EN/HEע/E

Purpose of Hakhel

Sources

Bemidbar 16:27במדבר ט״ז:כ״ז

Sothey got them up from the dwelling of Korah, Dathan, and Abiram, on every side; and Dathan and Abiram came out, and stood at the door of their tents, with their wives, and their sons, and their little ones.

וַיֵּעָלוּ מֵעַל מִשְׁכַּן קֹרַח דָּתָן וַאֲבִירָם מִסָּבִיב וְדָתָן וַאֲבִירָם יָצְאוּ נִצָּבִים פֶּתַח אׇהֳלֵיהֶם וּנְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וְטַפָּם.

Bemidbar 31:18במדבר ל״א:י״ח

But all the women children, that have not known man by lying with him, keep alive for yourselves.

וְכֹל הַטַּף בַּנָּשִׁים אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ מִשְׁכַּב זָכָר הַחֲיוּ לָכֶם.

Bemidbar 32:16במדבר ל״ב:ט״ז

And they came near unto him, and said: 'We will build sheepfolds here for our cattle, and cities for our little ones;

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ.

Devarim 1:39דברים א׳:ל״ט

Moreover your little ones, that ye said should be a prey, and your children, that this day have no knowledge of good or evil, they shall go in thither, and unto them will I give it, and they shall possess it.

וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וּבְנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ הַיּוֹם טוֹב וָרָע הֵמָּה יָבֹאוּ שָׁמָּה וְלָהֶם אֶתְּנֶנָּה וְהֵם יִירָשׁוּהָ.

Devarim 4:9-10דברים ד׳:ט׳-י׳

(9) Only take heed to thyself, and keep thy soul diligently, lest thou forget the things which thine eyes saw, and lest they depart from thy heart all the days of thy life; but make them known unto thy children and thy children's children; (10) the day that thou stoodest before the Lord thy God in Horeb, when the Lord said unto me: 'Assemble Me the people, and I will make them hear My words that they may learn to fear Me all the days that they live upon the earth, and that they may teach their children.'

(ט) רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ. (י) יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי י"י אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בֶּאֱמֹר י"י אֵלַי הַקְהֶל לִי אֶת הָעָם וְאַשְׁמִעֵם אֶת דְּבָרָי אֲשֶׁר יִלְמְדוּן לְיִרְאָה אֹתִי כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה וְאֶת בְּנֵיהֶם יְלַמֵּדוּן.

Devarim 11:2-7דברים י״א:ב׳-ז׳

(2) And know ye this day; for I speak not with your children that have not known, and that have not seen the chastisement of the Lord your God, His greatness, His mighty hand, and His outstretched arm, (3) and His signs, and His works, which He did in the midst of Egypt unto Pharaoh the king of Egypt, and unto all his land; (4) and what He did unto the army of Egypt, unto their horses, and to their chariots; how He made the water of the Red Sea to overflow them as they pursued after you, and how the Lord hath destroyed them unto this day; (5) and what He did unto you in the wilderness, until ye came unto this place; (6) and what He did unto Dathan and Abiram, the sons of Eliab, the son of Reuben; how the earth opened her mouth, and swallowed them up, and their households, and their tents, and every living substance that followed them, in the midst of all Israel; (7) but your eyes have seen all the great work of the Lord which He did.

(ב) וִידַעְתֶּם הַיּוֹם כִּי לֹא אֶת בְּנֵיכֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ וַאֲשֶׁר לֹא רָאוּ אֶת מוּסַר י"י אֱלֹהֵיכֶם אֶת גׇּדְלוֹ אֶת יָדוֹ הַחֲזָקָה וּזְרֹעוֹ הַנְּטוּיָה. (ג) וְאֶת אֹתֹתָיו וְאֶת מַעֲשָׂיו אֲשֶׁר עָשָׂה בְּתוֹךְ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וּלְכׇל אַרְצוֹ. (ד) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְחֵיל מִצְרַיִם לְסוּסָיו וּלְרִכְבּוֹ אֲשֶׁר הֵצִיף אֶת מֵי יַם סוּף עַל פְּנֵיהֶם בְּרׇדְפָם אַחֲרֵיכֶם וַיְאַבְּדֵם י"י עַד הַיּוֹם הַזֶּה. (ה) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם בַּמִּדְבָּר עַד בֹּאֲכֶם עַד הַמָּקוֹם הַזֶּה. (ו) וַאֲשֶׁר עָשָׂה לְדָתָן וְלַאֲבִירָם בְּנֵי אֱלִיאָב בֶּן רְאוּבֵן אֲשֶׁר פָּצְתָה הָאָרֶץ אֶת פִּיהָ וַתִּבְלָעֵם וְאֶת בָּתֵּיהֶם וְאֶת אׇהֳלֵיהֶם וְאֵת כׇּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם בְּקֶרֶב כׇּל יִשְׂרָאֵל. (ז) כִּי עֵינֵיכֶם הָרֹאֹת אֶת כׇּל מַעֲשֵׂה י"י הַגָּדֹל אֲשֶׁר עָשָׂה.

Devarim 29:9-14דברים כ״ט:ט׳-י״ד

(9) Ye are standing this day all of you before the Lord your God: your heads, your tribes, your elders, and your officers, even all the men of Israel, (10) your little ones, your wives, and thy stranger that is in the midst of thy camp, from the hewer of thy wood unto the drawer of thy water; (11) that thou shouldest enter into the covenant of the Lord thy God — and into His oath — which the Lord thy God maketh with thee this day; (12) that He may establish thee this day unto Himself for a people, and that He may be unto thee a God, as He spoke unto thee, and as He swore unto thy fathers, to Abraham, to Isaac, and to Jacob. (13) Neither with you only do I make this covenant and this oath; (14) but with him that standeth here with us this day before the Lord our God, and also with him that is not here with us this day —

(ט) אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. (י) טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. (יא) לְעׇבְרְךָ בִּבְרִית י"י אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר י"י אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. (יב) לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. (יג) וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. (יד) כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי י"י אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.

Devarim 31:1-13דברים ל״א:א׳-י״ג

(1) And Moses went and spoke these words unto all Israel. (2) And he said unto them: 'I am a hundred and twenty years old this day; I can no more go out and come in; and the Lord hath said unto me: Thou shalt not go over this Jordan. (3) The Lord thy God, He will go over before thee; He will destroy these nations from before thee, and thou shalt dispossess them; and Joshua, he shall go over before thee, as the Lord hath spoken. (4) And the Lord will do unto them as He did to Sihon and to Og, the kings of the Amorites, and unto their land; whom He destroyed. (5) And the Lord will deliver them up before you, and ye shall do unto them according unto all the commandment which I have commanded you. (6) Be strong and of good courage, fear not, nor be affrighted at them; for the Lord thy God, He it is that doth go with thee; He will not fail thee, nor forsake thee.' (7) And Moses called unto Joshua, and said unto him in the sight of all Israel: 'Be strong and of good courage; for thou shalt go with this people into the land which the Lord hath sworn unto their fathers to give them; and thou shalt cause them to inherit it. (8) And the Lord, He it is that dothgo before thee; He will be with thee, He will not fail thee, neither forsake thee; fear not, neither be dismayed.' (9) And Moses wrote this law, and delivered it unto the priests the sons of Levi, that bore the ark of the covenant of the Lord, and unto all the elders of Israel. (10) And Moses commanded them, saying: 'At the end of every seven years, in the set time of the year of release, in the feast of tabernacles, (11) when all Israel is come to appear before the Lord thy God in the place which He shall choose, thou shalt read this law before all Israel in their hearing. (12) Assemble the people, the men and the women and the little ones, and thy stranger that is within thy gates, that they may hear, and that they may learn, and fear the Lord your God, and observe to do all the words of this law; (13) and that their children, who have not known, may hear, and learn to fear the Lord your God, as long as ye live in the land whither ye go over the Jordan to possess it.'

(א) וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כׇּל יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַי"י אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה. (ג) י"י אֱלֹהֶיךָ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ הוּא יַשְׁמִיד אֶת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִלְּפָנֶיךָ וִירִשְׁתָּם יְהוֹשֻׁעַ הוּא עֹבֵר לְפָנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר י"י. (ד) וְעָשָׂה י"י לָהֶם כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְסִיחוֹן וּלְעוֹג מַלְכֵי הָאֱמֹרִי וּלְאַרְצָם אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֹתָם. (ה) וּנְתָנָם י"י לִפְנֵיכֶם וַעֲשִׂיתֶם לָהֶם כְּכׇל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם. (ו) חִזְקוּ וְאִמְצוּ אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם כִּי י"י אֱלֹהֶיךָ הוּא הַהֹלֵךְ עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ. (ז) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כׇל יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע י"י לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם. (ח) וַי"י הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת. (ט) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת וַיִּתְּנָהּ אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי הַנֹּשְׂאִים אֶת אֲרוֹן בְּרִית י"י וְאֶל כׇּל זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל. (י) וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. (יא) בְּבוֹא כׇל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי י"י אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּאׇזְנֵיהֶם. (יב) הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת י"י אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. (יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת י"י אֱלֹהֵיכֶם כׇּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

Devarim 32:46דברים ל״ב:מ״ו

he said unto them: 'Set your heart unto all the words wherewith I testify against you this day; that ye may charge your children therewith to observe to do all the words of this law.

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכׇל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כׇּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת.

Melakhim II 23:1-6מלכים ב׳ כ״ג:א׳-ו׳

(1) And the king sent, and they gathered unto him all the elders of Judah and of Jerusalem. (2) And the king went up to the house of the Lord, and all the men of Judah and all the inhabitants of Jerusalem with him, and the priests, and the prophets, and all the people, both small and great; and he read in their ears all the words of the book of the covenant which was found in the house of the Lord. (3) And the king stood on the platform, and made a covenant before the Lord, to walk after the Lord, and to keep His commandments, and His testimonies, and His statutes, with all his heart, and all his soul, to confirm the words of this covenant that were written in this book; and all the people stood to the covenant. (4) And the king commanded Hilkiah the high priest, and the priests of the second order, and the keepers of the door, to bring forth out of the temple of the Lord all the vessels that weremade for Baal, and for the Asherah, and for all the host of heaven; and he burned them without Jerusalem in the fields of Kidron, and carried the ashes of them unto Beth-el. (5) And he put down the idolatrous priests, whom the kings of Judah had ordained to offer in the high places in the cities of Judah, and in the places round about Jerusalem; them also that offered unto Baal, to the sun, and to the moon, and to the constellations, and to all the host of heaven. (6) And he brought out the Asherah from the house of the Lord, without Jerusalem, unto the brook Kidron, and burned it at the brook Kidron, and stamped it small to powder, and cast the powder thereof upon the graves of the common people.

(א) וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כׇּל זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‍ִם. (ב) וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית י"י וְכׇל אִישׁ יְהוּדָה וְכׇל יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ‍ִם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכׇל הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאׇזְנֵיהֶם אֶת כׇּל דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית י"י. (ג) וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי י"י לָלֶכֶת אַחַר י"י וְלִשְׁמֹר מִצְוֺתָיו וְאֶת עֵדְוֺתָיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכׇל לֵב וּבְכׇל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כׇּל הָעָם בַּבְּרִית. (ד) וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל י"י אֵת כׇּל הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלַ‍ִם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת עֲפָרָם בֵּית אֵל. (ה) וְהִשְׁבִּית אֶת הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלָ‍ִם וְאֶת הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם. (ו) וַיֹּצֵא אֶת הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית י"י מִחוּץ לִירוּשָׁלַ‍ִם אֶל נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת עֲפָרָהּ עַל קֶבֶר בְּנֵי הָעָם.

Nechemyah 8נחמיה ח׳

(1) all the people gathered themselves together as one man into the broad place that was before the water gate; and they spoke unto Ezra the scribe to bring the book of the Law of Moses, which the Lord had commanded to Israel. (2) And Ezra the priest brought the Law before the congregation, both men and women, and all that could hear with understanding, upon the first day of the seventh month. (3) And he read therein before the broad place that was before the water gate from early morning until midday, in the presence of the men and the women, and of those that could understand; and the ears of all the people were attentive unto the book of the Law. (4) And Ezra the scribe stood upon a pulpit of wood, which they had made for the purpose; and beside him stood Mattithiah, and Shema, and Anaiah, and Uriah, and Hilkiah, and Maaseiah, on his right hand; and on his left hand, Pedaiah, and Mishael, and Malchijah, and Hashum, and Hashbaddanah, Zechariah, and Meshullam. (5) And Ezra opened the book in the sight of all the people — for he was above all the people — and when he opened it, all the people stood up. (6) And Ezra blessed the Lord, the great God. And all the people answered: 'Amen, Amen', with the lifting up of their hands; and they bowed their heads, and fell down before the Lord with their faces to the ground. (7) Also Jeshua, and Bani, and Sherebiah, Jamin, Akkub, Shabbethai, Hodiah, Maaseiah, Kelita, Azariah, Jozabad, Hanan, Pelaiah, even the Levites, caused the people to understand the Law; and the people stood in their place. (8) And they read in the book, in the Law of God, distinctly; and they gave the sense, and caused them to understand the reading. (9) And Nehemiah, who was the Tirshatha, and Ezra the priest the scribe, and the Levites that taught the people, said unto all the people: 'This day is holy unto the Lord your God; mourn not, nor weep.' For all the people wept, when they heard the words of the Law. (10) Then he said unto them: 'Go your way, eat the fat, and drink the sweet, and send portions unto him for whom nothing is prepared; for this day is holy unto our Lord; neither be ye grieved; for the joy of the Lord is your strength.' (11) So the Levites stilled all the people, saying: 'Hold your peace, for the day is holy; neither be ye grieved.' (12) And all the people went their way to eat, and to drink, and to send portions, and to make great mirth, because they had understood the words that were declared unto them. (13) And on the second day were gathered together the heads of fathers' houses of all the people, the priests, and the Levites, unto Ezra the scribe, even to give attention to the words of the Law. (14) And they found written in the Law, how that the Lord had commanded by Moses, that the children of Israel should dwell in booths in the feast of the seventh month; (15) and that they should publish and proclaim in all their cities, and in Jerusalem, saying: 'Go forth unto the mount, and fetch olive branches, and branches of wild olive, and myrtle branches, and palm branches, and branches of thick trees, to make booths, as it is written.' (16) So the people went forth, and brought them, and made themselves booths, every one upon the roof of his house, and in their courts, and in the courts of the house of God, and in the broad place of the water gate, and in the broad place of the gate of Ephraim. (17) And all the congregation of them that were come back out of the captivity made booths, and dwelt in the booths; for since the days of Joshua the son of Nun unto that day had not the children of Israel done so. And there was very great gladness. (18) Also day by day, from the first day unto the last day, he read in the book of the Law of God. And they kept the feast seven days; and on the eighth day was a solemn assembly, according unto the ordinance.

(א) וַיֵּאָסְפוּ כׇל הָעָם כְּאִישׁ אֶחָד אֶל הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמָּיִם וַיֹּאמְרוּ לְעֶזְרָא הַסֹּפֵר לְהָבִיא אֶת סֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה י"י אֶת יִשְׂרָאֵל. (ב) וַיָּבִיא עֶזְרָא הַכֹּהֵן אֶת הַתּוֹרָה לִפְנֵי הַקָּהָל מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה וְכֹל מֵבִין לִשְׁמֹעַ בְּיוֹם אֶחָד לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. (ג) וַיִּקְרָא בוֹ לִפְנֵי הָרְחוֹב אֲשֶׁר לִפְנֵי שַׁעַר הַמַּיִם מִן הָאוֹר עַד מַחֲצִית הַיּוֹם נֶגֶד הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַמְּבִינִים וְאׇזְנֵי כׇל הָעָם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה. (ד) וַיַּעֲמֹד עֶזְרָא הַסֹּפֵר עַל מִגְדַּל עֵץ אֲשֶׁר עָשׂוּ לַדָּבָר וַיַּעֲמֹד אֶצְלוֹ מַתִּתְיָה וְשֶׁמַע וַעֲנָיָה וְאוּרִיָּה וְחִלְקִיָּה וּמַעֲשֵׂיָה עַל יְמִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ פְּדָיָה וּמִישָׁאֵל וּמַלְכִּיָּה וְחָשֻׁם וְחַשְׁבַּדָּנָה זְכַרְיָה מְשֻׁלָּם. (ה) וַיִּפְתַּח עֶזְרָא הַסֵּפֶר לְעֵינֵי כׇל הָעָם כִּי מֵעַל כׇּל הָעָם הָיָה וּכְפִתְחוֹ עָמְדוּ כׇל הָעָם. (ו) וַיְבָרֶךְ עֶזְרָא אֶת י"י הָאֱלֹהִים הַגָּדוֹל וַיַּעֲנוּ כׇל הָעָם אָמֵן אָמֵן בְּמֹעַל יְדֵיהֶם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַי"י אַפַּיִם אָרְצָה. (ז) וְיֵשׁוּעַ וּבָנִי וְשֵׁרֵבְיָה יָמִין עַקּוּב שַׁבְּתַי הוֹדִיָּה מַעֲשֵׂיָה קְלִיטָא עֲזַרְיָה יוֹזָבָד חָנָן פְּלָאיָה וְהַלְוִיִּם מְבִינִים אֶת הָעָם לַתּוֹרָה וְהָעָם עַל עׇמְדָם. (ח) וַיִּקְרְאוּ בַסֵּפֶר בְּתוֹרַת הָאֱלֹהִים מְפֹרָשׁ וְשׂוֹם שֶׂכֶל וַיָּבִינוּ בַּמִּקְרָא. (ט) וַיֹּאמֶר נְחֶמְיָה הוּא הַתִּרְשָׁתָא וְעֶזְרָא הַכֹּהֵן הַסֹּפֵר וְהַלְוִיִּם הַמְּבִינִים אֶת הָעָם לְכׇל הָעָם הַיּוֹם קָדֹשׁ הוּא לַי"י אֱלֹהֵיכֶם אַל תִּתְאַבְּלוּ וְאַל תִּבְכּוּ כִּי בוֹכִים כׇּל הָעָם כְּשׇׁמְעָם אֶת דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. (ח) וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת י"י הִיא מָעֻזְּכֶם. (יא) וְהַלְוִיִּם מַחְשִׁים לְכׇל הָעָם לֵאמֹר הַסּוּ כִּי הַיּוֹם קָדֹשׁ וְאַל תֵּעָצֵבוּ. (יב) וַיֵּלְכוּ כׇל הָעָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וּלְשַׁלַּח מָנוֹת וְלַעֲשׂוֹת שִׂמְחָה גְדוֹלָה כִּי הֵבִינוּ בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר הוֹדִיעוּ לָהֶם. (יג) וּבַיּוֹם הַשֵּׁנִי נֶאֶסְפוּ רָאשֵׁי הָאָבוֹת לְכׇל הָעָם הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם אֶל עֶזְרָא הַסֹּפֵר וּלְהַשְׂכִּיל אֶל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה. (יד) וַיִּמְצְאוּ כָּתוּב בַּתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה י"י בְּיַד מֹשֶׁה אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי. (טו) וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכׇל עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלַ‍ִם לֵאמֹר צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי זַיִת וַעֲלֵי עֵץ שֶׁמֶן וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת לַעֲשֹׂת סֻכֹּת כַּכָּתוּב. (טז) וַיֵּצְאוּ הָעָם וַיָּבִיאוּ וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. (יז) וַיַּעֲשׂוּ כׇל הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן הַשְּׁבִי סֻכּוֹת וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַד הַיּוֹם הַהוּא וַתְּהִי שִׂמְחָה גְּדוֹלָה מְאֹד. (יח) וַיִּקְרָא בְּסֵפֶר תּוֹרַת הָאֱלֹהִים יוֹם בְּיוֹם מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן עַד הַיּוֹם הָאַחֲרוֹן וַיַּעֲשׂוּ חָג שִׁבְעַת יָמִים וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת כַּמִּשְׁפָּט.

Divrei HaYamim II 20:13דברי הימים ב׳ כ׳:י״ג

And all Judah stood before the Lord, with their little ones, their wives, and their children.

וְכֹל יְהוּדָה עֹמְדִים לִפְנֵי י"י גַּם טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם.

Divrei HaYamim II 31:18דברי הימים ב׳ ל״א:י״ח

even to give to them that were reckoned by genealogy of all their little ones, their wives, and their sons, and their daughters, through all the congregation; for in their office of trust they administered the sacred gifts;

וּלְהִתְיַחֵשׂ בְּכׇל טַפָּם נְשֵׁיהֶם וּבְנֵיהֶם וּבְנוֹתֵיהֶם לְכׇל קָהָל כִּי בֶאֱמוּנָתָם יִתְקַדְּשׁוּ קֹדֶשׁ.

Bavli Chagigah 3aבבלי חגיגה ג׳.

מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר (בן) חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם מה חידוש היה בבית המדרש היום אמרו לו תלמידיך אנו ומימיך אנו שותין אמר להם אף על פי כן אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש שבת של מי היתה שבת של ר' אלעזר בן עזריה היתה ובמה היתה הגדה היום אמרו לו בפרשת הקהל ומה דרש בה (דברים ל"א:י"ב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף אם אנשים באים ללמוד נשים באות לשמוע טף למה באין כדי ליתן שכר למביאיהן אמר להם מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני.

Bavli Sotah 41aבבלי סוטה מ״א.

תני' פרשת המלך כיצד מוצאי יו"ט הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה שנאמר (דברים ל"א:י') מקץ שבע שנים במועד וגו חזן הכנסת נוטל ס"ת ונותנה לראש הכנסת וראש הכנסת נותנה לסגן והסגן נותנה לכהן גדול וכ"ג נותנה למלך והמלך עומד ומקבל וקורא יושב אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים וכשהגיע (דברים י"ז:ט"ו) ללא תוכל לתת עליך איש נכרי זלגו עיניו דמעות אמרו לו אל תתירא אגריפס אחינו אתה אחינו אתה וקורא מתחילת (דברים א':א') אלה הדברים עד (דברים ו':ד') שמע ושמע והיה אם שמוע עשר תעשר כי תכלה לעשר ופרשת המלך וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה ברכות שכהן גדול מברך אותן המלך מברך אותן אלא שנותן של רגלים תחת מחילת העון

Ibn Ezra Devarim 31:9-12אבן עזרא דברים ל״א:ט׳-י״ב

(ט) ויתנה אל הכהנים שהם בני לוי – שהם מורי התורה (דברים ל"ג:י'). ואל כל זקני ישראל – הסנהדרין, או טעמו כמו ויצו משה וזקני ישראל (דברים כ"ז:א'). (י) מקץ שבע שנים – תחלת השנה. (יב) למען ילמדו – כל השנה, גם כן השבת. וגרך – אולי יתיהד, וכאשר ישמעו, ישאלו ולמדו מי שאינו חכם והבנים שהם קטנים.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 31:10-13ר׳ יוסף בכור שור דברים ל״א:י׳-י״ג

(י) במועד שנת השמיטה בחג הסוכות בבוא כל ישראל – בשמיטה באים כל ישראל לרגל, לפי שאינם חורשים וזורעים, ואין להם פירות בשדה לשמור, ואין להם לקצור ולא ליבצור, ויבואו כולם, שהם פנויים, וישמעו את התורה. (יא) תקרא את התורה – ליהושע היה מצוה, ולכך המלך קורא אותה. באזניהם – קריאה הנשמעת לאזנים, שיהא מפרש ומתרגם אותה באר היטב. (יב) {ו}הנשים והטף – טף קורא, לפי הפשט, בני ארבע עשרה, בן חמש עשרה, שהם מבינים מה שאומרים להם. דכיון שאינם בני עשרים, טף קורא להם. ורבותינו פירשו (בבלי חגיגה ג'.): שהקטנים אפילו בעריסה מביאים, וליתן שכר למביאים. (יג) אשר לא ידעו – ולא ראו הניסים והנפלאות אשר עשה הקב"ה עמכם, ילמדו מתוך הקריאה הליזו.

Rambam Hilkhot Chagigah 3:6רמב״ם הלכות חגיגה ג׳:ו׳

וגרים שאינן מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני, אפילו חכמים גדולים שיודעים כל התורה כולה חייבין לשמוע בכוונה גדולה יתרה, ומי שאינו יכול לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה הכתוב אלא לחזק דת האמת ויראה עצמו כאילו עתה נצטוה בה ומפי הגבורה שומעה, שהמלך שליח הוא להשמיע דברי האל.

Ramban Devarim 31:12רמב״ן דברים ל״א:י״ב

למען ישמעו ולמען ילמדו – האנשים והנשים כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה' ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו הם הטף כי ישמעו וישאלו והאבות ירגילום ויחנכו אותם כי אין הטף הזה יונקי שדים אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך וזה טעם ולמדו ליראה בעתיד כי למעלה אמר ולמדו ויראו אבל רבותינו אמרו (חגיגה ג') האנשים ללמוד והנשים לשמוע והטף למה בא ליתן שכר למביאיהם.

Ralbag Devarim 31:10רלב״ג דברים ל״א:י׳

ויצו משה אותם לאמר מקץ שבע שנים במועד שנת השמטה בחג הסוכות – צוה לקרא את התורה הזאת באזני העם, האנשים והנשים והטף וגרי הצדק אשר עמהם, כדי שיתחנכו כלם לעבודת השם יתעלה ולא תשכח התורה מישראל.

Ralbag Devarim 31 Toelet 13רלב״ג דברים ל״א תועלת י״ג

התועלת השלשה עשר הוא במצות והוא מה שצוה שבשנת השמטה בחג הסוכות בבא כל ישראל לראות את פני י"י יתברך יקהילו העם במקום הבחירה האנשים והנשים והטף ויקרא שם התורה באזניהם המלך או הכהן הגדול או הנשיא שבישראל כי הוא יכבדוהו העם וייראו ממנו ומדבריו עם היותו מוכן ומעותד אל הנבואה יותר מזולתו בכל ההמון והיותו הוא העובד לפני השם יתעלה והיותו המורה התורה לישראל כמו שנאמר יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל והנה התועלת בזאת המצוה הוא כדי שישמעו וילמדו את ה' ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת ויתחנכו בזה גם כן הקטנים כל אחד לפי עניינו ולפי שראינו שהמלך מצווה בו כל ימי חייו לזה התכלית בעינו הנה ידמה כי כאשר היה שם מלך הוא הקורא ועומד במקום גבוה כדי שישמעוהו העם ואולם היה זה בשנת השמטה כי הוא קדש והוא בעצמו מורה על מציאות ה' יתעלה כמו שבארנו ובחג הסכות ממנה כי בו היתה הישרה נפלאה אל השגה השם יתעלה יותר משאר המועדים עם שאז נאספו רוב הפירות ויהיה אז מפני זה ימי הבעיטה ולזה הוצרכו יותר אל מה שיישירם ליראת ה' יתעלה.

Abarbanel Devarim 31:12-13אברבנאל דברים ל״א:י״ב-י״ג

וצוה הקהל את העם האנשים והנשים והטף. והנראה כדי שישמעו כלם בקריאת התורה מפי המלך. ונתן הסבה בקהלתם באמרו למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' וגו'. ואמרו ולמען ישמעו חוזר לגר כי הגרים אין להם כי אם השמיעה וכמו שכתב ר' אברהם. אולי יתגיירו. והאנשים ילמדו את דברי התורה לעשות אותם ולקיים מצותיה בין שיש בה קום ועשה ובין שאין בה קום ועשה. והנשים תשמענה ליראה את ה' ולהמנע מעשות כל מצות שישנן בשמירתן כמו האנשים ולכך אמר בעדן ויראו את ה' אלהיכ' ושמרו לעשות כי השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה. ועל הטף ביאר ואמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו וילמדו ליראה את ה' וגו'. רוצה לומר שבבואם בימים שתחול בהם חובת שמירת המצות וקיומם יקל משא האבות וטרחם המוטל עליהם להביאם בעול מלכות שמים במה שקדם להם מההרגל בקטנותם לבא שמה. האמנם מצינו במסכת חגיגה פרק קמא תנו רבנן מעשה בר' יוחנן בן ברוקה ור' אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני ר' יהושע בפקיעין אמר להם מה חדוש היום בבית המדרש אמר לי תלמידיך אנו ומימיך אנו שותים. אמר להם אף ע"פ כי אין מדרש בלא חדוש שבת של מי היתה. של רבי אלעזר בן עזריה היתה ובמה היתה הגדה היום אמר לו בפרשת הקהל את העם וגו' האנשים באים ללמוד והנשים באות לשמוע טף למה הם באים. ליתן שכר למביאיהם. אמר להם מרגלית טובה היתה בידיכם ובקשת' לאבדה וכן הביאו רש"י בפירושו. וקשה עלי מאד איך שאלו באגדתם טף למה הן באין. ואיך השיבו ליתן שכר למביאיהם. ושבח ר' יהושע הטעם הזה וקראו מרגלית. כי הנה התורה נתנה בו הטעם למה היו באים הטף ולא אמר שהיה להביא שכר למביאיהם. אבל אמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה כי הלמוד והחנוך יאות בנערים ואם התורה בארה הטעם האמתי בדבר איך בארו בזה ז"ל טעם אחר חלוש בהגדה. ואולי החכמים ההם ז"ל הבינו שאמרו ובניהם אשר לא ידעו. אינו הטף שזכר למעלה אלא הבנים והדורות הבאים אחריה' שישמעו מפי אביהם ויבואו ליראה כל הימים. כי תמיד נאמר בכתוב ובניהם אשר יבאו אחריהם על הדורות הנמשכים ונשאר א"כ ביאת הטף שהם הקטנים שהיתה בהם שמיעה ולא למוד ליראה מבלי טעם. ועל זה אמרו שבאו לתת שכר למביאיהם. והשכר ההוא היה קלות הטורח להביאם לירא' את ה' ולשמור מצותיו מפני ההרגל והמנהג הקודם אליהם לבא שמה ולשמוע את דברי התורה.

Sforno Devarim 31:12-13ספורנו דברים ל״א:י״ב-י״ג

(12) למען ישמעו, in order that the wise men in the congregation would understand. ולמען ילמדו, and in order that the less intelligent members of the people would learn it from them. ויראו את ה' אלוקיכם, once they have understood the greatness of Torah they will automatically revere and be in awe of its author, God, whose supreme intelligence they will admire. (13) ובניהם אשר לא ידעו, seeing that due to their tender age they are unable to formulate their questions if they have any. ישמעו, either simply that their ears will hear sounds, or, if they are a little older, that they will hear words. ולמדו, they will ask adults and learn by listening intently to the answers they receive from people who do understand.

(יב) לְמַעַן יִשְׁמְעוּ – יָבִינוּ חַכְמֵי הָעָם. וּלְמַעַן יִלְמְדוּ – וּלְמַעַן יִלְמְדוּ מֵהֶם הַבִּלְתִּי מְבִינִים. וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלהֵיכֶם – בַּהֲבִינָם "גָּדְלוֹ" הַבָּא בְּתוֹרָתוֹ בְּמוֹפְתִים שִׂכְלִיִּים. (יג) וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לא יָדְעוּ – שֶׁלּא הָיוּ יוֹדְעִים לִשְׁאל בִּהְיוֹתָם "טַף" (פסוק י"ב). יִשְׁמְעוּ – שְׁמוּעַת אזֶן, אוֹ שֶׁיִּשְׁמְעוּ שֶׁנֶּאֶמְרוּ דְּבָרִים בָּהּ. וְלָמְדוּ – יִשְׁאֲלוּ בְּגָדְלָם וְיִלְמְדוּ מִן הַמְּבִינִים.

Keli Yekar Devarim 31:11-13כלי יקר דברים ל״א:י״א-י״ג

(יא) תקרא את התורה הזאת נגד כל ישראל באזניהם – הנה כל הקורא לחבירו באזניו אינו עומד כנגדו כי אם מצדו, ואולי מכאן למדו רבותינו (סוטה מא) במוצאי י"ט ראשון של חג עושין למלך בימה של עץ בעזרה וגו', וקורא מתחילת אלה הדברים כו', ומהיכן למדו לומר כן שמתחיל מן אלה הדברים כי יותר היה נכון לומר שיאמר מן הואיל משה באר את התורה הזאת. אלא שלמדו זה ממ"ש נגד כל ישראל, כי כל פסוק אלה הדברים, היה מתנגד לכל ישראל כי היה מזכיר ברמז כל המקומות שהכעיסו בהם להקב"ה מפני כבודן של ישראל, והדבר האמור ברמז דומה כאילו היה מלחש באזניו שאין השומעים מבינים שום דבר כ"א מי שמרגיש בעצמו שחטא בדבר ההוא הוא המבין הרמיזה ההיא, וע"ז אמר שיקרא את התורה הזאת שהיא נגד כל ישראל ובאזניהם ר"ל התורה המתנגדת לישראל ואמירה באזניהם ברמז, ושם נאמר אלה הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל. לכך אמר כאן נגד כל ישראל. כי בהקהל זה א"א שיהיו שם כל ישראל שבכל הארץ, אך שהוא מדבר מן אמירת משה שהיתה במעמד כל ישראל. ומכאן לימוד לכל דברי תוכחות עלי עון, שצריך המוכיח לדבר ברמז מן חטא שחטא בו איזו איש פרטי באופן שלא יכנס הדבר כי אם באזניו, ולא יבינו בו אחרים מפני כבודו כדרך שעשה משה (יב) הקהל את העם האנשים והנשים והטף – אמרו רז"ל (חגיגה ג) אנשים באו ללמוד נשים לשמוע טף למה באים ליתן שכר למביאיהן. משמע מזה שמדבר בטף שלא הגיעו לחינוך דאל"כ לא הוצרכו לטעם ליתן שכר כו' וזה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צוה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם. ונראה שכל עיקר צורך הקהל זה היה בעבור התשובה, לפי שאמרו רז"ל (ויק"ר לז) שיום ראשון של חג נקרא ראשון לחשבון עונות, ע"כ הם צריכים לעשות תיכף הכנה אל התשובה והכנה זו היא הקהל זה שהמלך מקהיל את העם וקורא לפניהם מן אלה הדברים כי רוב הספר דברי תוכחות עלי עון ודברי כבושים, וכבר ידוע שההקהל יש בו צורך גדול אל התשובה כי ע"י שהם מקוהלים יהיו אגודה אחת ויטו שכם אחד לשוב אל ה' כדי שיהיו השבים רבים, לפי שדווקא בעשרה ימים שבין ר"ה ליה"כ הקב"ה מקבל תשובת היחיד אבל בכל ימות השנה אין הקב"ה מקבל כי אם תשובת הרבים, (ר"ה יח.) וזהו שדרשו רז"ל ולקחתם לכם ביום הראשון וכי ראשון הוא והלא ט"ו הוא אלא ראשון לחשבון עונות כו'. ולמה הזכיר הכתוב ענין זה דווקא בפסוק המדבר מן לקיחת ד' מינים ולמה לא הזכיר זה בפסוק המדבר מישיבת הסוכה, אלא לפי שבלקיחת ד' מינים נרמזו כל ד' כיתות של ישראל שיהיו באגודה אחת כמבואר למעלה בפר' אמור (כג.מ) והוצרך הפסוק ליתן טוב טעם ודעת למה דווקא ביום זה נצטוו לעשות מצוה זו שיש בה הוראה שיהיו כל ישראל אגודה אחת שיכפרו אלו על אלו, אלא לפי שמן ר"ה עד יום כיפור הקב"ה מקבל אפילו תשובת היחיד על כן אינן צריכן עדיין להיות אגודה אחת כדי שיהיו השבים רבים, ומן י"כ עד חג הסוכות אין עושין עונות כי כל אחד עוסק במצות סוכה ולולב ומצוה גוררת מצוה ע"כ מסתמא לא יאונה לצדיק כל און עד יום ראשון של סוכות שהוא ראשון לחשבון עונות, ע"כ צריכין לעשות הכנה אל התשובה והכנה זו היא שיהיו כולם אגודה אחת כמו ד' מינים אלו לכך נאמר ולקחתם לכם ביום הראשון כנותן טעם לשבח למה זה צויתי לכם על לקיחת ד' מינים אלו באגודה ביום זה דווקא, לפי שהוא יום הראשון לחשבון עונות ע"כ אתם צריכין לעשות הכנה אל התשובה של כל ימות השנה והכנה זו היא כשתהיו באגודה אחת כמו ד' מינים אלו אז יקבל ה' תשובתכם כי הן אל כביר לא ימאס. וזהו ג"כ טעם הקהל זה, כי נוסף על לקיחת ד' מינים אלו ביום ראשון של חג צוה ה' לעשות עוד רושם דומה לזה מקץ שבע שנים כי שנת השמטה גורם ג"כ ההקהל והשלום ע"י שלא יזרע ולא יצמיח בו ואכלו אביוני עמו כי אינו רשאי להחזיק בתבואת שנת השבע כבעל הבית, וזה בלי ספק סיבת השלום כי כל דברי ריבות נמשכין ממדת שלי שלי זה אומר כולה שלי וכל זה אינו כל כך בשנה השביעית כי בקום ועשה אין הכל שוים אבל בשב ואל תעשה הכל שוין וזה באמת ענין השלום, וכן בחג הסוכות שכל אחד יוצא מדירת קבע לדירת עראי ויושב תחת סוכת שלומו הנה ביום א' של חול המועד נצטוה המלך לעשות רושם אל השלום, וזהו ענין ההקהל כי כל זה הכנה אל התשובה וקורא לפניהם מן אלה הדברים בדברי כבושים ותוכחות, וזה"ש אנשים ללמוד כו' טף למה באים ליתן שכר למביאיהם, כי בזמן שישראל עושים תשובה אז מבקשים תחנונים מלפניו ית' על מחילת העון ויאמרו אם לא למענינו יעשה אזי יעשה בשביל גמולי חלב שלא פשעו כדאיתא בנוסח של אבינו מלכנו חמול עלינו ועל עוללינו וטפינו, וכן אומרים עשה למען גמולי חלב כו', וזהו השכר הניתן למביאיהם מן הטף שיאמרו לפניו ית' עשה למען טף אלו המובאים בית ה' כדרך שנאמר ביואל (ב.טז) אספו עם קדשו קהל קבצו זקנים אספו עוללים ויונקי שדים וגו'. ולפי פשוטו מדבר בטף שכבר הגיעו לחינוך, כמ"ש למען ישמעו אלו הנשים ולמען ילמדו אלו האנשים ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו זה טף שהגיע לחינוך (יג) ובניהם אשר לא ידעו וגו' – אם זה מדבר בטף שהגיעו לחינוך שפיר קאמר ישמעו ולמדו ליראה את ה' כי עדיין אינן יודעין דבר מענין יראת ה', אבל בגדולים אמר למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' שאינן צריכין כ"א לשמוע וללמוד המצות אבל היראה מעצמם יראו את ה' כי כבר הורגלו ביראת ה' כל היום, אבל אם פסוק זה מדבר בדורות הבאים, נראה לפרש זה על דרך שנאמר פר' עקב (י.יב) ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך כ"א ליראה וגו'. לפי שכתוב בתריה כי לא את בניכם אשר לא ידעו ואשר לא ראו מוסר אלהיכם וגו' עד כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' הגדול. כי רצה לתרץ בזה מ"ש למעלה ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראה מלתא זוטרתי היא, ע"ז אמר כי אילו הייתי מדבר עם בניכם אשר לא ראו מוסר ה' ולא נשרשו ביראת ה' ודאי הייתי שואל מהם דבר גדול מאד, אמנם אני מדבר עמכם כי עיניכם הרואות את כל מעשה ה' אשר עשה האלהים שיראו מלפניו כמ"ש (שמות כ.יז) ובעבור תהיה יראתו על פניכם וגו'. ואצלכם ודאי דבר קטן אני שואל, כי עם היות שהיראה דבר גדול הערך היא מאד מ"מ אצלכם בנקל לקיימה כי כבר נשרשתם ביראה זהו שאמר ועתה ישראל. במלת ועתה חתם כל דבריו לאמר שעתה בדור זה מילתא זוטרתי היא ומה ה' שואל מעמך עתה כי אם ליראה, וזה"ש כאן על אותו דור למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו את ה' כי על היראה אינן צריכין זירוז כ"כ ומעצמם יראו את ה'. ובניהם אשר לא ידעו. דומה ממש למאמר כי לא את בניכם אשר לא ידעו גו'. ורצה בזה כי בניכם אשר לא ידעו מוסר ה' ולא ראו את גדלו המה צריכין זירוז ולימוד על היראה, וזה"ש ישמעו ולמדו ליראה את ה' כי אצלם היראה דבר גדול מאד.

R. S.R. Hirsch Devarim 31:10-13רש״ר הירש דברים ל״א:י׳-י״ג

(י-יא) ויצו וגו׳ – ״מקץ שבע שנים״ מתבאר על ידי ״שנת השמטה״, ו״במעד״ מתבאר על ידי ״בחג הסכות״. ״מקץ שבע שנים״ – לא שבע שנים מהיום, אלא בסוף כל מחזור שמיטה. ״במועד״ – לא המועד של ראש השנה, הפותח את השנה השמינית, שהיא השנה הראשונה של מחזור השמיטה החדש, אלא בחג הסוכות. והזמן המדויק הוא ״בבוא כל ישראל״ וגו׳ – הווי אומר, ״מאתחלתא דמועד״ (סוטה מא:): בעת שהעם מגיע אל המקדש, הווי אומר, בתחילת הרגל. נמצא שהזמן העולה מצירוף כל הפרטים האלה הוא: ״מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני [היינו בשמינית] במוצאי שביעית״ (שם מא.). ומשמעות ציוני הזמן המודגשים כאן אחד לאחד היא: ״מקץ שבע שנים במעד״ – בסוף כל שבע שנים, בזמן מסוים. מצווה זו של קריאת התורה לא נועדה להיות אמצעי להביא את העם לידי ידיעת התורה. שכן מצוות תלמוד תורה מוטלת בכל יום ויום על כל אדם, כחלק מחיי היומיום שלו, כפי שנאמר: ״ודברת בם בשבתך בביתך ובלכתך בדרך״ וגו׳ (לעיל ו, ז), ״ולמדתם אתם את בניכם לדבר בם״ (לעיל יא, יט). אלא זוהי מצווה המתעלה על חיי היומיום, החוזרת כל שבע שנים, והמבקשת להשיג מטרה מיוחדת. היא מתקיימת ״במועד״, בַּזמן שמזמין כל נפש מישראל להיוועד עם ה׳; ב״שנת השמיטה״, בכל פעם שמתחיל מחדש המחזור החקלאי והמסחרי לאחר שנת השמיטה; ״בחג הסכות״, החג המאחד את כל האומה על ידי זיכרון תקופת המדבר, כאשר לא עבודת הקרקע ולא המסחר, אלא רק חסדו המופלא של ה׳ זן וכלכל את כולם ביחד עם נשיהם והטף, הֵגֵן עליהם בעננו, והנחה אותם במדבר; החג שמצוותיו מכינות עתה את העם לחיי חקלאות ומסחר. בבוא כל ישראל וגו׳ – בעת שכל עם ה׳ נענה לקריאת ה׳ ובא אל המקום בו נבנה המקדש – לא עבור ה׳, שניתן למוצאו בכל מקום על ידי המבקשים אחריו, אלא עבור ההבטחה להשראת שכינת ה׳ בקרב העם, עבור עדות תורתו; כאשר כל אחד כבר בא עם עולת ראייתו ונראה את פני ה׳ במקום מקדש תורתו. תקרא – מיד במוצאי היום הראשון של ״ראייה זו את פני ה׳״, תקרא האומה, על ידי נציגה העליון, מהתורה הזאת לפני כל העם הנאסף. כך היא תכריז תמיד מחדש, עם תחילת כל מחזור חקלאי ומסחרי חדש, שהדרך אל ה׳ תימצא רק בדרך אל התורה; שהברית עם ה׳ היא הברית עם תורתו; שהתורה היא התנאי לאחדות האומה ולהגנת ה׳ עליה; ושאומה זו – שהופקדה על משמרת עדות התורה – היא העריבה לאמיתותה ולמוצאה האלוקי של התורה. את התורה הזאת – כנראה אותו ספר תורה שנכתב על ידי משה וניתן לכהנים ולזקנים (עיין בבא בתרא יד:, רש״י ד״ה ספר עזרה). ספר תורה זה נקרא מאוחר יותר ״ספר עֲזָרָה״, שכן ״בו קורין בעזרה פרשת המלך בהקהל וכהן גדול ביום הכיפורים״ (רש״י). על פי ההקשר שם (במסכת בבא בתרא), ספר עזרה זה הוא הספר שהונח בארון, לצד לוחות הברית (עיין פסוק כו). עלינו להניח לפי זה, שאף על פי שאסור להיכנס לקודש הקודשים שלא לצורך עבודה (ויקרא טז, ב; עיין פירוש שם), הרי שקריאת התורה ביום הקהל נחשבת צורך עבודה, ומותר להיכנס לקודש הקודשים לצורך מטרה זו. בכל מקרה, על כרחנו לומר שיש כמה יוצאים מן הכלל כאלה, שכן בדברים רבה (ט, ט) נאמר: ״אמר ר׳ ינאי, [משה] כתב י״ג תורות, י״ב לי״ב שבטים ואחת הניח בארון, שאם יבקש לזייף דבר שיהיו מוציאים אותו שבארון״. אם כן מוכח שהותר לגשת אל ארון הברית לצורך מטרה זו. כך גם משמעות המאמר ״שלא יהא ספר תורה נכנס ויוצא כשהוא דחוק״ (בבא בתרא יד.); מדויק מכאן שבשעת הצורך הותר להוציא את ספר התורה. גם פסוק כו מסייע לפירוש זה, שכן נאמר שם שספר התורה שנכתב על ידי משה יונח בארון, ותכלית הנחתו שם היא: ״והיה שם בך לעד״. מזה נראה שהותרה הוצאת הספר. אולם התוספות (בבא בתרא יד. ד״ה שלא יהא) סבורים שאסור להיכנס לקודש הקודשים לצורך מטרות אלה. לפי זה, ייתכן שספר התורה שנמסר ״אל הכהנים בני לוי״ (פסוק ט) – שלדעתנו קראו ממנו בציבור – איננו הספר שהונח ״מצד ארון ברית ה׳״ (פסוק כו), אלא הוא הספר שנועד לשבט לוי, על פי המסורת שהובאה לעיל שמשה נתן ספר לכל שבט, ובכך מתיישב הקושי הנזכר. באופן זה, ייתכן ש״ספר העזרה״ שנזכר במסכת בבא בתרא (יד:) הוא הספר שנמסר לשבט לוי, היינו הספר שנכתב על ידי משה ושנשמר ב״עזרה״ לצורך הקריאות שהיו קוראים שם. ספר זה ״לתחילתו הוא נגלל״ [היינו, שהיו גוללים אותו רק מהסוף להתחלה, ולא משני הצדדים כמו ספרי התורה שלנו], וממנו למדו חז״ל את טיבו של הספר הדומה שהונח בארון. לפי גירסת הירושלמי, גם הספר שהוזכר במשנה במועד קטן (יח:), הוא ספר העזרה, ומפרש רש״י: ״ספר מוגה היה בעזרה שממנו היו מגיהים כל ספרי גולה״. ישנה גירסה אחרת שם: ״ספר עזרא״. על כל פנים נראה שהספר שנכתב בעצם ידו של משה ונשמר בעזרה, שימש לאותה מטרה, להגיה ספרי תורה אחרים. כך גם בירושלמי סנהדרין (ב, ו): ״ומגיהין אותו מספר עזרה על פי בית דין של שבעים ואחד״. עיין פירוש לעיל יז, יח. היה זה נציגה העליון של האומה – בתקופת המלכים: המלך – אשר קרא לפני העם הנאסף, ולפי האמור במסכת סוטה (מא.) הוא קרא מספר דברים: ״מתחילת אלה הדברים עד שמע״ (א, א – ו, ג), ״ושמע״ (ו, ד–ט), ״והיה אם שמע״ (יא, יג–כא), ״עשר תעשר״, ״כי תכלה לעשר״ (יד, כב–כט; כו, יב–טו) (שתי פרשיות אלה, כנראה בגלל מחזור המעשרות המתחיל עכשיו מחדש), ״ופרשת המלך״ (יז, יד–כ), ״וברכות וקללות עד שגומר כל הפרשה״ (כנראה כז, א–כו; כח, א–סט). (יב) מצוות הקהל היא אחת ממצוות עשה שהזמן גרמא שנוהגות גם בנשים (עיין פירוש, ויקרא כג, מג). וגרך אשר בשעריך – עיין פירוש, שמות כ, י. למען ישמעו וגו׳ – באסיפה כללית של העם, הם ישמעו על מוצאה האלוקי של התורה ועל החיוב לקיימה. האומה עצמה מעידה על כך ומכריזה זאת תמיד מחדש על ידי נציגה העליון. הכרה זו, המתחדשת באסיפת כל הקהל, תביא לידי כך ש״ילמדו״: העלייה המתמדת בלימוד התורה תיעשה להם מטרה נשגבה. ״ויראו״ וגו׳: שתי אלה – מצוות הקהל באסיפה ומצוות ״ילמדו״ בבית – יביאו אותם לידי יראת ה׳, אשר בסופו של דבר תביא לשמירת התורה כולה. שכן באירוע החשוב של אסיפת כלל האומה, הם מחדשים את הכרתם שאֵל אחד הוא אלוקי כולם, מנהיג גורלם ומדריך מעשיהם, והכרה זו תגביר את יראת ה׳ שלהם ותכוון אותה למטרה אחת: ״ושמרו לעשות את כל דברי התורה הזאת״. שמירה זו לעשות את כל דברי התורה הזאת היא התכלית העליונה של כל המעשים וההנהגות שהתורה מצווה עליהן. על אודות יחס הנשים ללימוד התורה, עיין פירוש לעיל יא, יט. (יג) ובניהם וגו׳ – הילדים עדיין לא הגיעו לכלל ההבנה הנדרשת שתביאם לידי לימוד התורה ושמירתה על ידי שמיעתם את הקריאה הציבורית. אף על פי כן, בעת שהם מקשיבים לקריאת התורה ביחד עם הוריהם באסיפה הגדולה, עצם האירוע יותיר את חותמו בנפשותם. ראיית ההמונים המאזינים בחרדת קודש תביא גם אותם ליראת ה׳. אצלם, שמיעה, לימוד ויראה אינם שלושה עניינים נפרדים; אלא ״ישמעו ולמדו ליראה״: על ידי עצם השמיעה הם ילמדו ליראה את ה׳, אך שמירה ועשייה הן עדיין מעבר ליכולתם. לדעת המהרש״א בחידושי אגדות למסכת חגיגה (ג.), ״ובניהם אשר לא ידעו״ שנזכרו כאן הם קטנים שהגיעו לחינוך: היינו ילדים שמסוגלים להבין דברי תורה, אך אינם עדיין בשלים דיים להיות מצווים על קיומם; ומשום כך מזכיר כאן הכתוב לימוד ויראה אך לא שמירה לעשות. אולם הטף שנזכר בפסוק הקודם כולל גם ילדים קטנים יותר. לפיכך שואלים שם חז״ל: ״טף למה באין״, והם משיבים: ״ליתן שכר למביאיהן״. אצל ילדים כה קטנים, הזכות היא בעיקר של ההורים המביאים אותם שמה. שכן ההורים נאספים לפני ה׳ עם היקר להם מכל, ונאספים סביב התורה שהם עתידים לרכוש אליה את לב בניהם, כדי שהתורה לא תשתכח מישראל. במסכת סופרים (יח, ו) מוסיפים חז״ל על ״כדי ליתן שכר למביאיהן״ את הטעם: ״והן לקבל שכר״. ההשתתפות באסיפה הגדולה תשפיע השפעה טובה גם על הילדים הקטנים יותר, ורישומה עליהם יורגש מאוחר יותר בחייהם. עיין פירוש נחלת יעקב שם.

Netziv Devarim 31:12-13נצי״ב דברים ל״א:י״ב-י״ג

(יב) ולמען ילמדו – הדינים וההלכות שנשנו בתורה שבכתב. ויראו את וגו' – לא כתיב שילמדו לירא. שהרי לע"ע בגדולים דבר. שמבינים ביראת ה'. אלא שמיעת הפרשה בהקהל ובבית הבחירה פועל בלב שישיגו יראת ה'. ושמרו לעשות וגו' – יהיו עסוקים בבאור הפרשיות שבכתב. והיינו תלמוד כמש"כ כ"פ. ובמה שהמלך מפרש בשעת קריאה ולמוד הדינים הנלמד מדיוק המקרא. ילמדו גם המה לדקדק ולבאר את כל דברי התורה. (יג) ובניהם אשר לא ידעו – ללמוד הדינים והלכות. ישמעו – תורה שבכתב מפי המלך בהקהל. ולמדו ליראה וגו' – שמיעה בזה המקום הנבחר ובמעמד כל הקהל. יהיה גורם עד שהבנים ילמדו איך ליראה וגו'. כל הימים וגו' – התועלת של הקריאה במקום הנבחר אינו מגיע אלא כ"ז שהמה בא"י. ולא כשהם בחו"ל. וכיב"ז אי' בפסחים רפ"ד דזכות הנסכים לא היה מועיל אלא ליין שביהודה שלא יחמיץ.