EN/HEע/E

Purpose and Placement of the Incense Altar

Sources

Shemot 25:6שמות כ״ה:ו׳

oil for the light, spices for the anointing oil and for the sweet incense,

שֶׁמֶן לַמָּאֹר בְּשָׂמִים לְשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְלִקְטֹרֶת הַסַּמִּים.

Shemot 29:38-46שמות כ״ט:ל״ח-מ״ו

(38) “Now this is that which you shall offer on the altar: two lambs a year old day by day continually. (39) The one lamb you shall offer in the morning; and the other lamb you shall offer at evening: (40) and with the one lamb a tenth part of an ephah of fine flour mixed with the fourth part of a hin of beaten oil, and the fourth part of a hin of wine for a drink offering. (41) The other lamb you shall offer at evening, and shall do to it according to the meal offering of the morning, and according to its drink offering, for a pleasant aroma, an offering made by fire to Hashem. (42) It shall be a continual burnt offering throughout your generations at the door of the Tent of Meeting before Hashem, where I will meet with you, to speak there to you. (43) There I will meet with the children of Israel; and the place shall be sanctified by my glory. (44) I will sanctify the Tent of Meeting and the altar: Aaron also and his sons I will sanctify, to minister to me in the priest’s office. (45) I will dwell among the children of Israel, and will be their God. (46) They shall know that I am Hashem their God, who brought them forth out of the land of Egypt, that I might dwell among them: I am Hashem their God.

(לח) וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה שְׁנַיִם לַיּוֹם תָּמִיד. (לט) אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם. (מ) וְעִשָּׂרֹן סֹלֶת בָּלוּל בְּשֶׁמֶן כָּתִית רֶבַע הַהִין וְנֵסֶךְ רְבִיעִת הַהִין יָיִן לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד. (מא) וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכָּהּ תַּעֲשֶׂה לָּהּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַי״י. (מב) עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי י״י אֲשֶׁר אִוָּעֵד לָכֶם שָׁמָּה לְדַבֵּר אֵלֶיךָ שָׁם. (מג) וְנֹעַדְתִּי שָׁמָּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְנִקְדַּשׁ בִּכְבֹדִי. (מד) וְקִדַּשְׁתִּי אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֲקַדֵּשׁ לְכַהֵן לִי. (מה) וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. (מו) וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי י״י אֱלֹהֵיהֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְשׇׁכְנִי בְתוֹכָם אֲנִי י״י אֱלֹהֵיהֶם.

Shemot 30:1-10שמות ל׳:א׳-י׳

(1) “You shall make an altar to burn incense on. You shall make it of acacia wood. (2) Its length shall be a cubit, and its breadth a cubit. It shall be square, and its height shall be two cubits. Its horns shall be of one piece with it. (3) You shall overlay it with pure gold, its top, its sides around it, and its horns; and you shall make a gold molding around it. (4) You shall make two golden rings for it under its molding; on its two ribs, on its two sides you shall make them; and they shall be for places for poles with which to bear it. (5) You shall make the poles of acacia wood, and overlay them with gold. (6) You shall put it before the veil that is by the ark of the testimony, before the mercy seat that is over the testimony, where I will meet with you. (7) Aaron shall burn incense of sweet spices on it every morning. When he tends the lamps, he shall burn it. (8) When Aaron lights the lamps at evening, he shall burn it, a perpetual incense before Hashem throughout your generations. (9) You shall offer no strange incense on it, nor burnt offering, nor meal offering; and you shall pour no drink offering on it. (10) Aaron shall make atonement on its horns once in the year; with the blood of the sin offering of atonement once in the year he shall make atonement for it throughout your generations. It is most holy to Hashem.”

(א) וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת עֲצֵי שִׁטִּים תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ. (ב) אַמָּה אׇרְכּוֹ וְאַמָּה רׇחְבּוֹ רָבוּעַ יִהְיֶה וְאַמָּתַיִם קֹמָתוֹ מִמֶּנּוּ קַרְנֹתָיו. (ג) וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר אֶת גַּגּוֹ וְאֶת קִירֹתָיו סָבִיב וְאֶת קַרְנֹתָיו וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב. (ד) וּשְׁתֵּי טַבְּעֹת זָהָב תַּעֲשֶׂה לּוֹ מִתַּחַת לְזֵרוֹ עַל שְׁתֵּי צַלְעֹתָיו תַּעֲשֶׂה עַל שְׁנֵי צִדָּיו וְהָיָה לְבָתִּים לְבַדִּים לָשֵׂאת אֹתוֹ בָּהֵמָּה. (ה) וְעָשִׂיתָ אֶת הַבַּדִּים עֲצֵי שִׁטִּים וְצִפִּיתָ אֹתָם זָהָב. (ו) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת לִפְנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדֻת אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה. (ז) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה. (ח) וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי י"י לְדֹרֹתֵיכֶם. (ט) לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה וְעֹלָה וּמִנְחָה וְנֵסֶךְ לֹא תִסְּכוּ עָלָיו. (י) וְכִפֶּר אַהֲרֹן עַל קַרְנֹתָיו אַחַת בַּשָּׁנָה מִדַּם חַטַּאת הַכִּפֻּרִים אַחַת בַּשָּׁנָה יְכַפֵּר עָלָיו לְדֹרֹתֵיכֶם קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים הוּא לַי"י.

Shemot 30:11-21שמות ל׳:י״א-כ״א

(11) Hashem spoke to Moses, saying, (12) “When you take a census of the children of Israel, according to those who are numbered among them, then each man shall give a ransom for his soul to Hashem, when you number them; that there be no plague among them when you number them. (13) They shall give this, everyone who passes over to those who are numbered, half a shekel after the shekel of the sanctuary; the shekel is twenty gerahs; half a shekel for an offering to Hashem. (14) Everyone who passes over to those who are numbered, from twenty years old and upward, shall give the offering to Hashem. (15) The rich shall not give more, and the poor shall not give less, than the half shekel, when they give the offering of Hashem, to make atonement for your souls. (16) You shall take the atonement money from the children of Israel, and shall appoint it for the service of the Tent of Meeting; that it may be a memorial for the children of Israel before Hashem, to make atonement for your souls.” (17) Hashem spoke to Moses, saying, (18) “You shall also make a basin of brass, and its base of brass, in which to wash. You shall put it between the Tent of Meeting and the altar, and you shall put water in it. (19) Aaron and his sons shall wash their hands and their feet in it. (20) When they go into the Tent of Meeting, they shall wash with water, that they not die; or when they come near to the altar to minister, to burn an offering made by fire to Hashem. (21) So they shall wash their hands and their feet, that they not die: and it shall be a statute forever to them, even to him and to his descendants throughout their generations.”

(יא) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יב) כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַי״י בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם. (יג) זֶה יִתְּנוּ כׇּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל בְּשֶׁקֶל הַקֹּדֶשׁ עֶשְׂרִים גֵּרָה הַשֶּׁקֶל מַחֲצִית הַשֶּׁקֶל תְּרוּמָה לַי״י. (יד) כֹּל הָעֹבֵר עַל הַפְּקֻדִים מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה יִתֵּן תְּרוּמַת י״י. (טו) הֶעָשִׁיר לֹא יַרְבֶּה וְהַדַּל לֹא יַמְעִיט מִמַּחֲצִית הַשָּׁקֶל לָתֵת אֶת תְּרוּמַת י״י לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (טז) וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן לִפְנֵי י״י לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם. (יז) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (יח) וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרׇחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. (יט) וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם. (כ) בְּבֹאָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד יִרְחֲצוּ מַיִם וְלֹא יָמֻתוּ אוֹ בְגִשְׁתָּם אֶל הַמִּזְבֵּחַ לְשָׁרֵת לְהַקְטִיר אִשֶּׁה לַי״י. (כא) וְרָחֲצוּ יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם וְלֹא יָמֻתוּ וְהָיְתָה לָהֶם חׇק עוֹלָם לוֹ וּלְזַרְעוֹ לְדֹרֹתָם.

Shemot 30:34-38שמות ל׳:ל״ד-ל״ח

(34) Hashem said to Moses, “Take to yourself sweet spices, gum resin, and onycha, and galbanum; sweet spices with pure frankincense: there shall be an equal weight of each; (35) and you shall make incense of it, a perfume after the art of the perfumer, seasoned with salt, pure and holy: (36) and you shall beat some of it very small, and put some of it before the testimony in the Tent of Meeting, where I will meet with you. It shall be to you most holy. (37) The incense which you shall make, according to its composition you shall not make for yourselves: it shall be to you holy for Hashem. (38) Whoever shall make any like that, to smell of it, he shall be cut off from his people.”

(לד) וַיֹּאמֶר י"י אֶל מֹשֶׁה קַח לְךָ סַמִּים נָטָף וּשְׁחֵלֶת וְחֶלְבְּנָה סַמִּים וּלְבֹנָה זַכָּה בַּד בְּבַד יִהְיֶה. (לה) וְעָשִׂיתָ אֹתָהּ קְטֹרֶת רֹקַח מַעֲשֵׂה רוֹקֵחַ מְמֻלָּח טָהוֹר קֹדֶשׁ. (לו) וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק וְנָתַתָּה מִמֶּנָּה לִפְנֵי הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר אִוָּעֵד לְךָ שָׁמָּה קֹדֶשׁ קׇדָשִׁים תִּהְיֶה לָכֶם. (לז) וְהַקְּטֹרֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בְּמַתְכֻּנְתָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ לָכֶם קֹדֶשׁ תִּהְיֶה לְךָ לַי"י. (לח) אִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כָמוֹהָ לְהָרִיחַ בָּהּ וְנִכְרַת מֵעַמָּיו.

Shemot 40:1-6שמות מ׳:א׳-ו׳

(1) Hashem spoke to Moses, saying, (2) “On the first day of the first month you shall raise up the tabernacle of the Tent of Meeting. (3) You shall put the ark of the testimony in it, and you shall screen the ark with the veil. (4) You shall bring in the table, and set in order the things that are on it. You shall bring in the lampstand, and light its lamps. (5) You shall set the golden altar for incense before the ark of the testimony, and put the screen of the door to the tabernacle. (6) “You shall set the altar of burnt offering before the door of the tabernacle of the Tent of Meeting.

(א) וַיְדַבֵּר י"י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (ב) בְּיוֹם הַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ תָּקִים אֶת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד. (ג) וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת. (ד) וְהֵבֵאתָ אֶת הַשֻּׁלְחָן וְעָרַכְתָּ אֶת עֶרְכּוֹ וְהֵבֵאתָ אֶת הַמְּנֹרָה וְהַעֲלֵיתָ אֶת נֵרֹתֶיהָ. (ה) וְנָתַתָּה אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב לִקְטֹרֶת לִפְנֵי אֲרוֹן הָעֵדֻת וְשַׂמְתָּ אֶת מָסַךְ הַפֶּתַח לַמִּשְׁכָּן. (ו) וְנָתַתָּה אֵת מִזְבַּח הָעֹלָה לִפְנֵי פֶּתַח מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד.

Shemot 40:26שמות מ׳:כ״ו

He put the golden altar in the Tent of Meeting before the veil;

וַיָּשֶׂם אֶת מִזְבַּח הַזָּהָב בְּאֹהֶל מוֹעֵד לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת.

Vayikra 10:1-2ויקרא י׳:א׳-ב׳

(1) Nadab and Abihu, the sons of Aaron, each took his censer, and put fire in it, and laid incense on it, and offered strange fire before Hashem, which he had not commanded them. (2) And fire came forth from before Hashem, and devoured them, and they died before Hashem.

(א) וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִיבוּ לִפְנֵי י״י אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. (ב) וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי י״י וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי י״י.

Vayikra 16:12-13ויקרא ט״ז:י״ב-י״ג

(12) He shall take a censer full of coals of fire from off the altar before Hashem, and two handfuls of sweet incense beaten small, and bring it within the veil: (13) and he shall put the incense on the fire before Hashem, that the cloud of the incense may cover the mercy seat that is on the testimony, so that he will not die.

(יב) וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי י"י וּמְלֹא חׇפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת. (יג) וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי י"י וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת.

Vayikra 16:18-19ויקרא ט״ז:י״ח-י״ט

(18) “He shall go out to the altar that is before Hashem and make atonement for it, and shall take some of the bull’s blood, and some of the goat’s blood, and put it around on the horns of the altar. (19) He shall sprinkle some of the blood on it with his finger seven times, and cleanse it, and make it holy from the uncleanness of the children of Israel.

(יח) וְיָצָא אֶל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר לִפְנֵי י״י וְכִפֶּר עָלָיו וְלָקַח מִדַּם הַפָּר וּמִדַּם הַשָּׂעִיר וְנָתַן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ סָבִיב. (יט) וְהִזָּה עָלָיו מִן הַדָּם בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁבַע פְּעָמִים וְטִהֲרוֹ וְקִדְּשׁוֹ מִטֻּמְאֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

Bemidbar 16:5-7במדבר ט״ז:ה׳-ז׳

(5) and he spoke to Korah and to all his company, saying, “In the morning Hashem will show who are his, and who is holy, and will cause him to come near to him: even him whom he shall choose he will cause to come near to him. (6) Do this: take censers, Korah, and all his company; (7) and put fire in them, and put incense on them before Hashem tomorrow: and it shall be that the man whom Hashem chooses, he shall be holy. You have gone too far, you sons of Levi!”

(ה) וַיְדַבֵּר אֶל קֹרַח וְאֶל כׇּל עֲדָתוֹ לֵאמֹר בֹּקֶר וְיֹדַע י"י אֶת אֲשֶׁר לוֹ וְאֶת הַקָּדוֹשׁ וְהִקְרִיב אֵלָיו וְאֵת אֲשֶׁר יִבְחַר בּוֹ יַקְרִיב אֵלָיו. (ו) זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ לָכֶם מַחְתּוֹת קֹרַח וְכׇל עֲדָתוֹ. (ז) וּתְנוּ בָהֵן אֵשׁ וְשִׂימוּ עֲלֵיהֶן קְטֹרֶת לִפְנֵי י"י מָחָר וְהָיָה הָאִישׁ אֲשֶׁר יִבְחַר י"י הוּא הַקָּדוֹשׁ רַב לָכֶם בְּנֵי לֵוִי.

Bemidbar 17:9-13במדבר י״ז:ט׳-י״ג

(9) Hashem spoke to Moses, saying, (10) “Get away from among this congregation, that I may consume them in a moment!” They fell on their faces. (11) Moses said to Aaron, “Take your censer, and put fire from off the altar in it, and lay incense on it, and carry it quickly to the congregation, and make atonement for them; for wrath has gone out from Hashem! The plague has begun.” (12) Aaron did as Moses said, and ran into the midst of the assembly; and behold, the plague has begun among the people: and he put on the incense, and made atonement for the people. (13) He stood between the dead and the living; and the plague was stayed.

(ט) וַיְדַבֵּר י״י אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. (י) הֵרֹמּוּ מִתּוֹךְ הָעֵדָה הַזֹּאת וַאֲכַלֶּה אֹתָם כְּרָגַע וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. (יא) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת הַמַּחְתָּה וְתֶן עָלֶיהָ אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ וְשִׂים קְטֹרֶת וְהוֹלֵךְ מְהֵרָה אֶל הָעֵדָה וְכַפֵּר עֲלֵיהֶם כִּי יָצָא הַקֶּצֶף מִלִּפְנֵי י״י הֵחֵל הַנָּגֶף. (יב) וַיִּקַּח אַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיָּרׇץ אֶל תּוֹךְ הַקָּהָל וְהִנֵּה הֵחֵל הַנֶּגֶף בָּעָם וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם. (יג) וַיַּעֲמֹד בֵּין הַמֵּתִים וּבֵין הַחַיִּים וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.

Divrei HaYamim I 6:34דברי הימים א ו׳:ל״ד

But Aaron and his sons offered upon the altar of burnt-offering, and upon the altar of incense, for all the work of the most holy place, and to make atonement for Israel, according to all that Moses the servant of God had commanded.

וְאַהֲרֹן וּבָנָיו מַקְטִירִים עַל מִזְבַּח הָעוֹלָה וְעַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת לְכֹל מְלֶאכֶת קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים וּלְכַפֵּר עַל יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה מֹשֶׁה עֶבֶד הָאֱלֹהִים.

Divrei HaYamim II 26:16-20דברי הימים ב כ״ו:ט״ז-כ׳

(16) But when he was strong, his heart was lifted up so that he did corruptly, and he trespassed against the Lord his God; for he went into the temple of the Lord to burn incense upon the altar of incense. (17) And Azariah the priest went in after him, and with him fourscore priests of the Lord, that were valiant men; (18) and they withstood Uzziah the king, and said unto him: 'It pertaineth not unto thee, Uzziah, to burn incense unto the Lord, but to the priests the sons of Aaron that are consecrated it pertaineth to burn incense; go out of the sanctuary; for thou hast trespassed; neither shall it be for thy honour from the Lord God.' (19) Then Uzziah was wroth; and he had a censer in his hand to burn incense; and while he was wroth with the priests, the leprosy broke forth in his forehead before the priests in the house of the Lord, beside the altar of incense. (20) And Azariah the chief priest, and all the priests, looked upon him, and, behold, he was leprous in his forehead, and they thrust him out quickly from thence; yea, himself made haste also to go out, because the Lord had smitten him.

(טז) וּכְחֶזְקָתוֹ גָּבַהּ לִבּוֹ עַד לְהַשְׁחִית וַיִּמְעַל בַּי"י אֱלֹהָיו וַיָּבֹא אֶל הֵיכַל י"י לְהַקְטִיר עַל מִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (יז) וַיָּבֹא אַחֲרָיו עֲזַרְיָהוּ הַכֹּהֵן וְעִמּוֹ כֹּהֲנִים לַי"י שְׁמוֹנִים בְּנֵי חָיִל. (יח) וַיַּעַמְדוּ עַל עֻזִּיָּהוּ הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא לְךָ עֻזִּיָּהוּ לְהַקְטִיר לַי"י כִּי לַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן הַמְקֻדָּשִׁים לְהַקְטִיר צֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כִּי מָעַלְתָּ וְלֹא לְךָ לְכָבוֹד מֵי"י אֱלֹהִים. (יט) וַיִּזְעַף עֻזִּיָּהוּ וּבְיָדוֹ מִקְטֶרֶת לְהַקְטִיר וּבְזַעְפּוֹ עִם הַכֹּהֲנִים וְהַצָּרַעַת זָרְחָה בְמִצְחוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֲנִים בְּבֵית י"י מֵעַל לְמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת. (כ) וַיִּפֶן אֵלָיו עֲזַרְיָהוּ כֹהֵן הָרֹאשׁ וְכׇל הַכֹּהֲנִים וְהִנֵּה הוּא מְצֹרָע בְּמִצְחוֹ וַיַּבְהִלוּהוּ מִשָּׁם וְגַם הוּא נִדְחַף לָצֵאת כִּי נִגְּעוֹ י"י.

Bavli Shabbat 89aבבלי שבת פ״ט.

And even the Angel of Death gave him something, as Moses told Aaron how to stop the plague, as it is stated: “And he placed the incense, and he atoned for the people” (Numbers 17:12). And the verse says: “And he stood between the dead and the living, and the plague was stopped” (Numbers 17:13). If it were not that the Angel of Death told him this remedy, would he have known it?

אף מלאך המות מסר לו דבר שנאמר {במדבר י״ז:י״ב} ויתן את הקטורת ויכפר על העם ואומר ויעמוד בין המתים ובין החיים וגו׳ אי לאו דאמר ליה מי הוה ידע.

Bavli Zevachim 59aבבלי זבחים נ״ט.

Rav said that sacrificial animals that were slaughtered in the Temple courtyard when the altar was in a damaged state are disqualified. The Gemara asks: But doesn’t Rav Giddel say that Rav says: In a case where the golden altar became uprooted from its location in the Sanctuary, one may burn the incense in its place? Apparently, it is not essential to have the altar in order to sacrifice offerings.

והאמר רב גידל אמר רב מזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו.

Tanchuma Tetzaveh 15תנחומא תצוה ט״ו

וּקְטֹרֶת, אֵלּוּ יִשְׂרָאֵל אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: מִכָּל הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁאַתֶּם מַקְרִיבִין, אֵין חָבִיב עָלַי כַּקְּטֹרֶת. תֵּדַע, שֶׁכָּל הַקָּרְבָּנוֹת כֻּלָּן לְצָרְכֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. כֵּיצַד? הַחַטָּאת הָיְתָה בָּאָה עַל הַחֵטְא, וְהָאָשָׁם כֵּן. הָעוֹלָה בָּאָה עַל הִרְהוּר הַלֵּב. הַשְּׁלָמִים אֵינָן בָּאִין אֶלָּא לְכַפָּרָה, שֶׁהֵן בָּאִין עַל מִצְוַת עֲשֵׂה. אֲבָל הַקְּטֹרֶת, אֵינָהּ בָּאָה לֹא עַל הַחֵטְא וְלֹא עַל הֶעָוֹן וְלֹא עַל הָאָשָׁם, אֶלָּא עַל הַשִּׂמְחָה, הֱוֵי, שֶׁמֶן וּקְטֹרֶת יְשַׂמַּח לֵב. חֲבִיבָה הַקְּטֹרֶת לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

Tanchuma Ki Tisa 31תנחומא כי תשא ל״א

פְּסָל לְךָ. אֵימָתַי יָרַד מֹשֶׁה מִן הָהָר? אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם, מֵאָה וְעֶשְׂרִים יוֹם עָשָׂה מֹשֶׁה אֵצֶל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. כֵּיצַד? בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְגוֹ׳ (שמות יט, א). בְּשִׁשָּׁה בַּחֹדֶשׁ נָתַן לָהֶם עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת, וּכְתִיב בּוֹ: וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים (שמות יט, ב). וְעָשָׂה שָׁם אַרְבָּעִים יוֹם, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה מִסִּיוָן וְשִׁשָּׁה עָשָׂר מִתַּמּוּז, הֲרֵי אַרְבָּעִים יוֹם. יָרַד בְּשִׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז, רָאָה אֶת הָעֵגֶל וְשִׁבֵּר אֶת הַלּוּחוֹת, וְרִדָּה אֶת הַסְּרוּחִין שְׁמוֹנָה עָשָׂר וְתִשְׁעָה עָשָׂר. וְחָזַר וְעָלָה בְּעֶשְׂרִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי מִמָּחֳרָת וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה׳ וְגוֹ׳. וּכְתִיב: וַיָּשָׁב מֹשֶׁה אֶל ה׳ וַיֹּאמַר אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹלָה וְגוֹ׳, עָשָׂה שָׁם עֲשָׂרָה מִן תַּמּוּז וְכָל חֹדֶשׁ אָב, הֲרֵי אַרְבָּעִים יוֹם. עָלָה בְּרֹאשׁ חֹדֶשׁ אֱלוּל כְּשֶׁאָמַר לוֹ פְּסָל לְךָ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר וְגוֹ׳, וַיִּפְסֹל וַיַּשְׁכֵּם מֹשֶׁה בַבֹּקֶר וַיַּעַל. עָשָׂה שָׁם אֱלוּל כֻּלּוֹ וַעֲשָׂרָה מִתִּשְׁרֵי וְיָרַד בֶּעָשׂוֹר. וְהָיוּ יִשְׂרָאֵל שְׁרוּיִים בִּתְפִלָּה וְתַעֲנִית, וּבוֹ בַּיּוֹם נֶאֱמַר לוֹ לְמֹשֶׁה: סָלַחְתִּי כִּדְבָרֶךָ (במדבר יד, כ). וּקְבָעוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא סְלִיחָה וּמְחִילָה לְדוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר (ויקרא טז, ל). וּמִיָּד צִוָּה לוֹ לְמֹשֶׁה, וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ. פְּסָל לְךָ וֶהְיֵה נָכוֹן לַבֹּקֶר. כָּךְ בָּרִאשׁוֹנָה, וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וְגוֹ׳ (שמות כה, ח). וְכָאן: וְגַם אִישׁ אַל יֵרָא. הַלּוּחוֹת רִאשׁוֹנוֹת עַל שֶׁנִּתְּנוּ בְּפֻמְבֵּי, לְפִיכָךְ שָׁלְטָה בָּהֶם עַיִן הָרַע וְנִשְׁתַּבְּרוּ. וְכָאן אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֵין לְךָ יָפֶה מִן הַצְּנִיעוּת, שֶׁנֶּאֱמַר: וּמָה ה׳ דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד וְהַצְנֵעַ לֶכֶת (מיכה ו, ח).

Ibn Ezra Shemot First Commentary 30:10אבן עזרא שמות פירוש ראשון ל׳:י׳

וכפר אהרן – או העומד תחתיו מבניו. אחת – פעם אחת, בעשור לחדש השביעי. וטעם חטאת הכפרים – חטאת הפר והשעיר (ויקרא ט״ז), כי כן כתוב. על כן, מלת: הכפרים. וטעם קדש קדשים הוא לי״י – כי מזבח העולה הוא קדש קדשים, ומזבח הקטרת קדושתו לשם בעבור שהוא נכבד, ואין אחר הארון נכבד ממנו.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 25:22אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ה:כ״ב

ויש לתמוה: למה לא הזכיר מזבח הקטרת. והתשובה כדרך משל, כי הכבוד לא ינוס, על כן הארון דמות כסא, והנה מנורה ושולחן ערוך, על כן לא הזכיר מזבח הקטרת רק אחר מזבח העולה, בעבור שיזהיר לא תעלה עליו עולה ומנחה ונסך (שמות ל׳:ט׳). ומשה הזכירו לבני ישראל אחר המנורה, וכן במעשה.

Ibn Ezra Shemot Second Commentary 27:8אבן עזרא שמות פירוש שני כ״ז:ח׳

ומלת נבוב לחת – מתורגם בארמית, וכמוהו: ואיש נבוב (איוב י״א:י״ב) – שהוא רק בלי לבב, על דרך האומרים ראש בלי מוח. והנה לא הזכיר הכיור, כי לא נעשה מכל נדבת ישראל, רק מנדבת הנשים לבדם, על כן הזכירו עם פרשת הבשמים (שמות ל׳:י״ז-כ״ג), שכל ישראל לא הביאום, רק הנשיאים לבדם (שמות ל״ה:כ״ז-כ״ח).

R. Yosef Bekhor Shor Shemot 30:1ר׳ יוסף בכור שור שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטורת – להקטיר עליו קטורת. מלכותא דשמיא כעין מלכותא דארעא: כעין שעושין המלכים מוגמר לבשם, ומזבח העולה כגון בית המטבחים, ושולחן, ומנורה. והמטבחיים רחוק משכנו של מלך, והשולחן והמנורה והמוגמר קרוב יותר. ובית קדשי הקדשים – חדר המלך ומקום כסאו. ולא מפני שהקב״ה צריך לזה, כי לו כל חייתו יער, בהמה, ועוף, וכמו שנאמר אם ארעב לא אומר לך (תהלים נ׳:י״ב). אלא שהקב״ה חפץ להצדיק את ישראל, וכמו שאמרו החכמים (משנה מכות ג׳:ט״ז): רצה המקום לזכות את ישראל, לפיכך הרבה תורה ומצות. ולכך שיכן שכינתו ביניהם – שתהא אימתו ויראתו עליהם, ותיקן שיקריבו לפניו קרבנות, נדרים ונדבות, חטאות ואשמות, תמידין ומוספין – לכפר עליהם. שכשאדם חוטא ורואה ויודע שנתכפר לו, ויודע שהוא נקי, נזהר יותר מלחטא ומללכלך עצמו בחט{א}. ואם לא ידע שמתכפר לו, וחוטא היום ולמחר, וסבור הריני מלוכלך בחטאים, שוב אינו נזהר על עצמו. וכן אמרו רבותינו (בבלי יומא פ״ו:): כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה, נעשית לו כהיתר. ולכך קבע הקב״ה לישראל קרבנות להתכפר בהם, ויום הכפורים למחילה ולסליחה, שלא ירגילו לחטאים. משל לאדם שיש לו בגדים צחים נקיים ומלובנים, כל זמן שבגדיו מלובנים, הוא נזהר בהם מן הטיט ומן הליכלוך, וכיון שנתלכלכו, אינו נזהר בהם. ולכך צוה הקב״ה על העבודה ועל הקרבנות, וזהו שאמר שלמה: בכל עת יהיו בגדיך לבנים (קהלת ט׳:ח׳).

Rambam Hilkhot Beit HaBechirah 1:7רמב"ם הלכות בית הבחירה א׳:ז׳

הַמְּנוֹרָה בַּדָּרוֹם מִשְּׂמֹאל הַנִּכְנָס וְשֻׁלְחָן מִיָּמִין שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים. וּשְׁנֵיהֶם בְּצַד קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מִבַּחוּץ וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת מָשׁוּךְ מִבֵּין שְׁנֵיהֶם לַחוּץ. וְעוֹשִׂין בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה גְּבוּלִין עַד כָּאן לְיִשְׂרָאֵל עַד כָּאן לַכֹּהֲנִים. וּבוֹנִים בָּהּ בָּתִּים לִשְׁאָר צָרְכֵי הַמִּקְדָּשׁ כָּל בַּיִת מֵהֶם נִקְרָא לִשְׁכָּה:

Moreh Nevukhim 3 45מורה נבוכים ג מ״ה

Since many beasts were daily slaughtered in the holy place, the flesh cut in pieces and the entrails and the legs burnt and washed, the smell of the place would undoubtedly have been like the smell of slaughter-houses, if nothing had been done to counteract it. They were therefore commanded to burn incense there twice every day, in the morning and in the evening (Exod. 30:7, 8), in order to give the place and the garments of those who officiated there a pleasant odour. There is a well-known saying of our Sages, "In Jericho they could smell the incense" [burnt in the Temple]. This provision likewise tended to support the dignity of the Temple. If there had not been a good smell, let alone if there had been a stench, it would have produced in the minds of the people the reverse of respect; for our heart generally feels elevated in the presence of good odour, and is attracted by it, but it abhors and avoids bad smell.

וכאשר היו שוחטים במקום המקודש בהמות רבות בכל יום ומחתכים בו הבשר ושורפים ורוחצים בו הקרב והכרעים אין ספק שאילו היו מניחים אותו על זה הענין היה ריחו כריח מקומות הבשר; מפני זה צוה ל׳הקטיר׳ בו ׳הקטורת׳ שתי פעמים בכל יום ׳בבוקר ובין הערבים׳ להיטיב ריחו וריח בגדי כל העובד בו - כבר ידעתם אמרם ״מיריחו היו מריחין ריח הקטורת״. וזה גם כן ממה שמעמיד ׳יראת המקדש׳; אבל אם לא היה לו ריח טוב כל שכן אם היה לו שכנגדו היה מביא בלב האדם הפך ההגדלה - כי הנפש תתרחב מאד לריח הטוב ותטה אליו ותתרחק מן הריח הרע ותברח ממנו.

Chizkuni Shemot 30:1חזקוני שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטורת, "you will make an altar for burning incense;"Up until now he had only heard about the altar on which burnt offerings, etc. were to be offered up. The reason was that God wished to tell Moses that on that altar unauthorized incense must be offered, nor any libations or gift offerings. Moses had alluded to this altar after describing making of thecandlestick (35,14) when prohibiting the offering of "alien" incense on it, and again in 35,14, when the construction of this altar is discussed. It is mentioned again in verse 8 of our chapter after the time for lighting the lamps on the candlestick has been given. This was necessary as the lamps on the candlestick were also permitted to be lit by an ordinary priest. This is clear from 27,21, which refers to both Aaron and his sons.

ועשית מזבח מקטר קטרת – לא הזכירו עד לאחר מזבח העולה לפי שרוצה לומר לא תעלו עליו עולה ומנחה ונסך ומשה הזכירו לישראל אחר המנורה, וכן במעשה לפי שרוצה לומר בהטיבו את הנרות יקטירנה, ואומר ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה.

Ramban Shemot 30:1רמב״ן שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטורת – הנה מזבח הקטרת מן הכלים הפנימיים היה, ראוי שיזכירנו עם השולחן והמנורה שהוא מונח עמהם, וכן הזכירם במעשה בפרשת ויקהל (שמות ל״ז:כ״ה). אבל הטעם להזכירו כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות, בעבור שאמר בתשלום הכל: ונקדש בכבודי (שמות כ״ט:מ״ג), ושכנתי בתוך בני ישראל (שמות כ״ט:מ״ה), אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטרת להקטיר לכבוד השם. וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה (בבלי שבת פ״ט.), כי הקטרת במדת הדין, שנאמר: ישימו קטורה באפך (דברים ל״ג:י׳), מן: וחרה אפי (דברים ל״א:י״ז), והוא מה שאמר בקטרת זרה: ועל פני כל העם אכבד (ויקרא י׳:ג׳) – שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי. ולכך אמר כאן: ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות אשר אועד לך שמה (שמות ל׳:ו׳), כי מה צורך להאריך בכל אלה, ולא אמר: ונתת אותו לפני ארון העדות באהל מועד, כאשר אמר בפרשת פקודי (שמות מ׳:ה׳), אבל הוא להורות על ענינו.

R. Bachya Shemot 30:1ר׳ בחיי שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטרת, "You are to construct an altar on which to bring incense up in smoke." Nachmanides writes on this verse that the Altar for incense was one of the interior furnishings and as such it should have been mentioned earlier where the Table, and the Menorah and their respective measurements and the materials they were made of were described. They were mentioned together in Exodus 37,25 where the actual construction of these furnishings is reported. The reason that the Altar for incense is mentioned here only at the end of all the instructions and after God having said that He would dwell amongst the Jewish people, is that the Torah wanted to wait with this seeing it (the incense) was the instrument of arresting pestilence amongst the Jewish people. In essence, the Altar of incense represented the attribute of Justice. Moses referred to this aspect when he blessed the tribe of Levi (Deut. 33,10) referring to the time when ישימו קטורה באפיך, "they would place incense to counter Your anger." We know that the word אף is a description of anger when it is used in connection with God, such as in Deut. 31,17 וחרה אפי, "and My anger will be kindled, etc." When the sons of Aaron offered unauthorized incense they died on the spot (Leviticus 10,3). There are numerous verses alluding to the extreme caution to be used when offering incense. Seeing that Nachmanides has already touched on this difficult subject, it is in place to comment on something Maimonides has written in his Moreh Nevuchim section 3 chapter 45 in connection with the purpose of the incense. He explains that the many animals which were burned on the Altar left behind a very unpleasant odor and that the fragrance of the incense was designed to offset this bad odor. Seeing that Maimonides has made it his task to make Torah legislation and its reason more palatable to people who are far from tradition, he was forced to adopt this kind of explanation in presenting the reason for this legislation. This does not mean, however, God forbid, that the entire legislation of incense and its very strict rules had such incidental considerations as its purpose. Maimonides was well aware that the karet penalty would not be decreed against someone who copied the composition of the ingredients of the incense and its proportions if all such a person had been guilty of was to alleviate bad odors by doing so (compare 30,37-38). I will have more to say about the subject of incense when we shall discuss the sin of Nadav and Avihu.

ועשית מזבח מקטר קטרת – כתב הרמב״ן ז״ל היה מזבח הקטורת מן הכלים הפנימיים וראוי להזכירו עם השלחן והמנורה שהוא מונח עמהם כאשר הזכיר כן בסדר ויקהל, ומה שהזכיר כאן אחר המשכן וכל כליו והקרבנות בעבור שאמר בתשלום הכל ונקדש בכבודי ושכנתי בתוך בני ישראל, אמר כי עוד יתחייב להם שיעשו מזבח מקטר קטורת להקטיר לכבוד הש״י וזהו שנמסר למשה שהקטרת עוצר המגפה כי הקטרת מדת הדין שנאמר (דברים ל״ג) ישימו קטורה באפך מן וחרה אפי והוא מה שאמר בקטורת זרה (ויקרא י׳) ועל פני כל העם אכבד שידעו כבודי כי לא ישא לפשעכם ויזהרו בכבודי ע״כ. וכיון שבאר לנו הרב בכאן ענין הקטורת בסודו מעתה ראוי לכל משכיל להרחיק דעת הרמב״ם שכתב בזה בטעמי המצות כי לפי שהיה אהל מועד מקום ששם מחתכין נתחי הקרבנות ורוחצין הקרבים על כן צוה להקטיר באותו מקום כדי להסיר ולדחות אותו הריח ושיהא הריח הטוב מתגבר ועולה במקום ההוא גם בבגדי המשרתים שם. והנה הרב הכריחו לומר כן הדרך אשר דרך בה בשאר המצות אבל חס ושלום שנתלה העקר הגדול שבסוד הקטרת שחייבה עליו התורה כרת לעושה כמוהו כמתכונתו בטעם החלוש הזה, ובענין נדב ואביהוא אבאר לך סוד הקטורת אם יהיה אלהים עמדי.

Abarbanel Shemot 29:8אברבנאל שמות כ״ט:ח׳

ואמנם אמרו ועשית מזבח מקטר וגומר בא במקום הזה לפי שאמר למעלה וזה אשר תעשה על המזבח וזכר קרבנות התמידין חשש הכתוב שמא יאמר אדם ולמה לא זכרת בעבודת המזבח ההוא הקטרת שיעשו בכל יום שהוא בחיוב כמו התמידין. לכן אמר שענין הקטרת לא היה נעשה על המזבח החיצון כמו התמידין ולכן לא נזכר עמהם.

Tzeror HaMor Shemot 30:1צרור המור שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטורת. הנה חתם מלאכת המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא הכלי היותר נבחר. זולת הארון שצוה בראשונה. לפי שהוא מכפר ומעשיר ומשמח. כאומרו שמן וקטורת ישמח לב. ותחלת המחשבה סוף המעשה. כי תכלית עשיית המשכן הוא לכפר על מעשה העגל. והתורה היא מכפרת. והקטורת הוא עוצר המגפה ומסלק חרון אף מישראל. וכבר ידעת מאמרם ז״ל הכל הולך אחר החתום. ולכן חתם כל דברי המשכן במזבח הקטורת. לפי שהוא מקשר כל דברי המשכן. ומקשר הדברים התחתונים בעליונים והעליונים בתחתונים. ולכן נקרא קטורת לשון קישור כמו שרי קטרין. לפי שמקשר כל הדברים ומחברם. ולכן אמר ונתת אותו לפני הפרכת אשר על ארון העדות אשר אועד לך שמה. וצוה להקטירו בבקר ובערב. כדי לסלק מדת הדין של לילה ומדת הדין של בין הערבים. ולהורות יותר על מעלתו אמר וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה. שזה היה ביוה״כ. להורות שכפרת ישראל של יוה״כ תלויה בה. וזהו אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם. ומזה הטעם בעצמו אנו אומרים הקטורת בכל יום ויום בבקר ובערב אחר כל התפלה. לפי שהקטורת היא חותם הכל וקישור הכל. וחותם התפלה היא הקטורת. שמקשר כל התפלה ועושה ממנה עטרה וקושרה כתר לקונו יתברך:

Sforno Shemot 25:23-25ספורנו שמות כ״ה:כ״ג-כ״ה

(23) ועשית שלחן, after the Ark, which symbolised God’s throne on earth, as expressed by the words ונועדתי לך שם, “I will designate this for My meeting place with you,” (verse 22) had been completed, God commanded the construction of the Table and the Lamp stand, essential furnishings for a guest room, as we know from King II 4,10 where the lady in Shunem, planning to provide private accommodation for the prophet Elisha who was her frequent guest, discusses such details with her husband. According to our sages in Yuma 72 the crown-like border surrounding the surface of the table symbolised the crown of the kingdom of God. A king’s task in administering the affairs of state is divided into two aspects. 1) He must dispense justice, or appoint people who see to it that justice is dispensed. 2) He must concern himself with the defense of the realm, again, either personally, or by delegating his authority to loyal experts. This is how the people requesting that Samuel appoint a king for them defined the king’s duties in Samuel I 8,20. Accordingly, the table actually had two “crowns.” (this exegesis differs from that of Rashi who holds that there was only one such “crown.”) One of the “crowns” is for the table as such, the table symbolising the physical nourishment of the people and the general conduct of its affairs, the second symbolises an “enclosure, security fence,” מסגרת, a defensive system against harm to the people from whatever source, signaling that any attacker will not only be repelled but will be crushed.

(כג) ועשית שלחן – אחר מעשה הארון, שהיה כדמות כסא לשכינה, כאמרו ״ונועדתי לך שם״ (פסוק כ״ב), צוה על שלחן ומנורה, כמנהגם לפני השרים, כענין השונמית באמרה ״ונשים לו שם מטה ושלחן וכסא ומנורה״ (מלכים ב ד׳:י׳). ובהיות זה השלחן מורה על כתר מלכות, כדבריהם זכרונם לברכה, וענין המלך בהנהגת המדינה הוא על ב׳ פנים: האחד בענין המשפט וזולתו מסדרי המדינה, והשני להגן על המדינה מכל צר ואויב, כאמרו ״ושפטנו מלכנו ויצא לפנינו ונלחם את מלחמתינו״ (שמואל א ח׳:כ׳), הושמו בשלחן שני כתרים, אחד מהם לשלחן עצמו, המורה על פרנסת המדינה וסדור עניניה, והשני למסגרת, המורה היות סוגר בעדה מכל מזיק והשבית אויב ומתנקם (ע״פ תהלים ח׳:ג׳).

Sforno Shemot 30:1ספורנו שמות ל׳:א׳

מזבח מקטר קטורת, he will put only a minimal amount of fire on that altar in order to burn the incense thereon. This altar did not have to be hollow, filled with earth, as was the copper altar which was filled with earth in order that the supply of fire be on the earth, literally. On this altar the fire was kept on the gold overlay. Seeing that there was only a minimal amount of fire kept going thereon this did not damage or burn wood underneath the gold overlay. The reason that this altar has not been mentioned together with the major altar standing outside the sanctuary, details of which the Torah described in Parshat Terumah, is that this altar was not intended to ensure that the Shechinah made its permanent home among the Jewish people. The purpose of all the other furnishings in the Tabernacle was just that. (compare how God defined this purpose in Exodus 25,8-9) Its purpose was also not to attract the glory of the Lord into the Tabernacle, as was the purpose of all the other communal sacrifices burnt-offering, gift offerings, etc. Concerning God’s response to those offerings we had read in Exodus 29,43 ונועדתי שמה לבני ישראל, “and there I will meet with the Children of Israel.” Moses himself had confirmed that this was the purpose of the furnishings, etc., in the Tabernacle when he said: (Leviticus 9,6) “and as a result the glory of the Lord will become manifest to you.” The sole purpose of the golden altar was to honour God after He had accepted our service with goodwill mornings and evenings. We used this as a means to welcome His presence by presenting the incense. We find that Chronicles I 16,29 expresses this thought, David saying:הבו לה' כבוד שמו ובאו לפניו, “Ascribe to the Lord the glory of His name!”

מזבח מקטר קטרת – שיספיק בו מעט אש לקטרת בלבד, ולא יצטרך להיות חלול ולמלאתו באדמה, כמו שהצרך למזבח העולה לעשות האש תמיד על האדמה. אבל היה האש בזה המזבח על צפויו שהיה של זהב, ובהיות האש מועט לא הספיק לשרף את גרם המזבח שהיה של עץ. ולא הזכר זה המזבח עם שאר הכלים בפרשת תרומה, כי לא היתה הכונה בו להשכין האל יתברך בתוכנו, כמו שהיה הענין בשאר הכלים, כאמרו ״ושכנתי בתוכם, ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו״ (שמות כ״ה:ח׳-ט׳). גם לא היה ענינו להוריד מראה כבודו בבית, כענין מעשה הקרבנות, כאמרו ״ונועדתי שמה לבני ישראל״ (שם כ״ט:מ״ג), וכן העיד משה רבנו באמרו (ויקרא ט׳:ו׳) ״זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳⁠ ⁠״. אבל היה ענין זה המזבח לכבד את האל יתברך אחרי בואו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב, ולשחר פניו במנחת קטרת, על דרך ״הבו לה׳ כבוד שמו, שאו מנחה ובאו לפניו״ (דברי הימים א ט״ז:כ״ט).

Keli Yekar Shemot 30:1כלי יקר שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטורת – כפי הנראה שב׳ מזבחות אלו נערכו שניהם לכפר על הנפש החוטאת כי מזבח הנחושת, בא לכפר על חלקי החומר והגוף הנגוף באבן החטא, ועליו מקריבים הבעלי חיים הבאים תמורתו כי יש להם דמיון אל חומר האדם ותמונת המזבח יוכיח כי זאת קומתו דמתה לקומת אדם בינוני ג׳ אמות, וכן הבהמות הנקרבים דומים אל נפש הבהמית שבאדם נפש תמורת נפש כי מטעם זה נאמר במנחת עני ונפש כי תקריב (ויקרא ב׳:א׳) כי אין בידו להקריב נפש הבהמה תמורת נפשו והוא מביא מנחת סולת על כן אמר הכתוב ונפש מעלה אני עליו כאילו הקריב נפשו. אבל מ״מ גם הנשמה צריכה כפרה, אחרי אשר הוטמאה בגוף הנגוף הזה ואינה מתכפרת בנפש הבהמה כי אין דמיון זה לזה, כי רוח בני אדם עולה למעלה ורוח הבהמה יורדת למטה (קהלת ג׳:כ״א) ואיך תהיה נפש הבהמה הכלה ונפסד תמורה לנשמת אדם הקיימת לנצח, ע״כ צוה אל חי לעשות מזבח הקטרת, המעלה עשן וריח ניחוח לה׳ לכפר על רוח בני האדם העולה היא למעלה כעשן הקטורת והיא גם היא מקוטרת מור ולבונה (שיר השירים ג׳:ו׳) של מעשים טובים. ולהורות נתן בלבבנו מ״ש (שמות ל׳:ל״ו) ושחקת ממנה הדק רמז לנשמה דקה מן הדקה שצריכה גם היא כפרה כדי להעלותה אל מקום חוצבה, ומספר אמות מזבח זה יוכיח כי בו נאמר אמה ארכו ואמה רחבו. אמות יחידות לכפר בו על הנשמה שנקראת יחידה כמו שהקב״ה אחד כך היא יחידה, ואמתים קומתו. כי רוח בני האדם היא העולה למעלה למקומה בזולת מקום שיש לה תוך הגוף וזמן הקטרתו בבקר ובערב, כי הנשמה בבקר היא באה בילדותו זמן זריחת שמשו ובערב היא שבה אל אביה כימי נעוריה והלואי שתהא יציאה כביאה בלא חטא, ובא הקטורת בהטיבו את הנרות בבוקר, ובערב בהעלות את הנרות, ומראה הערב והבוקר אמת, כי הוא מתיחס לנר אלהים נשמת אדם כי הבוקר זמן הטבת נר אלהים נשמת אדם להטיב מעשיה ולנקות עצמה מכל חלודת אפר ובערב זמן שקיעת שמשו הוא זמן העלאת הנשמה אל מקום חוצבה ובא הקטרה זו לכפר על הנשמה כדי שתהא היציאה מן העולם בלא חטא כביאה. וזר זהב של מזבח, זה כנגד השכר של צדיקים לעה״ב, שנהנין מן זיו השכינה ועטרותיהם בראשם ועטרות לא נאמר אלא ועטרותיהם רמז לאותן עטרות שקנו בהר סיני באמרם נעשה ונשמע כדאיתא (בשבת פח) ומסיק שם בחורב טענום ובחורב פרקום וא״ר לקיש עתיד הקב״ה להחזירם להם כו׳ לכך ארז״ל (ברכות יז.) ועטרותיהם בראשם אותן העטרות שנלקחו מהם ועתיד להחזירם להם,ומטעם זה נאמר כאן ונתת אותו לפני הפרוכת אשר על ארון העדות לפני הכפורת אשר על העדות, היינו מכוון כנגד הארון מבחוץ וכל זה בא להורות שזר של מזבח הקטורת מרמז על ועטרותיהם בראשם היינו זר התורה והכתר שניתן להם בחורב ופרקום ועתיד להחזירם להם.

Vilna Gaon (GR"A) Shemot 30:1הגאון מוילנא (הגר״א) שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר כו׳ – לא הוזכר בעשיית כלי המשכן והזהיר תחלה המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח ואח״כ אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם ואח״כ הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפרים יורה שזה לא היה מעכב להשראת השכינה רק אלו היה לכפרת ישראל וכן אמר בכסף הכפורי׳ לכפר על נפשתיכם.

HaKetav VeHaKabbalah Shemot 30:1הכתב והקבלה שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח – צריך טעם על שלא נכתבה פ׳ זו למעלה תוך שאר הכלים ומקומה ראוי בפ׳ מזבח העולה או בשולחן ומנורה שהם סמוכים במקום אחד, ואמר הרע״ס כי לא היתה הכוונה בו להשכין האל ית׳ בתוכנו כמו שהי׳ הענין בשאר הכלים כאמרו ושכנתי בתוכם ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו, גם לא הי׳ ענינו להוריד מראה כבודו בבית כענין מעשה הקרבנות כאמרו ונועדתי שמה לבנ״י, וכן העיד מרע״ה באמרו זה הדבר אשר צוה ה׳ תעשו וירא אליכם כבוד ה׳, אבל הי׳ ענין זה המזבח לכבד את האל ית׳ אחרי באו לקבל ברצון עבודת עמו בקרבנות הבקר והערב ולשחר פניו במנחת קטרת, ע״ד הבו לה׳ כבוד שמו שאו מנחה ובואו לפניו; והגר״א אמר כי לא הוזכר בעשיית כלי המשכן כי הזהיר תחלה על המשכן וכליו והבגדים וקריבת אהרן למזבח ואח״כ אמר עשיית התמיד ואמר בזה אשכון בתוככם, ואח״כ הזכיר עשיית מזבח הקטרת וכסף הכפורים יורה שזה לא הי׳ מעכב להשראת השכינה רק אלו היו לכפרת ישראל, וכן אמר בכסף הכפורים לכפר על נפשותיכם; והר״מ חאגיז אמר שירמוז לנו בזה דין שנשתנה מזבח זו ממזבח העולה, כי מזבח העולה אם אין מזבח אין מקריבין קרבן ואפי׳ נפגם כדאי׳ בזבחים (ד׳ נ״ט וס׳) וכ״פ הרמב״ם, אבל מזבח הקטרת שנעקר מקטירין קטרת במקומו שאין המזבח מעכב וכ״פ הרמב״ם (פ״ג מתמידין ומוספין), ולזה לא נכללה פ׳ זו עם האחרות.

R. S.R. Hirsch Shemot 30:1רש״ר הירש שמות ל׳:א׳

מזבח הקטורתרק לאחר סיומם הגמור של ההוראות בנוגע להקמת כל מוסדות המקדש והקדשתם, ומיד לאחר ההבטחה בדבר השגת תכליתו העליונה של המקדש כולו, בא הציווי לעשות את מזבח הקטורת, אשר ישלים את ההיכל. שני דברים אלה מציינים את משמעותו העמוקה של מזבח הקטורת. מקומו – בהיכל ולא בחצר – קובע את מעלתו בין הכלים המסמלים את חזון הייעוד היהודי, ולא בין כלי החצר המסמלים רק את הדרך המובילה אל החזון הזה. מזבח הקטורת הוא כלי שרת, ואילו מזבח העולה אינו אלא רצפה מוגבהת של מבנה המקדש (עיין זבחים כז:). מקומו של מזבח הקטורת הוא בין השולחן והמנורה, משוך כלפי חוץ, מול ארון העדות: ארון שולחן מנורה מזבח הזהב הוא מסמל אפוא את איחודם של נכסי החומר והרוח הניתנים לאדם מכחה של התורה, כדי שיוציא מהכח אל הפועל את החזון שהתורה מלמדת אותו. ה״ארון״ נותן את ה״שולחן״ ואת ה״מנורה״, כדי ששניהם יתאחדו ב״מזבח הזהב״ ויכוּונו מחדש אל מטרת ה״ארון״. משמעותה של החצר מגיעה לרום מעלתה בביטוי החוזר ונשנה ״אשה ריח ניחוח לה׳⁠ ⁠״. פסגת העזרה היא המערכה, מקום ה״אריאל״, שבו אש התורה מפיצה את אורה, עם התביעה לרומם לטהר ולקדש כל דבר ארצי וחומרי, כדי שייהפך לחומר בעירה לאש האלקית עלי אדמות, ויעשה נחת רוח לאלקים ממעל. עבודת העזרה מתחילה בשלב הגס והראשוני של חומר גולמי בלתי מזוכך (נחושת), ועל ידי שחיטה, קבלה, זריקה והקטרה היא מורה את הדרך לקראת השגת ״ריח ניחוח לה׳⁠ ⁠״. אך את החזון היהודי ניתן להשיג רק בשלב המתקדם של חומר מזוכך וטהור (זהב). בשלב הזה אין עוד צורך במעשים המזככים של ההקרבה וההתמסרות; שכן המציאות הארצית כבר התמלאה כל כך מהענין האלקי עד שנעשתה מזוככת לגמרי, ללא כל סיגים, והיא כבר כולה ״ריח ניחוח לה׳⁠ ⁠״. חזון זה מסמלת הקטורת שעל מזבח הזהב. נמצא שמזבח הזהב הוא לאמיתו של דבר קרן של מזבח הנחושת; הוא הגובה הרם שאליו שואף מזבח הנחושת. לכן מזבח הזהב נקרא באמת ״גב המזבח״ (יחזקאל מג, יג, כפי דרשת הגמרא במנחות צז: ובעירובין ד.) – היינו, גובהו של מזבח הנחושת. וכן נאמר במפורש: ״כוליה מזבח פנימי במקום חדא קרן דחיצון קאי״ (יומא נט.). משום כך, הציווי לעשות את מזבח הקטורת בא רק לאחר שהוזכרה התכלית הסופית של השכנת השכינה בארץ על ידי עבודת המקדש; ובקשר קרוב והדוק עם תכלית זו. שניהם יחד יוצרים את החזון היהודי הנעלה ביותר: רוח ה׳ הנכנסת וממלאת כל בחינה ובחינה מההווייה הארצית, הוויה טהורה ומזוככת כזהב טהור, ״קטורת״ מוחלטת ללא ״שחיטה״ וכו׳, ה״שלחן״ המלא כולו מה״מנורה״. מול מזבח הקטורת עומד הארון, היסוד והתכלית הסופית של השראת רוח ה׳ והתורה: הימצאות כבוד ה׳ בקרב החיים הארציים. כך תראה כל האנושות בפריחת המציאות הארצית בעץ החיים של האושר האלקי: ״ושכנתי בתוך בני ישראל וגו׳ וידעו כי אני ה׳⁠ ⁠״ וגו׳ (לעיל כט, מה–מו).

Netziv Shemot 30:1נצי״ב שמות ל׳:א׳

מזבח מקטר קטורת – כבר דרשו בויקרא רבה (ז,ה) על זה שהיה המזבח ׳מקטיר את הקטורת׳, כח הקדושה היה מועיל הרבה, כמו שנתבאר במזבח החיצון לעיל. והנה הפלא ידוע במפרשים ראשונים, למאי נתאחר מעשה זה המזבח שבהיכל לאחר כל המעשים, והרי מקום פרשה זו היה בפרשת תרומה, ועיין רמב״ן וספורנו. והנראה להקדים, דכמו שמצינו ביומא פרק טרף בקלפי (מד,א) דקטורת מכפרת על לשון הרע שהוא עוון החמור בין אדם לחבירו, כך עיקר תועלת הקטורת להעלות זכרון של מעשה גמילות חסדים, דגמילות חסדים עצמה נמשלה לבשמים כמו שהארכנו בספר בראשית (כז,כז), ומשום הכי קטורת היא המעלת זכרונה ביחוד. ויסוד ראיה לזה הוא ביומא ריש פרק טרף בקלפי (לט,ב): אמר רבי יהושע בן קרחה, סח לי זקן אחד, פעם אחת הלכתי לשילה והרחתי ריח קטורת מבין כותליה. והוא מאמר תמוה, למה הריח בשילה יותר מבירושלים שהקטירו בה יותר משמונה מאות שנה, ובשילה לא היה אלא שלש מאות שנה. אלא בשביל שיסוד ירושלים היה בקדושת התורה כדכתיב ״כי מציון תצא תורה וגו׳⁠ ⁠״ (מיכה ד,ב), משא״כ בשילה שהיה בשבט יוסף לא היה מעולם רוב תורה, עד שאפילו הכהנים שבמשכן לא היו לומדים הרבה, כמבואר בברכות (לא,ב) שלא ידעו דשחיטה כשרה בזר, וכל יסוד קדושת משכן שילה עמד בזכות גמילות חסדים שרבה בשבט יוסף. והיינו דאיתא בסנהדרין (קג,ב): מגרב לשילה שלשה מילין, והיה מתערב עשן של פסל מיכה עם עשן של שילה, ובקשו מלאכי השרת לדחפו, יצאה בת קול אל תדחו, שיש בהם גמילות חסדים של הכנסת אורחים. ולכאורה תמוה, וכי בשביל זה נשתוה פסל מיכה למשכן שילה? אלא בא ללמד דכיון דעיקר אזכרה שבשילה היה גמילות חסדים, זה היה גם בפסל מיכה. הא מיהא למדנו שקטורת מעלת זכרון ישראל בגמילות חסדים, ומזה הטעם איתא ביומא (כו,א) דקטורת מעשרת, משום דכמו גמילות חסדים מאכלת פירות בעוה״ז ומעשרת לבעליה, כך קטורת הבאה להזכיר זכותה מעשרת להמזכיר. והנה כמו מצוות שבין אדם לשמים ומוגבלות ע״פ התורה וחוקותיה בזמן ובאופן המעשה, כך היה ריצוי דמים שעל המזבח מוגבל בכל קרבן כמה הזאות וזריקות ומתנות. וכמו גמילות חסדים אין לו שיעור וגבול כך קטורת אין לה שיעור כמה להקטיר, וחכמים הם שנתנו שיעור ׳פרס בשחרית ופרס בין הערביים׳. מעתה מבואר הטעם שמובדל ענין מזבח הפנימי משארי כלים שבהיכל שהיו סמוכים לארון — מקור כח התורה, משא״כ מזבח הפנימי שלא רבו בו חוקי התורה, ולא באה לעמוד לפני הפרוכת והעדות כי אם לחזק ולתמוך בה כח תורה שבע״פ ע״י גמילות חסדים, כאשר יבואר.

Meshekh Chokhmah Shemot 30:1משך חכמה שמות ל׳:א׳

ועשית מזבח מקטר קטרת וכו׳. הראב״ע נתקשה מדוע לא נכתב צווי עשית מזבח הקטרת רק אחרי כלות פרשת המשכן ומלואים. והעיקר כי כל הצווים כמו הארון אם אין ארון אין מניחים לוחות, וכן בלא מזבח אין מקריבין עולת תמיד, וכן בלא בגדים אין כהן רשאי לעבוד, ובלא מנורה אינו רשאי להדליק נרות, ובלא שולחן אין מניחין לחם הפנים, אבל מזבח מקטר קטרת שעיקרו לכך [שהכפרות שבאין ביוהכ״פ אינו רק לכפר טומאת מקדש וקדשיו, ואין צורך לכך רק אם יהיה בהמ״ק ועבודה, אבל לא באו לכפר דברים הנצרכים כפרה בלא בהמ״ק, וכן קיי״ל דנתנין בפנים שנתנן בחוץ כיפר אלא שהבשר אינו נאכל, ובלא״ה חטאות הפנימים נשרפין ולענין אימורים פירשתי בחידושי ואכ״מ], הלא קיי״ל דהקטרת נקטר אף אם אין מזבח וכמו דאמר רב בזבחים דף נ״ט דמזבח שנעקר מקטירין קטרת במקומו, ואינו רק למצוה, ולכך כתיב בתר דהשלים כל הדינים מן הכלים והבנינים המוכרחים להשראת הכבוד במשכן הקדוש, ולהורות דאין זה רק מצוה בפני עצמה ודו״ק. ובזה מכוון הפסוק מלכים ט׳ והקטיר אתו אשר לפני ה׳ דאין טעון מזבח רק מקומו כשר להקטיר.