Purpose of the Beheaded Heifer Ritual/5

EN/HEע/E

Purpose of the Beheaded Heifer Ritual

Sources

Bemidbar 35:33במדבר ל״ה:ל״ג

So you shall not pollute the land in which you are, for blood, it pollutes the land; and no expiation can be made for the land for the blood that is shed therein, but by the blood of him who shed it.

וְלֹא תַחֲנִיפוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּהּ כִּי הַדָּם הוּא יַחֲנִיף אֶת הָאָרֶץ וְלָאָרֶץ לֹא יְכֻפַּר לַדָּם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ בָּהּ כִּי אִם בְּדַם שֹׁפְכוֹ.

Devarim 21:1-9דברים כ״א:א׳-ט׳

(1) If one is found slain in the land which Hashem your God gives you to possess it, lying in the field, and it isn't known who has struck him, (2) then your elders and your judges shall come forth, and they shall measure to the cities which are around him who is slain, (3) and it shall be, that the city which is nearest to the slain man, even the elders of that city shall take a heifer of the herd, which hasn't been worked with, and which has not drawn in the yoke, (4) and the elders of that city shall bring down the heifer to a valley with running water, which is neither plowed nor sown, and they shall break the heifer's neck there in the valley. (5) The priests, the sons of Levi, shall come near; for Hashem your God has chosen them to serve him, and to bless in the name of Hashem, and according to their word shall every controversy and every assault be. (6) All the elders of that city, who are nearest to the slain man, shall wash their hands over the heifer whose neck was broken in the valley. (7) And they shall answer and say, "Our hands have not shed this blood, and our eyes have not seen it. (8) Forgive, Hashem, your people Israel, whom you have redeemed, and don't allow innocent blood in the midst of your people Israel." The blood shall be forgiven them. (9) So you shall put away the innocent blood from your midst when you shall do that which is right in the eyes of Hashem.

(א) כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲשֶׁר י״י אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ נֹפֵל בַּשָּׂדֶה לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ. (ב) וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל. (ג) וְהָיָה הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל. (ד) וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל. (ה) וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי כִּי בָם בָּחַר י״י אֱלֹהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם י״י וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כׇּל רִיב וְכׇל נָגַע. (ו) וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל. (ז) וְעָנוּ וְאָמְרוּ יָדֵינוּ לֹא [שָׁפְכוּ] (שפכה) אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ. (ח) כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ י״י וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. (ט) וְאַתָּה תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי י״י.

Mishna Sotah 9:6משנה סוטה ט׳:ו׳

The Elders of that city would then wash their hands in water in the place of the breaking of the neck of the heifer, and they would recite: “Our hands did not spill this blood, nor did our eyes see” (Deuteronomy 21:7). The mishna explains: But did it enter our minds that the Elders of the court are spillers of blood, that they must make such a declaration? Rather, they mean to declare that the victim did not come to us and then we let him take his leave without food, and we did not see him and then leave him alone to depart without accompaniment. They therefore attest that they took care of all his needs and are not responsible for his death even indirectly. And the priests recite: “Forgive, Lord, Your people Israel, whom You have redeemed, and suffer not innocent blood to remain in the midst of Your people Israel” (Deuteronomy 21:8). They did not have to recite the conclusion of the verse: “And the blood shall be forgiven for them,” as this is not part of the priests’ statement, but rather the Divine Spirit informs them: When you shall do so, the blood is forgiven for you.

זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן בַּמַּיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָה שֶׁל עֶגְלָה, וְאוֹמְרִים: יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ (דברים כ״א:ז׳). וְכִי עַל דַּעְתֵּנוּ עָלְתָה, שֶׁזִּקְנֵי בֵית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵן, אֶלָּא שֶׁלֹּא בָא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ בְלֹא מָזוֹן, וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ בְלֹא לְוָיָה. וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים: כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ ה׳ וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל (דברים כ״א:ח׳). לֹא הָיוּ צְרִיכִים לוֹמַר: וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם (דברים כ״א:ח׳), אֶלָּא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ מְבַשַּׂרְתָּן, אֵימָתַי שֶׁתַּעֲשׂוּ כָּכָה, הַדָּם מִתְכַּפֵּר לָהֶם.

Yerushalmi Sotah 9:6ירושלמי סוטה ט׳:ו׳

(1) MISHNAH: When the Elders of Jerusalem had completed their work and left, the Elders of that town bring “a cattle calf, one which never had been used for work, which never had drawn under a yoke.” Bodily defects do not disqualify it. One brings it down to an etan valley; the meaning of etan is “hard”. Even if it is not hard it is qualified. One breaks its neck with a stiletto from behind. Its place is forbidden to be used for sowing or agricultural works; it may be used to card flax or to hew stones. The priests say: “Purge for Your people Israel which You did redeem, o Eternal.” They did not have to say that “the blood was purged for them,” but the Holy Spirit announces to them that when they follow this procedure the blood will be purged for them. If the killer was found before the calf should have its neck broken, it should leave and graze in the flock. If after the calf’s neck was broken it should be buried at its place because if came from the start in a doubtful case; it purged its doubt and left. If the killer was found after the calf’s neck was broken, he should be executed. (2) HALAKHAH: “One which never had been used for work,” intentionally, “which never had drawn under a yoke,” intentionally or unintentionally. Rebbi Jonah explains the Mishnah: “One which never had been used for work,” intentionally, “which never had drawn under a yoke,” intentionally or unintentionally, if it actually had drawn. Rebbi Yose explained the Mishnah: Intentionally even if it had not drawn, unintentionally if it actually had drawn. It turns out that Rebbi Jonah follows Rebbi Ismael and Rebbi Yose the rabbis. Rebbi Jonah follows Rebbi Ismael, since Rebbi Ismael says, anything which was in a set and left the set to teach leaves its set and stands in its new meaning. Therefore, he has to spell out “one which never had been used for work,” intentionally, “which never had drawn under a yoke,” intentionally or unintentionally, if it actually had drawn. Rebbi Yose follows the rabbis, since the rabbis say, anything which was in a set and left the set to teach remains in its set and in its new meaning. Therefore, he has to spell out: intentionally even if it had not drawn, unintentionally if it actually had drawn. (3) The Elders wash their hands with water at the place where the calf’s neck was broken and say: “Our hands did not spill this blood,” etc. The priests say: “Purge for Your people Israel.” The Holy Spirit says, “the blood was purged for them.” Three verses were said on one topic, what this one said the other did not say, and vice-versa. Similarly, you say: “She said, please recognize this seal, strings, and staff,” so far Tamar spoke. “Jehudah recognized and said, she is more just than I am because I did not give her to my son Shelah,” so far Jehudah spoke. The Holy Spirit said, “he never knew her again.” Three verses were said on one topic, what this one said the other did not say, and vice-versa. Similarly, you say: “They told him and said, we came to the land you sent us to; it really is flowing of milk and honey and that is its fruit;” so far Joshua spoke. “But the people are strong who dwell in the land, the cities are very highly fortified, and also the young giants we saw there;” so far said the spies. “Caleb silenced the people to Moses and said, we certainly can mount and inherit it, for certainly we can do it;” so far Caleb spoke. Three verses were said on one topic, what this one said the other did not say, and vice-versa. Similarly, you say: “Sisera’s mother looked out and whimpered, etc.;” so far Sisera’s mother spoke. “Her wise princesses answered her, …, will they not find and distribute booty;” so far said her daughters-in-law. And the Holy Spirit says, “so all enemies of the Eternal will be lost.” (4) Rebbi Phineas said, it is worthy to provide purification all the time back to the Exodus. (5) Rebbi Yannai said, the words of Rebbi Meïr: Even if one broke its neck he is guilty. Rebbi Jacob bar Aḥa, Rebbi Immi, in the name of Rebbi Simeon ben Laqish: The words of Rebbi Meïr: Even if one broke its neck he is guilty. The words of Rebbi Simeon: Even if he cut its throat, he is not punishable. Rebbi Yannai said, I heard about a boundary, from when it is forbidden: “They shall bring it down,” from the time of bringing down. Rebbi Ila said, to free it from “it and its young” following Rebbi Simeon. (6) Rebbi Samuel bar Rav Isaac said, it is holy while still alive. The Mishnah said so: “it should leave and graze in the flock.” What shall it leave? It shall leave its holiness. (7) Rebbi Mattania said, this is correct. What is written? “The blood shall be purged for them;” then it is silent. Nevertheless, “but you shall eliminate innocent blood from your midst”.

(א) משנה: זִקְנֵי אוֹתָהּ הָעִיר רוֹחֲצִים יְדֵיהֶם בַּמַּיִם בִּמְקוֹם עֲרִיפָתָהּ שֶׁלָּעֶגְלָה וְאוֹמְרִים יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וגו׳. וְכִי עָלָה עַל לִבֵּינוּ שֶׁבֵּית דִּין שׁוֹפְכֵי דָמִים הֵן. אֶלָּא שֶׁלֹּא בָא לְיָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ. הַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יי וְלֹא הָיוּ צְרִיכִין לוֹמַר וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם אֶלָּא רוּחַ הַקּוֹדֶשׁ מְבַשְּׂרָתָן אֵימָתַי שֶׁתַּעֲשׂוּ כָּכָה הַדָּם מִתְכַּפֵּר לָכֶם. נִמְצָא הַהוֹרֵג עַד שֶׁלֹּא תֵיעָרֵף הָעֶגְלָה תֵצֵא וְתִרְאֶה בָעֵדֶר. מִשֶּׁנֶּעֶרְפָה הָעֶגְלָה תִּיקָּבֵר בִּמְקוֹמָהּ שֶׁעַל סָפֵק בָּאָה מִתְּחִילָּתָהּ כִּיפְּרָה סְפֵיקָהּ וְהָלְכָה לָהּ. נֶעֶרְפָה הָעֶגְלָה וְאַחַר כָּךְ נִמְצָא הַהוֹרֵג הֲרֵי זֶה יֵיהָרֵג. (ב) הלכה: רַבָּנִין דְּהָכָא פָּתְרִין קִרְייָה בָּהוֹרֵג. וְרַבָּנִין דְּתַמָּן פָּתְרִין קִרְייָה בַּנֶּהֱרַג. רַבָּנִין דְּהָכָא פָּתְרִין קִרְייָה בָּהוֹרֵג. שֶׁלֹּא בָא עַל יָדֵינוּ וּפֻטַרְנוּהוּ. וְלֹא הָרַגְנוּהוּ. וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ. וְעִימְעַמְנוּ עַל דִּינוֹ. וְרַבָּנִין דְּתַמָּן פָּתְרִין קִרְייָה בַּנֶּהֱרַג. לֹא בָא עַל יָדֵינוּ וּפְטַרְנוּהוּ. בְּלֹא הַלְוָייָה. וְלֹא רְאִינוּהוּ וְהִנַּחְנוּהוּ. בְּלֹא פַרְנָסָה. (ג) וְהַזְּקֵנִים רוֹחֲצִין אֶת יְדֵיהֶן בַּמַּיִם עַל מְקוֹם עֲרִיפָתָהּ שֶׁלָּעֶגְלָה. וְאוֹמְרִים יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה וגו׳. וְהַכֹּהֲנִים אוֹמְרִים כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל. וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ אוֹמֶרֶת וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם. שְׁלֹשָׁה מִקְרִיּוֹת נֶאֶמְרוּ בְעִנְייָן אֶחָד. מַה שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה וּמַה שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה. כְּיוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר. וַתֹּאמֶר הַכֵּר נָא לְמִי הַחוֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה. עַד כָּאן אָמְרָה תָמָר. וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְּנִי. עַד כָּאן אָמַר יְהוּדָה. וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ אָמְרָה. וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּהּ. שְׁלֹשָׁה מִקְרִיּוֹת נֶאֶמְרוּ בְעִנְייָן אֶחָד. מַה שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה [וּמַה שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה]. כְּיוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר. וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְזֶה פִּרְייָהּ. עַד כָּאן אָמַר יְהוֹשֻׁעַ. אֶפֶס כִּי עַז הָעָם הַיּוֹשֵׁב בָּאָרֶץ וְהֶעָרִים בְּצוּרוֹת גְּדוֹלוֹת מְאוֹד וְגַם יְלִידֵי הָעֲנַק רָאִינוּ שָׁם. עַד כָּאן אָמְרוּ הַמְרַגְּלִים. וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אוֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ. עַד כָּאן אָמַר כָּלֵב. שָׁלֹשׁ מִקְרִיּוֹת נֶאֶמְרוּ בְעִנְייָן אֶחָד. מַה שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה וּמַה שֶׁאָמַר זֶה לֹא אָמַר זֶה. כְּיוֹצֵא בַדָּבָר אַתָּה אוֹמֵר. בְּעַד הַחֲלוֹן נִשְׁקְפָה וַתְּיַבֵּב אֵם סִיסְרָא וגו׳. עַד כָּאן אָמְרָה אִמּוֹ שֶׁלְּסִיסְרָא. חַכְמוֹת שָׂרוֹתֶיהָ תַּעֲנֶינָה. הֲלֹא יִמְצְאוּ יְחַלְּקוּ שָׁלָל. [עַד כָּאן] אָמְרוּ כַלּוֹתֵיהָ. וְרוּחַ הַקּוֹדֶשׁ אוֹמֶרֶת. כֵּן יוֹבְדוּ כָּל אוֹיְבֵי יי. (ד) אָמַר רִבִּי פִּינחָס. כְּדַיי הוּא שֶׁתְּכַפֵּר עַד יְצִיאַת מִצְרַיִם. (ה) אָמַר רִבִּי יַנַּאי. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. אֲפִילוּ עָרְפָה חַייָב. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא רִבִּי אִמִּי בְשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. דִּבְרֵי רִבִּי מֵאִיר. אֲפִילוּ עָרְפָה [חַייָב. דִּבְרֵי רִבִּי שִׁמְעוֹן. אֲפִילוּ שְׁחָטָהּ] פָּטוּר. אָמַר רִבִּי יַנַּאי. שָׁמַעְתִּי לָהּ גְּבוּל מֵאֵימָתַי הִיא נֶאֱסֶרֶת. וְהוֹרִידוּ. מִשְׁעַת הוֹרָדָה. אָמַר רִבִּי אִילָא. לְפוֹטְרָהּ מִשּׁוּם אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ כְּרִבִּי שִׁמְעוֹן. (ו) אָמַר רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. עַד שֶׁהִיא בַחַיִּים הִיא קְדוֹשָׁה. מַתְנִיתָא אָמְרָה כֵן. תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָעֵדֶר. מַהוּ תֵצֵא. תֵּצֵא מִקְּדוּשָּׁתָהּ. (ז) אָמַר רִבִּי מַתַּנְיָא. וְיֵאוּת. מַה כְתִיב וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם וְשָׁתָק. אֶלָּא אֲפִילוּ כֵן וְאַתָּה תְבָעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ.

Bavli Sotah 46a-46bבבלי סוטה מ״ו.-מ״ו:

Rabbi Yoḥanan ben Shaul says: For what reason did the Torah say to bring a heifer whose neck is broken to a stream? The Holy One, Blessed be He, said: Let something that did not produce fruit, i.e., a heifer that has not given birth, come and have its neck be broken at a stream that flows forcefully, which is a place that does not produce fruit, and atone for the murder of one who was not given an opportunity to produce fruit. The Gemara asks: What is this fruit that he was not given an opportunity to produce? If we say it refers to being fruitful and multiplying, i.e., that the killer prevented him from having more children, but if that is so, in the case of an elderly person or a eunuch, so too will you say that we do not break the heifer’s neck because they could not have had any more children even had they lived? Rather, the fruit are mitzvot, as the killer deprived the victim of the opportunity to perform additional mitzvot. The mishna taught: And they bring it down to a stream that is eitan. Eitan in this context means as the word generally indicates, forceful. The Sages taught: From where is it derived that eitan is forceful? It is as it is stated: {46b} “Firm [eitan] is your dwelling-place, and your nest is set in the rock” (Numbers 24:21), and it states: “Hear, O you mountains, the Lord’s controversy, and the enduring rocks [eitanim], the foundations of the earth” (Micah 6:2). The use of the word in these verses indicates that “eitan” means something hard, like a rock or a mountain. Others say a different explanation of the word eitan: From where is it derived that eitan means old? As it is stated: “It is an ancient [eitan] nation, a nation from of old” (Jeremiah 5:15). § The mishna taught: And they break the neck [orfin] of the heifer from behind with a cleaver. The Gemara explains: What is the reason that the Sages understood that the heifer is killed in this manner? They derive that the term arifa, which describes what is done to the heifer, refers to breaking the back of the neck, from the term arifa stated with regard to the bird brought as a sin-offering (see Leviticus 5:8). § The mishna taught further: And with regard to its place, it is prohibited for that ground to be sown or to be worked. The Sages taught: The verse: “Which may be neither worked nor sown” (Deuteronomy 21:4) is referring to the past, that is, a place which has not previously been worked or sown. This is the statement of Rabbi Yoshiya. Rabbi Yonatan says: It speaks of the future, meaning it is prohibited to sow or work the land from that point onward. Rava said: As for the future, everyone agrees that it is prohibited to sow or work the land, as it is written “neither worked nor sown” in the future tense. When they disagree is with regard to the past. Rabbi Yoshiya, who disqualifies a place that was sown beforehand, holds: Does it state: And shall not be worked, in the form of a future command? And Rabbi Yonatan responds: Does it state: And was not worked, in the past tense? And Rabbi Yoshiya answers: The term “which” indicates the past. And as for Rabbi Yonatan, in his opinion the term “which” is a term of amplification, as will be explained later in the Gemara, and it is not referring to the past. § The mishna taught: But it is permitted to comb flax there or to cut stones there. The Sages taught: From the phrase “which may be neither worked nor sown,” I have derived only sowing; from where do I derive that other types of labor are also prohibited? The verse states: “Which may be neither worked,” indicating that it may not be worked in any manner. The baraita continues: If so, why does the verse also need to state “nor sown”? It is in order to say to you: Just as sowing is unique in that it is labor performed on the land itself, so too, all labor that is performed on the land itself is prohibited. This excludes combing flax and cutting stones, which are not done on the land itself. The Gemara raises an objection: And perhaps one can say a different exposition: “Which may be neither worked” is a generalization, and “nor sown” a detail. When the Torah writes a generalization and a detail, there is nothing in the generalization other than what is in the detail, i.e., the detail serves to impose a limit on the generalization. Consequently, the verse is teaching that with regard to sowing, yes, it is prohibited, but with regard to anything else, no, it is not prohibited. The Gemara again answers: The term “which” is an amplification, and the addition of this term results in this verse not belonging to the category of generalizations and details. § The mishna taught that the Elders of the city would then wash their hands. The Sages taught: With regard to the verse: “And all the Elders of that city, who are nearest to the slain man, shall wash their hands over the heifer whose neck was broken in the valley” (Deuteronomy 21:6), one might have thought that there is no need for the verse to state: “Whose neck was broken,” because there is no heifer mentioned other than the one whose neck was broken. And what is the meaning when the verse states: “Whose neck was broken”? It serves to teach us that they wash their hands over the place where the heifer’s neck was broken. The verse further states: “And they shall say: Our hands did not spill this blood, nor did our eyes see” (Deuteronomy 21:7). The mishna explains: But did it enter our minds that the Elders of the court are spillers of blood, that they must make such a declaration? Rather, they mean to declare: The victim did not come to us and then we let him take his leave without food, and we did not see him and then leave him alone to depart without accompaniment. They therefore attest that they took care of all his needs and are not responsible for his death even indirectly. It is taught in a baraita: Rabbi Meir would say: There is coercion with regard to accompaniment, i.e., one who does not want to accompany another is nevertheless required to do so, as the reward for accompaniment is without measure. The proof of the importance of accompaniment is from a verse, as it is stated with regard to when the Jewish people laid siege to the city of Bethel: “And the watchers saw a man come out of the city, and they said to him: Show us, please, the entrance into the city, and we will deal kindly with you” (Judges 1:24), and it is written: “And he showed them the entrance to the city” (Judges 1:25). And what kindness did they perform with him? It is that they killed the entire city by the sword, but that man and his family they sent free. The Gemara elaborates on the reward received in that story. The next verse states: “And the man went to the land of the Hittites, and he built a city, and he called its name Luz; that is its name to this day” (Judges 1:26). It is taught in a baraita: This is the city Luz where sky blue wool is dyed. It is the same city Luz where, although Sennacherib came and exiled many nations from place to place, he did not disarrange and exile its inhabitants; Nebuchadnezzar, who conquered many lands, did not destroy it; and even the angel of death has no permission to pass through it. Rather, its Elders, when they have decided that they have reached the end of life, go outside the city wall and die. Are these matters not inferred a fortiori: And if this Canaanite, who did not speak with his mouth and explicitly tell them where the city entrance was, and did not walk with them by foot, but merely indicated the correct path to them, nevertheless caused himself to be rescued and also had the merit to provide rescue for his descendants until the end of all generations, then with regard to one who accompanies another by foot, all the more so will his reward be great. After stating that the man did not openly guide those watching the city, the Gemara asks: How did that Canaanite show them the entrance to the city? Ḥizkiyya says: He twisted his mouth for them, i.e., he showed them the path to the city by moving his lips. Rabbi Yoḥanan says: He showed them with his finger alone. It is taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: Because this Canaanite showed them with his finger, he caused himself to be rescued and merited rescue for his descendants as well, until the end of all generations. Rabbi Yehoshua ben Levi says: One who walks along the way without having someone to accompany him should occupy himself with words of Torah, as it is stated with regard to words of Torah: “For they shall be a wreath of grace to your head, and chains around your neck” (Proverbs 1:9). And Rabbi Yehoshua ben Levi further says: Due to four steps that Pharaoh accompanied Abraham, as it is stated: “And Pharaoh gave men charge concerning him, and they brought him on the way, and his wife, and all that he had” (Genesis 12:20), Pharaoh enslaved Abraham’s descendants for four hundred years, as it is stated: “And shall serve them, and they shall afflict them four hundred years” (Genesis 15:13). Rav Yehuda says that Rav says: Anyone who accompanies his friend four cubits in a city will come to no harm by accompanying him. The Gemara relates: Ravina accompanied Rava bar Yitzḥak four cubits in a city. He came close to harm, but he was saved.

א״ר יוחנן בן שאול מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל אמר הקב״ה יבא דבר שלא עשה פירות ויערף במקום שאין עושה פירות ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות מאי פירות אילימא פריה ורביה אלא מעתה אזקן ואסריס ה״נ דלא ערפינן אלא מצות.: ומורידין אותה אל נחל איתן איתן כמשמעו קשה.: תנו רבנן מנין לאיתן שהוא קשה שנאמר {46b} {במדבר כ״ד:כ״א} איתן מושבך ושים בסלע קנך ואומר {מיכה ו׳:ב׳} שמעו הרים את ריב ה׳ והאיתנים מוסדי ארץ אחרים אומרים מנין לאיתן שהוא ישן שנאמר {ירמיהו ה׳:ט״ו} גוי איתן הוא גוי מעולם הוא.: ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה.: מ״ט גמר עריפה עריפה מחטאת העוף.: ומקומה אסור מלזרוע ומליעבד.: ת״ר {דברים כ״א:ד׳} אשר לא יעבד בו ולא יזרע לשעבר דברי רבי יאשיה רבי יונתן אומר להבא. רבא אמר להבא דכ״ע לא פליגי דכתיב ולא יזרע כי פליגי לשעבר רבי יאשיה סבר מי כתיב ולא יעובד ורבי יונתן מי כתיב אשר לא נעבד ורבי יאשיה אשר לשעבר משמע ור׳ יונתן אשר רבויא הוא.: ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים.: ת״ר אשר לא יעבד בו ולא יזרע אין לי אלא זריעה שאר עבודות מנין תלמוד לומר אשר לא יעבד בו מכל מקום. אם כן מה ת״ל ולא יזרע לומר לך מה זריעה מיוחדת שהיא בגופה של קרקע אף כל שהיא בגופה של קרקע יצא סריקת פשתן וניקור אבנים שאינן בגופה של קרקע. ואימא אשר לא יעבד בו כלל ולא יזרע פרט כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט זריעה אין מידי אחרינא לא אשר רבויא הוא.: זקני העיר רוחצין ידיהן כו׳.: ת״ר {דברים כ״א:ו׳} וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל שאין ת״ל הערופה ומה ת״ל הערופה על מקום עריפתה של עגלה. ואמרו ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו וכי על לבנו עלתה שב״ד שופכין דמים אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. תניא היה ר״מ אומר כופין ללויה ששכר הלויה אין לה שיעור שנאמר {שופטים א׳:כ״ד} ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד וכתיב ויראם את מבוא העיר ומה חסד עשו עמו שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו. {שופטים א׳:כ״ו} וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה תניא היא לוז שצובעין בה תכלת היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה נבוכדנצר ולא החריבה ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה אלא זקנים שבה בזמן שדעתן קצה עליהן יוצאין חוץ לחומה והן מתים. והלא דברים ק״ו ומה כנעני זה שלא דיבר בפיו ולא הלך ברגליו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות מי שעושה לויה ברגליו על אחת כמה וכמה. במה הראה להם חזקיה אמר בפיו עקם להם ר׳ יוחנן אמר באצבעו הראה להם תניא כוותיה דר׳ יוחנן בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.... אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר כל שאינו מלוה ומתלוה כאילו שופך דמים שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע לא גירה דובים לתינוקות שנאמר {מלכים ב ב׳:כ״ג} ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו עלה קרח עלה קרח.

Targum Yerushalmi (Yonatan) Devarim 21:1:1-9תרגום ירושלמי (יונתן) דברים כ״א:א׳:א׳-ט׳

(1) If a man be found slain upon the ground, unburied, in the land which the Lord your God giveth you to inherit, lying down, and not hanged on a tree in the field, nor floating on the face of the water; and it be not known who did kill him: (2) then two of the sages shall proceed from the chief court of judgment, and three of thy judges, and shall measure to the surrounding cities which lie on the four quarters from the (spot where) the dead man (is found); (3) and the city which is nearest to the dead man, being the suspected one, let the chief court of justice take means for absolution (or dissipation). Let the sages, the elders of that city, take an heifer from the herd, not commixed, an heifer of the year, which hath not been wrought with, nor hath drawn in the yoke: (4) and the sages of that city shall bring the heifer down into an uncultivated field, where the ground hath not been tilled by work, nor sowed; and let them there behead the heifer from behind her with an axe (or knife, dolch) in the midst of the field. (5) And the priests the sons of Levi shall draw near; for the Lord your God hath chosen them to minister to Him, and to bless Israel in His Name, and according to their words to resolve every judgment, and in any plague of leprosy to shut up, and pronounce concerning it; (6) and all the elders of the city lying nearest to the dead man shall wash their hands over the heifer which hath been cut off in the field, (7) and shall answer and say: It is manifest before the Lord that this hath not come by our hands, nor have we absolved him who shed this blood, nor have our eyes beheld. And the priests shall say: (8) Let there be expiation for thy people Israel, whom Thou, Lord, hast redeemed, and lay not the guilt of innocent blood upon Thy people Israel; but let him who hath done the murder be revealed. And they shall be expiated concerning the blood; but straightway there will come forth a swarm of worms from the excrement of the heifer, and spread abroad, and move to the place where the murderer is, and crawl over him: and the magistrates shall take him, and judge him. (9) So shall you, house of Israel, put away from among you whosoever sheddeth innocent blood, that you may do what is right before the Lord.

(א) ארום ישתכח קטילא בארעא דלא טמיע באוגרא בארעא די״י אלקכון יהיב לכון למירתה רמי ולא צלוב בקיסא בחקלא ולא טאיף על אנפי מיא לא אשתמודע מאן קטליה. (ב) ויפקון מבי דינא רבא תרי מן חכימייך ותלת מן דיינך וימשחון מארבע טריגונין ית קירויא די בחזרנות קטילא. (ג) ויהי קרתא דקריבא לקטילא מתחשדא וסבי בידינא רבא מפטרין ויסבון חכימי סבי קרתא ההיא עיגלת ברת תורין דלא עירובין ברת שתא דלא אתפלח בה ולא נגדת בניר. (ד) ויחתון חכימי קרתא ההיא ית עגלתא לחקיל בייר דלא יתעביד ביה פולחן ארעא ולא יזדרע וינ(פק){קפ}ון תמן ית עגלתא בקופיץ מבתרהא במצע חקלא. (ה) ויקרבון כהניא ביני לוי ארום בהון אתרעי מימרא די״י אלקכון לשמשותיה ולברכא ית ישראל בשמיה ועל מימר פמהון יהי מיתדן כל דין וכל מכתש צורעא למסגר ולמחלט. (ו) וכל חכימי קרתא ההיא דקריבין לקטילא ישזגון ית ידיהון על עגלתא דנקיפא בחקלא. (ז) ויתיבון ויימרון גלי קדם י״י דלא אתא לידינן ופטרניה מן דשדא ית אדמא הדין ועיננא לא חמון. (ח) כהניא יימרון כפר לעמך ישראל דפרקת י״י ולא תשווי חובת אדם זכאי בגו עמך ישראל וגלי מן קטליה ויתכפר להון על דמא ומן נפקין נחיל דמורנין מיגו פרתה דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן וסלקין עלוי ואחדין בידינא יתיה ודיינין יתיה. (ט) ואתון בית ישראל תפלון משדי דם זכאיי מביניכון ארום תעבדון דכשר קדם י״י.

Rashi Devarim 21:4-9רש״י דברים כ״א:ד׳-ט׳

(4) אל נחל איתן UNTO A VALLEY WHICH IS איתן – which is hard; i.e. one that has never been tilled (Sifrei Devarim 207:2; Sotah 45b). וערפו AND THEY SHALL STRIKE OFF [THE HEIFER'S] NECK – i.e. one breaks its neck with a hatchet. The Holy One, blessed be He, says, as it were, Let a heifer which is only one year old and which therefore has brought forth no fruits (no offspring) have its neck broken at a spot (the untilled valley) which has not brought forth fruits, to expiate for the murder of him whom they did not permit further to beget children (Sotah 46a). (7) ידינו לא שפכה [AND THEY SHALL ANSWER AND SAY,] OUR HANDS HAVE NOT SHED [THIS BLOOD] – But would it enter anyone's mind that the elders of the court are suspect of blood-shedding?! But the meaning of the declaration is: We never saw him and knowingly let him depart without food or escort (if we had seen him we would not have let him depart without these) (Sifrei Devarim 210:2; Sotah 45b). The priests thereupon say (next verse): כפר לעמך ישראל FORGIVE UNTO THY PEOPLE ISRAEL. (8) ונכפר להם הדם AND THE BLOOD SHALL BE PARDONED THEM – Scripture announces to them that when they have done this (the ceremony prescribed) their sin will be forgiven (Sotah 46a). (9) ואתה תבער BUT THOU SHALT PUT AWAY [THE GUILT OF INNOCENT BLOOD FROM AMONG YOU] – This teaches that if the murderer is found after the heifer's neck was broken he must nevertheless be put to death, – and this is what Scripture describes as הישר בעיני ה' RIGHT IN THE EYES OF THE LORD (cf. Sotah 47b; Ketubot 37b and Tosafot on Ketubot 37b:16.1 ואח"כ נמצא ההורג).

(ד) אל נחל איתן – קשה, שלא נעבד. וערפו שם – קוצץ ערפה בקופיץ. אמר הקב״ה: תבא עגלה בת שנתה שלא עשתה פירות לכפר על הריגתו, ותערף במקום שאינו עושה פירות, ותכפר על הריגתו של זה שלא הניחוהו לעשות פירות. (ז) ידינו לא שפכו – וכי עלת על לב שזקני בית דין שופכי דמים הם? אלא, לא ראינוהו ופטרנוהו בלא מזונות ולוייה. (ח) הכהנים אומרים: כפר לעמך. ונכפר להם הדם – הכתוב מבשרם שמשיעשו כן, יכופר להם העון. (ט) ואתה תבער – מגיד שאם נמצא ההורג לאחר שנתערפה העגלה, הרי זה יהרג, והוא הישר בעיני י״י.

Ibn Ezra Devarim 21:1-9אבן עזרא דברים כ״א:א׳-ט׳

(1) IF ONE BE FOUND SLAIN. As Scripture mentions the war against enemies, it goes on to say what the law is if one fights against his fellow and a corpse is found in the land of Israel, and the one who slew him is unknown. (2) THY ELDERS. The elders and judges of the cities that are close to the body. (3) A HEIFER OF THE HERD, WHICH HATH NOT BEEN WROUGHT WITH. Never used for plowing. AND WHICH HATH NOT DRAWN IN THE YOKE. To bring stones, as is the practice with heifers. (4) ROUGH. The word etan (rough) means mighty. AND SHALL BREAK…THE NECK. Ve-arefu (and they shall break) means they shall remove the back of the neck of the heifer. (5) AND THE PRIESTS THE SONS OF LEVI SHALL COME NEAR. The priests (kohanim) who are clearly of the sons of Levi. AND ACCORDING TO THEIR WORD SHALL…BE. The punishment for every controversy and every stroke. (6) AND ALL THE ELDERS OF THAT CITY. The elders referred to in then thy elders…shall come forth (v. 2). (7) [SHED.] The heh in shafekhu (shed) indicates the plural. It is like the heh in shafekhu ashurai (my steps slipped) (Ps. 73:2). However, interpreting it midrashically, the heh refers to each one of the hands, for the word yad (hand) is in most cases feminine. NEITHER HAVE OUR EYES SEEN IT. It is possible that God commanded the city closest to the slain to perform this because if the city had not committed a similar deed, then the murder of a person near their city would not have occurred. God's thoughts are deep and infinitely beyond our comprehension. AND THEY SHALL SPEAK AND SAY. Ve-anu ve-ameru (and they shall speak and say) is similar to ve-anita ve-amarta (and thou shalt speak and say) (Deut. 26:5). I will explain it there. (8) FORGIVE, O LORD, THY PEOPLE. Who erred and did not guard the dangerous roads. SHALL BE FORGIVEN. A tav has been omitted in the word ve-nikapper (shall be forgiven). It is similar to the word venivasseru (may be taught) in that all women may be taught (Ezek. 23:48). They are a combination of two forms, the nifal and the hitpa'el. Scripture mentions whom thou hast redeemed to indicate that as You redeemed Israel from Egypt as a manifestation of Your great mercies, similarly redeem them from this blood and the punishment for its shedding. (9) SO SHALT THOU PUT AWAY THE INNOCENT BLOOD. The meaning of the innocent blood is, the punishment for the shedding of the innocent blood. On the other hand, the word ha-dam ha-naki (the innocent blood) is short for ha-dam, dam ha-naki (the blood, the innocent blood). Some say that the meaning of so shalt thou put away the innocent blood is, you must eradicate the shedding of blood. However, in my opinion, and I have mentioned this before, it means no innocent blood will be shed in your land if you do what is right in the eyes of God. The latter is in keeping with the secret that the reward of sin is sin, and the reward of a commandment is the commandment. (Intro) Parashat Ki Tetze LaMilchamah

(א) כי ימצא חלל – כאשר הזכיר מלחמה על האויב, אמר: ואם ילחם אדם עם אחד, ונמצא חלל בארץ ישראל, ולא נודע מי הכהו. (ב) זקניך – זקני הערים הקרובות. [ושפטיך – השופטים שיהיו לך.] (ג) אשר לא עבד בה – לחרוש. משכה בעל – להביא אבנים כמנהג העגלות. (ד) איתן – תקיף. וערפו שם – יסירו עורף העגלה. (ה) הכהנים בני לוי – שהם בברור מבני לוי. ועל פיהם יהיה – עונש כל ריב וכל נגע. (ו) וכל זקני העיר – זהו: ויצאו זקניך (דברים כ״א:ב׳). (ז) ה״א שפכה – תחת ו״ו סימן הרבים, וכן: שפכה אשורי (תהלים ע״ג:ב׳). ועל דרך דרש שישוב לאחת, כי היד לשון נקבה ברוב. ועינינו לא ראו – ויתכן, שהשם צוה לעשות כן העיר הקרובה, כי לולי שעשו עבירה כדומה לה, לא נזדמן אדם שיהרג קרוב מהם. ומחשבות השם עמקו וגבהו לאין קץ אצלנו. וענו ואמרו – כמו: [אני עניתי מאד אני אמרתי (תהלים קט״ז:י׳-י״א), וכן:] וענית ואמרת (דברים כ״ו:ה׳), ושם אפרשנו (ראב״ע דברים כ״ו:ה׳). (ח) כפר לעמך – ששגגו ולא שמרו הדרכים המסוכנים. ונכפר – חסר תי״ו, כמו: ונוסרו כל הנשים (יחזקאל כ״ג:מ״ח), והם ב׳ בנינין, בנין נפעל ובנין התפעל. וטעם זכר: אשר פדית – כאשר פדיתם ממצרים למען חסדיך, כן פדם מזה הדם ועונשו. (ט) ואתה תבער הדם הנקי – פירושו עונש הדם הנקי. או יהיה: הדם דם הנקי. ויש אומרים: ואתה חייב לבער שפיכות דמים. והנכון בעיני, הוא אשר הזכרתי: כי לא ישפך דם נקי בארצך אם תעשה הישר (ראב״ע דברים י״ט:א׳, כ״א:ז׳), כסוד ושכר עבירה עבירה ושכר מצוה מצוה. חסלת פרשת שפטים.

R. Yosef Bekhor Shor Devarim 21:1-9ר׳ יוסף בכור שור דברים כ״א:א׳-ט׳

(א) כי ימצא – פרט למצוי (בבלי סוטה מ״ה:), כגון עיר שבספר ועיר שרובה גוים (משנה סוטה ט׳:ב׳). באדמה – לא טמון (משנה סוטה ט׳:ב׳). נופל – לא תלוי באילן (משנה סוטה ט׳:ב׳), דאין דרך רוצח לטמון, ולא לתלותו, מפני שירא לנפשו. [אלא שמא מת מיתת עצמו או בלא פשיעת אדם. הגה״ה.] בשדה – ולא צף על פני המים (משנה סוטה ט׳:ב׳), דאין לידע מאין בא לכאן. (ב) ויצאו זקיניך – מיוחדים שבזקינך, סנהדרין גדולה. איכא למאן דאמר: שלשה, ואיכא למאן דאמר: חמשה (משנה סוטה ט׳:א׳), ואיכא למאן דאמר: סנהדרי, ומלך, וכהן גדול (בבלי סוטה מ״ה.). ומדדו – אפילו נראה בעליל לעיר, מצוה לעסוק במדידה (בבלי סוטה מ״ה.). ואיכא למאן דאמר (משנה סוטה ט׳:ד׳): שמודדים מחוטמו, שהנשמה שם, דכתיב: חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו (ישעיהו ב׳:כ״ב). ואיכא למאן דאמר: מצוארו, ממקום שנעשה חלל. ואיכא למאן דאמר: מחללו של גוף. (ג) והיה העיר – והיה דבר זה לעיר הקרובה שיקחו עגלת בקר. ד״והיה״ לא אעיר קאי, דאם כן הוי ליה למימר: והיתה. (ד) אשר לא יעבד – אשר לא נזרע אינו אומר, אלא: אשר לא יעבד בו ולא יזרע. מכאן אמרו רבותינו (בבלי מכות כ״ב.): שהעובד והזורע בנחל איתן בלאו, אבל מנקים בו פשתן ומסתתין בו אבנים (משנה סוטה ט׳:ה׳). (ה) ונגשו הכהנים – ולא פירש למה. אבל לקמן (דברים כ״א:ח׳) מפורש. (ו) ירחצו {את} ידיהם – כלומר: נקיים אנחנו. (ז) וענו ואמרו – אזקנים דסליק מיניה. ידינו לא שפכה – לא גרמנו לשפוך, לפוטרו בלא צידה ו{ב}לא לווייה (משנה סוטה ט׳:ו׳). (ח) כפר לעמך – קאי אכהנים, דכל מעשה כפרה תלויה בכהנים. וכן תירגם אונקלוס. ונכפר להם הדם – הפסוק מבשר שנכפר הדם (ספרי דברים כ״א:ח׳). וכל זה צוה הקב״ה לעשות שיהא קול לנרצח, ושיהא אוושא מילתא מתוך הערים הנמדדות, וסנהדרי גדולה שבאים שם, והעגלה שנערפה ונקברת, שהוא דבר תימא. ומי שהלך מביתו ולא שב, ולא נודע מה נעשה בו, באים בני ביתו ובני משפחתו אל הקול {לראות} אם מכירין אותו, ואין אשתו עגונה, ואין בניו יתומים – שיורדים לירושת אביהם ואין בית דין ממחין בידם. ומתוך שהוא ניכר, נודע מי הלך עמו ומי נתחבר לו, ופעמים שמתפרסם הרוצח על ידי כך. וגם נראה דבר גדול וקפידה גדולה שהקב״ה מטריח על נפש אחת. ונראה לי דאף על פי שאמרו רבותינו (משנה יבמות ט״ז:ג׳) אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם, ואין מעידין אלא עד שלשה ימים, הני מילי עדות שאומר מעידני על חוטמו ופרצוף שהוא כך וכך, והמכירים מבינים מתוך דברי העדים, זה אין מעידים אלא עד שלשה, ואי נפל במיא, אפילו טפי דמיא צמתי, כדאמרינן בפרק האשה שהלכה היא וצרתה (בבלי יבמות קכ״א.). אבל אם אמר: מכירני ודאי שזהו, בטביעות עינא גמור אני מכירו, כאילו ראיתיו חי, ודאי תנשא. וההוא דטבע בדגלת ואסקיה אגישרא דסביסתנא, דאנסבא רבא לאשתו אחר חמשה יומי (בבלי יבמות קכ״א.), עדות הוה ודימיון, ולא אמר מוחזקני בו אל נכון. אבל אם אמר: מוחזקני בו אל נכון שזהו, ודאי מנסבא אחר כמה שבועות. ולפיכך אפילו ממקום המרחק יכולין לבא להתבונן בו. (ט) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר – אם תעשה הישר, שתעשה המצוה כדרכה כמו שצוה הקב״ה. כי זה כמו אם – מתוך שתעשה הישר והמצוה כהלכתה, תבער הדם – שתכיר הרוצח מתוך הקול, ומתוך העיירות הבאות למדוד יודע מי נתחבר לו, כמו שפירשתי (ר״י בכור שור דברים כ״א:ח׳). ורבותינו דרשו (משנה סוטה ט׳:ז׳): דהכי קאמר: שאם נמצא הרוצח לאחר שנערפה העגלה שממיתין אותו, וכל ישראל נקיים לשלום ולחיים.

Rambam Hilkhot Rotzeach uShemirat haNefesh 9רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש ט׳

(1) The following procedure should be adhered to when the corpse of a slain person is found lying on the earth, and it is not known who struck him. It is left in place. Five elders from the High Court in Jerusalem come and measure from the corpse to the nearby cities, as indicated by Deuteronomy 21:2: "And your elders and your judges shall go out and measure...." Even if the corpse is found right next to a city, or it is clearly obvious that a particular city is closer, it is a mitzvah to measure. (2) After they measure and establish which city is closest, they bury the person who was murdered in the place he was found. The elders from Jerusalem return to their city, and the court of the city that was designated brings a calf paid for by all the inhabitants. They bring the the calf to a river that flows forcefully. This is the meaning of the term eitan found in the Torah (Deuteronomy 21:4). (3) It should be decapitated there with a cleaver, from behind. The court of that city and all the elders of the city, even if they are 100 in number, must wash their hands at the place where the calf was decapitated. There, in the midst of the river, the elders declare in the holy tongue Deuteronomy 21:7: "Our hands did not shed this blood, nor did we see this with our eyes." Their intent is that the murdered person did not come into their city and they let him leave without giving him provisions for the way, nor did they see him go and they let him leave without accompaniment. The priests then say in the Holy Tongue Ibid.:8: "Atone for Your nation Israel...." They depart. The Holy One, blessed be He, then forgives the shedding of the blood, as the above verse continues: "And the blood will be atoned." (4) When the judges measure the distance from the corpse to the nearest city, they must measure exactly and not by estimation. They should measure only to a city that has a court of 23 judges. They should never measure, however, to Jerusalem, for the inhabitants of Jerusalem are never required to bring a calf to be decapitated. For Jerusalem was never divided among the tribes, and the mitzvah of decapitating a calf applies "in the land that God your Lord is giving you to inherit" Deuteronomy 19:1. (5) If the corpse is found close to Jerusalem or close to a city that does not have a court, that city should be ignored, and a measurement should be made to the other cities close by. If the corpse is found close to a border city or to a city inhabited by gentiles, no measurement is made at all. For we presume that the person was killed by gentiles. (6) The city that is closest to the corpse does not bring the calf unless its population is equal to that of the city that is further away. If, however, the population of the city that is further away exceeds that of the closer city, the number of inhabitants becomes the determining factor, and the more populous city must bring the calf. (7) Although at times the Torah considers number to be a determining factor, and at times proximity to be a determining factor, number carries more weight than proximity. (8) If a corpse is found equidistant between two cities, and both cities have the same number of inhabitants, they should bring a calf in partnership and make the following stipulation: If this city is the closer, the calf belongs to its inhabitants, and the others are giving them their portion in it as a present. And if the other city is closer, the calf belongs to its inhabitants and the others are giving them their portion in it as a present. For it is impossible to be exact in measurement, even with regard to something that comes about as a result of human activity. (9) From which portion of the corpse should we measure? From the nose. If the body of a corpse is found in one place and the head in another place, the body is brought to the head, and then the corpse is buried in that place. Similarly, whenever a corpse is found with no one to bury it, the body is brought to the head, and then the corpse is buried in that place. (10) If many corpses were found next to each other, a measurement should be made from the nose of each one individually. If one city is discovered to be closest to all of them, it brings one calf for all the corpses. If the corpses are found piled one on top of the other, we should measure from the top corpse, since it is lying on top of the others. (11) Deuteronomy 21:1 states: "When a corpse is found...." Challal, the term used for corpse indicates a person slain with a sword, and not strangled to death, nor a person in his death throes; these are not implied by the term challal. The verse continues "on the earth" - i.e., not buried in a mound; "fallen" and not hanging from a tree; "in the field" - and not floating on the water. "And it is not known who killed him" - thus, if the murderer's identity is known, a calf was not decapitated. (12) Even if only one witness - or even a servant, a woman, or a person disqualified to serve as a witness because of his transgressions - saw the murderer, the calf would not be decapitated. For this reason, in the later part of the Second Temple Period, when the number of those who murdered overtly increased, the decapitation of the calf was nullified. (13) If one witness says: "I saw the murderer," and another witness disputes his statement, saying: "You did not see him," the calf would be decapitated. When does the above apply? When the two witnesses came at the same time. If, however, the witness who claims to have seen the murderer came first and testified, his word is believed as would be that of two witnesses in this context. Therefore, if another witness comes and disputes his testimony, claiming that the first witness did not see the murderer, the words of the second witness are of no consequence, and the calf would not be decapitated. (14) If after the one witness testifies that he saw the murderer, two witnesses come and testify that he did not see him, it is considered as if there are two testimonies of equal weight, disputing each other, and the calf should be decapitated. If a woman says: "I saw the murderer," and another woman disputes her testimony and says: "You did not see," the calf should be decapitated. This applies regardless of whether the women came together or one after the other. If two say: "We saw him," and one says, "You did not see him," the calf should not be decapitated. If one says: "I saw him," and two say, "You did not see him," the calf should be decapitated. (15) When does the above apply? When the three witnesses mentioned are either all acceptable or all unacceptable. If, however, one acceptable witness says: "I saw the murderer," and two women or two unacceptable witnesses contradict him and say that he did not see him, the calf should not be decapitated. (16) When two women or two unacceptable witnesses say: "We saw the murderer," and one acceptable witness denies their statements and says that they did not see him, the calf should be decapitated. Even when 100 women or 100 unacceptable witnesses say: "We saw the murderer", and one acceptable witness denies all their statements, all the unacceptable witnesses are considered as if they were one man, with the weight of a single witness. (17) When three women or three unacceptable witnesses say: "We saw the murderer," and four women or four unacceptable witnesses say: "You did not see him," the calf should be decapitated. This is the guiding principle: With regard to unacceptable witnesses, accept the testimony supported by the most witnesses in all situations.

(א) הרוג שנמצא נופל בארץ, ולא נודע מי היכהו, מניחין אותו במקומו, ויוצאין חמישה זקנים מבית דין הגדול שבירושלים, שנאמר ״ויצאו זקניך ושופטיך״ (דברים כ״א:ב׳), ומודדין ממנו אל הערים שסביבות החלל. אפילו נמצא בצד עיר זו, שהדבר ידוע בודאי שהיא הקרובה, מצוה למדוד: (ב) אחר שמודדין ונודעה העיר הקרובה, קוברין את הנהרג במקומו, וחוזרין זקני ירושלים למקומן, ובית דין של אותה העיר מביאין עגלת בקר משל אנשי אותה העיר, ומורידין אותה אל נחל שהוא שוטף בחזקה, וזהו ״איתן״ (דברים כ״א:ד׳) האמור בתורה: (ג) ועורפין אותה שם בקופיס מאחוריה. ובית דין של אותה העיר, עם כל זקני העיר, אפילו הם מאה, הכל רוחצין את ידיהן שם, במקום עריפתה של עגלה: ואומרין שם בתוך הנחל בלשון הקודש ״ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו״ (דברים כ״א:ז׳), כלומר שלא בא לידינו הנהרג הזה ופטרנוהו בלא מזונות, ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה. והכהנים אומרים בלשון הקודש ״כפר לעמך ישראל אשר פדית י״י ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל״ (דברים כ״א:ח׳), והולכין להן. והקדוש ברוך הוא מכפר על הדם, שנאמר ״ונכפר להם הדם״ (דברים כ״א:ח׳): (ד) כשמודדין מן החלל, מדקדקין במידה, ואין מקדדין בה. ואין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין של עשרים ושלשה. ואין מודדין לירושלים, שאין ירושלים מביאה עגלה ערופה, לפי שלא נתחלקה לשבטים, ונאמר ״באדמה אשר י״י אלהיך נותן לך לרשתה״ (דברים כ״א:א׳): (ה) נמצא קרוב לירושלים או לעיר שאין בה בית דין, מניחין אותה ומודדין אל שאר העיירות הסמוכות לו. נמצא סמוך לספר או לעיר שיש בה גויים, אין מודדין כל עיקר, שהרי זה בחזקת שהרגוהו גויים: (ו) אין העיר הקרובה מביאה אלא בזמן שמנין העם שבה כמו מנין העיר הרחוקה ממנה, אבל אם היו אלו שברחוקה מרובין על אנשי הקרובה ממנה, הולכין אחר הרוב, והמרובין מביאין העגלה. (ז) אף על פי שהולכין אחר הרוב מן התורה והולכין אחר הקרוב, הרוב עודף: (ח) נמצא הנהרג מכוון בין שתי עיירות, ואנשי זו כאנשי זו בשוה, יביאו עגלה אחת בשותפות, ויתנו ויאמרו, אם זו היא הקרובה, הרי היא שלהם ואלו נתנו להם חלקם מתנה, ואם אלו הם הקרובים, הרי היא שלהם ואלו נתנו להם חלקם מתנה, לפי שאי אפשר לצמצם, ואפילו בידי אדם: (ט) מהיכן מודדין, מחטמו. נמצא גופו במקום אחד וראשו במקום אחד, מוליכין הגוף אצל הראש, וקוברין אותו במקומו. וכן כל מת מצוה, מוליכין גופו אצל ראשו, ונקבר במקומו: (י) נמצאו מתים רבים זה בצד זה, מודדין מחטמו של כל אחד ואחד מהם, ואם היתה עיר אחת קרובה לכולם, מביאה עגלה אחת על כולם. נמצאו זה על גבי זה, מודדין מן העליון כמות שהן מונחין: (יא) נאמר ״כי ימצא חלל״ (דברים כ״א:א׳), לא חנוק ולא מפורפר, שאין זה נקרא חלל. ״באדמה״ (דברים כ״א:א׳), לא טמון בגל, ״נופל״ (דברים כ״א:א׳), לא תלוי באילן, ״בשדה״ (דברים כ״א:א׳), לא צף על פני המים, ״לא נודע מי הכהו״ (דברים כ״א:א׳), הא אם נודע לא היו עורפין. (יב) אפילו ראה ההורג עד אחד, אפילו עבד או אשה או פסול לעדות בעבירה, לא היו עורפין. לפיכך משרבו הרצחנין בגלוי, בטלה עגלה ערופה: (יג) עד אחד אומר, ראיתי את ההורג, ועד אחד הכחישו ואומר לו, לא ראיתה, היו עורפין. במה דברים אמורים, בשבאו שניהם כאחת, אבל אם אמר אחד, אני ראיתי את ההורג, הרי זה נאמן כשנים לענין זה, ואם בא אחר כך עד אחד והכחישו ואמר לו, לא ראיתה, אין משגיחין על דברי האחרון, ואין עורפין: (יד) באו שנים אחר שהעיד האחד והכחישוהו ואמרו לו, לא ראיתה, הרי הן כשתי עדויות המכחישות זו את זו, ועורפין: אשה אומרת, ראיתי את ההורג, ואשה אחרת מכחשת אותה ואומרת לה, לא ראית, היו עורפין, בין שבאו שתיהן כאחת בין שבאו זו אחר זו: שנים אומרין, ראינו, ואחד אומר להם, לא ראיתם, אין עורפין. אחד אומר, ראיתי, ושנים אומרין לו, לא ראית, היו עורפין. (טו) במה דברים אמורים, בשהיו שלשתן כשרים, או פסולים, אבל אם אמר עד אחד, ראיתי את ההורג, ושתי נשים או שני פסולין אומרין לו, לא ראיתה, אין עורפין: (טז) שתי נשים או שני פסולין אומרין, ראינו ההורג, ועד אחד מכחישן ואומר, לא ראיתם, עורפין, שאפילו מאה נשים או מאה פסולין, ועד אחד מכחיש כולן, הרי אלו כעד אחד ועד אחד: (יז) שלש נשים או שלשה פסולין אומרין, ראינו את ההורג, וארבע נשים או ארבעה פסולין אומרין, לא ראיתם, עורפין. זה הכלל, בפסולים הלך אחר רוב המנין בכל מקום:

Rambam Hilkhot Rotzeach uShemirat haNefesh 10רמב"ם הלכות רוצח ושמירת נפש י׳

(1) The law of the decapitated calf is practiced only in Eretz Yisrael. It is also practiced in TransJordan. (2) The calf that is decapitated may be two years old or younger. If, however, it is two years and one day old, it is not acceptable. Physical blemishes do not disqualify it. Nevertheless, if it is taref, it is unacceptable. For "atonement" is mentioned with regard to it, as it is mentioned with regard to sacrificial offerings. (3) Deuteronomy 21:3 states: "that has never been worked, and that has never carried a yoke." Accordingly, all types of work disqualify the calf, just as they disqualify a red heifer. Why is "a yoke" then singled out; seemingly it is included with the other tasks in the expression "that has never been worked"? To teach that a yoke disqualifies a calf whether or not it carries it while working. If a calf carries a yoke for a distance of a handbreadth, it is disqualified even though it did not plow with it or perform any work. With regard to other tasks, by contrast, they do not disqualify a calf unless work was actually performed. (4) Whenever the calf performs a task for its own benefit, that does not disqualify it; for example, the owner spread his garment over it to protect it from flies. Any task that is not for its own benefit - e.g., the owner spread his garment over it, so that it should carry it - disqualifies it. The same applies in all analogous situations, as we have explained in Hilchot Parah. (5) The calf should be decapitated only during the daytime, for "atonement" is mentioned with regard to it, as it is mentioned with regard to sacrificial offerings. It is acceptable to decapitate it any time during the entire day. Two calves should not be decapitated at the same time, for mitzvot should not be performed in bundles. (6) It is forbidden to benefit from a calf that is decapitated. It should be buried at the place where it was decapitated. Once it is taken down to the river, benefiting from it becomes forbidden, even though it has not yet been decapitated. Thus, if it dies there or was slaughtered after it was decapitated, one is forbidden to benefit from it, and it should be buried. (7) If, however, the witnesses are found to be lying, it is permitted to benefit from the calf. What is implied? One witness testified that he saw the murderer, and two witnesses come and negate his testimony, telling him: "You did not see him." If on this basis, the court set aside a calf and brought it down to the river to decapitate it because of their testimony, and these witnesses were disqualified afterwards as lying witnesses, it is permitted to benefit from the calf. (8) If the murderer was discovered before the calf was decapitated, it should be released and allowed to pasture with the herd. If he was discovered after the calf was decapitated, before it was buried, it should be buried in its place. For at the outset, it was brought because of a doubt. It atoned for this lack of knowledge and served its purpose. Even when the murderer is discovered after the decapitation of the calf, he should be executed, as Deuteronomy 21:9 states: "You shall thus rid yourselves of the guilt for the shedding of innocent blood." (9) It is forbidden ever to sow seeds or till the river in which the calf was decapitated, as Deuteronomy 21:4 states: "that must never be worked or sown." Whoever performs work with the land itself - e.g., he plowed, he dug, he seeded, he planted, or the like - should be punished with lashes. It is, however, permitted to comb flax there, or to drill stones, for this is similar to weaving a garment there or sewing it there, for these are tasks that are not performed with the land itself. To emphasize this concept, the verse states: "that must never be worked or sown." Implied is that just as sowing involves the land itself, similarly all work that is forbidden there involves the land itself. (10) When the inhabitants of a city that was closest to a corpse have delayed and have not brought a calf for decapitation, they should be compelled to bring it even though several years have passed. For those who are liable to bring a calf for decapitation remain liable despite the fact that Yom Kippur has passed.

(א) אין דין עגלה ערופה נוהג אלא בארץ ישראל, וכן בעבר הירדן. (ב) עגלה ערופה, בת שתי שנים או פחות, אבל אם היתה בת שתי שנים ויום אחד, פסולה. ואין המומין פוסלין בה, ואף על פי כן אם היתה טריפה, פסולה, כפרה נאמר בה כקדשים: (ג) כל העבודות פוסלות את העגלה כמו שפוסלין בפרה אדומה, שנאמר ״אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול״ (דברים כ״א:ג׳). ולמה נאמר ״עול״ מאחר שנאמר ״אשר לא עובד בה״ שהוא כולל העול עם שאר עבודות, שהעול פוסל בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה, כיון שמשכה בעול טפח, נפסלה, אף על פי שלא חרש בה ולא עשה בה מלאכה, ושאר עבודות אינן פוסלין אלא עד שעת מלאכה: (ד) כל מלאכה שהיא לצרכה, כגון שפרש טליתו עליה מפני הזבובים, אינו פוסלה, וכל שהוא שלא לצרכה, כגון שפרש טליתו עליה לנשאה, פסולה. וכן כל כיוצא בזה, כמו שביארנו בהלכות פרה אדומה: (ה) אין עורפין את העגלה אלא ביום, לפי שנאמר בה כפרה כקדשים, וכל היום כשר לעריפת העגלה. ואין עורפין שתי עגלות כאחת, שאין עושין מצוות חבילות חבילות: (ו) עגלה ערופה אסורה בהנייה, ונקברת במקום עריפתה. ומשתרד לנחל תיאסר בהנייה, אף על פי שעדיין לא נערפה, ואם מתה או נשחטה אחר ירידתה, הרי זו אסורה בהנייה, ותיקבר: (ז) נמצאו עדיה זוממין, הרי זו מותרת בהנייה. כיצד, כגון שאמר עד אחד, ראיתי את ההורג, ובאו שנים והכחישוהו ואמרו לו, לא ראיתה, והפרישו את העגלה והורידוה לנחל לערפה על פיהם, ואחר כך הוזמו השנים, הרי זו מותרת בהנייה: (ח) נמצא ההורג עד שלא תיערף העגלה, תצא ותרעה בעדר. נמצא אחר שנערפה, תיקבר במקומה, שעל הספק באה מתחילתה, כיפרה ספיקה והלכה לה. ואף על פי שנמצא הרוצח אחר עריפתה, הרי זה ייהרג, שנאמר ״ואתה תבער הדם הנקי מקרבך״ (דברים כ״א:ט׳): (ט) הנחל שנערפה בו העגלה, אסור בזריעה ועבודה לעולם, שנאמר ״אשר לא יעבד בו ולא יזרע״ (דברים כ״א:ד׳). וכל העובד שם עבודה בגופה של קרקע, כגון שחרש או חפר או זרע או נטע וכיוצא באלו, לוקה. ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים, שזה כמי שארג שם בגד או תפרו, שאינה מלאכה בגוף הקרקע. לכך נאמר ״לא יעבד בו ולא יזרע״, מה זריעה בגופה של קרקע, אף כל עבודה שנאסרה שם אינה אלא בגופה של קרקע: (י) אנשי עיר קרובה שנתאחרו ולא הביאו עגלה ערופה, כופין אותן ומביאין, ואפילו לאחר כמה שנים, שחייבי עגלה ערופה שעבר עליהן יום הכיפורים, חייבין להביא אחר יום הכיפורים:

Moreh Nevukhim 3:40מורה נבוכים ג׳:מ׳

THE precepts of the fifth class, enumerated in the Section--"On Damages" (Sepher neziḳin), aim at the removal of wrong and the prevention of injury. As we are strongly recommended to prevent damage, we are responsible for every damage caused by our property or through our work in so far as it is in our power to take care and to guard it from becoming injurious. We are, therefore, responsible for all damage caused by our cattle; we must guard them. The same is the case with fire and pits; they are made by man, and he can be careful that they do not cause damage. I will point out the equity of the various laws in this respect. No compensation is enforced for damage caused by the mouth or the foot of an animal in a public thoroughfare; because this cannot be guarded against, and the damage caused there is not very large. Those who place their things in a public place are themselves guilty of neglect, and expose their property to injury. But compensation is given for damage caused to the property of a person in his own field by the tooth or the foot of an animal. It is different in the case of damage caused by the horn of animals or the like. The animal can be guarded everywhere land prevented from causing injury], whilst those who pass public thoroughfares cannot sufficiently take care against accidents of this kind. In this case the law is the same for all places: but there is a difference whether the owner of the animal has been warned concerning it or not (mu‘ad or tam). If the animal has not been in the habit of causing damage, the owner need only pay half the damage; but damage caused by an animal which has been in the habit of doing so, and has been known as savage, must be paid in full. The compensation for a slave is uniformly estimated at half the value fixed for a free man. For in the law concerning the valuation of man you find the highest valuation at sixty shekels, whilst the money to be paid for a slave is fixed at thirty shekels silver. The killing of an animal that has killed a human being (Exod. 21:28, 29) is not a punishment to the animal, as the dissenters insinuate against us, but it is a fine imposed on the owner of that animal. For the same reason the use of its flesh is prohibited. The owner of an animal will, therefore, take the greatest possible care in guarding it; he will know that if any person is killed by the animal, whether that person be grown up or young, free or in bondage, he forfeits at least the animal; and in case he has already received a warning concerning it, he will have to pay a ransom in addition to the loss of the animal. This is also the reason why a beast is killed that has been used by a human being for an immoral purpose (Lev. 20:15, 16); its owner will be more careful as regards his beast, will guard it, and never lose sight of it, just as he watches his household: for people fear the loss of their property as much as that of their own life: some even more, but most people hold both in the same estimation. Comp. "and to take us for bondmen, and our asses" (Gen. 43:18). This class includes also the duty of killing him who pursues another person; that is to say, if a person is about to commit a crime we may prevent it by killing him. Only in two cases is this permitted; viz., when a person runs after another in order to murder him, or in order to commit fornication: because in these two cases the crime, once committed; cannot be remedied. In the case of other sins, punished with death by the court of law, such as idolatry and profanation of the Sabbath, by which the sinner does no harm to another person, and which concern only his own principles, no person may be killed for the mere intention, if he has not carried it out. It is known that desire is denounced because it leads to coveting, and the latter is prohibited because it leads to robbery, as has been said by our Sages. The object of the law of restoring lost property to its owner (Deut. 22:1-3) is obvious. In the first instance, it is in itself a good feature in man's character. Secondly, its benefit is mutual; for if a person does not return the lost property of his fellow-man, nobody will restore to him what he may lose, just as those who do not honour their parents cannot expect to be honoured by their children. A person who killed another person unknowingly must go into exile (Exod. 12:13: Num. 35:11-28); because the anger of "the avenger of the blood" (Num. 35:19) cools down while the cause of the mischief is out of sight. The chance of returning from the exile depends on the death of [the high-priest], the most honoured of men, and the friend of all Israel. By his death the relative of the slain person becomes reconciled (ibid. ver. 25); for it is a natural phenomenon that we find consolation in our misfortune when the same misfortune or a greater one has befallen another person. Amongst us no death causes more grief than that of the high-priest. The beneficial character of the law concerning "the breaking of the neck of a heifer" (Deut. 12:1-8) is evident. For it is the city that is nearest to the slain person that brings the heifer, and in most cases the murderer comes from that place. The elders of the place call upon God as their witness, according to the interpretation of our Sages, that they have always kept the roads in good condition, have protected them, and have directed every one that asked his way; that the person has not been killed because they were careless in these general provisions, and they do not know who has slain him. As a rule the investigation, the procession of the elders, the measuring, and the taking of the heifer, make people talk about it, and by making the event public, the murderer may be found out, and he who knows of him, or has heard of him, or has discovered him by any due, will now name the person that is the murderer, and as soon as a man, or even a woman or handmaid, rises up and names a certain person as having committed the murder, the heifer is not killed. It is well known that it is considered great wickedness and guilt on the part of a person who knows the murderer, and is silent about him whilst the elders call upon God as witness that they know nothing about the murderer. Even a woman will, therefore, communicate whatever knowledge she has of him. When the murderer is discovered, the benefit of the law is apparent. If the court of justice cannot sentence him to death, the king may find him guilty, who has the power to sentence to death on circumstantial evidence; and if the ling does not put him to death, the avenger of blood may scheme and plan his death, and at last kill him. We have thus shown the use of the law concerning the breaking of the neck of the heifer in discovering the murderer. Force is added to the law by the rule that the place in which the neck of the heifer is broken should never be cultivated or sown. The owner of the land will therefore use all means in his power to search and to find the murderer, in order that the heifer be not killed and his land be not made useless to him.

ואמנם ׳עגלה ערופה׳ תועלתה מבוארת - כי המביא אותה היא ה׳עיר הקרובה אל החלל׳ ועל הרוב ההורג הוא ממנה וזקני העיר ההיא מעידים עליהם האלוה שהם לא התרשלו בתיקון הדרכים ובשמירתם ולתייר כל שואל דרך (כמו שבא הפרוש בדברי רז״ל) - ולא נהרג זה מפני ששכחנו התיקונים הכוללים ואנחנו לא נדע מי הרגו. ואי אפשר על הרוב עם החקירה ויציאת הזקנים והעומדים ולקיחת העגלה שלא ירבו דברי בני אדם ואולי בפרסום הענין יודע ההורג ויאמר מי שידעו או שמע ענינו או הורוהו על זה אמתלאות פלוני הוא ההורג כי אחר שיאמר אדם ואפילו ׳אשה׳ או ׳שפחה׳ פלוני הרגו - לא ׳תערף העגלה׳. וכבר נודע שמי שידע ההורג וישתוק ממנו והם העידו האלוה על עצמם שלא ידעוהו יהיה בזה עזות גדולה ואשם גדול; אם כן אפילו אשה אם תדעהו - תאמר. ואחר שיודע - הגיעה התועלת שאם לא יהרגוהו ׳בין דין׳ המלך יהרגהו שיש לו להרוג באמתלאות ובדדמי; ואם לא יהרגהו המלך ׳גואל הדם׳ יהרגהו ויערים עד שיתנכל אליו להרגו. הנה כבר התבאר שתועלת ׳עגלה ערופה׳ היא - לפרסם ההורג. וחיזק זה הענין בהיותו המקום אשר ׳תערף בו העגלה׳ ׳לא יעבד בו ולא יזרע לעולם׳ שבעל הארץ ההיא יעשה כל תחבולה ויחקור עד שיודע ההורג כדי שלא ׳תערף העגלה׳ ולא תאסר ארצו עליו ׳לעולם׳:

Chizkuni Devarim 21:2-9חזקוני דברים כ״א:ב׳-ט׳

(2) ומדדו, "they (the authorities) will measure;" even if it clear how far he is removed from the nearest habitation, the act of performing the measuring will draw the attention of the public to what has happened in their vicinity; the people of the neighbouring towns or villages will institute searches for any resident not accounted for so that the identity of the slain person may be established. If someone in the neighbouring towns has not been accounted for, the family members will come to inspect the carcass to determine if he was related to them. Through these searches it may be determined who might have kept company with the slain man, and if there was a woman in the vicinity whose husband had disappeared and who was therefore an agunah, an abandoned woman unable to remarry until proof would forthcoming that her husband had died, and who could be able to remarry once the identity of the slain main was determined as having been her husband. (3) והיה העיר, "and it shall be that the city, etc.;" it will be up to the elders of inhabitants of the site closest to where the slain person was found will take a female heifer of the herd, etc.;" the inverted use of the male pronoun for a female i.e. עבד "he was worked," instead of: "she was worked," is also found in Genesis 24,13, with the word: הנערה (4) אל נחל איתן, "to a virgin piece of land of ancient origin;" we find this same expression also in Psalms 74,15: אתה הובשת נהרות איתן, where the psalmist credits God with both drying up rivers, and with providing the driest parts of nature suddenly producing torrents of water. According to Ibn Ezra, איתן means: hard as rock. If we needed proof, perhaps it can be found in verse 6 where the elders suddenly wash their hands in that driest of regions. Where did they take the water from to do so ?. אשר לא עבד בה, "which has never been made to work;" there had never been water holes in that vicinity from which it could have been irrigated." ולא יזרע, "it had never been sown;" nor had the adjoining soil ever been sown. We have read about similar pieces of land in Leviticus 16,22, ארץ גזרה, "a land completely cut off," the final resting place of the scapegoat that carries the sins of the Jewish people on the Day of Atonement. וערפו, "they shall break the neck;" this symbolises what had been the method by which the slain person had died. את העגלה, "the heifer;" the entire procedure symbolises that just as the slain person had been deprived of what a human being can accomplish in life, so the animal that takes its place is one that had never been allowed to fulfill its function in life. It had died in a state of virginity and had been consigned to virgin earth that also never fulfilled its function, the reason for its existence, to be the source of nourishment for man. The simile of "virginity," also applies to the people who perform these rites and who profess to be totally innocent, (virginal) of any guilt in the death of the slain person (5) ונגשו הכהנים, "and the priests will approach;" they as well as all the elders of the town nearest the slain person; the Torah resumes the narrative interrupted in verse 2. The priests are often identified with the judges of Israel, and have been referred to as such in that verse as colleagues of the elders. בני לוי, the Levites, who are not subject to having to have unblemished bodies in order to fulfill their normal functions related to the Temple. (Sifri) 'ולברך בשם ה, "and to pronounce the blessings using the name of The Lord;" we learn from here that the priests may pronounce the priestly blessings even if they have blemished bodies. [Although they may, of course, not perform service on consecrated ground. Ed.] (6) ירחצו את ידיהם, "they shall wash their hands;" a symbolic gesture, as if to say: "just as our hands are clean from dirt, so our bodies are free from sin." (7) וענו ואמרו, "and they shall speak and say:" this verse addresses the elders who are taking leave from the ritual;. ידינו לא שפכה את הדם הזה, "our hands have not spilled this blood;" it is unusual for the last letter in the word שפכה to be the letter ה instead of the appropriate letter ו, for the plural ending plural. According to our sages, a host is duty bound to provide his guest with five amenities: food, drink, accompany him a short distance when he leaves, provide with a bed for the night if he wishes to stay for the night, and to give him an ever so minimal gift on his departure. The letter ה would therefore be a veiled reference to that law. You may well ask if the Torah really thought that the priests and elders who lived many kilometers distant from where this murder occurred, had really been suspected of having had a hand in this foul deed; why should they need to have to declare that they were innocent of this crime? Rashi explains that the declaration by the elders and priests refers to the murdered person not having been seen by any of them and having been denied anything he had asked for. The Rabbis felt also that possibly the murdered person, after having been denied his needs in the last city he visited, turned to the first person whom he encountered who had some food on him and snatched it, as a result of which a fight developed during which he was killed. He may even have acted in selfdefense, and have become a victim. ועינינו לא ראו, "and our eyes have not seen;" i.e. have not seen this individual while he was alive so that we could have become guilty of not performing our duty toward him. The duty hinted at, according to Rashi, is to give him safe conduct. An alternate interpretation; there is a saying in the Talmud, according to which when someone extends a loan to a person he has to remain where they parted until the borrower is no longer within his field of vision. (8) כפר לעמך ישראל, "forgive Your people Israel!" They ask forgiveness for not having provided adequate security on the streets leading to their town so that this kind of murder could not have occurred and the perpetrator escaping with impunity. (Ibn Ezra)... אשר פדית, "just as You have liberated the people of Israel from Egypt in spite of their shortcomings, exonerate us from any responsibility in the killing of this unknown individual." Do not burden Your people with the guilt of shedding innocent blood. (9) ואתה תבער, "So You shall remove, etc;" Rashi explains here that the reference here is that in the event that the murderer is found after the eglah arufah, the heifer that was supposed to atone for the deed, had already been put to death, the people who had killed that beast should not be held responsible for wasting its life, and the murderer will be dealt with judicially. Although Rashi says that he will be executed, seeing that there were neither witnesses nor warning how can that be? [Rashi, of course quoted the Talmud, Sotah folio 47 to that effect. Ed.] If you were to ask that we have learned in the Talmud in tractate Ketuvot, folio 37, that the meaning of the verse in Numbers 35,33: ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה, "but no expiation can be made for the land for the blood that is shed therein (of innocent people)", so why was this verse necessary at all? The answer is in order to give us guidance for the scenario described by Rashi, as quoted in the Talmud Sotah 47. Why do we need the request that God should remove the innocent blood? It is to teach that all murderers are basically compared to the paragraph dealing with the heifer discussed in our chapter. Just as that heifer's death is caused by breaking its neck, the neck of all murderers is broken as part of the execution, [Cutting off his neck with a sword. Ed.] On the other hand, that leaves the problem with the sage who holds that the death penalty for murder is strangulation. That death penalty is rated as harsher than the death penalty by cutting off one's head with the sword. [The reader must remember that whereas the two death penalties by stoning or burning have been spelled out in the Torah, the other two types of death penalties have not been spelled out. Ed.] If not for the verse in the Talmud in tractate Ketuvot folio 37, we would have thought that the sin of murder warrants a more severe penalty that cutting off the head. Our author pursues these details; I have decided that they are not of great interest to either a potential victim or an innocent bystander. Ed. כי תעשה הישר, "when you will do what is right in the eyes of the Lord." The word כי in this verse is to be understood as if the Torah had written: אם, "if." or "when." In practice the essential part in carrying out this commandment is the measuring of which is the nearest inhabited location to the site where the body of the slain person was discovered. Without determining this, the whole procedure leading to atonement cannot even commence. As mentioned previously, the "measuring" is far more than a mere technicality. The publicity connected to the taking of these measurements sets in motion a search for the killer.

(ב) ומדדו – אפילו נמצא, בעליל מצוה לעסוק במדידה שמתוך שהיו עסוקים בדבר יבואו מתוך הערים הנמדדות ומי שהלך מביתו ולא חזר באים בני משפחתו ומכירים הנרצח אם מכירין אותו מעידים עליו ולא תהיה אשתו עגונה ובניו יורדים לירושת אביהם ואין ב״ד ממחין בידם ומתוך כך יהא נודע מי הלך עמו ומי נתלוה עמו ופעמים נתפרסם על ידי כן. (ג) והיה העיר – והיה דבר זה לעיר שיקחו עגלת בקר – דוגמת: והיה הנערה (בראשית כ״ד:י״ד). (ד) אל נחל איתן – אל נהר איתן כמו הובשת נהרות איתן (תהלים ע״ד:ט״ו) וראיה לדבר ורחצו ידיהם. אשר לא יעבד – שלא היו בו גבים להשקות קרקע הסמוך לו. ולא יזרע – אין זורעין קרקע הסמוכה לו. ולא יזרע – דוגמא: אל ארץ גזרה (ויקרא ט״ז:כ״ב) כי לשניהם פרוש אחד. וערפו – כשם שהנהרג נערף. את העגלה – סימן ואות כשם שהעגלה תמה ונקיה שלא עשתה שום דבר והקרקע קרקע בתולה כך אנו נקיים מן הרציחה. (ה) ונגשו הכהנים – וכל זקני העיר (דברים כ״א:ו׳) הן הם שנאמר למעלה ויצאו זקניך ושופטיך (דברים כ״א:ב׳) כי הכהנים שופטי ישראל המה. בני לוי – אפילו הם בעלי מומין. ולברך בשם י״י – מגיד שברכת כהנים כשירה אף בבעלי מומים. (ו) ירחצו את ידיהם – סימן כשם שידינו נקיות כך אנו נקיים מחלל זה. (ז) וענו ואמרו – אזקנים קאי דסליק מיניה. ידינו לא שפכה – כתיב בה״א, ללמד שבעל הבית חייב לאורח שלו ה׳ דברים אכילה שתיה לויה לינה מתנה דבר גדול או דבר קטן. וכי עלתה על לבנו שזקני ישראל ב״ד שופכי דמים אלא לא בא לידנו ופטרנוהו בלא מזונות פר״ש והיינו ידינו לא שפכה – כלומר מזונות הוצרך ולא היו לו, וראה אחד נושא מזונות ובא לחטפן ממנו לאונס רעבונו ועמד זה עליו והרגו. ועינינו לא ראו – לא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה פר״ש חבורה שילך עמו הכי מיתניא והכי פר״ש בסוטה. ודבר אחר: ועינינו לא ראו – מכאן למלוה את חברו שצריך לעמוד במקומו עד שיתעלם מעיניו. (ח) כפר לעמך ישראל – ששגו ולא שמרו הדרכים מסוכנות. אשר פדית – כאשר פדיתם כבר כן פדם מעונש זה ואל תתן – עונש דם נקי בקרב עמך ישראל. (ט) ואתה תבער – פר״ש: מגיד שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה וכו׳ ואם תאמר: הא אמרינן בפרק אלו נערות ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה (במדבר ל״ה:ל״ג) למה לי לומר שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה העגלה שאין פוטרים אותו, ואתה תבער הדם הנקי למה לי לומר לך הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה לומר מה עגלה ערופה מן הצואר אף כל שופכי דמים מן הצואר, אלא יש לומר סוגיא דכתובות אתיא כמאן דאמר חנק חמור ואי לאו דהוקשו שופכי דמים לעגלה ערופה לומר שהם מן הצואר הייתי אומר רוצח בחנק לפי שהוא חמור, ואינו כן אלא קים ליה לפר״ש כרבנן דסייף חמור ודין מיתת רוצח בסייף מק״ו דעבד, השתא קטל עבדא דינו בסייף דהוא חמור כדכתיב נקום ינקם (שמות כ״א:כ׳) ואין נקמה אלא חרב כדכתיב חרב נוקמת נקם ברית (ויקרא כ״ו:כ״ה), קטל בן חורין לא כל שכן, ואתה תבער אתא למה שפר״ש הכא שאם נמצא ההורג אחר שנתערפה וכו׳. ואם תאמר: לפירוש ר״ש דואתה תבער אתא לאם נמצא ההורג לאחר שנתערפה האי ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה (במדבר ל״ה:ל״ג) במאי מוקים ליה אלא יש לומר דמוקים ליה כדאיתא בכריתות דאם נמצא ההורג לאחר יום הכפורים שממיתין אותו. כי תעשה הישר – אם תעשה הישר והמצוה כהלכתה אתה תבער עונש הדם שמתוך הרגש המדידה יהא נודע מי הכהו. שלימא סדרא דפרשת שופטים ושוטרים

Ramban Devarim 21:4-8רמב״ן דברים כ״א:ד׳-ח׳

(4-8) AND THE ELDERS OF THAT CITY SHALL BRING DOWN THE HEIFER UNTO A VALLEY 'EITHAN' — "which is 'hard,' one that has never been tilled." This is Rashi's language. And our Rabbis have said that the field becomes forbidden from ever being tilled or sown. If so, [the words which is neither tilled nor sown] are admonitions that he who sows or cultivates [a rough valley in which a heifer's neck has been broken] transgresses this negative commandment. The meaning of the verse is thus that the elders should take forth the heifer to [what will forever become] "a rough valley" because it will never again be tilled or sown. The meaning of the expression And the priests the sons of Levi shall come near is in order to recite Forgive, O Eternal, Thy people Israel, whom Thou hast redeemed etc. And the purport of the verses is as follows: And the priests the sons of Levi shall come near; and all the elders of that city, who are nearest unto the slain man, shall wash their hands; and they shall speak and say: 'Our hands have not shed this blood.' The washing of hands is to be done only by some of the [elders] mentioned; so also their speaking ['Our hands have not shed etc.'] is done by some of them, similar to what is stated, And thou shalt eat before the Eternal thy G-d etc. the tithe of thy corn, of thy wine, and of thine oil, and the firstlings of thy herd etc. [meaning "he who is fit to eat," for it cannot mean that all are to eat, for the Second Tithe may be eaten by all ritually clean Israelites, while the firstlings are eaten only by the priests; here, too, the washing of hands and speaking are done only by some, but not all, of the elders]. Now on the matter of breaking the heifer's neck Rabbi Abraham ibn Ezra explained that G-d commanded it to be done for the city which is nearest unto the slain man because had they not committed a similar sin, it would not have happened that a man be killed near them, and G-d's thoughts are infinitely profound to us. But the Rabbi [Moshe ben Maimon] said in the Moreh Nebuchim that the reason for the breaking of the heifer's neck is to discover the murderer and to cleanse [the guilt for the innocent] blood. In most cases the murderer comes from the place which is round about him that is slain, and when the elders go out and engage in the measuring of the cities, and the elders of the nearest city then bear witness before the Creator that they were not negligent in maintaining and guarding the roads, and that they do not know who killed this man, and as the matter is investigated, the elders gather and bring the heifer, people increasingly speak about it. Then perhaps the matter [of the murderer's identity] will be solved. The Rabbis have already said that even if a maidservant comes and declares that a certain person committed the murder, the heifer is not killed [despite the fact that such testimony is not sufficient to convict]. And if the murderer is known and they are silent about him, yet call upon the Creator as their witness that they do not know him, this would be a great wickedness, and whoever knows the slightest thing about it will come and tell. Thus it [the murderer's identity] will become public knowledge, and he will be killed either through the court, or the king, or the avenger of the blood. This law receives added force because the place in which the heifer's neck is broken may never be tilled or sown. Those who see [the field] recognize it and discuss it. [Thus far are the words of Rabbi Moshe ben Maimon.] Hence according to this reason there is a benefit in this rite. But the act [i.e., the breaking of the heifer's neck] is not a pleasing one in itself and it would have been more fitting that it be done in a good field fit for sowing that could be recognized by those who see it, for in "a hard valley," the reason for not being tilled, will not be obvious [because people will assume that it is left barren due to its stony ground]! In my opinion the reason for it is similar to that of the offerings which are done outside [of the Sanctuary Court], such as the goat sent [to Azazel] and the Red Heifer. Therefore the Rabbis have counted the commandment of breaking the heifer's neck among the chukim ["the statutes" — the class of commandments for which we do not know the reasons]. (Intro) Seder Ki Teitzei LaMilchamah

(ד-ח) אל נחל איתן – קשה, שלא נעבד. לשון רבינו שלמה. ורבותינו אמרו (בבלי סוטה מ״ו:) שהוא נאסר לחרוש ולזרוע בו לעולם. אם כן, הן אזהרות שהזורע או העובד בו עובר בלאו הזה. וטעם אשר יוציאו אותו אל נחל איתן, כי לא יעבד בו ולא יזרע לעולם. וטעם: ונגשו הכהנים בני לוי – לאמר: כפר לעמך ישראל אשר פדית. ושיעור הכתובים: ונגשו הכהנים בני לוי, וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל וירחצו את ידיהם וענו ואמרו, והרחיצה במקצת מן הנזכרים, והענייה במקצתם, כדרך: ואכלת לפני י״י אלהיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך וגו׳ (דברים י״ד:כ״ג). וענין העריפה, אמר ר׳ אברהם: שהשם צוה לעשות כן על העיר הקרובה, כי לולי שעשו עבירה כדומה לה לא נזדמן שיהרג אדם קרוב מהם, ומחשבות השם עמקו לאין קץ אצלנו. אבל הרב אמר במורה הנבוכים (רמב״ם מו״נ ג׳:מ׳) כי הטעם לגלות על הרוצח ולבער דמו, בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר יעידו לפני הבורא שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם, ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין ויאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני אדם לדבר בו, ויגלה הדבר. וכבר אמרו (ירושלמי סוטה ט׳:א׳): שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח, לא תערף. ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו, ויעידו הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו יהיה בזה זדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם הדבר ויהרג או על ידי בית דין או המלך או גואל הדם, ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, ויכירו בו רואיו וידברו בו. והנה לפי הטעם הזה יש בתחבולה הזאת תועלת, אבל המעשה איננו נרצה בעצמו, והיה ראוי עוד שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו רואיו, כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד. ולפי דעתי: יש בו טעם כענין בקרבנות הנעשים בחוץ שעיר המשתלח ופרה אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים.

Sefer HaChinukh 530ספר החינוך תק״ל

To behead the calf in the riverbed: That we were commanded to behead the calf in a mighty (the understanding of mighty is that its waters rage - Mishneh Torah, Laws of Murderer and the Preservation of Life 9:2) riverbed. And the matter of the commandment [applies] if we find a dead person in the field or on a path and we do not know who slew him, as it comes explicitly in Scripture. And about this is it stated (Deuteronomy 21:1), "If a slain person, etc." until the end of the section. And this is the matter of the beheaded calf that is mentioned in the Gemara (Sotah, Chapter 9). It is from the roots of the commandment [that it is] in order that the heart of the people be aroused in their seeing this great procedure - the gathering of the elders of the city and its great men: And they take a cow, which is a large animal, and they go to outside of the city in assembly, and with the masses - since everyone wants to see these things. And all of the listeners will tremble at the sound of its beheading, and their thoughts about the thing will be stimulated. And immediately the heart of anyone who knows about the [murder] will be astounded and his thinking will be aroused to say that which he knows in front of the elders. And through this, the evil ones and the murderers will be destroyed from among them. And besides [this] knowledge, there is much benefit in this great procedure - to show and to publicize among the masses with great publicity that the desire of the elders and intelligent people is is to find the murderer, to exact vengeance from him for the vengeance of the murdered. And so did I find in Rambam (Guide for the Perplexed 3:40). From the laws of the commandment is that which they, may their memory be blessed, said (Sotah 45b) that Jerusalem does not bring a beheaded calf; as it is stated about this, "on the land that the Lord, you God, gives to you" - and Jerusalem was not divided [by] the tribes. And likewise we do not bring a calf if it is found near the border or [near] a town the majority of which are gentiles, as the assumption is that the gentiles killed him. [If] there were two towns there, one of which was closer and one of which was not closer but there is a greater multitude of people there than in the closer one, we go after the further one that has many [people] - as so did they, may their memory be blessed, say in the Gemara (Bava Batra 23b), "[In a case where one can decide based on] majority or proximity, one goes after majority." And even though majority and proximity are both from Torah writ - meaning that the Torah commanded us to consider proximity and majority - majority is preferred. And from where we measure, from the nostrils of the killed; the law of its beheading, which is with a kofits (a large knife) from behind it; the law of the washing of the hands; the law of [when] the body is found in one place and the head is found in another place; the law of that which they said (Sotah 44b-45a), "'Slain person' and not strangled person, 'on the land' and not covered by a pile of stones, 'fallen' and not hanging on a tree, 'in the field' and not floating on top of the water"; and the rest of its details are [all] elucidated in the last chapter of Tractate Sotah (see Mishneh Torah, Laws of Murderer and the Preservation of Life 6). And this commandment is practiced in the Land of Israel at the time when it is in its inhabitation, and also in Transjordan. And its obligation is upon the males and especially upon the great men of the city; and like the matter that is written (Deuteronomy 21:3), "and the elders of that city." And that which Scripture states first (Deuteronomy 21:2), "And your elders and your judges will go out," is speaking about the elders of Jerusalem. As so did they, may their memory be blessed, say (Sotah 44b) that five elders of the Great Court in Jerusalem would go out and measure. And upon them is the commandment of measurement; but upon the elders of the city is the commandment of the calf, of the washing of the hands and of the reciting of those verses, as it is stated (Deuteronomy 21:2), "Our hands did not spill this blood, and our eyes did not see" - meaning to say, the one killed did not come to 'our hands' and we dispatched him without provisions; and 'our eyes did not see him' leave our city and we dispatched him without escort (Sotah 45b).

לערף את העגלה בנחל – שנצטוינו בעריפת עגלה בנחל איתן (פרוש איתן (רמב״ם רוצח ט, ב) שמימיו שוטפין בחזקה), וענין המצוה הוא, כשנמצא בשדה או בדרך הרוג ולא נודע מי הכהו, כמו שבא מפרש בכתוב, ועל זה נאמר (דברים כ״א:א׳) כי ימצא חלל וגו׳ עד גמר הפרשה, וזהו ענין עגלה ערופה הנזכר בגמרא (סוטה פ״ט). משרשי המצוה. כדי שיתעורר לב כל העם בראותם את המעשה הגדול הזה אסיפת זקני העיר וגדוליה, ויקחו פרה שהיא בהמה גדולה וילכו באסיפה ובהמון, שהכל חפצים לראות ענינים אלה אל מחוץ לעיר, ולקול עריפתה יחרדו כל השומעים ויתעורר רעיונם על הדבר, וכל היודע בדבר, מיד יהמה לבבו ותעיר מחשבתו להגיד מה שהוא יודע לפני הזקנים, ומתוך כך יבערו הרעים והרוצחים מקרבם. ומלבד הידיעה יש תועלת רב [ה] במעשה הגדול הזה, להראות ולפרסם בהמון פרסום גדול, כי חפץ הזקנים ואנשי הדעת יהיה למצא הרוצח לנקם ממנו נקמת הנרצח, וכן מצאתי להרמב״ם זכרונו לברכה (מורה נבוכים חלק שלישי פרק מ׳). מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (סוטה מה ב) שירושלים אינה מביאה עגלה ערופה, לפי שנאמר בזה ״באדמה אשר יי אלהיך נותן לך״. וירושלים לא נתחלקה לשבטים. וכן אם נמצא סמוך לספר או לעיר שרבה גוים אין מביאין עגלה, שחזקה היא שהגוים הרגוהו. היו שם שתי עירות, אחת קרובה ואחת אינה קרובה אבל יש בה רבוי אנשים יותר מן הקרובה הולכין אחר הרחוקה שיש בה רב, שכן אמרו זכרונם לברכה בגמרא (ב״ב כ״ג:) רב וקרוב הלך אחר הרב. ואף על פי שרב וקרוב שניהם דאוריתא, כלומר שהתורה תצונו לחוש על הקרוב ועל הרב הרב עדיף. ומהיכן מודדין? מחטמו של הרוג. ודין עריפתה שהוא בקופיץ מאחוריה, ודין רחיצת הידים, ודין נמצא הגוף במקום אחד והראש במקום אחר, ודין מה שאמרו (סוטה מד, ב מ״ה.) חלל ולא חנוק, באדמה ולא טמון בגל, נופל ולא תלוי באילן, בשדה ולא צף על פני המים. ויתר פרטיה מבארים בפרק אחרון ממסכת סוטה [הלכות רוצח פרק ו]. ונוהגת מצוה זו, בארץ ישראל בזמן שהיא בישובה, וכן בעבר הירדן. וחיובה על הזכרים, ויותר על גדולי העיר, וכענין שכתוב ולקחו זקני העיר ההיא. ומה שאמר הכתוב תחלה ויצאו זקניך ושפטיך על זקני ירושלים הוא מדבר, שכן אמרו זכרונם לברכה (שם מ״ד:) שחמשה זקנים של בית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין ומודדין, ועליהם מצות המדידה, ועל זקני העיר מצות העגלה, ורחיצת הידים, וקריאת אותם הכתובים, שנאמר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו. כלומר (שם מה ב), לא בא לידינו הנהרג ופטרנוהו בלא מזונות, ועינינו לא ראו אותו יוצא מעירנו ופטרנוהו בלא לויה.

R. Bachya Devarim 21:1-9ר׳ בחיי דברים כ״א:א׳-ט׳

(1) כי ימצא חלל באדמה, "If a slain person is found lying on the earth, etc." According to the plain meaning of the text the legislation about breaking the neck of the עגלה ערופה, the calf the Torah commands to be killed publicly and to be thrown into a virgin valley, is supposed to be a great trick designed to reveal the identity of the murderer. Maimonides in Moreh Nevuchim 3,40 writes as follows: "the people killing this calf are from the town nearest where the murdered person has been found. In most instances the murderer is a local resident. The elders of that town testify that they had not been negligent in maintaining all the services which are part of a civilised town. It is hoped that the publicity which this procedure attracts will lead to information disclosing the identity of the culprit." The sages are already on record that even an unsubstantiated statement by a lowly slave-woman claiming that a certain person is the murderer is sufficient to halt these proceedings (Jerusalem Talmud Sotah 9,1). If the identity of the murderer was known but the townspeople were part of a conspiracy of silence, and they have the audacity to testify in front of their Creator that they did not know the identity of the murderer, this is a great sin and anyone (from outside) who acquires knowledge is called upon to make public what he knows, so that the guilty party will be dealt with either by a court of law, the king, or the relative who is the blood-avenger. The whole incident assumes additional significance in that the site where the calf was killed will forever have to remain virgin earth so that people who observe that this earth is not being used for anything will make inquiries about this. Thus far Maimonides. The expression וערפו means that they are to remove the neck of this calf (Ibn Ezra). The reason why all of this has to take place in the town nearest the slain person is that in our estimation the murderer comes from that city, or that people of that town had been guilty of a similar crime; otherwise such a disaster would not have happened near their town. Some explain the words נחל איתן, as a place of דשן ושמן, a very fertile valley. Now that this tragedy has occurred, the Torah forbids us to again make use of that land. Our sages in Sotah 15 also understand the words אשר לא יעבד בו ולא יזרע as referring to the future; after the calf has been killed there, this site is to be treated as if out of bounds completely. The Mishnah in Sotah 45 says that although this site is forbidden to be sown, one is allowed to comb flax on that site or to chisel stones there seeing that these activities are not performed with the actual soil. According to this latter explanation every one of us must be careful to maintain roads in such a condition including security patrols, so that murder cannot occur and the murderer escape. Once a property owner knows that if such a murder has occurred nearby they may all forfeit use of their property as a result he will cooperate in supervising his town and what is around it (Based on the father of R' David Kimchi in the Sefer Hashoroshim). A Midrashic approach to the subject of עגלה ערופה, based on Sotah 46: God said: "let the yearling calf whose neck is broken serve as a symbol and have her neck broken in a place which will not produce fruit (any produce) in order to atone for the slain person whose life has been cut short so that he will no longer be able to produce "fruit." Other commentators dealing with the legislation surrounding the עגלה ערופה claim that the reason the calf in question must be one that has never born a yoke or performed labor for man, and that it has to be brought to a valley which has no traces of ever having been worked by man is so the calf will not recognize the site. There is to be no paved path through that valley so that the calf is not tempted to leave that area. The priests would hit it on its neck in order to encourage it to escape that valley and show us the way to the murderer. This is the meaning of the words (verse 4) וערפו שם את העגלה בנחל. Prior to that the elders of the town washed their hands over the calf, saying: "our hands have not spilled this blood." The priests would then respond: "grant atonement for Your people Israel." The expression כפר in this instance includes a request for the facts to come to light, for the murderer to be found. If the Israelites of that generation were generally Torah-observant, the calf would walk to the house of the murderer, stop, and the priests would proceed to kill the calf at that spot. This is the meaning of the words: "and the blood shall be atoned for them." If the people of that generation were generally not Torah-observant, and therefore entitled to identify and deal with the murderer, and as a result the calf would not seek out a specific house before coming to a halt, the priests would hit the neck of the calf with an axe, severing the neck. This is the meaning of ונכפר להם הדם, "the blood (guilt) will be atoned for them." God would have to do the atoning then. A rational approach to this legislation: the calf which is being killed, עגלה ערופה, is a similar phenomenon to the שעיר לעזאזל, the scape-goat, which is killed after it (symbolically) carries the sins of the entire Jewish people (Leviticus 16,10). Both wind up in a totally barren environment. Something similar happens to one of the birds offered by the person who has been declared cured of the dreaded skin disease tzoraat. It is released into the air after its partner has been slaughtered and the surviving bird's blood has been dipped in the blood of the bird which has been slaughtered (Leviticus 14,51-53). The surviving bird is perceived as carrying the guilt of the person for whom it atones into certain nether regions inhabited by demons and the like. All of the three phenomena we listed have as their purpose to blunt possible accusations by spiritually negative forces which abound in the world and which look for any excuse to assume the role of prosecuting attorney against the Jewish people. From a technical point of view it would have been enough for the Torah to write that the valley in question should be one which has neither been worked nor sown, i.e. לא יעבד ולא יזרע. Why did the Torah add the extra word בו (verse 4)? The Torah wanted to make clear that not only the valley but also the calf itself must not have performed any kind of work. By being so totally undomesticated, the animal is perceived as (still) belonging to the domain of the forces appointed by God to rule in the desert and similar inhospitable places (as we explained on other occasions). When the calf's neck is broken then it occurs in the domain of these demonic forces. The very word איתן implies that the valley is very harsh, hard, tough. The reason that the Torah spelled the word שפכה with the letter ה at the end, instead of the letter ו which we would have expected, may be an allusion to the fact that if one kills a person one deprives him of his five senses. By doing so, the murderer has destroyed an entire world. The world had been created with the last letter ה of the tetragrammaton (Bereshit Rabbah 12,9). The reason for this somewhat exaggerated sounding description of the murder of a single individual is the fact that God created only a single human being at the beginning. If he had been killed prematurely, the human race would have been exterminated as the result of such a single act of killing. The reason for the words כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', "provide atonement for Your people Israel, whom You have redeemed o Lord" (verse 8), is simple. The procedure of killing this calf resulted in our providing these demonic forces with a delight. This enhances the power of these forces to act as advocates for the prosecution against Israel. As a result, we have to ask forgiveness, כפרה, from Hashem for having been forced to make use of this legislation. Similar considerations are valid in connection with the שעיר לעזאזל. In Leviticus 16,33, at the conclusion of the whole procedure, the Torah writes: "He shall bring atonement upon the Holy of Holies, and upon the Tent of meeting and the Altar; he will bring atonement for the priests and all the people." In other words, after the whole Yom Kippur service has been dealt with the Torah had to write these words to show that having somehow caused satisfaction to the Azzazel, the people and all concerned are in need of atonement for this. There is yet another aspect embodied in the procedures of the עגלה ערופה, and that is that the procedures teach us something about the nature of a murdered person. The procedures leading to atonement of this crime comprise three elements. 1) the breaking of the calf's neck; 2) the location where this has to take place, i.e. a totally barren area, one which has never been useful. 3) the recital of a confession by the priests: "our hands did not spill this blood. Please atone for Your people of Israel." Every intelligent person realizes that the murderer achieved his objective only by means of separating, detaching his victim from three "souls," life-forces. He separated him from the animalistic soul, from the soul which enables vegetable matter to grow, and, finally, he separated him from the נפש השכלית, the abstract life-force we call "soul." We know that the first soul which departs from the slain person is the animalistic soul. This is why the Torah selected a calf for this procedure, seeing that it (the mother) symbolizes animalism. Killing it removes that "soul." The location, i.e. one that does not produce any growth, symbolizes the "vegetable" soul, i.e. its absence. Finally, the confession and request for atonement symbolise the loss of the abstract soul of the slain person. I have heard that the carcass of the calf generates worms which will attack the murderer wherever he is. This is a mystery of nature related to the barren valley, the domain of the demons we mentioned. A Kabbalistic approach: the whole procedure of "sacrificing" the עגלה ערופה to the attribute of Justice in its most severe manifestation aims at preventing this attribute which is poised to strike the community in whose proximity the murder occurred from causing harm. The reason the neck of the animal was chosen as the point of death is that it represents the "hardest," most unbending part of the personality. Seeing that at this time God, as it were, turns His back (neck) on us, this calf does not have its throat slit as do the animals which are ritually slaughtered. The reason why this whole legislation is described in such detail is that the murder has occurred in Eretz Yisrael, on holy soil. The reason the Torah added the word בקר to the word עגלת בקר (a calf is always a junior בקר) is that this animal symbolises the חיה with the face of an ox in the prophet's vision in Ezekiel 1,10. Sometimes the חיה described there as on the "left," does appear on the right, i.e. represents the attribute of Mercy. Although the calf must not have been worked, borne a yoke, it may impose such a yoke, burden on others (symbolically speaking). As to the words והורדו, "they shall bring it (the calf) down" (verse 4), this means that the elders shall drag the calf down to that valley. The words וערפו שם, reminds us of Genesis 49,24 משם רועה אבן ישראל, [if I understand correctly a reference to Joseph dragging down his family to Egypt, Joseph representing the "ox," בכור שורו. Ed.]. The words את העגלה בנחל, mean that the calf is to be submerged in the waters of the brook of that valley. These waters are called נחלי אל, a reference to the emanations. The reason the Torah refers to the murdered person as חלל, usually understood as an empty space, is that he has been deprived of his souls, thus effectively making him "empty," חלול. The word is also related to חולין, something profane, devoid of sanctity. The procedure is designed to eliminate the spirit of impurity outside the town in the field. This is why the Torah emphasizes נופל בשדה, "fallen in the field" (verse 1). The word חלל is an allusion to orbit, i.e. the revolving planets in their orbits; the slain person is perceived as having been on earth before in a different body. This may be the reason the Torah speaks of חלל באדמה instead of חלל בארץ. This whole procedure was performed by the priests, the Levites, seeing it is their function to settle strife and plague (verse 5). The words ריב and נגע refer to strife both in the terrestrial regions and in the celestial regions. The waters with which the elders wash their hands (verse 6) represent the waters of the attribute חסד which have their origin in a domain above that of the עגלה. The washing of the hands is to ensure that the elders will not be harmed by the attribute of Justice. (7) וענו, "they shall respond;" the priests, speaking in Hebrew. ואמרו, they shall say ידינו לא שפכו את הדם הזה, "our hands did not spill this blood." The prayer of the priests was addressed to the attribute Hashem, the attribute which had orchestrated the Exodus from Egypt. This is why the words אשר פדית ה', "which You, the attribute of Hashem have redeemed," are appended to the priests' prayer for atonement. When they continue: ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל, "do not place innocent blood in the midst of Your people of Israel," is an appeal to the attribute of Mercy not to allow the attribute of Justice to go into action on account of this murder. (8) כפר לעמך, "grant atonement for Your people." According to Pessikta (and Sifri) on our verse the word כפר refers to the living who can attain atonement by means of their money. The words פדית, "whom You redeemed," refer to the already dead who will achieve their atonement by charity given by the living (in their name). The verse teaches that the donations made to the Temple treasury by the living on behalf of their dead accomplish something. This is so in an increased measure if the son donates in his father's name; it is considered a merit for the departed father. The same applies to the recital of Kaddish by the son for his father. The concept is based on the fact that the son "eats" the "fruits" of his father. The same applies to the son acting as reader in the synagogue during his year of mourning. There is a Baraitha in Massechet Kallah Rabbati chapter 2 involving Rabbi Akiva rescuing the soul of a departed from purgatory through the son becoming pious, etc., although the father of that child had been the worst kind of sinner. (9) ואתה תבער הדם הנקי, "and you shall remove innocent blood from your midst." You are to remove the threat of punishment for innocent blood having been spilled. Alternatively, "you are to destroy the one who has spilled innocent blood if possible." 'כי תעשה הישר בעיני ה', "when you do what is right in the eyes of the Lord." In the eyes of the Lord Who took you out of Egypt on condition that you do not allow innocent blood to be spilled, and generally do what is right in His eyes. We encounter here again the absence of the expression ה' אלו-היך as the redemption from Egypt took place under the aegis of the attribute of Mercy, i.e. Hashem (only). It is also possible to interpret this verse as a promise for the future. God is saying: "if you do what is right in the eyes of the Lord there will not be any murders of innocent people." This in turn will serve to hasten the arrival of a period when murder, warfare, etc., will be banished from this earth. At that time the prophecy of Isaiah 2,4: "and they beat their swords into plowshares," will be fulfilled. People will no longer teach the art of warfare; no nation will raise a hand against its neighbor. There will be an abundance of peace and serenity, as alluded to in Song of Songs 7,1. People will offer their sacrifices to the attribute Hashem which is also known as שלום as we know from Genesis 32,18 ויבא יעקב שלם. The author cites a few more verses implying that God's name is שלום.

(א) כי ימצא חלל באדמה – על דרך הפשט עריפת העגלה בנחל איתן תחבולה גדולה כדי להיות סבה שימצא הרוצח, והוא דעת הרמב״ם ז״ל, וזה לשונו, בעבור שברוב הפעמים יהיה הרוצח מן העיר אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקנים ויעסקו במדידה ההיא וזקני העיר יעידו לפני הבורא יתברך שלא התרשלו בתקון הדרכים ושמירתם ושאינם יודעים מי הרג את זה, וכשיחקר הענין ויאספו הזקנים ויביאו העגלה ירבו בני האדם לדבר בו ויגלה הדבר, וכבר אמרו שאפילו תבא שפחה ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף. ואם יודע הרוצח ויחרישו ממנו ויעידו לפני הבורא על נפשותם כי לא ידעוהו, יהיה בזה סבה וזדון גדול, וכל השומע שמץ דבר בענין יבא ויגיד ויתפרסם הדבר, ויהרג או ע״י ב״ד או המלך או גואל הדם, ויתחזק הענין בהיות המקום אשר תערף העגלה לא יעבד בו ולא יזרע לעולם, ויכירו בו רואיו וידברו בו, עכ״ל הרב ז״ל. ולשון וערפו יסירו עורף העגלה. וטעם העיר הקרובה אל החלל, לפי שבאמד הדעת משם היה הרוצח, או עשו עברה כיוצא בהן שאלמלא כן לא היה נזדמן שיהרג אדם קרוב לה. ויש שפירש נחל איתן, מקום דשן ושמן, אשר לא יעבד בו ולא יזרע מכאן ואילך, וכן דרשו רז״ל אשר לא יעבד בו ולא יזרע להבא, ואמרו במשנה ומקומו אסור לזרוע ומותר לסרוק שם פשתן או לנקר בהן אבנים, שאין עבודה זו בגופו של קרקע. ולפי פירוש זה כל אחד ואחד ירבה בשמירת הדרכים שלא יזדמן מכשול רציחה בשום אחוזה, שהרי יודעים שיפסידו אחוזתם לגמרי ותהיה אסורה בהנאה לעולם בגופו של קרקע. ועל דרך המדרש בעגלה ערופה, אמר הקב״ה תבא עגלה בת שנתה ותערף במקום שאינו עושה פירות לכפר על הריגתו שלא הניחו לעשות פירות. דורשי חמורות אמרו, לכך הצריכה תורה עגלה שלא נעשה בה מלאכה והנחל שלא נעבד ולא נזרע, כדי שלא תכיר העגלה אותו, ושלא יהיה שם דרך סלולה ולא תרצה לצאת מן הנחל, והיו הכהנים מכין אותה על ערפה כדי שתצא מן הנחל, זהו שכתוב וערפו שם את העגלה בנחל, ומתחלה היו זקני העיר רוחצין ידיהן על העגלה ואומרים ידינו לא שפכו, והיו הכהנים אומרים כפר לעמך ישראל, וכפר לשון גלוי הוא, שיגלה להם הרוצח. אם היו ישראל שבאותו הדור זכאין היתה העגלה הולכת עד בית הרוצח והורגים אותו שם, זהו ונכפר להם הדם, כלומר מתגלה להם הרוצח, ואם לא היו זכאין והעגלה לא היתה הולכת מכין אותה בקופיץ ממול ערפה ועורפין אותה שם, והכהנים אומרים כפר, לשון כפרה, ואז הקב״ה מכפר, זהו ונכפר להם הדם. ועל דרך השכל ענין עגלה ערופה בנחל איתן שהוא מקום חורבן כענין צפורי מצורע על פני השדה או השעיר במדבר, כי צפורי מצורע הצפור החיה טבולה בדם הצפור השחוטה היתה משתלחת על פני השדה לפורחות השדה וצפור החיה תשא את עונו והוא יטהר, וכן השעיר המדברה נושא עונותיהן של ישראל עליו שנאמר (ויקרא ט״ז:כ״ב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם, וכן בכאן בעגלה ערופה בנחל איתן קשה שמעולם לא נעבד ולא נזרע היה הענין לשר הנחל, והוא נושא עליו עון הרציחה. והיה מספיק שיאמר אשר לא יעבד ולא יזרע, ואמר בו, לבאר שצריך שלא יהא נעבד בגופו, כי בזה בהיותו בלתי נעבד בגופו הוא מקומו וחלקו של שר הנחל ואז, וערפו שם את העגלה בנחל. באותו נחל שהוא שלו, וזהו לשון איתן כי נחל איתן כולל שיהיה הנחל תקיף, וכולל ג״כ נחל של איתן, והוא השר הממונה עליו שהוא כח תקיף וחזק. ואמר ידינו לא שפכה, בה״א, אולי בא לרמוז כי שופך דם האדם בטל ממנו חמשה חושיו והחרים העולם כולו שנברא בה״א שהרי אדם נברא יחיד וממנו יצאו כל התולדות. ואמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳, כי כיון שנהנה הכח המקטרג בעריפת עגלה זו צריך לשאול כפרה מאת הש״י, ועם זה יתכפר להם, זהו שאמר ונכפר להם הדם, וכן בשעיר המשתלח אחר שנשתלח לעזאזל המדברה וקבל המקטרג חלקו אז היה הקב״ה מכפר, הוא שכתוב (שם) וכפר את מקדש הקדש וגו׳. ועוד יש בענין עגלה ערופה התעוררות גדולה להודיע מהות החלל, בראותנו כי צוה הכתוב לכפרת הרציחה שלשה ענינים, האחד עריפת העגלה, והשני שיהיה המקום נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע, והשלישי ודוי דברים והוא שיאמרו הכהנים בני לוי ידינו לא שפכה את הדם הזה כפר לעמך ישראל. ומן הידוע לכל משכיל כי הרוצח לא שלט כי אם על פי פרוד החבור שהפריד מן החלל הזה שלש נפשות, נפש הבהמית והנפש הצומחת והנפש השכלית, ודבר ידוע כי הנפש המסתלקת ממנו תחלה היא הנפש הבהמית, ולכך צוה עגלת בקר שהיא הנפש הבהמית, כנגד מה שהפריד ממנו תחלה הנפש הבהמית. ומה שצוה שיהיה המקום אשר לא יעבד בו ולא יזרע, הנה זה כנגד מה שהפריד ממנו הנפש הצומחת. ומה שצוה בודוי דברים לומר ידינו לא שפכו כפר לעמך ישראל, כנגד מה שהפריד ממנו הנפש השכלית שהיא המדברת, וענין הפרשה מבאר ליחידים מהות החלל, ועם המעשה הזה ונכפר להם הדם. ושמעתי כי בנבלת גוף העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע שהולך והורג הרוצח באשר הוא שם, והנה זה מאצילות שר הנחל, והיא מנפלאות סתרי הטבע. וע״ד הקבלה ענין עגלה ערופה היו מקריבין אותה למדת הדין הקשה שלא תהא מתוחה כנגדו ושלא תשלוט בנו, ומה שהיה מן העורף ירמוז לענין קושי, כענין (דברים ל״א:כ״ז) ואת ערפך הקשה, ועל שם שהפך השם יתעלה אלינו עורף ולא פנים כשאירע ענין כזה בארץ הקדושה. וזהו שאמר עגלת בקר, והוסיף בקר על שם שפניה פני שור מהשמאל, ושם נעשה לפעמים השמאל ימין והימין שמאל. לא עבד בה ולא משכה בעול, אבל היא מושכת עול על אחרים. ומלת והורידו שימשיכוה אל נחל איתן, וערפו שם שיעשוה רפה, מלשון (בראשית מ״ט:כ״ד) משם רועה אבן ישראל, את העגלה בנחל לטבול אותה במים הנקראין נחלי אל, והן המדות. וקרא הכתוב את ההרוג חלל מלשון חלול, לפי שהוא חלול מן הנפש שהיתה בו, ועוד מלשון חולין שחללו רוח הטומאה מחוץ לעיר בשדה, זהו שאמר נופל בשדה, ועל שם שהחלל הזה כבר היה וחזר חלילה ונתגלגל בו לאור באור החיים אשר על פני האדמה, וזהו שאמר חלל באדמה ולא אמר בארץ. ועבודה זו ע״י בני לוי היתה כי כן ראוי, לפי שעל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע למטה ולמעלה, וזקני העיר ירחצו את ידיהם במי החסד שהם למעלה מעגלה זו כדי שלא תשלוט בהם מדת הדין. (ז) וענו הכהנים בלשון הקדש. ואמרו ידינו לא שפכו את הדם. הזה והיתה תפלתן של הכהנים לשם המיוחד שפדאנו ממצרים, זהו שאמר כפר לעמך ישראל אשר פדית ה׳ ואל תתן רשות למדת הדין הקשה שתשפוך דם נקי, ואז ונכפר להם הדם, במדת הדין ומדת הרחמים. (ח) כפר לעמך – דרשו בפסיקתא אלו החיים שמתכפרין בממונם, אשר פדית אלו המתים שמתכפרין בממון החיים. ולמדנו מזה שההקדשות שנוהגין החיים להקדישם בעד המתים, שיש להם תועלת למתים, וכל שכן אם הבן מקדיש בעד אביו שהוא זכות לאביו בהיות אוכל הבן פירותיו, והוא הדין לאומר בשבילו קדיש או שום ברכה בבית הכנסת בצבור, וכמו שאמרו באגדה באותו מעשה של רבי עקיבא, וכדאיתא במסכת כלה. (ט) ואתה תבער הדם הנקי – כתרגומו שופך הדם הנקי או עונשו, כמו שאמר ואל תתן דם נקי כלומר עונש דם נקי. כי תעשה הישר בעיני ה׳ – כלומר בעיני ה׳ שפדאך ממצרים על מנת כן, על מנת שתעשה הישר בעיני ה׳, וכן הזכיר אשר פדית ה׳, כי ההוצאה והפדיון ממצרים בשם הגדול היה, ומטעם זה לא אמר בעיני ה׳ אלהיך כמשפט בכל הפרשה וכן בכל משנה תורה ברוב, וטעם הכתוב כי המכלה רוצחים מן העולם עושה הישר בעיני ה׳. ואפשר לפרש גם כן כי הכתוב הזה הבטחה לעתיד, יאמר אם תעשה הישר בעיני ה׳ אתה תבער השופך דם כי לא ימצא בארץ שופך דם נקי, כי בזכות זה תקרב הזמן העתיד שתפסק כל רציחה וכל מלחמה מן העולם, כמו שהבטיח הנביא ע״ה שיפסקו המלחמות, הוא שאמר (ישעיהו ב׳:ד׳) וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה, ואז תרבה המנוחה והשלום בעולם לישראל שהם עם מיוחד ונקראים שולמית, שנאמר (שיר השירים ז׳:א׳) שובי שובי השולמית, ויזבחו לשם המיוחד יתעלה שנקרא שלום, שנאמר (שופטים ו׳:כ״ד) ויקרא לו ה׳ שלום, ויקריבו העולות והשלמים בעיר שנקראת שלום, שנאמר (בראשית ל״ג:י״ח) ויבא יעקב שלם, ויזכו לשלמות הגוף והנפש בקיום התורה שכלה שלום, שכן אמר שלמה ע״ה (משלי ג׳:י״ז) דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום.

Minchat Yehuda Devarim 21:8מנחת יהודה דברים כ״א:ח׳

כפר לעמך ישראל – תימא כיון שאמרו ידינו לא שפכה מאי כפרה שייכא. וי״ל משום דכל ישראל ערבים זה לזה. ולפי פשוטו כפר כמו גלה כלו׳ גלה לעמך מי הרוצח שכל זמן שלא נודע מי הרגו גואל הדם ימית את מי שאין דינו למות. וכן מצינו בישעיה וכפר בריתכם את מות שהוא כמו וגלה כמו שת״י ב״ע. כפר״מ מקוצי. לכך צוה המקום לקחת עגלת בקר אשר לא עבד בה ולא משכה בעול ולערפה בנחל שלא יעבד להראות לעולם סימן ואות שכשם שהעגלה תמה והקרקע תמה כן אנו תמימים ונקיים מן החלל הזה. ולכך היו זקני העיר רוחצין את ידיהם להראות שכשם שידינו נקיות מכל סחי ומאוס כך אנו נקיים מן החלל הזה. ומכאן רמז לרחוץ ידים כשמת מת אחד בעיר כי לא מטהרה הוא שהרי אויר חוצה לארץ מטמא אלא רמז לידינו לא שפכו את הדם הזה. כפר״ת מאורליי׳.

Ralbag Devarim 21:7-9רלב״ג דברים כ״א:ז׳-ט׳

(ז) וענו ואמרו ידינו לא שפכו את הדם – ראוי שתדע שזה המאמר לא יאמרו אותו הכהנים כי לא יצטרך לומר להם זה אבל יאמרו זה זקני העיר ההיא אשר ראוי שיהיה הרוצח מעירם ומגיד שאם ראה זה אחד מהם אף על פי שלא ידע מי הכהו אינה נערפת שהרי איננו יכול לומר ועינינו לא ראו וידמה שיאמרו זה להתנצלות וזה כי החטא הוא עליהם אם לא הישירו העם לשמירת דרכי התורה בדרך שלא תהיה ביניהם רציחת נפש ואם לא השגיחו בזה לשמרו לפי מה שראוי אם בא עליהם וזה המאמר ראוי לאמרו כן בלשון הקדש כמו שהגביל אותו התורה. (ח) כפר לעמך ישראל – הנה זה המאמר יאמרו אותו המכפרים לעם והם הכהנים וזה מבואר ולזה אמרה התורה שיהיו נגשים הכהנים בני לוי ואומרים אותו בלשון הקדש כמו שהוגבל פה והוא שכבר יאמרו כפר לעמך ישראל אשר פדית י״י ולא תתן דם נקי בקרב ישראל. מגיד שהחטא הזה הוא חטא לישראל כלו כי כלם נענשים עליו כמו שקדם והרצון באמרו ולא תתן דם נקי ולא תתן חטאת דם נקי והנה השם יתעלה מכפר להם החטא אחר זה שנאמר ונכפר להם הדם והוא מבואר שהחטא אשר להם בשביל שקרה זה המקרה הרע בגבולם הוא מתכפר להם בזה אמנם הרוצח לא יכופר בזה ולזה אמר ונכפר להם ולזאת הסבה אמר במה שקדם ולאר לא יכופר הדם אשר שופך בה כי אם בדם שפכו. (ט) ואתה תבער הדם הנקי מקרבך – מגיד שאם תרצה לעשות הישר בעיני י״י תשתדל לבער דם הנקי בהרבותך החקירות בזה כדי שיתברר לך מי הכהו או ירצה בזה שכאשר תעשה הישר בעיני י״י לא יקרה בקרבך כמו זה החטא כי הזקנים יוכיחו העם ויקבלו כלם מוסרם ללכת בדרכי התורה הנה זה ביאור מה שיצטרך אל ביאור בזאת הפרשה.

Ralbag Devarim Toalot 21:6רלב״ג דברים תועלות כ״א:ו׳

(א-ט) התועלת הששי הוא במצות והוא מה שצונו לעשות מדבר עגלה ערופה כי ימצא חלל באדמה והנה היתה הכונה שתהיה משוללת מהתועלת וההנאה מעת הולדה וגם המקום שתערף שם לתועלת בעינו שצוה בכמו זה הענין בפרה אדומה כמו שביארנו שם. (ו-ט) התועלת השביעי הוא ללמדנו שהמעשים המגונים שיעשו במקום מה הנה יש בזה חטא למי שראוי שישתדל בהנהגת בני המקום ולזה הוצרכו כל הזקנים לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו ואמר גם כן שאם יעשו הישר בעיני י״י לדקדק בהנהגת העם יהיה זה סבה שלא יעשו כמו אלו הפעולות המגונות ולזה אמר ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני י״י.

Abarbanel Devarim 21:1-9אברבנאל דברים כ״א:א׳-ט׳

(א-ט) כי ימצא חלל באדמה וגו׳ עד סוף הסדר, אחרי שהזהיר בלמוד הדברים המתיחסי׳ למלכים ולשופטים בעניני המלחמות, צוה בפרשה הזאת ולמד דין עגלה ערופה שהיה מתיחס לכהני׳ ללוים ולשופטים אשר בבית דין הגדול, ולשופטים הראשונים אשר בשערים. ובזה האופן היו כל המצות אשר באו בסדר הזה כוללות כפי מה שזכרתי, ורבי אברהם כתב שכאשר זכר מלחמה עם האויב זכר דין האדם עם חברו בריבו עמו ויהרגהו וימצא חלל באדמה, והנה המצוה הזאת כבר באה בכלל בדבור לא תרצח, בפרשת מסעי הזהיר מאד עליו באמרו ולא תקחו כופר לנפש רוצח, וגם ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה כי הדם הוא יחניף את הארץ ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם. בדם שופכו. האמנם כשימצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו אם היה בשגגה לחייבו גלות או במזיד לחייבו מיתה, הנה הוצרך משה רבינו עליו השלום לפרש כאן מה יהיה ממנו, וכפי מה שארז״ל במסכת סוטה פ׳ עגלה ערופה, והביאו הרמב״ם בפרק ט׳ מהלכות רוצח. ענין המצוה הזאת שההרוג כאשר נמצא בארץ ולא נודע מי הכהו, מניחין אותו במקומו, ויוצאים החמשה זקנים מהכהנים הלוים אשר בבית דין הגדול אשר בירושלם ומודדין הערים אשר סביבות החלל, ואחר שבמדידה היו יודעים העיר היותר קרובה אל החלל, היו קוברין אותו במקומו, ובית דין של אותה העיר הקרובה אל החלל מביאין עגלת בקר מבין אנשי אותה העיר, ומורידין אותה אל נחל איתן, רוצה לומר שהוא שוטף בחוזק, וזהו נחל איתן הנזכר בתורה ועורפין אותה בקופיץ מאחריה, ובית דין של אותה העיר עם כל זקני העיר ואפילו שיהיו מאה רוחצים את ידיהם שם במקום עריפתם של העגלה ואומרים בלשון הקודש בתוך הנחל, ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו, והכהנים עונים בלשון הקדש גם כן כפר לעמך ישראל והקב״ה מכפר להם שנאמר ונכפר להם הדם, זהו ענין המצוה בכללות. ומאשר אמר הכתוב באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך, למדו שהמצוה הזאת לא תנהג רק בארץ כנען בלבד מעבר לירדן. ומאשר אמר כי ימצא חלל באדמה נופל בשדה, למדו (סוטה מ״ד) שימצא נגלה על הארץ לא טמון בגל, ולא גם כן תלוי באילן, ולא צף על פני המים, ולא בתוך העיר. ומאשר אמר לא נודע מי הכהו, למדו (שם מ״ז) שאם יהיה נודע הרוצח לאיש או לאשה או לעבד לא ינהג הדין הזה. וממה שאמר ויצאו זקני ושופטיך למדו שהמודדין יהיו מסנהדרי גדולה, ולא יהיו זקני אחת מהערים לפי שהיו קרובים לעצמם בענין המדידה. וממה שאמר זקניך ושופטיך למדו שיהיו הזקנים שנים והשופטים ג׳ שהוא ב״ד שקול, ויהיו אם כן הזקנים והשופטים כלם חמשה. וממה שאמר ומדדו הערים אשר סביבות החלל למדנו שהמדידה תהיה מהמקום אשר בו החיות יותר נרגש באדם שהוא החוטם. ומאשר אמר והיה העיר הקרובה אל החלל למדנו שהקורבה תהיה בערים נבחרת ראשונה ברבוי העם ואחר כך במקום, ולכן העיר הגדולה הרחוקה היא יותר קרובה לענין הזה מהעיר היותר קטנה שהיא יותר קרובה במקום. ומאשר אמר ולקחו זקני העיר ההיא וגו׳ ונגשו הכהנים וגו׳, למדנו שעריפת העגלה בב״ד וזקנים שבעיר הקרובה תהיה בפני הכהנים הלוים. ומאשר אמר עגלת בקר למדו שתהיה העגלה בת שתי שנים לא עוד כי אז היא בגדר עגלה. ומאשר אמר אשר לא עובד בה ולא משכה בעול למדנו שהעבודה ועול פסול בעגלה. ומאשר אמר אל נחל איתן אשר לא יעבד בו ולא יזרע בלשון עתיד למדו שאסור לעבדו ולזרעו עוד, כי העגלה והנחל אסורין בהנאה עוד. ומאשר אמר וערפו שם את העגלה בנחל למדנו שבתוך הנחל יערפו את העגלה בקופיץ ממול עורף. ומאשר אמר וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו למדנו שזקני העיר ההיא כלם חייבים ברחיצת ידיהם ואפילו הם מאה, וגם יתחייבו לו ידינו לא שפכה את הדם הזה והכהנים מתפללים ואומרים כפר לעמך ישראל. וממה שכתב בתחלת המצוה כי ימצא חלל באדמה אשר ה׳ אלהיך נותן לך למדו שאין מודדין לירושלם ולא יביאו זקנים העגלה לפי שלא נתחלק׳ לשבטים. וכבר זכרו רז״ל דינים אחרי׳ במצוה הזאת והביאם הרמב״ם במקום הנזכר. ונסתפקתי בזכרון אלה לפי שהם נסמכים ומפורשי׳ בכתובים. והרב המורה בחלק ג׳ פרק מ״ו נתן טעם במצוה הזאת ואמר כי היה הענין הזה כדי שיתגלה מי הוא הרוצח לבער את דמו, כי ברוב הפעמי׳ יהיה הרוצח מן הערים אשר סביבות החלל, וכשיצאו הזקני׳ ויתעסקו במדידה ההיא וזקני העיר יעידו לפני הבור׳ שהם לא התרשלו בתקון הדרכי׳ ושמירת׳ ושאינם יודעים מי הכהו ויתאספו הזקנים ויחקר הענין ויביאו עגלה ירבו בני אדם לדבר בדבר זה. ואולי יתגלה ויודע מי הוא הרוצח ולכן אמרו שאפילו תבא אשה או עבד ותאמר פלוני הוא הרוצח לא תערף העגלה, ואם זקני העיר לא ידעו אותו ושאר העם גם כן ויעידו על נפשותם לבורא ית׳ שלא ידעוהו יהיה בזה זכרון גדול, וכל השומע שמץ דבר יבא ויגיד ויתפרס׳ היודע הרוצח, ויהרג ע״י המלך או גואל הדם או ע״י ב״ד, ויתתזק הענין בהיות המקו׳ שתערף בו העגלה לא יעבד בו ולא יזרע ויהיה לעולם אסור בהנאה, לפי שבעל הארץ יעשה כל תחבולה לחקור עד שידע הדבר כדי שלא תערף העגלה בשדהו ולא יאסר לעולם, וכמו שזכר הרב בפרק מ׳ חלק ג׳, וכתב עליו הרמב״ן והנה לפי הטעם הזה יש בתחבול׳ הזאת תועלת אבל המעש׳ אינו נרצה בעצמו, והיה ראוי שיעשה בשדה טוב ראוי לזריעה שיכירו בו כל רואיו כי בנחל איתן לא יודע מדוע לא יעבד בו ולא יזרע, ולפי דעתי יש בו טעם בענין הקרבנות הנעשים בחוץ כמו שעיר המשתלח או פרה אדומה, ולפיכך מנו חכמי׳ עגלה הערופה מכלל החוקים ע״כ: והנה לפי דעתי טעם הרמב״ן הוא האמת ומחכים מכל צד, אבל לפי שהרב המורה לא נתן טעם לפרטי המצוה, אשתדל בהם אני בנתינת׳ כדי לאמת דעתו ולהסיר מעליו תלונות הרמב״ן וספקותיו, וגם ספקות אחרים אשר לא העיר עליהם הרמב״ן כנגד הרב, ואפשר שיסופקו נגדו והם למה צוה בעגלת בקר, ולמה צוה שתהיה אשר לא עובד בה ולא משכ׳ בעול, ולמה צוה שיביאוה אל נחל איתן ולמה אסר הנאתו של נחל איתן שלא יעבד בו ולא יזרע ולמה צוה שתערף העגלה מאחור, ואם היה כטעם הרב המורה היה די בוידוי דברים בלבד לפני הסנהדרין או שיביאו קרבן משור או כשב או עז ויתודו עליו, ומה צורך יהיה כפי דעתו בה׳ התנאים האלה, אם היה הנרצה בו לפרסם הענין ולגלותו, אבל נעשה הענין הזה לדעתי לאחד משני צדדי ההוראה או לשניהם יחד, הצד הראשון הוא שיורה זה המעשה כלו על מעשה הרוצח ולזה באה העגלה לפי שישראל יכונה בשם השם כמו שאמר (הושע י׳) אפרים עגלה מלומדה, וצוה שיביאוה מהעיר הקרובה, להורות שהחלל יצא ובא מאותו העיר כשנהרג. וצוה שתהיה אשר לא עובד בה אשר לא משכה בעול, להורות ולרמוז שהחלל ההוא נהרג על לא חמס בכפיו כי הוא לא עשה פעלה שתחייב הריגתו ולזה היתה העגלה בת שתי שנים ולא עוד בהיותה בשני הנערות לרמוז אל היות החלל נקי בלא חטא כלל. וצוה עוד שיביאוה אל נחל איתן ושתערף בנחל כי היה הנחל רמז והוראה על היות העיר ההיא שהיתה מקום התורה והמשפט כי המים רומזים לתורה כמו שאמר (ישעיהו נ״ה) הוי כל צמא לכו למים, ואמרו רבותינו ז״ל בע״א פ״ק אין מים אלא תורה. והיתה ההוראה שבתוך אותה העיר מקום הצדק והמשפט נהרג האדם ההוא שנתאר ונרמז בעגלה, וכמה שאמר (קהלת ג׳) מקום המשפט שמה הרשע, ולכן צוה שתהיה העגלה נערפת, כי הנה עריפתה מצד העורף ירמוז שהחלל ההוא נהרג בקשר גדול כי לא נהרג על פי בית דין או בפרסום כדרך האנשים שימיתום אויביהם פנים בפנים כי אם בסתר כמו שהעגלה לא נהרגה בצד פניה כי אם בצד ערפה, וצוה שהנחל איתן לא יעבד בו ולא יזרע עוד כדברי הרב המורה עצמו, לפי שבעל השדה יחקור בהשתדלות גדול לדעת מי היה הרוצח כדי שלא תערף העגלה ולא יאסור שדהו לעולם, והם היו עושים כל זה לפסוק בהוראות האלה שההריגה ההיא יצאה מאנשי אותה העיר, ולפי שלא נודע ההורג יהיו כלם נחשדים שהעם אשר יהיו שם ישאו ויתנו בדבר ויתגלה ויודע המכה באמת, כי אם יבא אדם ויאמר כנגד התנאי האחד שהחלל יצא מעיר אחרת יהיה זה קצת הודעה להגיע אל גלוי הדבר, ואם יאמר אדם שהחלל לא נהרג בלי סבה שהוא הרמז והתנאי השני אבל יגיד למה נהרג באמת יהיה גם בזה הודעה רבה, ואם יאמר אדם שהרוצח אינו מאנשי אותה העיר כנגד הנרמז בנחל איתן. אבל שהוא מעיר אחרת יהיה זה סבה לגלוי הדבר והודעתו, הנה אם כן באו פרטי המצוה להעיר על הענינים אשר היה בהם החשד כאלו הפועל ההוא היה אומר ומעיד שכלם חשודים, ולכך על אותו הפועל יתנצלו הזקנים ויאמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו הפך החשד הנרמז בזה הפועל ובזה יבא הדבר לגלוי והודעה כדעת הרב וטעמו. ואמנם הצד השני מההערה והרמז בפועל הזה, הוא שהיה מעיר ורומז אל העונש הגדול אשר יבא אל העיר ההיא בעון אותו החלל, ולפי שישראל בזמן ההוא היו עובדי אדמה, או רועי צאן ובקר, והצלחת שני המלאכות האלה תהיה באמצעות המים כשיבאו בעתם, לכן צוה שיושבי העיר הקרובה אל החלל שהיו יותר חשודים בהריגתו יביאו עגלת בקר אל נחל איתן כדי להעיר שהמקנה כלו ימות בחטא ההוא, ואמר אשר לא עובד בה, להגיד כי המקנה ימות קודם שיגיע לגבול הגדול וצוה שתערף בנחל לרמוז כי בסבת המים בהעדרם או ברבוים המופלג ימות המקנה כלו, ואמר שהזקני׳ יערפוה לרמוז שבסבתם וחטאתם ברציחה הזאת ימות כל המקנה, וצוה שלא יעבד השדה ולא יזרע עוד, לרמוז שגם עבודת האדמה תבטל ותחרב, וכאשר יעשו הפועל הזה שמגיד ומורה גודל העונש אשר ימשך אליהם מזה החטא, הנה יפחדו האנשים כלם וישתדלו לחקור ולדעת מי הוא הרוצח כדי שיוסר דם הנקי מביניהם, ויבא הדבר לפרסום ההריגה וידיעתה, שהוא התכלית המכוון במצוה כמו שאמר הרב, ולכן אחרי הערת העונש הזה יבא התנצלות הזקנים ובקשת הכפרה להנצל מהעונש ההוא, וזהו אמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו כפר לעמך ישראל, זהו מה שראוי שיאמר בטעם המצוה וחלקיה, והותר בזה הספק הכ״ו: (ה) ואמנם בהתר הספק הכ״ז אשר הוא מונגשו הכהנים בני לוי, אומר שזקני ב״ד הגדול שבירושלם יבאו למדוד העיר הקרובה ואם יעמדו שם בשעת מעשה, המצוה בם שיושבי העיר וזקנים ישתדלו יותר בקיומה, וחקירת מי הוא ההורג ביראתם ובושתם מהשופטים היקרים ההם אשר שם, ולזה אמר ונגשו הכהנים בני לוי כי בם בחר ה׳ לשרתו ולברך בשמו יתברך ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע והתוארים האלה לא יאמרו כי אם על הסנהדרין, ויורה עוד שלא אמר זה על זקני העיר ממה שאמר אחר זה וכל זקני העיר ההוא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם ויאמרו ידינו לא שפכה את הדם הזה וגו׳ בפני הכהנים הלוים והשופטים אשר יבאו שמה מבית דין הגדול אשר בירושלם והם יעידו על דברי זקני העיר כפר לעמך ישראל. (ז-ח) ואמנם בהתר הספק הכ״ח כתב הראב״ע ויתכן שהש״י צוה לעשות כן על העיר הקרובה כי לאלה שעשו עבירה כמדומה לה יזדמן שיהרג אדם קרוב להם ומחשבות הש״י עמקו לאין קץ אצלנו, ולפי דעתי נ״ל לפרש הכתוב כך שאחרי שהם העידו שאין ביניהם הרוצח ושהם לא שפכו את הדם, ושהם לא ידעו מי הוא ההורג וזהו ועינינו לא ראו, יאמרו הכהנים כפר לעמך ישראל לא על העון הזה כי אם על יתר העונות אשר כבר עשו דומים לזה כי לולא היו חטאים בדבר הדומה לזה פעם אחרת לא תהיה קורה בגבולם ההריגה הזאת, ולפי שהם היו בלתי יודעי׳ חטאם התפללו בעדם הכהנים הלוים ההם שיכפר להם הש״י כיון שפדאם מיד צר ומעשה ידיו הם ויתפללו עוד שלא יתן דם נקי בקרבם רוצה לומר שלא יענישם על דם נקי שנשפך בגבולם כדומה לזה והעידה התורה שבסבת החרטה והתפלה הזאת והיותם עצבים בדבר יכפר להם יתברך החטאות שכבר עשו דומי׳ לזה. אבל הנכון אצלי הוא כי חטא העם ופשעם ראוי שייוחס למנהיגיהם יען וביען לא היישירו העם בשמירת דרכי התורה באופן שלא יהיה ביניהם שפיכות דמים וגם תהיה אשמה אל מנהיגיהם לפי שלא הגיעו לדעת מי ההורג ולבערו כי זה הוא המוטל על שופטי העיר וזקניו וגם כי מיעוט המשפט ביניהם יביא אל שפיכות דמים, כי אם היה משפט בעיר קשה ומדוקדק כראוי לא יגבר יד הרוצח להביא להרוג נפש בגבול אותה העיר כי יפחד לבבו ממשפט אותה העיר ושופטיה שירדפו אחריו וישיגוהו וירמסו לארץ חייו, הנה להיות זקני העיר ושופטיה חוטאים בזה מהצדדים האלה הוצרכו הכהנים הלויים להתפלל עליהם כפר לעמך ישראל לא שיתפללו על ההריגה הזאת עצמה ויבקשו כפרה עליה כי אם על החטאי׳ והאשמה שייוחסו אליהם מהצדדי׳ אשר זכרתי, ואמר עוד ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל שיהיה רצון לפניו יתברך שלא יקרם עוד כדבר הזה רוצה לומר שלא יהרג עוד בגבולם איש בהיותו נקי כמו שנהרג זה, וזהו שאמר ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל רוצה לומר שלא יהיה ולא יבא שבקרב הארץ ההוא וגבולה יתן דם נקי שיקרה שישפך דם שם וזהו שנכפר להם הדם שהדם ההוא יחשב אליהם למיעוט המשפט בארץ ועצלות המנהיגים ושאר הצדדים אשר זכרתי. (ט) ואמנם אמרו עוד ואתה תבער הדם הנקי מקרבך כי תעשה הישר בעיני ה׳ פי׳ כי הם יבערו הדם הנקי מקרבם וימנעו הרציחו׳ והפעולו׳ המגונות כאלה, כאשר יעשו הישר בעיני ה׳ לדקדק בהנהג׳ העם ומשפטיו או יאמר שלא יחשבו שאחרי עריפת העגלה אשר הכונה בה לדעת המכה והרוצח כמו שזכר הרב ולא יכלו לדעתו, שלא יחושו עוד לעשות חקירות לדעת מי הוא ההורג אותו החלל, אבל צוה אשר יחקרו עוד תמיד לבער הדם להכיר הרוצח ולהורגו, ובזה יעשו הישר בעיני ה׳: נשלם סדר שופטים

Sforno Devarim 21:4-9ספורנו דברים כ״א:ד׳-ט׳

(4) אל נחל איתן, where people do not normally walk. וערפו, a discreet death, not one drawing attention to itself. The animal does not experience pangs of death, not knowing of its impending fate. Naturally, people knew even less about this impending procedure. This procedure parallels what the murderer had done when he ambushed an unsuspecting victim in a location which was isolated so that the court never found out who the murderer was. Had the court known of the identity of the murderer they would have dealt with him instead of this heifer having to be killed. (5) לשרתו ולברך, the (Temple) service of the priests is instrumental in attaining expiation for the innocent blood spilled, and in securing blessing for the land. ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע, so that they are familiar with the psyches of the people and their norms, as they observed already by watching their fathers deal with such matters. Perhaps, due to such cumulative empirical knowledge they have some knowledge of whose character has been tainted by sin so that such intuitive knowledge will help them bring the truth to light. (in the investigation of the murder) (7) ידינו לא שפכו את הדם הזה, we have not left a stone unturned in (making public) locating the murderer in the land. ועינינו לא ראו, we are certain that the murderer did not commit this act where he could be seen. Had he been seen, he would have been challenged and prevented from committing the deed. At the very least, such witnesses would have come forward. (8) כפר לעמך, Please Lord, grant atonement to Your people, on behalf of the one who has spilled the blood. This is a veiled request to bring the murderer to justice as it is not given to man to do this. Compare Ketuvot 30 “if someone is guilty of judicial execution (and human justice did not reach him) he will either be killed by the secular authorities (for something else he is accused of) or terrorists will attack him.” ונכפר להם הדם, it will be atoned through heavenly judgment, the heavenly agent spilling the murderer’s blood accomplishing this. It will appear in the eyes of man as if the matter had taken care of itself independently. (9) ואתה תבער, when you are aware of someone’s guilt it is up to you to sentence the party and to carry out the sentence and not to rely on heaven to intervene. When you are unaware of the identity of the guilty party, and you have made exhaustive attempts to find him without success, you may rest assured that God Himself will take care of the problem.

(ד) אל נחל איתן – שאין שם רגל מצויה. וערפו – שהיא מיתה נעלמת מעיני הנהרג, מורה על שההריגה היתה בלי ספק במקום נעלם מעיני העם, ושנעשתה על ידי רוצח שלא היה נודע לרוצח אצל בית דין, שאם היה נודע אצלם לרוצח היו מבערים אותו. (ה) לשרתו ולברך – ועל ידם תהיה כפרה מן הדם הנקי וברכה לארץ. ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע – באופן שהם בקיאים בדרכי בני האדם ומזגיהם, במה שראו הם ואבותיהם, ואולי יכירו מי נתלכלך בחטא זה בידיעת דרכיו ומעלליו, ויתגלה הדבר. (ז) ידינו לא שפכה – שלא הנחנו שום נודע לרוצח בארץ. ועינינו לא ראו – שלא היה זה במקום רואים, שאם היו שם רואים היו מתקוממים ומגידים. (ח) כפר לעמך – כפר אתה בדם שופכו, כאמרם ז״ל ׳מי שנתחייב הריגה, או נמסר למלכות או לסטים באים עליו׳ (כתובות ל). ונכפר להם הדם – יכופר בדיני שמים בדם שופכו, באופן שיהיה נראה כמתכפר מאליו. (ט) ואתה תבער – הנה האל יתברך יכפר כשלא תדעהו, ״ואתה״ אם תדעהו ״תבער״ קודם שיפעלו בו דיני שמים.

Shadal Devarim 21:1-7שד״ל דברים כ״א:א׳-ז׳

(א) כי ימצא חלל – מצות עגלה ערופה איננה למען יתגלה הרוצח (כדעת הרמב״ם מורה ח״ג פרק מ׳. ואחריו בעל ס׳ החינוך ודון יצחק ובעל מנחה בלולה והמעמר), אלא לשתי כוונות: האחד, לחזק האמונה המפורסמת באומה שכל ישראל ערבים זה לזה, ושלארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שופכו; ולכן אחרי שאין הרוצח ידוע להם, ולא יוכלו לעשות בו דין, יערפו תחתיו העגלה, וירחצו הזקנים את ידיהם, לסימן כי הם ושולחיהם נקיים, וכפיהם לא נגואלו בדם ההרוג. והשנית כדי שבתוקף אמונתם בעונש המגיע לארץ בשביל הדם אשר שופך בה, לא יבאו להרוג נקי שיהיה נחשד על הרציחה ההיא, בזולת ראיה גמורה ועדות ברורה. כי אמנם אעפ״י שיודעים היו שאין כל העם ערבים על מכה רעהו בסתר היה אפשר להם לחשוב שזה אמנם אינו אלא כשאין ההרוג ידוע, אבל בנדון שלנו שהחלל נמצא, יתכן שיהיו כל הקהל נענשים אם לא ישתדלו עד שימצא הרוצח. {כי ימצא חלל – עקר המצוה הזאת כי רצה ה׳ שיהיו כל ישראל ערבים זה לזה, ולא לבד שיעשה כל אחד את שלו, אך גם ישגיח על אחרים שיעשו מצותיו, ע״כ חטא אחד היה עוכר כל האומה. ע״כ הוא אומר ובערת הרע מקרבך, שענינו עֹנש אותו עון תסירהו מעליך בהענישך החוטא, וכן ואתה תבער {ה}דם הנקי מקרבך {דברים כ״א:ט׳}; והנה כשם שחִייב כפרה גם לשוגג כדי שלא יתרשל, כן חִייב כפרה גם על דם נקי שלא נודע שופכו כדי שלא יתרשלו הצבור ולמען יעמדו בפרץ למנוע שפיכת דם נקי מישראל, בראותם שגם זה צריך כפרה. זה טעם נכבד הרבה יותר ממה שנאמר בדברי הרב המורה שהיה כל זה כדי שיתגלה הרוצח.} (ד) אל נחל איתן – רש״י וכל הקדמונים (אונקלוס וירושלמי וסורי ויוני ורומי) פירשו נחל ענין עמק, ואיתן קשה, מן איתן מושבך ושים בסלע קנך {במדבר כ״ד:כ״א}, {ודרך בוגדים איתן {משלי י״ג ט״ו},} וכן נכון; והרמב״ם (הלכות רוצח פרק ט׳ {הלכה ב׳}) פירש נחל מים השוטף בחוזק, וכן שולטענס ורבים מן האחרונים פירשו איתן נצחי, ונחל איתן הוא לדעתם נהר שאינו פוסק, ונסתייעו מעמוס (ה׳:כ״ד) ויגל כמים משפט וצדקה כנחל איתן, ומתהלים (ע״ד:ט״ו) אתה הובשת נהרות איתן, ופירשו אשר לא יעבד בו ולא יזרע, כי כשהנחל יחרב ויבש יתכן לעבוד ולזרוע בקרקעיתו, ואם הנחל אינו פוסק לא יתכן לעבוד ולזרוע בו. וכתב ראזנמילר, כי לכך היו עורפים העגלה אל נחל איתן, כדי שהמים השוטפים ישטפו את דמה; וזה שבוש, ונהפוך הוא, כי לכך צותה תורה שיערפו את העגלה בקרקע קשה, כדי שיהיה דמה נשאר ורישומו ניכר ובלתי נבלע, על דרך נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות {יחזקאל כ״ד:ח׳}, כדי שיצעק חמס, כטעם קול דמי אחיך צועקים אלי מן האדמה {בראשית ד׳:ז׳}, והנה מאחר שלא היה אפשר להמית הרוצח (כי לא היה נודע), ולארץ לא יכופר לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, צותה תורה לשפוך תחתיו דם העגלה לכפר על הארץ ועל העם, והדם הזה המכפר ראוי שלא יתבלע בקרקע, אבל ישפך על צחיח סלע, לכפר על הדם הנקי, ולהשקיט צעקתו שהוא צועק מן האדמה. גם הביאו קצת מן האחרונים ראיה מן ורחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל, שהיה הנחל מקום מים, וגם זה הבל, כי לא אמר הכתוב שירחצו את ידיהם בנחל, אלא על (אצל) העגלה הערופה בנחל, ואין ספק שזקני העיר היו באים שם עם משרתיהם, והיו מביאים עמהם ספל מים ושאר כלים המצטרכים לאותה מצוה. (ז) ועינינו לא ראו – שאם ראינו מי ששפך אותו, הרגנוהו, ורחיצת הידים לעשותן נקיות, והוא דרך סימן, כמו ידיכם דמים מלאו {ישעיה א׳:ט״ו}, ואמרם ידינו לא שפכו לא שתעלה על דעתך שהם הרגוהו, אבל טעמו ידינו נקיות מהריגתו מכל וכל, שלא גרמנו מיתתו בשום פנים כגון בהעדר שמירה בדרכים או בהעלים עין מֵרוצחים אחרים.

Hoil Moshe Devarim 21:4-5הואיל משה דברים כ״א:ד׳-ה׳

(ד) נחל איתן – דעתי נוטה לומר שאין טעם המצוה כדי שדם העגלה לא יבלע בקרקע ורישומו יהיה ניכר כדי לנקום נקמת ההרוג אם יזדמן, אבל להפך כדי שיתכפר להם הדם, שכן כתוב למטה פסוק ח׳, וזה לא ימנע שאם אח״כ ימצאו הרוצח ימיתוהו; ושרש כפר הוראתו כסה, כמו וכפרת אותם מבית ומחוץ בכפר (פרשת נח), וא״כ נ״ל שנחל איתן ענינו נחל שוטף כדברי רָאזענמיללער (הביאם שד״ל), כדי שהמים השוטפים ישטפו את דם העגלה, וכן אתה הובשת נהרות איתן (תהלים ע״ד:ט״ו); ואולי איתן הוא מגזרת אית בלשון ארמי יש, שבשטפו מודיע הויתו, ומזה בהוראה מושאלת ודרך בוגדים איתן (משלי י״ג:י״ד) חזקה וקשה; ומגזרת יש נגזר גם שם איש שענינו אדם נכבד, כמו כלם אנשים (ריש פר׳ שלח), ישי בא באנשים (שמואל א י״ז:י״ב), ב״א שנודע הויתם בהיותם מנכבדי ארץ; ונחל ענינו כל העמק או מיכל המים העוברת בו, וירב בנחל (שמואל א ט״ז:ה׳) בעמק, ויעבירם את הנחל (פרשת וישלח) מיכל המים. ״ואשר לא יעבד בו ולא יזרע״ מיסב לכל העמק שמחמת הנחל השוטף בו לפעמים, לא יזרעו בו כי ייגעו לריק, לפי שהנחל ישטוף פרי יגיעם; ובעמק היו עורפים העגלה ומניחים דמה על האדמה ולא מכסים אותו עד כי בבוא עליו שטף הנחל ינקהו, כלו׳ הם אינם מכסים על ההורג אם ידעוהו, אבל אם נעלם מעיניהם לא יחפשו אחריו, ועמ״ש בפר׳ ויגש על וירא את העגלות אשר שלח פרעה לשאת אותו, וגם מ״ש ריש פר׳ חקת על ענין פרה אדומה; וידוע שבימים הקדמונים בהגלות עון כבד היו זובחים בתולות יפות מראה לשכך חרון אף האלילים בהקריב להם המעולה שבקרבנות; והתורה חלף נימוס אכזר זה, לכפרת עון הרציחה החמור, צותה לערוף עגלה החשובה בבהמות מחמת רכות בשרה; ומצאנו ג״כ שם עגלה להוראת אשה אהובה, לולא חרשתם בעגלתי (שופטים י״ד:י״ח) לעגלה אשת דוד (שמואל ב ג׳:ה׳). (ה) הכהנים בני לוי – הם הזקנים והשופטים הנזכרים בסי׳ ב׳.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 21 Introductionר׳ דוד צבי הופמן דברים כ״א הקדמה

פרשת עגלה ערופה השלטונות, בתור נציגות הציבור, חייבים לשמור על חיי האדם, להעניש את הרוצח ולמנוע כל מיני תקלות, ומתוך זה הם אחראים במדה מסויימת עבור כל אבדן נפש. על כן, אם אירע מקרה רצח ולא עלתה בידם למצוא את הרוצח, נתחייבו להביא כפרה, כדי שכולם יכירו באחריות המוטלת עליהם. הגברת רגש האחריות בעם, תשיג ביחס לשמירה על חיי האדם אותה מטרה כמו הענשת הרוצח. כל מה שנאמר במקרא זה: ״כי ימצא״, ״חלל״, ״באדמה״, ״אשר ... לרשתה״, ״נופל״, ״בשדה״, נדרש על ידי חכמינו זכרונם לברכה (סוטה מ״ד:; מ״ה:) שהוא מעכב לענין הבאת עגלה ערופה, כמו שכן דרשו בהרבה פרשיות.

R. David Zvi Hoffmann Devarim 21:7-9ר׳ דוד צבי הופמן דברים כ״א:ז׳-ט׳

(ז) וענו ואמרו – הרשב״ם מפרש שהוא מתייחס גם אל הכהנים. הזקנים והכהנים יענו בקול רם ובלשון הקודש (משנה וספרי); הזקנים אומרים ידינו לא שפכו וגו׳, והכהנים אומרים כפר לעמך וגו׳. ידינו לא שפכו – שנינו במשנתנו (סוטה מ״ה:): ״וכי על דעתנו עלתה שזקני בית דין שופכי דמים הם אלא שלא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזון ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה״. מפירוש רש״י שם משמע, שלא היה גורס אלא ״שלא בא לידינו ופטרנוהו ולא ראינוהו והנחנוהו״, וכפי הנראה הוגה נוסח ספרי הדפוס שבידינו על פי הברייתא (מ״ו.). אבל תוספת זאת אינה אלא כדעת רבותינו שבבבל. ואילו דעת רבותינו שבארץ ישראל מבוארת בירושלמי שם: ״רבנין דהכא פתרין קרייא בהורג ורבנין דתמן פתרין קרייא בנהרג (רבותינו כאן — בארץ ישראל — פותרים את המקרא — והוא הדין המשנה — בהורג, רבותינו שם — בבבל — פותרים את המקרא בנהרג). רבנין דהכא פתריו קרייא בהורג, שלא בא לידינו ופטרנוהו (כלומר מן העונש). ולא ראינוהו (כלומר ראינו את חובתו) והנחנוהו ועמעמנו על דינו, רבנין דהתם פתרין קרייא (והוא הדין המשנה) בנהרג, לא בא לידינו ופטרנוהו בלא הלוייה ולא ראינוהו והנחנוהו בלא פרנסה״. תרגום יונתן מתרגם אף הוא כפירוש רבותינו שבארץ ישראל: ״גלי קדם ה׳ דלא אתא לידינו ופטרניה מן דשדא ית אידמא הדין. שני הפירושים מתכוונים לפרש ״ידינו״ ״ועינינו״ שבכתוב. לפירוש הירושלמי ״ידינו״ פירושו רשלנות במעשה ידיהם, דהיינו שהרוצח לא בא לידם ופטרוהו מחמת רשלנות; ״עינינו״ פירושו עוות הדין, דהיינו שלא ראו את חובת הרוצח וטשטשו את הדין לזכותו שלא כהלכה. ודוי זה מתאים לזקנים, שהם בית הדין, כי אילו היו פוטרים את הרוצח שלא כדין היו שותפים לרצח. אבל התלמוד הבבלי, החולק על פירוש זה סבור, שבית דין הפוטר את הרוצח שלא כדין מכל מקום אין לקרותו ״שופך דם״ ממש, על כן פירש את כוונת המשנה שהזקנים אומרים שלא גרמו למיתתו של הנהרג על ידי שלא עזרו להלך הזה כראוי. אמנם עדיין יש מחלוקת בין הבבלי והירושלמי בדעת רבותינו שבבבל גופא. בתלמוד בבלי פירשו ש״ידינו״ היינו מתן מזונות הניתנים ביד ״ועינינו״ היינו שראוהו במקום סכנה ועזבוהו בלא לויה. בירושלמי הובאו דברי רבותינו שבבבל בענין אחר: ״ידינו״ היינו לויה, שלא בא לידינו, כלומר לרשותנו, ולא נתחייבנו לדאוג ללוותו (וכן פירש המגיה שבספרי), ״עינינו״ היינו פרנסה, שלא ראינוהו והנחנוהו ללא פרנסה. מניעת המזונות הוא גורם לשפיכות דמים. ופירש רש״י שהעני שאין לו מזונות מלסטם את הבריות, ועל ידי זה נהרג. לכאורה פירוש זה דחוק. ונראה לפרש, שהעני המבקש מחיתו (״פרנסה״ בירושלמי) נודד למקומות מרוחקים מן היישוב ועלול ליפול בידי רוצח. ועדיין צריך ביאור לדברי התלמוד הבבלי, מפני מה חייבה התורה דווקא את בית הדין לאמר זאת. ויש לומר, שהזקנים הם ראשי העיר שכל צרכי העיר מוטלים עליהם. אך לשון ״בית דין״ שבמשנתנו מורה על תפקידם כדיינים. מהלשון ״פטרנוהו״ גם כן משמע קצת כפירוש רבותינו שבארץ ישראל, כי לפירוש רבותינו שבבבל עיקר האשמה אינה ה״פטרנוהו״ אלא ה״בלא מזון״, ואם כן עיקר חסר מן הספר (אולם יש ליישב קצת על פי פירוש רבותינו שבבבל שהובא בירושלמי: ״ופטרנוהו בלא הלוייה״, אלא שלדבריהם לשון ״והנחנוהו״ הוא סתמי יותר מדאי). נפרש על כן את המשנה כפירוש רבותינו שבארץ ישראל (השוה עוד להלן בפסוק ט׳). השוה גם את הערתי בשנתון הפרנקפורטאי 10־1909, עמוד 303 והלאה. שפכו – ״שפכה״ כתיב. ״שפכו״ קרי, כן מצינו לפעמים ה״א במקום וי״ו בלשון רבים, כגון ״יקרחה״ בויקרא כ״א:ה׳. השוה את פירושי לויקרא כ״א:ה׳. אין לומר בשום אופן שלפי הכתיב יתפרש ״ידנו״ בלשון יחיד. (ח) כפר וגו׳ – התרגומים והמשנה מפרשים, שאלה הם דברי הכהנים. אחרי שזקני העיר טהרו עצמם מן החשד שגרמו לרצח, מתפללים הכהנים עבור כל ישראל, שהרי מעכשו העוון מוטל על כולם. אשר פדית – כשם שפדית את ישראל מן האויב החיצוני, כך תצילנו מן העוון הכבד המוטל עליו. ואל תתן וגו׳ – כלומר אל תתן לעון הזה להתקיים בישראל (השוה יונה א׳:י״ד). יוסף בן מתתיהו מפרש כוונת התפלה, שהשי״ת ישמרנו שלא יקרה עוד הפעם עון כזה. ודבריו קשים הם (שוב מצאתי את שני הפירושים במכילתא, מדרש תנאים 126). ונכפר וגו׳ – התורה אומרת כן, וכמו שאמרו בספרי: ״רוח הקודש אומרת כן״. ונכפר – הוא מבנין נתפעל, השוה אייוולד 132, גזניוס-קאוטש 55. בתרגום יונתן נמצא כאן פירוש נפלא מאד: ״ומן יד נפקין נחיל דמורנין מגו פרתא דעגלתא נגדין ואזלין עד אתרא דקטולא תמן וסלקין עלוי ואחדין בי דינא יתיה ודיינין יתיה״ (ומיד יוצא נחיל של תולעים מתוך טבור העגלה נמשכים והולכים עד המקום שהרוצח שם ועולים עליו ואוחזים אותו בית דין ודנים אותו). לא אוכל למצוא מקור למדרש זה. ברבינו בחיי נמצא דבר דומה (״בנבלת העגלה נעשה תולעת בדרך הטבע שהולך והורג הרוצח״). בשם דורשי חמודות (חמורות?) הוא מביא פירוש עוד יותר נפלא. לדבריהם פירוש ״ונכפר להם הדם״ הוא שיגלה להם הרוצח; ״ונכפר״ לשון גלוי. (ט) במכילתא (מדרש תנאים עמוד 126): ״רבי ישמעאל אומר מנין אתה אומר שאם נמצא ההורג ולא הרגוהו מעלה אני עליהם כאילו לא נערפה העגלה תלמוד לומר ואתה תבער הדם הנקי. רבי יונתן אומר אינו צריך והלא כבר נאמר ״ולארץ לא יכופר וכו׳⁠ ⁠״ (במדבר ל״ה:ל״ג), ומה תלמוד לומר ״ואתה תבער וכו׳⁠ ⁠״ הוקשו כל שופכי דמים לעגלה ערופה מה להלן בסייף ומן הצואר אף כאן בסייף ומן הצואר״. ומכאן אנו למדים שהרוצח נידון בסייף. התלמוד בסנהדרין כ״ב: הולך בשיטת רבי יונתן (ונשנו הדברים בקיצור בספרי במדבר פיסקא קסא). מתוך כך משמע, שעריפת העגלה הוא רמז להריגת הרוצח. בקרבנות צוותה התורה על השחיטה, רמז למיתה טבעית כדרכה, כאן צוותה התורה על עריפה, רמז למיתה בידי אדם שלא כדרכה. אולי נוכל לומר עוד, שמה שצותה התורה לערוף במקום קרקע בתולה, הוא רמז לאדם הנהרג שחזר לעפרו, שהרי בריאת האדם היתה מקרקע בתולה, השוה את הערתי לבראשית ב׳:ה׳-ז׳ ב״איזרעליטישע מונאטס־שריפט״ (תוספת ל״יודישע פרעסע״) 1886, עמוד 46 והלאה. שפיכת דם העגלה בנחל איתן היא רמז לכך שהזקנים מקבלים עליהם לכפר דם הנהרג, והקדוש ברוך הוא מעלה עליהם כאילו נתכפר באמת בדם שופכו. על ידי זה מובן עוד יותר פירוש הירושלמי ל״ידינו לא שפכו״. כי תעשה וגו׳ – כלומר ביעור הדם הנקי והענשת החוטא, הם עשיית הישר בעיני ה׳, השוה למעלה י״ג:י״ט.