבי״ם מלכים א׳ י״ז:א׳

(א-טז) השאלות: למה גזר אליהו כן, ולמה עתה דוקא אחר מעשה דחיאל האלי, ומז"ש כי אם לפי דברי, והלא לא בא לפי דבריו רק בציווי ה', ולמה צוהו תחלה לישב בנחל כרית ולא צוהו תיכף לצאת לצידון, או למקום אחר בח"ל, ולמה לא שלח ברכה בלחם ומים של אליהו והוצרך לשלוח ברכה בכד וצפחת של האלמנה, ולמה צוה שתעשה עוגה קטנה לו תחלה ואח"כ לה ולבנה, ומז"ש ותאכל היא והוא וביתה, למה אמר כד הקמח לא תכלה וראוי לאמר הקמח בכד לא יכלה והשמן בצפחת לא יחסר. ויאמר אליהו התשבי אין ספק כי המעשה הזה עשה רושם גדול וכל העם שמעו וייראו ואחאב התאמץ להכחיש זאת ולתלות במקרה, וכן אמרו חז"ל שאחאב אמר לאליהו אפשר שקללת הרב לא נתקיימה וקללת התלמיד נתקיימה, התוכח עמו שאיך אפשר שלא תתקיים קללת משה שאמר פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים ועצר את השמים ולא יהיה מטר ותתקיים קללת יהושע אולם התשובה לזה כי עונשי התורה הם רק בעת שישראל תחת ההשגחה האלהית, שאז המטר הוא השגחיי כמ"ש והיה אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו, אז בעת יעזבו את ה' תסור מהם ההשגחה ולא יהיה מטר ההשגחיי, אמנם אחר שברוב גלוליהם נעשו כגויי הארצות וסרה מהם ההשגחה לגמרי, והארץ נמסרה בימי אחאב אל הטבע והמערכה, לא יחויב שיפסק המטר הטבעי בעבדם גלולים, כי הטבע תעשה כמנהגה ואין לה קשר עם מעשי בני אדם, שזה רק אצל ההשגחה לא אצל הטבע, וזה רק על עונשי התורה, אולם קללת יהושע שקלל מדעת עצמו, הלא כבוד יהושע ודבורו וגזרתו מקושרת עם ההשגחה האלהית, שה' ישגיח על כבוד צדיקיו לקיים גזרתם, הגם שסרה ההשגחה מן הדור ההוא הרשעים לא סרה מיהושע הצדיק ומגזרתו וכבודו, ולכן נתקיימה קללתו, ובא אליהו לברר לו זה במופת, שכן תתקיים גם גזרתו גם עתה, אם יגזור על הטל והמטר, וזה מצד שההשגחה דבוקה בו לקיים מוצא שפתיו, מצד שהוא עומד לפני ה' והשגחתו, וז"ש חי ה' אשר עמדתי לפניו – ומצד זה אני גוזר אם יהיה השנים האלה טל ומטר – ובל תחשוב שזה יהיה מצד העונש על רוע מעשיכם כי אינכם ראוים לעונש השגחיי, כי סרה ההשגחה מאתכם רק כי אם לפי דברי שה' יקיים גזרתי מצד שאני דברתי כן וה' יקיים גזרתי, ולכן הוסיף גם טל שזה אינו נכלל בעונש התורה שכתוב ולא יהיה מטר למען ידעו שהוא רק ע"פ דברו וגזרתו, ובזה יתברר שכן חל העונש מפני גזרת יהושע ודברו.

Malbim Melakhim I 17:14מלבי״ם מלכים א׳ י״ז:י״ד

(יד) כי כה באר שאין פעולת הברכה הזאת עפ"י דבורו, כפי פעולת אלישע בברכת השמן (מלכים ב ד) שהיה עפ"י כחו שיש בכח הנביא להריק ברכה ותוספת שפע, כי לא היה זה עתה בכחו של אליהו, רק כי כה אמר ה' – ויש הבדל בין הברכה הנעשה ע"י נביא בכחו ובין הנעשה ע"י רצון ה' וגזרתו, כי הנביא אין בכחו רק להשפיע ברכה על מעט הנמצא שיתוסף, כמ"ש אלישע מה יש לך בבית שנתרבה השמן, והיה הברכה על מעט השמן שיתרבה, שזה המצאת יש מיש, לא כן ברכת ה', תוכל לשרות גם על דבר ריקן, כי פה אמר כד הקמח לא תכלה באר שלא לבד שהקמח לא יכלה שהוא ברכת הקמח והשמן, כי אין זה תנאי בברכת ה' רק כד הקמח לא תכלה מלהקרא כד הקמח, בענין שהברכה שורה על הכד והצפחת, שהוא על הכלי, בין שיהיה בה דבר או לא יהיה.

Malbim Yeshayahu Beur HaInyan 44:26מלבי״ם ישעיהו ביאור הענין מ״ד:כ״ו

מקים – ר"ל מה שישתנה בין הוראת הכוכבים, בין הוראת הקוסמים, בין הוראת הטבעיים, שכולם יהיו מורים שבבל תהיה מצלחת וירושלים מושפלת, ואני אהפך הדבר, זה יהיה מפני כי אני המקים דבר עבדו – ור"ל כי הנס יהיה מפני שני פנים א. ע"י גזרת הצדיקים או תפלתם, כמ"ש אליהו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ר"ל איני אומר זה בנבואה רק בגזרה, אני דובר וגוזר וכן יקום. ועז"א מקים דבר עבדו שהוא הצדיק העובד אותו ב. לקיים הנבואה, אם יבקש הנביא אות ומופת למען ישיג התכלית הנרצה אצלו שיאמינו בנבואתו, ועז"א ועצת מלאכיו ישלים – מה שמלאכיו ושלוחיו יעצו דרך עצה להשיג התכלית הנרצה, ומצד שני אלה, שהוא תפלת הצדיקים והגדת הנביאים יעשה הנס הזה, והוא האמר לירושלם, תושב וגם שאר ערי יהודה תבנינה וגם חרבותיה של ירושלים שהוא המקדש והעזרות אקומם אני בעצמי ובכבודי.

Malbim Iyyov 22:28מלבי״ם איוב כ״ב:כ״ח

ותגזר אומר – גם מה שתגזר בדרך גזרה, יקם לך, כי כל הטבע תהיה נכנעת תחתיך, וכמו שגזר יהושע על השמש שתדום ואליהו שאמר אם יהיה טל ומטר כי אם לפי דברי, ועל דרכיך נגה אור, מה שהיה עד עתה חשך בדרכיך, כי היו ענינים גופניים גשמיים, יהיה עתה אור, כי יהיו ענינים נעלים מחשכת החומר אל אור הנפשות וזהרם.

Netziv Shemot 16:6-8נצי״ב שמות ט״ז:ו׳-ח׳

(ו) ערב וידעתם וגו' – הראשונים ז"ל פירשו על השליו. והוסיף הרמב"ן ז"ל לומר דמאמר שמעתי את תלונות ב"י כבר אמר ה' למשה ומשה לישראל. וכ"ז אינו אלא פלא. ואינו מסודר כלל. אלא לא נרמז בזה המקרא בשר כלל. ולא היה הרצון ליתן בשר מה שאינו מוכרח וגם המה לא התרעמו בפירוש עד שמשה רבינו עורר לזה כאשר יבואר וכאן באו משה ואהרן אחר שהגיד משה דבר ה' הנני ממטיר וגו' עד יום יום. הוסיף לבאר מה כונת הקב"ה במה שאמר דבר יום ביומו. היינו ערב וידעתם וגו' שתהיו משוקעים בידיעת ה' ובבטחון בו. וכלשון המקרא לעיל ו' ז' וידעתם כי אני ה' וגו'. ובזה ובקר וראיתם את כבוד ה' כאשר יתן לחם באופן היותר טוב ומשובח וע' להלן ל"ו ג'. (ז) ובקר וגו' בשמעו את תלונותיכם – בזה שראיתם את כבוד ה'. היינו שיתן לחם מן השמים תבינו שתלונותיכם שאתם מלינים עלינו. הוא על ה' – עליו להראות שבחנם אתם מלינים עלינו. שהרי הוא ית' יודע שכך היה רצונו שיצאו כל ישראל וכל הקהל הזה. וכיב"ז ביארנו בס' במדבר ט"ז י"א. ונחנו מה כי תלינו עלינו – היאך יעלה על דעתכם שאנחנו נעשה הדבר הגדול הלז להוציא יותר מרצון ה' להספיק בשיעור מצומצם. והכי מבואר במכילתא אמרו להם וכי מה אנו ספונין שאתם עומדים ומתרעמים עלינו. ולא פי' חז"ל כאן כמו ונחנו מה דמקרא הסמוך כמו שיבואר. דהפי' שם שאין התלונה כלל עלינו כ"א על ה'. אבל כאן הפי' ונחנו מה. מה אנחנו חשובים שאתם מתלוננים עלינו. שבודאי לא היינו עושים דבר גדול כזה להוציא קהל רב אם לא שידענו שברצונו ית' וכחו להשפיע פרנסה במדבר כפי שיהי' נצרך בלי גבול. ואינו דומה למה שהוציא משה ערב רב מדעת עצמו. דמה שלא עלה ברצון ה' שיצאו ערב רב לא משום קושי פרנסתם במדבר ח"ו אלא שלא יקלקלו את ישראל טרם נשרשו בעבודת ה'. כ"ז אמרו משה ואהרן בעיקר התלונה על דבר הרעב שבאמת לא התלוננו ישראל על ה' ואלו ידעו אשר רצונו ית' היה בכך שיצאו קהל גדול כזה לא דברו מאומה והיו מאמינים שיש לו יכולת לשמרם שלא ימותו ברעב באיזה אופן שיהא. (ח) ויאמר משה וגו' – הוסיף משה לדבר באשר הקב"ה בעצמו לא התרעם כלל אלא משה ואהרן וזה אין דרך אדם גדול ואוהב עמו המכסה כל פשע לעורר דברי תרעומות. ע"כ הוסיף שבאמת לא בשביל התרעומת שעליו משים לב. כ"א באשר הוא מרגיש בדבריהם תרעומת על ה' ג"כ. במה שהזכירו בשבתנו על סיר הבשר. מובן שמעוררים תאות בשר שאין הקב"ה מכין בשר לפניהם כ"א צאן ובקר שלהם שאין נוח לאדם לעשות כן. ותרעומת זה על ה' מחויב הוא להזכיר שאינו יכול למחול על כבוד ה'. ומש"ה מעורר דברי תרעומות. והכי תניא במכילתא ע"ז הפסוק ונחנו מה וגו' אמרו להם אלו עלינו הייתם עומדים ומתרעמים היינו סובלים אלא הרי אתם עומדים ומתרעמים לפני חי וקים לעולמים. וזהו דברו שנית בתת ה' לכם בערב בשר לאכול – אם היה ה' נותן לכם בשר בערב כי היום שהיה שבת קודש כדאי' בשבת דפ"ז ב' לא הי' הדעת נותן שירד בשר והמה יצודו שהרי ע"כ אמר ה' שיכינו מע"ש על שבת ע"כ אין תקוה ובקשה מלפניו ית' אלא בתת ה' לכם בערב. אם הי' נותן וזה היה מראה לכם אשר בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו – ע"כ אע"ג שראוי להתרעם ע"ז מכ"מ עליו ליתן ולהראות יכלתו. וכמו שנעשה בעת תאות המתאוים. אלא דשם נענשו ג"כ בשביל שהתרעמו בפה מלא. משא"כ עתה אין ראוים לעונש. אבל בזה שימלא הקב"ה משאלותם ברמז ובלב. יבושו ויכלמו בראותם כי ה' מאזין ומבין והיה מתקדש ש"ש בזה שהיה מראה שבידו למלא ולהכין שאר [וע' ספורנו שפי' ג"כ מקרא הקודם דרך תפלה לפי דרכו]. ונחנו מה לא עלינו וגו' – בזה התרעומות של בשר אתם יודעים שאין עלינו התרעומת כ"א על ה' שעכ"פ רצה להוציא עדה איך שהיא ממצרים למדבר.

Netziv Shemot 16:16נצי״ב שמות ט״ז:ט״ז

זה הדבר אשר צוה ה' – בקבלה כמו שמתפרש כ"פ לשון צוה.

Netziv Shemot 16:23נצי״ב שמות ט״ז:כ״ג

הוא אשר דבר ה' – מה שנמצא שני עומרים הוא דבר ה' וכמו שביארנו בס' בראשית כ"ד נ"א דמה שהקב"ה מורה לדעת איזה ענין נקרא דבר ה'. וע"ע בס' ויקרא י' ג'.

Netziv Shemot 16:34נצי״ב שמות ט״ז:ל״ד

כאשר צוה ה' אל משה – בקבלה בע"פ פירש לו הכונה.

Netziv Shemot 32:27נצי״ב שמות ל״ב:כ״ז

כה אמר ה' וגו' – בודאי צוה הקב"ה לעשות כן ומ"מ לא כתיב הדבור מפורש משום שלא בא הדבור בדרך גזרה ואזהרה מפורשת שא"א לגזור על האדם להיות באהבת ה' למעלה מטבע אנושי ולהגיע למצוה זו. ומעולם לא מצינו בתורה אזהרה בזה האופן. ועי' מש"כ בס' ויקרא כ"ה י"ט. ולא דמי למצות קדוש השם דהתם כך המצוה למסור עצמו למיתה בפועל. והיא אפשר להעשות לשם גמול עוה"ב אפילו לא הגיע לאהבת ה'. אבל במצוה שבאמת אין הכונה למות ח"ו אלא אם יעשה באהבת ה' באמת אז הזכות תעמוד לו שלא יסתכן. זה א"א להזהיר כלל מש"ה לא אמר ה' בפי' למשה דבר אל הלוים לעשות כן. אלא אמר לו אם היה נמצא מי שהוא לה' ולא יעשה מצוה זו אלא מחמת אהבת ה' אזי יעשה כן. ואחר שקרא משה במחנה והודיעו בני לוי אשר הנם מוכנים לכך. אמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל – שהיא היא הנהגה עליונה למעלה מן הטבע ומש"ה אמר אלהי ישראל. והבטיחם אם אך כן הוא שהמה אך לה' אז יהיה אלהי ישראל עמם וינצלו מן הסכנה. והרגו איש את אחיו וגו' – כל שאפשר למעט הסכנה עדיף. ובזה שיהיו מדקדקים להרוג דוקא איש את אחיו שחייב מיתה יכירו כל ישראל שהם מופשטים מרצון עצמו בזה ולא ימצאו גם המה לב לעמוד נגדם באשר יכירו שהמה כמלאכי מרום.

Netziv Vayikra 10:3נצי״ב ויקרא י׳:ג׳

הוא אשר דבר ה' – זה הענין של מיתתם הוא דבר ה'. וכיב"ז ביארנו בס' בראשית כ"ד נ"א ובס' שמות ט"ז כ"ג בלשון משה רבינו הוא אשר דבר ה' וכ"כ הרמב"ן.

Netziv Bemidbar 16:4, 17נצי״ב במדבר ט״ז:ד׳, י״ז

(ד) ויפול על פניו – לתפלה. וכפי' רשב"ם. וכמש"כ בספר ויקרא ט' כ"ד ובכ"מ ובין כך השיג רוה"ק וידע להשיב דבר. וע' להלן י"ז. (יז) ונתתם עליהם קטרת – ולא הזכיר אש וכמו שביארנו. ומכל מקום שייך לשון והקרבתם. באשר שהוא דרך הקרבה. כמו דכתיב הקטרה בשמיני למלואים אע"ג שעדיין לא ירד האש. ואע"ג שנצטוה ברוה"ק שיעמדו כולם בקטרת כמש"כ לעיל ד' מכ"מ ברור שלא היה דבור מפורש בזה שהרי לא נכתב אלא ברוה"ק ראה כי כן יש לצוות ולעשות. והיה סבור מתחלה לצורך הענין שישימו גם אש. ועתה ראה לצורך הענין שיהיו בלא אש. ויהא ניכר לכל אדם שיצא האש מלפני ה' הוא קודש הקדשים ולא מאת הקטרת. וע' להלן י"ז י"ב בדיוק לשון ונתתם ולא ושימו. כמו לעיל ט"ז ז' וכן בסמוך כתיב וישימו. אלא שהוא משום שכן צוה משה שלא יתנו אש ע"ש.

Netziv Bemidbar 16:28, 30נצי״ב במדבר ט״ז:כ״ח, ל׳

(כח) כי לא מלבי – הוא דבר אחר. ואמר שני דברים: א', כי לא הייתי בודה מלב, אלא בשליחות ה'. ב', כי לא בקשתי מהקדוש ב"ה גדולות לאחי ולשבטי. ולא כמו שחשבו דתן ואבירם. (ל) וידעתם כי נאצו האנשים האלה את ה' – במה שחשבו כי הוא מליבי, היינו שאני בקשתי זאת, ולאהבת הקב"ה אותי נשא פני לדכא את ישראל ולהוריד כבודם, וא"כ הרהרו גם אחרי וגם אחרי הקב"ה ששמע בקול איש על זה. משום הכי יהיה ענשם כל כך קשה שירדו חיים שאולה. אבל אם היה באמת ע"י בקשת משה, אע"ג שהיה מ"מ ענשם על שחשדו גם זה שלא בא בשליחות כלל, אבל זה החשד של שקר לא היה אלא על משה ואין זה 'נאץ את ה'', והיה העונש קל מזה, שהיו מתים במגפה וכדומה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 8:8ר׳ דוד צבי הופמן שמות ח׳:ח׳

ויצא – לשון יחיד, כאשר המושא קודם לנושא. על-דבר – לרוב מפרשים ביטוי זה במובן "על אודות", כלומר על אודות הצפרדעים. ואולם מוטב לפרש על אודות דבר הצפרדעים, דהיינו על אודות עניין הצפרדעים שנקבע על ידי פרעה (ההבטחה שניתנה לפרעה בעניינן), וכפי שמתרגמים השבעים והתרגום הרומי. משה הבטיח לו לפרעה מה שהבטיח מבלי שנצטווה על כך מפי ה'. עתה הוא מתפלל, שאמנם ה' יקיים את הבטחות-נבואתו. וכן הוא אצל אברבנאל – "ולכן פחד משה, אולי היה רצון ה' שתתמיד מכת הצפרדעים שבעה ימים כמו שהתמידה מכת הדם, ושהוא מיהר את הקץ שלא ברשות גבוה, ומפני זה הוצרך לצעוק אל ה' שיקיים דבר עבדו בזה... והוא אמרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, רוצה לומר, על הדבר ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים, והוא שיסורו למחר, ויהיה על דבר כמו על הדיבור והמאמר אשר שם משה לפרעה בענין הצפרדעים". כדבר משה – כדבר משה אשר אמר לפרעה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 10:1-2ר׳ דוד צבי הופמן שמות י׳:א׳-ב׳

(א-ב) ויאמר ה'... בא אל-פרעה – ועוד אומר לו ה'"ואמרת אליו כה אמר ה" וגו'" כאמור בפסוק ג. במכות הקודמות תמיד נמסר ציווי ה' אל משה על פרטיו, ואלו קיומו המדוקדק של הציווי מונח מראש כדבר המובן מאליו. כאן, לעומת זאת, מקוצר תיאורו של הציווי, ובמקום הציווי מתואר קיומו, והוא מפני שצריך להראות, כיצד השפיעה בשורת המכה החדשה על עבדי פרעה עד כדי שיעצו למלכם לוותר.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 11:1-3ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״א:א׳-ג׳

(א-ג) שלושה פסוקים אלה הם מאמר מוסגר המבאר את פסוקו האחרון (כט) של הפרק הקודם, ויחד עם זאת מכין את דברי משה הבאים. משה יכול היה לדבר בלשון בוטח ואמיץ מכיוון שכבר שמע מפי ה' על מכת בכורות, ומכיוון שבני ישראל מצאו חן בעיני המצרים, והוא עצמו נחשב ביותר אצל עבדי פרעה וגם אצל העם המצרי. עוד וגו' – דברים אלה נמסרים כאן רק בקיצור. על טיבה של מכה זו אנו שומעים פרטים בדברי משה בפסוקים ד-ח; השוה רמב"ן ע"א. הדגש מושם כאן במלת "אחד" ובמשפט "ואחרי-כן ישלח אתכם מזה", כלומר, לא צריך עוד אלא מכה אחת, ועל כן יכול היה משה לומר "לא אסף עוד ראות פניך" (י, כט).

R. David Zvi Hoffmann Shemot 14:15ר׳ דוד צבי הופמן שמות י״ד:ט״ו

ויאמר – אם נפרש את הפסוק כפשוטו, צריך להניח שמשה, אף כי כבר הבטיח לישראל שלא יוסיפו לראות את המצרים עוד, התפלל פעם נוספת אל ה', ואז – אחר שנאמר לו "מה תצעק אלי", רק אז נצטווה לבקוע את הים. ברם, דברי משה "אל-תיראו... ואתם תחרשון" מראים לנו שכבר נודעה כוונתו ית'. על כן נעדיף לשון "ויאמר" שבכאן כלשון עבר רחוק, וכמו למעלה יא, א. כאשר נאמר למעלה (פסוק י) "ויצעקו בני ישראל אל-ה'", ודאי שמשה רבנו היה בין המתפללים האלה, ועל תפילה זו נענה בפסוקים טו-יח. ואולם הכתוב מספר שבעוד אלה מתפללים אל ה', מלינים אלה על משה (פסוק יא), ויש אפוא להבין שכיוון שמשה נצטווה בינתים "ויסעו", יכול היה לבשר את הבשורה המנחמת גם למלינים (הפסוקים יג-יד), אלא שדברי ה' אליו מובאים רק לאחר מכן.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 16:12, 15, 23ר׳ דוד צבי הופמן שמות ט״ז:י״ב, ט״ו, כ״ג

(יא-יב) דיבור זה נאמר לו למשה עוד לפני נאומו אל העם (הפסוקים ו-ז), שכן אף-על-פי שהעם ראה את כבוד ה' רק אחרי נאום משה, כבר שמע מפי ה' את כל אשר היה עליו להשיב לעם על תלונותיו. (טז) זה הדבר – גם ציווי זה כבר ניתן לו למשה למעלה פסוק ד. (כג) הוא אשר דבר – חוזר אל הדיבור הקצר שלמעלה, פסוק ה. לפי חכמינו ז"ל נצטוו ישראל על השבת כבר בהיותם במרה.

U. Cassuto Shemot 32:27מ״ד קאסוטו שמות ל״ב:כ״ז

ויאמר להם: כה אמר ה' אלהי ישראל (לא נאמר קודם שכך אמר לו ה', אבל משה מרגיש שכך רצונו של מקום, והוא מדבר כנביא ובלשונם של הנביאים:) שימו איש חרבו על ירכו, עברו ושובו... והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו, הרגו את כל אלה שאתם יודעים בבירור שחטאו בעגל, אם מפני שהייתם עדי ראייה ואם מפני שיצאו חייבים בבדיקת ההשקאה, ואל תחמלו על כל איש, אפילו אם יהיה אחיכם או רעכם או קרובכם, שתאבדנה נפשות אחדות מישראל ולא יאבד כל עם ישראל כולו.