Difference between revisions of "Prophetic Actions Without Explicit Divine Sanction/5"

From AlHaTorah.org
Jump to navigation Jump to search
Line 87: Line 87:
  
 
<h3 xml:lang="EN">Yehoshua 10:12-13</h3>
 
<h3 xml:lang="EN">Yehoshua 10:12-13</h3>
−
<text xml:lang="EN">(12)
+
<text xml:lang="EN">(12) Then spoke Joshua to the Lord in the day when the Lord delivered up the Amorites before the children of Israel; and he said in the sight of Israel: 'Sun, stand thou still upon Gibeon; And thou, Moon, in the valley of Aijalon.' (13) And the sun stood still, and the moon stayed, Until the nation had avenged themselves of their enemies. Is not this written in the book of Jashar? And the sun stayed in themidst of heaven, and hasted not to go down about a whole day.</text>
−
Then spoke Joshua to the Lord in the day when the Lord delivered up the Amorites before the children of Israel; and he said in the sight of Israel:
 
−
'Sun, stand thou still upon Gibeon;
 
−
And thou, Moon, in the valley of Aijalon.'
 
−
(13)
 
−
And the sun stood still, and the moon stayed,
 
−
Until the nation had avenged themselves of their enemies.
 
−
Is not this written in the book of Jashar? And the sun stayed in themidst of heaven, and hasted not to go down about a whole day.</text>
 
 
<h3 xml:lang="HE">יהושע י':י"ב-י"ג</h3>
 
<h3 xml:lang="HE">יהושע י':י"ב-י"ג</h3>
−
<text xml:lang="HE">(יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַי"י בְּיוֹם תֵּת י"י אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן.  
+
<text xml:lang="HE">(יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַי"י בְּיוֹם תֵּת י"י אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. (יג) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים.</text>
−
(יג) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים.</text>
 
 
</source>
 
</source>
  
Line 127: Line 119:
  
 
<h3 xml:lang="EN">Melakhim II 1:9-15</h3>
 
<h3 xml:lang="EN">Melakhim II 1:9-15</h3>
−
<text xml:lang="EN">(9)
+
<text xml:lang="EN">(9) Then the king sent unto him a captain of fifty with his fifty. And he went up to him; and, behold, he sat on the top of the hill. And he spoke unto him: 'O man of God, the king hath said: Come down.' (10) And Elijah answered and said to the captain of fifty: 'If I be a man of God, let fire come down from heaven, and consume thee and thy fifty.' And there came down fire from heaven, and consumed him and his fifty. (11) And again he sent unto him another captain of fifty with his fifty. And he answered and said unto him: 'O man of God, thus hath the king said: Come down quickly.' (12) And Elijah answered and said unto them: 'If I be a man of God, let fire come down from heaven, and consume thee and thy fifty.' And the fire of God came down from heaven, and consumed him and his fifty. (13) And again he sent the captain of a third fifty with his fifty. And the third captain of fifty went up, and came and fell on his knees before Elijah, and besought him, and said unto him: 'O man of God, I pray thee, let my life, and the life of these fifty thy servants, be precious in thy sight. (14) Behold, there came fire down from heaven, and consumed the two former captains of fifty with their fifties; but now let my life be precious in thy sight' (15) And the angel of the Lord said unto Elijah: 'Go down with him; be not afraid of him.' And he arose, and went down with him unto the king.</text>
−
Then the king sent unto him a captain of fifty with his fifty. And he went up to him; and, behold, he sat on the top of the hill. And he spoke unto him: 'O man of God, the king hath said: Come down.'
 
−
(10)
 
−
And Elijah answered and said to the captain of fifty: 'If I be a man of God, let fire come down from heaven, and consume thee and thy fifty.' And there came down fire from heaven, and consumed him and his fifty.
 
−
(11)
 
−
And again he sent unto him another captain of fifty with his fifty. And he answered and said unto him: 'O man of God, thus hath the king said: Come down quickly.'
 
−
(12)
 
−
And Elijah answered and said unto them: 'If I be a man of God, let fire come down from heaven, and consume thee and thy fifty.' And the fire of God came down from heaven, and consumed him and his fifty.
 
−
(13)
 
−
And again he sent the captain of a third fifty with his fifty. And the third captain of fifty went up, and came and fell on his knees before Elijah, and besought him, and said unto him: 'O man of God, I pray thee, let my life, and the life of these fifty thy servants, be precious in thy sight.
 
−
(14)
 
−
Behold, there came fire down from heaven, and consumed the two former captains of fifty with their fifties; but now let my life be precious in thy sight'
 
−
(15)
 
−
And the angel of the Lord said unto Elijah: 'Go down with him; be not afraid of him.' And he arose, and went down with him unto the king.</text>
 
 
<h3 xml:lang="HE">מלכים ב' א':ט'-ט"ו</h3>
 
<h3 xml:lang="HE">מלכים ב' א':ט'-ט"ו</h3>
 
<text xml:lang="HE">(ט) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה. (י) וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. (יא) וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה. (יב) וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. (יג) וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ. (יד) הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ. (טו) וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ י"י אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקׇם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ.</text>
 
<text xml:lang="HE">(ט) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה. (י) וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. (יא) וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה. (יב) וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. (יג) וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ. (יד) הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ. (טו) וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ י"י אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקׇם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ.</text>
Line 148: Line 127:
  
 
<h3 xml:lang="EN">Melakhim II 2:19-22</h3>
 
<h3 xml:lang="EN">Melakhim II 2:19-22</h3>
−
<text xml:lang="EN">(19)
+
<text xml:lang="EN">(19) And the men of the city said unto Elisha: 'Behold, we pray thee, the situation of this city is pleasant, as my lord seeth; but the water is bad, and the land miscarrieth. (20) And he said: 'Bring me a new cruse, and put salt therein.' And they brought it to him. (21) And he went forth unto the spring of the waters, and cast salt therein, and said: 'Thus saith the Lord: I have healed these waters; there shall not be from thence any more death or miscarrying.' (22) So the waters were healed unto this day, according to the word of Elisha which he spoke.</text>
−
And the men of the city said unto Elisha: 'Behold, we pray thee, the situation of this city is pleasant, as my lord seeth; but the water is bad, and the land miscarrieth.
 
−
(20)
 
−
And he said: 'Bring me a new cruse, and put salt therein.' And they brought it to him.
 
−
(21)
 
−
And he went forth unto the spring of the waters, and cast salt therein, and said: 'Thus saith the Lord: I have healed these waters; there shall not be from thence any more death or miscarrying.'
 
−
(22)
 
−
So the waters were healed unto this day, according to the word of Elisha which he spoke.</text>
 
 
<h3 xml:lang="HE">מלכים ב' ב':י"ט-כ"ב</h3>
 
<h3 xml:lang="HE">מלכים ב' ב':י"ט-כ"ב</h3>
 
<text xml:lang="HE">(יט) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת.  
 
<text xml:lang="HE">(יט) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת.  
Line 166: Line 138:
  
 
<h3 xml:lang="EN">Melakhim II 4</h3>
 
<h3 xml:lang="EN">Melakhim II 4</h3>
−
<text xml:lang="EN">(1)
+
<text xml:lang="EN">(1) Now there cried a certain woman of the wives of the sons of the prophets unto Elisha, saying: 'Thy servant my husband is dead; and thou knowest that thy servant did fear the Lord; and the creditor is come to take unto him my two children to be bondmen.' (2) And Elisha said unto her: 'What shall I do for thee? tell me; what hast thou in the house?' And she said: 'Thy handmaid hath not any thing in the house, save a pot of oil.' (3) Then he said: 'Go, borrowthee vessels abroad of all thy neighbours, even empty vessels; borrow not a few. (4) And thou shalt go in, and shut the door upon thee and upon thy sons, and pour out into all those vessels; and thou shalt set aside that which is full.' (5) So she went from him, and shut the door upon her and upon her sons; they brought the vessels to her, and she poured out. (6) And it came to pass, when the vessels were full, that she said unto her son: 'Bring me yet a vessel.' And he said unto her: 'There is not a vessel more.' And the oil stayed. (7) Then she came and told the man of God. And he said: 'Go, sell the oil, and pay thy debt, and live thou and thy sons of the rest.' (8) And it fell on a day, that Elisha passed to Shunem, where was a great woman; and she constrained him to eat bread. And so it was, that as oft as he passed by, he turned in thither to eat bread. (9) And she said unto her husband: 'Behold now, I perceive that this is a holy man of God, that passeth by us continually. (10) Let us make, I pray thee, a little chamber on the roof; and let us set for him there a bed, and a table, and a stool, and a candlestick; and it shall be, when he cometh to us, that he shall turn in thither.' (11) And it fell on a day, that he came thither, and he turned into the upper chamber and lay there. (12) And he said to Gehazi his servant: 'Call this Shunammite.' And when he had called her, she stood before him. (13) And he said unto him: 'Say now unto her: Behold, thou hast been careful for us with all this care; what is to be done for thee? wouldest thou be spoken for to the king, or to the captain of the host?' And she answered: 'I dwell among mine own people.' (14) And he said: 'What then is to be done for her?' And Gehazi answered: 'Verily she hath no son, and her husband is old.' (15) And he said: 'Call her.' And when he had called her, she stood in the door. (16) And he said: 'At this season, when the time cometh round, thou shalt embrace a son.' And she said: 'Nay, my lord, thou man of God, do not lie unto thy handmaid.' (17) And the woman conceived, and bore a son at that season, when the time came round, as Elisha had said unto her. (18) And when the child was grown, it fell on a day, that he went out to his father to the reapers. (19) And he said unto his father: 'My head, my head.' And he said to his servant: 'Carry him to his mother.' (20) And when he had taken him, and brought him to his mother, he sat on her knees till noon, and then died. (21) And she went up, and laid him on the bed of the man of God, and shut the door upon him, and went out. (22) And she called unto her husband, and said: 'Send me, I pray thee, one of the servants, and one of the asses, that I may run to the man of God, and come back.' (23) And he said: Wherefore wilt thou go to him today? it is neither new moon nor sabbath.' And she said: 'It shall be well.' (24) Then she saddled an ass, and said to her servant: 'Drive, and go forward; slacken me not the riding, except I bid thee.' (25) So she went, and came unto the man of God to mount Carmel. And it came to pass, when the man of God saw her afar off, that he said to Gehazi his servant: 'Behold, yonder is that Shunammite. (26) Run, I pray thee, now to meet her, and say unto her: Is it well with thee? is it well with thy husband? is it well with the child?' And she answered: 'It is well.' (27) And when shecame to the man of God to the hill, she caught hold of his feet. And Gehazi came near to thrust her away; but the man of God said: 'Let her alone; for her soul is bitter within her; and the Lord hath hid it from me, and hath not told Me.' (28) Then she said: 'Did I desire a son of my lord? did I not say: Do not deceive me?' (29) Then he said to Gehazi: 'Gird up thy loins, and take my staff in thy hand, and go thy way; if thou meet any man, salute him not; and if any salute thee, answer him not; and lay my staff upon the face of the child.' (30) And the mother of the child said: 'As the Lord liveth, and as thy soul liveth, I will not leave thee.' And he arose, and followed her. (31) And Gehazi passed on before them, and laid the staff upon the face of the child; but there was neither voice, nor hearing. Wherefore he returned to meet him, and told him, saying: 'The child is not awaked.' (32) And when Elisha was come into the house, behold, the child was dead, and laid upon his bed. (33) He went in therefore, and shut the door upon them twain, and prayed unto the Lord. (34) And he went up, and lay upon the child, and put his mouth upon his mouth, and his eyes upon his eyes, and his hands upon his hands; and he stretched himself upon him; and the flesh of the child waxed warm. (35) Then he returned, and walked in the house once to and fro; and went up, and stretched himself upon him; and the child sneezed seven times, and the child opened his eyes. (36) And he called Gehazi, and said: 'Call this Shunammite.' So he called her. And when she was come in unto him, he said: 'Take up thy son.' (37) Then she went in, and fell at his feet, and bowed down to the ground; and she took up her son, and went out. (38) And Elisha came again to Gilgal; and there was a dearth in the land; and the sons of the prophets were sitting before him; and he said unto his servant: 'Set on the great pot, and seethe pottage for the sons of the prophets.' (39) And one went out into the field to gather herbs, and found a wild vine, and gathered thereof wild gourds his lap full, and came and shred them into the pot of pottage; for they knew them not. (40) So they poured out for the men to eat. And it came to pass, as they were eating of the pottage, that they cried out, and said: 'O man of God, there is death in the pot.' And they could not eat thereof. (41) But he said: 'Then bring meal.' And he cast it into the pot; and he said: 'Pour out for the people, that they may eat.' And there was no harm in the pot. (42) And there came a man from Baal-shalishah, and brought the man of God bread of the first-fruits, twenty loaves of barley, and fresh ears of corn in his sack. And he said: 'Give unto the people, that they may eat.' (43) And his servant said: 'How should I set this before a hundred men?' But he said: 'Give the people, that they may eat; for thus saith the Lord: They shall eat, and shall leave thereof.' (44) So he set it before them, and they did eat, and left thereof, according to the word of the Lord.</text>
−
Now there cried a certain woman of the wives of the sons of the prophets unto Elisha, saying: 'Thy servant my husband is dead; and thou knowest that thy servant did fear the Lord; and the creditor is come to take unto him my two children to be bondmen.'
 
−
(2)
 
−
And Elisha said unto her: 'What shall I do for thee? tell me; what hast thou in the house?' And she said: 'Thy handmaid hath not any thing in the house, save a pot of oil.'
 
−
(3)
 
−
Then he said: 'Go, borrowthee vessels abroad of all thy neighbours, even empty vessels; borrow not a few.
 
−
(4)
 
−
And thou shalt go in, and shut the door upon thee and upon thy sons, and pour out into all those vessels; and thou shalt set aside that which is full.'
 
−
(5)
 
−
So she went from him, and shut the door upon her and upon her sons; they brought the vessels to her, and she poured out.
 
−
(6)
 
−
And it came to pass, when the vessels were full, that she said unto her son: 'Bring me yet a vessel.' And he said unto her: 'There is not a vessel more.' And the oil stayed.
 
−
(7)
 
−
Then she came and told the man of God. And he said: 'Go, sell the oil, and pay thy debt, and live thou and thy sons of the rest.'
 
−
(8)
 
−
And it fell on a day, that Elisha passed to Shunem, where was a great woman; and she constrained him to eat bread. And so it was, that as oft as he passed by, he turned in thither to eat bread.
 
−
(9)
 
−
And she said unto her husband: 'Behold now, I perceive that this is a holy man of God, that passeth by us continually.
 
−
(10)
 
−
Let us make, I pray thee, a little chamber on the roof; and let us set for him there a bed, and a table, and a stool, and a candlestick; and it shall be, when he cometh to us, that he shall turn in thither.'
 
−
(11)
 
−
And it fell on a day, that he came thither, and he turned into the upper chamber and lay there.
 
−
(12)
 
−
And he said to Gehazi his servant: 'Call this Shunammite.' And when he had called her, she stood before him.
 
−
(13)
 
−
And he said unto him: 'Say now unto her: Behold, thou hast been careful for us with all this care; what is to be done for thee? wouldest thou be spoken for to the king, or to the captain of the host?' And she answered: 'I dwell among mine own people.'
 
−
(14)
 
−
And he said: 'What then is to be done for her?' And Gehazi answered: 'Verily she hath no son, and her husband is old.'
 
−
(15)
 
−
And he said: 'Call her.' And when he had called her, she stood in the door.
 
−
(16)
 
−
And he said: 'At this season, when the time cometh round, thou shalt embrace a son.' And she said: 'Nay, my lord, thou man of God, do not lie unto thy handmaid.'
 
−
(17)
 
−
And the woman conceived, and bore a son at that season, when the time came round, as Elisha had said unto her.
 
−
(18)
 
−
And when the child was grown, it fell on a day, that he went out to his father to the reapers.
 
−
(19)
 
−
And he said unto his father: 'My head, my head.' And he said to his servant: 'Carry him to his mother.'
 
−
(20)
 
−
And when he had taken him, and brought him to his mother, he sat on her knees till noon, and then died.
 
−
(21)
 
−
And she went up, and laid him on the bed of the man of God, and shut the door upon him, and went out.
 
−
(22)
 
−
And she called unto her husband, and said: 'Send me, I pray thee, one of the servants, and one of the asses, that I may run to the man of God, and come back.'
 
−
(23)
 
−
And he said: Wherefore wilt thou go to him today? it is neither new moon nor sabbath.' And she said: 'It shall be well.'
 
−
(24)
 
−
Then she saddled an ass, and said to her servant: 'Drive, and go forward; slacken me not the riding, except I bid thee.'
 
−
(25)
 
−
So she went, and came unto the man of God to mount Carmel.
 
−
And it came to pass, when the man of God saw her afar off, that he said to Gehazi his servant: 'Behold, yonder is that Shunammite.
 
−
(26)
 
−
Run, I pray thee, now to meet her, and say unto her: Is it well with thee? is it well with thy husband? is it well with the child?' And she answered: 'It is well.'
 
−
(27)
 
−
And when shecame to the man of God to the hill, she caught hold of his feet. And Gehazi came near to thrust her away; but the man of God said: 'Let her alone; for her soul is bitter within her; and the Lord hath hid it from me, and hath not told Me.'
 
−
(28)
 
−
Then she said: 'Did I desire a son of my lord? did I not say: Do not deceive me?'
 
−
(29)
 
−
Then he said to Gehazi: 'Gird up thy loins, and take my staff in thy hand, and go thy way; if thou meet any man, salute him not; and if any salute thee, answer him not; and lay my staff upon the face of the child.'
 
−
(30)
 
−
And the mother of the child said: 'As the Lord liveth, and as thy soul liveth, I will not leave thee.' And he arose, and followed her.
 
−
(31)
 
−
And Gehazi passed on before them, and laid the staff upon the face of the child; but there was neither voice, nor hearing. Wherefore he returned to meet him, and told him, saying: 'The child is not awaked.'
 
−
(32)
 
−
And when Elisha was come into the house, behold, the child was dead, and laid upon his bed.
 
−
(33)
 
−
He went in therefore, and shut the door upon them twain, and prayed unto the Lord.
 
−
(34)
 
−
And he went up, and lay upon the child, and put his mouth upon his mouth, and his eyes upon his eyes, and his hands upon his hands; and he stretched himself upon him; and the flesh of the child waxed warm.
 
−
(35)
 
−
Then he returned, and walked in the house once to and fro; and went up, and stretched himself upon him; and the child sneezed seven times, and the child opened his eyes.
 
−
(36)
 
−
And he called Gehazi, and said: 'Call this Shunammite.' So he called her. And when she was come in unto him, he said: 'Take up thy son.'
 
−
(37)
 
−
Then she went in, and fell at his feet, and bowed down to the ground; and she took up her son, and went out.
 
−
(38)
 
−
And Elisha came again to Gilgal; and there was a dearth in the land; and the sons of the prophets were sitting before him; and he said unto his servant: 'Set on the great pot, and seethe pottage for the sons of the prophets.'
 
−
(39)
 
−
And one went out into the field to gather herbs, and found a wild vine, and gathered thereof wild gourds his lap full, and came and shred them into the pot of pottage; for they knew them not.
 
−
(40)
 
−
So they poured out for the men to eat. And it came to pass, as they were eating of the pottage, that they cried out, and said: 'O man of God, there is death in the pot.' And they could not eat thereof.
 
−
(41)
 
−
But he said: 'Then bring meal.' And he cast it into the pot; and he said: 'Pour out for the people, that they may eat.' And there was no harm in the pot.
 
−
(42)
 
−
And there came a man from Baal-shalishah, and brought the man of God bread of the first-fruits, twenty loaves of barley, and fresh ears of corn in his sack. And he said: 'Give unto the people, that they may eat.'
 
−
(43)
 
−
And his servant said: 'How should I set this before a hundred men?' But he said: 'Give the people, that they may eat; for thus saith the Lord: They shall eat, and shall leave thereof.'
 
−
(44)
 
−
So he set it before them, and they did eat, and left thereof, according to the word of the Lord.</text>
 
 
<h3 xml:lang="HE">מלכים ב' ד'</h3>
 
<h3 xml:lang="HE">מלכים ב' ד'</h3>
 
<text xml:lang="HE">(א) וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת י"י וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים. (ב) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ [לָךְ] (לכי) בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. (ג) וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כׇּל [שְׁכֵנָיִךְ] (שכנכי) כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי. (ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי. (ה) וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא [מוֹצָקֶת] (מיצקת). (ו) וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. (ז) וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת [נִשְׁיֵךְ] (נשיכי) וְאַתְּ [וּבָנַיִךְ] (בניכי) תִּחְיִי בַּנּוֹתָר. (ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכׇל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עׇבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. (ט) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה. (יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה. (יב) וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו. (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמׇר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כׇּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. (יד) וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן. (טו) וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח. (טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה [אַתְּ] (אתי) חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ. (יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. (יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים. (יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ. (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצׇּהֳרַיִם וַיָּמֹת. (כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא. (כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה. (כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ [אַתְּ] (אתי) [הֹלֶכֶת] (הלכתי) אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצׇר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ. (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז. (כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמׇר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהׇדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַי"י הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי. (כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי. (כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מׇתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר. (ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי י"י וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ. (לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשׇׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. (לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. (לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל י"י. (לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחׇם בְּשַׂר הַיָּלֶד. (לה) וַיָּשׇׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו. (לו) וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ. (לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא. (לח) וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. (לט) וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל סִיר הַנָּזִיד כִּי לֹא יָדָעוּ. (מ) וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאׇכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל. (מא) וַיֹּאמֶר וּקְחוּ קֶמַח וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַסִּיר וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר. (מב) וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. (מג) וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר י"י אָכֹל וְהוֹתֵר. (מד) וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר י"י.</text>
 
<text xml:lang="HE">(א) וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת י"י וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים. (ב) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ [לָךְ] (לכי) בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. (ג) וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כׇּל [שְׁכֵנָיִךְ] (שכנכי) כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי. (ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי. (ה) וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא [מוֹצָקֶת] (מיצקת). (ו) וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. (ז) וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת [נִשְׁיֵךְ] (נשיכי) וְאַתְּ [וּבָנַיִךְ] (בניכי) תִּחְיִי בַּנּוֹתָר. (ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכׇל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עׇבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. (ט) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה. (יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה. (יב) וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו. (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמׇר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כׇּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. (יד) וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן. (טו) וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח. (טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה [אַתְּ] (אתי) חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ. (יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. (יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים. (יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ. (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצׇּהֳרַיִם וַיָּמֹת. (כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא. (כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה. (כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ [אַתְּ] (אתי) [הֹלֶכֶת] (הלכתי) אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצׇר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ. (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז. (כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמׇר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהׇדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַי"י הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי. (כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי. (כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מׇתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר. (ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי י"י וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ. (לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשׇׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. (לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. (לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל י"י. (לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחׇם בְּשַׂר הַיָּלֶד. (לה) וַיָּשׇׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו. (לו) וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ. (לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא. (לח) וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. (לט) וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל סִיר הַנָּזִיד כִּי לֹא יָדָעוּ. (מ) וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאׇכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל. (מא) וַיֹּאמֶר וּקְחוּ קֶמַח וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַסִּיר וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר. (מב) וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. (מג) וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר י"י אָכֹל וְהוֹתֵר. (מד) וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר י"י.</text>
Line 350: Line 234:
 
<h3 xml:lang="HE">רש"י שמות ל"ב:כ"ז</h3>
 
<h3 xml:lang="HE">רש"י שמות ל"ב:כ"ז</h3>
 
<text xml:lang="HE"><b>כה אמר וגו'</b> – והיכן אמר, <span class="source-link">(<a class="source" title="שמות כ&quot;ב:י&quot;ט" data-book="Shemot" data-ref="22,19">שמות כ"ב:י"ט</a>)</span> זובח לאלהים יחרם, כך שנויה במכילתא. <br/><b>אחיו</b> – מאמו והוא מישראל.</text>
 
<text xml:lang="HE"><b>כה אמר וגו'</b> – והיכן אמר, <span class="source-link">(<a class="source" title="שמות כ&quot;ב:י&quot;ט" data-book="Shemot" data-ref="22,19">שמות כ"ב:י"ט</a>)</span> זובח לאלהים יחרם, כך שנויה במכילתא. <br/><b>אחיו</b> – מאמו והוא מישראל.</text>
−
</source>
 
−
 
−
<source xmlid="RashiVayikra10-3">
 
−
 
−
<h3 xml:lang="EN">Rashi Vayikra 10:3</h3>
 
−
<text xml:lang="EN">&#8206;&#8206; '&#8207;וגו&#8206;&#8206;&#8206; 'הוא אשר דבר ה&#8206; THIS IS WHAT THE LORD SPOKE, etc. — Where had He spoken this? In the statement <span class="source-link">(<a class="source" title="Shemot 29:43" data-book="English Shemot" data-ref="29,43">Exodus 29:43</a>)</span>, "And there I will be met by the children of Israel and it (the Tabernacle) shall be sanctified by My glory (בכבודי)." Read not here בִכְבוֹדִי, "by My Glory" but בִּמְכֻבָּדַי, "through My honoured ones" <span class="source-link">(<a class="source" title="Bavli Zevachim 115b" data-book="Bavli Zevachim" data-ref="115:b">Zevachim 115b</a>)</span>. Moses here said to Aaron: "My brother, Aaron! I knew that this House was to be sanctified by those who are beloved of the Omnipresent God and I thought it would be either through me or through thee; now I see that these (thy sons who have died) are greater than me and than thee!" (Sifra).</text>
 
−
<h3 xml:lang="HE">רש"י ויקרא י':ג'</h3>
 
−
<text xml:lang="HE"><b>הוא אשר דבר</b> וגו' – היכן דבר ונועדתי שמ' ונקדש בכבודי <span class="source-link">(<a class="source" data-book="Shemot" data-ref="29,43">שמות כ"ט:מ"ג</a>)</span>, אל תקרי בכבודי אלא בכבודיי, אמר לו משה לאהרן, אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של מקום והייתי סבור או בי או בך, עכשיו רואה אני שהם גדולים ממני וממך.</text>
 
 
</source>
 
</source>
  
Line 389: Line 265:
 
<text xml:lang="EN">ויאמר AND THE LORD SAID TO MOSES: while he was still standing before Pharaoh, "I WILL BRING BUT ONE MORE PLAGUE ...." Then Moses answered Pharaoh (vs. 4), "THUS SAYS THE LORD, `WHEN THE NIGHT SPLITS I WILL GO FORTH ...'." <br/>כלה ONE AND ALL: כלה means "all," men, women, children and livestock.</text>
 
<text xml:lang="EN">ויאמר AND THE LORD SAID TO MOSES: while he was still standing before Pharaoh, "I WILL BRING BUT ONE MORE PLAGUE ...." Then Moses answered Pharaoh (vs. 4), "THUS SAYS THE LORD, `WHEN THE NIGHT SPLITS I WILL GO FORTH ...'." <br/>כלה ONE AND ALL: כלה means "all," men, women, children and livestock.</text>
 
<h3 xml:lang="HE">רשב"ם שמות י"א:א'</h3>
 
<h3 xml:lang="HE">רשב"ם שמות י"א:א'</h3>
−
<text xml:lang="HE"><b>ויאמר י"י אל משה</b> – בעומדו לפני פרעה, <b>עוד נגע אחד</b> וגו'. ואחרי כן השיב משה לפרעה כה אמר י"י כחצות הלילה וגו' <span class="source-link">(<a class="source" data-book="Shemot" data-ref="11,4">שמות י"א:ד'</a>)</span>.
+
<text xml:lang="HE"><b>ויאמר י"י אל משה</b> – בעומדו לפני פרעה, <b>עוד נגע אחד</b> וגו'. ואחרי כן השיב משה לפרעה כה אמר י"י כחצות הלילה וגו' <span class="source-link">(<a class="source" data-book="Shemot" data-ref="11,4">שמות י"א:ד'</a>)</span>. <br/><b>כלה</b> – הכל, גברים ונשים טף ומקנה.</text>
−
<br/><b>כלה</b> – הכל, גברים ונשים טף ומקנה.</text>
 
−
</source>
 
−
 
 
−
<source xmlid="RashbamVayikra10-3">
 
−
 
 
−
<h3 xml:lang="EN">Rashbam Vayikra 10:3</h3>
 
−
<text xml:lang="EN">(1-3) <br/>ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא AARON’S SONS NADAB AND ABIHU TOOK ... Before the fire came forth from before the LORD (9:24), they had already EACH taken HIS FIRE PAN to offer incense inside [the Tabernacle] on the golden altar. [This must have happened before the events of 9:24,] for the morning’s incense always precedes the [burning of the sacrificial] limbs. Into those pans they put AN ALIEN FIRE, WHICH HE, Moses, HAD NOT COMMANDED THEM [to offer] on this day. Even though on all other days it is written that "the sons of Aaron the priest should put fire onto the altar" (1:7), today [specifically] Moses did not command [that that be done]. He did not want them to bring a "regular" fire, because they were expecting the descent of a divine fire. It would have been inappropriate to bring an alien fire on that specific day; [they should have waited] so that God’s Name would be sanctified when everyone would find out that a fire had descended from heaven. Elijah said similarly, "Apply no fire" <span class="source-link">(<a class="source" title="Melakhim I 18:25" data-book="English Melakhim I" data-ref="18,25">I Kings 18:25</a>)</span>, because he wanted to sanctify God’s Name through the descent of a fire from above. <br/>The verse (2) ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, FIRE CAME FORTH FROM THE LORD AND CONSUMED THEM, is referring to the same fire as in the verse (9:24) above, "Fire came forth ...." I already explained this concerning the [repeated] verse, "Moses brought back the people's words to the LORD." Similarly the phrase "He returned the silver to his mother," appears twice <span class="source-link">(<a class="source" title="Shofetim 17:3" data-book="English Shofetim" data-ref="17,3">Judges 17:3 and 17:4</a>)</span> in the story of Micah’s idol and the two [verses] are [referring to] one [and the same action]. <br/>Here also the two verses (9:24 and 10:2) are [referring to] one [fire]. The fire came forth to "consume the burnt offering and the fat parts" on the outer altar. Aaron’s sons had taken an alien fire and offered it on the internal altar. THE FIRE CAME FORTH FROM BEFORE THE LORD to burn the incense [at the internal altar,] inside [the Tabernacle] first. There it struck down Aaron’s sons and they died. Then the fire went out from there and came to the outer altar where it consumed the burnt offering. <br/> So THEY DIED BEFORE THE LORD: Immediately when Aaron heard about their deaths, he wanted to cease performing the service and begin mourning for his sons. (3) BUT MOSES SAID TO AARON ...: "Do not mourn or cry. Do not cease performing the service. For what I am saying to you now is THAT WHICH THE LORD HAD SAID, ‘בקרובי אקדש – I WILL SANCTIFY MYSELF THROUGH THOSE WHO ARE CLOSE TO ME’": [This means that Moses said, "God had said to me,] ‘through those High Priests that are close to Me I wish to be sanctified; I do not want My Name and My service to be desecrated.’ That is what God said to me <span class="source-link">(<a class="source" title="Vayikra 21:10-12" data-book="English Vayikra" data-ref="21,10,12">Lev. 21:10–12</a>)</span>, ‘The priest who is greater than his fellows ... should not let his hair grow long or tear his clothing [even when a relative of his dies.] ... He shall not go out of the sanctuary and profane the sanctuary of his God.’ This means that if he does <i>not</i> go out, he will sanctify [God’s service]." <br/>([I am offering this interpretation – that Moses here, in chapter 10, is referring to a speech from God that is not recorded until chapter 21 – because] there is no chronological order in the Torah.) <br/> "Accordingly do not set the service aside, for you are the High Priest. Do not go out and do not desecrate [the service]. Rather let God and His service be sanctified by you."</text>
 
−
<h3 xml:lang="HE">רשב"ם ויקרא י':ג'</h3>
 
−
<text xml:lang="HE"><b>ויאמר משה אל אהרן</b> – אל תתאבל ואל תבכה ואל תחדל מן העבודה, כי הדבר הזה אשר אני אומר לך, <b>הוא אשר דבר י"י בקרובי אקדש</b> – בכהנים גדולים הקרובים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש, ולא שיתחלל שמי ועבודתי. שכן אמר לי הק' והכהן הגדול מאחיו וגו' את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרם {וגו'} ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלהיו <span class="source-link">(<a class="source" data-book="Vayikra" data-ref="21,10,12">ויקרא כ"א:י'-י"ב</a>)</span>, הא אם לא יצא קידש. ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ולכך אל תניח העבודה, שאתה כהן גדול, ולא תצא ולא תחלל, אלא יתקדש הק' ועבודתו על ידך.</text>
 
 
</source>
 
</source>
  

Version as of 09:18, 7 July 2017

EN/HEע/E

Prophetic Actions Without Explicit Divine Sanction

Sources

Biblical Texts

Shemot 8:4-9שמות ח':ד'-ט'

(4) Then Pharaoh called for Moses and Aaron, and said: 'Entreat the Lord, that He take away the frogs from me, and from my people; and I will let the people go, that they may sacrifice unto the Lord.' (5) And Moses said unto Pharaoh: 'Have thou this glory over me; against what time shall I entreat for thee, and for thy servants, and for thy people, that the frogs be destroyed from thee and thy houses, and remain in the river only?' (6) And he said: 'Against to-morrow.' And he said: 'Be it according to thy word; that thou mayest know that there is none like unto the Lord our God. (7) And the frogs shall depart from thee, and from thy houses, and from thy servants, and from thy people; they shall remain in the river only.' (8) And Moses and Aaron went out from Pharaoh; and Moses cried unto the Lord concerning the frogs, which He had brought upon Pharaoh. (9) And the Lord did according to the word of Moses; and the frogs died out of the houses, out of the courts, and out of the fields.(ד) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן וַיֹּאמֶר הַעְתִּירוּ אֶל י"י וְיָסֵר הַצְפַרְדְּעִים מִמֶּנִּי וּמֵעַמִּי וַאֲשַׁלְּחָה אֶת הָעָם וְיִזְבְּחוּ לַי"י. (ה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לְפַרְעֹה הִתְפָּאֵר עָלַי לְמָתַי אַעְתִּיר לְךָ וְלַעֲבָדֶיךָ וּלְעַמְּךָ לְהַכְרִית הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. (ו) וַיֹּאמֶר לְמָחָר וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּי"י אֱלֹהֵינוּ. (ז) וְסָרוּ הַצְפַרְדְּעִים מִמְּךָ וּמִבָּתֶּיךָ וּמֵעֲבָדֶיךָ וּמֵעַמֶּךָ רַק בַּיְאֹר תִּשָּׁאַרְנָה. (ח) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מֵעִם פַּרְעֹה וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל י"י עַל דְּבַר הַצְפַרְדְּעִים אֲשֶׁר שָׂם לְפַרְעֹה. (ט) וַיַּעַשׂ י"י כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּמֻתוּ הַצְפַרְדְּעִים מִן הַבָּתִּים מִן הַחֲצֵרֹת וּמִן הַשָּׂדֹת.

Shemot 8:25-27שמות ח':כ"ה-כ"ז

(25) And Moses said: 'Behold, I go out from thee, and I will entreat the Lord that the swarms of flies may depart from Pharaoh, from his servants, and from his people, tomorrow; only let not Pharaoh deal deceitfully any more in not letting the people go to sacrifice to the Lord.' (26) And Moses went out from Pharaoh, and entreated the Lord. (27) And the Lord did according to the word of Moses; and He removed the swarms of flies from Pharaoh, from his servants, and from his people; there remained not one.(כה) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵא מֵעִמָּךְ וְהַעְתַּרְתִּי אֶל י"י וְסָר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ מָחָר רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל לְבִלְתִּי שַׁלַּח אֶת הָעָם לִזְבֹּחַ לַי"י. (כו) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל י"י. (כז) וַיַּעַשׂ י"י כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיָּסַר הֶעָרֹב מִפַּרְעֹה מֵעֲבָדָיו וּמֵעַמּוֹ לֹא נִשְׁאַר אֶחָד.

Shemot 9:29-33שמות ט':כ"ט-ל"ג

(29) And Moses said unto him: 'As soon as I am gone out of the city, I will spread forth my hands unto the Lord; the thunders shall cease, neither shall there be any more hail; that thou mayest know that the earth is the Lord's. (30) But as for thee and thy servants, I know that ye will not yet fear the Lord God.' — (31) And the flax and the barley were smitten; for the barley was in the ear, and the flax was in bloom. (32) But the wheat and the spelt were not smitten; for they ripen late. — (33) And Moses went out of the city from Pharaoh, and spread forth his hands unto the Lord; and the thunders and hail ceased, and the rain was not poured upon the earth.(כט) וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל י"י הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַי"י הָאָרֶץ. (ל) וְאַתָּה וַעֲבָדֶיךָ יָדַעְתִּי כִּי טֶרֶם תִּירְאוּן מִפְּנֵי י"י אֱלֹהִים. (לא) וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל. (לב) וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ כִּי אֲפִילֹת הֵנָּה. (לג) וַיֵּצֵא מֹשֶׁה מֵעִם פַּרְעֹה אֶת הָעִיר וַיִּפְרֹשׂ כַּפָּיו אֶל י"י וַיַּחְדְּלוּ הַקֹּלוֹת וְהַבָּרָד וּמָטָר לֹא נִתַּךְ אָרְצָה.

Shemot 11:1-8שמות י"א:א'-ח'

(1) And the Lord said unto Moses: 'Yet one plague more will I bring upon Pharaoh, and upon Egypt; afterwards he will let you go hence; when he shall let you go, he shall surely thrust you out hence altogether. (2) Speak now in the ears of the people, and let them ask every man of his neighbour, and every woman of her neighbour, jewels of silver, and jewels of gold.' (3) And the Lord gave the people favour in the sight of the Egyptians. Moreover the man Moses was very great in the land of Egypt, in the sight of Pharaoh's servants, and in the sight of the people. (4) And Moses said: 'Thus saith the Lord: About midnight will I go out into the midst of Egypt; (5) and all the first-born in the land of Egypt shall die, from the first-born of Pharaoh that sitteth upon his throne, even unto the first-born of the maid-servant that is behind the mill; and all the first-born of cattle. (6) And there shall be a great cry throughout all the land of Egypt, such as there hath been none like it, nor shall be like it any more. (7) But against any of the children of Israel shall not a dog whet his tongue, against man or beast; that ye may know how that the Lord doth put a difference between the Egyptians and Israel. (8) And all these thy servants shall come down unto me, and bow down unto me, saying: Get thee out, and all the people that follow thee; and after that I will go out.' And he went out from Pharaoh in hot anger.(א) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וְעַל מִצְרַיִם אַחֲרֵי כֵן יְשַׁלַּח אֶתְכֶם מִזֶּה כְּשַׁלְּחוֹ כָּלָה גָּרֵשׁ יְגָרֵשׁ אֶתְכֶם מִזֶּה. (ב) דַּבֶּר נָא בְּאׇזְנֵי הָעָם וְיִשְׁאֲלוּ אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ וְאִשָּׁה מֵאֵת רְעוּתָהּ כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב. (ג) וַיִּתֵּן י"י אֶת חֵן הָעָם בְּעֵינֵי מִצְרָיִם גַּם הָאִישׁ מֹשֶׁה גָּדוֹל מְאֹד בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּעֵינֵי עַבְדֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי הָעָם. (ד) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה כֹּה אָמַר י"י כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה אֲנִי יוֹצֵא בְּתוֹךְ מִצְרָיִם. (ה) וּמֵת כׇּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבְּכוֹר פַּרְעֹה הַיֹּשֵׁב עַל כִּסְאוֹ עַד בְּכוֹר הַשִּׁפְחָה אֲשֶׁר אַחַר הָרֵחָיִם וְכֹל בְּכוֹר בְּהֵמָה. (ו) וְהָיְתָה צְעָקָה גְדֹלָה בְּכׇל אֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר כָּמֹהוּ לֹא נִהְיָתָה וְכָמֹהוּ לֹא תֹסִף. (ז) וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ לְמֵאִישׁ וְעַד בְּהֵמָה לְמַעַן תֵּדְעוּן אֲשֶׁר יַפְלֶה י"י בֵּין מִצְרַיִם וּבֵין יִשְׂרָאֵל. (ח) וְיָרְדוּ כׇל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר צֵא אַתָּה וְכׇל הָעָם אֲשֶׁר בְּרַגְלֶיךָ וְאַחֲרֵי כֵן אֵצֵא וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה בׇּחֳרִי אָף.

Shemot 14:13-16שמות י"ד:י"ג-ט"ז

(13) And Moses said unto the people: 'Fear ye not, stand still, and see the salvation of the Lord, which He will work for you to-day; for whereas ye have seen the Egyptians to-day, ye shall see them again no more for ever. (14) The Lord will fight for you, and ye shall hold your peace.' (15) And the Lord said unto Moses: 'Wherefore criest thou unto Me? speak unto the children of Israel, that they go forward. (16) And lift thou up thy rod, and stretch out thy hand over the sea, and divide it; and the children of Israel shall go into the midst of the sea on dry ground.(יג) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת י"י אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. (יד) י"י יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִשׁוּן. (טו) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. (טז) וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה.

Shemot 16:4-12שמות ט"ז:ד'-י"ב

(4) Then said the Lord unto Moses: 'Behold, I will cause to rain bread from heaven for you; and the people shall go out and gather a day's portion every day, that I may prove them, whether they will walk in My law, or not. (5) And it shall come to pass on the sixth day that they shall prepare that which they bring in, and it shall be twice as much as they gather daily.' (6) And Moses and Aaron said unto all the children of Israel: 'At even, then ye shall know that the Lord hath brought you out from the land of Egypt; (7) and in the morning, then ye shall see the glory of the Lord; for that He hath heard your murmurings against the Lord; and what are we, that ye murmur against us?' (8) And Moses said: 'This shall be, when the Lord shall give you in the evening flesh to eat, and in the morning bread to the full; for that the Lord heareth your murmurings which ye murmur against Him; and what are we? your murmurings are not against us, but against the Lord.' (9) And Moses said unto Aaron: 'Say unto all the congregation of the children of Israel: Come near before the Lord; for He hath heard your murmurings.' (10) And it came to pass, as Aaron spoke unto the whole congregation of the children of Israel, that they looked toward the wilderness, and, behold, the glory of the Lord appeared in the cloud. (11) And the Lord spoke unto Moses, saying: (12) 'I have heard the murmurings of the children of Israel. Speak unto them, saying: At dusk ye shall eat flesh, and in the morning ye shall be filled with bread; and ye shall know that I am the Lord your God.'(ד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ לְמַעַן אֲנַסֶּנּוּ הֲיֵלֵךְ בְּתוֹרָתִי אִם לֹא. (ה) וְהָיָה בַּיּוֹם הַשִּׁשִּׁי וְהֵכִינוּ אֵת אֲשֶׁר יָבִיאוּ וְהָיָה מִשְׁנֶה עַל אֲשֶׁר יִלְקְטוּ יוֹם יוֹם. (ו) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל כׇּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עֶרֶב וִידַעְתֶּם כִּי י"י הוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. (ז) וּבֹקֶר וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד י"י בְּשׇׁמְעוֹ אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם עַל י"י וְנַחְנוּ מָה כִּי [תַלִּינוּ] (תלונו) עָלֵינוּ. (ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת י"י לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל וְלֶחֶם בַּבֹּקֶר לִשְׂבֹּעַ בִּשְׁמֹעַ י"י אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם מַלִּינִם עָלָיו וְנַחְנוּ מָה לֹא עָלֵינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶם כִּי עַל י"י. (ט) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן אֱמֹר אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל קִרְבוּ לִפְנֵי י"י כִּי שָׁמַע אֵת תְּלֻנֹּתֵיכֶם. (י) וַיְהִי כְּדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל כׇּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד י"י נִרְאָה בֶּעָנָן. (יא) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) שָׁמַעְתִּי אֶת תְּלוּנֹּת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דַּבֵּר אֲלֵהֶם לֵאמֹר בֵּין הָעַרְבַּיִם תֹּאכְלוּ בָשָׂר וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי י"י אֱלֹהֵיכֶם.

Shemot 32:26-28שמות ל"ב:כ"ו-כ"ח

(26) then Moses stood in the gate of the camp, and said: 'Whoso is on the Lord's side, let him come unto me.' And all the sons of Levi gathered themselves together unto him. (27) And he said unto them: 'Thus saith the Lord, the God of Israel: Put ye every man his sword upon his thigh, and go to and fro from gate to gate throughout the camp, and slay every man his brother, and every man his companion, and every man his neighbour.' (28) And the sons of Levi did according to the word of Moses; and there fell of the people that day about three thousand men.(כו) וַיַּעֲמֹד מֹשֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַי"י אֵלָי וַיֵּאָסְפוּ אֵלָיו כׇּל בְּנֵי לֵוִי. (כז) וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל שִׂימוּ אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ עִבְרוּ וָשׁוּבוּ מִשַּׁעַר לָשַׁעַר בַּמַּחֲנֶה וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ. (כח) וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי לֵוִי כִּדְבַר מֹשֶׁה וַיִּפֹּל מִן הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא כִּשְׁלֹשֶׁת אַלְפֵי אִישׁ.

Bemidbar 16:1-7במדבר ט"ז:א'-ז'

(1) Now Korah, the son of Izhar, the son of Kohath, the son of Levi, with Dathan and Abiram, the sons of Eliab, and On, the son of Peleth, sons of Reuben, took men; (2) and they rose up in face of Moses, with certain of the children of Israel, two hundred and fifty men; they were princes of the congregation, the elect men of the assembly, men of renown; (3) and they assembled themselves together against Moses and againstAaron, and said unto them: 'Ye take too much upon you, seeing all the congregation are holy, every one of them, and the Lord is among them; wherefore then lift ye up yourselves above the assembly of the Lord?' (4) And when Moses heard it, he fell upon his face. (5) And he spoke unto Korah and unto all his company, saying: 'In the morning the Lord will show who are His, and who is holy, and will cause him to come near unto Him; even him whom He may choose will He cause to come near unto Him. (6) This do: take you censors, Korah, and all his company; (7) and put fire therein, and put incense upon them before the Lord to-morrow; and it shall be that the man whom the Lord doth choose, he shall be holy; ye take too much upon you, ye sons of Levi.'(א) וַיִּקַּח קֹרַח בֶּן יִצְהָר בֶּן קְהָת בֶּן לֵוִי וְדָתָן וַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב וְאוֹן בֶּן פֶּלֶת בְּנֵי רְאוּבֵן. (ב) וַיָּקֻמוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וַאֲנָשִׁים מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל חֲמִשִּׁים וּמָאתָיִם נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם. (ג) וַיִּקָּהֲלוּ עַל מֹשֶׁה וְעַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב לָכֶם כִּי כׇל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים וּבְתוֹכָם י"י וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל י"י. (ד) וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּפֹּל עַל פָּנָיו. (ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כׇּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע י"י אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכׇל עֲדָתוֹ. (ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי י"י מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר י"י הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.

Bemidbar 16:28-31במדבר ט"ז:כ"ח-ל"א

(28) And Moses said: 'Hereby ye shall know that the Lord hath sent me to do all these works, and that I have not done them of mine own mind. (29) If these men die the common death of all men, and be visited after the visitation of all men, then the Lord hath not sent Me. (30) But if the Lord make a new thing, and the ground open her mouth, and swallow them up, with all that appertain unto them, and they go down alive into the pit, then ye shall understand that these men have despised the Lord.' (31) And it came to pass, as he made an end of speaking all these words, that the ground did cleave asunder that was under them.(כח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי י"י שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כׇּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה כִּי לֹא מִלִּבִּי. (כט) אִם כְּמוֹת כׇּל הָאָדָם יְמֻתוּן אֵלֶּה וּפְקֻדַּת כׇּל הָאָדָם יִפָּקֵד עֲלֵיהֶם לֹא י"י שְׁלָחָנִי. (ל) וְאִם בְּרִיאָה יִבְרָא י"י וּפָצְתָה הָאֲדָמָה אֶת פִּיהָ וּבָלְעָה אֹתָם וְאֶת כׇּל אֲשֶׁר לָהֶם וְיָרְדוּ חַיִּים שְׁאֹלָה וִידַעְתֶּם כִּי נִאֲצוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה אֶת י"י. (לא) וַיְהִי כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּבָּקַע הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תַּחְתֵּיהֶם.

Devarim 18:18-22דברים י"ח:י"ח-כ"ב

(18) I will raise them up a prophet from among their brethren, like unto thee; and I will put My words in his mouth, and he shall speak unto them all that I shall command him. (19) And it shall come to pass, that whosoever will not hearken unto My words which he shall speak in My name, I will require it of him. (20) But the prophet, that shall speak a word presumptuously in My name, which I have not commanded him to speak, or that shall speak in the name of other gods, that same prophet shall die.' (21) And if thou say in thy heart: 'How shall we know the word which the Lord hath not spoken?' (22) When a prophet speaketh in the name of the Lord, if the thing follow not, nor come to pass, that is the thing which the Lord hath not spoken; the prophet hath spoken it presumptuously, thou shalt not be afraid of him.(יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כׇּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ. (יט) וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמַע אֶל דְּבָרַי אֲשֶׁר יְדַבֵּר בִּשְׁמִי אָנֹכִי אֶדְרֹשׁ מֵעִמּוֹ. (כ) אַךְ הַנָּבִיא אֲשֶׁר יָזִיד לְדַבֵּר דָּבָר בִּשְׁמִי אֵת אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִיו לְדַבֵּר וַאֲשֶׁר יְדַבֵּר בְּשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וּמֵת הַנָּבִיא הַהוּא. (כא) וְכִי תֹאמַר בִּלְבָבֶךָ אֵיכָה נֵדַע אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י. (כב) אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם י"י וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יָבֹא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִבְּרוֹ י"י בְּזָדוֹן דִּבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ.

Yehoshua 10:12-13יהושע י':י"ב-י"ג

(12) Then spoke Joshua to the Lord in the day when the Lord delivered up the Amorites before the children of Israel; and he said in the sight of Israel: 'Sun, stand thou still upon Gibeon; And thou, Moon, in the valley of Aijalon.' (13) And the sun stood still, and the moon stayed, Until the nation had avenged themselves of their enemies. Is not this written in the book of Jashar? And the sun stayed in themidst of heaven, and hasted not to go down about a whole day.(יב) אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ לַי"י בְּיוֹם תֵּת י"י אֶת הָאֱמֹרִי לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר לְעֵינֵי יִשְׂרָאֵל שֶׁמֶשׁ בְּגִבְעוֹן דּוֹם וְיָרֵחַ בְּעֵמֶק אַיָּלוֹן. (יג) וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים.

Shemuel I 12:16-18שמואל א' י"ב:ט"ז-י"ח

(16) Now therefore stand still and see this great thing, which the Lord will do before your eyes. (17) Is it not wheat harvest to-day? I will call unto the Lord, that He may send thunder and rain; and ye shall know and see that your wickedness is great, which ye have done in the sight of the Lord, in asking you a king.' (18) So Samuel called unto the Lord; and the Lord sent thunder and rain that day; and all the people greatly feared the Lord and Samuel.(טז) גַּם עַתָּה הִתְיַצְּבוּ וּרְאוּ אֶת הַדָּבָר הַגָּדוֹל הַזֶּה אֲשֶׁר י"י עֹשֶׂה לְעֵינֵיכֶם. (יז) הֲלוֹא קְצִיר חִטִּים הַיּוֹם אֶקְרָא אֶל י"י וְיִתֵּן קֹלוֹת וּמָטָר וּדְעוּ וּרְאוּ כִּי רָעַתְכֶם רַבָּה אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם בְּעֵינֵי י"י לִשְׁאוֹל לָכֶם מֶלֶךְ. (יח) וַיִּקְרָא שְׁמוּאֵל אֶל י"י וַיִּתֵּן י"י קֹלֹת וּמָטָר בַּיּוֹם הַהוּא וַיִּירָא כׇל הָעָם מְאֹד אֶת י"י וְאֶת שְׁמוּאֵל.

Melakhim I 17:1מלכים א' י"ז:א'

And Elijah the Tishbite, who was of the settlers of Gilead, said unto Ahab: 'As the Lord, the God of Israel, liveth, before whom I stand, there shall not be dew nor rain these years, but according to my word.'וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי י"י אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי.

Melakhim I 18:19-38מלכים א' י"ח:י"ט-ל"ח

(19) Now therefore send, and gather to me all Israel unto mount Carmel, and the prophets of Baal four hundred and fifty, and the prophets of the Asherah four hundred, that eat at Jezebel's table.' (20) And Ahab sent unto all the children of Israel, and gathered the prophets together unto mount Carmel. (21) And Elijah came near unto all the people, and said: 'How long halt ye between two opinions? if the Lord be God, follow Him; but if Baal, follow him.' And the people answered him not a word. (22) Then said Elijah unto the people: 'I, even I only, am left a prophet of the Lord; but Baal's prophets are four hundred and fifty men. (23) Let them therefore give us two bullocks; and let them choose one bullock for themselves, and cut it in pieces, and lay it on the wood, and put no fire under; and I will dress the other bullock, and lay it on the wood, and put no fire under. (24) And call ye on the name of your god, and I will call on the name of the Lord; and the God that answereth by fire, let him be God.' And all the people answered and said: 'It is well spoken.' (25) And Elijah said unto the prophets of Baal: 'Choose you one bullock for yourselves, and dress it first; forye are many; and call on the name of your god, but put no fire under.' (26) And they took the bullock which was given them, and they dressed it, and called on the name of Baal from morning even until noon, saying: 'O Baal, answer us.' But there was no voice, nor any that answered. And they danced in halting wise about the altar which was made. (27) And it came to pass at noon, that Elijah mocked them, and said: 'Cry aloud; for he is a god; either he is musing, or he is gone aside, or he is in a journey, or peradventure he sleepeth, and must be awaked.' (28) And they cried aloud, and cut themselves after their manner with swords and lances, till the blood gushed out upon them. (29) And it was so, when midday was past, that they prophesied until the time of the offering of the evening offering; but their was neither voice, nor any to answer, nor any that regarded. (30) And Elijah said unto all the people: 'Come near unto me'; and all the people came near unto him. And he repaired the altar of the Lord that was thrown down. (31) And Elijah took twelve stones, according to the number of the tribes of the sons of Jacob, unto whom the word of the Lord came, saying: 'Israel shall be thy name.' (32) And with the stones he built an altar in the name of the Lord; and he made a trench about the altar, as great as would contain two measures of seed. (33) And he put the wood in order, and cut the bullock in pieces, and laid it on the wood. (34) And he said: 'Fill four jars with water, and pour it on the burnt-offering, and on the wood.' And he said: 'Do it the second time'; and they did it the second time. And he said: 'Do it the third time'; and they did it the third time. (35) And the water ran round about the altar; and he filled the trench also with water. (36) And it came to pass at the time of the offering of the evening offering, that Elijah the prophet came near, and said: 'O Lord, the God of Abraham, of Isaac, and of Israel, let it be known this day that Thou art God in Israel, and that I am Thy servant, and that I have done all these things at Thy word. (37) Hear me, O Lord, hear me, that this people may know that Thou, Lord, art God, for Thou didst turn their heart backward.' (38) Then the fire of the Lord fell, and consumed the burnt-offering, and the wood, and the stones, and the dust, and licked up the water that was in the trench.(יט) וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כׇּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל. (כ) וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכׇל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל. (כא) וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כׇּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם י"י הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר. (כב) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַי"י לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ. (כג) וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים. (כד) וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם י"י וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים וַיַּעַן כׇּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר. (כה) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ. (כו) וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצׇּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה. (כז) וַיְהִי בַצׇּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ. (כח) וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפׇךְ דָּם עֲלֵיהֶם. (כט) וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצׇּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב. (ל) וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְכׇל הָעָם גְּשׁוּ אֵלַי וַיִּגְּשׁוּ כׇל הָעָם אֵלָיו וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח י"י הֶהָרוּס. (לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר י"י אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ. (לב) וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם י"י וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ. (לג) וַיַּעֲרֹךְ אֶת הָעֵצִים וַיְנַתַּח אֶת הַפָּר וַיָּשֶׂם עַל הָעֵצִים. (לד) וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ. (לה) וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם. (לו) וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר י"י אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ [וּבִדְבָרְךָ] (ובדבריך) עָשִׂיתִי אֵת כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. (לז) עֲנֵנִי י"י עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה י"י הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית. (לח) וַתִּפֹּל אֵשׁ י"י וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה.

Melakhim II 1:9-15מלכים ב' א':ט'-ט"ו

(9) Then the king sent unto him a captain of fifty with his fifty. And he went up to him; and, behold, he sat on the top of the hill. And he spoke unto him: 'O man of God, the king hath said: Come down.' (10) And Elijah answered and said to the captain of fifty: 'If I be a man of God, let fire come down from heaven, and consume thee and thy fifty.' And there came down fire from heaven, and consumed him and his fifty. (11) And again he sent unto him another captain of fifty with his fifty. And he answered and said unto him: 'O man of God, thus hath the king said: Come down quickly.' (12) And Elijah answered and said unto them: 'If I be a man of God, let fire come down from heaven, and consume thee and thy fifty.' And the fire of God came down from heaven, and consumed him and his fifty. (13) And again he sent the captain of a third fifty with his fifty. And the third captain of fifty went up, and came and fell on his knees before Elijah, and besought him, and said unto him: 'O man of God, I pray thee, let my life, and the life of these fifty thy servants, be precious in thy sight. (14) Behold, there came fire down from heaven, and consumed the two former captains of fifty with their fifties; but now let my life be precious in thy sight' (15) And the angel of the Lord said unto Elijah: 'Go down with him; be not afraid of him.' And he arose, and went down with him unto the king.(ט) וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל אֵלָיו וְהִנֵּה יֹשֵׁב עַל רֹאשׁ הָהָר וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה. (י) וַיַּעֲנֶה אֵלִיָּהוּ וַיְדַבֵּר אֶל שַׂר הַחֲמִשִּׁים וְאִם אִישׁ אֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. (יא) וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח אֵלָיו שַׂר חֲמִשִּׁים אַחֵר וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַן וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה. (יב) וַיַּעַן אֵלִיָּה וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אִם אִישׁ הָאֱלֹהִים אָנִי תֵּרֶד אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וְתֹאכַל אֹתְךָ וְאֶת חֲמִשֶּׁיךָ וַתֵּרֶד אֵשׁ אֱלֹהִים מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֹתוֹ וְאֶת חֲמִשָּׁיו. (יג) וַיָּשׇׁב וַיִּשְׁלַח שַׂר חֲמִשִּׁים שְׁלִשִׁים וַחֲמִשָּׁיו וַיַּעַל וַיָּבֹא שַׂר הַחֲמִשִּׁים הַשְּׁלִישִׁי וַיִּכְרַע עַל בִּרְכָּיו לְנֶגֶד אֵלִיָּהוּ וַיִּתְחַנֵּן אֵלָיו וַיְדַבֵּר אֵלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים תִּיקַר נָא נַפְשִׁי וְנֶפֶשׁ עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה חֲמִשִּׁים בְּעֵינֶיךָ. (יד) הִנֵּה יָרְדָה אֵשׁ מִן הַשָּׁמַיִם וַתֹּאכַל אֶת שְׁנֵי שָׂרֵי הַחֲמִשִּׁים הָרִאשֹׁנִים וְאֶת חֲמִשֵּׁיהֶם וְעַתָּה תִּיקַר נַפְשִׁי בְּעֵינֶיךָ. (טו) וַיְדַבֵּר מַלְאַךְ י"י אֶל אֵלִיָּהוּ רֵד אוֹתוֹ אַל תִּירָא מִפָּנָיו וַיָּקׇם וַיֵּרֶד אוֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ.

Melakhim II 2:19-22מלכים ב' ב':י"ט-כ"ב

(19) And the men of the city said unto Elisha: 'Behold, we pray thee, the situation of this city is pleasant, as my lord seeth; but the water is bad, and the land miscarrieth. (20) And he said: 'Bring me a new cruse, and put salt therein.' And they brought it to him. (21) And he went forth unto the spring of the waters, and cast salt therein, and said: 'Thus saith the Lord: I have healed these waters; there shall not be from thence any more death or miscarrying.' (22) So the waters were healed unto this day, according to the word of Elisha which he spoke.(יט) וַיֹּאמְרוּ אַנְשֵׁי הָעִיר אֶל אֱלִישָׁע הִנֵּה נָא מוֹשַׁב הָעִיר טוֹב כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי רֹאֶה וְהַמַּיִם רָעִים וְהָאָרֶץ מְשַׁכָּלֶת. (כ) וַיֹּאמֶר קְחוּ לִי צְלֹחִית חֲדָשָׁה וְשִׂימוּ שָׁם מֶלַח וַיִּקְחוּ אֵלָיו. (כא) וַיֵּצֵא אֶל מוֹצָא הַמַּיִם וַיַּשְׁלֶךְ שָׁם מֶלַח וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר י"י רִפִּאתִי לַמַּיִם הָאֵלֶּה לֹא יִהְיֶה מִשָּׁם עוֹד מָוֶת וּמְשַׁכָּלֶת. (כב) וַיֵּרָפוּ הַמַּיִם עַד הַיּוֹם הַזֶּה כִּדְבַר אֱלִישָׁע אֲשֶׁר דִּבֵּר.

Melakhim II 4מלכים ב' ד'

(1) Now there cried a certain woman of the wives of the sons of the prophets unto Elisha, saying: 'Thy servant my husband is dead; and thou knowest that thy servant did fear the Lord; and the creditor is come to take unto him my two children to be bondmen.' (2) And Elisha said unto her: 'What shall I do for thee? tell me; what hast thou in the house?' And she said: 'Thy handmaid hath not any thing in the house, save a pot of oil.' (3) Then he said: 'Go, borrowthee vessels abroad of all thy neighbours, even empty vessels; borrow not a few. (4) And thou shalt go in, and shut the door upon thee and upon thy sons, and pour out into all those vessels; and thou shalt set aside that which is full.' (5) So she went from him, and shut the door upon her and upon her sons; they brought the vessels to her, and she poured out. (6) And it came to pass, when the vessels were full, that she said unto her son: 'Bring me yet a vessel.' And he said unto her: 'There is not a vessel more.' And the oil stayed. (7) Then she came and told the man of God. And he said: 'Go, sell the oil, and pay thy debt, and live thou and thy sons of the rest.' (8) And it fell on a day, that Elisha passed to Shunem, where was a great woman; and she constrained him to eat bread. And so it was, that as oft as he passed by, he turned in thither to eat bread. (9) And she said unto her husband: 'Behold now, I perceive that this is a holy man of God, that passeth by us continually. (10) Let us make, I pray thee, a little chamber on the roof; and let us set for him there a bed, and a table, and a stool, and a candlestick; and it shall be, when he cometh to us, that he shall turn in thither.' (11) And it fell on a day, that he came thither, and he turned into the upper chamber and lay there. (12) And he said to Gehazi his servant: 'Call this Shunammite.' And when he had called her, she stood before him. (13) And he said unto him: 'Say now unto her: Behold, thou hast been careful for us with all this care; what is to be done for thee? wouldest thou be spoken for to the king, or to the captain of the host?' And she answered: 'I dwell among mine own people.' (14) And he said: 'What then is to be done for her?' And Gehazi answered: 'Verily she hath no son, and her husband is old.' (15) And he said: 'Call her.' And when he had called her, she stood in the door. (16) And he said: 'At this season, when the time cometh round, thou shalt embrace a son.' And she said: 'Nay, my lord, thou man of God, do not lie unto thy handmaid.' (17) And the woman conceived, and bore a son at that season, when the time came round, as Elisha had said unto her. (18) And when the child was grown, it fell on a day, that he went out to his father to the reapers. (19) And he said unto his father: 'My head, my head.' And he said to his servant: 'Carry him to his mother.' (20) And when he had taken him, and brought him to his mother, he sat on her knees till noon, and then died. (21) And she went up, and laid him on the bed of the man of God, and shut the door upon him, and went out. (22) And she called unto her husband, and said: 'Send me, I pray thee, one of the servants, and one of the asses, that I may run to the man of God, and come back.' (23) And he said: Wherefore wilt thou go to him today? it is neither new moon nor sabbath.' And she said: 'It shall be well.' (24) Then she saddled an ass, and said to her servant: 'Drive, and go forward; slacken me not the riding, except I bid thee.' (25) So she went, and came unto the man of God to mount Carmel. And it came to pass, when the man of God saw her afar off, that he said to Gehazi his servant: 'Behold, yonder is that Shunammite. (26) Run, I pray thee, now to meet her, and say unto her: Is it well with thee? is it well with thy husband? is it well with the child?' And she answered: 'It is well.' (27) And when shecame to the man of God to the hill, she caught hold of his feet. And Gehazi came near to thrust her away; but the man of God said: 'Let her alone; for her soul is bitter within her; and the Lord hath hid it from me, and hath not told Me.' (28) Then she said: 'Did I desire a son of my lord? did I not say: Do not deceive me?' (29) Then he said to Gehazi: 'Gird up thy loins, and take my staff in thy hand, and go thy way; if thou meet any man, salute him not; and if any salute thee, answer him not; and lay my staff upon the face of the child.' (30) And the mother of the child said: 'As the Lord liveth, and as thy soul liveth, I will not leave thee.' And he arose, and followed her. (31) And Gehazi passed on before them, and laid the staff upon the face of the child; but there was neither voice, nor hearing. Wherefore he returned to meet him, and told him, saying: 'The child is not awaked.' (32) And when Elisha was come into the house, behold, the child was dead, and laid upon his bed. (33) He went in therefore, and shut the door upon them twain, and prayed unto the Lord. (34) And he went up, and lay upon the child, and put his mouth upon his mouth, and his eyes upon his eyes, and his hands upon his hands; and he stretched himself upon him; and the flesh of the child waxed warm. (35) Then he returned, and walked in the house once to and fro; and went up, and stretched himself upon him; and the child sneezed seven times, and the child opened his eyes. (36) And he called Gehazi, and said: 'Call this Shunammite.' So he called her. And when she was come in unto him, he said: 'Take up thy son.' (37) Then she went in, and fell at his feet, and bowed down to the ground; and she took up her son, and went out. (38) And Elisha came again to Gilgal; and there was a dearth in the land; and the sons of the prophets were sitting before him; and he said unto his servant: 'Set on the great pot, and seethe pottage for the sons of the prophets.' (39) And one went out into the field to gather herbs, and found a wild vine, and gathered thereof wild gourds his lap full, and came and shred them into the pot of pottage; for they knew them not. (40) So they poured out for the men to eat. And it came to pass, as they were eating of the pottage, that they cried out, and said: 'O man of God, there is death in the pot.' And they could not eat thereof. (41) But he said: 'Then bring meal.' And he cast it into the pot; and he said: 'Pour out for the people, that they may eat.' And there was no harm in the pot. (42) And there came a man from Baal-shalishah, and brought the man of God bread of the first-fruits, twenty loaves of barley, and fresh ears of corn in his sack. And he said: 'Give unto the people, that they may eat.' (43) And his servant said: 'How should I set this before a hundred men?' But he said: 'Give the people, that they may eat; for thus saith the Lord: They shall eat, and shall leave thereof.' (44) So he set it before them, and they did eat, and left thereof, according to the word of the Lord.(א) וְאִשָּׁה אַחַת מִנְּשֵׁי בְנֵי הַנְּבִיאִים צָעֲקָה אֶל אֱלִישָׁע לֵאמֹר עַבְדְּךָ אִישִׁי מֵת וְאַתָּה יָדַעְתָּ כִּי עַבְדְּךָ הָיָה יָרֵא אֶת י"י וְהַנֹּשֶׁה בָּא לָקַחַת אֶת שְׁנֵי יְלָדַי לוֹ לַעֲבָדִים. (ב) וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ הַגִּידִי לִי מַה יֶּשׁ [לָךְ] (לכי) בַּבָּיִת וַתֹּאמֶר אֵין לְשִׁפְחָתְךָ כֹל בַּבַּיִת כִּי אִם אָסוּךְ שָׁמֶן. (ג) וַיֹּאמֶר לְכִי שַׁאֲלִי לָךְ כֵּלִים מִן הַחוּץ מֵאֵת כׇּל [שְׁכֵנָיִךְ] (שכנכי) כֵּלִים רֵקִים אַל תַּמְעִיטִי. (ד) וּבָאת וְסָגַרְתְּ הַדֶּלֶת בַּעֲדֵךְ וּבְעַד בָּנַיִךְ וְיָצַקְתְּ עַל כׇּל הַכֵּלִים הָאֵלֶּה וְהַמָּלֵא תַּסִּיעִי. (ה) וַתֵּלֶךְ מֵאִתּוֹ וַתִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בַּעֲדָהּ וּבְעַד בָּנֶיהָ הֵם מַגִּישִׁים אֵלֶיהָ וְהִיא [מוֹצָקֶת] (מיצקת). (ו) וַיְהִי כִּמְלֹאת הַכֵּלִים וַתֹּאמֶר אֶל בְּנָהּ הַגִּישָׁה אֵלַי עוֹד כֶּלִי וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אֵין עוֹד כֶּלִי וַיַּעֲמֹד הַשָּׁמֶן. (ז) וַתָּבֹא וַתַּגֵּד לְאִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת [נִשְׁיֵךְ] (נשיכי) וְאַתְּ [וּבָנַיִךְ] (בניכי) תִּחְיִי בַּנּוֹתָר. (ח) וַיְהִי הַיּוֹם וַיַּעֲבֹר אֱלִישָׁע אֶל שׁוּנֵם וְשָׁם אִשָּׁה גְדוֹלָה וַתַּחֲזֶק בּוֹ לֶאֱכׇל לָחֶם וַיְהִי מִדֵּי עׇבְרוֹ יָסֻר שָׁמָּה לֶאֱכָל לָחֶם. (ט) וַתֹּאמֶר אֶל אִישָׁהּ הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִישׁ אֱלֹהִים קָדוֹשׁ הוּא עֹבֵר עָלֵינוּ תָּמִיד. (י) נַעֲשֶׂה נָּא עֲלִיַּת קִיר קְטַנָּה וְנָשִׂים לוֹ שָׁם מִטָּה וְשֻׁלְחָן וְכִסֵּא וּמְנוֹרָה וְהָיָה בְּבֹאוֹ אֵלֵינוּ יָסוּר שָׁמָּה. (יא) וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹא שָׁמָּה וַיָּסַר אֶל הָעֲלִיָּה וַיִּשְׁכַּב שָׁמָּה. (יב) וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ קְרָא לַשּׁוּנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד לְפָנָיו. (יג) וַיֹּאמֶר לוֹ אֱמׇר נָא אֵלֶיהָ הִנֵּה חָרַדְתְּ אֵלֵינוּ אֶת כׇּל הַחֲרָדָה הַזֹּאת מֶה לַעֲשׂוֹת לָךְ הֲיֵשׁ לְדַבֶּר לָךְ אֶל הַמֶּלֶךְ אוֹ אֶל שַׂר הַצָּבָא וַתֹּאמֶר בְּתוֹךְ עַמִּי אָנֹכִי יֹשָׁבֶת. (יד) וַיֹּאמֶר וּמֶה לַעֲשׂוֹת לָהּ וַיֹּאמֶר גֵּיחֲזִי אֲבָל בֵּן אֵין לָהּ וְאִישָׁהּ זָקֵן. (טו) וַיֹּאמֶר קְרָא לָהּ וַיִּקְרָא לָהּ וַתַּעֲמֹד בַּפָּתַח. (טז) וַיֹּאמֶר לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה [אַתְּ] (אתי) חֹבֶקֶת בֵּן וַתֹּאמֶר אַל אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים אַל תְּכַזֵּב בְּשִׁפְחָתֶךָ. (יז) וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיהָ אֱלִישָׁע. (יח) וַיִּגְדַּל הַיָּלֶד וַיְהִי הַיּוֹם וַיֵּצֵא אֶל אָבִיו אֶל הַקֹּצְרִים. (יט) וַיֹּאמֶר אֶל אָבִיו רֹאשִׁי רֹאשִׁי וַיֹּאמֶר אֶל הַנַּעַר שָׂאֵהוּ אֶל אִמּוֹ. (כ) וַיִּשָּׂאֵהוּ וַיְבִיאֵהוּ אֶל אִמּוֹ וַיֵּשֶׁב עַל בִּרְכֶּיהָ עַד הַצׇּהֳרַיִם וַיָּמֹת. (כא) וַתַּעַל וַתַּשְׁכִּבֵהוּ עַל מִטַּת אִישׁ הָאֱלֹהִים וַתִּסְגֹּר בַּעֲדוֹ וַתֵּצֵא. (כב) וַתִּקְרָא אֶל אִישָׁהּ וַתֹּאמֶר שִׁלְחָה נָא לִי אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְאַחַת הָאֲתֹנוֹת וְאָרוּצָה עַד אִישׁ הָאֱלֹהִים וְאָשׁוּבָה. (כג) וַיֹּאמֶר מַדּוּעַ [אַתְּ] (אתי) [הֹלֶכֶת] (הלכתי) אֵלָיו הַיּוֹם לֹא חֹדֶשׁ וְלֹא שַׁבָּת וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (כד) וַתַּחֲבֹשׁ הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר אֶל נַעֲרָהּ נְהַג וָלֵךְ אַל תַּעֲצׇר לִי לִרְכֹּב כִּי אִם אָמַרְתִּי לָךְ. (כה) וַתֵּלֶךְ וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל וַיְהִי כִּרְאוֹת אִישׁ הָאֱלֹהִים אֹתָהּ מִנֶּגֶד וַיֹּאמֶר אֶל גֵּיחֲזִי נַעֲרוֹ הִנֵּה הַשּׁוּנַמִּית הַלָּז. (כו) עַתָּה רוּץ נָא לִקְרָאתָהּ וֶאֱמׇר לָהּ הֲשָׁלוֹם לָךְ הֲשָׁלוֹם לְאִישֵׁךְ הֲשָׁלוֹם לַיָּלֶד וַתֹּאמֶר שָׁלוֹם. (כז) וַתָּבֹא אֶל אִישׁ הָאֱלֹהִים אֶל הָהָר וַתַּחֲזֵק בְּרַגְלָיו וַיִּגַּשׁ גֵּיחֲזִי לְהׇדְפָהּ וַיֹּאמֶר אִישׁ הָאֱלֹהִים הַרְפֵּה לָהּ כִּי נַפְשָׁהּ מָרָה לָהּ וַי"י הֶעְלִים מִמֶּנִּי וְלֹא הִגִּיד לִי. (כח) וַתֹּאמֶר הֲשָׁאַלְתִּי בֵן מֵאֵת אֲדֹנִי הֲלֹא אָמַרְתִּי לֹא תַשְׁלֶה אֹתִי. (כט) וַיֹּאמֶר לְגֵיחֲזִי חֲגֹר מׇתְנֶיךָ וְקַח מִשְׁעַנְתִּי בְיָדְךָ וָלֵךְ כִּי תִמְצָא אִישׁ לֹא תְבָרְכֶנּוּ וְכִי יְבָרֶכְךָ אִישׁ לֹא תַעֲנֶנּוּ וְשַׂמְתָּ מִשְׁעַנְתִּי עַל פְּנֵי הַנָּעַר. (ל) וַתֹּאמֶר אֵם הַנַּעַר חַי י"י וְחֵי נַפְשְׁךָ אִם אֶעֶזְבֶךָּ וַיָּקׇם וַיֵּלֶךְ אַחֲרֶיהָ. (לא) וְגֵחֲזִי עָבַר לִפְנֵיהֶם וַיָּשֶׂם אֶת הַמִּשְׁעֶנֶת עַל פְּנֵי הַנַּעַר וְאֵין קוֹל וְאֵין קָשֶׁב וַיָּשׇׁב לִקְרָאתוֹ וַיַּגֶּד לוֹ לֵאמֹר לֹא הֵקִיץ הַנָּעַר. (לב) וַיָּבֹא אֱלִישָׁע הַבָּיְתָה וְהִנֵּה הַנַּעַר מֵת מֻשְׁכָּב עַל מִטָּתוֹ. (לג) וַיָּבֹא וַיִּסְגֹּר הַדֶּלֶת בְּעַד שְׁנֵיהֶם וַיִּתְפַּלֵּל אֶל י"י. (לד) וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּו וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחׇם בְּשַׂר הַיָּלֶד. (לה) וַיָּשׇׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו. (לו) וַיִּקְרָא אֶל גֵּיחֲזִי וַיֹּאמֶר קְרָא אֶל הַשֻּׁנַמִּית הַזֹּאת וַיִּקְרָאֶהָ וַתָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר שְׂאִי בְנֵךְ. (לז) וַתָּבֹא וַתִּפֹּל עַל רַגְלָיו וַתִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה וַתִּשָּׂא אֶת בְּנָהּ וַתֵּצֵא. (לח) וֶאֱלִישָׁע שָׁב הַגִּלְגָּלָה וְהָרָעָב בָּאָרֶץ וּבְנֵי הַנְּבִיאִים יֹשְׁבִים לְפָנָיו וַיֹּאמֶר לְנַעֲרוֹ שְׁפֹת הַסִּיר הַגְּדוֹלָה וּבַשֵּׁל נָזִיד לִבְנֵי הַנְּבִיאִים. (לט) וַיֵּצֵא אֶחָד אֶל הַשָּׂדֶה לְלַקֵּט אֹרֹת וַיִּמְצָא גֶּפֶן שָׂדֶה וַיְלַקֵּט מִמֶּנּוּ פַּקֻּעֹת שָׂדֶה מְלֹא בִגְדוֹ וַיָּבֹא וַיְפַלַּח אֶל סִיר הַנָּזִיד כִּי לֹא יָדָעוּ. (מ) וַיִּצְקוּ לַאֲנָשִׁים לֶאֱכוֹל וַיְהִי כְּאׇכְלָם מֵהַנָּזִיד וְהֵמָּה צָעָקוּ וַיֹּאמְרוּ מָוֶת בַּסִּיר אִישׁ הָאֱלֹהִים וְלֹא יָכְלוּ לֶאֱכֹל. (מא) וַיֹּאמֶר וּקְחוּ קֶמַח וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַסִּיר וַיֹּאמֶר צַק לָעָם וְיֹאכֵלוּ וְלֹא הָיָה דָּבָר רָע בַּסִּיר. (מב) וְאִישׁ בָּא מִבַּעַל שָׁלִשָׁה וַיָּבֵא לְאִישׁ הָאֱלֹהִים לֶחֶם בִּכּוּרִים עֶשְׂרִים לֶחֶם שְׂעֹרִים וְכַרְמֶל בְּצִקְלֹנוֹ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ. (מג) וַיֹּאמֶר מְשָׁרְתוֹ מָה אֶתֵּן זֶה לִפְנֵי מֵאָה אִישׁ וַיֹּאמֶר תֵּן לָעָם וְיֹאכֵלוּ כִּי כֹה אָמַר י"י אָכֹל וְהוֹתֵר. (מד) וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר י"י.

Yeshayahu 44:25-26ישעיהו מ"ד:כ"ה-כ"ו

(25) That frustrateth the tokens of the imposters, And maketh diviners mad; That turneth wise men backward, And maketh their knowledge foolish; (26) That confirmeth the word of His servant, And performeth the counsel of His messengers; That saith of Jerusalem: 'She shall be inhabited'; And of the cities of Judah: 'They shall be built, And I will raise up the waste places thereof';(כה) מֵפֵר אֹתוֹת בַּדִּים וְקֹסְמִים יְהוֹלֵל מֵשִׁיב חֲכָמִים אָחוֹר וְדַעְתָּם יְסַכֵּל. (כו) מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים הָאֹמֵר לִירוּשָׁלַ‍ִם תּוּשָׁב וּלְעָרֵי יְהוּדָה תִּבָּנֶינָה וְחׇרְבוֹתֶיהָ אֲקוֹמֵם.

Iyyov 22:28איוב כ"ב:כ"ח

Thou shalt also decree a thing, and it shall be established unto thee, And light shall shine upon thy ways.וְתִגְזַר אֹמֶר וְיָקׇם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר.

Classical Texts

Mekhilta DeRabbi Yishmael Shemot 12מכילתא דרבי ישמעאל שמות י"ב

מסכתא דפסחא פרשה יב

(כה) כאשר דבר – והיכן דבר? והבאתי אתכם אל הארץ וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: הוא אשר דבר ה' שבתון. והיכן דבר? והיה ביום הששי וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש וגו'. והיכן דבר? ונועדתי שמה לבני ישראל וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: פחדכם ומוראכם יתן ה' כאשר דבר. והיכן דבר? את אימתי אשלח לפניך והמותי את כל הגוים וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך וגו' כאשר דבר לך. והיכן דבר? כי אוריש גוים מפניך וגו' ושתי את גבולך מים סוף וגו'. כיוצא בדבר: ה' אלהיך ברכך כאשר דבר לך. והיכן דבר? ברוך תהיה מכל העמים. כיוצא בדבר אתה אומר: וה' האמירך היום. והיכן דבר? את ה' האמרת היום. כיוצא בדבר אתה אומר: ולתתך עליון וגו'. והיכן דבר? ונתנך ה' לראש ולא לזנב. ואומר: והייתם קדושים וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: שמעו שמים והאזיני ארץ כי ה' דבר. והיכן דבר? האזינו השמים ואדברה. כיוצא בדבר אתה אומר: ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו כי פי ה' דבר. והיכן דבר? ראו עתה כי אני הוא. כיוצא בדבר אומר: ואם תמאנו ומריתם וגו'. והיכן דבר? והבאתי עליכם חרב נוקמת וגו' כיוצא בדבר אתה אומר: בלע המות לנצח וגו'. והיכן דבר? אשכיר חצי מדם. כיוצא בדבר אתה אומר: וישבו איש תחת גפנו וגו'. והיכן דבר? ונתתי שלום בארץ. כיוצא בדבר אתה אומר: ולא יהיה שריד וגו'. והיכן דבר? וירד מיעקב והאביד שריד וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: וה' פקד את שרה וגו'. והיכן דבר? אבל שרה אשתך וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: ויעש ה' לשרה וגו'. והיכן דבר? ביום ההוא כרת ה' את אברם ברית וגו'. כיוצא בדבר אתה אומר: זאב וטלה ירעו כאחד. והיכן דבר? והשבתי חיה רעה מן הארץ. כיוצא בדבר אתה אומר: מן הגוים אשר אמר ה'. והיכן דבר? לא תתחתן בם. כיוצא בדבר אתה אומר: אז אמר שלמה ה' אמר וכו'. והיכן דבר? כי בענן אראה על הכפורת. כיוצא בדבר אתה אומר: והיו לי אמר ה'. והיכן דבר? והייתם לי סגלה. כיוצא בדבר אתה אומר: והיה כל אשר יקרא בשם וגו' והיכן דבר? וראו כל עמי הארץ. כיוצא בו: וגם מהם אקח לכהנים הלויים אמר ה'. והיכן אמר? הנסתרות לה' אלהינו וגו' אף כאן אתה אומר: והיה כי תבואו אל הארץ וגו', תלה הכתוב לעבודה הזאת מביאתן לארץ ולהלן.

Pesikta DeRav Kahana 7:3פסיקתא דרב כהנא ז':ג'

מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים האומר לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה וחרבותיה אקומם (ישעיה מד כו) ר' ברכיה בשם ר' לוי מי שהוא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים אין אנו יודעין שהוא אומ' לירושלם תושב ולערי יהודה תבנינה אלא מלאך אחד נגלה על אבינו יעקב ואמ' לו מה שמך ויאמ' יעקב ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל (בראשית לב כח כט) נגלה הקב"ה על אבינו יעקב לקיים גזרתו של אותו מלאך ויאמר לו אלהים שמך יעקב וגו' (שם לה ט י) ירושלם שכל הנביאי' מתנבאי' שנבנית על אחת כמה וכמה ד"א מקים דבר עבדו (ישעיה שם) זה משה לא כן עבדי משה (במדבר יב ז) עצת מלאכיו ישלים (ישעיה שם) זה משה וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (במדבר כ טז) אמ' הב"ה למשה לך אמור להם לישראל ועברתי בארץ מצרים בלילה הזה (שמות יב יב) הלך משה ואמ' לישראל כה אמר י"י כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שם יא ד) אמ' הקב"ה כבר הבטחתי למשה ואמרתי לו לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא (במדבר יב ז) יהא עבדי משה כזבן אלא מה אמ' משה כחצי הלילה אף אני כחצי הלילה לפי' ויהי בחצי הלילה (שמות יב כט).

Shemot Rabbah 13:4שמות רבה י"ג:ד'

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ, גִּלָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מַה מַּכָּה יָבִיא עֲלֵיהֶן וְכָתַב משֶׁה בְּרֶמֶז, וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ, זוֹ מַכַּת אַרְבֶּה, כְּמָה דְתֵימָא (יואל א, ג): עָלֶיהָ לִבְנֵיכֶם סַפֵּרוּ, וַיָּבֹא משֶׁה וְאַהֲרֹן, כִּי אִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ אֶת עַמִּי וגו', מַהוּ הִנְנִי מֵבִיא מָחָר אַרְבֶּה בִּגְבֻלֶךָ, וְלֹא בִּגְבוּל בְּנֵי חָם, וְעַל זֶה נֶאֱמַר (ישעיה כו, ט): כִּי כַּאֲשֶׁר מִשְׁפָּטֶיךָ לָאָרֶץ צֶדֶק לָמְדוּ וגו', שֶׁבְּמַכַּת הָאַרְבֶּה הִכִּירוּ עַד הֵיכָן גְּבוּל מִצְרָיִם. וְכִסָּה אֶת עֵין הָאָרֶץ, וּמָלְאוּ בָתֶּיךָ, וַיִּפֶן וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה, מַהוּ כֵן, שֶׁרָאָה אוֹתָם שֶׁהָיוּ פּוֹנִים זֶה בָּזֶה וְהָיוּ מַאֲמִינִים לִדְבָרָיו, וְיָצָא מִשָּׁם כְּדֵי שֶׁיִּטְלוּ עֵצָה לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.

Shemot Rabbah 18:1שמות רבה י"ח:א'

וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה מד, כו): מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ: מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ, זֶה משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יב, ז): לֹא כֵן עַבְדִּי משֶׁה, וְהֵיאַךְ קִיֵּם אֶלָּא כֵּיוָן שֶׁהֵבִיא עֲלֵיהֶם מַכַּת הַחשֶׁךְ הִתְחִיל פַּרְעֹה צוֹוֵחַ (שמות י, כד): לְכוּ עִבְדוּ אֶת ה' רַק צֹאנְכֶם וּבְקַרְכֶם יֻצָּג. אָמַר לוֹ משֶׁה חַיֶּיךָ (שמות י, כו): וְגַם מִקְנֵנוּ יֵלֵךְ עִמָּנוּ לֹא תִשָּׁאֵר פַּרְסָה, מַהוּ פַּרְסָה, אֲפִלּוּ בְּהֵמָה שֶׁהִיא כֻּלָּהּ שֶׁל מִצְרִי וְיֵשׁ בָּה טֶלֶף אֶחָד לְיִשְׂרָאֵל, אֵינוֹ מֵנִיחַ אוֹתָהּ. (שמות י, כו): כִּי מִמֶּנּוּ נִקַּח, אַחַר שֶׁאָמַר: כִּי מִמֶּנּוּ נִקַח, חָזַר וְאָמַר (שמות י, כו): וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע מַה נַעֲבֹד אֶת ה'. אָמַר לוֹ אִם אַתָּה שֶׁאַתָּה בָּשָׂר וָדָם בְּנֵי אָדָם מֵתִים אִם עוֹבְרִין עַל צִוּוּיֶךָ, וְאִם תּוֹצִיא דָּבָר מִלְּפָנֶיךָ וְתֹאמַר גְּבוּ לִי כָּךְ וְכָךְ יָכוֹל הָעוֹלָם לַעֲמֹד לְפָנֶיךָ, אֲבָל אָנוּ שֶׁמָּא יֹאמַר לָנוּ אֱלֹהִים הַקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁל מָאתַיִם וְעֶשֶׂר שָׁנִים, הֱוֵי: וַאֲנַחְנוּ לֹא נֵדַע. אָמַר לוֹ פַרְעֹה, עַד מָתַי אַתָּה נִכְנַס לְכָאן (שמות י, כח): לֵךְ מֵעָלַי הִשָּׁמֶר לְךָ אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי. אָמַר לוֹ משֶׁה יָפֶה דִּבַּרְתָּ (שמות י, כט): לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָה עֲדַיִן מִתְבַּקֵּשׁ לִי לְהוֹדִיעַ לְפַרְעֹה מַכָּה אַחַת, מִיָּד קָפַץ עָלָיו אֱלֹהִים כִּבְיָכוֹל נִכְנַס בַּפָּלָטִין שֶׁל פַּרְעֹה בִּשְׁבִיל משֶׁה, שֶׁאָמַר לוֹ: לֹא אֹסִף עוֹד רְאוֹת פָּנֶיךָ, שֶׁלֹא יִמָּצֵא בַּדָּאי, וְאַתָּה מוֹצֵא שֶׁלֹא דִּבֵּר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עִם משֶׁה בְּבֵיתוֹ שֶׁל פַּרְעֹה אֶלָּא אוֹתָהּ שָׁעָה, מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ט, כט): כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ כַּפַּי אֶל ה', וְעַכְשָׁיו קָפַץ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְדִבֵּר עִם משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, א): עוֹד נֶגַע אֶחָד אָבִיא עַל פַּרְעֹה וגו'. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע משֶׁה שָׂמַח וְנִתְגַּדֵּל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות יא, ג): גַּם הָאִישׁ משֶׁה גָּדוֹל מְאֹד. הִתְחִיל צוֹוֵחַ בְּפַרְהֶסְיָא (שמות יא, ד): כֹּה אָמַר ה' כַּחֲצֹת הַלַּיְלָה, יָפֶה אָמַרְתָּ: אַל תֹּסֶף רְאוֹת פָּנַי, אֲנִי אֵינִי עוֹד בָּא אֶצְלְךָ אֶלָּא אַתָּה בָּא אֶצְלִי, וְשַׂר צָבָא הַזֶּה שֶׁעוֹמֵד עִמְּךָ וְזֶה הִפַּרְכוֹס שֶׁלְּךָ וְכָל בְּנֵי פָּלָטִין אֵלוּ שֶׁלְךָ בָּאִין אֶצְלִי עִמְּךָ וּמְבַקְּשִׁים הֵימֶנִּי וּמִשְׁתַּחֲוִים לִי שֶׁנֵּצֵא מִכָּאן, דִּכְתִיב (שמות יא, ח): וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּחֲווּ לִי לֵאמֹר, לֹא רָצָה לוֹמַר וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לִי, מִשּׁוּם כְּבוֹד מַלְכוּת. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ חֲצִי הַלַּיְלָה כַּאֲשֶׁר אָמַר משֶׁה, מִיָּד וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה וַה' הִכָּה כָל בְּכוֹר, לְפִיכָךְ מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים, שֶׁעָשָׂה עֵצָה עִם אַבְרָהָם בִּשְׁבִיל הַדָּבָר הַזֶּה, אֵימָתַי כְּשֶׁבָּאוּ הַמְּלָכִים וְרָדַף אוֹתָם, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא דַּיֶּךָּ עַד חֲצִי הַלַּיְלָה, בּוֹא וְנַחְלֹק הַלַּיְלָה אֲנִי וְאַתָּה, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יד, טו): וַיֵּחָלֵק עֲלֵיהֶם לַיְלָה. כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ הַשָּׁעָה שָׁלְמָה הָעֵצָה, הֱוֵי: וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה, לְכָךְ כְּתִיב: וַעֲצַת מַלְאָכָיו יַשְׁלִים.

Shemot Rabbah 42:5שמות רבה מ"ב:ה'

דָּבָר אַחֵר, לֶךְ רֵד, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים, וּמִנַּיִן שֶׁאָמַר לוֹ כֵּן, מִמַּה שֶּׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אוֹמֵר לוֹ אַתָּה יוֹדֵעַ, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לב, ט): וַיֹּאמֶר ה' אֶל משֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא, אֵין אָדָם אוֹמֵר פְּלוֹנִי קָשֶׁה אֶלָּא שֶׁהוּא צָרִיךְ מַרְדּוּת. וְרַבּוֹתֵינוּ אָמְרוּ מַהוּ לֶךְ רֵד, מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים, מְסַיֵּעַ לֵיהּ לְרַבִּי מֵאִיר, וְתֵדַע לְךָ שֶׁכֵּן, בּוֹא וּרְאֵה כֵּיוָן שֶׁיָּרַד משֶׁה מָה אָמַר לָהֶם (שמות לב, כו כז): וַיַּעֲמֹד משֶׁה בְּשַׁעַר הַמַּחֲנֶה וַיֹּאמֶר מִי לַה', וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, וְהֵיכָן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁאָמַר לוֹ כָּךְ לֶךְ רֵד, מַהוּ רֵד, מַרְדּוּת הֵם צְרִיכִים.

Tanchuma (Buber) Bo 17תנחומא (בובר) בא י"ז

[יז] [ויהי בחצי הלילה]. זש"ה מקים דבר עבדו וגו' (ישעיה מד כו). ר' ברכיה בשם ר' לוי אמר מהו מקים דבר עבדו, אין אנו יודעין שאומר לירושלים תושב ולערי יהודה תבנינה (שם /ישעיהו מ"ד כ"ו/), אלא מלאך אחד נגלה על יעקב אבינו, א"ל מה שמך, א"ל יעקב, לא יעקב יאמר עוד שמך וגו' (בראשית לב כט). ועצת מלאכיו ישלים (ישעיה שם /מ"ד כ"ו/), נגלה הקדוש ברוך הוא על יעקב לקיים גזירתו של אותו מלאכיו ויאמר לו אלהים שמך יעקב (בראשית לה י), ירושלים שכל הנביאים מתנבאים עליה על אחת כמה וכמה. ד"א מקים דבר עבדו, זה משה, שנאמר בו לא כן עבדי משה (במדבר יב ז), ועצת מלאכיו ישלים זה משה, שנאמר וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים (שם /במדבר/ כ טז), אמר הקדוש ברוך הוא למשה, לך אמור לישראל ועברתי בארץ מצרים, הלך משה ואמר לישראל כחצות הלילה, אמר הקדוש ברוך הוא והלא כבר הבטחתי את משה ואמרתי לא כן עבדי משה, אני לא אמרתי כן ויהא עבדי משה נראה כמכזב, אלא מה משה אמר כחצות הלילה, אף אני אעשה כחצי הלילה, לקיים גזירתו של משה, הוי מקים דבר עבדו, לפיכך ויהי בחצי הלילה, מלמד שנחלק הלילה מאליו, וחלק כחוט השערה. ויהי בחצי הלילה, ר' אלעזר בן פדת אמר כל מקום שנאמר וה' הוא וסנקליטין שלו, ישב עליהם הקדוש ברוך הוא בדין וגזרו בית דין של מעלה שינגפו בכורי מצרים, לכך ויהי בחצי הלילה וגו'. אמר ריש לקיש מלמד שהיה לפני המכה מכה אחרת, כיצד כל שעה שהיה הקדוש ברוך הוא מבקש להביא מכה על המצרים משלח משה ואומר לו לך אמור להן שאני מביא עליהן מכה פלונית, ובשעה שבאת מכת בכורות, אמר להן משה כחצות הלילה.

Seder Eliyahu Rabbah 4סדר אליהו רבה ד'

אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע צדיק וחסיד אתה אלא מדת הדין מקטרג לפניך על כל באי עולם ועל כל מעשה ידיך שבראת בעולם ארד מלפניך ואעשה בהן מדת הדין אם כולם עבדו לעגל בלבב שלם ימותו כולם ביום אחד מיד ירד משה מלפני הקב"ה ויקח משה את העגל וגו' ויזר על פני המים וישק את בנ"י ויעמוד משה בשער המחנה ויאמר מי לי"י אלי וגו' ויאמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל וגו' הרגו איש את אחיו וגו' ויפול מן העם וגו' כשלשת אלפי איש מעיד אני עלי שמים וארץ שלא אמר הקב"ה למשה לעמוד בשער המחנה ולומר מי לה' אלי ולשום איש את חרבו על ירכו ולהרוג איש את אחיו ורעהו וקרובו והוא אמר כה אמר ה' אלוקי ישראל וגו' אלא שהיה משה דן בעצמו ואמר בלבו אם אני אומר לישראל הרגו איש את אחיו ורעהו וקרובו יהיו ישראל דנין (קל וחומר) ויאמרו לי לא כך למדתנו רבינו סנהדרין שהרגו נפש א' מישראל פעם אחד בשבוע נקראת מחבלנית מפני מה אתה הורג ג' אלפים ביום אחד לפיכך תלה בכבוד של מעלה ואמר כה אמר ה' אלוקי ישראל שימו איש חרבו על ירכו וגו' מה ענין של אחריו כיון שאמר בשם הקב"ה מיד ויעשו בני לוי כדבר משה חזר משה הצדיק ועמד בתפלה לפני המקום ואמר לפניו רבש"ע צדיק וחסיד אתה וכל מעשיך באמונה וכי בשביל ג' אלפים שעבדו לעגל בלבב שלם ימותו ת"ר אלף מבני כ' שנה ולמעלה מלבד בני תשעה עשר וחמש עשרה ועשר ושתים וא' וכמה גריםועבדים שנתוספו עליהם עד אין לדבר סוף מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה ונתרצה עמהם

Medieval Texts

Rashi Shemot 11:4רש"י שמות י"א:ד'

'ויאמר משה כה אמר ה AND MOSES SAID, THUS SAITH THE LORD – Whilst he was still standing before Pharaoh this prophecy was spoken to him, because after he left him, he did not see his face again (Shemot Rabbah 18).
כחצות הלילה means, WHEN THE NIGHT IS DIVIDED (i.e., when midnight arrives).
כחצות is an infinitive with prefix, of similar form to, (1 Kings 18:36) בעלות, "when went up" and (Psalms 124:3) "when their wrath was kindled (בחרות)". This is its literal meaning which fits in with the sense, for חצות is not a noun, being another form of חֵצִי (when the meaning would be about midnight I will go out etc.", for this does not fit in with the sense, since God would certainly have stated exactly when He would do this). But our Rabbis took it in this sense and explained it as meaning "about the middle of the night", and they asserted that Moses said כחצות "about midnight", which implies near to it — either just before it or just after it, and he did not say בחצות "at midnight" (as God had bidden him say) because he feared lest Pharaoh's astrologers might make a mistake as regards the time when the slaughter of the firstborn actually took place, thinking that it was a little earlier or later than midnight, and would say, in consequence of thi.e.ror, "Moses is a liar!" (cf. Berakhot 4a; Mekhilta on 12:29).		ויאמר משה כה אמר – בעומדו לפני פרעה נאמר לו, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו.
כחצות הלילה – בהחלק הלילה, כחצות, כמו כעלות (מלכים א י"ט:כ"ה), ככלות (דברים ל"א:כ"ד), בחרות אפם בנו (תהלים קכ"ד:ג'), זהו פשוטו ליישבו על אופניו, שאין חצות שם דבר של חצי. ורבותינו דרשוהו כמו כחצי הלילה ואמרו שאמר משה כחצות דמשמע סמוך לו או לפניו או לאחריו ולא אמר בחצות, שמא יטעו איצטגניני פרעה ויאמרו משה בדאי הוא.

Rashi Shemot 32:27רש"י שמות ל"ב:כ"ז

כה אמר וגו' – והיכן אמר, (שמות כ"ב:י"ט) זובח לאלהים יחרם, כך שנויה במכילתא.
אחיו – מאמו והוא מישראל.

Rashi Shofetim 4:6רש"י שופטים ד':ו'

הלא צוה – ביד משה (דברים כ יז). כי החרם תחרימם, כך שנויה במכילתא (בא יב).

Lekach Tov Shemot 11:1לקח טוב שמות י"א:א'

ויאמר משה כה אמר ה'. זה הדבר אומרו משה בעמדו לפני פרעה, בשעה שאמר לו כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך, קודם שיצא היתה שם יד ה', שנאמר ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד אביא על פרעה, ואמר לו כחצות הלילה, לפיכך אמר משה רבינו [כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא, ויש לנו כיוצא בהם במקרא] כה אמר ה' אלהי ישראל שימו איש חרבו על ירכו (שמות לב כז), ואומר כה אמר ה' כעת מחר סאה סולת בשקל (מ"ב ז א), מלמד שלפי השעה נצנצה רוח הקודש עליו.

Lekach Tov Shemot 32:27לקח טוב שמות ל"ב:כ"ז

ויאמר אלהם כה אמר ה'. לפי השעה נאמר לו, כענין כה אמר ה' כחצות הלילה (שמות יא ד), והיכן אמר אלא לפי השעה אמר לו

Rashbam Shemot 11:1רשב"ם שמות י"א:א'

ויאמר AND THE LORD SAID TO MOSES: while he was still standing before Pharaoh, "I WILL BRING BUT ONE MORE PLAGUE ...." Then Moses answered Pharaoh (vs. 4), "THUS SAYS THE LORD, `WHEN THE NIGHT SPLITS I WILL GO FORTH ...'."
כלה ONE AND ALL: כלה means "all," men, women, children and livestock.		ויאמר י"י אל משה – בעומדו לפני פרעה, עוד נגע אחד וגו'. ואחרי כן השיב משה לפרעה כה אמר י"י כחצות הלילה וגו' (שמות י"א:ד').
כלה – הכל, גברים ונשים טף ומקנה.

Rashbam Bemidbar 16:4רשב"ם במדבר ט"ז:ד'

ויפל על פניו [MOSES HEARD] AND HE FELL ON HIS FACE: to pray. There, [while he was praying to God,] he received instructions [to say] the things that he later said to Korah.ויפל על פניו – לתפלה, ושם נאמר לו מה שאמר לקרח.

Rashbam Bemidbar 16:28-29רשב"ם במדבר ט"ז:כ"ח-כ"ט

(28) כי לא מלבי [THE LORD SENT ME TO DO ALL OF THESE THINGS;] THEY WERE NOT OF MY OWN DEVISING: When I introduced them to the offering of incense, when I said (vs. 17), "You and Aaron, each of you take his fire pan ...," [it was at God’s suggestion].
(29) לא ה' שלחני [IF THESE MEN DIE AS OTHER MEN DO ..., then] IT WAS NOT THE LORD WHO SENT ME: Rather it was I who did it to them when I charged them to offer incense.		(כח) כי לא מלבי – שחינכתים בקטורת, כשאמרתי אתה ואהרן איש מחתתו (במדבר ט"ז:י"ז).
(כט) לא י"י שלחני – אלא עשיתים מדעתי, שצויתים להקטיר קטרת.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 8:8אבן עזרא שמות פירוש שני ח':ח'

ויצא... טעם ויצעק – כי בטח על השם שלא יבישהו, כי אמר לפרעה כדברך יהיה בלא רשות השם.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 11:1אבן עזרא שמות פירוש שני י"א:א'

ויאמר {י"י} – היה ראוי שתהיה דבקה בפסוק הזה פרשת ויאמר משה כה אמר י"י,
והנה נכנסה פרשת עוד נגע אחד – והטעם להורות זה שאמר כה אמר י"י מתי נאמר לו. וזה נאמר לו במדין עוד הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד':כ"ג). ובבא מכת בכורים צוה בהר סיני שישאלו איש מאת רעהו. וכבר פרשתי למה כתוב שם ושאלה אשה (שמות ג':כ"ב), וכאן כתוב וישאלו {איש מאת רעהו}.
והנה פירוש ויאמר י"י {אל משה} עוד נגע אחד – וכבר אמר השם אל משה, כי רבים ככה.
ואמר גרש יגרש – כאשר אמר וביד חזקה יגרשם מארצו (שמות ו':א').

Ibn Ezra Shemot First Commentary 11:4אבן עזרא שמות פירוש ראשון י"א:ד'

ויאמר משה כה אמר י"י – זאת הפרשה דבקה עם לא אוסיף עוד ראות פניך (שמות י':כ"ט). ונכנסו ביניהם הפסוקים שכבר השם הודיע את משה כי נגע אחד נשאר, וכבר הודיעו בתחילה הנה אנכי הורג את בנך בכורך (שמות ד':כ"ג). גם אמר השם, כאשר אעשה הנפלאות במצרים, ובהיות ישראל קרובים לצאת, ושאלה (שמות ג':כ"ב). ולולי שנתן השם החן לא היו נותנין להם כלום. ודע כי דבר גדול היה. וצדיקים גמורים היו ישראל, שלא גלו הסוד, והוא שפרעה חשב על דברי משה דרך שלשת ימים שילכו וישובו אל מצרים. וחלילה שהנביא דבר כזב, כי לא אמר לעולם נשוב. וחכמת השם נשגבה מדעתנו. ואשר נראה לי שהיה זה הדבר בעבור שני דברים: האחד, שיתנו להם כלי כסף וזהב. ואלו ידעו שלא ישובו, לא היו נותנין. והדבר השני, שיטבע פרעה וחילו. כי אלו היו הולכין ברשותו, ואין בלבו שישובו, לא רדף אחריהם. והעד, ויגד למלך מצרים כי ברח העם (שמות י"ד:ה').
אני יוצא – על דרך שליח.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 16:4אבן עזרא שמות פירוש שני ט"ז:ד'

ויאמר... {הנני} ממטיר – כדמות מטר היורד מן השמים.
ומלת לחם – מאכל, תמצא על הלחם כמשמעו, גם על הבשר, כמו לחם אשה (ויקרא ג':י"א). גם על הפרי, נשחיתה עץ בלחמו (ירמיהו י"א:י"ט).
וטעם אנסנו – שיצטרך אלי בכל יום.

Ibn Ezra Vayikra 10:3אבן עזרא ויקרא י':ג'

הוא אשר דבר י"י – כבר אמר לי ה' שהוא מראה קדושתו בקרובים אליו, כטעם רק אתכם ידעתי (עמוס ג':ב'), וכאשר אראה בהם קדושתי אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני, [וזהו טעם ועל פני כל העם אכבד.]

Ibn Ezra Bemidbar 16:4אבן עזרא במדבר ט"ז:ד'

ויפל על פניו – ברצונו. ויש אומ' בדרך הנבואות.

Ibn Ezra, Sefat Yeter 84אבן עזרא, שפת יתר פ"ד

ויאמר הגאון כי ישעיהו היה לשונו צח ונעים ויאמר ר' אדונים כי זאת טעות לפי שכל דברי המקרא הם דברי ה', והטעות ביד ר"א כי טעמי המלות הם נכוחות ודמיונות יחד שם השם בשמות הנביא והוא ירכיב הטעמים כפי כחו שקבל בתחלה מהשם וכפי תולדתו ומשפטו לולי שאין ספר זה מוכן לדברים כאלה.

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 10:2ר' יוסף בכור שור שמות י':ב'

ולמען תספר – בארבה שייך סיפור דברים יותר משאר מכות, שארבה רגיל לבא לעולם, וכשרואין את הארבה מזכירין ארבה משונה שהיה, ואומרים: אין זה ארבה, אבל אני שמעתי על ארבה אחד שהיה בעולם שאין נראה כמותו. וכן הוא אומר ביואל על הארבה: עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם, ובניהם לדור אחר (יואל א':ג'), אלמא שדרך לספר על הארבה. וכאן נמי כתב: אשר לא ראו אבותיך (שמות י':ו'), וביואל נמי: ההיתה זאת בימיכם ואם בימי אבותיכם (יואל א':ב'). ובזאת ידע משה כי ארבה יביא, ואמר לפרעה הנני מביא מחר {וגו'}. שמעתי מר' עובדיה זצ"ל. ואף על פי כן, הרבה נבואות מצינו שאומרים נביאים, ואינו מפרש היכן אמר להם הקב"ה, וגם במשה כמו כן בפרשת המן (שמות ט"ז:ט"ז-ל"ב).
{שיש לומר שהקב"ה אמר למשה מכת הארבה בפירוש, ולקצר סיפור הדברים לא נכתב כי אם בשליחות כדי לכתוב מה שאמרו לו עבדיו. ומה שאמר פרעה למשה. ואזהרות הקב"ה לא הוצרך לכתוב דודאי כשאמרה משה מפי הגבורה שמעה. ובמקומות אחרים שאין צורך בסיפור השליחות מזכיר המכות בדיבור הקב"ה כמו בצפרדעים ובמכות אחרות וכדי לקצר אינו אומר שהזהיר בהם משה את פרעה דודאי היה עושה מה שציוהו הקב"ה.}

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 11:1ר' יוסף בכור שור שמות י"א:א'

ויאמר ה' אל משה – שם דיבר אליו מיד, ושם הזהירו על מכת בכורות, ואחר כך יצא בכעס על שאמר לו ביום ראותך פני תמות (שמות י':כ"ח).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 16:11,23ר' יוסף בכור שור שמות ט"ז:י"א,כ"ג

(יא) וידבר ה' אל משה – וכבר דבר ה' אל משה לעשות להם כן.
(כג) הוא אשר דיבר ה' – הוא אשר הראה כי למחר יהיה שבת, וצריכין אתם לשמרו, הניחו לכם למשמרת.

R. Yosef Bekhor Shor Vayikra 10:3ר' יוסף בכור שור ויקרא י':ג'

הוא אשר דבר ה' {לאמר} בקרובי אקדש – ופרוש "אשר דבר" בפרשת כהן גדול באמור אל הכהנים, שכתוב שם בכהן גדול: ועל כל נפשות מת לא יבא, לאביו ולאמו לא יטמא (ויקרא כ"א:י"א), וכתיב: את ראשו לא יפרע ובגדיו לא יפרום (ויקרא כ"א:י'). וזהו בקרובי אקדש, שהוא מכובד על ידי כהנים גדולים שהם "קרובי", לא ימצא בהם דרך אבילות. ובזה על פני כל העם אכבד – אהי נכבד. ואף לבני אהרן, אף על פי שהם הדיוטים, אמר כן, לפי שעתה נמשחתם תחילה הרי אתם ככהנים גדולים היום.
ויש לפרש: הוא אשר דבר ה' – כלומר: זה חישב הקב"ה אנקם מאלו שהם קרובי, ואתקדש ואכבד בפני העם, שישאו קל וחומר בעצמם: ומה בקרוביו כך, באחרים על אחת כמה וכמה שיש לנו לירא. וכיון ששמע אהרון שהם קרוביו של הקב"ה שתק וקבל נחמה.
ורבותינו דרשו (ספרא ויקרא י':א') שהורו הלכה בפני רבם, או שתויי יין היו (ויקרא רבה י"ב:א'), והוא אשר דבר ה', כשאמר ונקדש בכבודי (שמות כ"ט:מ"ג).

Radak Melakhim I 17:1רד"ק מלכים א' י"ז:א'

 והנה גזר אליהו על המטר בקנאתו לה' על עובדי עבודת גילולים.  כתוב בתורת משה: וסרתם ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה' בכם ועצר את השמים ולא יהיה מטר ובטח באל שיקיים את דבריו ועליו וכיוצא בו נאמר: ותגזר אומר ויקם לך כמו שאמר שמואל הנביא: אקרא אל ה' ויתן קולות ומטר ובעבור כי הרע מכל אשר לפניו, גזר אליהו ואמר לו: כי לא יהיה טל ומטר אולי יחזור בו והאל ארך אפים האריך אפו לו כאשר האריך לאשר לפניו.
ומה שאמר: כי אם לפי דברי – עד שיראה שיחזרו מעבוד עבודת גילולים כלם או מקצתן....

כי אם לפי דברי – כתרגומו: אלהין כד אימר, כי לא בא המטר לפי דברו, כי האל אמר לו תחילה: לך הראה אל אחאב ואתנה מטר, א"כ לפי דברי, ר"ל עד שאומר במצות האל.

R. Avraham b. HaRambam Shemot 11:1ר' אברהם בן הרמב"ם שמות י"א:א'

ויאמר ה' אל משה וג' – כבר נחלקו (המפרשים) בטעם פרשה זו והנכון שמאמר עוד נגע אחד כבר ביאר לו (ה') יתעלה על פי מה שיאמר עוד לפרעה וקבע לו (בו) את הזמן במאמר כה אמר ה' וג' וקיצר בזה כאן כי יפרש אותו בהצעתו אותו [לפני] פרעה כמו שקיצר מלהזכיר שהודיע (ה') יתעלה למשה את ביאת הארבה כשאמר לו בא אל פרעה כמו שקדם לך פירושו ופרט זה שפורט לו במכה זו לא פורט לו בדיבור מדין וכבר ביאר זה ר' סעדיה ז"ל ופירשו וכבר קדם גם המאמר אליו מן הר סיני כאשר נשלח ונתתי את חן העם וג' ושאלה וג' [ופירש ר' סעדיה גאון זצ"ל בפירושו הארוך ושאלה אשה "ותסתוהב" (ותבקש במתנה) נגזר מן הוא שאול לה'] ולא נקבע (לו) אז זמן (שאלה זו) כמו שנאמר לו ושלחתי את ידי ולא פורטו לו המכות אלא בזמנן ובכן בנבואה זו שכנראה באה אחר ביאת החשך נאמר לו דבר נא באזני העם כלומר זה הוא הזמן שראוי (לקיים) בו ושאלה וג' שכבר קדמה בו ידיעתך.

Chizkuni Shemot 10:3חזקוני שמות י':ג'

כה אמר וגו' כמה נבואות ומצות לא נתפרש היכן אמר הקדוש ברוך הוא כגון מכת ארבה, וכגון כחצות הלילה, וכגון שימו איש חרבו על ירכו דעגל, וכגון זאת חקת התורה דפרשת פרה אדומה, וכגון זה הדבר אשר צוה ה' דפרשת נדרים, וכן הרבה שאר נביאים אמרו כמה פעמים כה אמר ה' ולא פורש היכן אמרן ב"ה ועל זה נאמר מקים דבר עבדו.

Chizkuni Shemot 11:4חזקוני שמות י"א:ד'

ויאמר משה פרש"י: פרשה זו בעמדו לפני פרעה נאמרה לו. פירוש נאמרה לו לפרעה מפי משה וראיה לדבר דאי ס"ד נאמרה למשה מפי הקדוש ברוך הוא אמאי לא פרש"י כך גבי ויאמר ה' אל משה, אלא כן הוא שמשה אמרה לו לפרעה מדעתו כמו שאמר אזהרת מכת ארבה כדאיתא בפסיקתא ובילמדנו גבי פרשה זו. כחצת הלילה מקים דבר עבדו זה הקדוש ברוך הוא שקיים דבר משה עבדו שאמר כחצות הלילה.

Chizkuni Shemot 16:11, 23חזקוני שמות ט"ז:י"א, כ"ג

(יא) וידבר ה' אל משה וכבר בפרשה שלמעלה דבר ה' למשה לאמר להם לבנ"י כן.
 (כג) הוא אשר דבר ה' שאמר למעלה והיה ביום הששי והכינו את אשר יביאו. ואת כל העדף על הראוי לשתי סעודות של שחרית וערבית של יום הששי הניחו לכם למשמרת עד הבקר של שבת גזרת מלך שלא יסריח והוא הדין לסעודת מוצאי שבת.

Chizkuni Shemot 32:27חזקוני שמות ל"ב:כ"ז

כה אמר והיכן אמר זובח לאלהים יחרם.

Chizkuni Vayikra 10:3חזקוני ויקרא י':ג'

הוא אשר דבר ה' לאמר בקרבי אקדש והיכן דבר, ונועדתי שמה לבנ"י ונקדש בכבודי וגו'. ד"א היכן דבר וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרץ בם ה' בכהנים גדולים הקרבים אלי לשרתני אני רוצה להתקדש ולא יתחלל שמי ועבודתי כדכתיב והכהן הגדול מאחיו וגו' ובגדיו לא יפרום ומן המקדש לא יצא ולא יחלל את מקדש אלוקיו, הא אם יצא חלל ואין מוקדם ומאוחר בתורה. ועל פני כל העם אכבד רואה בניו מתים ומניח אבילתו בשביל עבודתי.

Chizkuni Bemidbar 16:4חזקוני במדבר ט"ז:ד'

וישמע משה שחשדוהו שנתכוין לשום השררה על אחיו. ויפל על פניו נתבייש וכבש פניו בקרקע לתפלה ושם נאמר לו מה שאמר לקרח.

Chizkuni Bemidbar 30:2חזקוני במדבר ל':ב'

זה הדבר אשר צוה ה' דבר זה לא נתפרש היכן נאמר למשה וכן כמה נבואות כגון כה אמר ה' דמכת ארבה וכגון כה אמר ה' כחצות הלילה וכגון שימו איש חרבו על ירכו דגבי עגל ועוד הרבה נביאים נתנבאו בכה אמר ה' ולא מצינו היכן נאמר ועל זה נאמר מקים דבר עבדו.

Ramban Shemot 10:2רמב"ן שמות י':ב'

וטעם התעללתי – כי אני מצחק בו, שאני מכביד את לבו ועושה הנקמות בו, כטעם יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו (תהלים ב':ד'). והנה – הודיע הקב"ה עתה למשה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה, כי מה טעם בא אל פרעה, כי לא יאמר לו כלום, ולא נזכר רק בדברי משה אל פרעה, כי הכתוב קצר בזה וכן קצר למעלה במכת הברד שסיפר דברי הקב"ה אל משה התיצב לפני פרעה ואמרת אליו (לעיל ט':י"ג), ולא הזכיר דברי משה אל פרעה כלל, כמו שפירשתי (שם י"ט), וסבת זה שלא ירצה להאריך בשניהם, ופעם יקצר בזה ופעם בזה. ובאלה שמות רבה (י"ג:ד') ראיתי [ולמען תספר באזני בנך, הודיעו הקדוש ברוך הוא למשה מה מכה יביא עליהם, וכתב אותה משה ברמז.] ולמען תספר באזני בנך ובן בנך, זו מכת הארבה, כמה דתימר עליה לבניכם ספרו ובניכם לבניהם וגו' (יואל א':ג').

Ramban Shemot 11:1רמב"ן שמות י"א:א'

ויאמר ה' אל משה עוד נגע אחד – בעמדו לפני פרעה נאמר לו זה, שהרי משיצא מלפניו לא הוסיף ראות פניו, לשון רש"י. וכן אמרו רבותינו (שמו"ר י"ח:א') קפץ עליו האלהים, כביכול נכנס בפלטין של פרעה בשביל משה שאמר לא אוסיף עוד ראות פניך שלא ימצא בדאי, ואתה מוצא שלא דבר הקב"ה עם משה בביתו של פרעה אלא אותה שעה, מנין, כצאתי את העיר וגו' (לעיל ט':כ"ט), ועכשיו קפץ הקב"ה ודבר עם משה, שנאמר עוד נגע אחד וגו'.
והנה – גם בזה קיצר בסיפורים, כי ה' אמר לו עוד נגע אחד אביא על פרעה, והודיעו הנגע ההוא, ואמר לו כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים, וכל ענין הפרשה ההיא (פסוקים ד–ח), אבל לא רצה הכתוב להאריך באמירה שאמר השם למשה, כי די במה שספר משה לפרעה כה אמר ה', כמו שפירשתי בארבה (לעיל י':ב'), ובאו כענין הזה פרשיות רבות בתורה ובסדר הזה פרשת קדש לי כל בכור, תקצר בדבור הקב"ה למשה (לעיל י"ג:ב'), ותאריך במאמר משה אל העם זכור את היום הזה (שם ג'), וגמר הפרשה כולה, והם דברי השם אל משה שאמרם לישראל בו בלשון שנצטוה. ואמר (בפסוק ב') דבר נא באזני העם, בצאתך מלפני פרעה.

Ramban Shemot 14:15רמב"ן שמות י"ד:ט"ו

מה תצעק אלי – אמר ר"א כי משה כנגד כל ישראל, שהיו צועקים לו, כמו שאמר ויצעקו בני ישראל אל ה'. וא"כ למה אמר מה תצעק אלי, ראוי להם לצעק ואולי יאמר מה תניחם לצעוק דבר – להם ויסעו, כי כבר אמרתי לך ואכבדה בפרעה (פסוק ד') ורבותינו – אמרו (מכילתא כאן) שהיה משה צועק ומתפלל, והוא הנכון, כי לא ידע מה יעשה, ואף על פי שאמר לו השם ואכבדה בפרעה, הוא לא היה יודע איך יתנהג, כי הוא על שפת הים והשונא רודף ומשיג, והיה מתפלל שיורנו ה' דרך יבחר וזה טעם מה תצעק אלי, שהיית צריך לשאל מה תעשה ואין לך צורך לצעוק, כי כבר הודעתיך ואכבדה בפרעה, ולא סיפר הכתוב צעקת משה, כי הוא בכלל ישראל.

Ramban Shemot 16:4רמב"ן שמות ט"ז:ד'

בתת ה' לכם בערב בשר לאכול ולחם בבקר לשבוע, ידענו כי הכל נאמר לו, אבל הכתוב יקצר בדברים הנכפלים בענין הצווי או בספור, כאשר הזכרתי לך פעמים רבים (לעיל ט יב, י יב, י"א:א') ופעמים לא יזכיר האחד כלל, דכתיב בפרשה הזאת (פסוק ל"ב) זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו, ולא נכתבה הצואה כלל, וכן במקומות רבים: ועל דעת האומרים (הראב"ע) כי "לחם" כל מאכל, יתכן שיאמר הנני ממטיר –לכם לחם – על המן ועל השלו, כי יתכן להם שאלתם ששאלו לחם ובשר, ומשה פירש שיהיה הבשר בערב לאכול והלחם בבקר לשבוע – כדרך כל הארץ.

Ramban Shemot 32:27רמב"ן שמות ל"ב:כ"ז

וטעם והרגו איש את אחיו – שלא תחמלו ולא תכסו על אח וריע וקרוב. [וטעם כה אמר ה' אלהי ישראל, איננו ממצות זובח לאלהים יחרם (לעיל כ"ב:י"ט), כי אין אלו חייבין מיתה מן הדין, אבל היא מצוה שנאמרה למשה מפי הגבורה ולא כתבה, כי כאשר נחם השם הנכבד על הרעה צוה אותו כיון שאין אתה רוצה שאכלה אותם תהרוג אתה את עובדיו בסייף, כדרך קח את כל ראשי העם והוקע אותם לה' נגד השמש וישוב חרון אף ה' מישראל (במדבר כ"ה:ד') והנה זאת המצוה כמצות זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו (לעיל ט"ז:ל"ב). וכבר הזכרתי (לעיל י ב, י"א:א') כיוצא בהם.]

Ramban Vayikra 9:2רמב"ן ויקרא ט':ב'

ויאמר אל אהרן קח לך עגל בן בקר – נצטווה משה רבינו בקרבנות הללו כמו שאמר בסוף זה הדבר אשר צוה ה' תעשו ואם לא נזכר זה וכן ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' מלא העומר ממנו למשמרת (שמות ט"ז:ל"ב) וכן אנכי האל בית אל (בראשית ל"א:י"ג) ספר יעקב זה ואם לא נזכרה האמירה לו וכבר הראיתיך בפרשיות של מצות הפסח (שמות י"א:א') כאלה רבות.

Ramban Vayikra 10:3רמב"ן ויקרא י':ג'

הוא אשר דבר ה' לאמר – היכן דיבר ונקדש בכבודי (שמות כ"ט:מ"ג) אל תקרי בכבודי אלא במכובדי אמר לו משה לאהרן אהרן אחי יודע הייתי שיתקדש הבית במיודעיו של הקב"ה והייתי סבור או בי או בך עכשיו אני רואה שהם גדולים ממני וממך לשון רש"י ממדרש רבותינו (ויק"ר י"ב:ב') ואם כן יהיה טעם ונקדש בכבודי שיהיה קדוש בעיני כל העם ובמכובדי וידעו כי אני שוכן בו ורבי אברהם גם כן אמר הוא אשר דבר ה' לאמר כבר אמר לי השם שיראה קדושתו בקרובים אליו כטעם רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה (עמוס ג':ב') וכאשר אראה בם קדושתי זו אז אהיה נכבד על פני כל העם וייראו ממני ואם כן הוא דבור לא נכתב כי השם הודיעו דרכיו שכך המדה הזאת לפניו ולדעתי בדרך הפשט אין צורך לכל זה כי דבר השם גזרותיו ומחשבותיו וענין דרכיו והדבור יאמר בכל אלה דברתי אני עם לבי (קהלת א':ט"ז) חשבתי מחשבה זו וזה הדבר אשר מל יהושע (יהושע ה':ד') זה הענין על דבר הכסף (בראשית מ"ג:י"ח) וכן ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' (שם כ"ד:נ"א) גזר וכמוהו באבירם בכורו יסדה ובשגוב צעירו הציב דלתיה כדבר ה' אשר דבר ביד יהושע בן נון (מלכים א ט"ז:ל"ד) והנה אמר משה המקרה הזה הוא אשר גזר השם לאמר אל לבו בקרובי אקדש שלא יהרסו אל קדושתי ועל פני כל העם אכבד שיהיו נוהגים כבוד במשכני וטעם וידום אהרן שהיה בוכה בקול ואז שתק או כטעם ואל תדום בת עינך (איכה ב':י"ח).

Ramban Bemidbar 16:5רמב"ן במדבר ט"ז:ה'

וטעם וידע ה' את אשר לו – לעבודת לויה ואת הקדוש לכהונה לשון רש"י ויפה פירש יאמר הכתוב שיודיע השם אם הלוים הם שלו כענין שנאמר (לעיל ח':י"ד) והיו לי הלוים או עדיין הבכורות שלו כענין שנאמר (שם ג':י"ג) כי לי כל בכור שלא יחליפם בלוים ואת הקדוש הם הכהנים המקודשים לעבודה כמו שנאמר ויבדל אהרן להקדישו קדש קדשים (דברי הימים א כ"ג:י"ג) כי קרח כדי לאסוף עליו העם גם על הלוים יחלוק וירצה להחזיר העבודה כולה לבכורים והנה כאשר נשרפו אלה הבכורות נודע שלא בחר השם בעבודתם וכאשר נתקבל קטורת אהרן נודע שהוא הקדוש וטעם ואת אשר יבחר בו יקריב אליו פעם שנית שיודיע השם את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו מחר וישע אל מנחתו ואל האחרים ואל מנחתם לא יפנה ואת אשר יבחר בו לדורות לעמוד לשרת לפניו הוא וזרעו כל הימים יקריב אליו מחר לומר שיהיה להם הנסיון הזה אות לדורות עולם שלא יחלקו לא על הנבחר ולא על זרעו לעולם וכתב רבינו חננאל כי אלה הנקהלים כולם היו לוים משבט קרח וזה טעם רב לכם בני לוי (פסוק ז') שמעו נא בני לוי (פסוק ח') אולי חשבו כי כל שבטם נבחר לכהונה ומשה מעצמו חלק כבוד לאחיו ע"כ וחלילה שהיו בשבט משרתי אלהינו מאתים וחמשים קרואים ונשיאים בני מרי מבעטים ברבם ובגדול שבטם ומלינים על ה' ואלו היו מן השבט ההוא בלבד לא היו כל מטות ישראל מתלוננים ממחרת לאמר אתם המיתם את עם ה' (להלן י"ז:ו') כי לא מת להם מת רק משבט משה ואהרן וגם באות המטה ראיה כי המחלוקת מכל שבטי ישראל היא והכתוב פירש ואנשים מבני ישראל (פסוק ב') להגיד כי היו מכל השבטים לא מן השנים הנזכרים בלבד אבל טעם רב לכם בני לוי בעבור כי קרח היה מפתה לכל השבטים כי לכבודם רוצה להחזיר העבודה לבכוריהם כאשר אמר (פסוק ג') כי כל העדה כולם קדושים ומשה בחכמתו גלה מצפון לבו לכל העם כי הוא על כהונתו צועק ואמר שדי לו בכבוד שבטו רב לכם בני לוי וחזר ואמר שמעו נא בני לוי לקרח גדולם וזה טעם ויאמר משה אל קרח (פסוק ח') אבל כולל דבריו עם בני לוי כי דברי משה בחכמתו פיוס לו ולכל השבט שלא ימשך אדם מהם אחריו והנה משה מעצמו חשב המחשבה הזאת ורצה בקטרת יותר משאר קרבנות כי ראה כבר בנדב ואביהוא כי בהקריבם קטרת זרה לפני ה' נשרפו והתיר לאהרן להקטיר אותה לצורך השעה או שהיתה קטרת הבקר שהקטיר בהעלותו את הנרות כמשפט ובטח משה כי השם מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ויש אומרים כי וישמע משה ויפול על פניו לדרוש את השם לדעת מה יעשה ואז נאמר לו בקר ויודע ה' וגו' ולא נזכר זה רק בספור משה לעם וכבר הראיתיך כי במקומות רבים פעם יאריך בדבור השם אל משה ויקצר בספור משה ופעם יעשה בהפך ולפעמים לא יזכיר האחד כלל כאשר בא במעשה בני גד ובני ראובן שספר הכתוב המעשה במשה בעצמו והוא נעשה על פי השם כמו שאמרו (להלן ל"ב:ל"א) את אשר דבר ה' לעבדיך כן נעשה וכתוב ביהושע (כ"ב:ט') אל ארץ הגלעד אל ארץ אחוזתם אשר נאחזו בה על פי ה' ביד משה ואם נאמר שהיה כן מפני הסכמת השם כענין שאמר (להלן ל"ד:י"ג) זאת הארץ אשר תתנחלו אותה בגורל אשר צוה ה' לתת לתשעת המטות וחצי המטה ויהיה זה מן הדברים שעשה משה מדעתו והסכים הקב"ה על ידו (שבת פז) אינו נכון שיעשה משה דבר בחלוק הארץ אלא ברשות כי הכל במצות השם יעשה דכתיב לאלה תחלק הארץ וגו' ודעתי בזה ובמה שאמר לאהרן (להלן י"ז:י"א) קח את המחתה ושים קטרת שהיתה עליו יד ה' בהם והוא הנקרא רוח הקדש כענין בספרי דוד ושלמה שהיו ברוח הקדש וכמו שאמר (שמואל ב כ"ג:ב') רוח השם דבר בי ומלתו על לשוני כי משה רבינו בכל ביתו נאמן הוא כאשר פירשתי ענין הבית (שמות ל"ג:י"ט) והזכרתיו פעמים רבות ומפני שאינו מדרך נבואתו של משה לא הוזכר בהן דבר ה' וראיתי באונקלוס שתרגם כל קטרת הנזכרת בפרשה "קטרת" כלשונו לא אמר בו "קטרת בוסמין" כמנהגו נראה שסבר שלא היה קטרת הסמים של הקדש אבל לבונה וכיוצא בה שהקטיר לנסיון וכן עשה בבני אהרן (ויקרא י':א') ודעת רבותינו שהיה קטרת הקדש והוא הנכון ואולי לא ירצה אונקלוס לשבח הקטרת להוסיף בו "בוסמין" רק בהעשות ענינו במצוה.

Ramban Bemidbar 17:6רמב"ן במדבר י"ז:ו'

אתם המתם את עם ה' – אמר אונקלוס אתון גרמתון דמית עמא דה' יפתור כי יאשימו אותם על שנתנו העצה הזאת להקטיר קטורת זרה לפני ה' מדעתם שהמקריבים אותם נשרפים כי השם לא אמר למשה להקריב הקטורת הזאת והוא לא אמר לישראל בשם ה' לעשות כן אם כן מעצמם נתנו העצה הזאת אשר מתו בה העם והיו יכולין לתת אות ומופת אחר במטה או בזולתו ור"א אמר מה ראיה זו ששבט לוי נבחר ונבחר אהרן לכהן גדול ויתכן שבתפלתכם או בחכמה שידעתם שרפתם המקריבים וכן נראה שלא האמינו כי מה שאמר אחרי כן (פסוק י"ז:כ') דבר אל בני ישראל וקח מאתם מטה מטה וגו' והיה האיש אשר אבחר בו מטהו יפרח והשכותי מעלי וגו' ראיה שלא האמינו העם בשריפה הזאת שנבחרו הלוים והוחלפו הבכורות בהם רק חשבו כי משה ואהרן גרמו השריפה או שהיה העונש בקטורת אש זרה אשר לא צוה אותם וקטורת אהרן היתה קטורת הבקר כאשר פירשתי (ויקרא י':ב') ולא היתה התלונה רק על השריפה לא על הבליעה כי השם אמר למשה העלו מסביב וגו' וזה ירמוז על פתיחת פי הארץ ומשה הגיד זה לישראל בשם ה' ודתן ואבירם היו חייבים יותר שהיו מלעיבים במלאכי אלהים ובוזים דבריו ומתעתעים בנביאיו והנכון בעיני שהיו העם מאמינים עתה בכהונת אהרן שכבר יצאה אש מלפני ה' ותאכל את קרבנותיו אבל היו חפצים שיהיו הבכורות משרתי המשכן במקום הלוים ולא ירצו בחלופין שעשו בהם כי היו חפצים שיהיה לכל השבטים חלק בעבודת בית ה' והנה יתלוננו אתם המיתם אותם שנתתם העצה הזאת שיקריבו קטורת ככהנים והם היו ראוים לעבודת לוים לא שיהיו ככהנים מקריבי קטרת וזה טעם פרח מטה אהרן לבית לוי (פסוק כ"ג).

Avvat Nefesh, Commentary on Ibn Ezra Bemidbar 20:8אוות נפש, פירוש על ראב"ע במדבר כ':ח' (מוגה ע"פ ציטוט חלקי בפירוש שד"ל)

ואחר אשר פירשתי דעת אבן עזרא בשגגת חטא משה ואהרן ע"ה, נבאר דעתנו בו כי כל מה שפירשו המפרשים אינו מספיק, כבודם מונח במקומו, לפי הנראה לנו. ותחילה נבאר הספקות והסתירות הנראות בפירוש כל אחד מהם. כי בעברי על זה הסיפור נתתי לבי לדרוש ולתור, מה פשעם ומה חטאתם ועל מה נענשו הגדולים האלה, ועיינתי במה שפירשו בו המפרשים ולא ראיתי בו פירוש מספיק לפי הענין ולפי לשון הפרשה. כי לפי הר"ם אשר פירש כי החטא היה בעבור הראותו מדת הכעס באמרו שמעו נא המורים, אשר לא היתה אז ראויה במקום ההוא, יקשה למה נענש אהרן, כי משה לבדו אמר. גם יקשה זה עליו אמרו: יען לא האמנתם בי, זה מיעוט אמונה וחסרון קדושה, אם כעס עליהם בהקהלם לריב על המים, אחר אשר ראו עיניהם המסות הגדולות והאותות והמופתים אשר עשה להם השם זה ארבעים שנה במדבר? כי אם ביקשו מים בנחת ושובה ואמרו למשה התפלל בעד עבדיך על המים, בלא קצף ובלא מריבה, היתה השאלה נכונה וראויה, אחר הצטרכם אליהם, כי זה מהדברים ההכרחיים לבני האדם, וכל שכן למחנה גדול כזה. אך אמנם משה ע"ה לא כעס עליהם על השאלה, אך כעס עליהם על איכות ענינה, ר"ל בהקהלם דרך מרי ושקשרו לריב עמו כדרך המורדים במלכם. ולכן אומר אני כי בדין כעס עליהם להוכיחם ולהשיבם מדרכיהם הרעה...ונאמר כי הנביא הוא בעל הבריאה השלימה אשר הכוונה אליו במציאות השפל, הוא מִכת המחוייב, יעשה פעולות הראויות, וישיב המענים הדוחים, לפי המקומות והענינים, ויגער ויכהה, ויבטיח ויקדים בגמולים טובים או בהפכם, או בהשגת המבוקש או בבלתי השגתו, הכל לפי הראוי, לפי הכתות והדעות, או לפי המבוקש שימשוך ממנו קדושת ה', בהראות פעולה נראית בגזרתו, ולא יתרשל וימתין להשיב לפי הענין ההוא, ויבטח בשם לקיים מאמרו, אחר שהוא מן הראוי למען ספר שמו, כי כן מצאנו במשה ע"ה שאמר לפרעה התפאר עלי וגו' (שמות ח':ה'), בלי הקדמת נבואת השם אליו בזה, אבל בטח בהשם שלא יביישהו, כמו שאמר אבן עזרא, אחר שהתשובה ראויה לפי המבוקש להתפרסם יכולת השם בעולם השפל, שהיו כופרים בו פרעה ועבדיו. וכן עשה ג"כ בהקבץ קרח וכל עדתו לחלוק על הכהונה, ענה תיכף בקר ויודע ה' את אשר לו (במדבר ט"ז:ה'), וכל הנמשך אחריו, ולא נתרשל להשיב עד בוא דבר השם, אחר שהענין והמקום היה גורם וגוזר התשובה, וגזר והגביל זמן מדעתו שיוכיח בו השם למי תיאות הכהונה ומי בחר עליה, בוטח כי יהיה כגזרתו. ועל כן התלוננו כל עדת ישראל ממחרת על משה ואהרן, ואמרו אתם המתם את עם ה' (במדבר י"ז:ו'), ר"ל אתם מדעתכם הגבלתם זמן ההוכחה על ששבט לוי נבחר ואהרן כהן גדול, ובעבור קריבותכם אל ה', ובעבור שלא נספק בתורה הנתונה על ידיכם שמע השם לקולכם והמית החולקים עליכם, אבל אין זה מופת חותך שנבחר שבט לוי, ולא אהרן. וזהו שאמר השם יתעלה (במדבר י"ז:י"ז) דבר אל בני ישראל וקח מהם מטה מטה לבית אב, והשכותי מעלי את תלונות בני ישראל וכו', כי כאשר פרח מטה אהרן לבית לוי, היה מופת שהשבט נבחר, ואהרן נבחר לכהן גדול, שהוא היה הראוי שבכל השבט. כי נראה כי עתה לא הריבו עמו רק על חילוף הבכורות שהיו מקריבים קודם שנבחר שבט לוי, ואל זה רמז באמרו כי כל העדה כולם קדושים, ר"ל עדת הבכורות, כמו שפירש אבן עזרא.
וכן מצאנו בשמואל הרמתי כשנקבצו ישראל לשאול להם מלך, אשר לא היתה השאלה ההיא ראויה, כאשר היה להם מנהיג נכבד ונביא השם, כי אם בניו לא הלכו בדרכיו, אשר מנם שופטים עליהם, [היה להם] לשאול שישפטם הוא עצמו כבראשונה, או שימנה אחרים יראי אלק' אנשי אמת, והדבר הקשה יביאון אליו, וזהו שחרה בעיני שמואל כאשר אמרו תנה לנו מלך, ואמר השם יתעלה אליו שמע בקול העם כי לא אותך מאסו וכו' (שמואל א' ח':ו-ז) ר"ל אחר שמיניתי להם דבר טוב ונאמן, והם שאלו להם מלך, לא הדבר מאסו, רק הממנה מאסו. ושמואל הזהירם על זה פעמיים ושלוש, ר"ל שלא ישאלו להם מלך, כאשר תמצא בעת פירסום בחירת שאול במצפה, אמר להם (שמואל א' י':י"ט) ואתם היום מאסתם את השם אלקיכם. וישראל חשבו להתנצל מזה אחרי שמצאו בתורה שום תשים עליך מלך, בלי הגבלת זמן, חשבו שיהיה הרשות נתונה להם להקימו כשירצו ויהיה להם לב אחד להקימו, מבלי הבטה לפרנס הדור אם הוא ראוי אם לא, ולכן החזיקו בטעותם, וזהו שאמר להם שמואל בחדשו המלוכה בגלגל ותאמרו לא כי אם מלך יהיה עלינו (שמואל א' ח':י"ט) ולהשיבם מטעותם ולהודיע להם שחטאו ושייתנו תודה לשם וערפם לא יקשו עוד, כי כפירת העון שתי עונות, אמר להם שמואל בלי מצוות השם אליו, הלא קציר חטים היום אקרא אל השם ויתן קולות ומטר (שמואל א' י"ב:י"ז), כי אם נצטוה מהשם לומר להם זה, לא היה צריך להתפלל עליהם על הקולות והמטר, ובטח בהשם שישמע תפילתו, אחר שהיה ראוי להודיע ולפרסם להם רעתם וחטאתם אשר מאסו השם ודברו. כי אולי חשדוהו שחרה לו בעבור הסרת הגדולה מבניו, וכאשר ראו ישראל הקולות והמטר בעת הקציר, אשר לא היה משפט הארץ ההיא, כאשר הקדים להם שמואל, שבו אל השם והודו על חטאתם, באמרם (שמואל א' י"ב:י"ט): התפלל בעד עבדיך וכו' כי יספנו על כל חטאתינו רעה וכו'.
וכן אליהו בהר הכרמל, בהתפקר הדור ההוא לעבודת הבעל וכיחשו בהשם, אמר להם (מלכים א' י"ח:כ"א,כ"ג,כ"ד) עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים, ויתנו לנו שנים פרים, והיה האלהים אשר יענה באש הוא האלהים, ועשה כל הפעולות הנכבדות, ר"ל בנין המזבח, ושתים עשרה אבנים למספר שבטי בני יעקב, והתעלה סביב ללכת המים סביב למזבח, כדי שיתפרסם עוצם יכולת השם ונפלאותיו לדור הרע ההוא המסופקים ביכלתו ומציאותו ברדת האש ותאכל העולה, והמים אשר בתעלה ליחכה, והכול עשה אליהו ע"ה בלי הקדמת מאת השם אליו, אחר שהיה מן הראוי לעשות כן לפי הזמן והענין.
ואחר זאת הקדמה נאמר כי כאשר נקהלו ישראל על משה ואהרן וביקשו המים אע"פ שלא ביקשו אותם בדרך נכונה, אבל בריב ומצה, היתה התשובה הראויה להם להבטיחם על שאלתם ולומר להם אל תיראו כי לא ימית אתכם ואת מקניכם בצמא, הלא כילכל אתכם במן מ' שנה, והיכה צור ויזובו מים ולא חסרתם דבר, לכן בהשם אל תמרודו. מכל מקום [היה] ראוי לגעור בהם ולכהות על המריבה, לא שירפו ידיהם ויבהלו להשיב, כי מתנאי הנביא מידת הגבורה, לא יחת ולא ישוב מפני כל. ושני הנביאים האלו אשר נשלמו במידות ובשכליות ורעו את העם מ' שנה במדבר, והם משה ואהרן, לא תמצא שהשיבו להם שום דבר בהיקהלם עליהם על דבר המים, אבל רפו ידיהם, ומן המערכה נסו והלכו אל אוהל מועד מפני הקהל, כאמרו (פסוק ו') ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אוהל מועד, ואמר אבן עזרא כדמות בורחים.
ויחסו [ה]עם זה [להם] לחסרון גדול ומעוט יכולת השם יתעלה לתת להם שאלתם עד שנואשו ולא קוו אל השם עד שבאה להם הנבואה וצוו לעשות מה שעשו, ר"ל להכות הסלע. כי לולי שהיה רצון השם להכות הסלע, למה אמר קח את המטה כאלו אמר לך הך את הסלע, וכן תמצא במכת הדם שאמר קח את מטך ונטה את ידך, ר"ל שירמוז למים הרחוקים שיהפכו לדם מעת נטות ידו עליהם, אבל לא תמצא שצותו שיכה מי היאור העומדים לפניו בבאור ובשעת מעשה שאמר ויעשו משה ואהרן כאשר צוה השם, ר"ל שנטו ידיהם ורמזו אל המים הרחוקים, ואחר כן וירם במטה ויך (ויך) את המים, משה לבדו הוא שהכה את מי היאור העומדים לפניו, כי הבין אחר שצוו לקחת המטה נצטוה להכות. וכן גם כן היה היוצא מאמרו קח את המטה בדבר מי מריבה. ר"ל שמכלל צוואת לקיחתו יוצא צואת הכאתו. וכהתמהמה משה ואהרן לעשות מכל זה, ר"ל לכתם ונפילתם על פניהם והתפללם והגלות דבר השם אליהם, ארך זמן ונואשו ישראל ויפרדו איש מעל אחיו, ועמדו נבהלים ובאפס תקוה, ולא היה זה קדוש השם ונצטרכו להקהילם ולומר להם דבר השם כאמרו ויקהילו משה ואהרן את הקהל. וזהו שאמר להם השם יען לא האמנתם בי, ר"ל לא נשענתם בי ולא נתחזקתם בי להבטיח ישראל על שאלתם להראות קדושת בעולם כמו וחליים רעים ונאמנים, תמוש היתד התקועה במקום נאמן (ישעיהו כ"ב:כ"ה), ר"ל חזק. אבל הלכתם ונסתרתם אל אהל מועד כאלו עצה אבדה מכם ואין עזרתכם בכם, ולכן לא נקדשתי על ידיכם וזהו להקדישני במים לעיניכם. על כן הושוו שניהם במרי והיה ענשם מדה כנגד מדה, ר"ל כי כאשר לא נהגו בזה ההנהגה נאותית נענשו שלא יהיו עוד מנהיגים, וזהו אמרו לכן לא תביאו. וע"ז נאמר על אשר מעלתם בי, ר"ל כי המעל ההוא שעשו מה שאין ראוי לעשות, או שלא עשו מה שראוי לעשות.
אמנם אמרו על אשר מריתם את פי, אשר יראה ממנו שלא קיימו דברי השם, פירושו כן לפי המשך הביאור, ונאמר שאנחנו נצטווינו ללכת בדרכי השם כאמרו והלכת בדרכיו, ומדרכי השם הוויכוחים והטענות הראויות והנאותות לפי הענינים והזמנים וכל שכן בדברים שגלוי בהם קדושת השם כאמרו לכו נא ונווכחה, א"כ הם השלמים ע"ה שלא עשו זה במקום הראוי מרו דבר השם בשגגה. או נוכל לומר כי ויאמר, וכבר נאמר קודם אמ' קח את המטה, או נוכל לומר כי אמרו "פי", דברי ורצוני, כי רצונו הוא דברו, וכאלו אמר מריתם את רצוני שהיה מרצונו שישובו תשובה נצחית הראויה לפי השאילה ולא עשו. ואמנם השתדל השם תחלה לומר להם מה שיעשו למלאות שאילת ישראל וטרפם שיודיעם חטאם וענשם כדי לפרסם יכלתו וגבורתו לישראל ולא יתחלל שמו עליהם עוד. ואחר כן כהה בם והודיעם חטאם וגזר דינם. או נוכל לומר כי ויאמר השם יען לא האמנתם בי, ר"ל וכבר אמר ונאמר קודם אמרו קח את המטה. זהו הנראה לנו בשגגת חטא משה ואהרן, לא שהם חטאו במה שנצטוו לעשות, ר"ל שהכו בלא מצות השם, כי ר"ל המן הסלע הזה נוציא לכם מים. לולי דבר השם ומצותו אלינו אנחנו באים במצותו אליו. וע"כ נצטוה בלקיחת המטה כמו שבארנו. או נוכל לומר כי אמרו ודברתם אל הסלע, ר"ל על הסלע, כמו ויך את הפלישתי אל מצחו, וימליכהו אל הגשורי ואל הגעלדי, שר"ל על, וכן רבים. ור"ל ודברת אל העם בהיותכם על הסלע, וזהו אמרו לעיניהם, ר"ל שישמעו שהדבור אינו מיוחס לחוש הראות, רק לחוש השמע. ובעבור שהחמשה החושים מתחברים במקום אחד יכנו זה כזה, וכל העם רואים את הקולות, ראו דבר השם, ראה ריח בני. וכן עשו כאמרם המן הסלע הזה נוציא לכם מים. ולפי זאת הכוונה סרו כל הספיקות הנופלות בשאר הפירושים לפי הנראה לנו.

Yalkut Shimoni Shofetim 43ילקוט שמעוני שופטים מ"ג

הלא צוה ה' אלהי ישראל לך ומשכת בהר תבור, היכן צוה כי החרם תחרימם, כיוצא בו אתה אומר ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדו כי פי ה' דבר, היכן דבר? ראו עתה כי אני אני הוא, כיוצא בו אתה אומר והיה כי תבואו אל הארץ וגו' והיכן דבר? והבאתי אתכם אל הארץ, כיוצא בו אתה אומר הוא אשר דבר ה' שבתון שבת קדש, והיכן דבר? והיה ביום הששי והכינו, כיוצא בו אתה אומר הוא אשר דבר ה' לאמר בקרובי אקדש, והיכן דבר? ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי, כיוצא בו אתה אומר פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם וגו', היכן דבר? את אימתי אשלח לפניך, כיוצא בו אתה אומר כי ירחיב ה' אלהיך וגו', והיכן דבר? כי אוריש גוים מפניך, כיוצא בו אתה אומר כי ה' אלהיך ברכך וגו', היכן דבר? ברוך תהיה מכל העמים, כיוצא בו אתה אומר וה' האמירך היום וגו', היכן דבר? את ה' האמרת היום, כיוצא בו אתה אומר ולתתך עליון על כל הגוים וגו', היכן דבר? ונתנך ה' לראש, כיוצא בו אתה אומר שמעו שמים והאזיני ארץ וגו', היכן דבר? האזינו השמים, כיוצא בו אתה אומר ואם תמאנו ומריתם וגו', היכן דבר? והבאתי עליכם, כיוצא בו אתה אומר בלע המות לנצח וגו', היכן דבר? אני אמית ואחיה, כיוצא בו אתה אומר אז תתענג על ה' והרכבתיך וגו', היכן דבר? ירכיבהו על במותי ארץ, כיוצא בו הנה באה ונהיתה וגו', היכן דבר? אשכיר חצי מדם, כיוצא בו וישבו ישראל איש תחת גפנו וגו', היכן דבר? ונתתי שלום בארץ, כיוצא בו אתה אומר לא יהיה שריד לבית עשו וגו', היכן דבר? וירד מיעקב והאביד שריד מעיר, כיוצא בו וה' פקד את שרה כאשר אמר, היכן אמר? אבל שרה אשתך, כיוצא בו ויעש ה' לשרה כאשר דבר, היכן דבר? ביום ההוא כרת ה' את אברם, כיוצא בו ומכרתי את בניכם וגו', היכן דבר? ויאמר ארור כנען, כיוצא בו וה' אמר לכם לא תוסיפון, היכן אמר? כי כאשר ראיתם את מצרים, כיוצא בו כה אמר ה' שימו איש חרבו, היכן אמר? זובח לאלהים יחרם, כיוצא בו זאב וטלה ירעו כאחד וגו', היכן דבר? והשבתי חיה רעה, כיוצא בו הגוים אשר אמר לא תבואו היכן אמר ולא תתחתן בם, כיוצא בו אז אמר שלמה וגו', היכן אמר? כי בענן אראה, כיוצא בו והיו לי אמר ה', היכן אמר? והייתם לי סגולה, כיוצא בו והיה כל אשר יקרא בשם ה' וגו', היכן דבר? וראו כל עמי הארץ, כיוצא בו וגם מהם אקח לכהנים וגו', היכן אמר? הנסתרות לה' אלהינו.

Ralbag Shemuel I 12, Toelet 23רלב"ג שמואל א' י"ב, תועלת כ"ג

העשרים ושלשה הוא להודיע שהשם יתעלה מקים דבר עבדו ולזה שמע לשמואל לתת קולות ומטר כשבקש זה ממנו להראות לישראל מה שהיה מן החטאה בבקשת זאת שאין פריה רק להרע כמו שאין תועלות בקולות ומטר בימי קציר חטים רק להשחית.

Ralbag Melakhim I 18:34-36רלב"ג מלכים א' י"ח:ל"ד-ל"ו

(לד) ויעש תעלה – היא חפירה ויעש אותה כבית סאתים זרע כמו שהיה הענין בחצר המשכן שהיה כמו בית סאתים זרע, והנה להפליג המופת רצה אליהו שירבו שם המים על העולה ועל העצים והנה עשה זה אליהו מעצמו לבטחו שהש"י יעשה המופת על ידו כמו שעשה מבן הצרפית כאמרו מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים או אולי צוהו השם ית' על זה להסיר ישראל מהחטא הגדול אשר היו בו.
(לו) ובדבריך עשיתי את כל הדברים האלה – ר"ל בשליחותך ובמצותך כי ידמה שצוהו על זה כמו שזכרנו ואע"פ שנניח שלא צוהו על זה הנה יתכן שיאמר כי בדברו עשה זה מפני שאמר לו שיראה אל אחאב ויתן מטר על פני האדמ' והיה בלתי נכון שיתן מטר על פני האדמה בעודם מחזיקים ברשעתם כי אז יסור מעצירת המטר התועלת אשר בעבורו היה והוא כדי שישובו מדרכם הרעה אבל אם היה הענין כן יאמר כי מקרה היה זה לא בסבת חטאם הנה מן ההכרח היה שיעשה תחלה מה שיהיה סבה להחזירם למוטב לפי מה שאפשר ואז יכירו כי עונותיהם הטו דבר עצירת הגשמים.

Ralbag Shemot Beur HaMilot 11:1,9-10רלב"ג שמות ביאור המילות י"א:א',ט'-י'

(א) ויאמר ה' אל משה – וכבר אמר ה' אל משה. וזה, כי זאת הנבואה לא באתהו לפני פרעה. והנה הוא מבואר שהוא אמר לפרעה ענין זאת המכה קודם שיצא מלפניו, כי בסוף סיפורו ענין זאת המכה אמר: 'ויצא מעם פרעה בחרי אף' (ח).
כלה – בשלמות, שלא ישאל מכם שתעזבו דבר.
(ט) ויאמר ה' אל משה לא ישמע אליכם פרעה וגו' – הרצון בזה שכבר אמר ה' יתעלה למשה קודם שיבוא למצרים, שלא ישמע אליו פרעה, כי הוא יסבב זה כדי שירבו מופתיו בארץ מצרים, להקנות לישראל אמונה אמיתית בה' יתעלה. ושם הודיע לו כי בסוף הענין יביא עליהם מכת בכורות.
(י) והנה קיים ה' יתעלה זה הייעוד, רוצה לומר שכבר עשו משה ואהרן את כל המופתים האלה לפני פרעה ולא רצה לשלח את ישראל, כי ה' יתעלה חיזק את לבבו.
והנה דברי זה הסיפור הם מבוארים עם מה שקדם לנו מהדברים בהם;

R. Yosef Albo Sefer HaIkkarim 4:22ר' יוסף אלבו, ספר העיקרים ד':כ"ב

וראוי שנבאר הטעם למה היה גזר דין של משה גזר דין שיש עמו שבועה עד שלא נתקבלה עליו תפלתו כלל, שלפי מה שאמרו רבותינו ז"ל שעיקר החטא במי מריבה היה על שאמר שמעו נא המורים (במדבר כ' י'), לפי שזלזל בכבודן של ישראל, ולמדו כאן שהמזלזל בכבודן של רבים הוא כמו מחלל את השם, קשה מאד שיהיה החטא הזה בלתי ניתן לכפרה, עם שמצינו משה במשנה תורה חזר ואמר להם ממרים הייתם עם ה' (דברים ט' ז'), ואם עיקר ענשו היה על מה שאמר להם שמעו נא המורים, איך חזר לומר להם כך.הרבה נבוכו המפרשים בבאור החטא במי מריבה, עד שהרמב"ם ז"ל נדחק בזה ואמר שהחטא היה הכעס שכעס משה על חנם על ישראל, שלא מצינו שכעס השם יתברך עליהם, שלא יכעס ה' על שישאלו דבר המצטרך אליהם כמים והמן, והנה היה בזה חלול השם יתברך לפי דעתו, שיחשבו הרואים שהשם יתברך כעס עליהם על ששאלו המים עם היותם הכרחיים להם, שאם לא כן לא היה כועס משה עליהם על לא דבר, שהכעס מדה פחותה ולא תמצא באדון הנביאים מדה פחותה כזאת על לא דבר חלילה, ויבואו לחשוב על ה' תועה שכעס על לא דבר, זהו תורף דבריו בזה, והם רחוקים מהדעת.
וכבר סתר הרמב"ן ז"ל זה הדעת בפירוש התורה, אלא שראה מדבריו גם הוא שהוא מסכים עם הרמב"ם ז"ל שלא היה החטא על שלא דברו אל הסלע, וזה אם מפני שאין הסלע בעל שכל שיבואהו צווי מהשם יתברך, ואם מפני שאחר שנאמר למשה קח את המטה והקהל את העדה אתה ואהרן אחיך ודברתם אל הסלע וגו' (במדבר כ' ח'), יראה שהיה צריך להכות בצור אחר שצווה לקחת את המטה, שאם לא כן למה היה צריך להזכיר המטה, וזו אינו ראיה, שהרי נאמר לו בחורב ומטך אשר הכית בו וגו' (שמות י"ז ה'), ואף על פי כן הוצרך לומר לו אחר כן והכית בצור, ואף כאן היה ראוי שיאמר לו והכית בצור אם היה דעתו שיכה אותו כמו שאמר בפעם הראשון, ולקיחת המטה אינו ראיה שיצטרך להכות, שאין המטה פועל הוצאת המים מכח ההכאה, שאין מדרך מטה המכה בסלע שיבקענו ויוציא מים בכח ההכאה אלא בדרך נס, שבהיות המטה נמצא אצל הסלע יוצאים המים כמו שיגזור השם, כמו שנאמר למשה בתחלת נבואתו ואת המטה הזה תקח בידך אשר תעשה בו את האותות (שמות ד' י"ז), הנה באר בפירוש שהקנהו סגולה שיעשו באמצעותו האותות כפי מה שיגזור השם יתברך ויצוה על ידי משה, וראיה לדבר שהרי במכת הברד נאמר למשה נטה את ידך על השמים ויהי ברד (שמות ט' כ"ב), ואחר כך כתוב ויט משה את מטהו על השמים וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה, ולא היה הברד מתחדש בהכאת המטה באויר, אלא שבהיותו נמצא ביד משה אצל האויר היה מתחדש באויר אות הברד ברצון השם יתברך, ואף כאן אין לקיחת המטה ראיה להצטרך להכות בו.
גם הטענה הראשונה שאמרו שהשם יתברך לא יצוה אלא לבעל שכל ואין הסלע בעל שכל שיבואהו צווי מהשם יתברך לתת מימיו, וזהו דעת הרמב"ם ז"ל כמו שנראה בפרק כ"ה מפרקי משה, אינה ראיה, שהחומר לא יתפעל מעצמו אלא ממניע יניעהו ויכינהו לקבל הצורה, וכשיצוה השם על החומר שיקבל צורה מה או שישתנה שנוי מה, כאמרו תוצא הארץ נפש חיה וגו' (בראשית א' כ'), ישרצו המים שרץ נפש חיה וגו' (בראשית א' כ"ד), וכיוצא בו, אין הצווי ההוא אל החומר אלא אל המניע שיכין החומר לקבל הצורה ההיא או השנוי ההוא שהשם גוזר, והנה הצווי שהוא אל המניע הוא אל בעל שכל בלי ספק.
ומה שיראה לי בזה הוא שהחטא במי מריבה היה על שלא דברו אל הסלע כפשט הכתוב, ויורה על זה לשון הכתוב שאמר על אשר מריתם את פי למי מריבה (במדבר כ' כ"ד), ולא יפול זה הלשון על אמרם שמעו נא המורים ולא על היותו כועס אלא על שעברו על הצווי, ואולם עיקר החטא שעליו באה השבועה היה על שהיה בענין ההוא מעוט אמנה, כמו שאמר הכתוב יען לא האמנתם בי וגו' (במדבר כ' י"ב), לכן לא תביאו.
ובאור זה הוא על זה הדרך, שעקר גדול אל התורה ושורש אל האמונה שהוא מסתעף מאמונת ההשגחה הוא שהשם יתברך מכריח הטבע תחת כפות רגלי המאמינים, כמו שאמר משה רבינו אחר התפלה שסדר במזמור תפלה למשה איש האלהים, אמר שהיושב בסתר עליון ומתלונן בצל שדי הנה הוא מבטיח אותו בעבור השם יתברך שיצילהו מפח יקוש ומן הדבר ומן הפגעים הטבעיים, עד שידרוך על שחל ופתן וירמוס כפיר ותנין.
ונמצא זה בקצת החסידים כמו שאמרו על רבי חנינא בן דוסא שהניח רגלו על חור הערוד ונשכו הערוד ומת הערוד, הפך מה שהיה ראוי מדרך הטבע להיות, ואמר לתלמידיו בני לא ערוד ממית אלא חטא ממית, נמצא שהצדיקים משתנה הטבע על פי דבורם, אמרו על רבי חנינא שאמר מי שאמר לשמן והדליק יאמר לחומץ וידליק, והיה כן, ודברים אחרים כאלה. וכן אמרו על רבינו פנחס בן יאיר במסכת חולין, שנחלק הנהר במאמרו פעמים הרבה, עם שאין הנהר בעל שכל, ונחלק למקיימי מצוה ולהולכים עמהם, וכן בנחום איש גם זו ושאר החסידים שנזכרו במסכת תענית, עצמו מספר הנסים שהיו נעשין על ידם בדבורם הקל, מזולת שיביאם בזה נבואה או דבור או צווי מהשם יתברך, וכן אמר אליפז לאיוב ותגזר אמר ויקם לך, שיראה שזה דבר מוסכם מהנביאים והמדברים ברוח הקודש כאליפז שהטבע משתנה על פי הצדיקים כפי מה שירצו, וכל שכן על פי הנביאים שהיו הנסים מתחדשים על ידם ככל היוצא מפיהם, אמר אליהו חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ועוד אמר ואם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך, והיה כן. וכן אלישע אמר כעת מחר סאה סולת וגו', והיה כן, וכן ויצף הברזל, ושאר הנסים שנעשו על ידו מבלי שיקדם לו נבואה או צווי השם יתברך על זה, וכן שאר הנביאים, ומשה עצמו אמר אם כמות כל האדם וגו', ואם בריאה יברא ה' וגו', ויהי ככלותו לדבר את כל הדברים האלה ותבקע האדמה אשר תחתיהם ותפתח הארץ את פיה וגו', ולא נמצא שצווהו השם יתברך על כך. וכן אמר ישעיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים.
ומי שיספק שהשם יתברך לא ישלים רצון הנביא או הצדיק או החסיד הראוי לכך, הנה הוא כמטיל ספק בתורה ובשרש משרשיה, וכל שכן במקום שיש בו קדוש ה', שראוי ומחוייב לפרסם שהטבע משועבד ומוכרח לעשות רצון שומרי התורה ומקיימי מצותיה, ומי שיראה הנביא שראוי שיעשו על ידו נסים בלתי עושה אותם להצלת אומה אחת או כלל אחד, הנה הוא בלתי ספק גורם להטיל ספק באמונה, שהרואה יחשוב שאין האמת כמו שהכתוב מיעד בתורה במקומות הרבה שהטבע הוא נכנע ומשועבד למקיימי מצות התורה, ויבואו להטיל ספק בתורה.
וכל שכן כשיראו הנביא עצמו שנתנה תורה על ידו שאינו נשען על האמונה הזאת לגזור אומר ולדבר דבר כנגד הטבע לשנותו ממנהגו או לחדש אות או מופת, עם היות הנביא ההוא ממי שראוי שיעשו על ידו נסים יותר מעל ידי זולתו, וזה בלי ספק גורם לחלול השם ולהטיל ספק באמונה, וכאלו הנביא עצמו הוא מסופק אם הדבר אמת שישתנה הטבע על פי דברו כמו שתיעד התורה, ועל זה נאמר יען לא האמנתם בי וגו', כי כששאלו המים, אלו היה משה ואהרן גוזרין שיבקע הצור ויזובו מים, היה השם יתברך בלי ספק מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים, והיה השם יתברך נקדש בזה לעיני כל העם.
ובעבור שלא עשו כן משה ואהרן, אבל באו מפני הקהל כדמות בורחים אל פתח אהל מועד, כמו שפירש החכם רבי אברהם אבן עזרא ז"ל, כאלו אין להם עצה מה לעשות, והיה זה בלי ספק חלול השם וגורם מעוט אמונה בו ובתורה לרואים, ולפיכך אמר לא האמנתם בי, שאלו הייתם מאמינים הייתם גוזרים על הטבע שישתנה, כדי שיתקדש שמי על ידכם, שיראו הכל שאני מקים דברי עבדי ועצת מלאכי אשלים.
והם עליהם השלום אף על פי שעשו זה לרוב ענותנותם, שלא היו רוצים ליטול עטרה לעצמן מבלי מצות ה', מכל מקום נחשב להם לעון ולמעוט אמונה מפני חלול השם שנמשך מזה כמו שבארנו. ולזה תמצא יהושע כשנצטרך לכמו זה הדבר לא המתין ליטול רשות מהשם ולימלך בשכינה, אבל נשען על השם שיעשה רצונו ומעצמו אמר שמש בגבעון דום וגו', כמו שהעיד הכתוב, אז ידבר יהושע לה' לאמר ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וגו', וקיים השם דברו עד שהעיד הכתוב עליו שלא היה דבר גדול כמוהו אפילו בימי משה שיאמר משה מעצמו ויתקיים דבר גדול כזה, ואמר ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש וגו', כלומר שיקיים השם דבר גדול כזה שיגזור האיש מעצמו, וזהו חטא מעוט האמונה שייחס הכתוב למשה ולאהרן על שלא עשו דבר מעצמן בזולת רשות השם, וגם אחר שנאמר להם ודברתם אל הסלע והם לא דברו אלא שהכו, חטאו גם כן בשעברו פי השם, שאלו דברו היה השם מתקדש והיו מתקנים קצת מה שחטאו, ובעבור שלא דברו הוסיפו לחטוא.
וסבת החטא היה בעבור שחשבו שכמו שבחורב יצאו המים על ידי הכאה גם בפעם הזאת לא יצאו אלא על ידי הכאה, וה' צבאות לא כן יעץ, שבפעם הראשונה עדין לא נתנה התורה ולא היה הטבע משועבד לישראל כל כך, אבל עכשיו בשנת הארבעים ראויים היו שיעשה להם נס ושיכנע הטבע מפניהם בדבורו של משה בלבד, ובעבור זה היה בכאן מרי על שלא דברו אל הסלע כמו שנצטוו, ומעוט אמונה וחלול השם על שלא גזרו מעצמן על הסלע שיתן מימיו בזולת צווי השם יתברך, וכן תמצא שבפרשת האזינו כשאמר ה' אל משה עלה אל הר העברים (דברים ל"ב מ"ט), והאסף אל עמך (דברים ל"ב נ'), יזכיר הכתוב השני דברים, על אשר מעלתם בי ועל אשר לא קדשתם אותי, לרמוז על שני מיני החטא הללו.
ולפי שהיה בחטא מעוט האמונה וחלול השם כמו שבארנו, לא נתן לכפרה, כמו שאמרו במסכת יומא, אבל מי שיש בידו חלול השם אין כח בתשובה לתלות ולא ביסורין למרק אלא מיתה ממרקת, ועל כן היה גזר דין שיש עמו שבועה, ולכך לא הועילה תפלתו ולא תשובתו של משה בחטא הזה, והסתכל במה שבארנו בזה הפרק והבינהו שהוא יותר נכון מכל מה שנאמר בו, והשם יתברך ברחמיו יצילנו משגיאה, אמן.

Akeidat Yitzchak Bemidbar 80עקדת יצחק במדבר פ'

Abarbanel Shemot 8:8אברבנאל שמות ח':ח'

ואמנם אמרו ויצעק משה אל ה' על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה פירשו המפרשים שעתר והפציר בתפלה אל השם שיראה לו דרך איך ימותו כל הצפרדעים אשר שם לפרעה וגו'. ואין לשון הפסוק הזה מתישב היטב על זאת הכוונה גם שמשה ימיתם כי הש"י בכחו יעשה ההסרה כאשר עשה השימה. וראיתי מי שפירש שאחרי שהתפלל משה אל ה' כמתרעם על ענין הצפרדעים אשר שם לפרעה. רוצה לומר אחרי שהתפלל להכריתם וזה כלו חסר מן הספר. אבל הנכון בעיני בזה הוא שמשה רבינו מעצמו ומבלי צווי אלהים אמר לפרעה התפאר עלי למתי אעתיר לך וגו' ופרעה השיבו למחר. ולכן פחד משה אלו היה רצון השם יתברך שתתמיד מכת הצפרדעי' שבעה ימים כמו שהתמידה מכת הדם ושהוא מהר את הקץ שלא ברשות גבוה ומפני זה הוצרך לצעק אל ה' שיקיים דבר עבדו בזה כמו שהוא ע"ה שם דברו ונדרו לעשות לפרעה והוא אמרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה רוצה לומר על הדבור ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים והוא שיסורו למחר ויהיה על דבר כמו על הדבור והמאמר אשר שם משה לפרעה בענין הסרת הצפרדעים ושכבר יאמר לשון שימה על הדיבור והאמירה כמו שימה בפיהם. ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם ורבים אחרים והיתה אם כן צעקת משה כצעקת אליהו בהר הכרמל על ירידת האש על קרבנו שמפני שנכנס באותו נסיון מבלי מאמר השם הוצרך להתפלל הרבה שיסכים השם בדבר ההוא. וזכר הכתוב כאן שעשה השם כדבר משה אשר דבר לפרעה כי עצת מלאכו נאמן ביתו השלים ומתו כל הצפרדעים אשר היו בארץ מצרים בבתים ויצברו המצרים אותם חמרים חמרים להסיר מבתיהם אותם הנבלות והשליכום בשדות צבורים צבורים ותבאש הארץ ונפסד עוד מזג עפר הארץ מפני שינוי מזג האויר מסרחון הנבלות ולכן באה אחרי המכה הזאת מכת הכנים בעפר הארץ וכפי מה שפירשתי בזה יותרו שתי שאלות האחרות הו' והז'.

Abarbanel Shemot 10:29, 11:1, 4אברבנאל שמות י':כ"ט, י"א:א', ד'

ומשה השיבו כן דברת לא אוסיף עוד ראות פניך כי נוצצה במשה רוח הקודש בהיותו לפני פרעה ממכת בכורות שיביא עליו מיד וידע משה שהיא האחרונה במכות מצרים ושאז יצא העם ויגאלו משם ולזה השיב לפרעה כן נכון וקיים הוא או פירוש אמת דברת מגזרת כנים אנחנו והיתה כונתו לומר אמת דברת שלא אוסיף עוד ראות פניך כי לא אצטרך אליו ולא אכבדך עוד אבל אתה תראה פני וכמו שאמר וירדו כל עבדיך אלה אלי.
ואיפשר לפרש שמשה מעצמו באף ובחימה השיב זה לפרעה ושהקב"ה להצדיק דבר נביאו ועצת מלאכיו ישלים אחרי שהשיב כן היה דבר ה' אליו במקום ההוא עוד נגע אחד אביא על פרעה ועל מצרים שהוא מכת בכורות אשר יזכור והודיע השם למשה שבבוא המכה אחרי כן ישלח אותם מזה רוצה לומר ממצרים ושלא יחשוב שיתן להם זמן לצאת וללכת כי הנה במהירות נמרץ וברהיטה גדולה ישלחם והוא אמרו כשלחו כלה גרש יגרש אתכם מזה רוצה לומ' כשלחו אתכם יהיה עת כליה ולכן גרש יגרש אתכם מזה וכמו שאמר קומו צאו מתוך עמי...
 והוא אמרו כה אמר ה' כחצות הלילה וגו' כי הנה הפסוקים בספור המכות האלה בקצתם יספר בפרט הודעת אותם השם למשה ויקצר בספור הגדתם אל פרעה ובקצתם בהפך שיקצר הכתוב בספור הודעתם השם למשה ויאריך בהגדת משה אותם לפרעה וכן היה במכת בכורות כי בדברי השם למשה קצר הכתוב באמרו נגע אחד וגו' ואין ספק שאז הודיעו ענין המכה וקצר הכתוב מזכרונה שם אבל ספר איך הגידה משה לפרעה בכל פרטיה והגבלת זמנה וזה הוא כחצות הליל' שהוא כמו בחצות הליל'.

Abarbanel Shemot 16:9אברבנאל שמות ט"ז:ט'

ואמר בערב בשר לאכול ולחם בבקר כנגד שתי הסעודו' שאדם אוכל בכל יום והנה משה ואהרן לא אמרו היעוד מזה בשם האל ולזה לא אמרו עליו זה דבר ה' אי זה הדבר אשר צוה ה' לאמר לכם לפי שהם מעצמם בראותם תלונת העם שהיה בבשר ובלחם ושהקב"ה בעצמו אמר שהיה רצונו להמטיר להם לחם מן השמים הם מעצמם יעדו בבשר ובלחם כפי תלונתם וכמו שעשה אליהו בהר הכרמל שעשה נסיון האש מבלי מצות ה' ולכן אמר משה אל אהרן אמור אל כל עדת בני ישראל קרבו לפני ה' כי שמע את תלונותיכם ולא צוה על הקריאה הזאת לשישמעו דבר השם כי הדברים כלם היו למשה ומפיו היו הם שומעים. אבל צוה לקרבם שישובו בתשובה מדבר תלונתם ויתקרבו אל האלהים ולא יסורו מתחת כנפיו כי שמע את תלונותיהם וכאלו אמר בדרך עצה קרבו לפני ה' והתחננו לפניו כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו כה' אלהינו בכל קראנו אליו. ויהי כדבר אהרן אל כל עדת בני ישראל ויפנו אל המדבר רוצה לומר שלא פנו לאכילת הבשר והלחם וחדלו מדבר במצרים וסרו מתאותם אבל פנו אל המדבר ורצו ללכת בו ונחמו מדבריהם ומתאוותיהם הגשמיות וחזרו בתשובה שלימה והשליכו עליו יהבם ואז נראה להם כבוד ה' שהיה בתוך הענן לבשרם שקובלה תשובתם. הנה התבאר מזה שמה שיעדו משה ואהרן מהבשר לא יעדו עליו בשם ה' אבל משה מעצמו גזר לשכך תלונותיהם שיעשה ה' בקרב הארץ. ומפני זה הוצרך אל מאמר ה' שיהיה מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים ולזה צוה יתברך למשה שיאמר אליהם ששמע את תלונתם ושהוא יספיק כל צורכם שאלתם ובקשתם כי בין הערבים של אותו יום עצמו רוצה לומר קודם הלילה יאכלו בשר כאשר שאלו ובבקר למחרתו ישבעו לחם כמו שגזר ואמר משה אליהם והותרו בזה השאלות הי"ב והי"ג.

Abarbanel Shemot 16אברבנאל שמות ט"ז

השאלה הי"א בדברי משה בתת ה' לכם בערב בשר לאכול וגו' כי הנה יראה שאין בפסוק הזה גזרה כי לא פירש בתת ה' להם בשר ולחם בשמעו את תלונותיכ' מה יהיה אז כי אמרו ונחנו מה אינו גזרת הפסוק.
השאלה הי"ב אם היה שהקב"ה אמר למשה מהלחם בלבד. הנני ממטיר לכם לחם איך הוציא מלבו ליעד בבשר אשר לא נאמר לו ממנו דבר האם נאמר שלחם כולל לבשר ולפת כדברי הראב"ע אין ראוי לקבלו כי הם בתלונותם הפרידו זה מזה באמרם בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע ואיך ישיבם השם בלחם בלבד אף כי הבדיל הבשר מהלחם בזמן נתינתו ובמצותיו ואם היה הכל נכלל בלחם היה הדין בשניהם אחד.

Abarbanel Shemot 16:23אברבנאל שמות ט"ז:כ"ג

ואז השיבם אמתת הדבר באמרו הוא אשר דבר ה' רוצה לומר כבר נאמר לי זה שיהיה כן בסבת השבת כי הוא שבתון ויום מנוחה לכם וגם הוא שבת קודש לה' שגם הוא יתברך ישמרהו ולא יוריד בו את המן כבשאר הימים ולכן הזהירם שינהגו בו קדושה ולא יעשו בו שום מלאכה והוא אמרו את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו בשלו.

Abarbanel Shemot 32:27אברבנאל שמות ל"ב:כ"ז

ואז צוה משה אותם ואמר כה אמר אלהי ישראל ר"ל אל תחשבו שזה אשר אצוה אתכם הוא מפני אכזריות חמה ושטף אף על אחיכם בני ישראל. כי כה אמר ה' שהוא אלהי ישראל ולטובתם צוה זה אלי שתשימו איש חרבו על ירכו ותעברו במחנה משער לשער והרגו איש את אחיו ואיש את רעהו כלומר שלא יעשו זה בחפזון. אבל במתינות הדין יעברו משער לשער וידרשו היטב מי אשר חטא בענין העגל והרגו אותם ולא תחמלו עליהם אף על פי שיהיה איש את אחיו ואיש את רעהו ואיש את קרובו שחטא בזה. והמה עשו כדבר משה ויפול מן העם כשלשת אלפי איש שאלה מתוך כל העם היו אשר חטאו בפרסום הנה לא נאספו אליו הבכורות רק בני לוי בלבד מסופקים איך יעשו מכת חרב והרג כזה.

Abarbanel Vayikra 9:5-6אברבנאל ויקרא ט':ה'-ו'

וזכר הכתוב שעשו בני ישראל כאשר צוה משה לאהרן לדבר אתם והקריבו קרבנותיהם ויעמדו כל העדה לפני ה' בעזרה ופניהם בקדש הקדשים. ומשה רבינו קיים מה שאמר להם אהרן והוא אמרו זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה' רוצה לומר אל תחשבו שהדברים שדבר אליכם אהרן היו מעצמו כי לא היו ממנו ולא ממני אלא מאת האלהים. וכבר כתב הרב רבי משה בר נחמן שנצטוה משה בקרבנות האלה ואם לא נזכר בכתוב ורבים כן.

Abarbanel Vayikra 10:3אברבנאל ויקרא י':ג'

והנה הוקשה על המפרשים אמרו הוא אשר דבר ה' היכן דברו וכל דבריהם אינם נכונים בזה. ונראה לי שאמר זה על מה שנאמר לו בהר סיני וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו פן יפרוץ בהם ה' כי זו היא היתה האזהרה לענין נדב ואביהוא והדומים להם. ואפשר שגם הזהיר על זה באמרו בימי המלואים ומפתח אהל מועד לא תצאו ולא תמותו כי בו הזהירם שאם יצאו משם ללכת לקחת אש זרה מבחוץ ימותו. וכן היה ענין נדב ואביהוא וכמו שפרשתי בסוף פרשת צו.

Abarbanel Bemidbar 16:3אברבנאל במדבר ט"ז:ג'

ואמר וישמע משה ויפול על פניו מלמד שנתבייש מאשר חשדוהו בנבואתו ושעם היות שדברו דבריהם בכלל. הנה משה שמע והבין שלשה המחלוקת שהיו מכוונים בדבריהם וזהו וישמע משה שהוא מלשון הבנה ונפל על פניו אם לדרוש את ה' לדעת מה יעשה והוא ית' צוה אותו מה יעשה או להתבודד בעצמו מה לעשות.

Abarbanel Devarim 34:11אברבנאל דברים ל"ד:י"א

ולהעיד על אמתת כל זה אמרה תורה ולא קם נביא עוד וגו' לכל האותות המופתים וגומר ואין פירושו שתהיה מעלתו כמעלת המופתים ההם שאם היתה הכונה כן היה לו לומר ככל האותות והמופתים לא לכל האותות בלמ"ד אבל בא להודיע בזה דרוש נכבד והוא שענין הנביאים אצל האותות והמופתים הוא על אחד משני פנים: הא' הוא שיעשה הנביא האות והמופת מכח התפעלותו אם מהכעס והקנאה ואם מהמיית הרחמים שיתעורר הנביא או לגזור על הטבע לעשות מופת וזה אינו אליו ביחוד במה שהיא נביא כ"א במה שהוא חסיד וקדוש לאלהיו ולכן היו עושין הנביאים המופתים ההם על ידי תפלה ותחנונים ומזה המין היו מופתי אליהו ואלישע ושמואל ויהושע וזולתם שלא עשו אותם מדרך נבואתם במצות הש"י אבל היו הם בעצמם מתעוררים לעשות מפאת חסידותם ע"י תפלה ותחנונים להש"י.
והמין הב' מהמופתים הוא שיעשה אותם הנביא בדבר ה' ומצותו והוא המיוחד לנביא במה שהוא נביא ומזה המין היה רוב מופתי משה אדונינו ומעט ממופתי שאר הנביאים ועל זה אמר המשורר משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו ר"ל שמשה ואהרן הם הנגשים אל ה' במדרגת הדבקות העליון אשר לא יצטרכו במעשיהם לתפלה ותחנונים אמנם שמואל היה מקוראי שמו כלומר מהמין האחר מהנביאים שיעשו פעולותיהם על ידי תפלה ותחנה כמו שהיה במצפה שנאמר ואתפלל בעדכם אל ה' ובגלגל הלא קציר חטים היום אקרא אל ה' וכאלה רבים עמו לכך נאמר ושמואל בקוראי שמו כי הוא היה ראש למתפללים על הנפלאות ואין ספק שבעשותם המופתים בזה האופן היה אצלם יראה וחשש אולי לא יקיים הש"י את דבריהם כמו שתמצא באליהו בהר הכרמל שהוצרך להתחזק בתפלתו אל האלהים שיענהו באש שנאמר ה' אלהי אברהם יצחק וישראל היום יודע וגומר ענני ה' ענני וגומר וגם בבן הצרפית נאמר ויקרא אל ה' ויאמר ה' אלהי הגם על האלמנה וגומר ויתמודד על הילד ג' פעמים ויקרא ויאמר אל ה' ויאמר ה' אלהי תשב נא את נפש הילד הזה אל קרבו וכן אלישע בבן השונמית ויתפלל אל ה' וגו' וכל זה מורה שהיה בלבם צער על קיום הדברים ההם אבל הש"י רצון יריאיו יעשה ואת שועתם ישמע וכמאמר הנביא מקים דבר עבדו ועצת מלאכיו ישלים אמנם המופתים הנעשים ע"י מרע"ה לפי שקדמה לו ידיעה מהש"י עליהם והיה עושה אותם במצותו לא הוצרך לתפלה ותחנונים עליהם ולא היה אצלו שום ספק בקיומם והוצאתם לפועל לפי שהיה מגיע אליו הדבור על כל מכה ומכה בהיותו במצרים כמו שמבואר בכתובים האמנם התפלל בקצת העתים לא לעשות מופת כ"א להסיר המכה כמ"ש ויצעק משה אל ה' ע"ד הצפרדעים ובברד ויפרוש כפיו אל ה' ויחדלו שהיה זה תפלה לשם ית' שישוב מחרון אפו באותה המכה ויסיר אותה כי היתה הסרת המכה דבר נסיי במציאותה וכן מצינו במרה ויצעק משה אל ה' ויורהו ה' עץ עשה תפלה לה'. שיצילהו מהעם ויתן צרכם. ואמנם בענין קרח שאמר אם כמות כל האדם ימותון כבר קדמתהו ההודעה האלהית כמו שאמר בזאת תדעון כי ה' שלחני וגו' והנה ענין יהושע ומופתיו ע"י תפלה היה והוא אמרו אז ידבר יהושע וגומר שמש בגבעון דום. שאינו גזרה אבל תפלה שידום ולכן אמר הכתוב עליו ולא היה כיום ההוא לפניו ולאחריו לשמוע ה' בקול איש ר"ל שישדד ה' מערכות השמים לתפילת נביא שיתפלל עליו בעצמו. או שלא ימלאהו לבו לבקש דבר נפלא אשר כזה אמנם על הדרך האחר שישולח נביא מאת ה' לעשות דבר כבר קדמו שנוי מעשה בראשית בימי נח בענין המבול ודברים אחרים יותר זרים הנה התבאר מזה שגם במשה נמצאו מהמופתים ע"י תפלה אבל על המעט ורוב פליאותיו היו במצות הש"י ושאר הנביאים רוב מופתיהם או כלם היו מתעוררים אליהם מעצמם ונעשים על ידי תפלה.
ואמנם מב' המינים מהמופתים מי הוא היותר משובח אם מה שיעשה על ידי תפלה או מה שיעשה במאמר ה' וצוויו מבואר הוא שהמין הא' הוא היותר משובח לאין שיעור לפי שהא' הוא פעל אנושי מקדוש אלהים שיתפלל אל הש"י ויעשה נס בעבורו כי הוא העושה נפלאות גדולות לבדו כמו שעשה לחנניה מישאל ועזריה כשנשלכו לכבשן האש ולדניאל בגובא די אריותא.
אמנם המין הב' והוא פועל אלהי ושלמות הנביא ומדרגתו תלויה כשילווהו ההנהגה והדבקות האלהי בכל עניניו ולזה היו מופתי משה אדונינו במצרי' נכבדים מכל שאר המופתים לפי שהיו נעשי' ע"פ השם ומצותו הפרטית ומפני שהיו כל המופתים המיוחדים למרע"ה מהמין הזה אמר לו השם על הים מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו כי מאחר שהיה שרביטו של מלך בידו ודבר ה' אתו בכל מה שהיה עתיד להיות לא היה צריך לתפילה ולזה נתיחד מכל שאר הנביאי' בשהיה מטה האלהים בידו מה שלא נמצא בנביא אחר להיותו מורה שכל אשר הוא עושה היה במצותו של מלך כנאמן ביתו וזה כלו גלה הכתוב באמרו לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים ר"ל שהיתה מעלת מדרגתו בשידעו ה' פנים אל פנים התודעות עליון מבלי אמצעי לא בלבד בדברי' האלהיי' כמו במעמד הר סיני אבל גם כן לענין האותות והמופתים שנעשו במצרים לפי ההכרח וצורך השעה ידעו ה' פנים אל פנים כי הוא שלחו לעשותם ואף על פי שהיתה ארץ מצרים מלאה גלולים בלתי מופת להדבק בה השפע האלהי כמו שאמר כצאתי את העיר אפרוש את כפי הנה בחמלת ה' על משה נתיחד אליו הדבור האלהי שמה כשיהיה שולחו לעשות האותות והמופתים אשר שלחו לעשות לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו וזה היה תכלית המעלה והדבקות וכמו שאמר אשר שלחו ה' לעשות בארץ מצרים תדע ותשכיל שאם לא עשה משה רבינו ע"ה מופתים אחרים לא היה זה לקוטן מעלתו כי אם שלא שלחו ה' לעשות אותם כי הוא ע"ה לא עשה דבר מעצמו כאליהו ואלישע ויהושע כ"א מה ששלחו ה' לעשות ואמרו עוד ולכל היד החזקה וגומר הוא להעיד שכבר היו במופתי משה אחרים שכפי נושאם היו גדולי המעלה מעמידת השמש שהעמיד יהושע ברקיע ומתחיית המתים שעשו אליהו ואלישע וזה היה בדבקות השכינה בעם כי אם היה הנס בגרם השמימיי' יותר גדול משאר הנסים למעלת נושאו הנה דבקות השכינה האלהית בקרב ישראל היה נס יותר עצום כפי הנושא לא תראה מה שאמרו בבבא בתרא פרק יש נוחלין גם סוכה דף כ"ח פ' תלמידי' היו לו להלל הזקן ל' מהם ראויים שתשרה עליהם שכינה כמרע"ה ול' מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושע שהעידו בזה היות דבקות השכינה מעלה יותר עליונה מעמידת השמש ברקיע לאין תכלית כמו שהיתה מעלת משה גדולה ממעלת יהושע ועל זה אמר ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל והסתכל שלא אמר ביד החזקה ובמורא הגדול אשר שלחו ה' כמו שאמר במופתי מצרים אבל אמר אשר עשה משה ולא אמרו במופתי מצרים. וידוע שאלו ואלו שלחו ה' לעשותם כי לא מלבו ושכלו עשה משה כמות זה כן זה ולמה אם כן הבדיל ביניהם באמרו במופתי מצרים אשר שלחו ה' ובמופתי המדבר אמר אשר עשה משה אבל היה ענינו כמו שאמרתי שמופתי מצרים שלחו ה' לעשותם כפי צורך השעה אבל דבקות השכינה בעם אחרי מעשה העגל ושלא ילך המלאך עמהם לא שלחו ה' את משה לעשותו כי הוא ית' אמר לשלוח מלאך לפניה' שנא' כי לא אעלה בקרבך ומשה הפציר בדבר עד שחזר השם משליחו' המלאך והלכה שכינתו עמהם וכמ"ש לו על זה נגד כל עמך אעשה נפלאות וגומ' וכאלו גזר השם גזרה ובא משה ובטלה ועל הפליאה העצומה אמרה תורה באמת ולכל היד החזקה וגומ' להגיד שמשה ככחו עשה שיהיה המורא גדול ההוא לעיני כל ישראל וכבר דרשו חז"ל ובמורא גדול זה גלוי שכינה ויהי אם כן פירוש הכתוב שעשה משה שהשכינה האלהית תהיה מגולה ונראית לעיני כל ישראל כי זהו מה שעשה משה מעצמו ועליו נאמר וכבוד ה' מלא את המשכן והיו כל ישראל רואין כמ"ש והיה כבא משה האהלה ירד עמוד הענן וגו' וראה כל העם את עמוד הענן וגו' ודבר ה' פא"פ וגו' שהיו כל ישראל רואים כבוד השכינה חונה על האהל ומדבר עם משה כאשר ידבר איש אל רעהו שזו היא באמת המדרגה היותר עליונה שזכה אליה ילוד אשה אשרי ואשריו שלכך זכה ואפשר עוד לפרש ולכל היד החזקה על מעמד הר סיני וכן דרשו אותו בספרי והמורה גדול יפורש על אותו דבקות השכינה בעם אחרי העגל ויאמר הכתוב וכל היד החזקה שהיא הנבואה שבאה לישראל על הר סיני כי הנבואה תקרא יד ה' וזהו עשה משה לפי שבזכותו ובאמצעות מדרגתו שם העם לאותה מעלה וכן לכל המורא הגדול שהוא הליכת השכינה עמהם אחרי מעשה העגל שעשאו משה ג"כ בתפלתו הנה יתבארו כתבי הקדש האלה על בורים והותר הספק הי"ו ואמנם בהתר הספק הי"ז האחרון אין צורך ברוב דברים כי מכח מה שדברתי עד הנה יותר הספק ההוא מעיקרו.
גם נוכל לומר עוד שהנסים אשר עשו שאר הנביאים דוגמת נסי משה לא היו שוים במעלתם כי הנה נס קריעת ים סוף לא ישתוה אליו נס קריעת הירדן כי היה ים סוף עמוק מהירדן לאין ערך עד שיעקב אמר כי במקלי עברתי את הירדן הזה בים סוף נטבעו המצרים באותה שעה עצמה שהיו ישראל הולכים ביבשה וכמו שארז"ל י' נסים נעשו על הים ועם זה ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל ולא היה דבר מזה בבקיעת הירדן וכן ישיבת משה בהר מ' יום ומ' לילה. ובא בנקרת הצור וראה הכבוד לחם לא אכל ומים לא שתה אין ראוי שיחשוב אדם שתגיע מעלת אליהו למדרגתו כי הנה משה עמד בהר ארבעים יום ומ' לילה נח ועמד בהתבודדותו ונכנס בנקרת הצור במאמר הש"י ובמצותו כמ"ש ונצבת על הצור והיה זה ביום המעמד הנבחר בהיות השכינה שורה שמה אמנם אליהו לא עמד באותו ההר כי אם לילה אחת כי המ' יום שנזכרו בו היו במסעות הדרך מעת שדבר אליו המלאך קום אכול כי רב ממך הדרך עד שובו ונכנס במערה מדעתו ולא במצות ה' ולא היה שמה אז כבוד ה' ושכינתו ובמקום שצוה ה' את משה שיבא ויתיצב באותו מקום צוה לאליהו שיצא משם כי לא היה הוא הגון וראוי לאותו מקום והוא אמרו מה לך פה אליהו צא ועמדת בהר וכמו שפירשתי שם גם אין ראוי לחשוב שאמרו באליהו וילך בכח האכילה ההיא שוה למה שנאמר במשה לחם לא אכל ומים לא שתה כי יש הפרש עצום בין שני המאמרי' האלה לפי שבמשה נאמר בשלילה מוחלטת לחם לא אכל ומים לא שתה אבל באליהו לא שלל ממנו המשקה כי הכתוב אמר וילך בכח האכילה ההיא ולא בכח המשקה ההוא לפי שבאותן הימים לא נעדר ממנו משקה ולכן נמצא שאמר לו המלאך קום אכול ולא אמר שתה להיות שם לחם ומים לפי שהמשקה לא נעדר ממנו כמו שנעדר ממשה שנאמר בו בביאור ומים לא שתה וגם באכילה במשה נאמר בהחלט לחם לא אכל ולא נאמר כן באליהו כי לא שלל ממנו האכילה כל אותו הזמן כמו ששללו ממשה אבל אמר וילך בכח האכילה ההיא וענינו אצלי שאליהו היה זקן וחלש לבו נפל בקרבו ואימות מות נפלו עליו וביום הראשון שהלך במדבר ענה הדרך כחו וישאל את נפשו למות ולכן היה בלתי אפשר כפי חלשתו שיתמיד להלוך עוד לרגלו כל כך מהדרך מ' יום ומ' לילה אף לחם מן השמים והמים ממעייני הישועה כי היה זה דבר אלהי לא טבעי להוליד בו אמיץ רב באופן שיעלה אבר כנשרים להתמיד דרכו לאכלו ולסבול ענוי הדרך ועמלו המתחייב לו מפני חולשת זקנתו ותוגותיו וזהו שאמר וילך בכח האכילה ההיא כי לא אמר שלא אכל אחר כן כי אם שקנה מאותו המאכל שנתן לו המלאך כח מופלג בו ירוץ ולא ייעף מה שלא היה עושה אם לא היה אוכל אותו המזון האלהי אף על פי שהיה אוכל המאכל הטבעי הנהוג כי כמה מהאנשי' יאכלו וישתו כמנהגם ולא יוכלו ללכת ברגליהם דרך רב כ"ש הזקנים ומפני זה הודיענו הכתוב שקנה אליהו מאותו מאכל כח ואומץ רב שהלך לרגלו מ' יום ומ' לילה מבלי הפסק וזה לא ישלול היותו אוכל באותו זמן מאכלו הטבעי כמנהגו כי עם היות הליכתו במדבר הנה כבר ימצאו במקומות ממנו מאכל ומים לעוברים ואמנם ירידת הענן והכבוד במשכן שנאמר כמוהו בבית אשר בנה שלמה לא היתה ג"כ מדרגת הנס שוה כי הנה במשה נאמר כי ענן השם על המשכן יומם ואש תהיה לילה בו לעיני כל בית ישראל ובבית שלמה נזכר הענן אבל לא האש גם כי הענן היה במשכן בתוך המשכן. ועל המשכן מבית ומחוץ כמ"ש וכבוד ה' מלא את המשכן. אמנם בבית שלמה נאמר והענן מלא את בית ה' אבל לא היה על הבית גם שבמשה נאמר שבהיות הענן מלא את המשכן ויקרא אל משה וידבר ה' אליו כי היה משה נכנס לפני ולפנים ושומע את הקול מתוך הענן מה שלא היה כן בבית שבנה שלמה וכן כשתחפש בשאר הנסים שעשו הנביאים דוגמת נסי משה תדע ותשכיל גודל ההפרש שביניהם אבל שאר הנסים שעשו שאר הנביאים שלא עשה משה כבר זכרתי שהיו מפאת הצורך ואם בימי משה לא נצטרכו לו אינו מהבטל שלא יעשה משה אותם ואמנם עליית אליהו בסערה השמים אף שנבין אותה כפשוטה שעלה בגרמי' השמימיים יותר נפלא הוא מה שנאמר במשה שעלה בחייו אל האלהים המניע והבורא את השמים. כ"ש שכבר חז"ל בפ"ק דסוטה שלא עלה אליהו לשמים אלא למטה מעשר וכפי קבלתם ז"ל נשאו רוח סערה והניחו בג"ע אשר בארץ. אמנם משה נגנז בבטן הארץ כמה שנגנז ארון האלהים ושל"ה והמנורה ושאר כלי המקדש שעשה משה ולא גזר השם שישאם רוח סערה אבל נגנזו כמו שנגנז גוף משה.

Abarbanel Melakhim I 17:1אברבנאל מלכים א' י"ז:א'

Modern Texts

Seforno Shemot 16:6-9ספורנו שמות ט"ז:ו'-ט'

(6) ערב וידעתם, may it be God’s will that what He said about giving you food will be such that in the evening you will receive enough for that evening so that you will all know that He has taken you out of Egypt, totally and irrevocably. You have also exited from the political leaders of that country. True, you had been sitting near the fleshpots there, but you had never been given enough time to enjoy any of the meat in these pots. You had been treated like animals which have no fixed times when they eat. This is the meaning of the passage in Yuma 75 in which we are told that at the beginning of your history (of the enslavement) you were like hens that are only able to hastily pick at the kernels given them as food. They even had to look for it in the refuse heaps. Only after Moses, their redeemer, took over their affairs did they begin to enjoy regular meals at regular times.
(7) ובוקר, in the morning you will have bread,
'וראיתם את כבוד ה, and may it be God’s will that you will see Hashem’s glory when He will set limits to various times of the day, so that you will know that your complaints addressed to Aaron and myself should really have been addressed to Him, seeing it is He who will remove the cause of these complaints.
(8) ויאמר משה בתת ה' לכם, Moses said: as far as your prayer to God to give you food in the evening in a way which makes it plain that that God took you out of Egypt and not we, is that we had in mind בערב בשר לאכול, He will give you meat to eat in the evening; to eat, but not to satiate yourself on; unlike the Egyptians who are only concerned with the cravings of their bodies; therefore only בבקר לשובע only in the morning will God give you bread to satiate your body’s requirements. As to our having prayed that God would show you His glory, this referred to His answering your complaints.
בשמוע ה' את תלונותיכם, concerning our prayer that you will be able to see the glory of Hashem our intention was that you will realise from His reaction that your complaints were not addressed to us, or should not have been addressed to us, but to Him. Moreover, by providing, He has demonstrated that He has heard your complaints.
(9) אמור אל כל עדת, seeing that Moses knew that their prayer had been accepted, as in the case of Rabbi Chanina who claimed that while praying for the sick he could feel if God responded positively.(Berachot 34).
'קרבו לפני ה, “come close to the proximity of Hashem,” Moses referred to the pillar of cloud which traveled in front of the Israelites and represented the presence of God.		(ו) עֶרֶב וִידַעְתֶּם – יְהִי רָצוֹן שֶׁמַּה שֶּׁאָמַר לִי שֶׁיִּתֵּן לָכֶם מָזוֹן יִהְיֶה בְּאֹפֶן זֶה, שֶׁיִּתֵּן לָכֶם בָּעֶרֶב צָרְכֵי הָעֶרֶב, בְּעִנְיָן שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ הוֹצִיא אֶתְכֶם לְגַמְרֵי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כִּי יוֹצִיאֲכֶם גַּם מִמִּנְהָגֶיהָ, שֶׁהְיִיתֶם יוֹשְׁבִים שָׁם עַל סִיר הַבָּשָׂר, בִּלְתִּי זְמַן סְעוּדָה קְבוּעָה, כַּבְּהֵמוֹת, כְּאָמְרָם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה "בַּתְחִלָּה הָיוּ יִשְׂרָאֵל דּוֹמִין כְּתַרְנְגוֹלִים שֶׁמְּנַקְּרִים בָּאַשְׁפָּה, עַד שֶׁבָּא מֹשֶׁה וְקָבַע לָהֶם זְמַן סְעוּדָה" (יומא ע"ה:ב').

(ז) וּבֹקֶר – יִהְיֶה לָכֶם לֶחֶם הַבֹּקֶר.

וּרְאִיתֶם אֶת כְּבוֹד ה' – וְכֵן יְהִי רָצוֹן שֶׁתִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד ה' שֶׁיָּבוֹא לְהַגְבִּיל הַזְּמַנִּים, לְמַעַן תֵּדְעוּ שֶׁתְּלֻנּוֹתֵיכֶם הֵם עָלָיו וְהוּא יִהְיֶה הַנִּרְאֶה לַהֲסִירָם מֵעָלָיו.

(ח) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּתֵת ה' לָכֶם – אָמַר מֹשֶׁה: מַה שֶּׁהִתְפַּלַּלְנוּ שֶׁיִּתֵּן ה' לָכֶם הַמָּזוֹן בָּעֶרֶב, בְּעִנְיָן שֶׁתֵּדְעוּ שֶׁהָאֵל יִתְבָּרַךְ הוֹצִיא אֶתְכֶם, רְצוֹנֵנוּ שֶׁיִּתֵּן לָכֶם בָּעֶרֶב בָּשָׂר לֶאֱכֹל – וְלֹא לִשְׂבֹּעַ, כְּמִנְהַג הַמִּצְרִים אֲשֶׁר אֵין לִפְנֵיהֶם בִּלְתִּי אִם גְּוִיָּתָם; וְשֶׁבַּבֹּקֶר יִתֵּן לָכֶם לֶחֶם בִּלְבַד לִשְׂבֹּעַ, שֶׁיִּהְיֶה מַסְפִּיק דֵּי שָׂבְעֲכֶם.

בִּשְׁמֹעַ ה' אֶת תְּלֻנֹּתֵיכֶם – וּמַה שֶּׁהִתְפַּלַּלְנוּ שֶׁתִּרְאוּ אֶת כְּבוֹד ה', רְצוֹנֵנוּ שֶׁיִּתֵּן לָכֶם אֵלֶּה בְּעִנְיָן שֶׁיַּרְאֶה לָכֶם שֶׁתְּלֻנּוֹתֵיכֶם הֵם עָלָיו, וְשֶׁהוּא שָׁמַע אֶת תְּלֻנּוֹתֵיכֶם.

(ט) אֱמֹר אֶל כָּל עֲדַת – כֵּיוָן שֶׁיָּדַע שֶׁנִּתְקַבְּלָה תְפִלָּתוֹ, כְּעִנְיַן רַבִּי חֲנִינָא כְּשֶׁהָיָה מִתְפַּלֵּל עַל הַחוֹלִים, אוֹ יוֹתֵר מִזֶּה.

קִרְבוּ לִפְנֵי ה' – הַהוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם בְּעַמּוּד עָנָן.

Seforno Shemot 16:16ספורנו שמות ט"ז:ט"ז

'זה הדבר אשר צוה ה, and in the morning you will eat bread (food) to satisfy yourselves. (compare verse 12)
לקטו ממנו, everyone to his heart’s desire. Some would take more, others less but איש לפי אכלו עומר לגלגלת, מספר נפשותיכם איש לאשר באהלו תקחו, it would not matter how much they would collect, for when they would measure it they would find that each one had exactly one omer per family member in his tent. Every Israelite would receive (ultimately) an equal share of the heavenly food God would provide. It would satisfy him in accordance with the amount of food he was used to consume regularly. If someone was in the habit of eating relatively little, he would not now be able to change his eating habits and gorge himself. On the other hand, if someone was a glutton, receiving heavenly food would not require him to downsize his appetite.		זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' – בְּאָמְרוֹ "וּבַבֹּקֶר תִּשְׂבְּעוּ לָחֶם" (פסוק י"ב).
לִקְטוּ מִמֶּנּוּ – כָּל אֶחָד כִּרְצוֹנוֹ, אֶחָד הַמַּרְבֶּה וְאֶחָד הַמַּמְעִיט.
אִישׁ לְפִי אָכְלוֹ עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת מִסְפַּר נַפְשֹׁתֵיכֶם אִישׁ לַאֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ תִּקָּחוּ – כִּי בְּכָל עִנְיָן שֶׁתִּלְקְטוּ, הֵן שֶׁתַּרְבּוּ לִלְקֹט וְהֵן שֶׁתַּמְעִיטוּ, יִהְיֶה זֶה עַל כָּל פָּנִים שֶׁיִּהְיֶה הַנִּלְקָט מָזוֹן לְכָל אֶחָד כְּפִי "אָכְלוֹ", שֶׁיַּשְׂבִּיעַ אֶת הָרָגִיל לֶאֱכֹל הַרְבֵּה, וְלֹא יִתֵּן מָזוֹן יוֹתֵר מֵהָרָאוּי לְמִי שֶׁהוּא רָגִיל לֶאֱכֹל מְעַט, וְשֶׁמַּה שֶּׁיְּלֻקַּט הֵן עַל יְדֵי הַמַּרְבֶּה לִלְקֹט הֵן עַל יְדֵי הַמַּמְעִיט יְהִי "עֹמֶר לַגֻּלְגֹּלֶת", לֹא פָחוֹת וְלֹא יוֹתֵר, וְשֶׁמִּי שֶׁיִּלְקֹט בְּעַד כָּל בְּנֵי בֵיתוֹ יִלְקֹט עֹמֶר לְכָל אֶחָד, כְּמִסְפַּר כָּל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר בְּאָהֳלוֹ –

Or HaChayyim Shemot 11:1אור החיים שמות י"א:א'

ויאמר ה' וגו' עוד נגע וגו'. פרשה זו מגדת מה שכבר אמר ה' קודם. ותמצא כי התחלת המכות נבואה ראשונה שהיתה במדין אמר לו (ג' י"ט) לא יתן אתכם מלך מצרים להלוך ולא ביד חזקה ושלחתי את ידי וגו' ונתתי את חן העם וגו' ושאלה וגו'. ונבואה ב' גם כן במדין הודיעו מכת בכורות דכתיב (ד' כ"ב) בני בכורי וגו' ותמאן לשלחו הנה אנכי הורג את בנך בכורך הרי בידו מכת בכורות באחרונה. ונבואה ג' בארץ מצרים אמר אליו (ז' ד') כי סימן סוף המכות הוא כשלא ישמע להם פרעה פירוש שלא ירצה לשמוע דבריהם עוד, אשר על כן כשאמר לו אל תוסף וגו' מזה ידע כי הגיע זמן מכה האחרונה שבה יצאו וידע אותה כי היא זו מכת בכורות ששקולה כנגד כל וכו' הנאמרת אליו בסמיכות מצות ושאלה אשה משכנתה, והוא מה שאמר הכתוב ויאמר ה' עוד נגע וגו' פירוש כבר אמר ה' עוד וגו' פירוש שהוא מה שכתב בנבואות הראשונות כמו שרשמתי, ולזה אמר משה תיכף אל פרעה כה אמר ה' כחצות הלילה וגו'. והגם שלא מצינו שאמר לו ה' שם פרט זה של כחצות, ילמד סתום מהמפורש כי כן היו שם הדברים אלא שקצר וממקומו אתה למד כי כן אמר אליו ה'. ומעתה לא נאמרה נבואה זו במצרים, גם לא קשה למה יצו ה' פעמים על שאלת כלים ממצרים

Shadal Shemot 8:8שד"ל שמות ח':ח'

ויצעק – מפני שמכת הדם נמשכה ז' ימים ופסקה בלא תפילה, וכאן היתה הפעם הראשונה שהתפלל שתסור המכה אמר לשון צעקה המורה תפלה בכח יותר מל' העתרה הכתוב בשאר המכות (תלמידי מכ"ף), וגם (כדברי הראב"ע) מפני שכבר הבטיח לפרעה בלא רשות האל שיסורו בזמן שיקבע לו.

Shadal Shemot 11:1-2שד"ל שמות י"א:א'-ב'

(א) ויאמר ה' אל משה – שלשה מקראות הללו הם כמאמר מוסגר, ומאמר כחצות הלילה {פסוק ד'} הוא המשך תשובת משה שאמר {י':כ"ט} לא אוסיף עוד ראות פניך, וטעם ויאמר ה', וכבר אמר, כלומר קודם שילך משה בפעם הזאת אל פרעה הודיעו ה' מכת הבכורות; ומזה היה מה שאמר משה לפרעה: לא אוסיף עוד ראות פניך, כי ידע שיבוא פרעה אליו.
כשלחו – אחרי שיתן לכם רשות לילך, לא יספיק לו זה, אבל יגרש אתכם וילחץ אתכם למהר ללכת.
כלה – כולכם גברים ונשים וטף ומקנה (רשב"ם): ואין הכוונה שיגרש אותם לצמיתות, אלא לעולם היה בדעתו שיחזרו אחרי עבדם את אלהיהם. וכמו שאמר להם (שמות י"ב ל"ב): ולכו עבדו את ה' כדברכם. ועיין פירושי בבראשית ג':כ"ג.
(ב) דבר נא באזני העם – כשאמר ה' למשה עוד נגע אחד אמר לו גם זה (ואעפ"י שכבר אמר לו במדין) להזכירו ולזרזו בשעת מעשה, ולמען (כדברי דון יצחק) ישאלו מהמצרים קודם בוא מכת בכורות, שאז תהיה שעת בהלה.

Shadal Shemot 14:15שד"ל שמות י"ד:ט"ו

מה תצעק אלי – לא הודיע ה' מתחלה למשה ענין קריעת ים סוף רק אמר לו סתם {פסוק ד'} ואכבדה בפרעה וגו', לפיכך כאשר ראה משה את מצרים נוסע אחריהם לא ידע איך ובמה יושיע הקב"ה לישראל ואמר לישראל התיצבו וראו כדי לחזק את לבם, ואח"כ התפלל אל ה' (רמב"ן ורמבמ"ן).

Shadal Shemot 16:4, 22שד"ל שמות ט"ז:ד', כ"ב

(ד) למען אנסנו – כאומר עכשו הם מתלוננים והדין עמהם כי אין להם לחם לאכול, עכשו רוצה אני למלא חסרונם, אז אראה, אם ילכו בתורתי ולא ילונו עוד, אך ישמרו מצוותי בראותם שאני מיטיב להם, או בכל זאת לא יהיה לבם נכון עמי; וכל זה ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם. והנה המקרא הזה ושלאחריו הם קצור דברי ה' שאמר למשה והוא לא נצטוה להגיד כל זה לישראל מיד, אלא אמר להם ערב וידעתם וכו'. וע' למטה פסוק כ"ב.
(כב) לקטו לחם משנה – יפה אמר ראב"ע שהכתוב אומר לקטו ולא אמר מצאו, א"כ בכוונה ורצון לקטו לחם משנה, א"כ משה אמר להם כן ע"פ מה שאמר לו ה' (פסוק ה') אלא שלא פירש להם ענין השבת, ע"כ באו הנשיאים ויגידו למשה כי העם עשו כדברו, ושאלוהו מה יעשו בו אחרי שכבר אמר להם איש אל יותר ממנו עד בקר, וכן כתב דון יצחק.

Shadal Vayikra 10:3שד"ל ויקרא י':ג'

הוא אשר דבר ה' – אין צורך לבקש היכן דבר, כי כמוהו ותהי אשה לבן אדניך כאשר דבר ה' (בראשית כ"ד נ"א), והכוונה: דע כי כך גזרה חכמתו ית' להתקדש להראות קדושתו וגדלותו בהענישו את בחיריו הקרובים אליו, וזה למען כל העם ישמעו וייראו, וידינו ק"ו בעצמם (עיין רש"י); והנני מבטל מה שכתבתי על המקרא הזה בבכורי העתים תקפ"ח עמוד קנ"ה.

Malbim Shemot 11:1מלבי"ם שמות י"א:א'

עוד נגע אחד. כבר הודיע ה' למשה [למעלה ד' כא כב] שבכל המכות שיביא על פרעה לא ישלח את העם עד המכה האחרונה, שהיא מכת בכורות, והודיע לו עתה שבא הזמן להביא הנגע האחרונה שעל ידה ישלח אתכם מזה, כשלחו ר"ל שפרעה יתן לכם רשות ללכת למדבר לעבוד את ה', כמ"ש ולכו עבדו את ה' כדברכם, אבל אחר שישלח אתכם, אז יחזקו מצרים לגרש אתכם בהחלט שלא ע"מ לשוב, כמש"ש ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ שהוא הגרוש לגמרי, וז"ש כשלחו אז יתחדש אח"כ כי כלה גרש יגרש. שלא ע"מ לשוב, שזה א' מן ההבדלים בין שלוח ובין גרוש.

Malbim Shemot 16:12מלבי"ם שמות ט"ז:י"ב

שמעתי. מפני שה' אמר למשה הנני ממטיר לכם לחם ולא הודיעו מן השליו, כי רצון ה' היה לכלכלם רק במן שהיה מזון רוחני ומועיל להשגה וללמוד התורה לא בבשר שהוא מזון גשמי, וה' רצה שיחיו חיי הפרישות, ואכלם יהיה לשובע נפשם הרוחניית, שהיא תגבר על חמרם ולה לא יאות הבשר, ורק משה כששמע תלונתם שהזכירו גם הבשר כמ"ש בשבתנו על סיר הבשר, הוסיף שיתן להם גם בשר, וה' מקים דבר עבדו, והבטיח עתה לתת להם גם בשר שהוסיף משה מדעתו, ובאר שמה שיתן בשר הוא מפני ששמעתי את תלונות בני ישראל שרוצים גם בשר, וע"כ דבר אליהם לאמר בין הערבים תאכלו בשר

Malbim Yeshayahu 44:26מלבי"ם ישעיהו מ"ד:כ"ו

מקים. ר"ל מה שישתנה בין הוראת הכוכבים, בין הוראת הקוסמים, בין הוראת הטבעיים, שכולם יהיו מורים שבבל תהיה מצלחת וירושלים מושפלת, ואני אהפך הדבר, זה יהיה מפני כי אני המקים דבר עבדו, ור"ל כי הנס יהיה מפני שני פנים, א] ע"י גזרת הצדיקים או תפלתם, כמ"ש אליהו (מ"א יז, א) חי ה' אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי, ר"ל איני אומר זה בנבואה רק בגזרה, אני דובר וגוזר וכן יקום, ועז"א מקים דבר עבדו שהוא הצדיק העובד אותו. ב] לקיים הנבואה, אם יבקש הנביא אות ומופת למען ישיג התכלית הנרצה אצלו שיאמינו בנבואתו, ועז"א ועצת מלאכיו ישלים, מה שמלאכיו ושלוחיו יעצו דרך עצה להשיג התכלית הנרצה. ומצד שני אלה, שהוא תפלת הצדיקים והגדת הנביאים יעשה הנס הזה, והוא, האמר לירושלם תושב, וגם שאר ערי יהודה תבנינה, וגם חרבותיה של ירושלים שהוא המקדש והעזרות אקומם אני בעצמי ובכבודי.

Malbim Shofetim 4:6מלבי"ם שופטים ד':ו'

ותשלח. אחר ההכנה הזאת מזכות השופט והדור: ותאמר אליו. שידע שדבריה דברי נבואה, וז"ש הלא צוה ה'.

Netziv Shemot 16:6-8נצי"ב שמות ט"ז:ו'-ח'

(ו) ערב וידעתם וגו' – הראשונים ז"ל פירשו על השליו. והוסיף הרמב"ן ז"ל לומר דמאמר שמעתי את תלונות ב"י כבר אמר ה' למשה ומשה לישראל. וכ"ז אינו אלא פלא. ואינו מסודר כלל. אלא לא נרמז בזה המקרא בשר כלל. ולא היה הרצון ליתן בשר מה שאינו מוכרח וגם המה לא התרעמו בפירוש עד שמשה רבינו עורר לזה כאשר יבואר וכאן באו משה ואהרן אחר שהגיד משה דבר ה' הנני ממטיר וגו' עד יום יום. הוסיף לבאר מה כונת הקב"ה במה שאמר דבר יום ביומו. היינו ערב וידעתם וגו' שתהיו משוקעים בידיעת ה' ובבטחון בו. וכלשון המקרא לעיל ו' ז' וידעתם כי אני ה' וגו'. ובזה ובקר וראיתם את כבוד ה' כאשר יתן לחם באופן היותר טוב ומשובח וע' להלן ל"ו ג'.
(ז) ובקר וגו' בשמעו את תלונותיכם – בזה שראיתם את כבוד ה'. היינו שיתן לחם מן השמים תבינו שתלונותיכם שאתם מלינים עלינו. הוא על ה' – עליו להראות שבחנם אתם מלינים עלינו. שהרי הוא ית' יודע שכך היה רצונו שיצאו כל ישראל וכל הקהל הזה. וכיב"ז ביארנו בס' במדבר ט"ז י"א.
ונחנו מה כי תלינו עלינו – היאך יעלה על דעתכם שאנחנו נעשה הדבר הגדול הלז להוציא יותר מרצון ה' להספיק בשיעור מצומצם. והכי מבואר במכילתא אמרו להם וכי מה אנו ספונין שאתם עומדים ומתרעמים עלינו. ולא פי' חז"ל כאן כמו ונחנו מה דמקרא הסמוך כמו שיבואר. דהפי' שם שאין התלונה כלל עלינו כ"א על ה'. אבל כאן הפי' ונחנו מה. מה אנחנו חשובים שאתם מתלוננים עלינו. שבודאי לא היינו עושים דבר גדול כזה להוציא קהל רב אם לא שידענו שברצונו ית' וכחו להשפיע פרנסה במדבר כפי שיהי' נצרך בלי גבול. ואינו דומה למה שהוציא משה ערב רב מדעת עצמו. דמה שלא עלה ברצון ה' שיצאו ערב רב לא משום קושי פרנסתם במדבר ח"ו אלא שלא יקלקלו את ישראל טרם נשרשו בעבודת ה'. כ"ז אמרו משה ואהרן בעיקר התלונה על דבר הרעב שבאמת לא התלוננו ישראל על ה' ואלו ידעו אשר רצונו ית' היה בכך שיצאו קהל גדול כזה לא דברו מאומה והיו מאמינים שיש לו יכולת לשמרם שלא ימותו ברעב באיזה אופן שיהא.
(ח) ויאמר משה וגו' – הוסיף משה לדבר באשר הקב"ה בעצמו לא התרעם כלל אלא משה ואהרן וזה אין דרך אדם גדול ואוהב עמו המכסה כל פשע לעורר דברי תרעומות. ע"כ הוסיף שבאמת לא בשביל התרעומת שעליו משים לב. כ"א באשר הוא מרגיש בדבריהם תרעומת על ה' ג"כ. במה שהזכירו בשבתנו על סיר הבשר. מובן שמעוררים תאות בשר שאין הקב"ה מכין בשר לפניהם כ"א צאן ובקר שלהם שאין נוח לאדם לעשות כן. ותרעומת זה על ה' מחויב הוא להזכיר שאינו יכול למחול על כבוד ה'. ומש"ה מעורר דברי תרעומות. והכי תניא במכילתא ע"ז הפסוק ונחנו מה וגו' אמרו להם אלו עלינו הייתם עומדים ומתרעמים היינו סובלים אלא הרי אתם עומדים ומתרעמים לפני חי וקים לעולמים. וזהו דברו שנית בתת ה' לכם בערב בשר לאכול – אם היה ה' נותן לכם בשר בערב כי היום שהיה שבת קודש כדאי' בשבת דפ"ז ב' לא הי' הדעת נותן שירד בשר והמה יצודו שהרי ע"כ אמר ה' שיכינו מע"ש על שבת ע"כ אין תקוה ובקשה מלפניו ית' אלא בתת ה' לכם בערב. אם הי' נותן וזה היה מראה לכם אשר בשמוע ה' את תלונותיכם אשר אתם מלינים עליו – ע"כ אע"ג שראוי להתרעם ע"ז מכ"מ עליו ליתן ולהראות יכלתו. וכמו שנעשה בעת תאות המתאוים. אלא דשם נענשו ג"כ בשביל שהתרעמו בפה מלא. משא"כ עתה אין ראוים לעונש. אבל בזה שימלא הקב"ה משאלותם ברמז ובלב. יבושו ויכלמו בראותם כי ה' מאזין ומבין והיה מתקדש ש"ש בזה שהיה מראה שבידו למלא ולהכין שאר [וע' ספורנו שפי' ג"כ מקרא הקודם דרך תפלה לפי דרכו].
ונחנו מה לא עלינו וגו' – בזה התרעומות של בשר אתם יודעים שאין עלינו התרעומת כ"א על ה' שעכ"פ רצה להוציא עדה איך שהיא ממצרים למדבר.

Netziv Shemot 16:16נצי"ב שמות ט"ז:ט"ז

זה הדבר אשר צוה ה' – בקבלה כמו שמתפרש כ"פ לשון צוה.

Netziv Shemot 16:23נצי"ב שמות ט"ז:כ"ג

הוא אשר דבר ה' – מה שנמצא שני עומרים הוא דבר ה' וכמו שביארנו בס' בראשית כ"ד נ"א דמה שהקב"ה מורה לדעת איזה ענין נקרא דבר ה'. וע"ע בס' ויקרא י' ג'.

Netziv Shemot 16:34נצי"ב שמות ט"ז:ל"ד

כאשר צוה ה' אל משה – בקבלה בע"פ פירש לו הכונה.

Netziv Shemot 32:27נצי"ב שמות ל"ב:כ"ז

כה אמר ה' וגו' – בודאי צוה הקב"ה לעשות כן ומ"מ לא כתיב הדבור מפורש משום שלא בא הדבור בדרך גזרה ואזהרה מפורשת שא"א לגזור על האדם להיות באהבת ה' למעלה מטבע אנושי ולהגיע למצוה זו. ומעולם לא מצינו בתורה אזהרה בזה האופן. ועי' מש"כ בס' ויקרא כ"ה י"ט. ולא דמי למצות קדוש השם דהתם כך המצוה למסור עצמו למיתה בפועל. והיא אפשר להעשות לשם גמול עוה"ב אפילו לא הגיע לאהבת ה'. אבל במצוה שבאמת אין הכונה למות ח"ו אלא אם יעשה באהבת ה' באמת אז הזכות תעמוד לו שלא יסתכן. זה א"א להזהיר כלל מש"ה לא אמר ה' בפי' למשה דבר אל הלוים לעשות כן. אלא אמר לו אם היה נמצא מי שהוא לה' ולא יעשה מצוה זו אלא מחמת אהבת ה' אזי יעשה כן. ואחר שקרא משה במחנה והודיעו בני לוי אשר הנם מוכנים לכך. אמר להם כה אמר ה' אלהי ישראל – שהיא היא הנהגה עליונה למעלה מן הטבע ומש"ה אמר אלהי ישראל. והבטיחם אם אך כן הוא שהמה אך לה' אז יהיה אלהי ישראל עמם וינצלו מן הסכנה.
והרגו איש את אחיו וגו' – כל שאפשר למעט הסכנה עדיף. ובזה שיהיו מדקדקים להרוג דוקא איש את אחיו שחייב מיתה יכירו כל ישראל שהם מופשטים מרצון עצמו בזה ולא ימצאו גם המה לב לעמוד נגדם באשר יכירו שהמה כמלאכי מרום.

Netziv Vayikra 10:3נצי"ב ויקרא י':ג'

הוא אשר דבר ה' – זה הענין של מיתתם הוא דבר ה'. וכיב"ז ביארנו בס' בראשית כ"ד נ"א ובס' שמות ט"ז כ"ג בלשון משה רבינו הוא אשר דבר ה' וכ"כ הרמב"ן.

Netziv Bemidbar 16:4, 17נצי"ב במדבר ט"ז:ד', י"ז

(ד) ויפול על פניו – לתפלה. וכפי' רשב"ם. וכמש"כ בספר ויקרא ט' כ"ד ובכ"מ ובין כך השיג רוה"ק וידע להשיב דבר. וע' להלן י"ז.

(יז) ונתתם עליהם קטרת – ולא הזכיר אש וכמו שביארנו. ומכל מקום שייך לשון והקרבתם. באשר שהוא דרך הקרבה. כמו דכתיב הקטרה בשמיני למלואים אע"ג שעדיין לא ירד האש. ואע"ג שנצטוה ברוה"ק שיעמדו כולם בקטרת כמש"כ לעיל ד' מכ"מ ברור שלא היה דבור מפורש בזה שהרי לא נכתב אלא ברוה"ק ראה כי כן יש לצוות ולעשות. והיה סבור מתחלה לצורך הענין שישימו גם אש. ועתה ראה לצורך הענין שיהיו בלא אש. ויהא ניכר לכל אדם שיצא האש מלפני ה' הוא קודש הקדשים ולא מאת הקטרת. וע' להלן י"ז י"ב בדיוק לשון ונתתם ולא ושימו. כמו לעיל ט"ז ז' וכן בסמוך כתיב וישימו. אלא שהוא משום שכן צוה משה שלא יתנו אש ע"ש.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 8:8ר' דוד צבי הופמן שמות ח':ח'

ויצא – לשון יחיד, כאשר המושא קודם לנושא.
על-דבר – לרוב מפרשים ביטוי זה במובן "על אודות", כלומר על אודות הצפרדעים. ואולם מוטב לפרש על אודות דבר הצפרדעים, דהיינו על אודות עניין הצפרדעים שנקבע על ידי פרעה (ההבטחה שניתנה לפרעה בעניינן), וכפי שמתרגמים השבעים והתרגום הרומי. משה הבטיח לו לפרעה מה שהבטיח מבלי שנצטווה על כך מפי ה'. עתה הוא מתפלל, שאמנם ה' יקיים את הבטחות-נבואתו. וכן הוא אצל אברבנאל – "ולכן פחד משה, אולי היה רצון ה' שתתמיד מכת הצפרדעים שבעה ימים כמו שהתמידה מכת הדם, ושהוא מיהר את הקץ שלא ברשות גבוה, ומפני זה הוצרך לצעוק אל ה' שיקיים דבר עבדו בזה... והוא אמרו על דבר הצפרדעים אשר שם לפרעה, רוצה לומר, על הדבר ששם משה לפרעה בענין הצפרדעים, והוא שיסורו למחר, ויהיה על דבר כמו על הדיבור והמאמר אשר שם משה לפרעה בענין הצפרדעים".
כדבר משה – כדבר משה אשר אמר לפרעה.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 10:1-2ר' דוד צבי הופמן שמות י':א'-ב'

(א-ב) ויאמר ה'... בא אל-פרעה – ועוד אומר לו ה'"ואמרת אליו כה אמר ה" וגו'" כאמור בפסוק ג. במכות הקודמות תמיד נמסר ציווי ה' אל משה על פרטיו, ואלו קיומו המדוקדק של הציווי מונח מראש כדבר המובן מאליו. כאן, לעומת זאת, מקוצר תיאורו של הציווי, ובמקום הציווי מתואר קיומו, והוא מפני שצריך להראות, כיצד השפיעה בשורת המכה החדשה על עבדי פרעה עד כדי שיעצו למלכם לוותר.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 11:1-3ר' דוד צבי הופמן שמות י"א:א'-ג'

(א-ג) שלושה פסוקים אלה הם מאמר מוסגר המבאר את פסוקו האחרון (כט) של הפרק הקודם, ויחד עם זאת מכין את דברי משה הבאים. משה יכול היה לדבר בלשון בוטח ואמיץ מכיוון שכבר שמע מפי ה' על מכת בכורות, ומכיוון שבני ישראל מצאו חן בעיני המצרים, והוא עצמו נחשב ביותר אצל עבדי פרעה וגם אצל העם המצרי.
עוד וגו' – דברים אלה נמסרים כאן רק בקיצור. על טיבה של מכה זו אנו שומעים פרטים בדברי משה בפסוקים ד-ח; השוה רמב"ן ע"א. הדגש מושם כאן במלת "אחד" ובמשפט "ואחרי-כן ישלח אתכם מזה", כלומר, לא צריך עוד אלא מכה אחת, ועל כן יכול היה משה לומר "לא אסף עוד ראות פניך" (י, כט).

R. David Zvi Hoffmann Shemot 14:15ר' דוד צבי הופמן שמות י"ד:ט"ו

ויאמר – אם נפרש את הפסוק כפשוטו, צריך להניח שמשה, אף כי כבר הבטיח לישראל שלא יוסיפו לראות את המצרים עוד, התפלל פעם נוספת אל ה', ואז – אחר שנאמר לו "מה תצעק אלי", רק אז נצטווה לבקוע את הים. ברם, דברי משה "אל-תיראו... ואתם תחרשון" מראים לנו שכבר נודעה כוונתו ית'. על כן נעדיף לשון "ויאמר" שבכאן כלשון עבר רחוק, וכמו למעלה יא, א. כאשר נאמר למעלה (פסוק י) "ויצעקו בני ישראל אל-ה'", ודאי שמשה רבנו היה בין המתפללים האלה, ועל תפילה זו נענה בפסוקים טו-יח. ואולם הכתוב מספר שבעוד אלה מתפללים אל ה', מלינים אלה על משה (פסוק יא), ויש אפוא להבין שכיוון שמשה נצטווה בינתים "ויסעו", יכול היה לבשר את הבשורה המנחמת גם למלינים (הפסוקים יג-יד), אלא שדברי ה' אליו מובאים רק לאחר מכן.

R. David Zvi Hoffmann Shemot 16:12, 15, 23ר' דוד צבי הופמן שמות ט"ז:י"ב, ט"ו, כ"ג

(יא-יב) דיבור זה נאמר לו למשה עוד לפני נאומו אל העם (הפסוקים ו-ז), שכן אף-על-פי שהעם ראה את כבוד ה' רק אחרי נאום משה, כבר שמע מפי ה' את כל אשר היה עליו להשיב לעם על תלונותיו.
(טז) זה הדבר – גם ציווי זה כבר ניתן לו למשה למעלה פסוק ד.
(כג) הוא אשר דבר – חוזר אל הדיבור הקצר שלמעלה, פסוק ה. לפי חכמינו ז"ל נצטוו ישראל על השבת כבר בהיותם במרה.

R. David Zvi Hoffmann Vayikra 10:3ר' דוד צבי הופמן ויקרא י':ג'

U. Cassuto Shemot 32:27מ"ד קאסוטו שמות ל"ב:כ"ז

Retrieved from "http://alhatorah.org/w/index.php?title=Prophetic_Actions_Without_Explicit_Divine_Sanction/5&oldid=40990&useskin=vector"